מאורע גדול ונכבד מאד השתמר לנו בפי רבותינו התנאים והאמוראים המתקים ומתפרש גם לנו בני הדור הזה במראה עינים ממש והוא דבר חלוק גופן¹ של בני ישראל מזה של הכותים בימי עזרא. נשמע נא את דבריהם.

במקום אחד סתמו קדמונינו את דבריהם על דבר הכתב שהיה נהוג בס"ת לאבותינו בימי הקדם ויאמרו “משנה תורה: שעתידה להשתנות” (ספרי דברים ק"ס).

המאמר הסתום הזה מתפרש בשלשה מקומות בפי התנאים והאמוראים.

דברי התנאים    🔗

דברי האמוראים    🔗

כל הבקי מעט בדברי רבותינו, ידע כי כל הפסוקים המובאים במאמריהם שבזה אינם אלא לאסמכתא, ולא הפסוקים האלה הולידו את הדעות והמעשים, כי אם בעלי הדעות והמעשים בקשו את הפסוקים לסעד להם. ואנו אין לנו להתבונן אלא בגופי דעותיהם לדברי ר' יוסי האומר שנשתנה הכתב, מסכים גם רבן גמליאל באמרו “ברעץ נתנה התורה”, ואף כי לא עמד איש על עקר שרש מלה זו שומעים אנחנו מפי הסדרן של התלמוד הירושלמי הממלא אחרי דברי כ“ג לאמר “ואתיא כר' יוסה” ובכן שמענו, כי שניהם מסכימים לדעה אחת שבדברי ר' יוסי מפורשת היא. וגם מדברי התוספתא שבמקום רעץ שבגירסת הברייתא שבבלי ובירושלמי כתוב שם סתם לשון יש ללמוד כי רעץ הוא קרוב מאד לשם עבר העתיקה. גם מדברי ר' לוי האמורא שמענו עוד יותר, כי מלת “רעץ” היא שם מיוחד, או כגוי קרוב לכתב העתיק שאיננו נוהג עוד כיום בישראל באמרו כי לדעת האומר ברעץ נתנה תורה אות העין שבכתב ההוא סתומה היא ועיין צורת כתב זה במאור עינים נ”ו וראית מה נכונו דברי ר' לוי. ואנחנו נקרא לכתב זה “כתב לבונאה” כאשר קראו רב חסדא. ומלבד אשר מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה מדברי ר' לוי מתפרשים לנו דברי רבן גמליאל הנה גלה לנו גם הוא את דעתו כי הכתב שבידינו עלה בידי אבותינו עולי בבל מאשור ועל שלשת החכמים האלה שעליהם נוסף הרביעי שהוא תנא סתימתאה שבספרי לא נמצא חולק גמור כ“א אחד הלא הוא ר”א המודעי. בין שתי הדעות החלוקות אומר רבינו הקדוש להכריע בדברים האלה, כי אמנם עקר כתב התורה ה' האשורי, וכשחטאו ישראל נהפך להם לכתב לבונאה ובימי עזרא שבו וזכו ישראל בכתב האשורי, אך יד הפשטן לא תמצא לברר דבר זה איככה ואימתי, החליפו ישראל בימי חטאם שהם על כרחם ימי הבית הראשון את כתבם והלא בימי חטאם נתנו כתף סוררת לתורה ואיך ישימו את לבם אליה לשנות כתבה. ובכן סתומה לנו ראשית דברי רבי מבלי דעת לישבם בדרת המתקבלת. לעומת זה בראותנו את המעבר מראשית דבריו אל אחירתם, הלא יצא לנו שגם הוא מודה, כי סמוך לימי עזרא לפניו היתה התורה הכתובה “ברעץ” שהיא כתב לבונאה, שאין אנו משמשים בו עוד ועזרא שנה את הכתב הזה לאשורית ובכן יסכים גם רבנו הקדוש לר' יוסי ולר' גמליאל ולתנא דספרי בעקר הדבר. ומלבד שלשת התנאים האלה עלתה מסורת עתיקה בידי ר' אליעזר בן יעקב כי “שלשה נביאים עלו מן הגולה, אחד שהעיד וכו' ואחד וכו' ואחד שהעיד להם על תורה שתכתב אשורית” (זבח' ס"ב) ואם בא להעיד, הלא על דבר חדש שלפנים לא היה בא להעיד, ובכן נוסף גם התנא הקדמוני הזה שהי' עוד בימי הבית ושמשנתו קב ונקי (גטין סז) ושהיה מפורסם בישראל למומחה בקדמוניות (יומא טז) על התנא שבספרי ועל ר“י ור”ג ור“י הנשיא המחליטים פה אחד, עי עזרא העביר את כתב לבונאה מפני האשורי שעלה עמהם מבבל, ואנחנו מלבד אשר דברי ר”א המודעי דברי יחיד הם, הנה גם טעמו על שם “אשורי” שנקרא כן ע"ש שהוא מאושר בכתבו לא ישיג בדיוקו את הטעם הבריא שאמתת פשוטו נכרת מתוכו שנתן ר' יוסי ור' לוי לאמר: “למה נקרא אשורי על שעלה עמהם מאשור”.

אולם גם המקראות שהביא ר' יוסי, אינם אלא אסמכתא וסמן לדבר לא יותר, ככל אשר נהגו רבותינו הקדמונים בכל מקום להסמיך את דברם למקרא כתוב לבלתי השכחו וסמיכות זו היתה תמיד מאוחרת לחדושם או לעצם למודם. אך מקרא אחד מן המקראות האלה והוא פסוק “וכתב לו את משנה התורה” נראה, כי גם עזרא וסיעתו שלפי דברי קדמונינו, היו בהם נביאים, שמו אותו ליתד לתלות עליו את תקנת שנוי הכתב, לפני הנהיגם אותו עוד. ולפי העולה לעיני מעמיק להתבונן, דומה מאמר ראב“י האומר, כי נביא העיד להם “על תורה שתכתב אשורית” ביושנו ובטעם זקנים העולה ממנו למאמר “פ”ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים… אמרו… אמר לנו משה אין נביא עתיד לחדש דבר ומרדכי ואסתר מבקשין לחדש לנו דבר עד שהאיר הקב”ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתנ“ך הה”ד “כתוב זאת זכרון בספר” (ירוש' מגל' א, ה ועיין בבלי מגל' ז ומוצא דבר “דבר פורים”) מזה נראה כי בימים הקדמונים ההם ימי חתום כה“ק ותחלת פרסום לתושבע”פ, היו הגדולים שהיו בהם כמה נביאים נוהגים למצוא לתקוניהם ולחדושיהם סמוכות באחד מפסוקי התורה. ואם כן יש להחזיק, כי באור מקרא "וכתב לו את משנה התורה: “כתב שעתיד להשתנות” יצא מפי עזרא וסיעתו בכבודם ובעצמם, כאשר תעיד ברייתא דר' יוסי בשלשת נוסחותיה בתוספתא בירוש' מגלה ובסנהד' בבלי ומלבד אלה גם בספרי.

אך עוד יקשה לנו איך העביר עזרא את הכתב העתיק המיוחד לישראל בכתב חדש. דבר זה יתברר לנו בנטותנו אזן לדברי רבותינו האמוראים, ר' יוחנן דבית גוברין, אשר דבריו יעידו על בקיאותו הגדולה, ועל טוב טעמו, בדברי הלשונות לחליפות טבעיהן ותכונותיהן, אשר יוכלו עוד להיות למופת לחכמי הלשונות גם בזמן הזה (ירוש' מגלה א, ט), ילמדנו, כי לאשור היה הכתב קנין גמור מעקרו והלשון טפלה לט, לאמר ראשית לשונם היתה שאולה להם מעמים אחרים, ולעברי היתה הלשון קנין גמור מעקרו והכתב טפל לו לאמר שאול מעם אחר. ודבר זה יביע מאמרו “אשורי יש לו כתב ואין לו לשון ועברי יש לו לשון ואין לו כתב” (שם) מליצה שהביעו קדמונינו במדה מרובה על רומי העתיקה בקדמותה (ע"ז י), שהטיב רש“י ז”ל לפרשה בשכל טוב: “כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להם, אחרים תקנו להם כל ספריהם” (רש"י שם), ושני דברים אלה אמת היסתורית הם, כי רומי שנטלה גדולה לעצמה, קבלה את לשונה הלטינית הנמרצה בדיוקה ובזקוקה, מיד לַטְיוּם שְכֶנְתָּה אשר כבשה ואת ספריהם תקנו להם אחרים, כי עד דורותיהם האחרונים הועלו דברי מלחמותיהם על ספר, רק בידי הסופרים היונים כפוליביוס וחבריו, ולא בעצם ידי הרומיים (עיין דיה"ע של וֶבֶר 323 I) וגם סופרי הרומים שקמו להם אח"כ, לא נטו ימין ושמאל מדרך סופרי היונים שהיו להם למופת (322) ואין ספק כי בקיאות קדמונינו בתולדות ספרות עמם היתה גדולה מבקיאותם בתולדות ספרות יון ורומי, אשר גם בה אנו רואים כי ידענו את סדר תולדותיה.

ולדברי רבותינו ההם, לא היה כתב לבונאה מיוחד לעברים הקדמונים שבארנו את ענינם בראש ספרנו, כי גם הם לא היו ישראל ממש כ“א בני פלג בן עבר, אבות העם שיצא ממנו אאע”ה (ע"ש) ובכן לא אבותינו הולידו את הכתב העברי העתיק, כי אם בא לנו מקרובינו מעם אחד של עמי בני שֵם וגם העם הזה לא הוליד את הכתב, כי אם שאול היה בידו מעם אחר, אשר לא ידענו אף את שמו ובכן לא היה הכתב העברי העתיק הזה השאול לנו מקרובינו, ראוי לנו יותר מן הכתב האשורי המיוחד לבני אשור הקרוב לנו במולדתו גם הוא, כי בן לשם היה (ברא' י, כב) ויתרון גדול לכתב זה כי היה פרי רוחם ולא כתב שאול מיד עם, אשר לא ידענו מי הוא.

אך בכל זאת אין טעם זה מספיק לאנשי קדש כעזרא וסיעתו, לפסול פתאם כתב שנתקדש מימות משה רבנו, ולהנהיג אחר תחתיו, לולא הכריע אותם צורך משמרת יינה של תורה לשבור את החבית העתיקה, שצלולה היתה עד העת ההיא, פן יבאו זרים ועכרוה.

והדבר הזה היה בימי הכותים, אשר פרצו תמיד על אף אבותינו ועל חמתם אל קדשיהם להשתתף עמם לרע לבני ישראל מאד, על כן עזב עזרא וסיעתו מפניהם את הכתב העתיק והמקודש כדברי רבותינו האמוריאים מר זוטרא או מר עוקבא “והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי” וכפירוש רב חסדא הנכון “מאן הדיוטות? בתאי!” (ועיין פרקי דר“א ל”ח ובאור הגאון המבקר ר' דוד לוריא ז“ל סמן קנ”ד). וכל גדולי ישראל הקדמונים הסכימו עם חמשת התנאים החולקים על האחד ועם האמוראים מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, ורב חסדא שבבלי, ור' יונתן דביח גוברין ור' לוי שבירושלמי, על התורה הכתובה אשורית בידנו “שמתחלה נתנה להם [לישראל] בכתב עברי כתב לבונאה”. (רש"י זבחים סב) “וכתב עברי… נשאר לכותים” (רמב"ן בחתימת פירושו על התורה) – שלשון זה הוא ממש לשון רבותינו והניחו להדיוטות שהם הכותים – וכן כתב הרב ר“י אלבו ז”ל (העקרים ג, טז) אלא שנתן טעם קלוש לזה, כי קבלו כתב ני לזכר גאולתם השנית – מבבל – ומלבד כל אלה נאמנה לנו עדות המציאות המוחשת, כי כתב זה עודנו קים עוד גם בימינו בידי הכותים משנות דור ודור ויודעים אנחנו את טבעם מאד, כי הם לא התנכרו לנו רק לעיני התקיף, אשר הכביד ידו עלינו אז אמרו, כי דבר אין להם ולדתנו, ובשעת שלום ביתה כל מזמתם להבקיע אלינו בהיות ידם תקיפה או להתגנב אלינו בשעת כשלונם למען ארוב לנו, למען תרום ידם עלינו (עזרא ד, ז. נחמ' ו, ב. קדמוני' 3, 14 IX, 6, 8 IX) ודבר תקון הכתב לתורה בקרב הכותים, אי אפשר לו להיות כ"א בזמן שלא התנכרו אליה, ובזמן כזה, היו המה המשתוים והמתקרבים לנו על כרחנו, ואנחנו המשתנים מהם והמתרחקים מעליהם. ואם כן, אם יש שנוי, הלא היה רק מצדנו, למען התרחק מהם, לא מצדם.

מתוך דברי מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא עולה לנו עוד דבר גדול, כי בעת ההיא החל התרגום הארמי להיות למשנה ולסגן לתורה, ושני דברים גרמו לו שיבא, האחד, הוא שפת הארמית, אשר היתה לשפת דלת העם מימי גלותם, והשני הוא צרך באור התורה להלכותיה, שאז החלו להתפרסם ולהיות לקנין העם כלו. ובאור זה צריך להרחבת הלשון יותר ממליצת הכתוב המצומצמת מאד; על כן השכילו רבותינו להבחין בעמק דעתם ולבאר את מלת “מפרש” (נחמ' ח, ח) “זה תרגום” (מגל' ג, נדרים לז1) כי התרגום היה המפרש הראשון לתורה והקשר הראשון לתורה שבכתב המצויה בידי האומה כלה, מימות משה ולתורה שבע“פ שהיתה בכל הדורות הרבים שמורה רק בידי הכהנים והלוים, ושנתפרסמה לכל העם בימי עזרא בלשון השגורה להם בארמית. ובכן כורך האמורא בקצרה, את כל דברי ימי התורה מימות משה ועד עזרא במאמר אחד: “בהתחלה” – לאמר: בימי משה “נתנה תורה לישראל בכתב עברי” – לבונאה – “ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמית”. מלת חזרה מורה פה על דברים שנתחדשו והדברים האלה שנים היו, הראשון דחוי כתב לבונאה מפני האשורי והשני השמעת דברי תורה שבע”פ ע“י תורגמן בשעת קריאת תורה בלשון הארמית השגורה בפיהם. ומשספר האמורא את דברי ימי תולדות תורת עמו וחדוש הכתב והתרגום בימי עזרא, ראש מכשיר פרסום תושבע”פ, חוזר אל מתכנת שבין ישראל לכותים, למן העת ההיא. ויען כי לא היה שום צד שתוף לשני העמים בתושבע“פ, כי אם בתורה שבכתב, חוזר רק אל תורה שבכתב לבד ומשוה את הפירוד, שעשה שנוי הכתב בין שני העמים, בדברים האלה: “ביררו להם ישראל כתב אשור ולשון הקדש” – לאמר משני הכתבים הקרובים להם בשוה העברי [ שלא היה עברי ממש כ”א שאול מעם אחד כאשר אמרנו, והאשורי שגם הוא היה פרי רוח בני שֵם] בחרו להם את האשורי. ובכן העבירו את הכתב העתיק ולעומת זאת החזיקו בלשונם העתיקה והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית. – מאן הדיוטות? א“ר חסדא: כותאי! (ובכן קמה עצת עזרא ובית דינו להפריד פרידה גמורה בין ספר התורה שביד ישראל ובין זה שביד הכותים גם בכתב גם בלשון. ומלת “לשון ארמית” שבפסקת “חזרה ונתנה” אי אפשר לה בשום לחזור על תורה שבכתב, ראשית כי ידענו כי כי ראשית תעודת עזרא, היתה המשמרת הנאמנה מאד לכל אות שבתורה ולכל קוץ וקוץ שבה. והשנית מה היה מועיל בתקנתו לוא נכתבה התורה ארמית, הלא הוא אמר להפריש את ישראל מן הכותים ובפי הכותים הלא הלשון הארמית השגורה בפי ארצות צפון א”י, שהן אדמת מכורתם, מחודדת יותר מן הלשון הישראלית. ולוא החליף את הלשון העברית בארמית, הלא היה מקרבם עוד יותר אל הכותים, ובכן אין מאמר “ונתנה להם… ולשון ארמית”. המדברת אז בפי מרבית העם, והתרגום הלא נאמר הוא בעל פה ואינו נשמר בלב השומע בטופס קים, כי על הכתב היה אסור לעלות (ועיין שבת קטו, ופסק הרמב"ם הל' שבת כג, כו) ואם כן לא היה בתרגום שום חשש קירוב וערוב עם הכותים.

ויען כי לפי מסקנת דברינו, היה התרגום הארמי, ראש מכשירי הפרסום לתושבע"פ, הכלולה והכבושה בתורה שבכתב, על כן הקדישו אותה גדולי התורה מאד והגאונים רב נטרונאי ורב עמרם מסרו לנו, כי נתן התרגום מסיני (סדר רב עמרם גאון צד כ“ט וב”י טור א“ח רפ”ה) ועל יחס תרגום אונקולוס לתרגום העתיק לפי אמונת קדמונינו עיין (מגל' ג.).