מאמר א': נכדו של זגג

 

א    🔗

לפתח הערכתו של יאנוּש קוֹרצ’אק משוגה רובצת, ועיקרה בניסויי־החלוּקה: מישנתו כפדגוג, מישנתו כסופר; ולא תיפלא תוספת משלימה: מישנתו כרופא. משוגה היא, שכן עצם־החלוקה של יסודות המובלעים באישיות אחת הוא מסופק ואפילו מדומה. בחינת יסודות כאלה אינה עניין לכימיה, שמהיותה ממשות־של־מדע היא מניחה בידנו ודאות־הפרדתם; היא יותר עניין לאלכימיה, שמהיותה בדות־של־מדע אינה מניחה בידנו אפשרות־הפרדתם. ואולי ניסויי חלוקה צידוקם עמם מבחינה מתוֹדית; במה הדברים אמורים, כשהמנסים זכוּרים, עד־מה מאוּמתת ההנחה, כי סיכומם של היסודות באישיות הוא מרובה מצירופם.

אבל המנסה בכך, דין שיקדים את הרופא, ולוא מטעם של פולקלור; שכן רוב הבריות, שהכירו אותו בטבוּר־עשייתו, ההגדרה שבלבם עשוייה היתה ככינוי שבפיהם: הדוקטור. והרי גם מעבר לפולקלור קסם לתודעתם ולדמיונם של בני עמנו, מאז ועד עתה, הרופא כעיטורו של הוגה, משורר, סופר, ואפילו כגוּלת כותרתו. דומה, הרבה אישים נערצים, אילו ניטל עיטור הרופא מעמם ונפשרה, בעיני העם, גוּמת־חנם, כשם שכהה, בעיניו, כלל זיוָם. אפילו לא נפליג לדורות רחוקים יותר, למן הרמב“ם עד יש”ר מקנדיא, אלא נצטמצם על דורות קרובים, ניאות הרבה לאורו של אותו עיטור – אם נוסח אשכנז, הרי מזה דוקטור מרקוס הרץ כרוֹז ההשכלה המנדלסונית ומזה דוקטור לודוויג שטיינהיים הפולג עליה; אם נוסח פולין, הרי מזה דוקטור מרקוּזה הכורך רפואה והשכלה ומזה דוקטור ברנארד הכורך רפואה וחסידות ואין צריך לומר יצחק אֶרטר המפליא בלשון־האבות ושלמה אֶטינגר המפליא בשפת־האמהוֹת; ואפשר להמשיך עד דורות קרובים יותר, שבהם ניתן לפרש שמות משמות שונים, אם במערב – אַרתוּר שניצלר או אַלפרד דאֶבּלין, ואם במזרח – בוּקי בן־יגלי או שאול טשרניחובסקי. כולם־כולם הרופא שבהם הוא, במעט או בהרבה, הילה לסופר שבהם, אך אינו דומה מי שהרופא והסופר הם לו כשתי רשויות, – החל בפרקי משה מזה ויד חזקה מזה וכלה באוצר מונחי הרפואה מזה ועמא דדהבא מזה; כמי שהם לו רשות אחת: קורצ’אק – הילד הוא עניין הרופא שבו והוא גם עניין הסופר שבו, כשהפדגוג שבו ממצע ביניהם. ונמצאת מישנתו כרופא, שאין אנו יודעים אותה ועליה אלא מתחומה של האנקדוטה שעיקרה אוטואירוניה מקצועית, נשוּכה כממילא במישנתו כפדגוג וכסופר, והחלוקה כמתפוגגת מאליה. עם־זאת לא למותר הוא שנזכיר לעצמנו, כי ניתן לנו ללמוד דרך ראייתו את הרופא על אוּמנוּתוֹ ותעודתו מתוך־כך שאם הזקיק את עֵטוֹ לביוגראפיה על אישיות בת־דורו, היתה זאת אישיותו של לוּאי פּאַסטר ועצם הרצאתו העשוייה מעשה־סיפור היפה לכל נפש, אם זקן אם טף, מבליטה את המזיגה העליונה של אהבת־חקר ואהבת־אדם.

 

ב    🔗

ייחודו כסופר הוא במה שכלל־נושאו ופרטי־נושאיו הם אחד – עולמם של הילדים. ודאי אין להתעלם מכך, כי אחידות־נושאו ומרכזיות־נושאיו מסתברות ומתנהרות מתוך תקופתו, ובייחוד מתוך ראשיתה. המתבונן בכמה וכמה חזיונותיה, יתעורר על הקו, הנמשך מספרה המפורסם של אֶלן קיי, שנעשה בשעתו כאָפנה הגדולה – ורישומה בהערת השנינה הנודעת של ש"י עגנון – ועיקרה הכרזת התקופה כתקופת הילד ודשו בה רבים, בייחוד ברוח האמירה שנשתגרה והלכה, כי בכלל מיני האמנציפציה על סידרם – יהודים, כושים, נשים – דין שייכלל גם הילד, שהוא אמנם קטן, אדם קטן בגילו ונסיונו, אך אדם שלם לגופו. אותו קו נתעבה והלך והתביעות שנמשכו לו וממנו הלכה למעשה גם בניסויי־פדגוגיה, שהוליכו עד מריה מוֹנטסורי ומעבר לה. אבל מה שחשוב לענייננו הוא, כי הספרות שגילתה מאז, בייחוד בחלקת הסיפור שבה, את הילד כמסד נסיונותיה הגדולים בריקפיטוּלציה של הנפש הראשה, הפועלת ומפעלת ברומן ובנובילה, הפליגה עתה עד למעמקים, ועֵדוּת לתגבוֹרת־הבינה בנפש הילד, תהומה ואימיה, הם שיקופי־בבוּאתה בדראמה, ודיינו במחזה של איבסן “אֶיולף הקטן” מזה והמחזה של מאטרלינק “מותו של טינטאגיל” מזה.

ושלא להרחיק, נעיר על דוגמאות־מבית – הסיפור שלנו, משלהי ההשכלה ולאחריה, שעיקרו מתיחות בין אבות ובנים, גם אם לא עסק בילד לגופו, הרי מתוך שהבליט יסוריו, היה קרוב לכך, ולימים יסורים אלה נעשו כמרכז מתפשט על פני היקפו של הסיפור כולו ומגילוֹתיו הסנטימנטליות של דינזון על עינויי יוסילי או הרשלי מעידות, אך לסוף באה הצצה פסיכולוגית מעמיקה והולכת, החל ב“קצה גבול הילדות” ו“נפש רצוצה” לש. בן־ציון וכלה ב“ספיח” לח. נ. ביאליק; ונפש הילד ועולמו נעשו כמוקד של בינה נוקבת, והגדיל שלום עליכם. הכלל העולה מהם ודומיהם היא ראיית הילד לא כמפרעה לסיכום העתיד להצטרף ולהיגבוֹת לשנים, אלא כחשבון גדול ושלם העומד בעינו ולעצמו. אולם גם אם נזכור את הרקע, שהעלינו קצת שירטוּטיו, ונראה את סיפוּרוֹ של קורצ’אק כנצמח מתוכו ולתוכו, לא נהא רשאים לשכוח את התכונה המוֹניסטית של חייו – דבר אוּמנוּתוֹ ודבר יצירתו חד הם. בתכונה הזאת היה מכלל היחידים, ומכמה בחינות אף יחיד, בדורו.

 

ג    🔗

קהל־העברים ניתן בידו להכיר את כתביו במבחרם הטוב – הרי סיפוריו הגדולים יותר שיצאו במגילת ספר, “מלך מתיא הראשון”, “מעללי יותם הקוסם”, “דז’ק הקטן”, “התהילה” ואחרים, והרי סיפוריו הקטנים יותר מהם הפזורים על פני דוכנים שונים, והרי שלושת הכרכים של כתביו הפדגוגיים והספר הקטן “כיצד לאהוב ילדים”, וכסיוע להם מאמרי־הערכה וזכרון רבים, ועתה נוספה הביוגראפיה של האַנה מורטקוביץ. הקורא קורא ומתוך שהוא נמשך לרוב העניין והעניינים, פרי התבוננות ותחושה, אפשר שלא תישמע לו אנחת־חשאי, המהלכת בתוך השיטים וביניהם. משל למה הדבר דומה, הקורא בסיפוריו של טוֹלסטוֹי ונמשך למפלאות־תיאורו את נפש האשה ואינו מעלה על זכרוֹ את אמירתו הספקנית של המספר, כי מה שהשירה והסיפור הודיעו לנו על האשה אין הודעתם אלא עדותם של גברים וכמעט שלהם בלבד, דבר־עדות שמידת כבדהו וחשדהו יפה לו. בדומה לכך היא, בעצם, דעתו של קורצ’אק על הספרות, שהוא עשה בה ובה בלבד, היא הספרות שעניינה הילדים ונפשם. דרך הלצה ניתן, אמנם, לומר, כי מה שלא ניתן לו לטולסטוי ניתן לו – שהגבר מעולם לא היה אשה, שיוכל להזכיר לעצמו הווייתה מתוך חווייתו, אבל המבוגר היה ילד, והוא יכול להזכיר לעצמו הווייתו מתוך חווייתו, ולא עוד מכשירי־התבּוֹננותו עשויים לסייע ולמרט עד־דק את זכרו וזכרונו. ובאמנה, החזרת הגלגל מתחום הבגרות לתחום הילדות היא סוד סיפורו וחידתו, אבל המבקש לעמוד על כך במבורר, יעיין ויחזור ויעיין בסיפורו “כאשר אשוב ואהיה קטן”. כי אותו סיפור הוא גדול־נצחונותיו וגדול־כשלונותיו כאחת – השיבה אל הילד שהיא פרדוכסאלית לגופה, מתחדדת מתוך שאין היא שיבה חלוּטה, אלא שיבה מתוך עצם נסיונו, באופן שהמאוחר הוא מסגרת תפיסתו של המוקדם וממילא המוקדם נושם בחלל־לא־לו. והפרדוכסיה הזאת אין להתגבר עליה אלא בפרדוכסיה גדולה ממנה – לא ספרות על הילד, לא כל שכן בשביל הילד אלא ספרות של הילד. המבקש לעמוד על נסיונותיו בעידודה של ספרות זאת, ימצא בקעה רחבה להתגדר בה במדורו של קורצ’אק ב“נאַש פּשאֶגלוֹנד”, שקצות דוגמותיו הובאו בעבודתה המצויינת של עדה פוזננסקי, בכתביו הפדגוגיים (בהוצאת הקיבוץ המאוחר), וביותר ייקרא שם מאמרו, ספק תכנית ספק אוטופּיה, על אֶפּוס הילדים – הצעה מפורטה, כיצד ילדי ארצנו יכתבו את עלילתה.

 

ד    🔗

דומה, כי ההצעה הזאת, שפירש אותה לפני ילדי־ארצנו, היתה לו כבית־אחיזה אחרון לתקוותוֹ, שטיפחה בלבו וטרח עליה כמה מיני טירחה, לקיים את האמת שנקנתה לו מתוך נסיונו והגוּתוֹ, כי כל ספרוּת בשביל ילדים סילופה עמה. ויש בידי להעיד עדוּת־מה על כך – בימי ישיבתו, הווה אומר: שיטוטו, בארצנו, נכנס ביום־שרב למערכת “דבר” ושמח להתראות עם יצחק יציב. כמאליו נתגלגל הדיבור על “דבר לילדים” שהמארח עסק בו אותה שעה. משראה האורח את עלי ההגהה של גליונו, תמה על הציורים, נתן בהם עיניים של עייפוּת, שהישרה עליו חוּמו של יום, ופסק: MaƗpy [קופים] עוד אנו מהססים, מתוך עירוב של רהייה ונימוס להשיג עליו ולהעמידו על כך, כי הציורים מעשה בר־הכי הם, אך עיניו כבר תעו על פני הטכסט המנוקד, שלא היה סביר לו, הצביע על חטיבה אחת ואחרת ושאל מי ומי כותביה, וכששמע כי מעשה־סופרים הוא, עמדנו גם הוא גם אנו על טעותו. לאמור, שסבור היה, כי גם הציור גם הטכסט מעשה־ילדים הם, עתה משנתחוור לו הדבר כהווייתו ניענע ידו ניענוע של התייאשות ופלט: Och, to to do niczego שיעור דבריו אלה כלשוננו: אהה, הלא כקליפת השוּם הוא. מידת העייפוּת שבנעימת דיבורו פגה משהו, כשבא לבאֵר, במעט דוגמאות, את השוֹני שבין גדול וקטן מבחינת עצם הראייה ודרך הבעתה. המשך־השיחה, לאורך רחוב אלנבי, נסב גם הוא על ביקורת עתונוּת הילדים, שהיא לו, לפי מתכוּנתה המצויה מוּפרכת מעיקרה, ומתוך דבריו ושילוּב־דבריו צפה לו, כמאליה, תכניתו על הפעלת ילדי־ארצנו לעלילת כתיבה קולקטיבית, שעניינה עלילת העם הקולקטיבית בתקומת מולדתו על יישוביה וממשוּת־תולדת ילדותם של גדולי העם, ומשה רבנו בראשם. לא אדע, מתי כתב ראשית־חיבוּרו ואם הפליג מעֵבר לראשיתו, אך מה ששלח ונדפּס, לא במקורו אלא בתרגומי, תחילה בהמשכים, שעל דפי “דבר”, ואחר כך בכלל הכתבים הפּדגוגיים שמו היה כמדבר בעדו: ילדי התנ"ך – משה. אבל כבר בשיחת־רחוב זו היתה תוכניתו של החיבור הכולל ברורה על כוונתה וכיווּנה – ליטול את הכתוּבים הספורים שבמקרה, שעניינם ילדוּתם של משה וכמותו ולדלוֹת מתוכם שלשלת שאלות ולנסות בתשובת סיפור־עלילה עליה. קשה היה עליו מיעוּט המצע, אלו שניים או שלושת הכתוּבים שידעם בעל פה, לפי תירגומו הפולני של צילקוב, ותהה על־כך, שכּל הדורות לא עשו את הכתוּבים האלה מַסד להרחבה והעמקה, מסד לבנין של אֶפּוֹס ודומיו. אין בידי לפרנס את התמיהה, שהתשובה שניתנה לו על דרך הבלטת כמה ראשי־פרקים על משה כנושא אגדתם ופיוטם של הדורות – החל במַסַת הזהב והגחלים וכלה במליצת וייזל, נשמעה לו כלאחר־אוזן, אך דומה שיש בידי לפרנס את התמיהה, שמה שלא עשה זכר דבר־אגדה ודבר־פיוט, עשה דבר־חידוּד. כי משראיתי אדישותו, התחכמתי לסיים לתשובתי על דרך הבלטת ראשי־קווים על משה כנושא בדיחותם של הדורות, החל בהתעשרותו מפסלתם של הלוחות ובקרינת פניו בכוח טיפת הדיו שנשתיירה מאלף זעירא שבויקרא וכלה במעשה היהודי שעגלתו שקעה בבוץ וטרח עגלונו הגוי להוציאה מתוכו וזירז את היהודי שיסייעו ואמר היהודי שאינו יכול, גער בו הגוי:Mozes ale nie chces [= אתה יכול אך אינך רוצה] ודרש אותו צדיק את המעשה על דרך משל, שכל אחד ואחד מישראל אפשר לו שיהא בחינת משה, אבל אין הוא רוצה. התעניינותו של איש־שיחי בבעל המשל על הוראת שמותיו – ר' שמחה בונים, במקומו – פשיסכא שבפולין, באומנותו – רופא, קדמה לכאורה להתעניינותו בעצם המשל, אבל לאחר שהשיחה הפליגה לעניינות אחרים, החזיר אותה לראשותה: Mozes ale nie chces להשמיע, כי דבר גדול למד אותו דוקטור מפי המאזור ההוא. אין בידי להכריע, אך דומני כי שימושו בכינוי דוקטור – כנראה לשם גיווּן דיאלקטי, אמר: doctor – פירושו: דבר גדול למדתי מפי הרבי ההוא שלמדו מפי המאזור ההוא. על כל פנים המשך דבריו עשוי היה להעיד על היקש שהקיש מתוך המשל: אם כל אחד ואחד מישראל עשוי שיהיה משה, אם אך ירצה בכך, הרי שכּל אחד ואחד מישראל יכול לחיות את חייו של משה וממילא להזכיר לעצמו מתוכם את ילדותו.

דומה כי היקש זה מניח פתח־הבנה לחיבורו על ילדותו של משה והוא גם שופך אור מיוחד על חיבורו “כאשר אשוב ואהיה קטן”.

 

ה    🔗

כתום הפגישה ההיא, והיא היחידה בינינו בחיים, הקשיתי, כדרך הנהוג, את הקושיה, מה בין אותה פגישה־שבמַמש ובין הפגישה שלפניה, הפגישות־שבדימוּי. ראשונה עלתה, כמובן, פגישה ראשונה – כיתת בינונים בגימנסיה פולנית בלבוב והמורה, מר מכניביץ, מוצא לו, כדרכו, עילה להפסיק מישנתו שהיא חובה, ולגלגל בספרים וסופרים שהם רשות ואפילו מעבר לרשות, והריהו מפליג בשבחו של סופר, יאנוש קורצ’אק שמו ומעוררנו לקרוא ספריו “יוּז’קי, יאַשקי אי פראַנקי”, וכן “מוֹשקי, יוֹשקי אי שׂרוּלקי”. איני יודע, אם המורה שלנו ידע או לא ידע כי אותו סופר הוא מבני היהודים; אנו, התלמידים, לא ידענו. מה שהמורה שלנו ראה להודיענו הוא, כי ככל המשוּער שמו של הסופר אינו אלא פסיבדונים וככל הנכון הוא עשוי על פי סיפורו של קראַשבסקי O Janasau Korczaku, שהיה שלישו של מלך הפולנים הנודע, יאַן השלישי סובייסקי. על כל פנים, כשקראתי שני ספרים אלה, נחקקה בי סברה, כי מחברם גוי הכותב בחיבה על יהודים. אוֹדה ולא אבוֹש, כי בימים ההם ואף לאחריהם היתה זו בעיני המלצה מפוקפקת למדי. ספרוּת־הפּולנים לא חסרה סופרים, שידעו או טרחו לדעת אותנו, אלא לא מעטים בהם תחילתם חיבה וסופם אֵיבה, וארוכה השורה למן שווינטוחובסקי עד נימויסקי, וכדוגמה בולטת במיוחד נראה קלימנס יונושא – טרח ללמוד לשונם של היהודים, כדי שיוכל לתרגם את מסעות בנימין השלישי והוא אמנם תירגמם בשם: Donkiszot ŻYdowski ־ ותירגומו הוא גם, לבושתי, ראשית־הכרתי את מנדלי – אבל הוא גם הוא שונא ישראל.

ואף לימים, כשנודע לי, כי יאנוש קורצ’אַק אינו אלא הנריק גולדשמידט, לאמור, יהודי שכתיבתו לעז ושמו לעז, היה לי כינוּיוֹ המלצה מפוקפקת למדי. מלחמה שעשינו בימים ההם, בעידודו של אברהם שבדרון וקונטרסו Ueber die Schandw eurer Namen [= על חרפת שמותיכם] ומאמריו השנונים, בחינת השיבה שמותינו כבראשונה וחניכותינו כבתחילה, מתחה קו של דופי על הסופרים שהעלימו מוצאם מתוך שינוי שמם. ואם מאַכּס נורדאוּ, שיסודו מאיר זידפלד לא ניקה בעינינו, יאנוש קורצ’אק, שיסודו הנריק גולדשמידט לא־כל־שכּן. ובאמת, המתה התרעומת בלבנו, מה רואה איש יהודי להסתתר מאחורי שמו של נושא כליו של אותו מלך פולנים משׂוּפם. מילא, הוא עצמו, המלך, כבן־בית היה לנו, שהרי כל בניין, מלבוש, טעם קדום ומיוּשן אמרו עליו: פון מלך סאָביעסקיס (או: סאָבעצקיס) צייטן, אבל יאַנאַש קורצ’אק מה יחוסו, שאיזה מבני אברהם יצחק ויעקב יתיימר בו ויעשנו, מתוך שינוי אות אחת, כשמו. אודה, כי שיורה של טינה זו היה מהבהב בי גם לאחר שידעתי את האיש ושחו, ופגה עד־תומה, משנודע לי, כי כינוּיוֹ דבר־מקרה הוא לו – שכשעמד לחתום בכור־חיבוריו בכינוי, היה מונח לפניו סיפורו הנזכר של קראשבסקי, ונטל לעצמו שם גיבורו, ומאז דבק בו כל ימיו, בכל רשויות החיים, עד שדחה את שמו מעיקרו. אולם כשנכנס כבא־כוחה של הפיפטי האחרת של יהדוּת גולת פּולין לסוכנות היהודית המורחבת, נכנס בה בתורת הנריק גולדשמידט.

 

ו    🔗

גולדשמידט שם משמות האומנים הוא, ונושאיו פשטו על תחומי עשייה הרבה (בכללם גם גולדשמידט, רופא שתחילתו סופר עברים וסופו סופר פולנים) ואחים לו שמות המשפחה צורף וזלוטניק, אבל נושא השם, הנדרש לנו עתה, זכר־ייחוּסו הוליכו אל אבי־אביו־זקנוֹ ואומנותו אינה אומנות צורפים אלא אומנות זגגים. ירידה שהיא עליה, שכּן גאוותו של הנכד על אבי־אביו־זקנו זה, לאמור: “אביו של זקני היה זגג. אני מרוצה. זגוגית נותנת חום ואור”. שׂירטוּט הוא משׂירטוּטי־האבטוביוגרפיה שלו. כוונתו, ככל המשוער, למצוא קו־ירשה, הנוח לידרש כמשל, ושמא אפילו כסמל. לאמור, זגוגית של ממש שקבע הסב בחלוניהם של חבריות נעשתה זגוגית של ערך שקבע הנכד במזגם ונפשם. אילו הוא, הנכד, היה כאבי־אבי־זקנו נער בנערי החדר, היה יודע, כי הזגוגית והזגג הניחו פתח לדרוּש משלהם – ככל שהיה מי בנערים מאפיל על האור המוּעט, ששפע מבעד לחלונות הצרים והמעוּממים, היה הרבי או סגנו גוער בו: דיין טאַטע איז נישט קיין גלעזער [=אביך איננו זגג], ויש שהוסיף: אוּן דוּ ביסט נישט קיין גלאָז [= ואתה אינך זגוגית]. ללמדך מתוך הלאו הן – כשם שההאפלה עבירה, כך ההנהרה מצווה. משום אורה וחוּמה ולשמה.

מציאות תודעתו של קו־ירשה אחד מחדד את חסרון־ידיעתם של קווי־ירשה אחרים. אין הוא בן יחיד לחסרונם, אבל גם הוא גם אחרים כמותו מחריפים את הקושיה, הכיצד: כמותו כמותם שרויים היו בתוך אוכלוסי־ישראל וטבורם, בתוך המונים, שנאמנותם למסורת עמם וערכיו באה על ביטויה הגלוי והתוסס בהווי, בדיבור, במלבוש, במעוג, כמעט בכל, והנה אין הם יודעים במסכת זו וסוגיותיה עד־מה. חידה היא שחד לנו, דרך משל, יוליאן טובים, שאביו, מציוני לודז', לא נפטר מעודו מהגייתו הליטאית, והוא, הבן, מעורה במכמני לשון הפולנים לדורותיה ומפעיל אותה גם בשירתו גם באסופותיו, אסופות אנתולוגיה של שירת הפולנים, בייחוד בתחום החריפות והשעשוע, ולא עוד ששירתו Kwiaty Polskie [=פרחים פולניים] נחשבת כבת־תחרות לאֶפוס של מיצקביץ Pan Tadeusz, (אמנם כך נחשב בשעתו גם Jan Prorok של אלפרד נוסיג ונשתקע עד־מהרה), והוא אינו יודע לדבר בלשון־היהודים ואינו יודע לקרוא בספריהם, והקירבה הגיאוגרפית אין בה להפחית מלוא־הסיט ממרחק־הנפש. השאלה כיצד אפשר לו לבן דור לנטוע עצמו בין־דור בתרבותם של אחרים עד שיהא בן תחרות לשרשיותם של התקועים באותה לתרבות מקדם קדמתה, היא שאלה גדולה, והתשובה לה תחייב בדיקה, אם לפנינו ממשות של השתרשות או תדמיתה; אבל השאלה כיצד אפשר לו לבן־דור לעקור את עצמו בין־דור מתרבותם של אבותיו, עד שלא יידע בה עד־מה, גם כשתרבותם רוחשת סביבו בקולי קולות, כדרך שרחשה לא־הרחק מרחוב קרוכמלנה, היא שאלה גדולה ממנה, והתשובה לה תחייב בדיקה לפנים מבדיקה, ועד שתיעשה לא נוכל לפטור עצמנו מאנחת המשורר: אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

והרי קורצ’אק ישב רוב ימיו בתוך בני עמו והמוניהם, סביבו המתה לשונם וצעקו עתוניהם, ודיברו סופריהם, רעשו נואמיהם, שוררו זמריהם, ושיחקו שחקניהם, אך הוא לא מצא דרכם את הדרך לקנייני עמו. לכל המרובה נאחז במפלצת הכילאיים שברחוב היהודים, הלא היא העתונות היהודית־לועזית, שראתה עצמה אפילו ציונית. אם למצות את נסיונו להתערות בעמו, נמצא אותו אח לנפתוליהם של בני־עמו הבאים דרך הרחוק אל הקרוב, מהם שציירום במובלט טובי מספרינו – עם ש“י עגנון בדמותו של גינת המבקש דרך הרחוק ביותר, קדמות־המיתוס, את נתיבו לקרוב ביותר, קירבת המציאוּת. אם ח. הזז בדמותו של הנער האַנס, שעירטול קדמות חזותם של נופי הארץ הוא לו כרמז־גילוי של תעלומת תולדות עמו. התנ”ך בתירגומו של צילקוב, הארץ במראה־עיניו שלו, הזימון עם בוניה – אלה שלושת היסודות שעוררו אותו, את יאנוש קורצ’אק, לתהייה על עצמו ומוצאו ועל מה שמתחייב ממנה, רב־יתר משעוררו אותו עליה שנות ישיבתו המרובות בגדולה שבקהילות ישראל באירופּה. וזאת לזכור, כי הנחה זו אינה נסתרת ממסירותו רבת השנים לחינוכם של ילדי־יהודים, כשם שאינה נסתרת מתנובת־עֵטוֹ לשמם, ואדרבה, מגמתו, במשך שנים הרבה, היתה לצד עירובם בתוך שכניהם וממילא בתוך תרבותם. הבודק בזכרונותיהם של חניכיו ימצא, כי מרוב הערצתם – והיא הגיעה לפסגתה בהגדרתו של אַחַד־מסייעיו סטיפן סוֹנניס: Pan AnioƗ [=האדון המלאך] – נשכחה מהם אותה מגרעת, אבל נמצא גם שנשא תלונתו המרה עליה. “נתיתמתי בקדמת ילדותי” – כותב הירש שטיינהאַרט – “אני ואחי הצעיר היינו כמה זמן בבית היתומים של ד”ר יאנוש קורצ’אק, לא ניתן לנו שם חינוך יהודי. כל ילד שנתחנך שם התבולל עד היסוד בו. אחי הצעיר לא יכול היה לחזור ולקנות לעצמו שיווּי משקל יהודי. הוא מדבר יידיש משום כך בלבד, שהמשפחה היתה דוֹברת יידיש, אבל אין הוא יכול לכתוב ולקרוא בה. בית היתומים היה בית־חרושת להתבוללות. שורת האמת מחיבת לומר כי ד“ר יאנוש קורצ’אק היה איש יקר־מציאות, אישיות גדולה, רופא גדול, סופר מסוּלת של סיפורי־ילדים, אדם בעל לב טוב. הוא נתן את כל לבו ונשמתו ליתומים הקטנים והעלובים. אך הוא היה גם גדול־המבוללים שנזדמנו לי בחיי”. כל ילד התבולל עד היסוד בו, בית־חרושת להתבוללות, גדול המתבוללים – ודאי גוזמה קתני, אבל גם לאחר שנודה בגוזמה הגדושה של הפיסקה הזאת, הכלולה בקונטרס מוזר למדי, לא נוכל להכחיש במהימנותה של עצם האנחה.

 

ז    🔗

אנחת היתום על אבי־היתומים היא אנחת אבי־היתומים על עצמו – מקטעי־אמירה השמורים בכמה איגרותיו, מרמזי־שיחו השמורים בכמה מזכרונות־זולתו עולה אנחת עצמו על עצמו, היא אנחת זקן המבקש לשוב ולהיות קטן, שכּן כבישת נכסי עמו שלא נכבשו לו, ועיקרם כבישת לשונו וספרותו, מחייבים שיבה כזאת. ולפי שנהג חומרת־אמת בעצמו, לא היה בידו להודות, כי יש בו כדי יכולת שיבה כזאת, ודברי העידוד של ידידיו עשויים היו לפרנסוֹ השליית־מה, שנתפס לה במעט, אך עד מהרה הכיר, כי היא מכלל תנחומי־הבל, שכוחם עד־ארגיעה. כבר דימה לראות ישיבתו קבע בישוב עובדים או בפינה בירושלים העתיקה, וסופו חזר, ככוח־אמיתו ואמת־כרחו, לווארשה, לרחוב קרוכמלנה, לבית היתומים, וגורלם גורלו.

מה שעמד כמחיצה בינו ובין היישוב בארצנו היא לא הזיקנה ולא העייפות ולא החולשה, אף כי היו עלולות להתגבר במַסַת החיים החדשה, אלא גזירת האֵלם וסכנתה. הפּאַראַדוֹכּסיה של סופר ופדגוג, שלשונו אינה לשון־עמו אלא לשון־שכניו, לא היתה יכולה להעמיס על עצמה פּאראַדוֹכּסיה גדולה ממנה, מהדורה מחודדת של עצמה פה, בארצנו. וזאת לזכור, כי לשונו ודרך הבעתו בה שוב לא היתה עשוייה כשל רבּים מבני־עמנו, שנכנסו לתוך לשונות לא־לנו ודרכן לתוך ספרויות לא־לנו, וכניסתם כדרך פסיעה על פני השיכבה העליונה, שרידוּדה נתפצה בשיכלולה, וככל ששיכלולה מרובה יותר, התמיהה עליו מרובה יותר, כדרך התמיהה על לשון שיש בה עילית ליטרארית אך אין בה תחתית של פּאַטוּאַ. לא לשונו ודרכו בה לא הניחה פתח לאימרתו האירונית של סטיפאן ז’ירומסקי: Mówi poprawnie po polsku jak Żyd [=הוא מדבר פולנית מתוקנת כיהודי]. הפּאַטוּאַ, שמגוונתו היתה שופעת מעברים, היה עיקר מסדה. ואעיד על כך עדות־עקיפין משעשעת – ר' אברהם אברונין, שקנאתו לנורמאטיביות של לשוננו עשאתו צייד־שיבושים, עד שדומה היה שאינו בולע צרורי צרורות של ספרים אלא לשם כך, בלע גם את שלושת הכרכים של הכתבים הפדגוגיים, והוכיחני תוכחה קשה על מאות השיבושים שמצא בהם. אבל כשהראני עצם השיבושים נפלאתי־לא־נפלאתי – היו אלה נסיונותי לעשות בלשוננו כדרך שהמחבר עשה בלשונו, העשוייה מזיגת יסודות של דיבור־עם, להג־פרבר סלאֶנג־ילדים וכל כיוצא בהם.

ודאי חניכו הגזים במה שתלה בו בפדגוג כינוי: גדול המתבוללים, אבל דומה, שלא נגזים, אם נתלה בו בסופר כינוי: גדול־המבוללים, או למצער: מגדולי־המבוללים. ויתירה מזו, אפשר ששוב אין לפנינו התבוללות אלא מה שאינו מלכתחילה דרך־הטבע אך הוא בדיעבד דרך־הטבע.

 

ח    🔗

ומשהבלטנו את הסיבה הנכבדה הזאת, דין שנבליט סיבה נכבדה ממנה, אולי סיבת־הסיבות. ימים שישב ישיבתו האחרונה בינינו, כבר היו אימי־הכלייה מרפרפים באָפלם מעל גולת אירופּה ומרכזה גולת פולין, והסופר הזקן נאמנותו לדרך חייו הראתה לו את מקומו. והיא שגזרה, כי אי־אפשר לו בביוגרפיה אחרת, כשם שגזרה, כי אי־אפשר לה לביוגרפיה שלו אחרית אחרת. אם להטריח כמשל לה מופתי־אחרית גדולים, הרי גם סוקראטס לא שׂשׂ למיתה, אבל דחה את הצעת המנוסה, ושתה את סף התרעלה. ואם בעצת ידידים כך, בעצת אויבים, כעצת רוצחי עמנו לפדגוג הישיש שימלט את נפשו, לא כל שכּן. כלל גדול הוא למקדשי השם שהם מוציאים, כגדול רבותיהם, את נפשם באחד. ויאנוש קורצ’אק לא ידענו בו מה יחוסו לבורא – ודאוּת מציאותו עולה מלפני מחברתו הנפלאה “המתיחדים עם קונם” שתירגומה מעשה ר' בן־ציון הורביץ היא בכתובים, ועניינה תפילות שונות מנקודות גורל ואופי שונות – אבל ידענו את ייחוסו לנברא, וביותר ידענו את ייחוסו לנברא הרך, והוא־הוא שהיה לו בחינת אחד. ספק אם ניתן לעשות דבר הכללה במה שרשם, בימי הגיטו, בתוך יומנו: “אחרי המלחמה בני־אדם לא יביטו, ימים הרבה, זה בעיני זה שלא יקראו את השאלה: איך אירע שאתה חי? איך השכלת להתחבר? מה זאת עשית?” אבל אין ספק, שיכול היה, כעדותם של מהימנים, לחיות, להתחבא מבלי לעשות את שלא היה מסוגל, על פי שורש נפשו, לעשות, שאל את עצמו כשאלה הזאת, וגורל האחד אשר אהבו ביותר, גורל הילד, ילד היהודים ביום הרג רב, היה גורלו.

יאנוש קורצ’אק לא ידענו בו מה ייחוסו אל מעבר־מזה, אבל המאמין במעֵבר מזה רואה בעליל את ישיבתו של ר' לייזר חיים גולדשמידט בפמליה של מעלה, – לשמאלו רבי זושא, שבכי תינוק נשמע לו ממרחקי־מרחקים והפגתו קורעת את פרגוד־המעצור לתפילת כל נדרי שתתקבל; לימינו רבי משה לייב מסאסוב שאמר: ווער ס’קען נישט אויסלעקן מיט דער אייגענער צוּנג דעם פּארך פוּן אַ קינדעריש קעפּל, האָט אין זיך נישט קיין שפּיץ פוּן אהבת ישראל [= מי שאינו יכול ללקק בלשונו עד־גמירה שחינו של ראש־תינוק אין בו קורטוב של אהבת ישראל]. ובפמליה ההיא גם אבי זקנתי, ר' יוסי, שהיה מטלטל עמו תמיד חתיכת סוּכר להפיג בכיוֹ של תינוק לוקה שאמר: שמא הוא משיח, וכבר התרה הפסוק: אַל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. ואין צריך לומר, אבי־זקנו של אבי־היתומים, הזגג שאומנותו מתן אור וחום.

 

ט    🔗

זכרו של יאנוש קורצ’אק שני עמים מתנצחים על שמירתו וטיפוחו – עם־הפולנים ועם־היהודים. תחרות נאה היא, שכבר הבשילה כמה מפעלות, וככל תחרות נוהג בה לכאורה הכלל של כל הקודם זוכה. לכאורה; שכן מצוייה נקודה אחת וגדולה, שהיא מעבר לכל תחרות. ראיתיה כמו ביום חנוכת בית־ספר על שמו של יאנוש קורצ’אק בבאר־שבע. עיקרו של אותו חג היו, כמובן, הילדים – בני גלויות רבות. בלטו צדדיהם השונים – בעין־העוֹר, במראה־הפנים, במזג־התנועות, בנעימת־ההגייה – ועם זאת התלכד צד שווה להפליא, כששיחקו, לפני הוריהם ומוריהם ושאר קהל העיר וסביביה, קטעי מחזה ושעשוע על פי כתביו של מי שבית־ספרם נקרא עליו. מישחקם, שהיה עירוב נאה של תמימות וטבעיות, מילא את צופיו ושומעיו רוב הנאה. אלא שאותה הנאה לא פסק לנקר בה ההירהור: הילדים האלה אָרבו להם פתחי הכליה, שבלעו את אחיהם הקטנים, ופני הבלועים כאילו הציצו מעברים ובכללם מורם, אבי־היתומים, שהלך עמהם, ואחריתו אחריתם.

ומשעלתה דמותו זו של יאנוש קורצ’אק, לא נמלט הכוח המדמה מראותו בנתיב הפלוגתה, היא הפלוגתה המוכרחת שבינו ובין באר־שבע. ועניין הפלוגתה כפול – גם גירוש בן־האמה וגם עקדת־יצחק. והיא, הפלוגתה והתוכחה הכרוכה בה, עשוייה לשפוך תוספת ביאור על ניסויו לחיות את ילדוּתו של משה, בן דורם וגורלם של הילדים אשר הושלכו למימי־היאור, כאשר בני דורם וגילם של ילדי באר־שבע עתה, הושלכו לאש־הכבשנים.

[פסח שני תשכ"א]

מאמר ב': פה ושם

 

א    🔗

כשנדרשתי, זה מקרוב, לומר מה על יאַנוש קורצ’אק, באזכרה למלאות עשרים שנה, שנרצחו הוא והיתומים בני חסותו וטיפוחו, לא יכולתי שלא להקדים שתיים הערות: הערה אחת, קצרה, לענין של ודאי; הערה אחת, ארוכה ממנה, לענין של ספק.

לענין של ודאי – האזכרה הזאת, ומטעם הוועד שתעודתו המיוחדת למתוח חוטי־ידידות בין ידענו את אזהרת חכמינו שאמרו, שאין עושים נפשות לצדיקים שמעשיהם הטובים פה ובין שם, בין ישראל ובין פולין, היא צורך העולה כורח, ומעורבות בה זכות וחובה, וביחוד, אם אינה מתכוונת לצאת ידי זכותה וחובתה בעצמה בלבד, אלא מבקשת להיות כמעוררת ויוזמת לכמה וכמה מעשים נחשבים, שיהיו בחזקת ציון לאדם גדול זה. אמנם, לענין ציון וציונים הם זכרונם, אבל כוונתנו היא באמת לכך, שמעשיו הטובים יהיו זכרונו, הלא הם חייו, דרכו, פעלו, ספריו, כששארי סימני זכר ומזכרת אינם באים אלא כמיני רמז וסיוע לכך. לאמור; כשנקרא עתה, בערי ארצנו וכפריה, רחובות ומוסדות ובתי־ספר על שמו, כשנוציא בול־דואר עם דיוקנו, הרי הם כסימנים לחיזוק זכרונו, הם מעשיו הטובים – דברים עליו, וביחוד דברים משלו, שכבר התחלנו בפירסומם, ובשיעור מוסיף והולך, זה כעשרים שנה, אך הם צריכים תוספת והשלמה על דרך מפעל מקיף וכולל ביותר.

ענין של ספק – והוא אינו ענין האזכרה אלא ענין המזכיר: האמנם יהא בכוחי להיות לפה לעדת מוקירי קורצ’אק, מהם תלמידיו מהם מכריו, שנתכנסו באותה אזכרה, שכמה עיכובים בידי, וכבר העמדתי את עורכה ופותחה, מכובדי וידידי אנשל רייס, על קצתם. ואם להסתפק בגדול שבעיכובים, הרי עיקרו בחובת קיומו של הכתוב: והיו עיניך רואות את מוריך, כדרך שפירשו בעירוב של פשט ודרש, אותו גרון: ככל שאתה מדבר בהם במוריך, יהא דומה עליך, כי אתה רואם, שהם יושבים לפניך, ובדברך עליהם תהיה כמדבר אליהם. והנה נקל לשער מבוכתי, בבקשי להאמן לכלל הזה בענין קורצ’אק לאחר שכבר נעניתי לדבר עליו ברבים זה ארבע פעמים ובפינות שונות בארצנו – באסיפות מוקירי זכרו בירושלים ובפתח־תקוה, בעצרת מורים בתל־אביב וחנוכת בית־ספר על שמו בבאר־שבע, וטרחתי לעשות אמירתי כדרך אמירה במעמדו, ולא היתה זו טירחה קלה, שכרוכים בה, מלבד החיובים הגדולים, גם חיובים קטנים, ובכלל החיוב שלא לחזור על דברים שכבר נאמרו, כי מה זכות בידי לשעממו בחזרתם. לכאורה, ניתן להסתדר בנוח כדי ארבע דרשות, כרוח החלוקה, שנהגו קצת מעריכיו, והיא חלוקה מרובעת: האיש, הרופא, המחנך, הסופר, וכבר קראנו אף שמענו על שדרשו במישנתו כפדגוג ובמישנתו כסופר וכדומה. אבל מה יעשה מי שכופר באפשרות ההפרדה ומניחה, לכל המופרז, מבחינה מיתודית, שאף בה נערמים כמה וכמה קשיים, ועיקרם במה שהדיון בכל פן ופן מחייב ידיעה של ממש.

 

ב    🔗

והנה לעניין האיש, אי אפשר שלא אודה, כי אם הכוונה להערכה כפי שהיא ניתנת מתוך קשרים שבעל־פה, או, לפחות, קשרים־שבכתב, אין בידי לעשות את השיחה האחת והיחידה שהיתה בינינו, תחילתה בצלו של חדר מערכת “דבר” וסופה בחומו של רחוב אלנבי, ואת חליפת־המכתבים שבינינו, שכל־כולה שאלה קטנה שלי ותשובה קטנה שלו – משענת לעדות החורגת מגדר צנועה ביותר. אמת, לא מעט למדתי מאותה שיחה יחידה והבאתי בנספח לספרה של האַנה מורטקוביץ' אולצ’אקובה על חיי יאנוש קורצ’אק, שיצא בתירגומו של צבי ארד, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והקורא יקרא. ולא מעט למדתי אף מאותו מכתב יחיד – לפני שלושים ושבע שנים פניתי אליו בבקשה להרשותני לתרגם את קונטרסו O gazetce szkolmej (על עתון בית־הספר), שביקשתי לסַגלו לצרכה של הבעה בסניפי “החלוץ” בפולין הקטנה, וענני בהסכמה אך בתוספת הערה: “איני יודע אם כדאי. הדבר חלש וכבר – לאשרנו – נתישן”. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מחברים הרבה שיודו, בפשיטות, כי דבר שכתבו לפנים נפסל בשהייה, שעשאתו רפה מכדי כינוס ומיושן מכדי המשך־טיפוח, ואודה, כי ככל שמתקיימת בי עת כנוס מנצנצים לפני דברים קצרים ומחכימים אלה, שמתוך שנקלטו בי בימי־נעורי קליטתם יפה.

והרי קל וחומר, מה אני שאין בידי אלא עדות מצערה, למדתי ממנה הרבה, אלה שזכו להיות במחיצתו, וביותר אלה שזכו לכך שעות מרובות, על אחת כמה וכמה. הלכך המבקש לדעת את האיש כדרך שנראה בחייו, פנים אל פנים, ילך אצל חיבורים עליו, וקהל העברים כבר יש בידו כמה ספרים, קונטרסים ומאמרים על כך, אף בתרגום ספרה הנזכר של האנה מורטקוביץ‘, שאביה היה המו“ל לכתבי קורצ’אק, ראה העורך להוסיף צרור זכרונות מבית – של יצחק יציב על אותה פגישה עם קורצ’אק במערכת “דבר” בתל־אביב ועל פגישה אחרת עמו בפלונסק; של משה זרטל על ביקורו של קורצ’אק בארצנו – הוא משה זרטל, הוא משה זילברטל, שכתב, בהיותו חייל בבריגדה היהודית, קונטרס רב־ענין על קורצ’אק, וספריית הפועלים הוציאתו אז לאור, כשם שהוציאתו עתה במהדורה מחודשה ומורחבת – וכן של זרובבל גלעד, שהכיר את קורצ’אק גם בעין־חרוד גם בווארשה; של עדה פוזננסקי־הגרי, שעבדה במחיצתו, וכבר נתנה קודם בידנו ילקוט מבורר ממדורו, מדור הילדים, שהיה מתפרסם בעתון הוורשאי היהודי־פולני “נאַש פשגלונד”. מאמרים אלה ניתן לצרף אליהם דברים, הזרויים זעיר־שם זעיר־שם, החל במאמרו המקיף של ירחמיאל ויינגרטן שנדפס גם אצלנו, כמדומה ב”הצופה“, או רשימתו של סטיפן סוניס שנדפסה ב”אפקים“, זכרונותיה של יונה בוצ’אן שנדפסו ב”מבפנים" כרך כ"ד, חוב’ 4) וכדומה. ועוד זאת, קהל העברים אף ספרים שלימים בידו – זולת הספר הנזכר, גם ספרה של פאולינה אפּנשלאק, “הדוקטור נשאר”, שיצא בשלוש לשונות – במקורו, פולנית, ובשני תירגומים, לעברית מעשה ידי ח ש. בן־אברהם וליידיש מעשה ידי השחקנית הנודעת דיאנה בלומנפלד; ואף שהוא כעין יומן ביוגרפי, יפה אמר בו מי שאמר, כי המשתמש בו מתוך זהירות, ימצא רוב חומר מוסמך. לאמור, קהל העברים יש בידו כבר עתה כדי אוריינטציה נכונה בגילויה של האישיות וגילוייה, אם כי ודאי המונוגרפיה, כפי שהופעה זו תובעת וראויה לה, עודה בגדר תעודה; אך מה שאין בידנו היום, עשוי להיות בידנו מחר, מבלי להטריד ענין מחר לאחר זמן.

 

ג    🔗

ולענין הרופא – אפשר שהוא הצד המקופח ביותר בהערכתו, אולי מהיות הרפואה אומנות לו, שהוא עצמו זנחה, ואף נהג בה כמין מנהג של הומור, שעד לשמינית של ביטול ולמעלה ממנה הגיע. אולם דומה, כי בכל זאת אומנות זו מפתחו ומיפתחו, ולא היתה זו סברת־שוא לראותו ולהראותו משולב בשלשלת בני אומנותו, רופאי־עם, שכמותם כפרקליטי־עם, העמידו טיפוס מיוחד של אוהב־האדם. מבחינה זו ראויים להבלטה שני קווים – קו ראשון, שיש בו מכיבודה של אומנותו – הלא היא מסתו לכתוב תולדתו של לואי פסטר כדרך סיפור לילדים ולעם וניתן בידנו בתרגומו של שמשון מלצר; קו אחרון, שיש בו מזלזולה של אומנותו, והוא מה שמספרים בו, כי היה מלעיג על האמונה בכוחו כרופא כדרך המלעיג לאמונה תפלה, אבל היה נוטל דמים מרובים מידי האמהות העשירות הלוקות באותה אמונה ומוסרם לילדים עניים. סיפור זה מעלה על הזכר מה שמספרים בו בר' אורי מסאמבור, המופלא שברביי־עם, שהיה מלעיג על המאמינים בכוחם של הפדיונות, כדרך המלעיג על עבודה זרה, אבל היה נוטל דמים מרובים מידי העשירים ומוסרם לקופת העניים וראש להם עניי ארץ־ישראל. אבל לענין רופא ורפואה רשות הדיבור למומחים ומשערני, כי נטלוה רופאינו, שהקדישו, זה מקרוב, לבן־אומנותם ערב־אזכרה, וודאי אמרו בו את אשר ראוי ליאמר.

ולענין המחנך – אף שנטל עליו דבר חינוך כדי הכרעה בדרכו ובדרכיו, בלא שראה תחילה לקנות לעצמו השכלה מיוחדת בפדגוגיה, וסמך על התבוננותו, נסיונו, ויתר על כל: על מצפונו, הרי הערכת פעלו להלכה ולמעשה היא, ככלות הכל, ענינם של פדגוגים מומחים, ולפי שאיני נמנה עמהם, אין בידי להכריע ב’דבריהם, ביחוד כשהם מעמידים אותו, וככל המשוער כדין מעמידים אותו, בפמליה של גדולי מחנכים בדורות ראשונים ואחרונים, ושוקלים, מה בינו ובין רחוקים יותר – רוסו או פסטאלוצי, וביחוד מה בינו ובין קרובים יותר – מריה מונטיסורי וג’ון דואי. קונם עלי לומר־מה על שתי הפירמות הראשונות הגדולות־להבהיל, וגם על שתי הפירמות האחרונות הקטנות מהן, אך לעצמן אף הן גדולות למדי. אמת, בימי צעירותי בטחתי בי כדי בדיקת תורתו הפּדגוגית של קורצ’אק – אם עשייתו והגותו בחינוך מניחות להיעזר במונח זה – אבל גם אז לא בספירת עימות רמה כל־כך, אלא במחיצת־השוואה צנועה ביותר – בימים ההם הייתי אדוק בדעתו של מורי זיגפריד ברנפלד, בביכורי התנודדותו בין מארכס ופרויד, הוא ספרו “סיזיפוס או על גבולות החינוך”. אלא עורכו של “מאזנים” בימים ההם, ר' בנימין, יעצני לכבוש דברי ונשמעתי לו. הוא אחז לשון עקיפה: מה לך אצל נגעים של חינוך, כלך־לך אצל אגדה של שירה, ואני פירשתיה לשון ישירה: Non sutor supra crepidem או כמאמר השגור: סנדלר, האמן לאימומך. וכשם שנשמעתי לעצתו אז, אישמע לה אף עתה, ואשלח את עצמי וזולתי לדבריהם של מורים ומורי־מורים, כגון מחקרו של ע. א. סימון “פסטאלוצי וקורצ’אק חלוצים לחינוך סוציאלי” וכדומה.

 

ד    🔗

לענין הסופר – הרי האימום שהוא מניח לו לסנדלר הוא רחב למדי, ואף עמוק למדי. האימום רחב למדי – שכן הוא מתפשט למלוא רוחב פעולתו, פעולת סופר. ספריו לפנינו ואנו קוראים בהם, אבות ובנים, זקנים וטף, ובהם מתגלה כל כולו – האיש, הרופא, המחנך, המספר. ואם קהל־העברים יעלה לפניו מראה ארבעת הפנים כמראה יחזקאל וקהל הפולנים יעלה לפניו דמות ארבעת הפנים כדמות שוויאַטוויד, הרי הצד השווה, שכל אותם ארבעת הפנים נראים בספריו מלוכדים באדם־המעלה. ואם קהל העברים הנאתו (ביתר דיוק: אפשרות הנאתו) פחותה משל קהל הפולנים, הרי זה מפני שלא כל כתביו, ואף לא רובם, ניתנו לעת־עתה בלשוננו. ודאי סיפורים “מלך מתיה הראשון” ו“עלילות יותם הקסם” בתירגומו של יוסף ליכטנבום, “דז’ק הקטן שבתירגומו של י. פרישמן, והסיפורים “התהילה, ו”האנשים הם טובים” שיש מהם שני תרגומים האחד של אריה בוכנר והשני של יהושע מרקוביץ; “סיפורים לילדים” בתרגומם של המשורר ב. פומרנץ ו. פרליס והספר הקטן “כיצד לאהוב ילדים” שבתרגומו של י. צוק; יתר על כן, שלושת הכרכים של כתביו הפדגוגיים, שניתרגמו רובם בידי שמשון מלצר וחלקם בידי, ובהם גם ילקוט של כ“ח מכתבים, הם אוצר יפה, אבל מתעודתם של מוקיריו ליטול עליהם הוצאה כוללת של כתביו בלשוננו, לרבות איגרותיו ולרבות יומנו בגיטו, שהוא מכלל התעודות האנושיות הנעלות. האימום עמוק למדי – שכן הוא יורד למלוא עומק־הופעתו, הופעת איש, שחלומו הראה לו אימום אחד, אימומו של אדם, אבל מציאותו הראתה לו שני אימומים, האחד של עם־הפולנים, שהוא היה מחובר בו במבורר, והאחר של עם־היהודים, שהיה מחובר בו במעומעם, ומוקד חייו הוא בנפתוליו בין שני העמים. הבודק נפתולים אלה באחריתם, בהיותם כבר חותכים ובהירים, ולא ביסודם, בעודם קהים וכהים, לא ראה אולי עיקרם. ודאי, פרקי־הביוגרפיה מדברים בעדם: מי שכבר לא ידע ידיעה חיה את שמו מעיקרו שנקרא ביום הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, הוא שם סבו, לייזר חיים, ונקרא בשם הנריק גולדשמידט ונודע בכינוי יאנוש קורצ’אק נגדר ברגיל כמתבולל, וזו הגדרה מטעה ומוטעית. מתבולל בחינת פעילות היא בו – לעניננו מי שמניח מרצונו את עמו על תרבותו, ערכיו, לשונו, מנהגו, ומתערב או דבק בעם אחר; מה שאין כן מבולל, שבחינת סבילות היא בו – או זקנו או אביו כבר עשו כאותו מעשה, ואך בסיטואציה מיוחדת, כפי שמצינו בביוגרפיה שלפנינו, ניתן לו למבוּלל לשקול, מה עם הוא, שהוא מעורב בו ממש, האם עם־השליטים – הם הרוסים, או עם־הנשלטים – עם הפולנים, וידענו כי מאזני קורצ’אק היו מתנודדים אילך ואילך: תחילה, בהשפעת הנארודניקים הרוסים נטו לצד זה ואחר כך, בהשפעת המהפכנים הפולנים, נטו לצד זה, שנעשה לו הצד בה”א הידיעה, ונודעת מסירותו למשאת נפשה של תנועת־השחרור הפולנית: לא בלבד ברוחו – עצם לשון יצירתו, אלא גם בגופו – התנדבותו ללגיונות, שהגיעתו עד מעלת פולקובניק. אבל במרכזה של מסילת־חייו נחצה האיש: תרבותו לחוד וחייו לחוד – היא מעורה בשל הפולנים, והם מעורים בשל היהודים. ומה לך סימן גדול כהליכתו של מי שהיה בן־בית בארמון בלוודר מהנהלת אינטרנאט לילדי פועלים פולנים בפרושקוב להנהלת בית יתומים יהודים ברחוב קרוכמאלנה 92; ומה לך סימן כמותו כהליכת מי שהיה סגן־אלוף בצבא השחרור הפולני, להנהלת הסוכנות היהודית, כנציגה של המחצית הלא־ציונית. אבל גם אם הפרשה הזאת חלה בה הכרעה – ופיסגתה היא בוודאי בבקשת חיבורו לארצנו ומפעלה, וביותר נדנודי חפצו להשתקע בה, ומכלל רוב העדויות שבידנו בולטת עדותו של יצחק גרינבוים בספרו “בימי חורבן ושואה”, כי בראשית אוגוסט 1939, דיבר קורצ’אק על רצונו להשתקע בקיבוץ – לא נפטרה הפרשה עד אחריתה מצלה הכבד של טראגדיה. ודומה כי שלמה ביקל השכיל ביותר להגדירה – בדברו על הספר “הדוקטור נשאר” הוא מעיר בענין המבקש להיחלץ מתרבות, שהתערה בה, כי היא אחת הדראמות המדכדכות ביותר של הנשמה האנושית, שכן לפנינו פה נשמה פצועה משני עבריה, ופצע כפול זה קשה במיוחד, אם הוא פוגע באדם המצויין באינטנסיביות מוסרית ואינטלקטואליות מעולה, והוא חייב בהתגוננות מפני שני הצדדים והוא גם מביא דוגמה להתגוננות, האחת, כשם שהוא מביא דוגמה להתגוננות האחרת. הדוגמה הראשונה ספוגה מרירות של קלות־ראש כביכול – מעשה בקצין־פולנים, שנכנס עם גברתו לטראם וראה את קורצ’אק יושב, אמר: יקום־נא, הסוחר, ויפנה־נא מושב לגברת; השיב לו: “לא אוכל לעשות כן, כי אחורי לקו בחבורה, ואיני מנבל את פי אלא על שום שאני פּולקובניק פולני”. הדוגמה האחרונה שקויה מרירות של כובד־ראש ממש, והם דבריו של קורצ’אק: “התאקלמנו באדמת עצי־אורן, שלג וגלות, מבחינה גופנית כמבחינה מוסרית, הנסיון לחבר שני קצות חוט שנפסק לפני אלפי שנים הוא ענין חמור”. נחטא לשורת האמת, אם לא נעיר, כי גם הדוגמה הראשונה גם הדוגמה האחרונה סובלות אחת אחת עירעור, וככל הנכון עשוי היה קורצ’אק עצמו להיות ראש־מערערים. אם לדוגמה ראשונה, הרי אי אפשר שלא ידע, כי הסילוק של המציאות הפולנית החיצונית, בדמותו של אותו קצין גס, סילוק משמה של חבּורת־אחור בדויה ומשמו של ניבול־פה מעושה, אינו סילוקה של המציאות הפולנית הפנימית שבו עצמו, מציאות היונקת מזיקתו לתרבותם של הפולנים, וביחוד שירתם; ואם לדוגמה אחרונה, הרי אי אפשר שלא שיער, כי החיבור למציאות היהודית אינו מצומצם על קצה־חוט מזה וקצה־חוט מזה וחלל ריק של אלפיים שנים באמצע, שהרי דיה היתה פסיעה אחת בתוך הוויית היהודים ברחובה של ווארשה כדי להבין, כי רחשה הוא־הוא אמצע־החוט, אמצע נגוס ומרופט, אך אמצע חי, משמרת וערובה לרציפות החוט כולו, והרי הוא עצמו היה שרוי בתוך האמצע הזה ומתוכו בא אל עמו וארצו, ועיקר התוגה הוא באותו רפיון־נפש מתמיה אף מחריד, שהניח לו לישב עשרות שנים בתוך עביה של ההוויה הזאת ולא לדעת לשונה ותרבותה, לא לקרוא אותיותיה. ברור, כי התוגה הזאת היא בתה של טראגדיית הטמיעה, שאפילו אינה אלא אפּיזודה בתולדתם של יהודי פולין, הרי ניתן לומר עליה מה שאמר היינריך היינה, ראש מתייסרי הטמיעה ומיוסריה, על אותו מעשה ישן־נושן und wem es just passieret dem bricht das Herz entzwei משפחת היחידים הניפלים, שכל אחד אירע לו כאותו מאורע ולבו נשבר לשניים, משפחה יקרה היא – כשם שהעמידה לפני שלושה דורות את משה הס ולפני דור את הרצל, כך העמידה בדורנו את קורצ’אק, אלא שהוא חסר את הכרעתם החותכת, והילכך, תולדות לבטיו הן פרק נחשב בתולדות ישראל והאדם. ומן הדין שתעסיק טובי חוקרים ומשוררים.

 

ה    🔗

הללו, החוקרים והמשוררים, כבר צבורים לפניהם מיני עדות ותעודות לרוב, ואוסיף עליהם חידוש־מה. בכלל מכתביו של קורצ’אק לאנשי ארצנו נמצאים גם שלא נתפרסמו עדיין ברבים, בהם שני מכתבים חשובים, שנכתבו אל ידידו זאב יוסקוביץ, שהיה אז עורך “מבפנים”, הוא זאב יוספון, עתה איש “תלם”. המכתב האחד, הכתוב ב־17 בפברואר 1935, פותח בביאור, על שום מה התמהמה בכתיבתו, שלא ידע מה לשון פנייה יבור בה, ומשהבשילה בו ההכרה, פתח כפי שפתח: אדוני האהוב ובני החביב הקטן (בני הוא שם מקבל המכתב והוא אז בן חמש). והרי קטעים, שהם מעניננו עתה: “אף פעם לא דיברנו זה עם זה. לא היה פנאי. חפזון – נורא – רגע רודף רגע – הדיקטאטורה של השעון, השבי של הלוח. הכפר מניח פתח לחוויות יסודיות, כנות – על כן יקרה לי עין חרוד – שעות לילה החרישיות, שעות יקרות, שבילינו במטבח. העיר – הגיונות בעל־מום ורגשותיו – הם חסרים לב. בעיר כורח הוא שיהיה רע”. ולאחר שהוא מודיע, כי הוא עומד לכתוב תשעה מכתבים, כנראה על רשמיו בארצנו, ומזכיר מכתב בשביל “מאזניים” יאמר: “לא הספקתי לסכם, מה נתנה לי השהייה בארץ ישראל, הייתי נאלץ לדבר, – קשה; לא; לא זאת. – כי התפקיד חמור. מעמקי אלפיים שנה מאחור והמחר הנעלם. האם הייתי כן בהרגשותי; לא; הוכרחתי לצור צורה קודם שהבשילה. ואתם? – למזלי, לא כנים גם אתם. תובעים מכם יותר משעשוי לתת גדול־מאמצי־אנוש, אתם תובעים מעצמכם יותר מכוח־יכלתו של אדם. ניתן ביד “ילד פלא” כינור ושרביט: נגן כאמן בגור, מושלם. עוד לא; יש לכם זכות להיות ילדים, עולם תבען, טרדן, חסר־דעת, קצר־רוח. מנגע אתכם בחפזונו צר־הרוח, יהא בכם העוז לומר: עוד לא! – נתנו אדמה, מכונות, כסף – הכל. כינור ותווים: נגן! – צריך לחזור ולחרוש את עצמו, ועם עצמו את אלה, שעם כל משלוח ומשלוח זורקם העולם הרחוק, החולה, המזוהם”. והוא גם מביא דוגמה לעוז, והיא אמירתו של ילד, שסירב לפשוט לו יד, שלא רצה קירבה עם “סבא” זר, העוז שבסירוב לידי זרים ולמבטי זרים. מפריעים לכם וגם שהותי ומכתבי מפריעים. ואולי כך צריך מדריכים מנוחה. אולי כך נכון".

לא קשה להבין, כי הדברים הם ויכוח שבינו ובין עצמו, ודעת לנבון נקל, כי כשם שהרישא של דבריו – טעות, כך הסיפא שלהם – אמת. והטעות היא בעצם החלוקה של שני יסודות, כביכול יש נותן כינור ושרביט ומצווה נגינה בטרם עת מכאן ויש הנשמע לו ומנגן בטרם עת מכאן; כביכול יש נותני אדמה ומכונות וכסף והכל מכאן ומקבלים הרותמים עצמם בם וחורשים את עצמם וזולתם מכאן, והרי הנותנים והמקבלים אחד ומציאותם אחת, כשם שהטעות הוא במשל כינור ושרביט ונגינה, שנמשלו הוא עם על עברי־פי־פחת ובניו הבהולים, ובהולים כדין, על הצלתו. הסיפא אמת – וגם היא טעונה תיקון, והיא החלפת האמירה: אולי כך צריך, אולי כך נכון, באמירה: ודאי כך צריך, ודאי כך נכון; שכן החפזון מזה וההפרעה מזה היו הגדולות שבמצוות, שקיימו הישוב והגולה בפתח הכפול של חורבן ותקומה. ואין ספק, כי הוא עצמו התעורר לימים על כך. מכתבו האחר, הכתוב ב־26 באוגוסט 1935, אתה מוצא בו רמז ברור לכך – הוא פותח בעצבות על החוט שנשחל וניתק שלא בטובתו, ואומר: "הניחוש מלחש, כי מקץ שנים – לשארית השעות – ולו רק לשם מאזן־החיים מתוך ריכוז־נפש – אני אליכם שם. – אין אני דואג על לימוד־הלשון – חסרונה יתן אותה בדידות, הנחוצה לשם שיקול, מה היה, ולשם טירחת ניחוש, מה יהיה. – ומתחילות קורות יפות; אין דבר, שמלחמה; אין דבר, שסערה: כן כנראה צריך, לארץ הנשבעת דרך לתעייה במדבר – דרך רעב ובלבול לשונות – "

הוא לא זכה לכך, כאשר לא זכה מי שילדותו עוררתו לריקונסטרוקציה סיפורית־פיוטית, הלא הוא הרועה הנאמן, אשר מנגד ראה את הארץ ואליה לא בא; אך הוא זכה למה שזכה גילגול נשמתו של הרועה הנאמן. שקידש את השם והוציא את נשמתו באחד.

 

ו    🔗

השנה נכרזה גם בפולין וגם בישראל כשנת קורצ’אק, ונקווה כי תהא זו שנה של עשיה נאמנה לזכרונו הם מעשיו הטובים. ובאזכרה, שישבו בה ראשונה ראש הוועד לקשרי ידידות בין ישראל ופולין, ציר ממשלת פולין ושליח הוועד להקמת שמו של קורצ’אק ראיתי חובה לעצמי לסיים דברי בהדגשה, כי כשם שדין הוא שמוקירו פה לא ישכחו ולא ישכיחו, כי אילן מפואר זה סדנו גדל בתרבות־פולין ולשונה ובה יצירתו, כך דין הוא, שמוקיריו שם, לא ישכחו, ולא ישכיחו, כי שרשו וצמרתו, שנכפפה וחזרה אל שרשו, הם בתולדות ישראל וגורלו. אל נשכח ואל נשכיח מעבר מזה ומעבר מזה, שאין לך חטאת כשיכחת האמת והשכחתה.

[שבט תשכ"ג]