מאמר א': ליום גבורותיו

 

א    🔗

כמובן, הדרך למן העלם, שעמד בבית רבותיו, ומצא בקרן־זווית אבן קטנה, שמאסו בה הבונים, אבן קטנה ומזולזלת ועשאה ראש פינה, עד הישיש שחתם מפעלותיו בשנים עשר כרכים, היא דרך ארוכה למדי. המפעלות שנעשו בה הם גדולים ורבים – קוסמים בהיקפם, מפליאים בחסנם, מפתיעים בעמקם. אך דומה שעיקר הפליאה, המעוררה יראת רוממות, הוא במה שהמפעלות האלו מתלכדים למפעל־בניין אחד, כשכל לבינה ולבינה שהותקנה ביגיעה רבה ומקפדת, כחטיבה לעצמה, נעשית לפי סדר עשייתה כותרת לחברתה שמתחתיה ומסד לחברתה שמעליה, כאילו בכל לבינה היתה מקופלת האפשרות וההכרח של חברתה הגבוהה ממנה, וכל מה שהלבנים נתגבהו זו על גבי זו נבלט הבנין המופלא, שראשיתו בטיפול הממושך ובהתבוננות רבת המכשולים בחולה־נפש, אמצעיתו גילוי השכבות השונות של הנפש, מנגנאותיה וחוקי־סתריה וסופו ראייה מקפת של כלל האדם ותרבותו.

 

ב    🔗

והמפעלות – אם שיטת הריפוי המפליאה בהצלחותיה, אם תורת הנוירוזות, אם פתר־החלום ופיענוח תעלומות לשונו וסמליו, אם ביאור־השגגה והשיכחה והאמונה התפלה, אם תורת היצרים ודרכי בניינה של האישיות, אם ניתוח הבדיחה וההלצה או הלשונות הנרדפים בשפה, אם חשיפת המניעים הנעלמים מאחורי פסלו וציורו של גדול אמנים, מאחורי סיפורו של משורר, אם גילוי הצדדים השווים שבין מנגנאות־התגובה של נפש האדם שלפני תרבות ונפש התינוק ונפש הנויריטיקן לבין מסתרי־השירה והאמנות, הדת ועולם־המשאלות הגנוזות של האדם הנקרא בריא ומתוקן – כל מפעל ומפעל הוא גדולה ויקר לעצמו והשפיע רוב ברכתו על שדות־חקר ותחומי חיים רבים של האדם. אך מפעלותיו בצירופם – הם מהפכה, אולי המהפכה של הדור וממילא של הדורות.

כי החכם המופלא הזה, שעשה את עבודתו במתינות ובצנעה ולא הפליג לבימת הרבים של המוני האדם וציבוריו – אלא מדי פעם בפעם הודיע מתוך חדר עבודתו בלשונו הבהירה והפשוטה מה עלה בידו מגילוי האמת בטירחת המדע המדוקדקת שלו, הוא שהטיל תמורה עצומה בדור, תמורה שהתגברה על הלעג והשנינה והמשטמה – היא התמורה המכרעת בראייה המקובלת את נפש אדם ודרכה. הוא שגילה בדרך החקירה את עוצם האיבה הגנוזה בנפש האדם לקבלת עולו של המוסר והתרבות, את עוצם שלטונם של היצרים שאינם נוחים לוותר על משאלתם ונלחמים למלוא סיפוקם, אם בגלוי אם בסתר, אם בפומבי ואם בהסתר פנים, את גודל החומרה ואת צימצום האפשרויות של כבישת יצרים גמורה, את התחומים הצרים של גילגולי היצרים לערכי בניין של חברה ותרבות ובייחוד את העובדה המחרידה באמיתה, כי בכל עוּבּר מקופל אויב התרבות, וכל ולד היוצא לאוויר העולם אינו מוכן לעולה ולמעמסת מוסרה והגבלותיו, וגם לאחר שהתרבות והמוסר כופים עצמם עליו אין יצרי בראשית שבו נעקרים אלא מסתתרים בחגוי הנפש ומצפים ברעבתנות לכל שעת כושר להגיח ולערער את תחומי האיסורים, שהם אשיות התרבות.

 

ג    🔗

ולא ייפלא אם גילוי האמת, עד מה מרובה כוח שלטונו האפל של היצר בנפש ומה מועט בה כוח כיבושה הבהיר של התרבות, המוסר, הבינה, – העלה חימה ולעג בקברניטי הדור, דברי־המדע הרשמי ואף שאינו רשמי. הם שבנו את השקפתם על ראיית הנפש שדיוקנה ובניניה מקבילים לתמונה של אמונתם בהליכת האדם במעלה ההר – אם בבחירה ואם בגזירה – ובעליה זו דוחה המאוחר שהוא המשוכלל והמתוקן את המוקדם שהוא הלקוי והחסר, הם שכיסו באמונתם זו או שאמונתם זו כיסתה מהם את התהום הנסתרת שמתחת לשיכבת הציפוי העליונה – לא יכלו להשלים לאמת, הרואה את הנפש והנה רובה כבוש לאפלת־יצרים ואך מיעוטה שורה עליה אורו הקלוש של פנס התרבות. ודאי, אנשי האמת שבהם לא יכלו להתעלם מגילויים הרבה בחיי־היחיד והרבים, שלא היה בהם כדי להצדיק קלות־אמונתם, אך נהגו לפרש את הגילויים כשיורים פעוטים, ששעת מיתתם קרובה. ואלה, שראו את משטר החיים והחברה והוא כולו עיוות וקראו לתמורתו על יסודות של צדק בחלוקת העול וההנאה של נכסי החיים – אף הם לא ראו את התהום הנסתרת שבנפש ואת האויב האורב ממחבואיה וממילא לא הבינו שאותו אויב כל מה שהדעת מוסחת ממנו יותר סכנתו ואימת ערעורו גדולים יותר, וגם כשנתמוטט עולמם ביום עברות וההמונים הגדולים שהם דימו אותם כמחונכים לתמורת המשטר יצאו למלאכת ההשמד במלחמת עולם – לא ידעו את נפשם. מהם שראו את הנפש בשיעבודה, אך הגבילו את תלותה למערכת הקבע האקטואלית של התרבות – דרכי הייצור והמשטר הקיים – ולא הפליגו מלפניה ומתחתיה, כלומר לא יכלו לראות, כי רובה של הנפש תקוע בתחום שלפני התרבות ושלפני המשטר והוא מתאווה לאפס־תרבות ולאפס־משטר ורק מקצתה של הנפש מתנאה לאור שלאחר מתן תורה וכל אימת שהאדם מתעלם או מתנכר לראיית האמת הזאת בעירומה הוא מפקיר גם את השיעור המועט שבנפש לתעלולי מרביתה. ועוד זאת: לא כעולם הממש הוא עולם הנפש, כי כאן אין המאוחר הבא תחת המוקדם, עוקרו ומבטלו, כאן הם שרויים זה מתחת לזה ובעצם – זה בתוך זה, כשגעש־התהום מבקש לטבע באימת נחשולו את ספינת הכיבוש הקטנה, העלולה להיות כנסר־שעשועים על פי תהום רבה, אם קברניטה יעצום לכהרף עין את עינו שלא לראות את לוע המשחית כשיעורו.

 

ד    🔗

התורה, האמת שנועד לה תחילה לעג־שאננים, שהלכו בוטחים על גשרי־הנייר שלהם, נמשכו לה אחר כך רבים שעדרו בשקידה במערכה זו, אך גודל אמתה נראה לאור השלהבות ועיי־המפולת ופגרי האדם לאחר השתוללות האימים של מלחמת העולם – ואף על פי שיוצר התורה ומגלה־האמת ישב גם עתה בצנעה נתון ליגיעו נכבשו לאמיתו לבבות ומוחות הרבה והדור החדש של הסופרים, ההוגים והלוחמים, שעמד על פתחה של התהום הנפערת מצאו בתורה, באמת זו מגילה של רמזי־פשר גדולים ומשענת תיקון גדולה ממנה.

אכן, יפה אמר בעל האמת הזאת, כי בעצם לא גילה אלא את שידעו כבר משוררי כל הדורות, אכן לפניו ובימיו נתגלגלו בשפעת ברקים כמה וכמה רעמים אדירים שהאירו את העקמומיות שבנפש – בייחוד ניטשה, דוסטויבסקי – אכן הוא עצמו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו מצאו רמזים מפורשים במעט או בהרבה, ואף אמירות ברורות המעידים כי, בעצם, נודעה כבר אמיתו לטובי אדם, אך אינם דומים ניצנוצי־דעת והכרה שהבלחת אורם, ויהיה גם מבריק ועז, סמוכה לעילומם, לאור מתמיד ומיושר שהיקף תאורתו הולך וגדל עד שאינו משייר כל שטח־ראייה מחוצה לו, כשם שאינה דומה הברה סתומה או גלוייה למקרה מפורש.

 

ה    🔗

הרואה דרכו הגדולה וביחוד את מערכת החיבורים המעמיקים שבין הנפש, תרכבתה, מנגנונה ובין ההופעות הגדולות של התרבות, החברה, הדת, הרואה את השיעבודים הגדולים שנגלו והמבריחים את האדם למן ראשית הגימגום של נפשו עד השלם־ביטויו באדירי המפעלות של אמנות והתקנת חברה – לומד בעיקר שלושה לימודים. קודם כל את לימוד־החומרה של הראייה. כל הבעה והבעה של הנפש והרוח – למן שעשוע־הלצה, שחוק־המלים, עד מפעל־אמנות המקסים בתפארתו – חייבת להיראות שלא לפי גילויה אלא לפי חיפוייה, כמין תחנת־ביניים, בהתאבקות מגמות סותרות של כוחות־מטה ומגמות־מעלה. אחר כך לימוד־העניוות. כשם שהאדם למד בקושי להכיר מעמדו בעולם ולוותר על כמה מדעותיו שלא היו אלא משאלות והשליות לו (מושבו כמרכז הבריאה שכל המזלות נבראו לשמשו, שלשלת יחשו שלא כשאר משפחת בעלי החי – וכדומה) כך הוא חייב לוותר על ההשלייה כי הוא השורר ממילא בביתו, היא נפשו וכל כמה שהוא מתפתה יותר להשלייה זו, הוא גורם לכך, שיותר משהוא שליט בה סתריה שולטים בו. ובאחרונה לימוד החשדנות. לעולם יהא האדם וקיבוץ האדם בודק במעשיו וברחשיו, הנראים לו ישרים וצודקים ובאמת אינם אלא כיסוי מתעה להיפוכם של כוונותיו ורצונו.

 

ו    🔗

ואיני חושש לסכם את לימוד החומרה, העניוות והחשדנות בפיסקה כזו: דווקא משום שהפנס שבידך קלוש־האור והקטן הוא הגדול, אם לא היחיד, שבמשענותיך, כל מה שזהירותך מתרפה יותר וכל מה שאתה מתפתה יותר להשלייה מרגעת או להתייאשות מרגעת, מתרדם בך יותר כוח העמידה על כיבושיך בתרבות ובחיים ואתה צפוי יותר לפריצת אויבך ממחשכיו וללהטי הערמתו, הוא אויבך אשר לא יישמד לעולם.

[ט“ז אייר תרצ”ו]

מאמר ב': אורים בחשכה

 

א    🔗

עם פטירתו ירדה מעל בימת חיי שעה אך נשארה על בימת חיי עולם דמותו של חכם נעלה שבדור, מאלה הבאים לראות בעולם ובקורות ובנפש, לעמוד על תעלומתם ולגלות מבואיה ומוצאיה, לפענח את משמעותם ולפרש אותם פירוש נוקב וכולל. חכם, במובנו הקדום של התואר, שחייו הם כטפילה לעיקרם – הם מתמצים בחכמתו. מה דלת־גוונים וקלושת־מעברים היא הביוגראפיה החיצונית של האיש ומה שופעת־חזיונות ואדירת־מרומים ומעמקים היא הביוגראפיה של אמיתו, חיפושיה וגילוייה. יליד קהילת ישראל קטנה במהרין, ממשפחת יהודים עמלי־חיים וישרי מידות, רואה מילדותו בבינה חודרת לאדם ונפשו, פנה לחכמת הרפואה ועיקר־לימודו בוינה, יוצא לשעה לא־גדולה מחוצה לה, לומד מפי גדולי רפואה, כשאַרקו וז’אַנאֶ, נעזר בתורתם, מתחקה בעקשנות על כל פרט בפרטי־החולי לעמוד על חישופו הגמור, הולך אצל ברנהיים בנאנסי לראות בניסויי־ההיפנוזה וסופו יוצא מלפני רבותיו ובידו דימדומי־הכרה, כמיני גרעינים מועטים, שהם עצמם אינם יודעים את כל הכבודה המרהיבה האצורה בהם והוא משאחז בחוט, אפילו הוא רואה אותו מתפתל בסבכי־סבכים אין הוא מרפה ממנו, עד שהוא מגלה שרשו ושרשי־שרשו. במחקר מתמיד, ממצה של פרט מפרטי חולי ההיסטריה הוא מגלה נתיב הארה חדש שנעשה בניין־אב לתורה. יפה ההשוואה של דרכו ודרכו של איש אחר מישראל, כריסטופור קולומבוס, שיצא לבקש את צ’יפאנגו וגילה את הארץ החדשה, אלא שהשוואה זו צריכה השלמה: כאן וכאן הכריע גאונו של המגלה. כוח הניתוח המפליא, המתאכזר עד תום בשם האמת ולשם האמת, הוא שעמד לו לחכם הצעיר, שבנה, לכאורה כממילא, אולם באמת בגזירת חכמתו הנסתרת, את בניינו הנאדר מדרגות מדרגות המתגבהות זו עד גבי זו ומתחבטות זו בזו: הרי גילויים מחכימים מפקיחי־עיניים על רישום הבלתי־מודע בפעולות קטנות, כפליטות פה וכפליטות קולמוס וכדומה, והם פתח להבנת חזיונות מסובכים ביותר, כפרשת־הנוירוזות, שנמצא להם בכוחה ומכוחה של שיטת־הניתוח החדשה שיטת ריפוי מפליאה; יסודות המתגלים במעשי־כשל מועטים, כשגגה ושכחה, הם־הם היסודות הנגלים בהרחבם ובפתר החלום, תפקידו ופיענוח לשונו וסמליו ומהם משתלשלה דרך־הבנה לגילוי הצדדים השווים שבין מנגנאות ההגבה של נפש האדם החולם, נפש האדם שלפני מתן־תרבות ונפש התינוק ונפש הנויריטיקון ומכאן פתח־הסבר מעמיק לתורת היצרים ודרכי בנינה של האישיות, למסתרי השירה, האמנות, הדת, התרבות, ונמצא שהחקירה של הפרט העזה ונועזה בכוח־ניתוח וברעב־מיצויה, הוליכה אל הכלל, אל כלל הכללים וסופה תורה המפרשת עולם ונפש.

 

ב    🔗

וכל העבודה הכבירה הזו נעשתה בצנעה; בוינה עבר על החכם כיובל שנות־חיים – שברם שלווה אזרחית ותוכם סערת־גילוי צפונות – ורק זעיר שם זעיר שם יצא לימים לא רבים לארצות אחרות; כל המאמצים הנפלאים האלה נעשו בחדר־עבודה, בינו לבין עצמו, בינו לבין חוליו, כי לא הפליג האיש לבימת הרבים – גם הקתדרה שישבה בה במכללת וינה נשמטה ממנו, לאחר סערת־הרוגזה והקטרוגים, שהעלו גילוייו – ומדי פעם בפעם הודיע מתוך בית־היוצר שלו, בלשונו הבהירה ופשוטה בקלאסיוּתה, מה עלה בידו מגילויי האמת בטירחת המדע המדוקדקת שלו. האמת הזאת הטילה מבוכה ורוגזה מכאן והערצה והתלהבות מכאן ועיקרה בתמורה הגדולה שהתגברה על הלעג והשנינה והמשטמה, היא התמורה המכרעת בראייה המקובלת של נפש האדם ודרכה. הוא שגילה בדרך החקירה את עוצם האיבה הגנוזה בנפש האדם לקבלת עוּלם של התרבות והמוסר, את עוצם־שלטונם של היצרים שאינם נוחים לוותר על משאלתם ונלחמים, אם בגלוי ואם בסתר, למלוא סיפוקם; את צימצום־האפשרות של כבישת יצרים גמורה, אך גם את האפשרות של גילגול־היצרים, על דרך עידונם והאצלתם, לערכי בניין של חברה, דת, אמונה, תרבות. ההשקפה הזו נתעוררו עליה רוב מקטרגים, בייחוד מחוגי־שליטי המדע והחברה, בין מתוך שהגילוי הזה המחריד באמיתו, בלבל את עולמם הרפוד שושני־אופטימיזם שטחיי, בין מתוך שהגילוי הזה המנחם באמיתו עלול לערער את יסודי־החברה, המדינה, היחיד, הבנויים על העלמת האמת הנסתרת, אולם טובי־האדם דבקו בתורתו, ועתה, כשיצרי־בראשית, אלה מרתפי־אבק־השריפה שבנפש, עלו ושפכו שלטונם בלב אירופה, שעשו אותה מדרס למשטמת־תהום, כל שעינים ולב לו רואים ומרגישים, מה עמוקה היתה ראייתו של החכם המופלא; עתה הם גם רואים עד מה ההתעלמות מאפילת־הנפש היתה בעוכרי־האדם.

 

ג    🔗

החכם הנעלה שראה את התופת שבנפשנו לא מצא לה תרופה אלא בנר־הדעת. הוא, אמנם, ראה אותה כפנס קלוש־אור, שתמיד־תמיד צפויה לו השתוללות היצר מכבה־האורות, אך היא נראתה לו כמשענת הגדולה ביותר, אם לא היחידה והזהיר את האדם על כך, כי ככל שכוח זהירתו וזהירותו מתרפה יותר, אם להשלייה מרגעת אם להתייאשות מרגעת, מתרדם יותר כוח־העמידה על כיבושי התרבות, שעיקרם בתהומי־האיסורים הגדולים והם צפויים יותר לפריצת האויב וללהטי הערמה של האויב שאורב ויארוב תמיד ממחשכיו.

החכם הנפטר, בן לדור שגדל בחלל־אוירה של הטמיעה, לא ידע את מחצבתו ממקורי־בראשית שלה, וככל שביקש להכירה נזקק לכלים שאוּלים, אולם הוא עצמו לפי מהותו, לפי חומרת האמת וזעפה, היה כחטיבת־מחצבתו הגדולה, שידע להתגאות בה. הרבה שטרחו לפרש מה שורש בו ממורשת־עמו, אך אין לך דבר שיאיר את עמידתו כאותו הסיפור הנלבב ורב־המשמעות שסיפר בעצמו במאמר־האזכרה שלו על חכם אחר מישראל, אף הוא ממבקשי־האמת ויושב וינא, הוא יוסף פופר־לינקיאוס. מתוך הסיפור הזה נשמע, כי אף ששניהם ישבו עשרות שנים בעיר אחת לא ראו זה את זה, אולם קירבת־סתר ריטטה ביניהם. וכך דברי פרויד: “באהדה מיוחדת נמשכתי אליו, שכן בודאי גם הוא מרגיש היה מתוך כאב מיוחד במרירותם של החיים היהודיים ובנביבותם של אידיאלי־התרבות הקיימת”. דומה כי באותו פסוק קצר נתגלתה הדמות לאמיתה: אדם מישראל, שנכנס לתוך עולמה של אירופה ותרבותה ונעשה חוליה של משקל וחשיבותה בשלשלתה. אך במיצויו של דבר הוא זר ובודד, כשם שזר ובודד חברו – הם זרים מתוך כאב מרירות של החיים היהודיים, בודדים למראה הנביבות של התרבות הקיימת; הם בנים לגזע קדמון, שנתגלגלו ככוכבים תועים ורחוקים לעולם ומשוטטים בו זרים ובודדים. כאותם האורים המנצנצים רחוקים קרובים בחשיכה. אחים לבדידות ולנכר.

 

ד    🔗

הגדול שבכוכבים אלה בדורנו, האור החולף שבו כבה היום, אולם האור הנצחיי שבו, אור בקשת האמת, יעמוד לדורי דורות.

[י“ב תשרי ת”ש]

מאמר ג': אימת הסתרים

 

א    🔗

אתה אומר, אתה חייב לומר באזני עצמך: מוטב שתודה ולא תבוש, כי הפגישה הראשונה, השנייה, השלישית עם מחקרו, הלכותיו, תורתו היתה עליך קשה ביותר. אמת, היא היתה מפליאָה, מפתיעה, מפעימה, אך בעיקר קשה ביותר. אמרת בתמיהה: כזה אני בסתרי? אמרת ברוגזה: כאלה מאוויי הכמוסים? מה תכחיש? לא, לא רצית להודות.

זו היתה פגישה קשה, כי ככל שקראת בניתוחים דקים אלה, שראשיתם קטנה בשטח ואחריתם גדולה בתהום, ככל שקראת בביאורים דקים אלה, שפשטוּת ועומק ממוזגים בהם להפליא, לא יכולת להיפטר מלחישה שלחשה לך נפשך: בך הכתוב מדבר. כן, הכותב דיבר עליך, מתוך שדיבר על עצמו. משום שדיבר על עצמו. כי המגלה את עצמו מגלה את חברו.

והוא גילה את עצמו כדרך שלא גילה עצמו מבני דורו. והרי בהם היו גדולים ומעמיקים בזה. אַל תשכח, כי הימים ימי הרומנים הגדולים, שאינם אלא גילגולי אבטוביוגרפיה גדולים. אַל תשכח, שהוא עצמו ידע והודיע, כי, בעצם, לא גילה אלא את שגילתה לפניו השירה ומשורריה. אלא שהוא גילה מדעת ולאור הדעת ולשם הדעת, כעבד האמת ואדוניה.

 

ב    🔗

הקשה בכל מידות האמת היא האמת של עצמנו על עצמנו. והוא – נתקיימה בו מידה זו במלואה. בעצם, עשה כל ימיו במצווה גדולה ואחת, היא המצווה החרותה בכתובת שהיתה חביבה ונכבדה כל כך על סוקראטס: דע את עצמך. הוא התבונן בגילויים מאליפים של נפשות הרבה, אך לדקדוקו של דבר התבונן ביותר בנפשו שלו עצמו, עירטל אותה לעצמו, לא הניח בה קרן זווית שלא האירה מלוא אור לראותה כהווייתה. סתרי־אימים שגילה – קודם כל מתוך עצמו גילה, מתוך קפלי־זכרונותיו שלו, מתוך חגוי־חוויותיו שלו, מתוך צללי־חלומותיו שלו. מתוך עצמו הכיר גם מה קשיים נערמים בדרך הגילוי של סתרי הנפש ומה קשיים נערמים לאחר שהגילוי נעשה ואין הדעת רוצה להודות בו והיא מתעוררת עליו בתהייה, בקטרוג, בזעם: מה, כזה האדם בסתרו, כאלה מאוויו הכמוסים?

ועל כן לאחר הפגישה הראשונה, השנייה, השלישית, שמרדת על התורה וחידושה המפתיעים, באה רביעית, חמישית, שישית, ורוח־מרדך נמוגה וקיבלת את עול התורה. כי בינתיים אירע משהו: אתה פתחת סגור־סתריך ובדקת בהם ופתאום הבטת סביביך, אם לא ראה איש כי בושת בפני עצמך ואדמת. ודאי, לא הרחקת כמותו, באין בך אותו הכוח העצום לבקש את האמת, גם אם היא תובעת שתתאכזר לעצמך ביותר, אבל גם בכברת־הדרך שעשית ראית עצמך לראשונה כשגילוייך כסתריך נהירים לך.

וזאת ידעת: מי שלומד בתורתו ואינו לומדה כתורה על עצמו, מי שאינו מתעורר מתוכה לבדוק את עצמו, לעשות ריקאַפיטולאציה של עצמו על מחבואי־יצריו וביטוים בדרך־חייו ומשעוליהם, הוא לא למד בה, הוא אפילו לא קרא בה.

 

ג    🔗

הוא לימדך, מה דרכים תאחז לדעת את עצמך. ודומה כי הגדולה בדרכיו הוא דרכו בקטנה. היא פינה והיא יתד. ההופעה המועטת, הגילוי הזעיר, הפרט הטפל, שאינם מורגשים לקוטן, הם־הם מחבואי היצר, שגירשת אותו מנחלתך כאויב־תרבותך, כשטן־מוסרך. עינך פוסחת עליהם, אָזנך פוסחת עליהם, דעתך פוסחת עליהם והפּסיחה הזאת היא להם כשטר־שיחרור במקלט של הקטנה שרויים להם סתרי־היצר הנידחים ועושים במחשך מעשיהם, זר מעשיהם. שם, באפלולית־כלאם, הם בולשים וחותרים, בולשים וחותרים. ואך נפתח לפניהם מוצא של זרת, מיד הם מגיחים ואתה לא הרגשת, כי עירבו עצמם בתוך דיבורך, בתוך מעשיך. היום הם מגיחים חרש, כננסי־מראה המתעלמים מעיניך, כננסי־צליל המתחמקים מאזנך, אך מחר־מחרתיים הם עלולים להגיח בגלוי. על כן ראוי שתלמד את ההלכה הגדולה: אין לך קטנה ואין לך טפלה שלא תהא גדולה מדי ועיקרית מדי לעניין החשד שאתה חייב למתוח עליה. כבלישת אויבך שגירשת והמבקש להערים עליך, תהא גם בלישתך אתה.

עמוד על משמר־האור אשר כבשת לך, עמוד על משמרו תמיד תמיד, כי גדולה אפלולית־היצר ואיוושה קטנה העולה היום מתהומה ולא הרגשת בה ולא התעוררת עליה ולא הטלת עליה את אור־פנסך, אפשר ומחר תעלה עליך כסערה ותשתולל כסערה.

 

ד    🔗

ואַל תעלים: לא אחת אמרת לפרוק מעליך את תורת החומרה. הרי אפילו בטובי־תלמידיו ראית שפרשו לשבילים שההליכה בהם קלה יותר, משובבה יותר. ואף זאת אַל תעלים: התמרמרות שעלתה בך, כשגילה לך לראשונה מה אתה בסתרך, חזרה עליך כשראית פני בנך פני תינוק בתנומתו. גם עתה שאלת בתמיהה: אפשר ויצוּר־חמוּדות זה הוא כליל־יצרים? גם עתה שאלת בקטרוג: האפשר וכרוב־שמיים זה הוא אויב התרבות? אך מתוך שלא פרקת מעליך תורת החומרה וחומת התורה, לא יכולת שלא לשעבד עצמך לאמת, והתמדת בה עד שנגלה לפניך החזון הנאדר: זה התינוק הרך המנמנם ובת־שחוקו מרפרפה על פניו כאור־קסמים וחמדה, הוא גיבור, הוא הגיבור, ונפשו הקטנה־גדולה שדה־מערכה היא למלחמת־איתנים, למלחמת־האיתנים: מלחמת יצר ותרבות.

 

ה    🔗

הוא, התינוק, הוא עצם־המלחמה, אך גם אתה, אָביו, אינך גמר־המלחמה, אתה רק המשכה. כי האויב שבמערכה הכבדה – סתר־היצרים – אין לו כלייה. קצתו אפשר שתטול בידך ותעלה אותו, תעדנו, תעשה אותו אופן במרכבת הרוח, המוסר, התרבות, אולם גם כשאתה כובשו לא ייבטל.

גדולה אפילת היצרים ועל כן שמור, האדם, מכל משמר את מעט אורך אשר כבשת מידה, שמור אותו במתיחות אחרונה, מתוך חשד לעצמך, מתוך זהירות לעצמך וחומרה לעצמך, שהחשד והזהירות והחומרה אבני־פינה לנאמנותך לאורך אתה.

[שבט ת"ש]