הנסיון של מוסדות ציוניים, בעזרה חלקית של ממשלת ישראל, להקטין עזרה יהודית־אמריקאית ל“נושרים” מרוסיה לארצם הוא נסיון לא טוב – ולא רק מפני שאין לו סיכויים להצליח. זהו נסיון רע, מפני שהעזרה היהודית־אמריקאית ליהודים שהגיעו לארצות־הברית במקום להגיע לישראל מעוגנת במסורת יהודית, במיטב המסורת היהודית, המחייבת עזרת אחים לכל יהודי הזקוק לעזרה זו. אין לנסיון זה הצדקה גם מן בחינה הציונית. מדינת ישראל זקוקה אמנם מאוד לעולים רבים ככל האפשר (וליותר מזה), אבל אל לה להכריח יהודים לבוא אליה.
אכן, הרבה יהודים עלו לארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחריה, בתוקף של הכרח קיצוני, אבל זו היתה כפיה שהעולם הלא־יהודי כפה עליהם. עולם אנטישמי גירש ועולם אדיש נעל שערים. לא יתכן שיהודים וציונים, מוסדות יהודיים ומוסדות ציוניים, ימלאו את תפקיד המכריח והמאלץ לגבי יהודים, כאשר אין גורם גויי העושה זאת.
בשום פנים ואופן אין לומר שאין לנו צורך ביהודים שאינם רוצים לבוא הנה. יש לנו צורך בכל היהודים ואי־אפשר כלל לפסול את היהודים, כאמירתו המפורסמת של שמריהו לוין (בשעה שבאו לפניו בטענות על היהודים) שנזכרה כבר בראשית הדברים; אנו זקוקים מאוד ליהודים, גם לאלה “הנושרים” בוינה, אבל אין לנו שום רשות לאלץ אותם לבוא לישראל, אם הם אינם רוצים בזאת. גם לא בדרכי עקיפין. ספק אם יכול להיות עיוות חמור יותר של הציונות, תנועת השחרור של העם היהודי, מאשר לעשות אותה לגורם המשעבד יהודים לצרכיה. אמנם הציונות "משעבדת״ את רובנו – אבל זהו “שעבוד” מסוג אחר לגמרי.
דברים אלה מובנים, פחות או יותר, גם לאישי הממסד הציוני ולכן החלו להשתמש בנימוק נוסף: אם יהודים ימשיכו “לנשור”, יסגרו הרוסים את שערי היציאה לחלוטין. לנימוק כבד משקל זה יש חסרון קל אחד, הוא פשוט לא נכון. אין לרוסים שום סיבה להעדיף את ישראל כמקום היעד של היוצאים על פני אמריקה, אוסטרליה או כל מקום אחר. יש סברה – שאמנם גם היא לא הוכחה כלל – שהרוסים מעוניינים ב“נשירה”. לפי סברה זו הם מעדיפים במתן היתרי יציאה יהודים שיש לממשל הסובייטי יסוד להניח שינשרו. אלה מקבלים היתרי יציאה מהר יותר מאשר יהודים שמגמת פניהם לישראל. אכן, אין עוד משטר העוקב אחרי כוונות אזרחיו כמו המשטר בברית־המועצות, אולם גם סברה זו אינה מוכחת, מפני שעד כה לא ברור מה פתח את החריץ לעליה, מה מכוון את הרוסים בהמשך המדיניות של היתרי יציאה ומה כוונותיהם. מכל מקום לטענה ש“הנשירה” תביא להפסקת היציאה אין כל בסיס. אין שחר גם לטענה כאילו “הנשירה” מגדילה את הלחץ של מיעוטים לאומיים אחרים (אוקראינים, ליטאים ועוד) להגר. מבחינה זו אין הבדל בין יהודים היוצאים לישראל ולארצות אחרות.
סיבות “הנשירה” הגוברת הן רבות. הסיבה העיקרית היא שיש יהודים רבים הרוצים פשוט לצאת מברית המועצות. מכיוון שקל יותר לקבל היתר יציאה לישראל – מבקשים היתר כזה. תחילה דרשו היתרי יציאה רק יהודים שלחמו למען עליה לישראל, האחרים לא האמינו באפשרות היציאה ולא רצו להסתכן. המאבק היהודי לעליה נראה היה בראשיתו כשגעון גמור. רק לאחר ההצלחה, משפרצו הראשונים, אלה שאנו קוראים להם “פעילי העליה”, בא בעקבותיהם “העם”, והוא מורכב, כמובן, מכל מיני יהודים. בכל דיון על העליה מברית־המועצות יש להבחין היטב בין הטעון הבחנה.
אין להתעלם מקשיי הקליטה המגדילים את היקף הנשירה, והמדובר לא רק בקשיים אובייקטיביים. המדובר בכך שאין אנו יודעים לקלוט ואין אנו אוהבים לקלוט. עיננו צרה בכל קורטוב עזרה שהעולה מקבל. כאשר עלו לישראל לוחמי העליה מברית המועצות הציקו להם בעיות הקליטה והרגיזו אותם, אבל לא גרמו ל“נשירה”. הללו היו איתנים יותר ברצונם להיקלט. הם גם לא כתבו “מכתבים רעים” לברית־המועצות. עכשיו המצב שונה. יהודים מרוסיה אינם כותבים שקרים על הארץ לקרוביהם, די בזה שהם כותבים את האמת. כדי שישתנו המכתבים יש לשנות את המציאות.
מכיוון שאין בישראל רצון לשפר את הקליטה מחפשים אצלנו תחליף לקליטה – אילוץ יהודים לבוא דווקא לישראל. זה לא יתכן. ב־1980 תלוי כל גורל העליה בכך שנדע לקלוט, נרצה לקלוט – שנקלוט היטב את העולים הבאים אלינו.
“דבר”, יום ו', כ“ב בסיוון ה’תש”ם 6.6.1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.