הנסיון של מוסדות ציוניים, בעזרה חלקית של ממשלת ישראל, להקטין עזרה יהודית־אמריקאית ל“נושרים” מרוסיה לארצם הוא נסיון לא טוב – ולא רק מפני שאין לו סיכויים להצליח. זהו נסיון רע, מפני שהעזרה היהודית־אמריקאית ליהודים שהגיעו לארצות־הברית במקום להגיע לישראל מעוגנת במסורת יהודית, במיטב המסורת היהודית, המחייבת עזרת אחים לכל יהודי הזקוק לעזרה זו. אין לנסיון זה הצדקה גם מן בחינה הציונית. מדינת ישראל זקוקה אמנם מאוד לעולים רבים ככל האפשר (וליותר מזה), אבל אל לה להכריח יהודים לבוא אליה.

אכן, הרבה יהודים עלו לארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחריה, בתוקף של הכרח קיצוני, אבל זו היתה כפיה שהעולם הלא־יהודי כפה עליהם. עולם אנטישמי גירש ועולם אדיש נעל שערים. לא יתכן שיהודים וציונים, מוסדות יהודיים ומוסדות ציוניים, ימלאו את תפקיד המכריח והמאלץ לגבי יהודים, כאשר אין גורם גויי העושה זאת.

בשום פנים ואופן אין לומר שאין לנו צורך ביהודים שאינם רוצים לבוא הנה. יש לנו צורך בכל היהודים ואי־אפשר כלל לפסול את היהודים, כאמירתו המפורסמת של שמריהו לוין (בשעה שבאו לפניו בטענות על היהודים) שנזכרה כבר בראשית הדברים; אנו זקוקים מאוד ליהודים, גם לאלה “הנושרים” בוינה, אבל אין לנו שום רשות לאלץ אותם לבוא לישראל, אם הם אינם רוצים בזאת. גם לא בדרכי עקיפין. ספק אם יכול להיות עיוות חמור יותר של הציונות, תנועת השחרור של העם היהודי, מאשר לעשות אותה לגורם המשעבד יהודים לצרכיה. אמנם הציונות "משעבדת״ את רובנו – אבל זהו “שעבוד” מסוג אחר לגמרי.

דברים אלה מובנים, פחות או יותר, גם לאישי הממסד הציוני ולכן החלו להשתמש בנימוק נוסף: אם יהודים ימשיכו “לנשור”, יסגרו הרוסים את שערי היציאה לחלוטין. לנימוק כבד משקל זה יש חסרון קל אחד, הוא פשוט לא נכון. אין לרוסים שום סיבה להעדיף את ישראל כמקום היעד של היוצאים על פני אמריקה, אוסטרליה או כל מקום אחר. יש סברה – שאמנם גם היא לא הוכחה כלל – שהרוסים מעוניינים ב“נשירה”. לפי סברה זו הם מעדיפים במתן היתרי יציאה יהודים שיש לממשל הסובייטי יסוד להניח שינשרו. אלה מקבלים היתרי יציאה מהר יותר מאשר יהודים שמגמת פניהם לישראל. אכן, אין עוד משטר העוקב אחרי כוונות אזרחיו כמו המשטר בברית־המועצות, אולם גם סברה זו אינה מוכחת, מפני שעד כה לא ברור מה פתח את החריץ לעליה, מה מכוון את הרוסים בהמשך המדיניות של היתרי יציאה ומה כוונותיהם. מכל מקום לטענה ש“הנשירה” תביא להפסקת היציאה אין כל בסיס. אין שחר גם לטענה כאילו “הנשירה” מגדילה את הלחץ של מיעוטים לאומיים אחרים (אוקראינים, ליטאים ועוד) להגר. מבחינה זו אין הבדל בין יהודים היוצאים לישראל ולארצות אחרות.

סיבות “הנשירה” הגוברת הן רבות. הסיבה העיקרית היא שיש יהודים רבים הרוצים פשוט לצאת מברית המועצות. מכיוון שקל יותר לקבל היתר יציאה לישראל – מבקשים היתר כזה. תחילה דרשו היתרי יציאה רק יהודים שלחמו למען עליה לישראל, האחרים לא האמינו באפשרות היציאה ולא רצו להסתכן. המאבק היהודי לעליה נראה היה בראשיתו כשגעון גמור. רק לאחר ההצלחה, משפרצו הראשונים, אלה שאנו קוראים להם “פעילי העליה”, בא בעקבותיהם “העם”, והוא מורכב, כמובן, מכל מיני יהודים. בכל דיון על העליה מברית־המועצות יש להבחין היטב בין הטעון הבחנה.

אין להתעלם מקשיי הקליטה המגדילים את היקף הנשירה, והמדובר לא רק בקשיים אובייקטיביים. המדובר בכך שאין אנו יודעים לקלוט ואין אנו אוהבים לקלוט. עיננו צרה בכל קורטוב עזרה שהעולה מקבל. כאשר עלו לישראל לוחמי העליה מברית המועצות הציקו להם בעיות הקליטה והרגיזו אותם, אבל לא גרמו ל“נשירה”. הללו היו איתנים יותר ברצונם להיקלט. הם גם לא כתבו “מכתבים רעים” לברית־המועצות. עכשיו המצב שונה. יהודים מרוסיה אינם כותבים שקרים על הארץ לקרוביהם, די בזה שהם כותבים את האמת. כדי שישתנו המכתבים יש לשנות את המציאות.

מכיוון שאין בישראל רצון לשפר את הקליטה מחפשים אצלנו תחליף לקליטה – אילוץ יהודים לבוא דווקא לישראל. זה לא יתכן. ב־1980 תלוי כל גורל העליה בכך שנדע לקלוט, נרצה לקלוט – שנקלוט היטב את העולים הבאים אלינו.

“דבר”, יום ו', כ“ב בסיוון ה’תש”ם 6.6.1980

התיזה של ד“ר הרצל היתה נכונה שנים רבות. התרומה שלו בתחום החשיבה הציונית היתה שבעבר יכולים היו היהודים לנדוד מארץ לארץ. כשהיה רע להם בארץ אחת נמצאה ארץ אחרת שהיתה זקוקה להם ולכן היו רצויים בה. בסוף המאה הי”ט – אמר מחבר “יודנשטט” – נוצר מצב חדש. העולם כולו סגר עלינו. לכן אין ברירה ליהודים אלא להקים את מדינתם הם. תיזה זו נעשתה נכונה יותר ויותר מאז נאמרה ובמשך כיובל שנים נתהדקו המנעולים על העולם יותר ויותר.

כאשר ד"ר הרצל קבע את עובדת היותו של העולם נעול בפנינו הוא התכוון בעיקר לאירופה. אז העולם החדש היה עדיין פתוח. התהליך בתקופה שלאחר הרצל היה כפול: התהדקות הלחץ על היהודים בעולם הישן כולו, ונעילה הרמטית יותר של שערי העולם החדש.

אף־על־פי שהיו גם מניעים אידיאליסטיים־לאומיים לעליה לארץ־ישראל, אין ספק שהיה משקל מכריע למצוקה היהודית והיא שהביאה את רוב העולים. אין לזלזל במניעים האידיאליסטיים שפעלו גם אצל עולים שאלמלא המצוקה לא היו באים הנה, אבל מי שמתכחש לחשיבותה של המצוקה היהודית כגורם מדרבן לעליה ולבנין מדינת ישראל – אין טעם להתווכח אתו.

בתקופה הראשונה של שיבת ציון היו העולים לארץ־ישראל טיפה בים הנדידה היהודית אל מעבר לאוקיאנוס, במשך הזמן גדל מאוד חלקה של ארץ־ישראל, הן בגלל גידול במספר העולים והן בגלל הקטנת מספר המהגרים לארצות העולם החדש. מן הבחינה של הגירה יהודית המושג “העולם החדש” כולל לא רק את יבשת אמריקה (הצפונית והדרומית), אלא גם את אוסטרליה ואפילו את דרום אפריקה.

כל זה היה נכון במשך שנים רבות, דורות אחדים. המצב לא השתנה שינוי מכריע גם עם הקמתה של מדינת ישראל. לכן בתקופת העליה ההמונית ואחריה נוצרה אצלנו ההבחנה בין “עליית מצוקה” ו“עליית רווחה”. נקבעו קני מידה שונים לטיפול בשני “סוגים” אלה של עולים. חלוקה זו היתה פסולה מן הבחינה העקרונית וגרמה נזק בל ישוער ביצירת הרגשת מולדת בקרב העולים הנחותים, שבאו מארצות מצוקה – והם הרוב המכריע של העולים, אלה המרכיבים כיום את אוכלוסייתה של ישראל. אחד מתוצאות הלוואי של “מצוקה רווחה” זו היא נטיה שנוצרה אצל עולי הארצות השונות, לפעמים בהכרה ולפעמים מתחת לסף ההכרה, לתאר את מצב היהודים בארץ מוצאם כאילו היה טוב יותר משהיה. תיאורים אלה כשחוזרים עליהם שוב ושוב אינם נשארים בחזקת מן השפה ולחוץ, מתחילים להאמין בהם יותר ויותר. מכאן צעד אחד בלבד אל “זכרנו את הדגה…”

במשך הזמן טושטש ההבדל בין ארצות מצוקה מזה ורווחה מזה, מפני שמי שרוצה שתבוא עליה מאמריקה הלטינית, למשל, מוכרח להתייחס אל העולים בדיוק כמו לעולים מארצות דוברות אנגלית – אף־על־פי שבחלק מהן מצב היהודים אינו מעורר נחת כלל. הנושא לבש צורה חדשה וממדים חדשים כאשר החלו להגיע ראשוני העולים מרוסיה בגל עליה זה. רוסיה היא ודאי ארץ מצוקה… אבל… ה“אבל” הזה היה ברור אולי לקובעי המדיניות, אולם לא לציבור הרחב; אף לא לרבים מפקידי הקליטה הבאים במגע עם עולים חדשים. כך נוצרה האווירה העכורה כלפי העולים וביחוד כלפי “זכויות עולים”. בערך באותו זמן, בקצב קצת יותר איטי, החלו שערי ארצות הברית להיפתח קמעא וגם שעריהן של ארצות אחרות – קנדה, אוסטרליה ועוד.

בסיכומו של דבר נוצר מצב חדש – העולם היום הוא פתוח. יהודי יכול להגר לאן שהוא רוצה ותפקידנו ליצור מצב שהוא ירצה לעלות לישראל.

אין עוד “עליית מצוקה”, מפני שליהודים מכל ארץ המצוקה יש אפשרות להגר לארץ אחרת. יהודי איראן לא היו מוכרחים לעלות לישראל, גם אילו גורשו כולם בידי חומייני ומרעיו. אותם יהודים מארגנטינה המאמינים שאין עתיד להם ולבניהם בארץ זו, יכולים להגר לכל מקום שהם רוצים. רבים מהם מעדיפים ללמוד אנגלית בניו־יורק מאשר עברית במרכזי קליטה שלנו, ואחרים מסתפקים ב“הגירה קטנה”, לארץ אחרת באמריקה הלטינית, לרוב לוונצואלה.

זהו המצב גם לגבי היוצאים מברית המועצות. אין שום פתרון במאבק להקטנת העזרה למהגרים יהודים לארצות שמעבר לאוקיאנוס. הפתרון היחיד הוא בהפיכתה של מדינת ישראל לארץ מושכת עולים, זה אינו מוגבל כלל וכלל לתנאים חומריים, אם כי גם להם חלק נכבד בזאת. מה שדרוש לנו קודם כל הוא שנבין, כי עצם קיומה של ישראל תלוי בעליה גדולה. היא הכרחית לנו ב“ישראל רבתי” ולא פחות מזה ב“מיני ישראל”.

“דבר”, יום א', כ“ד בסיוון ה’תש”ב 8.6.80

כל שנות קיומה של ישראל וגם לפני כן בימי “הישוב” היתה הבנה כללית (האופנה של ימינו מעדיפה מלה לועזית דווקא: קונסנזוס), כי גידול אוכלסייתנו הוא הכרח להמשך קיומנו, והמדובר בהיקף של גידול, אשר הריבוי הטבעי לבדו אינו יכול להביא; כלומר: עליה לארץ בהיקף גדול היא לא רק תנאי להתפתחותנו, אלא לקיומנו ממש. דומה כי גם היום איש אינו חולק על כך, אבל המוּדעוּת לענין זה פחתה מאוד, ואולי זהו חלק מהפיחות שחל בתחושות הלאומיות שלנו ובמקום שיחסנו לעמנו תופס במערכת הנפשית של כל אחד מאתנו. איש אינו אומר גם כיום, שאין הכרח שיעלו לישראל יהודים רבים, אולם יש יותר ויותר אנשים שחדלו להאמין בעליה. אי־אמונתם שתבוא עליה גדולה היא מעשיות בעיניהם, ואילו בהסטוריה של ארץ ישראל הנבנית הוכח לא אחת שמעשיות אמיתית היא ההיפך הגמור ממעשיוּתם הקטנה של בעלי חשבונות, המוכנים להוכיח אפשרות שכל דבר ההכרחי להתקדמותנו בארץ הוא פשוט בלתי־אפשרי: היו דברים מעולם בהתיישבות והיו במישור המדיני (המאבק בבריטים ואחר כך הקמת המדינה).

אין לישראל ברירה, היא מוכרחה להביא עולים. ישראל שאוכלוסייתה אינה גדלה במהירות היא ישראל נחנקת. אין צורך לומר דבר על הסכנות החיצוניות למדינת ישראל, המחייבוֹת התעצמות בלתי פוסקת, וזו אפשרית אך ורק תוך גידול האוכלוסיה – גידול האוכלוסיה אינו תנאי יחיד, אולם זהו תנאי שאי־אפשר בלעדיו. היקפה הקטן של ישראל יכה בה גם מבפנים אם לא תגדל, והמדובר בגידול בקצב מהיר. אנו חשים בזאת עכשיו, כשהעליה נעצרה. הישראלים חשים מחנק חברתי ותרבותי בחברת־אדם מצומצמת. זהו אופיה של אוכלוסייתנו, הכרח לתת לישראלים “אויר”. גם בחיים הציבוריים שלנו הגידול הוא הכרח, כדי למנוע התהוות ביצה ציבורית. הדבר בולט בכל תקופה של הפסקה זמנית בעליה. גם במישור הכלכלי הגידול הוא הכרח, כדי להתגבר על התלות הכלכלית, החובות הכבדים (החוב החיצוני והפנימי) וכדי שתהיה יכולת לתכנן משהו שיגדיל את יעילותנו הכלכלית.

גם בימים שכורח הגידול נחשב למושכל ראשון בתוכנו לא היינו קולטים טובים. בעצמנו ידענו זאת ונפוצה בקרבנו האמירה ש“אנו אוהבים את העליה מאוד – ואת העולים הרבה פחות”. עובדת היסוד שעלינו לקבוע אותה בלי רחם ובלי הצטדקות היא שהיינו קולטים רעים, כל השנים קלטנו רע.

פקידי הקליטה וכל ממסד הקליטה אשמים לא במעט בליקויי הקליטה, בתקופת קיומה של המדינה. יש סיפורים מסמרי שער בפיהם של עולים רבים. אפילו, כאשר מטילים את התפקיד על אדם שזה לא כבר היה הוא עצמו עולה חדש, גם אז סיכויי ההצלחה מוגבלים. גם על כך יש עדויות, גם לכך יש דוגמאות. ככל שאתה מנסה ללמוד את הבעיה לעומקה אין מנוס מן המסקנה החמורה והכואבת – חטאם העיקרי של פקידי הקליטה מקורו הוא שבתוך עמם הם יושבים, ויחסם לעולה אינו טוב יותר מזה של כלל האוכלוסיה.

יוצאי ארצות האיסלאם טוענים שהקליטה הקשה, ולעתים קרובות אטומת הלב, של עולי תימן, עיראק ואחר־כך מרוקו, היתה פרי אפליה לרעת “השחורים”, ודאי שהיו גם תופעות של אפליה עדתית (אולי לא יותר מאשר תופעות של אפליית תגובה של בני עדות המזרח כלפי אשכנזים וגם על כך יש עדויות ויש דוגמאות, אלא שאין מרבים לדבר על כך בתוכנו). יש להבחין בין שתי תופעות, שיש לטפל בהן, בכל אחת מהן לעצמה. יש התנהגות פסולה של חלקי אוכלוסיה, אלה כלפי אלה, ויש התנהגות פסולה של הממסד, המנגנון. הבעיה הראשונה היא חשובה מאוד וראוי לתת עליה את הדעת, כדי לעקור את התופעה משורש. אין בסיס לטענות שיש יחס רע לבני עדות המזרח מצד החוק ומבצעיו. החוק מקפיד על שוויון, ומבצעיו גם אם בלבם הם אנשי אפליה, לא ירשו לעצמם להפעילה. הבעיה היסודית היא בעיית היחס לעולים החדשים, לכל העולים. בתקופה שרוב העולים היו מארצות האיסלאם נוצר דימוי לא נכון של הבעיה. הבעיה העדתית, המתח בין יוצאי ארצות שונות הוא מארת הגלות שהפרידה בין יהודים ליהודים. הנושא הוא חמור מאוד, אבל היחס הרע לעולים חדשים הוא כללי, ללא הבדל עדה.

היגיינה וחברה

ספרו של ס. מיכאל “שווים ושווים יותר”, עוסק בנושא זה ברמה גבוהה של תחכום. הוא תפס את הבעיה יפה מבחינתם של יוצאי עיראק. לעומת זאת תיאורם של האשכנזים שבספרו לקוי – גם של עולים חדשים וגם של הותיקים. הם דמויות רדודות שהמחבר לא ניסה לחדור לנפשן. אנשים אלה הם רק אובייקטים שגיבוריו, יוצאי עיראק, נתקלים בהם, לרוב שלא בטובתם. התיאור הקשה ביותר בספרו, שהממסד אשם בו, הוא הזלפת די.די.טי. על העולים עם רדתם מהמטוס שהביא אותם מעיראק. היתה אצלנו הבנה מופרזת לסכנת ההגיינה וחוסר הבנה משווע לסכנות החברתיות. היתה – וישנה עד היום – אטימות בקרב אזרחי ישראל להרגשה של עולה חדש, ביחוד של מי שנמלט אל ארץ היהודים ממקום שלא כל כך קל היה שם להיות יהודי. רב ענין וחשיבות הוא גם תיאורו של ס. מיכאל את הדמויות השונות – את מי קירב הממסד המפלגתי של ישראל ומיהו האיש המבין את בעיית הפער העדתי בשורשה, אבל נושאים אלה בספר חורגים לגמרי ממסגרת דיון זה. חשיבותם לבניית החברה הישראלית אינה ניתנת כלל להפרזה והן מחייבות דיון נפרד.

טעותו של ס. מיכאל היא בכך שהוא מאמין שאטימות כלפי עולה היא פרי ההבדל בין בני אירופה ובני אסיה ואפריקה. סיפוריהם של עולים מרוסיה ומטרנסילבניה, מפולין ומגרמניה אינם שונים מסיפורו על העליה מעיראק. המסגרת היא אחרת, אבל הבעיות והקשיים זהים עם אלה של עולי עיראק וסוריה, מרוקו ותוניסיה. ילדי ארץ־ישראל מעולם לא קיבלו יפה ילדים עולים לחברת הילדים ואילו מורינו היו משוכנעים שהמשימה היא לבולל את הילדים העולים בקרבנו – ויקשה התהליך על הילדים־העולים ככל שיקשה. כך היה כאשר באו “הפולנים” ומצאו פה את “הרוסים” והרבה יותר קשה היה ל“גרמנים”, שבעיניהם היו יהודי מזרח אירופה יהודים מזרחיים השולטים בהם. כך היה בעולם הילדים וכלל לא יותר טוב בעולמם של המבוגרים.

סלקציה מוזרה

הרבה יותר רע היה גורלם של עולי אירופה שניצלו מהשואה. מעשה בנערה שעלתה עם הוריה מאירופה בראשית שנות המדינה ושלחו אותם ליקנעם־עלית. היה להם בית־ספר יסודי נפרד מהצברים של יקנעם. יש לזה גם יתרונות, לא רק חסרונות. הדבר החמור קרה אחר כך. את ילדי יקנעם־עלית, בני העולים, שלחו כולם לבית ספר קדם־מקצועי, ואילו את הצברים המיוחסים – לבית ספר תיכון עיוני. חד וחלק.

סיפרה לי זאת מרצה אונירסיטאית שהיתה אחת הנערות שנשלחו לבית ספר קדם־מקצועי. היא התגברה על הסלקציה המוזרה הזאת ורכשה השכלה עיונית. כיום היא מרצה באוניברסיטה, במקצוע אשר מורים זקוקים לו לפעמים במסגרת הקורסים להשתלמות מורים. כך פגשה במישהו ממוריה בעבר שהועידו אותה לבית־ספר קדם־מקצועי, מכיוון שהיתה בת לעולים חדשים. היתה מבוכת־מה וניסו להסביר לה שהכוונה היתה טובה. מורים אלה אינם מכירים, כנראה, את הקומדיה האלוהית לדנטה ולא ידוע להם במה רצופה הדרך לגיהינום.

יש עוד סיפור ועוד סיפור. סיפורים מרגיזים, מזעזעים, סיפורים המראים את הצד המכוער של חברתנו. מי שטוען שקלטנו יפה – שיקום. והיה אם יקום מישהו, תקים אותו החוצפה, לא העובדות.

כך היה עד כה. כך לא יכול להיות להבא. לא יבואו עוד פליטי היטלרים למיניהם, שזהו בשבילם חוף אחרון והם מוכרחים להיקלט פה. אנו מוכרחים לשנות את עצמנו ואת חברתנו, כדי שנהיה חברה קולטת עולים.

“דבר”, יום ה', כ“ח בסיוון התש”ם 12 ביוני 1980.

ההצדקה העצמית לשאננות הישראלית בשאלת היקפה של העליה מתבטאת במשפט הנאמר במנוד ראש ומשיכת כתפיים גם יחד: “מה לעשות? היהודים אינם רוצים לעלות…” משפט זה אין בו לא תשובה ואף לא תירוץ, משני טעמים. ראשית, מפני שרצונם או אי־רצונם של יהודים לעלות אינו משפיע על עובדת יסוד שאין לשנותה: מדינת ישראל אינה יכולה בלי המוני היהודים הנמצאים עדיין בחוץ־לארץ. שנית, הבעיה אינה שמיליוני היהודים באמריקה אינם אורזים את מזוודותיהם וממהרים למדינת ישראל, כפי שהיהודים מצווים לעשות כאשר יבוא המשיח.

הצרה של מדינת ישראל היא שמספר העולים מארצות החרות אינו גדל אלא קטן. הצרה היא שיהודים, רבים יחסית, מאמריקה הלטינית שעלו לישראל בראשית שנות השישים הגרו מכאן ברובס – מי חזרה לארץ מוצאו ומי לארץ שלישית. לא קלטנו אותם. לסיפור זה יש המשך משעמם, כי אין בו חידוש. אותו הדבר עצמו קרה פעם אחרי פעם. לאחר מלחמת ששת הימים היתה התעוררות בארצות רבות וביחוד בארצות־הברית, ששם מרוכזים רוב יהודי הגולה החפשית. התעוררות זו הביאה, למספר מסויים של עולים, לא גדול בהשוואה לאוכלוסיה היהודית באמריקה ולא גדול גם בהשוואה להיקף העליה הדרוש לישראל – אבל גדול מאוד בהשוואה למספרי העליה מארצות־הברית לפני כן ואחרי כן. רוב העולים האלה ירדו מהארץ. לא קלטנו אותם.

הטענה “היהודים אינם רוצים”, היא בעצם תשובה על שאלה שלא נשאלה. ידוע יפה שהמוני בית ישראל בארבע כנפות הארץ אינם שוקלים כלל עליה, אולם לא זו הבעיה. אילו מיליוני יהודים היו עולים בבת אחת לא היינו יודעים מה לעשות. מה שנחוץ לנו הוא שבשנה הקרובה יעלו מארצות־הברית עשרים אלף יהודים וייקלטו פה, ושבשנה שלאחריה יעלו מספר כפול מזה שבשנה שלפניה, וכך כל שנה, עד שהעולים האלה יהוו גורם מספרי גדול באוכלוסייתנו. הכוונה גם ליהודים מארצות אחרות, אבל כל היהודים בעולם החפשי שמחוץ לארצות־הברית מעטים יותר מיהודי ארצות הברית לבדם, לכן הדיבור על “ארצות הגולה” הוא כיום אנכרוניסטי, ומוטב לומר: יהודי ארצות הברית וארצות אחרות. זה יותר מדוייק, לפחות מן הבחינה המספרית. כדי שיהודים אלה יעלו וייקלטו פה נחוצים שינויים רבים באורח חיינו – ביחס לאזרח, ביעילות השירותים והפחתת הביורוקרטיה, ועוד. יש מעגל קסמים בענין זה: כדי לגרום לגל של עליה מאמריקה ( בלי גל ירידה של עולים!) דרושים לנו יהודים אמריקנים (וכל פעם שנאמר יהודים אמריקנים הכוונה גם ליהודים אנגלים, יהודים קנדים, יהודים ממערב אירופה וכו'). אנחנו התרגלנו יותר מדי לשגרת חיינו וקשה לנו לחרוג ממנה. “דם חדש”, אנשים שאינם יודעים עדיין ש“זה לא יועיל”, יחוללו את השינויים הדרושים גם לנו. לא קל להביא גל עליה שני לאחר הכשלון של העליה מסוף שנות השישים. אף על פי כן הכרח לפעול בכיוון זה – כדי שמדינת ישראל תתקיים.

לשם כך נחוץ לעשות מאמצים בכיוונים אחדים, מאמצים שאינם נעשים עכשיו. אין הכוונה להציע כאן תכנית מפורטת, ייאמרו רק דברים כלליים אחדים: נחוץ לזרז את עלייתם של “השוקלים עליה”. הדבר אפשרי ביחוד בתנועות הנוער הציוניות. ידוע שיש מגמה בתנועות הנוער לעכב, לעתים קרובות, צעירים מעליה. המדובר ביחוד בפעילים, שבכוחם למשוך אחריהם עולים נוספים. טוענים שהם דרושים לפעולה במקום. זה לא נכון. תמיד יימצאו מחליפים בסניפי תנועת הנוער, שיפעלו במקום אלה שעלו ובהשראת עלייתם. לא קרה עדיין שסניף של תנועה זו או אחרת חוסל, מפני שכל חבריו עלו לישראל. לעומת זאת חוסלו סניפים רבים של תנועות הנוער השונות, מפני שעיכבו את עליית פעיליהן עד שהללו שינו את תכניותיהם האישיות, לא עלו, ושמשו דוגמה רעה לחניכיהם.

החידוש העיקרי הדרוש הוא תנועה חדשה של עליה מאמריקה, תנועה שתקרא ליהודים לא רק לעלות ולהיקלט, אלא תקרא ליהודים לעלות, כדי לשנות את אורח החיים בישראל, להביא בה שינויים שיאפשרו להם להיקלט בה. אגב אורחא אלה הם שינויים שינעימו גם לנו את החיים בישראל. אין זה קל, זה כלל לא פשוט, אין הישראלים אוהבים עולים ועוד יותר מסתייגים מעולים הממהרים לתרום לאיכות החיים בישראל. אין הישראלים אוהבים עולים שיש להם יתרונות מסויימים על הוותיקים. זכור היחס ל“יקיים”, שהקפיצו את הרמה התרבותית, הטכנולוגיה וההיגיינית של החיים בארץ.

זה לא קל. לא פשוט. לעומת זאת הכרחי. אין ברירה היה ונשאר נשקנו החשוב ביותר.

“דבר”, יום א‘, א’ בתמוז ה’תש"ם 15 ביוני 1980

כדי שעולים יבואו וייקלטו נחוצים, כמובן, כל הדברים שנמנו בסדרת רשימות זו וכן תיקונים ושיפורים אחרים בחיינו בכלל ובאורח שאנו קולטים בו עולים בפרט. כל תיקון קל, כל שיפור פעוט, עוזר במידת־מה, אולם הצרכים הם גדולים והשינוי ההכרחי לנו הוא לא רק “במידת מה”.

נחוץ איפוא לבנות את חברתנו כולה לפי צרכיו ויכולתו של עמנו. לקראת סוף המאה העשרים העם היהודי הוא, במידה רבה ובמידה גדלה והולכת, עם של אקדמאים. דוד בן־גוריון ראה זאת לפני האחרים. כשהוא הטיל לחלל עולמנו הציבורי את הסיסמה “עם עובד אקדמאי”, זכה במשיכת כתף. התייחסו לזאת כאל פראזה, כפי שהתייחסו לדבריו על “עם סגולה” כתנאי לקיומנו. שני דברים אלה היו נכונים כשנאמרו והדבר בולט עוד יותר עכשיו. כדי שלישראל יהיה כוח למשוך אליה יהודים מהעולם הפתוח, יהודים שגדלו בחברת שפע וחיים חיי שפע חומרי, היא מוכרחה לפתח בתוכה חברה של “עם סגולה”. נכון שאין בכוחנו לעשות זאת לבדנו. חייבת איפוא לצאת קריאה ליהודים בישראל ובתפוצות לעשות זאת יחד, כפי שנאמר במאמר הקודם, ובמאמר: חידוש “העליה השניה”. יוזמה זו יכולה לצאת גם מישראל, אם כי מתקבל יותר על הדעת שתצא מהיהדות השבעה, הרוצה לברוא ישראל שתיתן סיפוק לאידיאלים לאומיים וחברתיים. לשם כך נחוץ לשנות את המציאות בישראל. עולים לישראל אינם מהגרים, שחובתם היא אך ורק להיקלט. הם רשאים להשפיע מיד עם עלייתם.

עולים אלה מוכרחים גם להתפרנס. יש צורך לקבוע יעדים כלכליים, יעדים לבניין כלכלתה של ישראל לפי כוח העבודה שיש בעם היהודי. אופיו של כוח העבודה הקיים בחברה לאומית נתונה קובע את אפשרויות תכנונה לא פחות מאשר תנאים פיזיים, אוצרות טבע וכד'.

לעובדות אלה יש משמעות בבניין חקלאותנו. אכן, היא נעשית ממוכנת יותר ויותר. יש להן משמעות בבנין תעשייתנו. דרושה לנו יותר ויותר תעשיה עתירת־מדע. זה לא הכל, אולי זה אפילו לא העיקר. היהודים שאנו חייבים לקלוט הם לא רק מהנדסים, הם גם רופאים וגם אנשי אוניברסיטה – מורים וחוקרים. תכנוננו לעתיד ישראל חייב לכלול את הפיכתה למרכז רפואי עולמי. לשם כך יהיו נחוצים לנו כל הרופאים שאין אנו קולטים אותם עכשיו ( בני הארץ וגם עולים חדשים). המדובר בבתי חולים ברמה הגבוהה ביותר בעולם שיבואו אליהם חולים מכל העולם. יש רופאים יהודים שבכוחם לעשות זאת. עלינו לבנות ולפתח מרכז רפואי השולח צוותים למשימות רפואיות בארצות שונות. אם המשימות לתקופת זמן ארוכה יש מקום לחילופי הרופאים באותה תכנית בארץ הזרה. יצא כל רופא לשנים אחדות, ישוב ובמקומו יצא אחר.

יש לפתח את רשת האוניברסיטאות שלנו, להוראה ולמחקר, בשביל העם היהודי כולו, ודווקא בלשון העברית. יהיו יותר ויותר יהודים שירצו שבן או בת שלהם ילמדו, לפחות חלק מלימודיהם האקדמאיים בישראל – כדי שידעו עברית, כדי שישארו יהודים. באוניברסיטאות האלה יש לפתח מכוני מחקר, שגם הם ימכרו ידע במקצועות שונים לכל קצות תבל. נרחיב את האוניברסיטאות הקיימות כאן ונבנה חדשות. אגב אורחא יכולה תכנית זו להביא לפתרון בעייתה של צפת. אווירתה השקטה ונופיה יפים ללימוד. והיא יכולה להיות עיר אוניברסיטאית למופת. לא שורטטו כאן פרטי תכנית אלא רק קווים כלליים מאוד, וגם הם ודאי יעוררו חיוך סלחני אצל אלה שהמעשיות הקטנה היא קו האופי העיקרי שלהם. ודאי, לשם הגשמתם של דברים אלה נחוצים גם חזון ואמונה וגם כושר ביצוע מעולה. כל אלה יש לנו, מה שחסר לנו זוהי האפשרות שלא לעשות זאת. אין לנו ברירה. עלינו לעשות את מה שדרוש, כדי שיעלו לישראל הרבה מאוד יהודים. אנו מוכרחים לעשות זאת לא פחות משהיינו מוכרחים לנצח במלחמותינו.

“דבר”, יום ג‘, ג’ בתמוז ה’תש"ם 17.6.1980