התיזה של ד“ר הרצל היתה נכונה שנים רבות. התרומה שלו בתחום החשיבה הציונית היתה שבעבר יכולים היו היהודים לנדוד מארץ לארץ. כשהיה רע להם בארץ אחת נמצאה ארץ אחרת שהיתה זקוקה להם ולכן היו רצויים בה. בסוף המאה הי”ט – אמר מחבר “יודנשטט” – נוצר מצב חדש. העולם כולו סגר עלינו. לכן אין ברירה ליהודים אלא להקים את מדינתם הם. תיזה זו נעשתה נכונה יותר ויותר מאז נאמרה ובמשך כיובל שנים נתהדקו המנעולים על העולם יותר ויותר.
כאשר ד"ר הרצל קבע את עובדת היותו של העולם נעול בפנינו הוא התכוון בעיקר לאירופה. אז העולם החדש היה עדיין פתוח. התהליך בתקופה שלאחר הרצל היה כפול: התהדקות הלחץ על היהודים בעולם הישן כולו, ונעילה הרמטית יותר של שערי העולם החדש.
אף־על־פי שהיו גם מניעים אידיאליסטיים־לאומיים לעליה לארץ־ישראל, אין ספק שהיה משקל מכריע למצוקה היהודית והיא שהביאה את רוב העולים. אין לזלזל במניעים האידיאליסטיים שפעלו גם אצל עולים שאלמלא המצוקה לא היו באים הנה, אבל מי שמתכחש לחשיבותה של המצוקה היהודית כגורם מדרבן לעליה ולבנין מדינת ישראל – אין טעם להתווכח אתו.
בתקופה הראשונה של שיבת ציון היו העולים לארץ־ישראל טיפה בים הנדידה היהודית אל מעבר לאוקיאנוס, במשך הזמן גדל מאוד חלקה של ארץ־ישראל, הן בגלל גידול במספר העולים והן בגלל הקטנת מספר המהגרים לארצות העולם החדש. מן הבחינה של הגירה יהודית המושג “העולם החדש” כולל לא רק את יבשת אמריקה (הצפונית והדרומית), אלא גם את אוסטרליה ואפילו את דרום אפריקה.
כל זה היה נכון במשך שנים רבות, דורות אחדים. המצב לא השתנה שינוי מכריע גם עם הקמתה של מדינת ישראל. לכן בתקופת העליה ההמונית ואחריה נוצרה אצלנו ההבחנה בין “עליית מצוקה” ו“עליית רווחה”. נקבעו קני מידה שונים לטיפול בשני “סוגים” אלה של עולים. חלוקה זו היתה פסולה מן הבחינה העקרונית וגרמה נזק בל ישוער ביצירת הרגשת מולדת בקרב העולים הנחותים, שבאו מארצות מצוקה – והם הרוב המכריע של העולים, אלה המרכיבים כיום את אוכלוסייתה של ישראל. אחד מתוצאות הלוואי של “מצוקה רווחה” זו היא נטיה שנוצרה אצל עולי הארצות השונות, לפעמים בהכרה ולפעמים מתחת לסף ההכרה, לתאר את מצב היהודים בארץ מוצאם כאילו היה טוב יותר משהיה. תיאורים אלה כשחוזרים עליהם שוב ושוב אינם נשארים בחזקת מן השפה ולחוץ, מתחילים להאמין בהם יותר ויותר. מכאן צעד אחד בלבד אל “זכרנו את הדגה…”
במשך הזמן טושטש ההבדל בין ארצות מצוקה מזה ורווחה מזה, מפני שמי שרוצה שתבוא עליה מאמריקה הלטינית, למשל, מוכרח להתייחס אל העולים בדיוק כמו לעולים מארצות דוברות אנגלית – אף־על־פי שבחלק מהן מצב היהודים אינו מעורר נחת כלל. הנושא לבש צורה חדשה וממדים חדשים כאשר החלו להגיע ראשוני העולים מרוסיה בגל עליה זה. רוסיה היא ודאי ארץ מצוקה… אבל… ה“אבל” הזה היה ברור אולי לקובעי המדיניות, אולם לא לציבור הרחב; אף לא לרבים מפקידי הקליטה הבאים במגע עם עולים חדשים. כך נוצרה האווירה העכורה כלפי העולים וביחוד כלפי “זכויות עולים”. בערך באותו זמן, בקצב קצת יותר איטי, החלו שערי ארצות הברית להיפתח קמעא וגם שעריהן של ארצות אחרות – קנדה, אוסטרליה ועוד.
בסיכומו של דבר נוצר מצב חדש – העולם היום הוא פתוח. יהודי יכול להגר לאן שהוא רוצה ותפקידנו ליצור מצב שהוא ירצה לעלות לישראל.
אין עוד “עליית מצוקה”, מפני שליהודים מכל ארץ המצוקה יש אפשרות להגר לארץ אחרת. יהודי איראן לא היו מוכרחים לעלות לישראל, גם אילו גורשו כולם בידי חומייני ומרעיו. אותם יהודים מארגנטינה המאמינים שאין עתיד להם ולבניהם בארץ זו, יכולים להגר לכל מקום שהם רוצים. רבים מהם מעדיפים ללמוד אנגלית בניו־יורק מאשר עברית במרכזי קליטה שלנו, ואחרים מסתפקים ב“הגירה קטנה”, לארץ אחרת באמריקה הלטינית, לרוב לוונצואלה.
זהו המצב גם לגבי היוצאים מברית המועצות. אין שום פתרון במאבק להקטנת העזרה למהגרים יהודים לארצות שמעבר לאוקיאנוס. הפתרון היחיד הוא בהפיכתה של מדינת ישראל לארץ מושכת עולים, זה אינו מוגבל כלל וכלל לתנאים חומריים, אם כי גם להם חלק נכבד בזאת. מה שדרוש לנו קודם כל הוא שנבין, כי עצם קיומה של ישראל תלוי בעליה גדולה. היא הכרחית לנו ב“ישראל רבתי” ולא פחות מזה ב“מיני ישראל”.
“דבר”, יום א', כ“ד בסיוון ה’תש”ב 8.6.80
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.