כל שנות קיומה של ישראל וגם לפני כן בימי “הישוב” היתה הבנה כללית (האופנה של ימינו מעדיפה מלה לועזית דווקא: קונסנזוס), כי גידול אוכלסייתנו הוא הכרח להמשך קיומנו, והמדובר בהיקף של גידול, אשר הריבוי הטבעי לבדו אינו יכול להביא; כלומר: עליה לארץ בהיקף גדול היא לא רק תנאי להתפתחותנו, אלא לקיומנו ממש. דומה כי גם היום איש אינו חולק על כך, אבל המוּדעוּת לענין זה פחתה מאוד, ואולי זהו חלק מהפיחות שחל בתחושות הלאומיות שלנו ובמקום שיחסנו לעמנו תופס במערכת הנפשית של כל אחד מאתנו. איש אינו אומר גם כיום, שאין הכרח שיעלו לישראל יהודים רבים, אולם יש יותר ויותר אנשים שחדלו להאמין בעליה. אי־אמונתם שתבוא עליה גדולה היא מעשיות בעיניהם, ואילו בהסטוריה של ארץ ישראל הנבנית הוכח לא אחת שמעשיות אמיתית היא ההיפך הגמור ממעשיוּתם הקטנה של בעלי חשבונות, המוכנים להוכיח אפשרות שכל דבר ההכרחי להתקדמותנו בארץ הוא פשוט בלתי־אפשרי: היו דברים מעולם בהתיישבות והיו במישור המדיני (המאבק בבריטים ואחר כך הקמת המדינה).

אין לישראל ברירה, היא מוכרחה להביא עולים. ישראל שאוכלוסייתה אינה גדלה במהירות היא ישראל נחנקת. אין צורך לומר דבר על הסכנות החיצוניות למדינת ישראל, המחייבוֹת התעצמות בלתי פוסקת, וזו אפשרית אך ורק תוך גידול האוכלוסיה – גידול האוכלוסיה אינו תנאי יחיד, אולם זהו תנאי שאי־אפשר בלעדיו. היקפה הקטן של ישראל יכה בה גם מבפנים אם לא תגדל, והמדובר בגידול בקצב מהיר. אנו חשים בזאת עכשיו, כשהעליה נעצרה. הישראלים חשים מחנק חברתי ותרבותי בחברת־אדם מצומצמת. זהו אופיה של אוכלוסייתנו, הכרח לתת לישראלים “אויר”. גם בחיים הציבוריים שלנו הגידול הוא הכרח, כדי למנוע התהוות ביצה ציבורית. הדבר בולט בכל תקופה של הפסקה זמנית בעליה. גם במישור הכלכלי הגידול הוא הכרח, כדי להתגבר על התלות הכלכלית, החובות הכבדים (החוב החיצוני והפנימי) וכדי שתהיה יכולת לתכנן משהו שיגדיל את יעילותנו הכלכלית.