גם בימים שכורח הגידול נחשב למושכל ראשון בתוכנו לא היינו קולטים טובים. בעצמנו ידענו זאת ונפוצה בקרבנו האמירה ש“אנו אוהבים את העליה מאוד – ואת העולים הרבה פחות”. עובדת היסוד שעלינו לקבוע אותה בלי רחם ובלי הצטדקות היא שהיינו קולטים רעים, כל השנים קלטנו רע.
פקידי הקליטה וכל ממסד הקליטה אשמים לא במעט בליקויי הקליטה, בתקופת קיומה של המדינה. יש סיפורים מסמרי שער בפיהם של עולים רבים. אפילו, כאשר מטילים את התפקיד על אדם שזה לא כבר היה הוא עצמו עולה חדש, גם אז סיכויי ההצלחה מוגבלים. גם על כך יש עדויות, גם לכך יש דוגמאות. ככל שאתה מנסה ללמוד את הבעיה לעומקה אין מנוס מן המסקנה החמורה והכואבת – חטאם העיקרי של פקידי הקליטה מקורו הוא שבתוך עמם הם יושבים, ויחסם לעולה אינו טוב יותר מזה של כלל האוכלוסיה.
יוצאי ארצות האיסלאם טוענים שהקליטה הקשה, ולעתים קרובות אטומת הלב, של עולי תימן, עיראק ואחר־כך מרוקו, היתה פרי אפליה לרעת “השחורים”, ודאי שהיו גם תופעות של אפליה עדתית (אולי לא יותר מאשר תופעות של אפליית תגובה של בני עדות המזרח כלפי אשכנזים וגם על כך יש עדויות ויש דוגמאות, אלא שאין מרבים לדבר על כך בתוכנו). יש להבחין בין שתי תופעות, שיש לטפל בהן, בכל אחת מהן לעצמה. יש התנהגות פסולה של חלקי אוכלוסיה, אלה כלפי אלה, ויש התנהגות פסולה של הממסד, המנגנון. הבעיה הראשונה היא חשובה מאוד וראוי לתת עליה את הדעת, כדי לעקור את התופעה משורש. אין בסיס לטענות שיש יחס רע לבני עדות המזרח מצד החוק ומבצעיו. החוק מקפיד על שוויון, ומבצעיו גם אם בלבם הם אנשי אפליה, לא ירשו לעצמם להפעילה. הבעיה היסודית היא בעיית היחס לעולים החדשים, לכל העולים. בתקופה שרוב העולים היו מארצות האיסלאם נוצר דימוי לא נכון של הבעיה. הבעיה העדתית, המתח בין יוצאי ארצות שונות הוא מארת הגלות שהפרידה בין יהודים ליהודים. הנושא הוא חמור מאוד, אבל היחס הרע לעולים חדשים הוא כללי, ללא הבדל עדה.
היגיינה וחברה 🔗
ספרו של ס. מיכאל “שווים ושווים יותר”, עוסק בנושא זה ברמה גבוהה של תחכום. הוא תפס את הבעיה יפה מבחינתם של יוצאי עיראק. לעומת זאת תיאורם של האשכנזים שבספרו לקוי – גם של עולים חדשים וגם של הותיקים. הם דמויות רדודות שהמחבר לא ניסה לחדור לנפשן. אנשים אלה הם רק אובייקטים שגיבוריו, יוצאי עיראק, נתקלים בהם, לרוב שלא בטובתם. התיאור הקשה ביותר בספרו, שהממסד אשם בו, הוא הזלפת די.די.טי. על העולים עם רדתם מהמטוס שהביא אותם מעיראק. היתה אצלנו הבנה מופרזת לסכנת ההגיינה וחוסר הבנה משווע לסכנות החברתיות. היתה – וישנה עד היום – אטימות בקרב אזרחי ישראל להרגשה של עולה חדש, ביחוד של מי שנמלט אל ארץ היהודים ממקום שלא כל כך קל היה שם להיות יהודי. רב ענין וחשיבות הוא גם תיאורו של ס. מיכאל את הדמויות השונות – את מי קירב הממסד המפלגתי של ישראל ומיהו האיש המבין את בעיית הפער העדתי בשורשה, אבל נושאים אלה בספר חורגים לגמרי ממסגרת דיון זה. חשיבותם לבניית החברה הישראלית אינה ניתנת כלל להפרזה והן מחייבות דיון נפרד.
טעותו של ס. מיכאל היא בכך שהוא מאמין שאטימות כלפי עולה היא פרי ההבדל בין בני אירופה ובני אסיה ואפריקה. סיפוריהם של עולים מרוסיה ומטרנסילבניה, מפולין ומגרמניה אינם שונים מסיפורו על העליה מעיראק. המסגרת היא אחרת, אבל הבעיות והקשיים זהים עם אלה של עולי עיראק וסוריה, מרוקו ותוניסיה. ילדי ארץ־ישראל מעולם לא קיבלו יפה ילדים עולים לחברת הילדים ואילו מורינו היו משוכנעים שהמשימה היא לבולל את הילדים העולים בקרבנו – ויקשה התהליך על הילדים־העולים ככל שיקשה. כך היה כאשר באו “הפולנים” ומצאו פה את “הרוסים” והרבה יותר קשה היה ל“גרמנים”, שבעיניהם היו יהודי מזרח אירופה יהודים מזרחיים השולטים בהם. כך היה בעולם הילדים וכלל לא יותר טוב בעולמם של המבוגרים.
סלקציה מוזרה 🔗
הרבה יותר רע היה גורלם של עולי אירופה שניצלו מהשואה. מעשה בנערה שעלתה עם הוריה מאירופה בראשית שנות המדינה ושלחו אותם ליקנעם־עלית. היה להם בית־ספר יסודי נפרד מהצברים של יקנעם. יש לזה גם יתרונות, לא רק חסרונות. הדבר החמור קרה אחר כך. את ילדי יקנעם־עלית, בני העולים, שלחו כולם לבית ספר קדם־מקצועי, ואילו את הצברים המיוחסים – לבית ספר תיכון עיוני. חד וחלק.
סיפרה לי זאת מרצה אונירסיטאית שהיתה אחת הנערות שנשלחו לבית ספר קדם־מקצועי. היא התגברה על הסלקציה המוזרה הזאת ורכשה השכלה עיונית. כיום היא מרצה באוניברסיטה, במקצוע אשר מורים זקוקים לו לפעמים במסגרת הקורסים להשתלמות מורים. כך פגשה במישהו ממוריה בעבר שהועידו אותה לבית־ספר קדם־מקצועי, מכיוון שהיתה בת לעולים חדשים. היתה מבוכת־מה וניסו להסביר לה שהכוונה היתה טובה. מורים אלה אינם מכירים, כנראה, את הקומדיה האלוהית לדנטה ולא ידוע להם במה רצופה הדרך לגיהינום.
יש עוד סיפור ועוד סיפור. סיפורים מרגיזים, מזעזעים, סיפורים המראים את הצד המכוער של חברתנו. מי שטוען שקלטנו יפה – שיקום. והיה אם יקום מישהו, תקים אותו החוצפה, לא העובדות.
כך היה עד כה. כך לא יכול להיות להבא. לא יבואו עוד פליטי היטלרים למיניהם, שזהו בשבילם חוף אחרון והם מוכרחים להיקלט פה. אנו מוכרחים לשנות את עצמנו ואת חברתנו, כדי שנהיה חברה קולטת עולים.
“דבר”, יום ה', כ“ח בסיוון התש”ם 12 ביוני 1980.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.