ההצדקה העצמית לשאננות הישראלית בשאלת היקפה של העליה מתבטאת במשפט הנאמר במנוד ראש ומשיכת כתפיים גם יחד: “מה לעשות? היהודים אינם רוצים לעלות…” משפט זה אין בו לא תשובה ואף לא תירוץ, משני טעמים. ראשית, מפני שרצונם או אי־רצונם של יהודים לעלות אינו משפיע על עובדת יסוד שאין לשנותה: מדינת ישראל אינה יכולה בלי המוני היהודים הנמצאים עדיין בחוץ־לארץ. שנית, הבעיה אינה שמיליוני היהודים באמריקה אינם אורזים את מזוודותיהם וממהרים למדינת ישראל, כפי שהיהודים מצווים לעשות כאשר יבוא המשיח.
הצרה של מדינת ישראל היא שמספר העולים מארצות החרות אינו גדל אלא קטן. הצרה היא שיהודים, רבים יחסית, מאמריקה הלטינית שעלו לישראל בראשית שנות השישים הגרו מכאן ברובס – מי חזרה לארץ מוצאו ומי לארץ שלישית. לא קלטנו אותם. לסיפור זה יש המשך משעמם, כי אין בו חידוש. אותו הדבר עצמו קרה פעם אחרי פעם. לאחר מלחמת ששת הימים היתה התעוררות בארצות רבות וביחוד בארצות־הברית, ששם מרוכזים רוב יהודי הגולה החפשית. התעוררות זו הביאה, למספר מסויים של עולים, לא גדול בהשוואה לאוכלוסיה היהודית באמריקה ולא גדול גם בהשוואה להיקף העליה הדרוש לישראל – אבל גדול מאוד בהשוואה למספרי העליה מארצות־הברית לפני כן ואחרי כן. רוב העולים האלה ירדו מהארץ. לא קלטנו אותם.
הטענה “היהודים אינם רוצים”, היא בעצם תשובה על שאלה שלא נשאלה. ידוע יפה שהמוני בית ישראל בארבע כנפות הארץ אינם שוקלים כלל עליה, אולם לא זו הבעיה. אילו מיליוני יהודים היו עולים בבת אחת לא היינו יודעים מה לעשות. מה שנחוץ לנו הוא שבשנה הקרובה יעלו מארצות־הברית עשרים אלף יהודים וייקלטו פה, ושבשנה שלאחריה יעלו מספר כפול מזה שבשנה שלפניה, וכך כל שנה, עד שהעולים האלה יהוו גורם מספרי גדול באוכלוסייתנו. הכוונה גם ליהודים מארצות אחרות, אבל כל היהודים בעולם החפשי שמחוץ לארצות־הברית מעטים יותר מיהודי ארצות הברית לבדם, לכן הדיבור על “ארצות הגולה” הוא כיום אנכרוניסטי, ומוטב לומר: יהודי ארצות הברית וארצות אחרות. זה יותר מדוייק, לפחות מן הבחינה המספרית. כדי שיהודים אלה יעלו וייקלטו פה נחוצים שינויים רבים באורח חיינו – ביחס לאזרח, ביעילות השירותים והפחתת הביורוקרטיה, ועוד. יש מעגל קסמים בענין זה: כדי לגרום לגל של עליה מאמריקה ( בלי גל ירידה של עולים!) דרושים לנו יהודים אמריקנים (וכל פעם שנאמר יהודים אמריקנים הכוונה גם ליהודים אנגלים, יהודים קנדים, יהודים ממערב אירופה וכו'). אנחנו התרגלנו יותר מדי לשגרת חיינו וקשה לנו לחרוג ממנה. “דם חדש”, אנשים שאינם יודעים עדיין ש“זה לא יועיל”, יחוללו את השינויים הדרושים גם לנו. לא קל להביא גל עליה שני לאחר הכשלון של העליה מסוף שנות השישים. אף על פי כן הכרח לפעול בכיוון זה – כדי שמדינת ישראל תתקיים.
לשם כך נחוץ לעשות מאמצים בכיוונים אחדים, מאמצים שאינם נעשים עכשיו. אין הכוונה להציע כאן תכנית מפורטת, ייאמרו רק דברים כלליים אחדים: נחוץ לזרז את עלייתם של “השוקלים עליה”. הדבר אפשרי ביחוד בתנועות הנוער הציוניות. ידוע שיש מגמה בתנועות הנוער לעכב, לעתים קרובות, צעירים מעליה. המדובר ביחוד בפעילים, שבכוחם למשוך אחריהם עולים נוספים. טוענים שהם דרושים לפעולה במקום. זה לא נכון. תמיד יימצאו מחליפים בסניפי תנועת הנוער, שיפעלו במקום אלה שעלו ובהשראת עלייתם. לא קרה עדיין שסניף של תנועה זו או אחרת חוסל, מפני שכל חבריו עלו לישראל. לעומת זאת חוסלו סניפים רבים של תנועות הנוער השונות, מפני שעיכבו את עליית פעיליהן עד שהללו שינו את תכניותיהם האישיות, לא עלו, ושמשו דוגמה רעה לחניכיהם.
החידוש העיקרי הדרוש הוא תנועה חדשה של עליה מאמריקה, תנועה שתקרא ליהודים לא רק לעלות ולהיקלט, אלא תקרא ליהודים לעלות, כדי לשנות את אורח החיים בישראל, להביא בה שינויים שיאפשרו להם להיקלט בה. אגב אורחא אלה הם שינויים שינעימו גם לנו את החיים בישראל. אין זה קל, זה כלל לא פשוט, אין הישראלים אוהבים עולים ועוד יותר מסתייגים מעולים הממהרים לתרום לאיכות החיים בישראל. אין הישראלים אוהבים עולים שיש להם יתרונות מסויימים על הוותיקים. זכור היחס ל“יקיים”, שהקפיצו את הרמה התרבותית, הטכנולוגיה וההיגיינית של החיים בארץ.
זה לא קל. לא פשוט. לעומת זאת הכרחי. אין ברירה היה ונשאר נשקנו החשוב ביותר.
“דבר”, יום א‘, א’ בתמוז ה’תש"ם 15 ביוני 1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.