דוד בן־גוריון אמר לסופר “ידיעות אחרונות” בטבריה (כשהוּא נפש בעיר זו, במארס 1969) ש“יש שתי מפלגות, שלמות הארץ ושלום, אני שייך לשתיהן”. על דרך זו, באמירה דומה, מותר לומר, שפועלות בישראל שתי מפלגות: מפלגת יש“ע (יהודה, שומרון ועזה) ומפלגת הנסיגה. נחוצה מאוד מפלגה שלישית: מפלגת העליה. אני יודע, שכולנו בעד עליה, אלא שאין ל”בעד" הזה שום משמעות מעשית. כוונתי ל“מפלגה” שאנשיה יתייחסו לעליה כמו שהרב לווינגר מתייחס ליהודה ושומרון וישעיהו לייבוביץ – לנסיגה. נחוצה התלכדות של אנשים בעלי השפעה, שבעיניהם שאלת השאלות היה איך להתגבר על העדר עליה ועל קיומה של ירידה. למפלגה זו הייתי נותן את מלוא תמיכתי, ללא סייג.
אני מסכים לגמרי עם כל הטענות המדיניות בגנות נסיגות (אפילו חלקיות), אני שותף להערכה שאין הנסיגות מקטינות את הרצון הערבי להשמיד את המדינה הלא־ערבית שבלב העולם הערבי. אין אני מאמין ששלום חוזי, כתוב וחתום, יבטיח את שלומה של ישראל, אם גבולותיה לא יהיו בני־הגנה (ואין סיכוי לשלום עכשיו בגבולות בני־הגנה).
עם זאת חובה להודות, שבלי עליה גדולה אין תשובה על טענות, שהמבטא הבהיר ביותר שלהן הוּא שמעון פרס, בדבר הסכנות לאופי היהודי של ישראל, אם תינתן, במצב הדמוגרפי הקיים, זכות בחירה לכנסת לכל התושבים שבשליטתה של הכנסת. המצב הקיים יכול להימשך זמן־מה – עד שיבואו יותר יהודים. אין הוּא יכול להישאר מצב של קבע. נכון שהבעיה הדמוגרפית או הסכנה הדמוגרפית קיימת גם קיימת ב“ישראל הקטנה”, וההבדל בין ישראל רבתי לישראל הקטנה מבחינה זו הוּא רק הבדל של זמן, לא רב. אילו נסוגונו מיהודה ומשומרון היתה מתחילה תחרות בין ערבי ישראל ומדינות ערב – מי יהרוס את מדינת ישראל קודם, אלה מבפנים בהתרבותם או אלה מבחוץ בתוקפנותם. גם לישראל הקטנה יש תקומה אך ורק אם תבוא עליה גדולה שתביא הרבה מאוד יהודים.
מכל בחינה שהיא – מה שנחוץ לישראל, כדי שתמשיך להתקיים, הוּא עליה גדולה. אני מציע לדחות בשתי ידיים את המעשיות הקטנה והמזויפת של היודעים שלא תבוא עליה. מעשיות זו היא יורשתה של המעשיות של יהודים שנשארו בפולין ובליטא, בהונגריה וברומניה, מפני שהם “ידעו” שהציונות היא מדוחי־שווא. היא המשך לאותה מעשיוּת, שבשמה התנגדו רבים כל כך במימסד של תנועת העבודה בשנות הארבעים למאבק התקיף בבריטים למען הקמתה של מדינת ישראל. היא המשך למעשיוּתם הקטנה והלא־נכונה של אלה, שלגלגו על דוד בן־גוריון בחתירתו למדינה; כי הם הבינו שזה בלתי אפשרי.
יש לומר ולחזור ולומר, שאין זו אמת שאין עליה מפני שהיהודים אינם רוצים לבוא. אין עליה מפני שאנחנו דוחים את העולה, מפני שמעולם לא ידענו לקלוט יהודים, שיש להם ברירה שלא לעלות, ועתה יש רק יהודים שיש להם ברירה. גם ליהודים, הנדחפים לצאת מארצות מושבם יש אפשרויות הגירה שונות.
שאלת העליה אינה מדוע מיליוני היהודים באמריקה אינם אורזים מזוודות ובאים הנה. השאלה היא מדוע לא באים כמה עשרות־אלפים כל שנה, כמה אלפים מאנגליה ומצרפת, מקנדה ומארגנטינה. השאלה היא מדוע המעטים שבאים רובם הגדול עוזבים אחרי זמן קצר.
הפתרון אינו במשרד הקליטה, אם כי ודאי שנחוץ לתת למשרד זה סמכויות ומעמד שונים לגמרי משיש לו. יש להפוך אותו ממשרד זוטר למשרד מרכזי, אבל לא בו הפתרון. נחוץ לארגן את כל חיינו הכלכליים והחברתיים לקליטת עליה. נחוץ שקודם כל נבין שאין לנו ברירה, שחיינו, שהאוויר החפשי שאנו נושמים, הכל תלוי בכך שיבואו יותר יהודים. נחדל לשאול “אם יבואו יהודים” ונשאל את עצמנו מה עלינו לעשות, כדי שיבואו יהודים רבים, ולעשות את הדרוש – בלי חוכמות ובלי תירוצים.
הבה נקים אותה, את מפלגת העליה!
“דבר”, יום ג‘, ה’ בסיוון (ערב שבועות) ה’תשמ"ג 17.5.1983
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.