כל אלה שמרכז מחשבתם הציבוּרית עתה הוּא בכמיהה לשמירה על השטחים שצה"ל צירף לישראל במלחמת ששת הימים – כדאי שיבינו שהבעיה המרכזית עליה יש לתת את הדעת ולה יש להקדיש את המחשבה ואת כושר האמצאה היא – העליה.

אנוּ מתווכחים בחריפוּת אלה עם אלה על נסיגה ואי־נסיגה, בשעה שהולך ומתבהר שיותר משאנו מחזיקים בארץ־ישראל השלימה מחזיקה ארץ ישראל השלמה בנו. אשר להחזקתה של ארץ ישראל בנו, לדעתי נשאר הדבר נכון, וגם לא נראה בעין שום הסדר שיתקבל על דעת חוג ציבורי כלשהו, פרט לכמה אזרחים ישראליים נטולי כל השפּעה בציבוּר, “קצוות סהרוּריים של הפוליטיקה”, הדורשים מישראל לפנות את השטחים ללא שוּם תנאי וערובה (כפי שדורשים מישראל “ידידינוּ” הסובייטים ועושי דברם). מדינות ערב אינן נחפּזוֹת לעשות עמנו שלום, ערביי יהוּדה והשומרון אינם להוּטים, כנראה, להקים לעצמם “באנטוסטאן”.

אנו חייבים לבנות את חיינו ואת עוצמתה של ישראל בכל השטח שצה"ל חולש עליו, הישן והחדש – מקנטרה ועד קונייטרה.

כדי שנוכל לעמוד בכך, כדי שיהיה לנו הדבר לברכה גדולה ולא להיפך, חלילה – עלינו לגדול במספר – נחוץ שיהיו כאן הרבה יותר יהודים משיש.

גם מי שמאמין שיש מה לעשות – באמצעים ציבוּריים – לגידוּל הריבוּי הטבעי היהודי בארץ מבין שלא ממנו עיקר תשוּעתנוּ, גם מפני שמספריו קטנים וגם מפני שתהליכו הוּא איטי, כי הוּא טבעי.

גם מי שנראה לו שאין הצדקה מוּסרית ואין טעם מדיני לחומה שהקפנו את עצמנו בה, שאין אנו מתירים לערבי הרוצה בכך, להיות לאחד מאתנו¹ חייב להבין שלא רבים ילכוּ בדרכה של רוּת המואביה, רק מעטים יעשו את עמנו לעמם.

גם מי שאינו רוצה להזניח שום קורט של סיכוּי לגידוּל ולצמיחה יהודיים בארץ חייב לדעת שהעיקר הוּא – עליה. לא די אנו חשים במרכזיוּתו של נושא זה לעתידנוּ. גם אלמלא היתה בידינו ארץ־ישראל כמו שהיא כיום, גם אז קיוּמה של מדינת ישראל לא יכול היה להתבסס לאורך ימים על שניים עד שניים וחצי מיליון יהודים. עתה הומחש הדבר.

יש לדון בעניין העליה כשהדגש על עיקרו: עליה מארצות הרווחה, אכן, חובה אנושית ולאוּמית למצות למען עליה כל מה שאפשר מקרב שאריות קיבוּצי היהוּדִים בארצות המצוּקה וארצות חצי־מצוּקה, אם מוּתר להשתמש בביטוי כזה. עם זאת נבין־נא שמבחינה כמוּתית זוהי בעיה קטנה וּפתרונה אינו נותן לנו יהוּדים רבים.

ויכוח עם הספקן    🔗

קיים, כידוע, קיבוץ יהוּדי גדול ורב בברית־המועצות, שאין אנו יודעים כמה מהם היוּ באים אילוּ איפשר להם זאת השלטון שהם כפוּפים לו. מהמעט הידוע לנו מוּתר לנוּ להניח, כי אילוּ ניתן ליהודים מברית־המועצות לבוא הנה כי אז היתה נפתרת לא רק בעייתם הקשה של בני עמנוּ באותה ארץ אלא היה נפתר גם מה שקרוי בפינוּ בשם “הבעיה הדמוגרפית”.

“זה לא בידינו”, ישיב הספקן. אכן, אויב ראשון במעלה של ההיחלצוּת, לעליה הוּא הספקן. על עליה מבריה"מ הוּא אומר: “זה לא יעזור” – השלטון הקומוניסטי אינו חולם גם על מתן היתר ליהוּדיו לחמוק אל “ראש הגשר האימפריאליסטי” במזרח התיכון. על עליה מארצות־הרווחה אומר אותו ספקן שוב: “זה לא יעזור”, כי היהודים לא יבואו, ההוכחה: עד עתה לא באו.

אילוּ היתה בפינו תשובה הבנויה על אותו הגיון הקובע כי שתים ועוד שתים הן ארבע לא היה שום צורך להתדיין עם הספקן. עתה, לא נותר לנו אלא לשלוח את הספקן המודרני, מ־1967, אל בן דמותו הספקן מ־1897, זה שהלעיג על אנשי ביל"ו מזה ועל הרצל מזה. מי היה הגיוני יותר לאורך דברי ימיה, הקצרים יחסית, של ארץ־ישראל הנבנית: הספקן או המאמין? איש המעשיות הפעוּטה או בעל החזון הגדול?

מכל מקום הספקנוּת אין בה תשוּבה מעשית לבעיותינו. אין לנוּ ברירה בין שתי דרכים – עלינו לראות כיצד להביא הנה עולים ולסרב לדוּן בשאלה אם הם בכלל יבואוּ.

עניינם של יהודי ברית־המועצות הוּא ביסודו מדיני ומה שנחוץ הוּא שממשלת ישראל תחליט (תפרסם את החלטתה או לא תפרסם) שבכל משא ומתן שיתחדש, לכשיתחדש, בינינו ובין ברית־המועצות אנו נעמיד שאלה זו בראש ורק פתרונה מאפשר הליכה לשלב נוסף. השאלה מה חשוב לנו יותר ביטוּל החימוש הסובייטי של ארצות ערב או עליית יהוּדים מארץ הסובייטים היא שאלה ערטילאית לגמרי. אילוּ בטל האינטרס הסובייטי בארצות ערב (או אילו נדחקוּ הסובייטים מארצות אלה), כי אז היה עניינם של יהודי ברית־המועצות נעשה קל הרבה יותר, ואולי היה אפילו נפתר ממילא. השאלה שעלינו להציג לעצמנו היא כיצד נדבר אתם – כשיגיע מועד הדיבור – על יהודי ברית־המועצות, בשעה שהיחסים יהיו כפי שהיו בין 1958 ו־1967 (הן יחסיהם אתנו והן יחסיהם עם הערבים). אין חולק שהיינו רוצים בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ברית־המועצות, אבל חשוב שיהיה ברור שקודם בעינינוּ עניין חרוּת היציאה של יהודים לארץ־ישראל. זה חשוב בעינינו, יותר מקיוּם שגרירויות, יותר מאדיבות דיפלומטית. בעצם זה קודם לכל דבר אחר. מתי יבואוּ יהודים מברית־המועצות אין איש יודע, אולי לא כל כך מהר כפי שאנו מקוים, אבל אולי גם לא כל כך מאוחר כפי שמשוכנע הספקן.

נושאים להכרעה לגבי עליית־הרווחה    🔗

נראה לי כי אין בזאת שום הפלגה אם נאמר שחרוּת היציאה ליהודי רוסיה היא הבעיה הכאוּבה והחמוּרה ביותר של העם היהוּדי בימינו, אוּלם מבחינת הדיון הציבורי בישראל חשוב ממנה הנושא כיצד נניע את יהודי הרווחה לבוא לישראל. בעוד שבשאלת רוסיה ויהודיה כמעט שאין בקרבנו חילוקי דעות, הרי במכלול הנושאים הקשורים לעליית־הרווחה יש נושאים כבדים להכרעה וכבדים עוד יותר בתהליך ההוצאה לפועל, בהפיכתם לממשוּת בחיי יומיום בישראל ובשליחותה אל יהודי־רווחה.

מטבעו מתחלק הנושא לשניים: המגע, בחוּץ־לארץ, עם מועמדים בכוח לעליה, ויצירת תנאים, כאן בארץ, לקליטת הבאים.

לשוּם איש אין תשוּבה ברוּרה מהי הדרך להנעת יהוּדים אלה לעליה. לעומת זאת ברור מה לא יניעם. אם ננהג, בארץ ובחו"ל, כפי שנהגנו עד כה – לא יבואו כשם שלא באו עד עתה. נחוצה תמורה יסודית באורח חיינו ובהתנהגותנו כאן בארץ וביחסינו עם יהדות הרווחה.

יש בארץ אי־רצון טבעי להביא שינויים באורח חיינו, מפּני שחברת בני־אדם היא שמרנית מטבעה ואין אנו יוצאים מכלל זה. יש התקוממות, המיוּסדת על רגש גאווה, לתביעה־הצעה לסגל את חיינוּ כדי שנמצא חן בעיני יהודים אחרים, ביחוד – בעיני יהודים שטוב להם.

יהודי ישראל חונכו ואולפו מנעוריהם להיות מוכנים לתת את נפשם על יהודים סובלים, על יהודים נרדפים – לעזור ליהודים להימלט אל ארץ־ישראל. המגע עם יהודים שטוב להם, מבחינה חומרית ומדינית, הוּא בעייתי הרבה יותר.

הייתי רוצה שיחול שינוי ביחסנו ליהודי הרווחה (שהם רוב יהודי העולם בימינו) בלי שיהיה בכך כורח מבחינה ישראלית, אבל זה לא ניתן לנוּ – הכורח קיים. למען עצמנו אנו חייבים לבנות את חיינו כך שיהודים אלה יבואו אלינו ובמספרים גדולים.

עלינו לבדוק את השאלות ואת הצרכים של עליה זו לא מנקודת הראות של “אם יבואוּ” אלא לעשות כדי שיבוֹאוּ – בואם הכרח הוּא לנו, הכרח לארץ־ישראל והכרח כדי שיהיה עתיד לעם היהודי.

אין מקום איפוא לתשובה־שאלה: “מה אתה רוצה, שבשבילם נתאים את עצמנו?”… כן, עלינו להיות מוכנים לתמוּרות כבדות ואפילו לא רצויות בעינינוּ כלל וכלל – אם אלה הכרחיות להנעת יהודי הרווחה לעליה ואם הן דרושות לקליטתם. אם אנו מבינים שעליית־רווחה הכרחית היא, עלינו להיות מוכנים למסקנות הנדרשות.

אכן, יש ודאי מקום ליותר משתי דעות מהוּ המועיל ומהו שאינו מועיל לענין גדול זה, אבל הכרח הוּא שתהיה לכולנו נקודת מוצא משותפת – הפתרון “אז שלא יבואו אם הם לא רוצים” אינו בא בחשבון. “ברוגז” כזה ננהל לא עם העם היהודי! ציטטנו כבר את אימרתו הקולעת של ד"ר שמריהוּ לוין: “אין לי בשבילכם יהודים אחרים…” אכן, עם כל קיבוץ יהודי יהיו לנו בעיות, בעיות קשות.

יש מקום לבירור יסודי מהי התמורה שיש להביא במדיניות הכלכלית, כדי שיהודים מהאמריקות ומאירופה, מאוסטרליה ומדרום אפריקה ירצו לעלות ויוכלו להיקלט – בתנאי שמוסכם יהיה בעיני כולנו שבואם הוּא כורח, שאין הויתור עליהם בא בחשבון.

בדרכו של הרון־אל־רשיד     🔗

שני יסודות חברתיים כלכליים הם עיקר מניינה של עליה־בכוח זו (נוסף לעליה חלוצית שהכלים לקליטתה קיימים). יש בוגרי אוניברסיטאות, ויש בעלי אמצעים מוגבלים שהיו יכולים לתרום מיכולתם המקצועית בתעשיה, מלאכה או מסחר בעזרת רכושם הקטן. יש להתאים את הכלים הממלכתיים והציבוריים לקליטתם, להקל על אלה.

בדיון זה, הבא להציג את הענין ולא לטפל בפרטי הפתרון, אין הכוונה להציע הצעות מפורטות, אך כל הבא במגע עם עולים כאלה ועם תיירים המתלבטים בשאלת העליה יצביעו על שוּרה של ליקויים המחייבים תיקון. דומני ששני ליקויים הם הנזכרים יותר מאחרים: ביורוקרטיה נוקשה ומסועפת יותר מאשר ברוב ארצות הרווחה והחשד הכללי של השלטון באזרח. יותר מאדם אחד שמעתי כבר: אין לי ברירה אלא לרמות את מס הכנסה, מפני שממילא חושדים בי ואם אני מצהיר אמת אני נאלץ לשלם סכום מופרז.

הייתי רוצה מאוד ששרי הכלכלה ומנכ“לים, נגיד בנק ישראל וראשי המחליטים על מדיניוּת כלכלית ילכוּ מפעם לפעם בדרכו הטובה של הכליף הרון־אל־רשיד, יתהלכו קצת בקרב עמם במסיכה על פניהם. עשרות דו”חות לא ילמדוּ אותם מה שילמדו בטיוּל־סיור אחד כזה.

אשר לטיפול בחוץ־לארץ בעולים־בכוח – לא שמעתי מאז קום המדינה שום דבר שבח על טיפול זה. לעומת זאת ביקורת יש בשפע. מסופקני אם יש אדם שלדעתו הסוכנות היהודית מטפלת בענין החשוב הזה כיאות. פה יש שליחים המבטיחים הרים וגבעות לעולים ושם יש שליחים שבכלל שליחותם אינה מעניינת אותם. השליחים עצמם מטילים את האשמה על הניהול המרכזי בירושלים. אם יש מי שטוען שהכל בסדר, שאין בכלל אשמה חמורה, אני לא פגשתיו עדיין.

לרפ"י יש הצעת פתרון – להעביר לממשלה את הטיפול בענייני עליה. לכשעצמי אני מסוּפק אם אותו שמעון בן־יוסף העוסק בעליה בשם הסוכנות יעשה זאת טוב יותר כשייקרא עובד מדינה. נחוץ להחליף את כל השיטות ונראה לי שהכרחיים שינויים מרחיקי לכת בצוות העוסק בכך. יתכן שקל יותר להכניס שינויים כאלה – הן במדיניות והן בצוות – אגב העברה מן הסוכנות לממשלה. אולי, מכל מקום הבעיה אינה בעיית הסמכות הממשלתית או הסוכנותית, אלא בעיית הטיפול – בעיית המדיניות הנקבעת ובעיית היישום שלה במציאות.

באלה חייבת לחול התמורה. יש למהר לעשות זאת, גם אם זה לא נעים, גם אם זה מכאיב.

כל זה הכרח הוּא לנו, כדי לקיים את מדינת ישראל היהודית. כל אורח החיים היקר לנו יתקיים רק אם יבואו הנה עוד יהודים, עוד הרבה יהודים. לשם כך עלינו להיות מוכנים להרבה, גם לקבל עלינו סדרים ואורח חיים שונים מאלה שהורגלנו להם.

“דבר”, יום ו‘, ל’ תשרי ה’תשכ"ח 3.11.1967

השינויים שחלו במצב מאז כתיבת הדברים אינם משנים את המסקנות. הפתיחה החלקית של שערי היציאה מרוסיה מחדדת את הבעיה ואת הצורך לפתור אותה. העדר הרצון מביא לנשירה.

אשר להחזקתה של ארץ ישראל בנו, לדעתי נשאר הדבר נכון, וגם כשיש סיכוי לפתוח במו“מ. אין עדיין סיכוי לסיום מו”מ ובהצלחה.