אין כל חשיבות למספר הרשימות המתמודדות בבחירות לכל כנסת בישראל. רשימות קיקיוניות שאינן זוכות לתמיכה אינן מצליחות להביא לפיצול־יתר. עושות זאת דווקא מספר לא גדול של רשימות בינוניות וקטנות, המצליחות לפצל את ציבור הבוחרים – היקפו של ציבור מגישי הרשימות אינו חשוב (וגם לא מעניין), חלקן גם אינו משתתף בבחירות בפועל.
הרשימות שהוגשו חלוקות ביניהן בדבר האחיזה שלנו ביהודה ובאפריים, ועל כך עיקר הפולמוס ביניהן. מתגנבת אל העט המחשבה הצינית, שיכולת אחיזתנו בהר הישראלי תוכרע לא כל כך בבחירות שיהיו אצלנו, אלא הרבה יותר מזה בבחירות שיהיו בארצות־הברית ועדיין לא ברור מי נח לנו יותר ממתחרו (שם אין אויבים בבחירות, אלא מתחרים בלבד!)
טוב היה איפוא אילו היתה לנו רשימה אחת שהיתה מציגה בראש סדר העדיפויות את שאלת העליה – איך מתגברים על השיתוק בעליה, איך מביאים הנה, אל החוף האחרון של העם היהודי, את בני עמנו, שזו ארץ ההצלה בשבילם בשני מוּבנים – הצלתם כיהודים והצלתה של המדינה היהודית.
השאלה העיקרית אינה שיש כאן יותר מדי לא־יהודים, אלא שיש כאן פחות מדי יהודים. הזוכר את תולדותינו, מימי ביל"ו עד היום, יודע שכאשר היתה עליה היה בארץ שגשוג וכאשר לא היתה עליה, היה משבר. הרגשת המחנק בארץ גם היא פרי העדר עליה. “הבעיה הדמוגרפית” המפורסמת גם לה אין פתרון אלא בעליה גדולה. עוד לפני מלחמת ששת הימים היו שישבו “עם עפרון ביד” וחישבו מתי ניהפך למיעוט במדינת ישראל. אין הבדל מהותי, מבחינה זו, בין ישראל רבתי למיני־ישראל.
כלל לא ברור אם דווקא אמירת “לאו” נחרצת לכל הצעת פשרה היא שתציל את ישראל בגבולותיה הרחבים – יתכן שהדבר עלול להחריף מאבקים אנטי־ישראליים ולהחליש תמיכה של פרו־ישראלים. לא בכך דנות שורות אלה, אך בלי הערה זו הדברים אינם שלמים וניתנים לפירוש לא נכון.
מאז 1882 היתה העליה בעיית היסוד שלנו וזה לא נשתנה עד היום ולא ישתנה מהר. היקף העליה תלוי בנו במידה מכרעת.
“הם לא רוצים לעלות!” היא אמירת הבל. הצרה אינה שמיליוני היהודים בארצות־הברית ומאות האלפים בארצות אחרות אינם אורזים מזוודות ועולים. לא היינו עומדים בזאת כלל. הרע הוּא שלא עולים שנה־שנה יהודים במספר מתקבל על הצרכים והאפשרויות. אין אנו זוכים ב“עירוי דם” משמעותי – הן איכותי והן כמותי.
האשמה היא בנו, שלא ידענו ליצור בארץ את משטר הקליטה ההכרחי להבטחת קיומנו. לא מדובר במשרד הקליטה שאינו משפיע על התהליכים העיקריים, שאינו יכול כלל לתת לעולה את הקליטה הדרושה, לא בתעסוקה ולא בשום נושא אחר. הכרחי שינוי ערכים מלא בכל המימסד הישראלי ובנכונות של החברה הישראלית לקבל עליה עול של משטר קליטה.
יתר על כן – ראשי המדינה, מכל המפלגות – חדלו אפילו לשלם מס שפתיים לכורח העליה, כי לא נעים לדבר על כך עם יהודים כאשר מבקשים מהם כסף. במקום משטר של קליטה מקבלים החלטה אדמיניסטרטיבית לכפות את ישראל על היוצאים מרוסיה. ספק אם הדבר יגדיל את מספר העולים, ואילו נזקו ברור. לאיכות הקליטה אין חלופה; לא בכח נביא עולים – אנו זקוקים לעולים כאויר לנשימה.
“מעריב”, יום ד‘, א’ בחשוון ה’תשמ"ט 12.10.1988
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.