חטאו של אדם: עיניו פקוחות תמיד לראות נגעי-אחרים וסמויות הן תמיד לראות נגעי-עצמו.
ומה ענשו? – כשאחרים מראים לו על נגעיו, הוא מתקצף וחושף את זרועו למען הראות לכל, כי טהור הוא, ומתוך כך נגעיו מתגלים עוד יותר.
הד"ר אלפרד נוסיג יוכיח.
לפני שָנים שמונה בא אל הקונגרס הציוני ומתח בקורת קשה וזעומה על ההנהגה, שעמדה אז בראש. בשביל שלשה דברים עודד אז נוסיג את זעמו על ההנהגה הציונית: ראשית, ההנהגה אינה מודה בתכנה הפנימי, הרוחני, של הציונות, ו“לחזון הנשגב, אשר חזו אבותינו על תחית העם, צפויה סכנה גדולה, כי ידל ויהיה לעסק שלקנית קרקעות בלבד”. שנית, ההנהגה העמידה את עצם העבודה העתידה בארץ-ישראל בסכנה, כי בחרה ללכת בדרכי הדיפלומטיה והקדימה לדפוק על דלתות הממשלות, וביחוד על דלתותיה של ממשלת טורקיה, עוד בטרם שהיתה רשאית להבטיח איזו הבטחות מצדה, כלומר – עוד בטרם מצאה את סכומי הכסף ההם, שרק בעזרתם אפשר לקיים את ההבטחות, “ועלינו להזהר לבל נעמוד על המקח בנוגע לרכישת ארצות בטרם דאגנו למצוא את הכסף, שצריך לשלם במחירן”. שלישית, “האדונים הללו, המכים בתוף הגדול של הציונות, גִדלו וטפחו את הפראַזה המצלצלת הריקה”.
וחיבים אנו להודות: הרבה מן האמת היה בבקרתו של נוסיג המוכיח, וצדקה קריאתו אשר קרא אז: “הִטֶהָרוּ!” ואולם השעה לא היתה אז מוכשרת לכך, כי ישֶמעו דבריו: האזנים היו אטומות, כי על-כן הלבבות היו שקועים יותר מדי בדיפלומטיה ו“במדיניות”. ומשום שנואש נוסיג מן ההסתדרות הציונית ולא ראה בה עוד תקוה לעם ולארץ, מהר וקיים בעצמו מה שיעץ לאחרים – “חדל מהיות ציוני” ויהי ל“יהודי, ליהודי אמתי וגמור”. עמד ויסד את האַיִקַ"א, וראשית מעשיו, אשר עשה בשמה של ההסתדרות החדשה, היו – מעשים כאלה, שבשבילם נקעה נפשו מן ההסתדרות הציונית.
נוסיג ראה נגעי-אחרים ולא ראה נגעי-עצמו. והנה בא אחד-העם לפני שבועות ארבעה והדפיס מאמר קצר ב“הצפירה” והראה לנוסיג על נגעיו, שנעלמו מעיניו. ולא העלים אחד-העם דבר, כדרכו, ובמלים קצרות ותקיפות ברר את כל המעשים שאינם מהוגנים, הנשים משמה של האיק“א, והוא שואל: “עד מתי תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” – שיבוא ו”יושיע”?
לא היו ימים מועטים ונוסיג נענש גם עונש זה, השמור לכל אדם, שאינו רואה ואינו רוצה לראות את נגעי-עצמו. בנומ' 104 – 105 של “הצפירה” הדפיס תשובה לאחד-העם. אף-על-פי שהוא מודיע, כי בקר את אחד-העם בביתו ו“עלה בידו להוכיח לו באופן ברור ומוחלט, עד כמה חסרה לו הידיעה, ועד כמה לא הבין את עצם הענין, בשעה שכתב את דבריו על דבר האיק”א" בכל-זאת דוקא עתה, משום שחשף את זרועו להראות לכל, כי טהור הוא, נמצאו הנגעים מגולים ובולטים ביותר.
עד כמה שמר ה' נוסיג על “התוכן הרוחני” שבציונות ועד כמה נזהר “לבל ידל חזון-התחיה הנשגב ולא יהיה לעסק של קנית קרקעות בלבד”, גלו לנו הוכוחים בקונגרס הציוני האחרון על דרכי השתדלותה של איק“א בקושטא. בחפץ לב מודים אנחנו לדברי אחד-העם, “שהפרזה יתרה היתה באשמה שהטילו עליה (על איק"א), כי הלשינה לפני הממשלה הטורקית על האורגניזציה הציונית”. ודאי לא הלשינה על אחרים, אלא רק הטעימה, שהיא, איק”א, אין לה שום שאיפות מדיניות ואין כונתה בלתי אם לקנות קרקעות.
עד כמה נזהר ה' נוסיג, שלא לדפוק על דלתות הממשלה הטורקית קודם שהיתה לו “הרשות” לכך, עד כמה נזהר הוא, “שלא לעמוד על המקח בשעה שלא היו לו דמים”, הרי הוא עצמו מספר במאמרו ב“הצפירה”: תיכף לאחר שנוסדה איק“א נסע וכבש שם “כבושים” גדולים: “הסתדרותו רכשה לה בשביל הישוב העברי נקודת-מסעד בטוחה ואיתנה גם בספירות העליונות שבקונסטנטינופול”. אנו יודעים, כמה “בטוחה ואיתנה” היא “נקודת-מסעד” זו. אבל רוצים היינו גם לדעת, מה הן ההבטחות, אשר הבטיח הוא, נוסיג, אף כי לא היתה לו שום רשות ויכולת להבטיח, במחיר “נקודת-המסעד הבטוחה והאיתנה”? וכי רק הרצל היה מוכרח לתת הבטחות במחיר “תשובות מצוינות ונכבדות מאד”, ונוסיג זכות יתרה יש לו ו”יונות צלויות" עפות לתוך פיו חנם?
עד כמה נזהר ה' נוסיג, “שלא להכות בתוף הגדול ושלא לגדל ולטפח את הפראַזה המצלצלת הריקה”, יעיד שוב אותו מאמר ל“הצפירה”, שבו אנו מתבשרים, כי במשך שתי שנים ומחצה עלה בידי עסקני איק“א, כלומר בידי מד”ר נוסיג, “למשוך אחריהם את העשירים והמליונרים היותר גדולים שבמערב אירופה וגם ברוסיה עצמה” (לא פחות ולא יותר!) כי “יש לנו הרשות “להניח " (אין לך דבר יפה באותו מאמר מ“הנחה” זו), שמן העת שנוסדה האיק”א עלה בידה לרכוש לטובת הרעיון של הישוב בארץ-ישראל והעבודה המעשית שם את החוגים העשירים העומדים בראש היהדות האירופית”, וכו' וכו'.
כך נענש ה' נוסיג על ידי עצמו.
ולא כדי לנקום בה' נוסיג נקמת ההנהגה, אשר עמדה בראש ההסתדרות הציונית לפני שמונה שים, כונתנו: הן הודינו לו, כי הרבה מן האמת היתה בבקורת הקשה, שמתח אז על ההנהגה שלנו. ולא כדי לרפות את ידיו נכתבו הדברים המעטים האלה: אדרבה, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. אין כונתנו אלא להצטרף לדרישתו של אחד-העם, כי תחדל הרקלמה הצעקנית, העלולה רק להזיק, כי יחדל “צלצול הפעמונים” המבלבל את הדעת ולא תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישראל” שיבוא ו“יושיע”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות