¹

ז’אק ריווייר לאנטונן ארטו

1 במאי 1923

אדוני,

צר לי שלא אוכל לפרסם את שיריך בנוּוֶל רֶווי פראנסז. על אף זאת הם עוררו בי עניין מסוים להכיר את מחברם. אם תוכל להזדמן למערכת כתב העת באחד מימי השישי, בין ארבע לשש, אשמח מאוד להיפגש אתך.

ברגשי הוקרה,

ז’אק ריווייר.

אנטון ארטו לז’אק ריווייר

5 ביוני 1923

אדוני,

האם יורשה לי, חרף החשש הכבד להלאות אותך, להתעכב על ניסוחים אחדים שעלו בשיחתנו היום אחר הצהריים.

זאת משום ששאֵלת קבילותם של השירים האלה היא בעיה הנוגעת לך לא פחות משהיא נוגעת לי. אני מדבר, כמובן, על הקבילות המוחלטת, על עצם הקיום הספרותי שלהם.

אני חולה במחלת רוח איומה. המחשבה נוטשת אותי בכל שלב משלביה. החל מפעולת החשיבה כפשוטה וכלה בפועל־היוצא שלה, היינו: מימושה במלים. מלים, צורות משפטים, מהלכים פנימיים של החשיבה, תגובות פשוטות של המוח, אני במרדף תמידי אחר הישות האינטלקטואלית שלי. על כן מרגע שאני מסוגל לתפוס צורה, פגומה ככל שתהיה, אני מקבע אותה, שמא תאבד לי כל המחשבה כולה. אני קבור מתחת לעצמי, אני יודע, אני סובל מזה, אבל אני מקבל את זה מתוך פחד שלא לגמרי למות.

כל האמור, שלא בבהירות נאמר, עלול להחדיר אי־הבנה מסוכנת בהערכתך עלי. על כן, מתוך התחשבות ברגש המרכזי המכתיב לי את שירי שלי ולנוכח הדימויים או הניסוחים החזקים שעלה בידי למצוא, אני בכל זאת שולח את שירי לחיים. הניסוחים האלה, הביטויים הצולעים, שאתה מעיר לי עליהם, הרגשתי אותם וקיבלתי אותם. זכור זאת: לא מחיתי כנגדם. הם נובעים מאי־היציבות העמוקה של המחשבה שלי. טוב לי כשאי־יציבות זו אינה מסתלקת מפני הרִיק המוחלט שממנו אני סובל לעיתים.

גם כאן אני חושש מאי־הבנה. הייתי רוצה שתבין היטב, שלא מדובר כאן ביותר או בפחות קיום, שתואם את מה שמקובל לקרוא השראה, אלא בהעדר מוחלט, בהתרופפות אמיתית. לכן גם אמרתי לך שאין לי כלום, שום יצירה בעבודה. אותם אי־אלו דברים שמסרתי לך מהווים קרעים, שיכולתי לשלות מתוך האין המוחלט.

חשוב לי מאוד שאותם כמה גילויים של קיום רוחני שיכולתי להעניק לעצמי לא ייחשבו כבלתי קיימים מחמת המומים והביטויים הצולעים הזרועים בהם.

נדמה היה לי, כשמסרתי אותם לידיך, שהפגמים שלהם, חוסר האחידות שבהם לא היו משוועים עד להרס הרושם הכולל של כל שיר ושיר.

האמן לי, אדוני, שלא עומדת לנגד עיני כל תכלית מיידית או קטנונית; כל שאני רוצה הוא ללבן בעיה בוערת.

כי אני אַל לי לקוות, שהזמן או העבודה יפתרו את התעלומות או את הליקויים האלו, לכן אני כל כך מתעקש על הקיום הזה וחרד לו, אפילו הוא קיום־נפל. והשאלה שעליה הייתי מבקש תשובה היא זו: האם אתה חושב שאפשר לזהות פחות אותנטיות ספרותית ויכולת פעולה בשיר פגום אבל זרוע יופי עז מאשר בשיר מושלם אבל נטול הדהוד פנימי רב? אני מודה שכתב־עת כמו הנובל רווי פראנסז תובע רמה צורנית מסוימת וטוהר גדול מצד התוכן, אבל אם נניח לזה, גוף המחשבה שלי האם הוא כה סבוך, ויופיו הכללי האם נחלש כל כך עקב הסיגים שבו וההיסוסים הפזורים בו, עד שאינו מצליח להתקיים קיום ספרותי? כל בעיית המחשבה שלי מוטלת כאן על כף המאזניים. השאלה לגבי היא, אם יש לי או אין לי הרשות להמשיך לחשוב, בשירה או בפרוזה.

ארשה לעצמי באחד מימי השישי הבאים להגיש לך כמחווה קונטרס שירים קטן שהוציא מר קאנווילר ושמו: טריק טראק של השמים², וכן כרך קטן בסִדרת “בני זמננו”: שנים עשר שירי זמר. תוכל אז למסור לי את חוות דעתך הסופית באשר לשירי.

אנטונן ארטו.

ז’אק ריווייר לאנטונן ארטו

25 ביוני 1923

אדוני היקר,

קראתי בעיון מה שהואלת למסור לחוות דעתי, ובמלוא הכנות יכול אני להרגיע אותך בדבר החרדות שנחשפו במכתבך, ונגע ללבי שבחרת בי לאיש סודך. יש בשיריך, אמרתי לך זאת מיד, סרבולים ובעיקר מוזרויות מביכות, אך דומני שהן נובעות מחיפוש דרך משלך יותר משמעידות הן על חוסר שליטה במחשבותיך. ברור (וזה המונע בעדי לפי־שעה מלהדפיס ולוּ גם אחד משיריך בנוול רווי פראנסז), שבדרך כלל אינך מגיע לשלמות חווייתית מספקת. אלא שאני די מורגל בקריאת כתבי־יד כדי להבחין, שליכוד כוחות סביב אובייקט שירי פשוט אינו נמנע ממך בשל הטמפרמנט שלך, ובמעט סבלנות, ולוּ רק במחיקת דימויים או קווים סותרים, תגיע לכתיבת שירים בהירים והרמוניים.

תמיד אשמח לפגישה אתך, לשיחה אתך ולקריאת כל מה שיעלה על דעתך להגיש לי. האם עלי לשלוח לך בחזרה את העותק שהבאת לי?

הואל נא, אדוני היקר, לקבל את ברכותי הלבביות.

ז’אק ריווייר.

אנטונן ארטו לז’אק ריווייר

פאריז, 29 בינואר 1924

אדוני,

רשאי היית לשכוח אותי. ערכתי בפניך במרוצת חודש מאי האחרון וידוי נפשי קטן. והצגתי בפניך שאלה. וידוי זה, אם יורשה לי, אשלים אותו היום; אשוב לנקודה שנפסק; אלך עד כלות עצמי. אינני מבקש להצטדק בפניך. אין לי כל עניין להיחשב כחי בעיני שום אדם. יש לי, כדי להיגמל ממשפטם של אחרים, כל המרחק המפריד אותי מעצמי. אל נא תראה בכך, אני מפציר בך, שמץ עלבון, כי אם וידוי נאמן מאוד, חשיפה כאובה של מצב מחשבה כאוב.

על תשובתך נטרתי לך זמן רב. מסרתי את עצמי לידיך כמקרה נפשי, כנפש אנומאלית, ואתה משיב לי בשיפוט ספרותי לגבי שירים שלא היו חשובים בעיני, שלא יכלו להיות חשובים בעיני. החזקתי טובה לעצמי שלא הייתי מובן לך. כיום אני רואה שלא הייתי די בהיר, ואף על זאת סלח נא לי.

דימיתי לעורר את התעניינותך אם לא מכוח מליצת־בת־השיר, הרי לפחות בנדירותן של תופעות מסוימות שמתחום האינטלקט, שדווקא בגללן השירים האלה לא היו, לא יכלו להיות, אחרים, כאשר היה בי מה שיביא אותם לשיא השלמות. קביעה רברבנית, אני מגזים, אבל במתכוון.

שאלתי היתה אולי באמת מופרכת מעיקרה, אבל לך הצגתי אותה, לך ולא לאיש זולתך, בשל הרגישות הקיצונית, החודרנוּת החולנית־כמעט של מוחך. התיימרתי להציג בפניך מקרה, מקרה נפשי מוגדר, ובהיותך סקרן כפי שחשבתי שהינך לכל עיוות נפשי, לכל המכשלות ההרסניות של המחשבה, חשבתי להסב את תשומת לבך בה־בשעה על הערך הממש*י*, הערך הראשוני של המחשבה ושל פֵּרות המחשבה שלי.

פיזור־הדעת הזה של שירי, ליקויי הצורה האלה, ההתמוססות הקבועה של המחשבה שלי – את אלה צריך לתלות לא בחוסר תִּרגול, בחוסר שליטה בכלי שבידי, בהתפתחות שכלית; כי אם בהתמוטטות מרכזית של הנשמה, במעין התפוררות מהותית וחומקנית כאחת של המחשבה, באובדן שליטה זמני ברווחים החומריים של ההתפתחות שלי, בהפרדה האנומאלית של מרכיבי המחשבה (הדחף לחשוב, בכל אחד ממִרבָּציה הקיצוניים של המחשבה, עבוֹר דרך כל השלבים, כל המסעפים, כל מיקומֵי המחשבה והצורה).

ישנו אם כן משהו שהורס את המחשבה שלי! משהו שאינו מונע ממני להיות מה שיכולתי להיות, אבל שמותיר אותי, אם אפשר לומר, מרחף על בלימה. משהו חבוי שלוקח לי את המלים שמצאת*י*, שמפחית את המתח הרוחני שלי, שהולך ומערער את תשתית גוש המחשבה שלי, שלוקח ממני אפילו את זיכרון דרכי הביטוי להתבטא, שימסרו במדויק את גלי המחשבה הקוהרנטיים ביותר, הממוקמים ביותר, הקיימים ביותר. לא אפרט. לא לי לתאר את מצבי. הייתי רוצה לדבר בו רק עד שתבין ותאמין לבסוף.

אם כן, תן בי אמון. הכר נא, אני מבקש ממך, בקיומן של תופעות אלו, הכר בחביונן, בהישנותן הנצחית, הכר נא בכך שמכתב זה הייתי כותבו לך לפני היום אילולא הייתי נתון במצב שבו אני נתון. והנה היא שוב השאלה:

מכיר אתה את דקותה, שבירותה של הרוח? האם לא די אמרתי לך להוכיח שיש בי רוח קיימת קיום ספרותי, כפי שט' קיים, או א‘, או ס’, או מ' ³? השב את רוחי אל כינוס כוחותיה, אל הלכידות החסרה בה, אל יציבות המתח שלה, אל עיבוי הממשות שלה. (וכל זה, אובייקטיבית, מועט כל כך.) ואמור לי, אם מה שנעדר משירי (הקודמים) לא יוּשב באחת?

האם אתה מאמין שבמוח בנוי היטב מתיישבת החלחלה עם החולשה הקיצונית, ושיכולים בעת ובעונה אחת גם להפתיע וגם לאכזב? ובכן, אם אני דן נכון את מוחי, אינני יכול לדון את פֵּרותיו אלא במידה שהם נבללים בו בתוך אי־ידיעה שמחה בחלקה. זה יהיה הקריטריון שלי.

אני שולח לך אפוא לסיום, אני מגיש לך את התוצר האחרון של מוחי. ביחס אלי אין הוא שווה אלא מעט, על אף שבכל זאת מוֹתר לו מן האין. תחליף לשעת דחק. אבל השאלה שלי היא, אם מוטב לכתוב את זה או לא לכתוב כלל.

את התשובה על כך תשיב אתה, אם תקבל או תדחה מסה קטנה זו. אתה הוא שתדון אותה מנקודת המבט של המוחלט. אבל עלי לומר, שתהיה לי נחמה טובה ויפה לחשוב, שעל אף שאני לא במלוא עצמי, גבוה, דחוס, רחב כפי שאני, מסוגל אני עדיין להיות משהו. משום כך, אדוני, הֱיֵה באמת מוחלט. דון את הפרוזה⁴ הזאת מחוץ לכל שיקול של נטייה, של עקרונות, של טעם אישי; דון אותה על פי חסד נשמתך, צלילות רוחך התמציתית, שוב וחשוֹב בה עם לבך.

היא מורה בוודאי על שכל, נשמה, שקיימים, שזכאים למקום מסוים. לטובת הקרינה הרוטטת של נשמה זו, אל תרחיק אותה, אלא אם מצפונך מוחה בכל כוחותיו; אבל אם יש בך ספק, שיכריע הספק לטובתי. אני מוסר את עצמי בידיך.

אנטונן ארטו.

נ.ב. למכתב שבו נדונו תזות ספרותיות אחדות של ז’אק ריווייר.

שמא תאמר: כדי לחוות דעה בשאלות כגון אלו, נחוצים לכידוּת רוחנית אחרת וכוח חדירה שונה. ובכן! זו חולשתי שלי והאבסורדיות שלי, שאני רוצה לכתוב בכל מחיר ולבטא את עצמי. אני אדם שסבל קשה מרוחו, ובתור שכזה יש לי הזכות לדבר. אני יודע איך זה עובד שמה בפנים. קיבלתי על עצמי אחת ולתמיד להיכנע לנחיתות שלי. ועם זאת אני לא טיפש. אני יודע שיש מקום למחשבה רחוקה יותר משאני חושב, ואולי אחרת. אני מחכה רק שישתנה המוח שלי, שייפתחו המגירות העליונות. בעוד שעה ומחר אולי אשתנה במחשבתי, אבל המחשבה הזאת, הנוכחת, קיימת; לא אניח לה להיעלם, למחשבה שלי.

א.א.

אנטונן ארטו לז’אק ריווייר

22 במארס 1924

מכתבי היה לפחות ראוי לתשובה. שלח בחזרה, אדוני, מכתבים וכתבי־יד.

הייתי רוצה למצוא דבר אינטליגנטי כלשהו לומר לך, על מנת לתחום היטב את מה שמפריד בינינו, אבל אין טעם. עדיין אני מוח בלתי מעוצב, רפה שכל⁵. חשוב עלי מה שתחשוב.

אנטונן ארטו.

ז’אק ריווייר לאנטונן ארטו

פאריז, 25 במארס 1924

אדוני היקר,

בוודאי, הצדק אתך, מכתביך ראויים היו לתשובה; לא יכולתי לכתוב לך. זה הכל. סלח לי, אני מבקש ממך.

מדהים אותי דבר אחד: הניגוד בין האבחנה המדויקת להפליא שלך לגבי עצמך והערפול או, לפחות, הסרבול בעבודותיך.

טעיתי, כנראה, במכתבי מן השנה שעברה, בכך שניסיתי להרגיע אותך בכל מחיר. נהגתי כדרך הרופאים הסוברים שירפאו את החולה בכך שיסרבו להאמין לו, שיכחישו את מוזרוּת המקרה שלפניהם, שיחזירו אותו בכוח אל הנורמאלי. זוהי שיטה פסולה. אני חוזר בי.

אף לולא עמדה לנגדי ראיה נוספת – כתב היד שלך המיוסר, המעורער, הרעוע, כמו נגרף אנה ואנה במערבולות סמויות, די בו להעיד על התרחשותה של “התפוררות” מנטאלית, עליה אתה קובל.

אבל כמה יפה אתה מצליח להתחמק מזה, כשאתה בא להגדיר את החולי שלך! האם יש להניח, שהחרדה היא המעניקה לך את הכוח ואת החדוּת החסרים בך, כאשר לא אתה הוא הנוגע־בדבר? או שמא קִרבתך למושא, שאתה משתדל להמחישו, היא המאפשרת לך לפתע אחיזה בוטחת כל כך? על כל פנים, בניתוח הנפש שלך אתה משיג הצלחות מלאות, מרשימות, ואלה צריכות לעורר בך אמון באותה נפש עצמה, שכן היא גם הכלי המעניק לך אותן.

הרהורים נוספים יכולים גם הם לעזור לך אולי לא לקוות להחלמה, אבל לפחות לשאת את החולי שלך באורך רוח. הם שייכים להקשר הרחב. במקום מסוים במכתבך אתה מדבר על “שבירוּת הרוח”. זו כבר נחשפה לעייפה בהתמוטטויות נפשיות, שהפסיכיאטריה חוקרת ומסווגת אותן. אבל אולי עדיין לא הוכיחו בעליל באיזו מידה המחשבה הנקראת נורמאלית גם היא פרי מנגנוני פעולה פזיזים.

שהנפש מתקיימת מכוח עצמה, שהיא נוטה לחיות על חומריה שלה, שהיא מתפתחת באדם מתוך איזה אגואיזם ומבלי שתדאג לתחזק אותו בשלום עם העולם – דבר זה, כמדומה, אין לכפור בו כיום. פול ואלרי הפליא להעמיד את האוטונומיה של הכוח־החושב שבתוכנו, ב“ערב עם מר טסט” הידוע שלו. כשלעצמה, הנפש היא נגע; והוא מתפשט, מתקדם כל הזמן בכל הכיוונים; אתה עצמך מציין כאחד ממכאוביך את "הדחף לחשוב, בכל אחד ממִרְבּציה הקיצוניים של המחשבה; מי יִמְנה את פתחי המוצא של הנפש; שום אידיאה לא תחסום בעדה; שום אידיאה לא תביא עליה עייפות וסיפוק; אפילו אותם משככים רגעיים, שאנו מוצאים לנו בגופנו מקץ תרגול, אינם מוּכרים לה. המאמֵּץ את מוחו ממצה את כוחו. נניח לרומאנטיקה, אין כל מפלט לחשיבה הצרופה אלא במוות.

ישנה ספרות שלמה – אני יודע שזו מעסיקה אותך לא פחות משהיא מעניינת אותי, – פרי התפקוד המיידי, ואם יורשה לי לומר, החייתי, של הנפש. היא נראית כאתר חורבות נרחב; העמודים הניצבים שם אינם נתמכים אלא ביד המקרה. המקרה מושל שם, וכעין שפע עגום. ניתן לומר, שהיא הביטוי המדויק ביותר והישיר ביותר למפלצת שכל אדם נושא בתוכו, אבל על פי רוב מנסה אינסטינקטיבית לרסן אותה בכבלי המציאות והניסיון.

אבל, שמא תאמר, האם לזה יאה לקרוא “שבירוּת הרוח”? בשעה שאני קובל על חולשה, בא אתה ומצייר לי מחלה אחרת, שמקורה בעודף כוח, בעוצמה עולה על גדותיה.

אומר לך את דעתי ביתר דיוק: הרוח שבירה בכך שהיא נזקקת למכשולים – למכשולים מקַדמים. כשהיא לבדה היא אובדת, נהרסת. דומני שה“התפוררות” המנטאלית, החבלות הפנימיות האלה, “ערעור תשתית” המחשבה הפוגעים ברוחך, אין להם גורם אחר זולת החירות היתֵרה שאתה מניח לרוח זו שלך. המוחלט הוא המערער אותה. כדי שתידָרך, זקוקה הנפש לאבני גבול, וצריך שיעמוד לה בדרכה הערפל המבורך של הניסיון. המרפא היחיד לשיגעון הוא העובדות הברות.

מרגע שאתה משלים עם המערכת המנטאלית, אתה משלים עם כל ההפרעות ובעיקר עם רפיון הרוח. אם באמרך מחשבה כוונתך ליצירה, ואכן רוב הזמן כמדומה שכך הוא – מן ההכרח שתהיה יחסית בכל מחיר; לא נמצא את הביטחון, את היציבות, את הכוח, אלא אם כן נגייס את הנפש לדבר מן הדברים.

אני יודע: ישנו איזה שיכרון ברגע השפיעה הטהורה, באותו רגע בו נפלט הנוזל במישרין מן המוח ונקווה בחללים, בְּקומות ובמפלסים רבים ומציף אותם. את התחושה הזאת, הסובייקטיבית כל־כולה, של חירות מלאה, ואף של ליצֶנציה אינטלקטואלית מלאה, ניסו ה“סוריאליסטים” שלנו לתרגם באמצעות העיקרון הדוֹגמתי של הממד השירי הרביעי. אבל העונש על הנסיקה הזאת קרוב לבוא: האפשרי האוניברסאלי נהפך לאי־אפשרויות מוחשיות; השֵד שניצוד מוצא לנקמתו עשרים שדים פנימיים המשתקים אותנו, הטורפים את ישותנו הרוחנית.

האם פירוש הדבר, שתִּפקודה הנורמאלי של הנפש חייב להתמצות בחיקוי סביל של המצוי, ומשמעות החשיבה אינה אלא שִׁחזור? אינני סבור כך; יש לבחור מה שרוצים “למסור”, ושיהיה זה תמיד לא רק דבר־מה מוגדר, לא רק ניתן לזיהוי, אלא גם לא־ידוע; כדי שתימצֵא לנפש מלוא עוצמתה, נחוץ שהמוחשי יתַפקד כמיסתורי. כל “מחשבה” מוצלחת, כל לשון כובשת, המלים שבהן ניכר הסופר לאחר זמן, תמיד הן תוצאה של פשרה בין זרם תבונה היוצא מתוכו לבין אי־ידיעה המתרחשת לו, הפתעה, עכבה. ביטוי מדויק מכיל בתוכו תמיד זנב של השערה; צריך שהמלה תכה בחפץ עמום, וזאת קודם שנגע בו ההיגיון. אבל כאשר החפץ, כאשר המכשול, אינם בנמצא, הנפש ממשיכה, קישחת ונרפה; והכל מתפרק בתוך אקראי ענק.

ייתכן שאני דן אותך הן מזווית ראייה מופשטת מדי והן מתוך מועקות אישיות מדי. על אף זאת נדמה לי, שהמקרה שלך מתבאר במידה רבה באבחנות שערכתי כאן באריכות־מה, והוא משתלב בתבנית הכללית שניסיתי לשרטט. ככל שעובר הזמן ואתה מניח לכוח האינטלקטואלי שלך להשתפך אל המוחלט, הוא מסתכסך בטלטלות, מסתלסל בחוסר אונים, נעשה טרף לרוחות מדוחים שיהפכו אותו על־פיו; אבל מאותו רגע שהחרדה משיבה אותו אל מוחך שלך, אתה מפנה אותו אל המושא הקרוב והפלאי, הוא מתגבש, מדחיס, נעשה מועיל ונוקב ומצמיח לך הון מוחשי, כלומר: הוויות הנמסרות בכל החדות הנחוצה לשם תקשורן, לשם נתינתן בידי אחרים, משהו, אם כן, שיתעלה מעבר לייסוריך שלך, אפילו לקיומך שלך, ואשר יעצים אותך וייַצב אותך, שיתן לך את הממשות היחידה שאדם בר־דעת רשאי לקוות לכבוש בכוחותיו הוא, הממשות בתוך האחר.

אינני אופטימיסט שיטתי; אבל אני מסרב להתייאש ממך. האהדה שאני חש כלפיך גדולה מאוד; שגיתי שהשארתי אותך זמן רב כל כך בלי מלה.

אני שומר את שירך. שלח לי כל מה שתכתוב.

קבל נא את מיטב רגשותי.

ז’אק ריווייר.

אנטונן ארטו לז’אק ריווייר

פאריז, 7 במאי 1924

אדוני היקר מאוד,

אם לחזור לוויכוח ישן משכבר, די לתאר לרגע, שאי יכולתי להתבטא חלה על הצרכים החיוניים ביותר של חיי, על הנסיבות הדוחקות ביותר שלי – ועל הסבל שבא מזה, כדי להבין שלא מתוך אובדן דבֵקות אני מוותר על עצמי. אני מושעה מן השירה. לא רק יד נסיבות מקריות וחיצוניות ליכולת הריאלית שלי גורמת לכך שלא אמצה את עצמי. די לי אם יאמינו, שטמונה בי יכולת גיבוש הדברים בצורות ובמלים הדרושות לשם כך.

הייתי צריך לחכות כל הזמן הזה כדי שאגיע למצב, שאוּכל להפנות אליך פתק דקיק זה, שיהיה בהיר אף שאין הוא כתוב היטב. אתה יכול להסיק מזה את המסקנות המתבקשות.

דבר אחד נותר סתום לגבי במכתבך, והוא השימוש שיש בדעתך לעשות בשיר ששלחתי אליך. אתה שמת את האצבע על צד אחד שבי; הספרות כשהיא לעצמה מעניינת אותי רק במעט, אבל אם במקרה תמצא לנכון לפרסם אותו, אני מבקש ממך, שלח לי הגהות; חשוב לי מאוד לשנות שתיים־שלוש מלים.

איחולי הטובים.

אנטונן ארטו.

ז’אק ריווייר לאנטונן ארטו

24 במאי 1924

אדוני היקר,

עלה בדעתי רעיון, שזמן־מה דחיתי אותו, אבל סופו שכבש אותי. עכשיו תורך להפוך בו. אני מקווה שייראה לך. אגב, הוא מצריך עדיין ליטוש.

שמא נפרסם את המכתב, או המכתבים, שכתבת אלי? זה עתה שבתי וקראתי את המכתב מן ה־29 בינואר; הוא באמת מיוחד במינו.

יהיה רק צורך בעריכה קלה. כוונתי לומר, שנכנה את הנמען ואת החתום בשמות בדויים. ייתכן שהייתי יכול לנסח תשובה על יסוד זו ששלחתי לך, אבל יותר נרחבת ופחות אישית. ואולי נוכל גם לשלב קטע משיריך או מתוך המסה שלך על אוצ’לו? המכלול יהווה רומאן זוטא במכתבים, שיהיה מעניין למדי.

אמור לי מה דעתך? ובינתיים כל טוב.

ז’אק ריווייר.

אנטונן ארטו לז’אק ריווייר

25 במאי 1924

אדוני היקר,

למה לשקר, למה לנסות להניח במישור הספרותי דבר שהוא עצם הזעקה של החיים, למה לשוות מראית של בדיה למה שעשוי משורש מהותה של הנשמה, שהוא הנהמה של היש? כן, הרעיון שלך נראה בעיני, הוא משמח אותי, הוא ממלא אותי, אבל בתנאי שניתן לקורא שלנו את התחושה, שאיננו נוכח בכתיבה מצוצה מן האצבע. מותר לנו לשקר, אבל לא על עיקר העיקרים. לא חשוב לי לחתום על המכתבים בשמי. אבל בכל מחיר צריך שהקורא יחשוב, שהוא מחזיק בידיו אלמנטים של רומאן מהחיים. צריך יהיה לפרסם את מכתבַי מראשון ועד אחרון, החל מחודש יוני 1923. צריך לתת בידי הקורא את כל מרכיבי הפולמוס.

אדם אינו מושל ברוחו אלא בהבזקים, וגם כשהוא מושל, אין הוא כובש את עצמו עד תום. הוא לא משיג את קיבוץ כוחותיו, שבלעדיו אין סיכוי ליצירה אמיתית. אדם כזה בכל זאת קיים. כוונתי לומר, שיש לו ממשות נפרדת, והיא משווה לו ערך. האם רוצים לדון אותו לאַין בתואנה, שכל מה שהוא יכול לתת הם רק פרגמנטים של עצמו? אתה עצמך אפילו אינך מאמין בזאת, ולראיה – החשיבות שאתה מייחס לפרגמנטים האלה. מזה זמן רב תכננתי להציע לך את כינוסם. לא העזתי לעשות זאת עד כה, ומכתבתך עונה על שאיפתו זו. וזאת ללמדך באיזו קורת רוח אני מקבל את הרעיון שאתה מציע לי.

אני מוּדע לגמרי לקיטועים ולריסוקים של שירי, ריסוקים הנוגעים בתמצית ההשראה ונובעים מאי־היכולת המתמדת שלי להתרכז באובייקט אחד. מתוך חולשה פיזיולוגית, חולשה הנוגעת בשורש מה שמקובל לכנות הנשמה, שהיא שפיעת הכוח העצבי שלנו, שנקרש מסביב לאובייקטים. אבל מחולשה זו סובלת כל התקופה. לדוגמה: טריסטאן צארא, אנדרה ברטון, פייר רוורדי. אבל הם נשמתם אינה נגועה מבחינה פיזיולוגית, לא בתשתיתה, רק באותן נקודות, שבהן היא מתחברת עם דבר אחר, ואינה כזאת מחוץ למחשבה; אם כך, מאין בא החולי, האם זו באמת אווירת התקופה, נֵס המרחף באוויר, אות קוסמי ומרושע, או גילוי של עולם חדש, הרחבה ממשית של המציאות? כך או כך, הם אינם סובלים ואני סובל, לא רק ברוחי אלא בבשרי ובנשמת היום־יום שלי. אותו חוסר־מכוּונות כלפי האובייקט המאפיינת את כל הסִפרות, אצלי הוא חוסר־מכוּונות לחיים. אני באמת יכול לומר על עצמי שאני לא בעולם, וזו לא סתם עמדה נפשית. נדמה לי, שהשירים האחרונים שלי מגלים התקדמות רצינית. האם הם באמת עד כדי כך בלתי־ראויים להדפסה כל־כולם? לא משנה, מוטב לי להיראות כמו שאני באי־הקיום שלי ובתלישות שלי. אפשר היה בכל מקרה להדפיס קטעים חשובים. אני חושב, שרוב הבתים טובים בפני עצמם. רק צירופם יחד הורס את משמעותם. תבחר לך את הקטעים האלה, תמיין את המכתבים. כאן כבר אינני שופט. אבל דבר אחד חשוב לי מעל הכל, והוא – ששום שיבוש וטשטוש לא יחולו באשר לטיב התופעות שאני מעלה להגנתי. צריך שהקורא יאמין במחלה ממשית, ולא בתופעה של תקופה; במחלה הנוגעת בתמצית ההוויה ובאפשרויות הביטוי העיקריות, ומשתרעת וחלה על פני חיים שלמים; מחלה הפוגעת בנשמה בממשות הכי עמוקה שלה, ומדביקה אותה בסימניה. רעל ההוויה. שיתוק ממשי. מחלה שנוטלת ממך את הדיבר, את הזיכרון, שעוקרת ממך את המחשבה.

דיברתי די, נדמה לי, על מנת להבהיר את עצמי. הדפס מכתב אחרון זה. אני נוכח לדעת, תוך סיום, שהוא מחדד ומסכם את חלקי בפולמוס הזה.

קבל נא, אדוני, את הכרת תודתי הנלבבת והעמוקה.

אנטונן ארטו.

אנטונן ארטו לז’אק ריווייר

6 ביוני 1924⁶

אדוני היקר,

……………………………………………………………………………………………………….

חיי הרוח שלי חרושים בספקנות עלובה ובפסקנות נחרצת, הבאות לידי ביטוי במלים צלולות ובעלות משמעות. והחולשות שלי יש להן מארג רופף יותר, הן עצמן גולמיות ומנוסחות רע. יש להן שורשים חיים, שורשי חרדה הנוגעים ללב החיים; אבל אין בהן התהייה והבהייה של החיים, לא חשים בהן את הנשימה הקוסמית של נשמה רעועה מיסודה. הן נובעות ממוח, שלא היה חושב את חולשותיו, אלא אם כן יתרגמן למלים דחוסות ותוססות. והרי לך, אדוני, כל הבעיה כולה: יש בפנים מציאות לבלי־הפרד ובהירוּת חומרית של רגש; כל כך יש, שלא ייתכן אלא שימצא ביטוי. יש עושר מלים, ניסוחים שנרכשו ושיוכלו לרַקד, לשׂחק. ובאותו רגע שבו הנשמה מכינה עצמה לארגן את קנייניה, את גילוייה, את ההתגלות הזאת, באותו הרף־עין תת־הכרתי שבו הדבר עומד לפרוץ ולשפוע – רצון עליון ומרושע תוקף את הנשמה כחומצה גופריתית, תוקף את הגוש מִלה־דימוי, תוקף את גוש הרגש, ואותי מותיר מתנשף כמו לפני השער לחיים.

והרצון הזה, כעת – תאר לך, שאני מרגיש בגופי איך הוא חודר בי, מטלטל אותי בחשמל פתע לא צפוי, חשמל הולך וחוזר. תאר לך, שכל אחד מרגעי החשיבה שלי יהיה בימים מסוימים מטולטל בסופות פנימיות, ושום דבר מבחוץ לא יסגיר. ואמור לי אם ישנה יצירה ספרותית כלשהי, שיכולה להתחרות במצבים דומים לאלה. איזה מוח היה מחזיק מעמד בפניהם? איזו אישיות לא היתה נשברת לרסיסים? אילו רק היה לי כוח, הייתי מפרגן לעצמי מזמן לזמן את התענוג לדמיין לי משועבד בסיגופי כאב מוחץ מישהו מהמוחות המפורסמים, איזשהו יוצר זקן או צעיר, אשר יצירתו קונה שֵׁם וצוברת סמכות, כדי לראות מה היה נשאר ממנו. אין להיחפז יותר מדי בשיפוט; צריך לתת באנשים אמון עד אבסורד, עד תחתית. היצירות ההרפתקניות הללו, שלעיתים קרובות הן בעיניך תולדי רוח לא מרסנת, שאולי לעולם לא תרסן, לך דע על איזה מוח הן מכסות, על איזו עוצמת חיים, על איזה יקוד חריף שרק הנסיבות פיחתו בהן. די דיברתי על עצמי ועל יצירותי העתידות לבוא; כל שאני מבקש הוא מוח מרגיש.

אנטונן ארטו.

ז’אק ריווייר לאנטונן ארטו

פאריז, 8 ביוני 1924

אדוני היקר,

יכול להיות שנהגתי בחוסר טעם כלשהו, כשהעמדתי את עצמי, על האידיאות שלי, על הדעות הקדומות שלי, במקום הסבל שלך, במקום הייחוד שלך. יכול להיות שגיבבתי פטפוטים בשעה שהיה צריך להבין ולהשתתף. רציתי להרגיע אותך, לאשש אותך. זה ודאי בא מאותה רִתחה אופיינית לי, בדרך כלל, כלפי החיים. במאבקי שלי על החיים לא אודה בתבוסה, כל עוד נפשי בי.

מכתביך האחרונים, שבהם המלה “נשמה” מחליפה פעמים אחדות את המלה רוח, מעוררים בי סימפאתיה כבדה יותר, אבל סבוכה יותר, מן הראשונים. אני חש, אני נוגע באומללוּת עמוקה ופרטית; אני מגשש באפֵלה לנוכח חולָיים, שאיני יכול אלא לראותם בחטף. אבל ייתכן שגישה אסורה זו תעזור לך ותעודד אותך יותר מהפלפולים הקודמים שלי.

ואף על פי כן! האם אין לפני כל דרך להבין את עינוייך? אתה אומר, ש“אדם אינו מושל ברוחו אלא בהבזקים, וגם כשהוא מושל, אין הוא כובש את עצמו עד תום.” אדם זה אתה הוא; אבל אני יכול לומר לך שגם אני הוא. לא חוויתי מבשרי את ה“סופות” שלך, ולא אותו “רצון מרושע” אשר “תוקף את הנשמה מבחוץ” ואת כוחות הביטוי שלה. אבל עם היותה כללית יותר, כאובה פחות – תחושת הנחיתות שיש לי לעיתים ביחס לעצמי אינה פחות חריפה.

כמוך אני מסלק את הסמל הנוח של ההשראה, כדי להבהיר את האלטרנטיבות שאני בוחר בהן. מדובר בדבר־מה עמוק יותר, “גשמי” יותר, אם מותר לי להסב מלה זו מהוראתה, מאשר רוח טובה שתבואני, או לא, מתחתיות הנפש; מדובר במדרגות, שאני עובר בתוך המציאות של עצמי. לא מרצוני, לצערי, כי אם בתכלית האקראי. עניין אחד ראוי לציין, והוא – שעצם הקיום שלי, כפי שאתה מבחין לגבי עצמך, אינו מוטל אף לרגע אחד בספק חמור; תמיד נשאר לי משהו מעצמי, אבל לעיתים קרובות זהו משהו דל, מסורבל, פגום וכמעט מפוקפק. ברגעים אלו אינני מאבד כל מושג על הממשות שלי בכוּליותה; רק את התקווה לפעמים לשוב ולכבוש אותה. היא כמו גג מעלי, שנשאר תלוי באוויר בדרך נס, ואיני רואה כל דרך לנשֵּׂא את עצמי אליו. הרגשות שלי, האידיאות שלי – הרגילים – עוברים בי בהזוי; כל כך נחלשו, נעשו כל כך היפותטיים, שהם נראים כחלק מהתבוננות פילוסופית צרופה; הם בכל זאת שייכים עדיין, בכל זאת, אבל מביטים בי כמו על מנת לעורר בי השתאות על העדרם.

פרוסט תיאר את “סירוגי הלב”; צריך יהיה עכשיו לתאר את סירוגי האישיות.

מובן שקיימות לאותם עלפונות של הנשמה סיבות פיזיולוגיות, שלעיתים קרובות לא קשה להצביע עליהן. אתה מדבר על הנשמה “כמו על קרישת הכוח העצבי שלנו”, אתה אומר, שהיא יכולה להיות “פגועה מבחינה פיזיולוגית”. כמוך אני סבור, שהיא תלויה תלות הדוקה במערכת העצבים. בכל זאת ההתקפים שלה כל כך קאפריזיים, שלרגעים אני מבין את הפיתוי למצוא, כמוך למשל, הסבר מיסטי ל“רצון מרושע”, הלהוט מבחוץ לצמצומו.

על כל פנים, עובדה היא, כמדומני, שקבוצה שלמה של אנשים חשופה למעידות בתחום הווייתם האישית. כמה פעמים קרה לנו, כאשר הכנסנו את עצמנו באופן מכאני למצב פסיכולוגי מוּכר, שגילינו לפתע שהוא נבצר מאִתנו, או בעצם, שנעשינו בלתי שווים לו בבלי־דעת! כמה פעמים האישיות היומיומית ביותר שלנו לפתע נדמית מזויפת, אפילו בדויה, בשל מחסור במשאבים רוחניים, או “גשמיים”, שיזינו אותה!

להיכן הולך ומניִן חוזר האני שלנו, שכל הפסיכולוגיה עד ימינו העמידה פנים שהיא רואה בו דבר בר־קיימא? זו בעיה שאין לה פתרון כמעט, אלא אם כן פונים לדוֹגמה דתית, כגון מידת החסד. אני מוקיר את העובדה, שדורנו (עולים בדעתי פיראנדלו, פרוסט, שאצלו זה משתמע) העז להציג אותה ולהותיר בה את סימן השאלה, בהסתפקו בחרדה.

“נשמה נגועה מבחינה פיזיולוגית”. זו ירושה נוראה. עם זאת אני חושב, שמבחינה מסוימת, מבחינת חריפות הראייה, זו יכולה להיות גם מעלה. היא האמצעי היחיד שיש לנו להבין קצת את עצמנו, לראות את עצמנו, לפחות. מי שאינו יודע דיכאון, מי שלא חש מעודו איך הנשמה נבצעת מן הגוף, מפולשת בחולשתה, לא יוכל לתפוס שום אמת באדם; צריך לבוא מתחת, צריך להסתכל מצד הבִּטנה; צריך לא להיות מסוגל לזוז עוד, לא לקוות, לא להאמין, כדי להיווכח. כיצד נבחין במנגנונים האינטלקטואליים שלנו, או המוסריים, אם לא יישָׁללו אלה מאִתנו לזמן־מה? זוהי בוודאי נחמתם של אלה החוֹוים את המוות במנות קטנות, שרק הם יודעים קצת ממה עשויים החיים.

וגם “סיגופי כאב לוחץ” לא נותנים שייתמר מתוכם ענן היוהרה המגוחך. כתבת לי: “יש לי, כדי להיגמל ממשפטם של אחרים, כל המרחק המפריד אותי מעצמי.” זו היא הטובה הצפונה ב“מרחק” הזה: הוא “גומל אותנו ממשפטם של אחרים”; הוא מונע אותנו מלנקוף אצבע על מנת לשדל אותו, להסתגל אליו; הוא שומר עלינו טהורים, ולמרות גוֹני הגוונים של המציאות שלנו, הוא מבטיח לנו מדרגה עליונה של שלמוּת עם עצמנו.

כמובן, בריאות היא האידיאל היחיד שמותר להרשות, היחיד שמי שאני מכנה בן־אדם רשאי לשאוף אליו; אבל כאשר זו ניתנת לאדם בבת אחת, היא מסתירה מפניו את מחצית העולם. שוב, בעל כורחי, נסחפתי לדברי ניחומים, כשניסיתי להראות לך עד כמה, גם בשאלת הקיום, אפשר ש“המצב הנורמאלי” הוא רעוע. אני מקווה בכל לבי, שהשלבים שתיארתי יהיו בהישג ידך, בדרך העולה כמו בזו האחרת. מדוע, ככלות הכל, יישלל ממך רגע של מלאוּת, של שוויון־ערך עם עצמך, אם נעור בך האומץ לרצות בו? אין סכנה גמורה אלא למי שמפקיר את עצמו בידיה; אין מוות גמור אלא למי שלבו נמשך למות.

אנא, קבל את חיבתי העמוקה.

ז’אק ריווייר.