חליפת המכתבים בין המשורר אנטונן ארטו לבין ז’אק ריווייר, עורך כתב־העת La Nouvelle Revue Francaise, המובאת בעמודים הבאים, היא יצירתו הראשונה של ארטו שראתה אור. אין זה מקרה: מכתביו של ארטו מהווים חלק מהותי ביצירתו; הספרות כשלעצמה מעולם לא נחשבה בעיניו.
ארטו נולד במארסיי בשנת 1896 ומת באיברי ב־1948.
בשנת 1924 הוא מצטרף למאבק הסוריאליסטי ועומד בראש “המרכז למחקרים סוריאליסטיים”. כעבור שנתיים מתגלע קרע בינו לבין אנדרה ברטון על העיקרון שינחה את פעולתם של אנשי התנועה: המהפכה או הסוריאליזם. וארטו פורש. מי שהסוריאליסטים יכנו לאחר פרישתו “חלאה” ו“נבלה”, אינו יכול שלא להתנגד בחריפות לתיאוריות שלהם. הוא מסרב למעמד המכובד של סופר, אינו רוצה לקחת חלק במהפכה, ואת גישתם הנודעת אל הלא־מודע הוא תופס כמלאכותית מכל וכל. “מה משנה לי כל המהפכה שבעולם, אם אני נשאר לנצח כאוב ועלוב בתוך המדמנה שלי.” חייו חרגו עד כדי כך מכל הגינונים הספרותיים, עד שהוליכו אותו למוסדות שונים ברוּאַן, בסנט־אַן וברוֹדֶז, למשך עשר שנים, עד 1946, ולא היה יוצא משם לולא החיים האמיתיים שלא עזבו אותו לרגע.
בנוסף על גורלו האישי, שהיה כולו סבל וניסיונות קשים, ארטו נרדף על־ידי החוק, ששלל ממנו את המוצא האחרון שלו לדו־קיום עם עצמו. נרקומן וחולה־רוח, כזה היה בעיני החברה. ברשימה שכתב בשם “חיסול האופיום” הוא אומר: “נולדנו רקובים בגוף ובנפש, אנו לקויי־הסתגלות מבטן ומלידה; תשללו מאִתנו את האופיום, לא תשללו מאִתנו את הצורך בפשע, את סרטן הגוף והנפש, את יצר הייאוש […] ישנן נפשות חשׂוכות־מרפא ואבודות לחברה האנושית. תחסמו בפניהן פתח לטירוף, הן ימצאו אלפי אחרים. סמויים יותר, נזעמים יותר, נואשים עד קץ […] כל זמן שלא עלה בידינו לסלק אף לא אחד מגורמי הייאוש, אין אנו רשאים לסלק את האמצעים, שבעזרתם מנסה אדם לקלף את הייאוש מעצמו.” ובהמשך: “ואני, חלק כחלק בחולייכם, שואל אתכם: מי ימנן לנו את המשכּך? בשם איזו בהירות עילאית, נשמה לעצמנו ובשרנו, אנו המצויים בשורש ההכרה והבהירות. וזאת, מכוח הפצרותינו, מכוח עקשנותנו לסבול. אנחנו, שהכאב הוליך אותנו בתוככי נפשנו לתור מקום שלווה להיאחז בו, לתור מנוח לכף רגלנו במצוקה כדרך שאחרים משתקעים ברווחה.”
מכלל יצירתו של ארטו “התיאטרון וכפילו” הוא הספר שהסקרנות הציבורית מעדיפה לשמור בזיכרון.
“המושג המאובן שלנו על תיאטרון מצטרף למושג המאובן שלנו בדבר תרבות בלא צללים… אבל התיאטרון האמיתי, בהיותו תוסס ומשתמש בכלים חיים, ממשיך לזעזע את הצללים שמבעדם לא חדלו החיים לגשש.”
ארטו דוחה את עליונות השפה על פני המחווה, הצליל, הצעקה; במלים אחרות, דוחה את תפיסת התיאטרון המערבי. השפה, אם היא קיימת, שתיטמע מרצונה בבימוי, שהוא מימושה הוויזואלי והפלאסטי של המלה. לא תיאטרון פסיכולוגי אלא פיזי, מאגי.
“ואם יש משהו גיהינומי ומקולל באמת בזמן הזה, זוהי ההתעכבות האמנותית על צורות במקום להיות כמו המוּמתים בשרֵפה, שמעווים סימנים בהיותם עקודים על המוקד.”
מושג האכזריות מופיע ומאיר את כל הספר:
“כל מה שרוחש חיים הוא אכזריות.” מהי האכזריות? “קשיחוּת זו וחיים אלו הנמשכים בשלהם ומתממשים בהתעללות ובדריסה של הכל.”
מקוריותה העמוקה של יצירתו של ארטו, ייחודה העיקרי בכך שהיא דוח מדויק ונורא של מצבים – מצבי תודעה, מצבים פיזיולוגיים – לעולם לא דמיוניים, אלא כאלה שנחיו עד לגבולות המוות.
חרף כל הרדיפות הממשיות, שאנטונן ארטו סבל מידי אדם ומידי כוחות לא נודעים שהציקו לו מתוכו, לא חדלה יצירתו לצמוח. ספריו האחרונים אולי אינם מבנה ארכיטקטוני מושלם כמו אלה שפרסמו אותו ברבים. אבל אם האמנות, במובנה הרגיל של המלה, הצטמצמה, אין זאת אלא כדי לפנות מקום לאור נדיר עוד יותר.
מעטים הם הדפים השווים בעוצמתם לאלה הפותחים את “הגילויים החדשים של הישות”, בהם מדבר ארטו על כך שהעולם הזה איננו וכיצד הוא איננו.
“רק עכשיו”, כותב עליו ארתור אדאמוב, אחד הבולטים במחזאיה של צרפת, “מתחילים להכיר את יצירתו של אנטונן ארטו. היתה דרושה לכך השערורייה שבכליאתו במוסד לחולי רוח ושחרורו זה־מקרוב, כדי להסב את שימת הלב אל מי שבעיני אנשים מסוימים הוא גדול המשוררים החיים עִמנו, ולְדעת אחדים – היחיד. מדוע היחיד? משום שהיה היחיד שרצה, שיצירתו תפריע אנשים מרבצם ושתהיה כ’דלת פתוחה שתוביל אותם למקום, שלעולם לא היו נכנסים אליו מרצונם; דלת, שפשוט מאוד, נפתחת אל המציאות.'”
הלית ישורון
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.