מימי נחמיה והלאה היה לחוק בישראל, לעשות זכרון לימי התשועה, אשר נושע ישראל מיד אויביו – ותורתו מיד הקמים עליה. ולוח ימי הזכרון החם. היא “מגילת תענית”, כדברי רבותינו “בראשונה כל צרה שהיתה (באת) [באה] על הצבור, היו פוסקין שמחה כנגדה משבטלה” ¹ (ירש' סוט' ט', י"ב). ומשחרב ביהמ“ק בידי הרומים, נהפך המנהג הזה, אף נשתנה. כי לא היו קובעים עוד ימים לזיכרונותיהם, כי אם מנהגים כי הזכרונות לא של תשועה היו, כי אם של צרה ויגון, כדבר הנמרץ הכתוב בסוף מגלת תענית “ולמה כתבוה? מפני, שאין למודים בצרות, ואין הצרות מצויות לבוא עליהם. אבל בזמן הזה, שהם למודים בצרות והצרות באות עליהם, אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקין לכתוב הצרות הבאת עליהם בכל שנה ושנה” (מג“ת י”ב). ועל כן, לבלתי עשות כל ימי השנה לימי צום, שנו את חוק קביעות הימים לחק קביעות מנהגים הנפרטים לזמניהם ולמקומותם. ויותר עוד מאופן הזכרון, נהפך טיב הזכרון מן הקצה אל הקצה. תחת זכר הישועה, הוקבע זכרון “זכר לחרבן” במנהגים הנפרטים למקומותם בגוף הספר, אשר הונהגו אחרי חרבן ירושלם חרבן הר המלך וחרבן ביתר, ואשר מקורם הוא במקומות שונים בספרותנו העתיקה (ב“כ ס'. סוטה מ”ט. ירש' שם ט‘. ט"ו. תוספ’ שם ט"ו, ד' – ה.), ובמנהג נעלים שחורים, שמקצת חכמי ישראל בבבל היו שמים ברגליהם בימי רב ושמואל (ב“ק צ”ט). אולם מלבד המנהגים האלה, שנקבעו לשם זכר לחרבן להדיא, נכרו עקבי זכר כזה גם במקצת תקנות אחרות, כגזרת “סנדל המסומר”, שאין יוצאין בו בשבת. אשר “בשעת השמד גזרו” אותה (ירש' שבת ו‘, ב’). וע' פרטי הצתה (שבת ס') או תקנת “השני מתקיע”. שהעיד עליה ר' יוחנן, כי “בשעת גזרת המלכות שנו” אותה (ר”ה ל“ב (. וכאשר הוסיף לגלות את טעמה, כי תקנו אותה “מפני מעשה שאירע: פעם אחת תקעו בראשונה – בתפלה ראשונה – לאמר: בשחרית של ר”ה- והיו השונאים סבורים, שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום וכו'. (ירש' שם ר‘, ח’) שתי התקנות האלה. של סנדל המסומר ושל תקיעת ר”ח בתפלת המוספין, אשר קרוב הוא כי אחרי חרבן ביתר התקנו, לא לשם אבלות באו, כי בשבת ויו“ט אסור להתאבל, כי אם לשם זהירות התקינום ומאליהם היו לאות ולזכרון. מכלל מכשירי זכרון כאלה אשר לא לשם אבל, - כי אם לשם חבה וכבוד לימי היות מקדש על מכונו – היו מכונים, יהיו לדעתנו אסורי מקצת מנהגי עבודת בית המקדש בזמן הזה, כמשפט החכמים על מעשה ר' חלפתא ור' חנני' בן תרדיון: “לא היינו נוהגין כן, אלא בשער מזרח ובהר הבית” (תעני ט”ו (. אולם במיני זכרון אלה משתנה שם "זכר לחרבן " לשם "זכר למקדש "