בפרק ראשון בגוף הספר הזכרנו את תקנת ריב“ז, שהתקין “זכר למקדש” – כמליצת המשנה (ר“ה ל' סכ' מ”א) – הלא היא נטילת לולב כל שבעה (ע"ש), וגם כמה מאות שנה אח”כ אנו מוצאים, שהתקינו אמוראי בבל האחרונים זכר למקדש בכריכת מצוה ומרור בלילי פסחים (פסח' קט"ג). אך יותר מן הזכרונות הבודדים האלה היתה משמרת הטהרה חשובה, שלא הרפו ממנה ויוסיפו עוד להתחזק בה, למן “האשה הנוטלת את ככרה ומחזרת לידע אם טמא הוא אם טהור” (ע' שבת קל"ז:), עד ראש העם וגדוליו, כרבן גמליאל הנשיא וכעקילס השר (תוספ' חגיג' ב' א') וכר“ג בנו של ר”י הנשיא (חולין ק"ו.) המשמרת הזאת אשר איננה. כי אם הכשר עבודת המקדש, כדעתו הצלולה של ר' יהודה הלוי (כוזרי ג' מ"ט), היתה בדורות הראשונים שאחרי החרבן בא“י, כעין זכר למקדש, ואולי שקולות היו להם הטהרות כקדשים. כדעת האיסים (קדמ' 5' 1 XVIII ) אולם לכהנים היתה עוד שארית גם מן הקדשים. הלא הם “קדשי הגבול”. לאמר “תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש וירושלם” (רש“י כתוב' כ”ד:). כי הכהנים “עשו אכילת תרומה בגבולין, כעבודת בית המקדש”(פסח' ע"ג.), ויקראו לה “עבודת מתנה” – במד י”ח ז' – (שם וערש"י) ולדבר הזה חנוהו ובא לכהנים מימי קדם, הוספו אחרי החרבן משמרת למשמרתו, כי “מיום שחרב ביהמ”ק, נהגו הכהנים סלסול בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" (בכורות ל':) “אפילו לת”ח. עד שיקבל עליו דברי חברות" (רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י‘, ג’) לאמר, עד אשר יגזר מן האנשים הרגילים בטומאה ומה נאה הציור הנחמד, אשר השתמר בידנו ממשמרת הטהרה, הנוהגת בימים ההם: “מעשה באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני על כתפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי, והטבילוני לאכל בתרומה לערב, וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי “יוחנן אוכל חלות” (ב“ק קי”ד): מלבד התרומה ותרומת מעשר וחלה, שהיו הכהנים נוהגים קדושים באכילתם, עוד נהגו גם מתנות כהונה שבגבולין, הנתנות לכל כהן אפילו לעם הארץ,הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית ואלו הן הזרוע, הלחיים, והקבה, וראשית הגז, ופדיון הבן ופדיון פטר חמור (חלה ד‘. ט’ וירש' שם ס' חולין ק“ל קל”ה.) ומלבד כל הדברים האלה, שהיתה בהם הנאה לכהנים, היתה מצות נשיאת כפים, שהתקימה בידם, גם אחרי החרבן. ושריב”ז התקין בה תקנה (ר“ה ל”א:) “זכר למקדש”, נכבד מאד עד היום הזה כי בו היו לאחדים זכרון עבודת הכהונה ועבודה שבלב והדבר האחד, אשר לא פקעה עוד מעליו גם זקת המזבח, הוא מתן בכורות בקר וצאן, שנולדו בעדר-ישראל, אשר קדושת הבכורה חלה עליהם מרחם ומשנולד בהם מום יוצאים הן לחולין ובאים לרשות הכהן, הזוכה בם משלחן גבוה והזכות הזאת זכות קנין בכור, התקימה מיד הכהנים אחרי החרבן, בכל משפט הכבוד התלוי בה, ע' משנת “עד כמה ישראל חובין וכו'” וברייתא: “הכהנים וכו' המסייעים וכו' ואם עושין כן חללו וכו' – " בכורות כ”ו: ומליצת הרמב“ם “שאין זו גדולה לכהן” ¹ רמב”ם הל' בכורות א‘, י“ז – ופקודת בקיר המומים היתה ביד הנשיא לתתה,לאשר ימצאהו ראוי לכך, ומהיות כל שארית לסדרי כהונה אבן זכרון לכבוד המקדש חרדו חכמי ישראל הכהנים לקים את “משפט הכהנים מאת העם”, בכל דקדוקי זכיותיו גם אחרי החרבן, למען שים שארית לתפארת ימי הקדם, אשר המה היו מלאכיה עושי דברה קרוב הוא מאד כי “ב”ד של כהנים” (כתוב י"ב) היה כ“ד, העומד בפ”ע בעד הבית ולאחר החרבן ויד ושם היה לו ככל עסקי האומה. אף בדברם שיד הנשיא היתה תקיפה בם ביותר, כגון קבלת עדי ראיה הלבנה (ר“ה כ”ב) נ"ד זה היה שוקד על טהרת יחוסי כהונה (ספרי במדבר קט"ז) ועל תקנת משפחות כהונה [כתוב שם] מרוח שרי הכהנים ההם נאצלה על כמה חכמי ישראל מבני הכהנים, כר’ טרפון ור' ישמעאל הכהנים, אשר כבוד מטה בית אבותם ומשמרת מתנות כהונתם היו לענין גדול בהלכותיהם ועל לב כל איש יודע את תולדות החכמים האלה, לא יעלה, כי הנאת עצמם היתה נגד עיניהם. כי ידענו בהם ביחוד. כי נדבת רוחם גדלה עד מאד – ע' בגוף הספר - - ככל אשר הנשיאים הטהורים והנעלים רבן גמליאל ורבן שמעון בנו קנאו לנשיאותם לא מגודל לבם, כי אם למען תת לכל ישראל לב אחד – אך נשימה נא אל הענין פנינו.

ר' טרפון אומר: פאה של גדולי תרומה “לא ילקטו אלא עניי כהנים” (תרומ' ט' ב'): “בכור שנתערב בפשוט כהן בורר לו את היפה” (בכורות י"ז.) “המרבה בתרומה - - ר”ט ורע“ק או' הכל תרומה – עד שישייר שם חולין” (תרומ' ד' ה'), וריש“מ דורש בשבח הכהונה “וקדשתו –ויקר' כ”א, ח'.-לפתוח ראשון ולברך ראשון ולטול מנה יפה ראשון” (גטין נ"ט.) “ואני אברכם – במד' ו' כ”ז – כהנים מברכים לישראל והקב“ה מברך לכהנים” (חולין מ"ט.) “לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה” (ספרי במד' קי"ט), וסתם משנה, האומרת “הגוזל את הגר ונשבע לו ומת, ה”ז משלם קרן וחמש לכהנים" (ב"ק י') לר' ישמעאל היא (ע' ספרי במד' ד'). ולענין הפרשת תרומה אמר “אמתי נחשבת לכם תרומה כשהפרשתם אותה כראוי” (קכ"א), ועל הרבותו בזבח הכהונה היתה למשל בפי רבותינו “ישמעאל כהנה מסייע כהנא” (חולין שם). לרא“ב עזריה הכהן, שהי' דור עשירי לעזרא (ברכ' כ"ז:), נמצאה גם לו הלכה, המזכה את הכהן גם במעשר (יבמ' פ"ו.). ודעות החכמים הכהנים ההם בהלכה, לא היו פרי בקשת יתרון של חול, כי אם פרי חרדתם לקיום מטה בית אבותם במשפטו הראשון, על כן הוסיפו “מיום שחרב בית המקדש”, להוסיף משמרת למשמרתם גם בטהרת מולדתם, לבלתי הִטְמַע בה כל סיג (ע' קדושין ע"ח:). ותהי אזנם פקוחה לקבל מפי החכמים כל חומרה בדבר החתון, וכל דבר קולה לא אבו לשמוע: “הכהנים שומעין לכם לרחק, אבל לא לקרב” (עדיות ח', ג.), לאמר להוסיף על פרישותם מכל חתון, שיש בו מעין פגם, ולא לגרוע ממנה. וזה לנו האות, כי כונתם היתה רצויה, כי גם הכהן הנאמן רי”ב זכאי נשא להם פנים בדבר הזה, להחמיר יותר מכל ישראל (שם), ככל אשר החמיר הכהן הנשיא הזה, לבלתי שמש ביתרון כהונתם, לבלתי הקל יותר מכל ישראל במצוה אחת, שיש בה חסרון כיס, כדברי הלכתו: “כל כהן שאינו שוקל חוטא” (שקל' א‘, ד’.), כי רצה להוסיף קדושה על קדושתם, ולא לגרוע ממנה. גם מתנות לויה, שהן מעשר ראשון, היו דומים בעיני אבותינו למתנות כהונה, ושתיהן היו שקולות בעבודת בית המקדש, וכשם שבזכותה “נתקימו שמים וארץ” בזמן שביהמק“ק (תעני' כ"ז:), כך גם משחרב ביהמ”ק “בני א”י בזכות מה הם חיים? בזכות מעשרות" (ב“ר י”א), וכשם שהקטורת מעשרת (יומ' כ"ו) כך המעשר מעשיר (שבת קי"ט).