את תחלת תגבורת שני הבתים, לאמר, תחלת הראותם בפרצופיהם השונים, יש לנו לקבוע בשנת מות הלל הזקן, שהיא שנת 3770 (ע' ח"ה 78), ובכן היתה ידם תקיפה כששים שנה בפני הבית. על ראשי תלמידי שמאי והלל,שנקראו זקני ב“ש וב”ה, כבר דברנו במוצא דבר (שם 194), אף קראנו בשם לשנים מאלה ולארבעה מאלה. ואין ספק, כי בימים הרבים ההם – משנת מות הלל הזקן הנשיא הראשון ממשפחתו,עד ימי ר"ג דיבנה הנשיא הששי לו – קמו חכמים, דור אחרי דור גם בקרב הבתים ההם, אך בהיות הלבבות נסערים בדור שלפני החרבן, והשקט הראוי לבקור הלמוד נעדר, נמצאו בקרב שני הבתים תלמידים, אשר הרבו מחלוקת בדברי ההלכה. ויען כי יש סופרים בימינו אשר הגדילו מאורע זה, שאירע לשעתו, וירחיבוהו ויטילו אותו ביותר על בית שמאי, כאלו אהבו כל חכמינו וחכמי בית שמאי ביחוד את המחלוקת באשר היא, הננו לבקר כהלכתן את תולדות המחלוקת בכללה שבדבר הלכה:
ר' יוסי בן חלפתא הבקי הגדול בתולדותינו בכללן ובתולדות ההלכה בפרטן, העיד, כי “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” בדבר הלכה (תוספתא סנהדרין ז‘, א’. שם חגיג' ב‘, ד’) המעמד הזה שהלכה היתה ברורה, ושעליו נאמר, כי “היו למדין תורה כמשה רבנו” (תמורה ט"ו.) נמשך עד סוף ימי יוסי בן יועזר “דבצר לבא: שנתמעט הלב בסוף שנותיו” (ט“ז. ורש”י שם). מפני השמד הגדול של אנטיוכוס הרשע, אשר מרבית כל זקני הסופרים “משכילי עם [אשר] יבינו לרבים, נכשלו בחרב ובבזה בשבי ובלהבה” (דניאל י“א, ל”ג), אז נשתכחה בתוך כמה הלכות, גם הלכות סמיכה ביו“ט, אז התחילה המחלוקת הראשונה בדבר הלכה, שנמשכה חמשה דורות (ע' חגיג' ט"ז), אשר עליה הצטערו קדמונינו ויקראו לה “דופי של סמיכה” (תמורה ט"ז). אך המחלוקת הראשונה הזאת היתה גם המחלוקת האחת בימיה, כי לא נחלקו “אלא על הסמיכה בלבד " (ירש' שם ב‘, ב’) בכל הדורות ההם, עד אשר בא הורדוס “וקם וקטלינהו לכולהו רבנן” (ב“ב ג‘: וע’ ח”ה 25). ובדבר הזה “ככה אורו של עולם, סמא עינו של עולם” (ב"ב ד'.), לאמר שכח מישראל הרבה מן ההלכות, בהמיתו את תופשי התורה – וע' שם היטב את תשמיש המליצות “תורה אור” “ועיני העדה” החוזרות על התורה ועל נוצריה (שם) – אז נוספו על המחלוקת האחת עוד שלש בידי ראשי הדור ההוא, כי “עמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע” (ירש' חגיג' שם), הלא הן המחלקת הישנה ע”ד הסמיכה, אשר נחלקו בה גם שמאי והלל – עד אשר הכריע בבא בן בוטא תלמיד שמאי הלכה כב”ה-ושלש מחלקות המפורשות בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות, שעליהן “א”ר הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל" (שבת ט"ז.) גם מלבד מחלקת שמאי והלל מצאנו גם את עקיבא בן מהללאל חולק בדבר הלכה על חבריו. ועד כמה היתה מחלוקתו לשם שמים ובלב טהור, ימצא הקורא במליצתו התמה (ח"ו 51 הערה 4), מן המחלוקת הזאת ומדרכי ארבעת זקני ב“ש, שקראנו בשם ושראינו את דרכם, בהוראותיהם עם בית הלל (שם 194), אנחנו רואים עד כמה היו מחלוקת החכמים בכללם, ומחלוקת ב”ש וב“ה בפרטם, מחלוקת לשם שמים במלוא משמען, עד כי תראה לכל עין אמתת המשפט: “איזו היא מחלוקת, שהיא לש”ש זו מחלוקת הלל ושמאי” (אבות ה', ט"ז).
בברייתא של ר' יוסי שזכרנו, נמצא מאורע זה: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמש כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשות תורה כשתי תורות” (סנהד' פ"ח: תוספ' סנהד' שם ותוספ' חגיג' שם). כל הבא לחלוק על טהרת הלכותינו, מצא פה מקום לתלות קלקלה זו בשני בתי ישראל אלה, כי מי תלמידי שמאי והלל? הלא בית שמאיובית הלל, ואם הם לא שמשו כל צרכם ואם הם עשו תורה כשתי תורות, הלא מקולקלת ח“ו השורה כלה המושכת והולכת מן הזוגות, בטרם נשיב על שאלה זאת הננו לברר את מקום זכר מאורע זה, שבברייתא שלפנינו: אחרי פתוח ר' יוסי את דבריו בקצור גדול על מעוט המחלוקת בימים הראשונים, באמרו: “בראשונה לא היו מרבין מחלוקת בישראל” (סנהד' שם) או “בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל” (תוספ' שם ושם), פרט לפרטיו את סדר הוראת הסנהדראות ושאר בתי דינין ואת כחם למדרגותיהם ולמקומותיהם, לאמר: אלא ב”ד של ע“א יושבין בלשכת הגזית וב' בתי דיני של כ”ג, א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה ושאר ב“ד של כ”ג יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין בב“ד שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו, באו לזה שעל פתח הר הבית וכו‘, ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה, ואו’ כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו', ואם לאו, אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ויו”ט יושבין בחיל, נשאלה שאלה וכו‘, אם רבו המטמאין טמאו, אם רבו המטהרין טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל וכו’ן ונעשית תו’ כשתי תורות, משם כותבין ושולחין בכל המקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דין בעירו, משם מעילין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית" (שם). אם נתבונן בצביון הברייתא, נראה כי שתים היא באה להודיענו, את סדר בירור הדין העולה מלמטה למעלה, כלומר מן היחיד המסופק עד הסנהדרין הגדולה, ועם זה את מדרגות הכשר “הַדַיָן שבעירו” שאפשר לו לעלות מעלה מעלה, עד היותו לאחד מן הסנהדרין. ושני הענינים האלה מחוברים ומהודקים זה בזה, וסופו של זה נעוץ בראשו של זה וכך הוא סדרם: “אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין וכו' נשאלה שאלה וכו' רבו המטהרי' טהרו ומשם כותבין ושולחין וכו'” בזמן שהוא עסוק במעשה לשכת הגזית “ששם יושבין” הוא מוסיף ואומר “ומשם כותבין” אולם מעשה “תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן” איננו כמעט ענין כלל לכאן, ומלת “משם” התכופה לו מאחריו,אין לה כל מקום אצלו. והיכן הוא עקר מקום זכר מאורע זה? הלא הוא בברייתא אחרת, ששם הוא חוליה שלמה רצופה אל שלפניה ושלאחריה. בסוף מסכת סוטה עורכת המשנה דמות לקלקלה, שגברה בישראל לפני החרבן, ולציור שני קלקולים גדולים מאד היא משמשת במליצת “משרבו” (סוט' מ"ז), ומעל"ד באה ברייתא ופורטת גם היא הרבה קלקולים קלים מאלה, במליצת “משרבו בעלי הנאה משרבו וכו' וכו'” ובתוך חמשה עשר קלקולים אלה מונה היא לקלקול הארבעה עשר: “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו וכו'”. ודמיון מאמר זה בסגנונו ובכל בנינו לשלפניו ולשלאחריו, מעיד עליו עדות שלמה, כי שם הוא עקר מקומו מראשיתו. ואין הברייתא באה להגיד, כי ככל אשר נראו קלקולים בכל הדברים הטובים בעת ההיא, נראו גם בבית המדרש.
אולם מלבד, כי הקלקול הזה ככל הקלקולים המנוים שם לא היה, אלא נולד לשעתו ועובר לשעתו, ולא חל בחכמי הבתים ההם, כי אם בתלמידים הקטנים שבאמת “לא שמשו כל צרכם”. – כי מלבד אשר ראינו, עד כמה היו זקני בית שמאי, התלמידים הקרובים לרבם, נוחים בהלכותיהם לבעלי מחלוקתם, כאשר הזכרנו בזה וק“ו לבית הלל הנוחים והעלובים, הנה כתוב ומפורש, כי חכמי שני הבתים היו רחוקים, מהרבות מחלוקת, ורבוי המחלוקת של הקטנים היתה מפני “שלא שמשו את רביהן כל צרכם” (ירש' חגיג' ב‘. ב’. שם סנהד' א‘, ד’). הא למדת, כי “רביהן”, עצמם לאמר: רבותיהם הגדולים, חכמי הדורות, לא הרבו מחלוקת. ובלבד העדות הגדולה, המעידה בכלל הדברים, “שחבה וריעות נהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר, האמת והשלום אהבו”, (יבמ' י"ד) הנה ידענו, כי ר' יוחנן בן זכאי ור' צדוק, ר' אליעזר ור' יהושע, ר' טרפון ור' עקיבא, - הזוגות האלה היו אחד מהם מב”ש ואחד מבית הלל, - חברים דבקים מאד היו איש לרעהו. ובכן לא היה הקלקול של אלה, שלא שמשו כל צרכם, אלא עראי ועובר, ועקבותיו לא נכרו על פני הדורות. ונהמת לב החכם “ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבא בן דוד” (ירש' חגיג' שם) אינה חוזרת על מחלוקת ב“ש וב”ה, שסוף סוף הוכרעה, כי אם על המחלוקת בדבר הלכה בכללה, הנזכרת בראש הענין 1
אולם אם המחלוקת בדבר הלכה לא בטלה בכללה, הנה בטלה קרוב ומהר מאד מחלוקת ב“ש וב”ה, ולא מחלוקת התלמידים. שלא שמשו כל צרכן בלבד, כי אם גם מחלוקת הגדולים והמתונים שבחכמי הבתים, פסקה פתאם, כדברי המאמר הידוע “יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו וכו' והלכה כבית הלל:” (ערובין י"ג:) ולנו יקר מאד, לדעת את מקומו וזמנו של מאורע זה. והנה על מקום המאורע יש לנו מאמר מפורש: איכן יצאה ב“ק? רב ביבי אמר בשם ר' יוחנן”: “ביבנה יצאה ב”ק" (ירש' ברב' א‘, ד’). ובירור דברהמקום מצבי לנו גבולות גם לזמן המאורע, ואינו נותן להקדימו לראשית ימי נשיאות ריב“ז, שהוא ג”א תת“ל, ולא לאחרו, לאחרית ימי ר”ג דיבנה, שהיא שנת תתע“ז לפי דעתנו, שכל השנים שבינתים. הם כל ימי יבנה מתחלתם ועד סופם. אך באיזה זמן מן השבע וארבעים שנות יבנה יצאה ב”ק זו? על דעתנו היה דבר זה במחצית הראשונה של השנים ההן, כי כן אנו מוצאים ר' טרפון מספר, לאמר: “אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב”ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, - אמרו לי כדי היות לחוב בעצמך שעברת על דברי ב“ה” (ברכ' י':) מאמר זה שאמרו לו חבריו, אין לו טעם כלל קודם שיצאה ב“ק. כי ר”ט הלא מתלמידי ב“ש היה, וסתם תלמיד הלא יש לו להורות ולעשות כדברי רבותיו, מה שאין כן לאחר שיצאה ב”ק, אז בטלו דברי ב“ש לכל ישראל אפי' לתלמידיהם, כי בראשונה נתנה רשות לכל אדם “הרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה” (ערובין ו‘(אבל “הדא דתימא, עד שלא יצאה ב”ק, אבל משיצאה ב“ק לעולם, הלכה כדברי ב”ה וכל העובר על דברי בית הלל חיב מיתה" (ירש' ברכ' שם). ור“נ בר יצחק מכריע, כי תשובת חבריו של ר”ט "כדי היית לחוב וכו’" היא מקור הדעה, האומרת “עשה כדב”ש חיב מיתה" (ברכ' י"א.), ובכן קדמה על כרחנו יציאת ב“ק למעשה ר”ט. ואנחנו הלא ידענו בר' טרפון, כי היה עוד מן הכהנים, ששמשו במקדש, ובכן כבר היה בימי החרבן, לפי המתקבל על הדעת איש כבן חמש ועשרים או שלושים שנה. ואם נאמר, כי היתה יציאת ב“ק כשלשים או ארבעים שנה אחרי החרבן, וסכנתו עם הלסטים עוד זמן כל שהוא אחרי כן, הי' לנו לאמר על כרחנו, כי כבר היה בעת ההיא זקן מלא ימים, ואין הדעת נותנת, כי יערב עוד איש את לבו לדבר אליו קשות “כדי היית לחוב בעצמך”, אלא על כרחנו, לא הגיע עוד בימי יציאת ב”ק, לימי הזקנה. ומעתה, יש לנו להקדים את זמן היציאה לכל המאוחר, בעשרת השנים השלישית לחרבן. ומאד יפלא בעיני כל מתבונן, כי לא נתפרש בשום מקום זמנו של המאורע הזה, הגדול מאד בתוצאותיו, אין זאת כי אם מאורע אחר, חשוב כמהו, אירע עמו כאחד, והמאורע ההוא בלע אותו אל קרבו עד בלי הראותו לבדו וביחודו אל הדורות הביאם, בלתי אם לעין חדה מאד.
הנה הכרעה כוללת בדבר כל מאות ההלכות, שנחלקו בהן שני הבתים האלה, הלא לא באה על כרחה, אלא לתת לכל העם מקצה, דרך אחת במעשה המצוה. והחפץ הזה הלא ידענו, כי היה ראש מאויי רבן גמליאל דיבנה. ולפי דעתנו חלה באמת יציאת ב“ק להיות בימיו, אולם לא על ידו ממש נעשה הדבר הזה, ולא בכל הימים שהיתה ידו תקיפה, כי אם דוקא ביום האחד שהעבירוהו מנשיאתו, הוא “יום שהשיבו את רא”ב בישיבה”. על היום ההוא יש ברייתא בידנו בלשון זאת: “תנא: עדיות בו ביום נשנת, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש, שלא פירשוה” (ברכ' כ"ח:) 2 . מתוך הברייתא הזאת אנו רואים, כי פירוש ההלכות התלויות, היה ביום ההוא עקר גדול וחשוב, בהעברת הנשיאות, וכי בשביל כך הסיעו החכמים כמעט את לבם מדבר הנשיאות, ויכַונו את דעתם אל ההלכה, עד כי נוסדה ביום ההוא מסכת עדיות. התחרות הגדולה לברר את ההלכות “בו ביום”, נראה עוד יותר ממקום אחר, וזהו: “תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנא': הנה ימים באים נאום ה”א והשלחתי רעב בארץ וכו' כ“א לשמוע דבר ה' – וכתיב מים עד ים וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' – שם – דבר ה' זו הלכה וכו' וכו'” (שבת קל"ח:). על הברייתא הקודמת הזאת יש ברייתא מאוחרת לה, המפרשת את דבריה, וזאת היא: “תניא: א”ר שמעון ח“ו שתשתכח תו' מישראל, שנא' כי לא תשכח מפי זרעו – דבר' ל”א, - אלא מה אני מקים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שם) = הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת" (רש“י שם קל”ט) בסקירה הראשונה אפשר לאומר לומר, כי “כשנכנסו רבותינו ליבנה” חוזר על כינוס תלמידי רע“ק אחרי חרבן ביתר, כי גם שם מצאנו לשון זה (ע' ברכ' ס"ג), אולם מן המליצות השונות של ת”ר שבראש הברייתא הראשונה של שבת קל“ח: ושל תניא שבראש הברייתא השניה, אנו רואים, כי הברייתא הראשונה קודמת הרבה לר”ש בעל הברייתא השניה וכי השניה זקוקה אל הראשונה ובאמת נשנתה הברייתא הקודמת ההיא “בו ביום” לאמר “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שהעבירו אותו מנשיאותו, וכל עצמה אינה אלא הקדמה למסכת עדיות שנשנית בו ביום, ואם במשנתנו המסתפקת רק בעקרי ההלכות בלבד לא נכנסה, הנה היא המשנה הראשונה לתוספתא של מס' עדיות, וזה לשונה בשנויים קלים: “כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנא' הנה ימים באים נאום ה”א וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו זה וכו‘" (תוס' עדיות א‘, א’), ובכן הברייתא הזאת, כלה היא פתיחה למס’ עדיות ומסכת זאת שבמשנתנו, הלא היא מתחלת בשלש מחלקות שמאי והלל (עדיות א‘, א’ – ג') והולכת ופורטת כמה הלכות, שנחלקו בהן ב“ש וב”ה (ז'-י"א) “ודברים שחזרו ב”ה להודות כדברי ב“ש” (י“ב-י”ד). וכל פרק רביעי מתחלתו עד סופו מסבר על “דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה” (ד‘, א’-י"ב). ובכן אין עוד מסכת בכל ששת סדרי המשנה עוסקת בשום לב במחלקות הלל ושמאי ובמחלקות בית הלל ובית שמאי, כמסכת זו. ועתה אם עקר מסכת זו נשנה ביום אחד “בו ביום”, ובו ביום “לא היתה הלכה שהיתה תלויה מבית המדרש שלא פירשוה” למען העלות בידם “הלכה ברורה: שלא יהא בה מחלוקת”, הלא יש לנו להחליט על כרחנו, כי ודאי זו היתה ראשית מלאכתם, לפרש את הלכות התלויות של ב“ש וב”ה שבהם, כלומר להכריע את ההלכה לצד אחד “שלא יהא בה מחלוקת” כדבריהם “נתחיל מהלל ושמאי” תוספ' עדיות שם. ואם היתה שם הכרעה לא היתה הכרעה אחרת אלא הסכמה גמורה, לקבוע הלכה לדורות כב“ה, וקרוב הדבר, כי יען אשר “נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כלם לדעת אחת” לקבוע כך, היה הדבר, שגור בפי רבותינו, יצאה בת קול.
מלבד בית שמאי ובית הלל היו עוד חכמים בישראל, אשר לא נחשבו, לא על בית זה ולא על בית זה, ושהיו חולקים לפעמים גם על הלל ושמאי עצמם, כעדות המליצה המשולשת בשלש המשניות הראשונות למס' עדיות “וחכ”א לא כדברי זה ולא כדברי זה“, ולפי הנראה הסכימו החכמים האלה להצטרף עם ב”ה ולקבוע כמוהם הלכה לדורות.
טעם הקביעות החלוטה הזאת ביום ההוא, שהעבירו את ר“ג מנשיאותו, אפשר כי היה, למען מעט את המחלוקת בדברי ההלכה כפי האפשר, למען אשר לא יקרה עוד כמקרה המשולש בין ראשי חכמי העם, כר”ג הנשיא ור' יהושע אב בית דינו.
בנצחון הזה שהנחילו חכמי ישראל את בית הלל, עד כי היה לפגם בפי רבותינו “ב”ש במקום ב“ה אינה משנה” (ברכ' ל"ו). לא הי' ח“ו שום פגם לחכמי ב”ש הנהדרים, אדרבא בעצם המליצה ההיא, שקראו לה בת קול, רוממו גם את דברי ב“ז עד לשמים, ויאמרו: “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב”ה” (ערובין י"ג:). ובעינינו לא יפלא דבר זה, כי אמנם לא מצאנו אף רמז קל, לשום סירוב מצד חכמי ב“ש על הקביעות הזאת וכבר ראינו הליכות הכבוד והיושר, אשר התהלכו זקני ב”ש עם ב“ה בימי הבית (ח"ה 194), והם הלכו ב”ש בדרכי זקני מוריהם, לא צרה עיניהם בכבוד ב"ה.
לפי תוצאות חקירתנו במ“ש “סדר זמני המאורעות”, חל להיות “יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה”, בשנת הארבע ועשרים או חמש ועשרים לחרבן, שהיא שנת ג“א תתנ”ד או תתנ"ה, ויום זה הלא הוא יום נצחון בית הלל, היה אחר “שלש שנים שנחלקו” שני הבתים האלה (עירובין שם).
יום נצחון בית הלל היה גם סוף ימי בית הלל גם סוף ימי ב"ש, כי חכמיהם לא היו עוד נוכחים כי אם נאספו אל כלל החכמים ויהיו עמם לקהל אחד.
-
ומסגנון הלשון מוכרע כך, כי המחלוקת בכללה נזכרה שם בלשון יחידה, ומליצת “ועוד — עתידה לחזור למקומה” גם היא בלשון יחידה, ומחלוקת ב“ש וב”ה נזכרו בל' רבות: “ורבו ——– ” ובכן חוזרת המליצה על ענין המחלוקת בכללו, הנהוג בדבר הלכה. גם יש להתבונן כי במקום ההוא ——– המבטא הקשה “ונעשית תורה כשתי תורות” למבטא רק ממנו “ונחלקו לשתי כתות”. ↩
-
פסקת “וכל היכא דאמרינן” המפסיק בין רישא לסיפא אינה מגוף הברייתא, כ“א פירוש אמוראים למליצת ”בו ביום“, שאינה נוהגת אלא על ”ההוא יומא" בלבד. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.