רבותינו מונים לנו ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אלישע בן אבויה ורע“ק (חגיגה י"ד: ירוש' שם ב‘, א’. תוספ' שם ב‘, ב’), ובכל שלשת המקומות הרשומים יסופר רק על תולדות כניסה זו, ועל הרושם שעשתה בחכמים הנכנסים, ועל טיב הפרדס, מה הוא, לא נתפרש דבר. אך מסמיכות ספור זה בכל שלשת המקומות לענין מעשה מרכבה של ריב”ז ותלמידיו אנו למדים, כי פרדס זה למוד הוא, מעין מעשה מרכבה. אולם כנגד זה יש להתבונן, כי על כרחנו יש צד אחד בפרדס, מה שאיננו במעשה מרכבה, כי במעמ“ר אנו רואים לרבותינו, כי חששו מאד לנהוג בו קדושה יתרה ולבלתי הפקידו ביד כל איש ואיש, מיראתם פן יתחלל עצם הלמוד בידי בני אדם, שאינם מהוגנים, ובפרדס ראו, מלבד החשש לעצם הלמוד פן יזדַיֵף, גם סכנה ללומדים עצמם,לחכמתם, ליראתם וגם לחייהם, עד כי הזהירו אותנו ממנו ויספרו, כי ארבעת הנכנסים “אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד קצץ בנטיעות [ורק] אחד נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם ותוספ' שם). על כן קרוב הוא בעינינו, כי הוטל אל הלמוד הנקרא בשם פרדס, סוד אחד שהדעות עלולות להשתבש בּו, מהיותו דק מאד, ואשר בשבילו לא טוב הוא, גם לחכם שבחכמים ולחסיד שבחסידים להתעסק בו, כי כן עולה ממליצת רבותינו “רע”ק עלה בשלום וירד לשלום” (תוספ' חגיג' שם) או “נכנס בשלום ויצא בשלום” (ירש' שם), שמשמעה לכל מעמיק להתבונן בה, כי זכות גדולה היתה לו לרע“ק שנמלט ממקום הסכנה, ומשירד שוב לא עלה ולא רצה לחזור לעלות, ומשיצא שוב לא נכנס ולא רצה לחזור להכנס. ודבר זה מתברר עוד יותר מגירסת גוף הברייתא שבבבלי, ששם לא נאמר ברע”ק, אלא “רע”ק יצא בשלום" (חגיג' י"ד:) בלבד, שמתוכה עולה, כי עקר ספורם, הוא יציאתו לבדה, שהיא טובה להם מכניסתו. ולמען נדע לקרוא בשמו את הסוד הזה, שכל אחד מארבעת החכמים נכשל בו, ורע“ק בלבדו עמד בו, יש לנו לבקש ענין אחד המשותף לארבעתם, והמיוחד רק להם לבדם, והנה המכשול שנכשלו בו, על כרחנו הוא, כי לא ידעו להתאים את הסוד הזה מכל צדדיו אל הכתובים המפורשים בתורה, ועתה הנה מצאנו: “ויעש א' את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש [עליהם] בן זומא את העולם אתמהה! והלא במאמר הן? הוי, בדבר, ה' שמים נעשו” (ב"ר ד'). ובכן עלה בידנו, כי כל עשיה שהקב”ה עושה, איננה אלא ע“י “מאמר” כלומר: לא בכח ולא ביגיעה, כביכול ברא ה' את עולמו, כ”א במאמר. וכל עוד, אשר לא מצא דבר זה במקרא, התרגש מאד, וכיון שמצא לו מקרא מפורש, נחה דעתו, כאשר תוכיח מלת “הוי” – וענין המאמר הזה – שעוד נדבר עליו, - שכל עצמו הוא עצם רצונו של הקב“ה, נקרא בפי חכם זה בלשון סתום עוד יותר “קול”, ועליו אמר הוא ובן עזאי חברו “נעשה קולו של הקב”ה מטטרון למשה, בשעה שאמר לו עלה על הר עברים – דבר אחר נעשה קולו של הקב”ה מטטרון על המים, הה“ד, קול ה' על המים – תהל' כ”ט, ג‘-"(ה) וכיוצא בדבר דבר בן-עזאי על הקול, שהוא הי’ שליח מהקב“ה למשה וממשה לישראל במסירת כל מצוה ומצוה ובמלת “לאמר”, היה רמוז לו דבר זה. ועל הראשונה לכל המצות, שדבר משה לישראל בשם ה', במצות קדוש החדש, מפרש בן עזאי מלה זו “לאמר: בקול שאתה שומע בו, בו למד” (מכילתא שמות י"ב א'), כלומר שהקב”ה נותן רשות וכח למשה בקול היוצא ממנו. ורבי עקיבא, שגם הוא היה מאלה שנכנסו לפרדס, דורש את המקרא “משה ידבר והא' יעננו בקול. מלמד שנתן הקב”ה כח וגבורה במשה והי' הקב“ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהי' משה שומע בו הי' משמיע את ישראל” (מכיל' שמות י“ט, י”ט). ועל הקול הזה, העובר במצרים ובסיני, מפי הגבורה למשה ומפי משה לישראל, הרבה רע“ק לדבר ולהוכיח, כי משהוקם המשכן, - וזה הי' לאחר שחטאו ישראל בעגל – “היה הקול נפסק ולא היו לא ישראל ולא הזקנים ולא אהרן אף לא מלאכי השרת שומעים אותו, בלתי אם משה בלבדו”, כמבואר שם. ולמען ברר יותר את תשמישי הקול הזה, הוסיף רע”ק לבאר, כי הוא הוא “הקול המתפרש בכתובים קול ה' בכח - - קול ה' חוצב וגו'” (ת"כ ויקר' א‘, א’). ומעתה זכינו לשמוע מפי רע“ק, כי הקול המגיע למשה הוא הקול שעליו מדבר דוד במזמור כ”ט. ודבר זה מתאים, מראשו עד סופו, אל מאמר בן זומא ובן עזאי. ומעתה יעלה לנו מכון כל המדרשות האלה, כי “המאמר” שהוא “דבר ה'” “והקול”, שהוא נושא “המאמר” הי' לענין לב“ע וב”ז ורע“ק, שכלם הרבו לעסוק בו וכלם דנו עליו בשוה, שהוא הוא המוליך את הנבואה, והוא הוא המודיע את כחו של הקב”ה בבריאה – קול ה' על המים וגו' – והקול הזה נקרא להם בשם מטטרון, שהוא בלשון יון השר התר מנוחה לחיל המלך, לאמר, כשם שקול האדם הוא גלוי רצונו, והמוליך את דבורו לאזן שומעו, הרוצה או הצריך לקבלו, כן יאמר על גלוי רצונו של הקב“ה, המפנה מקום בעולם, להשרות ולהנהיג מלכות שמים “מטטרון”. ו”מאמר" זה או “הקול” הזה, שהוא מדת גלוי רצונו, נעשה מנהיג למשה רבנו נותן התורה, עד הדבור האחרון, שיצא לו מפי הגבורה “עלה על הר העברים” (ב"ר, ה'). ויען כי רצון הקב“ה, הוא המורה ביחוד לצדיקיו את הדרך, אשר ילכו, יאמר בשעת מיתתו של משה רבנו, כשאמר לו הקב”ה עלה על הר העברים: “אצבעו שלהקב”ה הי' מטטרון למשה (ספרי דברי' של“ח כגי' הגר”א ז"ל). ומדה זו, היא המגלה את רצון ה' גם בבריאה הדוממת – “קול ה' על המים” (שם ות"כ שם) – והיא היא המפרסמת את זכותן של ישראל, שכל יתרונם הוא רצונם לקבל מלכות שמים, ורושמת אותם בספר תולדות האדם לזכות עדי עד "דאתיהבא לי' רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל "(חגיג' ט"ו). ומדה זו מדת דבר ה‘, הנזכרת פעמים אין מספר במקרא, גם לענין הנבואה (ברא' ט"ו, א'), גם לענין הבריאה (תהל' ל"ג, ח') וההשגחה, הנקראה בפי בן זומא “מאמר” או “קול”, נקרא בשם פילון וחבריו, חכמי אלכסנדריא, “לוגוס” [מאמר או דבור בלשון יון], שממנו עלתה בפינו מליצת “על פי הדבור”, ובפי החסיד המתרגם הארמי “מימרא” (אונקלוס ברא‘, ט’, ט"ז), שהוא הוא הקול (ע' שמות ט“ו, כ”ו ואונקלוס שם). ואמתת תרגום מלת מטטרון, לעברית הוא “המשכון”, שפירושו הגורם “לשכינה”, שתשרה בישראל לאמר, לכבוד ה’ הנעלם שיתגלה בעולם הנראה (ע' מו“נ א', כ”ה ונודע ביהוד' א“ה תשובה ק”ז). וכבוד ה' בעולם, הלא הוא מתגלה בבריאת עולם, במתן תורה, במשמעת, שהצדיקים שומעים למצות ה‘, ובפרסום זכיותיהם של ישראל, שכל אלה נזכרו במאמרי רבותינו, שהבאנו זה מעט. ומקור שם “שכינה” עצמה,נובע מלשון הכתובים שבתורה, שם נזכר ענין זה לא בתורת שם, כי אם בתורת פעל: “לשכן” (דבר' י“ב, י”א) “שכנתי” (ירמ' ז', י"ב) המחובר לענין “השם”, שכל עצמו גם הוא, אינו אלא הודעת כבוד ה’ כחו וחסדו.

וככל אשר עסקו שלשת החכמים ב“ע וב”ז ורע“ק בחקר ענין המאמר או “הקול”, שנקרא גם “מטטרון”, עסק בחקר ענין זה, גם אלישע בן אבויה, שנכנס גם הוא לפרדס כמוהם, אך הם שכל עסקם היתה חכמת התורה בטהרתה, בלי כל ערב זר, לא נכשלו בחקר זה מאומה, כרע”ק, או לא הרבו להכשל בו, כב“ע וככ”ז, או לתומם נכשלו בו כחכמי אלכסנדריא. לא כן אלישע בן אבויה, אשר בעוד הוא דורש גופי תורה ברבים, כבר פנו לבו אל תעתועי שטת הטועים, כמאמרם “בשעה שהי' עומד מבית המדרש, הרבה ספרי טועין נושאים מחיקו” (חגיג' ט"ו:) – וגירסה הישנה “טועין, נראה עוד יותר מגירסת “מינין”, אע”פ ששניהם כת אחת הם, ובשם “טועים” שאינם יודעים, בנו רבותינו לכת המינים, שקמה בעת ההיא בתוך הנוצרים שהנוצרים עצמם מעידים על שבושה, הלא הם, הגנוסטיקים, לאמר “היודעים " – וילך גם הוא בדרי הגנוסטיקים ובדרכי יתר הכתות, שקמו בעת ההיא, אשר הפכו את כל מדה ¹ , לעצם נבדל עומד בפני עצמו, ויחשוב את מדת ה”מאמר" או “הקול” שקראו לו “מטטרון” למין אלהות מיוחדת, עומדת בפני עצמה, ותצא לו אמונת “שתי רשויות”. בדבר הזה פשע בתורת אלהי ישראל, וימח כל צדקותיו כמליצת קדמונינו “אתיהבא לי' רשותא למימחק זכוותא דהחר” (חגיג' ט"ו). מלבד, אשר ערכו חכמי ישראל מלחמה כנגד השקר הנמהר הזה, קמה עליו האגדה, פרי רוח האומה כלה, להשביתו מקרבה, ובמליצה תמימה ועמוקה מאד ספרה כדרכה, כי הוציאו את מטטרון ויכוהו בששים זיקי אש (שם), להוכיח, כי עבד הוא ולא אל, וכי אין כחו גדול מכח יתר מלאכי ה' עושי דברי (תו' ד"ה “ומחיוהו”), ולמען הסיע מלב העם כל אמונה באלהות הבדויה של מלאך, הוסיפה האגדה לספר, כי לקה מטטרון ויענש, על אשר לא קם מפני אלישע בן אבויה, ובכן יותר משהאדם חיב בכבודו חיב הוא בכבוד האדם.

מחלקות בין דעות חכמי ישראל ובין דעות המינים בענין זה, מפורשת עוד יותר ויותר בפי רב אידית החכם המומחה במחקר זה. אחד המינים שאל אותו, לאמר: “כתיב. ואל משה אמר ה' עלה אל ה' – שמות כ”ד, א' – עלה אלי מיבעי לי' [למימר]? – אמר לי' זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו ² - כ“ג, כ'-” (סנהד' ל"ח:)- כלומר הקול היוצא כביכול מאת פני ה‘, הוא אמר למשה עלה אל ה’ (וע' המאמרים המובאים מבראשית רב' ה' ומספרי דברים של"ח) – א“ל המין ההוא “אי הכי נפלחי לי?” (וע' סנהד' שם) “[א”ל רב אידית] כתיב אל תמר בו – שמות שם – אל תמירני בו – [א”ל ההוא מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א“ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קיבילניה דכתיב מינא] אם כן לא ישא לפשעכם א”ל [רב אידית] הימנותא בידן דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב אם אין פניך הולכים וגו' – שמות ל“ג ט”ו-" (סנהד' שם) וערש“י: “אם כן לא ישא לפשעכם: לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו? – א”ל הימנותא בידן: שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא, שליח מוציא ומביא” (רש"י). דבר רב אידית מכריזים בקולי קולות את הדעה הנזכרת בחגיגה רק בחשאי, ופי' רש“י שעליו, מאיר עיני חכמים, הבקיאים בתולדות שמחוץ ישראל בדורות ההם. – באגדה זו הנמצאת בעקר ענינה ובפנים אחרים במדרש שמות, נמלצה היטב זיקת המלאכים, שלעצמם אינם כלום, וקיומם אינו תלוי, אלא ברצונו של הקב”ה, ובטולם קרוב ואפשר מאד, בהיותם למוקש לטהרת דעותיהם ולתקון מעשיהם של בני אדם. ואלה דברי רבותינו שם: “כי שמי בקרבו: לפי שאין מלאכי השרת נזונין אלא מזיו שכינה שנא'ואתה מחיה את כלם” (שמ“ר ל”ב) “ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו” (שם).

התולדות התכופות, אשר יצאו לאב“ע מכפירתו, אשר כפר באחדות הבורא, אלא הן: יאוש גמור מן התשובה ותועלתה, עד כי גם אם העבירו אותו חבריו ותלמידיו הכשרים רגע מיאושו, הודה להם רק במקצת, וכפר במקצת, באמרו, כי אם אפשר לאחרים בתשובה, אי אפשר לו עוד בה. דעתו זאת מתבארת בענין בת קול: “שובו בנים שובבים לבר מאחר” ששמע מאחורי הפרגוד (גמר' שם), או שמע אותה רוכב על סוסו לפני מקום קדש הקדשים ביה”כ, שחל להיות בשבת (ירש' חגיג' ב‘, א’), או אחורי בית הכנסת (רות רב' ג', י"ג), ומקלוסו שקלס את מאמר רע“ק היקר מאד “מה כלי זהב וזכוכית וכו'” ומהוצאתו את עצמו מכלל אלה, שעליהם נאמר (חגיג' שם). חזוק הדעה הזאת בלבו ההולכת ומתחזקת לו מכל מראה עין ומכל משמע אזן, מתבאר עוד יותר מספור התינוקות, שפסקו לו כאו”א את פסוקו “אין שלום אמר וגו' – ישע' מ”ח, י“ב – נכתם עונך לפני – ירמ' ב', כ”ב – לשוא תתיפי – ד‘, ל’ – ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי – תהל' נ‘, ט"ז – " (שם). הכפירה בתשובה, תולדה מוכרעת היתה מכפירתו באחדות, שאין מדת הרחמים הגמורה מוטבעת אלא בה, ובאין מדת הרחמים, אי אפשר למחילה גמורה, היא התנאי האחד לתשובה שתתקבל ³. והחטא הגדול שחטא בתנואה, אשר הניא את ילדי בני ישראל מתלמוד תורה ברוב לקחו, שרק על זה יאמר עליו: “אל תתן את פיך לחטוא את בשרך”- קהלת ה’, ה' – כמבורר בירושלמי שם – או שעכבם מזה ביד חזקה (שם), אכלה גם היא כרקב בקרבו ותאכל את שארית התקוה מלבו לחיי עולם הבא. ויהי מזכיר במרת נפש את מאמר רע“ק “זכה צדיק, נטל חלקו וחלק חברו בג”ע, נתחייב רשע, נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום” (חגי' שם), שאמתת פשוטו מתבררת ממאמר אחר: “משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו” (אבות ה', י"ה) ואשר כמוה דרש גם הוא בעצמו “כל המעשה את חברו לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב, כאלו לא עשאו אלא בגופו” (אדר“נ כ”ד, ז' בגיר' הגר"א הנכונה), ע“כ היה בעיניו, כאיש אשר נשמתו צפויה לענש אין קץ, ומנטותו אל הגנוסטיקים נקבעה לו עוד אמונה אחת, אשר דכאה את רוחו מאד, הלא היא אמונת עונש על חטאת-אבות, אשר פשטה בימים ההם מחוץ לגבול ישראל, כי ישא איש בעון אבותיו ובעון הדורות אשר כבר עברו, ואת החטאת הזאת קצרה יד האיש לכפר אף בתשובה ובמעשים טובים. וימצא בנפשו דופי, אשר הטיל בו אביו, אשר לא יוכל כפרו עוד, כי בעון אשר לא היה לבב אביו שלם ביום הביאו אותו ברית אברהם, בהקדישו אותו לתלמוד תורה, לא לשם ה', כי אם לשם הכבוד; או בעון אשר עברה אמו על פתח בית אלהים אחרים בימי הריונה, אשר הרתה אותו, ותרח את ריח בשר זבח התועבה, לא יוכל הוא להטהר מחטאת הוריו, אשר דבקה בו. ויאמר למצא סעד לאמונתו זאת במאמר רע”ק האומר “טוב אחרית דבר מראשיתו – קהל' ז‘, ח’ – בזמן, שהוא טוב מראשיתו” (ירש' שם), וידון וילמד ממאמר זה ואם, הדבר איננו טוב מראשיתו, לא יוכל להיות טוב באחריתו, ובאמת בטל ומבוטל דיוק זה מעקרו, כי הלא זה רע“ק העיד על עצמו “כשהייתי ע”ה אמרתי מי יתן לי ת”ח אשכנו וכו‘" (פסח’ מ"ט (:, ובכל זאת לא נפל בעיניו מאומה. והמעט ממנו, כי לא התאבל על ראשיתו, כי אם נתן בשמחה רבה הודאה על חלקו בתורה ובמעשים טובים, דוקא בזמן “שהוא נזכר מה שעשה בילדותו” (אדר“נ כ”א, ז').