שיורי שיטת אלישע בן אבויה אינם, אלא חוליות מן השלשלת הגדולה של שיטת הגנוסטיקים, שנקראו בפי רבותינו “מינים”, אשר טעם שמם בארנו בגוף הספר, ואשר דורותיהם הראשונים היו מבני ישראל (חוליין י"ג:) ¹. והנה על דבר הפרט, שנכשל בו אלישע בן אבויה ביותר, ועל המכשירים שהחזיקו בהם חכמי ישראל במאמריהם, ורוח העם באגדתו כנגדו, כבר דברנו במוצא דבר הקודם. ועל עקרי המלחמה, שנלחמו בדעת המינים בכללה, דברנו בגוף הספר. ועתה אנחנו באים, לפרוט את תכסיסי המלחמה ההיא, אשר לא יכירם מקומם ולא יכילם גבולם בגוף ספרנו.

הענין אשר קראו לה בישראל מטטרון שתרגומו העברי “משכין” לאמר: משרה את השכינה, נקרא בפי המינים בספריהם היונים “דמיורגוס”, שפירושו ביונית, חרש או יוצר, וענינו לדעתם, מין אלהות עומדת בפני עצמה, שמתוך שהיא משתקעת בחומר הקדמוני, ליצור ממנו עולם, מתקדרת גם היא כנגד דעתם, שאל תחתון זה, נבדל מן האלהות העליונה, הכריז ר' אלעזר הקפר בחזקת היד "לידע ולהודיע ולהודע, שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא " (אבות ד', כ"ב), ללמד, כי היוצר את החומר, לאמר הנותן לו רק את הצורה – הוא באמת גם הבורא את עצם החומר ההוא מראשיתו, מן האפס המוחלט, גם הבורא את כל הבריאות הרוחניות. מאמר זה בא, להוציא מלב המינים האומרים “מי שיצר הרים, לא ברא רוח " (חולין פ"ז), ושהסמיכו על הכתוב “יוצר הרים ובורא רוח – עמוס ד', י”ג –” (סנהד' ל"ט), “שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא, ושוי שמות הם” (רש"י). גם מאמר בן עזאי, שהבאנו בגוף ספרנו: “בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא ה', שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק” (מנחות ק"י) מחאה נמרצה היא על דעת המינים בעל השניות, אשר בשם הויה קראו לאלהות עליונה, ובשם אלף למד קראו לאלהות תחתונה, שבדו מלבם. למען מנוע קלקלה זו, תקנו חכמים, לבלתי הזכר איש בתפלתו ובברכותיו, או בשם הויה לבדו, או בשם אלף למד לבדו, ויגזרו ויאמרו: “הפותח ביוד הא והחותם באלף למד, הרי זו דרך אחרת” (תוספ' ברכ' ו‘, כ"ו. ירש’ שם ט‘, א’) ודרך אחרת היא דרך המינות, ובטעם בן עזאי האומר, כי רק זכרון שם הויה לבדו אינו נותן מקום לבעל הדין לחלוק, החליטו גם הם: “הפותח ביוד הא והחותם ביוד הא' הרי זה חכם” (שם), ועל כן השתדל אונקלוס לתרגם גם את שם אלקים בשם הויה (אונקלוס ברא' א‘, א’)

וכנגד דעת המינים, שהאלהות העליונה אינה יודעת מאומה בעולם התחתון, ואינה משגחת בו ואינה חוששת אליו ואינה מתעסקת בו, אמר ר“א הקפר: “הוא המבין - - הוא עד - - שאין לפניו שכחה” (אבות שם), כלומר היודע ומכיר גם את כל הדברים הנעשים תחת השמש, וכנגד דעתם, שהשלטון והדין מסור רק בידי האלהות התחתונה, הוא מוסיף לאמר: “הוא הדיין, הוא בעל דין והוא עתיד לדון” (שם). סוף דבר, כי בא ר”א הקפר להחזיר את כל התולדות הנגלות בעולם הנראות שונות, ושחשבו המינים לפרי אלוהות שונות, אל סבתן האחרת, אל הרצון הפשוט של העצם האחד המיוחד, אשר אין עוד מלבדו. וכנגד דעתם על עצם הדין הזה שהוא קשה, כלל רע“ק את כללו הגדול “ובטוב העולם נדון” (ג', ט"ו). ולבלתי יחד רק את מדת הרחמים ואת הטוב בלבד לאלהות העליונה ואת מדת הדין לאלהות אחרת, גזרו חכמי ישראל לאמר: “שליח צבור האומר על קן צפור יגיעו רחמיך - - משתקין אותו” (מגלה כ"ה במשנה) “מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים ² אינן אלא גזרות” (גמ' שם). אע“פ שמליצה זו לעצמה טהורה היא, ומעולם נתנו רבותינו את רחמיו של הקב”ה טעם לכל המצות בכללן, ולמות שלוח הקן בפרטה (ע' במדבר רב' ו' פיוט הקליר המובא בתו' ד“ה “מפני” מגלה כ”ה. מו“נ ג', מ”ח ורמב“ן דבר' כ”ב, ו'), אלא שבצבור אסרוה, מפני שהחזיקו בה המינים ביותר לגלות פנים לסברתם הכוזבת, וע“כ הותרה ביחיד, כדאתמר: “ההוא דאמר בצבורא, אבל ביחיד תחנונים הן” (ירש' ברכ' ה‘, ג’). ויש אשר אמרו, לבלתי דרוש גם בתרגום התורה. מעין טעם זה בצבור (שם ע"ש). אך מתוך מדרש רבותינו והתרגום הנוהג בא”י (במד' רב' שם ויונתן ויקר', כ“ח. ע”ש) נראה, כי אסור זה לא נתקבל. ומטעם האמור נאסרה לש"צ גם מליצת “ועל טוב יזכר שמך” (מגל' שם במשנה) “דמשמע על טוב אין, על רע לא” (גמ' שם). ולבלתי תת מקום לשום רמז קל של שתי רשיות, אסרו כל לשון כפול בתפלה ויורו “האומר מודים מודים משתקין אותו” (שם) “ודכותה אמן אמן” (ירש' שם הד‘, י’).

כנגד דעתם האומרת, כי האלהות התחתונה שבדו מלבם – שלדעתם היא הגואלת את ישראל ממצרים והנותנת לו את תורתו – היא כלה דין, והאומה הישראלית כלה חיבת, כמליצת המינים: “עמא דהאהדרינהו מרי' לאפי' מיני'” (חגיגה ה':) – כנגד דעה זו העמידה האגדה חזון על “מיטטרון דאתיהכא לי' רשותא למיתב ולמכתב זכוותא דישראל” (חגיג' ט"ו). כל מלה ומלה באגדה הנמלצה הזאת מחאה מפוצצת היא, “זכוותא דישראל” יאמר על צדקות ישראל, אותן צוה ה' לכתוב לזכרון לעולמי עד בשמים ממעל. חזון זה בא להמליץ, כי לא יעזוב ה' את חסדו מעם העם אשר בחר בו. ולמוד זכות זה נעשה למטטרון, למלאכות קבועה, הנבדלת משליחות שאר מלאך, שהיא נעשית ונגמרת ונפסקת, ואיננה חוזרת אלא בשעת הצורך. ומלאכות זו של כתיבת זכויותיהן של ישראל מלאכות של קבע היא, שאינה פוסקת לעולם, ודבר זה מתבאר במליצת “למיתב “, כי ישיבה וקביעות אחת הן (ע' מו“נ א', י”א.). לפי דברי האגדה, נתנה הקביעות העולמית הזאת, מקום לאלישע בן אבויה, לטעות ולחשוב את מטטרון, למין אלהות. ולמען הצל את הקהל מטעות מזקת כזו, לבלתי חשוב ח”ו למין אלהות את מטטרון, שבאמת אינו, אלא כעין הקול המודיע רצונו שלהקב”ה, וטבע הקול הלא ברשות המוציא אותו הוא, ברצותו משמיעו וברצותו מפסיקו, היתה האגדה זהירה בלשונה מאד, לבלתי אמור “חזא אלישע למיטטרון דיתיב וכתיב”, כי אם אמרה “חזא מטטרון דאתיהבא לי' רשותא למיתם וכו'”, המורה כי לעצמו אין הוא ואין יכלתו כלום, ובלא רשות, אי אפשר לו לעשות מאומה.

כשם שחלקו רבותינו על המינים בדעותיהם על האלהות, כך חלקו על דעותיהם בדבר זיקת האדם אל בוראו. המינים היו אומרים, כי כנגד שתי רשויות, שיש לדעתם בשמים, והחומר העכור שלישי להם, יש שלש כתי בני אדם: טהורים גמורים, בינונים וטמאים גמורים, כאשר זכרנו בגוף הספר. מלבד כל המאמרים הנכוחים והנמלצים, אשר יצאו מפי רבותינו לחלוק על השטה הזאת, המובאים בגוף ספרנו, הרים ר' אלעזר הקפר את קולו ויוכח את צדקת ה‘, אשר נפשות כל בני אדם חביבות עליו בשוה, בהיות כלן מעשי ידיו, ואשר את גמולן איננו מכון אלא ע“פ חשבון מעשיהן, אשר מלא את ידן כח לעשותם או לחדול מהם. ויפתח בשבחו של הקב”ה ויקרא “ברוך הוא שאין לפניו לא עולה - - ולא משא פנים - - שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון” (אבות ד', כ"ב) ולפיכך הורו: שליח צבור “האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות” (מגל' כ"ד.): “שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום” (רש"י) "וזהו דרך מינות שנראה שהצדיקים נבראו בלבד לכבוד ה’, ולקלוסו - - ואינו כן, שכל מה שברא הקב“ה, לכבודו בראו וכלם חיבים לברכו” (רבנו יונה אלפס ברכ' ה‘, א’, וע' תו' ד"ה “יברכוך” מגל' שם). דברי רש"י ורבנו יונה אלה, תפארת הם לחכמת האלהים בישראל, ואות ומופת, עד כמה היתה נקיה וצרופה דעת רבותינו, חכמי צרפת ופרובינציה התמימים, לעמוד על סוף דעת רבותיהם הגדולים, חכמי המשנה והתלמוד בכל פרטיה, דקדוקיה וכונותיה.

גם כנגד התהפוכות של שני כתי המינים, בעלי הסגוף, תלמידי בר דיצן Bardesanes, ובעלי הפריצות תלמידי קרפוקרט Carpocrates, התחזקו חכמי תורתנו. הלוחם הגדול בדעת מינים, ר' אלעזר הקפר, הורה, כי אין הנזיר מביא חטאת, אלא “על שציער עצמו מן היין”, ויהי אומר “ומה שלא יצער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכו”כ" (נזיר י"ט.), ובכן אסור, על פי דעת חכמי תורתנו, הסגוף. אך, ככל אשר חבב את ההנאה הכשרה והמותרת, נחשבה ההנאה, אשר התמכרו אליה כת המינים, שבשיטתה גמר בן אבויה בלבו “ליפוק ליתהני מהאי עלמא”, (חגיגה ט"ו) לתועבה ולמוקש לחיי האדם, וילמד בן הקפר, כי “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם” (אבות ג', כ"א) ³

כמעט אין דעה אחת מדעות המינים, שלא מיחו עליה רבותינו מחאות נמרצות. כנגד שיטת מאֵרת החומר, שהחזיקו בו בכל עוז, דרשו קדמונינו “למה לא באלף, - כלומר למה לא התחילה פרשת מעשה בראשית באות אלף, כ”א באות בית – שלא לתן פתחון פה למינין, לאמוֹר: היאךהעולם יכול לעמוד שנברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה " (ב"ר א').

על כתות המינים ועל גדוליהן, שהיו מקדישים את הנחש Naasiten ומעריצים את הסדומים, נשא ר' נחמי' את קולו לאמר: “בודאי מגפן של סדום אתם וממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של הנחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה, שהגדולים שבכם, מרתם פרוסה כנחש” (ספרי דבר' שכ"ג) ⁴

למען הוצא מלב המינים “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל” ⁵ , שמו קדמונינו לב, לטהרת דעת האלהים של כתבי קדשנו, לבלתי תרגם אותם, כי אם על פי אמתת עצם הענין המכון, דלא על פי הדמיון הטועה, הנראה לפעמים מדרכי הלשון. את פסוק “ויראו בני האלהים – ברא' ו‘, ב’ – תרגמו “בני רברביא” (אונקלוס): בני [השרים] הגדולים או בני דַיְנַיָא” (ב“ר כ”ו): בני השופטים" (וע' אמתת פשט זה שמות כ“א, ו': כ”ב, ז‘-ח’), “ור' שמעון הוה מקלל לכל מן דקרי להון בני אלהיא” (ב“ר כ”ו). ומעין זה, היא שיחתו השנונה של ר' שמלאי עם המינים (ירש' ברכ' ט‘, א’).

על דעת המינים המבדלת בתוך בני האדם בין הטהורים בני הרוח Pneumatiker, ובין הטמאים בני העפר Choiker, חוזרים דברי הוכוח, שהתוכח ר' יוסי בן חלפתא עם “אחד בצפורי” או עם “מינאה” בצפורי. המין המשיל את האדם המת, לחרש הנשבר, אשר לא ישוב לחיות עוד כלי, כמליצתו “אית חספין מתדבקין?”, כי חומר הם ולא יותר, ורי"ב חלפתא המשיל אותו, לכלי זכוכית שנשבר ויש לו תקנה, כי ככל אשר יפה המזג מרוח אפו בזכוכית, בהעשותה לכלי, כן נפח ה' נשמת חיים באדם ביום הולדו (ב“ר י”ד).

מלבד הדעות, שהיו קבועות בשיטת המינים בכללה, צרה עינם בכבוד קדמות ישראל, ואם אותה לא יכלו להכחיד ולהכחיש, התחזקו בכל עוז להפריד בין הדורות הקדמונים, לדורות שאחריהם. ובגאוה גסה וסרת טעם היו מתגרים בזקני רבותינו, לנשא את עצמם ולהבזות את ישראל, לאמר: “אנן מעלינן מינייכו” (פסח' פ"ז) “השתא ברי טמאין אתון” (יומא נ“ו: נ”ז.) ולקרא לישראל, “עמא דחליץ לי' מרי' מיני'” (יבמ' ק"ב:), ועוד דברי בוז (ערובין ק"א.) ודברי לצון (סכ' מ"ח:) כאלה.

כל השיחות והקנטורים האלה עדים נאמנים הם, עד כמה סר טעם המינים בשיחותיהם התפלות, ועד כמה השכילו רבותינו להראות להם את שבושיהם במקרא ובלשון העברית, ועד כמה הפליאו את מכותיהם כשוט לשון שנונה, אשר השיבו בה פי שבעה אל חיקם, במדה אשר מדדו להם.

הכת הרעה שבכל כתות המינים, היתה כת האנטיטקטים “צוררי התורה”. עליהם ביחוד חרצו רבותינו את משפטם, כי הם “מכירין וכופרין” (שבת קט"ז.) “יודעים את רבונם ומכונים למרוד בו”, ועל עשותם חונף לגדולי רומי, למען מצוא מקום להלשין את ישראל, הוציאו קדמונינו עליהם ועל שטתם משפט, כי הם חנפים וכל מעשיהם חונף, וכל הנאמר בכתבי הקדש על החנופה, נתקימה בהם ובדרכיהם “וכל מקום שנאמר חנופה, במינות הכתוב מדבר” (ב“ר מ'. מ”ח.) ⁶