קפרון אשת אנטיפטר ובניה. הורדוס בן אנטיפטר וְאָפְיוֹ. התגלות לב אנטיפטר. הורדוס שליט בגליל ופאזל אחיו בירושלים. עזות אנטיפטר וקצר דעת הורקנוס, תלונת זקני ישראל. הרגת חזקיה הגבור בידי הורדוס. תרועת בני הנכר ואבל בני ישראל על רצח זה. הורדוס לפני הסנהדרין. עוז שמעיה ראש הסנהדרין. מנוסת הורדוס ומזמת נקמתו. זעפו וזהירות אביו ואחיו. קהלות ישראל בבבל ובארצות הפרתים. מרד קהילות קרני. חסדי יולי קסר לקהלות מצרים. קדוש אדמת סוריא, קהלות ישראל באזיא הקטנה ובארץ יון. דרכיהם ומשפטיהם, משמרת תורתם ואהבתם את מולדתם ומקדשם. רשעת היונים וטובת שרי רומי להם. תרומת השקלים. קהלת ישראל ברומי. תודוס איש רומי, חכמתו ונדבת לבו. גזל פלקוס ושטנת ציצרון. כבוד הקהלה בבית מועד העם. אהבת וָרוֹן הרומי את תורת ישראל, משפט אחד וזכיות יתרות לקהלות רומי. איבת בית אנטיוכוס האחרונה לישראל. חסדי יולי קסר האחרונים. מות יולי ומעשקות קסיוס. רשעת הורדוס ורחמי השר מלוך על העם. אכזריות קסיום. קשר בין בית אנטיפטר על הורקנוס. קשר מלוך על בית אנטיפטר. מות אנטיפטר בידי מלאכי מלוך. מות מלוך בידי מלאכי הורדוס. מלחמת בני אנטיפטר ובעלי ברית מלוך הורדוס מארש את מרים החשמונאית. הורדוס ומלאכי העם לפני אנטוני. הורדוס ופאזל מתמנים בידי אנטוני לנסיכים ומלאכי העם נגרשים ומומתים. ברית אנטיגונוס עם הפרתים. תגרת העם בהורדוס. מות פאזל ושבי הורקנוס בידי הפרתים. מנוסת הורדוס ומלכות אנטיגונוס. הורדוס ברומי. זקני רומי ממליכים אותו על ישראל. תשובת הורדוס. תקומת העם עליו. מלחמות בגליל, כבוש צפורי. הרג בגדודי המארבים בארבל. עזוז הגבורים ההם. מגפת תלמי פקיד הורדוס. מגפת יוסף אחי הורדוס לפני פפוס ומותו בידו. סוסיום הרומי עוזר להורדוס. אכזריות הורדוס ביריחו. חתונת הורדוס עם מרים החשמונאית בשמרון. מצור העיר והמקדש. גבורת הנצורים הדבקים בעמם. הרעב בעיר. עצת שמעי' ואבטליון. עוז בני בבא. כבוש ירושלם. אולמי בית המקדש נשרפים. בני ישראל נהרגים לרבבות והורדוס מולך.

3712–3723

וחסדי יולי קסר להורקנוס ולעמו, אשר אולי חשב אותם האדיר הנדיב הזה לטובה, לא עמדו לבית חשמונַאי ולקוממיות ישראל להשיבם לאיתנם ולכבודם. כי גם לאנטיפטר הגדיל חסדו וגם את ידיו חזק. והידים האלה ידי עשיו, ידים עסקניות היו, ותהיינה שלוחות כל היום לשום מעט מעט את אדום לגבירה ואת ישראל למס עובד. וראשית תאות אנטיפטר באה לו במלא יולי קסר את ידיו לשלוט בארץ; וישישו בני מעיו בדעתו, כי בא שלטון ישראל בכפו. ואף כי לשמע אזן עוד נקרא הורקנוס גם בפי רומי בשם מלך ובשם נשיא הארץ, לא היה ביד הכהן התמים הזה בלתי אם השם הבטל, ושבט המלוכה עוד מעט ולֻקח מבית חשמונאי ובית ישראל כלו ונסב אל בית אדם ואל רומי בעלת בריתה. הן אמנם עוד קראו העם להורקנוס מלך ועוד תראינה עיני הקורא גבור אחד מבית חשמונאי מתאמץ להתחזק על כסא ישראל ולהשיב את ממלכת עמו אל בית אביו, וקהל עמו תומך בידו בכל לב, ומקבל עול מלכותו באהבה ובכבוד. אך לדאבון כל לב בישראל כל אלה רק מראי עינים היו. כי בשום יולי קסר את אנטיפטר לשליח, לא היו כל מאמצי כח בית חשמונאי, כי אם מעשי הרוג שדוד מפרפר, כל עוד נפשו בו, לפני שודדו והורגו. החלל לא יהיה עוד אחרי נפלו ואת חמסו שארו ודמו ויגיעו ישבע רוצחו הנבל הבליעל.

וקפרון הערבית ילדה לאנטיפטר האדומי ארבעה בנים ואלה שמותם: פַזָאֵל, הורדוס, יוסף ופרורה ובת אחת ושמה שלומית¹. ויהי הורדוס הצֶפע אשר יצא משרש הנחש הקדמוני מאנטיפטר. וכל פרי רוחו ופרי מעשיו היו שרף מעופף אשר נשף באף הגוי הישראלי להחלישו. לעכור את דמו ולהמק את בשרו ולהסיר את כל כחו מעליו, עד כי תיעף נפשו להורגים. אם יערוך איש את מתכונת הורדוס לאנטיפטר אביו ישא עליו משל לאמר: למרמה יֻלד בן ויקרא את שמו רָשָׁע. כי אמנם היתה המרמה, הנכלים ומשלחת מדנים בין אחים, כל חיי רוח אנטיפטר וכל דברי ימיו למקצהם עד קצהם. בכל זאת התאמץ כל ימיו להעטות מעיל צדקה על בגד בוגדים אשר דבק לעצמו ולבשרו לבלתי סור מעליו. ויכל את כל כח פיהו להמתיק את מר פרי כפיו במתק שפתים וכל הרואה אותו לעינים, חזה בו דמות איש צדיק תמים. לא כן הורדוס בנו בחירו אותו בחנה כל עין, כי מערכת כלי חמס הוא מכף רגלו עד ראשו: מצח נחושה, עינים רמות, צואר עתק, אגרוף רשע ורגל גאוה, וכל אלה היו כלי מעשה לנפש רחבה משאול, ללב אבן, אשר על פרי בטן לא ידע רחם.

ברחוק דרכי עשו מדרכי יעקב, כן רחקו ארחות הורדוס בן אנטיפטר מארחות דוד בן ישי. ומה נפלא הדבר. כי סופר תולדות דוד, הלא הוא שמואל הרמתי כתב, כי המלך הנקדש הזה, הבן הנאמן ליעקב, איש תם היה רועה בצאן, אות ומופת, כי שבט מישור תהיה שבט מלכותו; וסופר תולדות הורדוס, הלא הוא ניקולוס הדמשקי, אשר ממנו הֹעֲלו על ספרי² יוסיפוס כל דברי התהלה להורדוס, כתב כי האיש הזה אשר נוצר מבטן למלך בלהות לישראל, הבן הנאמן הזה לעשו איש יודע ציד, היה גם הוא גבור ציד³. אות ומופת כי שבט נוגש רודה באף תהיה שבט מלכותו וכל ביתו לפח ולמוקש לישראל ולרשת פרושה לבית יהודה.

כאשר מלאו להורדוס חמש ועשרים שנה, החל אנטיפטר למצוא לו חפץ, להביע דבר אשר לא התאמץ בכל עז להכחידו תחת לשונו זה כשתים ועשרים שנה, כי הורקנוס איש רפה ידים הוא, אשר לא יצלח למשול, כי לוא הגיד אז כזאת, כי עתה לא היה לו פתחון פה לשלח מדנים בין אחים ולהתנשא לימין להורקנוס להשיב לו את המלוכה. לא כן עתה; אריסתבול מת ואין עוד פחד לנגד עיני אנטיפטר, כי יעשה מלוכה, וכי אותו יגרש מעל פניו. לעמת זה מלאו ימי הרדוס בנו לצאת ולבא, אז החל אנטיפטר לשים לפתחון פה למועצותיו, את הדבר אשר דברו מרבית כל העם למיום מות שלומית המלכה: כי אמנם איש טוב וישר הרקנוס, אך ידיו לא תחזקנה לתמוך שבט מושלים בעוז מלך, וישם את בניו לעוזרים להרקנוס בעבודת ממשלתו הקשה. ויתן את שלטון ירושלם וסביבותיה ביד פאזל בנו בכורו ואת שלטון הגליל ביד הרקנוס משנהו. ביום ההוא החל בית אנטיפטר לטפס ולעלות במעלות כסא ישראל ולנשל ממנו את בית מתתיהו הנאדר והנכבד.

ועיני הרקנוס לא נפקחו לראות, כי פורש אנטיפטר רשת על פעמיו. ויהי המעט ממנו, כי לא הכיר את דרכי הרדוס וַיְחֻנֵהוּ עוד ויאהבו כאהבת אב את בן. ובדבר אנטיפטר על לב הרקנוס לשלוח הון רב מנחה לרומי נדרש לו הכהן מבלי שאול את פי העם. וישלח אנטיפטר את הכסף, אשר לקח מהון ממלכת ישראל ולא זכר גם את שם הרקנוס, כי את שמו קרא האדומי על מנחת ישראל, למען התרצות בה אל רומי לחזק את ידיו ואת ידי בניו לרדות ביעקב, ועיני הרקנוס כבדו לראות את הנבלה הזאת ויטב בעיניו מעשה אנטיפטר. אך לא כן טחו עיני ראשי העם, כי להם נראתה הנבלה הזאת בכל עזוז נוראותיה. ויבאו זקני ישראל אל הרקנוס ויתאוננו באזניו על תתו את ממשלת עמו ביד שלושת בני אדום אלה, ביד אנטיפטר ובניו. ויעירו את אזנו, כי האדומים האלה לא שריו ועבדיו הם, כי אם אדונים קשים, אשר הרכיב בתמתו לאלופים לראשו ולראש עמו. ויוכיחו לו את דרכי הרדוס העריץ, אשר מלא את ידו לשפוט משפט מות, מבלי לשאול פי הסנהדרין.

ומי יודע אם התעורר הרקנוס השאנן והבוטח לשמוע את דברי הזקנים הנשמעים בנחת, לולא אצו בו בקולי קולות גואלי הדם הנשפך בידי הורדוס, מבלי תת לו מנוח, בבואו אל מקדש ה' לעבוד את עבודת כהונתו, כי מלאו אמות בחורי ישראל, אשר נגזרו מיד הורדוס בכי ואנקה את בית ה' יום יום. וזה דבר מעשה הדמים, אשר מלא בם הרדוס האדומי את ידיו למשול בישראל: בני הנעורים⁴ שרידי חיל אריסתבול ואלכסנדר בנו, אשר שרדו מחרב רומי ואשר דבקו בעמם בכל לב ואת רומי ואת אנטיפטר יציר כפיה שנאו תכלית שנאה, התלקטו יחד ויהיו לגדוד מאָרבים⁵ וישימו בראשם איש גבור חיל ושמו חזקיהו הגלילי ויתנו את לבם להצר ולהציק לאויבי עמם בכל אשר תמצאם ידם. ולא יצא הגדוד הזה חוצץ למלחמה על רומי, כי ידע כי צר כחו להלחם בה. ויהיו מתחרשים במחבואי ההרים והגאיות ופתאם יפשטו בטח על ערי גבול ארם, אשר ישבו בהן היונים בעלי ברית רומי ועשו בהם שמות. ובמלחמה הזאת, אשר אין מקום לה כי אם בארץ הרים ובקעות, יצלחו תמיד יושבי הארץ ותחבלות מלחמת האויב הנכרי תשובנה ריקם. ויהי במשול הרדוס בגליל ויפגע בראש גדוד הזה, אשר לא נשמר הפעם וישיגהו ויגבר עליו ויתפשהו, ויהרג אותו ואת מרבית אנשיו. ויתרצה בדמי הגבורים האלה בעיני הארמים והיונים, אשר להם היה חזקיה ואנשיו למחתה ואשר על כן קראו להם שודדים. ויקן בדבר הזה את לב סֶכְסְתְ הרומי נציב ארם הקרוב ליולי קסר, אך את נפש ישראל הדאיב מאד בשפכו את דמי בניהם ארצה. וגם אלה אשר מעשי בני הנעורים וחזקיה רשם לא טובו בעיניהם, קצפו מאד על האדומי הזה אשר ערב את לבו לעבור חוק תורת עמם לשפוט מלבו משפט מות, כי המשפט הזה רק לסנהדרין לבדם הוא.

הצעקה הזאת אשר הקיפה את הרקנוס, לא עוררה אותו משנתו, לולא הרך את לבו בכי הנשים אמות הנערים הגבורים, אשר בכו באזניו יומם ולילה, ותפגענה בו ותשבענה אותו להועיד את הרדוס המרצח לפני הסנהדרין ולדרוש את דמי בניהן מידו. ויועידו הסנהדרין את הרדוס למשפט, ויועידו גם את הרקנוס עמו, כי כה משפט ישראל לבלתי שפוט את העבד בלתי אם אדוניו עמו, ובעיני ישראל היו האדומים, אשר מל הרקנוס הראשון ביום מלחמה לשם עבדות, “עברי בית חשמונאי”. ויחרד מאד אנטיפטר לשמע הדבר הזה וישלח מלאך אל בנו לקחת עמו גבורי חיל מאנשיו, אשר יסכוּ לראשו בעמדו למשפט, אך לבלתי הבא עמו עם רב, כי לא נכון עוד לפקוח עיני העם לראות את הקרנים, אשר הוא לוקח לו בחזקו, ויבא הרדוס בלבוש ארגמן עודה גאון וגובה, ועדת גבורי חיל שומרי ראשו חגורים בכל כלי מלחמה עוטרים אותו. ויתיצב בעז מצח לפני שופטיו ויחתו כל הזקנים למראהו ויפל לבם ולא פצו פה. ויקם שמעיה ראש הסנהדרין על רגליו בדברים נמרצים על קצר רוחם, ולהורקנוס הוכיח את דרכו על פניו, על אשר נמהר לתת את השלטון ביד הורדוס וינבא גם להרקנוס גם לחבריו הזקנים, כי יבא יום ונפלו כלם בחרב האיש העומד לפניהם כיום למשפט. לדברים האלה לבשה הרוח את הזקנים ויחלו לחקור את המשפט. אך מהיות חוק לבני ישראל, לבלתי שפוט משפט מות ביום החל הדין, כי אם להלין את הדין למחרתו⁶ מצא לו הרקנוס ידים לפלט את הרדוס משופטי נפשו. בשלחו אותו בלילה מתוך העיר אל הגליל ארץ ממשלת ידו. והמכתב, אשר הביא הרדוס מִסֶכְסְתְ נציב ארם, אשר הזהיר את הרקנוס לבלתי התגרות ברעה לתת את הורדוס ביד הסנהדרין, היה לכסות עינים לכל אשר אתו, כי לא מלבו המליט אותו, כי אם למען הסר את הרעה מעל עמו. והרדוס נמלט אל דמשק אל סכסת אוהבו מגנו, ויקן ממנו בכסף מלא את פקודת שלטון בית רחוב, ותרם קרנו מאד ולא שמע עוד לקול הסנהדרין, אשר הועידו שנית לעמוד לפניהם. וילונו זקני ישראל על הרקנוס ויתאמצו לפקוח את עיניו לראות, כי נפשו הוא חומס בכל הליכותיו עם אנטיפטר ועם בניו וכי הרע לעשות לעמו לאהבה את שונאיו ולשלח את אויבו מידו, ועתה הנה גם חיל בית רחוב סר למשמעת הורדוס ומה יעשה כי יהפוך גם עליו את ידו. אך מה בצע, כי הגבירו את לשונם, הנה הלשון, אשר תוכל לגבורים אמיצי לב, תכלה את כחה לריק בבואה להטות את לב החלש, אשר אין כח בו להתעודד ולקום מן הרבץ, אשר יקפא שם בעצלתיים. ומגורת הזקנים באה כמעט קט בתומה, כי נסע הורדוס בראש חיל גדול ירשלמה להוריד את הרקנוס מכסאו ולהנקם בסנהדרין, אשר ערבו את לבם להועידו; אך אנטיפטר ופאזל המתונים ממנו, יצאו לקראתו וישיבו את חמתו מהשחית, כי לא בטחו עוד בכחו ויראו פן תהיה אחריתו נגף בהתקומם כל העם עליו ותם לריק עמל אנטיפטר, אשר הוא עמל זה שנים רבות מאד⁷. וישמע הורדוס לקול אביו ואחיו ויעל מעל ירושלם⁸.

תנופת החרב הקשה הזאת אשר הניף העבד האדומי על ירושלם, על מלכה ועל זקניה, – אף כי בפעם ההיא לא נהתה עוד בם – היתה האות הראשון לישראל, כי עבדים מושלים בו וכי כל הגדולות, אשר עשו לעמם זרובבל, נחמיה ויהודה המכבי עוד מעט ועלו בתוהו ואבדו; וככל אשר הרבה הגוי להתמוטט בארצו, כן הרבו בניו לפוץ בארצות ולהיות שם לקהלות קהלות. ומה נפלא, כי הקהלות, אשר קדמונינו קראו להן בשמן הנכון גָּלֻיּוֹת"⁹ היו כעין מצבות זכרון לפרקי דברי ימי התלאות, אשר עברו על אבותינו. וכרבות הכח היצוק בדור, אשר עליו עברה התלאה, כן חזקה העמיקה העין¹⁰, אשר קלטה הגלות ההיא ואשר בה נבדלה מאחיותיה, הן גלות עשרת השבטים, אשר גלתה אשורה אבדה ותעלם מעיני אחיה ולא נשאר לה זכר, יען כי סר כחה מעליה וטעמה לא עמד בה, כי הפיגו אותו נביאי השקר ועובדי העגלים והבעלים; לא כן גלות בבל, בה נמצאו אנשי לב' אשר תורת עמם היתה צרורה וחתומה בם, אנשים אשר הנביאים היו להם למורים, על כן היתה היא המקום, אשר בה התחדשה רוח ישראל. מן הארץ ההיא, אשר נהיתה למקור מחיה לתורת ישראל ימים רבים, יצא עזרא וישם לה שארית עדי עד, גם בדור הרע הזה, דור הורדוס, אשר החשיך את עין הארץ על ישראל, יצא מן הגולה ההיא אור גדול הולך ואור עד היום, כאשר יכתב עוד בספר הזה.

הגלות הזאת היתה משנה לארץ ישראל ברב מספר נפשותיה, וגם בכל הליכות הרוח היו יושביה דומים מאד לאחיהם בני ארץ ישראל, כי לא הפילו דבר מתרבותם המיוחדת להם ולא סרו ימין ושמאל מדרך אבותיהם ותהי תורתם כל מקור חכמתם ומוסרם וחיי רוחם. ויד תולדות הימים היתה על בני ישראל בבבל להצילם ממזמת ההלנים גם בימים הרעים ימי אנטיוכוס הרשע, כי הקדים ה' להם רפואה בשמונים שנה לפני בא המכה, בקרוע הפרתים וארשקה גבורם בראשם מיד בית סלקיס את כל הארצות אשר מבוכריא ארץ מכורת הפרתים, עד הים הכספי ואו הלא נסבו אליהם גם ארצות בבל ופרס. וישכנו בני ישראל יושבי הארצות ההן לבטח בתוך הפרתים. ותהי הממלכה ההיא למקלט לרבבות אלפי ישראל כשבע מאות שנה. ויען כי גם תעתועי היונים, גם חרב רומי לא הצליחו על הממלכה הזאת האחת, אשר עמדה בפניהם בכל עוז, נשמרו בני ישראל מחטאות שני העמים האלה, גם מחכמתם גם מרשעתם¹¹. ובדבר הזה נבדלו קהלות מצרים אשר החלו לרוב מימי מלכי בית תלמי מקהלות בבל. מרבית היושבים הראשונים באלכסנדריה ועריה, היו אנשי צבא ובחיל אלכסנדר מקדון ובחיל תלמי לגי, ועל כן התהלכו את שרי יון, ולמען הגן על תורתם מפני זעם לשון המתחכמים ההוללים האלה, שמו את פניהם אל חכמת יון ויזרעוה כלאים עם תורת ישראל ויעל להם פרי זר מאד בטעמו. וגם יד התרגום היוני, אשר קדשהו היתה בה להקהות את הטעם העברי השמור בתורה העבריה, אך בכל זאת נאמנו בני ישראל יושבי מצרים עם תורת עמם, ויתגאו בה ויחשבוה למבחר תפארתם. ויהי הפתיל, אשר תורת אלוהי ישראל וחכמת יון שזורות בו, החוט המשוך על קהלות מצרים בימי בית שני. וגם בעושר ובגבורה נעלו על אחיהם יושבי יתר ארצות הנכר. ובארץ קֵרֵנִי היושבת מפאת ים למצרים, ואשר קהלות ישראל היושבות בה נחשבו לבנות קהלת אלכסנדריא רבו ויעצמו בני ישראל, עד כי המה היו כמעט בעלי שתי הארצות האלה¹² ויגדל כח אבותינו יושבי קרני עד כי בהתגרות בהם, שרי המלך, או יושבי הארץ, התפרצו הם מפני הממלכה ויהי הפרץ הולך וחזק מאד, וילך שמעו בכל הארץ. וסולה הרומי ההולך בעת ההיא ארצה יון להכות את מתרדת מלך פונטוס, שלח את לוקולוס שר צבאו להשביח את שאון בני ישראל יושבי קִרֵנִי¹³. הארץ הזאת הקימה לישראל גם סופר דברי הימים, אשר הרבה מדבריו יהיו לנו לעינים עד היום הזה, הלא הוא ישוע הקרני, אשר העלה בחמשה ספרים¹⁴ את דברי ימי אבותינו מימי חניו השלישי עד מפלת נקנור בידי יהודה המכבי¹⁵; את דברי חמשת הספרים האלה קצר אחד הסופרים ויכתבם בספר אחד ויקדם לו מעט זכרונות ראשית ימי בית שני ודברי נפלאות ושם הספר האחד הזה, הוא ספר החשמונאים השני, אשר דבריו יחשבו למלואים לספר החשמונאים הראשון הנעלה ממנו בסדרו ובדיוקו. אם כל דברי ספר זה זה מספרי ישוע הקרני לֻקָחוּ, יהיו הדברים לאותות ולעדים גם על ישוע וגם על בני קרני ארץ מגוריו, כי יראו את ה', ולבם היה טהור ותמים. אף ככל אשר חזקה זרועם להתפרץ מפני מצרים האדירה, כה רפתה רוחם להאמין בכל שמועה עוברת, כאשר יראה מתוך דברי הספר הזה. מה היתה אחרית המתפרצים בקרני אין לדעת עוד, אך קרוב הוא כי נשוא נשאו להם עון מרדם ולא פקדו את עונם על עדת אלכסנדריא, כי יולי קסר נגיד רומי, העם אשר נשמעו דבריו במצרים מאד, הקים ויאשר את כל זכיות האזרחים, אשר זכו מלכי בית תלמי את בני ישראל יושבי אלכסנריא. ויחק את דברי פקודתו על לוחות נחשת, ויצמד אותם על עמוד גבוה בתוך העיר¹⁶ ותלמי המולך בעת ההיא במצרים היה אוהב ובעל ברית לישראל¹⁷.

כאשר שלחה ארץ ישראל את פארותיה קדמה אל ארץ בבל, ונגבה ארצה מצרים, כן עברו נטישותיה גם אל אזיא הקטנה ואל ארץ יון אשר ממולה לארצות האלה קראו בני ישראל “מדינות הים”, באשר מרביתן על חוף הים הן יושבות. ובעיני שלומי אמוני ישראל לא היה טוב דבר צאת רבים מן אחיהם אל ארץ יון, כי רק אדמת אבותיהם היתה בעינים כלי מחזיק ברכה לרוח עמם ולכחו, ועל כן גזרו טומאה על ארץ העמים. לעומת זה שמחו לראות את אחיהם נאחזים בארצות ארם, אשר בימי דוד סרו למשמעת ישראל, ויחזקו את ידי בני עמם המתנחלים שם וימלאו את ידיהם להביא את בכורי פרי אדמתם ירושלמה. ויגזרו אומר כי הקונה שדה בסוריא כקונה בפַרְוָרֵי ירושלם¹⁸, וקרוב הדבר, כי מימי אלכסנדר מקדון והלאה החלו יושבי ארץ אבותינו להרחיק נדוד לארצות ההן, אשר שם תשקנה שפתי אזיא וארופא אשא לרעותה. ורחוקה היא מאד להעלות על לב, כי במדינות הים החזיקו בני ישראל את מעשה אבותיהם בידיהם, לשום את עבודת האדמה כל עסקם. ונכון הדבר כי היו שם לסוחרים ככל אשר היו רבים מאחיהם יושבי אלכסנדריא; וככל אשר רחקו מאדמת אבותיהם ועבודתה, כן נבדלו מאחיהם שוכני ארץ מכורתם זעיר שם זעיר שם בדרכי חייהם, אשר הלכו הלוך וקרב אל הגויים אשר בתוכם ישבו ואל דרכיהם¹⁹ למדו ויקראו לבניהם שמות נכר²⁰. אך בכל זאת גם בקרבם אל שכניהם, נשמרו מאד בנפשותם, לבלתי עבור על מצות תורתם, אשר שמרוה כאישון עינם, ויתנו את לבם לבחור להם מקום לשבת יחד בכל עיר ועיר, למען יוכלו לשמור משמרת תורתם באין שטן ובאין מחריד, ולבנות להם שם בתי כנסת²¹. ויהי מדי קרוא להם אחד משרי הגוים ביום משתה לאכול ולשתות עמו, בתוך יתר יושבי העיר והפקידו בני ישראל את טבחיהם ואת משקיהם להכין להם את מאכלם ואת משתיהם על פי חקיהם, ואנשים מקרב עמם יעמדו לפניהם לשרתם²². וישמרו את שבתותיהם ואת מועדיהם בהדרת קדש. ואף כי יש אשר התגרו בם רשעי היונים, ויפריעום ביום קדשם, וימצאו להם עלילות דברים, ויענשו אותם בכסף על שמרם את ידם ביום ההוא מעשות כל מלאכה, לא שמעו להם וידברו עמם משפטים ויוציאו דינם לאור²³ ויתחזקו לשמור את שבתם ביתר עז. ותחשב השבת בעיני יושבי מדינות הים לראשית משמרת התורה²⁴. וכל יום מועד ושבת יתאספו יחד הם ונשיהם וטפם בבתי כנסת, אשר בנו להם, לשמוע תורה מפי חכם ולהתפלל שם, או על שפת הים²⁵, ויקימו להם גם שופטים מקרב אחיהם לשפוט בין איש לרעהו על פי משפט תורת עמם²⁶, ודברי הדינים נחשבו גם בעיני שופטי ארץ ישראל²⁷. וירבו להשמר בדקדוקי מצות, עד כי התחזקו בכל עוז להטות את לב מושלי הארצות לפטור אותם מחובת הצבא, לבלתי היות עבודת המלחמה לשטן למשמרת המצוה כל ימי היותם במחנה²⁸. ומפקודות זקני הערים, אשר עמדו לימין קהלות ישראל היושבות בתוכם, יש לשמוע כי גם שם החלו מעט האכרים להרים תרומתם ואת מעשרותיהם מפרי אדמתם²⁹ ולתתם לכהן ללוי ולעני, אשר בתוכם בכל אשר עשו אחיהם יושבי בבל ומצרים³⁰. ובכל היותם רחוקים מארץ מולדתם היתה כל תשוקתם אליה ואל מקדשה ויהיו בהם אנשים, אשר שמו נפשם בכפם ויענו את כחם בדרך כארבעה חדשים, למען העלות אל מקדש ה‘, את בכורי פרי אדמתם או את בכורות צאנם ובקרם, או את ראשית עריסותם ולא קבלום הכהנים מידיהם, כי כל הקרבנות הנקובים בזה, לא יעלו לרצון בבואם מארץ נכריה, ולנזירים אשר מלאו ימי נזרם בארץ הנכר, נפלו הימים בבואם ארצה ישראל ויצוו אותם לחדש את ימי נזרם עוד הפעם על אדמת הקדש ובכל זאת לא פצו פה ולא התאוננו ולא הלינו מאומה, כי מצות ה’ ביד כהניו וסופריו יקרה להם מכל כבודם ומכל טרחתם ועמלם³¹. וישישו למצוא להם בתרומת השקלים דבר אחד, אשר בו יוּכלו להתנדב כאשר עם לבבם, לשית ידם עם אחיהם יושבי אדמת אבותיהם, לעבוד עמם שכם אחד את עבודת הקדש בהיכל ה‘. וירבו מאד להתנדב, וישקלו עשיריהם שקלי זהב ואכמוני דרזהב לרוב. וישלחו ביד מלאכיהם לאוצר בית ה’ לירושלם. ותגדל מאד תרומת כסף הקדשים אשר הרימו יושבי מדינות הים, ותעל בעשרה על תרומות יושבי ארץ ישראל וארצות הקרובות לה. ויהי בימי מלחמת מתרדת מלך פונטוס ברומי, ויגזול המלך הקשה הזה את כסף הקדשים אשר היה אצור באחת ערי אזיא הקטנה הבצורות, ויהי הכסף הזה שמונה מאות ככר כסף אשר העלו רק יושבי אזיא הקטנה לבדה³² וישמחו בני ישראל הנפוצים במרחקים להרים את התרומה הזאת, ויעלוץ לבם לדעת ולזכור, כי הם בני העם העתיק והנכבד היושב בהר ציון וכי אֶל האל המלך הנראה שם בכבודו, אשר למשמעותו הם סרים ולזכרו תאות נפשם נושאים הם מנחה. אך ככל אשר רחב לבם בדבר הזה, כן צרה בהם עין יושבי הארצות, אשר עמם התגוררו ויתעוררו מדנים בין בני ישראל ובין העמים ושריהם, אשר לא הניחו להם להוציא את הכסף מארצם. ולא נתנו אבותינו לגזול את משפטם, ויהיו נדונים עמם ולא נחו ולא שקטו עד הוציאם משפטם לאור, ויוסיפו לשלוח את שקליהם כתמול שלשום. ולמן היום אשר נסבו ארצות יון לרומי, עמדו שרי רומי בדבר השקלים כמעט תמיד לימין ישראל³³, אף כי גם בעיר רומי קם איש שטן לישראל בדבר הזה. והאיש הזה ישב בעת ההיא בראש זקני רומי ושמו ציצרון³⁴, הסופר אשר יצא לו שם בגויים עד היום הזה.

בין בני יהודה הראשונים אשר דרכה רגלם על אדמת עיר רומי היה פלֵמו בן יוחנן בן הקוץ וישוע בן אלעזר מלאכי יהודה המכבי³⁵, אך קרוב הוא כי למן העת ההיא, למיום התוַדע בני ישראל אל העם הרומי בברית שלום, נוספו לאט לאט להבאים שמה מבני ישראל³⁶ מארץ מולדתם, בימי מלחמת יני בעמו למען הנצל מידו, או מארצות היונים³⁷ באו שמה למען החלץ מנכלי צורריהם אלה, ומן הֶעָקה אשר העיקו להם בסתר ובגלוי במתק שפתים ובלשון שנונה, כי בכל היות יד רומי קשה על ממלכת ישראל, לא הרבתה להצר ולהציק לאיש שוקט במקומו ואיבתם לא היתה עזה ומֻטְבעת בעומק לבם כאיבת היונים. ויהיו בני ישראל לקהל גדול ברומי בימי שלומית המלכה ויחדלו להיות כיחידים נפוצים איש לעברו, אשר עיניו רק אל עסקו ואל עבודתו, ויקרבו אֵחד על אָחד ויהיו לעדה נכבדה, אשר שמה את לבה לחיות ולנצור מכל משמר את רוחה בקרבה. ולא צרה עין אנשי רומי בבני ישראל היושבים בתוך עירם, כי הכירו כי דורשים בני העם הזה את שלום הארץ, אשר באו אליה. אך בכל אשר היתה רוח ישראל נאמנה את רומי בכל דבר שלום הארץ וטובתה, ככה זרה לרוחם התמה והזכה תפארת גאון הגוי הזה, אשר בנה את ביתו בדמים, וּקְשי משפטיהם ותורותיהם, אשר לא לחן ולא לחסד כי אם לכח גָבֵרו³⁸. וירגישו ויכירו, כי למען השתמר בעינם ובעצם תֻמם, יש להם להקים להם מורים חכמי לב מקרב עמם, אשר יורו להם את התורה ואת המצוה. ואיש חכם ונדיב אשר קראו לו חכמי הדור תודוס איש רומי עמד בעת ההיא בראש העדה, ויתנדב לתמוך ביד תופשי התורה, כי ימצאו את לחמם³⁹ בנחת, למען תהיינה עתותיהם בידיהם להורות את בני עדתם חכמה ומוסר. ומלבד אשר חוק בידי חכמים, היה גם הוא מטיף לעדתו. ותהי תמצית תורת פיו, כי לאדם אשר חנן ה' דעה והשכל ויתן את לבו בידו למשול בו, יש לו לקחת מוסר מן היצורים הנופלים ממנו לשמוע בקול יוצרו כהמה⁴⁰. ומלבד החסד אשר עשה והמוסר אשר הורה בקהל עדתו, נהה מאד אחרי ירושלם מקדשה וקדשיה ויהי בעיניו ליל השמורים בארץ הנכריה כליל חג אשר לֻקח מעליו כל הדרו, באין קרבן הפסח עולה על השלחן. וישם לחוק לעדתו לאכול בלילה בשר גדי עשוי וצלוי כתבנית הפסח אשר בירושלם. אך בדבר הזה היה גורלו כגורל יתר הנדיבים יושבי מדינות הים, אשר, מאהבתם את עיר הקדש ואת היכל אלהיה. נחפזו להעלות אליה קרבן ומנחה אשר לא כדת ועל כן השיבו הכהנים את מתנותיהם ריקם. גם החוק אשר שם תודוס לעדתו בתם לבבו ובנקיון כפיו, לא זכה להפיק רצון מזקני ישראל בירושלם, אף כי כבוד תודוס יקר בעינים מאד ויוכח לו שמעון בן שטח במכתבו, אשר שלח אליו על מעשהו זה, אשר המעט ממנו, כי לא יוסיף קדושה לקדשי ה‘, קרוב הוא להורידם מקדושתם ולשום בעיני המון העם את כל ערי הארצות כעיר אלוהים, כי יאמרו בלבם כי את הפסח כהלכתו הם אוכלים⁴¹. ויחרדו ויחרצו גם בני ישראל יושבי רומי בכל עוז למלא את שקליהם ביד נדיבה אל מקדש ירושלם, כי המה הזכירו להם מדי שנה בשנה את מַתְכֻּנְתָּם אל עמם ואת חלקם בעבודת המזבח, אך על התרומה הזאת אשר קראו להם הרומים “זהב היהודים”⁴² קם ציצרון לשטן ולאיש ריב, למען תמצא ידו להפוך בזעם לשינו את רשעת אחד מאוהביו לצדקה. וזה הדבר: איש אחד משרי רומי, ושמו פלָקוּס, היה נציב באזיא הקטנה וירב האיש לעשוק ולערוץ את יושבי ארץ ממשלת ידו, ויאכל את שארם מעליהם. ובתוך יתר החמסים, אשר חמס ויגזול וישם בכליו, היו מאתים מנים זהב מתרומת השקלים, אשר הרימו בני ישראל יושבי הארץ ההיא ויועידו אותו יושבי אזיא הקטנה, וגם בני ישראל אשר בתוכם, למשפט לפני זקני רומי. וישכור לו פלקוס את ציצרון למליץ מגיד ישרו, ויפלא מציצרון לטהר את עצם העושק הזה באשר הוא ויתהפך בתחבולותיו ויפוך את ידו על כל דבר תרומת השקלים, וידבר על לב הזקנים לאסור את מוצא השקלים מרומי ומדינותיה, בהזכירו כי לפנים היה רע הדבר הזה בעיני מושלי רומי. ולמען קנות את לב הזקנים והקהל, חרף את ישראל ואת תורתו בדברי בלע סרי טעם, אשר בהם גלה המליץ הרומי לדור אחרון את נַבְלוּתוֹ מה רבה היא ודעתו בדבר משפט צדק צדק מה נלוזה ומה נפתלה היא. ויתן בן עם הגבורים את נפשו לכלמה ביום ההוא, גם במורך לבו, כי השפיל את קולו מאד באזני השופטים מיראתו את בני ישראל הנאספים שם, כי רבים היו בעת ההיא, בני ישראל בעיר הגדולה ההיא, ושלמים בעלי לב אחד, ודבריהם נשמעים מאד בבית מועד עם⁴³. מה היה משפט הזקנים על דבר שקלי אזיא הקטנה אין יודע עוד. אך אחרית שני בעלי הריב, ציצרון ועדת ישראל ברומי, נשמרים ונזכרים בפי סופרי הדור ההוא. על ציצרון התהפכו המסבות, ומושלי ארצו הגלוהו מביתו ומעירו, ויהרסו את ביתו, ובאחרונה מת בידי הורגים. ועל קהלות רומי נוספו שבויי חרב פומפי, אך עד מהרה נפדו בידי אחיהם עשירי העדה אשר בלבם היתה צרורה תורת מוריהם, אשר חֵרוּת האדם יקרה להם מכל והאומרת כי “פדיון שבוים” הוא הגדול בכל מעשי הצדקה⁴⁴. וירב מספר השבוים האלה, על מספר היושבים הראשונים, ויתנו אנשי רומי לקהלה הישראלית תְרַסְתְוֵרֵי⁴⁵ היא שפת נהר טבר ויתאספו שם מדי שבת בשבתו ובכל יום מקרא קדש להתפלל ולקרוא בספר התורה לשמוע דבר ה’ מפי חכם⁴⁶ וחכמי התורה הלא היו ברומי גם בימי תודוס ושמעון בן שטח⁴⁷; וקרוב הוא מאד כי נמצאו גם בתוך שבויי פומפי חכמים אשר באו שמה מארץ ישראל. ומי יודע אם לא נאצלה גם בימים ההם מרוח תורת משה הטהורה על חכמי רומי. כי לעומת ציצרון הצורר לישראל והמלעיב בתורתו קם חכם וסופר בעיר ההיא ושמו וָרון⁴⁸ איש נכבד וטהר לב, אשר מאס בעבודת הפסילים וישם את עבודת אלהי ישראל למופת לכל הגויים⁴⁹. וזקני רומי, אשר בדברי דת היו נוחים לכל העמים, הטו חסד ויתנו לאבותינו הנפוצים בארצם ובארצות אשר כבשו, משפט אזרח⁵⁰. ובדעתם את לב בני ישראל היושבים בארצות הנכר הנוטים לשלום, הבדילו אותם לטובה מכל בני העמים, כי כאשר אסרו זקני רומי על כל יושבי ארצותיה כל כנופיה וכל מַגְבִּית בלי רשיון, קימו ביד בני ישראל בפקודה מפורשת את זכותם לְהִוָעֵד אל בתי כנסיותיהם ולגבות את שקליהם כטוב בעיניהם, באין מחריד ובאין מפריע⁵¹. והיונים אף כי קרב קצם לא דכאו עוד ולא לקחו מוסר לדעת את נפש עם נענה, ויוסיפו גם בעת ההיא להרע לישראל, מרומי העם התקיף הרודה גם בם. וגם אחרי אשר קצצה ותגזור חרב רומי את נְחַש ממלכת ארם היונית לגזרים, לא חדלו עוד גם הגזרים לפזז ולפרפר ולרוק חמת עכשוב על כל סביבותיהם. ואנטי וכוס בן אנטיוכוס אשר השבית פומפי את ממלכתו וישמהו לשליט על מדינה קטנה, גם העריץ החלש הזה, לטש גם הוא את עיניו אשר עוד מעט כמו ותכהינה לנצח, ויפער עוד את פיו לבלוע את מכס חֻפי ארץ ישראל. וישלח הרקנוס מלאכים לרומי ויחזיקו הזקנים את דברם על זקני פֶרְנַס, להכביד ידם על אנטיוכוס האחרון הזה, לבלתי ערוב עוד את לבו לשלוח יד אל המכס אשר להורקנוס ולעמו הוא, וכי ישיב לישראל את כל המבצרים החֻפים והאחוזות אשר לֻקְחו מהם בימי פומפי⁵² וגם בכל הדברים, שם יולי קסר כל ימי עמדו בראש זקני רומי את לבו לנדוד את הפרצות, אשר פרץ פומפי וחבריו בישראל וירב את ריבם וידרוש את משפטם, ביד חזקה מיד בני יון העושקים אותם בארצותם⁵³. ולמען חשוך את יד שכניהם הרעים מעליהם בארץ מולדתם, צוה לחוק את דברי פקודותיו בלוחות נחושת על עמודים, בצור וצידון ובאשקלון, מלבד אשר היו חקוקים בהיכל הקפיטול ברומי, למען דעת העמים הקרובים לארץ ישראל, כי העם הזה בעל ברית לרומי⁵⁴.

אך יולי קסר לא האריך ימים, כי קנאו הדבקים בדרכי רומי העתיקה ובסדרי ממשלת זקניה באיש הזה, אשר שלח יד להפוך את כל אלה משרש ולכונן בה כסא ממלכה, וימיתו אותו ויתאבלו עליו בני ישראל יושבי רומי⁵⁵. וקסיוס הקושר וההורג אותו, טשׂ כנשר על יהודה לבוז אותה ולמלא חוריו את כספה ואת זהבה, וַיַכְבֵד ידו עליה לתת לו שבע מאות ככר כסף. אז מצא אנטיפטר לו מקום להתרצות להורג אדוניו, ולקנות גם את לבו לו ולביתו, ויוצא את הכסף למלא אותם אל העריץ הרומי, על שני בניו ועל רעיו הנאמנים עמו, ועל מַלוך האובה להרקנוס. ויחרצו כל האנשים האלה לנגוש את העם ולהעלות את הכסף ועל כלם עשה הורדוס חיל לפשוט את עור העם מעל עצמותם בלי חמלה, וַיַעְבֵּט ויאסור את יושבי הערים ואת זקניהן. ותצלח בידו להקדים ולהביא את פרשת כספו לקסיוס בראשונה. תעמוד מזמת בית אנטיפטר לשם את רומי הזה למָגִנָם ולמָעֻזם, ככל אשר שמו את פומפי, גביני ויולי קסר, אף עמדה לו ערמתו להבאיש בעיני העריץ התקיף את ריח מלוך האוהב את עמו ואת הית החשמונאים, והשונא תכלית שנאה את בית אנטיפטר ואת רומי, ולכרות שוחה לו. כי ידע האדומי את נפש האיש הזה, אשר תחוס על אָחִיו, ולא יעשוק ולא ירוץ אותם בחמת כח למען הפק רצון מעם נכרי, כי אם מעט מעט יקבץ את הכסף, עד כי יהיה הוא האחרון לכל רעיו. וכאשר חשב אנטיפטר, כן הָיָתה, כי אֵחר להביא את הכסף. ותבער חמת קסיוס העריץ עד להשחית ויאמר לקרא את שמו על כל המתנות, אשר העלה הרקנוס לרומי, למען מצוא חן בעיניה. ותהינה ארבע ערים, הלא הנה, גוֹפנה ואַמה לוֹד וִתמְנָה אשר פגרו מהעלות את המס. הפר את כל המחשבות אשר חשב על ישראל ואת עריהם, אשר גזל מהם פומפי ויתן אותן לבני צור וצידון ויולי קסר הושיב אותן לישראל, שב קסיוס ויקרען מיד בעליהן וישב ויתנן לצור ולצידון⁵⁶.

ומלוך ידע את כל מזמת אנטיפטר מראש, אף גֻנב אליו דבר, כי שת קסיוס את ידו עם מַרקוס אשר היה לנציב בארם להוריד את הרקנוס הישיש מעל כסאו, ולהמליך את הורדוס האדומי תחתיו על ישראל ויחשוב מלוך מחשבה למחוץ ראש מבית רשע, להמית את אנטיפטר ולהחזיק את הממלכה בידי הורקנוס וביתו. וַתִוֶדַע מחשבת מלוך לאנטיפטר ולבניו, ויתאזרו לקראתו, וישכרו להם בסתר את בני ערב לעמוד לימינם, ויגלו את אזן הרומיים לארוב לאויבם זה. וַיֵטֶב מלוך לראות כי ביד רמה לא יוכל לאנטיפטר, ויאחוז גם הוא את דרכו, וידבר אליו חלקות וַיֵרָא לו כאוהב, ככל אשר התחפש אנטיפטר כאוהב למלוך כל היום, וכממלט את נפשו מכל רעה. ובסתר הטה, מלוך בשוחד את אחד מסריסי. הרקנוס וישם מות בקערת אנטיפטר האוכל על שלחן הרקנוס. וימת אנטיפטר, ראש מסיבי כל הרעה אשר כלתה אל עם ה', על שלחן המלך התמים אשר אותו סבב בכחש, ויפרוש רשת על פעמיו, ויחתור את ביתו, ויטמון מוקש לצפוני וקנאת איש דבק בעמו בכל לבו, אכלה את האדומי האוכל את ישראל בכל פה. ולוא הקדימה הקנאה לבא זה כעשרים שנה מי יודע אם לא היו פנים אחרים כיום לתולדות הדורות ההם, או גם לדורות הבאים אחריהם אולם ביום נְקום מלוך נקמת עמו, כבר הבשילו אשכולות מרורות ענבי ראש אשר בם היה שמור יין החמה לזרע יעקב, כי אנטיפטר הוליד את הורדוס, ואם אנטיפטר מת רעתו לא מתה, כי כבר הקים לו יורש נאמן לרשתה להגדילה ולהרבותה.

ובכל מתכֹּנת מלוך אל בית אנטיפטר ובכל המשטמה אשר שטמו איש את רעהו, יֵרָאה חתַת אשר חַתו איש מפני אחיו לגלות את לבם, אין זאת כי ככל אשר תקפה יד האדומים, כן חזק מלוך ואנשי עצתו בהיות יד כל העם עמו. גם אחרי מות אנטיפטר בחר מלוך להתכחש אל הדבר הזה, וגם הורדוס שמע לעצת פאזל אחיו המתון ממנו, להשמר מצאת לקראת מלוך ביד חזקה, כי אם להערים ולהֵרָאות כתמים בנקיון כפיו. ולא רק לב העם לבדו היה אחרי מלוך, כי גם לב הרקנוס היה אחריו. ויהי בבוא הורדוס משומרון לימי החג ואנשי צבא עמו מבני הנכר ויניאהו הרקנוס בעצת מלוך מבוא העירה, באמרו כי לא נכון להביא נכרים בשערי לראש הדףאשר היה אסיר שם בידי הרומיים ולמהר ולשוב אל יהודה, ולהמריד את כל העם על בני אנטיפטר, כי עיני הרומיים אשר בארם וכנען שעו אז אל המלחמה, אשר קמה בין קסיוס ובין אנטוני. אך הורדוס, אשר התהלך עמו כרֵעַ קדם את פניו, ויקדש עליו משחיתים, וישם שרי גדודים מחי. רומי לאורבים לו על שפת הים, ויפלו עליו ויכוהו וימיתוהו. כשמוע הרקנוס את דבר מות מלוך, נפל ויתעלף כי נבהל לראות כי נשמד מָעֻזּוֹ, אך עד מהרה שִׁנה את טעמו לעיני הורדוס ואחיו כי ירא גם מפניהם גם מפני קסיוס, אשר ידו היתה עמם להמיתו⁵⁷. אולם במות מלוך לא אבדה עצתו, אשר יעץ על בני אנטיפטר ואך הִפנה קסיוס את שכמו לצאת מארם וכנען, ויקם שר גדוד אחד ושמו פָלִיכְסְ, אשר חנה הוא ואנשיו בירושלם וירם יד בפאזל ויט כל העם אחריו. וימהר הורדוס עירה דמשק אל פאבי הרומי להחיש לו עזרה וַיָחַל שם הורדוס וַיֵּאָנַשׁ. ויתחזק פאזל ותרם ידו על פליכס. ואחי מלוך לכד מצדות ומבצרים ויתפוש את מבצר מסדה אשר על יד ים המלח מים, מנגב לעין גדי וישגב בה. ויהי בקום הורדוס מחליו ויסע לקראתו ויחזק עליו ויגרשהו ויקח מידו את כל הערים הבצורות ויוכח פזאל "את הרקנוס על אשר תמך בידי הקמים על בית אביו⁵⁸ כי אם אמנם כבדו עיני המלך הזה לבחון את ערמת אנטיפטר הדקה והחלקה, לא טחו עיניו מראות את רעת הרדוס הקשה והגסה וידע הרקנוס לעת זקנתו את אשר עולל לו ולביתו ולעמו בלמדו את האדומי אלוף לראשו.

ובימי שבת מלוך בצור השכיל להטות את לב שריה וגבוריה לשום קץ לגדולת בית אנטיפטר, על כן קם גם מריון הצורי לשטן לבית הזה. ואנטיגנוס בן אריסתבול הטה את פאבי הרומי בשחד ויקן את לבו לעמוד על יד ימינו. ויפשוט אנטיגנוס ותלמי מֵנַי יבמו על הגליל ארץ ממשלת יד הורדוס ומריון הצורי עמם. וילכוד מריון את הערים הבצורות, ויתחזק הורודוס ויקח מיד מריון את כל אשר לכד וישלחהו לשלום, ויתן מתנות לַמִּקְצָת אנשיו, כי חוק היה להורדוס להתהלך בחסד ובנדיבות עם בני כל העמים לבד מבני ישראל, למען יהיו כלי חפץ וכלי זעם נכונים בידו לעת מצוא לרדות בהם את עם עברתו, את ישראל הַמֵּאֲנִים בו. ואחרי שלחו את מריון, שם פניו אל אנטיגנוס ואל תלמי מֶנַי אשר הבקיעו עד גבול יהודה ויכס ויהדוף אותם מפניו. בדבר הזה הוסיף לקנות שנית לביתו את לב הרקנוס ואנשיו, כי אנטיגנוס אף כי חשמונאי הוא. הלא היה איש ריב גם להרקנוס. וגם אלה מאוהבי החשמונאים, אשר בראשונה בכרו את אריסתבול על פני הרקנוס, קרוב הוא כי נקעה נפשם מעל אנטיגנוס, אשר דבק בבית תלמי מָנַי הנכרי, ויתן לו את אחותו לאשה. ובעת ההיא הוסיף עוד הורדוס להתחזק בבית הרקנוס, כי מלבד אשר היתה לו דּוֹרִי האדומית מבני דלת העם לו לאשה, ותלד לו את אנטיפטר בנו, ארש לו לאשה. בשובו מהכות את אנטיגנוס ואת תלמי מני, את תפארת בנות ציון את: מרים החשמונאית אשר ילדה אלכסנדדה בת הרקנוס לאלכסנדר בן אריסתבול. האשה הזאת עשתה לו שם ביפיה ובחכמתה, ובגאון תפארת מולדתה, אשר לא הליזה מנגד עיניה, ועל כלם בשנאתה את הורדוס עוכר בית אביה. וַתַעֲמֵק האשה הזאת לראות דבר לאשורו מהרקנוס אבי אמה, כי אך הערם הערים הורדוס לדבר אליו חלקות ויפת לבו אחריו ככל אשר נפתה על אנטיפטר אביו.

אך עיני העם לא הכה הורדוס גם הפעם בַסַנְוֵרִים. ויהי כי עלתה יד אקטפין ואנטוני בעלי ברית יולי קסר על קסיוס, ואנטוני בא למשול בארם ובכנען, ויהי בבואו עירה ביתין⁵⁹ ויקדמו, בתוך מלאכי כל העמים, את פניו גם מלאכי ישראל מבחירי סופריהם ומליציהם ויצעקו חמס באזניו על הורדוס ופאזל אשר הֵעֵזּוּ לעשות כמעט מלוכה על ישראל, כי להם הממשלה ולהרקנוס רק השם. אך דבריהם לא עשו פרי כי ידע אנטוני את הורדוס כי עושה מלאכה הוא, ומעשיו טובו מאד לרומי ולשריה, ואחרי אשר הקריב לו הורדוס מנחה יקרה מאד, לא נתן לאנשי ריבו לראות עוד פניו, אחרי כן שלח הרקנוס מלאכים לאנטוני, ועטרת זהב גדולה בידם למנחה לו ודברים בפיהם לחלות את פניו להעביר את רעת קסיוס ולשלוח דרור את יושבי גופנה ויתר הערים אשר מכר לעבדים, ולהשיב לארצו את עריהם אשר הציל יולי קסר מיד צור וצידון, ואשר קסיוס בחרות אפו בישראל שב ויקרעם מידיהם, ויתנם לעמים ההם, וישמע אנטוני לקול מלאכי הרקנוס וישב לו מכתב מלא דברי כבוד ועל יושבי צור החזיק את דברו, וישלחו לחפשי את בני ישראל, אשר קנו לעבדים, מיד קסיוס. וישיבו להרקנוס את הערים אשר קרע קסיוס מיד רומי ויתן להם⁶⁰.

והדבקים בעמם לא נתנו דמי לאנטוני, וישובו ויישלחו אליו מלאכים מאה איש דוברי צחות, לצעוק על הורדוס ואנשיו, ויתיצב בפניהם נער אחד ושמו מישָׁאִל, ויהלל אל אנטוני את ממשלת הורדוס בשם כל בני הנעורים. והורקנוס נואל גם הוא לדבר טוב על הורדוס ועל מעשיו, אז מצא הרומי את אשר הוא מבקש. ויקם אנטוני 3713–47 את הורדוס, אשר קנה את לבו בכסף מלא ואת פזאל לטֶטְרַרְכיס והטֶטרַרך הוא נסיך מושל על רביעית הארץ, מנסיך כזה לא גדל בעיני הרומיים כי אם מלך תומך שבט יושב על כסאו. ויהי המעט כי הכעיס אנטוני את לב ישראל, בשומו את בני אנטיפטר לנסיכים מושלים בם, ויתפוש חמשה עשר איש מן המלאכים ויאסור אותם ויאמר להמיתם, אך הורדוס אשר לא רצה להתבאש בעם בפעם ההיא, אשר היתה עת רצון לו, העתיר בעדם וישלחם אנטוני לנפשם. ובכל זאת לא רפתה רוח בני ישראל החרדים לטובת עמם, ויוספו לשלוח אלף איש אל הנציב הרומי, לפגוע בו להסיר מעל ארצם את יד בית אנטיפטר. וישלח בם אנטוני בחרון אפו את אנשי צבאו ויקֹצו בם בחרבותיהם וימיתו מהם רבים והנשארים נסו על נפשם. ויהמה לב הרקנוס על המכה, אשר חִלה הרומי בבחירי עמו, ויחש מרפא ביד הרופאים אל המֻכים, ואת המומתים קבר בכבוד גדול, ונפש העם מרה מאד על הורדוס, אשר בשלו היה כל ההרג ותהי התלונה רבה מאד ויחר אף אנטוני, ויהרוג את כל המלאכים השבויים בידו⁶¹.

לשנה הבאת הניח פקור ⁶² בן מלך הפרתים וּבַרְצָפָן האחשדרפן ארצה ארס. בעת ההיא מת תלמי מני ובנו לִיזַנְיָה המושל תחתיו, כרת ברית עם אנטיגנוס. ויט ליזניה את לב הפרתים לשית ידם עם אנטיגנוס להעלותו על כסא אבותיו ולהמית את הורדוס וביתו, בשכר אלף ככר כסף⁶³ אשר יתן להם אנטיגנוס. ויבא פקור ויפרוש ידו על החוף, ויושבי צידון ועכו פתחו לו את שערי עריהן, וברצפן הבקיע אל תוך הארץ. ויתן פקור ביד אנטיגנוס גדוד פרשים ויתקבצו יושבי הר הכרמל אל אנטיגנוס, וילכו עמו ללכוד את עיר דרומה⁶⁴ ולא הצליחו. וישימו פניהם ירושלמה, ובכל המקום אשר עבר אגטיגנוס נוספו עליו אנשים מבני ישראל. ויבא העירה ויחן על פני בית המלך. ויצא הורדוס ופאזל ואנשיהם להדפם, ותקם מלחמה בַחֻצות ותעל יד הורדוס על יד אנגטיגנוס. ויחש אנטיגנוס וחילו מפלט להם בחצרות המקדש והורדוס הפקיד עליהם בבתים, אשר סביבות הר הבית אנשים לשמרם. ותצלח חמת העם על אנשי הורדוס שנוא נפשם וישרפו עליהם את הבתים באש. ויחלץ הורדוס למלחמה על מציתי האש. ויחזק עליהם ויקח נקמתו מהם ויתפשם וימיתם. ויהי בבא כל העם מעריהם לחוג חג השבעות 3720 —40 ויחזיקו בעיר ובמקדש וישתער עליהם הורדוס ויכם ויפיצם. בעת ההיא בא פקור וחילו העירה, ויגנוב את לב פזאל ויאמר לו, כי לעשות שלום הוא בא, ויביאהו פזאל אל ביתו ויפַתֵהו פקור לשלוח מלאכים אל ברצפן וַיִדָרש לו פאזל, אך הורדוס הזהיר אותו להשמר מפני פקור מאד. ולא שמע אליו פאזל וילך הוא והורקנוס הגלילה אל ברצפן החונה בכזיב על חוף הים, ויקדם אותם האחשדרפן בכבוד גדול, אך מרחוק הפקיד עליהם שומרים ובאחרונה אסרו אנשי ברצפן את שניהם בכבלי ברזל וישימו אורבים גם לנפש הורדוס. וירא׳ הורדוס, כי לא תהיה לו פלטה מפני הפרתים אשר מלאו את ירושלם, ויד כל העם עמם. ויכן את כל מעשיו בלט ויאסוף בסתר את אנשי צבאו הנאמנים אתו, וַיַרְכֵב על הפרדים את כל נפשות ביתו ואת מרים המאורשה לו ואת אלכסנדרה אמה בת הרקנוס עמם (עמהם) ויתחמק מן העיר לילה להמלט אל מבצר מַסָדָה, אשר על ים המלח הקרובה אל אדום ארץ בני עמו. ובני ישראל היושבים על יד הדרך שמעו, כי הורדוס חש מפלט לו ויצאו לקראתו לתפשו ולהסגירו ביד אויביו וְתִלְבַּשׁ את הורדוס גבורה ויפיצם ויבא אל מבצר מסדה וַיַּנַּח שם את כל נפשות ביתו ושמונה מאות איש חיל עמם והוא הולך בראש תשעת אלפים איש הצבא הנותרים ארצה אדום, על פי עצת יוסף אחיו נגיד מבצר מסדה אשר קטן היה מהכיל את כל הצבא הרב. וחיל הפרתים בזזו את בתי אוהבי בית אנטיפטר, אך ברכוש הורקנוס לא נגעו לרעה ואת מרשה אשר ישבו בה מאות שנים בני אדום בעלי ברית הורדוס הכו וַיָבֹזו. ואחרי כן הסגירו את פאזל ואת הורקנוס ביד אנטגנוס וירא פאזל, כי כלתה אליו הרעה וישלח יד בנפשו וימות ואת הורקנוס הוליכו שבי אל ארץ הפרתים, אחרי אשר עשו מום באזניו לבלתי יכשר עוד לכהן את הכהונה הגדולה⁶⁵ ואנטיגנוס הנקרא בשמו העברי מתתיהו עשה מלוכה על ישראל. ויטבע שקלים אשר היה מְפֻתָח עליהם בכתב עברי שמו העברי: “מתתיהו הכהן הגדול” ובכתב יוני “המלך אנטיגנוס”⁶⁶ ויגרש אנטיגנוס את חיל רומי, אשר שרדו במבצרים אחדים מן הארץ ותטהר ארץ ישראל מחיל העם הנכרי. וכל איש רואה לעינים, מן הדבקים בעמים, התברך בלבבו, כי שבה הממלכה לבית ישראל ובני אנטיפטר נכאו מן הארץ; אך לא כאשר נראתה כן היתה, הן אמנם כי בעת ההיא, האחת בכל ימי חייו, קצרה נפש הורדוס בעמלו מאד, כי ראשית דרכו היתה למלך ערב, ועד מהרה ראה, כי אין לב המלך ההוא תמים עמו ויחלץ משם וימלט ארצה מצרים וילך משם לבא באניה עירה רומי וימצאהו סער גדול בים, עד כי כל הכבודה אשר עמו אבדה במצולה, אך הסער גם המצוק אשר השיגו אותו לא דכאוהו ולא מנעוהו מבא אל מחוז חפצו, ולא הסירו את השטן הרע הזה מעל ישראל. ובבואו רומי שבה השעה להיות משחקת לו, גם אשר לא עלה על רוחו לבקש נתנה לו, כי בשומו פניו אל רומי, לא ערב את לבו לבקש את אדירי רומי בלתי אם, כי יקימו את אריסתבול אחי מרים ליורש עצר להרקנוס אבי אמו, רק למען העביר את הממלכה מאנטיגנוס אויבו. ולבו היה נכון בטוח, כי במלוך אריסתבול יהיה הוא המושל ברוחו, בלבו בעמו ובארצו. אך עוד לא פצה פיו לדבר דבר, והנה אנטוני קם ומוכיח לסור זקני הארץ, מה טוב ומה יפה הוא לרומי, אשר מלחמה לה בפרתים, להמליך את הורדוס תחת מלכי בית חשמונַי, למען יהיה הוא לבעל ברית תקיף לה ולמעוז בפני הפרתים הקרובים לארץ ישראל ולשומר צעדיהם. וימלא פיו את תהלת הורדוס ובית אביו, אשר השליכו נפשם תמיד על שלום רומי ועל כבודה. וימליכו הזקנים פה אחד את הורדוס על ישראל ויתנו לו את כסא דוד ושלמה, אך לא על פתח “אהל. מועד האלוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר” עלה הוא "וכל נשיא לכל ישראל״ להקטיר⁶⁷ ביום הנתן לו המלוכה, כי אם אנטוני, אשר שפך דמי נכבדי ישראל הצועקים אליו מפני נוגשיהם האדומים, ואֹקְטַפיָן עלו עמו אל היכל הקפיטול ויזבח שם המלך המלך החדש לישראל, עולה וזבחים לשקוצי הדמים לאלהי רומי ביום הראשון למלכו. אות ומופת לימים הבאים, כי בכל שנות מלכותו יהיה עם אלהי אברהם השה לעולה, אשר יעלה כליל העבד האדומי הזה, לריח ניחוח לגלולי רומי ולעצביה.

והורדוס לא התמהמה ברומי וימהר לעזוב את העיר ההיא ולבא אל הממלכה אשר נִתנה לו מידה. וירד באניה ויבא אל עכו 3721 — 39, ויפן משם אל יפו אשר יושביה היו בעלי ברית אנטיגנוס וילכדה. וילך וילך אחרי כן אל מסדה ויפץ את הצרים עליה ויקרא לאנשי ביתו הנצורים שם דרור, ויבא אותם עירה שמרון, כי רוח השמרונים נאמנה אתו מאד – גם על מצודת חרסה⁶⁸ האדומית אשר נוכח מסדה פרש ידו. וישם את כוסטבר⁶⁹ ממשפחות כהני אדום, אשר כהנו לאליליה לפני לכוד אותה הורקנוס הראשון לנציב בארץ מולדתו האדומית⁷⁰. ואחרי כן שם את פניו אל ירושלם להבקיעה אליו ויתקע את מחנהו מים לעיר. ויעל חיל אנטיגנוס על החומה להדוף את אנשי הורדוס מן העיר, וימטירו עליהם זקים וחצים. ושרי רומי פנטידוס וסילו⁷¹, אשר הָפקד עליהם לעזור להורדוס היו לו כמעט למוקש ולמפגע, כי התהפכו בתחבולותיהם, יוטו על ימין ועל שמאל; פעם האירו פניהם אל אנטיגנוס ופעם אל הורדוס, אין זאת כי אם רמז רמזו להם אדירי רומי לבלתי התבאש גם עם אנטיגנוס, עד ראותם איך יפול דבר המלחמה. כי שֻׁלחה בעת ההיא רוח רעה בין גדולי רומי, על כן היו עיניה אל תוכה, ולא רצתה להרבות את מספר אויביה⁷² . כראות הורדוס כי אמיץ חיל אנטיגנוס וכי חיל רומי משענת קנה רצוץ הוא לו במקום הזה, ויאמר לפתות את העם בחלקת שפתים. ויעבר קול בסביבות ירושלם באזני העם הנלחמים על החומה, כי רק שלום העיר וטובת עם ישראל הן מחשבותיו כל היום, אך דבריו שבו ריקם. וירא כי תכבד עליו המלחמה במקום הזה וילך ארצה הגליל. וילכוד את ציפורי וילחם מלחמה קשה מאד בחיל המארבים הדבקים בבית חשמונאי, אשר שוטטו בארבל אשר ממערב לים כנרת. וישליכו המארבים את נפשותיהם מנגד על עמם, וילחמו בחמת כח נפלא מאד כארבעים יום, ואחרי אשר עיפה נפשם על ערמת הורדוס, אשר הערים להתגבר עליהם, בחרו רבים מהם להמית בעצם ידיהם את נשיהם ובניהם לשלוח יד בנפשם, מבגוד בעמם ובבית חשמוני. ומעבוד את העבד האדומי. גם יתר העם התעורר להלחם בכל נפשם על מולדתם ועל בית אדוניהם בית חשמוני, בהורדוס קונֵה ממלכות ישראל מיד אויביו. ויכו אנשי הגליל את תלמי פקיד חיל הורדוס אשר הציג שם, וירבו חללים בקרב אנשיו, וישליכו רבים מהם אל מי ים כנרת. ופפוס שר צבא אנטיגנוס הכה את אנשי הורדוס לפי חרב, וימת בעצם ידו על יד יריחו את יוסף אחי הורדוס שר צבאם, אשר הפקיד אותו באדום לשמור עם מולדתו, כי לא יפתה גם לבם אחרי אנטיגנוס. כה התלקחה בעת ההיא האהבה לבית חשמוני, עד כי גם באחיו בני אדום לא בטח הורדוס וירא פן יבגדו בו גם הם ונתנו יד תחת אנטיגנוס⁷³. ולא שוא היתה דאגתו, כי אמנם שב לב רבים מבני אדום מאחריו ויאמרו לפשוע בו⁷⁴.

וכראות הורדוס כי גם מיד שרי רומי אשר אתו, לא נשקפה לו כל תִּקְוַת עזרה וילך אל אנטוני היושב בעת ההיא באנטיוכא ובטרם בואו שמה, הִכָּה אויבי רומי הארמים, אשר קשרו על הרומים, אשר השביתו את ארצם מממלכה, ואת כל המארבים, אשר שמו הארמים בדרך לחיל הרומים, הניס וַיָפֵץ; על כן קדם אנטוני את פניו באהבה ובכבוד ויפקד את סוסיוס, אשר שם לנציב ארם, לעוזר להורדוס ולתומך ידו בכל כחו. ויתן על יד הורדוס שני לגיונות למהר לשוב לארצו. וסוסיוס התנהל אחריו לאטו לרגלי צבאו הרב. ואנשי הגליל התיצבו בפניו בכל מקום עברו וילחמו בו במרת נפש, אך יד חיל רומי גברה עליהם. וביריחו, אשר שמה שם הורדוס את פניו להנקם נקמת יוסף אחיו, החרידו אותו ששת אלפים איש בחור, ואיש אחד תקע חנית בצלע הורדוס. וימלא הורדוס חמה, ויצת חמש ערים באש ויך אלפַּיִם נפש מיושביהן. ויפן משם וילך אל כפר יְשָׁנה הקרובה לבית אל, אשר שם תקע פפוס את מחנהו ויך באנשי פפוס מכה רבה. ובשוב אנשי המלחמה אל בתיהם סגר אותם ברוב חילו ויתוץ עליהם את הבתים אשר נסגרו לבוא בם וימיתם בהרס ובמפולת ויהי מראה המקום מורה מאד, כי מלא ערמות חללים מובסים ורצוצים, ופפוס שר צבא אנטיגנוס בתוך החללים. ויכרות הורדוס את ראשו וישלחהו לפרורה אחיו לכפורים על נפש יוסף אחיו, אשר נפל בידי פפוס.

ככלות החרף הסיע את מחנהו ירשלמה ויצב לו יד נוכח בית המקדש ויצב את עבדיו לשפוך סוללה ולבנות מגדלים. והורדוס, אלוף בני עשו נסע שמרונה להתחתן בבת יעקב, במרים הנאוה והמעֻנגה חכמת הלב וקשת הרוח. ואמנם נאוה לכותים בעלי שמרון “צרי יהודה ובנימן” להיות שושבינים לחתן דמים זה, בהיות הם ומרבית האדומים, אוהביו ותומכי ידיו בכל אשר פנה. ועין ירוּשלם לא צרה בדבר הזה בשמרון צרתה. וַיֵחָשַׁךְ מעט כאבה, כי נגולה מעליה החרפה הזאת לראות בימי עָנְיה, את תפארת בנות מלכיה וכהניה גבוריה ומושיעה מובלת כצאן לטבח ונופלת בעצומי עבד בית אביה עז המצח אשר רוחו זרה לה ונפשה געלה בו. ומה נאה היה החֶבר ומה טוב היה הדבק הזה, אשר דבק בית אנטיפטר האדומי הסנה הנבזה בענבי הגפן האדרת בית מתתיהו החשמונאי, ראתה עין ישראל בבוא הורדוס למלא ידו למשול בירושלם. יהודה בן מתתיהו בשומו את פניו לבא בשערי עיר האלהים, קדוש מאוייו וראשית מעשיו, לטהר את בית ה' ולרפא את הריסות עיר הקדש ולחבוש את שבר עמו, והורדוס בן אנטיפטר, בכוננו את צעדיו לבא אל העיר, שם את המקדש למטרה הראשונה לכלי מפצו, למען תמצא ידו לפרוץ בחמת אפו בעיר אשר עיני כל ישראל אליה, ולהכין שם מטבח לנדיבי העם הזה אשר לא רצו להשליט את אלופי אדום על אלופי יהודה. כי שב הורדוס משמרון מקום חתונתו ושמחת לבו בראש שלושים אלף איש פליטי גויי הארצות, וסוסיוס הרומי בא בראש אחד עשר לגיונות ויתקעו את מחניהם מצפון לעיר. וגבורי בחורי ישראל נקהלו מכל עריהם ויבואו ירושלם, ויצבאו על חומתה ויעשו נפלאות בגבורתם, ויפרצו פעם בפעם פתאום אל מחנה האויב ויכו בהם מכה רבה, וישרפו את כלי המפץ והמצור האש ותהי ידם ויד חיל רומי איש ברעהו, ולא נפלו מן הרומיים בכל דבר גבורה. ובמחתרות, אשר חתרו האויבים מתחת לחומה יצאו בני ישראל לקראתם ויפגעו בם וירבו חלליהם. ואף כי כבד הרעב בעיר לא רפתה רוחם ולא מטה ידם. וראשי חכמי ישראל שמעיה ואבטליון, אשר אחד מהם הלא הוא שמעיה, נבא זה כמה, כי תרום יד הורדוס על עם ה‘, ראו כי אבדה כל עצה להמלט היום מרעתו, דברו על לב העם לפתוח לו שערי העיר ברצון⁷⁵, למען מנוע את חרב הרומיים מדם בני ישראל, אך שומע לא היה להם, ויוסיפו להלחם בכל כחם. אך בני בבא שני אנשים צעירים לימים מבני מרום עם הארץ, וקרובים למשפחת בית חשמוני, ואשר דבריהם נשמעו מאד באזני עמם, נטו בכל עוז אחרי אנטיגנוס, וידברו על לב העם להשליך נפשם על בית חשמוני, וְלִבְחֹר מות על בית החשמונאים, מחיים בצל מלכות הורדוס, וישמע כל עם המלחמה לדבריהם וילחמו בכח גדול⁷⁶, עד, כי באחרונה גברה יד האויב, כי עלו הרומיים אל החומה החצונה מקץ ארבעים יום, ליום אשר החלו להבקיע אליה. ומקצה חמישה עשר יום בחדש סיון הבקעה החומה הפנימית 3723—37 ויורו הרומיים זקים ולפידים אל חצרות ה’ וישרפו את אולמי העמודים באש. וירא הורדוס כי בדבר הזה התגרה ברעה. כי גם אחרי נפלם לא ינקו בני ישראל את האיש אשר שלח ידו אל בית אלהיהם ויוצא קול הוא ואוהביו, כי אנטיגנוס עשה את הדבר הזה, ורבים מן הצרים נסגרו לבא אל בית ה' להשגב בו. והרומיים ואנשי הורדוס פשטו בחֻצות העיר וברחובותיה, ויכו בה מכת חרב והרג ואבדן, ויהרגו את כל הנמצא בידם זקן ונער טף ונשים בשטף ובאכזריות רבה מאד מאד. ואת אנטיגנוס אשר בקש על נפשו, אסר סוסיוס בנחושתים להוליכו עמו רומי. ויתן הורדוס כפר רב לסוסיוס לבלתי קחתו עמו את המלך האחרון לבית החשמונאי אל רומי, אך לא למען גאול חייו הרבה כפר בעד נפשו כי אם לבלתי הֵרָאות המלך האומלל הזה את פני זקני רומי פן יזכרו לו את כבוד מולדתו והשיבו לו את ממלכות אביו. ויהי הכופר הזה שֹׁחַד לסוסיוס, כי ימהר להמית את אנטיגנוס, והעריץ הרומי שמע לקול העריץ האדומי, ויולך עמו אתאנטיגנוס אנטיוכיא, ויקץ שם את ראשו בגרזן. ויפול החלל הזה על חללי עמו, אשר נפלו לרבבות ביום בא הורדוס ירושלמה. בעצם היום אשר מלאו שבע ועשרים שנה ליום אשר פרץ פומפי אל העיר ואל המקדש, ויך באלפיו וברבבותיו באשמת אנטיפטר אבי המלך, אשר קם כיום לשטן ולמשחית בישראל⁷⁷.

זאת חנוכת הורדוס בן אנטיפטר, ואלה הם הזבחים אשר זבח ביום מלאו יד למשול בישראל.

והנה ימי שלטון בית חשמונאי תמו ביום מות שלומית המלכה, וימי שלטון בית אנטיפטר בעוז מצח הֵחֵלו ביום שים החנף הזה את בניו לשליטים בירושלם ובגליל, אולם ביום הבקע העיר לפני העריץ הרומי והעבד האדומי, כלתה עד תֻמה גם שארית התקופה הגדולה והנכבדה תקופת גדולת בית החשמונאים, אשר ימי גבורתה וימי כשלונה נמשכו מאה ועשרים ושש שנה⁷⁸, מיום קנא מתתיהו הכהן המקודש, לאלוהיו ולעמו, עד יום חלל הורדוס את נזר ממלכת ישראל לשומו בראש עבד הורג בית אדוניו.