מנוי בזויי עם לשרים. בזת היכל מלכי חשמונאי ומטבח לנכבדי שרי ישראל. בזת נכסיהם. משלוח הבזה מנחה לאנטוני. עוז הדבקים בעמם. תשובת הורקנוס מארץ הפרתים. הכהונה הגדולה נטלת מבית חשמוני. כהונת חנמאל המצרי. מאמצי אלכסנדרה ותשובת הכהונה לבנה אריסתבול החשמונאי. אלכסנדרה שתה ידה בסתר עם קלאופטרה ונתפשת ביד הורדוס. אהבת העם לאריס תבול ומותו בידי מלאכי הורדוס. זלזול הכהונה הגדולה מימי הורדוס והלאה. קדושת “כהן משמש וכהן שעבר”. “בני כהנים גדולים”. מועצות אלכסנדרה. סכנת הורדוס. משפטו לפני אנטוני וצאתו נקי מלפניו, מהומות ומדנים בביתו. מלחמת ערב ורעש ביהודה. אבדן ממלכת מצרים. מות הורקנוס בידי הורדוס. אהבת איקטפין קסר רומי להורדוס. חוזק ממלכת הורדוס, בני בתירא בראש הסנהדרין. הלל הבבלי, מולדתו וחכמתו עמדו לפני שמעי' ואבטליון. מבוכת "בני בתירא בדבר הלכה ומנוי הלל לראש הסנהדרין, ירידת הכהונה ועלית הנשיאות. “שבע מדות” שדרש הלל הזקן. רוממות שטת הלל בחכמת מוסר התורה. ענותו ודרכיו. הלל ומנחם. בני דורתאי. זקני דרום. הרגת המלכה מרים החשמונאית. הרגת אלכסנדרה וכוסתבר ורעיו ובני בבא. בעור מגלות היחס. חדוש מעשה ההלנים: תאטראות וקרקסיות בעיר הקדש. קשר על הורדוס. מות הקושרים ונקמת העם. בנין ערים ומבצרים. סבסטי וקסרי ומאמצי הורדוס בשנת הרעב. כהונת ישוע בן פאבי. כהונת שמעון בן ביתוס. נשואי מרים בתו להורדוס. חנופת הורדוס לעמי הנכר. חסדי הקסר להורדוס. שלטון הורדוס ומעשיו בארגוב. קשי יד הורדוס על ישראל. גזרת הורדוס להשביע את העם. מאון האסים והפרושים. צאת מנחם מן הסנהדרין. עקביה בן מהללאל. שמאי הזקן דרכיו ודעותיו. מתכנת שמאי להלל. תקנות הלל. בן הא, הא, אבא חלקי' וחנן הנחבא ותומת צדקתם. בבא בן בוטא ענותו ועזו. נקור עיניו בידי הורדוס. חדוש בנין המקדש בידי הורדוס. משפט יהודי ארצות הנכר לפני אגריפס הרומי. שנאת שלומית אחות הורדוס לבני מרים. עזוז בית בתירא בעבר הירדן. זממי פרודה אחי הורדוס ואשתו. מות פרורה. צאת לאור רעת אנטיפטר בן הורדוס: כהונת מתיא בן תיאופיל וכהונת יום אחד של יוסף בן אולם: אנטיפטר נשפט משפט מות. מחלת הורדוס. קשר תלמידי הסופרים והרגתם. כהונת יועזר. רשעת הורדוס האחרונה. הרגת אנטיפטר. מות הורדוס. חסד שולמית.

3757–3723

וביום הסוב ממלכת ישראל אל בית הורדוס תמו לריק כל מאמצי כח הגבורים הנדיבים והטהורים, מתתיהו ויהודה, יונתן ושמעון, כי הכסא והממלכה, אשר נהפכו לזרים לעבדים שפלים ונבלים, עריצים וחנפים, אוהבי זרים ובוזי ישראל, היו לקוץ מכאיב בעיני כל אזרח נאמן ולכל ירא אלהים ולכל איש שכל וכבוד ביהודה ובירושלם. עתה ראו עיני העם כי טובים היו להם ימי משול בם מלך פרס או מלך בית תלמי, אשר בלעדי המס אשר העלו להם מדי שנה בשנה לא בקשו מהם דבר, ממלוך בהם איש חנף צר ואויב, אשר את שארית דמם אשר לא שפך כמים ארצה, מצץ בכל פה וירושש אותם, למען העלות את דשנם ואת חלבם לרצון אל עריצי רומי, להתרצות בם אליהם, הוא וביתו. הן אמנם, כי עד ימי אנטיוכוס הרשע היתה הממשלה החיצונה בידי מלכי פרס ובית תלמי ובית סלק, בכל זאת היו ימי הדורות ההם מימי נחמיה והלאה ימי טובה ושלוה לאבותינו; למימי אשור, אשר החלו הממלכות האדירות לפרוש את מצודתן על גוים וארצות, לא היה עוד די כח בישראל, אשר לא נותרו ממנו בלתי אם שני המטות יהודה ובנימין, להתערב גם הוא במלחמות הממלכות הגדולות ממנו, פי כמה וכמה ולהתעבר על ריב. ויהי בשובו מן הגלות, אשר הגלתה אותו הממלכה האדירה הראשונה ויבחר לחסות בצל ממלכת פרס, אשר משכה לו חסד ולא עלה עוד על לב העם להתפרץ מפניה. ומימי עזרא ונחמיה, אשר טהרו את לב עמם ויאירו את עיניהם להעמיק ולהתבונן, כי מקור רוח עמם ושרש מולדתם היא תרבות מופת ערוכה בכל, גלופה בכל חקקי פתוחיה ומפורשה בכל פרטיה, אשר די מלאכה בה לעם חכם ונבון לשקוד עליה ולכלול את הדרה ולהרחיב את גבולה בכל הימים אשר יכון על פני האדמה, וכי די פרי לה לאדם בחיים להתענג על טובה כל ימי חייו ולשום את הארץ, אשר התרבות הזאת שלטת בה לגן ה' מצמיח צדק ומפרה ישע לגוי ולאדם יחד; למן הימים ההם החל העם להכיר את ברכת ה‘, אשר ברך אותו ביום תתו להם את תורתו לאמר: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ולא נשאו עיניהם לרשת ארצות וידבקו לאהבה משנה אהבה את אדמת ארצם וישמחו בהמצא גוי אדיר אשר חלף המס אשר יעלו לו מדי שנה בשנה, ישמור עליה מחוץ ואף כי הממשלה החיצונה נקראה כלה על שם גוי אחר, שמח לבם, כי שלטון הארץ מבית נתן כלו בידם ומשא נפשם לא היה כבוד אנשי צבא, כי כבוד אזרחים ותגדל בעיניהם תפארת משפט הצדק בבתי דיניהם ותפארת אמון הבנים בכשרון ומוסר בבתי ספריהם אשר היו למופת על כל תפארת גבורים, אשר זרוע בשר הוא מעוזם¹. אף היטיבו להרגיש, כי יתרון תרבותם אשר טחו עוד עיני הגויים להכיר אותה במלא ערכה, ואשר לא יראו בה כי אם כי נבדלת היא מתרבותם ומדרכיהם מן הקצה אל הקצה; כי גם ירון תרבותם זה לא ירבה להם אוהבים נאמנים ובעלי ברית בקרב העמים. ויבחרו מאד להחשב לעיני גויי הארץ כעם סר למשמעת גוי אחר, ולדעת בלבם, כי על פי רוחם ועל פי תרבותם הנבדלת והמיוחדת להם, הם מכלכלים את כל דבריהם בשלטון הארץ מבית. ואף כי רבו בהם גבורים אנשי מלחמה מדברים את אויבים בשער, עד כי אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ובית סלק הפקידו בידם החזקה את מבואי ארצם ואת מבצריה, לא בקשו ממלכה, כי אם ירושת ארצם ומשמרת סדרי חקיהם ושני אלה נתנו להם בעין טובה. ולמען היות לכלם לב אחד. היה המקדש הנס לכל נפוצותיהם וירושלם לבירת התורה, אשר היא היתה תרבות העם. ויהי מושב ישראל בארצו דוגמה נראה לעינים מעין הנבואה אשר חזו נביאיהם לכל גויי הארץ, בימים אשר תמלא הארץ דעת את ה’ ו“לא ישא גוי אל גוי חרב”, אשר אז תהיה עין כל עם אל תוכו, ולא תרע עינו בגוי אחר. ומי יודע אם לא ארכו סדרי העם הזה, השונים מסדרי כל העם, עד היום, כי קרוב הוא מאד, כי כל החליפות, אשר עברו על הארץ לא נגעו בו, כי אם על פניו מחוץ, וכאשר נסבו ארצות ארם אל רומי נסבה גם ארץ ישראל עמן מבלי השלח יד בעיר ובמקדש ובסדרי השלטון מבית, לולא הסיתו בימיהם ההלניים הרקים והפוחזים במשובתם את אנטיוכוס לנגוע באישון בת עין ישראל, בתורתו, אשר רק בסדרי ארצו על פיה, מצא את כל פקודתו ואת כל תעודתו בעולמו, אז לא היתה דרך אחרת לחסידי בית חשמוני, כי אם להניף חרב כמשפט העם הזה, אשר העיד עליו אחד מסופריו הקדמונים לאמר: "לא לעשות לנו שם בגבורים, או לבוז בז, או להרחיב גבול אנחנו נלחמים, כי רק אז נשלח ידנו לחרב בערוב איש את לבו לנגוע אל תורתנו². והדבר הזה הכריע אותם כמעט ביד חזקה לעשות מלוכה ולהגן על נפשם. ואף כי עשו החשמונאים הראשונים גדולות לעמם, ועד דור אחרון יהיה שמם לכבוד ולתפארת לישראל, הנה העלה עצם הממשלה סיגים בטבע העם. הכתות אשר עד ימי אנטיוכוס היו אגֻדות חולקות אשה על רעותה בדעות, היו למחנות נלחמות בחרב נוקמת ותולדות ריב אחים על דבר השלטון, לא קלו עוד כריב יוחנן וישוע בני יהוידע באחרית ימי פרס³ או כריב ידוע הכהן במנשה אחיו חתן סנבלט השני⁴ אשר ברבות הימים כמעט נשכחו מכל לב. כי תולדות ריב הורקנוס ואריס תבול לא עמדו מלדת כמעט עד היום הזה ועל כלם סכסכה אותם מלחמתם בריב ממלכות גדולות ואדירות מהם, דבר אשר לא יכול לבא, לוא היה ישראל שוקט במכונו כמשפטו בימי מלכי פרס ובית תלמי. סוף דבר לולא לחצו ההלנים את ישראל בימי אנטיוכוס הרשע לשלוף חרב ולעשות לו מלוכה, כי עתה ישב ישראל לבטח גם בימי פרוש רומי את מטות כנפיה גם על ארם וכנען וארץ ישראל, ולא מצאה להם רעה רבה בלתי אם חליפות ארם ברומי. אך בהיות ממלכה ליעקב מצאו בני עשו, אנטיפטר והורדוס, מבחר עצמים לכרסם, ונטח טוב למלא כרשם מעדניו, ואוצר נחמד ושמן למכרו לרומי ולשבור במחירו את זרועה, לדכא את בעל האוצר לרגלי שניהם. סוף דבר: ההלנים החלו למכור את עמם לַיְוָנים ועצתם לא קמה, ואנטיפטר ובנו שב למכור את ישראל לרומי ומזמתם הצליחה בידם. וביום עלות הורדוס על כסא החשמונאים נגמר הַמֶכֶר.

המשל הקדמוני האומר: “תחת עבד כי ימלוך רגזה הארץ” נאמן הפעם לכל דבריו ויבא כתומו, כי את כל החנפים בזויי עם, אשר שתו ידם עמו, גדל הורדוס וירומם וישת לשרים, ונאמני הארץ, אשר לא היו אחריו, עַנֶה יום יום וידכא עד עפר. ויקח חמישה וארבעים איש מנכבדי ירושלם ומחכמיה ⁵בעלי ברית אנטיגנוס, ויכס לפי חרב ויחרם את כל כספם וזהבם לאוצרו, ויבז את היכל מלכי החשמונאים ואת בתי עשירי ירושלם, וישלח את כל הבז מנחה לאנטוני ולאוהביו ולא היה קץ לשוד ולעשק ולחמס, אשר מלא הורדוס את הארץ, אשר התנשא למלוך עליה. אך בכל המוראים הגדולים, והאימה החשכה אשר הפיץ העריץ, לא ענה בפניו גאון הדבקים בעמם, אשר בזו אותו וישקצוהו. ויהיו אנשים אשר ענה אותם במכאובים קשים מאד לנגוש ולהוציא מפיהם רק את חמלה הקלה הזאת, כי הורדוס הוא מלך ויבחרו למות במכאוביהם, לבלתי חלל את כבוד עמם, אשר מלכו עליהם בית דוד ובית חשמוני, ולקרוא בפיהם שם מלך ישראל על העבד האכזרי הנקלה והנבזה בעינהם מאד. ויהמה לבם למראה כסא דוד, כי נבל אותו עבד בוז משפחות ⁶ואת דברי משוררי הדורות הבאים, הגה בדור ההוא כמעט כל לב בישראל

אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא כְּבוֹד אֵל וְאֵיךְ

יָשְׁבוּ עֲבָדִים עַל-כִּסְאוֹת גְּבִרָיִךְ ⁷

וככל אשר נגרש לב העם, כן פחד לרגעים גם לב הורדוס כי לא יכון כסאו כל עוד, אשר שריד לבית חשמוני חי על פני האדמה ויזכור כי הורקנוס, אשר הוליכו הפרתים שבי יושב כיום בתוך אחיו בני עמו יושבי בבל, המכבדים אותו בכבוד מלך ישראל וכהן גדול. הדבר הזה לא נתן קטורה באף הורדוס, כי עוד מלך מבית חשמוני חי וכבודו עודנו חדש בעיני רבבות אלפי ישראל היושבים מעבר לנהר פרת. וישם איש הדמים את פניו אל המרמה ואל החנופה, אשר ירש מאנטיפטר אביו וישלח ביד שַׁרְמָלֵא ידידו העשיר בארס, מכתב מלא מחמאות ונעימות אל הרקנוס ומתנות יקרות אל מלך הפרתים ודבר תחנונים בפיו, להשיב לו את האיש היקר והנכבד, אשר הרבה לעשות לו טובות, למען יחלוק עמו את המלוכה. ויניאו נכבדי ישראל בבבל, את לב הרקנוס, אשר כבדו אותו ויתכבדו בו מאד, משמוע בקול הורדוס, כי לבם הגה אימה, כי ממהר הוא כצפור אל פח. אך בכל התלאות העוברות על ראש הרקנוס לא קנה עוד בינה להבין את אשר לפניו, מלבד אשר נואל לשמוח לשֵׁמע הבשורה, כי מָלַךְ הורדוס בירושלם, נסכל לבטוח, כי העריץ הזה יהיה לו מחסה עוז, בזכרו לו את חסדו כי הוא הציל אותו מיד הסנהדרין. וישכח כי גם אז בימי מלטו אותו מיד השופטים כבר נטה הורדוס ידו עליו לדכאו ארצה, לולא חכמו אנטיפטר ופזאל ממנו וישיבו את ידו מהשחית, בדעתם, כי לא מלאו עוד הימים להעיר עליו את חמת העם, את כל זאת שכח הורקנוס. גם אל מרים המלכה בת בתו תקפו געגועיו ויעזוב את אוהביו בני עמו הנאמנים בבבל, ויפרדו ממנו בלב נשבר וישלחוהו בכבוד גדול, ויקם וילך ויבא ארצה ישראל 3724– 36. ויחלק הורדוס אליו מאד ויגנוּב את לבבו וישם לו תמיד מקום בראש הקרואים, ובקרבו שם ארבו ⁸, אך עוד נער אחד נחמד נותר לבית חשמוני, הלא הוא אריסתבול, אשר ילדה אלכסנדרה בת הורקנוס לאלכס נדרבן אריסתבול, אח למרים המלכה ונחמד ויפה תאר מאין כמוהו, וכל בית ישראל אהבוהו. ויגר הורדוס מאד מפני העלם הזה, בן מלכי ישראל, העומד אותו בתפארת אבותיו. ותהי ראשית מזמתו לתת את הכהונה הגדולה לאיש אחר, אשר לא מבית חשמוני הוא, ויקרא לאיש כהן ושמו חננאל, לבא מארץ הנכר וישם אותו לכהן גדול ⁹ותרא אלכסנדרה בת הורקנוס אֵם מרים ואריס תבול, כי לֻקחה מעל בנה כהונת אבותיו ויחר לה עד מות. ותשלח מכתב אל קליאופטרה מלכת מצרים, להטות את לבב אנטוני מאהבה להשיב לבנה את הכהונה הגדולה. ובימים ההם בא איש רומי מלאך אנטוני להורדוס, וירא את יפי מרים ואריס תבול בני אלכסנדרה, וידבר על לבה לצור את מראה בנה ובתה ולשלוח צורותיהם לאדוניו, ולא אחרה אלכסנדרה לשמוע בקול הרומי, ותצר ותשלח. ויהי כראות אנטוני את מראה כלילי יופי אלה ויחמדם, ויכתוב להורדוס לשלוח לו את הנער, כי לבקש את מרים אשתו ירא גם מפני קנאת קליאופטרה אוהבתו, גם מפני קנאת הורדוס האוהב את מרים. ויירא הורדוס מאד לשלוח את אריסתבול פן ימצא חן בעיניו והשיב לו את ממלכות בית אביו ¹⁰ויכתוב אל אנטוני, כי צר לו מאד, כי הדבר אשר שאל ממנו, לשלוח לו את אריסתבול, לא יוכל עשהו פן יתקומם כל העם עליו בראותם אותו לוקח מעמם. ולמען שים כבלים ברגלי הנער לבלתי יוכל לעזוב את ארץ ממשלת ידו, הדף חננאל ממצבו, וישם את אריסתבול לכהן, לשמחת לבב מרים ואמה וכל העם, ולכסות עינים לאנטוני ולתחבולה נאמנה לסגור את הארץ בעדו להיות קרוב לו, כי שם הורדוס את כל לבו להיות שרידי החשמונאים קרובים אליו בכל עת למען תמצא ידו לשלוּח בם יד לעת מצוא, ועל כן הביא את הורקנוס מבבל ועל כן חשך את אריסתבול, בכהונה אשר נתן לו על אפו ועל חמתו, מרדת עוד מצרימה אל אנטוני היושב בבית קליאופטרה.

ואת אלכסנדרה אשר פנתה אל מלכת מצרים, שטם הורדוס למן היום ההוא, ויצו את עבדיו הנאמנים לשמור את כל צעדיה, ולדעת את כל מוצאה ואת כל מבואה, ותהי כאסורה בבית המלך. ותשלח מלאך בסתר מצרימה להגיד צרתה לקליאופטרה, ותכתוב אליה המלכה, אשר שנאה את הורדוס תכלית שנאה, כי תתחמק היא ובנה לבא אליה, ואניה נכונה להם על שפת הים. ויהי כאשר התגנבה בערמה להמלט מבית המלך ויתפשֶׂהָ. כי אחד מאנשיו גלה את אזנו כי נחבאה היא לברוח, ויתמם עמה הורדוס ויוכח דרכה על פניה, אף אמר לה כי נושא הוא לעונה ובלבו חשב להצמית אותה ואת בנה. כי ירא מאד את מזמת אלכסנדרה ואת חמת קליאופטרה, עד כי שם את לבו לבצר למפלט למשגב לו לעת צרה, את מבצר מַסָדָה אשר בנה יונתן החשמונאי מִיָּם לְיָם המלח ¹¹.

ויום הכפורים וימי חג הסכות הגיעו. ואריסתבול כהן פאר בהדרת קדש בצום העשור. ויעל בימי החג בחן והדר על המזבח, לנסוך את נסך המים לעיני כל קהל ישראל, וירא העם את חין ערכו ואת תפארתו, ויזכרו את חמדת ימי החשמונאים ויהמה לבם וְיֵעוֹר וַיִּסָּעֵר מאד, ויביעו את המון לבם בברכותיהם, אשר ברכו את הכהן הגדול, ברדתו מעל המזבח. ותהי שמחת העם באריס תבול כאש עצורה בעצמות הורדוס וישמור עברתו עד אחרי ימי החג, אז קרא לו לבא עמו לירחו ולהיטיב שם את לב ויהי ברדתם אל היאור לרחוץ, ויצו את עבדיו הגליים ויכבשו אותו במים, עד אשר יצאה נפשו וימת השורק הנחמד הזה בשנת השמונה עשרה לימי חייו, מקץ שנה אחת לכהנו בהיכל ה' (תשרי 3726–34) ויגדל המספד בכל חצות ירושלם ובכל תפוצות ישראל, ואלכסנדרה שלחה כמעט יד בנפשה מרוב צרתה וגם הורדוס התחפש ברב כח ויהי כמתאבל ויקבור את המת בכבוד מלכים, אך איש מבני ישראל לא האמין בו, ולבבכל הקהל ידע, כי הוא המית את מחמד עיני הגוי כלו ¹², והוא שש בסתר לבו כי הצליח להעביר את הכהונה הגדולה מבית חשמוני מאין היות עוד גבר בבית הנכבד והנקדש הזה: את המלך אריסתבול ושני בניו אכלה חרב רומי. אריסתבול בן אלכסנדר הלא טבע, והורקנוס הלא זקן הוא ומום בו, אשר לא ירצה לכהן. וישב הורדוס את הכהונה לחננאל, אשר קרוב הוא, כי היה איש ישר ונכבד. אך לב העם היה על הורדוס על הכריתו ניר לכהני בית חשמוני בהמיתו את אריסטבול ויהי בעיניהם כמשנה לאנטי וכוס בדבר הזה, אנטיוכוס היוני הארמי הסיר את נזר הקדש מעל ראש בית צדוק העתיק ויתנהו למנלאוס וליקים, והורדוס האדומי הרומי הסיר אותו מעל ראש בית חשמוני הנאדר ויתנהו לאשר בחר בו ¹³. ובכן החל הורדוס המנבל את כסא המלוכה בישראל, לחלל את כבוד הכהונה, כי הוא היה הראשון במושלי ישראל, אשר יצאו אחרי כן מחלציו, להקים כהן גדול ולהסירו כעולה על רוחו. ובראות בעלי הכסף אוהבי הכבוד מן הכהנים כי השררה הקדושה והרוממה היתה כעיר פרוצה אין חומה, החלו לקנות את הכהונה ממושלי עמם ולהתחרות איש ברעהו ולהרבות במחירה, ככל אשר עשו ההלנים בימי אנטיוכוס הרשע, ויקם כהן ויוסר כהן ככל אשר עלה על רוח המושל, וימעטו מאד הכהנים מראשית ימי הורדוס והלאה, אשר האריכו ימים בכהונתם ויקרא העם לכהנים האלה “פרהדרין” לאמר פקידים כפקידי ערי היונים, אשר לא יתנו אותם מושליהם לשבת על כנם, בלתי אם שנים עשר חדש ¹⁴ובדבר הזה העמיקו מלכי בית הורדוס עצה, להקל את כבוד הכהונה בעיני העם, ולבלתי תת לה די עת לשרש את גזעה בארץ, כי ידעו כי למימי יהושע בן יהוצדק עד הורקנוס בן אלכסנדריני, חשבו בני ישראל את כהניהם הגדולים למושלים, על כן שמו מוקשים לכהונה הרעה בעיניהם, באשר היא נוגעת בנחלתם; אך בכל היות מזמת בית הורדוס לחלל את כבוד הכהנים קדש העם ושופטיהם, גם את הכהנים המוסרים מפקודתם וּתהי קרובה בעיניהם קדושת “כהן שעבר” לקדושת “הכהן המשמש” ¹⁵ולא רחוקה היא כי את משפחות הכהנים המוסרים כבדו העם ויהיו לחכמים מורי חוק ומשפט בקרב עמם ¹⁶ויכבדו מאד על פני כל גליות ישראל אשר הריצו אליהם אגרותיהם מקצוי ארץ ¹⁷.

ומות אריסתבול, אשר הרים מכשול מדרך מלכות הורדוס, טמן מוקשים לו בדרך חייו ויהי האדיר במלכים לאיש עמל וקשה יום בביתו ובמשפחתו, קנאתו נצתה כאש אוכלת בקרבו יוקדת כל הימים ונהרי נחלי דמי מחמדי עיניו, אשר שפך העלו את השלהבת, הגדילו את המדורה, אשר עלתה בה כליל נפשו השוקקה. הן אמנם כי הגדולות אשר עשה במלחמות, והכבוד אשר נחל, שכרו את הגאה הזה, אך השכרון היה עדי רגע ועד מהרה נפקחו עיני המושל ברבבות אלפי עם לראות, מה בודד ומה נעזב הוא בביתו, מה קודר ומה גלמוד הוא בהיכלו. וכי בכל יקר תפארת גדולתו ובכל כבוד עשרו עני הוא צכל עניי העם, אשר הוא מושל בם, כי אין לב אשר יהמה לו, ואין נפש אשר תאהבהו ובכל המון הרצים והשלישים שומרי ראשו צפוי הוא אל מות בכל רגע. לאויביו בנפש אין מספר ואוהב נאמן אין לו גם אחד. לוא היו דברי ימי חייו, חזיון אשר חזה לו איש מאנשי הרוח, להוּרות ולהודיע גמול עריצים, כי עתה היה גם לחזון שעשועים גם למקור תורת מוסר מאין כמהו, אולם עלילות המושל האכזרי הזה וכל המוצאות אותו מעשים היו ולא מחזה. והמעשים האלה כתובים בדם ואש שחורה על לוחות ספר דברי הימים לבני ישראל.

ואלכסנדרה, אשר נפשה מרה לה אל אריסתבול יליד שעשועה, אשר נגזר מידי הורדוס חתנה, שלחה מלאכים בסתר אל קליאופטרה אוהבתה, העוינת מאד את הורדוס ותט מלכת מצרים את לב אנטוני מאהבה ויועד את הורדוס, לבא לפניו למשפט על שפכו את דמי אריסתבול ותצר מאד להורדוס ויתן את הממלכה עד שובו ביד יוסף יבמו, אחי שלומית אחותו ויצוהו לנצור את מרים כאישון עינו ויוסף עוד לצותו בסתר להמית את מרים אם יפול הוא בחרב קליאופטרה, כי רוחו לא תוכל לכלכל את זכר הדבר, כי מרים ידידות נפשו תנתן בחיק איש אחר אחרי מותו. ויהי אחרי לכת הורדוס אל לודקיא, אשר שמה יעד אותו שופטו הרומי, ויספר לה יוסף הנאמן מאד ליבמו, את מצות בעלה למען קנות את לבה לאלוף נעוריה, בדעתה מה רבה אהבתו אליה, עד כי יקנא גם באיש אשר תהיה לו לאשה אחרי מותו ותחרד האשה ותתחלחל מאד ותוסף שנוא אותו. ויהי עד כה ועד כה, ויצא קול, כי שפט אנטוני את הורדוס משפט מות, אז אצה אלכסנדרה ביוסף להניס אותה אל מחנה רומי, אשר האמינה, כי נהפכו לאויבים לחתנה שנוא נפשה. אך שקר היתה השמועה, כי התרצה הורדוס אל אנטוני במתנות הגדולות אשר נתן לו וישב לגדלו ולחזק אותו על כסאו. ויהי בשובו ירושלמה ותמצא שלומית אחות הורדוס אשר שנאה את מרים שנאת מות על התנשאה עליה בגאון מולדתה, מקום לקחת ממנה נקם ותך בלשון גם אותה גם את אלכסנדרה ותרגל ביוסף אישה, כי אוהב הוא את מרים ויקנא בו הורדוס מאד. ויהי בהוכיח המלכה את הורדוס על המצוה, אשר צוה יוסף להמיתה אם לא ישוב בשלום ויתגעש הורדוס וישתגע כמעט על הבגד, אשר בגד בו יבמו ויצו וימיתו אותו כרגע ואת אלכסנדרה שם בבית האסורים ¹⁸ואת שלומית אחותו אשת יוסף המומת נתן לכסְתָבָר נציב אדום לאשה, מבלי דעת כי מרבה האיש הזה לחרוש עליו רעה מיוסף, כי שלוח שלח כוסתבר גם הוא מלאכים אל אנטוני לקרוע את אדום מיד הורדוס, באמרו כי בסור יד ישראל מעל אדום, תפול ממלכת הארץ הזאת בידו והיה הוא למלך על הארץ ההיא בהיות יד כל העם עמו, באשר הוא בן לכהניו הקדמונים ¹⁹.

ובכל האהבה והרצון, אשר רצה אנטוני את הורדוס, לא משל ברוחו לעבור את פי קליאופטרה, אשר הפגיעה בו לקרוע את ארצות הורדוס ומלוך מלך ערב ולתתן לה. ויהי כי לא מצא את לבבו לתת לה את כל שאלתה, ויקרע מדינה אחת מיד ערב ואת שדי ירחו ויעל לה את שכר חכירה ²⁰מדי שנה בשנה. גם את המדינה הערבית וגם בעד מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר כי ישלם במועדו עד תמו. ולא ארכו הימים ויחדל מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר ליד קליאופטרה ויתבאש בדבר זה גם באנטוני גם בהרדוס. ויהי בפרוץ מלחמה בין אוקטפין ²¹ובין אנטוני ויבא הורדוס בחיל כבד לעזור את אוהבו ומגנו, אך קליאופטרה, אשר צרה עינה בהורדוס, להנחילו כבוד גבורים במלחמת איתני רומי, בחרה לסכסך את הורדוס ואת מלך ערב שני שנואי נפשה איש ברעהו "ותט את לב מאהבה לשלח את הורדוס במלך ערב. ויאמר לו אנטוני כי אין חפץ לו בעזרתו במלחמת אוקטפין, כי אם זאת יעשה לו, כי החלץ יחלץ על הערביאים למלחמה. וישמע לו הורדוס יסע את חילו לקראת הערביאים ויערוך בפעם הראשונה על יד קִרְיָתָיִם ויכס, ובפעם השנית הכה אותם על יד עיר קנה ²². והיה כי עיף עם המלחמה, ויגח ממחבואו אתנין שר יוני מאנשי קליאופטרה השונה להורדוס בראש גדוד אורבים, ויך מכה רבה בישראל. ולא מצאו אנשי חיל הורדוס את ידיהם גם מפחד פתאם גם מעמל היום, ותחזקנה ידי הערבים ויקומו ויפרצו במחנה הורדוס ויעשו שם הרג רב, וישלחו גם גדודי שודדים לבוז את ערי יהודה, אשר רפו ידי יושביהן למראה הרעש והמפולת כי כמעט החל הורדוס לשוב ולחזק את אנשיו והנה שמועה באה, כי רעש נורא היה ביהודה ועשרת אלפים נפש מצאו קבריהם בבתיהם. ותרפנה ידי צבא ישראל והערבים הוסיפו אומץ וישתוללו בגאותם, עד כי המיתו את המלאכים אשר שלח הורדוס אליהם לכרות עמם ברית שלום, אז התחזק הורדוס ויקרא ויאזור חיל את אנשיו בדברים נמרצים ויקם ויצא לקראת האויב ויך בהם מכה גדולה על יד רבת בני עמון. ויכבד עליהם את ידו ויפוצו וינוסו ²³. גם על מבצר הרקניון, אשר תפשה אותו אלכסנדרה(?) בת אריסתבול אשת תלמי מני ותשם אותו למארב ולמוקש להורדוס, גברה יד האדומי הזה בימים ההם וילכדהו ²⁴.

אך מעבר אחר באה עליו שואה, כי הכה אוקטפין את אנטוני 3729–31 על יד אקטיון ²⁵וישבת את מצרים מממלכה עד כי כלתה הרעה אל קליאופטרה ואנטוני לשלוח יד בנפשם. הן בני ישראל לא הפסידו במות מלכי מצרים מאומה, כי ככל ואשר היתה אויבת להורדוס ככה היתה צוררת גם לעם ישראל, עד כי מנעה מעני העם הזה בימי הרעב, אשר היה במצרים, את משאות חבר אשר נחלקו מעולם לעניי אף כל העמים חלק כחלק ²⁶. גם הורדוס שמח לאידה, לולא נפל עמה אנטוני מגנו ומשגבו ותחתיו קם למושל ברומי אוקטפין איש ריבו, אשר התגרה בו הורדוס לחזק את ידי אנטוני בחיל ובכסף להלחם בו. ויירא הורדוס מאד פן יחשוב לו אוקטפין את אהבתו לאנטוני איש מלחמתו לחטאת מות. ותרע עינו מאד בהרקנוס הישיש פן ישיב אותו המושל הרומי אל כסא אבותיו, אחרי המיתו אותו על תתו ידו לאיש עברתו. וישם לו הורדוס עלילות דברים, כי ידו נכונה עם מלך ערב וישפוט וימת האדומי הבליעל הזה את הורקנוס ²⁷האחרון לכל מלכי בית חשמוני וכהניו המשוחים והאחרון גם לכל הגברים אשר לבית הנכבד והנאדר הזה. וימת הישיש הנקי והתמים הזה בשנת השמונים ואחת לימי חייו בחרב עבדו הנבל, אשר הציל אותו ממות, על חטאתו האחת אשר חטא כל ימיו רק בדבר הזה, אשר גדל וינשא את בית העבדים הזה אשר שם קץ גם לכסא מלכותו גם לממלכת עמו. אחרי מעשה הדמים הזה שם האכזרי ההורג אדוניו, את נפשו בכפו וישם פעמיו אל אי רודוס אשר שם ישב אוקטפיָן בעת ההיא. ויתן את הממשלה ביד פרודה אחיו וישלח את אמו ואת שלומית אחותו ואת בניו אל מצודת מַסַדָה ואת מרים אשתו ואת אלכסנדרה אמה שם במבצר אלכסנדריון ויעמד לפניהן את יוסף הסוכן ואת שהם הַיְטורי לפקוד עליהן ולהיות למשמעתן ובסתר צוה גם להם להמית את שתיהן בבוא השמועה כי מת הוא; ויקם וילך לדרכו ויבא לפני אוקטפין ויכלכל את דבריו בעוז ובתבונה. ויהי המעט כי האיר אליו המושל הזה את פניו ויחזקהו על כסאו 3730–30 ויתן לו את כל הערים אשר קרע ממנו אנטוני למען עשות נחת רוח לקלאופטרה ואת שמרון ואת גדרה ואת חיפה, את שמיר ואת עזה, את אנתידון את יפו ואת מגדל שתרתון וארבע מאות איש גלִי משומרי ראש קליאופטרה נתן לו. והורדוס נתן שמונה מאות ככר כסף לאוקטפין בעברו דרך ארצו ללכת מצרימה להחזיק בה; ויצא לקראתו במתנות גדולות ויקדם את צבאו במים וביין כל ימי עברם דרך ארצו ואוקטפין באהבתו אותו אמר כל היום, כי קטנה ארץ כארץ ישראל מהכיל שלטון מושל אדיר כהורדוּס, על כן התאמץ תמיד להרחיב גבול ארצו וגבול ממשלתו וישב הורדוס אל ביתו ואל ממלכתו שמח וטוב לב ²⁸. בעת ההיא חזקה ממלכתו בידו, כי כל שרידי בית חשמוני תמו נכרתו בחרבו הקשה, קליאופטרה אויבתו בנפש מתה ותחת אנטוני הנמהר, קם למעוז ראשו אוקטפין המתון, אשר השבית את ממשלת הזקנים ברומי וישם אותה לממלכה ויתיצב בראשה בשם קסר, לאמר: מלך מלכים מושל בעוז ובחיל. בימי הקסר הראשון הזה, אשר ארכו כארבע וארבעים שנה לא עברו חליפות גדולות על כסא רומי, על כן נכונה גם ממלכת הורדוס יציר כפיה; אז ראו נבוני העם, כי אין תקוה נשקפה עוד לחלץ בימיהם את עמם וארצם מיד המושל העריץ הזה.

ובעת ההיא אשר ממלכת בית עשו היושבת לכסא נתנה ספר כריתות לתורת יעקב, ותסגור מפניה את היכל המלך, החלה התורה להנזר ולהתכנס אל תוכה, ולשום לב להחזיק בידה את ממלכת הרוח והלב, ולהרחיב גבולה ולהסתעף על פי דרכה באין מעצור אשר יעמוד בפניה, ובאין מעמסה אשר תשקיע אותה ארצה. על כן החליפה כחה בעצם הדור בבוא, ככל אשר חדשה את רוחה בימי אחז הרעים ובימי מנחם בן גדי, אשר אז קמו הנביאים הגדולים, אשר דבריהם לא ימושו מקרב ישראל. גם בימי הורדוס היה כן, כי לעומת כשלון כח הזרוע בעם, אשר עיפה נפשו אל אדום ואל רומי, גבר כח הרוח, אשר עלתה בעצם שנת תחלת הקסרות, כמעט למרום קצה. הורדוס היה אורב לתופשי התורה מהיותו יוני ורומי מנפש עד בשר, בלכתו כל ימי בכל תועבות שני העמים האלה: נשים יקרות ובתולות נקיות ענה ויטמא בזמה ²⁹ויעמד לפניו לשרתו, נערים אשר עשו להם שם ביָפְיָם ³⁰ויעגב גם עליהם ³¹, על כן שנא מאד חכמי תורת ישראל, מורי תורת המוסר בטהרתה, ויהי עוין אותם ואת ראשיהם זקני הסנהדרין אשר ערבו את לבם להועיד אותו למשפט ולדרוש את דמו חזקיה הגלילי מידו. אך את שמעיה ואבטליון כבד, לא עשה להם מאומה רעה כי שמעיה האיש, אשר קנא למשפט זקני עמו, ויגער בחבריו ביום עמוד הורדוס לפניהם למשפט על רפיונם ועל מרך לבם לחרוץ משפט, וינבא להורקנוס ולזקני ישראל את אשר תמצא אותם מידו; שמעיה זה ראש סופרי דורו, דבר על לב העם בימי המצור, אשר צר הורדוס על ירושלם לפתוח לו את שערי העיר ולחוס על דמי יושביה “כי עת ומשפט ידיע לב חכם”. אך לא ארכו הימים לשני מורי ישראל אלה בימי הורדוס, כי מתו בתחלת ימי מלכותו. ומבבל באה משפחת גבורי חיל, אשר קראו להם בני בתירה, לשבת בעבר הירדן ³²ויקח הורדוס מבניהם וישב אותם בראש הסנהדרין אך מלבד בני בתירא האלה היושבים בכבודם, עלה עוד איש אחד מבבל, אשר על שם מקומ קראו הלל הבבלי ³³, ויהי הלל בן למשפחות השרים הקדמונים. אביב היה איש ימיני ואמו היתה מצאצאי שְׁפַטְיָה אשר ילדה אביטל לדוד מלך ישראל ³⁴. ויהי כי שם הלל את כל לבו אל התורה וידל מאד, ויתנדב שבנא אחיו העשיר לתת לו את מחצית הונו, אם ישית עמו את ידו בעסקו, ויען הלל את אחיו באהבתו את התורה לאמר:

אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ ³⁵.

ויהי המעט ממנו כי שקד כל ימיו על עצם דברי התורה להעמיק בם, ויחכם לדעת את כל הלשונות אשר היו מהלכות בארץ, למען תהיינה לכלי חפץ בידו להביע בהן את לקחו, וילמד כל חכמה וכל משל ומליצה למניהם ³⁶, בדעתו כי כל אלה רחיבו את גבול דעת התורה, יגדילוה ויאדירוה והאירו את עיני ההוגה בה להביט נפלאות ועמקות ³⁷, ויהי כי נפלאו ממנו שלשה דברים ויקם וישא רגליו וילך ארצה ישראל ³⁸לדרוש אותם מפי שמעיה ואבטליון, אשר כל דבריהם נחשבו לו לדבר אלהים חיים ³⁹ויעבוד ויפעל בין השרים הזה בזרוע כחו ובזעת אפו להשתכר די לחם צר, למען היותו נקי לשמוע את תורת שני חכמי הדור, ותהי לו מהצית משכרת הילה להחיות נפשו ואת מחציתה יתן לשוער הנצב פתח בית המדרש, למען יתנהו לבא אל הבית. ויהי היום וירד שלג רב ולא מצא הלל מקום להשתכר ולא היה בידו מאומה לתת לשוער, ויעל על הגג ויגהר על פי הארובה ויקשב וישמע לכל הגה, אשר יצא מפי החכמים, עד כי שכח את השלג אשר ירד עליו. ויהי ממחרת ביום השבת ויבא שמעיה ואבטליון, וישאו עיניהם ויראו והנה דמות אדם נשקפת ממעל לארובה וערמת שלג נערמה עליו, ויעלו, והנה לפניהם איש, אשר לא נותרה בו נשמה. וימהרו ויפרקו מעליו את השלג ואת הכפור. ויחיוהו, וישיבו את נפשו וינסו אליו דבר, ויראו חכמתו, כי רבה היא וישמחו בו ויקראו: “רואי זה לחלל עליו את השבת” ⁴⁰ויהי אחר מות שמעיה ואבטליון, ויחשב בעיני תופשי התורה לבחיר תלמידי “שני גדולי הדור” אלה ⁴¹. אך התכנס אל תוכו ולא התוַדַע לבני בתירא ואל יתר נכבדי העם, ויבחר להנזר ולהוסיף חכמה בסתר אהלו, כי שנא את כבוד השמע הגדול ההולך בכל הארץ. ולעומת זה חרד מאד על חכמתו להרחיבה ולהגדילה בכל עת, כי בעיניו היתה הדעת, אשר אינה הולכת וגדלה יום יום כהולכת הלוך וחסור ⁴². וקרוב הוא, כי בראשית ימי הורדוס בהיות נפש מרבית העם מרה, לא היו עיניהם אל חקר התורה, ולא רצה גם הוא להפיץ את תורתו ⁴³. ולפי צרך הדור די היתה בעיניו התורה, אשר הפיצו בני בתירא, אף כי לא ישרה בעיניו עצלותם, אשר התעצלו לשמוע חכמה מפי שמעיה ואבטליון ⁴⁴ולא ראה כל חובה לו לצאת ולהורות בהיות מורים גם זולתו ⁴⁵. אך בשנה השביעית להורדוס נעלם דבר מעיני הקהל ומבני בתירא העומדים בראש אז הסיעוהו יודעיו מירכתי חדר תורתו, ויציגוהו לעיני הגוי ולעיני כל העומדים בראשו ובכל ענותו הגדולה לא יכול עוד להחבא ולהסתר:

בשנה ההיא חל ערב הפסח להיות ביום השבת, דבר אשר גם בדורות ההם לא היה נפרץ, ויפלא הדבר מן העם גם מבני בתירא, היעשו את קרבן הפסח ביום השבת אם יחדלו? ובני בתירא היו צדיקים וענוים ויראי אלהים מאד, ולא בושו לשאול את פי העומדים לפניהם, היודעים הם איש אשר יבין להורות את הדבר הזה? ויקבו להם האנשים את שם הלל הבבלי, וישלחו בני בתירא ויקראו לו וישאלוהו ויוכח להם הלל בהשכל ודעת, כי דוחה קרבן הפסח גם את השבת. ויראו בני בתירא את חכמתו ויפנו לו האנשים הטהורים האלה את מקומם ויתנו לו את גדולתם ואת פקודתם וישימוהו לראש הסנהדרין ⁴⁶ותהי ענות צדקת בני בתירא למשל ולמופת בישראל ⁴⁷. אך ככל אשר היה טוב בעיני בתירא “להניח את כתרם”, כן רע בעיני הענו לשום בראשו את כתר התורה אשר מעודו ירא להתעטר בו ⁴⁸ויתעצב כמעט על רפיון בני בתירא, אשר התרפו לקחת תורה מפי שמעיה ואבטליון ואשר רק מיד רפיון רוחם היתה זאת להם ללמד אותו אלוף לראשם ⁴⁹. אך דברי תוחכת הלל לא הפילו מאומה ממעשה בני בתירא, אשר עשו לעמם חסד אשר לא ישכח לדור דורים. והלל הבבלי היה לראש הסנהדרין לישראל ולאב לחבל נשיאים אשר ישבו על כסאו כארבע מאות שנה. ומה יפלא הדבר כי בעצם העת ההיא, אשר חדלו הכהנים הגדולים להוריש את נזר קדשם לזרעם, החלו הנשיאים ראשי הסנהדרין, להנחיל את כסאם לבניהם אחריהם. ויען כי הכהונה הגדולה היתה למשחק ביד מלכי בית הורדוס וביד שרי רומי ויתנוה לכל הטוב בעיניהם והנשיאות נסבה אל הלל ואל יוצאי ירכו הצדיקים והחכמים, גדלה בעיני עם ישראל, תפארת הנשיא, למימי הלל והלאה, על תפארת הכהונה הגדולה. ויחשב למן העת ההיא ראש הסנהדרין לעומד בראש עמו לכל דבר אלוהים. ויעל כתר התורה על כתר הכהונה, ואוהבי חמדת ישראל, אשר כלתה נפשם אל תפארתו בימי הקדם, הזו בבית הנכבד הזה. אשר היה חטר מגזע ישי, מעין חזון ניר לבית דוד ⁵⁰. ומי יודע אם לא נשארו יחידים את נפשם ליום אשר יצלח איש מן הבית הזה לשבת על כסא ישראל אשר כיום החזיק בו איש נכרי ⁵¹. כי אמנם בימי עלית הלל לשבת בראש הסנהדרין שב כבוד בית דוד להֵרָאות בעיר דוד העתיקה, אחרי אשר גלה ממנה ביום צאת זרובבל לשוב בבלה, אז החל “הנגיד לאהרון” להחליט אל ביתו כל שלטון העם אשר בראשונה חלק הוא עם “נשיא ליהודה” ⁵², ולמן היום אשר החלו החשמונאים לעשות מלוכה על ישראל וישימו בראשם גם את נזר הקדש גם את כתר המלכות, אבד למראה עין כמעט כל ניר לבית דוד, אולם בעת אשר מגר האדומי את כסא ישראל ארצה, ובכהונתו התעלל, שב זכר בית המלך הנקדש דוד בן ישי לעלות על לב העם בעמוד איש מצאצאי צאצאיו לאב ולמורה בישראל ⁵³. אך לא הדבר הזה העמיד את זכר הלל בראש מרומים בזכרונות דברי הימים לעמו, כי אם הפנים החדשות אשר שם לתורת הסופרים, ויותר מהמה הוא האות אשר שם למוסר תורת אלוהי ישראל אשר תבדילהו מתורת חכמי כל הגוים ומדרכי המוסר אשר ילכו בהן כל העמים. על דרכי החקר בתורת הסופרים, אשר עד העת ההיא לא היו בלתי אם דברי המסורת, ורמזיהם במקרא, הוסיף הלל שבעת חֻקֵּי חקר, אשר בהן יצליח איש להמשיל דבר אל דבר, להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר, ויקרא להקים האלה “מדות”. והפעם הראשונה אשר כלכל על פיה את דברי התורה, היתה בשעה הראשונה, אשר העלוהו בני בתירא לדרוש ממנו את הדבר אשר נעלם מהם ⁵⁴. לשטתו זאת מצא ראשי פרקים בתורת מוריו שמעיה ואבטליון, אשר גם הם שמו לב לדרוש את הסתומות מן המפורשות ואשר על כן קראו להם “דרשנים גדולים” ⁵⁵. בשטה הזאת שִׁוָה הלל על תורת הסופרים הדר מדע, וירחב את גבולה. ויפח בה רוח חיים לחדש את נעוריה לבקרים. אולם בכל כלכלו את דברי התורה ומשפטיה,במדות" המזוקקות והמדויקות מאד מאד, שם את לבו בכל דבר אשר בין איש לרעהו, גם אל המליצה הגסה אשר בה יכתבו את שטריהם ואת אונותיהם ⁵⁶, ויוצא על פיה משפט ⁵⁷. ויהיו חקי החקר, אשר הורה הלל, לאבן חן בעיני בני הנעורים. וישובו בחירי נערי בני ישראל ליחד את לבם לתורת עמם, אשר נעזבה בימים הרעים ימי המהומה, למיום האסף המלכה שלומית אל עמה. ושבע המדות אשר היו להלל לפלס בכל חקרי תורתו נתנו ענין לתלמידים להוסיף כשרון ודעת, על כן רבו שומעי לקחו, אשר שמו את תורת אלוהיהם למשא נפשם, ובעבור זה מנו חכמי ישראל את המורה הגדול שני לעזרא הסופר. ותזכה בּבל עוד הפעם להשקות את ארץ ישראל העיפה, משפעת מימיה הטהורים ⁵⁸. ומלבד שמועות יקרות ועתיקות אשר העלה מבבל ⁵⁹, וַיַעֲשֵׁר בהן את תורת הסופרים, השכיל מאד לחזק את דבריהם בהוכיחו, כי בלי אמונת העם בדברי חכמיו לא תכון להם אמונה גם בתורה הכתובה בספר, גם הדעת את הכתוב בה לא ינחל התלמיד בלתי אם מפי מורהו ⁶⁰; אולם בדבר הזה לא היה הלל יחיד בעמו, כי בכל דור ודור קמו חכמים בישראל אשר החיו את רוח התורה בחכמתם ויחזקוה ויטו את לב הקהל לאהבה אותה ולדבקה בה. אך לעומת זה חשף הלל תעלומה אחת ברוח תרבות התורה הישראלית, אשר היא השתי האחד העובר בכלה מִקָצֶהָ עד קצה:

למן היום אשר החל האדם לחשוב מחשבות ולעולל עלילות, נראו כשני קְצָוֹת בדרכי רוחו הרחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב: יש אשר שם את אהבת נפשו לכל חלקו בחיים, ויבחר להתענג ולהתעדן, להטיב את לבו ולמשוך את בשרו, עד כי הקשיח לבו מכל חכמה ומוסר, ומכל משפט וצדקה ותהיינה עיניו כל היום רק למלא בטנו ולשבע את מעיו, לאמץ את ידו ולחזק את זרועו ולשום תבל ומלואה טרף לשניו ולמרמס לרגליו. ויהי כי ראו מתי מספר, אנשי הלב כי האנשים הרעים באהבתם את נפשם ימלאו את כל הארץ חמס ואולת, רשע וכסל, ויבדלו מתוך העם ויחליטו כי אין טוב לאדם, כי אם לחסר נפשו מכל טובה ולעכור את שארו מקור החמדה, אשר בְשֶׁלה כל הרעה למוסר האדם ולחכמתו. ולמען דכא את התאוה השוקקה, שמו להם לחוק לצום ולהתענות לשבת גלמוד וללכת ערירי להתם חטאות ולמרק עונות. ותהיינה שתי הדרכים האלה נפרדות ונגזרות אשה מרעותה כל ימי עולם. ויען כי למרבית בני האדם, קרובים החושים להתודע מן הרוח, על כן רב העם מאד אשר ברגלי בעלי התענוג והזרוע, ואת אנשי הלב, אנשי המוסר והצדק, לא ארחו לחברה בלתי אם מתי מעט. וגם לב המעטים האלה לא היה נכון עמם לאורך ימים, כי כל עוד אשר אדם חי על פני האדמה לא יוכל להכחיד את טבע חושיו, ונהפוך הוא, כי ככל אשר יוסיף להשיב אותם עד דכא, כן יוסיפו להתפרץ מפניו ולהפוך ידם עליו לדרוש את משאלותיהם ביד חזקה; על כן יהיו כל ימי השרידים היחידים האלה כעס ומכאובים, קרב-לב ומלחמת היצר – ותהי הנקלה כי נחצו כמעט כל באי עולם לשתי מחנות קיצונות, לאנשי זמה ולבעלי סגופים, לחיתו טרף ולצאן הרגה ויהיו הרשעים כלם רשעים גמורים והצדיקים היו רק המעט מן המעט צדיקים גמורים, כי מרביתם נָהוּ אל שַׁלְוַת הרשעים, אשר לפי שטתם תועבה היא בעיניהם.

על פי הדברים האלה נחשבה ההנאה והמוסר או אהבת הנפש ואהבת רֵעַ לשני קְצָוֹת, אשר לא יקרבו זה אל זה עוד כל ימי בארץ. מכשירי ההנאה ואהבת הנפש הם שרירות לב, עשק ובצע, ומכשירי המוסר הם ענוֹת אדם את נפשו, מחסור ועצבון. ההפכים האלה הצוררים איש לרעהו מנעו כל איש השם לבו אל דרכיו, מאחוז בזה ומבלתי הניח ידו גם מזה, כי ככֹל אשר לא יֵעָצְרוּ אש ומים בכלי אחד, כן לא תשמרנה שתי האהבות האלה, אהבת נפש ואהבת מוסר, בלב אחד. ועתה מה יגדל כבוד אבי חכמי תורתנו, הלל הבבלי, אשר הגדיל תושיה לשום הקצות האלה לאחדות גמורה יחידה ומיֻחדת ואש המעט ממנו, כי לא חשב את אהבת הנפש לצוררת. לאהבת המוסר, כי אם הכר הכיר אותה למקור החיים לכל חסד ואמת, לכל צדק ומשפט ומישרים. באמרו, כי נפש האדם הלא היא כל עצמתו, ולולא היא שהיתה לו, כי עתה נכחד ממנו כל היקום, כי רק בעיניו יראה ורק בלבבו יבין ורק בחושיו ירגיש, על כן המעט ממנו, כי לא יועיל לנפשו אם יתנכר אליה ואל משאלותיה, כי אם לא יצלח להטיב גם לאחיו אם לא ינצור את נפשו ולא יפקוד עליה. ומהיות הדבר הזה בעיני הלל יסוד כל תורה וכל דרך ארץ, כי רק בדעת אדם את נפשו, ידע את אלוהיו ואת עולמו ואת כל היקום ואם לא ידע את נפשו, יהיו לו כל אלה כלא היו, צרר ויחתום את כל מַתְכֹּנֶת הנפש היחידה אל כלל העולם כלו, במאמר עמוק מאד ואשר קדוש היה בעיניו, עד כי בו הביע את רוחו כטוב לבו בשחקו לפני ה' בשמחת בית השואבה

אִם אֲנִי כָאן הַכֹּל כָאן וְאִם אֲנִי כָאן מִי כָאן ⁶¹

לאמר: אני האדם, רק מתוכי, ומתוך עמק רוחי, אני יודע את כל אשר סביבותי ואת כל אשר חוץ ממני. ויען כי הנפש היא כלי החפץ האחד לדעת ולאהבה את כל העולם כלו, על כן שם לראשית חובת האדם לנצור אותה מכל משמר

אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי ⁶²

ולבלתי אמור איש, כי תורת אהבת הנפש אשר צוה החכם הנערץ הזה היא אהבה אשר עיניה רק אל בצעה ואל תשוקתה, הצמיד אל פתגם זה פתגם אחר המכריע את כלו:

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אָנִי ⁶³.

לאמר: אם לא תהיה הנפש הזאת, כי אם לכלי חפץ לְהַוַת נפשי ולמשאלות בשרי מה נבזה ומה נקלה אני! כי במה נחשבו חיי בשר האדם, אם יהיו לו חיי בשרו אלה אחרית מחוז חפצו וקצה גבול מחשבותיו ומעשיו ואם את כל מדותיו וכשרונותיו ישים למכשירים לתכלית הנקלה הזאת. כי רק אז יתעלו כל תפקידי גופו וכל כשרוני רוחו, אם ילמד על פיהם לדעת את נפש רעהו אות תפקידיה ואם על פיהם יכשר להכיר את הכלל כלו, אז תהיה גם נפשו גם כל הנאותיה קדש לו ולעולמו, כי לא בחקר לבדו יֵחס לב האדם לאהבה את רעהו ואת כל היקום, כי אם ברגש אשר יסודתו גם בחושי הבשר. ויען כי יקרה נפש האדם אשר גם הרוח גם הבשר הם מוסדותיה, יקרו גם חיי האדם ועל כן יש לבעל הנפש להוקיר כל רגע מרגעי חייו מפז ולבלתי תת לכלי יקר כזה לשבות ממעשיו הטובים כי:

אִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי ⁶⁴?

את השטה הנפלאה והעמוקה הזאת, לא יצר הלל לעמו לשעשועים לשחק בה, כי אם לנר מצוה להאיר להם את הדרך, אשר ילכו בה. הן מאז ומעולם נחשבת תורת ה' בעיני חכמי ישראל לתורת חיים לאדם, אשר כל מצותיה מקציהן עד קציהן מקור חיים הן ואהבת חסד לכל בשר ⁶⁵. אך הלל החכמתו הרבה מצא בדעה הרוממה הזאת, מקור לשטתו הכוללת, כי אהבת הנפש אשר הטביע ה' בלב האדם, היא היא המכשרתו לאהבה את רעהו כנפשו, כי לולא אהב את נפשו איככה ידע לאהבה את נפש רעהו, ותהי לו מלה אחת קטנה לא היא מלת “כמוך” במצות “ואהבת לרעך כמוך” ⁶⁶, למקור כל שטתו. ויהי היום ויבא אליו איש נכרי לבקש אותו לכלול לו את כל התורה בכלל אחד ויען לו:

מאי דסני לך לחברך לא תעביד ⁶⁷

זאת היא התורה כלה וכל שאר דבריה פתרונים וכל יתר חקיה מכשירים הם לה ⁶⁸. הדעות הנעלות האלה אשר הנחיל הלל לעמו לירושת עולם עד דור אחרון, התנוססו בדורו ביתר עוז ואורה, באשר בעל הדעות בעצם כבודו היה לצלם דמותן וישר אותן בכל הליכותיו, בדעתו, כי עשות חסד לכל, אשר נשמת רוח חיים באפו, היא ראשית המצוה, לא חסר את נפשו מטובה, ותרם ותטהר בעיניו גם ההנאה בהיותה גם היא למכשיר לבעליה, להעיר את רוחו ולהכין את לבו להבחין את הנכונה ולעשות את הישרה, ויאמר למה יגרע האדם החי היציר, אשר יצר אלהים בצלמו מפסילי צלמו הרוזנים המוחטבים המוצבים בראש כל חוצות, אשר אותם ימרקו וישטופו, וירחץ יום יום את בשרו. ותחשב הדבר הזה לו למצוה רבה. וגם את לחמו היה אוכל בשמחה בנחת וברחבה וככל אשר חזק את ידיו לכל דבר תורה ומצוה ולכל דבר חסד וצדקה במאמרו “ואם לא עכשיו אימתי” כן היה חרד להחיות את נפשו בלחם חה באמרוף הן נפשי אורחת היא לי, היום עודנה עמי ומחר מי יודע אם תלין עוד בקרבי ⁶⁹. וידעו חכמי ישראל להוקיר את הדרך הזאת, אשר בה בחר הלל ללכת ובהכינו את כל דרכיו לפני ה' ובקדשו גם את כל תפקידי הגוף לעשותם למכשירי דעת ומוסר. ובספרם את צדקות רעיו החכמים, בכרו את דרכו אשר התיחד בה על כלן ויחרצו עליו משפט “שכל מעשיו לשם שמים” והדרך הזאת, דרך הדעת את נפשו ואת משאלותיה, היא היתה המודיעה לו גם את נפש רעהו ואת כל צרכיה עד קטון מחסוריה. ויהי היום וירא הלל איש, בן משפחת שרים אשר ירד מנכסיו ויקחהו אל ביתו ויאכילהו וישקהו ממבחר מטעמיו ומשקיו, ולבלתי יחסר לו מאומה מתפארת בית אביו, קנה לו סוס יקר לרכוב עליו ויצג לפניו עבד אשר ירוץ לפניו, ויהי היום ויצא העבד מביתו וישנס הלל את מתניו וירץ לפני האיש הרוכב על סוסו שלשה מיל ⁷⁰ובאהבתו מאד את כל האדם, הרגיש עד כמה תכאיב גאות איש, לב רעהו, ותחשב לו הגאוה לנבלה ולחרפה והענוה למבחר כל יקר וגדולה ויהי דברו תמיד:

הַשְׁפָּלְתִי הִיא הַגְבָּהָתִי הַגְבָּהָתִי הִיא הַשְׁפַּלָתִי ⁷¹.

ולא במחשבה ובדבר שפתים בלבד הוקיר הלל את הענוה כי כל עצמו וכל מעשהו היו כליל ענוַת צדק אשר היתה למשל ולמופת עד היום הזה, ואשר על כן רבו השמועות המהלכות בקרב העם המספרות את ענותו הרבה, אשר אין ערוך אליה, כי שמר את דרכו כל ימיו ויבלג תמיד על סערת לבו בפקודה נמרצה “הלל לא יקפיד” ⁷²ויהיו אנשים רבים מבני הנכר, אשר באו אל הלל להורותם את תורת אלוהיו ויורם בנחת ובאורך רוח ותדבק נפשם בתורת הנשיא הענו הזה ויבאו לחסות תחת כנפי אלהי ישראל ⁷³ויקרא העם לגרים האלה “גרים של הלל” ⁷⁴. ותהיינה שתים משאות נפשו אשר אותן חִבֵּב על קהל שומעיו השלום והתורה. ועל כן שם לו את אהרון כהן הצדק, ככל אשר שוו אותו נביאי הקדש ⁷⁵לנס ולמופת ויהי דברו לאמר:

הוה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ⁷⁶.

במאמר המלא אהבה ענוה חסד ורחמים מאין כמהו והשם את התורה לתכלית חמדת ישראל, הביע הלל את כל רוחו ואת כל צביונו, כי אהבת הבריות הוא פרי תבואת מוסר ישראל וכי קרבת איש אל התורה מעשה אבהת הבריות הוא. סוף דבר על פי שטת הלל לא יבקש מוסר אלהי ישראל מיד עמו, בלתי אם את אהבת בני האדם ואהבת תורת אלהים, אשר תורה את ההוגים בה איככה יאהב איש את רעהו ובמה ייטיב לו. והמעט מן המוסר הישראלי, כי לא יבקש מיד ההולכים בו סגופים ופרישות דרך ארץ, כי אם יחשוב את אלה לשטן ולפגע על דרכו, כי רק בדעת איש את נפשו ידע את נפש אחיו ובהקשיח את לבו מנפשו, יקשיח את לבו פי כמה וכמה מרעהו ולא יצר לו עוד בצרתו ולא ישמח בטוב לו.

ובכן הפליא הלל זה כאלפים שנה, לשום את נפש האדם בפרטה הקטן, למרכז לכל העולם, ובכל זאת לא הרבו בני ישראל לדבר על גאון חכמת הלל. כעין החזון הזה נראה כאלף ושש מאות שנה אחרי כן בתוך עמי יפת. אחרי אשר שגו הפלספים הקדמונים בדמיונותיהם זה אלפי שנים ויתעו במרחבי תהו ויגששו באפלה וילאו למצוא מצפה איתן אשר ידעו, כי עליו יעמדו הכן וממנו ייטיבו לראות את העולם במראה נאמן, החל קַרְטֵס ⁷⁷לשוב למוצא הראשון ולבחן לכל נמצא, את רוח האדם המתודעת לו בכל מחשבותיה, יותר מאשר יתודע אליו כל היקום, אשר לו מסביב, בכל מראותיו. ויהי ראש דברו “הנני חושב ובכן הנני נמצא”, ויהי המאמר הזה למקור פלספה חדשה וכל סופרי הדורות מלאו פיהם את תהלתה, כי השכיל קרטס להוכיח לאדם, כי אמנם הוא נמצא וכי נפשו היא המרכז לכל היקום. להלל לא היה צרך להוכי לבן עמו, כי הוא נמצא, כי ישראל לא היה עם חולם מימיו ועצמותו ידועה היתה אל דעתו ומוחשת בחושיו, מאין חפץ לו לאותות ולמופתים זולתם. אולם יען כי כל איש בישראל צֻוָּה לאהבה את כל הנברא בצלם אלהיו, לאמר את כל באי עולם ולדבר הזה לא נמצא קנה מדה, אשר תִמד בו, האהבה הזאת, האיר ה' את עיני הלל לשום את נפש האדם למרכז כל היקום ויכשירה לחיות במצרי גבול קירות לבה חיי תבל ומלואה, לדאבה בדאבן כל נפש חיה ולהתענג על טובה ויתן בה רוח לשחר בכל מאודה את שלום כל היצור. ותורת מרכז נפש האדם הזאת, אשר נתן הלל לבני שם, מה גדולה ומה נעלה היא על התורה אשר נתן קרטס לבני יפת. תורת קרטס נתנה לפלספים אשר מרוב חכמתם, נואלו לחשוב גם את נפשם גם את השמים ואת הארץ וכל צבאם לא לעולם מלא, כי אם לדמיון תועה, להוכיח להם את אשר ידע כל איש מדלת העם, כי גם הם גם העולם חיים וקימים הם. ותורת הלל באה להשכיל ולהצדיק גוי כלו מגדול עד קטן ולתת את העולם בלב כל נפש בישראל ולקדש כל רגש, אשר ירגיש איש איש לרגש כל קהל בני האדם. תורת קרטס נתנה באחרית תוצאותיה את לב האדם כלב אלהים ⁷⁸ותורת הלל נתנה טהור מטמא, במרקה את אהבת הנפש מקור כל התאוה הבצע ושרירות לב ובהפכה אותה למקור צדק וחסד רצון ונדיבות ואהבת אמת בין איש לרעהו. תורת קרטס לא נודעה ידה בקהל העם, אשר עיניהם אל המעשה ולא אל המחשבה ויד תורת הלל היתה אל העם כלו מקצהו ועד קצהו בכל הדורות. לבלתי תת לקום בקרבו כתות בעלי סגופים, כי בהיות גם הנאת החוש מורה נאמן לדעת לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם, אין עוד מקום וצרך לכל אלה. ובכן היה דבר הלל אש מצרף ומטהר את רוח עמו מסיני תורת יון והודו, אשר מלאו את הארץ חליפות זמה וסגופים, בצע וחסר כל. ועל כן יהיה שֵׁם המורה הגדול הזה מבורך בפי כל יודע רוח עמו עד עולם.

רוח הלל נאצלה ראשונה על נפשות ביתו, אשר אהבו את ה' בכל לבב ותהי אשתו אשה יראת ה' ואוהבת חסד כמהו. ויהי היום ויקרא הלל לאיש נכבד, לאכל עמו לחם ותרב התכונה בבית והנה איש עני בא ויגד לאשת הלל, כי נושא הוא אשה ומאין בידו מאומה, לא הכין כל סעודה לקרואיו. ותקח את כל המטעמים, אשר עשתה ותתן לעני ותעש מטעמים אחרים ותגש אל השלחן. וישאל אותה הלל מדוע זה אחרה להביא ותספר לו ויען ויאמר לה, ידעתי גם ידעתי בתי כי כל מעשיך צדקה וחסד ⁷⁹.

ומלבד אשר למדו נפשות בית הלל לרדוף שלום ולעשות את הטוב והישר, הנה גבהו גם מחשבותיהן מאד, עד כי גם הרעה הבאה מיד ה' נחשבה להן לטובה ומעודן לא נשאו קול בכי, בבוא עליהן צרה ובעלות באזני הלל קול צוחה מן העיר בבואו מן הדרך אמר בלב סמוך ובטוח: יודע אני כי אין הקול הזה עולה מתוך ביתי ⁸⁰.

למשנה להלל ראש הסנהדרין, לאמר, לאב בית דין היה מנחם ⁸¹וקרוב הוא כי נתנה המשרה הזאת על שכמו על פי הורדוס אשר אהבו, על הנבאו לו בימי נעוריו כי מלך יהיה ⁸²ולא סר מנחם מדברי הלל ימין ושמאל וגם בדבר ההלכה אשר נפלנו עליה כל ראשי הסנהדרין ואבות בית דינם מימי יוסי בן יועזר והלאה, לא נטה מנחם מדברי הלל ⁸³. לעומת זה חלק יהודה בן דורתי ודורתי בנו על הלל, על בלי הורותו כח גם קרבן חגיגה תעשה ביום השבת, ככל אשר יעשה קרבן הפסח בהיות יום ארבעה עשר לחדש ניסן ביום השבת, ויקומו שניהם ויצאו וישבו להם בנגב ⁸⁴וקרוב הוא מאד, כי יסדו שם בית מדרש אשר יצאו משם חכמים הנקראים זקני הדרום ⁸⁵.

אך גם מנחם גם בני דורתי לא הגדילו לעשות לעמם כהלל, אשר מלבד כי דבריו לא משו מפי ישראל ולא סרו מלבבם עד היום הזה, הנה היה החכם החסיד והענו הזה כרפואה קודמת למכה לדורו, אשר הורדוס העריץ היד רודה בו. באמרות הלל הטהורות, שבו ענוי ארץ למצוא את הקדשים אשר בלע האדומי ואת המחמדים אשר שם למבוסה. וימצאו יקירי העם שעשועים, בשומם עין אל ממלכת התורה אשר על מרום כסאה ישב החכם הנערץ הדומה למלאך אלהים; למען הסב רגע עיניהם מאחרי הורדוס השטן, אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל, אשר המעט ממנו, כי היה למחתה לארץ ממשלתו ויהי כאריה משחית גם בתוך ביתו. כי בצאתו בשלום מאת פני אוקטפין ויבא ירושלמה, היתה ראשית מעשיו לבשר למרים המלכה את כבודו ואת גדלו בעיני הקסר הרומי ואת כל הדברים, אשר היו בין שניהם. ויתבונן כי דבריו אלה לא היו למלכה לשמחת לבב, כי אם לטרח ותבער בו חמתו אך לא ערב את לבו לעשות לה רעה מאהבתו אותה ומחמדו את יפיה מאד, אך קפרון המרשעת אֵם הורדוס ושלומית אחותו יועצת הדמים, אשר ידה היתה בכל רעה לא הרפו ממנו ותדברנה באזניו השכם ודבר ותכינה אותה בשוט לשונן השנונה ותלך מרת נפשו על מרים הלוך ורוב. וככל אשר הוסיפה הצרה לארוב עליו בתוך ביתו, כל הלך הלוך וחזק בחוץ, כי השיב לו הקסר אוקטפין את הערים אשר קרעו פומפי ואנטוני מיד ישראל, אך כל אלה לא כבשו לפניו את לב מרים. ויהי היום וידבר אליה אהבים וידידות ויהי המעט, כי לא השיבה לו אהבה ותפקוד עליו את דמי אביה ואחיה. אז שר המשקים אשר שתה המרשעת את ידו עמו, לשום עלילות דברים למרים הנקיה. ויבא שר המשקים ויגד לאדוניו, כי מרים צותה אותו לשום מסך במשקהו, אשר לא ידע מה הוא ועל כן הוא בא להודיע את הדבר מיראתו מאד את אחריתו כשמוע הורדוס את הדבר הזה ותצלח כאש חמתו ותהי ראשית מעשהו למתוח את סריסי מרים הנאמן לה על העמוד ולנגוד אות. אך את הדבר אשר בקש הורדוס לא להציל מפי הסריס, יען כי דבר המסך שקר הוא. לעומת זה התמלטה מפיו, כי חרה אף מרים בו למן היום אשר הגיד לו שֹׁהם דבר על אודותיו. ויצו הורדוס ויהרגו את שֹׁהם כרגע. ויאסוף את אוהביו וישם אותם לשופטי נפש מרים. ויהי כראות החנפים האלה, כי נפש אדוניהם מרה על אשתו מאד ויחרצו עליה משפט מות, אך בכל זאת אמר הורדוס לעצור במשמר, אולי תצא עוד צדקתה לאור. ותאץ בו שלומית אחותו למהר להמיתה, באמרה כי כל העם יתקומם עליו כאיש אחד בשמעם, כי המלכה אסורה בכלא. ויעש הורדוס כדבר אחותו ויוציאו עבדי הורדוס העבד האדומי, אל הורג, את המלכה מרים החשמונאית תפארת בנות ציון ואישון עין עמה 3731–19. ותמת המלכה הרוממה והנאדרה הזאת באמץ לב כמשפט לבת אבותיה, לא קרצה עין ולא הפילה אור פניה ויהי מותה, מות כל בית החשמונאים כלו. וידאב לב העם מאד מאד ותתנקם השמועה בהורדוס “עבד בית החשמונאים” את הנקם האחד הזה, כי כחדה את דבר הנשאה להורדוס ואת דבר לדתה לו שלושת בנים ושתי בנות ותספר באזני הדורות הבאים, כי מרים שלחה יד בנפשה, בראותה, כי כָלה היא מעבד בית אביה לקחתה לו לאשה ותעל לראש הגג ותקרא לאמר “כל אשר יאמר מן היום והלאה כי בן החשמונאים הוא. שקר הוא דובר ואין זאת כי אם מבית הורדוס העבד הוא, אשר אמר לגזול גם את כבוד מולדת בית אבי. אני הנני הנפש האחרונה לכל בית אבי, בית החשמונאים, ועוד מעט והנני מתה”. ותקפץ מעל הגג ותמת ⁸⁶. כה יקרה בעיני אבותינו תפארת בית חשמונאים וכה גדל בעיניהם קלון בית אנטיפטר, עד כי חשבו מחשבות להשכיח מפי העם בדורות הבאים, כי הורדוס החלל הרשע זעום אלהים זכה להיות חתן בית החשמונאים.

אולם כמעט לקחו עבדי העריץ את נפש מרים והנה נחומי הורדוס נכמרו ויחלו לענותו עד מות וזכרון אהבת מרים, אשר נעור בקרבו, היה כאש בוערת בעצמותיו וכל תחבולותיו להסיר את זכרה מלבו הוסיפו עוד לשַׁוֹת לנגד עיניו את תמונתה בכל הודה ותפארתה ובכל החן השפוך ובכל החסד המשוך עליה ויצר לו להשתגע ולשלוח יד כנפשו. ותקטן עוד זאת ותפרץ מגפה בארץ ויצעק כל העם, כי בדמי המלכה הנקיים בא עליהם המות הזה. ותקצר נפש הורדוס למות ויצא אל המדבר לצוד ציד להפיג את מרת נפשו. אולם גם זאת לא עמדה לו להשיב נפשו למנוחתה ויפל מקץ ימים מספר למשכב בעיר שמרון ויחל ויאנש, עד כי אמרו הרופאים נואש לחייו. אך לא אבה ה' להסיר עוד את השבט הנוגש מעל עמו וישב העריץ מעט מעט לאיתנו, אז אמרה שלומית אחותו לכבות בדמי חללים את שארית האש היוקדת עוד בלב אחיה ותגל את אזנה, כי זממה אלכסנדרה חותנתו, לפרוש את ידה על העיר ועל המקדש לתפשם בימי חלותו וכי דברה על לב אחיאב בן אחותה, להיות לה זרוע בדבר הזה, למען תהיה לה ירושלם ומקדשה למבצרי מעוזם ביום מותו, אשר אז תלכוד היא את המלוכה. כשמוע הורדוס את הדבר הזה ויצו ויהרגו כרגע את אלכסנרה וכל חלקת לשון האשה הזאת, אשר ערמתה גדלה מחכמתה וצדקתה, אשר למען הצל את נפשה החליקה אל הורדוס ביום מות מרים ותגדף את בתה המלכה האומללה, כל החלקות והגדופים האלה לא הועילו לה ביום עברה. ולמען ספות דמים על דמים, הכתה שלומית גם את כוסתָבָר בעלה נציב אדום ועזה, אשר נבאשה בו ותשלח לו היא ספר כריתות מבלי הבט אל חקת התורה המכשרת רק את ספר הכריתות הנִתן מיד הבעל ליד אשתו ותספר שלומית לאחיה כי לב כוסתבר לא היה נכון עם הורדוס מעודו וכי החביא את בני בבא, אשר נפלו בידו ביום לכוד הורדוס את ירושלים וכי עודנו מכלכל אותם במחבואיהם עד היום, למען תהיה יד האנשים האלה, אשר דבריהם נשמעים, נכונה עמו ביום הכשל הורדוס ותוסף להגיד לו, כי כיום זומם כוסתבר ואנטיפטר ודוסתי רעיו להפוך את כסאו. ויתפוש הורדוס את כוסתבר ואת שני רעיו וישלח את מלאכיו אל המקום, אשר התחבאו בו בני בבא ויך את כלם לפי חרב 28–3732 ויחזק לב הורדוס אחרי המיתו את בני בבא, כי הם היו האחרונים למשפחות שאֵר בשר החשמונאים והמתחזקים להוריש את המושל האדומי מקרב עמם ⁸⁷.

אבדן כל שריד למשפחת בית חשמונאי הנכבדה ולמשפחת בני בבא הקרובה אליה, הסיר מעל פני הורדוס את פחד תפארת מולדתם, אשר ירא פן יתעורר העם להחזיק בה ולהשיבה אל כסא ישראל, אחרי אשר גרשה מעליו. עתה בא עת לחשוב מחשבות במה ישכיח מלב העם את בוז משפחתו וקלון ביתו ויתעב עלילה למצוא לו תאנה לאבד את כל ספרי היחש האצורים בערכי ⁸⁸הישנה אשר במקדש ⁸⁹; אז שכר לו סופרים חנפי לב, אשר העלו את דברי ימיו על ספר ⁹⁰כניקולוס איש דמשק ויפיצו שמועה בקרב קוראי ספריהם, כי הורדוס נצר מגזע ישישים אדירי יהודה, אשר עלו מבבל בימי זרובבל ⁹¹; ומה נקל היה להעביר שמועה כזאת, אחרי אשר אין עוד ביד איש לבקר מולדת איש, אחרי אשר מגלות היחש היו לבער, אך אם הוליך שולל את הקוראים מקרב הגוים, עיני בני ישראל לא הכה בסנורים, כי קראו לו תמיד בשם: “הורדוס עבד בית חשמוני” ⁹², אך על זה היה דוה לבם על מעשה הבזוי המתכבד הזה, כי בבערו את ספרי היחש האביד מקור בינה לעיתים ודעת דברי הימים ויעוֵר בדבר הזה עיני חכמים ⁹³.

אחרי אשר נשל הורדוס את כל נפשות בית חשמונאי עד אחת ולא הותיר עוד כל שריד לבית הנכבד והנאדר הזה, אשר דבקה בו נפש כל העם ואחרי, אשר האביד גם את בני בבא הגואלים האחרונים לבית ההוא, הסיר את האפר מעל פניו ויחל לגלות את לבו, כי המעט ממנו, כי זר הוא במולדתו לישראל, כי אם זר הוא לגוי הזה גם ברוחו. ויפן את לבו לחדש את כל מעשי ההלנים ויבן תֵּאָטר בירושלם ובית משחק בנוי כחצי גורן עגולה מחוץ לעיר במישור. וישם לחוק לכונן משחק גדול מקץ חמש שנים, וככל אשר נתן הורדוס את כסף ישראל ואת זהבו כאבנים לכלול בהם את הדר בתי התאטר, אשר תועבה הם בעיניהם, כן פזר את כסף העם הזה כאפר ויתן את יגיעם ועמלם למשחקים ולמחוללים הרקים והפוחזים, אשר נהרו אל עיר הקדש עיר המקדש והסנהדרין מכל עבר. ויהי הנקל בעיניו לכתו בכל חטאת יון ויוסף עליהן גם את חטאות רומי, ויבא מכל קצות הארץ חיתו טרף ויבא אותם אל הזֵרה ⁹⁴להלחם איש באחיו, וכל איש אשר חרץ הורדוס את משפטו למות, השליך לפני החיות האלה לענש לנפשות האומללות ההן ולשחוק ולשעשועים בעיניו ובעיני אוהביו מבני הנכר ולמורת רוח ולפלצות לכל עם ישראל, אשר גם ההלנים אשר קמו בקרבם, לא השחיתו התעיבו לעשות כזאת ⁹⁵. כשמוע הורדוס כי העם נלון על מעשיו ועל הפסילים, אשר הציג בתאטר ויקח מתי מספר מנכבדי העם, אשר ידע בם, כי נפתים הם ויביאם אל התאטר ויחשוף את שולי בגדי החמודות אשר על הפסילים ויראם, כי לא מחוטבים הם בתבנית אדם, כי אם גולמי עץ סרי טעם, אשר לא עלה עליהם מעצר ואינם בלתי אם אֵמָם ⁹⁶לבגדים אשר עליהם, ותצלח בידו להשך את תלונת האנשים השאננים האלה, אך לב כל העם היה הולך וסוער ויכירו וידעו, כי זומם הוא להכרית כל שם ושאר לרוח תורת ישראל ולכל מוסר הגוי הקדוש הזה ⁹⁷וישליכו עשרה אנשים מנכבדי העם ומתופשי התורה את נפשם מנגד ויקשרו על הורדוס, לקום עליו בתאטר ולהמיתו. ובתוך עשרת האנשים היה גם איש עִוֵּר, אשר לא יצלח לעשות דבר ויתנדב להיות בתוכם, למען תמצא גם אותו הרעה, אשר יביא הורדוס עליהם. ויגל איש מרגל את אזן הורדוס ויצו לתפוש אותם ולהביאם לפניו אחד אחד. ויהי כי שאל אותם על מעשיהם ויגידו לו בפה מלא וברוח נכון, כי ידעו ויראו עין כעין את הרעה הנשקפה להם וישימו את נפשם בכפם, להגות מני דרך את האיש השולח ידו אל תורת עמם להפר אותה ביד רמה. ויצו העריץ וימיתו אותם מות אכזרי מאד, ויזעף מאד לב העם ויפלו על המרגל ויקרעו את בשרו לגזרים וישליכו אותם לכלבים. ומכל אלפי האנשים, אשר ראו את נקמת העם, לא נמצא אחד אשר הגיד להורדוס ולאנשיו את שמם. ויקח העריץ האדומי נשים רכות וינגוד אותן ויצל מפיהם את שמות המכים את המרגל ויתפוש את האנשים האלה וימת אותם ואת נשיהם ואת טפם. אך בכל אשר הוסיף להרשיע ולשפוך דם, כן הוסיף העם לארוב לו. וַיִוָעֵץ לשום את הארץ כלה לבית משמר ולבית כלא, לעם היושב עליה ויבצר את הבירה, אשר על יד המקדש ויקרא לה אנטוניא על שם אנטוני אוהבו ויבצר את גבע בגליל ואת חשבון בעבר הירדן ויחדש את עיר שומרון ויגדילה וירחיבה ויבצר אותה מאד 3735–25 ויקרא את שמה כָבַסְטֵי ⁹⁸על שם הקסר אוקטפין אשר קראו לו הרומים “אוגוסטוס” לאמר קדוש, ולקדוש יאמר בלשון בני יון סבסטוס ויען הקים את שמרון לאורבת לישראל, הביא אנשים מבני הנכר לשבת בה, למען יהיו לכלי משחית בידו לעת מצוא, לחבל את עם עברתו אשר הוא מולך עליו. גם הכותים היו בעלי ברית להורדוס, אשר בהם ובאדומים בני עמו בטח לבו, בבואו מרומי לדכא את ישראל ⁹⁹. מלבד הערים האלה חדש את עיר שתרתון, אשר על חוף הים בין נפת דור ובין יפו ויעשֶׁהָ מבצר חזק מאד מאד ונמל בנה לה, אשר טוב כמוהו לא נמצא אז בכל הארצות ויקרא את שֵׁם העיר קֵסָרֵי ¹⁰⁰על שם הקסר הרומי אוהבו, ויצב בה שני מצבות פסלים, לקסר ולעיר רומי ויבן מקדש מלך בתוכה לכבוד אוקטפין מגדל לזכר דרוז בן הַקֵסֶרֶת ויכונן שם גם תאטר ¹⁰¹, ותהי העיר הבנויה בדמי ישראל ובחילו וביגיעו זרה ונכריה לו, גם בבניה ובתכונתה ובכל תעודתה. ויכן הורדוס בבנותו את העיר הזאת מארב לישראל, אשר בו ישבו אויביו למו ארב לו. ותהי העיר הזאת ההפך לציון עיר האלהים. ככל אשר היה הורדוס בן אנטיפטר בונה קסרי הֵפֶך מדוד בן ישי בונה ירושלם ותהיינה בעיניהם כדברים, אשר לא יקום האחד, בלתי אם בנפול האחד ויאמרו:

“קסרי וירושלם אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלם חרבה ירושלם” וישבה קסרי תאמן ¹⁰²,

המאמר הזה הוא מליץ נאמן לכל התלאות אשר מצאו את ישראל מיד הורדוס וביתו ומיד רומי העתיקה וקיסריה עד ימי אבוד שניהם מעל פני האדמה.

את העיר הזאת שם הורדוס לרומי הקטנה בתוך ארץ ישראל וישם בה מקום למשחק היוני, אשר יקהלו בו לצחק אחת לחמש שנים, ויבא המלך ההולל הזה, אשר ישב על כסא העם, אשר שפך את דמו כמים, להשבית את השחוק הזמה והדמים האלה מקרב ארצם, ויחנוך אותו ויחלק את המתנות בעצם ידו למשחקים הפוחזים. מלבד קסרי, חדש את העיר אנתידון, אשר בנו היונים בארץ ישראל ויקרא לה אגריפיין על שם ידיד הקסר. ובמקום, אשר גברה ידו על אנשי אנטיגנוס מנגב לירושלם, הקים את מבצר קיפדון ויקרא לו הֵרוֹדיון כשמו. וברבות הימים בנה במקום כפר סבא, עיר ויקרא את שמה אנטיפט ריס על שם אנטיפטר אביו. ואחרי מות קפרון אמו, בנה מבצר ממעל לעיר יריחו ויקרא אותו על שמה קיפרוס. ומגדל עז וגבוה מאד כונן בירושלם ויקרא לו מגדל פאזל ויבן עיר מצפון יריחו ויקרא לה פַזָאֵלי על שם אחיו ¹⁰³.

אך מלבד, אשר היה הורדוס אבן נגף לישראל ברשעתו ובאכזריותו, בשנאתו את כל משא נפשם וכאהבתו על כל את דרכי הנכר היה להם לפח ולמוקש גם בחלקת לשונו ובערמתו, כי ידע למצוא לו מקום לקנות את לב דלת העם. ויהי בשנת השלש עשרה למלכו ותפקד הארץ בחֹרב ובשדפון 24 —3736 ויהי הרעב כבד מאד וירב הרעב מאד לאכול ולשכל בעם. ותפלא עצה מהורדוס להציל את ארץ נמשלת ידו מכליון חרוץ. ויועץ ויתך את כל הכסף והזהב הנמצא בביתו וישלחהו אל פטרוני ¹⁰⁴אשר הקים אוקטפין לנציב מושל במצרים ויחל את פניו לשלוח אניות נושאות בר ומזון אל ארצו, כי בארץ מצרים לא היה רעב. ופטרוני ידע את לב אדוניו הקסר, כי טוב הוא אל הורדוס מאד ויבכרהו על פ ני כל מלכי הארצות אשר מסביב לארץ ישראל, אשר באו אליו בצרורות כספיהם וישלח לו מזון ומאכל לרוב מאד. ויהי המעט ממנו, כי הרחיב בדבר הזה ליושבי ארצו, ויתנדב לתת מתנות בר גדולות מאד לעמי הנכר אשר מסביב וישב אליו את לב מרבית האנשים אשר מפני רעבון ביתם נשכח מלבם גורל עמם ובגוים גדל שמו מאד. ויהי כי חדל הרעב והארץ הטובה נתנה את פריה כבראשונה ואוצר הממלכה שב וימלא וישלח הורדוס חמש מאות איש מן הגליים שומרי ראשו מנחה לקסר. ויבן לו שני היכלי תפארה לבתי מלכות במרום העיר וימלאם בכל סגלות המלכים ובכל שכיות החמדה ויקרא את שם ההיכל האחד קסריון ואת שם האחד אגריפיון על שם אגריפס הרומי ידיד הקסר. ובהיות לב דלת העם טוב אליו, שלח עוד הפעם את ידו לעשות פרץ בקדשי ישראל. תחת חננאל הכהן הגדול, כהן בימים ההם ישוע בן פאבי ואיש כהן היה בעת ההיא ושמו שמעון בן ביתוס ולו בת יפה להלל מאד ותחשק בה נפש הורדוס לשאת אותה לו לאשה. ויבז בעיניו להתחתן באיש מדלת העם ויעבר את הכהונה הגדולה מבן פאבי ויתנהו אל שמעון בן ביתוס, אז נשא את בתו לו לאשה. ככה חלל האדומי הזה את גזר הקדש לשום אותו לכלי חפץ לתאות נפשו הנבלה. ובהיות כל מגמת פניו להחליק לשון לרומי וליתר גויי הנכר ולהתרפס לפני הקסר ומדעתו, כי יתפרצו מפניו בני ישראל בכל כחם אם יכונן בקרב ארצם היכלות ופסילים בטעם יון ורומי לרצון לעמים האלה ויכונן אותם בשומרון ובערי הנכר הקרובות אל ארץ ישראל ¹⁰⁵; ויֵחדש הנכרי הזה, אשר התנשא לראש גוי שומר אמונים עובדי אלהי שם, את עבודת עצבי יפת אחרי אשר בלתה מזקן, כי החיה מֵעֲרֵמַת עפר הריסות, את השחוק הולימפי ויכן לעבודה הזרה הזאת מוצא לכסף מאוצר עם ה' לקנות זבחי תועבה לרוב גלולי יון לימי השחוק. והיונים החנפים כבדו אותו על ככה ויקראו לו “המלך המחדש את שחוק היוני” ¹⁰⁶וִיכַבֵּד המושל הזה בכבוד, אשר נחשב לקלון מאין כמוהו בעיני קטון בני עם ממשלתו. ויהי המעט מבני ישראל, אשר בזו את המלך החנף בלבם על התרפסו לפני כל קטן בגויים ויכאב לבם מאד לראות, כי למען התרצות לאויביהם ולמען קנות את לבם בוזי שמס בזעת אפם, העמיס עליהם עוֹל כָבֵד בתתו מס גם על הירק ועל המקחות, אשר ימכרו בשוק ¹⁰⁷. ותמר נפש העם ויתגעשו לראות, כי מציק האדומי הנוקם והנוטר לבני העם, אשר את שארם מעליהם הוא אוכל וגם את עצמותיהם יגרם, מוחל וסולח הוא לכל בן נכר ¹⁰⁸. ותלך המשטמה בין העם ובין המלך הלוך וגדול הלוך ורב, ויגר העריץ העוכר את ישראל מפני העם אשר מלך בו, וישם את כל מבטחו בנני הנכר השאטים אותם ¹⁰⁹, ותקצר נפש העם בעמלם מאד מאד.

כאשר החליק הורדוס לבני הנכר ולקסר הרומי בראשם ויתמכר ללכת בכל דרכי יון, אשר הלכו בם הרומים, כן שש אוקטפין להטיב לו בראותו, כי הוא איש כאשר עם לבבו, כי כן היה משפט רוזני רומי לרומם את מושלי הגוים, אשר יכשילו את כח עמם. ויהי כאשר שמע הקסר, כי בחבל ארגוב ישוטטו השודדים, אשר יהיו למחתה לדמשק, וצינודור השליט שם לא יחשוך אותם ממעשיהם, ויפקוד על הורדוס לטהר מהם את הארץ ההיא ויעש הורדוס כן. ויתן לו אוקטפין לנחלה את כל חבל ארגוב ואת הבשן ואת הַוְרָן, וכל מאמצי צינודור להטות לב הק סר, להשיב לו את ארץ ממשלת ידו, וצעקת בני הגוים יושבי נדוד באזניו על חמס ידי הורדוס שבו ריקם, ויהי המעט ממנו כי לא גער בהורדוס ויושט לו ידו לעיני המלינים עליו. ויתן את שאלתו אשר שאל ממנו, לשית את פרורה אחיו לנסיך לממשלת ארץ קטנה ויתן הורדוס לאחיו אלף ככר כסף, אחרי הנת ן לו הארץ מיד הקסר. ולאות זכרון כבוד בנה בעיר לֶשֶׁם על יד מעינות הירדן, היכל גדול על שם הקסר.

ונפש נכבדי העם הדבקים בתורתם מרה מאד על מלכם הנכרי, אשר שם את לבו להשכיח את דרכי התורה והמוסר מפני דרכי הנכר, אשר שם להם מקום בקרב ארצם. ויסערו סער. וישם הורדוס את הדבר אל לבו ויקן את לב דלות הארץ בגרעו להם את השלישית מן המס, אשר יעלו לו וימצא לו פתחון פה, כי בגלל אשר מטו מאד בשנת הרעב עשה להם את ההנחה הזאת. ויחזק ידו על משכילי העם וחכמיו, אחרי קנותו את לב קצות העם. ויאסור על יושבי עיר הממלכה להקהל ולהועד גם בחוצות גם בבתים, כי בתי מועד היו לחכמי העם. וגם בירחו, אשר אותה אוה הורדוס למקום ענג, היתה עלית בית גוריה לבית מועד לחכמי ישראל ¹¹⁰. וימלא את כל העיר מרגלים נעלמים להקשיב לכל הגה, אשר יצא מפי איש ויגדל מאד ענש העובר על כל קטנה וגדולה ממצות המלך. וישפוט רבים מראשי העם, אשר מעשיהו רע בעינהם משפט מות לעיני כל, אך את רבים מהם תפשו ויבא אל מבצר הרקניון וימיתם שם. ובכל זאת לא ענה גאון מרום העם ולא נטו מדרכם ימין ושמאל. ויהי כאשר יצא דבר שלטון מלפני הורדוס לכל העם להשבע, כי יהיו נאמנים לו ולאדוניו הקסר הרומי, ויקומו כל הפרושים והאסים כאיש אחד וימאנו להשבע שבועה אשר לא נשבעו אבותיהם גם למלכי בית דוד גם למלכי בית חשמוני. ויאות לפטור את האסים מן הדבר הזה, כדעתו כי כל שבועה לעון תחשב להם. אך את הפרושים לא נקה משבועתם, אולם בראותו כי כששת אלפים איש שתו את ידם יחד, לבלתי אסור נפשם כשבועה, הבין כי לא יוכל להם וישת עליהם ענש כסף. ותתמוך אשת פרורה את הפרושים ותתן להם מאוצרה את הכסף הזה ¹¹¹, אך על הלל הנשיא ועל שַׁמַי משנהו ועל תלמידיהם לא שת ענש משאתו את פני הלל ¹¹². ובעת ההיא לא שב עוד מנחם על יד הלל, כי אם שמי ישב תחת מנחם ¹¹³, כי למיום החל הורדוס לגלות את כל לבו הפונה אל דרכי הנכר, חלק לב העם בדבר, הזה. השאננים עצמו עיניהם ויבחרו עשות בנפשם שקר, כי אין רעה נשקפת לרוח ישראל מיד הורדוס, ומרבית העם החרדים אל תורתם ואל מולדתם, לא אבו להעלים עין ממעשה עוכר עמם, כי שולח הוא את ידו גם אל קדשיהם, ואל גנזי רוחם. בעת ההיא ראה מנחם אב-בית-דין, כי אין מקום לו בסנהדרין, כי לא מצא אמץ בלבו להיות לאיש ריב גם בסתר להורדוס איש חסדו ויקם ויצא וילכו עמו כמאה ושישים איש מתופשי התורה. ויטב הדבר בעיני הורדוס ויגדל את האנשים האלה וישם אותם לשרים ולפקידים ¹¹⁴. בהיות דעת התורה ורפיון הרוח לאחדים בקרבם, מצא בהם חפץ בדעתו כי לא ימרו את פיו, והחרישו בבואו לעשות דבר אשר לא כדת, אז יצלח לקרוא את שם החכמים האלה על תעלוליו. וישבו האנשים לבטח ויתענגו על טוב הארץ, אך יש אשר הכה אותם לבם בראותם, כי אותם ואת רפיון ידיהם ישים הורדוס לכלי משחית לחבל רוח תורתם ותאבל נפשם במסתרים. ובעיני העם, אשר ידם היתה עם החרדים הנאמנים, אשר לא נתנו את תורתם ודעת נפשם כפר שלותם ומנוחתם, היו כאנשים צדיקים, אשר יצאו לתרבות רעה, ומעשה הורדוס היתה בעיניהם כמעשה אנטיוכוס הרשע, ואנשי מנחם, אשר לא בהו במושל האדומי, נחשבו להם כעדת ההלנים אשר חזקו את ידי המלך היוני לדכא את ישראל ואת רוחו ¹¹⁵.

ובצאת מנחם מן הסנהדרין הלא היה לסוד זקני ישראל להקים אב-בית-דין אחריו. ומאד יפלא הדבר, כי לא הכביד הורדוס את ידו על העם לשום את המשרה הזאה על אחד מאנשיו עושי רצונו, אין זאת כי נשא את פני הלל, אשר אותו כבד מאד ¹¹⁶, ויבטח גם באהבתו את השלום, כי לא יפקיד הלל לו למשנה, בלתי אם איש אשר משקל לרוחו ומי ידע בו, כי לא ירתיח את לב העם. ובימים הרעים ההם לא היה אלמן ישראל מאנשים צדיקים אנשי מופת. ויהי בעת ההיא איש חכם וסופר ושמו עקביה בן מהללאל ויהי דומה בטהר לבו להלל, אך תחת אשר ראשית דרכי הלל, היתה נחת וחדות ה׳ ורום ערך האדם, היה בעיני עקביה פחד אלהים והחרדה מפני הדר גאונו והדעת, כי ימי אדם כצל עובר הם. למקור כל צדק ומישרים. וככל אשר הענוה היה החוט הנראה בכל מעשי הלל, כן היתה יראת חטא הַשְׁתִי העובר בכל דברי עקביה ומעשיו ¹¹⁷. ויגדל שם האיש הטהור הזה בתוך עמו מאד ויאמרו, כי אין כמוהו בישראל בדור ההוא איש גדול “בחכמה בטהרה וביראת חטא ¹¹⁸. וקרוב הוא מאד, כי אליו שׂמו כל בית ישראל את פניהם להיות לאב בית דין” משנה להלל הנשיא בצאת מנחם מן הסנהדרין. אך דבר אחד בקשו מבן מהללאל להשיב אחור את ארבעת דברי ההלכות, אשר בהם נטה מחבריו חכמי דורו. כי בעת ההיא החלו החכמים ותלמידיהם לחלק לשטותיהם בדבר חוק ומשפט וייראו גדולי ישראל, כי עוד מעט והיתה התורה לשתי תורות ¹¹⁹. אך האיש הזה, אשר לבו היה זך בעצם השמים, לא אבה לקחת מיד ראשי עמו את המשרה הגדולה והנהדרה במחיר דעותיו, כי לחרפה היתה לו לשנות טעמו בדבר חול ואף כי בדברי תורתו, אשר לקח מפי מוריו. ויחשב לו לרשע ולמעל בקדשי התורה, אם יקלו בעיניו דבריה, להחזיק בם ולהרפות מהם כפי העולה על רוחו, ולא שם לב לערומי המתחכמים, אשר ישחקו על שלחו מידו כבוד וגדולה כזאת. וימאן להיות לאב בית דין ¹²⁰, אולם בכל היות החכם הזה דבק בכל לב ובכל נפש בהלכותיו, צוה גם את בנו, עצמו ובשרו, לנטות מהן, להורות ולעשות כחבריו, באמרו: “אני שמעתי מפי המרובים והם – חברי – שמעו מפי המרבים; אני עמדתי בשמועתי והם עמדו ובשמועתם, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים, מוטב להניח את דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין” ¹²¹. וככל אשר לא שת לב לכבוד נפשו ולא אבה להכבד גם על פני עמו במשמרת אב-בית-דין, גם בעיני בנו אשר צוהו לסור מאחרי הלכותיו, אשר למענן מאס ביקר וגדולה, וללכת אחרי חבריו החכמים, כן קלה בעיניו תפארת אבות, ויחשבו בעיניו רק מעשי האיש למקור תפארת אדם או למקור חרפתו וכבוד בית אב לא יוסיף עליהם ולא יגרע מהם מאומה. ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וישאלהו בנו, להגיד תהלתו באזני נכבדי עמו ולתתו לחן בעיניהם וימאן עקביה ויאמר לו: "בני

מַעֲשֶׂיךָ יְקַרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ – יְרַחְקוּךָ ¹²²

ויתנו בני ישראל את השררה, אשר לא אבה עקביה בן מהללאל לקחת מידם, לשַׁמַי ¹²³אשר נמנה את ראשי חכמי כל הדורות בישראל ואשר בידו עלו מסרות עתיקות בדברי הלכה מפי חגי הנביא ¹²⁴ויהי הוא והלל למורי ישראל עד דור אחרון. וישא גם הוא את נפשו להפיץ דעת התורה ואהבת רֵע בישראל ויהי דברו לאמר:

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע… וֶהֳוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת ¹²⁵

אך ראש חפצו היה המעשה החי, עד כי הרגש הדבור והמחשבה נחשבו לו רק למכשירים למעשה והמאמר, אשר בו הביע כל רוחו ואשר כל מעשיו היו פתרונים לו, הוא הפתגם הקטן והנמרץ:

אֳמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה ¹²⁶

ויהי שמי ירא מצוה מאד, עד כי בלדת כלתו בן בחג הסכות, הסיר מעל למטתה את קורת הבית וישם שם סְכָךְ, לבלתי שכב הרך הנולד חוץ לסכה ¹²⁷. וירב להחמיר על נפשו, עד כי יש אשר החזיקו עליו חבריו את דבריהם, לבלתי סור מדרכי יתר הסופרים חכמי העם ולשוב ולעשות כמעשה כלם ¹²⁸. ולא העלה על שלחנו מטעמים בימי החול, בלתי אם ידע, כי נכונים בביתו מטעמים ערבים ודשנים מאלה ליום השבת ¹²⁹. סוף דבר, מעשה המצוה לא סר מנגד עיניו כל הימים, ויהי זהיר ומחמיר מאד, ויבדל בדבר הזה מהלהל, אשר נטה להקל. לעומת זה קרוב היה מאד בדעותיו על יקר מין האדם להלל, ויש אשר הרבה עוד ממנו לשחר את הדבר היה, אך תחת אשר הלל איש הרוח למד את תורת החסד בכללה, הורה אותה שמי איש המעשה לפרטיה. האהבה המטוֹהָרה היתה מחוז חפץ למוסר הלל, ועיני שמי היו תמיד לשום שארית ולהכין מחיה בחוקות התורה לחרות האדם האדם היחיד ¹³⁰ולכבודו ¹³¹ושלום מין האדם כלו ¹³²וצביונו זה ¹³³ומאמרו הנעלה, אשר היה אומר ¹³⁴, יענו בו כשני עדים נאמנים, כי זך וטהור היה כרעהו כהלל, אך נבדל ממנו רק בדבר הזה, כי המעשה נכבד בעיניו מן המחשבה, ויהי “אומר מעט ועושה הרבה”, על כן לא האריך רוחו לאיש, אשר בא להלאותו ברוב דברים. וחכמי ישראל אשר דקדקו מאד עם גדולי עמם לא כסו על כל סלף קל, ערכו מחזה מול מחזה את דמות ענות הלל וקפדנות שמאי ויאמרו: “לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמי” ¹³⁵, אולם כל קפדנותו לא היתה, בלתי אם קֹצר אף, אך זולת זה היה גם הוא איש ענו ונוח מאד ולא בזה ולא שקץ לקחת בשמחה תורת אמת גם מפי איש צעיר ממנו לימים ¹³⁶. ובהיות לבו חם מאד על עמו ועיניו אל המראה ואל המעשה ואל דבר יום ביומו, צר לו מאד בצרת ארצו, על כן ככל אשר החמיר בכל הלכות היחיד, כן הקל במעשה המלחמה לעשותה בשבת בכל פרטיה ¹³⁷. אך אל נא יאמר איש, כי שַמַי היה איש שואף מלחמות, חלילה; גם הוא נצר בקרבו את תורתו ואת רוח עמו וגם בעיניו היה השלום מיטב כל הטובות, וביום הורותו את קהל עמו, לבלתי חשוך ידו מכל מלאכת מלחמה ביום השבת, הורה אותם לקרא לשלום קָרא, שָנֹה ושָׁלש שנים שלשה ימים לפני החל המלחמה, כי גם הוא שנא את החרב ¹³⁸. אפס, כי הוא שם את פניו אל שעתו ואל מקומו, על כן נחשבה לו המלחמה לישועה לעמו וישחר אותה, אף כי לא אהֵבה ובדבר הזה נבדל שמי מהלל: שמי שם את כל לבו אל המעשה ואל הפרט הנראה לענים ואל דורו; ומקור דרכי הלל היה הדעה, ועיניו חזו למרחוק אל הכלל במלואו ואל הנצח לדורותיו על כן בחר העם מקץ שנים רבות בדרכי הלל, אף כי כבדו בלבבם גם את שמי מאד ולא השפילו אותו לפני הלל במאומה, ודברי שניהם כאחד נחשבו להם “כדברי אלהים חיים”.

גם התקנות, אשר התקין הלל, היו פרי רוח חכם הרואה את הנולד. מימי משול בית אדום בשם רומי על אבותינו, החל לעלות כרקב בממלכת ישראל ולסדרי התרבות התמימה והעתיקה תרבות עבודת האדמה, אשר היא היתה מקור המחיה למרבית העם ¹³⁹. לא היה עוד בטחון להתקַיֵם ולעמוד ימים רבים, כי רעה נשקפה ממרחק, כי קרוב יום אשר תהפך אדמת ישראל לזרים. ותחת עבודת האדמה אשר בכפרים ובערי השדה, תקום המלאכה המרכלת ומשלח יד, אשר הערים הגדולות הן מקומם, להיות למשען לחם, ותחת הכח אשר במתני האיש, יהיה הכסף, אשר בכיסו המנהל את ביתו בלחם, על כן שם הלל את לבו אל מושב הערים הגדולות, כי יהיה איתן ביד בעליו ואל הכסף כי יהיה נמצא לדורשיו: הנה חוק הוא לישראל, כי האיש המוכר בית מושב בעיר חומה, יוכל להשיב לקונה את כספו, אשר לקח ממנו ולשוב אל נחלתו עד מלאת לממכר שנה תמימה, ואם לא ישיב לו את כסף מקנתו עד העת ההיא, וקם הבית לצמיתות לקונה ¹⁴⁰. על כן הערימו רבים מקוני הבתים להסתר ביום מלאת השנה, לבלתי מצוא אותם המוכרים הבאים לגאול את נחלתם, למען תקום בידם לקנין עולם, בגלל זה התקין הלל כי יפקיד המוכר בבית המשפט את כסף מחיר שדהו, אשר נתן לו מיד הקונה ושב והחזיק בביתו כטוב בעיניו ¹⁴¹. וככל אשר הרהיב בדבר הזה ליושבי הערים לבלתי יפוצו מאחוזתם. לאמר מבתיהם, אשר הם גבול משלח ידם, כן שם לבו להסיר כל מכשול מדרך איש הבא ללות את הכסף, אשר בלעדיו לא יכון כל מסחר וכל משלח יד, בחזקו את ידי בעלי ההון להלות לאחיהם בני עמם, מבלתי יְרֹא פן יאבד מַשֵׁה ידם. הן לפנים בישראל בהיות עבודת האדמה, המחיה האחת לכל העם, היה קטן מאד צרך הכסף, ואת המעט הזה הלוו נדיבי העם לאחיהם בנפש חפצה, ולא הרבו לשית לב, פן יאחר הלוֶה לשלם עד בֹּא שנת השמטה, ואבד מִלְוֵהוּ, כי מצער היה. לא כן כאשר החל מעט מעט המסחר לפרוץ בארץ ולרגלי החליפות, אשר עברו על סדרי הישוב, מיום דרוך רגל רומי על אדמת ישראל, צפויה היתה מהפכה גדולה בכל הליכות התרבות והמחיה. אז הלך צורך הכסף הלוך ורוב בקרב העם, ופרשת כסף המלוה הלכה הלוך וגדול. ויקפצו העשירים את ידיהם וימאנו להעביט לאחיהם, מיראתם את שנת השמטה. ועל כן תקן הלל את הפרוזבול ¹⁴², לאמר, שטר אשר בו ימסור המלוה, לפני בא שנת השמיטה את חובותיו לשופטי עירו ¹⁴³, כי בהמסר החוב לשופטים יחשב כגבוי. ויעמוד הדבר הזה לעניי העם, כי לא ננעלו עוד מפניהם שערי העשירים המלוים, כי נדיבי לב היו עשירי ישראל, ובכל לב תמכו את אחיהם אם רק ידעו, כי לא יאבד כספם ויעביטו אותם די מחסורם בלי נשך ומרבית. כי ככל, אשר שם הלל את לבו לפתוח מוצא כסף לבני עמו, כן הוסיף עוד להחמיר כאשר הנשך ¹⁴⁴, האוכל שאֵר העם וגוזל את עורו מעל עצמותיו.

לראש הדף¹⁴⁵. חזק את ידי עמו לבלי תרפנה למראה שלטון הורדוס, בהורותו, כי לפי העמל אשר ישבע לראש הדף¹⁴⁶, וככל אשר יוסיף לעשות את הטוב עשה שָׁנה ושַׁלֵש פעמים רבות ירבה גמולו ¹⁴⁷. גם צאצאי חוני המעגל, אשר נהרג בראשית מלחמות הורקנוס ואריס תבול, עשו להם בדור ההיא שם בצדקתם ובטהרת לבם ואלה שמותם: חלקיה ¹⁴⁸וחוני המעגל בני בניו ¹⁴⁹וחנן הנחבא בן בתו ¹⁵⁰. ויהי חלקיה איש עני ושכיר יום, אך איש חכם מחשב דרכו ומפלס מעגל רגליו בכל הליכותיו ¹⁵¹ויען, כי היה האיש הקדוש הזה, איש מסכן, אוכל את לחמו הצר בזעת אפים ובנקיון כפים, קראו לו הדורות הבאים “פועל צדק” ¹⁵². ויחָשֵׁב חלקיה וחנן הנחבא לאנשי קדש, ויקרא להם העם “אבי” ¹⁵³, ומדי העצר השמים ומטר לא יהיה על הארץ, ושלח העם, אל חלקיהו השכיר העני, שנים מנכבדיהם, כי יתפלל אל ה‘; או ילדים רכים ישלחו אל חנן הנחבא. ויהי היום ויחזיקו הילדים התמימים בשולי האיש הקדוש, ויקראו: “אבי אבי, הבה לנו גשם!” ויפרוש חנן את כפיו ויקרא: "אנא ה’, עשה למען הטף הנקי והתמים הזה, אשר לא ידע להבדיל בין אב נותן מטר ובין אב, אשר לא יוכל להמטיר" ¹⁵⁴. מה רחקה תמת אנשי אלהים אלה, הזכה כעצם השמים לָטֹהר , מתרמית בית הורדוס ואנשיו, מנכליהם ממזמות לבם ומחמס ידיהם! ובכל זאת נראו שת הקצוות האלה בארץ אחת. בדור אחד ובעם אחד. ומי יודע אם לא השיב העם הנגוע העשוק והרצוץ בידי הורדוס העבד הרומי, את נפשו העיפה, למראה אנשי התום והנקיון כחלקיהו וכחנן הנחבא, אשר הרוח הזרה עברה על פניהם, ולא נגעה בהם לרעה, ולא הפילה מדרכיהם דבר. אך לא כל חכמי ישראל זכו להנזר אל תוך ארבע אמותיהם, לשבת הרחק מן העריץ, ומשאונו והמונו, כי היו בתוכם אנשים, אשר היו לרוח החיה בקרב עמם ולא בכל עת מצאה ידם למשול ברוחם, לבלתי דבר קשות על שלטון עוכרי ישראל. ואם הוליך עוף השמים את קול דבַר איש מהם, אל אזני אחד המרגלים ותהי מרה אחריתו. וקרוב הוא, כי חכמי העם, אשר אהבו את הלל ואת לקחו, אשר בקרב הימים היו לסוד חכמים, אשר יקרא להם עד היום “בית הלל”, ואשר למדו מדרכי רבם להתנשא מעל לגבול דורם, היו זהירים ברוחם. לא כן האנשים, אשר לקחו תורה מפי שַׁמַי ואשר גם הם היו בקרב הימים לסוד חכמים, אשר יאמר להם “בית שמי”, הם ראו את אשר לפניהם, ותקצר רוחם ויבטאו בשפתם דברים מרים. ויהי אחד מראשי תלמידי שמי ושמו בבא בן בוטא איש נכבד, עשיר ¹⁵⁵, חכם וחוקר בתורת הטבע ¹⁵⁶, ויירא בבא בן בוטא את ה' מאד ויהיט חסיד ועָנָו בכל דבריו ובכל מעשיו. בימיו עלה איש מארץ בבל וישא אשה בירושלם, והאיש מהיר חֵמה מאד, ולא הבינה האשה את שפת בעלה הכבדה והעמוקה. ויהי היום ויצב את אשתו להביא לו שני “בוצינים” לאמר שני דלועים ¹⁵⁷ותלך האשה ותבא לו שני נרות, כי בשפת ארם, אשר ידברו דלות העם ביהודה, קראו לנרות בוצינים. וירא האיש את הנרות ביד אשתו ויזעף מאד ויצו לאשתו בחמת אפו להכות בנרות האלה בראש הדלת, ויקרא לה לאמר "מהרי כרגע והכי בנרותַיִך אלה. על ראש בבאי. ולא ידעה האשה, כי בבבל יאמר לדלת “בבא”. ותמהר האשה ותעל אל השופטים, אשר בבא בן בוטא יושב בראשם, ותך בשני נרותיה על ראש החכם. וישאל אותה בנחת: למה תעשי כה בתי? — ותספר לו בקול בוכים וברוח נכאה, כי דבר בעלה חזק עליה לעשות כן. וַיָאֶר בן בוטא את פניו אל האשה העלובה ויאמר: יען, כי הכית בראשי בשני נרותיך, למען עשות את הטוב בעיני אישך, לכן יעש ה' את הטוב בעיניך ונתן לך שני בנים, אשר יהיו לנרות ולמאורות בישראל ¹⁵⁸. החסיד העָנָו הזה, אשר לא יכול לראות בצרת נפש אשה מצרה, אשר הכלימה אותו, וישלחה מעל פניו בתנחומים ובברכה, לא משל ברוחו בראותו את צאן עמו נתונה למרמס לרגלי רועה אכזרי. ויבטא בחמת רוחו את הדברים אשר הגה לבו, ויוָדַע הדבר להורדוס ולא רחוקה היא, כי בן בוטא זה, אשר היה שמו בבא, קרוב היה לבני בבא, אשר עמדו בראש אוהבי החשמונאים בימי מלחמת הורדוס באנטגנוס. ויצו איש הדמים וינקרו את עיני האיש הטהור והמרומם הזה ¹⁵⁹, אך להמיתו לא שלח יד. וקרוב הוא, כי לא ערב את לבו לעשות הדבר הזה, מיראתו את חמת העם, אשר הקדיש את בבא. ובכל זאת לא נתן הורדוס דָמי לנפשו, וישם את פניו לחקור את לב בבא, לדעת האמנם חורש הוא עליו רעה. ומשפט הורדוס היה להתחפש ולבא בסתר פנים ברקב העם, לדעת את אשר ידברו עליו ועל ממלכתו ¹⁶⁰. ויען כי עִוֵר היה בן בוטא נקל לו מאד להתגנב אל ביתו באין איש אתו ולבא עמו בדברים. וינס הורדוס לדבר קשות על הממלכה, למען החרות את אף החכם הָעִוֵר להציל מפיו דבר. אך בהיות החסיד הזה איש חושך שפתים, וממאן למרר את נפש בני עמו ללא פֶּרִי, התאמץ להשיב בדברי נחת והשכל, את חמת האיש המדבר, אשר היה בעיניו כאחד העם. כשמוע הורדוס את דברי החכם, נחם על מעשהו, אשר עשה לו, ויגד לו מי הוא, וישאלהו במה יכפר עונו, אשר הֶעוָה בנקרו את עיניו ובהמיתו את חכמי ישראל. ויען לו: אתה כִבִיתָ את אור התורה, בהמיתך רבים מתופשיה, ועתה קומה נא ובנה את בית ה‘, אשר ממנו תצא אורה לכל הארץ ¹⁶¹. מדוע יעץ לו בן בוטא לחדש את בית ה’ אין לדעת עוד, אין זאת כי אמר בדבר הזה להסב את לב רחב הנפש הזה האוהב את הַבִנְיָנִים מאחרי ההיכלות, אשר תועבה הם לישראל, ולהכין לבו אל קדשי הגוי, למען תת לו ענין ומקום להתרצות אל העם לעשות את הטוב בעיניהם, ולשום קץ בדבר הזה לקנאה האוכלת עד אבדון, אחרי אשר כל כחה יכלה לריק ואין בידה להרע, כי אם לעם ולארץ לבדם. הדברים האלה טובו בעיני הורדוס. ויהי בשומו את הדבר לפני העם ויפלו פניהם כי אמרו בלבם, ערום יערים האיש הזה, אשר עיניו במעשיו, כי לבו תמים בדבר הזה ויאסוף עשרת אלפים חרשי קיר, ויבא אלף עגלות מלאות אבני שיש ותהיינה בהן אבנים אשר חמש ועשרים אמות אָרכן, שתים עשרה רחבן ותשע אמות קומתן ויגש אל המלאכה, להגביה את קומת הבית עד מאה אמה ¹⁶²ולהרחיב את העזרות והלשכות ואלף איש לקח מן הכהנים וילמד את ידיהם את מלאכת הבנין, כי כל איש זר אשר לא מבני אהרן לא יקרב אל האולם וההיכל וקדש הקדשים: ויהי בבנותם 22–3738 את קירות חצרות הקדש, ויפרשו קלעים מחוץ למקום הקירות האלה ויבנו הבונים על יד הקלעים האלה מבית, ובהוסיפם על קירות ההיכל, שמו את הקלעים מבית ויבנו להם מחוץ ¹⁶³, לבלתי הלל את הקדש במראה עינים. ויצף הורדוס את כל ההיכל מבית זהב טהור, ויאמר לצפותו גם מחוץ, וייעצוהו חכמי העם טובי הטעם להניח אותו כאשר הוא, למען יֵרָאֶה בקירות השיש הטהור כנֵד מי ים, אשר קפאו בעצם שאון גליהם ¹⁶⁴. אך כל דלתות שערי הבית והחצר עשה זהב, לבד מדלתי שער הנחשת, העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל, כי אותו הניח כבראשונה מפני הנפלאות אשר נעשה לו ¹⁶⁵, כי את דלתות נחשה אלה יצק איש נדיב ושמו נקנור באלכסנדריא. ויהי בהוליכו אותם באניה, ויהי סער גדול מאד ויטילו המלחים אחת מן הדלתות אל הים, למען הקל מעל האניה, ויתעצב האיש מאד אל לבו ויהי בעלות נקנור מן הים על חוף עכו, וירא והנה הדלת הזאת אחוזה ובאה בשולי האניה, על כן לא הסירו ממקומן את דלתות השעה הזה, אשר נחֻשתו, הובאה מארץ קוֹרִינְתְ היונית ¹⁶⁶. ויקף הורדוס את כל הר הבית בטורי עמודים מבית לטורי עמודים, אשר מוּסך עליהם ממעל, ויקראו לטורי העמודים האלה סְטָיוֹ ¹⁶⁷. ויהי הבית הקדוש הזה למופת בתפארתו ויאמר עליו "מי כל ימי הִבָּנות הבית הזה לא ירד הגשם יומם, כי אם לילה, לבלתי הַפְרֵעַ את הבונים ממעשיהם ¹⁶⁸. ויקדש המקדש הזה בישראל, ככל אשר קדש בנין שלמה ובנין זרובבל, ולא פקדו עליו את עון הורדוס בונהו; אף לא אצלו מאהבת המקדש מאומה על הורדוס, כי הכסף, אשר בו בנה אותו הלא כספם היה. ובמה נחשב גם הכסף הרב הזה למול ההון הָעָתֵק, אשר הוציא להתרצות ליונים ולרומים, ולבנות בפרי יגיע כפם וזעת אפם ערים ומבצרים בערי הנכר, אשר יושביהן היו אויבים בנפש לישראל. וגם בעצם בנין המקדש הכעיס תמרורים את לב כל איש ירא אלהים, בהקימו גשר זהב ממעל לשער האיתון לכבוד רומי, אשר שמה את עוף טרף זה לאות על דגלה, וירע הדבר מאד בעיני העם, אשר גס בבית אלוהיו, ערך העריץ הרודה בו את מראה שבט הנוגש לנגד עיניו ¹⁶⁹. ויכל הורדוס את מלאכת בנין ההיכל מקץ שנה וששה חדשים 20–3740, ויחנוך אותו בשלוש מאות פרים, אשר העלה על המזבח.ומלאכת העזרות והלשכות כלתה מקצה שמונה שנים, ואת הבירה, אשר בנו עולי בבל הראשונים צפונה מזרחה לבית ה', והחשמונאים חזקו אותה וישימוה כמעט למבחר מושבת. חדש הורדוס ויקרא לה מצודת אנטוניא על שם אנטוני אוהבו ¹⁷⁰.

ומחשבות הורדוס, אשר חשב לקנות את לב העם בבנין המקדש, עד כי יכסו על פשעיו, אשר פשע לתורתם למולדתם ולכל מחמדיהם, שבו ריקם. וַיִלונו עליו מאדף על אשר שם לחוק, למכור את הגנבים לעבדי עולם אל ארצות הנכר. הדבר הזה היה מורת רוח לכל תופשי תורת משה, האומרת כי הגנב ישלם פי שנים בגנבת או ארבע צאן תחת השה, אשר גנב וחמישה תחת השור, אם טבח או מכר אותם. ואם אין לו, ונמכר בגנבתו אל אחד מאחיו בני עמו, ובשנה השביעית יצא לחפשי. אך כי ימכר לעבד עולם, ולאיש נכרי, נחשבת לאכזריות מאין כמוה ולעָוֶל גדול לגרש את הנכשל בעוֹנוֹ מהסתפח בנחלת אלהים. וירע הדבר מאד בעיני הפרושים, וַיוֹסֶף הורדוס לזעום עליהם זעם. גם על האש היוקדת, בין בית המלך ובין העם, נוסף פחב בשוב אלכסנדר ואריס תבול, אשר ילדה מִרְיָם להורדוס, מרומי, אשר שמה שלחם אביהם להיות באמנה, כי כל העם הריעו לקראתם בזכרם להם את חסדי אמם ובת אביה. ויהי הדבר כרצח בעצמות שלומית אחות הורדוס, אשר ידה היתה עם אחיה להמית את מרים, ותירא לנפשה פן יפקדו עליה את דמי אמם, בשבת אחד מהם לכסא אביו. ותשם את כל לבה לשלח מדנים בין הבנים ובין אביהם. אך עוד היתה נפש הורדוס קשורה בנפשם ויכבדם וינשאם, ויתן לאריס תבול בנו את ברניקי בת אחותו שלומית לאשה, ולאלכסנדר בנו לקח את גְלָפִירָה בת ארכילי מלך קפודקיא אחרי אשר הִתְיַהֵדָה ¹⁷¹.

בעת ההיא, אשר רחק לב בני ישראל יושבי ארצם מהורדוס, על שלחו ידו בחקות התורה, ובמיתו, על דבקם בבית חשמוני, שב אליו לב בני ישראל היושבים באחוזות יָוָן, כי בלכת הורדוס לפקוד לשלום את אגריפס הרומי, אשר עבר בארצות ההן, נקהלו אליו מלאכי קהלות ישראל היושבים שם לעמוד לימינם, בצעקם חמס באזני אגריפס זה, ויצו הורדוס את הסופר המליץ ניקולוס איש דמשק, להגיש את משפטם לפני השר הרומי, בשבת השר הזה למשפט בתוך כל המלכים, אשר נועדו אליו לקדם את פניו. ויעש כן ניקולוס, וירוך את משפט בני ישראל יושבי האחוזות לפני אגריפס ברומי, בשבת הורדוס לימינו. ויצעק על היונים המרֵעים על גזלם מהם את השקלים, אשר יקבצו לשוח לבית ה' אשר בירושלם; ועל אשר יועידו אותם למשפט ביום השבת, ואת ידם יכבידו עליהם לעבוד בצבא, למען הפריע אותם מלכת בחקות תורתם; ועל עשקם אותם ועל הציקם להם, בכל אשר תמצא ידם. וינער אגריפס הרומי באנשי יון וַיַחֲזֵק עליהם את דברו, לשוב ממעלליהם פן יחרה בם אף רומי ¹⁷². מלאכי קהלות ישראל היושבות בארצות יון, באו גם אל הקֵסר להתאונן רע על היונים ההוללים המציקים להם והעושקים אותם, ויוצא הקסר דבר שלטון ליונים לחשוך את ידם מכל רעה ¹⁷³.

ושלומית ופרורה אחיה לא הרפו להרעים, ביד מלאכיהם החנפים עושי רצונם, את לב בני מִרְיָם ולסכסך את הורדוס ואת בניו איש ברעהו, למען יוציאו הבנים התמימים את רוחם על דבר מות אמם, אשר אהבו מאד, עד כי יהיה מרי שיחם לשיחה בפי כל יושבי עיר המלוכה האוהבים אותם, למען תמצא ידם להעיר אזן הורדוס על הרעה הנשקפה לו מיד הבנים, אשר יד כל העם עמם. ויהי בשוב הורדוס מדרכו ותתנכל שלומית ופרורה לשום את פחד בני מִרְיָם על פניו, ולהגיד לו, כי יד אריכילי חותן אלכסנדר עמם בסתר לריב את ריבם מידו, ולדרוש את משפטם מיד הקסר. וַיִוָעֵץ הורדוס לקרוא לאנטיפטר בנו בכורו, אשר גרש אותו ואת דורי אמו מעל פניו, ביום קחתו את מרים לאשה, לשבת כיום בהיכלו, כי אמר, כי בדבר זה יִכָנע לבב בני מרים, בראותם כי יש עוד מבלעדיהם יורש למלכות אביהם.. אך בדבר הזה הסכיל המושל הנבון, מאד מאד, כי המעט, אשר לב בני מרים הוסיף עוד להִסָעֵר על אביהם, אשר השפיל אותם, בני הגבירה החשמונאית לפני בן דורי אשתו, טמן מוקש גם להם גם לביתו. כי אנטיפטר זה היה יורש נאמן לכל רשעת אנטיפטר אבי אביו, ויהי איש מזמות ורע מעללים מאד, נוכל מִתַּמֵם והנף מתקדש מאין כמוהו, בלתי אם כשרון אנטיפטר הזקן, בינתו וגבורתו, לא היו לו לירושה. ויהיו לאנטיפטר חברי חנפים שכירים מחליקי לשון, אשר הפיצו בשם אָחיו אמרים שנונים, אשר התהלכו בקרב העם עד בואם לאזני אביהם, אשר התקצף מאד. אז רחץ החנף בנקיון כפיו ויקם למליץ להם בעיני אביו. וילך אנטיפטר הלוך וטוב בעיני אביו וישב את אמו הנִדָחה דורי אל ביתו, וישלחהו אביו רומי להראות את פני הקסר, למען הכאות את לב אלכסנדר ואריס תבול ולמען האר פניו לאנטיפטר. ואנטיפטר לא נח ולא שקט גם בשבתו ברומי, ויתן אל לבו לבלתי השבת את המדון גם בהיותו רחוק מבית אביו. ויכתוב אל אביו בשפת חנף מכתבים מרומי על אודות הדברים, אשר לקחה אזנו ברומי על דבר אחיו, אשר אמנם לא יאמין כי נכונים הם, אך בכל זאת מאהבתו את אביו לא יוכל להכחידם תחת לשונו, אף כי צר לו מאד לתת דופי כאחיו, ותצר להורדוס מאד, בכל זאת אמר לפלס נתיב לאפו, ולבלתי בָהֵל ברוחו להמית את בניו המתנקדים בנפשו, לפי דבת אנטיפטר, כי זכר את הגדודים, אשר שבע אחרי המית את מרים. וילך הוא ובניו רומי להקריב את משפטו אל הקיסר, אך על כל הדברים המרים, אשר הביע בם הורדוס את רוחו לפני אוקטַפיָן השיב אלכסנדר וַיוֹכַח בדברים נמלצים ונכוחים מאד, אךדבת שקר. הביאו אנשי רכיל אל אביו, ויבך הוא ואחיו בדברו את דבריו. וַיַשְלֵם הקסר בין הורדוס ובין בניו וישלחם לשלום ¹⁷⁴. ויעזוב הורדוס את הקסר שמח וטוב לב, ויבא אל ארצו ויחנוך את עיר קֵסָרֵי בתפארת רבה מאד, ויתנדב, בכסף אשר נגש מבני ישראל, להוציאו לַמִשְׂחָק וְלַמְשַׂחְקִים ולהבלי נכר, אשר תועבה הם בעיני העם הזה ¹⁷⁵. ואחרי אשר הריק את כיס העם, ויפשוט את עורם מעל עצמותם, למען התרצות אל היוָנִים הפוחזים כנדבת לבו, לבתי תיאטרותיהם ולהיכלי אליליהם בערים הרחוקות, שם את פניו אל האוצר האצור בקברי מלכי בית דוד, אשר משם הוציא הורקנוס הראשון הון עתק להסיר מעל עמו את יד צורריו וילך גם הוא שמה להוציא משם כסף, למען תמצא ידו לקנות את לב הצוררים ההם. ויהי כאשר בא אל קברי דוד ושלמה, ותתלקח אש ותאכל שנים משומרי ראשו, אז חשך ידו מן המקום ההוא ¹⁷⁶. ויתעבוהו מאד אבותינו יושבי ארצם, על עשקו אותם למען התנדב לצריהם הזרים, ועל הכל, למען דבוק בדרכי הנכר, אשר תועבה הם להם. אך ככל אשר מצא העריץ המצליח הזה שלומים לכל רעה, אשר עברה עליו, כן נטע אליו לב בני ישראל יושבי מדינות הים, תחת אשר נקעה ממנו נפש יושבי יהודה וירושלם. כי עלתה צעקת קהלות ישראל היושבים בארץ קֵרֵני ואסיא הקטנה, אל הקסר ואגריפס הרומי אוהבי הורדוס, מפני לוחציהם היוָנים ההוללים. ויט הקסר האדיר את אזנו לקול שַוְעַת המלאכים, אשר שלחו אליו, ויאסור אסר על פקידי הארצות, לבלתי הוֹעֵד את איש ישראל למשפט בערבי שבתות מתשע שעות ומעלה ¹⁷⁷, ולבלתי הפרע אותם ללכת בתורתם, וכל הגוזל את שקליהם, או את כתבי קדשם, ישפט משפט שולח יש בקדש ¹⁷⁸.

והמהומות בהיכל הורדוס הלכו הלוך וגדול. אנטיפטר זמם כל היום להבאיש את ריח אחיו בעיני אביו, ולהשיבם עד דכא. ושלומית המרשעת הטתה את לב ברניקי בתה אשת אריסתבול בן מרים, לגלות לה את כל הָנה, אשר יצא מלב בעלה, ותקחהו מפיה, ותגדילהו שבעתים, ותספרהו באזני הורדוס, עד כי מרה נפש אריסתבול, וישב לבו מאחרי אשתו. ולמען הדיח את הרעה על אלכסנדר ועל גלפירה אשתו הנאמנת לו, אשר תעבה את ברניקי יבִימְתָה, שמה שלומית דברי בלע בפי פרורה אחיה לעשות שקר בנפש אלכסנדר, כי הורדוס אביו עוגב על גלפירה, למען ירים יד באביו והיתה אחריתו להכרית. ויעש פרורה כן. וימשול אלכסנדר ברוחו, וילך אל אביו ויוכח את דרכו על פניו. ויזעף הורדוס מאד, וישלח ויקרא לפרורה אשר נבאש בו, על אשר השיב ריקם את שתים מבנותיו, אשר אמר לתת לו, בגלל אחת משפחותיו אשר דבקה נפשו בה. וימלא הורדוס את פני פרורה קלון על הנבלה הזאת, אשר הוסיף על נבלותו הראשונה, ויכבד את ידו עליו להגיד לו מפי מי שמע כזאת. וַיַגֵר לו כי שלומית שמה את הדבר בפיו, ויחר מאד אף הורדוס כאחיו ובאחותו ¹⁷⁹ואף אחרי, אשר רחקו שלומית ופרורה הרשעים מנגד עיני הורדוס מעט לא שבתה מלאכת המדנים, כי הערים אנטיפטר לשום בחלקת לשון מלאה צדק עלילות דברים על כל שרי בית אביו ועל כל סריסיו, אשר כשטן נראו לו, כי אנשי ברית אלכסנדר ואריסתבול הם, וַיַרְבו עבדי הורדוס, לנגוד את הסריסים ואת השרים ולקרוע את בשרם מעליהם, למען הצל מפיהם דבר על אודות צפונות בני מרים, ולהוביל שרים ונכבדים כצאן לטבח. ויהי בית המלך העריץ לחרדת אלהים, כי ברבות המדנים וההרגה, היתה יש שרי הבית איש ברעהו. זה מצא לו עת מצוא להשבית במעט רכיל את אויבו מפניו. וזה אמר למלט את נפשו במות רעהו, עד כי כמעט כלם יחד נָפָלו, וישמע ארכילי מלך קפודקיא את הרעה הנשקפת אל אלכסנדר חתנו, אשר אֵחד הסריסים הנענים חפא עליו דברי שקר, למען הנצל ממכאוביו ויבא ויתחכם לקנות בתחבולותיו את לב הורדוס, להשלים בינו ובין בניו ¹⁸⁰. אך גם השלום הזה גם הסערה הבאה עליו מארץ ערב, לא עמדו לבני מרים האומללים להשיב את חמת אביהם מעליהם לארך ימים. כי בהיות הורדוס ובניו ברומי להשפט לפני הקסר, פשעו בו יושבי ארגוב, ויכרתו ברית עם שִילַי המושל בערבים בשם אדוניו המלך עובד. וישובו יושבי ארגב למעשה החמס והשוד, ויפשטו גם על ערי השדה ביהודה גם בארצות הקרובות, וישללו שלל ויבוזו בז. ויהי בשוב הורדוס וַיַכְבֵד ידו עליהם להשיבם למשמעתו וַיַבְקַע אל ערב וילחם בה, ויפלו משרי הערבים כחמישה ועשרים איש. ושלי הערבי שמר עברתו להורדוס על מנעו ממנו את שלומית אחותו, אשר חשקה נפשו בה. וימהר אל רומי, ויבא לפני הקסר וימצא חן בעיניו ויך בלשון את הורדוס ויבך לפניו בספרו לו, כי שם הורדוס את כל ארצו למרמס. ואלפים וחמש מאות איש מנדיבי ערב ושריה, הוציא אל הורג. ויחר מאד אף הקסר בהורדוס וישלח לו מכתב, כי למן היום ההוא והלאה, לא יוסיף עוד להתהלך עמו כאוהב עם אוהבו, כי אם כאדון עם עבדו. ויפל הורדוס מאד בעיניו, בראותו את צלו סר מעליו. וגם פני המלאכים, אשר שלח אליו הורדוס השיב הקסר ריקם, ויוסף לשלוח אליו מלאכים שניים ולא נתנם עוד הקסר לראות גם את פניו. ובכל זאת לא רפתה רוח העריץ הנדכה כיום מידי תקיף ממנו, וַיִוָעַץ וישלח מלאכים שלישים. והמליץ נקולוס איש דמשק בראשם ¹⁸¹. גם בימי המהומה לא שבת אנטיפטר ממעשהו, וישכור את אידקלס היוני איש אָון ואיש מזמות כאשר עם לבבו, ויקימהו למרגל לאלכסנדר וַיִתַמֵם האיש עמו, ויצל מפיו דברי תלונה ויספרם באזני אנטיפטר אשר הרבה את שכרו כיד המלך, וישלחהו אל אביו לספרם באזניו ולהרבות עליהן כהנה וכהנה ¹⁸². אף צוה את איש עושה רמיה, היודע לכתוב בכתב יד איש ואיש, לכתוב בתבונת כפיו, בכתב דומה לכתב יד אלכסנדר, דברי קשר על הורדוס, ולחתום את שם האומלל הזה עליהם, ולהמציאם אל יד הורדוס. והעריץ הזה, אשר כמעט נחר גרונו בצמאו לדם עצו ובשרו, צוה לרתק את בניו, בני מרים אשתו בזקים ולשומם בכלא. ושני מלאכים שלח אל הקסר ומכתבים בידיהם לבקש אותו לשפוט את בניו משפט בנים סוררים, זוממים לקחת נפש אביהם ¹⁸³. ויענה הקסר, אשר נקולוס איש דמשק הצליח להשיב את לבו אל הורדוס, במכתב אף כי המה לבו מאד לגורלו, ממלא הוא את ידיו לשפוט את בניו. וַיוֹעֶד הורדוס בעיר בָרוֹתַי סוד חמישים ומאה איש מנציבי רומי, משריהם ופקידיהם, וַיַגֵש לפניהם את משפטו בדברים קשים מאד, אשר נתנו אותו כמעט לחרפה בעיניהם, וימצאו רק ארבעה מן השופטים, אשר התחזקו להציל את בני מרים מרעתם. אך עיני כל יתר השופטים לא היו אל משפט צדק, כי אם למצא חן בעיני הורדוס עד כי לא להו על לבם לקרוא לאלכסנדר ואריסתבול, ולשמוע מה בפיהם. אחרי אשר הוציא הורדוס אל הורג ברחוב העיר שלוש מאות איש, פקידים ואזרחים, אשר נחשדו בעיניו לאוהבי בניו הואילו אוהבי הורדוס, הרומים והיונים, לעשות את הטוב בעיניו, ככל אשר עשו עבדיו החנפים שופטי מרים אשתו, וישפטו את בניו משפט מות, מבלי קרוא להם לעמוד ולהצטדק לפניהם ולהגיש עצֻמוֹתיהם במו פיהם, ויחרצו משפט על פי דברי אביהם איש ריבם החפץ במותם. לוא הגיש הורדוס את משפט מרים ואת משפט בניו לפני שופטי ישראל, לפני הלל ושמי וסנה דריהם, כי עתה לא עשו את הטוב הזה בעיניו. אולם כמה מכאובים חשכו ממנו בשפטם משפט צדק בלי משא פנים, וכמה עמל הסתירו מעיניו? אך לבו בטח רק באויבי העם, אשר מלך עליו. על כל אכל העריץ זעום ה' מפרי כפיו, ומן הטוב, אשר עשו אלה לו. ואלכסנדר ואריס תבול שני בני מרים החשמונאית מתו בחרב אביהם האדומי האכזרי, לא על פי משפט חוקקי ישראל ולא בירושלם מקום הצדק, עיר ממלכת ישראל, כי אם על פי משפט הרומים והיונים, ובשמרון צרתה, עיר “צרי יהודה ובנימן” מעולם. ולבלתי תת ענין לעם לתלונה, צוה הורדוס למהר להוציא בעלטה את יוצאי ירכו חללי ידיו באשון לילה אל מבצר הרקניון, אל המקום, אשר גם במותם נבחר להם מבית חייהם, מבית הורדוס אביהם, כי במבצר הזה נאספו אל קברי אחי אמם החשמונאים, אשר היו קבורים שם ואשר את שמם ואת זכרם אהבו, מהורדוס אביהם ומשלומית דודתם ומכל זרע אנטיפטר המרעים והנכלים ¹⁸⁴.

והורדוס, אשר מיראתו לנפשו הוציא אל הורג את בניו הנקיים, אשר מעודם לא חרשו עליו רעה, נתן זה עתה חרב ביד בן אחר היוצא מחלציו, הזומם באמת לקחת נפשו. הבן החנף והמרע הזה הוא אנטיפטר, אשר גם ברעה, אשר הדיח נבל זה על אחיו הטובים ממנו, חשב שתי מחשבות, האחת, לגזור אותם מארץ חיים, והשנית למלא את אביו, אשר שנא תכלית שנאה, שכרון ויגון, למען יטרוף נפשו באפו מפוקה ומכשול לב. ולמיום מות בני מרים, היתה כל מזמתו למהר לשלוח גם אביו בדרך, אשר שלח אותם, ומיראתו את הורדוס אביו פן יודעו לו נכליו, אשר נכל ושקריו אשר שִׁקֵר, בדבר אחיו המומתים והפך עליו את ידו הקשה. אף חסדי הורדוס לשני בני אלכסנדר בנו, ולשלושת בני אריסתבול ולשתי בנותיו, אשר הָמָה לבו אליהם מאד, ויגדלם כיד המלך, אף חסדי הורדוס אלה לבני בניו, היו כקוצים בעיני אנטיפטר. כי דאג פן יְבַכֵּר אביו, בעבור עליו רוח, אותם על פניו, והוריש את כסאו לאחד מהם, למען התרצות אל העם, אשר דבקה נפשם בנכדי מרים, ואשר אותו את אנטיפטר, הוסיפו לשנוא ולבזות, לשקץ ולתעב מבראשונה, ואף כי גם נפש כל החיל, אשר דבקה בבני מרים הגבורים, נקעה מן הנבל הנבזה הזה ¹⁸⁵. וישם את כל לבו לקנות בכסף מלא ובמתנות גדולות את אוהבי בית אביו, ולהסב חבם אליו, ולהיות נאמנים אליו לעת מצא ¹⁸⁶.

בסבך ריבי משפחה אלה נאחזו הורדוס, עד כי עיניו כמעט לא היו בלתי אם אל ביתו פנימה, ואזנו לא היתה נטויה, כי אם אל המהומות, אשר רַבו בו. כי מחוץ היה לו שקט מסביב. וגם על בני ארגוב, אשר השקט לא יכולו, הפקיד שומרים נאמנים, לבלתי יוסיפו לשאת ראשם, כי איש גבור חיל ושמו זמרי אבי בית בני בתירא עלה מבבל, זה ימים רבים בראש חמש מאות פרשים רומי קשת, ומאה איש מבית אביו עמו. וַיָתָר מרי מקום לו ולאנשיו באנטיוכיא אָפִי-דַפְנֵי ¹⁸⁷, עד אשר לקח אותו הנציב הרומי ויתן לו את בַעֲלת ¹⁸⁸למושב. ויהי בהכניע הורדוס את יושבי ארגוב ויקרא לו את זמרי ויכרות עמו ברית, להיות למעוז לו מפני השודדים האלה, ויתן לו חבל נחלה בארץ הבשן, ויעש אותו ואת ביתו חפשי בישראל, ויפטור את נחלתו מכל מס. וינהרו אל זמרי אנשי חיל רבים מבבל וכל איש ירא אלהים מצא שם מחסה. ויבן לו זמרי שם מקום ויקרא את שמו “בתירא” ¹⁸⁹. וירבו בני ישראל היושבים במסבי המקום ההוא, ויָסֹבּו לראש באי מועד, אשר יעלו מבבל לחוג את חגיהם, מפני שודדי ארגב ¹⁹⁰. וגם בני זמרי ובני בניו היו גבורים אנשי חיל ויראי ה'. ויהי בהם אבירי רוכבים, אשר למדו את ידי בחורי עמם מלחמה לעופף חרב על אויב, בעודם מרעישים את סוסיהם ¹⁹¹, ותופשי תורה חכמי לב היו בתוך בני בתירא, אשר הורו את תורת אלוהיהם בקהל רב. ואחד מהם חכם ונשוא פנים ישב בירושלם ושמו יוחנן בן בתירא, אשר ביתו היה בית מועד לנכבדי חכמי ישראל וסופריו, הלא הם "זקני בית שמי וזקני בית הלל ¹⁹².

הדבר הזה הוא כמעט הדבר האחד, אשר נשמר בספר מכל מעשי הורדוס, אשר עשה לצרך העם והארץ באחרית ימיו. ומרבית עסקו היה רק בתוך ביתו, אשר רבתה בו המהומה והמשטמה עד למעלה ראש. פרורה, אשר היה לנסיך מושל, החליק אל אנטיפטר, ואנטיפטר גם הוא אמר לגנוב את לב דודו זה. אולם אשת פרורה, אשר ידה היתה בסתר עם העם, הטתה היא ואמה ואחותה, את לב פרורה להיות ידו נכונה עמם ולכרות שוחה לאנטיפטר זעם אלהים ואדם. וְתַעֲרֵמְנָה להטות אליהן את לב דורי האשה הפותה והרעה, למען תדענה את כל מוצאי אנטיפטר בנה ואת מבואיו. ותצלח בידן להשיב את לב פרורה מאחרי אנטיפטר. ורבים היו מתי סוד אשת פרורה בין כת הפרושים, הכת הנאמנת לעמה ודבקה בה בכל כחה. ושני סריסים העומדים לפני הורדוס, שמו גם הם את נפשם אל משמעתה. ומי יודע מה היתה אחרית הדבר, לולא בחנה עין שלומית את מעשה נשי בית פרורה, ותגל את אזן הורדוס. וישפוט משפט מות את הפרושים, אשר עזרו אחרי אשת פרורה, ואת שני הסריסים הנאמנים לה, ויך לפי חרב גם את כל הסריסים, אשר לא נמצא להם עון אחר, בלתי אם אשר כבדו את הפרושים. ¹⁹³ ופרורה, אשר נטל עליו אחיו אחת משתי אלה לגרש את אשתו, או לעזוב את ירושלם, בחר באהבתו את אשתו, לעזוב את עיר ממלכת אחיו, ולהנזר על ארץ ממשלתו הקטנה. ואנטיפטר סבב את פני הדבר, כי ישלח אותו אביו רומי, ויעש הורדוס כן, וישלחהו, ויתן בידו מתנות גדולות לקסר, ומכתבים לתת את בנו לחן ולכבוד בעיניו. עד כה וכה מת פרורה פתאם ¹⁹⁴, והשמועה, אשר באה אל הורדוס, כי מת ברעל אשר שמו במאכלו, המריצה אותו להכביד את ידו על נשי בית אחיו, להציל מפיהן דברים אדות מותו. ותגדנה לו הנשים בתוך יתר דבריהן, אשר יצאו מפיהן, גם את כל אשר ידעו בדבר מתכוֹנת אנטיפטר אל פרורה, גם את כל המחשבות הרעות, אשר יחשוב הבן הזה על אביו, ואת כל נכליו אשר יתנכל על אביו, וכי עינו רעה מאד בארך ימי אביהו. ותגדנה לו את כל דברי הסֵתר אשר היה להורדוס אליו, אשר בפחזותו גלה אותם להן. ותפקחנה עני העריץ הזקן, לראות, כי הבן המביש הזה אשר בו בטח לבו, היה ראש מסבי כל הרעה הבאה על ביתו מיום בואו לשבת עמו, וכי מתנקש הוא גם בנפשו. ויאמר לפקוד עליו את דמי בני מרים אשתו האהובה, אשר זה עתה הכיר, כי מיד אנטיפטר הנבל נגזרו. ותהי ראשית מעשהו, לשלח את דורי אֵם בנו בקלון מביתו. בעת ההיא שלח מעל פניו, גם את אשתו בת שמעון בן ביתוס הכהן הגדול, כי שמע כי גם היא ידעה את כל המדנים, אשר יצמידו עליו אנשי ביתו. ויסר את שמעון מִכַהֵן 3756–14 ויתן את הכהונה למתיא בן תיאפיל ¹⁹⁵. – לכהן הזה קרה מקרה כי נטמע פתאם ביום הכיפורים ויכהן תחתיו ביום ההוא יוסף בן אלם איש ציפורי ¹⁹⁶. – ובשוב אנטיפטר מרומי, שם הורדוס את וָרוֹס ¹⁹⁷נציב בארצות ארם לשופט נפשו, ואת דבריו שם בפי אוהבו ניקולוס איש דמשק, אשר קם לאנטיפטר למגיד פשע. ותִגָּלֶה ביום ההוא כל רעת אנטיפטר וכל הנכלים, אשר נכל לאביו גם בירושלם, גם בשבתו ברומי. וישפטוהו ורוֹס משפט מות ויאסרוהו בכבלי ברזל, וישימו אותו במשמר ויקדשוהו ליום הרגה, ומלאכים שלח הורדוס אל הקסר, לבקש אותו להקים את משפט בנו אשר שפט ורוֹס ¹⁹⁸. ומרת נפש הורדוס, עלתה עד מרום קִצָה, וַיָחֵל ויפול למשכב, ויצו לביתו, ויפקוד את בניו ואת כל אוהביו ואת שלומית אחותו ואת הקסר, בעושר רב. לעומת זה, זעף בקהל העם אשר מלך עליו, ואשר מידו לו הרִבֹאוֹת והרבבות, אשר פזר לרצויי נפשו, כי הבין אף הרגיש, כי העם הזה יראה, בכל המוצאות את אלוף זה הרוכב לראשם, יד ה' המשלם גמול לאויביו. ובאמת התגעשו בעת ההיא מבחר בני הנעורים תלמידי הסופרים בכפם להשבית כל זכר למראות הנכר, אשר מלא הורדוס את ירושלם פה לפה, ומוריהם הגדולים מחזקים את ידיהם. ותהי ראשית מעשיהם להסיר מעל שער האיתון אשר בבית ה', את פסל נשר הזהב הגדול, אשר נתן הורדוס לכבוד מלכות רומי ויתפשו עבדי הורדוס ארבעים איש מן הקושרים, ואת שני מוריהם הנכבדים, ויביאום לפני הורדוס, ולא כחדו ממנו דבר, ויגַלו אליו את כל לבם ואת כל מחשבותם עליו בלי כל פחד. ויעבר הורדוס את מתיא בן תאופיל, אשר גם ידו היתה עם הקושרים מכהונתו הגדולה, וישם את יועזר יבמו ¹⁹⁹תחתיו לכהן גדול. ואת שני הסופרים ואת תלמידיהם אשר נתפשו, שרף באש. על הלילה ההוא יאמרו סופרי הדור ההוא, כי אסף הירח את נגהו. ומחלת העריץ הלכה הלוך וכבוד, ויעצמו מכאוביו מאד, ויעל רקב בבשרו, ותעל צחנתו, עד כי נדדו כל רואיו ממנו. ורק מפחד מות משלו סריסיו ברוחם לעמוד לפניו לשרתו. וגם בפעם הזאת, בהיות שאול ערום נגדו, חמס מזמת בלעיל, אשר כמעט לא נשמעה עוד בגוים כמוה, כי, בעצם היום, אשר פקד לחלוק לכל בני חיל הנכר, אשר היו לשבט נוגש לישראל, חמישים אדר כמונים כסף לגולגולת, צוה לאסוף אליו כל נכבדי יהודה וירושלם, וישם עונש מות על כל איש, אשר יפקד מהם, ויכלאם במקום אחד ביריחו, אשר שם שכב אחרי התרפאו במעינות לָשַׁע המשתפכים אל ים המלח. ויצו את אחותו שלומית ואת אַלֵכסא בעלה, אשר זה מעט היתה לו לאשה לאמר: כצאת נפשי וסבוֹתם על נכבדי העם והכיתם אותם לפי חרב, לא תחיו מהם נשמה, למען יתאבל כל העם אֵבל כבד ולא ישמח ביום מותי ²⁰⁰. עודנו מְצַוֶּה לביתו ותחי עוד רוח העריץ, אשר דם היה משקהו משיב נפשו, לשֵׁמע בשורת הרשיון, אשר בא מאת הקסר לעשות באנטיפטר בנו כטוב בעיניו. וימהר ויצו לרצים העומדים לפניו להמיתו ולקברו במבצר הרקניון ²⁰¹, ולבלתי שים לו כל כבוד בקבורתו, וְיֵעָשֶׂה כן, ומקץ חמישה ימים מת 3757–3 גם מלך הבלהות הזה, אשר משחית כמהו לא קם עוד לישראל מקרב ביתו. עבד יליד בית, בוז משפחות זה, הרבע להרע לעם, אשר מלך עליו, מכל אשר היה לפניו. אכזריות מנשה ואלכסנדר יני, אד כשחוק צדיק תמים נחשבה למול רשעת העבד המולך הזה, אשר נִבל את כסא דוד וַיֵרְדְ בישראל באף שבע ושלושים שנה. שלש שנים נלחם וארבע ושלושים שנה מלך עליהם בירושלם, קרית חנה דוד. טפי דמי שרידי בית חשמוני הנכבדים והנהדרים, ודמי חכמי ישראל הקדושים והטהורים, הודיעו את עקבי הליכות ממלכתו לדורו. וזכר הדמים האלה דמי השרים והחסידים, ודמי כל נאמן לעמו ולתורתו, אשר עלה על ספר דברי הימים לישראל, יהיו למצבת זכרון מזכרת עון, ועד יום אחרון, יהיה שם העבד המולך הזה, לחרפה ולמחתה לשמה ולשרקה בפי כל זרע יעקב.

ושלומית אשת הדמים, אשר כל מלאכתה בעולמה היתה, להסגיר נפשות נקיות ביד אחיה לטבח, השכילה וַתֵּטָב את דרכה ביום מות הורדוס, כי העלימה את דבר מותו מן החיל החונה ביריחו, ותצא אליהם ותגד להם, כי נחם המלך על הרעה, אשר חשב על נכבדי ישראל, ויצו לשלחם כרגע לחפשי, ותפתח לפניהם את שערי העיר וילכו לדרכם לשלום. אחרי כן הודיעה את דבר מותו, ויובילו אותו בניו מיריחו אל מבצר הרודיון, ויקברו אותו בניו בפאר רב מאד, אך לא בכבוד גדול, כי לשום פאר על ארון המושל, ולשַוֹת הוד והדר על מערכות הצבא, אשר נהרו אחרי ארונו השיגה יד חיל הנכר, אשר דבק בם כל ימי חייו. אך כבוד למלך במותו, לאמר, אֵבל בכל לב על הלקחו מעל ראש עמו, רק מיד העם ינתן ומלבו יצא. ועם בני ישראל לא יכלו להתעצב על מות החלל הרשע, אשר כל ימיו היה הוא ואביו וכל ביתו כשחל לשריו ולבית מלכו וכהניו, וכדוב אורב לחכמיו וסופריו, כעש לבית יעקב כלו וכרקב לכל קדשיו ומחמדיו ותפארתו העתיקה. על איש נבל ובליעל, אשר דמי העם, אשר מלך עליו, נחשבו לו כמים וכבודם ויגיעם לאָין, ואשר לכל בזוי בגוים שונא העם הזה, לא היו בפיו די חלקות ומחמאות להחלק ולהתרפס לפניו, ובאוצר ממלכתו לא היה די כסף וזהב להתרצות אליהם ולקנות במחיר יגיע ישראל ועמלו, אשר יגעו ימים ושנים, צחוק קל אחד מפי הולל אחד יוני או רומי; על מות איש כזה, לא יכול עם, אשר לא תמצא בפיהו לשון תרמית, להתעצב ולהתאבל. כי אם הודו לה' חסדו, אשר פדם מיד צר האורב להם מקרב ביתם, וישו את יום מותו יום טוב לדורותם.