כפי שהיה סאלינגר בעיני הנוער האמריקאי של שנות החמישים וגינזברג וקרואק בעיני הנוער של שנות השישים – אותה תערובת מוזרה של נביא, שוטה הקהל וידיד נפש – כך הוא ריצ’ארד בּראוּטיגן בן ה־36 לנוער האמריקאי של ימינו. ארבעת הרומאנים הליריים שלו, ‘גנרל הקונפדראציה מביג סר’ (1964), ‘דיג השמֶךְ באמריקה’ (1967), ‘סוכר האבטיחים’ (1968) ו’ההפלה' (1971), וחוברות השירה שפרסם (בעיקר ‘רוֹמל חודר עמוק למצרים’ [1970]), נמכרים בכל חנות ספרים, והופעת ספר חדש שלו היא בגדר חגיגה לאלפי קוראיו הצעירים. כקוֹרסוֹ, רֶקסרוֹט, ופרלינגטי היה עלינו לשייכו ל“תנועת סאן פראנציסקו”, ונופיו הם נופיה של קאליפורניה, ה“מֶכּה” של ספרות המחאה האמריקאית. אולם שלא כמותם אין הוא חלק מתנועה חברתית כלשהי. צבעוני, זריז, חולמני, הוא משחק תמיד תפקיד של מהלך על חבל, גבוה ונפרד, מעל ההמונים. אינו מעניק ראיונות, אינו משתתף בקבוצה כלשהי, אינו מוסיף את קולו לחותמים על עצומות. רק בשערי ספריו הוא מצטלם תמיד: ממושקף, תמהוני בחברתן של נערות יפהפיות.

עולמו הוא עולמה של אהבה תמימה ונזופה. הוא פה לכל תנועת ה“היפּיס” הגוֹועת, אבל לא ללוחמים שבהם, לא למוחים ולמהפכנים: הוא שר את כיסופיהם לאהבה טהורה, לבדידות בחיק טבע שמושמד והולך, לאיזו הזדככות נזירית ועם זו חושנית בקרב עולם נפסד ואכזרי. הסנטימנטליות מאיימת אומנם על כתיבתו בכל שורה, ולנו הוא נראה לעתים קרובות מיתמם ופשטני, מלא כווני חן, כמו ספר ילדים לא מוצלח המנסה לדבר בסגנון של מה שנראה לו לשונם של ילדים וסופו שהוא מיטפש גרידא. אולם במיטבו בראוטיגן הוא חלק ממסורת ארוכה של כתיבה לירית באמריקה. תיאורים אחדים בספריו כאילו נלקחו מ’ווֹלדן', הוא מעלה בדעתך את ספורי קולומביה הקאנאדית של מאלקוֹלם לוֹרי, אתה מוצא בו הד ברור לדיאלוגים אחדים של המינגווי ואירוניה מפוכחת שבה הנוראוּת של המסופר מומתקת ע"י הומור עקשני, הלקוח הישר מדימוֹן ראניון. ועל אף זאת סגנונו הוא שלו, ועיקריו: פיכחון והכרת העולם, בגרות אירונית ומיוסרת ובדיחוּת־דעת מתמדת. לעולם לא ציניות, לעולם לא יאוש. האידיליוֹת הקטנות שלו הן אידיליוֹת של מי שחבוי במקלט ומציב את כליו וחפציו המועטים להנאתו פה ושם, בהקשיבו לקול הפצצות שבחוץ. האלמנט המיתי הבולט מאד בכתיבתו הוא מיתוס של קבוצות נערים בשכונה, כתבי סתר של להקות “פּוֹפּ”, וצופנים פרטיים של זוגות נאהבים.

סגנון הכתיבה חופשי, דיבורי. ודוקא סגנון כתיבה פשוט ומשוחרר זה מקנה לדימויים הסוריאליסטיים המרובים בספריו גון מקרי, כאילו הומצאו בו במקום על ידי הגיבורים, כאילו הם ביטוי נאמן של עולמם הפנימי, המוזר קמעא. השימושים החופשיים והנועזים שהוא עושה בביטויי רחוב, בספרות, בחזרות מילוליות כמו־אינסטינקטיביוֹת, בסוגי דפוס שונים, במודעות ובמכתבים מצילים את סיפוריו מפשטנות. קסמם הרב של הקטעים טמון בהרגשת הנינוֹחות והשלווה שהם משרים – בעצבם עולם יפה וציורי, עולם של פרושים לעצמם, כששלווה זו בולעת אל תוכה ומעכלת בקרבה, אך לעולם אינה מתעלמת מהעובדות המרות הסובבות את עולם האגדה ומאימות עליו: הכסף יענה את הכל ואת הכל ניתן לקנות, אפילו פלגים לדיג דגי שמך. בעלי המומים מרובים. המחלות והאסונות הם מעשי יום ביומו. הנוף הוא נוף של עשבים ובקבוקי קוקה־קולה, מכוניות שבורות וזיהום אויר. אנשים הולכים ושבים ממלחמות סרות־טעם. ספרו האחרון של בראוטיגן מוקדש כולו לתיאורה המפורט של הפלה. אבל האגדה האישית שאדם לוחש לעצמו מסייעת לו להחלץ ולהתגבר. משום כך בראוטיגן אהוד, יותר מכל סופר אחר, על בני הנוער האמריקאים. אותו נוער ששוב אינו נלכד בקסם מסעות המכוניות המטורפים מחוף אל חוף של קרואק, ושהימנוני קרישנה האחרונים של גינזברג נראים לו יותר ויותר שלא לענין, מצא בבראוטיגן את נציגו. הפאתוס של בראוטיגן מושך את ליבו. מה שנראה אולי בעיניו רגשני וסנטימנטאלי נראה בעיני צעירים אלה חלום נכסף ואנושי. הם קוראים עתה זכרונות על מנהגי אינדיאנים, מגלים מחדש את הרמן הסה ומחיים תנועה רוּסוֹאית שהיה נדמה שגוועה בתחילת המאה ה־19. העולם היפני כמעט, המזכיר יותר מכל יצירה אירופית אחרת את ‘הדרך הצרה לצפון’ של בּאשוֹ, הולם את הכמיהה העזה הזו, המתגלה בבחירותיהם הספרותיות, לעצור את הגלגל המטורף של תרבות חמרנית ורועצת, לפרוש הצידה, לבלות את ימיך בהתבוננות כוהנית בפרטים אישיים של גופך, ושל גוף האשה שלידך. בראוטיגן מביט בבריות דרך קצֶהָ האחורי של משקפת: הריאליה מזעירה והולכת, המאורעות היומיומיים מאבדים את ערכם, הנוהגים החברתיים מתרופפים. את מקומם נוטלת קומדיה אנושית מתמדת, מצחיקה ועגומה כאחת שבה האהבה היא פשוטה וישירה, והחברוּת (אותה חברות אמריקאית ידועה של סרטי המערב הפרוע) המנותקת ממסגרת החברה וחיה בשוליה, היא עיקר שאין לערער אחריו.

בראוטיגן מחזיר את הספרות האמריקאית לזרם העיקרי שלה: לסיפורו של היחיד הנאבק את מלחמתו שלו, אבל בניגוד מוחלט להמינגווי אין גיבורו של בראוטיגן טראגי ובודד ולוחם נגד הטבע והעולם כדי להוכיח את ערכו לעצמו במבחן מתמיד. הוכחה כזו, אומר לנו בראוטיגן, לשם מה? המלחמות בין כה וכה סופן כשלון ומי יטפח לך על גבך אם תוכיח את ערכך? בסופו של דבר הלא כולנו אומללים מלכתחילה, מלידה. נותרו רק בינתיים־יפים שאסור לנו להחמיץ.