מתוך ‘דיג השמך באמריקה’

באחר־צהרים אחד של אביב, בהיותי ילד בעיר הזרה של פורטלנד, פסעתי במורד הרחוב אל פינת רחוב אחרת וראיתי שורה של בתים ישנים, נמצדים זה אל זה ככלבי־ים על סלע. אחר כך היה שם שדה ארוך שנהר בשיפוע הגבעה. השדה היה מכוסה בעשב ירוק ובשיחים. על ראש הגבעה היה חורש של עצים גבוהים, כהים. במרחק ראיתי מפל מים זורם מן הגבעה. היה זה מפל ארוך ולבן ויכולתי כמעט להרגיש את קצפו הקר.

חייב להיות שם פלג. ובודאי יש בו דגי שמֶךְ.

שמֶךְ.

סוף סוף הזדמנות לדוג דגי שמך. ללכוד את השמך הראשון שלי, לראות את פיטסבורג.

היום התחיל להחשיך. לא היה לי זמן ללכת ולהביט בפלג. הלכתי הביתה, עובר על פני זקני הזכוכית של הבתים אשר בהם השתקפו מפלי הלילה השוצפים מטה.

מחר אלך לדוג דגי שמך בפעם הראשונה. אקום בבוקר, אוכל את ארוחת הבוקר שלי ואלך. שמעתי שטוב יותר לדוג דגי שמך מוקדם בבוקר. דגי השמך טובים יותר בשל כך. יש להם משהו מיוחד בבוקר. הלכתי הביתה להתכונן לדיג שמך באמריקה. לא היו לי כלי דגי והוכרחתי להסתפק בכלי דגי מצחיקים.

כמו בדיחה.

מדוע חצתה התרנגולת את הכביש?

כופפתי סיכה וקשרתי אותה לקצהו של חוט לבן.

וישנתי.

בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם בבוקר ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי. לקחתי פרוסת לחם לבן לפתיון. רציתי לעשות כדורי בצק מלבו הרך של הלחם ולתקוע אותם בקצה החכה התיאטרונית שלי.

עזבתי את המקום ופסעתי במורד הרחוב אל פנת הרחוב האחרת. כמה יפה נראה השדה, והפלג שירד במפל מעל הגבעה.

אבל כשהתקרבתי אל הפלג ראיתי שמשהו אינו כשורה. הפלג לא נהג כפי שהיה עליו לנהוג. היה בו משהו מוזר. היה משהו בתנועתו שלא כשורה. לבסוף התקרבתי עד שיכולתי לראות במה הענין.

המפל לא היה אלא שורת מדרגות עץ לבנות שהוליכו אל פתחו של בית בתוך העצים.

עמדתי שם זמן רב, מביט למעלה ומביט למטה, עוקב אחר המדרגות בעיני וקשה היה לי להאמין.

ואז נקשתי על הפלג ושמעתי קול של עץ.

בסופו של דבר, הפכתי לדג השמך שלי ואכלתי את הלחם בעצמי.

תשובתו של דייג השמך באמריקה:

לא יכולתי לעשות דבר. לא יכולתי להפוך גרם מעלות לפלג. הנער הלך חזרה למקום שממנו בא. אותו דבר עצמו קרה גם לי פעם. אני זוכר שטעיתי באשה זקנה וחשבתיה לפלג של דגי שמך בוורמוֹנט והיה עלי להתנצל.

“סליחה” אמרתי “חשבתי שאת פלג של דגי שמך”.

“אני לא” אמרה.