כפי שהיה סאלינגר בעיני הנוער האמריקאי של שנות החמישים וגינזברג וקרואק בעיני הנוער של שנות השישים – אותה תערובת מוזרה של נביא, שוטה הקהל וידיד נפש – כך הוא ריצ’ארד בּראוּטיגן בן ה־36 לנוער האמריקאי של ימינו. ארבעת הרומאנים הליריים שלו, ‘גנרל הקונפדראציה מביג סר’ (1964), ‘דיג השמֶךְ באמריקה’ (1967), ‘סוכר האבטיחים’ (1968) ו’ההפלה' (1971), וחוברות השירה שפרסם (בעיקר ‘רוֹמל חודר עמוק למצרים’ [1970]), נמכרים בכל חנות ספרים, והופעת ספר חדש שלו היא בגדר חגיגה לאלפי קוראיו הצעירים. כקוֹרסוֹ, רֶקסרוֹט, ופרלינגטי היה עלינו לשייכו ל“תנועת סאן פראנציסקו”, ונופיו הם נופיה של קאליפורניה, ה“מֶכּה” של ספרות המחאה האמריקאית. אולם שלא כמותם אין הוא חלק מתנועה חברתית כלשהי. צבעוני, זריז, חולמני, הוא משחק תמיד תפקיד של מהלך על חבל, גבוה ונפרד, מעל ההמונים. אינו מעניק ראיונות, אינו משתתף בקבוצה כלשהי, אינו מוסיף את קולו לחותמים על עצומות. רק בשערי ספריו הוא מצטלם תמיד: ממושקף, תמהוני בחברתן של נערות יפהפיות.

עולמו הוא עולמה של אהבה תמימה ונזופה. הוא פה לכל תנועת ה“היפּיס” הגוֹועת, אבל לא ללוחמים שבהם, לא למוחים ולמהפכנים: הוא שר את כיסופיהם לאהבה טהורה, לבדידות בחיק טבע שמושמד והולך, לאיזו הזדככות נזירית ועם זו חושנית בקרב עולם נפסד ואכזרי. הסנטימנטליות מאיימת אומנם על כתיבתו בכל שורה, ולנו הוא נראה לעתים קרובות מיתמם ופשטני, מלא כווני חן, כמו ספר ילדים לא מוצלח המנסה לדבר בסגנון של מה שנראה לו לשונם של ילדים וסופו שהוא מיטפש גרידא. אולם במיטבו בראוטיגן הוא חלק ממסורת ארוכה של כתיבה לירית באמריקה. תיאורים אחדים בספריו כאילו נלקחו מ’ווֹלדן', הוא מעלה בדעתך את ספורי קולומביה הקאנאדית של מאלקוֹלם לוֹרי, אתה מוצא בו הד ברור לדיאלוגים אחדים של המינגווי ואירוניה מפוכחת שבה הנוראוּת של המסופר מומתקת ע"י הומור עקשני, הלקוח הישר מדימוֹן ראניון. ועל אף זאת סגנונו הוא שלו, ועיקריו: פיכחון והכרת העולם, בגרות אירונית ומיוסרת ובדיחוּת־דעת מתמדת. לעולם לא ציניות, לעולם לא יאוש. האידיליוֹת הקטנות שלו הן אידיליוֹת של מי שחבוי במקלט ומציב את כליו וחפציו המועטים להנאתו פה ושם, בהקשיבו לקול הפצצות שבחוץ. האלמנט המיתי הבולט מאד בכתיבתו הוא מיתוס של קבוצות נערים בשכונה, כתבי סתר של להקות “פּוֹפּ”, וצופנים פרטיים של זוגות נאהבים.

סגנון הכתיבה חופשי, דיבורי. ודוקא סגנון כתיבה פשוט ומשוחרר זה מקנה לדימויים הסוריאליסטיים המרובים בספריו גון מקרי, כאילו הומצאו בו במקום על ידי הגיבורים, כאילו הם ביטוי נאמן של עולמם הפנימי, המוזר קמעא. השימושים החופשיים והנועזים שהוא עושה בביטויי רחוב, בספרות, בחזרות מילוליות כמו־אינסטינקטיביוֹת, בסוגי דפוס שונים, במודעות ובמכתבים מצילים את סיפוריו מפשטנות. קסמם הרב של הקטעים טמון בהרגשת הנינוֹחות והשלווה שהם משרים – בעצבם עולם יפה וציורי, עולם של פרושים לעצמם, כששלווה זו בולעת אל תוכה ומעכלת בקרבה, אך לעולם אינה מתעלמת מהעובדות המרות הסובבות את עולם האגדה ומאימות עליו: הכסף יענה את הכל ואת הכל ניתן לקנות, אפילו פלגים לדיג דגי שמך. בעלי המומים מרובים. המחלות והאסונות הם מעשי יום ביומו. הנוף הוא נוף של עשבים ובקבוקי קוקה־קולה, מכוניות שבורות וזיהום אויר. אנשים הולכים ושבים ממלחמות סרות־טעם. ספרו האחרון של בראוטיגן מוקדש כולו לתיאורה המפורט של הפלה. אבל האגדה האישית שאדם לוחש לעצמו מסייעת לו להחלץ ולהתגבר. משום כך בראוטיגן אהוד, יותר מכל סופר אחר, על בני הנוער האמריקאים. אותו נוער ששוב אינו נלכד בקסם מסעות המכוניות המטורפים מחוף אל חוף של קרואק, ושהימנוני קרישנה האחרונים של גינזברג נראים לו יותר ויותר שלא לענין, מצא בבראוטיגן את נציגו. הפאתוס של בראוטיגן מושך את ליבו. מה שנראה אולי בעיניו רגשני וסנטימנטאלי נראה בעיני צעירים אלה חלום נכסף ואנושי. הם קוראים עתה זכרונות על מנהגי אינדיאנים, מגלים מחדש את הרמן הסה ומחיים תנועה רוּסוֹאית שהיה נדמה שגוועה בתחילת המאה ה־19. העולם היפני כמעט, המזכיר יותר מכל יצירה אירופית אחרת את ‘הדרך הצרה לצפון’ של בּאשוֹ, הולם את הכמיהה העזה הזו, המתגלה בבחירותיהם הספרותיות, לעצור את הגלגל המטורף של תרבות חמרנית ורועצת, לפרוש הצידה, לבלות את ימיך בהתבוננות כוהנית בפרטים אישיים של גופך, ושל גוף האשה שלידך. בראוטיגן מביט בבריות דרך קצֶהָ האחורי של משקפת: הריאליה מזעירה והולכת, המאורעות היומיומיים מאבדים את ערכם, הנוהגים החברתיים מתרופפים. את מקומם נוטלת קומדיה אנושית מתמדת, מצחיקה ועגומה כאחת שבה האהבה היא פשוטה וישירה, והחברוּת (אותה חברות אמריקאית ידועה של סרטי המערב הפרוע) המנותקת ממסגרת החברה וחיה בשוליה, היא עיקר שאין לערער אחריו.

בראוטיגן מחזיר את הספרות האמריקאית לזרם העיקרי שלה: לסיפורו של היחיד הנאבק את מלחמתו שלו, אבל בניגוד מוחלט להמינגווי אין גיבורו של בראוטיגן טראגי ובודד ולוחם נגד הטבע והעולם כדי להוכיח את ערכו לעצמו במבחן מתמיד. הוכחה כזו, אומר לנו בראוטיגן, לשם מה? המלחמות בין כה וכה סופן כשלון ומי יטפח לך על גבך אם תוכיח את ערכך? בסופו של דבר הלא כולנו אומללים מלכתחילה, מלידה. נותרו רק בינתיים־יפים שאסור לנו להחמיץ.

מתוך ‘דיג השמך באמריקה’

באחר־צהרים אחד של אביב, בהיותי ילד בעיר הזרה של פורטלנד, פסעתי במורד הרחוב אל פינת רחוב אחרת וראיתי שורה של בתים ישנים, נמצדים זה אל זה ככלבי־ים על סלע. אחר כך היה שם שדה ארוך שנהר בשיפוע הגבעה. השדה היה מכוסה בעשב ירוק ובשיחים. על ראש הגבעה היה חורש של עצים גבוהים, כהים. במרחק ראיתי מפל מים זורם מן הגבעה. היה זה מפל ארוך ולבן ויכולתי כמעט להרגיש את קצפו הקר.

חייב להיות שם פלג. ובודאי יש בו דגי שמֶךְ.

שמֶךְ.

סוף סוף הזדמנות לדוג דגי שמך. ללכוד את השמך הראשון שלי, לראות את פיטסבורג.

היום התחיל להחשיך. לא היה לי זמן ללכת ולהביט בפלג. הלכתי הביתה, עובר על פני זקני הזכוכית של הבתים אשר בהם השתקפו מפלי הלילה השוצפים מטה.

מחר אלך לדוג דגי שמך בפעם הראשונה. אקום בבוקר, אוכל את ארוחת הבוקר שלי ואלך. שמעתי שטוב יותר לדוג דגי שמך מוקדם בבוקר. דגי השמך טובים יותר בשל כך. יש להם משהו מיוחד בבוקר. הלכתי הביתה להתכונן לדיג שמך באמריקה. לא היו לי כלי דגי והוכרחתי להסתפק בכלי דגי מצחיקים.

כמו בדיחה.

מדוע חצתה התרנגולת את הכביש?

כופפתי סיכה וקשרתי אותה לקצהו של חוט לבן.

וישנתי.

בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם בבוקר ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי. לקחתי פרוסת לחם לבן לפתיון. רציתי לעשות כדורי בצק מלבו הרך של הלחם ולתקוע אותם בקצה החכה התיאטרונית שלי.

עזבתי את המקום ופסעתי במורד הרחוב אל פנת הרחוב האחרת. כמה יפה נראה השדה, והפלג שירד במפל מעל הגבעה.

אבל כשהתקרבתי אל הפלג ראיתי שמשהו אינו כשורה. הפלג לא נהג כפי שהיה עליו לנהוג. היה בו משהו מוזר. היה משהו בתנועתו שלא כשורה. לבסוף התקרבתי עד שיכולתי לראות במה הענין.

המפל לא היה אלא שורת מדרגות עץ לבנות שהוליכו אל פתחו של בית בתוך העצים.

עמדתי שם זמן רב, מביט למעלה ומביט למטה, עוקב אחר המדרגות בעיני וקשה היה לי להאמין.

ואז נקשתי על הפלג ושמעתי קול של עץ.

בסופו של דבר, הפכתי לדג השמך שלי ואכלתי את הלחם בעצמי.

תשובתו של דייג השמך באמריקה:

לא יכולתי לעשות דבר. לא יכולתי להפוך גרם מעלות לפלג. הנער הלך חזרה למקום שממנו בא. אותו דבר עצמו קרה גם לי פעם. אני זוכר שטעיתי באשה זקנה וחשבתיה לפלג של דגי שמך בוורמוֹנט והיה עלי להתנצל.

“סליחה” אמרתי “חשבתי שאת פלג של דגי שמך”.

“אני לא” אמרה.

מתוך ‘דיג השמך באמריקה’

שבתי הביתה מדיג שמך באמריקה, הכביש המהיר כפף את עוגנו החלקלק סביב צוארי ועמד מלכת. עכשיו אני גר במקום הזה. כל חיי התגלגלתי עד שהגעתי לכאן, לבקתה המוזרה הזו מעל מיל ואלי.

אנחנו גרים עם פרד ועם חברתו. הם שכרו את הבקתה לשלושה חדשים, מה־15 ליוני עד ה־15 לספטמבר, תמורת מאה דולר. אנחנו חבורה מצחיקה. גרים כאן יחד כולנו.

פרד נולד להורים אוסטראלים בניגריה הבריטית ובא לאמריקה כשהיה בן שנתיים וגדל כנער חווה באורגון, וושינגטון ואַידאהו.

הוא היה מקלען במלחמת העולם השניה ולחם בגרמנים. הוא לחם בצרפת ובגרמניה. הסמל פרד. אחר כך חזר מן המלחמה והלך ולמד בקולג' כפרי באידאהו.

אחרי שסיים את הקולג', נסע לפאריז ונעשה אקזיסטנציאליסט. יש לו צילום שלו ושל אקזיסטנציאליזם יושבים יחד בבית קפה. פרד גידל זקן ונראה כאילו יש לו נשמה גדולה, עד שאין כמעט מקום בגופו להכילה.

כשפרד שב לאמריקה מפאריז, עבד כנווט במפרץ סאן־פראנציסקו וכפועל רכבת בפילר, אידאהו.

במשך הזמן הזה כמובן התחתן והוליד ילד. האשה והילד אינם עכשיו. ניתקו ממנו כתפוחים ברוח ההפכפכה של המאה העשרים. ברוח ההפכפכה שבכל הזמנים, אולי. המשפחה שנשרה בסתיו.

אחרי שנפרד מאשתו נסע לאריזונה והיה שם לכתב ולעורך עיתונים. התהולל בנאקוֹ, עיר גבול מקסיקאנית, שתה “מֶסקל־טריוֹנפוֹ”, שיחק בקלפים ונקב את גג ביתו ככברה בכדורים.

פרד מספר איך התעורר בוקר אחד בנאקו אחר ליל שתיה. כולו שוטים וצלצולים. חבר שלו ישב ליד השולחן ולפניו בקבוק ויסקי.

פרד הושיט את ידו, נטל את האקדח מעל הכסא, כיוון אל בקבוק הויסקי וירה. חברו נשאר לשבת שם, מכוסה כולו ברסיסי זכוכית, בדם ובויסקי. “למה לעזאזל עשית את זה?” שאל.

עכשיו, בשנות השלושים המאוחרות שלו, פרד עובד בבית דפוס תמורת 1.35 $ לשעה. זה בית דפוס אבאנגארדי. הם מדפיסים שירה ופרוזה נסיונית. הם משלמים לו 1.35 $ לשעה עבור הפעלת מכונת לינוטייפ. מפעיל לינוטייפ ב־1.35 $ לשעה הוא מפעיל לינוטייפ יקר המציאות, חוץ מאשר בהונג־קונג או באלבניה.

לפעמים כשהוא בא לעבודה אין להם אפילו עופרת בכמות מספיקה. הם קונים את העופרת שלהם כמו סבון, חתיכה אחת או שתיים בכל פעם.

חברתו של פרד היא יהודיה. בת עשרים וארבע ומחלימה מצהבת קשה. היא מתלוצצת על תצלום ערום שלה שיתכן ויופיע ב’פלייבוי'.

“אין מה לדאוג” היא אומרת “אם הם ידפיסו את התצלום, הרי בסך הכל יביטו 12 מיליון גברים בפנסים שלי”.

זה מצחיק אותה מאד. להוריה יש כסף. בעת ובעונה אחת היא נמצאת בחדר השני בערבות קליפורניה, וברשימת המוטבים של חשבון הבנק של אביה בניו יורק.

מה שאנו אוכלים מעורר גיחוך ומה שאנו שותים מצחיק מאד: גלו פורט, נקניקיות, אבטיחים, מן, קציצות של אלתית, רפרפות, פורט האחים הנוצרים, לחם שעורה ותפוזים, צלעות, מן, סלטים, גבינה – שלל מזון ומשקה.

אנחנו קוראים ספרים כמו ‘יומן הגנבים’, ‘שלח אש בבית זה’, ‘ארוחת הצהרים הערומה’, וקראפט־אֶבּינג. אנחנו קוראים את קרפט אבינג בקול רם כל הזמן: “ראש העיר של עיירה קטנה במזרח פורטוגל נראה בוקר אחד כשהוא דוחף מריצה מלאה אברי־מין אל בית העיריה. הוא היה ממשפחה נגועה. בכיסו האחורי החזיק נעל של אשה. היא היתה תקועה שם כל הלילה.” דברים כאלה מצחיקים אותנו.

האשה בעלת הבקתה תשוב לכאן בסתיו. היא מבלה את הקיץ באירופה. כשתשוב תשהה כאן רק יום אחד בשבוע: בשבת. לעולם אינה שוהה כאן בלילה. היא מפחדת. יש כאן משהו שמפחיד אותה.

פרד וחברתו ישנים בבקתה והתינוק ישן במרתף ואנחנו ישנים בחוץ, מתחת לעץ התפוח, ומתעוררים עם שחר להתבונן על עבר מפרץ סאן פראנציסקו ואחר כך נרדמים שוב ומתעוררים שוב והפעם כדי שיקרה לנו דבר מוזר מאד. ואחר כך אנחנו נרדמים שוב אחרי שכבר קרה. ומתעוררים עם עלות השמש כדי להביט אל עבר המפרץ. ואחר כך אנחנו הולכים לישון שוב והשמש עולה ברציפות שעה אחרי שעה ונשארת בענפיו של עץ האקליפטוס העומד מעט במורד הגבעה, ומניחה לנו קרירות ולישון וצל. ולבסוף השמש עוברת את אמירי העץ ואז עלינו לקום כי השמש חמה מדי.

אנחנו נכנסים הביתה ומתחילים בשתי שעות הפטפוט שאנחנו קוראים להן ארוחת בוקר. אנחנו יושבים סביב ומתעוררים לאט לאט, ונוהגים בעצמנו כבספלי חרסינה שבירים ואחרי שסיימנו את הכוס האחרונה של הכוס האחרונה של הכוס האחרונה של קפה, הרי מגיע הזמן לחשוב על ארוחת הצהרים או ללכת לחנות הכל־בו של גוּדויל בפֶיר פאקס.

וכך איפוא אנחנו כאן. חיים בערבות קאליפורניה מעל מיל ואלי. היינו יכולים להביט ישר אל תוך הרחוב הראשי של מיל ואלי אלמלא עלי האקליפטוס. עלינו להחנות את המכונית הרחק כמאה מטר ולבוא לכאן דרך שביל דמוי מנהרה.

אילו היו כל הגרמנים שהרג פרד בזמן המלחמה עם מהקלע שלו, באים ועומדים סביב המקום הזה, לבושי מדיהם, היינו בוודאי עצבנים למדי.

באוויר ריח חם ומתוק של שיחי האוכמניות שלאורך השביל ודמדומים נאספים שלווים סביב עץ מת ומיותר שנפל כמו כלָה לרוחב השביל. עתים אני יורד לשם ומנסה לצוד את השלווים. אני יורד לשם רק כדי להקפיץ את ישבניהם. הן צפרים יפות כל כך. הן זוקפות את כנפיהן ומפליגות במורד הגבעה.

או, הוא אשר נולד להיות מלך! זה החולף בעד שיחי חרדל הבר ודואה מעל מכונית הפוכה ומופקרת בעשב הצהוב. ההוא וכנפיו האפורות.

בוקר אחד, בשבוע שעבר, כשעוד לא תם השחר התעוררתי מתחת לעץ התפוח לשמע כלב שנובח וקול תיפוף פרסות מהיר הבא לעומתי. יום הדין? פלישה של רוסים הלובשים כולם רגלי צבאים?

פתחתי את עיני וראיתי צבי דוהר ישר אלי. צבי בעל קרנים גדולות. כלב משטרה דלק בעקבותיו.

ארפו’ופאק! פאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונד! פאונד! פאונד!

הצבי לא סטה מדרכו. הוא המשיך ורץ ישר מולי, זמן רב לאחר שראה אותי. שניה או שתים עברו.

ארפו’ופאק! פאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונד! פאונד! פאונד!

יכולתי להושיט את ידי ולגעת בו כשחלף על פני.

הוא רץ סביב הבית, סבב את בית הכסא, והכלב ממש בעקבותיו. הם נעלמו מעבר לגבעה והותירו רצועות של ניר טואלט אחריהם, זורמות ומסתבכות בשיחים ובגפנים.

ואז באה גם הצביה. היא באה מאותו כיוון אבל לא נעה במהירות רבה כל כך. בודאי היו לה תותי שדה בראשה.

“הויסה” צעקתי “מספיק ודי! אני לא מוכר עתונים”.

הצביה עצרה, כעשרה מטר ממני, סבבה וירדה כשהיא עוקפת את עץ האקליפטוס.

ובכן, ככה זה נמשך כבר ימים על ימים. אני מתעורר ממש לפני בואם, אני מתעורר לקראתם ממש כפי שאני מתעורר לקראת השחר וזריחת השמש. יודע פתאום שהם בדרכם הנה.