מתוך ‘דיג השמך באמריקה’

שבתי הביתה מדיג שמך באמריקה, הכביש המהיר כפף את עוגנו החלקלק סביב צוארי ועמד מלכת. עכשיו אני גר במקום הזה. כל חיי התגלגלתי עד שהגעתי לכאן, לבקתה המוזרה הזו מעל מיל ואלי.

אנחנו גרים עם פרד ועם חברתו. הם שכרו את הבקתה לשלושה חדשים, מה־15 ליוני עד ה־15 לספטמבר, תמורת מאה דולר. אנחנו חבורה מצחיקה. גרים כאן יחד כולנו.

פרד נולד להורים אוסטראלים בניגריה הבריטית ובא לאמריקה כשהיה בן שנתיים וגדל כנער חווה באורגון, וושינגטון ואַידאהו.

הוא היה מקלען במלחמת העולם השניה ולחם בגרמנים. הוא לחם בצרפת ובגרמניה. הסמל פרד. אחר כך חזר מן המלחמה והלך ולמד בקולג' כפרי באידאהו.

אחרי שסיים את הקולג', נסע לפאריז ונעשה אקזיסטנציאליסט. יש לו צילום שלו ושל אקזיסטנציאליזם יושבים יחד בבית קפה. פרד גידל זקן ונראה כאילו יש לו נשמה גדולה, עד שאין כמעט מקום בגופו להכילה.

כשפרד שב לאמריקה מפאריז, עבד כנווט במפרץ סאן־פראנציסקו וכפועל רכבת בפילר, אידאהו.

במשך הזמן הזה כמובן התחתן והוליד ילד. האשה והילד אינם עכשיו. ניתקו ממנו כתפוחים ברוח ההפכפכה של המאה העשרים. ברוח ההפכפכה שבכל הזמנים, אולי. המשפחה שנשרה בסתיו.

אחרי שנפרד מאשתו נסע לאריזונה והיה שם לכתב ולעורך עיתונים. התהולל בנאקוֹ, עיר גבול מקסיקאנית, שתה “מֶסקל־טריוֹנפוֹ”, שיחק בקלפים ונקב את גג ביתו ככברה בכדורים.

פרד מספר איך התעורר בוקר אחד בנאקו אחר ליל שתיה. כולו שוטים וצלצולים. חבר שלו ישב ליד השולחן ולפניו בקבוק ויסקי.

פרד הושיט את ידו, נטל את האקדח מעל הכסא, כיוון אל בקבוק הויסקי וירה. חברו נשאר לשבת שם, מכוסה כולו ברסיסי זכוכית, בדם ובויסקי. “למה לעזאזל עשית את זה?” שאל.

עכשיו, בשנות השלושים המאוחרות שלו, פרד עובד בבית דפוס תמורת 1.35 $ לשעה. זה בית דפוס אבאנגארדי. הם מדפיסים שירה ופרוזה נסיונית. הם משלמים לו 1.35 $ לשעה עבור הפעלת מכונת לינוטייפ. מפעיל לינוטייפ ב־1.35 $ לשעה הוא מפעיל לינוטייפ יקר המציאות, חוץ מאשר בהונג־קונג או באלבניה.

לפעמים כשהוא בא לעבודה אין להם אפילו עופרת בכמות מספיקה. הם קונים את העופרת שלהם כמו סבון, חתיכה אחת או שתיים בכל פעם.

חברתו של פרד היא יהודיה. בת עשרים וארבע ומחלימה מצהבת קשה. היא מתלוצצת על תצלום ערום שלה שיתכן ויופיע ב’פלייבוי'.

“אין מה לדאוג” היא אומרת “אם הם ידפיסו את התצלום, הרי בסך הכל יביטו 12 מיליון גברים בפנסים שלי”.

זה מצחיק אותה מאד. להוריה יש כסף. בעת ובעונה אחת היא נמצאת בחדר השני בערבות קליפורניה, וברשימת המוטבים של חשבון הבנק של אביה בניו יורק.

מה שאנו אוכלים מעורר גיחוך ומה שאנו שותים מצחיק מאד: גלו פורט, נקניקיות, אבטיחים, מן, קציצות של אלתית, רפרפות, פורט האחים הנוצרים, לחם שעורה ותפוזים, צלעות, מן, סלטים, גבינה – שלל מזון ומשקה.

אנחנו קוראים ספרים כמו ‘יומן הגנבים’, ‘שלח אש בבית זה’, ‘ארוחת הצהרים הערומה’, וקראפט־אֶבּינג. אנחנו קוראים את קרפט אבינג בקול רם כל הזמן: “ראש העיר של עיירה קטנה במזרח פורטוגל נראה בוקר אחד כשהוא דוחף מריצה מלאה אברי־מין אל בית העיריה. הוא היה ממשפחה נגועה. בכיסו האחורי החזיק נעל של אשה. היא היתה תקועה שם כל הלילה.” דברים כאלה מצחיקים אותנו.

האשה בעלת הבקתה תשוב לכאן בסתיו. היא מבלה את הקיץ באירופה. כשתשוב תשהה כאן רק יום אחד בשבוע: בשבת. לעולם אינה שוהה כאן בלילה. היא מפחדת. יש כאן משהו שמפחיד אותה.

פרד וחברתו ישנים בבקתה והתינוק ישן במרתף ואנחנו ישנים בחוץ, מתחת לעץ התפוח, ומתעוררים עם שחר להתבונן על עבר מפרץ סאן פראנציסקו ואחר כך נרדמים שוב ומתעוררים שוב והפעם כדי שיקרה לנו דבר מוזר מאד. ואחר כך אנחנו נרדמים שוב אחרי שכבר קרה. ומתעוררים עם עלות השמש כדי להביט אל עבר המפרץ. ואחר כך אנחנו הולכים לישון שוב והשמש עולה ברציפות שעה אחרי שעה ונשארת בענפיו של עץ האקליפטוס העומד מעט במורד הגבעה, ומניחה לנו קרירות ולישון וצל. ולבסוף השמש עוברת את אמירי העץ ואז עלינו לקום כי השמש חמה מדי.

אנחנו נכנסים הביתה ומתחילים בשתי שעות הפטפוט שאנחנו קוראים להן ארוחת בוקר. אנחנו יושבים סביב ומתעוררים לאט לאט, ונוהגים בעצמנו כבספלי חרסינה שבירים ואחרי שסיימנו את הכוס האחרונה של הכוס האחרונה של הכוס האחרונה של קפה, הרי מגיע הזמן לחשוב על ארוחת הצהרים או ללכת לחנות הכל־בו של גוּדויל בפֶיר פאקס.

וכך איפוא אנחנו כאן. חיים בערבות קאליפורניה מעל מיל ואלי. היינו יכולים להביט ישר אל תוך הרחוב הראשי של מיל ואלי אלמלא עלי האקליפטוס. עלינו להחנות את המכונית הרחק כמאה מטר ולבוא לכאן דרך שביל דמוי מנהרה.

אילו היו כל הגרמנים שהרג פרד בזמן המלחמה עם מהקלע שלו, באים ועומדים סביב המקום הזה, לבושי מדיהם, היינו בוודאי עצבנים למדי.

באוויר ריח חם ומתוק של שיחי האוכמניות שלאורך השביל ודמדומים נאספים שלווים סביב עץ מת ומיותר שנפל כמו כלָה לרוחב השביל. עתים אני יורד לשם ומנסה לצוד את השלווים. אני יורד לשם רק כדי להקפיץ את ישבניהם. הן צפרים יפות כל כך. הן זוקפות את כנפיהן ומפליגות במורד הגבעה.

או, הוא אשר נולד להיות מלך! זה החולף בעד שיחי חרדל הבר ודואה מעל מכונית הפוכה ומופקרת בעשב הצהוב. ההוא וכנפיו האפורות.

בוקר אחד, בשבוע שעבר, כשעוד לא תם השחר התעוררתי מתחת לעץ התפוח לשמע כלב שנובח וקול תיפוף פרסות מהיר הבא לעומתי. יום הדין? פלישה של רוסים הלובשים כולם רגלי צבאים?

פתחתי את עיני וראיתי צבי דוהר ישר אלי. צבי בעל קרנים גדולות. כלב משטרה דלק בעקבותיו.

ארפו’ופאק! פאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונד! פאונד! פאונד!

הצבי לא סטה מדרכו. הוא המשיך ורץ ישר מולי, זמן רב לאחר שראה אותי. שניה או שתים עברו.

ארפו’ופאק! פאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונדפאונד! פאונד! פאונד!

יכולתי להושיט את ידי ולגעת בו כשחלף על פני.

הוא רץ סביב הבית, סבב את בית הכסא, והכלב ממש בעקבותיו. הם נעלמו מעבר לגבעה והותירו רצועות של ניר טואלט אחריהם, זורמות ומסתבכות בשיחים ובגפנים.

ואז באה גם הצביה. היא באה מאותו כיוון אבל לא נעה במהירות רבה כל כך. בודאי היו לה תותי שדה בראשה.

“הויסה” צעקתי “מספיק ודי! אני לא מוכר עתונים”.

הצביה עצרה, כעשרה מטר ממני, סבבה וירדה כשהיא עוקפת את עץ האקליפטוס.

ובכן, ככה זה נמשך כבר ימים על ימים. אני מתעורר ממש לפני בואם, אני מתעורר לקראתם ממש כפי שאני מתעורר לקראת השחר וזריחת השמש. יודע פתאום שהם בדרכם הנה.