הרצאה במושב השני של ועידת־הסופרים העשירם ושלוש, שנתקיים בד' בסיוון תשכ"ח (3.6.1968).

אילו ידעתי שהחברים קוראים את הדו“חות, לא הייתי צריך בכלל לעלות ולהגיד את דברי, מפני שהדו”חות שלנו מספרים על הכל, על כל מפעל לפי דרכו ולפי ערכו, ואין צורך להוסיף עליהם. אך חוששני, שחברי האגודה אינם קוראים כהלכה את הדו"חות שלנו, לפיכך רואה אני צורך ללוות את הדינים וחשבונות בכמה הסברים, שיהיה בהם כדי להעמיד את הדברים על אמיתותם, ולהפריך כמה וכמה אגדות, ואולי גם דיבות, על האודה ומפעליה.

אגודתנו מתקרבת לשנת החמישים שלה; היא נכנה לשנת 48 לקיומה, היא הוותיקה שבאגודות בארץ, היא בכירה מהסתדרות העובדים. ויהיה זה נכון אם על סף היובל יבוא מי שהוא וישאל: אגודה זו, האם היא חיונית בשביל סופרים? מה הם תפקידיה? הממלאת היא את תפקידיה?

ציבור הסופרים, ככל ציבור, זקוק לארגון. אין להשיג שום מטרה ללא מסגרת ארגונית, ללא באות־כוח, המדברת בשם אותו ציבור. והנה, כארגון יש לאגודת הסופרים שני סוגי תפקידים:

א ) תפקידים מקצועיים, במובן הצר של המלה, כגון: שיפור תנאי עבודה, קביעת שכר סופרים, משא ומתן ומאבק עם מו"לים, מניעת ניצול, או הלנת שכר, וכיוצא בזה.

התפקידים שלה אף־על־פי שבמידה רבה דומים הם לאלה של שאר האיגודים המקצועיים, הרי יש בהם ייחוד מסויים, אבל אני לא אעמוד על סוג זה של תפקידים, הואיל ובשביל כך נתייחדה הרצאה בועידה הזאת. אולם כאגודה של סופרים, יש לה גם סוג של תפקידים אחר, והוא – להקים מפעלי ספרות, או מפעלים המסייעים לספרות ולסופר. בסוג תפקידים זה מתייחדת אגודתנו, ואין כמותה בין שאר האגודות בלי לזלזל בתפקידים המקצועיים, להיפך, תוך הדגשת חשיבותם של התפקידים המקצועיים של אגודת הסופרים, אני רוצה לאמור, שסוג תפקידים זה, היינו, הקמת מפעלי ספרות או המסייעים לספרות, או נשמת אגודת הסופרים.

הבה נעבור ולוּא גם ברפרוף על המפעלים הספרותיים, שאנו מטפחים זה עשרות שנים. הנה הירחון “מאזנים”. הירחון הזה שראשיתו כשבועון בימי ביאליק, נתנסה נסיונות שונים ובתקופות שונות, היו לו פרקי גיאות ושפל, עליות וירידות, אך היבוֹא מי שהוא להכחיש, שהירחון “מאזנים” ממלא תפקיד נכבד ביותר בחיי הרוח לא רק של האגודה, אלא של הספרות עולה, ואפשר לומר של הארץ כולה? הירחון הזה הוא הבמה היחידה הבלתי מפלגתית, הספרותית הטהורה, שבה משתתף ובא לידי ביטוי כל סופר, תהיה דעתו אשר תהיה, ובלבד שיכתוב דברים ראויים לשמם ויגיד אותם בצורה תרבותית. עצם קיומה של במה כזאת בתוך מציאות של במות מפלגתיות וכיתתיות, זהו חזיון תרבותי וציבורי, שאין לשער את ערכו. והוא הדין ה“מאסף”, שכבר הוצאנו לאור עד כה תשעה במספר. ה“מאסף” תכליתו לפרסם את היצירה הספרותית המתהווה והשוטפת, של הסופרים, ששיעורה רב מכדי להידפס בעתון. סיפור גדול, מסה גדולה, מחרוזת שירים, שאי אפשר לפרסמם לא ב“מאזנים” ולא במוספים הספרותיים, מקום ב“מאסף”. בתשעת המאספים האלה כבר אצוּר יש ספרותי גדול מאד בכל סוגי היצירה. וראוי לעמוד על טענות שונות ועל פירכות שונות ששמענו אותן כבר לפני הועידה הזאת. כגון: אין קוראים ל“מאזנים”, ומכל שכן שאין קוראים ל“מאספים”, ולכן אחת דינו ל“מאסף לעבור מן העולם. ויורשה לי להעיר, שאלה הכותבים ומדברים כך, אינם יודעים, במחילה מכבודם, מה הם שחים. ל”מאזנים" ישנם למעלה מאלפיים חותמים, וידיע שמספר הקוראים של ירחון ספרותי גדול פי כמה ממספר החותמים. אם משק א מועדון חותם על “מאזנים”, הרי ברור, שמספר הקוראים מגיע בהם לעשרות אם לא למאות. די לנו במצב האמיתי של קוראי הספרות העברית, שאיננו משביע רצון, ואין אנחנו צריכים להעליל על עצמנו ולהקטין את מפעלנו ולאמור שאין לנו קוראים, יש ל“מאזנים” אלפי קוראים רבים, וירחון ספרותי שיש לו אלפי קוראים רבים, אי אפשר לומר עליו שהיא יוצר לבטלה.

הוא הדין ב“מאסף”. למאספים יש פחות קונים, אבל מה שאמרתי כוחו יפה יותר לגבי המאספים. שאלו נא את ספריות, שאלו נא בבית־ביאליק, שאלו נא את האוניברסיטאות ויגידו לכם, שכתבי העת מבוקשים הרבה. המורים והמרצים כאשר הם צריכים לתת לתלמידיהם מראי־מקומו ורשימות ביבליוגראפיות, הרי הם מפנים אותם אל המאספים למיניהם. שכן בהם ימצאו מאמר על מנדלי, על ביאליק, שיר של אורי צבי, או של המשוררים צעירים, או מסה על בעייה ספרותית או ביקורת על סופר. כל הדברים האלה נקראים וייקראו על־ידי מאות ואולי על־ידי אלפי תלמידים. על כן אין חשיבות רוחנית בכך אם ה“מאסף” נמכר במספר כזה או במספר אחר. אם נמצאים שני ספרים בספרית אוניברסיטה, לא יחסרו קוראים ומעיינים בהם. אנחנו ממעטים במו ידינו את דמות עצמנו ואת דמותה של הספרות העברית, ובזה אנחנו ממלאים תפקיד גרוע. מכאן שאין לזלזל כלל בערכן של שתי הבמות הן בשביל הסופר והן בשביל הקורא, שהאחת כבר מופיעה, כאמור, עשרות שנים, והאחרת חדשה יותר. קיומן צריך להימשך. ודאי אין גבול לאפשרות השיפורים, ולא באתי כאן לגמור את ההלל לא על מעמדה של הספרות ולא על מצבן של הבמות, ולא על מצב הקוראים; אבל כל במה קיימת אפשר לשפרה, וצריך לשפרה, אבל מה טעם לבטלה? יש גם לשים לב לכך, שכל מאסף משתף כ־70 סופרים, בערך, כלומר, 70 סופרים מקבלים שכר סופרים בעד עבודותיהם הספרותיות. גם בחינה זו אינה בטלה: על־ידי המאספים ואל־ידי “נאזנים” סופרים לא מעטים משפרים, ולוּ במקצת, את מצבם. אין זה בואל אותם מהתנאים הקשים שהם נתונים בהם, אבל יש בכך סיוע חמרי מסויים.

ספרית “מקור” וספרי “נפש” ו“מבחר ספרותנו לעם”. אפשר לעיין בעמוד האחרון של ה“דף”, שיצא לאור לקראת הועידה הזאת ולראות, שכמאה ספרים הוציאה אגודת הסופרים במשך 12 – 10 שנה בכל המדורים. מאה ספרים מקוריים אינם ענין של מה בכך אפילו לגבי הוצאות ספרי גדולות. וספרים אלה הם תוספת חשובה לספרותנו. ספרים אחדים, במיוחד ב“נפש”, צויינו על־ידי הביקורת לעילא ולעילא. אגב כך ברצוני להדגיש, שספרי “נפש” חשיבותם רבה מהגדרתם התפקידית. כאשר שואלים אותי: מה זה ספרי “נפש”? אני ברגיל עונה, המדור “נפש” מוציא לאור ספרים של סופרים שנפטרו, שלא הספיקו בעצמם לכנס את ספריהם או שספריהם כבר אזלו. זו היא הגדרה נכונה, אבל אי איננה ממצה את חשיבות של הספרים האלה. המפעל עולה, כאמור, בהרבה על ההגדרה, שכן מתוך הגדרה זו של “ספרי נפש” בוקעת ועולה איזו משמעות של עשיית חסד עם סופרים נפטרים. אבל אין זה נכון כלל. זה מטעה ומוטעה, משום שאם אנחנו הוצאנו את שירי פוגל, או כתבי שוהם, או שירי פומאנץ וכדומה – כלום בזה אנחנו עושים חסד עם המתים? היפוכו של דבר, המתים עשו חסד אתנו. ספרים האלה, שחסרו עשרות שנים בספרות העברית והקורא הרגיל אל ידע עליהם, דלדלו את הספרות העברית, רוששו את הקורא, וצמצמו את המושג על הספרות העברית. עכשיו עם הוצאתם לאור אנחנו העשרנו את עצמנו, העשרנו את הספרות העברית, את השירה ואת הפרוזה. אין שיעור כלל לתוספת הזאת שבאה לנו בזכות “ספרי נפש”.

הוא הדין בספרי “מקור”. כל שנה יוצאים ששה ספרים במקור, בשירה, בפרוזה, במסה ובביקורת; הספריה הזאת נעשתה גורם מסדיר, גורם רגולטיבי, בתוך שוק המו“לות. סופרים רבים, וביניהם כאלה שיש להם אפשרות להוציא גם בדרך אחרת, מוסרים את ספריהם לאגודת הסופרים, מפני שכאן יש יחס אחר לספר, לסופר, ולכן מבכרים סופרים רבים להוציא ספריהם על־ידי אגודת הסופרים. ולא זו בלבד; מצויות כל מיניי תקופות של שפל במו”לות העברית, ויש ספרים שאין השוק המסחרי ממהר להוציא אותם. באה ספרית “מקור” של אגודת הסופרים ומוציאה את הספרים האלה, ולא משום שהם פחותים, חלילה, אלא, להיפך, משום שהם חשובים, אלא שהמו"ל, המחשב הפסד כנגד רווח, אינו מסכים להוציאם.

הוא הדין ב“מבחר ספרותנו לעם”, עד כה יצאו כבר 12 חוברות (בשותפות עם התאחדות המו"לים). זה מדור מיוחד במו"לות שלנו. אנחנו מכינים מכל סופר ספר קטן, שבו כלול ממיטב דבריו, כמות שהם, עם הקדמה ועם ביוגרפיה קצרה, עם ניקוד חלקי של מלים קשות, עם הסברים של מלים ומונחים ומושגים שאינם ידועים לכל אחד, ובדרך זו אנחנו מחדירים את הספרות העברית לעם. יש לנו תוכנית ל־100 ספרים בשביל “מבחיר ספרותנו לעם”, החל בתקופת מנדלי, ביאליק ועד ימינו. הבה נתאר לעצמנו, מה יהיה לאחר שיופיעו 100 ספרים אלה! ואין זו אוטופיה כלל וכלל. קשה היה להוציא את 12 הראשונים, הרבה יותר קל היה להוציא את השאר, ואז הספרות תחדור אל העם ממש. אנחנו כבר יודעים, שמכירת הספרי האלה עולה לאין ערוך יותר על מכירת ספרי אחרים, ותפוצתם תגדל מפני שמחירם וזל, מפני שהם שווים לכל נפש; זהו מפעל שיש להתברך בו, וזהו גם מפעל, שבו אנחנו יכולים לתרום את חלקנו בהפצת הספר גם מבחינה טכנית, וגם מבחינה ספרותית, שכן אנחנו מחדירים את הספר לעולה החדש, לנוער, לתלמיד, לעם, ולכל אלה שבלי החידושים הטכניים הללו לא יכלו להבין כהלכה את הספורים האלה, ולא היו קונים את ספריהם.

יש לנו מפעל כמו “גנזים”, זהו מפעל ביו־ביבליוגרפי, שבו נרשמת הספרות העברית במשך מאתיים שנה ועד היום, שבו נאצרים תעודות ומיסמכים, אבטוביוגרפיות, כתבי יד, תצלומים, קטעי עתונות, דברי ביקורת, וקודם כל רישום של ספרים ומאמרים ושירים, שנדפסו בבמות שונות ובזמנים שונים. זהו אוצר גנוז כבר כים, והוא הולך ומתפתחח היום ליום, באופן שכיום אין כלל להעלות על הדעת, שאפשר לעשות איזו עבודה ספרותית על סופר או על נושא ספרותי, בלי להזקק ל“גנזים”. והלא עובדה היא, שאילולא אגודת הסופרים, לא היה המוסד הזה קם, כשם שעובדה היא ששנים רבות לא היה מפעל לזכר טשרניחובסקי, עד שהקימונו את בית טשרניחובסקי, ובו חדר טשרניחובסקי מפואר. בשעה שבנינו את חדר טשרניחובסקי, חשבנו שלא נמצא שום חפץ ממנו, כדי להציג בתוך הבית, והנה כל מי שבא הים מתפעל מריבוי המוצגים והמיסמכים, התעודות, הצילומים והחפצים האישיים, שהיו מפוזרים, ורק בכוח זה שיצרנו בית כינוס להם הם רוכזו יחד.

אני רואה גם את הכינוסים הספרותיים לבעיות הספרותיות כמפעל ספרותי. היו לנו כינוסים לבעיות התודעה היהודית, לביקורת, ללימוד הספרות העברית בבתי הספר וכו', ועוד נכונו לנו כינוסים מעין אלה. הם עשו בשעתם רושם ועוררו את דעת הקהל. אין לזלזל גם ביוזמות ספרותיות אלה. היו גם כינוסים לעניני השעה, כגון הכינוס נגד דיכוי היהדות ברוסיה, היה כינוס לאחר ששת ימי המלחמה. והנה נשמעים קולות, שאיננו צריכים לעשות זאת. זוהי טעות קשה. ציבור של הסופרים כציבור מאורגן חייב להשמיע את דעתו בעתות מסויימות. לא ייתכן שקולו יהא נחבא בימי משבר או נוכח מאורעות גדולים. יש בזה סתירה במורה: מצד אחד באים ודורשים דרישות מקצועיות, כספיות וחומריות, גזם ציבור, ואילו מצד שני אין מודים בכך, שזהו ציבור חי, החייב להגיב על עניני השעה בצורה קולקטיבית, כשם שכל סופר חייב להגיב מתוך עומק עצמיותו.

למרות האמצעים המוגבלים אין אגודת הספרים מזניחה גם את שאלת הפרט. ללא סופר אחד פונה לאגודה ונענה. יש בית מרגוע, יש קרן עידוד לספרות העברית, יש תמיכה בסופרים המוציאים את ספריהם באופן רטי, הצריכים לצערנו, לממן את הדפסתם מימון חלקי. האגודה תומכת בכתבי עת המופיעים בארץ. כל אלה ודברים אחרים, אשר לא פרטתי כאן ואשר מפורטים ב“דף”, הם הם הכלולים במושג “מפעליה של אגודת הסופרים”. אלה הם מפעלים הנעשים בהתנדבות, והושקע בהם הרבה עמל.

עלינו לשאוף לגדולות גם בתחום האגודה, לא רק בתחום היצירה האישית של כל סופר, כי אגודה אשר שואפת לגדולות עתידה לפחות להשיג קטנית, אך אם נופיע כאגודה, כארגון, המסתפק בפירורים, ואפילו הדברים הקטנים האלה הם חשובים למדי, אך חותם החומריות בלבד טבוע בהם – גם את הקטנות לא נשיג. גם המטרות המקצועיות החומריות אפשר להשיג כאשר הן תהיינה בתוך מסגרת של תביעות גדולות, שאיפות רוחניות גדולות, תוך רצון להעלות את רמתה של הספרות ולהוות גם גורם ציבורי ותרבותי במדינה.

אין דבר קל יותר מאשר לבטל מפעלים קיימים, אבל חלילה לנו לעשות זאת; עלינו להוסיף מפעלים. כל מפעל ספרותי ותרבותי, שאנחנו מקימים או שותפים בו, הוא גם יוצר את התנאים להשיג מטרות אחרות. הזלזול העצמי במה שנעשה, הוא אבי כל רע.

אני מציע, איפוא, להעריך את מה שנעשה, לא להגזים בקיים, ולא להפריז בשמחת הקיים, אבל לחייב את הקיים ולבנות עליו קומות נוספות. בדרך זו ננחל תפארת ותועלת כאחת.