הקדמות למהדורה ראשונה ורביעית

 

הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

המחבר נגש לצייר תמונה כוללת של שדה-דעת, אשר במשך עשרות שנים היה שקוד להרבות את חמרו ולבור את פרובלימותיו. הספר, המתוכנן להיות בעל שלשה כרכים, אשר בו מסכם המחבר את עבודת-חייו, מכוון להיות מתאים לתפיסת החוגים הרחבים של המשכילים. נקודת-העמדה, שהוא תופס, אינה זו של אסכולה אחת, הנוטה לצד אחד והמוציאה את האחרות. המחבר שוקד להתיחס בצדק במדה אחת למגמות-המחשבה העתיקות השונות, אשר כל אחת מהן תרמה משלה לבנין הכולל של השכלת-הרוח המודרנית, להסתכל בכולן בלי פניות ולהעריכן כדין. הכוונה היא, שההרצאה תתרומם מעל רקע היסטורי-תרבותי בלתי קלוש ביותר ותהא טבועה במטבע סובייקטיבי רק עד כמה שהבלטת המהותי תהא שנונה ככל האפשר, והבדלת הקיים והחשוב מאת הטפל והחולף תהא שלמה ככל האפשר. מתולדות הדת, הספרות והמדעים הפרטיים יכנסו לתוך החבור פרקים כאלה, שיש בהם הכרח להבנת התנועה האספיקולטיבית, סבותיה ופעולותיה. קוי-הגבולות, המבדילים בין המקצועות האלה, נראים כולם למחבר כשוטפים. האידיאל, העומד לנגד עיניו, היה ניתן לממוש שלם רק בהיסטוריה כוללת וממצה של חיי-הרוח העתיקים. לעומת ממוש מוצלח של מפעל ענקי כזה, יראה את עצמו ברצון הנסיון הזה שלפנינו, הצנוע ממנו לאין ערוך, כמפגר וכנושן.

הכרך השני עתיד גם הוא, כזה הראשון, להצטרף משלשה ספרים, אשר שמותיהם יהיו: “סוקראטס ובית-סוקראטס”, “אפלטון והאקדמיה”, “אריסטוטלס והבאים אחריו”. הכרך המסיים ידון על “בית הסטוא הקדומה”, על “הגן של אפיקורס” ועל “מסתורין, ספקנות וסינקרטיסמוס”.

כדי שלא להגדיל יותר מדאי את היקף הספר היה הכרח לצמצם ככל האפשר בראיות מן המקורות ולקמץ בכל מקום במראי מקומות בספרות החדשה, מלבד במקומות שהרצאת המחבר היא מקורית יותר מכל או פחות מכל, אשר שם יוצאת לו החובה להודות על תלותו הקרובה במקדימיו או לנמק את סטיתו העמוקה מן ההשקפות המקובלות.

לבסוף יורשה למחבר לשם התנצלות ולא לשם חפוי מגרעותיו של החבור הזה לסגל לעצמו מאמר אחד שכתב בשעתו גוסטאב פלובר לג’ורג' סאנד: “אני עושה כל מה שאני יכול ללא הפסק, כדי להרחיב את בינתי ואני עובד בתום לבי; השאר אינו תלוי בי”.

ווינא, ספטמבר 1895.

בהקדמות למהדורה השנייה (יולי 1902) ולמהדורה השלישית (סתיו 1910) עומד המחבר על השנויים, שחלו במהדורות האלה לעומת הטופס הראשון: תקון שגיאות קלות, הרחקת קצת הנחות, שמהחבר מצא אותן בינתים לבלתי מבוססות, מלואים ותוספות להערות.

 

מתוך ההקדמה למהדורה הרביעית    🔗

בעשרים ותשעה באוגוסט שנת 1912 מת תיאודור גומפרץ ועל –פי צוואתו הוטלו עלי הדאגה והאחריות לעזבונו הספרותי.

בהוצאה החדשה של “חכמי יון”, שנעשתה עכשיו נחוצה, אני מקוה להיטיב למלא את משאלותיו של אבי, שהביע אותן לעתים תכופות, אם אכניס בה רק שנויים כאלה, אשר בנוגע אליהן אני יכול להניח בודאות, שהוא היה מסכים להם.

ולפיכך הכנסתי בפנים הספר קודם-כל אותם השנויים, אשר אבי עצמו רשמם באכסמפלר שהיה משתמש בו. מלבד זה תוקנו אילו טעויות הנראות בעין, הוסברו אילו מקומות, הנותנים מקום להבנה מוטעית, פה ושם תוקנו לקויים לשוניים. כמו כן נמחקו הערות אחדות מעטות, אשר נראה לי, שאין למצוא להן שום אסמכתא במסורת התקופה העתיקה.

על-פי העיקרים האלה עצמם נהגתי בעבוד ההערות. השתדלתי לעשות את ההערות נוחות יותר לשמוש על-ידי שהבאתי את האסמכתות לדברים שבפנים הטכסט אף במקום שהמחבר נמנע מזה. מראי-המקומות מן הסופרים העתיקים נבדקו כולם מחדש, ובמקום שנראה לי צורך בכך, תוקנו לפי המהדורות החדשות שיכולתי להשיג. ביחס למקומות, שעובדו ב“קטעים של קדמוני סוקראטס”, מיסודו של דילס, הראיתי גם על ספר-השמוש החשוב הזה. בנוגע לדברים משל סופרים חדשים נהגתי מנהג דומה לזה, אבל רק עד כמה שדבר זה לא הצריך אבוד זמן וטרחה מרובה יותר מן המדה.

דברים חדשים שנתפרסמו על הוגי-הדעות, שנדונו בכרך זה, אשר אבי לא הזכירם או שהופיעו לאחר מותו, לא הוספתי במתכוון, ואף אם היו בהן חדשות חשובות, כגון אותו הקטע החדש מספרו של אנטיפון על האמת, שדילס דן בו בדו"ח של ישיבות האקדמיה בברלין, שנת 1916, עמוד 931 ולהלן, או פירושו החדש של קארל ריינהארדט לתורת מראית-העין של פארמנידס (“פארמנידס ותולדות הפילוסופיה היונית”. בון 1916): מה היתה צריכה להיות דעתו של ת. גומפרץ בענינים האלה – אין אני נוטל לעצמי רשות לנחש; ומי שרוצה רק לסקור את החבורים החדשים או לעמוד בקצרה על תכניתם, יהא מוכרח על-כל-פנים לפנות לספרי-השמוש המקובלים של איברווג-פרכטר ושל צלר-נסטלה.

ה. גומפרץ

ווינא 8 בספטמבר 1921.

לעם קטן אחד… ניתן ליצור את הפרינציפיון של ההתקדמות. העם הזה הוא היוני. חוץ מן הכחות הסמויים של הטבע, אין דבר מניע בעולם הזה, שאינו יוני לפי מוצאו.

Sir Henry Sumner Maine.¹

 

מבוא    🔗

א.    🔗

כל ההתחלות חבויות במאפל קטנותן או אי-חשיבותן. אין בהן כדי תפיסת החושים או הן מתעלמות מן העין. ואף אל המוצאות ההיסטוריים אי אתה יכול לעלות אלא בפסיעות ובמדריגות, כשם שאדם חוזר בעקבות הנהר אחורנית אל מקורו הנובע בצללי יערים. פסיעות ומדריגות אלו נקראות מסקנות. ושני מינים במסקנות, לפי מה שהן יוצאות מן העלול או מן העילה. הראשונות, שהן מסקנות חוזרות בעצם, מבקשות להוציא מתוך ההויה והצורה של העלול את ההויה והצורה של העילה. מסקנות אלה יש בהן הכרח, אלא שהן מתעות כמה פעמים. כי הנה אם כל עילה כשהיא לעצמה מולידה תמיד אותו העלול, הרי המשפט המהופך אין כחו יפה לגמרי. לא כל עלול בא תמיד מתוך אותה העילה. חזיון זה, שקראו לו « רבוי העילות», ממלא תפקיד גדול גם בחיי הטבע גם בחיי הרוח. גדול מזה הבטחון, שנותן דרך העיון המהופך. הלה מתבונן אל העילות, אל הגורמים הגדולים והנתונים לתפיסתנו, הגלויים לפנינו או שאפשר להוכיחם למעשה, אשר השפיעו בודאות הכרחית על המאורעות הצריכים פירוש ורק מדת ההשפעה הזאת יכולה להיות נושא השאלה. בעניננו, הדן בהתחלות החיים הרוחניים העילאים של אומה, ראוים להתברר תחילה תנאי התפשטותה במקום ותכונת ארץ מגוריה.

הֵילַאס היא ארץ הרים מוקפת ים. עמקי נחליה תופסים שטח קטן, גם יבול אדמתה מצער בערך. וכבר צרוף-מסבות זה נשא בחובו קצת תכונות יסודיות של ההתפתחות ההילנית. ראשית כל הובטח מתוך כך לגרעיני התרבות, שיפלו שם, טפוח קיים, מתמיד ומרובה פנים. סערת-כבוש, העוברת על פני ארצות מישור חסרות-מגן בלי למצוא מעצור על דרכה, רגילה להתנפץ אל רוכסי הרים כאל חומות מבצר². כמספר נפות ההרים, מספר המקומות האפשריים להתפתחות עצמית מיוחדת, מספר הישובים של חיים עצמיים בולטים – דבר שהיה למקור ברכה לתרבות העשירה ומרובת-הפרצופים של יון ולמכשול לאחוד המדיני של כחותיה. לעומת הקפאון המקומי, כזה שמגלית למשל ארקדיה, הנמצאת כולה בפנים הארץ, באה בתור משקל יפה כנגד ההתפתחות העשירה מאין כמוה של שפת הים. כנגד שטח אדמה, הקטן מזה של פורטוגל, בא קו-החוף העולה בגדלו על קו החוף של ספרד. ולהרבות את צדדי ההכשרה האנושית הועילה לא מעט העובדה, שענפי המחיה והעבודה השונים נמצאו צפופים זה בצד זה. משפחות של ספנים ורועים, של צידים ואכרים היו מתמזגות אלה באלה בתמידות ומנחילות מתוך כך לדורות הבאים צירופי נטיות וכשרונות שמשלימים זה את זה. ואף «הדלות שהיתה בת בית בהֵילַאס מראשית הימים» נתגלתה כמתנה הטובה ביותר, שבת שמים טובה היתה יכולה להקריבה אל ערשה. דלות זו קדְמָה את התרבות בכח גדול ועצום משלשה צדדים: בבחינת דרבן, שמעורר להתאזרות כל הכחות; בבחינת מגן נוסף כנגד הכבוש, שכן הארץ העניה בערך נראתה בהכרח כשלל שאינו מושך את הלב-דבר שכבר עמד עליו העמקן שבסופרי ההיסטוריה הקדמונים³ ביחס אל אטיקה; ולבסוף, ובעיקר, בבחינת מעורר עצום למסחר, למעבר-ימים, לעזיבת הארץ וליסוד מושבות.

מפרצי המולדת היונית, מרובי החופים ביותר, פתוחים אל המזרח, במקום שאיים גדולים וקטנים, הזרועים צפופות, מהוים, כביכול, אבני ציון, המובילות אל מקומות התרבות העתיקים שבאסיה. יון צופה במדת-מה אל פני המזרח והדרום, ואחוריה פנויים אל המערב ואל הצפון, עניי-התרבות בימי קדם. ואל חסד הגורל הזה נצטרף עוד מקרה מאושר ביחוד. הכנעני, עם המסחר, החסר כח מדיני והמלא כנגד זה עזות ותאות הריוח והוא גם עובר ארחות ימים נועז, נראה כמיועד לתווך בין יון הצעירה ובין נושאיה של תרבות קדמונית. וכך הובאו להם ליונים יסודות התרבות מבבל וממצרים, בלי שהיו מוכרחים לשלם בחירותם את שכר ההבאה הזאת. עד כמה הועיל דבר זה לארץ המבורכת, שתהיה התפתחותה מתמדת ומחוסרת הפסקות, עד כמה נחסכו על ידי כך קרבנות של כח העם – אפשר ללמוד מגורלם של הקלטים והגרמנים, אשר רומי הביאה להם את תרבותה הגבוהה יותר יחד עם השעבוד, או ממזלם הרע של עמי הטבע, שקבלו בזמננו מידי אירופה העצומה את ברכת התרבות, שנהפכה להם לקללה מכמה בחינות.

ואולם ההשפעה המוחלטת הגיעה לחיי הרוח היוניים מאת המושבות⁴. הללו נוסדו על ידי היונים בכל הזמנים ובכל צורות השלטון שהיו להם. בתקופת המלכים מרובת-המלחמות היו התושבים הישנים עוזבים כמה פעמים את מקומותיהם ויוצאים לבקש להם מולדת חדשה מעבר לים, מפני השבטים הנודדים ובאים אחריהם. שלטון-המשפחות, שהיה עומד כולו על הקשר הקיים שבין הבעלות על הקרקע ובין המוצא האצילי, היה צריך לשלוח מדי פעם בפעם את האציל שנתרושש, זה משבית השלום מלידה, לארץ נכריה ולהספיק לו שם אחוזת אדמה חדשה. ובעקבותיו באו קרבנות אחרים של ריבי המפלגות, שלא פסקו מעולם. לא ארכו הימים וגמל הצורך להבטיח למסחר היום המתגבר – נקודות-משען חזקות, לחרושת-המעשה הפורחת – את הספקת החמרים הגלמיים, לאוכלסים המתרבים – מקורות מספיקים מזון. מוצא זה עצמו שמש ראשית כל בימי הדימוקרטיה לכלכלת העניים ולהרחקת עודף-האוכלוסים. וכך נתהוה עוד בימים קדמונים אותו המזח הרחב מאד של מושבות היונים, שהשתרע מארץ הקוזקים של דון ועד נאות הדשא שבסחרה⁵ ומן החוף המזרחי של הים השחור ועד לחוף ספרד. ואם דרומה של איטליה, המיושב הילנים, נקרא בשם «יון הגדולה», הרי כוללות הישובים ההם ראויה להקרא בשם «יון המוגדלת».

די היה כבר במספר המושבות וברבוי גוניהן כדי להגביר במדה עצומה את התקוה, כי גרעיני התרבות שיגיעו לשם ימצאו את הקרקע המוכשר להתפתחותם. ועליה מופלגת של תקוה זו יוצאת עוד מתוך מהות הישובים ההם ודרך הוסדם. לשם יסוד המושבות בחרו בנקודות חופים, המוכשרות ביותר לפריחה כלכלית והמבשרות עתידות טובים ביותר. אנשים צעירים לימים, מלאים כח ואומץ-רוח, הם שהיו בוחרים ללכת למרחקים והיו מנחילים את יתרון הכשרתם לצאצאיהם המרובים. ואף לא נחשלי הרוח, הדבקים במקובל ובנושן, הם אלה הפונים עורף למולדתם בלי הכרח קיצוני. ועוד גם זאת: אותם המסעות היו מתקיימים אמנם בדרך כלל בהנהלתה של קהלה עירונית אחת, ואולם גם ערב רב נכרי היה נלוה לעתים תכופות אל היוצאים. דבר זה הביא לידי תערובת השבטים ועל פי רוב גם לידי תוספת דם שאיננו הילני, הואיל ומספר הגברים שבין הנודדים היה מרובה לאין ערוך ממספר הנשים. כמספר המושבות היו תחנות הנסיון, שבהן היו מתמזגים מתוך יחסי-גומלים לאום הילני עם לאום שאינו הילני, ופירי ההתמזגות הזאת הועמד למבחן ביחס לכח נגוד ומפעל שלו. רוח היוצאים התרוממה בנקל ממעל להגבלות של החוקות המקומיות, לאמונות-הבל עמומות של השבט ולצרות-הלבב הלאומית. המגע בתרבויות נכריות, ואף אם הללו לא היו מפותחות במדה עליונה, הרחיב בהכרח את חוג הראיה הרוחנית. כח העם גדל מהר, רוח העם נתעצמה במלחמותיה לשם תעודות חדשות וקשות. כאן נחשב האדם יותר מיחוסו, יד חרוצים באה על שכרה המלא ובשפלות ידים נעדרה תושיה ואפס ישע ומחסה. כחו של המקובל ועומד לבד, של שגרה שבמסורת שאין עמה מחשבה, הלך וירד במהירות גדולה במקום שהכל שאפו אל חידוש הסדר והצורה של היחסים הכלכליים, המדיניים והחברתיים. אמנם קצת מן המושבות נפלו מתגרת יד אויבים, שקמו עליהן מאחוריהן, בקצתן דוכא האופי המיוחד של המתישבים והוכרע על-ידי ילידי המקום המרובים מהם, ואולם בדרך כלל אמיץ היה הקשר – שנשתמר באמונה ונתחזק לעתים לא רחוקות על ידי עולים חדשים – עם עיר המולדת וארץ המולדת, עד כדי לברך את כל הצדדים בברכותיה של פעולת גומלין פוריה למאד. המושבות היו שדה-הנסיונות הגדול לרוח ההילני, שבו יכול לבחון, בתוך מסבות מרובות הגונים עד למאד, את כחותיו ולפתח את כשרונותיו הנרדמים בקרבו. מאות בשנים ארכה הפריחה הרעננה והעליזה של חיים קולוניאליים; ברוב המקצועות עלו הערים-הבנות על המולדת הישנה; כמעט כל החידושים הגדולים מכאן יצאו; והגיעה גם שעתה של המחשבה המתעמקת בחידות העולם וחיי האדם למצוא לה כאן מכון ומשמרת לאורך ימים.

ב.    🔗

ישנו פרק אחד בהיסטוריה ההילנית, הדומה במדה מפליאה ביותר אל שקיעת ימי הבינים שלנו. סבות דומות הביאו גם פה גם שם לתולדות דומות⁶.

לעומת מסעות-התגליות הגדולים, ששמשו מבוא לזמן החדש, אנו מוצאים אצל היונים הרחבה עצומה של חוג-הראות הגיאוגרפי. מרחקי המערב והמזרח של העולם הידוע בימים ההם כאילו מגיחים מתוך הערפל העוטה אותם; הטשטוש האגדי מפנה את מקומו לדעת הבטוחה והקבועה. מיד אחר שנת 800 נושב על ידי יוצאי מילט החוף המזרחי של הים השחור – סינוֹפה נוסדה בשנת 785, ומקץ דור אחד נבנתה טרפיזונט; – מיד לאחר מחצית המאה ההיא יצאו מאיביאה ומקוֹרנתוס המתישבים הראשונים בסִיצִיליה (סִירַקוּס נוסדה בשנת 734); ולא נסתיימה מאת-השנים ההיא עד שמילט, השואפת אל על, תקעה יתד איתנה בקצות הנילוס. שאיפה זו אל המרחק מעידה על שלשה דברים: על הרבוי המהיר של האוכלוסין במטרופולין ובמושבות הישנות, על עליה חשובה של המסחר והמלאכה ועל התקדמות מרובה של בנית-האניות ומקצועות האמנות הקרובים לה. ציי מלחמה מגנים מעתה על אניות המסחר; הולכים ובונים אניות-מסע טובות למעבר ימים ולקרבות, בעלות שפות גבוהות ושלש שורות של ספסלים למשוטים (בפעם הראשונה לבני סאמיה בשנת 703); עורכים מלחמות-ימים (לראשונה בשנת 704); הים מגיע לחשיבות עליונה בחיי התרבות של היונים, לצרכי שלום ולעניני מלחמה. אותה שעה ניתן גם למעשה המסחר, על ידי טביעת מטבעות, אורגן חדש וחשוב למאד. «דודי הנחשת» וחצובות-הנחושת⁷ אינם מספיקים עוד לשמש אמצעי למשא ומתן ולמודד ערכין, כשם שלא די כבר ב «בָקָר» של הימים הקדמונים. האמצעים הישנים והגסים הללו נדחים מפני המתכת היקרה. הבבלים והמצרים הביאו זה כבר את הכסף והזהב אל השוק בצורת מַטות וטבעות והבבלים למצער טבעו בהם חותם מדיני להבטיח את המשקל וכמות המתכת הדקה שבהם. ואולם מעתה קבל אמצעי-החליפין, המתאים ביותר לתכליתו, לפי שהוא היקר והמתמיד יותר מכל האחרים, את צורתו הנוחה ביותר והתחיל מתגלגל מיד אל יד בצורת מטבע טבוע, המצאה חשובה זו, שהיונים שבפוֹקיה קבלוה – קרוב לשנת 700 – מן הלודים, הקלה והעלתה את המשא והמתן המסחרי במדה לא פחותה מן השטרות, שתקנו הסוחרים היהודים והלומברדיים בימי הבינים המאוחרים. ושנוי עמוק לא פחות מזה בא גם בהנהגת המלחמה. על יד עבודת הפרשים, שנשארה תמיד בארץ זו, ענית העשב והדגן, זכותם היתרה של בעלי האחוזות העשירים, התרוממה עבודת «ההוֹפליטים», צבא הרגלים כבד הזיון, העולה במספרו לאין ערוך על הראשונים; ותוצאות התמורה הזאת לא היו שונות ופחותות מתוצאות התמורה, שהביאה אכרים מזויינים של שווייץ לידי נצחון על הפרשים הבורגונדיים והאוסטריים. שדרות חדשות עלו מתוך העם והגיעו לידי הרוחה והשכלה ומלאו הרגשה עצמית חזקה. על יד משפחות הכפר הישנות עולה מעמד האזרחים העירוניים בכח עלומים, והוא נושא את עול האדונים האצילים מתוך אי-רצון מתגבר ועולה. הנגוד שבין יחסי הכחות הממשיים ובין הזכויות מטעם החוק הסתיר בחיקו כמו תמיד את מלחמת האזרחים אז. מלחמת המעמדות פורצת ומושכת אחריה גם את מעמד האכרים, הנלחץ קשה והנתון בכמה מקומות בעבדות, והיא מביאה לעולם דור של מושלים עריצים, שצצים ועולים מתוך הבקיעים והנקיקים של החברה הקרועה, פורצים את הסדרים הישנים בחלקם ומסלקים אותם בחלקם הצדה ומיסדים משטר חדש, שאם אמנם אין הוא מאריך ימים על פי רוב, אבל פעולתו אינה דלה על-כל-פנים כלל וכלל. בני אירתאגוראס, בני קיפסליס, בני פיסיסטראטוס, פוֹלִיקרַאטס ואחרים כיוצא בהם יש בהם דמיון למושלים האיטלקים בסוף ימי הבינים, למשפחות מדיצ’י, ספוֹרצא, ויסקונטי; ומריבות המפלגות של אותה התקופה מזכירות את הקטטות של חברות האומנים ושל המשפחות. על אופן המוצא ועל הזכות המפוקפקת של בתי המלוכה החדשים היה צריך לחפות הזוהר היוצא מתוך מעשי מלחמות ובריתות עם מושלים נכרים, מתוך מפעלים גדולים לטובת הכלל, בתים בנויים לתלפיות והקדשות, וזוהר זה הלך וגדל בזכות ההגנה על קדשי האומה והחסד הנעשה עם העוסקים באמנויות היפות. ואולם הפעולה המתמדת ביותר של משחק-המעבר ההיסטורי הזה היא אחרת: השקטת המדנים שבין המעמדות, מפלת הממשלה של האצילים בלי שתהרס עם זה החברה, הכנסת תוכן חדש ועשיר יותר לצורות-החוקה הישנות, שהוקמו בקרוב מחדש. תקופת ה«טיראנים» היא הגשם המוליך לשלטון-העם, בצורה מתונה מתחילה ואחר-כך בצורה מפותחת לכל מלואה.

ובינתים הלך זרם ההשכלה הרוחנית ונשתפך לתוך אפיק רחב יותר ועמוק יותר כאחד. שירת הגבורים, שלותה מאות בשנים את מנגינת הנבל בחצרות האצילים היוֹניים, נדמה מעט מעט. סוגי-פיוט חדשים נראו על הבמה, ובתוכם כאלה, שאינם מסתירים עוד את היוצר מאחורי חומר היצירה. התחילה פרשת הפיוט הסובייקטיבי. ואיככה תהיה אחרת? הלא רבו כמו רבו אלה, שאין קיומם הולך ונמשך במסילה הכבושה של הסדרים שבאו בירושה. חליפות החיים המדינים וחוסר הבטיחות של החיים הכלכלים, שבא בעקבן, מעניקים לגורל האדם הפרטי רבגוניות יתירה, מטביעות על תכונת היחיד חותם יותר בולט, מעלות את עבודתו העצמית ומגבירות את בטחונו בכחותיו. הנה הוא יוצא לדבר כמוכיח ומקלל, כמגנה ויועץ לבני עירו ולבני מפלגתו, להביע בנאומים רוגשים את תקוותיו ואכזבותיו, את שמחתו ויגונו, את כעסו ולעגו. היחיד התלוי מכמה בחינות בעצמו, הבוטח רק בכחותיו שלו, רואה גם את עניניו הפרטיים, כאילו הם חשובים למדי להוציאם אל שער בת רבים. הוא שופך את כל לבבו לפני בני מדינתו, הוא קורא להם, שיהיו שופטים בדברי אהבה וריבות שלו, הוא דורש את השתתפותם בעלבונות שהגיעו לו, בחיל שעשה, בתענוגותיו שהשיג. אף החומר של סוגי הפיוט הישנים מתמלא רוח חדשה. אגדת האלים והגבורים נדרשת על ידי המנצחים בנגינות המקהלה בפנים שונים זה מזה ולפעמים גם סותרים זה לזה⁸. על יד שאיפת בעלי שירי-הלקח לצירוף מסדר ומישב על הענינים השונים מתגלות חליפות מרובות במתן הצורה למסורת, במשפט העלילות והתכונות של הגבורים והגבורות, אהבה ושנאה מתלוות לקצתם, לעתים קרובות בלי תשומת לב אל המקובל. הנה כי כן הולך ומתרבה מספר האישים העזים, בעלי ההכרה העצמית, הפורשים ומתלבטים על-פני הצבור החדגוני. ועם הרגל הרצון וההרגשה המיוחדים מתחזק גם כשרון העיון החפשי, המתכשר ומתנסה בעבוד הענינים, שהולכים ומתרבים יותר ויותר.

ג.    🔗

היוני היה מסתכל תמיד בעין חדה בעולם החיצוני. התאור הנאמן של המאורעות הנתפסים בחוש הוא מן הסגולות המקסימות ביותר של שירי הוֹמירוֹס. והנה מתחיל היוני לצור צורות ותנועות לא רק בקולות ובדברים כי גם ביד אמונים. אמנות זו למד מאומות התרבות העתיקות, ומורו הראשי היה העם המצרי, אמון-הצורות, עליז הטבע ומלא רוח שובבה⁹. ואולם גם ההסתכלות בדרכי האדם ובמדותיו היתה הולכת ומקבלת תמיד חומר חדש. עם קלות הנסיעות נתרבו הגורמים לאותו דבר. לא רק הסוחר המחפש ואורב בלי חשך לריוח חדש, כי אם גם הרוצח הבורח מארצו, לוחם המפלגה, שנוצח במלחמת האזרחים ונתחייב גלות, המתישב הנד, המשנה את מקומו לעתים קרובות, מחפש-המאורעות, המוכר את חניתו לכל המרבה במחירה, האוכל היום את לחמו של מלך אשור ומחר ילעט בגרון נחר את הזיתוס המצרי, בן הבית גם בערבות פרת, עמוסות הפירות, גם בחולות מדבר נוביה-כל אלה מרבים את ידיעת הארצות והעמים ועם זה גם את ידיעת האדם¹⁰. כל מה שראו יחידים, שמעו וספרו לבני עמם, הלך ונתכנס כמו לתוך מקוה גדול באותן הנקודות, שבהן היו נפגשים בני כל השבטים והערים לעתים קרובות או שהיו מזדמנים לשם משא ומתן בתקופות קבועות. דוגמא לסוג הראשון היא ראשית כל דֶלְפִי, משכן האוראקל, דוגמא מן הסוג השני הן אספות-החגיגות, החוזרות לתקופות מסוימות, ובראשן אותן שבאולימפיה. מתחת לכתלי הסלעים, המתנשאים תלולים והמאפילים על מקדש אפולון, אֵל הנבואה, נועדו יחדיו אזרחים וצירי מדינות שלימות מכל קצוי המולדת והמושבות, ועל ידם התחילו מתראים לפעמים – למצער ממחצית המאה השביעית ואילך – גם מלאכי מלכי הנכר. כולם באו לשאול באלהים; אפס כי את המענה קבלו על פי רוב מנסיון של קדמונים, מצובר ומנופה בחכמה בידי כהנים. ומעטים היו היוצאים מנקיק-ההרים הרומנטי, שלא שאבו עם זה כמה וכמה השפעות והוראות מתוך מגעם ומשאם האישיים עם חבריהם עולי הרגל. כח המשיכה של המשחקים המזהירים, שחוגגו בעמק הנהר אלפאיוס הרחב, הלך וגדל של המשחקים המזהירים, שחוגגו בעמק הנהר אלפאיוס הרחב, הלך וגדל מדור לדור; תכנית החגיגה היתה מתעשרת בלי הפסק ע"י הכנסת מינים חדשים של מלחמות התחרות; זרם המבקרים, שמתחילה לא יצא אלא מתוך המקומות הסמוכים, היה הולך ושוטף מתוך חוגים יותר ויותר רחוקים של העולם ההילני, ושמות המנצחים, שהתחילו מפרסמים משנת 776 ואילך, יוכיחו. כל זה הביא לידי חילופי שמועות וידיעות ואף גם לידי התבוננות הדדית ולבירורי דברים בנוגע למוסדות הקימים בחבלי הארץ, המחולקת לכמה חלקים, למנהגים ולמדות ולתורות-האמונה, הנוטים בהרבה אלה מאלה. ההשואה הביאה לידי הערכה, וההערכה לידי עיון בסבות ההבדלים והקיים שבמשתנה לידי בקשת אמות-מדה בעלות תוקף כללי לבחינת המעשה והאמונה. כך הביאה הסתכלות מחודדת לידי התבוננות מדמה, וזו הביאה לידי בקורת והתעמקות המחשבה. ממקור זה התפרנסו בהמשך הזמנים כמה זרמים גאים; ממנו נבעו, בתוך שאר ענינים, שירת-המשלים, תאור טפוסי-האופי האנושיים, אמרות החכמה, שאזרחים עמקי מחשבה וחכמי-מדינה בקיאים בהויות העולם היו זורעים לרוב.

להתפשטותו של רכוש-ההשכלה החדש סייע רכב-המחשבה בעל-הכנפים: אמנות הכתיבה. אמנם, הכתב היה זה כבר בן ביתם של היונים. הן לא יצויר כמעט כלל, שהיונים יתהלכו בקורבה גדולה כל כך את הכנענים, כפי שהדברים מתוארים בשירי הומירוס, בלי שהקונה היוני המחוכם יקבל מאת הסוחר הכנעני, שהיה מוצא אותו לעתים קרובות עוסק במעשי רשימותיו, אמצעי נפלא זה לשמירת המחשבה ולהודעתה. ולא עוד אלא שמן ההכרח הוא, שאף קודם לכן היה לכל הפחות חלק מן ההילנים יודע כבר את מעשה הכתיבה. שכן אי אפשר שהשמוש בכתב-ההברות הכבד והמגושם, שנגלה זה לא כבר על מצבות בקפריסין, יהיה מאוחר לקבלת כתב האותיות השמי הנוח, כשם שאי אפשר לשמוש בגרזן המלחמה לאחר השמוש ברובה. ואולם זמן רב לא היה להם ליונים חומר כתיבה יפה לשימוש וקל למצוא. רק עם פריחת המסחר היוני את מצרים בימי ממלכת פסמטיכוס הראשון (סמוך לשנת 660) נמלא החסרון הזה. המוח הרך, המחולק קוים דקים וגמישים, של שיח הפפירוס ספק מני אז את החומר הנדרש לתכלית זו במדה שאי אפשר היה לבקש טוב הימנה. עלים מכוסים סימני כתיבה התחילו עפים מעתה מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מדור אל דור; מחזור הרעיונות נעשה יותר מהיר, חלופי-החמרים של חיי הרוח נתעלו, התמדת ההשכלה נתקדמה, כמעט במדה שהגיעו אליה עם התחלת הזמן החדש שלנו על ידי המצאת אמנות הדפוס. על יד הקראת השירים שבעל פה, שמצודדת את אזן השומע ולבבו, באה לאט לאט קריאת השירים במנוחה על ידי הקורא הבודד הבלתי משוחד, ששוקל בדעת, משוה במתינות ובוחן בזהירות. ודרך הגלוי הספרותי היה עומד להשליך מעליו בקרוב את הכבלים האחרונים, שנשארו עוד עליו, את כבלי הדבור הכפות: לא עוד רחוקה התחלת הספרות הפרוזאית.

ד.    🔗

החוף המערבי של אסיה הקטנה הוא ערשה של השכלת-הרוח היונית. וראשית כל רצועת האדמה אשר באמצע שפת הים, המשתרעת מן הצפון אל הדרום, והאיים הקרובים אליה. פה פזר הטבע את מתנותיו במלוא חפנים, ומקבליהן היו בני שבט יוֹניה, זה השבט ההילני המחונן יותר מאחרים בכשרונות מרובי הפנים¹¹. מוצא בני יוֹניה ערפל חתולתו. אחד מן המעולים שביודעי המקצוע הורה, כי הקדמונים שבתושבים ההילניים של ארץ המטרופולין היו מבני מינם של היוֹניים; האכאיים הם השכבה השניה, שבאה לימים על גבי השכבה היוֹנית, כשם שלאחר כך באה על גבי זו השכבה הדוֹרית. עוד קודם שחדרו האכאיים אל היבשת פשט כבר השבט היוֹניי מכאן אל המזרח על פני האיים והגיע אל מולדתו החדשה האסיתית. בני השבט הזה, שהיו עוברי ימים נועזים ונמצאו במשא ובמתן מתמיד עם היושבים מאחוריהם, קבלו מתוך כך במדה עצומה ביותר אותה ההשפעה המעוררת והמפרה, שבאה מן המגע עם אומות נכריות שנתקדמו.¹² הגיעה להם ברכת תערובת הדמים עם גזעים אחרים אמיצים, כגון הקאריים והכנענים, והגבירה בלי ספק את רבוי הפנים והגונים של כשרונותיהם. יותר משאר כל היונים היו הללו רחוקים מן הקפאון הבא בעקב הפרישות המחוזית. אלא שעם זה היו חסרים גם אותו המחסה, שארץ עניה מוקפת הרים מזכה בו את יושביה. קרבת עמי תרבות שנתפתחו למעלה ונתאחדו אחוד מדיני הביאה ברכה גדולה ביותר לחיי הרוח של היוֹנים ועם זה סכנה קשה ביותר לחירותם המדינית. מתחלה היו גדודי הקימריים הפראים משחיתים בבני יוניה, ואחר-כך באו כבושי הלודים והפרסים, ששעבדו את החלק האחד מן העם לממלכת זרים ואת החלק השני הגלו לארצות רחוקות, בעוד שחדירת הפאר המזרחי החלישה לאט לאט ואל-נכון את כח האנשים של השבט כולו. תערובת כל אותן ההשפעות הטובות והרעות הביאה לידי עליה תרבותית מהירה עד להפליא אבל קצרה לפי הערך. מן הפירות שמהרו לנפול נתפזרו גרעיני זרע, שנשאו למרחקים בידי הנודדים הבורחים מעול הנכר, ואף גם מצאו להם מסתר בקרקע אֵטיקה הזן והמשמר. התוצאה של התפתחות זו, שלא ארכה כי אם מאות אחדות, היתה עצומה: השלמת שירת הגבורים, פריחת סוגי-הפיוט החדשים, שנזכרו למעלה, יורשיה של שירת הגבורים, התחלות העבודה המדעית והעיון הפילוֹסוֹפי. שאלות האדם הישנות: מַהוּ האדם, מה האל ומה העולם קבלו תשובות חדשות – תשובות שדחו או ששינו לאט-לאט אותן התשובות, שהאמונה הדתית היתה נותנת עד כה.

ה.    🔗

דת היונים היא כלי, אשר רוחות אצילות מלאוהו תוכן מזוקק ביותר. דמיויותיה הועלו בידי משוררים ופסלים לדוגמאות היופי הטהור ביותר. ואף-על-פי-כן שרשיה של דת זו הם אותם השרשים עצמם, שגידלו על פני כל הארץ יצורי רוח מרובים עד לאין מספר, מהם נאים או מועילים ומהם מכוערים או מזיקים.¹³

תכונה כפולה למהלך מחשבותינו. הן נשמעות גם לחוק הדמוי גם לחוק השתלשלות הדברים בזה אחרי זה. ציורים דומים זה לזה וכן גם ציונים שעולים בהכרתנו בזמן אחד או תכופים זה אחרי זה מעוררים זה את זה. לא רק תמונת רע רחוק, כי אם גם המקומות שבהם היה מתהלך, הכלים שבהם היה משתמש, מעלים לפני רוחנו את זכרונו. מתוך פעולת החוקים האלה, שנוהגים לקרוא להן חוק שתופי המחשבות, נולדת בדרך ישרה ובהכרח אותה הדעה על מאורעות הטבע, שאפשר לקרוא לה החיאת הטבע. בן הטבע, שרואה תנועה או כל פעולה שתהיה, אשר להיותה יוצאת מגדר הרגיל או קשורה קשר אמיץ את עניניו, תעשה ברוחו רושם מספיק כדי להעיר ולעורר את פעולת האסוציאציה במדה נמרצה – בן הטבע הלז אי אפשר לו שלא יחשוב את המאורעות הנידונים לפעולתה של עבודת הרצון. וטעמו של דבר הוא, שבן הטבע, והאדם בכלל, יודע מתוך נסיונו הפנימי הבלתי אמצעי, המתחדש בכל יום ובכל שעה, רק את הקשר היחידי הזה שבין עבודת הרצון ובין התנועות והפעולות מאיזה מין שתהיינה. האסוציאציה, הנובעת מתוך הנסיון הפנימי, הולכת ומתחזקת בתמידות על ידי ההסתכלות בבעלי חיים אחרים. באמת נתקשרו ברוחנו פעולות מכל המינים עם רצון שמדעת לעתים קרובות כל-כך, עד שכל פעם שיגלה בן-הזוג האחד אנו מצפים לחברו. גבולותיה של צפיה זו הולכים ומצטמצמים אמנם על-ידי נסיונות ממין אחר, וביחוד על-ידי השלטון, שהאדם שופך לאט-לאט על הטבע, אבל כל שעה שכח הקשור של הציורים מתפרנס מהפעלות עצומות, או שאיננו נעצר למדי על-ידי נסיון מיוחד שכנגד, או כל שעה שהוא מתחזק על ידי עיקר השתוף השני, עיקר השויון – בנידון דידן: שויון הפרוצס שלא מדעת לזה שמדעת, – בכל שעות הכושר כגון אלה פורצת אותה צפיה כל סייג ומעמידה את האדם בן התרבות, למצער לרגעי מספר, על מדריגת האדם הקדמוני. מקרים כגון אלה מכשירים אותנו לעמוד על האמת שבעיקר הבאור האמור כמעט בדרך הבחינה שבניסיון. כי אמנם אין אנו נוטים כבר כהפרא לפרש מאורע שאיננו רגיל באופן האמור ולחשוב מנגנון שאינו ידוע לנו, כגון שעון של כיס או כלי זין רובה אש, לעצם חי. גם את הרעם ואת הברק, את המגפה או את פרץ הר-השרפה לא נתלה עוד בפשיטות בפעולותיהם של עצמים שכאלה. ואף על פי כן, כל פעם שיתרחש לנו מקרה אושר מופלא או כשאסון שאין דומה לו יפגע בנו לפתע פתאום, ביחוד כשידמה לנו שהסבות הנראות של המאורע אינן נמצאות ביחס מתאים אל הפעולות שנתקבלו, ואפילו כל מקום שהמאורע מפאת עצמו הוא פחות הערך אלא שהזדמנותו אינה ניתנת בשום פנים להיות משוערת מראש – כגון בגלגולים מופלאים של משחק הצלחה – כל פעם שיפלו דברים כאלה וכיוצא בהם עלול אפילו בעל ההשכלה המדעית בעל כרחו שתעלה על דעתו, ולוא רק לרגע, המחשבה, כי יד ההשגחה העליונה באמצע, אף-על-פי שאין הוא יכול לקבוע לעצמו כל ציור מסוים שהוא בדבר אותו הכח המשגיח, שנתערב בדבר לפי אמונתו. הרהורים אלה אין להם דבר אל האמונה באלהים בצורה שיהא מצויה בקרב המשכילים בימינו. כי לא זו בלבד, שגם הכופר עלול להרהורים כאלה, אלא שהמאמין לא יוכל על פי רוב בשום אופן לאחד את ההרגשות שחולפות כברק את רוחו עם המושגים שיצר לעצמו או שיקבל מאחרים בדבר הטבע ופעולתו של עצם עליון, מנהיג העולם. ובכן אנו רשאים לראות ב«שד קטן זה שלא אמונות-ההבל», המרקד לפעמים בלבו של כל אדם, את הבבואה הקלושה והכמושה של אם-התולדה העצומה, אשר מחיקה עלו לפנים המון ציורים אין מספר, רבי-פנים ועשירי-גונים.

לפסיעה ראשונה זו של התהוות הדת נלותה בלי משים פסיעה שניה. אל ההנחה כי הפעולה היא תולדה של עבודת הרצון, מצטרפת ההכרה, כי שורה של פעולות, החוזרות לעתים קרובות, כרוכה בנושא טבעי אחד. ולפיכך מן ההכרח הוא, שהנושאים ממין זה יהיו נחשבים לעצמים בעלי חיים ובעלי רצון, שחוללו אותם המאורעות. ואז חזרו ויחסו לבעלי עבודת הרצון הזאת, שנצטיירה בדמות הפעולה האנושית, גם דחיפות ונטיות, הפעולות וכוונות אנושיים. הם מעוררים תמהון והשתוממות אבל ביחוד הם מעוררים אהבה או יראה, הכל לפי הפעולות היוצאות מהם, אם הן מועילות או מזיקות, מביאות טובה או רעה. ואם מולידים הם על הסדר פעולות משני המינים כאחד, כדרך שאנו מוצאים בעיני הטבע הגדולים, המשפיעים השפעה מתמדת על חיי האדם, ירגיש האדם את עצמו אנוס למצוא חן וחסד לפניהם, לקיים את רצונם הטוב, להפוך את מחשבתם הרעה לטובה. הוא יבקש לעורר את השמים לתת גשמי ברכה על פני האדמה במקום סערות הרס; ישתדל לעורר את השמש, שתשלח חום נעים תחת חורב שדפון ולשדל את הנהרות לבל ישטפו מעונו כי אם ישאו על גבם במנוחה את סירתו הנעה. הוא ישאף להטות אליו את לב העצמים כבירי-הכח, המושלים על קיומו, על ידי אותם האמצעים, שמצא בהן סגולות בדוקות לרכך את לב אדוניו הארציים, כלומר: בתפלות, בהודאות, במנחות. הוא יתחנן לפניהם להראותו את חסדם הגדול, יודה להם על הטובות שגמלוהו ויבקש את סליחתם כשידמה לו, כי עורר את חמתם. כללו של דבר: האדם יתפלל ויקריב קרבנות על פי אותן הנוסחאות, שיחשבן על סמך נסיון מדומה למועילות ביותר; הוא יעשה בעל פולחן ודת.

ואל הענינים הנערצים האלה, הראויים להקרא בשם אלילי הטבע, נטפלים עד מהרה גדודי רוחות ושדים. הללו הם מיני בריות, שאינן לא משוללי גוף מכל וכל ואף לא בריות גשמיות לגמרי. האדם הקדמוני, שלא ידע את ההבדלות הדקות של העיון המדעי, הגיע לידי אמונה באותן הבריות על ידי שורה משולשת של מסקנות: מסקנות שהעלן מתוך תפיסות חיצוניות ממשיות או מדומות; מתוך עובדות של החיים הפנימיים את חיי הרוח, ולבסוף מתוך הסתכלויות, אשר המעבר מן החיים אל המות באדם ובבהמה ממציא את החומר להן.

ריחו של כל פרח מלמד את האדם הקדמוני, שיש דברים שאינם לא נראים ולא נתפסים ובכל זאת יש בהם ממש. רוח השדה, שטבע החומר שלו ידוע לבן אדם זה רק למחצה, מודיע לו על עצמים, שאפשר לחוש אותם אבל לא לראותם. נבוך ומשתומם יעמוד למראה הצללים, המתוים את התבנית החיצונית של הדברים ותפיסת הגוף אין להם. לידי מבוכה גדולה מזו מביאות אותו הבבואות המשתקפות על פני המים והן גם בעלות צבע וגון. בשני המקרים האלה הוא מבחין דבר מה, הדומה דמיון גמור לנמצאים הגופניים ועם זה אינו ניתן בשום אופן לתפסו או למששו. ויותר מכל הוא נדהם ממראות החלומות. לכאורה הוא תופסם בכל חושיו, הם עומדים חיים לפניו, ואף על פי כן הוא מוצא בשעת יקיצה את דלת סוכתו סגורה היטב כשהיתה. הלא נכון הדבר והוא למעלה מכל ספק: זה עתה עמדו לפניו בני אדם, בעלי חיים, צמחים, אבנים, כלים מכל המינים, הוא ראה אותם, שמע את קולם ומשש אותם בידיו, והם הן לא נכנסו על מלוא ממשותם הגופנית לתוך דירתו, שפעמים היא צרה לפי מדת שטחה מהכיל אותם. והוא בא לידי מסקנה: אין אלה כי אם עצמים דומים אל הריחות, הרוחות, הצללים והבבואות, בריות שהן נפשות הדברים¹⁴. ויש אשר חזיונות הלילה מחייבים פתרונות אחרים. הן לא תמיד באות נשמות זרות של אנשים ודברים לבקר את החולם בביתו; לעתים קרובות הוא מאמין, שהוא עצמו עובר מרחקים גבולים ובא במגע ובמשא עם רחוקים מאד במולדתם הם. והוא מסיק, שדבר-מה – זאת הפעם נפשו שלו או אחת מנפשותיו (כי האמונה ברבוי-הנפשות של האדם מובנה למאד כשם שהיא רווחת עד מאד) – עזבה לזמן-מה את גופו. לנסיונות ממין זה ולאותן המסקנות עצמן מגיע האדם הקדמוני גם מתוך אותם המצבים, שאנו קוראים להם האלוצינציות ושבאים דוגמת החלומות הקשים והמבעיתים, מתוך רוגז-העצבים על ידי תענית ארוכה או אכילה גסה פתאומית של הפרא, שמזונותיו אינם מצויים כסדרם. הנשמות או התמציות הללו של הדברים קשורות אמנם קשר אמיץ את הדברים עצמם ואשר יפול בהן יפעל גם עליהם. הן גם לפי אמונת-ההמון שבזמננו אסור לפסוע על צלו של אדם. שבט אחד באפריקה הדרומית מאמין, כי התנין, אשר התנפל על בבואת-המים של אדם העומד על החוף, קבל מתוך כך שליטה גם על האדם עצמו¹⁵; מעשיהם ומאורעותיהם של צלמי חזיונות הלילה יש להם ערך ממשי גדול לאישיהם הממשיים. ואולם לידי כח גדול למאד ופעולה עצמית חפשית מגיעה הנפש באמונת העם על ידי שורה שניה של נמוקים, המשורשים לא בגבולות התפיסה של החושים אלא בתחום המאורעות של הרצון.

כל זמן שהחיים הפנימים של האדם הקדמוני נוהגים כמנהגם, אין הוא רואה לפניו אלא עילות מעטות מאד, שיניעוהו לחשוב על מושבם ומוצאם של רצונו ושאיפתו. ואולם כאשר ירתח דמו בקרבו, כשהוא לוהט ומרעיד מתוך התרגשות פנימית, הוא מקבל שלא בטובתו מתוך לבבו הפועם את התורה, כי מקום זה שבגופו משמש גי-חזיון לעלילות, שהוא, האדם, רואה את עצמו אנוס לציירם לעצמו לפי מדת בינתו והאנאלוגיות שבידו. במדה שהתמורה שהכיר בה תהיה יותר עצומה ופתאומית, בה במדה תמעט יכלתו הוא, שרגיל היה מעודו לתלות כל פעולה מיוחדת בעצם מיוחד, להתגבר על הרושם שעצם כזה פועל ושורר בקרבו. ואם תתקפנו הפעלה עזה ביותר, למשל בשעה שחמה עזה מתחוללת בלבו ומביאה אותו לידי מעשה דמים אכזרי, שאולי הוא חוזר מיד ומצטער עליו מאד, או להפך, כאשר יהיה עם לבבו לעשות מעשה כזה ותנועת פתאום תתפרץ ממעמקיו ותוריד את היד המורמה: בכל הרגעים האלה תתגבר עליו בכח שאין לעמוד בפניו האמונה בעצם אחד או בעצמים רבים, ששוררים בקרבו או מחוצה לו וכופים אותו לפעול או מעכבים בידו מלעשות.

ואולם כח-הגידול העצום ביותר של האמונה בנשמה מונח באותם המצבים, שמלוים את הפסק החיים האישים. ואף כאן מקרי השנויים הפתאומיים הם שעושים את הרושם העמוק ביותר על המסתכל, וכאילו מורים את הדרך לפני מחשבתו. אילו היתה המיתה דומה תמיד להתנונות ממושכה שגומרת בגויעה, אילו היה המת משתנה תמיד עד לבלי הכירו, אפשר שהיו המסקנות שמסיקים מהפסקת החיים מקבלות צורה אחרת. ואולם אין המת מראה לעתים קרובות שום שנויים חיצוניים, זה עתה היה עוד בעצם תקפו והנה הוא מוטל דומם. המסתכל עומד ותוהה: מהיכן באה התמורה הגדולה, הנוראה? והוא משיב לעצמו: דבר מה שהשאיל לו לאדם זה חיים ותנועה חמק עבר; העדר הכחות והתכונות, שזה עתה עוד היו נתפסים בחוש, מתבאר כיציאה ממש, כהתרחקות בחלל. והואיל והנשימה החמה, שבוקעת ועולה תמיד מתוך הגוף החי ושמוצאה נסתר כל כך מאתנו, נפסקה – כלום יש לך רעיון קרוב מזה, שעם הנשמה הזאת יבש-עבר מקור המאורעות החיוניים, שחדלו מעתה? אמנם במקרים של מיתה מאונס, כשהחיים יוצאים לכאורה מן הגוף ביחד עם הדם הנוזל מן הפצע, מתעוררת האמונה, כי המיץ האדום הוא הוא נושא החיים. ויש מן העמים שסוברים, שאישון בת עין זו שמתעלמת מעין ההולך למות היא הנותנת חיים ונשמה. ואולם בדרך כלל מיחדים תפקיד זה להבל פיו של אדם, לנשימתו, לזרם האויר הנובע מתוך הגוף החי; וזהו גם המשמע היסודי, המיוחד לרוב העצום של המלות בשפות השונות, שפרושן «נשמה» ו«רוח». והנה כבר ראינו למעלה, כי הרעיון על דבר אפשרות הפרדת הנשמה מן הגוף הונח ביסוד שני מיני הפתרונות של תופעות החלומות, המצויים כאחד: פרודה הזמני נחשב לסבת ההתעלפות, המיתה המדומה, התפשטות הגשמיות; וכניסת נשמה זרה לתוך הגוף-בתור «דבוק» - נראתה כפירוש נאות ביותר למצבי מחלה מכל המינים, כגון: שגעון, שבץ וכיוצא בהם. ואלו בחזיון המיתה ראו את הפרוד הגמור והמוחלט של שני היסודות.

ואולם שום דבר אינו מחייב את ההנחה, כי העצם האוירי, שעזב את הגוף, כלה ועבר יחד עם זה. אדרבה: תמונתו של המת האהוב אינה רוצה להפרד מאתנו; פרושו של דבר: נשמתו מרחפת סביבתנו. הנתמה על זה? הלא בעל כרחה היא מבקשת להדבק כל כמה שאפשר במקומות פעולתה היקרים לה, בין הדברים ששמשו נושא לנטיתה ולחבתה. ואם יתעורר עוד ספק בדבר זה תבוא דמותו של הנפטר, שמתגלית להם לנשארים בחיים בדומית הלילה, ותרחיק ספק זה. על-ידי הנחת קיומם של רוחות או נשמות, שאינו פוסק גם כתום חבורם על הגופים, האנושיים או אפילו הבהמיים, ניתנו לנו שני דברים: סוג חדש של נשואי הערצה, על-יד אלילי הטבע, וגם דוגמא למות, שבדמותה יברא ויעצב כח הדמיון המון עצמים, הקיימים לעצמם או הנכנסים לזמן-מה לתוך מקומות נראים. בן הטבע לא מצא מחסור בגורמים שהביאוהו, ואפילו בסבות שהמריצוהו לאותו הפולחן ולאלה היצירות. הרי תלוי הוא במסבות החיצוניות במדה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ושאיפתו להאיר את האפלה, הסובבת אותו על כל צעד ושעל, גדולה כמדת חולשתו ליתן ספוק ממשי לשאיפה זו. מחלה ובריאות, רעב ושובע, הצלחה וכשלון בציד, בדיוג ובמלחמה – חוזרים בתכיפות ובחליפות שונות. גדולים מאד מאויי האדם להכיר את הגורמים, שמתנים את הצלחתו, ולהשפיע עליהם, וגדול מזה חוסר כשרונו לספק תביעותיו אלה באופן מושכל. למדה הגדולה ביותר של צורך-הידיעה של כל יחיד ויחיד מתאימה המדה הקטנה ביותר של ידיעה אמתית אשר לכולם יחד; משחק-הדמיון, אשר מכל צעד הגיעה לו המרצה ומשום צד כמעט לא הגיע לו מעצור, עסוק למלא את החלל הגדול על-ידי הפעלת מדה מרובה של כחות יצירה, שאין אנו יכולים אפילו לצירה לעצמנו כראוי: הן התרבות, שפרשה על ראשו של האדם גג סוכך, העמידה עם זה גם חיץ בינו ובין הטבע. עצמי ההערצה הטבעיים הולכים ומתרבים עד לבלי חוק וַיִמָלְאוּ אותם יער ואחו, חורשה ומעין. ובכל אלה נבצר מהם לספק לזמן רב את צרכו של האדם הקדמוני. הן לא תמיד נגלו אושר ואסון, הצלחה וכשלון קשורים בעצמי התפיסה החושנית. או מי מן העצמים האלה אשם בזה, שחיות הציד, אשר אך זה עתה נמצאו בהמון רב, נתמעטו פתאם כל-כך, או שהאויב, אשר אך זה כמה פעמים נוצר, גבר פתאם, או שאברי האדם שותקו פתאם, או השגעון ירד והאפיל על רוח האדם? ואם גם כל מסבה חיצונית, שנתנה למחשבה העניה מגמה לרגע, תחשב למורה דרך נאמן; אם גם כל סמיכות הדברים זה על יד זה או זה אחרי זה תראה כקשר סבתי קיים ומוצק; אם, למשל, חיה שלא ידעוה עד כה תתגלה בפעם הראשונה מתוך סבכי היער עם פרוץ מגפה קשה בארץ ותוכרז מיד לסבת הרעה ובהתאם לזה יעריצוה וישתדלו לפייסה¹⁶: עם כל זה לא תמלא עוד נפשו של בן-הטבע, הצמאה לדעת את העצמים, המביאים את הברכה ואת הקללה, וצורך הגאולה והישועה שלו לא מצאה עדיין את ספוקה. וכך יקרא האדם לעזרה את אלה, שנגלו כבר בחייהם כמושיעים ומגנים, את רוחות הקרובים שהלכו לעולמם, את רוחות אבותיו ואבות אבותיו¹⁷. נולד פולחן האבות ועל ידו ההערצה של עצמים רוחניים, שאינם מתגלגלים לתוך עצמים טבעיים אלא הם קשורים במחשבת האדם במעשים ובמאורעות קבועים, – אלה הם הרוחות הטובות והרעות מכל המינים. שלשת החוגים של נשואי-הערצה, שקנה לו האדם מתוך כך, נגעו זה בזה בכמה פנים; יושביהם התחילו משפיעים זה על זה ומתגלגלים זה לזה.

אין דבר טבעי מזה, שדמות מקוטרת ריחות האגדה של סבא רחוק, אבי אבות המשפחה או האומה כולה, נשתוותה בערכה אל אלילי הטבע הגדולים ואף נתמזגה עם אחד מן הגדולים שבהם, כגון השמש; כשם שאירע גם להפך, שאומה או משפחה מכובדת חשבה והעריצה את השמים או את השמש כמחולליה. אין דבר פשוט מזה, שעצמים טבעיים ואפילו אמנותיים, שעוררו את תשומת לב האדם לא בפעולות כבירות שיצאו מהם אלא בזרותם בלבד, בצורתם או בצבעם המיוחדים, או בקשורם המקרי אל המאורע מצוין נחשבים למעון של רוחות האבות או רוחות אחרות וזוכים מתוך כך להערצה וכאילו נעשים לאלילים שניים במעלה. ולבסוף אין דבר מובן מזה, שרוחות או מלאכים, שאינם מעורים מתחלתם במקום קבוע, הולכים ומתחלפים לעת מצוא, על סמך שויון שבשמות או שבתכונות, באחד מאלילי הטבע עד שהם מתחברים בו לאחרונה להיות לעצם אחד. לפי כך אי אפשר להסיק בשום אופן ממקרים פחות או יותר בודדים כאלה, שאחד משלשת הסוגים הגדולים האלה של עצמי-ההערצה, למשל זה של אלילי הטבע או זה של הרוחות בנות-החורין, היה זר מתחילה לאמונה של עם מן העמים ואינו אלא חלק מאוחר ונגזר שבה. הרי זה כאילו היינו רוצים להסיק מן העובדה המקוימת של הערצת בעלי החיים, או מן העובדה של האלהת בני האדם, שנמצאת עוד לפעמים אפילו בזמננו בעם תרבותי גדול (אצל ההודיים), כי הללו הם המקורות היחידים או אפילו רק הראשיים של הציורים הדתיים. קשה, ולפעמים קרובות אף אי אפשר, לגלות אותו פרוצס הגלגולים, להוציא את התוך מדמות-הפולחן ולהפרידו מעל תוספותיו המאוחרות. ואף-על-פי-כן ברור הדבר ונכון, כי גלגולים כאלה היו במציאות וגם השפיעו השפעה קיימת על מהלך ההתפתחות הדתית. ואולם מוטב לו לעיוננו שיחזור במקום הזה אל הנתיב הפרטי, הצנוע יותר, אשר ממנו יצא.

ו.    🔗

אלי יון, הנאספים על האוֹלימפוס מסביב לכסא צֵיאוּס, המקשיבים לזמרת אַפּוֹלוֹן והמוּזוֹת וגומעים את שקוי-האלים מכוסות של זהב, הסבוכים במאורעות-מלחמה נועזים ובסכסוכי אהבה מכל המינים – כמה נשתנו האלים האלה מן היצירות הראשונות והגסות עד למאד של הנטיה יוצרת הדתות! יש כאן תהום, שלכאורה ידמה לנו, שאין לגשרה כלל. ואולם דמיון זה הוא כוזב. מי שמתבונן בדבר בעיון מגלה מיד כמה וכמה מדריגות אמצעיות וחוליות-בינים, עד שיקשה עליו להראות, היכן מתחלת שורת העצמים האחת ומסתיימת השורה האחרת, היכן פוסק ביחוד אליל הטבע ומתחיל האל הדומה לאדם. מדע הלשון המדמה אומר לנו, שציאוּס, האל העליון של האולימפּוס, לא היה מתחילתו אלא השמים בעצמם. ולפיכך הוא «מוריד הגשם», לפיכך הוא מבריק ברקים ולפיכך הוא צובר עננים. אֵלַת הארץ מכונה עוד בפי הומירוס פעמים בשם «בעלת החזה הרחב» ופעמים בשם «בעלת הדרכים הרחבות», וכך תשנה את צבעיה חליפות כזקית זו לפי שתי ההשקפות שנלחמות זו בזו. כשאנו שומעים פיטן דתי קדמון¹⁸ מספר, ש«האדמה», ילדה את «ההרים הגבוהים» וגם את «שמי הכוכבים», למען יסובבוה השמים מכל עברים, או שהאדמה, ארוסת השמים, ילדה את האוקינוס, «עמוק-המערבלים», וטֵטִיס ילדה לאוקינוס את «הנחלים» - הרי אנו עומדים עוד בשתי רגלינו במלכותה של הערצת הטבע. ואולם בשעה שֶׁכְּסַנְתּוֹס «הזורם נאה», בשירי הומירוס¹⁹, כועס בלבבו על אכילס, שמלא את אפיקיו פגרים; בשעה שהוא מסתכן להתיבש מפני האש שהדליק הֶפֶסְטוס, נפח האלים, והוא עוצר במהלכו כדי להמלט מן הבעירה, עם כשהוא מתחנן אל הֶרָה, לבנת הזרועות, אשתו של מלך האלים, שנצטיירה לגמרי בדמות אדם, שתצילו מתעלולי בנה הפרועים -: הלא נאמין למשמע כל אלה, כי שני מיני צורות דתיות, השונים זה מזה בתכלית, לפנינו כאחד, דוגמת שתי שכבות אבנים, שמהפכת-אדמה הפכה וערבבה זו בזו.

על השאלה: מה היתה סבתה של תמורה זו, שבאה בקרב היונים כמו בקרב כמה וכמה עמים אחרים, יש ליתן תשובה זו בקירוב: פעולתו של יצר-האסוציאציה, שהביא לידי החיאת הטבע, היתה עלולה ל«אנש» יותר ויותר את אובייקטי-ההערצה. אל קשור הרעיונות של התנועות והפעולות מצד אחד, של דחיפות הרצון האנושיות מצד אחר, נצטרף ראשית כל הקשור הרעיוני שבין דחיפות-רצון ובין כלל ההפעלות האנושיות ולבסוף גם הקשור שבין כלל ההפעלות האנושיות ובין הדמות האנושית החיצונית וכל יחסי החיים האנושיים כולם. התפתחות זו עוכבה כל זמן שהאדם, במדריגת בהמה למחצה, הנשמע רק למצוות הצורך ההכרחי והמפחד בלי הפסק מפני סכנות ממשיות ומדומות, לא ראה את עצמו כדאי והגון למדי בשביל ליצור אותם הכחות העצומים בדמות חולשתו העכורה. התחלות התרבות, שהלכו וגדלו, פעלו פעולה מישרת ומשוה; המרחק שבין אותם המרומים ובין אלה המעמקים התחיל פוחת והולך. ודאי שלא היה מעולם עם שצייר לעצמו את כחות-הטבע הגדולים בצורת פראים רעבים למחצה, המבקשים שרשים וגרגרים לשבור את רעבונם. רק שבט עשיר בקרקעות ציד היה יכול לדבר על ציידי השמים, אשר ווֹטַן הגרמני היה אחד מהם; ובעל המקנה ההודי העתיק היה רואה את אֵל השמים כרועה, שהעננים הם פרותיו. ומשנתעוררה בחסד המסבות החיצוניות השאיפה אל בהירות המושגים, קביעותם ומסקניותם סייעה אף היא לכך. אותם הציורים הרופפים, המעורפלים והמלאים סתירות, מעין ציור הנחל, שמרגיש כאב או שנולד על-ידי הריון וכיוצא בו, היו מעתה ליוצאים מן הכלל במקום שהיו מתחילה הכלל עצמו. אין אולי להחליט בבירור גמור מה קדם למה – הפולחן של האבות לזה של אלילי הטבע או להיפך. ואולם אמונת הרוחות, יהיו ימיה כמה שיהיו, היתה צריכה להתפשט בהכרח יותר ויותר על ענינים חדשים עם עליתה של חלוקת העבודה והתפתחות החיים; שכן העילות ליצירת הרוחות, כלומר: עסקי האנשים ומצבי חייהם נתרבו פי כמה. והרי הרוחות החפשיות בהליכותיהן מנגדות פחות לנטיה הצרה צורות מעצמי-ההערצה הטבעיים והן חוזרות ומשמשות מופת ודוגמא גם לדמויותיהם של אלה. אין מה שיפריע את האדם ויש גם מה שיכריח אותו – יזכר מה שאמור לעיל על ענין ה«דבוק» - להכניס את הרוחות, בדומה לנשמות, לתוך גופים; ודבר זה עצמו נעשה בקרוב גם ביחס לאלילי הטבע. במקום עצמי-ההערצה המחוננים רצון והכרה, ובמקצת גם על ידם, באים רוחות או אלים, שהעצמים החיצוניים אינם להם אלא מקום משכן והם משתמשים בהם לצרכיהם. האל, שאיננו מתמזג עם העצם החיצוני אלא הוא דר בו בלבד, משתחרר מגורלו של אותו עצם. ואף פעולתו אינה מסתיימת כולה בפעולת העצם הטבעי; הוא יזכה לעודף של פעולה חפשית.

דוגמה מחכימה לגלגול שכזה אתה מוצא בדמויות-החן הנשיות, אשר היונים העריצו אותן בתור נִימְפוֹת. בשיר-ההלל של הומירוס לאַפְרוֹדִיטָה²⁰ נזכרו נימפות העצים, המשתתפות במחולות-העגול של בני האלמָות ומתיחדות באהבה עם הֶרְמֶס ועם הַסִילֶנִים בסתר צללי מערות. אפס כי «האשוחים» ו«האלונים גבהי הצמרת», שבהם מתגוררות הנימפות, משמשים להן יותר מדירה לבד. שכן העצמים הללו, האלהיים רק למחצה, נוצרים, גדלים וכלים יחד אתם. ויש נימפות אחרות, שאין לגורל זה שליטה עליהן; אף הן שרויות אמנם במעינות, בחורשות נאות ובאפרים רבי-הדשא, אבל הן נמנות על בני אלמות ובסוד האלים הגדול, שציאוס מקהיל באולמיו המזהירים לא יפקד מקומן. אמור מעתה: מתחילה נחשב האילן עצמו לבעל רוח חיים והוא עצמו נערץ. אחרי-כן באה תקופה חדשה שבה נראה נושא החיים של האילן כעצם מיוחד לעצמו, הקשור עם זה קשר אמיץ בגורלו של האילן, ולבסוף ניתק גם הקשר הזה, העצם האלהי כאילו נשתחרר ומני אז הוא, בן בלי-חלוף לעצמו, מרחף על פני הדברים – הפרטים בני החלוף, שהוא מנצח עליהם. ופסיעה אחרונה ומכריעה זו היא שהביאה את הפוליתיאיסמוס בהחלט במקומם של אלילי-הטבע. שרידים יחידים של הפטישיסמוס נשארו דבקים רק בקצת ענינים טבעיים המיוחדים במינם, כגון הארץ, המזלות ואוקינוס האגדי. ואף כאן הולכים ומתוספים על יד הצורות הישנות, שמעשה האינוש נגע בהן אך מעט, צורות אחרות, שנוצרו בהשפעות הנטיות החדשות. כשם שיש רוחות בנות חורין, שמנצחות על סוגים שלמים של מעשים, כך מגיעים מעתה תפקידים דומים לאלה לרוחות הטבע, שהותרו מן האובייקטים הפרטיים שלהם; הרוחות הללו נעשים, לפי בטוי מוצלח, לאלי-המינים, לאלי-היער והגן, המעין והרוח וכיוצא בהם. ותמורה זו נתקדמה לא רק בהשפעה זו של אמונת הרוחות, כי אם גם על-ידי התפתחות ההכרה באופי השווי, הקבוע קביעות חוק, שבשורות שלמות של עצמים. לנטית ההכללה של רוח האדם ניתן מתוך כך ספוק ראשון, ואילו הדחיפה האמנותית ליצירה ולמתן-הצורות מצאה לה בפעולה החפשית של האלים חומר, שלא ניתן כמעט להדלות עד תומו.

התנאים המסומנים כאן, שעליהם עומדת מעתה השאלת התכונות האישיות לכחות האלהיים, שמתקדמת והולכת, ולאחר כך – האידיאליזציה של הכחות הללו, נמצאו בקרב העם היוני במדה מרובה ביותר. אפשר שהרוח היונית היתה מחוננת מתחילתה בשאיפה לבהירות המוגדרת של הציורים; וּודאי שההכשרה הקדמונית התקדמה בהרבה על ידי בהירות האויר וטהרת השמים שבחלק הגדול ביותר של ארץ זו, על ידי צורות-ההרים ששרטוטיהן בולטים למאד, ועל-ידי אפקי השמים, הרחבים כל-כך ועם זה הם מוגבלים על פי רוב. חוש היופי היה הולך ומקבל תמיד ממילא השפעות חדשות מתמונות הנוף, שכל יסודות היופי של הטבע נתאחדו בו במדה שוה אף בשטח מצומצם ביותר, ממראה ראשי הרים מכוסים שלג ושדמות מרנינות לבב, יערות-הרים כבדי-ראש וכרים עטופי פרחים, ממראות מרחקים נהדרים ומרחבי ימים ²¹. ורוח ההמצאה, יצר האמנות ואהבת הבדותה, אשר פעולותיהם נתגלו אחר כך במעשי יצירה תכופים ומרובים עד לבלי חוק במקצועות שונים, אחזו בהכרח בחומר הראשון שהגיע לידם ותבעו ממנו את ספוק צרכיהן, שלא ניתן להם במקום אחר.

תכונת המצבות הספרותיות שהגיעו אלינו מכבידה עלינו את הכרת מהלך הגלגולים האלה לכל פרטיו. מתחילה היו מאמינים, ששירי הומירוס הם פרי ילדותה של הרוח היונית; עד שבא המעדר של שְלימאן והרס אמונה זו²². סמוך להתחלת המחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה הרגילה שררה כבר על-כל-פנים תרבות חמרית גבוהה ביון המזרחית, באיים ובקצה החוף של אסיה הקטנה; פני החיים החיצוניים, שהפיטנים של שירי הומירוס מציירים, הם פרי התפתחות ארוכה לערך ומושפעת בהרבה ממצרים ומן המזרח. ואף אותם הנסיכים והאצילים, שמזמור השירים ההם משמש תבלין לסעודתם והיושבים וחוגגים ושותים יין מגביעי זהב משוקדים בתוך אולמים מקושטים מאד, מכוסים רקועי מתכת, מיופים בעדיי זכוכית תכלת דקה על שיש מבריק מלוֹבן ומקוּרים סיפונים חטובי אמן-פסל, מעשה אמנות גדולה – כל אלה רחוקים מאד מן הפשטות של הקדמונים. אמנם, ממשלת התאוה עוד לא נבלמה בלבם, שאם לא כן לא היתה החימה העזה, אשר לא תדע שבעה, של אכילס או של מיליאגר ענין חביב כל-כך על היצירה הפיוטית. הימים ההם מזכירים לנו בעצם את התקופה. שבה נוצרה שירת ה«ניבלונגן»– תקופה שבה חודר שפור צורות החיים והטעם מן החוץ ונתקל בכח הקדמוני השלם של ההרגשה התאונית. ואולם האימה שבלב האדם הקדמוני מפני כחות הטבע העצומים נעלמה זה כבר מן הלבבות. האצילים המלאים בטחה וגאון ואשר לא יגורו מפני עקת החיים הולכים וצרים צורות להוית האלים בדמות הויתם הם. האולימפוס היה הראי, שבו השתקפו תעלוליהם רבי התפארת והרעש. לא היו ימים כימים ההם, שבהם התקרבו כל-כך האלים ובני-האדם, האלים חלקו מכבודם לבני-האדם והללו העניקו לאלים מחולשותיהם. המדות הטובות, שייחסו לאלים, היו אותן החשובות ביותר בעיני אנשי מלחמה אמיצים ונועזים, המתמידים באהבתם ובשנאתם. האלים נפעלים כבני אדם מדחיפות אישיות נמרצות; קשר החובה הוא כמעט תמיד יחס של אמון אישי; בשירת האיליאס, לפחות, אין האלים מתגלים בתור שומרי המשפט אלא במקרים יוצאים מן הכלל. הם עוזרים נאמנים ובטוחים לבני חסותם, שמקריבים להם מנחות עשירות, לערים שמקדישות להם היכלים מפוארים, לשבטים ולמשפחות החביבים עליהם מימי עולם. אין הם חוששים כל עיקר מפני עבירות מוסריות; הם מזכים את בחיריהם המיוחדים אפילו בחריצות במעשי-גניבה ובשבועת שקר. אין הדבור בא אלא לעתים רחוקות על הצדק ועל העול, על הטוב שבדבר שהאלים תומכים בו. ואם לא כן-כיצד היו יכולים קצת האלים לעזור לבני טרויה וקצתם לבני יון, אלה ואלה באותה מדה של קנאה ומסירות נפש? כיצד אפשר היה הדבר, שאפילו בשירת אודיסיאוס, שנקודות-ראות מוסריות בולטות בה יותר וגורל העוגבים נראה בה ממש כמשפט ענשין אלהי, - ירדוף פוסֵידון בחמה שפוכה את אודיסיאוס הנענה וְאַתֵינֶה תחוש לעזרתו כגואלת ויועצת בכל סכנותיו?²³ אין האלים נשמעים אלא לפסק-דין האל העליון, אל השמים, ואף זאת רק למרות רצונם על פי רוב ולאחרי שנסו ראשונה בכל מיני ערמה ורמאות להחלץ מגזירותיו. ואולם גם ממשלתו של האדון העליון שבשמים – הדומה כנראה בזה לדוגמה הארצית שלה – איננה מבוססת על היסוד המוצק של החוק, שכן הוא רואה את עצמו לעתים לא רחוקות מוכרח לכוף על המשמעת למצוותיו בעזרת איומים ואפילו עונשים קשים. רק גבול אחד שאין לעברו ניתן לשאיפות ולמזימות המלאות סתירות של בני השמים: כח הגורל האפל, כח המזל - «המוֹרָה» - שאין האלים, כבני האדם, שליטים להמלט מפניו ושבהודאה זו בממשלתו מתגלים דמדומי ההרגשה הראשונה בחוקיות השוררת בכל התרחשות הטבע. כך הגיע כבר במצבות-הזכרון העתיקות ביותר של חיי-הרוח היוניים, הידועות לנו, מעשה האינוש של האלים עד הנקודה האחרונה, שאפשר עוד להניח על-יד הכִבוּד וההערצה בכלל. וגדולה מזו: בכמה מקומות עבר מעשה האינוש גם גבול זה. אותם תעלולי האהבה שבין מאדים ונוגה – שהיו משמחים את לבב בני פיאֵקיה ומביאים אותם לידי עליזות גדולה – מעידים על הוצאת מושגי הדת לחולין – בדומה לפולחן-היופי הטהור של ימי ה«קווינקיצ’ינטו» - במדה שודאי אי אפשר היה לה להתפשט בחוגים הרחבים של העם, בלי לפגוע בעצם יסודה של רצינות האמונה הדתית.

מי שרוצה להרגיש ברטט הדתי של היוני הקדמוני אל יבקשנו בגבולותיה של שירת-העלילה החצרנית. שמחת החיים ותענוג העולם, רְוָחָה גאיונית של קיום מעולה דחו לאחור את צדדי האמונה האפלים והעיבו את אלה – אם מותר לומר כך – בברק תפארתם. ומצב הדברים הזה יתברר לנו ביותר מתוך אותם החזיונות הבודדים, שסותרים אותו לכאורה.

האדם שבשירי הומירוס רואה את עצמו בכל זמן ובכל מקום מסובב אלים ותלוי בהם. כל הצלחה או כשלון, כל הטלת חנית שהצליחה, כל פליטה של האויב, הכל ייוחס לפעולת האהבה או האיבה של אחת הרוחות; הרוח היא שנותנת בלב האדם כל עצה מחוכמת וכל החלטה טובה והיא שמסמאה את עינו מראות נכוחה. כל מחשבותיו מכוונות למצוא חן בעיני בני השמים או לשכך את חמתם. במלחמות מרובות החליפות, המתוארות ביחוד בשירת האיליאס, לא חסרו ימי מצור ומצוק קשים ביותר. אפס כי בכל אלה לא הקריבו מעולם לאלים את הקנין היקר ביותר שברשות המקריב – את האדם עצמו. קרבן האדם, שאיננו זר לדת היונים, כמו גם לרוב הדתות האחרות, והמגיע כאן עד לזמנים ההיסטוריים הבהירים ביותר, נפקד מקומו בתאור התרבות, ששירי הומירוס מעבירים לפנינו²⁴. ביתר דיוק: המנהג האכזרי נזכר כאן פעם אחת, אלא שיוצא מן הכלל זה הוא שמאשר את הכלל. בחג המתים המפואר, שאכילס מכין לזכר רעו פטרוקלס החביב עליו עד למאד²⁵, הקריבו צאן ובקר למכביר, ארבעה סוסים ושני כלבים אהובים, ואולם ראשונה נשחטו שנים עשר מבחורי טרויה ונשרפו יחד עם גופת ידיד-הנפש שנפל במלחמה. אופן ההקרבה – כלומר: שריפת הקרבן כליל – הוא זה שהיה נהוג בעבודת אלי השאול, כפי שאנו מכירים אותה מתוך הסדר הדתי המאוחר. מדם הבהמות והאנשים שנשחטו הזו מסביב לגופה, והנשמה נחשבת כעומדת כאן ונהנית ומתכבדת; בזה מקיים אכילס נדר גדול, והוא קורא דבר זה באזני הנפטר, כשהוא רואה אותו בחלום חזון לילה ואחר-כך כשהוא מוביל אותו לקברות. ואולם ראה זה פלא: תאור המעשה הנורא חסר את ההרחבה וההסתכלותיות החושנית, שאנו קוראים לה בצדק האיפית ושהיא מציינת ביותר את הומירוס. דומה שהפיטן נחפז ועובר בכונה על הענין האיום. הלה היה מוזר כבר גם לפיטן וגם לשומעיו בלבם והורגש כנחלת עולם אחר, עולם של ציורים והרגשות שהיה חי בזמנו ועכשיו כבר עבר ובטל. רושם זה מתחזק עוד על ידי ידיעות מסתברות אחרות. בפיוטי הומירוס כמעט שאין לגלות כלל במקום אחר עקבות של זבחי מתים, בין זבחי דמים בין קרבנות מנחה, של גאולת הדם, של עבודת נשמות ואבות ושל ההנחה הקדומה, המשותפת לכל מעשי הפולחן הללו, כלומר: של האמונה בהמשכת החיים של עצמים כבירים, ששולטים בכח נעלם ועצום ממעמקי קברם ותובעים כל הימים קרבנות חדשים לכפר את פניהם. הנשמות מאריכות אמנם ימים מן הגופים, ואולם כמעט תמיד הן מתגוררות במלכות השאול הרחוקה, מתחת לאדמה, בתור «ראשים אין אונים», צללים משוטטים וחסרי דם, שאינם עושים כלום וחשיבותם מעטה. לא כן הדבר בזמנים מאוחרים, ולא כן – כפי שאפשר להוסיף על סמך מציאות בטוחות ומסקנות לא פחות נאמנות – בזמנים מוקדמים יותר. מן ההכרח הוא לעמוד על נקודה זו, החשובה כל כך לתולדות אמונת הנפש והדת בכלל.

ז.    🔗

אותה הקרבת השבויים או העבדים הוא מנהג קבורה קדמוני ביותר ורווח עם זה גם היום. כשהיו הסקיתים קוברים את אחד ממלכיהם היו ממיתים בחניקה אחת מפלגשיו וחמשה מעבדיו – את הטבח, את שר המשקים, את המשמש, ואחד אחד משומרי הסוסים ומשומרי הסף – ומקברים אותם ואת סוסי המלך החביבים עליו יחד עם אדוניהם; מלבד זאת היו שמים בקברו כמה כלים יקרים, גביעי זהב, וכיוצא בהם. כעבור שנה אחת היו ממיתים בחניקה עוד חמשים עבדים נבחרים ומושיבים אותם על חמשים סוסים מומתים מסביב לקבר המלך להיות לו למשמרת של כבוד²⁶.

אפשר למלא כמה דפים וגליונות בספורי המנהגים ממין זה, שמהם בא גם מנהג שריפת האלמנות שבהודו. מנהגים אלה מראים, כמובן ממילא, כמה מדריגות, למן המצב הפראי והברברי ועד המעודן והמשופר. לאחר קרבנות האדם באו קרבנות הבהמה ואחריהם מנחות של משקים ושאר מנחות בלי דם. בחזיונות אסכילוס וסופוקלס מגישים על קבר אגמנו­ֹן בְמִיקֵנֶה נסכי חלב, תלתלי שער וזרי פרחים. בקברות המלכים מזמן קדום ביותר, שנגלו זה לא כבר במיקינה זו, נגלו שרידי קרבנות, שרשמם ופעולתם גדולים הרבה יותר: עצמות הבהמה ואף עצמות האדם על יד כמה וכמה כלי זין, כלי שתיה ושאר כלים יקרי הערך למאד²⁷. שרידים אלה מגידים, כמו גם המזבחות, שנמצאו בקבר העשוי בצורת כיפה, שנגלה בְאוֹרכוֹמֵנוֹס אשר בְּבַיאוטִיה, כי נפשות המתים זכו לכבּוּד ולהערצה מיוחדים. פולחן האבות והנשמות, ששום אומה כמעט לא היתה חסרה אותו, רווח עדיין בימינו גם בין הפראים העומדים על מדריגת-השכלה נמוכה ביותר שבכל חלקי העולם, גם בין הסינים בעלי התרבות הגבוהה, אשר פולחן זה הוא החלק העצמי ביותר שבדת-המדינה שלהם. אף באמונת העמים בעלי הלשונות האַריות תופס אותו הפולחן מקום חשוב, בקרב היונים כמו בקרב הרומאים, הקוראים להאבות-האלים «מַאנֵיס», וכן גם בקרב ההודים, שקוראים להם לאלה «פִיטַארַאס»²⁸. כליון של משפחה נחשב באתונה לאסון גדול, לפי שאבותיה של זו יהיו חסרים מעתה את הכבוד הנאות להם. כל העם כולו וכל הקבוצים המרובים המהוים אותו – דוגמת עגולים בעלי מרכז משותף – כולם היו מתפללים לאלים-אבות, אמתיים או מדומים; וצורך זה היה עמוק כל כך, עד שחבורות של אומנים ובעלי-מקצוע שונים היו בודות לעצמן אב משותף, במקום שלא היה להן כזה. נטיה זו קשורה קשר אמיץ בהתחלות המדינה והחברה, שבראשיתן נחשב רק כחוג של משפחה שנתרחב. אלא שכאן אין לנו ענין אלא לשרשה העמוק ביותר: להנחה בדבר השארת הנפשות, בבחינת עצמים אדירים שמשפיעים השפעה קיימת על אשרם ואסונם של הנמצאים בחיים. את מוצא האמונה הזאת כבר הכרנו לדעתו; על הגלגולים שעברו עליה עוד נעמוד להלן; עכשיו אין לנו אלא להרחיק טעות אחת, שמבלבלת את ההכרה ההיסטורית.

העובדה, שבשירת הומירוס התמוגגו הנשמות לצללים חורים אין אונים, ומן הפולחן שהוקדש להן ומן המנהגים שנוצרו מתוך כך לא נשאר באותה שירה כמעט כל זכר, היתה צריכה, לנגד עדותה של ידיעת-העמים המדמה, למנוע את התהוות הדעה, כי בשירת הומירוס יש לפנינו הצורה הקדמונית ביותר של חלק זה של הדת ההילנית. אילו היה נשאר עוד ספק מה בדבר זה, הרי הוא עובר ובטל על ידי המציאות, שנמצאו מתקופת התרבות, שאנו קוראים לה עכשיו המיקינית. על השאלה: מה היו הסבות שהביאו את השנוי ההוא בציורים הדתיים, שהיה מוגבל בודאי לא רק בזמן כי אם גם במקום ומתחילתו אפילו במפלגות מסוימות של העם - על שאלה זו אין להשיב לעת עתה אלא בדרך השערה. היו מי שיחסו השפעה מכריעה בנידון זה למנהג שריפת המתים, שהשתרר באותה התקופה, ולציור המפורש שהיה קשור במנהג זה, כאילו האש האוכלת מפרידה לעולם את הגוף מן הנשמה ושולחת את זו אל ממשלת הצללים²⁹. ודאי שלא פחותה מזו היתה השפעת הרחוק המקומי של בני המושבות מאת קברי האבות ומקומות הפולחן השייכים לכך שבמולדת. ואולם בכל אופן יש ליחס בנידון זה ערך גדול לאותה הרוח של שמחת העולם והחיים, הבורחת מפני כל האפל והעגום, הממלאה את כל שירת הומירוס בכלל והאוהבת להרחיק מחוג ראותה כל מה שיש בו מאימת-כשפים וכל מגונה ומפלצתי. לא רק הנשמות המשוטטות ערטילאיות נדחו מכאן, כי אם גם אלהויות כאלה, כגון הֵיקַאטָה, רוחות מפלצות ממין הנפילים, שחמשים ראשים ומאה זרועות להם, אגדות עולם קדמוניות גסות ואיומות, כאגדת הסירוס של אוראנוס; והמזיקים מבני מינם של «בעלי העינים העגולות» - «הקִיקְלוֹפִים» - לא נצטיירו מעתה אלא בדרך שעשועים והלצה³⁰. היש לנו לראות גם שם גם פה את הגורם הראשי בהרגשת היופי, המתחזקת לאט לאט, ובשמחת החיים האיתנה, המתגברת עם התקדמות התרבות החמרית? או אולי רשאים אנו באמת להניח, שאותו השבט, שיצר את הפילוסופיה ואת מדע-הטבע, הגיע כבר באותה שעה קדומה לראשית ההשכלה הנבונה? במלים אחרות: היש לנו לזקוף את שנוי-הצורה שבציורי הנשמה, הניכר בשירת הומירוס, ראשית כל על חשבונה של קלות-הראש הגאונית או של קלות-האורה הגאונית של שבט יוניה? על שאלה זו אין להשיב לעת עתה בהחלט. ואם עצם השאלה הזאת נתעוררה, יש להכיר טובה על-כך לחריפות השכל ולכח האנאליזה, שגלה זה לא כבר במקצוע החקירה הזה אחד המצוינים שבדור (ארווין רוהדי, מת בשנת 1898).

ח.    🔗

אינוש הטבע הספיק לא רק ליצר-המשחק, שנתעדן ונהפך לאט-לאט ליצר-האמנות, חומר שלא ניתן להדלות עד תומו. אף לחוש המדעי, לשאיפה להארת האפלה הגדולה, שבתוכה אנו חיים ונושמים, נתן אינוש הטבע את הספוק הראשון. ההנחה הקדומה, הבאה ממילא מתוך השלטון בלי מצרים של סמיכות-הרעיונות, כי מאורעות העולם החיצוני באים מכח עצמים בעלי רצון – כוללת באמת בתוכה גם תשובה על השאלה שאין להנצל ממנה: מפני מה ומאין באות התופעות? זו היא מין פלוסופיה של הטבע, שמוכשרת להתפשט לבלי גבול במדה שההסתכלות מוסיפה להקיף יותר ויותר תופעות ובמדה שדמויותיהם של כחות הטבע, שנראים כבעלי חיים, מתבלטות יותר ויותר. האדם הקדמוני הוא לא רק פיטן, המאמין באמתות יצירותיו, אלא הוא גם חקרן על פי דרכו; וכוללות התשובות, שהוא משיב לעצמו על השאלות המטרידות אותו בלי חשך, מתרקמת יותר ויותר למסכת אחת מקיפה את הכל, אשר חוטיה היחידים נקראים בפינו מיתין. דוגמאות לכך אתה מוצא באגדות-העם שבכל הזמנים ובכל האומות, שקצתן דומות אלו לאלו עד להפליא וקצתן סותרות אלו את אלו באופן לא פחות אופייני. שני הגרמים השמימים הגדולים ביותר נראו כמעט לכל העמים כזוג של איש ואשתו או של אח ואחותו; אין מספר לאגדות שמבארות את תקופותיה של הלבנה כנדודי אֵלת הלבנה, את לקויי החמה והלבנה שמזמן לזמן – כתוצאות תגרות בית או מוקשי שנאה של דרקונים ומפלצות³¹. מפני מה מאבדת השמש את כחה בימות החורף? בן שם אומר: לפי שאל השמש – שמשון – נפתה לְאֵלַת הליל המסיתה, שהוליכה אותו שולל וגזלה ממנו את פאר-שערו המזהיר; אך יסור כחו עם אבדן תלתליו הארוכים – קרני השמש – ויסתמא בנקל. ובן הודו הקדמוני סובר, כי ענני השמים הן פרות; כשחולבים אותן זורמים גשמי ברכה ארצה; אם עבר זמן רב, והנוזל המשיב נפש לא בא, הרי זה סימן שרוחות רעות גזלו את עדרי-הפרות והסתירום בנקיקי הסלעים; אל השמים–אִנְדְרָה– ירד אותה שעה בסערה לגאול את העדרים מידי גוזליהם ולהוציאם ממאסרה. המראה הנורא של הר מוריק אש נראה לעיני האדם הקדמון כפעולתה של רוח, הדרה במעמקי האדמה. כמה וכמה עמים מסתפקים בפרוש זה; ואולם יש אשר יבוא עם מן העמים ויוסיף לשאול: כיצד בא הדבר, שרוח רבת יכולת כזו גלתה למחשכי שאול? והתשובה המובנת כמעט מאליה תהיה: הרוח נוצחה במלחמתה עם עצם כביר ממנה. כך יחשבו היונים את טִיפון ואת אֶנְקְלַאדוֹס לאויביו של אֵל השמים הגדול, שנוצחו ונענשו על ידו קשה על חטא שחטאו בעזות מצח. האדמה מוציאה תמיד את יבולה מחיקה. וכי אין היא עצם דומה לאשה, ומי הוא שהפרה אותה אם לא רקיע השמים הנטוי עליה ושולח לה את הגשמים המעוררים את החיים? המיתוס הרווח בכל העולם לבש צורות שונות. מאאורים וסינים, כנענים ויונים שואלים: מפני-מה רחוקים כל-כך בני הזוג זה מזו ואינם דרים בקרבה של חבה, כיאות לאוהבים?³² בני זילנדיה החדשה עונים ומספרים, כי כל עוד שרַאנְגִיס (השמים) ופַאפָא (הארץ) היו מעורים זה בזו צר היה המקום ליוצאי חלציהם; עמדו והחליטו להמלט מן הלחץ והדחק ומן החשכה המכבידה עליהם, ואחד מהם, אל היערות הכביר ואביהם, הצליח לבסוף, לאחר כמה מאמצי חנם שנעשו על ידי אחיו, להפריד באלמות את זוג האבות זה מעם זו. אפס כי אהבת הזוג נמשכה גם לאחר הפרוד. מלב אמא אדמה בוקעות ועולות עד היום אנחות געגועים אל השמים, אשר האדם יקרא להן ערפל; ומעיני אל השמים השרוי בתוגה נוזלות לעתים קרובות דמעות, הקרויות בלשון בני אדם רסיסי טל. אגדה זו של בני זילנדיה החדשה, המלאה רוח פיוט נעלה, נותנת לנו את המפתח להבנת מיתוס טבע יוני, הדומה לזו אבל גס ממנה לאין ערך, שרק חלקים ממנו נמסרו לנו. היסיודוס³³ מספר: הארץ ילדה לשמים המון בריות כבירות למאד, שהצרו והציקו לה, כי דחקן אביהן לתוך מעמקיה ולא נתן להן לצאת לאור עולם. הארץ, שנאנחה מכובד משאה, חבלה תחבולה אכזריה, שגלתה לאחד מבניה למען יוציא את הדבר לפעולות. כרונוס מטיל מום באוראנוס אביו בחרמש חד וממורט, שם גבול לפריתו ועוצר אותו לחזור ולהתקרב באהבה אל «גאיה» «ולהשתרע על פניה»; ובזה יצר מקום – אנו יכולים להוסיף – לבנים ולבנות, שנדחקו עד כה לתוך חיקה.

מעשה ההגשמה – דבר זה התברר לנו כבר – התפשט לא רק על דברים, כי גם על כחות, תכונות ומצבים. הלילה, החשכה, המיתה, השינה, האהבה, התשוקה, הסנורים – כולם היו גם בעיני היונים עצמים אישיים, אשר אישיותם לא התגלמה אמנם במדה אחת. מהם שהגיעו לידי הגשמה שלימה ומהם שלא התרוממו על גבי הרקע המושגי שלהם אלא כבליטה שטוחה על גבי הכותל. ואף היחסים שבין הכחות או המצבים הללו נתפרשו על-פי דוגמת האדם או החיה: הדמיון, למשל, נראה להם כקשר של קרובים – המיתה והשינה – הן כאחיות תאומות, סדר הדברים בזה אחר זה כמוצאם זה מתוך זה; היום היה בן הלילה או להפך. כל הקבוצות של עצמים דומים נראו במדריגת-מחשבה זו, שהטביעה את עקבותיה העמוקות גם בלשוננו, כשבטים, מינים ומשפחות. ולא עוד אלא שההרגל לפרש את מצב הדברים המתמיד או את המאורעות החוזרים תמיד של העולם החיצוני בעזרתן של בדותות מיתיות הביא את האדם הקדמוני לפתור גם את החידות הגדולות של הוית האדם וגורל האדם באופן זה. בשעה עכורה, שהפסימיסמוס נגע בה, עומד היוני ושואל: מפני מה מרובות הרעות שבחיים מן הטובות שבהן? ושאלה זו נהפכה לו מיד לשאלה אחרת: מהו המאורע ומי היא האישיות שהביאו את הרע לעולם? ותשובתו דומה בעצם לזו, שצרפתי אחד בן דורנו, אשר בדק וחקר כמה מפשעי האדם למקורותיהם הראשונים, הביע במלים: «בקשו את האשה³⁴!» אפס כי ההילני הקדמוני הלביש את קובלנתו על חלק המין האנושי, החלש יותר, והמקסים יותר, בצורת מאורע שאירע פעם אחת. הוא מספר מעשה בְצֵיאוּס שבקש לענוש את האדם על גזילת האש בידי פְרוֹמִיתֵיאוּס ועל התנשאות האדם שבאה בעקבותיה, ועמדו, הוא ושאר האלים עמו, ויצרו אשה מחוננת בכל יופי, זאת אם כל הנשים, והורידוה ארצה. פעם אחרת נדמה לו להילני, שהיה הולך ומחטט בשאלות האפלוליות האלה, כי הסקרנות או תאות הדעת היא מקור כל הרע. אילו, אומר הוא לעצמו, היו האלים מברכים אותנו בכל טוב וסוגרים את כל הרעות בכלי חתום ומזהירים אותנו בכל תוקף לבל נפתחהו, כי עתה היתה סקרנות האדם, והעיקר סקרנות האשה עוברת על מצות האלים. שני המיתין הללו מתמזגים לאחד: האשה שהאלים חוננוה בכל מתות המדוחים, – פנדורה, «המחוננת בכל» – היא שהסקרנות תקפה עליה להרים את המכסה מעל הכלי מלא-האסונות ונתנה לתכנה המשחית לחרוג ממסגרו. שוב אנו משתוממים על הדמיון הנפלא שביצירה המיתית של העמים השונים. היש צורך להזכיר את האגדה הדומה של העברים על דבר חוה - «אם כל חי» - ועל התוצאות המסוכנות של סקרנותה החוטאת?

ט.    🔗

רבוי האגדות, המון האלים צריכים היו לבלבל ולהלאות לבסוף את רוח המאמינים. השגשוג הטבעי של עולם האגדות דומה היה ליער קדמוני, שאין בו דרך ונתיב ושגזעיו הזקנים הולכים ונבלעים יותר ויותר בעתרת גדולי-פרא חדשים וחדשים; כאן היה צורך בגרזן מפלס נתיב לאור, והאגרוף, אמיץ השרירים, שיאחז בה לא נעדר. כח אכרים ושכל אכרים עשו את המפעל הגדול. לפנינו פיטן-הלקח העתיק ביותר של המערב, הֵיסיוֹדוֹס מאַסְקְרָה אשר בביאוטיה, (במאה השמינית לפני הספירה הרגילה), בן נוף, שבו היה האויר קל פחות ורוח האדם עליזת-אור פחות מאשר בשאר חלקי הֵילַאס; איש שרוחו בהירה אבל כבדה היא במקצת, מנוסה במשק הבית והשדה ובקי גם בסכסוכי משפטים, בעל מעוף פחות בערך של כח הדמיון ובעל מדה פחותה עוד יותר של רוך-הנפש, איש רומאי, כביכול, בין היונים. מחבר «המעשים והימים» היה מצוין בהבנה מפוכחת, באהבת-סדרים חמורה ובחוש חסכון קפדני של בעל בית מהוגן, שרגיל בחשבון חלק ומדויק, הנפגע מכל סתירה והבורח מפני כל שפעה. ברוח זו הוא עורך – אם אפשר לומר כך – את פרשת-הרכוש של עולם האֵלים, מכניס כל אחת מן הדמויות שלמעלה מן האדם לתוך סדר מערכותיו המדויק ולתוך מסגרת מוצקה של צרופי שלשלת-היוחסין. הוא זומר את נטישות העתרת של שירת העלילות, שב ומרים את מעלת המסורות של המולדת ושל חלקי העם הנמוכים – שקצתן אינן מובנות כבר אלא למחצה – אפילו במקום שיש בהן מלקוי-היופי ומן הגלמיות, וכך הוא מעמיד בתולדות האלים – «תיאוגוניה» – שלו תמונה שלמה בתוך עצמה בדרך כלל, המוארת אך לפרקים רחוקים באור פיוטי אמתי, ושמחת-החיים האמתית כמעט שאינה שורה עליה כלל. עוד בימים קדומים היו נוהגים לצרף את שני השמות הומירוס והסיודוס, בבחינת אלה שנתנו ליונים את תורת האלים³⁵. ואולם על צד האמת הרי אלה השנים בבחינת נגודים גמורים. כח הדמיון של משוררי יוֹניה, הממריא ללא כבלים וללא הסוסים דרך כל סתירות האגדה, מתנגד לחכמה בעל-הביתית הסדרנית של איש-השדה הביאוטי, בה במדה שהרגשת-החיים הגאה והמרוממת של קהל שומעיהם האצילים מתרוממת מעל לרוח הזעומה של האכרים ואזרחי-הניר המדוכאים, אשר למענם יצר הסיודוס את שירתו.

ה«תיאוגוניה» מכילה בתוכה גם «קוסמוגוניה»; «התהוות האלים» מקיפה גם את התהוות העולם. לנו נוגעת כאן ביחוד התהוות העולם, ועל כן נשמע כאן מה בפי בעל שיר-הלקח בענין זה. מתחילה – כך הוא מספר לנו – נתהוו תהו ובהו, אחרי כן באה גַאיָה (הארץ) רחבת החזה, ואחר כך אֵירוס, היפה שבאלים, השופך את ממשלתו על חושי בני-אדם ובני אלמות כאחד ומפתח את כח יצורי גום. מן התהו ובהו עלו החושך והליל השחור. ומשנזדווגו הללו נולדו האיתר המאיר והָאֵימֵרָא (היום). אז תוליד גאיה מתחילה מתוך עצמה את שמי הכוכבים (אוראנוס), וכן גם את ההרים הגבוהים ואת הפּוֹנטוֹס (הים). אחרי-כן ילדה בחברת אוראנוס את זרם אוקינוס המקיף את הארץ, ועוד כמה וכמה צאצאים, מהן מפלצות איומות ומהן מיני עצמים שיש לראותם כאליגוֹריים כמעט, ועל ידן אלי הברק המכונים קיקלופים וטֶיתִּיס אֵלת הים הגדולה. מנשואי אוקינוס וטיתיס יצאו המעינות והנהרות; ושנים אחרים מזרע השמים והארץ הולידו את אל השמש את אלת הלבנה ואת אדמומית-השחר. זו ילדה לאל הכוכבים – אסטרֵיאוֹס, שאף הוא נכד השמים והארץ כמוה, את הרוחות, את הילל בן שחר ויתר כוכבי האורה שבשמים.

חלק של הרצאה זו טבוע בחותם הפשטות הילדותית ואיננו זקוק לפירוש. «הקטן נולד מתוך הגדול ממנו»: לפיכך נולדים ההרים מתוך האדמה; לפיכך נמצאים האוקינוס האדיר והיאורות והנהרות הקטנים ממנו ביחס של אב ובנים; ולפיכך כוכב הבוקר הקטן הוא בנה של אדמומית-השחר, המשתרעת על מרחבי השמים; ומה יהיו שאר הכוכבים, אם לא אחים לו? כל זה מובן מאליו. פחות מובן מאליו הוא, כי היום יוצא מתוך הלילה, שכן גם הציור המהופך הוא אפשרי. ובאמת עומד פיטן הודי קדמוני ושואל: מי נברא קודם, היום או הלילה³⁶. ואולם דומה, שהדעה שנתקבלה על ידי הסיודוס מתאימה יותר לטבע הדברים. הרי החושך נדמה לנו כמצב קיים מפאת עצמו, שאיננו זקוק לפירושים, ואילו האור נגלה כל פעם על ידי מאורע מיוחד שיקדם לו, אם על ידי עלית השמש, או ברק חזיזים, או הצתת האש בידי אדם. ואם עד כאן לפנינו, כביכול, מחשבות קדומות של רוח האדם, החותר ותוהה על עולמו, מחשבות שמונחות לפנינו ומספרות את תולדותיהן שלהן בעצמן, הרי לא כן הדבר במדת-מה בנוגע לחלק החשוב ביותר שבהרצאה זו, לזה שמתאר את עצם מקורו של העולם.

כאן מוזרים לנו ראשית כל הקצור והיובש של ההרצאה. ה«כאוס», גאיָה, אֵירוֹס מופיעים מאחורי הפרגוד זה אחר זה כמשחקים הללו עם צלצלי הפעמון. אין כל רמז ללמדנו מהי עילת הופעתם. הבטוי הערטילאי «ואז», מקשר את התהוות הארץ אל התהוות התהו ובהו; אין אומר ואין מלה קלילה להודיענו: כיצד יש לנו לצייר את הדבר, העלתה הארץ מתוך התהו ובהו אם לא, ואם עלתה – מה הם הפרוצסים שהביאו לידי כך. אין גם דבור שיבאר לנו מה טיבו ומשמעותו של אל האהבה במקום חשוב כל-כך³⁷. אמנם מתקבל על הדעת לאמר: כדי שיהיה מקום למעשי-ההולדה, מן ההכרח שיבוא תחילה לעולם יסוד ההולדה או האהבה. ואולם מפני מה אין בעל שיר-הלקח משתמש בזה בהמשך הדברים שמוש כל שהוא? מפני מה אין הוא מרמז אפילו בהברה אחת על קשר-הדברים שהתכוון לו? ומדוע – כך אנו רשאים להוסיף ולשאול – הוא גם מכסה קשר זה? הרי שמות-התואר, שניתנו כאן לאירוס, ואופן התגלותו להלן על-יד הֵימִירוס – התשוקה – בפמליא של נוגה עשויים לעורר כל רעיון אחר, אבל לא את הרעיון בדבר עצם קדמוני כביר-כח, יוצר-חיים וצר צורות-עולם, שהוא לבדו מתאים למקום זה ושאמנם נמצא אותו שוב במסות קוסמוגוניות אחרות, - במסות שיתנו לנו גם לעמוד על התהוותו של עצם זה ועל התעודה שעליו למלא. דבר אחד ברור כשמש: מי שמצייר כהיסיודוס את הפרוצס של התהוות-העולם באופן כללי כזה, נוגע ואיננו נוגע בנקודות העיקריות ביותר, הרי הוא רחוק מרחקי תהומות מאלה שהיו עמלים לפתור את החידה העצומה בכל מאמצי כח-מחשבתם הילדותי. הוא נותן לנו תרמיל וקליפה, שהיו מלאים בהכרח בשכבר הימים תוכן חי, שאם לא כן לא היו נמצאים כל עיקר, כשם שהצדף לא היה בנמצא, אלמלא חית-הצדף שהולידתו תחילה ודרה בתוכו. אנו עומדים ומסתכלים לתוך «עשביה» של רעיונות, אשר אין אנו יכולים להקשיב עוד לאושת גדולם והתפתחותם האטית. במקום התפיסה הבלתי-אמצעית צריכה לבוא דרך-ההיסק, אשר נקודת מוצאה היא במשמע השמות שהשתמש בהם הפיטן בלי להבין אותם כל צרכם. מתוך השמות האלה עלינו להסיק את מהלך-הרעיונות, שהם, השמות, הם שאריתו ומשקעו. ואנו יכולים להסתייע בנידון זה בהתבוננות בחזיונות דומים שאנו מוצאים בקרב העמים האחרים וגם בקרב היונים עצמם. את מהותו של אירוס כבר התוינו בקצרה; מעתה עלינו לעמוד על משמעותו של התהו-ובהו.

ענין התהו ובהו מתקרב אל ענין החלל הריק, במדה שהגות הלב התוהה של האדם הקדמוני מסוגלת להתקרב אל המושגים הספיקולטיביים של הוגי-דעות מושלמים. הלה מבקש לתאר לעצמו מצב קדמוני, הרחוק ממצב העולם הנוכחי כל כמה שאפשר. הארץ וכל מה שעליה ובתוכה לא היו עוד לפנים במציאות, לא היה עוד גם רקיע השמים. אלא מה היה? הריקניות, הפעורה תמיד בין השמים ובין הארץ, היתה מגיעה ממרומי מרומים ועד למעמקי מעמקים, היתה הולכת ונמשכת לשני הצדדים לאין קץ ותכלה. הבבלים קראו לזה «אַפְּסוּ», תהום, או «תִּיאַמַתּ»³⁸, המעמקים; הסקנדינבים קראו לה בשם: הריקנות הפתוחה, בלשונם «גינוּנגא גאפ» - באנגלית the yawning gap; - המלה גאפ יש לה שיכות למלה הגרמית «גאפפען», והמלה «גינונגא» נגזרת מן השורש, שממנו יצאה המלה הגרמנית «גאֶהנען» וגם המלה היונית כאוס. ריקנות פתוחה זו, מעמקים פעורים אלה נצטיירו כאפלים או כחשכים מפני הטעם הפשוט, שלפי ההנחה הקדומה, שממנה יצא כל אותו הציור, לא היה עדיין במציאות שום מקור מן המקורות, הנותנים את האור. והיא שגרמה גם כן, שכח המדמה של המעיין ניתן למעמקי התהו ובהו הרבה יותר משניתן למרומיהם, הואיל ותמונת המרומים קשורה ברוחו קשר בל ינתק כמעט לאורה ולזוהר. תהו-ובהו זה ממלא את כל החלל שהוא מכיר או משער ושרוחו רגיל לעסוק בו, שכן מעבר לארץ ולתוספת שלה, המכסה הרקוע עליה והזרוע מאורות השמים, אין מגיעות לא ידיעתו ולא מחשבתו; ואף הרגשתו הסתומה ושאלותיו הסקרניות אינן עוברות גבול זה. מכיון שהאריך במחשבתו את המרחק שבין השמים ובין הארץ עד לבלי מדה, הגיע עד לקצה גבול חכמתו. שני ממדי החלל האחרים מעסיקים אותו מעט ואם נבוא ליחס לו ציור סופי או אין סופי מאלה נשגה בין כך ובין כך.

וכך יוצא לנו, שהיסיודוס טרח ורשם רשימה מפורטת לא רק את אגדות-העם התמימות בהחלט, אלא גם את הנסיונות הספיקולטיביים העתיקים ביותר. את אלה מסר לנו אמנם באופן גלמי ולקוי כל כך, עד שרמזיו המעטים נותנים לנו רק את הודאות על מציאות נסיונות כאלה בימיו ועל שרטוטיהם הכלליים ביותר. את תכנם המדויק יותר נבקש להכיר מתוך רשימות מאוחרות, ואף זה אמנם רק במדה קרובה אל הודאי, ושם יהיה גם המקום הראוי לקבוע ביתר פרטות את מדריגת המחשבה, שלה שייכים אותם הנסיונות. ואולם לא נפרד מעל היסיודוס בלי להראות תחילה עוד על צד אחד שבהרצאתו, שאף הוא טבוע יותר בחותם ספיקולטיבי. כמה מן העצמים, שהוא מעביר לפנינו ושולל לתוך שלשלת היוחסין שבספרו, אין בו אלא מעט או אפילו לא כלום מאותו הציור המלא חיים, המיוחד ליצירותיה של אמונת-עם תמימה³⁹. קשה להניח, למשל, כי «דברי שקר» נחשבו בזמן מן הזמנים לעצמים אישיים. בכל זאת הם נגלים לפנינו בין יוצאי חלציה של אֵרִיס – «מריבה» – על יד «עבודה קשה» «מכאובים מרובי דמעות», «קרבות והריגות». והוא הדין ילדי הליל: אתה מוצא ביניהם לא רק דמויות אגדיות מלאות-חיים בערך, כגון זו של אריס האמורה לעיל, של השינה והמות, של «הַמוֹירוֹת» - אלות הגורל – וכיוצא בהן, אלא גם הגשמות ערטילאיות מעין «הגיל הנפסד» ו«ההונאה»: זו ודאי לפי שהיא בורחת מפני האורה, ו«הגיל הנפסד» מפני שכל השנוא והמשבית שמחה מלבנו נראה לנו כרשות האפלה והחושך, כשם שאנו אומרים «הדאגות השחורות» או «המחשבות העכורות». עד כמה היה היסיודוס תלוי גם בענינים האלה בקדמונים – מי יכריע בשאלה זו? דומה שלא נשגה אם נראה את התוספות, שהן רק רעיוניות, לילדי רוחו המיוחדת.

______________

 

פרק ראשון: פילוסופי-הטבע הקדמונים שביוֹניה    🔗

א.    🔗

לעליה המשגשגת של העיון הספיקולטיבי היה צורך שתקדם רכישת ידיעות פרטיות. בנידון זה נפלה להם להילנים נחלת יורשים עליזים. בשעה שהכשדי היה עומד ומתבונן אל מהלך המזלות בשמי ארם נהרים הטהורים כבדולח, והמצרי היה הולך ומודד את אדמתו, אשר זרמי הנילוס היו גם משחיתים וגם מפרים אותה, כדי לדעת לקבוע את מדת המס החל עליה; בשעה שהכשדי היה מבקש להגיע מתוך הסתכלות בלקויי גרמי השמים הגדולים אל החוק הנסיוני של תקופותיהם, והמצרי יצר לצורך מדידת השדות אמנות של שרטוט, שכוללת בתוכה את התחלות הגיאומטריה⁴⁰ – הרי שניהם יחד עבדו, שלא מדעתם ושלא בטובתם, לשם המדע היוני. וכאן יש להזכיר שוב אחד מחסדי הגורל – אולי החסד העליון – שנפל בחבל העם ההילני. הפסיעות הראשונות בדרך החקירה המדעית לא נעשו, עד כמה שידיעותינו ההיסטוריות מגיעות, אלא במקום שנמצא מעמד מאורגן של כהנים ומלומדים, שהיו להם גם הפנאי הדרוש לכך גם הרציפות של מסורת, שאי אפשר בלעדיה. אלא שדוקא שם נשארו הפסיעות הראשונות לפרקים תכופים גם האחרונות, לפי שהתורות המדעיות, שהגיעו להן בדרך זו, התמזגו עם חוקים ותקנות של הדת וקפאו מתוך כך, יחד עם אלה, לדוֹגמות מחוסרות חיים. מוסרות-ההלוך, שהתנוק המתאמן ללכת אי-אפשר לו בלעדיהן, נעשות לעבותות, המעיקות על האיש ומעכבים את תנועתו. ולפיכך היתה זו הצלחה כפולה להתקדמותו הרוחנית החפשית של עם יון, שמקדימיו לתרבות היה להם מעמד-כהונה מאורגן ואלו הוא עצמו היה חסר תמיד מעמד זה. על ידי כך נטל העם, שהיה מיועד להיות נושא ההתפתחות המדעית של המין האנושי, את היתרונות, שיש בקיום מעמד-כהונה מלומד, ועם זה היה פטור מן התקלות הכרוכות בו. הגניוס היוני, שנשען על עבודת-ההכנה של המצרים והבבלים, יכול לשגשג ולעלות למעלה ללא כל מעצור ולהעיז להתרומם במעופו אל המטרות העליונות. היחס שבין יוצר המדע המכלל העצמי ובין שני אבותיו התרבותיים, שהכינו לו את החומר הגלמי, הדרוש לכך, יש בו כדי להעלות על זכרוננו את החרוז של גיתה: «נביאים מימין, נביאים משמאל, ובן-העולם באמצע».

הגידול של הכרת-הטבע ושל השלטון-בטבע, שעלה בחלקם של היונים באותן שנות-המאות, הביא לידי שני מיני פעולות. במקצוע הדתי הלכה ועורערה יותר ויותר תפיסת כלל-העולם בבחינת גי חזיון של מאורעות-רצון אין מספר, המתרחשים ומשתנים חליפות ונוגעים ופוגעים אלה באלה; הכנעת האלים הפרטיים הרבים מפני רצונו השליט של מכוון הגורל העליון שמשה ברשות זו ביטוי לגידול ההבנה בחוקיות שבמהלך הטבע. הפוליתיאיסמוס הלך ונטה יותר ויותר כלפי אמונת-היחוד, – תמורה אשר תקופותיה הבודדות יעסיקו אותנו עוד להלן. והידיעה המדויקת יותר וההסתכלות המעמקת יותר במהלך הטבע עוררו גם לעיונים ספיקולטיביים בדבר תכונת הגורמים החמריים; עולם האלים, הרוחות והשדים חדל מהיות הענין היחידי, שעינו של מפרש הטבע תלויה בו. הקוסמוגוניה התחילה נאבקת ומשתחררת מן התיאוגוניה. שאלת החומר נעשתה ענינה הראשון של ההתבוננות. וכי החמרים המשונים זה מזה תכלית שנוי בעצם מהותם, מרובים כל-כך בעולם, כפי שאפשר להאמין על-פי ההבדלים החושניים שבין הנמצאים? או אולי יתכן להעמיד רבוי אין סופי זה על מספר קטן ממנו, אולי גם קטן למאד, ואולי גם רק על יחידה אחת? האמנם הצמח, שניזון מן האדמה, הרוח והמים ושחוזר ומזין את בעלי החיים, אשר חמרים ידועים היוצאים מהם עוזרים שוב לכלכלת הצמח, שגם הוא, כגוף בעלי החיים, חוזר ומתפרד לאחרונה לאותם החמרים שנזכרו ראשונה – האמנם כל העצמים הללו, הנמצאים במחזור תמידי, זרים זה לזה בעצם מהותם ואין להניח היותם שנויי-צורות של חמרים דומים ביסודם או אפילו של חומר אחד? האם נוצר העולם מתוך חומר שכזה ולא יצא מתוך ריקניות פשוטה, מתוך תהו ובהו או בלימה? העומד הוא לחזור לאותו חומר? האפשר להכיר ולקבוע חוקה כללית לסדר שנויי הצורות הללו בזה אחרי זה? שאלות מעין אלה התחילו להעסיק מעכשיו את העמקנים שבבני-אדם, שהכירו לדעת את התחלות המדע החיובי. אמנם רובם של עיונים ספיקולטיביים כיוצא באלה אתה מוצא כבר בשירות ההומיריות. לדוגמא יש לזכור את המקומות, שבהם מסומנים המים והאדמה כחלקים עצמיים, שאליהם יתפרד הגוף האנושי, ובפרט את המקומות, שבהם נקרא אוקינוס מקור-ראשית של כל הנמצאים, או שאוקינוס ואלת המים תיטיס שנתחברה אליו נקראים האבות הראשונים, שמהם יצאו כל האלים⁴¹. בכל אלה אתה שומע את הד האליליות הקדמוניה מתערב בקול המבשר את מדע הטבע החיובי. ואולם מעתה נפשטה מכל אותם הציורים כל מעטפה מיתית, ולא עוד אלא שהציורים עצמם פותחו יותר ויותר עד למסקנותיהם האחרונות. שני רעיונות עיקריים של הכימיה המודרנית נתגלו אותה שעה, רעיונות שכל אחד מהם חשוב מצד עצמו והחשובים כפלים בהתחברם זה לזה: מציאות חמרים יסודיים ואי-כליון החומר. שורה כפולה של נמוקים הביאה לידי האמונה באי-כליונו של החומר. אם אפשר היה לו לחומר, כפי שהראה מחזור החיים האורגניים, לעמוד בקיומו לאחר גלגולים מרובים ושונים כל-כך, מה נקל היה להגיע לרעיון, שהחומר לא ניתן בכלל להשמד, וכליונו אינו אלא מדומה! ומצד אחר גילתה ההסתכלות המדוקדקת, שאף במקום שבו נמצא לכאורה כליון ממש, כגון בהתיבשות מים מרותחים או בשריפת גופים מוצקים, נמצאים עדיין שרידים ושארית בצורת אד-המים, עשן ואפר, המביאים לידי השערה, שאף כאן אין בעצם כליון, אין גלגול החומר לאפס. ואם בדבר הזה הקדימו היונים באופן גאוני את התורות החדשות, אשר את אמתותן הגמורה קבעו רק הכימאים הגדולים של המאה השמונה-עשרה, ולאבואזיה בראשם, במאזנים שבידם – הרי בנקודה אחרת הפליגו העיונים הספקולטיביים של «הפיסיולוגים» היוניים ועברו את תוצאות המדע שבזמננו. מעוף-רעיונם הנועז לא הסתפק בהנחה בדבר רבוי חמרים יסודיים שאינם כלים ולא מצאו מנוח אלא בציור, שכל הרבוי החמרי יוצא מתוך חומר יחידי קדמוני או יסודי. ובנידון זה אנו רשאים לאמר, שהעדר-הנסיון היה אבי החכמה. השאיפה שנתעוררה לפשיטות דומה היתה לאבן שהגיעה לידי תנועה ושוב אינה נחה עד שהיא נתקלת בדרכה במעצור. אותה השאיפה התקדמה ופסעה מן הרבוי האין סופי אל הרבוי המוגבל ומן הרבוי המוגבל אל היחידי, ובכל הדרך הזאת לא נעצרה על ידי עובדות שאינן נוחות, שהיו עשויות לשים לה גבולות ולהכריחנה לעמוד מלכת. וכך הגיע החוש הילדותי המתפרץ של אותה תקופה קדומה לידי הכרה, שמתחילה להתגלות שוב בזמננו למדע המבוגר והמזוקק לאחר התגברות על מכשולים אין מספר. הן המתקדמים שבחוקרי הטבע שבימינו הוגים שוב את האמונה, כי אותם שבעים היסודות ויותר, שהכימיה המודרנית יודעת למעשה, אינם התוצאות האחרונות של אמנות-ההפרדה אלא הם תחנות-לשעה בדרך ההפרדה המתקדמת של עולם החומר⁴².

ב.    🔗

תַּאלֵס איש מִילֶט נקרא «אבי» כל המגמה הזאת⁴³ . האדם המצוין הזה היה בן תערובת גזעית; דם יוני, קארי וכנעני נזל בעורקיו. ועל כן היתה מיוחדת לו התכונה מרובת-הצדדים של מהות בני יוֹניה לכל מלואה, ודמותו, שמציירת המסורת, מזהרת בשלל צבעים שונים. יש שהוא נחשב למסורת כטפוס של חכם פרוש מן העולם ושקוע כולו בחקירתו, הנופל לתוך הבור בעוד עיניו נשואות אל כוכבי השמים; ויש שהיא נותנת לו להשתמש בידיעותיו לשם ריוח פרטי; ויש שהיא נותנת לו ליעץ לבני עמו, לבני יוניה שבאסיה הקטנה, עצה של חכם מדיני מופלא הרואה את הנולד, – עצה המכוונת ליסד מוסד חדש, שאינו ידוע בהחלט ליונים שבדורו, והוא: מדינה של ארצות-ברית פשוטה כמשמעה. בכל אופן אין ספק, שהיה גם סוחר, גם חכם מדיני, גם אינג’נר, גם מתימטיקן, גם תוכן. את השכלתו המרובה קנה לו בנסיעותיו הרחוקות, שהובילוהו גם למצרים, ששם הקדיש את עיוניו גם לשאלת עלית הנילוס. הוא היה הראשון, שהעלה את אמנות השרטוט המצרית כבדת-התנועה, שהיתה מכוונת רק לפתרון שאלות פרטיות, למדריגת הגיאומטריה הדידוקטיבית העצמית, המיוסדת על משפטים כלליים. קצת מן ההלכות היסודיות של מדע זה נקראות עד היום על שמו. מסורת, שאינה מנמנעות האמונה, אומרת עליו, שמסר לרבותיו המצרים את המיתודה למדידת גבהם של מפעלי הפלא המרקיעים לשחקים אשר למולדתם, של הפירמידות, שהללו נלאו למצוא אותה. הוא העיר אותם, שבאותה שעה משעות-היום, שצלו של אדם או של כל דבר אחר שנתן להמדד בנקל, עולה כגדלם האמתי של אלה, גם צלן של הפירמידות לא יגדל ולא יקטן מגבהם הממשי. מן החכמה הבבלית – אשר את יסודותיה אפשר שלמד לדעת בסארדֵס⁴⁴ – קבל את חוק לקויי המאורות החוזרים לתקופות ידועות, ובעזרתה יכול להגיד מראש, לתמהונם הגדול של בני ארצו, את לקוי-החמה השלם, שאירע בשמונה ועשרים לחודש מאי בשנת 585. שכן אי אפשר להניח, שהגיע לידי ידיעה זו בדרך עיונית, הואיל וציורו מתמונת הארץ היה תמים כזה של ילד: הרי סבור היה, שהארץ היא עגול שטוח שעומד על המים⁴⁵. קרוב הדבר, שמאותו מקור שאב גם את תורת-הסימנים למצבי האויר, שהשתמש בה לצרכי עסק ושנתנה לו את האפשרות לראות מראש יבול זיתים מבורך ביותר, שהיה עומד לבוא לעולם, ולהשתמש בו להנאתו על-ידי חכירת כמה וכמה מבתי-הבד⁴⁶. הידיעות, שרכש לו בחכמת התכונה, הביאו תועלת לספנות של מולדתו, אשר אזרחיה הרבו בימים ההם לעסוק במעבר ימים ובמסחר יותר מכל שאר היונים. הוא למד אותם, שהדוב הקטן הוא צירוף-הכוכבים, המראה את הצפון בדיוק הגדול ביותר. אין הדבר ידוע, אם כתב ספרים; קשה להניח, שבדרך זו פרסם את תורתו בדבר החומר הקדמון. שהרי אריסטוטלס יודע אמנם תורה זו, אבל אין הוא יודע את בסוסה, והוא מדבר על בסוס זה בסגנון של השערה שאינה בטוחה⁴⁷ . הוא סובר: הואיל ומזון הצמחים ובעלי החיים הוא לח, ובכן יוצא גם חום-החיים מתוך הלח, והואיל וזרע הצמחים ובעלי החיים גם הוא יש לו תכונה זו, יכול תאלס לבוא לידי הנחה, שהמים, בבחינת היסוד לכל לח, הם החומר הקדמון⁴⁸. אם באמת הושפע תאלס משקול-דעת זה, או שהיה תלוי בעיונים ספיקולטיביים קדומים יותר, של בני מולדתו ושל נכרים, ועד כמה היה תלוי בהם – כל זה סתום מאתנו לעת עתה, למצער במדה שסתום מאתנו יחסו אל הענינים האלהיים⁴⁹.

תורת החומר הקדמון הניחה ואפילו חייבה התפתחות משולשת. מקום זה, שייחס תאלס למים בשורת המדריגות של החמרים אי אפשר היה שלא יבוא עליו ערעור. אי אפשר היה שלא יעמדו מליצים לרווחים שבין החמרים האחרים, האמתיים או המדומים, וביחוד לכבירי התנועה והכח שבהם, לרוח ולאש, לערער על משפט הבכורה שייחסו לחומר הנוזל. וגם זה היה מן ההכרח, שברוח גאונית צופה למעמקים יתעורר הרעיון, שצורתה הקדמונית של החומר ראוי לה שתבוקש לא בחוג המינים של זה, הנתפסים כעת בחוש, אלא מאחוריהם של אלה ומעבר להם. ולבסוף, חבוי היה בתורת החומר הקדמון גרעין של ספקנות, שמוכרח היה לבוא לידי התפתחותו המלאה בזמן מוקדם או מאוחר. שכן אף אם תאלס בקש אולי רק ללמד, שכל הדברים יצאו מתוך המים הקדמונים ועתידים לחזור אליהם, הרי מכל מקום היה מן ההכרח, שתורתו תקבל לאט-לאט הוראה אחרת, והיא כי הצורה הקדמונית של החומר רק היא לבדה האמתית והממשית, ואלו שאר כל הצורות אינן אלא תמונות חושניות מתעות. מכיון שהניחו, כי העץ והברזל, למשל, אינם באמת עץ וברזל אלא אויר או מים, – כיצד יעמוד הספק באמתות עדותם של החושים, שנתעורר בדרך זו, ולא יפליג מכאן ואילך?

ג.    🔗

אַנַאכְּסִימַנְדְרוֹס (נולד בשנת 610) הלך בדרך השניה משלש דרכי-המחשבות ההן⁵⁰. בנו זה של פְּרַאקְסִיאַדֶס, בן מילט כתאלס וקרוב לזה כנראה בתור ידיד ותלמיד, ראוי לו שיחשב כיוצרה האמתי של חכמת-הטבע היונית ובכן גם של המערבית בכלל. הוא היה הראשון, שהעיז לעשות את הנסיון לגשת בדרך המדעית אל השאלות הגדולות בדבר התהוות העולם, הארץ והדרים עליה. גדול היה כחו בהרגשת הזהות שבדברים, בכשרונו לגלות השואות חבויות במעמקים, ועצומה היתה שאיפתו להשיג מתוך הגלוי והנתפס בחושים את הסמוי מן התפיסה החושנית. ואם כי קצת מנסיונותיו המגששים והממששים הם מעשי-ילדות, – הרי הוא עומד לפנינו, כולו מעורר יראת הכבוד בלבנו בתור פורץ דרכים ומגלה מסלות, אף-על-פי שאין אנו יכולים לעמוד לצערנו על צרופי-מחשבותיו אלא על סמך עדיות דלות ומקוטעות ובמקצת גם מבטלות זו את זו. ספרו «על הטבע» – זו ההרצאה הראשונה של תורות מדעיות, הכתובה בפרוזה, שהיתה לספרות היונית ושאבדה, אהה, כבר בזמן קדום ביותר – היה הפרי הגמור של חיים מלאים עיונים עמוקים ומוקדשים בחלקם גם לעסקים מדיניים. רק זמן מועט לפני מותו, בהיותו בן שלש וששים שנה (בשנת 547) החליט לפרסם חבור זה, שרק שורות אחדות ואף לא משפט אחד שלם הגיעו לידנו ממנו. מרובות הפנים וחשובות במדה עליונה היו העבודות המוקדמות, שאותו מפעל אחרון היה גולת כותרתן. הוא היה הראשון שנתן ליונים לוח של הארץ וכדור השמים. בתכנו את לוח הארץ סִכֵּם אנאכסימנדרוס, אשר בין הנוסעים החוקרים לא יזהיר שמו, את כל הידיעות שנצטברו למכביר ביוֹניה מולדתו – זאת נקודת המוצא של כמה וכמה מסעות ימים ויבשה עד לקצה גבול העולם, שהיה ידוע בימים ההם, – במדה שלא הגיעו אליה בשום חלק אחר מארץ יון. לוחות של ארצות היו מחברים אמנם גם במצרים העתיקה, אלא שהללו הצטמצמו בקביעת שרטוטיהם של חבלים יחידים⁵¹ ; הרעיון המקיף של חבור לוח הארץ כולה מוזר היה ליושבי עמק הנילוס, כשם שגם החומר הדרוש לכך לא היה בידי האנשים ההם, שלא עברו מעולם ארחות ימים רחוקים וגם מושבות רחוקות לא היו להן. המסורת אומרת, כי סימן אופייני ללוח הארץ של אנאכסימנדרוס היה הנחת ים פנימי מוקף יבשה וים חיצוני, שחוזר ומקיף את הארץ. ממכשירי החקריה המתימטית-הגיאוגרפית והאסטרונומית ידע אבי ידיעת-הארץ המדעית בלי ספק את הגנוֹמוֹן – כלומר: «המורה» – שהמציאו הבבליים: זה היה שֶׂרֶד קבוע בכן אופקי, אשר האורך והמגמה של צלו, המשתנים חליפות עם שנויי היום ותקופות השנה, הספיקו כדי לקבוע בדיוק את הדרום בכל מקום שהוא, וכן גם כדי למצוא מתוך כך את ארבע הנקודות הראשיות ואת שתי תקופות השמש. לדברי המסורת, – הקוראת אמנם בצרוף זה פעם בשמו ופעם בשם תלמידו אנכסימנס, – העמיד גנוֹמוֹן כזה בשפרטא⁵² . בתולדות המדע לא מצאנו אמנם, שיקראו על שמו משפטים חדשים במתימטיקה, אלא שמצד אחר מיחסים לו הרצאה כוללת של תורות גיאומטריות. על-כל-פנים לא היה חסר השכלה מתימטית, כפי שנראה מהערותיו – שאמנם אין הן מובנות לנו כעת בבטיחות גמורה – על גודל גרמי השמים⁵³ . בתור תוכן היה הראשון, שהסתלק כמעט לגמרי מציורי-הילדות של הזמנים הקדמונים. אין הוא רואה אמנם עדיין את הארץ ככדור, אבל אין הוא חושבה כבר לעגול שטוח, המונח על דבר מה ומכוסה בכפת השמים התלויה עליו כפעמון. אין הוא סובר גם כן, שהשמש שוקעת בכל ערב באוקינוס, שמקיף את הארץ, ומגיע בדרך זו מן המערב אל המזרח. אם יש להניח תנועה מתמדת ובת חוק וסדר, שתבאר את העובדה, שהשמש ושאר המזלות עולים בשמי המזרח לאחר ששקעו בשמי המערב, הרי אין לך אלא להניח, שהם ממשיכים מתחת לארץ את תנועתם הסבובית, שאנו רואים אותם מקיימים ממעל האופק לעינינו. וראיה להנחה זו נמצאה בתפיסת-העובדה, שהכוכבים הקרובים אל הציר אינם שוקעים לעולם אלא עושים תנועה סבובית. היוצא מזה, שחצי הכדור השמימי הנראה לפנינו הוא באמת חציו של כדור שלם. כנגד אוהל השמים הנטוי על ראשנו הועמד באופן זה אוהל שני מתחת לרגלינו. ומן הארץ ניטל המסד, היורד ומגיע למעמקי אין סוף, שעליו היתה עומדת לכאורה; מעתה היתה צריכה לרחף על בלימה בחללו של עולם. הארץ לא נצטיירה עוד כעגול שטוח אלא כפלח-עמוד או כאִצטוָנה, שאי אפשר לו להמצא בשווי המשקל אלא אם כן הקוטר של שטח-היסוד שלו גדול בהרבה מגבהו. היחס שבין שלשה ואחד היה מתאים לתכלית זו, ונתקבל, ודאי מפאת פשטותו, על לב החוקר העתיק. ואולם את מצב הרחיפה של הארץ, שתבנית תוף לה, הוא מבקש לבסס בסברה, שנראית מוזרה למדי: הריחוק השוה של הגרם הארצי מכל חלקי הכדור השמימי הוא שגורם להתמדה השלוה של הארץ. מכאן אתה למד, ראשית, שהכובד לא נצטייר לו כמשיכה למטה. ומצד אחר אתה מכיר מתוך צורת ההיקש הזה את המילטי שלנו בתור הראשון שבאותם המיטפיסיקאים, שבחרו לבסס את חוק ההתמדה על יסודות הפריוֹריים במקום להעמידה על הנסיון. «הגוף הנח – כך היו אומרים – אי אפשר לו שיבוא לידי תנועה אלא אם כן פעולה חיצונית מביאתו לידי כך; שאם אין אתה אומר כן, מן ההכרח שיתנועע כלפי מעלה או כלפי מטה, לפנים או לאחור וכיוצא בהם»⁵⁴ – והואיל ואין סבה לדבר, מפני מה יתנועע דוקא באופן זה ולא אחר, אי אפשר לו שיתנועע כל עיקר. וכך המשיל כבר אריסטוטלס, אשר אמר על ראיה זו של הוגה-הדעות הקדמון שהיא חריפה ומוטעית כאחת, את הארץ הנחה של אנאכסימנדרוס לרעב שמזונותיו מוכנים לו מכל עברים במרחקים שוים והוא מוכרח להספות ברעבונו, מתוך שאין הוא מוצא סבה, מפני מה יטלם מימין ולא משמאל, מפנים ולא מאחור. ואולם מעתה עלינו להתבונן אל נסיון הקוסמוגוניה של אנאכסימנדרוס.

כבר למדנו, אגב תולדות האלים של היסיוֹדוֹס, לדעת את התורה הקדמונית בדבר מצב התהו-ובהו הראשוני של היקום. שם הראינו גם כן, כי ציור התהו-ובהו נתקבל מתוך הרחבת הציור מן הריקנות שבין השמים והארץ עד לבלי חוק. ועם זה היינו צריכים להעיר, כי אותם הוגי-המחשבות הפרימיטיביים לא תפסו אלא ממד אחד משלשת הממדים של החלל, את הגובה או את העומק, ולא שאלו כלל מה יהא ענינם של האורך והרוחב. אם אתה ממשיך במסקניות את הרעיון הזה הלאה, אתה בא בעל כרחך לקבוע במקום הנקיק המפולש את החלל המחוסר גבולות מכל העברים, ואת החלל הזה, הממולא חומר, העמיד באמת אנאכסימנדרוס בראשית כל התהוות. ואולם מה היה חומר קדמוני זה, שהלך ונמתח עד בלי קץ? על שאלה זו היינו יכולים להשיב: שום חומר מן החמרים הידועים לנו⁵⁵ . כי החמרים הללו, שמתגלגלים בלי הפסק זה לתוך זה וחוזרים ויוצאים זה מתוך זה, נראו לו כגורמים שוים זה לזה במדת-מה גם בחשיבותם גם בזכותם, על-כל-פנים עד כדי כך, שאין גם אחד מהם יכול לתבוע לעצמו את הזכות של אב ראשון או של מחולל כל הנשארים. והמים הקדמונים של תאלס ביחוד התגלו בלתי מוכשרים למלא תפקיד זה. שכן קיומם של אלה מחייב שיקדים להם החום, כלומר לפי דרך-המחשבה של אותה תקופה: חומר של חום או אש. כי על כן המוצק נעשה נוזל על ידי הִתּוּך, כלומר: על ידי חמום או מתן חומר האש; ואף האוירי, כגון אד המים, אינו נולד אלא מתוך פעולת האש על הנוזל. ובכן נראה היה, שבראשית כל התהוות העצמים היחידים יכול להיות רק המוצק והאשי. ואולם הנגוד שבניהם הביא לראותם כאילו הם זוג אחד, שחלקיו המשלימים זה את זה נוצרו בבת אחת. ואנאכסימנדרוס חושב באמת, שהמוצק בבחינת «הקר» והאשי בבחינת «החם» נתהוו על ידי «פרישה» מתוך חומר קדמוני ראשון, שכולל בתוכו כל הסגולות החמריות המיוחדות. כיצד צייר לעצמו להלן את התהוות הרבוי האין-סופי של החמרים הפרטיים אין אנו יודעים. יש אמנם לשער, כי «פרישה» מוסיפה והולכת מתוך צורות החומר היסודיות נועדה להוסיף ולהמשיך את המאורע המתואר לעיל⁵⁶. יהיה איך שיהיה: על-כל-פנים רבצו החמרים, שנתפסו לתנועת מערבל, זה סביב זה וזה על גבי זה לפי היחס של הכובד והצפיפות שביניהם. את הגרעין הפנימי העמידה הארץ, שטחה העליון היה מכוסה מים, על אלה כסתה שכבת אויר מסביב, וזו היתה שוב מוקפת חוג של אש, כ«העץ המוקף קליפה»⁵⁷. אלא שכאן נעורה שאלה כפולה ברוחו השיטתית של המילטי. הגע בעצמך: הארץ היא עד עתה הגרעין של כל הבנין הזה והאויר – מעטפה חיצונית לה. ואולם המים אינם מכסים כעת במדה אחת את כל פני הארץ, וגם האש אינה נראית אלא בנקודות בודדות, אם גם מרובות, על פני השמים. מהיכן איפוא – כך הוא שואל את עצמו – הפרעה זו של חלוקת-החמרים השוה הקדמונית כפי ששערנוה? והוא משיב על שאלה זו כדברים האלה: ים זה הקיים בזמננו אינו אלא שריד ממכסה המים הקדמוני; ההתנדפות שבאה על ידי חום השמש הפחיתה במשך הזמן את שטח הים. ותצפיות גיאוֹלוֹגיוֹת, המעידות, שבכמה נקודות של חופי הים התיכוני נסוגו המים אחורנית, משמשות אסמכתא להנחה זו⁵⁸. אנאכסימנדרוס הסיק ממאורעות הטבע, אם מן ההסתכלות בהתהוות של דֶלְתּוֹת הימים, ואם ממציאות צדפי הימים על היבשה, את המסקנות החשובות ביותר המסייעות לתורתו. – ואשר לחוג האש הונח, שנתבקע בזמן מן הזמנים, כפי שיש לשער מכחה של תנועת המערבל. ואותו הכח משך אחריו לדעתו גם גושי אויר גדולים, שקרשו מתוך כך והקיפו את גושי-האש⁵⁹ . את קליפות האויר, מכַסות האש, שנתהוו באופן זה, היה מצייר לעצמו בדמות גלגלים והיה מיחס להן פיות כפיות המפוח, שמהם האש זורמת בלי חשך. כיצד הגיע לציור זה? על שאלה זו יש להשיב כדברים האלה: השמש, הירח והכוכבים סובבים מסביב לארץ; ואולם גושי-אש, המסתובבים על הסדר בחללו של עולם אין להם אנאלוגיה ידועה לנו, ואלו סבוב גלגלים הוא דבר, שהעין תופסת בו בכל יום. מתוך כך באו במקום המסלות המופשטות דברים מוחשיים, והפרובלימה הנדונה נעשתה פשוטה ביותר. כל זמן שהגלגלים נמצאים והדחיפה לתנועה שקבלו נמשכת, מובטח לו לסבוב המזלות שלא יפסק. ואת לקויי הגרמים השמימיים הגדולים הוא מסביר בזה, שפיות גלגלי החמה והלבנה נסתמו לשעה מסבת-מה.

ואף חידת היצירה האורגנית העסיקה את הרוח רבת ההסבר של בן מילט זה⁶⁰. בעלי החיים הראשונים נבראו לדעתו מרקק הים – ודאי בעיקר לפי שגוף החי מורכב מחלקים מוצקים ונוזלים, באופן שכבר בתקופתו של הומירוס נחשבו, כפי שראינו לעיל, השמים והארץ ליסודותיו. יתכן, שאותה ההניחה הושפעה גם מן העובדה, שהים עשיר בבעלי חיים מכל המינים, ואף גם ממציאת שרידים של חיות-ים קדומות. לאותם בעלי החיים הראשוניים ייחס אנאכסימנדרוס קליפות עוקצות, שהסירו מעל עצמם בשעת המעבר מן הים אל היבשה – השערה שנתעוררה בלבו, כפי שיש להניח, למראה הגלגולים שעוברים על קצת מגלמי-הרמשים. כמעט שאין ספק, שהכיר בצאצאיהן של אותן חיות-המים את אבותיהם של חיות-היבשה; באופן שהרגשה סתומה בתורת ההשתלשלות המודרנית לא היתה מוזרה לו לגמרי. ביתר בירור הביע את דעתו על מוצא האדם. להניח בפשטות על דרך בעלי המיתין, שהאדם יצא מן האדמה לא יכול, ביחוד, כפי שנמסר לנו, מטעם זה: התינוק האנושי, הזקוק לעזרה וטפוח יותר מכל שאר העצמים, לא היה יכול להמשיך – למצער בדרך הטבע – את קיומו. ולפיכך בקש אנאכסימנדרוס לפתור חידה זו בדרך גזירות שוות מוכשרות לכך. והוא מוצא את מבוקשו באמונה ההמונית, שתניני הים בולעים את הולדות, היוצאים מתוך ביציהם, ויורקים אותם וחוזרים ובולעים ויורקים אותם כמה פעמים, עד שהללו מגיעים לידי החוזק הדרוש להמשכת קיומם בפני עצמם. בדרך זו, הוא מניח, נוצרו גם אבות המין האנושי במעי הדגה ויצאו מכאן לאחר שבגר כחם. על השאלה: אם לא הושפע חכמנו מאמונת הבבלים במציאות בריות קדמוניות שחצין דג וחצין אדם – אי אפשר לעת עתה ליתן תשובה ברורה⁶¹.

ואולם, איך שבקש אנאכסימנדרוס לבאר את התהוות העולמות היחידים, צורות-החומר היחידות, העצמים והנמצאים היחידים – דבר אחד היה ברור וקבוע בעיניו: כל מה שנתהוה עומד לכלות ולעבור מן העולם. רק החומר הקדמוני, שהכל יצא ממנו והכל ישוב אליו, נחשב לו ל«מה שלא נתהוה ולא יכלה». והכרה זו נתנה לו לחכמנו קורת רוח, שאנו רשאים לכנותה מוסרית-דתית. כל קיום נפרד נראה לו כעוול, כגזל משפט, והעצמים הדוחקים והמשמידים זה את זה «מחויבים לישא את עונם ואת ענשם במערכת הזמן». הריסת הנמצאים היחידים, חולשת העצמים החיים ומיתתם, הגלגל הסובב של החומר – כל זה נתרחב לו ברוחו להסתכלות בסדר-הטבע, שנחשב לו גם כסדר-משפטי המקיף את הכל. יחד עם מפיסטו היה יכול לקרוא: «כל הנמצא ראוי לו שילך לכליה». כ«אלהי» הוא רואה רק את החומר המחונן כח, שאין לו ראשית והוא לבדו «בן אלמות ואיננו מזדקן». וכעצמים, שהם אמנם אלהיים אלא שהם כלים מפני שהתהוו, בחינת אלים ממדריגה שניה, נחשבו לו העולמות היחידים או השמים, שמתקימים זה אחר זה ואולי גם זה על-יד זה, קיום ארוך אמנם, אבל קיום זמני⁶². אמנם לא נתפרשו לנו הדרכים, שבהן הם הולכים וחוזרים לדעתו אל חיק החומר הקדמוני, ואולם יש מקום לשער, שכשם ש«הפרישה» מתוך העצם הקדמוני הביאה אותם לעולם, כך שמים העירובים והצירופים של החמרים תכלית וקץ לכל קיום פרטי במשך תקופות-עולם גדולות ומחזירים לאט-לאט את הכל לתוך האחדות הבלתי מפורדת של העצם הקדמוני הכללי – אם אמנם רק על מנת שהלה יגלה את כח החיים הנצחי שבו ביצירות חדשות ואת גבורתו שאין לנצחה – בחורבנות מתחדשים תמיד.

ד.    🔗

השלישי שבבני מילט הגדולים, אַנַאכְּסִימֶנֶס, בן אויריסטראטוס (מת בין 528 ו-524) שב אל הדרך שפרץ תאלס⁶³. זאת הפעם הוכרז האויר במקום המים לפרינציפיון הקדמוני, שממנו יצא כל «מה שהיה, מה שהוה ומה שיהיה»⁶⁴, והוא שירש את כל נחלתו של המושל שנדחה משאתו, באופן שמעתה עליו לשמש מסד להארץ, שנצטיירה שוב בדמות עגול שטוח. ולא קשה לגלות את הטעם, מפני מה העדיף אנאכסימנס את האויר במקום המים. המדה המרובה של סגולת התנועה וההתפשטות הוא שנתן לאויר, כנראה בבירור, את היתרון על היסוד הנוזל. את הסגולה הראשונה הטעים אנאכסימנס עצמו בפירוש בקטע היחידי, שנשאר לנו לפליטה מחבורו, שהיה כתוב «פרוזה פשוטה ובלתי מלאכותית». ולפי שהחומר נושא בחובו, לדעת כל הוגי-הדעות האלה, המכונים הפיסיולוגים של יוֹניה, את סבת תנועתו, אין לך דבר טבעי יותר מהשאלת המדריגה העליונה לאותה הצורה של החומר המתנועעת ביותר, לזו שנחשבה בחיים האורגניים כנושאת כח החיים והנפש – זכור את «פְסִיכַה»=נשמת רוח. הלא השוה הפילוסוף שלנו את נשמת רוח החיים עצמה, המקיימת, כביכול, את הגוף האנושי, אל האויר שמחבר את העולם לאחדות אחת⁶⁵. ואשר לסגולת ההתפשטות של האויר, הרי הארץ, המים והאש יכלו להראות כאיים באוקינוס זה של אויר הזורם סביבם, «הרווח בכל», החודר אפילו לתוך הנקבוביות ומקומות-הבינים שבכל שאר החמרים ומטביל את כל חלקיהם בגליו. אנאכסימנס היה מייחס, כאנאכסימנדרוס, לחומר הקדמוני התפשטות לבלי חוק ותנועה שאינה פוסקת; ואלו שאר צורות החומר יצאו לדעתו מתוך החומר הקדמוני על-ידי מאורע ששאלו לא מתוך הדמיון העיוני, אלא מתוך ההסתכלות הממשית. הוא היה הראשון – וזו תהלתו הנצחית – שהכריז, כי היסוד הראשון לכל חליפות החומר מונח ב«סבה אמתית», ב «vera causa» במשמעו של ניוטון. «הקַר» ו«החַם» אינם יוצאים אצלו, כדרך שמצאנו אצל אנאכסימנדרוס, בעזרת המעשה הנעלם של ה«פרישה» מתוך החומר הקדמוני, אלא ההתעבות וההדקות, כלומר: חליפות באפני שכיבתם של החמרים, הן שמטביעות על צורות החומר השונות את החותם המיוחד לכל אחת. במצב של חלוקה במדה שוה בהחלט בחלל, ובכן במצב הנורמלי מבחינת-מה, אין האויר נראה כלל; בחלוקתו הדקה ביותר האויר נעשה אש; וכשהוא הולך ומתעבה הוא עובר למצב הנוזל ולבסוף גם למצב המוצק. מכלל דברי הקטע הנזכר אנו שומעים: כל החמרים מוכשרים מפאת עצמם להעבר לכל אחד ממצבי הצבירה, אחת היא אם כבר עלה דבר זה בידינו או לא⁶⁶. כמה גדול כבוש מדעי זה נכיר בנקל כשנזכור, כי זה רק כמאה שנה שנעשה, לאחר מלחמות קשות, קנין משותף של החוקרים המתקדמים ביותר בלבד. ובין השורות של אותו הקטע אפשר להוסיף ולקרוא: אילו היו חושינו דקים למדי, היינו יכולים להכיר בכל הגלגולים האלה אותם חלקי החומר עצמם, כשהם מתקרבים זה לזה או כשהם מתרחקים זה מזה. הנה כי כן היתה תורת אנאכסימנס פרוזדור לתורת האטומים, לאותה התפיסה של עולם החמרים, שבין שיש בה האמת האחרונה ובין שאין בה. הרי היתה משמשת על-כל-פנים עד ימינו אלה סיוע לא אכזב למחשבה. והזכויות הללו בנות האלמות של אנאכסימנס אינן נפגמות על ידי העובדה, שהיה מבקש לחזק את תורתו גם בנסיונות, שפרשם פרוש משונה שלא כהויתם. כך, למשל, האמין למצוא סיוע לתורתו היסודית בזה, שזרם האויר היוצא מתוך שפתים מכווצות הוא קר, ואלו ההבל העולה מתוך פה פתוח הוא חם⁶⁷.

ההתקדמות הגדולה, שהגיעה לתורת החומר על-ידי מדת המחקר של אינדוקציה מקיפה הכל, שנהג אנאכסימנס, מביאה אותנו לכאורה לחכות, למצוא השתלמות כזו גם במקצוע המשנות של התכונה. ואולם תוחלתנו זאת נכזבת. אנו רואים בפעם הראשונה אותו החזיון, שתולדות המדעים חוזרות ומעבירות לפנינו כפעם בפעם. המחקר האינדוקטיבי והמחקר הדידוקטיבי אינם מתנגדים אמנם זה לזה נגוד פרינציפיוני, כפי שנראה ביחוד לרבים בזמננו על סמך הרצאתו של בוקל; ואולם החשובים שבבעלי כל אחת משתי מגמות-המדרש הללו מחוסרים על פי רוב במדה מתמיהה את הכשרון המספיק למגמה השניה. ועוד גם זאת: המסקנות התופסות מרובה, בניני המחשבה הנועזה של אנאכסימנדרוס גלו ליורשו, המפוכח יותר והמעורה יותר בקרקע העובדות, כמה חולשות שאפשר לעמוד עליהן בנקל. יורש זה היה בעל ראיה חריפה למדי שלא להסתפק בהשערה ילדותית מעין פירוש לקויי המאורות על ידי סתימת פיות הגלגלים של החמה והלבנה; ואולם לא היה גם מרחיק לראות למדי בשביל שיודה ויוסיף לשכלל את הרעיון הנועז, שהקדים את תורת המשיכה העתידה ושבא להצדיק את מצב הרחיפה של הארץ. וכך גרמו גם היתרונות גם המגרעות של רוחו, הבוחנת במדת הבקורת, אבל אין כחה יפה ביצירה דמיונית, לחזור ולהורידו פסיעות אחדות אחורנית מן הגובה, שהגיע אליו הקודם לו. כבר נזכרה למעלה החזרה אל הציור הקדמוני מן הארץ בדמות לוח המונח על כנו. בציור זה תלויה גם הסברה, שאין השמש מהלכת בלילה מתחת לארץ אלא היא מתנועעת מצדה, «כמצנפת מסביב לראש». העובדה שאין השמש נראית בשעות הלילה מתבארת כאן מתוך ההשערה, שההרים שבצפון מכסים אותה או מתוך ההנחה, שבלילה היא מתרחקת מן הארץ יותר מאשר ביום⁶⁸. על פרטי תורת המזלות שלו, הגסה למדי, לא נעמוד כאן. יש להעיר רק על נקודת-אורה שבה, והיא הסברה, שגרמים אפלים, מסוג הארץ, מלוים את המזלות המאירים, סברה שבאה כנראה בבירור לבאר את הלקויים על ידי האפלה שבכסוי, זאת אומרת על ידי סבה נכונה בעיקר. נסיונותיו לחשוף את הסבות של חזיונות מיטיאורולוגיים ושאר חזיונות-טבע – כגון השלג, הברד, הברק, הקשת, הרעש וזהרורי הים – קצתם, ביחוד באורי השלג והברד, מפתיעים אותנו בחלקם בקרבתם אל האמת ובחלקם באמתותם השלימה, וקצתם כוזבים אמנם בעצם, אבל עם זה הם עשירי-רוח ביותר ויש להם חשיבות פרינציפיונית גדולה⁶⁹. את הסברה, המונחת ביסוד פרושו לזהרורי הים, יש להשלים באופן זה: הואיל והאויר, כשהוא נמצא במצב הפזור הדק מן הדק, נעשה לאש ודולק ומאיר, הרי הסגולות הללו אינן נכנסות לתוכו מן החוץ עם כניסתו לאותו מצב הפזור אלא הן נמצאות בקרבו בכלל וניתנות להכירן גם בתנאים רצויים אחרים. והנה כח-האורה, הקטן כשהוא לעצמו, של גוף מן הגופים נתפס לעין, כשהגוף מתבלט על-פני רקע אפל במדה יוצאת מן הכלל. שפעת מי הים בחשכת הלילה משמשת יסוד רקע אפל כזה, והיא הנותנת, שֶׁטַסִים של אויר שחודרים לתוך החללים, הבאים על ידי הקשת המשוטים בגלי הים, נראים מאירים ומזהירים. וכאן אתה מוצא את דמדומיו הראשונים של הרעיון, כי סגולות הגופים אינן משתנות בקפיצות: רעיון, שלעתיד נראה אותו מוחזק בכל חומר הדין והצעירים שבפילוסופי הטבע עתידים לעמוד עליו – במשמע ההתמדה האיכותית של החומר – בכל תוקף. ועוד מסכים אנאכסימנס לאנאכסימנדרוס בהנחה, שיש תקופות לעולם ובהנחה שיש אלים ממדריגה שניה, כלומר: שנתהוו מתוך החומר הקדמוני «האלהי» ועל-כן הם גם בני חלוף⁷⁰.

ה.    🔗

הרחק משאון השוק והמית הטרסנות אשר במילט, בצלליו של מקדש גדלה תורת הֵירַאקְלֵיטוֹס⁷¹. זאת הפעם הראשונה שהשקפתנו נפגשת בחכם עולם, שאינו מחשב ואינו מודד, אינו משרטט וידו אינו ממשמשת ועוסקת; חכם בעל מח עיוני, אשר רוחו העשירה במדה מפליאה מרוה ומפרנסת אותנו עד עתה; והוא גם פילוסופוס לבד, במשמע שהוא פחות מניח את הדעת, כלומר אדם שאינו מומחה בשום מקצוע והוא שופט רמים על כל המומחים. כמה שרידים מחבורו העמוק, העשיר במשלים והכתוב לא תמיד בלשון שאינה מלאכותית, וידיעות מעטות וחשובות שהגיעו לנו מחייו מקרבים לנו את הדמות האומרת כבוד של «האפל», יותר מדמויות כל שאר המתפלספים שקדמו לו ושעמדו בימיו. אמנם אף האגדה טרחה עוד בזמן קדום לארוג את חוטיה מסביב לראש הפילוסופוס «הבכיין». שנת הולדתו ושנת מותו אינן ידועות לנו. אפס כי שעת «פריחתו» נקבעה בימי האולימפיאדה התשע וששים – בין שנות 501– ו- 504 לפני הספירה הרגילה – ודאי על יסוד מאורע, שזמנו מסוים ושהפילוסופוס נטל בו חלק. כי הנה אין ספק, שנין ונכד זה למלכי העיר אֵיפֵיסוֹס, שלו עצמו היתה הזכות על משרת המלך-הכהן אלא שוותר עליה לטובת אחיו, היה משתתף כמה פעמים בגורל מולדתו בפועל ממש, ואמרו עליו, שהוא שהשפיע על שליט-העיר מֵילַאנְקוֹמַאס שיניח את מקומו⁷² . זמן חבור ספרו אי אפשר לו שיקדים לשנת 478, כפי שנמצינו למדים מן המסבות המדיניות, שהלה מחייב את מציאותן.

הבדידות ויפי-הטבע היו המוזות של היראקליטוס. האיש הגא, שהיה מלא בטחון עצמי אשר אין להכניעו, לא ישב מעולם לרגלי מורה. ואולם בעוד הנער התוהה משוטט על הגבעות היפות עד להקסים, העוטפות כמעט עתרת צמחים טרופיים, שעוטרות את עיר מולדתו⁷³, יגונב אל נפשו הצמאה לדעת הרגשה סתומה מכוללות-החיים ומן החוקים המושלים בהם. משוררי עמו הגדולים פרנסו את דמיונות ילדותו ופארום בתמונות נהדרות, אפס כי הרוח שבגרה לא מצאה ספוק באלה. כי הנה כבר נעור, בעיקר על-ידי קְסֵינוֹפַאנֶס – הספק באמתות הדמויות המיתיות, כבר ניתן אידיאל עליון מזה בלבבות הנוחות לקליטתו, אשר אלי הומירוס השקועים בתשוקות ובתאוות היו ירודים הרבה ממנו. את המשורר, שיצר יחד עם היסיודוס – אם נדבר בלשון ההיסטוריון הֵירוֹדוֹטוֹס – ליונים את תורת אֵליהם, – אין הוא רוצה לראות מרומם בפי כל אלה «מנודה מנאומי הקהל ומוכה בשבטים». הוא מתיחס באיבה שוה לכל יצירות האמונה העממית: להערצת הפסלים, שאינה בעיניו אלא כאילו «באו לדבר אל הכותל», קרבנות-הכפרה, המביאים זוהמה אחת במקום חברתה, «משל לאדם שנכנס לרפש והרי הוא רוצה לחזור ולהתרחץ ברפש»; ל«הפקרות» שבפולחן-דיוניסוס ול«ההתקדשות שאינה קדושה» של עבודת המסתורין. הוא מגנה את «הידענות המרובה» של היסיודוס – ש«המרובים רואים בו את מורם והולכים בעקבותיו» – וכן של פיתאגורס, המתימטיקן המתפלסף, של קסינופאנס, הפיטן הנודד החכם בהויות העולם, של היקאטיאוס, ההיסטוריון והגיאוגרף. מכל אלה למד, אבל לא היה מסור גם לאחד מהם; מלה חמה של שבח יש בפיו רק ביחס לחכמת החיים הפשוטה של בִּיאַס. מאנאכסימנדרוס הושפע השפעה קיימת והוא מביע לו את תודתו בזה, שאין הוא מכניס אותו, כשם שלא הכניס גם את תאלס ואנאכסימנס, לקהל המגונה של בעלי הידענות המרובה, «שאינה משכילה את הרוח». ואולם מובטח הוא, שעל הטוב שבו הוא חייב תודה רק לעצמו; כי «מכל הרבים, ששמע את דבריהם, לא היה גם אחד שהגיע אל ההכרה האמתית», ואם אל הפייטנים והוגי-הדעת הוא מתיחס בזעם קודר או באי-אמון קר – כמה יגדל זלזולו בהמון העם! ואמנם, כמכות-האַלה יורדות חרפותיו על קדקוד ההמונים: «הם ממלאים את כרסם כבהמות», ו«רבבה מהם אינם שקולים כנגד בן-עליה אחד». היבקש «מגדף-ההמונים»⁷⁴ אשר כמוהו למצוא חן וחסד בעיני המרובים, אם יטרח למצער להרצות את דבריו בלשון מובנת לרבים? רק ליחידים בחירים יחוד את חידת חכמתו ואין הוא שם לב אל הרבים, הדומים לכלבים, «הנובחים על מי שאין הם יודעים אותו» או אף לחמור, «המבכר את אגודת החציר על הזהב». הוא רואה מראש את הדופי, שישימו בחבורו על צורת האורים שלו ועל תכנו האפל; אבל הוא מעמיד כנגד זה את הקדמונים, שהיו לו למופת ונתפרסמו לשבח גדול. הנה גם האל הפיתי «אינו מפרש ואינו מסתיר אלא הוא רק מרמז», ו«קול הַסִיבּילָה, המגידה בפה זועם את הבאות, שאין עמהם לא שמחה, לא שמן המשחה ולא כחל ושרק», חודר דרך מאות בשנים בכח האל שדבר בו. והשכר שלעתיד לבוא מספיק לו להירקליטוס לגמרי; כי «אחת יבכרו בני העליה על הכל, והיא: תהלת העתיד שאיננה פוסקת לעולם».

הבוז לבני אדם אשר בלב חכמנו קבל יניקה גדולה מן המצב המדיני והמסורי של מולדתו. זה יובל שנים ויותר, שעול נכר העיק על צואר היונים שבאסיה הקטנה. אמנם עול זה לא היה קשה ביותר; שכן השייכות לחבור הרופף של מדינת פרס הפיאודלית באה בכמה מקרים רק באמצעות בתי המלוכה הפנימיים. ואולם הלא פלא היה הדבר, אילו לא הביא אבדן החירות הלאומית לירידת הרוח הצבורית ולתגבורת יתירה של הענינים הפרטיים. ואף אמנם הוכשרה זה כבר הקרקע לחזיונות ירידה כאלה. תענוגות החיים המרובים והנמוסים המפונקים ביותר שהובאו מן המזרח החלישו לא רק את היסוד הגס כי אם גם את יסוד החומר הקפדני שבמהות היונית הקדומה. אין פלא אפוא, כי שופט-מדות בעל מרה שחורה כחכם-העולם שלנו מצא בבני מדינתו כמה וכמה דברים ראויים לגנאי, וכשעלתה, לאחר תבוסת השלטון הפרסי, הדימוקרטיה לגדולה, לא מצא אותם ראויים לאחוז את השרביט בידם. על-כל-פנים עמד בריבי המפלגות שבאותה תקופה על צד האצילים ונלחם להם בהתמרמרות עזה כעזוז אמונתו בזכותו לבזות מקרב ולב את מתנגדיו. במלים מלאות שנאה הביע את התרגשותו שהגיעה למרום קצה: יפה היו עושים בני איפיסוס אילו היו תולים את עצמם איש ואיש ומוסרים את עירם בידי קטנים; הלא הם שגרשו את הֶרמוֹדוֹרוֹס… באמרם: «אל יהא אדם מצוין בקרבנו; ואם יעמד בתוכנו איש אשר כזה, ילך לו לגור במקום אחר ובין אנשים אחרים». אותו גולה, שנזכר כאן לשבח בחמימות גדולה כל-כך, מצא לו במרחקים פעולה חדשה רבת התהלה. מחברי שנים-עשר לוחות החוקים הרומאיים השתמשו בעצת יודע דת ודין זה וכבדו את זכרו על-ידי מצבת כבוד, שפליניוס ראה אותה בעיניו⁷⁵. ואולם ידידו השב של הרמודורוס נלאה לשאת את עולו של שלטון-העם; הוא עזב את העיר המגואלה בעולתה ושרירותה ובחר בבדידות של הררי-יער, ושם כלה את חייו, אחרי הניחו במקדש אַרְטֵמִיס למשמרת-נחלה לדורות יבואו את מגלת-הכתב, תוצאות עבודת-החיים שלו.

ההנאה השלימה מן הספר היקר הזה לא ניתנה כבר לתקופת ימי-קדם. אותה תקופה מצאה בו כבר מעקשים וסתירות קשים כל-כך, עד שאיש כתיאופרסטס יכול לבארם רק על ידי ההנחה, כי דעתו של הסופר היתה לפרקים מטורפת עליו. אריסטוטלס מתאונן על מבנה המשפטים, שקשה לקורא למצוא בהם דרך, והמון מפרשים, ובהם אנשי שם גדולים, טרחו להאיר את החבור המלא מאפלים. את הקטעים שהגיעו לידינו אין אנו יודעים לא לסדר על מכונם ואף לא לקבוע בדיוק, לאיזה משלשת החלקים, שהחבור נחלק להם: הטבעי, המוסרי והמדיני, שייך כל אחד מהם⁷⁶.

מקוריותו הגדולה של היראקליטוס אינה בתורתו על-דבר החומר הקדמוני ואף לא בתורת הטבע שלו בכלל, אלא היא בזה, שהוא היה הראשון, שטוה את החוטים המחברים את חיי הטבע ואת חיי הרוח, שלא ניתקו עוד מאז, ושהגיע לידי הכללות מקיפות, שנמתחו כקשת גדולה אחת על פני שני המקצועות של ההכרה האנושית. בהשקפתו היסודית היה קרוב ביותר לאנאכסימנדרוס. הרעיונות, כי כל החזיונות הפרטיים בני חלוף הם, כי כל הדברים נמצאים בחליפות ובתמורות מתמידות, כי משטר הטבע הוא משטר של חוק ומשפט, כל הרעיונות האלה קרובים היו לרוחו כלרוח מקדימו הגדול. ואולם היראקליטוס נשתנה ממנו במזגו הסוער, שלא סבל שום חקירה פרטית המצריכה סבלנות, בנטיה פיוטית יותר של כח דמיונו ובשאיפה למתן הצורה הפלאסטית העשירה. ולפיכך לא מצא קורת רוח לא בחומר הקדמוני של אנאכסימנדרוס, המחוסר כל קביעות איכותית, ולא בזה של אנאכסימנס שאין לו צבע ואין לעין שליטה בו. בתור צורת החומר, המתאימה ביותר אל עצם פרוצס-העולם ולפיכך גם העליונה במעלה, נראתה לו זו, שאיננה מעוררת לעולם רושם של מנוחה ואף לא של תנועה קלה ביותר ושמתגלית עם זה גם בעיקר החום החיוני של העצמים המאורגנים העליונים ומתוך כך גם כיסוד הנותן חיים בעצם, כלומר: האש המחיה את הכל, האוכלת את הכל. «סדר הדברים היחידי הזה (כלומר: העולם)», אומר היראקליטוס, «לא נברא על ידי אחד האלים, כשם שלא נברא על ידי בן-אדם, אלא הוא היה תמיד, הוא הוה ויהיה, אש חיה לנצח, המתלקחת במדה והכבה במדה». האש הקדמונית יורדת במחזור קטן ובמחזור גדול ממנו עד לצורות החומר האחרות והנמוכות וחוזרת ועולה מהן אל צורתה הראשונה באותם המסלולים עצמם – כי «אחת היא הדרך אל מעלה ואל מטה». האש נהפכת למים, והמים חוזרים מחציתם ישר אל מרומי שמים בצורת «הבל של אש», ומחציתם נעשים עפר, ששב להיות מים, עד שיגיע לאחרונה בדרך זו שוב לצורת האש. בתור המאורעות המוציאים מחזור זה לפעולות יש לנו לראות את מעשי ההתנדפות, ההתוך והקפאון; ועלינו לדעת כי על פי תורת הטבע התמימה של היראקליטוס אפשר היה לראות גם את כבוי הדליקה בעזרת המים כגלגול האש למים. הפרינציפיון הקדמון של הפיטן-החושב שלנו הוא לא רק מעין ההתהוות והכליה, הרועש בלי חשך, לא רק «אלהי» הוא לו, כפי שהיה גם לבאים לפניו; אותו פרינציפיון הוא בעיניו גם נושאה של תבונת העולם, חוק כל ההויה, שהגיע לכלל תודעה, ו«שאין לקרוא לו ציאוּס» לפי שאין הוא, החוק, עצם פרטי אישי, ואף על פי כן «יש לקרוא לו כן» לפי שהוא העיקר הראשי של העולם וביחוד לפי שהוא העיקר העליון של החיים (זכור את המלה היונית צֶן=חָיה ואת צורות השמות המקבילות של ציאוס!). ואולם אין אנו יכולים לדרוש את העצם הקדמוני הזה כאלהות, הפועלת לשם תכליות ידועות והבוחרת את האמצעים הראוים לכך. היראקליטוס מדמה אותו ל«נער מצחק», המתענג על משחק-לוחות ללא תכלית והצובר גלי חול על שפת הים על מנת לחזור ולהפילם⁷⁷ .

כי בניה והריסה, הריסה ובניה – זאת החוקה המקפת את כל החוגים של חיי הטבע, את הקטנים ביותר כאת הגדולים ביותר. הלא זה גם משפט העולם כולו: כשם שיצא מן האש הקדמונית, כך הוא עתיד לחזור לתוכה; והפרוצס הכפול הזה הולך ונשנה ועתיד להשנות לעתים מזומנות, ולוא גם במרחקי-זמן גדולים עד למאד.

וכאן הורו את הדרך לעיוניו התצפיות הגיאולוגיות של קְסֵינוֹפַאנֶס וההכרות הדומות של אנאכסימנדרוס. ואין לך דבר טבעי מזה, שבסמכו, בדומה לאנאכסמינדרוס, על עובדות נראות לעין על שפת ים התיכון, הניח, שהים נתפשט בזמנים קדומים על שטח יותר גדול מאשר בהוה. וכמו כן אין לך דבר מובן יותר מזה, שבהתאמה לתורת הטבע היסודית שלו הוסיף והסיק: כשם שהאדמה יצאה מתוך המים, כך יצאו המים מתוך האש. וכך הגיע לנקודת מוצא, שלא היה בה כלום מלבד האש. והואיל והאמונה במחזור הדברים היתה מסוגלת לו כבר מתורת אנאכסימנדרוס, אי אפר היה לו לחשוב את מעשה ההתפתחות ההוא כמאורע שהיה פעם אחת ולא יסף. מן האש יצאו כל שאר צורות החומר ואל האש הן עתידות לשוב, כדי שמעשה ההתפרטות יתחיל מחדש ויגיע שוב לאותו הסיום עצמו. רוחב מבטו מקשרו כאן אל הגדולים שבחוקרי הטבע של העת החדשה, ואנו מתפלאים: המקרה הוא זה אם הרגשה גאונית בבאות? הרי הוא והם מסכימים לדעה אחת – למצער עד כמה שהנדון הוא שיטת השמש –, אפילו בדיוק הציור מאותו המחזור העולמי. כל תקופת עולם מתחילה מכדור של אש וגומרת בכדור של אש.

אמנם הנחה זו הביאה סתירות לטבע הדברים וגם לתורתו הוא עצמו, ואין אנו יודעים, עד כמה הוא עצמו הרגיש בהן ובמה בקש להחלץ מהן. «האש ניזון מן האדים, שעולים מתוך הלח»; וכי לא יביאו התמעטות הלח וכליונו לבסוף ממילא גם לידי דלדול מקור המחיה של האש? ועוד: כיצד יכנס החומר, שהיקפו גדל על ידי חמום, לתוך החלל, הממולא כבר בלי זה? תלמידי היראקליטוס המאוחרים – הסטואיים – מצאו עצה לדבר. הם חבלו חלל ריק גדול למאד, המוכן מראש לאותו הצורך. ואולם יש לראות כודאי, שהחכם האיפיסי עצמו לא המציא מוצא זה; שאם לא כן, הרי על ידי הנחה זו של חלל ריק, היה נעשה אחד ממקדימיו של לַויקִיפוֹס, ואי אפשר הדבר, שהמקורות שלנו יעברו בשתיקה על זה⁷⁸.

ואולם היראקליטוס מיחס לחומר לא רק שנויי צורות ותכונות שאינם פוסקים אלא גם תנועה מתמדת בתוך החלל. הוא רואה את החומר כחי. ולא רק באותו המשמע, שבו נקראים מקדימיו הבלתי-אמצעיים בצדק בשם «מחיי החומר» (הילוצואיסטים). הללו היו מבקשים סבת כל תנועה בחומר עצמו ולא בפועל שמחוצה לו. ובזה הלך החכם מאיפיסוס בעקבותיהם. ואולם «האש החיה לנצח» שלו חיה לא רק במשמע האמור. העובדה של חלופי החומר האורגניים, השוררים בעולם הצמחים ובעלי החיים, עשתה כנראה רושם חזק כל-כך על רוחו, עד שהשואה זו היתה לו לנקודת מוצא גם בהסתכלותו בפרוצסים החמריים בכלל. כל החי נמצא במצב של התפרדות והתחדשות מתמידות. והואיל והחומר נחשב לחי מן הבחינה האמורה לעיל, אין פלא, שהגיע בכחו של סמיכות-הרעיונות לחשוב את החומר לחי אורגני גם מבחינה זו. ומכאן נולדה תורת היראקליטוס בדבר זרם הדברים. מה שנראה לעיננו כמתמיד אינו אלא דבר שבמראית-עין לבד. באמת הולך העצם ומשתנה בלי חשך. ואם השתנות זו איננה מביאה לידי כליונו – אין זה כי אם במקום ובסבה, שתחת חלקי החומר הקטנים הנפרדים מן העצם נכנסים בלי הרף אחרים הממלאים את מקומם. המשל החביב עליו ביותר הוא הזרם השוטף. «אין אנו יכולים לרדת פעמים לתוך נהר זה עצמו; כי מים חדשים ומחודשים זורמים לתוכו בתמידות». ולפי שהזרם, בבחינת המון מים שאיננו פוסק, אחד הוא תמיד, ואלו מבחינת החלקים שמהם הוא עשוי אינו תמיד אותו הזרם, מקבל הרעיון האמור לעיל גם בטוי אחר, מחודד בצורה פרדוכסלית: «אנו יורדים לתוך נהר זה עצמו ואין אנו יורדים לתוך נהר זה עצמו; אנו הוים ואין אנו הוים⁷⁹».

ולתוך אותה אנאלוגיה עקומה עלו בלולים גם תפיסות נכונות ומסקנות מעמיקות. על אלה האחרונות ראויה שתחשב גם הסברה, שרשמי הריח וגם – כמו שהוכרחו להאמין בימים ההם – רשמי הראיה נולדים מתוך חלקי חומר קטנטנים, שמתפרדים בלי הרף מן הדברים. ואולם יהיה איך שיהיה – המסקנה היתה בכל אופן הכרת-טבע, שמתאימה במדה מפליאה עם משנות של הפיסיקה בימינו. ההתאמה מדויקת כל כך, עד שבטוי מכלל של התורות הללו דומה כמעט מלה במלה להרצאה קדמונית מתורת היראקליטוס. «יש מניחים», אומר אריסטוטלס⁸⁰ , ובדבריו אלה הוא מתכוון בהכרח לחכם מאיפיסוס ולתלמידיו, «שאין מקצת הדברים מתנועעים ויתרם בלתי מתנועעים, אלא כולם מתנועעים בכל שעה, אף על פי שאין התנועות הללו ניתנות לתפיסתנו». וחוקר-טבע פילוסופי בדורנו שונה: «המדע שבזמננו חושב לודאי, שחלקי החומר הקטנטנים נמצאים כל שעה בתנועה… אם כי התנועות הללו מתחמקות מתפיסתנו»⁸¹ . ויובא נא בחשבון, כי היראקליטוס כתב בתקופה, אשר זרות היו לה גם תורת-החום, גם תורת האור ותורת-הקול שלנו, בתקופה שלא ידעה את גלי האויר והאיתר, כשם שלא ידעה שביסוד כל תחושת חום מונחת תנועה מוליקולרית אפילו בגושים המוצקים, בתקופה שלא היתה לה שום ידיעה והשערה מטבע הפרוצסים הכימים והתאיים ושהיתה חסרה גם את הטלסקופוס, שמגלה לפני עינינו התמהות תנועות גם במקום, שהעין שאיננה מזוינת רואה רק מנוחת קפאון ושכופה אותנו בכח כביר מאתנו על הרעיון, שממשלת התנועה רחבה לבלי חוק ממדת תפיסתנו אותה. מי ששוקל כל זה בדעתו יבוא לידי ציור עליון מעומק-המחשבה הגאוני של הוגה-הדעות מאיפיסוס, ואולי ישתומם יותר מכל על זה, שהקדמות-עתיד כבירות כל-כך לא העשירו יותר את החקירה בפרטי הטבע. אפס כי אכזבה זו אין בה כדי להקטין את שבחו של האיפיסי. על-ידי ההכרה בעובדה זו, שיש תנועות שאינן נראות, נבקעה חומה, שחסמה את הדרך לחדירה לתוך מצפוני הטבע; ואולם הכרה זו אי אפשר היה לה להעשות פוריה באמת ועשירת התוצאות אלא על-ידי ההכרה פורצת-הדרך השניה, ההנחה ממציאת גופים קטנטנים, שאינם לא נראים ואף לא נהרסים ולא משתנים, שכל דמויות החומר עשויות מהם והם עצמם יוצאים מכל חליפות הצורות של החומר בלי כל שנוי, – על-ידי עבודת-הרוח הגדולה של בעלי תורת-האטומים. היראקליטוס עצמו, אשר תכונתו הפיוטית לא היתה עשויה לפתוח ולהקדים את ביאור-הטבע המיכני, העלה מתוך אותה התורה היסודית מסקנות, שהיו מוכשרות להאיר מקצועות-הכרה אחרים.

חליפת-התכונות בזה אחר זה יש לה חזיון דומה לה בדיוק בזה על יד זה. אף כאן מתגלה לעיני המתבונן בעין פקוחה רבוי פנים, שמעמיד בסכנה את האחדות של העצם ושל תכונתו. עצם אחד מתיחס אל עצמים שונים אחרים יחסים שונים זה מזה ולפרקים תכופים גם יחסים מתנגדים זה לזה. «מי הים הם הטהורים ביותר והמתועבים ביותר; לדגים הם טובים לשתיה ומועילים, ואלו ביחס לאדם אינם ראויים לשתיה והם מזיקים». וכל היודע את שרידי חבורו של היראקליטוס יכיר בברור, שהפילוסופוס לא בא להביע במשפטו זה תצפית יחידה לבד: זו היא התורה בדבר יחסיות האיכויות, שהוכרזה כאן בפעם הראשונה ושהוא הביאה מיד, כדרכו, עד למסקנותיה הקיצוניות: «טוב ורע היינו הך»⁸² . ואנו נזכרים שוב באותו המאמר הפרדוכסלי: «אנו הוים ואין אנו הוים». ובאמת התורה בדבר שטף הדברים מצד אחד ותורת היחסיות מצד אחר מביאות שתיהן למסקנה אחת: גם מצבי העצם זה לאחר זה גם איכויותיו זו על יד זו טבועים לעתים קרובות בחותם של הבדלים עמוקים ולפרקים לא רחוקים אף של נגודים גמורים. כל הקבוע והמוצק של ההויה הוא בעיני הוגה-הדעות שלנו כאילו אינו, הוא מרבה להנאתו במאמרים בגנות השכל האנושי; הוא שוכח או מזניח את ההגבלות, שהן לבדן עושות אותן הנחות מובנות ומתקבלות על הדעת. הנהר נשאר במשמע אחד אותו הנהר, ובמשמע אחר הוא משתנה; «א» הוא מבחינה אחת «טוב» ומבחינה אחרת «רע». ואולם האיפיסי אינו נותן את דעתו לכך; העדר-האִמון של מחשבתו מסייע לגאות-חוקרים שלו; כל מה שתגדל הזרות שבתוצאות שהוא מגיע אליהן, יותר רצויות הן לרוחו, המתענגת על המוזר, המחבבת את פתגמי החידות, המזלזלת באמתות הפשוטות, המובנות לכל. הוא חשוב לאמת שאין לפקפק בה, לחוק יסודי, השליט בכל המקצועות של חיי הטבע וחיי הרוח, כי דבר והפוכו אינם שוללים זה את זה, אלא אדרבה מחייבים זה את זה, ולא עוד אלא שהיינו הך. הנכעס עליו בשל כך? לא ולא. ביחס לאמתות, שאין מודים בהן ושמזניחים אותן, וביחוד ביחס לאלה מהן, שלפי טבען דומה שאי אפשר להן כלל להמלט מן ההתנכרות וההזנחה, עיקר החשיבות והקושי הוא שבכלל יתגלו. ההגזמות, החביבות על מגליהן, ראויות לסליחה, כשם שהן קלות להבנה, ולא עוד אלא שברבות הימים יוצא הפסדן בשכרן. כי הנה המלמד ההגיוני הקפדן לא יאחר לבוא; המזמרה הכורתת את גידולי-הפרא תעשה את עבודתה במוקדם יותר או במאוחר יותר. ואולם ההפלגה שבהכרזת האמתות ההן, שמסיחים דעת מהן בנקל, ההחלטיות הגמורה שבה הן נאמרות, נותנות להן זוהר והבלטה, השומרים עליהן מפני הסכנה להשתכח שוב. וראשית כל קודח החדוד הפרדוכסי ומחזיר את האמתות האלה לתוך מעמקי הרוח של מחוללן. הן נעשות לו קנין עולם שאינו אובד והשמור את בעליו תמיד. ואף הַסַאטוּרְנַלִיוֹת הספיקולטיביות של היראקליטוס נראות לנו כמקור הברכה היקרה ביותר, שהביא אל אוצר המחשבה והדעת האנושית. ואמנם אלמלי באתי להאיר הארה מלאה את ההיקף הבלתי משוער של האמתות היסודיות, הכלולות באותן ההפלגות, לא הייתי יודע במה להתחיל ובמה לסיים. התורה הנכונה בדבר תפיסות-החושים והודאתה בגורם הסובייקטיבי היא מסקנה מתורת היחסיות; ההכרה, שאותו הנמצא עצמו שבעולם החיצוני פועל באפנים שונים על אורגנים שונים, על אישים שונים ואפילו על אותו האיש במצבים שונים – הכרה זו, אשר הוגי-הדעות היוניים היו עתידים להגיע אליה בקרוב ושרק היא יכלה לשמור אותם מספקנות חסרת טעם ובסיס, היתה אצורה בתורת היחסיות של היראקליטוס כפרי בתוך הגרעין. וכאן גם המקור להכרה האחרת, העמוקה והנחוצה עוד יותר, כי דעות, מצוות, מוסדות, שהיו כשרים וטובים בתקופה אחת מתקופות ההתפתחות האנושית נעשות בלתי מספיקות ואפילו מפסידות בתקופה אחרת. «תבונה נעשית אולת, החסד נעשה נגע», רק לפי שדבר אחד מביא פעולות שונות למאד ואפילו הפוכות בתקופות שונות ובחבור את גורמים שונים. היסוד התוסס העצום, שפועל כנגד נטית-השמירה המחוסרת טעם בכל המקצועות – בטעם ובמוסר, במוסדות המדיניים והחברתיים – זהו הרילאטיביסמוס, שהיה חסר תמיד וחסר עד היום בכל מקום שהכרוז: «כך היה תמיד!» נחשב לתשובה מספקת לכל ערעור על הקיים ועומד. ואולם תורה זו סייעה לא רק להתקדמות, אלא שמשה גם לשמירת הראוי להשמר בכל אותם המקצועות; שכן רק היא לבדה מסוגלת לבאר באור מספיק ולהצדיק את החליפות והתמורות, את הסתירות שבין מה שנחשב לאמת עכשיו וכאן ובין מה שהוכר לנכון שם ולפנים. במקום שאותה התורה חסרה, מביא כל שנוי-צורה ממשי בחוקים הקיימים, או אפילו הידיעה בלבד שלא תמיד ולא בַכּל שררו אותם הכללים, לידי ספיקות עמוקים שאין להם תקנה בצדקת כל החוקים בכלל. ביחס לרבוי-הפנים הממשי שבצורות-החיים האנושיות, לגמישות של תכונתנו ושל תופעותיה, המשתנות כל-כך משעה לשעה וממקום למקום, יכולה לצדוק רק השקפת-חיים, שיודעת להסתגל אל חליפות פְּרוֹתֵיאוֹס הללו, ולא השקפת-חיים, הרואה את הישועה בהתמדה קפואה והחושבת כל פרוצס של השתנות לשלטון השרירות והמקרה.

והנה גם התורה בדבר מציאות הסתירות זו על יד זו. אין הפיטן-הוגה הדעות שלנו נלאה להרצות ולהאיר תורה זו. «המפולג הוא מותאם בתוך עצמו»; «ההרמוניה שאינה נראית» – כלומר: זו שבאה מתוך נגודים – «טובה מן ההרמוניה הנראית»; החולי «יצר את הבריאות, הרעבון – את השובע, העיפות את המנוחה»! פעם בקיצור נמרץ של שפת האורים, פעם בהרחבה ובהסברה ברה כחמה שנן ישנן, כי חוק הנגודים שורר בטבע ובחיי בני האדם, כי «אין טוב להם לאלה שימלאו מאוייהם», כלומר: שכל הנגודים יתמזגו להתאמה שלימה. ולא עוד אלא שהוא מגנה מאד את הומירוס, על שהיה רוצה לראות בכליונם של «כל פגעי החיים» ומבקש שתחדל «המלחמה בחוג האלים והאנשים», ומתוך כך היה מבקש את «אבדן היקום» כולו. כל המאמרים האלה יוצאים לכמה וכמה ענינים, מהם בגדר הרשות ומהם בגדר ההכרח. כל מה שאנו קוראים לו תכונת-הקטביות, במשמע הרחב ביותר, במלכותם של כחות-הטבע, הכרח התמורה לשם יצירת התחושה בכלל ותחושות-ההנאה בפרט, תלות כל הטוב ברע שכנגדו, הצורך ההכרחי בהתחרות ובמה שנקרא בפינו היום בשם מלחמת הקיום לשם ההתפתחות והעליה של הכחות האנושיים, ההכרח של קיום משותף של כחות מתנגדים זה לזה במדינה ובחברה – כל הענינים האלה ואחרים כיוצא בהם נתונים באותם הפתגמים המחזיקים את המרובה אם בדרך רמז סתום ואם בהסברה מחוורת. ותמיד הולך ומרחף מבטו של חכמנו מן העולם שאיננו חי אל עולם החי ולהפך. ולא היא. על צד האמת הבדל זה אינו קיים כלל במציאות בשבילו, שכן הוא רואה את העולם כאש חיה נצחית, וגם נושאת החיים, הנפש והאלהות, אינה לו אלא אש לבד⁸³.

קשה לנו ביותר ליחס לפילוסוף-הטבע הקדמון את ההכרה החברתית, שנזכרה לעיל לאחרונה, אלא שדוקא רעיון זה הובע באחד ממאמריו באופן שאינו ניתן להתפרש לשני צדדים. «הקרב» הוא לו «האב והמלך» של כל הדברים או העצמים. אילו היה קטע זה נגמר במלים האלה, לא היה עולה על דעת אדם לפרש את הדברים במשמע אחר מלבד המשמע הטבעי והקוסמולוגי. עינו של האיפיסי היתה רואה בַּכּל פעולה של כחות ותכונות מתנגדים זה לזה ועוזרים זה על יד זה ומתנים זה את זה; כסבור היה לגלות חוק של «קטביות», שמקיף את כלל החיים וכולל בתוכו את כל גלויי-חוקיות הפרטיים. מנוחה שאין עמה מלחמה סופה שמחלשת, מקפאת ומקלקלת את הכל: «המשקה המזוג מתפרד ליסודותיו אם אין אתה מנערו»; עיקר המלחמה והמחלוקת הוא יסוד התנועה המתמדת, הנותנת חיים ומקיימת חיים; בתור מחולל, מסדר ומשמר מסמנים אותו שמות התואר «אב ומלך»⁸⁴ . וכאן היינו יכולים להפסיק לפנים, אבל לא עכשיו, לאחר שמציאה יפה – מאמצע המאה התשע עשרה – נתנה לנו את המשך הקטע ההוא, וזו לשונו: «ואת אלה הראתה» – המלחמה – «כאלים ואת אלה כאדם, את אלה עשתה לעבדים ואת אלה – לבני חורין»⁸⁵. העבדים הם שבויי המלחמה וצאצאיהם, ואלו מנצחיהם ומושליהם הם בני-החורין. בזה רוצה היראקליטוס בלי ספק לומר, כי המלחמה הפרידה על ידי בחינת הכחות ועמידתם בנסיון בין המוכשרים ובין שאינם מוכשרים, טבעה את המדינה ונתנה חתוך-איברים לחברה. והוא משבח את המלחמה, שהביאה לעולם הבדל-ערכים זה; ועד כמה גדול בעיניו הבדל-ערכים זה יש לראות על-פי המקבילה המתאימה לעבדים-ובני-חורין – האלים ובני אדם. אף הבדלה זו של שני חלקי הזוג הזה הביאה המלחמה: כיחס בן החורין אל העבד כן יחס האדם שהיה לאל אל האדם הרגיל. לדעתו של היראקליטוס נמצאות על-יד מחנה הנשמות הפשוטות, אשר השאול מכסה עליהן – ואשר חוש-הריח ימלא להן בממשלת הלח והעכור את מקום מכשירי ההכרה העליונים – רוחות אחרות נבחרות, שמתרוממות מחיי אדמות אל קיום אלהי. הוא רואה לפניו סולם-מדריגות של עצמים, המשתנים זה מזה במעלה, ואף בערך, בכשרון וסגולה. הוא מעמיד את סדר המדריגות על סדר מעלת הערכים, ועכשיו הוא שואל לסבותיו של הבדל-הערכים. והוא מוצא אותן בחכוכי הכחות, המתגלים בצורת מלחמה, פעמים במשמעה העצמי ופעמים במשמע מושאל פחות או יותר⁸⁶. בני-גונים אלה יש בהם צורך בתור איברי-בינים הכרחיים בין ההוראה הקוסמולוגית של המאמר ובין הוראתו החברתית. ואולם אין להפריז על הכח המחליש של המשמע המושאל. היראקליטוס ראה את חולשת-הרוך של אחיו בני-יוֹניה, שעוד קסינופאנס הוכיחם על רדיפתם אחרי תפנוקים מרושלים, ראה את רפיון בני מדינתו, שקאלינוֹס היה קובל עליו⁸⁷, ראה את הרעות הרבות שמצאו את מולדתו, וכל אלה הביאוהו כנראה להעלות ביותר את ערכם של כשרונות המלחמה. הוא מכריז ואומר: «את הנופלים במלחמה מכבדים אלהים ואנשים!» ו«ככל אשר תגדל הנפילה תגבר תרועת התהילה»⁸⁸. אפס כי גם הנסיונות המכאיבים ביותר לא שמשו לחוקר, שכחו הוא בהכללה גאונית, אלא דחיפה ללכת הלאה במסלת מחשבתו. ומטרתה הגדולה של זו היתה הפעם ההכרה הכוללת, כי הנגוד וההתנגשות הם תנאי יסודי לשמירת הכח האנושי ולשכלולו המוסיף ועולה.

ואולם עם כל מה שעצמו ועמקו המחשבות, שמצאנו עד עכשיו אצל הוגה-הדעות שלנו, הרי ההפתעה הגדולה ביותר עודנה לפנינו. היראקליטוס הוא שהעלה והביא את סדרי-הקבע הפרטיים, שהאמין לראות בטבע ובחיי אדם, עד לידי הרעיון בדבר סדר אחד, שמקיף את הכל. עינו ראתה את ממשלתה הנמרצה, ללא יוצא מן הכלל, של חוקיות המקיפה עולם ומלואו. וכשהוא מכיר ומכריז על השלטון הכללי הזה של החוק, על ממלכת הסבתיות, שאין להמלט ממנה, הרי הוא מסמן נקודת-מהפך בהתפתחות הרוח של המין האנושי. «השמש לא תעבר את חוקה; כי בעשותה כן – והדביקוה הָאֵירִינִיוֹת, שַמָשות המשפט». «על המדבר בשכל להשען על הכללי שבכל דבר, כאשר תשען העיר על החוק, ועוד הרבה יותר מזה; כי כל חוקי אדם נזונים מן החוק האלהי האחד». «בעוד שלוֹגוֹס זה» – כלומר: חוק יסודי זה – «מצוי בכל שעה, בכל זאת לא יכירוהו האנשים, גם טרם שמעו על אדותיו גם אחרי שמעם עליו ראשונה»⁸⁹. על השאלה, במה הצליח היראקליטוס לעלות אל מרומים אלה של ההכרה? יש להשיב ראשית כל: הוא חבר וצרף כאן מגמות, שהניעו את כל בני תקופתו. באור-העולם, העומד על פעולות של שרירות רצון מצד עצמים שלמעלה מן הטבע, שחליפות תמיד לרוחם, לא נתן ספוק לא להכרת הטבע שנתגברה ולא לתביעות המוסריות המעולות של אותה תקופה. ההעלאה המתקדמת ובן לויתה: השפור המוסרי של האל העליון או אל השמים, הנסיון שנתחדש תמיד להוציא את רבוי-הפנים המגוון של הנמצאים מתוך שורש חמרי אחד – כל אלה מעידים יחד על חזוק האמונה בשווי תכונתו של עולם, באחדות המשטר העולמי. נפתחה הדרך אל ההכרה בחוקים השליטים בכל. והכרה זו היתה צריכה בהכרח ללבוש צורה חמורה ומדוקדקת יותר ויותר. הונח היסוד לחקירת הטבע המדויקת, מתחילה על ידי התוכנים ואחרי כן גם על ידי הטבעיים המתימטיקאים, אשר פיתאגורס תופס ביניהם מקום בראש. השמועה בדבר תוצאות נסיונותיו היסודיים בחזיונות השמע עשתה בהכרח רושם, שקשה לנו כמעט לציירו לעצמנו על כל גדלו. הגע בעצמך: המרפרף שבחזיונות, הקול, נתפס והובא בעול המספר והמדה – מי יעמוד עוד כנגד הבולמים הללו? לא ארכו הימים ומאיטליה התחתונה יצא הכרוז ועבר את כל הֵילַאס: מהות הנמצאים היא – המספר! הסברה מחייבת, ובמקצת גם נודע הדבר, כי האיפיסי לא סגר על עצמו מפני הרשמים ההם. ודאי שהתפקיד, שממלאים בעיוניו המושגים של ההרמוניה, של הנגוד וביחוד של המדה, יש ליחסו ברובו להשפעות של פיתאגוראס ובמעוטו להשפעות משל אנאכסימנדרוס. במדה שהוא עצמו לא נוצר להיות חוקר דייקן – לשם כך היתה התרגשותו גדולה יותר מדאי, רוחו לא היתה מפוכחת למדי ונוטה להשתכר במשלים ולמצוא ספוק בהם – בה במדה היה מסוגל להעשות כָּרוֹז להכרת העולם החדשה. בנדון זה, ולא פחות מזה גם ביחס אי צודק מכמה פנים אל יוצרי המדע האמתיים, דומה היה באמת אל בקוֹן מזכיר הממלכה⁹⁰ , שהשווהו אליו זה לא כבר במשמע אחר שאינו עולה יפה כל עיקר. אפס כי לא רק כח הדברנות וכשרון מתן הדמות הפלסטית חיים בקרבו. כל-עומת שביאוריו לחזיונות הפרטיים הם על פי רוב מוטעים וילדותיים – כגון: «השכור נהוג בידי נער שאין לו חתימת זקן וכושל בהליכתו, יען כי נפשו לחה», או: «הנפש היבשה היא החכמה והטובה שבנפשות» – כן מפותח בקרבו למעלה מכל מדה הכשרון הגאוני לגלות את השוה מבעד לקליפות השונות ביותר. מבין הוא כמועטים לחזור ולשנות הכרות, שהגיע אליהן מתחילה במקצוע מיוחד מוגבל, לאורך כל שורת מדריגות העצמים, דרך העולם הכפול של חיי הטבע וחיי הרוח. ואף אמנם לא היה לו צורך – כמו שהעירונו כבר למעלה – לגשר מתחילה את התהום שבין הטבע ובין הרוח, שכן תהום זו לא היתה כמעט קיימת כלל לא לו ולא למקדימיו. וגם בחירת החומר הקדמוני שלו היתה לה השפעה חוזרת מסייעת לדבר. מי שראה כמוהו את העולם נברא מאש, כלומר: מחומר הנפש, כיצד יעלה בדעתו להגביל את הכללותיו, שהסיק מאיזו ממקצועות חיי הטבע, דוקא ביחס לחזיונות הנפשיים ולתולדותיהם, החזיונות המדיניים והחברתיים? ומכאן ההיקף הגדול, הסובב את הכל, שבהכללותיו, אשר מרום גבהן הוא ההודאה בחוקיות הכללית שבכל המתרחש.

ואולם היה כאן עוד גורם אחר, – גורם שבא ממשנתו בדבר זרם הדברים וכן גם מתורתו, נעדרת השלימות לגמרי, בדבר החומר הקדמוני – שהמריצו לעלות ולהגיע באמת לאותם מרומים עליונים, להכריז בכל תוקף על חוק-העולם, המסדר את כל המאורעות, בבחינת המטרה העליונה של ההכרה. שאלמלא כן צריך היה לחשוש, שלא ישאר בידו בכלל שום נשוא להכרה בת סמך; אותה טענה, שטען כנגדו אריסטוטלס⁹¹ ללא צדק, היתה יכולה להראות במקרה זה כצודקת וקולעת למטרתה. מעתה לא היה הדבר כך. בתוך עצם כל חליפות העצמים היחידים והתמורות שבצורות החומר, למרות החורבן שעובר על מבנה העולם לתקופות קבועות ושממנו הוא צריך לחזור ולהבנות מדי פעם בפעם, עומד חוק העולם איתן ומוצק, על יד החומר הקדמוני (שנחשב לבעל נפש ותבונה, ושבו הוא, חוק-העולם, מתמזג בתור תבונת-העולם או האלהות הכללית בצורה מיסטית לא-ברורה) בבחינת הדבר המתמיד היחידי בתוך זרם המאורעות, הסובב-הולך ללא ראשית וללא אחרית. להכיר את חוק העולם או את תבונת העולם – זוהי חובת השכל העליונה; להכנע לו ולהשמע לו – זהו הקו העליון להנהגתנו. הדעתנות ושרירות-הרצון הן המגלמות את הכוזב ואת הרע, שהם ביסודם ענין אחד. ה«התנשאות» דומה לאחת הצורות הנוראות ביותר, שיכולות לבוא על האדם, ל«חלי-הנופל», שנחשב בעיני הדורות הראשונים לגזירת השטן; ו«שחצנות» שבנו «חובה עלינו לכבותה כדליקה». «אך זוהי מן החכמה להכיר את התבונה – (או את שכל-העולם), שמנהיגה את הכל דרך הכל». אמנם אין זה דבר קל לקיים תביעה זו, כי האמת היא מוזרה; הן «אהוב יאהב הטבע להתכסות», ו«על-ידי הזרות שבו הוא משתמט מן ההכרה». ואולם החוקר חייב לאזור את מיטב כחותיו, להיות מלא רוח הוגה דעות עירנית ומוכן תמיד להפתעות; כי על כן «אם לא תחכו אל אשר לא יחוכה, לא תמצאו את האמת, אשר קשה לגלותה ואי אפשר כמעט לגשת אליה». «חלילה לנו להעמיד השערות מתוך קלות-ראש בדבר הענינים העליונים»; לא השרירות תהיה לנו למורה דרך, כי «עונש נכון לחרשי השקר ועדי הכזב». מוסדות בני-אדם קימים רק בשעה ובמדה, שהם מתאימים לחוק האלהי; כי חוק זה «מגיע לכל מקום שהוא רוצה ומספק לכל ומנצח את הכל». ואולם בתוך הגבולות האלה שורר החוק האנושי, «שלשמו חייב העם להלחם כהלחם לחומה»; אפס כי החוק אינו מה שירצה בעיני ההמון רב הראשים וחסר השכל, אלא הוא ההכרה ולעתים קרובות «העצה של היחיד», זה «שמחויבים לשמוע לקולו» בגלל חכמתו היתירה⁹² .

חכמנו השפיע על הדורות השפעת פיפיות מיוחדת במינה. הוא מראה בתור גורם היסטורי דו-פרצופין כאשר יהיו לפי תורתו לכל הדברים. בלשונו הוא עצמו אנו יכולים לומר: הוא הנהו ואינו מגן לקיים ועומד, הוא הנהו ואינו לוחם מלחמתה של המהפכה.

נקודת הכובד של השפעתו מונחת אמנם, בהתאם לתכונת היחיד המיוחדת שלו, בצד הראשון האמור. בתוך בית מדרשם של הסטואים שמשה השפעתו בבחינת הקוטב שכנגד לעומת המגמות הקיצוניות של הקיניסמוס. מתוך הכרתו בחוקיות שבכל המאורעות נוצרה תורת הדטרמיניסמוס החמור של אותה כת, אותה תורה שהפכה והיתה, כנהוג, בעיני כל, חוץ מבעלי המח הצלול ביותר, לתורת הפאטאליסמוס. מכאן הנטיה לפרישות וכמעט ל«קווייטיסמוס», כפי שהיא מדברת אלינו כבר מתוך חרוזי קלֵיאנתֶּס, מכאן ההכנעה מרצון לכל מעשי הגורל, שאֶפִּקְטֶט ומַרְכּוּס אברֶלִיוּס היו למבשריה. וגם מן הנטיה הסטואית אל ההסתגלות לאמונת העם על ידי הוצאתה מפשוטה מצאנו כבר את ההתחלות הראשונות אצל היראקליטוס. וכן גם ראוי להזכר כאן גם תלמידו בזמן החדש, הגל, בעל ה«פילוסופיה-של-הריסטאברציה», בעל הרוממות המיטפיסית לכל המקובל בעניני המדינה והכנסיה, בעל המאמר המפורסם: «מה שנמצא הוא שכלי, ומה שהוא שכלי – נמצא»⁹³. ומצד אחר אנו רואים, שגם הרדיקליות של צעירי תלמידי הגל היתה קרובה קורבה פנימית להיראקליטוס, ולאסאל יוכיח. ואם אתה רוצה להכיר את המקבילה המפליאה לאיפיסי, את תאומת-דיוקנו, שהביאו הדורות האחרונים לעולם, תמצאה בהוגה-הדעות הכביר של המהפכה, בפרודון, אשר לו לא רק משנות יחידות ואופייניות מאד משותפות עם היראקליטוס, אלא הוא גם דומה לו דמיון נמרץ בין בעצם תכונת רוחו ובין גם בצורה הפרדוכסית של מאמריו, הקשורה בזו⁹⁴.

ישוב הסתירה הזאת קרוב אלינו למדי. הגרעין הפנימי של ה«היראקליטיות» הוא ההצצה לתוך רבוי-הצדדים שבדברים, המרחב של האופק הרוחני, בנגוד לכל מיני הגבלות צרות הרוח. והכשרון וההרגל של סקירות מקיפות כאלה יש בהם מטבעם כדי להביאנו להשלים עם אי-השלימות שבמהלך העולם ועם הפגעים שבהתפתחות ההיסטורית. כי הנה הללו מראים לנו לפרקים תכופים בצד המכה את הרפואה, בצד הסם את הסם שכנגד; הם מלמדים אותנו להכיר כמה פעמים בנגודים נראים התאמה פנימית עמוקה, במכוער ובמזיק – כמה מיני מעברות ומדריגות אל הנאה והמועיל. ובזה הם מביאים אותנו לדון לכף זכות את סדרי העולם ואת חזיונות ההיסטוריה. הם שמביאים לעולם «צידוקי האלהות» וכן גם «הצלות» של אישים ושל תקופות וצורות-חיים שלימות. הם מולידים חוש היסטורי ואינם רחוקים מזרמים דתיים-אופטימיים. צא ולמד מתקופת הרומנטיות, שתגבורת הזרמים האלה חלה בה ביחד עם תחית תורתו של היראקליטוס. ואולם תכונת-רוח זו עצמה, מתוך שהיא מבטלת את הקביעות החד-צדדית שבכל משפט, סופה שהיא מביאה במדה מרובה לידי זלזול באבטוריטה. המחשבה, שהביאוה לידי תנועה וזריזות קיצוניות, שונאת בעצם כל קפאון של משפטים קבועים שאין להזיזם ממקומם. מקום שהכל נראה בו כזורם, שכל תופעה יחידה נראית כחוליה בשלשלת של סבות, כמצב התפתחות עובר – כיצד תתקיים בו לאורך ימים הנטיה לכרוע ברך לפני תולדה אחת יחידה של פרוצס התמורות שאינו פוסק, כאילו היא בת הנצח ואסור לנגוע בה?

יש רשות לומר: שיטת היראקליטוס היא משמרת מבחינה היסטורית, לפי שהיא מראה בכל שלילי גם את החיובי; היא מהפכנית קיצונית, לפי שהיא מגלה בכל חיובי גם את השלילי. אין היא יודעת שום מוחלט, לא בטוב ולא ברע. ולפיכך אין היא יכולה לא לדחות דבר בהחלט ואף לא לקבל דבר בהחלט. המותנה שבמשפטיה מטיל עליה את מדת הצדק ההיסטורי; אבל הוא גם מעכב אותה למצוא קורת-רוח שלימה בכל דמות שתהיה⁹⁵.

ואולם עלינו לחזור מספיחיהן האחרונים של תורות היראקליטוס, שמגיעים עד לזמננו, ולשוב אל מקור שרשן. לא פעם אחת נזכרו כאן בין המשפיעים על היראקליטוס שמותיהם של פיתאגורס וקסינופאנס. ואף להוגי-הדעות הללו קדמו אחרים בדרכם. רבים הם זרמי חיי הרוח העירנים באותן שנות-המאות, השוטפים זה על יד זה ובמקצת גם זה לתוך זה, עד שכמעט אי אפשר כלל להתמיד ללכת בעקבותיו של אחד מהם בלי שיתעלמו מתוך כך לשעה מן העין חבריו החשובים לא פחות ממנו. ולפיכך דומה, שכבר הגיעה השעה לשוב בדרכנו ולמלא מה שהחסרנו אולי זמן רב ביותר.

 

פרק שני: תורות מעשי-בראשית של האורפיים    🔗

א.    🔗

החזר הזרם של הנאת העולם וההשכלה, העליזות והנוטות לעת מצוא לקלות ראש, שהתנשא בשירת העלילה החצרנית, וירד שוב אחורנית כל-עומת שעלה? או אולי רק התרוממות השדרות הנמוכות של העם לכח ועושר היא שהעלתה גם לגדולה את השקפת החיים שלהן, של חוגי הבורגנים והאכרים? בין כך ובין כך מראים לנו הדת והמוסר של יון שלאחר תקופת הומירוס פנים שנשתנו שנוי מהות. סימנים כבדי-רוח, קודרים, אפלים מתחילים להשתרר כאן. כפרות-רצח, פולחן הנשמות, זבחי-מתים מופיעים בפעם הראשונה או נעשים לכלל במקום שהיו לפנים היוצאים מן הכלל⁹⁶. אמנם אין אלו יצירות, שכולן חדשות בעצם, אלא הן – במדה לא קטנה, למצער – נחלה ישנה, שחזרה ונתחדשה או נראתה לעין בראשונה; על דבר זה מעידות ביחוד ההתאמות המרובות והעמוקות שבין המנהגים וההשקפות האלה של היונים ובין אלו של העמים הקרובים להם בגזע, ומה גם של האומות האיטלקיות, הקרובות להם ביותר. ואולם אין ספק שבמקצוע האמונה בהשארות הנפש בא שנוי-פנים מתקדם והולך, – ובשנוי זה, שהשפיע השפעה גדולה גם על ההתפתחות העיונית של היונים, עלינו להתבונן בפרטות.

תמונות העולם הבא היו מעסיקות בכל הזמנים את מחשבות האדם. וצבע ודמות היו מקבלות מן המצבים והלכי-הנפש המשתנים של העמים. מתחילה נראה אותו העתיד כהמשכו הפשוט של ההוה. המאושרים מצפים לעתידם מתוך שמחה, והסובלים – מתוך צפית-עגמה. הנסיכים והאצילים רואים את העולם הבא, כאילו הוא שורה שאיננה פוסקת של שמחות הציד והמשתה, המשרתים והעבדים רואים אותו כשלשלת ארוכה לבלי מדה של עבודות-פרך. אפס כי כל עתיד הוא גם נעלם ומלכותו היא לפי זה במה גם לתקוות עפות אל על וגם לאימים קודרים. כי אם הרצון נקרא «אבי המחשבה», הרי הדאגה היא אמה, וסימני האבות ניכרים חליפות בפני צאצאיהם. כל מקום שהעולם הזה מלא שפע תענוגות, יראה אותו העתיד בנקל כבבואה קלושה של זוהר ההויה הארצית. במקום שהויה זו מניחה בקעה רחבה למשאלות ולמאויים, שם יטבול הדמיון ברצון את מכחולו בצבעי התקוה; ואלו רבוי עצום של יסורין והיוצא ממנו, ההרגל ביסורין, מקהה את כח הרציה וגם את כח התקוה אתו וגורם לכח המדמה, שישתקע בחזיונות-עתיד נוגים. על-יד שנויי המצבים החיצוניים פועלים כאן גם הבדלי המזג שבין העמים. ואולם בדרך כלל דומה תמונת-העתיד, עד כמה שפועלים הכחות האמורים לעיל לבדם, אל ההוה הממשי, אם כי פעמים היא מקבלת, בתוקף ההבדלים האמורים, צבעים בהירים יותר ופעמים צבעים כהים יותר. ואולם אין הדבר קשה להכיר את ההתחלות, שמהן יוצא בהמשך הזמנים שנוי דמותו של יליד-הדמיון הזה. הנקודה האחרונה של גלגול זה היא אותה ההשגה מן החיים שלעתיד לבוא, שאפשר לכנותה בקצרה בשם תורת השכר והעונש. רוקם ראשון שלה נתון בהכרה הממשית, שגורל היחיד בהוה מותנה בכמה בחינות על ידי סגולותיו המוסריות והרוחניות. הגבור, האמיץ, הזהיר, התקיף בדעתו מגיע עלי אדמות לעתים לא רחוקות לשלטון ולאושר. האם לא תביא מסקנה קרובה, או אפילו רק פעולה פשוטה של סמיכות-המחשבות, לידי תקוה, כי גם בעולם הנשמות יזכה בגורל זה עצמו? והנה ענין אחר: חבתם האישית של האלים ושנאתם. וכי לא יעלו חביבי האלים ועל הכל בני האלים גם בעולם הבא על אלה שאינם קשורים בקשר כזה אל חותכי גורל האדם? ואם התפלה והקרבנות עשויים לרכוש את חסד האלים, הרי טבעי הדבר, שפעולת החסד הזה תתפשט גם על גורל האדם לעתיד לבוא. ובמדה שמתגברים לבסוף המדינה והחברה, במדה שכחות הטבע הכבירים מתמלאים תוכן מוסרי ומתכשרים ועולים לעמוד על יד האלים-האבות בתור שומרי הסדר האנושי ומגניו, באותה מדה גמל בהכרח הרעיון, – אם אמנם רק בזמן מאוחר ולאט לאט – כי אין בכח הקיום הארצי לשים גבולות לממשלתם של שופטי השמים, כי השכר והעונש יכולים להשיג את גומלי הטוב ואת עושי הרע גם מעבר לאותו הקיום⁹⁷.

קצת ממדריגות אלה מעבירה בבירור לנגד עינינו גם ההתפתחות היונית. הנה בתקופה או בספירת-חיים המלאה תאוות עזות וסערות מלחמה מתמידות, המספיקות מזון מרובה ביותר לתחושות האנושיות על כל מדריגותיהן, אין בעצם מקום לחלומות האדם על העולם הבא, כשם שאין מקום לגעגועים על ימים ראשונים טובים מאלה. ההוה הרוה ביותר בולע כביכול את העתיד הרחוק ואת העבר הרחוק גם יחד. אף בשעות הפנאי המועטות, שבהן ישבתו גבורי-הומירוס ממחלוקת וממלחמה הם מתענגים למשמע תאורי קרבות וסכסוכים, שעברו עליהם עצמם או על אבותיהם או על האלים, שראום במחשבה דומים כל-כך להם עצמם. הנשמות השוהות בשאול, קיומן דל, חסר אונים, משל לצל עובר. אנשי מלחמות טרויה אדיר כל חפצם הוא להתהלך לאור השמש, ואכילס בוחר לחיות חיי עוני ומחסור בעולם הזה ממשול כאדון ומלך על הצללים. ואם יש אשר יקחו האלים את אחד הגבורים וינחילוהו חלק באשרם העליון, אין זה כי אם חסד אישי לבד ולא פרס למעשים מפוארים, ומקבל הטובה כגון מֵינֵילַאוֹס אינו עולה בשום אופן על חבריו שלא זכו לכך. מה שאין כן בדורות – או אולי נאמר בשדרות-העם? – אשר אליהם פונה היסיודוס. ההוה חשך עליהם, והחשק לאושר ולזוהר מעורר את כח דמיונם ליפות גם את העבר גם את העתיד. הם מביטים מלאי-געגועים לאחוריהם ל«תקופת-זהב», שחלפה-עברה זה כבר; הקלקול המודרג של גורל הבריות עלי אדמות עובדה היא להם ונעשית לפרובלימה, שהמחות המחטטים מבקשים, כפי שראינו לעיל, את פתרונה; מצב הנשמה לאחר המות נראה לעתים קרובות כמצב הזדככות. הנפטרים מתעלים לרוחות, השומרים על גורל החיים. «השדמות האליזיות» «איי המאושרים» מתחילים מתמלאים אוכלסים. אפס כי כל קביעות דוגמתית חסרה כאן לגמרי; כל חוג הציורים הזה נשאר ימים רבים רופף, סתום ומטושטש. ואם את ההתחלה הראשונה לתורת הגמול אפשר למצוא כבר בשירות הומירוס – בענשי-הגיהנום, שעולים בחלקם של קצת רשעים גאיונים יחידים ו«שונאי האלים» – הרי עברו עוד כמה מאות שנים עד שגרעין זה הגיע להתפתחותו המלאה. אחרי טַאנְטַאלוֹס וְסִיזִיפוֹס באים יסורי אִכְסִיוֹן וְתַאמִירַס. ואולם אם גם בטארטארוס פקוד יפקדו האלים את עוון השחצנים והמגיסים דעתם כלפי מעלה, – הרי מכל מקום גורל הרוב העצום של בני האדם בעולם הבא אינו תלוי עדיין במאומה במעשיהם הטובים או הרעים. וגדולה מזו, והיא העיקר: כמה שירבו הגונים השונים, שיקבל האור היוצא מתמונת העתיד לבוא, הרי דת המדינה, הראויה להחשב להבעת תודעתם של המעמדות השליטים, אין לה אלא ידיעה קלושה מן האמונה בהשארות הנפש; עניני העולם הזה הם שנוטלים כאז כן עתה מקום בראש דאגותיו של האדם העתיק, למצער עד כמה שנוכל להכיר את שיחו והגיגו מתוך הפולחנות, שבאה עליהם הסכמת המדינה.

אפס כי על יד הזרם הראשי של החיים הדתיים היו מפכים זרמים שכנגד ושמתחת, והללו כחם הלך וגדל לאט-לאט, ואם גם נחלשו לשעה, הרי לבסוף רוקנו וכרסמו את גרעינה של הדת ההילנית. ומשותפת להם – גם לפולחנות המסתורין גם לתורות האורפיות-הפיתאגוריות – הדאגה המתגברת לגורל האדם לעתיד לבוא, שבאה מתוך הערכה מופחתת של העולם הזה, זאת אומרת בעצם הדבר: מתוך תפיסת-חיים שנתקדרה.

ב.    🔗

התורות האורפיות, – הנקראים כך על שם המשורר האגדי אורפיוס איש תראקיה, שספרי הקודש של כת האורפיים מיוחסים לו, – נשמרו בידינו בצורות שונות ונוטות זו מזו בהרבה בחלק הדברים⁹⁸. הידיעות המפורטות ביותר עליהן הגיעו אלינו מימי שקיעתה של תקופת הקדם, משעה שיורשיו המאוחרים של אפלטון, המכונים האפלטוניים החדשים, חזרו בחבה יתירה אל אותן התורות הרצויות והקרובות להם ברוח והכניסו לתוך כתביהם כמה הרצאות ואף פרשיות בעין מן היצירות האורפיות. ואולם בהיות שהתורה האורפית לא היתה תורה שלמה ואחדותית גמורה, אלא הגיעה לה במשך הזמן התפתחות מוסיפה והולכת מפנים שונות, יובן הדבר, שעדויותיהם של אותם העדים המאחרים נשמעו ונבחנו מתוך חשד. מלכתחילה נראה כעיקר בקרתי מוצדק, שלא להחשיב את העדויות הללו חשיבות מלאה אלא ביחס אל התקופה, שבה נאמרו; ואולם עד כמה היו משובשות הדרכים, שהבקורת היתה מהלכת בהן במקצוע זה, – התברר על-פי מציאות אחדות מן הזמן האחרון⁹⁹. על לוחות זהב קטנות, שנגלו זה לא כבר בקברות איטליה התחתונה, קצתם מן המאה הרביעית וקצתם מראשית המאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, נמצאו דברי רמז לחרוזים אורפיים, שעד עכשיו לא היו ידועים לנו אלא על פי ציטטה של פּרוֹקלוֹס, אפלטוניי חדש מן המאה החמישית שלאחר הספירה הנוצרית, – הרי שמדת זקנתם המקויימת עלתה פתאם כדי שבע מאות שנה¹⁰⁰! הבקורת נתגלתה במקרים האלה כמוגזמת, והמדה היתירה של זהירות קפדנית – כחוסר הבנה נכונה. ולפכך מוטב שנניח מקום קצת לטעויות בפרטים ולא נגדר בעד ההצצה לתוך הצרוף הפנימי של התורות על ידי שמירה יתירה של כלל מיתודי – שכשהוא לעצמו אינו אמנם מחוסר יסוד – ויחוס כל חלק מחלקי התורות האלה רק לאותה התקופה, שבה נתאשר קיומו בברור גמור. ועוד זאת, כי החקירה החדשה, שלקטה ושקלה כל זכר ורמז שבא לידה, הצליחה למלא במקצת את חסרון האשור בדרך ישרה.

ננסה נא ראשונה לצייר לעצמנו את תכונת רוחם של אותם האנשים, שאריסטוטלס קורא להם «תיאוֹלוֹגים» ושאנו רשאים אולי לסמנם כאגף הימני במחנה הוגי-הדעות היונים העתיקים ביותר¹⁰¹ . הללו הם פחות מדעיים ברוחם מן הפיסיולוגים, ושאיפתם אל הציור המוחש מהתהוות העולם ומהתפתחותו היא נמרצה הרבה יותר. את אגדת-האלים ההילנית הכללית הם חושבים לתורה שאינה מספקת, במקצת לפי שהיא מתנגדת לתביעותיהם המוסריות, ובמקצת לפי שתשובותיה על השאלה בדבר ראשית הדברים הן רופפות או גסות ביותר. ואולם מחשבתם הספיקולטיבית העצמית יכולה רק ליתן אחיזות ראשונות לפתרון החידות הקדמוניות; ההתגלמות הגמורה של רקמים אלה, כפי שדרשה הלך-הרוח המיתי בעיקרו בימים ההם, לא ניתנה להם עדיין, עד כמה שמסורות ממקום אחר לא מלאו את החסר. ואת המסורות האלה מחפשים חפש מחופש, והיכן ימצאון אם לא במסורות-קבלות מקומיות יחידות ובאלה של עמי הנכר, ביחוד של אותם מהם, שזוהר תרבות עתיקת יומין חופף עליהן? שלשת היסודות האלה: ההשתכלות העצמית במעשה בראשית, מסורות יוניות מקומיות ומסורות של ארצות נכר, מהוים את החוטים, שמהם נארגה התורה החדשה. על אמתות הדבר הזה יש לעמוד מתוך סקירה על תכנן וביחוד על אפין של התורה האורפית והתורות הקרובות אליה. תערובת זו ניכרת ביחוד מתוך תורת התהוות העולם של פֶרֶקִידֶס מסירוֹס¹⁰², שאנו מעמידים אותו כאן בראש, בהיות הדבר ברור כמעט, שהוא היה הקדמון שבדַבָּרי המגמה הזאת. הוא פרסם, בודאי לפני אמצע המאה הששית, חבור כתוב פרוזית בשם «פֶּנְטֵימִיכוֹס», כלומר: חמש הנקרות, שקצת פסוקים, שהובאו ממנו בלשונם, הגיעו אלינו. פרקידס היה מושפע מחברים לדעה שקדמו לו, ומהם אולי גם מאוֹנוֹמַאקְרִיטוֹס הפייטן, שחי בחצר הטירנוס האתונאי פֵּיזִסְטְרַאטוֹס ובניו. פרקידס זה – אשר עסק גם בחקירות תכוניות, שיסודותיהן היו שאולים בודאי מבבל ואשר את שעון-השמש שלו היו מראים עוד בזמנים מאוחרים למבקרי האי סירוס – ידע שלשה עצמים קדומים, שהיו מימי נצח, ואלה הם – כרוֹנוֹס או עיקר הזמן, – ציאוס, שהוא קורא לו בשם צָס (ודאי לא בלי קשר את מדרש-השם, שכבר מצאנו אצל היראקליטוס ושמכוונתו לראות באל העליון את עיקר החיים העליון), ולאחרונה אֵלַת הארץ חֲתוֹניה. מזרע כרונוס נוצרו «האש, הבל-האויר והמים», ומאלה יצאו גם «משפחות אלים שונות». שני יסודות אחרים, שלא נודעו לנו אלא על פי מסורת מאוחרת ואולי מטעם זה מעוכרת, נקראים בשם «עשן» ו«חושך», והם משלימים את מספר חמשת החמריים היסודיים, שנרמזו בשם החבור ושכל אחד מהם היה שורר מתחילה בספירת-עולם מיוחדת לו לבדו¹⁰³. התלקחה מלחמת אלים, ואֵל הנחשים אוֹפיוֹניוֹס יצא עם גדודיו כנגד כרונוס והאלים הנלוים אליו. המלחמה נסתיימה בזה, שאחד הצדדים הנלחמים השלך למצולת ים המכונה בפי פרקידס בשם «אוֹגַינוֹס», הדומה בצלצולו אל השם היוני «אוֹקְיָנוֹס», ושהוא כנראה שם בבלי¹⁰⁴ . קוים אחרים של תורת התהוות העולם שלו הם אלה: כשצס, או ציאוס, צר צורת העולם, הוא נהפך לאירוס, אל האהבה; אז ייצר «שלמה יפה וגדולה למאד ורקם בתוכה את דמות הארץ, ואוגינוס ומעונות האוגינוס» ופרש אותה על גבי «האלון בעל הכנפים», ו«מתחת לארץ» ימצא חבל הטרטרוס, שבנות בוֹרַיַאס, ההארפּיות ותיאֶלה שומרות עליו, ואשר אליו ישליך צס כל אל, אשר יחטא בזדון ובעינים רמות». ואם נוסיף עוד כי חתוניה משנה את שמה ונעשית גֵי «משעה שנתן לה צס את הארץ למנה של כבוד» (וכי רֵיאַה אם האלים נקראה כאן בשם רֵי, אולי בכונה לעומת גי) והזכרנו כל מה שנודע לנו מתורות פרקידס על התהוות האלים והעולם.

כמה משונה תערובת זו של מדע מועט, מדת-מה של לשון סמלים ומיתולוגיה מרובה! ואולם ננסה נא למצוא נתיבה בתוך חוג-מחשבות מוזר זה. הענינים המקשרים את הוגה-הדעות שלנו אל «הפיסיולוגים» הם: ההודאה בעיקרים קדמונים הקיימים מעולמי עולמים והשאיפה להעמיד את הרבוי שבעולם החמרים מתוך יסודות חמריים מועטים. ועוד דבר אחד משותף לו ולהם, והוא אופייני למאד: הוא מוציא את המון האלים הפחותים במעלה, למצער, מתוך אותם חמרים ראשונים. ואולם מה שמבדיל בינו וביניהם הוא זה, שאין הוא מרחיק ללכת כמוהם ב«פשוט» החומר, שאין הוא יודע חומר ראשי אחד, ואם אנו רואים נכונה, אין הוא חושב אפילו את האויר לחומר אחדותי. והעיקר: אין חמריו היסודיים חמרים קדמונים, ואת מקום החמרים הקדמונים ממלאים עצמים קדמונים, שבכל אופן אינם מצטיירים באופן חמרי גס והם שמשמשים מוצא לחמרים האמתיים. ואם אמנם דבר ההתהוות הזאת לא נאמר בפירוש אלא ביחס לשלשת היסודות השוררים בתוך העולם שלמעלה, הרי דומה שההקבלה שבהרצאה מחייבת את ההנחה, שגם שני החמרים השייכים לעולם האפל – שהידיעה עליהם הגיעה לנו רק ע"י אבגוסטינוס הקדוש, שהזכירם דרך אגב – נתהוו בדומה לזה מאת אל הנחשים, העומד בראש העולם שלמטה. אפשר היה לאמר ש«התיאולוגוס» שלנו עומד באמצע בין היסיודוס מצד זה ובין פילוסופי הטבע מצד אחר. ואולם על-ידי כך לא היינו ממצים את עצם הדברים. ב«תיאוגוניה» ממלאים על יד פרינציפים אלהיים אחדים – הגורמים הטבעיים, שנחשבו לבעלי-נפש, כגון «האדמה רחבת החזה», «השמים הרחבים» וכיוצא בהם, את התפקיד החשוב ביותר. ואלו ביחס לפרקידס לא יתכן כבר לדבר על אלילי-טבע. צס וכרונוס מופיעים כעצמים רוחנים יותר, וחתוֹניה מובדלת בפירוש מן «הארץ», ואת שמה של זו אין האלה מקבלת אלא לאחר שקבלה את הארץ הגשמית מידי צָס. דומה הדבר כאילו היה ה«תיאולוגוס» אומר: רוח הארץ קדמה להארץ והיא מתקשרת עם זו רק לאחר זמן, דוגמת הנפש שמתקשרת עם הגוף. כאן מתגלה אופן השקפה, שהוא אופייני לא במעט לתפיסת היחס שבין הרוח ובין הגוף בכלל אצל האורפיים (במשמע המצומצם) ואצל פרקידס עצמו.

ואולם הציור ממלחמת האלים, שקדמה לקביעת סדר העולם הקיים, משותף מכמה פנים למיתין יוניים ושאינן יוניים, באופן שאין לתמוה על מציאותו גם בשיטת פרקידס. נעיר דרך אגב, כי שקול-דעת כפול, שלא היה מוזר כל עיקר למחשבת האדם הקדמון, הביא לידי אותה הנחה רווחת. הרי כמעט שאי-אפשר היה לו לאדם זה לראות את ממשלת הסדר כעובדה קדמונית וראשונית – הואיל והיה מדמה, שאותם העצמים הכבירים, שהאמין למצוא אותם מאחורי העולם החיצוני, מלאים מרי עצום ותאוות עזות, לא פחות מן הגדולים שבאותה חברה אנושית, שרק היא היתה ידועה לו ושהיתה רחוקה כל-כך מן המשמעת ומן הסדר. וההשערה, שהסדר שיש להכיר במאורעות הטבע הוא חוק, שהוטל ברצון המנצח על הנכנעים, מצאה סמך בזה, שדוקא גורמי הטבע העצומים ביותר אינם מגלים את כחותיהם במלואם אלא לעתים רחוקות ביחס; רעש-הארץ, סערות הים, התפרצויות הרי-שרפה אינם אלא הפסקות עראיות וקצרות של שלום-הטבע השורר בדרך כלל. אי-אפשר – כך דנו בני-אדם – שכן היה הדבר מני עולם; הכחות העצומים, שונאיהם הנוראים של החיים האנושיים, ודאי היו שולטים מתחילה שלטון בלי מצרים, ומשובתם המחריבה עולמות לא נעצרה כי אם על ידי נצחונם של עצמים החזקים עוד יותר מהם, שנלחמו בשעתם עם אותם הכחות עד שבלמום. הצורה המדויקת יותר, שקבלה מלחמה זו שבין הכחות שמעל לארץ ושמתחתה בציורו של פרקידס, מגלה בכמה מפרטיה דמיון גדול כל-כך לאגדת מעשה בראשית של הבבלים, עד שבקיאים מצוינים באגדה זו נוטים להניח כאן קבלת דברים מאת הבבלים. ואם צס מתלבש בדמות אירוס, כשהוא בא ליצור צורה לעולם, לא ירחק מאתנו ביותר למצוא את היסוד לציור זה. הרעיון, כי נטית-ההולדה היא לבדה שמחברת קרובים ומבטיחה את קיומם של המינים והסוגים שנתהוו – הכללה זו שלוקחה ממלכות החיים האורגניים והתרחבה והתפשטה גם מחוץ לגבולם – מצאנוהו כבר אצל היסיוֹדוֹס, ואף גם בצורה שנתאבנה כבר, כביכול, הנותנת לנו להכיר, שהרעיון היה חי וקים זה זמן רב מקודם לכן. וודאי שהפולחן של אל האהבה, שהיה נהוג בקצת מקדשים ישנים, כגון בתֶספיה אשר בביאוטיה, הוא שבו נתלה המיתוס הספיקולטיבי על «אירוס יוצר-עולם». הקושי הגדול ביותר להבנתנו הוא סוף-סוף לא במשנות היחידות של התיאוֹלוֹגוס מסירוס, אלא הוא באותו מצב הרוח, המנצנץ ומרפרף באופן מופלא כל-כך בין מדעיות ובין אמנות-המיתין, שממנו יצאו התורות ההן. אין לנו שום יסוד להטיל ספק בשאיפתו הנאמנה של אדם זה אל האמת; זכרו נקי מכל שמץ של רדיפת-נפלאות העושה בתעתועיה. איזו הדרך הגיע האיש הזה, אשר לא יכול להתברך בלבו לחדור לתעלומות-ראשית של העולם, כדרך הפייטנים, מתוך שכרון «השגעון האלהי» והשראת-רוחות, לערוך מכל-מקום, מתוך בטחון של מאמין בהתגלות אלהים, תמונה מדוקדקת לכל הפרטים מהתהוות העולם והאלים? אנו על-כל-פנים אין בידנו פתרון אחר לחידה זו אלא זה שרמזנו עליו כבר בראשית הענין הזה. מחשבתו הספיקולטיבית יכולה היתה להמציא לו חלקים יחידים מתורתו, וביחוד ממשנתו בדבר החמרים היסודיים; חלקים אחרים קבל, כפי שראינו זה עתה, מחקירת מקדימיו; אפס כי אל התמונה הכללית המצוינת בשפעת גוניה לא היה יכול לבוא לא בדרך זו ולא בדרך זו, אלא ודאי הגיע אליה על-ידי מסורות-פנים ומסורות-נכר, שהאמין בהן, לפי שהיו מתאימות בקויהן היסודיים לתוצאות-מחשבתו, ומטעם זה לא הרגיש גם כשהוציאן מפשוטן ושנה אותן ומזגן זו בזו. אין לך דבר קשה ועם זה הכרחי יותר מן ההבנה באותו המצב של בקורת בלתי שלימה, שדוחה כמה מסורות יחידות ומקבלת כנגדן באמונה גמורה מסורות אחרות, שאינן שונות ביסודן במאומה מן הראשונות, שאינה קובעת אפוא יחס פרינציפיוני אל המסורת כשהיא לעצמה, והיא מאמינה בתמימות מפליאה למצוא באגדות אלים ובשמות אלים את המפתח למעמקיו החבויים של רז העולם. וכך אנו זכאים לראות את פרקידס כאחד הראשונים מבאי כח שיטה מקובצת, שחציה בקורת וחציה אמונה ושתוכל להחשב לדוגמה לכמה הוגי דעות בעמים ובזמנים אחרים.

ג.    🔗

בחוגי הכת האורפית היו סובבות, כמו בקבוצים דתיים אחרים, הרצאות שונות ומנגדות זו על יד זו וזו אחר זו על חיי מיסד הכתה ועל תוכן תורתו. ולפיכך נראה לנו, שאין כאן מקום לדבר על «זיוף» מדעת או על ספרים «חיצוניים», כשם שאי אפשר לגנות בשמות כאלה את משנה התורה של משה שבברית הישנה או את תורת הלוגוס שבברית החדשה. וכך מתגלית לנו התורה האורפית בדבר התהוות העולם בגונים שונים, אשר את סדרם בזמן אין לקבוע תמיד בדיוק. ואף אין דבר שיעכבנו מלהניח, שקצת משנויי פנים אלה התקיימו בזמן אחד, בלי שנפגעו המאמינים שבקוראי «הספרים הקדושים» האלה על-ידי הסתירות הבולטות, כשם שאין נפגעים בכיוצא בזה שאר המאמינים, הקוראים בספרים קדושים אחרים. לפנינו ארבע הרצאות שונות, או קטעי הרצאות שונות¹⁰⁵ . על אחת מהן ספר אבדמוס, אותו תלמיד של אריסטוטלס, הבקי בדברי הימים; אלא שמספורו לא הגיע אלינו כמעט אלא ההודעה הקצרה, שהליל עמד במקום העצם הקדמוני העליון: דעה שמשתקפת כבר בתוך אותו החרוז של הומירוס, שבו ידובר על אימת ציאוס לעשות דבר למורת רוחו של הליל, ומכאן אתה למד, שהליל נחשב לעצם גדול במעלה אפילו מאבי האלים. גם בני «מַאוֹרִיס» מכירים את «הליל» בבחינת «האם הקדמוניה»; ואף בתורות מעשה בראשית של היונים עצמם הוא ממלא את התפקיד הראשי, אצל מוּזֵיאוֹס האגדי ואצל אֶפִּימֶנִידֶס הרואה, אצל אַקוּזִילַאוֹס מספר האגדות ועוד אצל רביעי, אשר לא קורא בשם. אין ראויה כמעט להזכר כלל הנוסחא השניה, זו הנמצאת בתריסר החרוזים המתארים את התהוות העולם, שאַפּוֹלוֹנִיוֹס – המשורר המאומן האלכסנדרוני בשירת-העלילה שלו על הארגונאוטים – נותנם בפי אורפיאוס. נוסחא זו אין לה תביעה כלל לאמת היסטורית ואינה יכולה כלל על-פי תכנה לתבוע לעצמה זכות זו. עיקר «המחלוקת», שמפריד כאן בין ארבעת היסודות, שאול, יחד עם אלה, מפילוסופוס-הטבע שחי בתקופה מאוחרת, מאֶמְפֵּידוֹקְלַס; ועל-יד זה מתוארת כאן מלחמת-האלים, במקצת מתוך התאמה לתאורו של פרקידס, אבל בלי שההטיות הקלות מזה יוכלו לעשות רושם של מקוריות יתירה. כי הנה בעוד שהתיאולוגוס מסירוס מביא את אל הנחשים ואת כרונוס בקשרי מלחמה על השלטון ומניח למנצח את העולם שלמעלה ולהמנוצח את העולם שלמטה לגור ולמשול בו, הרי כאן אל הנחשים הוא בפעם הראשונה בעל האולימפוס: ולפי שהנחש שיך על-פי עצם טבעו, ומטעם זה גם בכל המיתין, למלכות הארץ, הרי אנו זכאים לראות בחדוש זה רק התרחקות נוספת מן הצורה הקדמונית של האגדה והשתלשלות מלאכותית שלה. אף על הנוסחא השלישית לא נשהה את הקורא. הן מוסרי הנוסחא הזאת מעמידים אותה בפירוש בנגוד לתורה האורפית המקובלת ברבים. בעוד שהסימנים, המבדילים אותה מעל זו, אינם בשום אופן עתיקים על-פי תכונתם, ולא עוד אלא שכל נוסחא זו מסתמכת על שני ערבים – הִיֶרוֹנִימוֹס והֵילַאנִיקוֹס – אשר אישיותם אינה מחוורת וזמנם מוטל בספק.

מה שאין כן לגמרי הנוסחא הרביעית והאחרונה, התורה האורפית על התהוות האלים והעולם, שהורצתה לפנים ב«רפסודיות». החקירה שבימינו, שהלכה בעקבות אחד הגדולים שבמדענו (כריסטיאן אבגוּסט לוֹבֶק), גלתה עקבות ברורים של ידיעת הנוסחא הזאת והשמוש בה אצל הוגי-דעות ופיטנים של המאה הששית, ואלו הנמוקים, שבשמם בקשו ומבקשים עוד עתה במקצת לחלוק על ההנחה בדבר עתיקות הנוסחא הזאת, התגלו כרעועים. אין אנו יכולים להמנע לגמרי מנגוע במחלוקת זו, הכוללת בתוכה שאלות עיקריות, בעלות חשיבות מרובה¹⁰⁶ . ואולם ראשית כל נציע את התוכן המהותי של תורת-התהוות-העולם הזאת. כרונוס, או עיקר הזמן, עומד גם כאן בראש, כמו אצל פרקידס. עיקר זה קיים מעולמי-עד, ואלו חומר האור או האש, המכונה איתר, ו«התהום הנוראה», המכונה תהו ובהו, היו הראשונים שהגיעו לישות. אחרי כן עמד «כרונוס האדיר» ויצר מן האיתר ומן התהו-ובהו, המלא «ערפל אפל», «ביצה של כסף». מביצה זו יצא «בכור»-האלים פ’אנֵס, או המאיר, המכונה גם כן אל האהבה (אירוס), ההבנה (מֵטיס), וְאֶרִיקַאפַּאיוֹס, שם שלא נתפרש עדיין בבירור. הוא, הנושא בחובו את רקמי כל העצמים, זכר ונקבה כאחד; הוא שהוליד מתוכו את הליל ואלהות נחשית איומה (עכידנא), ועם הליל הוליד את השמים ואת הארץ (אוראנוס וגאיה), אבות משפחת האלים «האמצעית». – על הנפילים, הענקים, הַפַּארְצוֹת ובעלי מאות הידים (הֵיקאטוֹנכַירים) – נעבור כאן בשתיקה, הואיל ותורת-האלים של האורפיים לא הוסיפה בענין העצמים האלה חדושים מהותיים על זו של היסיודיוס. כרונוס ורֵיאה שייכים גם הם למשפחת האלים האמצעית. ואלו בנם «ציאוס, שהוא גם הראש גם האמצע ושהכל נולד ממנו», «ציאוס יסוד הארץ והשמים הזרועים כוכבים¹⁰⁷», בולע אל קרבו את פ’אנס ומאחד על ידי כך בתוכו את רקמי כל הדברים והוא חוזר ונותנם מתוכו, עם כשהוא בורא את משפחת האלים השלישית והצעירה ואת כל העולם הנראה.

ננסה נא לעמוד על הרעיונות היסודיים שבהרצאה זו, להכיר את תכונתם המיוחדת, לגלות עם זה, אם רק אפשר, גם את מוצאם ההיסטורי ולסייע מצדנו לפתרון השאלה השנויה במחלוקת, שנרמזה למעלה. ודאי אי אפשר להשתמט מן הרושם, שהחלקים, המהוים את תורת-התהוות-העולם הזאת, אינם ממין אחד כלל וכלל, ורק בהמשך הזמן נתמזגו לדבר אחד שלם. הן התגלותו של חומר האור והאש (האיתר) במהלך ההתהוות העולמית לפני פַ’אנס, בכור האלים הנקרא על שם ההארה, נראית אם לא כסתירה, הרי על-כל-פנים כדבר-מה, שקשה ליחסו ליצירת-האגדה הראשונית. שכן דרכה של זו לשאוף תמיד לעשות רושם גדול ולא להפך להחליש כבר מראשית הדברים את פעולתה. ולפיכך קרוב להניח, שיש כאן שתי שכבות של יצירת-מיתוס ספיקולאטיבית, הפתוכות ומעורבבות זו בזו, האחת היא טבעונית יותר, והשניה אי אפשר לה בלי עבודת יצירה של עצמים אלהיים ממש. הרעיון, שמצא את בטויו המיתי בחלק הראשון של אותה קוסמוגוניה הוא בקירוב זה: «במשך הזמנים עוּצב העולם מתוך החומר האפל, הנושא את דכיו בחלל, בהשפעת האורה והחום», משל – כך אנו יכולים להוסיף – לצמח, שמתפתח וגדל בקרני השמש המחיות. והנה רעיון אחר ושונה שנוי מהות מן הראשון: «מתוך החושך הקדמוני, נעדר הצורה, בקע ועלה עצם-אורה אלהי, מעצב עולם». חולית-הבינים בין שתי ההשקפות האלה היא התואר שניתן בשירות האורפיות לפַאנס: «בן האיתר הנאדר».

ואף האגדה בדבר ביצת העולם דומה שאינה נמצאת כבר כאן בצורתה הראשונה. כי הנה אין ספק, שאגדה זו נוצרה מתוך ההשקפה הזאת: העולם הוא בעל רוח חיים והוא התהוה; ובכן – הסיקו – דומה התהוות העולם להתהוות העצם החי; והנה נזכרו על-ידי כפת השמים העגולה-המקומרת בתמונה של ביצה, ובכן חזרו והסיקו: בראשית היתה הביצה עד שנתפקעה, מחציתה העליונה נשתמרה באוהל השמים וממחציתה התחתונה גדלו הארץ והדרים עליה. ואולם אין דבר שיכריחנו להניח, כי שנוי פניה של אגדה זו בדבר ביצת העולם בא על אדמת יון דוקא¹⁰⁸. המיתוס הרווח בעולם, המשותף ליונים, לפרסים, להודים ואף גם לכנענים, לבבלים ולמצרים, מתגלה כבר אצל המצרים בצורה זו עצמה, שאנו מוצאים במעשה-בראשית של האורפיים. הלא כה דבריה של תורה מצרית על אדות התהוות העולם: «בראשית לא היו לא שמים ולא ארץ, ואת «הכל» מלאו מים קדמונים (הנקראים בפי המצרים: נון), עטויים חשכת אופל, אשר נשאו בחיקם את רקמי הזכר והנקבה או את התחלות העולם העתיד. והרוח האלהית הקדמונית, הקשורה קשר בל יפרד בחומר המים הקדמונים, התאותה למעשה יצירה ובמאמרה העירה את העולם לחיים… וראשית מעשה הבריאה היתה יצירת ביצה מתוך המים הקדמונים, שממנה בקעה ועלה אורה של יום (רָה), זאת סבת החיים הבלתי-אמצעית בממשלת העולם הארצי». אמנם על-יד זה – ויש אולי מן התועלת להראות על רבוי הצורות, שקבלה האגדה אף על אדמת עמק הנילוס – בא «האל פְטָה, אשר מאמיניו אמרו עליו, שהוא שיצר כיוצר על האבנים שלו את הביצה שממנה נתהוה העולם». הקורא המעיין ודאי הרגיש בדבר, שגם ברמז לרקמי הזכר והנקבה, שיש במיתוס המצרי, יש זכר לתכונת הזכר והנקבה כאחד, שייחסה ההגדה האורפית לאל האורה מעצב העולם. ותכונה כפולה זו של האל האורפי מזכירה במדה עוד יותר מרובה את האלים האנדרוגינים, השכיחים בהיכל האלים הבבליים¹⁰⁹. וכשנוסיף עוד על זה, שגם עיקר הזמן, שממנו מתחיל מעשה-בראשית האורפי, לא די שהוא ידוע באַוֶוסטה הפרסית בשם צְרְוַואן אַקאַראַנַה¹¹⁰ – «הזמן המחוסר גבול» – אלא שהוא חוזר לפי עדותו הנאמנה של אבדימוס גם בתורת התהוות העולם של הכנענים¹¹¹, הרי יהא די בזה כדי לקרב לקוראינו את הרעיון, כי מסורות נכריות לא נשארו בלי השפעה על התהוות התורות האורפיות. המרכז, שממנו יצאו קרני המסורות הללו, היה בודאי אותו המקום, שאנו זכאים לראותו לא רק כאחד ממעונות-התרבות האנושית העתיקים ביותר, אלא אפילו כמולדתה הקדמונית של זו, כלומר: הארץ שבין נהר פרת ונהר חדקל, אשר בראשה עמדה בבל. השקפה זו ודאי תפגש בנגודם הנרגז, אם לא גם בלעגם המר של כמה וכמה מחוקרי ימי הקדם, שחושבים למחלל כבוד ההילנים כל מי שאומר עליהם, שהם הלכו ללמוד תורה מפי עמי התרבות הזקנים מהם וקבלו מהם רקמים של הדעת והאמונה. ואולם צרות-הרוח וקשי-העורף, הרוצים, כביכול, להדביק את עם היונים על הדום-בדידות ולהבדילו מכל השפעה מצד האומות הנכריות והכבירות ממנה לימים, לא יוכלו לעמוד בפני כובד משקלן של העובדות, שהולכות ומתבלטות יותר ויותר במספרן ובבהירותן, המוסיפים והולכים. הן אין אדם כמעט מכחיש כיום את הדבר – שנחלקו עליו לפני עשרות שנים מועטות באותה הבטיחות הנמרצה –, כי היונים קבלו את יסודות התרבות הגשמית והתחלות העבודה האמנותית מן המזרח. אמנם במקצוע המדע והדת ניזון הנגוד להבנה שכזו במדה מרובה מתוך יסודות נמהרים, אי-מיתודיים ומפלגתיים, של הדורות הקודמים; ואולם גם סופו של זרם מתנגד זה – אף-על-פי שחוקרים מצוינים, כגון לובק שנזכר לעיל, סייעו לו – ללכת ולהתיבש ולהניח את מקומו להערכה של העובדות ההיסטוריות, שאין עמה פניות והמקיפה את הענין מכל צדדיו. בתור צבא שכירים ובתור סוחרים, בתור מלחים מבקשי מאורעות ובתור מהגרים לוחמים באו ההילנים, כפי שראינו לעיל, במגע קרוב ומרובה-הפנים עם עמי-נכר. לפני המדורה שבמחנה, בשוק ובמלון של שיירות, על ספוני אניות, מוארים באור כוכבים, במנעמי אפלת חדר הנשואין, אשר לפעמים הזדמן בו המהגר היוני עם רעיה מילדי המקום, התקיימו חלופי ידיעות מתמידים, שפשטו בודאי על הענינים השמימיים לא פחות מאשר על הענינים הארציים. ובמדה שמסורות המולדת הישנות חדלו לספק את אהבת-הדעת המתרבה ואת נטית-החקירה ההולכת וגדולה של תקופה ערת רוח ומתקדמת, בה במדה נתקבלו ברצון תורות הדת הנכריות, שההילני קבל מהן זה כבר דמויות של אלים וגבורים כגון עשתורת (עפתורת, אפרודיטה) השמית ואדוניס חביבה, ובזמן יותר מאוחר – בֶּנְדִיס הַתְּרַאקִית וְקִבַּלֶה הַפְרִיגִית. ואף הגאוה הלאומית לא היתה עוצרת אלא מעט בעד ההשפעות הזרות האלה. היונים היו בכל הזמנים נוטים ומוכנים במדה מפליאה להכיר באלי העמים האחרים את אליהם הם ולישב את הסתירות שבין מסורות הנכר ובין מסורות המולדת על ידי גלוי-פנים של דרש וסיגול של חריצות, וסופר דברי-הימים הירודוטוס נותן לנו כמה דוגמאות לדבר, שהן גם מבדחות וגם מלמדות לקח. ואשר לבבל, למצבה המרכזי ולערכה המכריע מבחינת תולדות-הדת, די להראות במלים מעטות על קצת מן התוצאות המכריעות של חקירות דורנו. כדי להוכיח את עצם האפשרות של העתקת למודים דתיים מארם נהרים למצרים, טרח כותב הדברים האלה ואסף לפני שנים מועטות כמה ראיות למציאות משא-ומתן קדום ונמרץ בין יושבי שתי הארצות האלה. כל הראיות האלה יכולות לרדת כעת במנוחה לתוך סל הניירות, לפי שהמציאות הנפלאות, שמצאו בזמן האחרון, הקדימו ועברו אותן הרבה. כונתי לארכיון בכתב היתדות, שנתגלה בתל-אל-אמרנה אשר במצרים¹¹², אשר לא רק הוציאה לאור עולם חליפת-מכתבים מדינית בין מושלי שתי המדינות ההן מזמן קרוב למחצית האלף השני לפני הספירה הרגילה, – אלא גם למדה אותנו, כמו גם המציאות האחרונות בלכיש שבפלשתינה, כי הכתב והלשון הבבליים היו משמשים אמצעי למשא ומתן בחלקים גדולים של עסיה הקדמית, כי גם במצרים נמצאו בקיאים בכתב ובלשון אלו וכי גם – מה שנחשב לפנים כמעט לדבר שלא יאומן – היו מתענינים בארץ זו במדה מספקת במסורות הדתיות של הבבלים, כדי ליקח רשימות קדמוניות של מסורות אלו מאת גנזי לוחות האבן אשר במקדשי ארם נהרים. ושאף הדו לא נקתה מהשפעתו של אותו מטרפולין התרבות, מלמדת אותנו כבר מלה אחת שאומרת הרבה, והיא המלה «מִנֵה» השאולה מבבל והמשמשת בהימנונות של ריג-ווידה להוראה של משקל. ראיות אחרות שונות וחשובות למשא ומתן של תרבות קדום למאד בין מדינות פרת וחדקל ובין ארצות האינדוס והגאנגס, באופן שהארצות האלה היו המקבלות בעיקר והמדינות ההן היו הנותנות, יתפרסמו, כפי שאנו מקוים, בקרוב מצד המומחים הגדולים ביותר למקצוע זה¹¹³.

נטינו בהכרח הצדה ועלינו לחזור לעניננו: בליעה זו שציאוס בולע את פ’אנס עשויה על פי דוגמאות שקדמו לה, כגון: כרונוס שבולע את ילדיו, וציאוס עצמו, שבולע את מֵטיס, שנושאה בחובה את אתינה, על מנת להוליד את זו מראשו¹¹⁴. ודומה ששמוש זה באותו המוטיב הגס לא בא אלא מתוך השאיפה לחבר אגדות-אלים בודדות ועומדות ברשות עצמן לדבר שלם. ביסודו של דבר מונחת, כנראה בעליל, תפיסה פנתיאיסטית, שהיתה מצויה כבר מקודם, של האל העליון, הנושא בקרבו כל «כח מהות וזרע». ולפי שבתורה החדשה בדבר התהוות העולם נמסר תפקיד זה לאל האורה או לפ’אנס, היה צורך במאורע, שעל ידו יכול מסדר העולם האחרון, החותם את שלשלת היוחסין של האלים, לחזור ולהגיע לאותה עמדה, שהמיתוס הקדים ונתן אותה מבלי משים ל«בכור האלים». תכונה פנתיאיסטית זו, שמתגלית בתורת מעשה בראשית האורפית הביאה להטיל ספק בזקנותה הגדולה; אלא שלדעתנו אין לספק זה שום יסוד. דעתנו היא, שאין זה כלל דבר שלא יאומן, כי פנתיאיסמוס זה, הרופף בערך, נשמע כבר במאה הששית או אפילו במאה השביעית בחוגים המוגבלים בכל אופן של האספות האופיות הנסתרות. נזכור נא את התכונה הפנתיאיסטית הבולטת של התורות הפילוסופיות-הטבעיות הקדומות ביותר, או נזכור נא את העובדה, שאָסכילוס היה מעיז לפני אמצע המאה החמישית להשמיע מעל הבמה באזני עם אתונא הנאסף חרוזים כמו אלה: «ציאוס הוא השמים, ציאוס הוא הארץ, ציאוס הוא האויר, ציאוס הוא היקום ואשר יש עוד מבלעדי זה»¹¹⁵. ואולם כשנשוה את כל התורה הזאת לתורת פרקידס נמצא גם התאמות גם סתירות, שיש להן חשיבות גדולה. לשלישיה של העצמים הקדמונים מיסודו של פרקידס: כרונוס, צאס וחתונִיֵה, מתאימים כאן: כרונוס, איתר ותהו-ובהו. השנים האחרונים ידועים לנו כבר על פי היסיודוס, אלא שעמדתם ותכונתם נשתנו במדת-מה. להיסיודוס אין האיתר אלא אחד מעצמי אורה מרובים ואינו קובע מקום מיוחד לעצמו. גם «התהו ובהו» שינה את טבעו, שכן אין הוא מסמן יותר את התהום הפשוטה, הפתוחה בין גבהי גבהים ובין עמקי מעמקים, אלא הוא נעשה לחומר אי מסודר, שמכה גלים בתהום זו, ל«ערפל אפל». האיתר, או חומר האורה והאש, נחשב כאן, כנראה בבירור, ליסוד, הנותן נשמה וחיים, בנגוד לאותו גוש עכור בלי נשמה, ופרקידס בא וזכך והעלה אותו יסוד לעיקר החיים האלהי, לצאס. ויחס זה עצמו קיים בלי ספק גם בין התהו-ובהו ובין הרוח, או האלהות, של היסוד הארצי, חתוניה. עד כמה שההחלטה אפשרית בשאלות קשות כל-כך, ודאי אין להמנע מן ההנחה, שאותה דמות של התורה, שעומדת כביכול באמצע בין היסיודוס ובין פרקידס, היא צעירה לימים מהיסיודוס וזקנה מפרקידס. ולזה יתאים מה שתורת מעשה בראשית של האורפיים מניחה כהיסיודוס, שהאיתר והתהו-ובהו התהוו בזמן, בעוד שהחוקר מסירוס רואה, בהסכמה עם ה«פיסיולוגים» – שבכלל הוא רחוק מהם במהותם של דברים – את כל שלשת עיקרי עולמו בלי הבדל כנצחיים. ואולם הרבה יותר מכל נסיונות-הילדות הללו בפירוש מעשה-בראשית, הביאה לתוצאות חשובות תורת-הנפש של האורפיים, שהיתה קשורה בתפיסת חיים חדשה בעצם והביאה ברוח ההילני העתיק קרע, שחתר תחת היופי וההרמוניה של השקפת-החיים היונית והכשיר לבסוף את חורבנה. ואולם בנקודה זו מסתבכים כל כך גלי התנועה האורפיית בגליה של תנועת רוח אחרת, שפעולתה עמוקה עוד יותר, עד שאי אפשר לנו להמשיך את דברינו, בלי שנתבונן תחילה אל זו ואל מחוללה הגדול.

 

פרק שלישי: פיתאגורס ותלמידיו    🔗

א.    🔗

«פִּיתַּאגוראס בן מְנֶסארכוס¹¹⁶ שקד על החקירה ועל הידיעה יותר מכל שאר בני-אדם ותקן לו את חכמתו מתוך ידענות מרובה ואמנויות גרועות». משפט קשה זה ושני כיוצא בו – שנזכר כבר למעלה (עמוד 50)–, אשר יצאו מפי היראקליטוס, הם כמעט העדות היחידה, שבני הדור העידו על עבודת אותו האיש, אשר מחנה תלמידים עצום הפליג בשבחו ובהערצתו ושהדורות הבאים כבדוהו כבן אלים. בנו של חוצב-האבנים מנסארכוס, שנולד, כנראה, בשנות השבעים למאה הששית על האי סאמוס, שהצטיין בימים ההם בספנות, במעשה מסחר ובחריצות של אמנות, הוא אחת התופעות המיוחדות ביותר במינן, שהקימה יון, או שהקים העולם כולו. בתור בעל כשרון מתימטי מצוין, מחולל האקוסטיקה ופורץ דרך בחכמת התכונה, ועם זה מיסד חברה, שאפשר לדמותה ביחוד לאורדני האבירים שלנו בימי הבינים, חוקר, תיאולוג ומתקן המדות, אחד בקרבו עתרת כשרונות שונים ומשונים ובחלקם גם מתנגדים ביותר זה אל זה. קשה לשוב ולגלות את דמותו בתוך זרם המסורות, שהלך וגדל כל מה שנתרחק ממקורו; אף שורה אחת, שנכתבה בידו, לא נשתמרה לנו, ולא עוד אלא שברי כמעט, שלא השתמש במלאכת הכתיבה כל עיקר ולא היה פועל על סביבתו אלא בכח הדבור והדוגמא.

מסורת, שאי אפשר לסמוך עליה לגמרי, קוראה לו תלמידו של פרקידס.¹¹⁷ למעלה מכל ספק נראה, שבמסעות רחוקים-אשר התקופה המאוחרת של ימי קדם הגזימה אמנם עליהם עד כדי מדת אגדה–צבר את יסודות השכלתו מרובי המינים וחברם לתורה אחת ססגונית. שאם לא כן, לא יובן: כיצד היה מרוה את צמאונו לדעת באותה התקופה, העניה בערך ביצירות-זכרון ספרותיות, כיצד היה זוכה לשבח, הכלול באותו גדוף של החכם מאפיסוס. לפלא היה הדבר, אלו לא בקר חובב חכמת השעור את ארץ מולדתה של זו, את מצרים, אשר לאחר מאה ומאתים שנה כוננו אנשים כדימוקריטוס, כאפלטון וכאבדוכסוס את צעדיהם אליה לשם אותה המטרה עצמה.¹¹⁸ ומה גם שאין להטיל ספק רציני בדבר, ששאל ממנהגי הכהונה המצרית כמה מן ההנהגות, שנחשבו לסימניה המובהקים של האחוה שיסד. ואף סופר דברי הימים הרודוטוס, עֵד שאין לזלזל בו בנדון זה, אינו חושש לקרוא את «האורפיים ואת הבכּיים» בשם «פיתאגוראים ומצרים», וכן הוא מרמז באופן מובן למדי על המקור הדומה של ענין ראשי אחר בתורת-הדת הפיתאגוראית, על האמונה בגלגול הנשמה. הראו עיני פיתאגורס גם את כיפות-הזהב של בבל? אין אנו יודעים את הדבר, ואולם השערה קרובה לודאי היא, שהיוני צמא-ההשכלה בקר גם משכן תרבות עתיק יומין זה ואסף שם מסורות מקומיות ונכריות. כשהגיע לשנות העמידה עזב את אי מולדתו, שהיה נתון לשלטונו של פוליקראטס, ונדד לאיטליה התחתונה, במקום ששאיפת-התקונים שלו מצאה את הקרקע המוכשר ביותר. את פעולתו העצומה ביותר האדיר בקרוֹטוֹן, זאת העיר שהיתה מפורסמת בשעתה באקלימה המבריא, ברופאיה המצוינים ובאתלטים החסינים שלה, ועכשיו היא עומדת בשממתה ורק שמה נשאר עוד לזכרון בשם העירה הקטנה קוֹטרוֹנה. מושבה אַכַאִית זו נוצחה אך זה מעט במלחמתה עם צרתה הישנה, עם סִיבַּאריס, עיר התענוגים והמותרות; והמפלה המשפילה את הרוח הכשירה את הלבבות לחדושים מוסריים, דתיים ומדיניים. בהלך-רוח זה, הנוח לקבל פעולה, השתמש למטרותיו האורח, השש לקראת תקונים. הוא יסד אותה החבורה, שכללה בתוכה אנשים ונשים, הבדילה כמה מדריגות שונות של שייכות, ועל-ידי הדרגה מחוכמת בחומר הדינים, שהבאים בברית חייבים בהם, הצליחה לפשוט את השפעתה על חוגים רחבים. פריחה עצומה, שסומנה מבפנים על ידי שלטון-אצילים נוקשה וכלפי-חוץ – על ידי נצחונות צבאיים, היתה פרי התקונים, שלא הצטמצמו לזמן רב בקרוטון לבד, אלא התרחבו גם על ערים אחרות של יון הגדולה, כגון טאנר, מיטאפוֹנט, קאוּלוֹניה. והגיעה בהכרח שעת הדחיפה החוזרת. מלחמת המעמדות התחזקה בהכרח, משעמדה מפלגת האצילים, אשר התחברה על ידי עיקרים ומנהגים מיוחדים במינם לחברת-אמונה ולחברת-חיים חזקה, כנגד כלל האזרחים ביתר קשי-לב וביתר גאוה מקודם, בבחינת גוי בקרב גוי. לתביעת תוספת חלק בזכויות המדיניות נלותה השנאה אל הנכרים, שחדרו אל המדינה, ואל חדושיהם המוזרים והמשונים, ואף המרירות האישית של אלה, שבקשו להכנס לתוך האחוה ולא זכו לכבוד זה. וסופו של דבר היה, שקרץ איום כזה, שהביא את הקץ על אורדן-ההיכל בימי הבינים, בא – קרוב לשנת 500 – על הברית הפיתאגוראית בקרוֹטוֹן, שחבריה נשרפו חיים לדברי מסורת אחת בבית ועדם. פרטי הקטסטרופה לא נמסרו לנו ואין אנו יודעים, ההיה גם פיתאגורס עצמו בין קרבנותיה, אם נפטר מן העולם עוד קודם לכן. כך עלתה גם לסעיפי הברית הפיתאגוראית במקומות אחרים. ומאז נמצאו אמנם עוד מחזיקים בתורת פיתאגורס, אבל ברית הפיתאגוראים נכחדה מן העולם. במולדת התורה הזאת החזיקו מעמד תלמידי בית מדרשה האחרונים זמן ארוך ביותר על קרקע ביאוטיה, ואפימאנונדס הגדול עוד שמע תורה מפיהם; אחרים באו לאתונה והכינו את התמזגות תורת רבם עם תורות בתי מדרשים פילוסופיים אחרים, ביחוד עם תורת בית מדרשו של סוקרטס. ולבסוף נתפרדה תורת פיתאגורס ליסודותיה, אשר רק כחה של אישיות כבירה כבשם במסגרת של שיטה אחת, שבעצם לא היתה בה אחדות מתחילתה. החלק המדעי החיובי של התורה, הלמודים המתימטיים-הטבעיים, עברו לחוקרי המקצועות המיוחדים לטפל בהם; ואלו המנהגים והעיקרים הדתיים וההזיתיים המשיכו את קיומם בחור האורפיים.

ב.    🔗

במקצוע הלמודים המתימטיים-הטבעיים נמצאות הזכויות הקיימות לנצח של בית מדרש זה. ביראת-הכבוד אנו כופפים את ראשנו לפני גבורת-הרוח של אותם האנשים, שהורו ראשונה את הדרך אל ההבנה החודרת לתוך כחות הטבע ולבסוף גם לשלטון בכחות האלה. אלא שכאן עלינו להעיר ראשית כל הערה כללית. מונים את הפיתאגוראים בימי קדם ובעת החדשה, ואף אמנם לא בלי צדק לגמרי, בשרירות דמיונית, בחוסק פכחנות. ולפיכך שמוח נשמח במצאנו מקום להראות, כי חיי הדמיון והרוח ותולדתם: ההנאה מן היפה וההרמוני הפריעו אמנם לפרקים את החקירה המדעית, אבל גם הפרוה והצמיחו לה כנפים, וזה באופן מכריע. פיתאגורס היה מטפח בשקידה נלהבת את אמנות-הצלילים, שהיתה נוטלת תמיד מקום בראש בחוג מעריציו בבחינת אמצעי גם להתעוררות ההפעלות גם להרגעתן. וודאי שאלמלא חדות-אמנות זו לא היה מגיע מעולם לתגליתו מרובת החשיבות והתוצאות ביותר, אל ההכרה, שמעלת-הצליל תלויה באורך המיתר המתנועע. «מוֹנוֹכוֹרדוֹס» זה, שבו נסה, לפי מסורת הראויה לאמונה, את נסיונותיו, ששמשו יסוד לחקירת הטבע של עולם-הצלילים, היה עשוי מיתר אחד מתוח על גבי כלי מוציא בת קול ועל גבי המיתר מרכוף, שניתַּן להעבירו ממקום למקום ולחלק על ידי כך את המיתר לחלקים מיוחדים ולהוציא מתוך-כך ממיתר זה עצמו קולות שונים עמוקים וגבוהים».¹¹⁹ ומה גדול היה תמהון החוקר, בעל ההשכלה המתימטית והמוסיקלית כאחת, בשעה שנסיון פשוט זה גלה לו במחת אחת חוקיות נפלאה באותו המקצוע, שהיה סגור ומסוגר עד ימיו בפני ההכרה המדעית. אמנם קצרה ידו לקבוע את הזעזועים, המונחים ביסודה של התהוות הצלילים היחידים; ואולם עלתה בידו למדוד את הסבה החמרית, שמולידה את הצליל, את המיתר המזדעזע, ובזה הוכנס דבר מה, שלא ניתן עד כה לתפיסה ולהגדרה, דבר מעולם-הרוחות כביכול, לרשותם של הכלל והחוק והועבר לתוך החוג של גדלים שבחלל. זה היה אחד המקרים המוצלחים ביותר שבתולדות המדעים. בעוד שבמקומות אחרים – כגון בחוקי הנפילה והתנועה – מסתתרת החוקיות היסודית עמוק עמוק ואין לבודדה ולגלותה לעין המסתכל אלא על ידי תכונה רבה של אמנות מרובה, הרי כאן די בנסיון הפשוט ביותר שאפשר להעלות על הדעת בשביל להוציא לאור עולם חוקיות כבירה, שמקפת מקצוע-טבע רחב-ידים. המרחקים שבין הצלילים, הרביעית, החמישית, השמינית וכיוצא בהן, שרק האוזן הדקה והמאומנת של המנגן היתה מבחינה עד עתה ביניהם בבטחה, בלי שידע עם זה להעמידם על סבות מוחשיות, שניתנו להשגת השכל ולהגדרה במלים,-נקשרו עכשיו ביחסי מספרים מוצקים ובהירים. הונח היסוד למכניקה של עולם-הצלילים. אי-המכניקה האחרת, שיראוה עוד מעתה כבלתי ניתנת להשגה?

גדולה היתה ההתפעלות, שעוררה תגלית נפלאה זו, וּודאי שהתפעלות זו גרמה אף היא לאספקולציה של הפיתגוראים, שתפרוץ את כל הגבולות של ישוב-הדעת. כי הנה רק פסיעה אחת בין נקודה זו, נקודת האורה הגדולה ביותר שבאותה התורה, ובין נקודתה האפלה ביותר, למסתורין-של המספרים, שנראה לנו לפי משקל ראשון בלתי מובן ומשונה כל-כך. אחד החזיונות הפורחים ועוברים יותר מכל האחרים, הצליל, נגלה, כביכול, כדבר שניתן להמדד בחלל. ומדת כל דבר בחלל היא המספר. ובכן היה זה דבר קרוב מאד לחשוב את המספר, את הבטוי הזה לחוקיות, שנצנצה בהרגשה הסתומה ושמושלת בכל הטבע כולו, לגרעין ולמהות של הדברים עצמם. בוא וראה, כמה יגיעות יגעו הפיסיוֹלוֹגים היוֹניים לגלות את המונח ביסוד כל החליפות והמתקיים אחרי ככלות כולן, את החומר הקדמוני, וכל נסיונותיהם יצאו לבטלה, לפי שהיו מלאים סתירות. השערותיהם של תאלס ואנאכסימנדרוֹס לא יכלו ליתן ספוק לאורך ימים; ואולם השאיפה המשותפת המונחת ביסודן: לבקש ולמצוא את הציר הנח שבתעופת התופעות, יכלה ואפילו היתה צריכה להתקיים גם לאחר נסיונות-הפתרון שלא הצליחו. והנה ניתן לעין המשתוממת של פיתאגורס ותלמידיו להציץ מתוך הרגשת-נחש כבירה לתוך החוקיות האוניברסאלית של חיי-הטבע, הקשורה ביחסי מספרים. היפלא איפוא, כי עיקר ראשי צורתי זה דחה לרגע את העיקר החמרי ומלא את מקומו של זה, כאילו היה הוא עצמו ענין חמרי כמעט? שאלת העיקר הקדמוני הוזנחה או, ביתר דיוק, שנתה את צורתה. מלא המים, לא האויר ואף לא עצם קדמוני, הכולל יחד את כל הנגודים החמריים, מעין ה«אין סוף» של אנאכסימנדרוס, נחשבו מעתה לגרעינו של עולם; ועל הכסא הפנוי עלה הבטוי של החוקיות הכללית, המספר עצמו. ואולם רעיון זה, שהמספר הוא העצם הפנימי של העולם ולא בטוי לבד לזיקות וליחסים, – רעיון שהוא ההפך הבלתי מובן לנו כמעט של התפיסה הטבעית, היה לא רק תולדה מוכרחת מתוך תנאי ההתפתחות המוקדמת של השאלה, שעמדנו עליהם זה עתה. גם מתוך נקודת מוצא אחרת הגיעו לאותה מטרה עצמה. הרבה יותר משעסקו בבית מדרש זה בחקירת האיכויות של החומר, עסקו בו בצורות-החלל, שהוא לובש. והרגל ההפשטה, שהיה הולך וגדול כאן, הביא לידי כך, שיותר שהמושג היה מופשט ויותר שהיה רחוק מן המציאות הממשית, יותר נחשב למקורי ולחשוב. יש לנו הכשרון להפשיט ברוחנו מן החומר את השטחים המקיפים אותו ומן השטחים – את הקוים הגובלים אותו, או ביתר דיוק: יכולים אנו להעלים את עיננו לרגע מן הגופני והשטחי ולראות את השטחים והקוים, כאילו הם דבר מה קיים בפני עצמו. הפיתאגוראים היו מיחסיםמ – כפי שאריסטוטלס מבטיחנו בפירוש-לשטחים ולקוים לא רק מציאות שלימה אלא אפילו עליונה ממציאות העצם, שממנו הם מופשטים.¹²⁰ וכך היו מסיקים ואומרים: הגוף איננו יכול להתקיים בלי השטחים שמגבילים אותו, ואלו השטחים יכולים להתקיים בלי הגוף. וכך פסקו גם על הקוים ביחסם אל השטחים, ולבסוף גם על הנקודות, המהוות את הקו. ואז הורו: הנקודות הללו, כלומר: יחידות-החלל הקטנות ביותר, שבהן אנו מפשיטים לא רק את העובי ולא רק את הרוחב, אלא גם את האורך, ובכן כל התפשטות שבחלל – הפשטה שיש בה תועלת במקום שהנדון הוא לא ההתפשטות שבחלל – הפשטה שיש בה תועלת במקום שהנדון הוא לא ההתפשטות כשהיא לעצמה אלא הגדרת-גבול – הן הן אחדות המספר, כלומר יסוד-המספר. וכך נראה להם המספר במדה ידועה כחלק העצמי היסודי, שעולם הנמצאים לא רק מתנדף לו במחשבה, אלא הוא גם ממנו עלה, ממנו הורכב וממנו נבנה, כביכול, וזה באופן, שהקו, שמורכב משתי נקודות, נחשב כשניות, השטח – כשלישיות, הגוף כרביעיות. והטעאה זו הסתייעה בסגולה מיוחדת לאופן הדבור והמחשבה היוני, – סגולה שבמדה שאין בה הפסד מתחילתה, היא הולכת ונעשית מסוכנת בפעולתה. האנאלוגיה של מספרים ויחסי-חלל הביאה לידי כך, שתכונות המספרים סומנו בבטויים, שבאמת אין להם ענין אלא ליחסי-חלל. ואף אנו מדברים עוד, כדרך מורינו ההילניים, אם לא על מספרים «מוארכים» או «עגוליים», הרי על-כל-פנים על מספרים «מרובעים» או «מעוקבים»; אלא שאנו רוצים לומר בזה רק, שהיחס שבין המכפלות הללו ובין גורמיהן הוא כיחס שבין מספרי-המדה של אותם השטחים או הגופים ובין מספרי המדה של הקוים המגבילים אותם.¹²¹ הנגזים אם נאמר, כי תחבולת-הלשון הזאת היתה עשויה להטעות את התלמידים, שלא היו רגילים כל צרכם בשמוש ההפשטות? וכי אי אפשר היה, שההקבלה שבין שתי שורות החזיונות תחשב כזהות שלהן? כלום אי אפשר היה שהדמות החללית עצמה תראה כשוה במהותה אל המספר, שמסמן את המון יחידות החלל, הכלולות בה? וכי לא היה מן ההכרח, או לפחות מן האפשר, שהמספר יחשב כפרינציפיון או, כפי שאנו אומרים עוד היום, כ«שורש» של השטח וממילא גם של הגוף? וכי לא היה עשוי ביחוד הבטוי «העלות מספר למעוקב» לעורר את הטעות, כאילו הגוף, כלומר: הנמצא יוצא מתוך המספר, כדרך שהמורכב יוצא מתוך יסודותיו? והאם אין כל תורת המספרים של הפיתאגוראים, או לפחות יותר ממחציתה, מקופלת ומונחת באפני דבורים מתעים מעין אלו, כפרי הזה המשומר בגרעינו?

אמרנו: יותר ממחציתה של תורת-המספרים; כי הנה אחד מענפיה, והוא המתמיה ביותר, לא ניתן לכאורה להתבאר באופן האמור. לא רק עולם הנמצאים החיצוניים, אלא אף עולם-הרוח הועמד על מספרים.¹²² את האהבה והידידות, למשל, בבחינת הרמוניה, שבאה בבהירות יתירה לידי בטוי בשמינית, העמידו על המספר שמונה; את הבריאות – על שבעה, את הצדק – על מספר מרובע, בודאי לפי שמושג הגמול, מדה כנגד מדה, מזכיר התהוות מספר מתוך שני גורמים שוים. ואין ספק, שקשר מעין זה של סמיכות-הרעיונות קשר את המושגים במספרים המתאימים להם גם במקום שאין ביכלתנו להכיר את תכונת הצרופים. ואולם מה טיבו של כל משחק-רעיונות זה, שהורצה מתוך כובד-ראש גדול? מה היתה כונת הפיתאגוראים כשהורו, שהמספרים הם המהות העצמית גם במקצוע הרוחני והמוסרי? דומה, שהתשובה הנכונה על שאלה זו היא זאת: מכיון שהמספר נתעלה לטיפוס הממשות בעולם הגופים, שוב אי-אפשר היה שלא להדביר גם ממשויות אחרות – ועליהן נחשבו באותה התקופה וימים רבים אחרי כן גם המושגים, שאנו רואים אותם כהפשטות – לאותו הטיפוס עצמו. כמה שיקשה לנו לחזור ולהרגיש כאותה הרגשה: ברי, שהיתה כאן במדת-מה הברירה: לכפור במציאות הבריאות, הצדק, האהבה, הידידות וכיוצא בהם, או לראות את מהותם הפנימית במה שנתגלה כגרעין כל מצוי אחר, כלומר: במספרים. ויש לזכור גם את הקסם המצודד נפשות, שהיה בצורות המספרים, כפי שאנו למדים מדברי הימים, לא רק להמונים, הנוחים להמשך אחרי מקסם כזב, אלא גם לבעלי שאר רוח עצום וחריף. צא וצייר לעצמך את ההשפעה המשכרת, שהיתה באויר הדק של ההפשטות הללו המקיפות הרבה, על אלו, שאינם בני בית אלא במרומים אלה או שאין בידם סם שכנגד מספיק בעבודות אחרות ובכשרונות אחרים. את קדושת המספר שלשה אתה מוצא כבר בשירי הוֹמירוֹס באותן התפילות הפונות בבת אחת אל שלישיה של אלים: ציאוס, אתינה ואפולון. מספר זה יחד עם המרובע שלו, תשעה, ממלאים את התפקיד הגדול ביותר אצל היונים והאיטלקים ואף אצל האריים המזרחים הן בפולחן האבות, שמעלה מכלל האבות את האב, את הסב ואת אבי הסב בתור טְרִיטוֹפַּאטוֹרִים, כלומר: שלישיה של אבות, הן במספרים של קרבנות הכפרה, מתנות ההקדש או ימי החגים של המתים, במספר הגרציות, המוּזוֹת, אלות-הגורל וכיוצא באלה. ולמותר כמעט להזכיר את ה«טְרִמוּרְטִי» של ההודים – כלומר: את החבורה המשולשת של בְרַאמַה, ווִשנוּ וסִיוַוה – ושאר הציורים הדתיים הקרובים אליה, או את מספר השלשה של העצמים הקדמונים בתורות האורפיים ופריקידס. וכשבאו הפיתאגוראים ומצאו טעם לקדושת המספר הזה, שהוא כולל את הראשית, האמצע והסוף, הרי נמוק זה לא עבר בלי רושם אפילו על הרוח המשכלת במדה עליונה של אריסטוטלס.¹²³ ולא עוד אלא שאפילו באספקולציות של ג’יורדאנו ברונו¹²⁴ ואבגוסטוס קונט אנו נפתעים למצוא בנות-קולות עצומות של תורת המספרים הפיתאגוראית. כשהגיע קונט בהתפתחותו לתקופתו המאוחרת, הדתית, חזר ויחס למספרים היסודיים שאינם נחלקים אותה החשיבות המיוחסת בתורה ההיא למספרים שלשה, ארבעה ועשרה. ואחד מראשי המדברים בפילוסופיה של הטבע במרה התשע עשרה, לוֹרֶנץ אוֹקֶן, לא פקפק להכניס לפתגמיו את הפסוק הזה: «כל ממשי, כל נקבע, כל סופי נתהוה מתוך מספרים; או ביתר דיוק: כל הממשי אינו בהחלט אלא מספר».¹²⁵ אחרי כל אלה לא נשתומם איפוא לשמוע מפי בית פיתאגורס את התורה המוזרה, כי במספר האחד, «המוֹנַאס», כלולים שני הנגודים הראשיים, המונחים ביסודו של עולם – המוגבל ושאיננו מוגבל; כי מתוך תערובתם, שיצאה לפעולות על ידי ההרמוניה, נתהוו המספרים, שהם עצם כל הדברים, ומתוך כך כל העולם כולו, באופן שהמספרים הנפרדים מקבילים אל המוגבל והמספרים הזוגיים אל שאיננו מוגבל; כי מספר העשרה, בבחינת סכום ארבעת המספרים הראשונים – 1, 2, 3, 4 – הוא השלם שבמספרים וכו' וכו'. ושוב לא תפליאנו גם אותה התורה, שיצאה מבבל ונתקבלה ברצון רב ונתעלתה למאד על ידי הפיתאגוראים, אותה התורה הידוע בשם «לוח הנגודים», שעל פיה צמחו מתוך הנגוד, בונה העולם, שבין המוגבל ובין שאיננו מוגבל המון נגודים אחרים, אלו שבין המנוחה ובין התנועה, בין הזוג ובין הנפרד, בין האחד ובין הרבוי, בין השמאל ובין הימין, בין הזכר ובין הנקבה, בין הישר ובין העקום, בין האור ובין החושך, בין הטוב ובין הרע, בין הרבוע ובין המלבן.¹²⁶ מנקודה זו בקע ועלה כבר בזמן קדום ערפל, שירד גם על תורת-האידיאות המזהירה של אפלטון בתוך הרוח המזדקנת של יוצרה, ולאחר זמן פרש את אפלתו על כמה וכמה מגמות אספקולטיביות שבדורות הבאים. וכשבא העולם העתיק והעיף בימי ראשית הספירה המקובלת וחבר את רוב השיטות החיוביות לאחת, הכניסה ה«פיתאגוראיות החדשה» לתוך מקפה זו תוספת של מסתורין, ותבלין אלה הם שהכשירו את המאכל התפל לחיך הגרוי יותר על המדה של התקופה הנלאה.

ואם יבאו קצת מקוראינו וישאלו בתמיה: ובכן היו החוקרים «הדייקנים» הראשונים גם הראשונים והמשפיעים ביותר שבין בעלי המסתורין? אף אנו נשיב להם: אמנם כן הוא. אפס כי תמיהה זו נראית לנו כסימן לחוסר הכרה מספיקה בתכונה המיוחדת של הרוח המתימטית. אמת, הבהירות הגדולה ביותר של המחשבה המדויקת, שמגיעה לפעמים עד לידי התעלמות מחידות העולם האפלות, היא תולדת החקירה האינדוקטיבית, שמדע החלל והמספר הולך בראשה כעמוד אש להאיר לפניה את הדרך. ואולם הבחינה והתצפית לא נטלו בעבודות המדע של הפיתאגוראים אלא מקום קטן בערך, במקצת לפי שאמנות התצפית היתה עדיין בילדותה ובמקצת לפי שהמדעים המתימטיים לא התקדמו עדיין די צרכם בשביל לעבוד את עבודת החקירות הטבעיות במדה הגונה. מלבד הנסיון הראשי האקוסטי, שנזכר לעיל, אין אנו יודעים שום מפעל של ראש בית המדרש הזה במקצוע הבחינות המדעיות, ואלו זכויותיו בהתקדמות הגיאומטריה והחשבון הן למעלה מכל ספק (זכור את המשפט הנקרא על שמו ואת הביסוס של תורת-היחסים).¹²⁷ הרוח המתימטית הנוטה לצד אחד טבועה בחותמות שונים מאד. המתמטיקאי שאינו עוסק במקצועו בלבד נוטה תמיד אל המשפט המוחלט. ואחרת לא תתכן. הרי הוא יודע רק הוכחות שהצליחו או שלא הצליחו. הרגשת בני-הגונים, הדקות המסתגלת, הגמישות הרכה של הרוח ההיסטורית זרות לו. (ומכאן, נעיר דרך אגב הנגוד הקטבי שבין היראקליטוס, אבי תורת היחסיות, ובין המוחלט שבתורת «המתימטיקאים»). יחסו של המתמטיקאי הטהור אל מה שהוא רק בגדר אומדנא ושלא ניתן להוכחה תלוי במדה מפתיעה במקרה שבמזג ושבחנוך. הוא עומד אובד עצות לעומת המסורות הדתיות ושאר מסורות העם. עתים הוא פוסל אותן כולן מתוך גאות תבונה קיצונית כ«טפשות» גמורה, ועתים הוא מביא ברצון את צוארו בעולן. ועוד גם זאת: כל הבנין הגא של המדע הזה בנוי מסקנות; המסד הנסיוני, שעליו הללו עומדות, מתעלם מתחת לעליה, העולה ומתנשאה על גביו. כי על כן היקפו של המסד הזה מועט כשהוא לעצמו וידוע לתודעה מזמן קדום כל-כך, עד כי מוצאו הנסיוני משתכח בנקל. ולפיכך דבר שכיח הוא ביותר, שמטפחי ענף מדעי זה רואים את ההשתלשלות הפנימית המוצקה ואת החוסן הפנימי האמיץ שבתורה מן התורות כשלומים מספיקים לאשור החיצוני החסר; חומר-הדין שבהיסק המסקנות מתחבר בראשם לעתים קרובות ביותר לנטיה סובייקטיבית בקביעת ההקדמות. ואם נזכור עוד את העובדה: כי יסוּד בית מדרש זה חל בתקופה של רוח אמונה מכריעה, כי פיתאגורס עצמו היה נדחף בכח נטיות דתיות לא פחות משנדחף בכח נטיות מדעיות, כי האישיות שלו היתה לא רק כבירה ומעוררת כבוד בלבב רואיה, כי אם גם עוטה אותה האורה, שנארגת על ידי בשורת תורות חדשות והכנסת מנהגים מוזרים מסביב לראשו של מחדש מצליח-ויתבררו לנו כמה ענינים, שהיו נראים לנו לכאורה בלתי-מובנים. הפיתאגוראים הראשונים נודעו, בשל חוסר מדת הבקורת ובשל נטיותיהם לאמונות תפלות, כבעלי רוח כבדה וגלמית, אם מותר לומר כך. יותר מתלמידי שאר בתי מדרשות היו הללו מקדישים את הדבור היוצא מפי מורם: «הוא עצמו אמר כך» - «אַבטוֹס אֵיפַא», - קריאה זו, החביבה עליהם, שמשה תריס-קסם, שבא להרחיק כל ספק ואשר אליו תנופץ כל השגה של מתנגד, ואף בזה היו מונים את הפיתאגוראים, שהם מעקמים את עובדות הטבע לשם סברות מוקדמות וממלאים את החללים שבשיטתם בבדותות. ואך מעיד עליהם אריסטוטלס: «האנשים האלה, שחיו וגלגלו במדע-המספרים, צרפו וסגלו זה לזה כל מה שיכלו למצוא בתוך המספרים וההרמוֹניוֹת, שנראה כמתאים למצבים ולחלקים של השמים ולכל סדר העולם כולו. וכשחסר דבר זה במקום מן המקומות עשו קצת מעשי-אונס, ובלבד שתהא התאמה בתוך שיטתם. כונתי, למשל, לזה: לפי שמספר העשרה נחשב להם לשלם ומקיף את כל מהות המספרים, עמדו ואמרו שגם גרמי-השמים הנתונים בתנועה הם עשרה במספרם, ואולם אין רואים מהם למעשה אלא תשעה, ולפיכך בדו את «הארץ שכנגד» בתור העשירי»,¹²⁸ וביתר חריפות מסמן עֵד זה שלנו את דרכם זה בדבריו אלה: «ועוד עמדו ותכנו גם ארץ שניה, כנגד הארץ שלנו וקראו אותה בשם «הארץ שכנגד», ואין הם יוצאים מתוך העובדות לבקש תורות והסברות, אלא להפך הם מושכים וסוחבים בעובדות לצורך תורות ידועות וסברות החביבות עליהם ורוצים – אפשר לאמר כמעט – להתראות כשותפים למעשה הסדור של מכלול-העולם».

ג.    🔗

ואולם כדי שנוכל להעריך משפטו זה של אריסטוטלס כראוי לו, יש מן ההכרח ליתן עין בידיעת-הכוכבים של בית-פיתאגורס, זהו שדה-עבודתם, שבו מתבלטות ביותר החולשות והמעלות שבדרך חקירתם, ובו הן מצטופפות זו על יד זו, עד שהן מתלכדות לפרקים לחטיבה אחת שלימה שלא תתפרד. זכורים אנחנו, שאנאכסימאנדרוס כבר הפריד את הארץ מעל המסד המדומה שלה, נתן לה לרחף ברפיון בחלל והעמידה במרכזו של עולם. ודומה, שפיתאגורס ומחנה תלמידיו שבאו מיד לאחריו לא נגעו עוד לא במצב המנוחה של הארץ ולא בעמידתה במרכז העולם.¹²⁹ ואולם בעוד שאנאכסימאנדרוס לא התרחק מן ההשקפה הקדמונית, שראתה את הארץ כלוח שטחי, אלא עד כדי ליתן לה צורה של תוף, הרי פיתאגורס הרחיק ללכת. הוא הכיר והכריז, שהארץ דמות כדור לה. ביחס לאותו כבוש ראשון אין אנו יודעים אמנם, מה הכריע בו: אם הבאור הנכון של התופעות (וראשית כל באור הצורה העגולית של צל הארץ, שניתן להכירו בשעת לקוי לבנה), אם הסברה המשוללת יסוד, שכשם שהשמים עצמם הם כדור כך יש להניח דבר זה גם מכל גרם מגרמי-השמים, או לבסוף, הדעה הקדומה, שגרמי השמים נאה להם הצורה «השלימה» שבצורות הגופים, צורת הכדור. יהיה איך שיהיה, על-ידי כך נעשה צעד חדש ועצום כלפי ההכרה האמתית, הקופרניקאית, של מכלול-העולם. שכן צורת הכדור ניתנה בלי ספר לא רק להארץ, כי אם גם ללבנה-שתקופותיה הביאו אולי ראשונה להכרה הנכונה-לשמש ולמזלות, ובזה ניטלה מן הגרם העולמי שלנו זכותו היתרה והמיוחדת: הוא היה לכוכב בין הכוכבים. ואף גם זאת, כי צורת הכדור הכשירה אותה ביותר לתנועה מתמדת בחלל העולם. אפשר לומר: מכשיר-המסע קבל את הצורה היותר נאותה לנסיעה, חבלי העוגן שלו נחתכו ולא היה חסר אלא סבה מניעה, שתמרציהו לצאת ממחסה-החוף. הכרח העובדות, שהוכרו לאט-לאט בדיקנות מוסיפה והולכת, בחבורן את ההנחות הקדומות מבית המדרש הפיתאגורי המציאו את הסבה ההיא והביאו עם זה למבנה אותה תורת השמים, שאם אמנם הרבו לגנותה וללגלג עליה, מכל-מקום, כשנתבונן בה לאור הבהיר, שנתנה עליה החקירה החפשית בזמננו, נמצאנה כאחת היצירות המזהירות ביותר והמיוחדות במינן של הרוח היונית.

___________

 

פרק רביעי: התפתחות תורתו של פיתאגורס    🔗

א.    🔗

ווֹלטר קרא לתורת השמים של צעירי הפיתאגוראים, אשר שם פילוֹלאוֹס נקרא עליה, בשם «גאלימַתִּיַה», כלומר: פטפוט של הבל, וסיר ג’ורג' קורניוואל לואיס קובל עליה, שהיא «דמיון משומם».¹³⁰ אפס כי גם הצרפתי הגדול, שהיה נמהר לעתים קרובות במשפטיו, גם הבריטי המתעמק על פי רוב ביותר שגו הפעם שניהם יחד. אמנם אותה התורה היא מסכת של אמת ופיוט. אלא שהאמת שבה מהוה את גרעינה המזריע זרע ועושה פרי, ואלו הפיוט שבה היתה קליפה דקה, שנקרעה במהרה והתנדפה כקו ערפל לפי רוח. ואולם כדי להבין את הדחיפות, אשר שיטת-עולם זו יצאה מהן, יש צורך שנעמוד רגע על חזיונות השמים השכיחים ביותר.

יום יום עושה השמש את דרכה מן המזרח אל המערב. ועם זה היא הולכת ועולה מעלה מעלה בשמים על מנת לחזור ולרדת כעבור ירחים אחדים מן הגובה שהתרוממה אליו. תנועתה היומית ותנועתה השנתית מהוות יחד דמות של עקולי בורג או של קוים חלזוניים, מעין אלה שהשבלול מעביר לפני עינינו, באופן שגם פה כמו שם הולכים החללים שבין אותם העקולים ונעשים צרים יותר ויותר, יותר שהעקולים האלה מתקרבים לנקודת הגובה. ציור זה לא היה עשוי ליתן ספוק לבעלי רוח, שבאו להתבונן בתנועות השמימיות מתוך בטחון, שהללו צריכות להיות בהכרח «פשוטות, מתמידות ומסודרות».¹³¹ ודאי אפשר לגדף אמונה זו כדעה קדומה. ואולם זו היתה, לכל-הפחות בחלקה, דעה מוקדמת, שקבלה אשור במדה מלאה יותר ויותר מאת העובדות, יותר שהוסיפו להכיר אותן בדיוק, ואף במקום שאשור זה היה חסר, הביאה תועלת גדולה בבחינת כלל מחקרי, כמה שאתה מוצא בהנחה הקרובה אליה בדבר התכליתיות הכללית שבמבנה האורגניסמים. על ידי האמונה ההיא ניתנה האפשרות להפטר מאותו אי-הסדרים המתעה שבתנועה הנראית. כי הנה תנועה מורכבת יכולה להיות מחוסרת סדר, בעוד שהתנועות החלקיות, שממנה היא מורכבת, הן מסודרות. ועל כן היה מן הצורך לחלק את הדברים. והמטרה הושגה משהובדלה התנועה היומית של השמש מתנועתה השנתית. אותה שעה נצנצה בלב אותם החוקרים הקדומים המחשבה הגאונית, שהתנועה היומית של השמש, כתנועת הלבנה ושמי הכוכבים, אינה כלל תנועה ממשית אלא מדומה. ההנחה הקדומה, שהארץ מתנועעת מן המערב אל המזרח, עשתה למיותרת את התנועה המתנגדת של השמש, הלבנה, המזלות ושמי כוכבי השבת מן המזרח אל המערב. הנאמר אפוא, כי הפיתאגוראים הללו הכירו ולמדו מיד את סבוב האדמה על קוטרה? לא, הם לא הכירו בסבוב זה אלא הכירו בתנועה הדומה לו בתוצאותיה. זה היה במדת-מה סבוב קוטרי של כדור-אדמה, שהוגדל הרבה בהיקפו. הם אמרו, שהארץ סובבת מסביב למרכז במשך עשרים וארבע שעות. על טבעו של מרכז זה נעמוד מיד להלן, וראשית כל ילמד הקורא מתוך שקול דעת קל, כי אחת היא לכל נקודה שתהיה על פני שטח האדמה ולמצבה המשתנה ביחס אל השמש, הירח והכוכבים, אם הכדור, שעליו היא נמצאת, סובב במשך היום על קוטרו או הוא סובב, כשצדדיו מופנים תמיד באותם פנים, בתוך מסלת-עגול שמחזירה אותה במשך זמן זה עצמו אל נקודת מוצאו. את גודל הכבוש הזה של ההכרה אין להעריך כלל ככל ערכו. על-ידי ההכרה, שיש תנועות שמימיות מדומות, נפרץ הסכר, שסגר את הדרך בעד כל התקדמות לפנים. כשאך וותרו על המצב המרכזי של הארץ ועל מנוחתה, נפתחה הדרך, שהיתה יכולה להוליך אל תורתו של קופרניקוס, ואף גם הוליכה אליה באמת – אם כי אין דבר זה מפורסם למדי בדרך כלל – במשך זמן מפליא בקצורו. ואם מתחילה לא הורו את הסבוב הקוטרי עצמו, אלא אותה התורה הדומה לכך–הנשתומם על זה? כוכב סובב על קוטרו אין אנו תופסים מעולם בחושינו, ואלו שנויי מקום של כוכבים אנו רואים בכל יום ובכל שעה. כלום יש לך דבר טבעי מזה, שכח הדמיון המדעי, לאחר ההתאזרות העצומה, שבה פרץ בפעם הראשונה את תעתועיו של מראה-החושים, הסתפק בזה, שהחליף את המנוחה המדומה של הארץ בתנועה הדומה לדוגמאות ידועות ולא בתנועה, שהיתה יחידה במינה ולא נשמעה דוגמתה מעולם?

ואז אמרו, שמסביב לאותה הנקודה המרכזית סובבת לא רק הארץ, כי אם סובבים גם אותם הכוכבים, שעד עתה נחשבה הארץ עצמה לנקודתם המרכזית: ראשית כל הלבנה, שמסיימת את מהלכה בחודש ימים, ואחרי-כן השמש, שעושה את דרכה במשך שנה, וחמשת כוכבי-הלכת, הנראים לעין הפשוטה ושעוברים את מסלותיהם בזמנים שונים וגם – חוץ מכוכב ונוגה – ארוגים הרבה יותר. ולשמי כוכבי השבת, אשר השתנותם היומית הוכרה למדומה, יחסו גם כן תנועה סבובית, אם גם אטית עד למאד. קרוב לודאי שזה בא לשם השואה לבד לשאר הגרמים השמימיים, וקשה להניח שזה היה לפי שכבר לקחה אזנם שמץ מאותו שנוי המצב, הידוע לנו בתור התקרבות תקופות השויון של היום והלילה.¹³² ומאחר שהכירו גם בנטית השטח, שבו מתקיימת התנועה היומית של השמש – או כמו שהניחו מעתה: של הארץ, – ביחס אל שטח המסלול של תנועות השמש השנתיות ושל תנועות הירח והמזלות, במלים אחרות: מאחר שהכירו במצב המשופע אם של קו המשוה ואם של האקליפטיקה נמצא אופן הציור החדש מספיק לגמרי, כדי לבאר את החליפות של תקופות-השנה.

ואולם מה היא הנקודה המרכזית, שאותה יסובבו הגרמים השמימיים כעין עגול בתוך עגול? נקודה זו היתה לא אידיאלית אלא גרם ממשי, זו היתה האש העולמית או האש המרכזית - «בדותה דמיונית פרועה», כך אומרים מנדי תורתו של פילולאוס, «פרי היקשים על דרך מה מצינו, שכמעט אי-אפשר היה לעמוד כנגדם», - כך יאמרו אלה, שיכולים לחדור לתוך מהלך המחשבות של אותה תקופה קדומה של המדע ולשפוט אותו בצדק. הנחה זו, שגרמי השמים מתנועעים בדרך העגול, היתה לא רק קרובה אל האמת, אלא גם נראה היה, שאי אפשר ממש לדחותה בשל חלקי-העגול, שהשמש והלבנה מתָאים באוהל-השמים, והעיקר מפני שכוכבי השבת שמסביב לציר, שאינם שוקעים לעולם, סובבים הולכים לנגד עינינו במסלות-עגול; ולאחר שתנועה זו הוכרה, כתנועתם של שמי כוכבי השבת בכלל, כתנועה מדומה, היה זה מן ההכרח, שהתנועה היומית של הארץ, שבאה במקום התנועה ההיא, תשמור את תכונתה של זו. ובזה ניתנה הדוגמה, שתנועות הגרמים השמימיים בכלל היו צריכות להתאים לה. ואולם איזהו הנסיון מעולם הזה, המראה לנו תנועות סבוביות בלי נקודה מרכזית ממשית שלהן? הגלגל סובב על צירו, האבן הקשורה בחבל ומקולעת בכפנו מסתובבת מסביב לכף זו, שאוחזת בה ומביאה אותה לידי תנועה. וכי יהיה חג לאלים ובני יון ובנותיה יצאו לחול במחולות–והיה המזבח למרכז, שסביבו יצעדו ויחזרו חלילה. ואולם מפני מה-כך אפשר לשאל–המציאו אש מרכזית נעלמה, בשעה שאש כזו ישנה במציאות ונראית לכל עין? היה צורך במרכז של התנועה ובמקור ראשון של כה וחיים. ואולם במקום ליחד לשמש, המאירה לנו לכולנו, את המעלה המגיעה לה, עמדו ובדו גרם-אורה, שעין אדם לא ראתה מעולם את קרניו ואף גם לא תראה אותן עד העולם, שכן הם עצמם הורו, שאין הארץ מיושבת אלא מצדה הנוטה מן האש המרכזית. מפני מה הלכו לשער בחריפות של ערמומיות מיני השערות ריקניות, שלא נתנו להתאשר בשום אופן ולא עברו ישר אל התורה המעמדת את השמש במרכזו של עולם ולא מצאו כאן מנוחה?

על שאלה זו יש להשיב שלש תשובות, שכולן מספיקות לדעתנו. מלבד מה שאין אדם פורש ממראית החושים אלא בהדרגה ושהרוח האנושית אוהבת לבחור תמיד בדרך הנגוד הפחות ביותר, הרי התורה, העושה את השמש למרכז, היתה צריכה בהכרח לבוא לאחר התורה בדבר התנועה הקוטרית. שכן אי אפשר היה להניח, שהארץ מסתובבת מסביב לשמש גם במרוצתה היומית גם במרוצתה השנתית; וכבר ראינו לעיל, כי התורה בדבר התנועה הקוטרית אי אפשר היה לה לבוא לעולם אלא לאחר שקדמה לה תמורתה הפיתאגוראית. המפריע העצום השני להתגלות התורה ההליוצנטרית, או הקופרניקאית, היה, לדעתנו, בשויון-הסוג המדויק, הקיים בין השמש ובין הלבנה. קשה היה לאדם להאמין, כי מאור היום הגדול ואחיו מאור הלילה הקטון, אלה שני מאורות השמים, שממלאים את תפקידם מסח ומרוצתם היא מדת כל הזמנים, – כי גרמי האורה הללו הקשורים כך זה בזה נבדלים בנקודה הראשית זה מזה הבדלה מהותית, באופן שהירח יהיה הנודד הנצחי והשמש לעולם עומדת. דבר זה לא נתקבל על דעתו של האדם, כל עוד שלא ננעלו בפניה כל שאר המוצאים. שלישית, וזהו העיקר: השמש בבחינת גרם מרכזי לא היתה יכולה ליתן בשום אופן לרוח האדם אותו הספוק, שהאש העולמית נועדה לתת לו. השמש שלנו משמשת מרכז לשיטה של מזלות, אשר על ידה קיימות שיטות אחרות מרובות לאין מספר בלי כל תכנית נראית, בלי כל סדר ניכר. להכרה זו מסתגל רוח האדם כמו לכל ותרון אחר, רק כשהכרח העובדות אינו מניח לו מקום לבחירה. ואולם מתחילה הוא מבקש לא השקפת עולם מפוררת כזו אלא תמונת-עולם מאוחדת. בקשה זו באה מתוך השאיפה הטבעית לפשטות שכלית, או להקלת-משא שכלית, ולשאיפה זו נלוו הפעם גם צרכים אסתיטיים ודתיים מפותחים במדה עצומה.

כי הנה מי יבוא להטיל ספק בדבר, שהדמיון והלב השתתפו השתתפות מהותית בשכלולה של אותה תמונת-עולם? אותו הסבוב של גרמי העולם האלהיים, שהועלו למספר העשרה הקדוש בעזרת הארץ שכנגד הבדויה, נקרא «מחול». ואל ריתמוס זה של מחול הכוכבים התחבר אותו זרם הקולות, היוצא מתוך התנועות הללו ומשתפך בתוך הבריאה, הידוע בשם ההרמוניה של הספירות, המפורסמת כל-כך לשבח ולגנאי. ומרכזה של מחולת-השמים הזאת, האש העולמית, כמה שמות ניתנו לה, כגון «אם האלים», «מצודת ציאוס» וכיוצא בהן, ומהם שני שמות אופייניים ביותר, והם: «המזבח» ו«מוקד המכלול». כשם שהמתפללים מקיפים את המזבח, כך מסובבים המזלות את המעין הקדוש של כל החיים וכל התנועה. וכשם שאש המוקד משמשת מרכז, המכובד כבוד אלהים בכל מעון אדם, כשם שהלהבה היוקדת על מוקד העיר בהיכל הפריטאניאון היא מרכז הקודש של כל קהלה יונית, כך מוקד העולם הוא מרכז המכלול או הקוסמוס. ממנו זורמים אורה וחום, ממנו תשאב השמש את להבותיה ותשלח אותן אל הארץ שלנו, אל הארץ שכנגד ואל הלבנה, כדרך שאם הכלה היתה נוטלת ביום החתונה מאש שבבית האבות ומדלקת אש חדשה בבית העומד להוסד, וכשם שמכונני מושבה חדשה היו נוטלים את האש שלהם מעל מוקד המטרופולין. כך מתאחדים כאן כל החוטים, היוצאים מתוך השקפת העולם ההילנית: שמחת הקיום שעלתה וגברה, יראת הכבוד המלאה אהבה למכלול העולם ולכחות האלהיים המושלים בו, ההרגשה הנעלה ביופי, בהתאמה ובהרמוניה, ובמדה לא פחותה החדוה הנאמנה משלום המדינה והמשפחה. העולם המוקף חוג של אש-«אולימפוס»-כחומה נראה מתוך דרך מחשבות זו כבית חביב, כמקדש וכמעשה אומנות כאחד. תמונת-עולם מרוממת את הרוח ועם זה מרוממת את הלב כזו לא ראתה עוד עין.¹³³

ב.    🔗

ואולם עדיין אנו צריכים לחקור לדעת: מה המחיר ששלם השכל בעד הספוק הזה, הנפלא באמת, שהומצא לרוח האדם. מחיר זה לא היה גדול יותר מדאי. כי הנה גם ב«חלומות הפיתאגוראים» יש למצוא על פי רוב גרעין של אמת, ובמקום שאין הדבר כך, הרי ניתנה על-כל-פנים הדרך, שאי אפשר היה להוסיף ללכת בה בלי להגיע סוף סוף אל האמת. כלום יש לך לכאורה תורה שרירית מתורה זו בדבר ההרמוניה של הספירות? ברי, שבעצם מקורה היא פרי צורך אסתיטי, שנתלבש בצורה של שאלה: היתכן כי במקום שמראים לו לחוש הראיה את המחזה הנהדר ביותר שבעולם יפטרו את אחיו חוש השמיעה בלא כלום? ואולם ההנחה הקודמת, שעליה עמדה התשובה, לא היתה חסרת-טעם. אם החלל, שבו מסתובבים המזלות, אינו ריק לגמרי, מן ההכרח שהחומר הממלא אותו ימצא במצב של נדנודים, שניתנו מפאת תכונתם להשמע. הן גם בימינו שאל אבי תולדות ההתפתחות הגדול קרל ארנסט לבית ביר (Baer): «שמא יש במציאות צלצול חללו של עולם, הרמוניה של ספירות, הנשמעת לאוזן השונה מאזננו מכל וכל?».¹³⁴ ותשובה מלאה חכמה השיבו אותם הפילוסופים הקדמונים לאלו שמשתוממים ושואלים, מפני מה אין אנו שומעים אותו הרעש או אותם הקולות משל משלו לנפח, שהוא כחרש ולא ישמע את הקשת הפטיש המתמידה והשוה שבבית מלאכתו, ובזה הקדימו את תורתו של תומאס הובס, שלפיה אי אפשר לה לתחושה שתבוא לעולם בלי שתקדם לה חליפה בגרוי החושים, כגון: הפסק או השתנות במדריגתו או באיכותו. רק ההנחה, כי ההבדלים במהירות של תנועות המזלות עשויים להביא לא רק קולות בעלי גובה ועומק שונים אלא גם חבור הרמוני של אלה, היתה קלוטה מן האויר. בנקודה זו יכלו הפיתאגוראים ליתן חירות גמורה לכח המדמה האמנותי שלהם, לפי שהיו יודעים אמנם לקבוע כמעט לנכון את חלקי הקשת, שהמזלות עוברים לעתים מסוימות וממילא גם את מהירות-הזוית של תנועותיהם, אבל לא היו יכולים לחלוטין למצוא את המרחקים שבין המזלות ואת המהירויות המוחלטות היוצאת מהן.

ואולם אף כאן נראה את עצמנו מיד מוכנים להמתיק את משפטנו. מן הראוי שנתן דעתנו על כך, שאותה הנחה קדומה, המבוססת היטב, בדבר הסדר והחוקיות הגמורים, ששוררים בתבל כולו, לא היתה יכולה להיות מכוונת בחוג הפיתאגוראים אלא ליחסים הגיאומטריים והאריתמטיים, ובהתאמה לנקודת המוצא האקוסטית של תורת הטבע שלהם, גם ליחסים המוסיקליים. לכל אלה ייחסו פשטות, התאמה והרמוניה. ואולם מן הכחות, שמביאים לעולם את התנועות השמימיות, לא ידעו הפיתאגוראים כלום ולא הרגישו בהם. ועל-כן, נעיר דרך אגב, לא היו המסלות האליפטיות, אילו היו הפיתאגוראים יודעים ממציאותן, נותנות ספוק לצורך-הסדר שלהם, כי על-כן לא היו יכולים להכיר את הקן העקום הזה כקו הממוצע של שני כחות, הפועלים בקו הישר «השמים שלהם» - כך מעיד אריסטוטלס, «הם כולם מספר והרמוניה».¹³⁵ אנו יכולים לומר: הכרה נכונה בעלת ערך עליון היתה עוד מלובשת כאן צורות שאינן הולמות אותה; לא היו מוכשרים למצוא את החוקיות במקום שהיתה ומוטב היה על-כל-פנים שבקשוה במקום שלא היתה משלא בקשוה בכלל. ואותה ההנחה, שהשמש מאירה באור מושאל, מקורה היה ודאי באותה הקבלה שבין השמש ובין הלבנה, שעמדנו עליה לעיל. ואף גם זאת, כי נראה היה, שתפיסת-העולם האחדותית תלקה, כשיניחו מקור-אורה עצמי שני במקום קרוב כל-כך למרכז העולם. אמנם להפטר לגמרי ממקור אורה שני אי-אפשר היה על-כל-פנים. הפיתאגוראים מצאוהו ב«אולימפּוֹס» זה שנזכר לעיל, המקיף את מכלול העולם כמזח והמכיל בקרבו את יסודות הבריאה על מלוא טהרם ואשר ממנו צריכים לקבל שמי כוכבי השבת ואולי גם המזלות את כל אורם והשמש–חלק מאורה (שאם לא כן תהא נתונה ללקויים מרובים ביותר). השמש נראתה להם כגרם עשוי נקבוביות-נקבוביות ועם זה יש לו תכונת הזכוכית, והוא מסוגל לצבור קרני אורה בקרבו ולחזור ולשלחן החוצה. ואשר לבדותה השניה הגדולה, לזו בדבר הארץ שכנגד, הרי עלינו להאמין בכל-אופן לדברי אריסטוטלס שהזכרנום כבר למעלה (עיין עמוד 80), כי קדושת מספר העשרה מלאה כאן את תפקידה. ואולם מכיון שהכנסת גרם עולמי חדש והעמדתו בין הארץ ובין האש המרכזית היו צריכות להביא בהכרח לידי תוצאות מרובות וחשובות, אין לנו להטיל ספק בדבר, שגם המחשבה על התוצאות האלה נעשתה שותפת ביצירת הבדותה הזאת ולא רק הנמוק שפרש הסטיגיראי הביא אותם לידי כך. הפרצים שבהרצאות השיטה, שהגיעו לידנו, אינם מרשים לנו לחרוץ כאן משפט בטוח. סברתו של בֶּק (Böckh), שהארץ שכנגד היתה מין מסתור, שבא להעלים מדרי הארץ את האש המרכזת והמבאר מתוך כך, מפני מה אין אש זו נראית לעין-נתבדתה. שכן חצי הכדור המערבי של הארץ, המופנה כלפי האש המרכזית, מספיק בהחלט לצורך זה. יותר נראית ההשערה, שהארץ שכנגד הומצאה גם מטעם זה, שהיו סבורים, שנוח יותר יהיה לבאר את לקויי הלבנה, התכופים כל כך,¹³⁶ אם לשם כך יבוא לעזרת הצל של ארצנו גם הצל של אותה הארץ שכנגד.

וגדולה ונמלצה מלשון ההוכחות היא לשון העובדות ההיסטוריות. הללו מראות לנו את ההשערה בדבר האש המרכזית בתור חומר תוסס בהתקדמות המדע ולא בתור מעצור על דרכה. לא עברו מאה וחמשים שנה עד שמאותה השערה נתגלמה התורה בדבר השמש המרכזית. גדולי-הפרא הדמיוניים, שהעלתה שיטתו של פילולאוס, נפלו אחד אחד. והראשון לנופלים היה ענין הארץ שכנגד. בדותה זו הוכתה מכת-מות על ידי הרחבת האופק הגיאוגרפי.¹³⁷ כשהגיעו ליון, במאה הרביעית לכל המאוחר, ידיעות מדויקות יותר על אדות מסע התגליות הגדול של חָנוֹ הקרתגי ועל הגיעו מעבר לקצה-הארץ המערבי, שנחשב לגבול בל יעברוהו, מעבר לעמודי היראקלס, כלומר: למצר עבר-אל-תער והלאה; וכשהתחילו, מיד לאחר זה, גם הידיעות על עסיה המזרחית מתבהרות ומסתיימות יותר על-ידי מסעו של אלכסנדר מוקדון להודו-התחיל מתמוטט הבסיס, שעליו נבנה בנין-ההשערות הפיתאגוראי. האדם עלה כביכול אל המצפה, שממנה היה צריך לראות את הארץ שכנגד, וכשלא מצא לא את זו ולא את האש המרכזית, שניטלה ממנה חסותה האחרונה, התערער ונפל מאליו כל החלק הזה שבשיטת העולם הפיתאגוראית. ובזה לא נסתיים עוד הדבר. עם בטול המרכז המדומה של תנועת הסבוב היומית המשוערת של הארץ, בטלה גם זו עמו; ובמקום דבר זה שקראנו לו ממלא מקומה של תורת הסבוב הקוטרי, באה תורה זו עצמה. אֶקְפַנְטוֹס, אחד מצעירי הפיתאגוראים, לימד את תורת התנועה הקוטרית של הארץ. ואל תחנה זו בדרך המוליכה אל התורה ההליוצנטרית נתוספה מיד תחנה שניה. את ההתגברות המפליאה של הבהירות, שכוכבי-הלכת מגלים לפעמים, ראו מתחילה בכוכב ובנוגה. ואי אפשר היה שלא לבאר את החזיון הזה מתוך סבתו האמתית: מתוך התקרבות יתירה של אותם כוכבי הלכת בזמנים ידועים אל ארצנו. ובזה הובאה ראיה לסתור את הדעה, שהמזלות סובבים מסביב לארץ בעגולים בעלי מרכז משותף. ומפני ששני השכנים האלה של השמש הקרובים אליה ביותר גומרים כל אחד את סבובו בשנת חמה, הרי הם מגלים מתוך-כך את שיכותם אל גרם האורה הזה ומטעם זה היו הם המזלות הראשונים, שתנועתם נקשרה בתנועת השמש. זה היה מפעל הגדלות של היראקליידס מהיראקליה אשר על חוף הים השחור, אדם גאוני, שהסתיר רוח כבירה בגוף לא תואר לו, בן בית במקצועות המדע והספרות הרבים והשונים, שבקר בבתי מדרשות של אפלטון ואריסטוטלס והתהלך גם בשקידה עצומה עם האחרונים לבית פיתאגורס.¹³⁸ ואולם גם בתחנה זו אי-אפשר היה לעמוד. לפי שאף מאדים גלה–גם למכשירי-התצפית נעדרי השלימות של הימים ההם – חליפות חשובות בעצמת האורה היוצאת ממנו, נוצר הקשר, שחבר את שני כוכבי-הלכת הפנימיים עם כוכב-לכת אחד לכל-הפחות מן החיצוניים. כך הלכו והתקרבו אל נקודת-ההשקפה, שתפס בתקופה החדשה טיכו בְּרַאהֵי, שהורה, כי כל כובי-הלכת, חוץ מן הארץ, מתנועעים מסביב לשמש, והשמש עם כל כוכבי-הלכת בני-לויתה סובבים הולכים מסביב לארץ. את הפסיעה האחרונה והמכריעה פסע קופרניקוס של העולם העתיק, - אריסטארכוס מן סאמוס (בשנת 280 לפני הספירה הרגילה), ועוד לפניו-אם גם באופן מסוים פחות, היראקליידס הנזכר לעיל. את הדחיפה למעשה-רב זה של הרוח נתנה אותה ההכרה, שהוכשרה על ידי מפעלי אבדוֹכסוֹס, כי השמש עולה לאין ערוך בגדלה על הארץ. אריסטארכוס חשב ומצא, כי השמש גדולה שבעתים מן הארץ. וכל-כמה שהערכה זו לא היתה מספקת וכל כמה שהיתה רחוקה עדיין מן המציאות, די היה בה בשביל להראות, כמה אין זה מן הנאות, שכדור-האש העצום סובב ככוכב מלוה את גרם-העולם הקטון, המשמש מעון לנו. הארץ הורדה משררתה, שחזרה והגיעה אליה לפני זמן מועט, במקום השקפת העולם הגיאוצנטרית, באה השקפת העולם ההליוצנטרית; הושגה המטרה, אשר פיתאגורס ותלמידיו פנו והורו את הדרך אליה–אמנם רק על מנת להעזב בקרוב שוב ולהניח מחדש מקום לכמה מאות שנים לחזון-הבדים העתיק, אשר ההרגשה הדתית סוככה עליו.

ואולם הגיעה השעה, שנשוב מסקירה היסטורית זו לפנים אל נקודת מוצאה: אל תורות בית פיתאגורס הישנות. ושוב אין עוד דבר, שיפריע אותנו להמשיך את החוט, שראינו הכרח לעצמנו להניחו בקצה הפרק השלישי.

________

 

פרק חמישי: אמונת-הנשמה אורפית-הפיתאגוראית    🔗

א    🔗

את האורפיות ואת הפיתאגוריות אפשר לראות כשתי צורות הגשמה, נקבית וזכרית, למגמה יסודית אחת. באורפיות מכריע הדמיון ההוזה ובפיתאגוריות – היצר המדעי השכלי; שם – הצורך בגאולה אישית, כאן – הדאגה למדינה וחברה; שם – בקשת-הטהרה ויראת-הטומאה, כאן – השאיפה להתקדמות הנמוס והסדר האזרחי; שם – העדר הבטחון העצמי התקיף, נזירות של בעלי תשובה, כאן – תרבות חמורה, השכלה מוסרית, שטופחה על ידי מוסיקה ועל ידי בחינה עצמית. שם מאוגדים בני החבורה במוסרות אחוה דתית, כאן מחברם קשר של אורדן-אבירים, מדיני למחצה. לתורה האורפית זרה החקירה ההנדסית-התבונית, לבית-פיתאגורס זרה השירה הקוסמוגונית-התיאוגונית. ואולם למרות כל הבדלי-מדריגות ההן ובתוך כל השנויים האלה קיימת הסכמה מפליאה ביותר, הסכמה עצומה כל-כך, עד ששתי הכתות משתפכות מכמה בחינות זו בתוך זו, ולפרקים קרובים כמעט שאין להבחין, איזו משתיהן היתה הנותנת ואיזו המקבלת. במדה הקרובה מאד לודאות אפשר לקבוע אותה הבדלה ביחס לאותו החלק החשוב של תורת הנפש, שנקרא מֶטֶמְפְּסִיכוֹזָה או גלגול הנשמות. אריסטוטלס אומר: “על פי מיתין של בית פיתאגורס נכנסות כל מיני נשמות בכל מיני גופים”¹³⁹. אנו עוברים בשתיקה על עדויותיהם של כמה סופרים מאוחרים ואין אנו מזכירים אלא מה שמספר קסינוֹפ’אנֵס, בן דורו של פיתאגורס, הצעיר ממנו אך מעט, בחרוזים שנשתמרו בידינו, כי פיתאגורס ראה פעם כלב מוכה ובוכה ומיד נתמלא רחמים וקרא למכה: " הרף מהכותו! כי זו היא נשמת מודע אחד, שאני מכיר אותה על פי צליל קולה"¹⁴⁰. אמנם אין זו אלא מעשיה, כפי שנראה מתוספת המלים “אמרו עליו”. ואולם אי אפשר היה למעשיה זו שתתהוה, אלמלא נחשבה ההוכחה הפנימית המונחה ביסודה כאופינית לפיתאגורס, שהיה יודע גם-כבר לפי עדותו של אֶמְפֵּידוֹקְלֵס – לספר כמה נפלאות מחיי נשמתו הוא קודם ללידתו. נעמוד נא לרגע על התורה המתמיהה הזאת. אמנם אין נראית לנו למתמיה אלא התפשטותה הגדולה של אמונה זו, המשותפת כבר לדרואידים שבגאליה¹⁴¹ ולדרוזים שבימי הבינים, שבני זולו ולבני גרנלנדיה, אינדיאנים מצפון אמריקה ודאיאקים מבורניאו, קארים בירמאניים ויושבי גיניאה מחזיקים בה עוד היום יחד עם המון אין מספר של בני בראהמה ובודדהא, ואשר גם אנשים כשפינוזה ולסינג לא מנעו ממנה את חבתם והסכמתם. התפשטותה העצומה של תורת אמונה זו במקום ובזמן מעידה כבר, שיש שרשים עמוקים במחשבת האדם ובהרגשתו. ודאי כל אלה שהורו – ולא כל האומות והכתות שנזכרו כאן הורו דבר זה – כי נשמות האדם מתגלגלות גם בגופים של בהמות ואפילו בצמחים ולהפך, זרה היתה להם מתחילה אותה גאות-הרוח, שרואה את הגבולות שבין ממלכות הטבע האלה כחוק עולם לא יעברוהו. ואולם הלך-המחשבה המכריע בנידון זה היה בודאי זה: ראשית, נשמה זו, אשר סגולת התנועה ממקום למקום ואם תמצא לומר חופש הנדידה שלה הוכרו מתוך חזיונות החלום, ההתלהבות, הדבוק, מפני מה לא תבקש ותבחר לה מעון חדש לשבתה עם הריסת אהלה הדל? מפני מה לא תחליף את הגוף כהחליף איש את בגדו? ומעתה הוסיפו ושאלו: כל אותן הנשמות, השוכנות זמן קצר בבני אדם, בבהמות ובצמחים, ומחיות אותם – מהיכן הן באות? היתכן, שהן מרובות כל-כך במספרן כעצמים-הפרטים קצרי הימים, שבהם היו קשורות לשעה? הנה מת תינוק בשחר ילדותו: האם נוצרה הנשמה שבקרבו לשעה קלה זו, או היתה עומדת ומחכה מראשית ימי העולם להתגשמות קצרה זו? ומה יעלה לה אחר כך? האפשר הדבר, שעצם רוחני זה, אשר לו הכשרון להחיות את גוף האדם או הבהמה, לא יגלה את כשרונו זה בפועל אלא במשך שבועות, ימים או אפילו רגעים מעטים, ואחרי כן יתמיד עולמית במצב של מנוחה? ואף מלבד מקרה קיצוני זה – וכי לא יהא הדבר מתאים יותר אל הטבע להניח, כי אותם העצמים העומדים במדריגה גבוהה יותר, שאינם חולפים כל עיקר או כמעט שאינם חולפים, מוגבלים יותר במספרם מן העצמים, שהם ממונים עליהם, אלה ילידי החומר הגס, החולף, שמתהוים וכלים תמיד מחדש – משל למפקדי הצבא, שמספרם קטן ממספר החילים הפשוטים, הכפופים למשמעתם? ועוד זאת: כמעט התגלו הנטיות הראשונות של מחשבה מדוקדקת יותר היה זה מן ההכרח, שגם ההיקשים בדרך מה-מצינו, הנוגעים לכאן, יקבלו צורה מוצקה יותר ויותר. כל בני האדם כמעט היו מאמינים, שהנפש מאריכה ימים אחרי הגוף. והואיל ולא מצאו שום טעם לדעיכת הנשמה לאחר זמן, התחילו לאט-לאט רואים אורך-ימים זה כבלתי מוגבל, ומשהגיעו למושג הנצח – כנצחי סתם. ולפי שנתגלה, שכל מה שנתהוה הולך וכלה, היה זה מן ההכרח הגמור להניח, כי כל מה שאינו כלה, גם לא התהוה, לנצחיות הקיום שלאחר כך מקבילה בהכרח הנצחיות של הקיום שלפני כך. וכשנצנצו לבסוף – אמנם רק ברוח עמי התרבות שהתקדמו יותר – דמדומי ההכרה, כי גם בממשלת העולם החמרי אין התהוות וכליה במשמע העצמי, אלא חליפה והקפה מתמידות, – כלום אפשר היה שלא תולד השערה מקבילה לאותה ההכרה: כי גם בעולם הרוחות נוהג גלגל-חוזר שכזה, שבמסלתו סובב הולך העצם האחד בהחליפו פעמים אין מספר את קליפתו הארצית, על מנת לחזור אחרי כמה וכמה גלגולים לאחת מצורותיו הראשונות או לראשונה שבהן?

הסברות האלה וכיוצא בהן יכולות לחולל בתוך היונים את האמונה בגלגול הנשמות, כשם שהביאו אליה עמים אחרים¹⁴². ואף על פי כן דומה שלא כך היה הדבר למעשה. אין איש שיספר לנו על כיוצא בזה; ואילו היתה אמונה זו נושנה בהילאס אי אפשר היה שיעלם הדבר מקסינופאנס זה, שהיה מרבה בנסיעות ובקי בענינים כאלה, אי אפשר היה שיעלה על דעתו לחשוב תורה זו לאופינית לפיתאגורס וללעוג לו על כך. ואף התבוננות כללית יותר עשויה לסייע לאשור מסקנה זו. חבת בעלי החיים, זה הקרקע, כביכול, שממנה צמחה אותה תורה, לא היתה מעולם מן הסגולות המיוחדות ביותר לרוח העם היוני; מעולם לא היו כאן – להוציא מקרים בודדים, היוצאים מן הכלל – בעלי חיים קדושים כפי שהיו בהודו ובמצרים. ומצד אחר אין ההשערה מתקבלת על הדעת כלל, שהפילוסוף שלנו חזר והמציא במדת-מה אמונה, שהיא עממית במקומות מרובים כל-כך. הפרובלימה הכללית מתחדדת לפי זה לשאלה הפרטית בדבר העם או הצבור הדתי המסוים, שממנו קבל אותה תורה חכם-העולם הזה, שנתפרסם – עיין לעיל עמוד 72 – בידיעות והשמועות המרובות, שקבל מאחרים. הירודוטוס מחוה על מצרים ואומר, שבני אדם, הידועים לו לדבריו אלא שאין רצונו לקרוא אותם בשמותיהם, הביאו משם את תורת הגלגול ליון¹⁴³. תשובה זו אינה מספיקה לנו משעה שהגיעו אלינו ידיעות ישרות מתורת-הנשמה המצרית. “ספר המתים” יודע בדבר זכותן היתירה של הנשמות הטובות ללבוש צורות שונות של בעלי חיים וצמחים. הנשמה הטובה " יכולה להופיע היום כאנפה ומחר כחפושית, ומחרתים כפרח הלוטוס שעל פני המים"; היא יכולה להתראות כעוף זה ששמו חול, כאוז, כסנונית, כעגור, כצפעוני. וגם הנשמה הרעה, התועה בלי מנוחה בין השמים ובין הארץ, מבקשת לה גוף של אדם לדור בתוכו, לענותו בחליים ולהביאו לידי רצח ושגעון ודומיהם¹⁴⁴. ואולם על מחזור מסודר, שעוברת נשמת המת “דרך כל חיתו הארץ, הים והאויר על מנת לחזור כעבור שלושת אלפים שנה לתוך גופו של אדם” – כמו שסח לנו הירוֹדוֹטוֹס, אין המקורות המצריים, על-כל-פנים עד כמה שנתבררו לנו עד עכשיו, יודעים כלום. בין שתהא זו המלה האחרונה של חקירה, הנתונה בשטף תמידי והעובדת בחומר מלא סתירות, או לא – בין כך וכך אי אפשר לנו, לכל-הפחות לעת-עתה, ליתן את הסכמתנו להנחתו של הרודוטוס. הרבה יותר מתאימה תורתו של פיתאגורס על-כל-פנים לתורה ההודית, ולא רק בקויה הכלליים, אלא גם בפרטיה, כגון באיסור אכילת דבר הבא מן החי, הקשור בענין זה, ואף גם בפורמולות המכללות כל אמונה זו (כגון “החוג” ו“הגלגל” של הלידות). וכאן קשה לנו להניח, שהתאמה זו אינה אלא דבר שבמקרה לבד. ודאי שהיינו מוכרחים לוותר על קשר-קבלה כזה, אילו היה מחייב להוליך לצורך זה את פיתאגורס לבית מדרשם של כהנים הודיים, או אפילו רק להניח השפעת עקיפין על פיתאגורס מתורתו של בודדהא. ואולם אין אנו זקוקים אף לאחת משתי ההשערות הנועזות האלה. האמונה ההודית בגלגול-הנשמות מוצאה בתקופה שקדמה לבודדהא¹⁴⁵. והן לא רחוק הדבר כל כך לשער, שהיוני הצמא לדעת קבל באמצעות הפרסים ידיעות פחות או יותר מדויקות מן התורות הדתיות של המזרח, ומה גם שהיונים שבעסיה וחלק מן האומה ההודית נשמעו כבר, בשעה שפיתאגורס היה שוהה עוד במולדתו שביוֹניה, למושל אחד, לכורש מיסד הממלכה הפרסית. ואולם יהיה מה שיהיה המעין, שממנו נשאבה האמונה הזאת, כל-כל-פנים התמזגה אמונה זו עוד בזמן קדום עם התורות האוֹרפיות; ועלינו להעביר כאן לפני הקורא את השיטה האוֹרפית-הפיתאגוראית, אשר את שני זרמיהם, הנפרדים מתחלתם, אנו יודעים רק באחודם, וראשית כל עלינו ליתן כאן אותה תורה יסודית, אשר תורת הגלגול אינה אלא חלק ממנה, אם גם חלק חשוב מאד.

ב.    🔗

תורה משותפת זו יש להעמיד על בטוי יחידי האומר הרבה, והוא: כשלון החטא של הנשמה¹⁴⁶. הנשמה היא חלק אלוה ממעל, הקיום הארצי אינו לפי כבודה; הגוף הוא הכבל, הכלא, הבור שלה. רק בחטאה שלה יכלה הנשמה לנפול מתפארת השמים לתוך טומאת חיי אדמות. על חטא זה היא צריכה לסבול עונש ולעשות תשובה; רק על-ידי כפורים וזקוקים היא נעשית מוכשרת לחזור למולדתה הקדמונית, לעולם של האלהי. הזקוקים והכפורים האלה נקנים בשני דרכים: על-ידי יסורים של גיהינום ועל-ידי גלגולי-לידות. קשה היה להניח, ששני אמצעים להשגת תכלית אחת, השונים כל-כך זה מזה, היו מחוברים מלכתחילה. מטעם זה וגם מטעמים אחרים יש לשער, כי ענשי השאול הם תוספת האוֹרפיים לתורת הגלגול של בית פיתאגורס, ותוספת זו נתמזגה אתה לאחר זמן.

את האורפיים למדנו עד עכשיו לדעת רק בתור מיסדי תורות מיוחדות במינן בדבר מעשי בראשית, ובהזדמנות זו עמדנו דרך אגב על דרך-מחשבתם. כדי להכיר דרך-מחשבה זו ביתר בהירות. יש להתבונן על המיתוס, התופס מקום מרכזי בתורת-אמונתם: זוהי האגדה על דיאוניסוֹס– זאגרֵיאוֹס. בנם של צֵיאוס וּפֶרְסֶפוֹנֶה קבל בעודנו ילד מידי אביו האלהי את ממשלת העולם. ואולם הטיטאנים, שנלחמו לפנים עם אוּראנוֹס ונוצחו על-ידו, ארבו לנפשו. זמן רב מלט יליד האלים את נפשו ממזימותיהם הרעות בשנותו את צורתו מדי פעם בפעם, עד כי לבסוף נלכד בידיהם בצורת שור, ומיד גזרוהו לגזרים ובלעוהו. אתינה הצילה את הלב לבד, וציאוס בלע את הלב על מנת להוליד ממנו את “דיאוֹניסוֹס החדש”. והטיטאנים נענשו על פשעם מידי ציאוס, אשר פגע בהם בקרן הברק וישרפם. אפס כי מאפר הנשרפים יצא המין האנושי, אשר בעצמותיו נתערב היסוד הטיטאני ביסוד הדיאוניסי, שבא מדם זאגריאוֹס. הטיטאנים הם הגשמת יסוד הרע, דיוניסוס הוא הגשמת היסוד הטוב. התאחדות שניהם מביאה לידי מלחמת היסוד האלהי והיסוד מתנגדו, הסוערת לפרקים קרובים כל-כך בלב האדם. כך מסתיימת אגדת-האלים הנפלאה – שאין תכנה הרעיוני בכלל מעניננו כאן – במיתוס של הֶסבר, שבא לבאר את סבת השניות שבטבע האדם, את הנגוד השליט בפנימיותו ומפלג אותה לשנים.

והרגשה עמוקה בסתירה זו, בנגוד בולט זה שבין היסורים הארציים והטומאה הארצית מעבר מזה ובין הטהרה האלהית והאושר העליון האלהי מעבר מזה, היא הגרעין העצמי שבהשקפת-החיים האוֹרפית-הפיתאגוראית. היא המעין שממנו נובעת השאיפה אל הטהרה, אל הכפרה, אל הגאולה האחרונה. וקשה להגיע למטרה זו; ולא די בהויה ארצית אחת, בשביל לצרף את הנפש מן החלאה, שדבקה בה מראשית היותה, ומן הזוהמה, שהטילו בה המעשים הרעים לאחר כך. שורה ארוכה של לידות-מחדש מהוית כביכול את דרך התשובה, שנמשכת אלפי שנים ושנפסקת ומתקשית על ידי הענשים, שסובלת הנפש ב“טיט היון”, עד שהיא מגיעה לבסוף – אם היא מגיעה בכלל – אחרי זמן רב, משוחררת ממצוקותיה, לנקודת המוצא של נדידתה ; היא שבה ברוח טהורה אל חברת האלים,שממנה יצאה. “הנה נא נצלתי מן החוג הכבד רב היגון!” תקרא הנפש מלאתי תקוה אחרי “עשותה תשובה שלמה על מעשי עול”, בעמדה “כמבקשת מחסה " לפני “מלכת בני השאול, לפני פרספוֹנה הקדושה” ולפני שאר אלי השאול, שעל “גזעם המאושר” גאותה ואל מוצא פיהם תיחל, כי ישלחוה אל “מעון החפים מפשע” וישמיעוה את המלה הגואלת: " והיית לאל תחת היותך בן מות”. את הדברים האלה אנו מוצאים על שלשת לוחות הזהב הקטנים – עיין לעיל עמוד 61 – שניתנו במאה הרביעית ובמאה השלישית בקרבת תו-ריאוֹי הישנה, במקום שבו התהלכו לפנים תלמידי פיתאגורס, בידי הנפטרים ברדתם אלי קבר¹⁴⁷. והנה נודע הדבר, כי החרוזים האלה הם נוסחאות שונות של מקור משותף קדום. ביחד עם כמה לוחות קטנים אחרים, (השייכים בחלקם לאותה תקופה עצמה ולמקומות סמוכים, ובחלקם – לאי כריתה ולתקופה הרומית המאוחרת), המתוים לנשמה את דרכה בעולם התחתון והמתאימים בצורות ובנטיות בודדות גם עמהם וגם ביניהם לבין עצמם, – הם מהוים שרידים דלים לעת עתה ממה שאנו זכאים לקרוא לו “ספר המתים” האוֹרפי ולחכות, שיגיע לידינו בקרוב בשלמות גדולה יותר.

ג.    🔗

כאן ראוי לנו להזכיר אפשרות אחת. הנה דבר “החטא של הנשמה” מוזר גם לפסוקים הקדושים, שבא עליהם הדבור זה עתה, גם לראשון שבעדים, שמפיהם נודעה לנו התורה האוֹרפית, לפינדארוֹס הפיטן. אפשר שאין זה אלא דבר שבמקרה: הן המסורה שבידנו היא לקויה מאד. ואולם אפשר שאין הדבר כן. אפשר שאותו העיקר האוֹרפיי הראשי התקדם במשך הזמן. אין זו השערה רחוקה כלל, שאל עיקר “נפילת הנשמה” נתוסף לאחר זמן טעם הדבר: “אף צרה זו כפרת פשע היא”. ואם כך הדבר, לא היו לה לאותה התורה מתחילתה אלא שלשה יסודות אלה: השקפת חיים קשת-רוח, המשפילה את ערך הקיום הארצי וקניניו; בטחון גמור בצדק האלהי, שמעניש כל רשעה וגומל כל טוב, ואמונה שלמה בטבעה האלהי ובמוצאה האלהי של הנשמה. ביחס לאותה השקפת העולם הפיסימית, המתנגדת כל-כך לתפארת המאירה ולשמחת-החיים המלאה של תקופת הומירוס, נסתפק לעת עתה בהערתנו עליה בלי שנבקש לפרשה. את הנטיות הראשונות לתמורה זו יכולנו למצוא כבר בשירת היסיוֹדוס; הכל יודו בלי פקפוק, כי שונים הם חוגי העם, המגלים את הרגשותיהם כאן ובשירת העלילה; וכן גם יודו הכל, כי נסיונות קשים במלחמה ובשלום ודאי שהכשירו את הרוח היונית לקבל את התורות העגומות ההן. האמונה המוצקה בצדק האלהי, המשלם לאיש כמעשהו, מחייבת כהנחה קודמת את ההודאה, הפרינציפיונית לפחות, בשלטון המשפט והחוק; כל זמן שביחסים המדיניים והחברתיים שוררת רק מדת החסד האישי, ולכל היותר היחס של אמון אישי (עיין לעיל עמוד 20) אין עדיין הקרקע שתצמיח אותו בטחון גמור. האמונה בשכר ועונש, שכבר רמזנו פעם (עיין לעיל עמוד 59) – על רקמיה הראשונים, נעשית קרובה הרבה יותר אל השכל, כשאנו נזכרים, למשל, במהות האיריניות, שמתחילה לא היו אלא נשמות הנרצחים, המלאות אף וחמה, שיוצאות לנקום את נקמתן¹⁴⁸. וכשם שבעולם הזה נולד משפט-העונש של המדינה מתוך הנקמה הפרטית של היחיד ושל המשפחה, כך באו גם במקום-המשפט שבעולם ההוא תחת גאולת הדם – דיני נפשות של בית דין האלים. אסמכתא לאמתות ההיקש הזה יש למצוא בציורי השאול, שמראים לנו את עושה הרשעה כשהוא נענה על ידי נשמתו של קרבנו, או על-ידי רוח הנקמות שלו. ועוד זאת: אמונת התגמול קבלה בעל כרחה בתקופות, או בחוגים חברתיים, שהיו נתונים בהלך נפש של יאוש, את הנטיה כלפי העולם הבא. איש כאֶסְכִילוֹס, למשל, שהיה מלא אמונה זו יותר מכל שאר הפיטנים היוניים, כמעט שאיננו מעיף את עינו מעבר לגבולות הקיום הארצי; הלוחם במלחמת מאראתון מסתפק במחזה המשפט האלהי האדיר, שהוא נעשה עד לו ושותף בהוצאתו לפועל. ואשר לאמונה במוצאה האלהי של הנפש, יש צורך, כדי לקרבה אל השכל או לפרשה, להשתחרר ראשית כל מהיקשים מתעים על-פי מדת מה-מצינו.

אותו הציור מן הנשמות של הנפטרים, שזוכות לאושר עליון בחוג האלים, שאוכלות ושותות בחברתם ונהנות מתענוגות-חושים אחרות, – אותו הציור של ההודים הקדמונים והגרמנים הקדמונים, המצוי גם בין האינדיאנים שבאמריקה המרכזית ושהיה מצוי בלי ספק גם בין הַתְּרַאקִיים בשעתם, – אין לו כמעט שום ענין כלל אל הגזע הראשי של תורות האוֹרפיים¹⁴⁹. וכמו כן אין אנו רשאים להעמיד אותה אמונה בתכונתה העליונה של הנשמה בפשטות על ההרגשות הפנימיות, המשותפות לבעלי המסתורין שבכל הארצות ושבכל הדורות.

משא-ומתן בלתי אמצעי עם האלהות, הדמות אל האלהות, התאחד עם האלהות – אלה הן המטרות, שהמיסטיקה הדתית שואפת אליהן בכל מקום ובכל זמן. ואולם כל-כמה שהמטרה אחת היא, הרי הדרכים המובילות אליה מרובות ושונות. הפעם יהא זה השאון העמום של הטנבורים, בצליל העמוק של החלילים, צלצלי-שמע של אגנות, בפעם האחרת תהא זאת הסערה המתהוללת של מחולות, שמשתקת את החושים, ושוב בפעם אחרת – ההשתקעות הגמורה בהסתכלות, התוקעת את עצמה בדבר אחד או ההיפנוזה, שבאה מתוך הצצה ממושכה בחפץ מזהיר¹⁵⁰, אשר יביאו לידי התלהבות כאן את הבככנטית, שם את הסגפן הבראהמאני, ושם את הדרוויש המושלימי או את הנזיר הבודדהאי וישחררו אותם מסבל התודעה העצמית וינחום אל חיק האלהות או יסוד-העולם. במקום הגרויים היתירים או ההשתקה של חיי העצבים בא, כמעט שעברה הסופה של מחלת-רוח עממית כזאת, “המיסְטֶרִיוֹן” (או ה“סאקראמנטום”), שנוטע בלב המאמין את הרגשת האחוד עם האלהות וגואל אותו לשעה מן המצר המעיק של החיים האישיים. במקום הפעולות וההתרגשויות, שבהן ישתחרר האנוש מאנושיותו וירגיש את עצמו כאל – זכור את הבַּאכְכִים ואת הסַאבַצִיִים וגם ה“רא”-ים ואת “האוסיריסים” של המצרים וכדומה –, באים טקסים של רמז (כגון: נשיאת כלים קדושים, טעימת מאכלות ומשקאות אלהיים, ולפעמים גם סמלי היחוד המיני), שמסייעים לאותו אחוד האדם עם האלהות. וזה גם תוך תוכם של דרכי המסתורין היוניים, כגון הבאככיים, האילויסיניים וכיוצא בהם. אל המוסר שאין לדת מתחילתה כאן, כמו גם במקומות אחרים, שום ענין. אדרבה, מתוך שההתלהבות מבטלת כל פעולה שיש עמה ישוב-הדעת, היא מסייעת את ההפך מן המוסריות, ולפיכך היו מורגשות תמיד תרבות כבודה וחמורה והוללות בככנטית כנגודים חריפים, שלא לדבר כלל על ההפקרות שנתגלתה תכופות במסתורין של קרן-זוית, ולא רק בעולם היוני בלבד. אמנם במדה שנתפתחו ונשתכללו היסודות האלטרואיסטיים של הטבע האנושי מתוך הרגשות-המשפחה, ששמשו להם רוקם ועוּבר, בה במדה נתעלו גם האלים, שנצטיירו מתחילה לכל הפחות שלא כמוסריים, לשומרים ולערבים למה שחביב על המדינה ועל החברה; ונושאי ההערצה, שקבלו אופי מוסרי, מחזירים מצדם את קרני האורה, שלבשום האידיאלים החדשים של האנושיות. ולפיכך לא נשארו גם הפולחנות המיסטיים של הדת היונית, וביחוד רב ההשפעה שבהם, שהוקדש באילויסיס לאלהויות השאוֹל, רחוקים מן התביעות המוסריות. עושי רשעה, וכנראה לא רק אלה שהתגאלו ברצח, היו אסורים ליטול חלק באותם מעשי-הקודש, שמבטיחים לעושיהם אושר נצחי. גם לתורה האורפית היה פולחן הנסתר, שמעינינו נודע לנו רק, שהמיתוס הראשי של כת זו הוצג כאן באופן דומה למיתוס של דֵמֵטֶר באילויסיס, אם אמנם לא באותה התפארת המעורת עינים ומשכרת חושים. ומה שמבדיל את הענף האורפיי של הדת היונית משאר פולחנות המסתורין, זהו ההטעמה החזקה של המוסר, שדוגמתה יש למצוא רק בדת האפולונית, שמרכזה היה בדלפי. בהעמקה זו של התודעה המוסרית יש לראות את עצם השורש של החלק השלישי, החשוב והאופייני ביותר שבתורת-הנפש האורפיית.

והקבלה אחת תסייע להבנת הדברים. הפרק המאה ועשרים וחמשה מ“ספר המתים” המצרי כולל וידוי¹⁵¹ שנראה כהרחבה גדולה של מה שנאמר במלים מועטות בלוחות-הזהב הקטנות מאיטליה התחתונה, שהזכרנום כבר כמה פעמים. גם פה גם שם מעידה נשמת הנפטר על עצמה בהטעמה יתירה, שהיא “טהורה”, ורק על טהרתה זו היא מבססת את תביעתה לאושר הנצחי. בעוד שנשמתו של האורפיי טוענת, שכפרה את “מעשי העול” ועל-כן היא רואה את עצמה נקיה מן הכתם, שהללו הדביקו בה, הרי נשמת המצרי מונה את מעשי-העול, שנמנעה מהם בהתהלכה עלי אדמות. מועטות הן העובדות בתולדות הדתות והמדות, העלולות לעורר בנו השתוממות במדה גדולה כתוכן הוידוי הקדמוני הזה. נזכרו כאן עבירות על המצוות המעשיות של הדת, אבל לא במספר גדול ביותר. ועל יד מצוות המוסר האזרחי, הנהוגות בכל חברה שיש בה תרבות, מופיעים כאן דברים, שמעידים על הרגשה מוסרית, שאינה המונית כלל, ובמקצת גם על הרגשה מוסרית דקה עד להפליא: “אלמנה לא עשקתי! מפה יונק לא חשכתי חלב!.את הדל לא רוששתי! ..את שכיר-היום לא העבדתי יתר על זמן עבודת-החובה!.לא התרפיתי!..לא התעצלתי…לא הכיתי בלשון את העבד בפני אדוניו!,, לא הבאתי אדם לשפוך דמעות!”…ולא רק מצוות לא תעשה, אלא גם מצוות עשה שבין אדם לחבירו ניתנו בתורת המוסר, המגלה לפנינו מתוך אותו הודוי. התודה קורא ואומר: “בכל מקום הרביתי שמחה! את הרעב האכלתי, את הצמא השקיתי, את הערום הלבשתי! להלך, שהיה עומד לאחר בדרכו, נתתי סירה!” וכו'. והנשמה הזכה, שעמדה בכמה וכמה נסיונות, נכנסת לבסוף למקהלת האלים. היא קוראה בששון ושמחה: “טומאתי הוסרה, וחטאתי שהיתה בי הודחה… הנה נא באתי אל ארץ המצורפים… ואתם העומדים מלפני” – כלומר: האלים הנקובים קודם – “הבו לי את ידיכם…כאחד מכם נהייתי”.

היש כאן מהקבלה פשוטה לבד? היש לפנינו כאן לא התאמה שבין שני דברים מקוריים אלא קשר תולדי? דבר זה אין אנו יודעים. אפס כי עלינו להזכיר, ששכלול התורה האורפיית בא לאחר פתיחת המשא ומתן הקרוב בין יון ובין מצרים, וזה לא לאחר זמן מרובה ביותר. ולא נתמה גם, אם ההילנים, שהיו מביטים מלמטה למעלה בחרדת הכבוד אל מפעלי-הפלא של אמנות הבנין והפסול המצרית וראו את עצמם עם תרבותם הרכה, לדברי אפלטון¹⁵², כ“נערים” ביחס לאותה התרבות השבה – לא נתמה, אם ההילנים קבלו ממצרים גם התעוררות מוסרית-דתית מעמיקה ביותר. אם כך היה הדבר למעשה – על שאלה זו תתן, כפי שיש לשער, עבודת-החקירה של העתיד תשובה שאין לערער עליה. לעניננו די בה בדוגמא שהבאנו מן המצרים להוכיח, שגם במקומות אחרים הזדווגה תפיסה מעמיקה יותר של המוסר והאמונה בתכונה האלהית של הנפש. ובאמת אין לך דבר מובן יותר מזה. מרחק זה שבין התביעות העליונות, שהאדם בעל ההרגשה המוסרית המשופרת תובע מרצונו ומהרגשתו, ובין היצרים הגסים, שמעכבים לעתים תכופות כל-כך את הגשמת אותן התביעות – וכי לא היה זה מן המוכרח, שיביא את האמונה לעולם, כי תהום פתוחה בין שני החלקים של הטבע האנושי, כי שני אלה לא עלו בשום אופן משורש אחד? והשקפה זו, המפלגת כביכול את העצם האנושי לשני חלקים נכרים ושונאים זה לזה, נגלתה בהכרח כמסייעת ביותר לתגבורת המצפון שבלב ולמלחמה בנטיות, שיש בהן סכנה למעשה הטוב ואהבת האדם. אלא שעם השקפה זו באה גם – וזהו צלו של אור זה – הפלגות הפנימית, הפרעת ההרמוניה הפנימית, שנאת הטבע והכפירה הפרושית גם בתביעות הטבעיות שמועילות או שאינן מזיקות. ואת כל זה אנו מוצאים יחד בפוריטאניות העתיקה, בלוית כמה וכמה מנהגים בטלים ופרושי-מיתין בלתי נאים, – תוספות שגרמו לעתים קרובות מאד להוצאת משפט מעוקל על כל אותה התנועה הגדולה.

מוצאן של אלה יובן לנו יותר, כשנתבונן אל התנאים ההיסטוריים של התהוותן. המשבר הדתי נראה לנו כבבואה של המשבר החברתי. הוא נחשב לבן לויתן של מלחמות המעמדות, שמלאו את המאה השביעית וחלק מן המאה הששית. מצוקת השעה הקשה למדה אף כאן את האדם להתפלל. קרוב מהדבר, שקרבנות הכבוש וממשלת-המשפחות העריצה הם שהיו רוב הנושאים עין כמהה לעולם הבא הטוב מזה והמחכים מאת האלהות את הגמול לעוול שסבלו עלי אדמות. על-כל-פנים שרשי האורפיות נעוצים במעמד הבורגנים ולא בזה של האצילים. יחס התיעוב אל שפיכות דמים¹⁵³, הממלא תפקיד כל-כך במוסר הכת הזאת, מעיד על מעמד חברתי, שלא רדף אחרי כבוד גבורי מלחמה ולא הזהיר על-ידי מעללי-הנשק. גם “צדק” ו“משפט” (“דיקי” ו“נומוס”)¹⁵⁴, שנוטלים מקום בראש בהיכל-האלים האורפיי, נקראים בכל הזמנים ביחוד בפי החלשים והנדכאים ולא בפי החזקים והתקיפים. ולפיכך אנו זכאים לומר, שהיה כאן נגוד מדעת להשקפת-החיים ולמשאות- הנפש של המעמדות השוררים ואף גם התקוממות גלויה כנגד הדת השלטת. והתקוממות זו היא שהביאה לידי כך, שדמות אחד האלים, שנתקבל רק באחור זמן בערך לתוך חוג האלים היוני, דמותו של דיוניסוס התראקי, היא שתופסת מקום בראש שיטת האמונה הזאת. וראוי לציין: לא מפעלים כבירים, דוגמת מפעלי הֵירַאקְלֶס אל האצילים, כי אם “יסורים” של חנם, שסובל דיוניסוס אֵל העם, הם הגרעין המיתי של האמונה החדשה. גבורת הלוחצים העריצים, אשר נקמת האל העליון תשיגם בזמן מן הזמנים, חולשת הסובלים החפים מפשע, המאמינים בנצחון האחרון של הצדק – כלום אין הן משתקפות באגדה על הנפילים הרשעים ועל הילד דיוניסוס מחוסר-הישע? אמנם, לא זו היתה כונת המיתוס מתחילתו, אלא הוא נועד, כפי שהכירו דבר זה כנראה אל נכון, לבאר מנהג גס ממנהגי הקרבנות האורגיאסטיים, שְסיעתן ואכילתן של בהמות חיות. ואולם כך דרכו של כח הדמיון הדתי לכבוש את החומר, שבא לו מידי האגדה, למלאו תוכן חדש ולעשותו שמוש להשקפות חדשות. הנגוד לאלה שהיו גם נושאי הדת המדינית גם שומרי המסורות הלאומיות היה צריך להביא בהכרח באספות החשאיות של האורפיים פעולות דומות לאלה, שראינו בחצרות “הטירַנים”. הן אלה ואלה היו, אם נכונה השקפתנו (עיין לעיל עמודים 5–4), באי כחם של אותם חלקי-העם עצמם, של מעמד העירונים משוללי הזכויות והאכרים המשועבדים. ההקבלה בין שני החזיונות האלה היא מפתיעה. יזָכר נא, כי אותו קלייסתֵינס, שמגר את ממשלת האצילים בסיקיון והחליף את השמות הקדמונים המפוארים של השבטים הדוריים בשמות-גנאי גסים, הוא גם שאסר שם את הקראת שירי הומירוס, שנטל מן הגבור הלאומי בן-האלים אדראסטוס את כבודו ונתן אותו לדיוניסוס¹⁵⁵ . ועוד זאת: יש גם קו קוסמופוליטי באותן השושלאות, שהיו כורתות ברצון בריתות עם מושלים נכרים, ויש מבניהן, כגון בקורינתוס, שקראו לעצמם שמות זרים, פריגיים או מצריים (גורדיוס, פסאמֶטיכוס). כיוצא בזה הוסיפו האורפיים על אלי המולדת אלים תראקיים ואפילו כנענים (הַכַּבִּירִים), וגם לא חששו, כפי שבקשנו להוכיח לעיל (עמוד 68), להסמך על תורות מצריות ובבליות בדבר התהוות העולם. מכל זה נמצינו למדים, שלא מקרה לבד היה הדבר, שאוֹנוֹמאקריטוֹס, מיסד קהלת-הפולחן האורפית באתונה, היה שוהה בחצר נסיכי המדינה הזאת ומצא חסד וחסות בבית פיסיסטראטוס.

עוד יבוא לידינו לפגוע לפי דרכנו כמה פעמים בנתיב האורפיות. עוד נלמד לדעת גם את פריה המבורך גם את גדולי-הפרא המאוסים שגידלה. עוד נעמוד על ההשפעה העצומה, שהגיעה מתורה זו לאפלטון ועל-ידו ביחוד גם לדורות הבאים. וכאן לא יעלם מעינינו, כי ההתרחקות שבין הנשמה ובין הגוף, השניות הנפשית, מתרחבת בנקודה זו ונעשית להתרחקות שבין העולם ובין האלהות, לשניות במשמעה העצמי. ואלו האורפיות עצמה לא העמידה מעולם באורה מסקנא זו, שהיתה חבויה אמנם בתוך העיקר הראשי שלה, אלא הסתפקה בפנתיאות מזוקקת, המטעימה ביותר את אחדות כל חיי הטבע כולם. ובעזרת המציאות הנפלאות שנעשו בימים האחרונים, וביחוד על ידי “התגלות פטרוס” שנגלתה מחדש, נוכל להכיר את הזרם התחתון של השבולת העצומה, אשר מקורותיה עוטים עוד אפלה, כשהוא יוצא לאור היום והולך ונמשך עד שהוא נופל לתוך הים של הנצרות הקדומה ונותן לו מצבעיו במרחקים רבים.

ד.    🔗

כל כמה שמוצאי האוֹרפיות אפלים עוד בשעה זו, הרי אין עוד מקום לספק בנוגע להשתרגותם הקדמונית בהתחלות התורה הפיתאגוראית. ומסורות ראויות לתשומת לב מסייעות להוכחות הפנימיות שבדבר. בתור מחברי שירים ברוח האורפיות הקדומה נקראו בעולם העתיק אנשים, שקצתם ידועים לנו כבני החוג הפיתאגוראי וקצתם היו מבני אותם המקומות (איטליה התחתונה וסיקיליה), שבהם התפשטה תורת בית פיתאגורס במוקדם¹⁵⁶. ואם מוכרחים אנו לפי זה לוותר על הבדלה גמורה בין שתי התורות, הרי מכל-מקום יש במקצוע זה, שאנו עוסקים בו, גם משנות, שראוי לחשבן, במקצת על סמך המסורה ובמקצת פנימיים, לפיתאגוראיות ולא לאורפיות. בעוד שהאורפיים היו מלמדים, שהנשמה שוהה בין התגשמות להתגשמות במקומות העונש שבשאול, הרי בית-פיתאגורס, שהיה בהם יותר מרוח המדע, היו צריכים לעמוד ולשאל: כיצד יארע הדבר, שבכל מקום ובכל הרף עין שעצם חדש בא להויה (יהא זה רגע ההריון, רגע הלידה או נקודה זמנית בין שניהם), מיד נמצאת נשמה מוכנה ומזומנה להכנס לתוך הגוף? ובתשובתם רמזו על האבקוקיות שבשמש¹⁵⁷, שהן סובבות אותנו מכל עברים ונכנסות לתוכנו עם כל נשימה, ועם זה הן עומדות על גבול תפיסתנו ואין הן נראות אלא אם כן אור השמש נופלת עליהן. אפשר שתנועות הזעזועים של אותן האבקוקיות הרגשניות, המתמידות גם בשעת המנוחה השלימה לכאורה של האויר, הזכירו את התנועה התמידית, שהיו מיחסים לנפש והביאו להנחת אותה זהות; ואולם גם בלי זה מובנת תורה זו למדי, ומנקודת ההשקפה של מחולליה אפילו מושכלת מאד. אם ראו בנפש, כדרך בני התקופה ההיא, לא עצם אי-חמרי, אלא עצם בעל חומר דק ביותר, ולפיכך בלתי נראה, או כמעט בלתי נראה כלל, היה טעם גם בשאלתם וגם בתשובתם. בדומה לזה באו חוקרי הטבע בזמננו, כשמצאו שאורגניסמים פחותים ידועים מתהוים בכל מקום שיש התנאים המכשירים את התפתחותם, והסיקו מעובדה זו את המסקנה המבוססת, כי האויר מלא רקמים בלתי נראים כאלה.

ידיעותינו מתורת האלים של בית-פיתאגורס פחותות וקלושות מידיעותינו מתורת הנפש שלהם. בשום מקום לא נמסר לנו, כי הפיתאגוראים עמדו מצד מה בנגוד חריף לדת העם. היו אמנם שספרו על נטיתם, כביכול, ליחוד האלהי¹⁵⁸ או, לפי הודעות אחרות, למין שניות אלהית¹⁵⁹, וזה בקשר את תורת מספרים דמיונית, שעל פיה אפשר למספר האחד, בבחינת עיקר הטוב, שיהיה האלהות ולמספר השנים, בבחינת עיקר הרע, שיהיה העולם החמרי. ואולם כל הידיעות האלה, עד כמה שיש להאמין להן, מתיחסים, כנראה בעין, לתקופות המאוחרות בהתפתחותה של תורת בית המדרש הפיתאגוראי. מה שאין כן, כנראה, התורה בדבר נשימת העולם¹⁶⁰, שלפיה נראה העולם כעצם חי, וכן גם התורה בדבר התהוות העולם, שהתחילה מנקודה אחת ונמשכה, בתוקף כח-המושך של נקודה זו, שפעל מתחילה על סביבתו הקרובה, ואחר-כך על חלקים רחוקים יותר ויותר של הבלתי-מוגבל, עד שבאה לידי גמר. וחשובה לאין ערוך מן הציורים האלה, שחותם הילדות המדעית טבוע בהם, היא תורה אחת, עתיקה לימים אף היא, שקבלנו עליה הודעה נאמנה מתוך מאמר מפליא של אבדימוס¹⁶¹. תלמיד זה מבית מדרשו של אריסטוטלס, שחקירותיו הלמודיות בתולדות התכונה והגיאומטריה הביאוהו בהכרח לדעת בדיוק את תורת בית פיתאגורס, אמר פעם בדרשה על מושג הזמן והזהות הזמנית כדברים האלה: “ואם נאמין לבית פיתאגורס…הרי אף אני אהיה יושב שוב בזמן מן הזמנים ומקל קטן בידי, ומפטפט כנגדכם, כשתהיו יושבים לפני בדיוק כפי שאתם יושבים כעת, וככה יהיה גם משפט כל הענינים האחרים”. כמה אנחנו חייבים להודות לאבדימוֹס המופלא, שהפליט מתוך שטף הדבור רמז זה אגב אורחא, וכמה אנחנו חייבים תודה גם לשומעיו השקדנים, שהכניסו הערה זו לתוך מחברת-שעוריהם ומסרוה לדורות. כמו חי עומד המחזה הנחמד לפנינו: ראש בית המדרש יושב על מושב השיש אשר לו, כשהוא מגחך מתוך שפע הומור וידיו מצחקות במקלו הקטן, זה סמל מעלתו; לפניו על שורות המושב הארוכות יושבים הבחורים ומקשיבים לקולו, חצים משתוממים וחצים מתענגים. וכמה עצום התוכן הרעיוני, החבוי בהודעה קצרה זו. על תוכן זה – יאמר הדבר מיד – ראויים בית פיתאגורס לשבח הגדול ביותר. המאמר הקטן המחזיק את המרובה מביע את ההודאה הגמורה ללא תנאי בחוקיות השוררת בכל – לא פחות ולא יותר. אין זו אלא המסקנה היוצאת בהכרח מחשבתי גמור מתוך הודאה זו בחבורה את האמונה במחזורים של תקופות-עולם. אמונה זו מצאנוה כבר כמה פעמים (בשיטות אנכסימנדרוֹס והיראקליטוֹס), ועוד נשוב ונמצאה מיד (בתורת אמפידוֹקלס). וכן גם אחר-כך אצל המאוחרים ביותר. וכאן עלינו להתבונן במוצאה של אמונה זו.

ולצורך זה עלינו להזכיר את מוטיבי האספקולציה הקוסמוגונית בכלל. בראשית ובעיקר הוטלה על רוח האדם שאלה זו בדבר התחלת העולם על ידי הנסיון היומי, המעביר לפנינו בלי חשך יצירות מתהוות וכלות והמביא אותנו מטבע הדברים ליחס גם לכלל כולו מה שחל על הפרט; בתקופה מאוחרת – על ידי מה שאנו קוראים לו התאמה וסדור, וביחוד על ידי מציאותם של גושי-החומר הגדולים (האויר, הארץ, הים), שעומדים תמיד בעינם ועם זה לא יכלו להחליט לראותם כדבר-מה קדמוני; ולבסוף – על-ידי הגלגולים והתמורות, שכדור הארץ עצמו גילה להסתכלות החודרת (התהוות של דלתא, חליפות היבשה והים וכדומה). הנסיונות הקדומים המדרש מעשה בראשית היו מסתפקים על פי רוב בזה, שהניחו ותארו ראשיתו של סדר העולם הקיים ולא היו שואלים, מה היה לפני ראשית זו ואם יתקיים סדר-עולם זה לעדי עד. ומשעמדה שאלה זו לפני העיון המפותח נמצא הלה עומד לפני הברירה: ראשית מוחלטת ואחרית מוחלטת, או פרוצס עולמי בלי ראשית ובלי תכלית במשמע העצמי של הדברים. והוגי-הדעות היוניים לפחות, שדרכם היתה תמיד דרך האנאלוגיה הרצינית במדת-מה, בין שפרשוה כהוגן ובין שפרשוה שלא כהוגן, תפסו מיד וכמעט בדעה אחת את הברירה השניה: כאן בעצם לא התחלה ולא סוף, אלא פרוצס של חליפות, שאינו פוסק. ואף כאן עמדו על פרשת דרכים. את פרוצס העולם אפשר היה לדמות, אם לדבר בלשון הגיאומטריה לטראייקטוריה או לעגול. על פי ההנחה הראשונה הוא נראה כמסע למטרה לא ידועה, ועל פי ההנחה השניה – כמחזור של התרחשות, שסובב וחוזר תמיד אל נקודת מוצא אחת. ואף כאן לא היה מקום לפקפק בדבר הבחירה. לטובת ההשערה הראשונה לא נמצאה שום גזירה שוה מכריעה; ואלו לטובת ההקדמה השניה העיד ראשית כל החזיון המתחדש בלי הרף של חיי הצמחים, שכלים וחוזרים ומחדשים את נעוריהם, ולהלן – מחזור החומר, שההכרה בו היתה אולי מלכתחילה היסוד לכל תורת החומר הקדמוני, ועל-כל-פנים אנו מוצאים אותה בדברים מפורשים אצל היראקליטוס. אמנם גורל הנשמות – בין שנתנו אותן לשכון בשאול כצללים או שהעלו אותן לזבול המאושרים – נראה כיוצא מן הכלל הגדול של חיי הטבע; ואולם תורת גלגול-הנשמות, שמצאה לה על-כל-פנים סיוע עצום באותה אנאלוגיה כללית, היתה עלולה לחזור ולהקים את האחדות, שהופרה על ידי אותו היוצא היחידי. וחשיבות מכריעה היתה בנדון זה למחזור תקופות השנה, לשיבתם הקבועה קבע-חוק, של הגרמים השמימיים המזהירים, הכבירים, הנותנים בכם חוק וגדר לחיי הטבע והאדם והנערצים על כן כעצמים אלהיים. וכאן יש לנו להעיר לפי דרכנו על הטובה הגדולה ביותר, שדעת-הכוכבים הפליאה לעשות עם המין האנושי: בה נזדמנו בפעם הראשונה רעיון האלהות ורעיון החוקיות במקום אחד. מכאן ירד ראשונה נוגה אלהי והשתפך על מושגי הסדר והחוק, וגדולה מזו: המושג של שלטון האלים ניצול מתוך-כך מן ההתמזגות עם המושג של שלטון השרירות ומן ההתלכדות אתו לאחדות בלתי נפרדת.

ואמונה זו במחזור כל המאורעות, מכיון שבאה לעולם בדרך האמורה, הלכה וקבלה צורה מוצקה בעזרת התורה בדבר שנת-העולם או בדבר השנה הגדולה, שבאה לעולם בתוקף ההתבוננות-בשמים, שנעשתה במשך אלפי שנים על ידי העם הבבלי, ואולי גם על ידי עמי תרבות שקדמו לו¹⁶². התצפיות הללו והמסקנות שהוציאו מהן נתנו להכיר או לנחש פרקי-זמן גדולים ביותר. כך תתיחס השנה הרגילה אל שנת-העולם הבבלית כיחס השניה שבשעה כפולה שמתקבלת מתוך חלוקת היום, בן העשרים וארבע השעות, לשנים-עשר חלקים – אל היום. ושנה גדולה שכזו נחשבה שוב כיום אחד בחיי עולם ומלואו. אין ספק, שהגיעו להעמיד פרקי-זמן ענקיים כאלה מתוך האמונה, כי כשם שהשמש, הירח והמזלות חוזרים כעבור זמנים קבועים אל העמדות, שתפסו בראשית הזמנים האלה, כך יהיה גם משפט הגרמים השמימיים האחרים, אשר שנויי מצביהם נתגלו על ידי תצפיות של דורות. את המסגרת הזאת, שנוצרה על ידי דעת-השמים של המזרח, מלאו תוכן תורות המחזורים של חכמי יון ואף של חכמי הודו. קוראינו עמדו כבר על תורת היראקליטוס בדבר שריפת העולם, שחוזרת מתקופה לתקופה (עיין לעיל עמוד 47 ). אף הבבלים בשעתם היו מניחים, שהארץ נדונית בשריפה או במבול מתקופה לתקופה¹⁶³. ואולם עם יצירת הרעיון הזה נותנת על-כל-פנים כבוד גדול לרוחב אפקם הרוחני, הרי גמרתו היתה דמיונית למעלה מכל מדה. הבבלים הורו: כשנפגשים כל כוכבי-הלכת במזל סרטן – שרפה באה לעולם, כשהם מזדמנים יחד במזל גדי – מבול בא לעולם; וטעם הדבר הוא ודאי, שסרטן זה, שבו נמצאת השמש בתקופת הקיץ, מזכיר חום לוהט, ואלו מזל גדי, שמסמן את תקופת השמש של חורף מזכיר מטרות עוז. בית פיתאגורס לא היו משועבדים כנראה לשלטונם של צרופי-מחשבות שריריים כאלו, אבל הנחתם בדבר ה“כליון הכפול”¹⁶⁴, שבא מירידת אש מן השמים ומנפילת מים האצורים בתוך הלבנה, הושפעה כנראה מאותה תורה של הבבלים. ואותה התורה הנפלאה, ששמענוה מפי תלמידו של אריסטוטלס, אינה מסתברת אלא מתוך ההנחה, שהמעמד העולמי או הארצי שלפנינו נחרב לתקופות מזומנות. נראה לנו, שאין מן האפשר להסיק תורה זו בדרך בלתי אמצעית מאותה משנה בדבר שנת-העולם, כלומר שבשעה שישובו המזלות למקומותיהם הראשונים יחזרו אתם שוב כל המאורעות האחרים¹⁶⁵. שאם אתה אומר כן, אתה מיחס לאצטגנינות הכשדית השפעה מכריעה על משנות בית פיתאגורס, בעוד שבכלל לא נודעו לנו עקבותיה של פעולה כזו, ולא עוד אלא שאף תיאופראסטס¹⁶⁶, חברו של אבדימוֹס לבית המדרש, מספר מתוך תמיהה גדולה על אותה חכמה מדומה של הבבליים, שהתחילה מתפרסמת בימיו בהילאס. וכן נראה לנו, שגם דבר גלגול הנשמות אין ענינו לכאן. כי הנה ראשית כבר מצאנו לבית מדרש מאוחר – זה של הסטואיים – שנטפל בחשק לתורה זו, ואלו ענין של גלגול-הנשמות היה זר לו כל עיקר, ושנית, “הנשמה” לא נחשבה מעולם בכל אותה התקופה, כפי שנכיר מיד בבירור, כמכלול הסגולות השכליות או המוסריות, שמסמנות את האישיות, ולא עוד אלא שתורת הגלגול אינה מבארת כלל, מה שכאן טעון ביאור. שכן תורה זו, שאנו עסוקים בה, מלמדת, שאנשים אין מספר חוזרים ומופיעים בבת-אחת, ולא רק בתכונתם הרוחנית, אלא גם בתכונה הגופנית המיוחדת להם. וגם על זה יש ליתן את הדעת: אם יקום אבדימוֹס לתחיה בתכונתו הגופנית והנפשית והמיוחדת לו כעת, הלא מן ההכרח שישובו מקודם להויה מולידיו הגופניים, וכן גם אבותיהם, וכן כל שלשלת אבותיו הרוחניים, מורו אריסטוטלס,רבו של זה אפלטוֹן, סוֹקראטס וכו'. ואם המקל הקטן הזה, שהוא מניף כעת, יהא שוב במציאות, הרי מן המוכרח הוא, שקודם יחזור ויגדל העץ, שממנו כורת המקל, ועץ זה צריך לעלות תחילה שוב מאותו הזרע ולהכות שוב שרשים באותו החבל כקדם. ולא עוד שאין צורך כלל בדרך עקלתון זו, שכן ברור הדבר, שאבדימוס אינו אלא נותן דוגמא מעצמו, מתלמידיו ומבני דורו לחוק כללי, שתובע תוקף לעצמו גם ביחס לכל שאר הדורות ושאר המאורעות. כללו של דבר, אותה חזרה חד-צדדית של כל האישים, הענינים והמאורעות שבהוה, אי-אפשר לה אלא בדרך השתלשלות חוזרת של כל המסכת הסבתית, שכבר נגולה פעם אחת. ודבר זה אינו לדעתנו מסבת-לואי מקרית, אלא הוא הגרעין העצמי של התורה. שני דברים אצורים בתוכה: האמונה בהשתלשלות סבתית חמורה ומוחלטת של כל מה שיארע והאמונה בנקודת- מוצא חדשה, הדומה בהחלט לקודמת, של השלשלת הסבתית. ואין להתפלא כלל, אם האמונה הראשונה תמצא בקרב הפיתאגוֹראים. הן כבר מצאנוה אצל היראקליטוֹס ואף ראינוה בדין כבת קולן של התגליות הטבעיות היסודיות של פיתאגוֹרס. ואף תורת המספרים איננה משורשת אלא בהוכחה פנימית זו מן החוקיות המקפת את כלל המאורעות. כיוצא בזה לא הבדיל גם היראקליטוס הבדלה חמורה בין המאורעות הנפשיים ובין הטבעיים, והדטרמיניסמוס הטבעי והתמים, כפי שאנו רשאים לומר, שאנו מוצאים פה ושם בתקופה, שעדייין לא נשאלה בה שאלת הבחירה, אין בו כדי להתמיהנו כל עיקר. ואשר להקדמה השניה של התורה הפיתאגוראית, הידועה לנו על פי עדותו של אבדימוֹס, הרי אין זו אלא ההבנה החמורה, אפשר לומר: החמורה כמדת המתמטיקה, של התורה בדבר החזרה התקופתית של מצב-עולם ראשוני. מי שמניח השנות אותם הגורמים הטבעיים על כמותם וחלוקתם ועל הכחות השליטים בהם, כלום אין הוא מניח חזרת אותו המקור, שממנו משתפך זרם המאורעות הסבתיים על פרטיו ופרטי פרטיו בפעם הראשונה והשניה? אם רבים מאתנו מחכים גם הם לחזרת שיטת השמש שלנו, לכל-הפחות, לנקודת המוצא של התהוותה – כלום אין הם מוכרחים – כך יש לשאל – להסיק אותן המסקנות עצמן שהסיקו בית-פיתאגורס? אם נכונה ההנחה, כי המדיום המנגד, שממלא בודאי חללו של עולם, יביא לאט-לאט לידי החלשת הדחיפה הראשונה של תנועת המזלות ולהגברת כח המשיכה המרכזית המתחדש תמיד, עד שלבסוף יפלו כל המזלות לתוך השמש, באופן שיתפתח חום נורא וכל השיטה כולה תחזור בהכרח אל גוש הערפל שממנו יצאה: כלום אין אנו מוכרחים להעלות מכאן את המסקנה, שכל הפרוצסים הארציים כולם, בלי שום יוצא מן הכלל, יחזרו בדיוק גמור כחוט השערה? על זה יש להשיב: ודאי שהיינו מוכרחים להסיק מסקנה זו, אילו היתה ספירת העולם, שממלאים השמש וכוכבי-הלכת ובני לויתם, יצירה סגורה ומסוגרת כלפי חוץ, שאין יוצא ממנה ואין נכנס לתוכה. ואולם אין מחוז בעולם, שידמה ל“מדינת המסחר המסוגרת” של פיכטה. מלבד מה שכמויות-חום עצומות ניתנו במשך מיליוני שנה לחלל העולם שלא על מנת להחזיר, הרי כל אבן של מיטיאור ואפילו כל אבק ממנה, שבא מרשות כח-המשיכה שבשיטה אחרת ונפל לתוך זה שלנו, או להפך, כל קרן אורה, שנודדת מן הסיריוּס אל השמש ומן השמש אל הסיריוּס – הרי הם משנים את חשבון ההוצאה וההכנסה של סכום החומר והכח שבשיטת עולמנו במדה מספקת להוציא את אפשרות החזרה המדויקת בהחלט של מצב ראשוני. אותה הפוֹרמוּלה של העולם – אם להזכיר את רעיונו הידוע של לאפלאס –, אשר ממנה היתה יכולה הרוח המוכשרת לתעודה זו לחשב מראש את כל סדר ההתפתחות כולו לפרטי פרטיו, צריכה בהכרח להיות אחרת בכל אחד משני האפנים האלה. ואם יבא אדם ויאמר, שאותה התפתחות סבתית זהותית מקומו אינה חלק מחלקי היקום אלא כלל הבריאה כולה – אף אנו נשיב לו, כי בחינת קוי הספקטרום הראתה לנו עולמות מתהוים על-יד עולמות מתישנים, כי לפי זה נמצאות בעונה אחת בחלקים שונים של מכלול-הקיום תקופות התפתחות שונות. ואולם חכמי העולם העתיק לא היו יכולים לדעת כלום משתי התשובות האלה, והצמצום היחסי של ידיעתם הוא שעמד להם גם הפעם, כמו גם בכמה מקרים אחרים, לקיים רעיונות גדולים, מפרים ואמתיים בעצם, בלי שעכבו אותם הכרות פרטיות, שהאפילו עליהם או הגבילו אותם, לחשוב אותם עד קצם ולטבעם לדמויות, שמצודדות את הדמיון בתוקף ובעוז.

לכאורה תורה זו, המראה לנו עולם שהולך ונארג בלי ראשית ובלי תכלית ושב תמיד על מקומו כשהיה, ראויה לגנותה, כי אין בה לא שמחה ולא נחומים. ואולם דוקא על זה ראוי מחוללה לכבוד גדול! הן בזה הוא מתגלה לפנינו כחפשי לגמרי מאותה חולשת-הרוח, המוציא דינה של הנחה לחובה, אם אין היא עושה חונף למשאלות לבנו. אנו נזכרים בהיפּאסוס ממֵיטפּוֹנטוֹס¹⁶⁷. הלה נמנה על בית פיתאגורס. ואולם בהיראקליטוס הכריז גם הוא על האש בתור החומר הקדמוני ובדומה לו הורה, כי העולמות נחרבים ונבנים למועדים מסוימים. מחוקר, שהלך בעקבות היראקליטוֹס, אפשר לחכות, כי יטעים הטעמה נמרצת את החוקיות, השליטה בחיי הטבע והאדם. ונראים הדברים, כי הסטוֹאיים, שהיו נושאים עיניהם אל היראקליטוס ביראת הכבוד, היו עשויים לקבל ביחוד מידי תלמיד בית פיתאגורס, שהיה גם תלמיד בית היראקליטוס למחצה, את התורה, שמלאה תפקיד חשוב כל-כך בשיטתם. ואולם על בטחון גמור בנדון זה אנו צריכים לוותר. כל הבדלה כזו היא דבר קשה מאד, ועל פי רוב בלתי אפשרי כלל בבית מדרש זה. מנהג חסידות, שנהגו תלמידי בית פיתאגורס ברבם ליתן לו את כל הכבוד בלי להבליט את זכויותיהם האישיות, מעכב בדבר. ובמקום שנזכרים מפעלים על שם בעליהם, הגיעו אלינו הידיעות מתוך כתבים חצוניים, שמלאו מקצוע ספרותי זה יותר מכל שאר המקצועות. אמנם נודעו לנו כמה שמות של זקני בית-במדרש הזה, ואולם יותר משמותיהם אין אנו יודעים עליהם כמעט כלום. בעלי השמות האלה ובעלותיהם – כי גם נשים השתתפו השתתפות נמרצה בתנועה הדתית-פילוסופית שעורר פיתאגורס – היו חיים בחברותא פנימית. הרעות הנאמנה, שתוף הענינים שמביאה לידי אחוה, ידידות המוכנה לקרבנות הם מסימניו המובהקים של חוג זה לא פחות מן השאיפה הרצינית לכבוש ולבלום את התאוות. כי מושגי ההרמוניה והמדה, ששלטו בבנין תורתם, היו להם למשאת נפש גם בחייהם. ואישיות אחת מתבלטת בבהירות ובבירור על-פני רקע זה. זהו אדם בעל אישיות טבועה בחותם בולט, אשר תורותיו בתכונה הושפעו יותר מבני יוֹניה הקדמונים משהושפעו מפיתאגורס, בעוד שהקדשת ספרו מעידה על-כל-פנים על יחסו הקרוב אל בני הברית הפיתאגוראית.

ה.    🔗

בראשית הספר ההוא, שלצערנו לא הגיעו לנו ממנו כי אם קטעים מועטים, כתוב לאמר: “אמר אלקמֵיאון מקרוֹטוֹן¹⁶⁸. אל ברוֹנטינוֹס, ליאוֹן וּבַּאתִּילוֹס: אין מי שיודע ידיעה שלימה בדברים שאינם נראים חוץ מן האלים לבדם; ואולם כדי להסיק בדרך אנושית מסקנות של אומדות” – וכאן נפסק המאמר הקטן לצערנו באמצע, אלא שגם בצורה קטועה זו הוא מחוה לנו רמז חשוב מאד. הרופא הפילוסופי, בן דורו של פיתאגורס וצעיר ממנו, מכיר היטב בגבולות הדעת האנושית; בכל אותם הענינים, שאין לתפיסה החושנית שליטה בהם, הוא מסתפק בהבעת השערות, בהיסק מסקנות, שבאו – כפי שיש לנו רשות לחכות – מתוך תצפיות מדויקות במדת-מה ולא בלי כל זהירות. אין באותו פסוק הבטחה לשיטה, המקפת את כל הענינים האלהיים והאנושיים, אלא רק לדעות למודיות יחידות בלבד, ובמדה שפסוק זה אומר מעט, בה במדה יש בו לנו בטחון להרבה.

המפעלים החשובים ביותר של אלקמיאוֹן מתיחסים לאנאטומיה ולפיסיולוגיה. הוא היה הראשון, שעמד על כך – וזה יסוד זכותו ושבחו לעד – כי המוח הוא המכשיר המרכזי של עבודת-הרוח¹⁶⁹. בעזרת נתוחים של בעלי חיים, שמסורת נאמנה מיחסת לו והוא עצמו מרמז עליהם רמז ברור למדי, הגיע לגלות את החשובים שבעצבי החושים (הנקראים בפיו ובפי אריסטוֹטלס " מסלות או “תעלות”), את דרך מהלכם ואת סופם בתוך המוח¹⁷⁰. המדע שבזמננו נוהג להסמיך את הפירוש התפקידי, שהוא נותן למצב אנאטומי שהוא, על תצפיות במקרי מחלות וחבלות, שאירעו באותם המקומות. כמעשה הזה עושה גם אלקמיאון. ידוע לנו בבירור, שהשתמש לצרכי חקירותיו באותן הפרעות-החושים, שבאות מסבת הזדעזעות המוח. הוא באר אותן באופן מושכל, אם גם נוטה לצד אחד, מתוך החזיון הנקרא בפינו בשם הפסק מסלות-המעבר. אדם נעשה חרש או עור, לפי שהמוח שנטה ממצבו הרגיל חוסם את הדרכים, שבהן מגיעים אליו רשמי השמיעה והראיה. כנגד הדעה הרווחת, שזרע האיש בא ממחו של חוט-השדרה¹⁷¹, הוא מביא ראיה לסתור מבעלי החיים, שהמיתום מיד לאחר בעילתם ולא מצאו אפילו חסרון כל שהוא במוח שבחוט שדרתם. מובן מאליו, שאי אפשר שיהיה ערך גדול להשערותיו החיוביות בעניני הולדה ובתורת השפירים. חשובה יותר, לפחות מצד ההשפעה שהשפיעה על התורות המאוחרות, היא תורתו בדבר הבריאות והמחלה¹⁷². הבריאות נשמרת לדעתו על-ידי שווי-המשקל – ה“איסונומיה” בלשונו – של תכונות החמרים, הנמצאים בתוך הגוף; סבת החולי היא התגברות תכונה אחת על חברותיה; הרפואה באה, אם באופן מלאכותי ואם בדרך הטבע, עם החזרת שווי-המשקל; וזו נעשית אפשרית ביחוד על-ידי ש“רוב הענינים האנושיים”, ובכללם גם אותן התכונות של החמרים, מופיעים בצורת זוג של דבר והפוכו: לפיכך אפשר לבטל או להכריע את תגבורת הקור על ידי הכנסת החום, את רבוי היובש על ידי לחות שתפעל כנגדו וכיוצא באלה. תורה זו זכתה לאריכות ימים, ואתה מוצא אותה עוד בכתבי גֶבֶּר (ג’אביר), רבן של האלכימיים הערביים¹⁷³. ומצד אחד באה לידי הצטמצמות והתאבנות ב“פאתולוגיה של לחויות-הגוף” מיסודו של היפוקראטס, שמלמדת, כי החשובות שבלחויות הגוף, שנתרבו או שנתמעטו שלא מן המדה, הן סבות המחלות.

לחושים היחידים הקדיש אלקמיאון חקירה מפורטת¹⁷⁴, חוץ מחוש המשוש, – ואולם חסרון זה ראוי לו להחשב כמעלה, שכן ברור הדבר, שמאס למלא בהשערות שריריות את לקויי ידיעתו הנסיונית, שהיתה פגומה כאן בהכרח. בכל מקום יצא בחקירותיו מתוך התכונה האנטומית של איברי החושיים. כך תפס, למשל, את החלל המלא אויר שבאוזן כבית-קבול לבת-קול, וכן גם הורה, שהלחות, הרכות, הגמישות ורבוי הדם (ובלשונו: החום ) של הלשון הם שמכשירים אותה להעביר חמרים מוצקים אל מצב הנוזל ולהכין מתוך כך את תפיסת הטעם. מלבד זה הוא היה הראשון, שנתן את דעתו על התחושות הסובייקטיביות, ובזה התיצב על הדרך, שנועדה להביא לבסוף להשגה עמוקה יותר בטבעם של מעשה התפיסה ופרוצס ההכרה בכלל. אמנם הוא לא פסע כאן אלא פסיעה ראשונה לבד. ראית-ניצוצות על ידי עין, שהוכתה מכה גדולה, היא שהעירה את תמיהתו והביאה את כח דמיונו המדעי בתנועה ממושכה. יש כאן, אם אין אנו טועים, סימן טוב לעומק חושו המדעי, שהכיר בערכו של מאורע זה, שאינו רגיל ואינו מן המדה הטבעית, והאמין למצוא בו מפתח להבנת מעשה-הראיה הנורמאלי. פרושה היה אמנם מה שהיה צריך להיות בהכרח: גלמי וילדותי. במקום שאנו מדברים על אנרגיה ספציפית של עצבי הראיה, בקש הוא להסתייע בפירוש חמרי ממשי. הוא הניח, שהעין אוצרת בקרבה אש והאמין להכיר באש מדומה זו וכן גם בליחות המימית, שנמצאת באמת בתוך העין, את שני המסייעים, שנראו לו הכרחיים לתפיסת הראות: את היסוד הנותן אור ואת היסוד השקוף.

ומהתחלות הפיסיוֹלוֹגיה של החושים עלה אל התחלותיה של תורת הנפש¹⁷⁵. וכאן בקש על-כל-פנים להבדיל במדת-מה בין תפקידי ההכרה, שבני דורו היו מערבבים אותם כמעט תמיד זה בזה. הוא הורה: תפיסת-החושים מביאה לידי הזכרון; הזכרון מביא אל הציור או הדעה (doxa). ושני אלה מביאים אל השכל או אל ההבנה, שמבדילים את האדם מאת בעלי החיים הפחותים. לנשמה יחס אלמות ובסס הוכחתו זו בנמוק שנראה לנו מוזר מאד: הנשמה היא בת אלמות, לפי שהיא דומה לעצמים בני האלמות; ודומה היא אליהם בזה, שהיא מתנועעת בלי הרף, כשם שהעצמויות האלהיות: הלבנה, השמש, הכוכבים וכל השמים נמצאים בתנועה שאינה פוסקת. נכר הדבר, שמי שהסיק כך לא יכול לחשוב את הנפש לעצם אי-חמרי בהחלט. שאם לא כן לא היה מדמה את הנפש לכוכבים ומזלות, שנחשבו אמנם לאלהיים ולנצחיים אבל עם זה הרי הם גופניים ותופסים מקום בחלל, ומכל שכן לא היה בא לבסס את זכותה לאלמות על התאמתה לאותם העצמים האלהיים מבחינת התנועה המתמדת בחלל ולא מצד טבעם האלהי עצמו. ומהיכן – שואלים אנו – למד אלקמיאון, שכח הפועל הנפשי נמצא בתנועה תמידית בחלל? ודאי לא למד דבר זה מן העובדה, שהמאורעות הנפשיים: (הציורים, ההפעלות, יצרי הרצון) הולכים ונמשכים בלי הרף. הרי מכאן ודאי לא יכול להסיק – אף אם לא רצה לזכור, שאפשר לשינה בלי חלום כלל – יתרון לנפש על הגוף עם תנועותיו המתמידות גם הן (דפיקות הדופק, הנשימה וכיוצא בהן). היוצא מזה, שאלקמיאון התכוון כאן ל“פסיכה” במשמע המקיף יותר, שעל פיו נחשבה גם כמקור כל מאורעות-הגוף הבאים מדחיפות עצמיות, ככח החיים. ואף אמנם מן ההכרח להניח, שחשב את הנפש ביחוד למקור-ראשית של הכח; והבנה זו מתאשרת לגמרי על ידי אפלטוֹן, ששינה ושכלל את דמותה של התורה הזאת ובצירוף זה עצמו קרא לנפש בשם “המוצא והמקור” של התנועה¹⁷⁶. לדורנו נעשתה כל אותה הראיה על כל חלקיה מוזרה במדה אחת. שכן אין אנו חושבים את המזלות לנצחיים באמת ואין אנו סוברים, שעלינו לבקש את מקור הכח של המאורעות החיוניים מעבר לפרוצסים הכימיים, שמתקיימים באמצעות הנשימה וההזנה. אף את כליון הגוף האמין הרופא העמקן לבסס על-ידי הבאת ראיה¹⁷⁷. “בני האדם”, אומר אלקמיאון, (ואנו רשאים להוסיף: והחיות) “הולכים לאבוד לפי שאין ביכלתם לקשר את הראשית בסוף”. דברים אלה, האפלים לעצמם, מתבהרים מתוך צרוף הענינים במקום, שבו מסר לנו אריסטוֹטלס עֵדֵנוּ את המאמר. אלקמיאון לא בקש לומר כאן אלא זה: אילו היה גיל הזקנה ילדות שניה באמת, ולא רק דרך משל, היו בני-האדם (והחיות) יכולים לחיות לנצח, לפי שהיה ניתן לנו מחזור, שהיה יכול להשנות תמיד מחדש. עכשיו, ששורת התמורות, שעוברות על גוף האדם (והחיה) בגיליו השונים, היא לא שורה של מחזור אלא היא הולכת ונמשכת לפנים, אין לך דבר מובן מזה, שמהלך זה בא לידי גמר. לחשוב על האפשרות השלישית הבאה בחשבון, והיא ששורת התמורות אפשר לה שתדמה אל קו ישר או עקום, שנמשך לאין סוף, לא מצא אלקמיאון סבה. מאורעות הטבע, שההשואות אליהם התוו לו את דרך חקירותיו, לא הראו לו אלא את שתי האפשרויות האלה. וראוי הוא לשבח גדול, שהסיק מסקנה זו בדרך מה מצינו ולא הסתפק בהלכה פסוקה אפריורית מעין זו: מה שהתהוה מן המוכרח שיכלה. ורשאים אנו להוסיף, כי מדע הטבע שבזמננו לא עבר בהרבה ביחס לפרובלימה זו את “אבי הפיסיולוגיה”. היא יודעת להראות לנו את חליפות – הגילים, העלולות מצד עצמן להביא את האוֹרגניסמוּס המורכב שלנו לידי התפרדות אחרונה גם בלי ההפסדים המרובים לאין סוף, שמסכנים את קיומו בלי הרף. ואולם הסבות, שמחייבות את השתלשלות החליפות ההן, כמו גם סבות הגידול, לוטות בערפל עד היום, כשהיו לפני עשרים וארבע מאות שנה.

ברצון היינו נותנים עוד עין סוקרת ומעמיקה לתוך חיי-המחשבה של הקרוֹטוֹני. מבקשים היינו לדעת: מה חשב אותו האיש המצוין על האלהות, על החומר הקדמוני, על מוצא המין האנושי. ואולם המקורות שלנו מונעים מאתנו את התשובה. ושתיקתם, שודאי אינה מקרית, אומרת הרבה וחשיבותה גדולה. הופעתו של הוגה-דעות, שאין בידו, דוגמת הקודמים לו, פתרון מן המוכן לכל פרובלימה, מרמזת לנו, שאין אנו עומדים כבר “בראשית” המדע היוני; היא מזכירה לנו, שעברנו כבר את מפתנה של תקופה, שבה התחיל רוח הבקורת והספיקות להניף את כנפיו ביתר עוז.

השמטות ¹⁷⁸

"בעת ההיא לא היתה לא הויה ולא אי-הויה.

לא היה חלל האויר ולא היו השמים על גבו;

מה התנועע? ואיה? ובהשגחת מי?

ההיו המים? ההיתה התהום העמוקה?"

(על-פי תרגומו של גראסמאן, II , 406). ואם שימאן, שם, מסיק מתוך מושג הפעירה הכלול בשם היוני כאוס (השוה “Χαίνω” וגם “Χάσμα”, כי הכאוס הצטייר כמוגבל, הרי הוא מיחס לדעתנו לאותם בעלי-המחשבות הקדומים מושגים מדויקים הרבה יותר ממה שאנו רשאים להניח אצלם.

(O. Gruppe, Die griechischen Kutle und Mythen) I, 571. מלאות חיים הרבה יותר מן הצללים האלה של היסיודוס הן גם אותן הדמויות של הומירוס, שיש לסמנן כאליגוריות, כגון דמותה של אָטַי (סנוורים) ודמותו של ליטאי (הַפציר), עיין ביחוד ספר איליאס 19, 91 ואילך, וכן 9, 502 ואילך).

הזרם השני, הביוגראפי ברובו, נתכנס בעיקרו לתוך בריכה אחת גדולה והיא חיבורו של לירציוס דיוגינס (לא דיוגינס מלירטי!). זהו כתבן בעל ערך קל ביותר, המצטיין בחוסר-מחשבות עד כדי גסות יתרה. ואף על פי כן יש חשיבות לא תשוער בשבילנו לספרו שחובר או, ביתר דיוק, שלוקט בשליש הראשון של המאה השלישית לאחר הספירה הרגילה. אוזינר (Usener) סובר, שמצא את המקור הבלתי אמצעי לאותו הספר בחבורו של סופר מימי נירון קיסר, והוא ניקיאס מניקיה שבביתוניה. ניקיאס זה שאב על-כל-פנים מספרות עשירה עד למאד. יסודותיה הראשונים היו תיאורים מחיי הפילוסופים, אשר סוטיון מאלכסנדריה (סמוך לסוף המאה השלישית לפני הספירה הרגילה) נתן להם בפעם הראשונה צורה של “דיאדוכיות”, כלומר: של תולדות בתי המדרש השונים או הרצאת קורותיהם. (שתי דוגמאות ממין היסטורי זה, פרי עטו של פילודימוס מבית אפיקורס, נתגלו לנו שוב זה מקרוב). משקע הספרות הזאת, שהגיעה לידי התפתחות מופלגה במשך ארבע מאות השנים שבין סוטיון ולירציוס דיוגינס, מונח לפנינו בחבורו של הלקטן הזה.

בכל פרק יוזכרו המקורות הראשיים וקבצי הקטעים החשובים ביותר, ואלו מונוגראפיות והרצאות היסטוריות חדשות יוזכרו רק באותה המדה המצומצמת, שעמדנו עליה בהקדמה. את מראי המקומות הספרותיים העשירים ביותר יש למצוא בספרם של איברווג-היינצי, ראשי פרקים של תולדות הפילוסופיה של הזמן הישן, (Ueberweg-Heinze, Grundriss der Geschichte der Philosophie des Altertums) ואת החקירה העשירה ביותר בתכנה והעמוקה ביותר בכל השאלות הנוגעות לכאן יש למצוא בספר המופת של אידוארד צלר: הפילוסופיה של היונים (Eduard Zeller, Philosophie der Griechen); הרצאה מרוכזה של כלל הענין הגדול הזה היא ספר הלמוד לתולדות הפילוסופיה משל ווינדלבאנד, (Wilhelm Windelband, Lehrbuch der Geschichte der Philosophie) והרצאתו המצומצמת פחות של ה. פון ארגיס, ב“קולטור דער גענענווארט”. מן הספרות הישנה יותר, שלא נתישנה עדיין, ראוי להזכיר ראשית כל את ספר-השמוש לתולדות הפילוסופיה היונית-הרומאית מאת כריסטיאן אבגוסט בראנדיס. (Christ. Aug. Brandis, Handbuch der griech. -römischen Philosophie). מן הקבצים המקיפים יש להזכיר בהצטיינות מיוחדת את ספרו של הרמן דילס: “הקטעים של הקודמים לסוקראטס”, (H. Diels, Die Fragmente der Vorsokratiker), מהדורה שלישית, ברלין 1912, ואת ספרו של ה. פון ארניס: “הקטעים של הסטואיים הקדמונים” (Stoicorum veterum fragmenta), לייפציג 1903–1905. במקום קובץ מלא של החומר כולו יכול לשמש לפי שעה ספרם של ריטר ופרלר: Historia philosophiae Grecae ex fontibus contexsta, מהדורה שמינית מתוקנה על ידי ווילאן, 1898. א) התחלות הגיאומטריה: לידיעת הגיאומטריה המצרית התקרבנו כעת על ידי הפאפירוס של רהינד “ספר-שמוש מתימטי של המצרים הקדמונים” – Ein mathematisches Handbuch der Alten Aegypter – שיצא לאור על ידי א. אייזנלוהר, לייפציג 1877, עיין בזה ספרו של Brettschneider. die Geometrie und die Geometer vor Euklides), עמודים 16–20. עיין גם הירודוטוס, II, 109; מיטפיסיקה של אריסטוטלס, I, 1; פידרוס של אפלטון, 274c. הירודוטוס, שם, מעיד גם, כי היונים קבלו את המכשירים היסודיים לתצפית אסטרונומית מאת הבבלים. על נבואות הבבלים ללקויי המאורות עיין למשל לינורמאן (Lenormant, la divination chez les Chaldéens), I, 46, או י. מינאן, (J. Menant, la bibliothéque de Ninive) מעמוד 93 ואילך.

את הדברים האלה: תורת אלקמיאון בדבר השינה והמיתה, אחת העתיקות ביותר בלי ספק, היא עד עתה הרווחת בצורתה של התורה על דבר האנימיה של המח.

במקומותיהם. עורך הספר, שהשתמש במהדורה הרביעית, ראה צורך לעצמו לסמן בדיוק את המקומות בטכסט, שעליהם חלות ההערות, אבל מפני הקושי הרב שבדקדוקי הדברים לא הרגיש בכמה מקרים בהשמטות, והוא ממלא כאן את אשר החסיר לפום ריהטה בטכסט.