Nr. XXXVI

   🔗

מודה אני לידידי ואדוני אשר הפליא חסדו על עבדו, ויגל אזני למוסר, בתתו נכח פני תקונים מתי מספר אשר ישר בעיניו לתקן באחת השירות אשר יצאו מתחת ידי; ואני במה אקדמנו אפוא לשלם לו גמול צדקתו, אם לא בהיותי תמים עמו כאשר היה תמים עמדי, כי אערוך לפניו מערכת דברי אמת וצדק הנראים כנסתרים ממנו?

וראשונה על אשר חשב לתקן את אשר אמרתי “נוס בר לבב פן תקבר מה תתגבר כי לא תוכל” באמר רוץ נא חבר פן תקבר, הנה בעיני יפלא איך מעיניו יפלא כי חלילה להעביד היקר אל הזולל, והנכבד אל הנקלה, החקות אשר חקק הטבע לחקות אשר חקקו בני אדם, והדר המאמר למשפטי החרוז? ויגד נא לי ידידי אל יכחד ממני, לו חפצתי להציב חק בשירתי להחריז סוף השטה הראשונה עם מחצית השטה שאחריה, ולא עם מחצית השטה ההיא עצמה, מי מנעני? ועתה החק אשר חקקתי הלא כחומר ביד היוצר הוא בידי, ואחליפנו ואמיר אותו כאשר אמצאהו מונע מדברי ההוד וההדר. הלא מי בער לא ידע כי בהעלותי על דעתי איש תם וישר אשר בקנאתו לאלהיו ישלך את נפשו מנגד לבוא בתוך להבות להציל כלי הקדש, נוס בר לבב היה לי לצעוק, לא רוץ נא חבר, נוס לא רוץ, נוס לא נוס נא, בר לבב לא חבר; לדברים האלה על משורר לתת עיניו ולבו, ואשר לא כן יחשוב, חרזן יקרא, משורר לא יקרא.

אף לזאת יחרד לבי בראותי באחרית תקוניו “ראשון עולות ההיכלות הנבהלות מצור חרבו” תחת אשר אמרתי, “רחום שדי השמיע די פקד לאור עד פה תבא, עצור עצר משחית וצר ויסתר כי גער בו וישאו ראש ההיכלות הנבהלות מצור חרבו”. באמת לא השיגה דעתי לרדת לסוף דעתו ולהבין מה טעם ראשון עולות; וגלוי הדבר וידוע כי עקר המכוון בכל דבר אשר יאמר אדם ואשר יכתוב הלא הוא שיהיה מובן, כאשר הם באמת כל דברי השירה הזאת. וכוונתי באמרי וישאו ראש (אם אולי במקרה לא זר לא נגלתה לעיני ידידי) הלא היא כי כאשר עצר ה' את ראש משחית, אז שאר בתי הקדש הקרובים אל הדלקה ואשר (כלשון השיר) היו נבהלים מצור חרבו, פתאום הרימו קרן ונשאו ראש, כטעם כבודי ומרים ראשי, ומשנאיך נשאו ראש כפי איש לא נשא ראשו כתרגום יונתן, וגם בזה לא אביתי השחית הוד המאמר בגלל משקל החרוז.

והנני מוסיף להפלא הפלא ופלא על ט"ס אשר נראה לידידי בשטת איכה נפלת? איכה אכלת? ולו היה בן מאה שנה החרשתי, כי אמנם המשוררים אשר היו לפנינו לא נמנעו משקול במשקל אחד תבה שטעמה למעלה עם תבה שטעמה למטה, אך בדורנו נודע הדבר כי לא בעבור העינים יוסד משקל השיר כי אם לתענוג אזנים, ואם ישיר אדם באזנינו “ואיך אמות כמו פתי ומה בצע בחכמתי” (כאשר שר עמנואל) הלא למשמע אזן דאבה נפשנו; וכן אם אומר איך נפלת? איך אכלת? ביתן אורה־איכה יועם? הנה לנו בזה שני משקלים שונים; ונהפוך הוא באמרי נפלת? איכה אכלת? כי הנה לנו ארבע תנועות לפני הטעם, ואשר אחר הטעם במספר תנועות לא תבא. הנעלם מעיני ידידי כי בשירי לשון איטליאה Senario, un piano, וכן un verso tronco un tronco decasillabo, un piano settenario, ed uno sdrucciolo ottonario endecasillabo, ed uno sdrucciolo odecasillabo משקל אחד לשלשתם, ויתחברו בשיר אחד כחפץ המשורר? ובבואי למלת רגזו הנה ידוע כי למלת רגזו שתי הוראות: ענין חלחלה כמו ורגזו וחלו מפניך, וענין חרון אף כמו ברוגז רחם תזכור; והנה אחרי אשר מצאנו מעצבך ומרגזך בענין הראשון והוא בקמץ, בבואי לאמרו בענין השני ראיתי להבדיל בין זה לזה ולאמרו בשלש נקודות בפלס גֻדלו קֻמצו: ומה גם כי בענין הזה הוא נמצא יותר בארמית מבלשון הקדש, ובלשון ההיא כותבים רוגזא כלומר רֻגזא.

ואחרי אשר הסירותי מעלי את התלונות אשר התלונן עלי ידידי במכתב מגֻלה, אבא נא אל תוכחותיו הנסתרות אשר לא פרָשו, כי אמר כי תקעתי יתדות לא נאמנו, ולא הראני מקומם אַיָם: לו היה משקל שירתי משקל בעל יתדות אולי יצדק האומר המצא בה יתדות לא נכונות; אפס בהיות משקלה משקל פשוט, כלה מלכים, אין בה יתד, איך תהיה בה יתד בלתי נאמנת (לא בלתי נאמן)? והנה אין בידי להעמיד דברי ידידי, כי אם באשר אמר כי אולי מצא בה חטפים נבלעים אשר לא כדת, ולהם יקרא שם יתדות לא נאמנו. וכאשר חפשתי בכל דברי השירה התמצאנה בה כאלה, שתי תבות בלבד מצאתי אשר אולי נתנו פתחון לבעל הדין, הלא הנה: מַאְפֵלְיָה הַעְלִיָה.

בתבת מאפליה נקל לאיש מדקדק לתת עלי בקולו לאמר כי הניחותי הנד, גם נקל לי להשיבו דבר, כי בתבות המרכבות מצאנו שוא נח אחרי תנועה גדולה כְבֵלְטשאצר המורכב משם בל האליל (ככתוב כשום אלהי), ושוא הלמ“ד גם כי צרי לפניו נח הוא, שאם אין זאת הנה לך שני שואים נעים זה אחר זה; וכן שֵשְבְצר הבי”ת בו דגושה אחר שוא שאחרי צרי; וכן בֵלְשאצר אין אדם מישראל מניע בו הלמ“ד; וכן רד”ק בשרש כסא כתב כסיה בכ“ף צרויה וסמ”ך שואית, ולא עלתה על דעתו לאמר היותה נעה; וכן תבת הַעְלִיָה נקל לשאול איך יאבד החטף? ונקל להשיב כי רבות כאלה בספרי הקדש: משא בערב, ועירים עשרה, כי תכלה לעשר, בעשר הלוים, ברוך ה' ואעשיך, יעלם ה' עליך, בעליל לארץ, אנכי אעשה כדברך, ועצור במלין מי יוכל.

 

XXXVII

   🔗

ד' אדר התקפ"ב

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום.

להיות מדרך האוהבים הנאמנים ישמח האחד בשמחת רעהו, ולבו של זה יודע מרת נפשו של זה, ובשמחתו יתערב, כי נפש אחת להמה ורוח אחד לכל, הנה אמרתי, כשם ששמח לבי בשמחתך בשמעי איך נפלה בגורלך אשה טובה מתנה טובה, יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, כן ישמח לבך גם אתה אם אגיד לך כי שירת ליל זלעפה חשך עיפה לא על חנם נכתבה, כי במוצאי שבת שעבר שליח הצבור שר אותה בקהל רב, עשרה בתים ממנה לפני דרשת הרב ושמנה אחריה, ושנשאה חן וחסד בעיני כל רואיה, חוץ מן המקנאים אשר נתנו עצמם ללעג ולקלס בתפשם על מה שאין עליו תפיסה.

אפס ידוע תדע כי בעצת אנשים טובים כבר עשיתי בה תקונים מתי מספר; כגון במקום הה! ליל חרמי עוכר עמי כתבתי ליל שברון (אוי זכרון!), ובמקום ליל לא טהור וכו' כתבתי ליל לא טהור אל יראה אור כוכב נשפו יועם יכהה. תחת אור זר ואור אכזר הביא אתו ויתגאה, ובמקום נודה זדון כתבתי יחדל זדון, ובמקום לאמר שובו מעורון כתבתי לאמר חדלו, ובמקום הוציא חפשים המקדשים כתבתי וישאו ראש ההיכלות הנבהלות מצור חרבו. ולאחיך ידידי שלמה תאמר כי מאת ידידנו המשכיל קבלתי כסף f. 4: 5 ומתלמידו יהודה בן משה קבלתי כסף f. 1: 20 סך הכל f. 5.: 25. הוצא מהם מחיר שלשה ספרים ששלחתי אליו ביד ידידנו המשכיל העולים לכסף f. 2: 27 נמצא בידי f. 2: 55 ומאלה לקחתי ספר אחד אשר הוא בידי והוא חלק שני מדברי הימים לאנשי גאליה. והנה יש לו בידי f.: 9 ואתם שלום.

טריאסטי ד' אדר, וצדקתך לישרי לב לפ"ק.

אחיכם שד"ל

ט“ו אב התקפ”ב

לידידי ליש"ר שלום ואמת

אחרי רוב ההודאות על החסד אשר עשית עמדי בשלחך אלי את הספר אשר דרשתי מאתך בחשבי שיכלול בקצור כל חכמת הלשון בכל פרטיה ודקדוקיה (אשר עתה ראיתי כי אין הדבר כן, גם כי אמנם דברים טובים נמצאו בו), ועל ענותך אשר כִבְדַתְנִי להרצות לפני ספקותיך, הנה אנכי בא אליך בעובי הענין.

שוטטתי בדברי עזרא ונחמיה ולא מצאתי להם שחרה אפם על שום אדם מישראל על קחתו לו לאשה אשה עמונית או מואבית, רק זה מצאתי כי הקנאים ההמה גם שניהם היטב חרה להם על בני דורם על אשר לא נבדלו מעמי הארץ והושיבו נשים נכריות תהיינה מאיזה עם שתהיינה אחרי אשר היו נכריות, כלומר לא עבריות ולא מתיהדות; עד כי גם לשון היהודים לא למדו, ואף כי תורתם, כמו שהיה דרך נשי הדור ההוא לבזות בעליהן ולהשתרר עליהם, עד כי הוצרך המלך אחשורוש לשלוח ספרים אל כל מדינות מלכותו להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו. והנה לא אדע מה מצאת בדברי ראב"ע על כי רחקת מעליו, באמרו אולי הוציאום כי לא היו גיורות כרות, וכבר האמנתי שלא תהיה אתה ידידי נופל בפילוסופיאה מר' שמעון בן יוחי שהוא דורש טעמא דקרא, אשר אמר בענין ולא ירבה לו נשים אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, ולמה לא נאמר גם אנחנו על הכתוב כי יסיר את בנך מאחרי אפילו שלא משבעה עממים והיא מסירה את בנה מאחרי ה' הרי זה לא ישאנה?

אל נא תמנע מהודיעני דעתך בענין אולי כוונתי לה וישמח לבי, גם אל תרגז אם כגמול ידיך אשיב לך בשיתי לפניך דבר נבוכותי בו זה ימים רבים בל אדע מצוא פשר דבר.

אין ספק כי בעל הטעמים, אף אם טעה לפעמים, אדם גדול היה; והנה נוראות נפלאתי מדוע בכל מקום שבאה במקרא מליצת עשיית הטוב והישר או הרע בעיני ה' הוא מקרב הפעול אל העשייה לא אל עיני ה‘, כמו שהיה ראוי בלא ספק, כי אמנם אין שם שום פקפוק כי באמרו כי תעשה הישר בעיני ה’ אין הכוונה אלא שתעשה מה שבעיני ה' הוא טוב לא שתעשה בעיני ה' מה שהוא טוב, כי מה טעם תעשה בעיני ה'? כבדני בכתביך ואהבני, ושכון לעולם שלאנן ושלו ובריא אולם.

ט’ו באב תקפ"ב

ידידך שד"ל

א' אלול התקפ"ב

לידידי ליש"ר שלום ואמת

אם בלב בטוח השיבותי לדבריך בראשונה, הלא יִכָפֵל הפעם הזאת בטחוני להחזיק בדעתי אחרי דעתי כי כן דעת קצת רבנים, ותכפל חרב שלישיתה החודרת לכל טענותיך אשר טענת על רבותינו ועל משיח ה' אחת לאחת.

.1) אמרת כי רשב“י להיותו בר פלוגתיה דר' יהודה דאמר עמוני ולא עמונית בודאי היה סובר שגם העמוניות והמואביות אסורות לבא בקהל: והודאה הזאת אינני רואה, ובהפך רואה אני כי רשב”י בודאי היה סובר שהעמוניות והמואביות מותרות ומעולם לא נפל בזה מחלוקת בין החכמים, ובמה נחלקו? בידיעת מקור הדין הזה, כי ר' יהודה סובר כי מן הלשון עצמו הוא נלמד, עמוני ולא עמונית, ור“ש דדריש טעמא דקרא לומדו מן על דבר אשר לא קדמו, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, א”כ לא היו באותו הפשע וא"א להענישן: ומה מחלוקת אתה רואה בזה לענין הדין?

.2) אמרת שגם פשטות הכתוב שאמר לא יבא עמוני ומואבי יורה שגם הנקבות בכלל, והנני משיבך כי אעפ“י שמלת עמוני ומואבי יש במשמעה זכר ונקבה, אבל מליצת לא יבוא עמוני איננה כוללת אלא הזכרים, כי אמנם הביאה בקהל היא הכנסת איש אחד בתוך עם אחד ע”י התחתנות עד שיעמיד באותו עם משפחה חדשה שאביה היה נכרי, אבל לא תפול המליצה הזאת בנקבות, כי משפחת אם אינה קרויה משפחה, והנה הנושא עמונית לא הכניס משפחה בקהל. בא וראה כשרצה הכתוב להזכיר איסור ההתחתנות בהחלט עם עובדי ע“א ורצה להשתמש במליצת “בא בו” הוצרך לכפול המליצה ולומר לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם, הרי בהכרח כי לא יבאו בכם לא היה מספיק ולא היה במשמעו איסור זכרים ונקבות, וא”ת והרי כתוב לא יבא ממזר, אם כן ממזרת מותרת, שאם לא כן ראוי היה להכתב לא יבאו ממזרים בקהל ה' ואתם לא תבאו בהם; לזאת אשיב כי באמת כך היה ראוי להכתב, אלא שלא אמרה התורה כן מפני כבודם של ישראל, כי אז היה משמע שימצאו בישראל אלפי ממזרים, ושהם קהל לעצמם כמו עמון ומואב שהם קהל ואומה, עד שיצדק לומר על הנושא ממזרת שנכנס בקהל הממזרים; וסוף סוף כבר אמרו רבותינו (יבמות ע"ח) ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי מה להלן נקבות מותרות אף כאן נקבות מותרות, א"כ גם לממזרת צד קולא.

.3) אמרת כי השרים הגידו לעזרא כי נשאו העם מבנות הכנעני והחתי וכו' העמוני המואבי וכו', אבל לא הזכיר הפסוק שפירשו לו אם נשאו אותן בגיותן או אם גיירו אותן תחלה, גם עזרא לא שאל מהם אם הנשים ההנה באו תחת כנפי השכינה אם לא, אלא מיד נתעצב הרבה.

ואיך תאמר שלא פירשו לו אם לקחו אותן בגיותן או בגרותן? קום קרא: וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות “כתועבותיהם” לכנעני החתי וכו' כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם ויתערבו זרע הקדש בעמי הארצות: האינך רואה כי לקיחת הנשים הנכריות איננו הוא עצמו המעשה הרע אבל הוא הסבה אליו: לא נבדלו העם ישראל מעמי הארצות כתועבותיהם, כלומר ועשו כתועבותיהם, והיתה הסבה כי נשאו מבנותיהם, צא נא עתה ואמור שהיו גיורות.

.4) אמרת כי עזרא בתפלתו פירש טעם עצבונו, כי אמר אשר צוית ביד עבדיך הנביאים וכו' ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם; והשוה עמון ומואב לז' עממים, כי לא תדרוש שלומם וטובתם איננו אמור אלא עליהם.

אין זאת ידידי, כי אמנם עזרא לא אמר “לא תדרשו שלומם וטובתם” כנגד לא תדרוש שלומם וטובתם האמור בעמון ומואב, אלא כנגד לא תחיה כל נשמה, לא תכרות להם ברית ולא תחנם, לא ישבו בארצך, וכיוצא בזה האמור בז' עממים; ועזרא רצה לכלול כל זה בלשון קצרה ואמר לא תדרשו שלומם וכו‘, וזה מוכרח, שהרי תחלת דבריו אלה הם: אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבותיהם וכו’ ועתה בנותיכם וכו', הרי שאינו מדבר על יושבי א“י, ועמון ומואב לא לנו המה, ומכל מקום גם על הנושאים מבנות עמון ומואב חרה אפו מפני שהיה דורש טעמא דקרא, כי כתוב ולא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי, א”כ אפילו עמונית ואפילו איטלקית והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה: הלא תראה שחזר ואמר הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התועבות האלה, תלה הענין במעשיהם המקולקלים בלבד, ולא להיותם מזרע כנען או מזרע לוט.

.5) אמרת כי היה לעזרא לגייר את הנשים העמוניות בלי לגרשם מקהל ה', לא שמעתי בלתי היום שמגיירים ביד חזקה כמעשה הנוצרים, והלא בהפך גם מי שמאליו בא להתגייר בודקין אותו אם באמת כוונתו לשמים, או שמא פנייה אחרת יש לו.

.6) אמרת כי נמצא בנחמיה כי קראו בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו לא יבא עמוני וכו' ויהי כשמעם את התורה ויבדילו כל ערב מישראל, ולא הזכיר הכתוב שהרחיקו את הזכרים וקיימו את הנקבות; דע כי באמת הרחיקו את הזכרים וקיימו את הנקבות, שהרי למטה הוא אומר: גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות וכו', ואיך ראה בימים ההם מה שתיקן כבר קודם לכן? הלא משם ראיה בהכרח כי מן הכתוב לא יבא עמוני לא למדו רק איסור הזכרים ואותם הרחיקו מיד, והנקבות נשארו.

.7) אמרת כי נחמיה השביע את ישראל שלא ישאו עמוניות ומואביות, אבל לא היה זה מצד היותן עמוניות ומואביות, אלא מפני שלא עזבו תועבות אומותם, כי אמר שם: ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית, וכבר השמעתיך באגרתי הקודמת כי בדור ההוא הנשים אשר היו מדברות בלשון אבותיהן ולא בלשון בעליהן הן הנה היו משתררות על בעליהן בכל דבר, עד שהוצרך אחשורוש לגזור בפירוש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.

.8) עוד אמרת כי בסיפור רוב נשי המלך שלמה הזכיר מואביות עמוניות ועל כלן אמר מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם. ידידי שפיל לסיפיה דקרא: אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם, וזה כתוב אצל עממים, והוא הדין לכל אומה ולשון כשלא יתגיירו, כרשב“י דדריש טעמא דקרא, וכמו שפסק הרמב”ם שאסור לישא אשה שלא נתגיירה, ומי לא ידע כי נשי שלמה לא נתגיירו כראוי כי גם הטו את לב בעלהן לבנות מזבחות לאלהיהן.

אמנם על דבר המדרש אשר הזכרת לא אשיבך דבר כי לא ראיתיו, וידוע כי כל ברייתא צריכה חקירה ובדיקה שמא משבשתא היא או שמא בדותא היא, ובאמת דרשת רות על שם תור לא ראיתי כמוה בדברי חכמינו, גם אומרו עמונית ולא עמוני לשון מגומגם הוא.

שאלה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעס: מהיכן יצא לך ידידי מה שכתבת בפירוש דברים י“ב פסוק י”ז י“ח וי”ט שהלוים חייבים לאכול המעשר בירושלים דוקא? ואתה שלום וביתך שלום כלב.

טריאסטי א' באלול התקפ"ב.

ידידך שד"ל

י“ו אלול התקפ”ב

לידידי ליש"ר שלום

מימי לא הגיעתני אגרת אשר השביעה את לבבי שמחה וגיל כאגרתך האחרונה. שמחתי ראשונה בראותי שעלה בידי להסיר תלונותיך על רבותינו באחד ממאמריהם.

שמחתי שניה (וה' הטוב יכפר בעדי אם יש בזה עון אשר חטא) בראותי כי לא עלה בידך להסיר מעליך כל תלונה בענין המעשר.

שמחתי שלישית בראותי כי ישר תרגומי בעיני ידידי יש"ר, כלומר בעיני מי שהוא יחיד בארצות האלה שיוכל לשפוט בענינים האלה.

ושמחתי רביעית בראותי כי בבואך להשיג השגות על תרגומי לא הבאת עלי ועל מלאכתי חטאה גדולה, כי בכל הערותיך או שהדין עמי או שהם שגגות קלות לא גדולות מנשוא.

הראשונה גם היא מן המין הראשון, כי אין חלול שם אלא תאר, ואין שם אלא חלל לא חלול, מלבד שאם היו נקבים וחלולים שני דברים היה אומר שאם יפתחו אחד מאלה או יסתם אחד מאלה לא מהם מהם, וגם אני ראיתי דברי השלחן ערוך ולא חששתי להם.השניה גם היא מן המין הראשון, כי ראיתי לבעל הערוך שהביא, Con leggiadro dolor parch’ella spiri - Alta pietà ועוד A Dio per grazia piacque di spirarmi L’alto lavoro.

השלישית כמו כן, כי לוּ אמרתי benigna misericordia היה משמע שיש שָם misericordia שאיננה benigna, וזה שקר, לפיכך אמרתי la benigna בה"א המחלטת, כלומר החסדים שידוע היותם טובים.

הרביעית היא מן המין השני, וכן החמישית, לא כן הששית, כי speranti חוזר לעינים כדברי הכתוב עיני כל אליך ישברו, ואם באמת העינים לא ישברו, אבל הוא מדרך השיר.

השביעית כמו כן, כי אחר שמצאנו frigorifico למה לא נאמר frigore? כי בהמצא המורכב ימצא גם הפשוט בהכרח. בענין ומשפטים בל ידעום הנה אמַר לך דברים של טעם: דוד אמר כי ה' נתן לישראל משפטים אשר לא ידעו אותם הגוים לא קודם לכן ולא אח"כ, וזה היה אמת בימיו ואיננו אמת בימינו, וגם אתה ידידי הרגשת בזה, ולפיכך אמרת שאינם יודעים כלומר אינם הולכים אחריהם; הגידה נא לי אם הייתי מתרגם ciò che non fece ad altro nazioni, e leggi ch’elleno non novogliono riconoscere כלום היה בזה שבח ותהלה לתורתנו הקדושה? ואולי אל תשאל ומאי רבותא איכא שלא נודעו קודם הנתנם? כי זה מורה שאינם אנושיים אלא אלהיים.

האחרונה היא מן המין השני, כלומר כי שגגה היא אבל קלה היא מאד, וראוי למחול למי שאינו מחבר אלא מתרגם, כי אמנם השתדלתי להעתיק גם בתרגומי כפל מלת כל הנמצא בכתוב, ואם תרגומי מוטעה גם הכתוב מוטעה: וכי אין ראוי למתרגם שיעתיק מחברו באמונה כאשר הוא? מלבד כי באמת אעפ"י שאין המאמר מדוקדק ככל הראוי, אבל יש בו מן האומץ והעצמה מה שלא היה בו אם היה מדוקדק יותר.

הוסף נא ידידי ידך גם שנית גם שלישית לערוך לפי שגיאותי, כי אמנם גם כי מבקש אני להצטדק כל מה שאוכל, מכל מקום אינני שונא את התוכחות.

ושלום רב ושנה טובה לך ולכל ביתך כלב

טריאסטי י“ו באלול תקפ”ב לפ"ק

אוהבך הנאמן שד"ל

ג' תשרי התקפ"ג

לידידי ליש"ר שלום

על הראשונה אשיב כי גם אנכי ידעתי כי למ“ד לעושה אורים גדולים חוזרת להודו, וכן תרגמתיה בתרגום המזמור בזמירות שבת, אבל במקום אשר הוא שם הפסוק הזה לא הובא אלא לראיה על היותו ית' מחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזה מוכח ממה שאמר לעושה בזמן בינוני, וזה התבאר בתרגומי, ודי בכך, אבל הלמ”ד אינה יכולה להתרגם במקום הזה, כי אין קודם לכן הודו: וכי צריך הייתי להוסיף בתרגומי מלת הודו ללא דבר? ואם תאמר כי לעושה חוזר אל זמירות יאמרו הרי זה שגעון גמור, שהרי יש בנתים מלת כאמור.

אבל הוא שגעון ותמהון לבב כפול ומכופל מה שהשגת על תרגומי למלת היום, כי לא סוף דבר שאין אתה מבין המקראות מאליך, כי גם כשאחרים מפרשים אותם לך בטוב טעם ודעת אין אתה יורד לסוף דעתם ותחשוב חכמתם סכלות. האם לא ידעתי עד היום מה ענין מלת oggidi? אבל בכוונה השתמשתי בה להודיע כי לא די שנשים על לבנו מה שצונו משה ביום אחד מיוחד, אלא שנשמור כל אשר הורנו בכל הארבעים שנה.

לא אבין למה לא תבין כי בתרגום וערבה לה' המדפיס השמיט מלת si, di nuovo gradirà:di

שאר טענותיך קצתן מן המין הראשון וקצתן מן השני, והדברים קלים מאד: אוי נא לנו אם הדיין האמתי אף על אלה יפקח עיניו כעת מחר! אך אם בעיניך לא קלות הנה גם אני אם תחפוץ אַראך למאות ולאלפים כאלה וגדולות מאלה במלאכתך. ואתה שלום,

טריאסטי מעלי יומא דריש שתא.

ידידך שד"ל

כ“ד תשרי התקפ”ג

שמואל דוד לידידו ליוסף שלום

הלנצח תאכל חרב? האנטור לעולם? הלעד אחזיק במחלוקת? הלא ידעת כי שלום ואחוה יהיה באחרונה.

ראית אחת משירותי ותישר בעיניך; מומים קלים נראו בה לעיניך, ותאמר לתקנם לשומה מכלל יופי, נתת תקוניך לפני, ולא נכונו בעיני, וקיימתי דברי הראשונים; התאמצת להניא תשובותי, הראיתני חכמתך ולא הראיתני סכלותי; שגגותי נסתרות ממני, צדיק אני בעיני עם כל תוכחותיך, אינני רואה את כל מאומה בידי אשמה; ידעתי ענותך כי רבה, ולבבך כי בר, על כן האמנתי כי לו חפצתי להוסיף שנית ידי להתוכח ולהצטדק, גם אתה לא תחדל מאמור אלי: צדקת בדברך, זכית בשפטך; אפס כי קלו הדברים מאד, ולא נכון להאריך בהם לשון פעם אחר פעם. ואולם אם בעיניך לא קלים המה הדברים האלה ונכון בעיניך לדקדק בהם למען יהיה הדבור שלם, גם אני אשאלך והודיעני מה ענין מה שכתבת באגרתך מה הדבר הקשה תביאון המלות, כי אין תביאון רק לנמצאים, והיה לך לומר תביאינה לנסתרות, ואיך אמרת אשר ידעו החכמה והיה לך לומר אשר יְדָעַתוּ. ואתה ידידי (ידעתי נאמנה) לא יחסר ממך מענה לשון לטענותי אלה, וענית ואמרת: לכתוב בלשון מקרא אמרתי כאלה. – הלא מעתה הזכרתני, נשפטה יחד, כי על הדבר הזה מלאתי מלים והיה בלבי כאש בוערת מימים ושנים ועתה אשפוך את שיחי לפניך, כי אוהב האמת ידעתיך. מה הוא זה (הגידה נא לי) השבח והמעלה אשר בני עמנו חפצים תמיד במכתביהם, והוא לכתוב בלשון מקרא? ומה כוונתם בעת התהללם לאמר כל דברי לשון פסוק? גם אותי אתה ידידי משבח ומפאר במדה הזאת, והנה נכספה נפשי לברר וללבן היטב מה היא המדה הזאת, כי יראתי פן יהיה הכבוד נהפך לקלון ותתחיל בשבח ותסיים בגנות. כי אמנם הנני רואה אותך ואת כל אחיך בני יהודה אתך תלקטו מפה ומפה מקראות שלמים מספרי הקדש ותשבשו אותם בחסור ויתור וחלוף אותיות למען שַבֵץ מכתביכם באבנים היקרות ההנה: איך תשתפכנה אבני קדש!

נקרב נא למשפט ונשים הדבר לפני השכל ושְקָלו במאזני צדק.

תחלת דברי פיהו יאמר כי המתפרנס משל אחרים עני ואביון הוא, והמשתמש במכתביו במליצות שארי כותבים, ולוקח לשון אחרים וינאם נאום, אין לו לא מכתב ולא לשון, ואיש אשר אלה לו מעתיק יקרא, כותב לא יקרא: הלא זאת רעה אחת. ואולם אם איש אשר כזה מאהבתו מלאכת ההעתקה יתן במכתבו מלות או מליצות אין להן ענין במאמרו, ולא תהיינה שם רק דברי מותר, או דברים יוצאים ממנהג הלשון, או גם כן מחליפים הכוונה, או מבלבלים אותה עד שלא תובן, הלא יענה השכל הישר כי זו רעה שניה קשה מן הראשונה. ואם מלבד אלה יצטרך האיש המעתיק לשבש המליצות אשר לָוָה מהקודמים אליו, כי יציקהו הענין ויצר לו הדרך, ולא ימצא בקודמים מליצות נאותות לכוונתו, וישים אות במקום אות או מלה במקום מלה. ואף גם זאת (יען באהבת ההעתקה ישגה תמיד) ישתדל שיהיה החלוף אשר יעשה נרגש מעט במבטא ועל כן ימנע מהשלים כל השנוים אשר היו ראוים לבאור מחשבתו, ולא יחוש אם תהיינה מלות משובשות או מורות על ענין רחוק מכוונתו, עד כי מחשבתו בעמל תובן והמליצה המועתקת נשחת תארה; הייטב בעיני השכל?

ואם האיש הזה גם בכל אלה לא תמצא ידו להשלים מכתבו בדברים מועתקים וימלא החסרון במליצות אשר בדה מלבו ואשר אין כח בהן לעמוד אצל המליצות אשר לקח מזולתו כי משחתן בהן, עד יצא מאמרו בעל שני גוונים, שחור ונאוה; האדם יראה ללבב כי איש אשר כזה (ואם הוא שש ומתפאר בגוונים שלו) חמור לבוש עור האריה הוא.

לא עליך ידידי נאמרו הדברים, הלא אמרת בראשונה כי על הכלל כלו יצאתי, יען וביען זה לי ימים ושנים אשר נפשי עלי תהמה על אבדן הלשון מתוך בני עמנו ועל הכל בבני איטליאה, עד היותם כלם מעתיקי ספרי הקדש, ולא אחד בהם מתדמה לספרי הקדש.

כי אמנם גם אנכי ידעתי כי אין טוב לכותב עברית מאשר יכתוב בלשון מקרא, אך לא את המעתיק דברי המקרא אקרא אני כותב בלשון מקרא, כי אם את האיש הנבון אשר שפתו אתו ולשונו בפיו לשון יהודית, והוא מגיד מחשבות כליותיו במלות ובמליצות ההנה אשר היו הנביאים לוקחים להם לוּ היה להם להגיד המחשבות ההנה. הן אמת כי המעלה הזאת להשיגה על שלמותה אין בידנו, על אודות שכחת הלשון, אמנם אם לא נוכל לאסוף הרבבות לא נחדל מִבַקֵש האלפים, ואם גם האלפים לא לנו המה לא נרפה ידנו מִדְרוש המאות, ואם גם המאות לא תהיינה אתנו בכל עת כָתְבֵנו, אבל כי נשא קולנו בשיר לא נכון לשיר את שיר ה' בלתי החלק הקטון הזה מִטָהֳרַת הלשון.

ואתה תענה: סוף סוף האיש אשר יאזור מתניו לכתוב בלשון הנביאים הלא יצטרך גם הוא להעתיק לפעמים את לשונם – אבל לא יעתיק מאמר שלם רק שתים או שלש מלות אשר יהיה ענינן במכתבו כענינן בספרי הקדש ממש; ואם לפעמים בשנוי אות אחת ימשיך לענינו מליצה אשר אין זה ענינה בספרי הקדש, גם זה יֻתַר לו, אפס כי ישמר מאד שתהיה המליצה ההיא נאתה במכתבו עד כי גם אם לא היתה בספרי הקדש ראויה היתה להכתב שמה, עד כי גם אשר לא יזכור היותה פסוק יהללנה וישבחנה. גם אם לפעמים יקרה לו להעתיק מליצה שלמה מספרי הקדש כענינה במקומה ממש, ידיו לא אסורות, אפס כי לא תהיה תפארת מליצתו על היותה לקוחה ממקום קדוש, כי אם על היותה נאותה באשר הוא שם.

רב, עתה ארף ידי, כי רחבים הדברים מאד, ובטני כנאוד יין לא יפתח ואף גם זאת לא אשפכנו על הארץ כמים, כי אם מעט מעט אטיף לך עסיסי על פי תשובותיך.

שאלת ממני ידידי לחוות אליך דעתי דעת עליון בענין שירך בשבח רמבמ“ן. תחלת כל דבר ידוע תדע כי כמעט עלתה חמתי באפי כראותי היותי בעיניך איש כבלעם היודע דעת עליון, אך שככה חמתי בהעלותי על לבבי כי רק לכתוב בלשון מקרא אמרת כזאת; וכי תענה אלי כי עליון איננו במכתבך אחד מכנויי האלהים. אך הוא שם התאר, הנה אם כן דעת עליונה היה לך לומר, כי הת”ו סימן הנקבה, מלבד כי העליון אין למעלה ממנו: הבט נא אל מה תביאך אהבת העתקת הכתובים! ובבואי אל השיר אומר תחלה דרך כלל כי קצר מצע שיר זה“ב מהגיד בו תהלות איש כרמבמ”ן, וראוי לכל משורר לבחור לו אחת משתים, או ירחיב פה יאריך לשון בשיעור הצריך לגמור את ההלל על האיש או על הדבר אשר בחר לו, או יטוש אותו וימשוך ידיו ממנו; כי אמנם גם אם בדברים קצרים יוכל אדם לכלול ענינים נכבדים, וגם כי בעניני למוד הרי זו מעלה נכבדת כמה שכתוב quidquid praecipies esto brevis, הנה בעניני הגדה שירית אם נקצר הענינים לא תמלא אזן משמוע, וגם הנפש לא תתפעל בדברים כוללים כמו בדברים פרטיים ומבוארים הדק היטב, וכל שיר אשר לא יביא התפעלות בנפש איננו בעיני שיר; והנה על כל משורר לנתח הענינים ולפרוט חלק חלק מהם תכלית האפשר, וסימן לדבר הפורטים על פי הנבל.

ובבואי אל הפרטים, אומר כי בטור השני נראה בעיני נכון לומר לַשקות תחת לשתות, כי לשתות אל גוף אין טעם לו, ובאמרך לשתות תתחייב לומר לשתות הגוף כמו ואין מים לשתות העם. ואולם אם היה בלבך להסב מלת לשתות לא אל הגוף ואל הנפש כי אם אל הדולה עצמו, דלית לשתות אתה, הנה לא אבין ההמשך: דלית לשתות אתה אל גוף אל נפש?

בטור בעת לִדְבַר טועים חרב דקרת, הבי“ת הראשונה יתרה. ובהיותה קמוצה שגגה היא; למ”ד לִדְבַר לא נכונה, כי הדבר הנדקר הוא פעול ולא יצדק עליו יחס שאליו (dativo); וסוף סוף הדברים לא ידקרו בחרב רק יבוטלו בטענות.

נשמת כל איש ואיש ענינו נשמת כל אחד מבני אדם אחד לאחד, לא הנשמה האנושית בכלל.

אז בחזון דברת הוא נאמר לאהבת ההעתקה, ומלת בחזון אין לה ענין במקום הזה.

מנופת צוף… אם כן תפיל… משה משה… הם באמת שלשה טורים יקרים ונכבדים מאד מכל צד.

שמן ששון ויקר הוצק עליך נאמר לאהבת ההעתקה ואין לו ענין, והאמור אחריו קצרה דעתי מהבין.

ואני טרם אכלה להעיר הערות על השיר אשר הואלת ותתן לפני לשמוע דעתי בו, אגידה נא לך ידידי כי לא נסתר מנגד עיני היות רוב חרוזי שירך מתוארים בתבנית השירים הנקראים בפי קדמונינו שיר משובח או שיר ראוי, כי רוב הטורים מתדמים בו זה לזה בשלש אותיות ומיעוטם בשתים ולא אחד בהם באחת:

חקרת, דקרת, יקרת; דלית, עלית, נפלית, גלית; שפתותיך חכמתך, מלכותך; גורלך, עליך, היכליך: והנה באתי להעירך ידידי כי לא באלה שבח השיר, אף לא באלה שבח החרוז, כי בעבור האזנים יוסַד החרוז לא בגלל העינים; וידידי ראה נא כי בבקשך המותר גרעת ממה שהוא מחוייב, כי הנה באמת בשירך ששה חרוזים שוים זה אחר זה, ולאוזן שומעת לא יכשר הדבר ולמום יחשב.

תאמר ידידי היותי איש נרגן החותר מחתרת למען מצוא חובה לזולתו, או כי מרוב גובה לב טהור אני בעיני לאמר לי יאות להוכיח אחרים וכל אדם לא ימצא לי עון ומשגה – האמנם ידידי; אחת מאלה אין בידי; ואמת אגיד כי כלל כלל לא נפתה לבי להתברך ולומר מרום מלאכת המליצה עליתי, הגעתי אל השלמות, ונהפוך הדבר, כי בין כל השירים אשר לאות ברית שלחתי אליך ובין כפלים כהמה אשר עוד אתי, כמעט אין גם אחד אשר ישא בעיני חן וחסד ואשר פי יקובנו שיר משובח, כי את האמת אהבתי באמת ולא אחפוץ לרמות את נפשי, בחשבי כי נבדל האדם מכל נפש חיה במה שיש בידו להשלים את עצמו, ולא ישלים עצמו מי שלא יכיר מומו. והנה אחרי אשר לִמַדתי את עצמי לבקש השלמות במעשי ידי, גם בפעולות זולתי אבקשנה, אך על הרוב בלבבי בלבד אבקשנה ולא בשפתי, כי לא כל אדם חפץ לשמוע דברי אמת, כדבר שנאמר Obsequium amicos, veritas odium parit

רק אותך ראיתי צדיק וישר, ואבחרך לשפוך את נפשי באזניך ולשמוע ממך תוכחת מְגֻלה מאהבה, לא תוכחות חימה איבה וקנאה כאשר בפי רבים.

אהבני ואהב את הנער הנחמד שאול וחזק את ידיו בלמוד החכמות והרגילהו בלשון רומיה, אפס כי לא תמוש מלבו הלשון העבריה, והתורה והנביאים ומבאריהם; ואתה שלום וביתך שלום כלב

טריאסטי כ“ד תשרי התקפ”ג

ידידך שד"ל

 

Nr. XLIII

   🔗

ז' חשון 5583

לידידי ליש"ר שלום

אחרי אשר השליתני באמור אלי כי לעת עלות המנחה נתראה פנים, ורוח נשאך על אשר לא אדע ולא ראיתיך עוד, הנה לא יכלתי לשמוע מפיך מה ענך יהודה חי על דבר משנה התורה אשר לי, ואני מאז מקדם לא חפצתי התקרב אליו, כי איש שנוא הוא, על כן לא אוכל דברו כי אם על ידי שליח; מעתה אחשוב כי נסבה היא מאת ה' למען יבא הספר ההוא לידך, והנה אחת שאלתי מאתך אם חפצת בו נתון תתן לי מחירו משנה תורה אחר וספר המורה: אם יש את נפשך תשלחם הנה לאברהם המזכיר, ואני אמסור בידו את אשר לי.

דע נא ידידי כי ספר באני מאת אלישמע פדווני תושב מנטובה, השוחר פני למען ארצה ואתחבר עמו במלאכת “מהלך שבילי הלמוד”. אשר החל לכתוב ללמד את בני יהודה, וכבר שאלתי עליו ושמעתי כי איש חכם וישר הוא, אפס כי שמעתי כי גם עמך ידידי היו דבריו, והנה נכספה נפשי לדעת האמת ולשמוע עצתך הטובה טרם אתגלע.

עוד זאת ידוע תדע כי נתתי את לבי ללמוד הלמודיות על הסדר וכבר הגעתי לפרק Della frazioni algebriche, ומה תאמר? הטוב כי אתחזק לבוא עד תכליתן? ואתה שלום וביתך שלום.

טריאסטי ז' במרחשון תקפ"ג

כלב ידידך שד"ל

 

Nr. XLIV

   🔗

י"ז כסלו 5583

לידידי ליש"ר שלום רב

טרדותי וחסרון ענינים עכבוני מהשיבך דבר על נועם אגרתך האחרונה, גם כי נודעה אלי חטאתי בהביאי עליך כליון עינים תחת אשר אתה ידידי מהרת לענות אותי ביום הצטרכי אליך, אמנם על כל פשעים תכסה אהבה. ועתה הנה ראשונה אגיד לך כי משנה התורה אשר בידי לא אתן אותו אם לא ביד חזקה אחרת. עוד אגיד לך כי אמת כן הוא, כי אין ר' אלישמע אדם גדול ואיש פילוסוף, וכבר השיאו יצרו (בתקות בצוע בצע) לתרגם סדר התפלות כפי מנהג קהל איטליאני בהעתיקו מתרגומי תרגום כל מה שהוא אחד בשני המנהגים, גם שלח אלי ההקדמה אשר תקן להעתקתו זאת (בכוונה לשלוח לי אח"כ את כל הספר דף דף להגות ממנו סוגיו) אמר בה כי הי' לקדמונינו איזה סדור תפלה קבוע, והראיה אז ישיר משה וגו' ויאמרו לאמר, שקבעו את השירה להאמר בכל יום, פירש ויאמרו לאמר אמרו שיאמרו!!!

אגרת ארוכה שלחתי אליו, ונראה שאבדה, כי חזר והתרעם על בלתי כתבי אליו; ואלמלא לא תנחשו הייתי אומר כי זה סימן שאין טוב לי עוד להתגלע עמו.

עוד אגיד לך כי מקרה קרה וראיתי בסוף הקדמת המחבר הנכבד Filangèri לספרו אשר שמו כשמי (.de generazione in generaz. (S. D. L ותחת כנפיו אחסה מפחד אחת מהשגותיך.

עוד זאת אגידה נא לך כי מדי הגיתי יום יום בפירושך הנה מדי יום ביומו אוסיף להפלא הפלא ופלא על איש כמוך האוהב האמת ומכירה ומכבדה ושונא השקר ומכירו ובוזהו ויודע נגעי בני עמו ומתאוה לרפאתם, איך ולמה יתן חזוק אל הספר המזוייף המכונה ספר הישר אשר הוא אחד מן היסודות הרעועים אשר היכל הבלינו נכון עליהם. כי אמנם ידוע תדע ידידי כי (אעפ“י שהיה מהרש”ד (לא רמבמ"ן) מאמין בו) רבים המה העדים אשר כחשו יענו. וראשונה, אם היו רוב מאמרי רבותינו במדרשיהם וכו' כמו בקונטרסי מבדיל נרדפים דף 3. הנה זה מה שראיתי ונתון אל לבי זה שנים בכ“ד שעות שהיה ס' הישר בידי, ואין ספק כי עוד רבות נמצאו בו המעידות על זיופו, וסוף דבר בענין מלכי אדום אשר נשענת עליו אתה ומהרש”ד האמת כי כל דבריו הבל הבלים, שהרי בד“ה כתוב וימת הדר ויהיו אלופי אדום הרי מבואר שהאלופים קמו אחרי מות אחרון המלכים לא שהיו בזמן המלכים (שאל"כ מה טעם וימת הדר וגם אני ידעתי כי לבסוף מת) ומשה עצמו אמר אז נבהלו אלופי אדום א”כ לא הי' אז מלך באדום אלא אלופים, ולדעת בעל ספר הישר עדיין לא התחילו ימי הדר, והאמת כי כבר נשלמו, ואז נחלקה הממלכה ביד האלופים אשר שוררו איש במקומו. ולפני מלוך מלך הוא לפני משה ואין עוד מקום לטענת קטני אמנה. ואם תאמר והלא כתוב ג"כ אילי מואב יאחזמו רעד הגם תֵאמר שלא היה למואב מלך? אין הכי נמי שלא היה מלך למואב בעת ההיא. ואתה שלום וביתך שלום כלב.

טריאסטי י“ז כסלו תקפ”ז.

ידידך שד"ל

 

Nr. XLV

   🔗

א' שבט התקפ"ג

צעיר הצעירים, לתפארת עמו, גדול מרבן שמו, שלום.

במגלת ספר, אשר לא מלאני לבי להביאה לפני רום מעלת אדוני, לולא הגביר היקר הזה, מליצי ומרים ראשי, אשר נדבו לבו לעשות עצמו שליח בדבר, יראה אדוני אם לא חכמה ותושיה, הלא כוונתי הרצויה, להעמיק החקירה בתהלוכות לשוננו, למען רדת על ידן לעומק פשוטי המקראות.

האהבה אשר אהבתי מעודי את האמת, הוא הביאתני, כראותי למפרשים ז“ל במקומות רבים דעות מדעות שונות, לחפש הַתִמָצֵא דרך ישרה; תנהג כל הולך בה בקו האמת, בל יוכל לנטות ימין ושמאל; אז יעצוני כליותי לאמר לא תהיה זאת זולתי דוך דיוק הלשון. וזה כאשר לא נפרש שום פרוש מבלי שיהיה כח בו לתת טעם נכון לכל תבה ותבה ולכל אות ואות, ולבאר באור מרווח למה ולמה אחז הכתוב מליצה זו ולא מליצה אחרת, תבה זאת ולא תבה אחרת, אות זאת ולא אחרת, אחרי אשר אין ספק כי לא כפלו דברי הנביאים במקרה. על פי היסוד הזה שמתי פני ברוב עתותי, לתועלת עצמי, ולמצוא מרגוע לנפשי מן הספקות והמבוכות אשר השאירו אחריהם המפרשים ז”ל, להתבונן בכתובים בתכלית האפשר לי מן הדיוק; כי מצאה העבודה (עם היותה עבודה קשה) חן בעיני ומצאתי בה לנפשי תענוג ותועלת, ולא זזה ידי ממנה, עד רבות הענינים בידי, והוזקקתי לכתבם על ספר. מהם בספר אשר אדוני רואה, ומהם נשארו אתי בקונטרסים אחרים; וכל זה אמנם מבלי שתעלה על דעתה להוציא הדברים לאור עולם, אם לא ברוב הימים, ואחרי האריך בהם הצרוף והזקוק גם בעיני עצמי גם בעיני הגדולים ממני.

ועתה מי לנו גדול מאדוני, איש אשר נתן ה' חכמה ותבונה בלבו? זקן ויושב בישיבה המפוארה אשר אסף מלך רב בקרית ממלכתו, לטובת ישראל ולתפארתו; איש אשר נשא הוד בעיני אחיו אשר הקימוהו עליהם לרועה, ובעיני מלכו נשא חן וחסד; ומה גם עתה אשר בחמלת ה' עלינו קרב זהרו אל אופקנון ותמלא הארץ את שמע גדולתו.

כי על כל אלה אליך נשאתי את עיני נשיא אלהים, ישם נא אדוני עין בחינתו על הספר הקטון השלוח אליו, לגלות אזן עבדו (על הכלל כלו, או על פרטיו ג"כ) הטוב הוא אם רע; ואם טובה לבני עמי המשכת המלאכה אשר החלותי בה או משיכת הידים ממנה, או אם יש שם עבודה אחרת, הנערכת לכחותי, תהיה קודמת אליה בבחינת הצורך לה או התועלת בה.

ובכן אשים למלי קנצי, ואשתחוה ואצא, וה' יברך את אדוני מאד ויגדל. יזקין בארץ שרשו ויונקתו לא תחדל כְלֵב.

טריאסטי, ר“ח שבט, התקפ”ג.

עבד לחכם לב

שד"ל

י“ב ניסן התקפ”ג

לאיש אמונות, רב תבונות, נדיב נדיבות יעץ, הגביר הנכבד בכל מעלה, לשם ולתפארת ולתהלה, כמ“ר יוסף אליעזר מורפורגו הי”ו.

אם התמהמהתי עד כה, אחרי נסיעת אדוני (יצליח ה' דרכו), לשחר פניו באגרת ושלומו וטובתו לדרוש, וחקוי חסדיו על לוח לבי לבאר ולפרוש, ולחדש עֵדֵי אהבתי לאדוני וידידי, הנה אין שערי ההתנצלות נעולים בעדי, כי הוחלתי היות תשובתו קרובה, ומדי יום ביומו אמרתי קול דודי הנה זה בא, ומה לי לטרדו בדברים אין תועלת בהם, והוא טרוד בענינים רחבים וגבוהים עליהם; ואולם כי שמעתי אשר לא דמיתי, ונכזבה תקותי אשר קויתי, כי יארכו לו שם הימים ופסח אדוני על הפסח וליום הכסה לא יבא אל ביתו, וגם אחרי כן מי יודע מתי נשיש בהראותו, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כחוב עלי, כי הספק אבי העצלות יצא מלבי ואינני עוד על אובל אולי.

וזאת ראשונה אגידה לאדוני, כי אין מלה בלשוני, להיות מודה לו במאד מאד, על אגרת עטרת תפארת וצפירת יקר והוד, אשר באתני מאת הרב הגדול אשר בויניציאה על דבר הספר הקטון אשר הביא אדוני לפניו, כי ידעתי בלבי עמד לי אדוני למלאך מליץ והחליק אליו בעיניו, לבלתי מצוא עוני ומכל משוגותי להסתיר פניו, ותהי זאת ליום אחרון, על לוח לבי לזכרון. ידוע ידעתי כי אדוני טרוד בעסקים, רחבים ועמוקים, אך ידעתי גם כן דבר המליץ (המשביע בצחצחות לשונו נפשי ועצמותי יחליץ) שמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר, על כן האמנתי כי לא תהיה תפלתי תפלת שוא ושקר, אם אל אדוני אערוך תפלה, ישיב אל לבו באחד מרגעי הפנאי את החלק השני מתרגום התפלה, לדרוש שלומו וטובתו, ולמהר התגלותו, כאשר מהרתי כתיבתו, לגול מעלינו חרפת בני נבל, האומרים על שנינו הנה הרו עמל, החפיר לבנון קמל, כציץ יצא וימל.

יתבשר אדוני החפץ שלום עמנו וכבוד לשוננו, כי המחוקק הנכבד אנטון שמיד הנה הוא יוצא לקראתנו, בספר הגלוי אשר ישלח עוד מעט בקהלותינו, לזרז את בני ישראל אשר באיטליאה לתת כבוד לשפתנו, כאשר יכבדוה כל הגוים אשר סביבותינו, ולשננה לבנינו, וללמדם ספר ולשון קדמונינו, למען יהיו לשם ולתהלה בכל עמי הארץ כאשר היו אבותינו, והוא מתנדב להזיל זהב מכיסו להוציא לאור כל ספר אשר יעלה על רוחנו; וגם כי באמת לא תהיה בזה תפארתנו, שיהיו מהרסינו ומחריבינו מבני עמנו, ושיהיה הגואלגו לא מגואלינו, אולי הבזיון והקצף יהיה הוא עצמו שוט ומתג אל המתדמים לסוס ופרד, בשאתם כלימתם על המעל והמרד, ואמנם נפשי אִוְתָה תאוה, להיות גם אני מסייע בדבר מצוה, ונדבה רוחי אותי, להוציא החוצה קצת ממבחר השירים אשר באמתחתי, ולספח אליהם הקדמה ארוכה, להעלות למחלתנו ארוכה, אספר בה תולדות מלאכת השיר בין העברים, ואגידה תפארת חכמינו המשוררים, אחד לאחד גדוליהם וחשוביהם, ואבאר אצל איש איש מהם, המעלות הטובות הנמצאות בהם, אולי יעשו גם המשוררים, כאשר תעשינה הדבורים, ויהיה סוף המעשה תחלת המחשבה, לברר וללבן מכמה צדדים ראוי לנו להחזיק בלשוננו היפפיה והנאוה, וכל זה אמנם בעזיבת כל ראיה אשר מן השכל האנושי שגבה.

אם אולי יראה אדוני חתימת יד עבדו באגרת תחנונים, ידע כי לא נדרשתי לשואלי רק מדעתי כי הדבר המבוקש כבר נעשה מימים ראשונים, כי גבהו דרכי אדוני מנטור לזדונים, וידעתי עם זה כי סליחת הניזק לא תנקה את החובל, ומי האמין כי לא יבינו זאת ראשי אלפי ישראל?

ישמור נא לי אדוני את אהבתו, ויהי ה' אלהיו אתו, וכל אשר יעשה יצליח.

טריאסטי י“ב לחדש האביב התקפ”ג.

נאום העבד הנרצע אשר על כל הון לא יפשע.

שמואל דוד לוצאטו.

כ“א חשון התקפ”ד

שמואל דוד לידידו ליוסף שלום

ארכו ימי הזעם גברו גם עתקו, המון מעיך ורחמיך אלי יתאפקו, ותבחר מחנק לנפשי הגלמודה מות לעצמותי היבשות, השבעתני במרורים הרויתני לענה, בשמרך לפיך מחסום השיבות אחור ימינך ידך טמנת בצלחת, ועטך עט דודים לשתות מי שיחור מאוס ימאס, ומגלת ספר כתוב עלי לא יראה ולא ימצא ותבהל נפשי ולבי סחרחר, אש אכלתני ואחר, כי יראתי כי אמרתי, פן באגרתי הקודמת לא שמרתי דרכי מחטוא בלשוני, וברוב אהבתי האמת הטהורה, ושפתי אתי שפה ברורה, ואסיר צעיפה מעליה, ולא אכסה את מערומיה, ואבחר לשון ערומים, ולא אבחר לשון ערומים, אולי חטאתי לפניך בבטוי שפתים, ויהי דברי מפריד אלוף. והנה פתע פתאום מקץ שנים עשר חדש (כי כן ימלאו ימי מרוקי וחטאתי הכופר, ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש) יצא דבר מלכות מלפניך לנחם את נפשי האבלה והשוממה, ואמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני, ומתהומות דאגתי תשוב תעלני, פתחת שקי ותאזרני שמחה, ונס יגון ואנחה, כי פחד פחדתי ולא יאתייני, ואשר לא קויתי יבא לי, כי תחת אשר דמיתי בלבבי כי תהפך לאך זר לי ורוחך זרה ממני הנה בשממון ובתמהון לבב מצאתי ראיתי כי עוד יקרתי בעיניך נכבדתי ואתה אהבתני, וחוט של חסד אשר משכת עלי לא ניתק כאשר יראתי בהריחו אש המריבה, אך עוד הוסיף אומץ יותר ויותר ויהי לשרשרות גבלות מעשה עבות לעולם לא ינתק. (ולבי! ראה גם ראה בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, בין חכם ללץ וכסיל בין יוסף ליוסף. הלא האחד כאשר דברת אתו משפטים וכי הבאת לנגד עיניו כתב יושר דברי אמת, דברי חן ותחנונים, לבקש מלפניו על עצמו לבלתי יהיה לבוז באמרו כי אמת נכון הדבר אשר כבר הודה לפנים בטוב טעם ודעת כי שגגה היא, ידוע ידעת לבי! כי קרה לך כמקרה החכם הנשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת, עלה עשן באפו ורבה משטמה, הפר ברית מאס אוהב, וישם כזב מחסהו וחרפת לשון ולעג ולצון סכתו להסתר שם עם פועלי און: והאחר כי בלשון מדברת גדולות עזות עניתו, ובגאוה ובגדל לבב במדושתו ובן גרנו תתן דופי, ותרחב פה ותאריך לשון לגלות ערותו בלא חמלה, על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו, ולא כסילות ואולת בדבריו, רק כי נבדלו מחשבותיו ממחשבותיך בידיעת יסודות הדבור המשובח; ואף גם זאת לא עלתה חמתו באפו, לא בז לך לא לעג לך, לא מאסך לא געלך, לא הפר בריתו אתך, לא השיב גמולך בראשך כאשר לא יבצר ממנו לוּ חפוץ יחפוץ, ומי יעצרנו מהיות מחפש בנרות תבונתו בשיריך אשר שלחת אליו ולהוכיח על פניך מומיהם הרבים, או לשקוד על דלתות בית תפלתך בחריצות זממו ומה שגית יבין לך? והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, ונהפוך הוא כי יצא לפניך בשמחה ובשירים להלל בשערים מעשיך, ולהכתירך עטרת תפארת אשר אתה ידעת כי שגבה ממך הגבה למעלה. ראה! כמה הפלא ה' בין איש ואיש, ובין עיר ועיר, בין אנשי צור ובין יושבי קרית ספר!) ואם אמנם אמת הדבר אשר דבר אחד מהחכמים הקדמונים כי אוהב דבק ונאמן מתת אלהים היא יקרה ונכבדת מכל מתנות אשר יתן אלהים לאדם שטוב לפניו, איככה אפוא לא אברך את ה' יומי ולילי בכל לבבי ובכל נפשי על חסדו אשר גבר עלי, ויחנני אוהב טהור לב אשר לא משכתיו במצודת אהבתי לא במחיר ולא בשחד ולא בחלקת לשון, אשר נסיתיו במסה במצה ומריבה, והוא באהבתו עודנו מחזיק ולא ירפה? ועם כל אלה אמנם הנה לזאת פקחתי עיני אף לזאת יחרד לבי וכליותי אשתונן, ואני בער ולא אדע מה זה ועל מה זה כאשר זכרוני בא לפניך ואמצא חן בעיניך להכירני ולכבדני בכתב ידך, לא בחרת לתת לי את אשר בצדק ובמשפט קוה קויתי, והוא תשובה ומענה לכל דברי אגרתי הקודמת, ותבחר לתת לי אשר לא צפיתי ולא שברתי ולא עלתה על לבי, והוא שיר המעלות אשר שלחת אלי.

אם אמרתי לְשָחֳדֵנִי עשית ולְעַוֵר עיני בתשורתך, אולי אוהבי אהב, אהלל מהללי, אשבח תשבחותי, וארומם את המרים ראשי; שבתי וראיתי כי לא איש כמוך עני ונכה רוח ישח וישפל כאחד הריקים, ולא איש כמוני שר וגדול להפיל חִתִּיתִי בארץ מרחקים.

אך זאת חשבתי למשפט ואך בזאת יאותו רעיוני לנוח ממבוכתם, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך ואתברך בלבבי לאמר כי מצאו דברי בשנה האחרת חן בעיניך, ותראינה עיני תבונתך תוכחותי כי נכונו, ואת תלונותי כי על האמת והצדק יסודתם, תרא ידידי את האור כי טוב, ותאמר זה דרך הטוב ואלך בה, לבער הקוצים מן הכרם, כאשר הלא זה הוא משפט החכמים באמת לקבל האמת מכל אומרה, ולהוסיף על שלמותם שלמות, ועל מעלתם מעלה.

אפס לא חפוץ חפצת יהיו דבריך אלה אך דבר שפתים בל יעבור פיך לפעלות אדם, כמעשה הכסילים הנחשלים המתעצלים ומתרשלים מעשות הטוב אשר ידעו כי טוב הוא; והנה אזרת כגבר חלציך ותמהר ותשר שיר חדש אשר לא תהיה תפארתו על המליצות המושאלות חוץ למקומן, ועל המלות אשר נשחת תארן והפיג טעמן, עד היות לב המדבר צפון במחשך אמריו ונטמן, אשר כל אלה שעשועי תעתועים מעשה צעצועים, שקר החן והבל היופי; ותהפוך אל שירך זה שפה ברורה מתוק לנפש ויפה בעצם, ככל אשר ישר בעיני עשית.

הצדקתי בשפטי? ההיתה זאת בלבך? או נפשי שכורת גאוה חלומות השוא בדמיונה תחלום? הלא אתה ידידי (אם יקרה נפשי בעיניך לכבדני עוד במכתביך היקרים) תוציא מספק נפשי. ואני עודני עומד על אובל אולי אקדמך בתודות והלל ושבחה על דבר אמת וענוה צדק אשר כללו יפי נפשך הטהורה, בקבלך באהבה מוסר אהבה ובהטותך אזניך לדבר צעיר צעירים ותשם אמריו בלבך ותשמור פקודיו לעשותם. ובאמת מה יקר שירך האחרון מן הראשון! הלא יתרון לזה על זה כיתרון האור מן החשך, ולוּ היה אפשר למעט בו מלות אשר המחלישות קצת המאמר השיר; ולוּ תוסר התנועה היתרה אשר בטור מי יעלה עולה לריח ניחוח, הנה הוא קרוב להיות שיר שלם, ובפרט אחרי היות לשונו המוגזם כולל בשיעור לא מעט את השלמות אשר אמר הפילוסוף (הזכירו דון יצחק בשירת הים): מיטב השיר כזבו. וגם אנכי לא אחדל (כאשר יאמר ה' להוציא החלק השני לאור עולם) מהתפאר בו לעיני בני עמי. ראיתיך ידידי כי תאוה נפשך לראות מכתב ידי ולא תאבה להשיב לי גמולי במכתביך גם אתה, והנה זה עול וחמס: ואם היה משא נכסיך מגן וצנה בעד עצלותך, הלא משא דבר ה' אל הילדים אשר נתן לי ה' (אשר כמשא כבד יכבד ללא יעשה מלאכת ה' רמיה) יגן בעדי יותר ויותר: אחת היא על כן אמרתי ענני ואענך השיבני ואשיבה.

ולבלתי הראות את פני ידידי ריקם, הנה אמרתי אביאה לפניך שיר חדש אשר דבריו אמת וצדק ברוב יושבי תבל אשר טובם כחדק ואם אתה ורעיך מן הכלל כלו יצאתם.

לנוכח יהונתן בן שאול⁴

ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כלב

ידידך שמואל דוד לוצטי לפ"ק

פה צור המעטירה בשמיני באחד ועשרים יום לחדש.

י“ג סיון התקפ”ג

שמואל הקטן ודוד הוא הקטן לרבנו הגדול רבא דעמיה מדברנא דאומתיה שלום.

נפשי יודעת מאד עון עכבי יסובני, וחטאתי נגדי תמיד כל פנות שאני פונה, מדוע בושש כתבי לבוא ושערי תשובה ננעלו ואצפנה שלשה ירחים, ולא הייתי קל כנשר ורץ כצבי לקחת עמי דברים ותשורה להביא לגדול העושה ומעשה אחרים, אשר ענותו תרבני וימינו תסעדני, ויעבור אליהו אלי וישלך אדרתו אלי יחזק במעוזי יעשה שלום לי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ריכא! אם לא ראיתי לא האמנתי. אפס כי נאמן עלי הדיין, כי אצטדק לא ירשיעני, יענה ויאמר סלחתי.

ידיע להוא למלכא כי אחרי רואי (אוי לעינים שכך רואות!) איכה ישבה בדד הלשון היפפיה האִמָה העבריה ותרד פלאים שאול תחתיה, והיא מונחת בקרן זוית, ולא יתנו לה חנייה; ודמעתה על לחיה, צווחא ככרוכיא, בייא בייא, כי השפחה הנכריה, תעד נזמה ועדיה, וגיורא בשמי שמיא, רעד אחזני, ורעיוני יבהלונני, ואמר אם כן למה זה אנכי ממית עצמי עליה, לחשוף תעלומותיה? ותם לריק כחי יגיעי ועמלי, פגול הוא לא ירצה, חוץ למקומו וחוץ לזמנו. אז יעצוני כליותי, ויאמרו לי מה לך נרדם? הנבל וכנור העירה, יפוצו מנגינותיך חוצה, והיה כנגן המנגן וראו כל עמי הארץ את יקר תפארת לשון אבותיהם, ויכלמו מעונותיהם, ודרשו את שלום אמם השכולה והגלמודה, ירוצו אליה בצואר יעשו שדי זקוניה, והיתה נשאת חן בעיני כל רואיה.

ויהי כי ישרו הדברים בעיני, כי ידעתי כי גדול כח הערב מכח המועיל, וגדול כח הזמרה משום דמשכא, לא אחר הנער לעשות הדבר, והניפותי שנית ידי על כל השירים אשר כתבתי עד היום, כי רבים המה, ובררתי אוכל מתוך הפסולת, והוצאתי הקמח ולקטתי את הסלת, וגם במה שבחרתיו הרימותי ידי לתקן המעוות בחסור ויתור ולישנא מעליא דאשתני למעליותא, וכתבתי הדברים על ספר קראתי שמו כנור נעים, ואני עם לבבי להיות עייל בבר ברשיון מלך פרש כנפו עלי, על כן אמרתי לא יאי למלכו כתב פעם אחר פעם ללא דבר רק אמתין עד שאכנס ואצא מהעתקת הספר הזה ואשלחנו לפני הדרת מעלתו ואז אכתוב לו פעם אחת ולא אשנה לו. אמנם אחרי שוב הגביר הנכבד כמר יוסף אליעזר מרפורגו אל ביתו, ואנכי אדרוש מעמו קונטרסי אשר שלחתי בידו אל מעלת אדוני, ולא הוה בידיה, ואני אין בידי ממנו העתק שלם, על כן חשתי ולא התמהמהתי לשחר פני מעכ“ת אבי שלום שלום יעשה לי (אם אמת הדבר כי אתו הוא) להשיבני אל הכרך הזה לשלום, דרך אניה בלב ים על ידי הנאהבים והנעימים האחים תאומי”ם, ואני אבא אחריו ומלאתי את דברי להביא לפני חקירת הדרת אדוני את ספר השירים אשר אני קרוב להשלמתו. ואדוני שלום וביתו שלום וכל אשר לו שלום, כלב

טריאסטי י“ג סיון יגל יעקב ישמח ישראל לפ”ק.

העובד מאהבה

שמואל דוד לוצאטו.

התקפ"ג

שמואל דוד לידידו ליוסף שלום.

תוחלת ממושכה, תשב אנוש עד דכא, ושתיקתך הארוכה, כבר הושיבתני בעמק הבכה, והנה אימה חשכה, פן כאש נתכה, חמתך ועברתך, ועלי סמכה, ועל ראשי שֻפכה, לאין מרפא וארוכה, תחת אשר הבאתי לפניך ברכה, אמת ברה ואמונה זכה.

אך הנה לתקופת השנה הוצאתני ידידי מתוך ההפכה, והאפלה לאור גדול נהפכה, השיגוני ששון ושמחה, ונס יגון ואנחה, כי היתה הרוחה, והשמש זרחה, והנה יד שלוחה, נושאת מנחה, שיר ושבחה, זה ינחמני ובו מצאתי מנוחה, לנפשי הנאנחה, אשר תם כחה, ונס ליחה. בוחן לבות ה' ידע מה בחשוכא.

ידידך שד"ל

כ' אדר ראשון התקפ"ד

שדבח“ל אל שחבד”ל שלום