א    🔗

אוסקר שטרויס נולד בגרמניה, בעודנו ילד הביאוהו הוריו אתם בבואם לאמריקה, ויבחרו למושב להם בתחלה את העיר טאלבאטאן אשר במדינת גיאורגיה. אביו היה איש חרוץ, ודרכיו כדרכי כל היהודים הגרמנים בעת ההיא. כעת כבר שכחו היהודים הגרמנים באמריקה, כי גם המה באו שמה לא כנשיאים מקצה הארץ, לא כהגראפים הפאריזים הבאים לראות בבנות הארץ, ב“נסיכות- הדולרים”, לשאת אותן ואת מיליוניהן, אך כחלכאים באו, ומשפטם היה כמשפט היהודים הרוסים הבאים במשך הדור האחרון. היהודים מבאוואריה קדמו לבוא לאמריקה, יען כי בבאוואריה היתה גזרה מתוחה על היהודים. שאסור להם להרבות את מספרם בערים שניתנה להם הרשות לגור בהן, ואם היתה למשל הרשות לעשר משפחות יהודים לגור בעיר אחת, היה אסור לאחד מבני המשפחה לשאת אשה קודם שמת אבי משפחה אחרת, כדי שלא יתרבה מספר המשפחות ע"י נשואיו. הגזרה הזאת אלצה את היהודים לעזוב את ארץ מולדתם ולהרחיק נדוד לאמריקה, ויאחזו בערים רבות, אשר לא דרכה עד אז כף רגל יהודי מארצות אחרות על אדמתן.

פעמים רבות קרה, שיהודי צעיר בגרמניה בא במסורת ברית התנאים עם עלמה, ויסע עמה יחד לאמריקה, לשאת אותה שם לאשה, יען כי בגרמניה לא היתה לו הרשות הזאת. תחת התחום המוגבל אשר לנו, היה להם מספר מוגבל של יהודים בעלי זכויות. וגם הזכויות, שניתנו להם, ניתנו בצרות עין, בתוקף הדין, בקמצנות ובדקדוקי עניות וחומרי חומרות, שאין אדם יכול להפטר מהן בכל פדיון וכופר.

היהודים הגרמנים הראשונים שבאו, היו רובם ככולם נגועי הגזרה של פרישת דרך ארץ, ומאליו מובן, שהיו צעירים, ובכח וסדר היה יתרון להם מליהודים שבאו מפולניה, ומן הצד האחד היה ליהודי פולניה יתרון זריזות וכשרונות והמצאות.

על דבר היהודים הגרמנים שבאו לאמריקה כתב האירי אוֹ’קאן: “היהודים הם חרוצים ונהנים מיגיע כפיהם ומפרי תבונתם; הם אינם באים אל הממשלה, ואינם מייגעים אותה בבקשות לתת להם משרות ופקודות. מספרם בבתי האסורים ובבתי העניים רק מעט מזעיר, את ילדיהם המה שולחים לבתי ספר הכוללים, ולא ייראו פן יבולע להם, בבקר הילדים את בתה”ס יחד עם ילדים בני עמים אחרים, יען לבם נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה. לפעמים נשמעות תלונות על היהודים, שהם מרבים לעשות הון ועושר, אבל אנכי יודע ועד, כי אין חטא ועון להרבות הון בצדק ולעשות עושר במישרים. אמונות הבלים ורעות רוח, שנשרשו בלבב שונאי ישראל במשך אלפים שנה, כבד לשרש בימי דור אחד, אבל סוף הכבוד לבוא, וכל באי עולם יכירו וידעו להוקיר את אהבת היהודי לארץ מולדתו, את אמון רוחו ואת נדבת לבו לכל דבר שבצדקה וגמילות חסדים… עם היהודים, עם כל תלאותיו ומצוקותיו הרבות אשר נשא וסבל זה אלפים שנה עוד עמד טעמו בו וריחו לא נמר, וגם היום נאה הוא לשמו: עם סגולה ושמו נאה לו, וקיומו והויתו עד היום הזה, אחרי כל צרותיו ופגעיו, הם עדים נאמנים כי בו בחר ה'. וכי עיניו עליו להשאירו לטובה ולברכה כהיום הזה. כל המעלות והמדות הטובות, מוסר, יושר, צדק, ואמונה, אשר מקורן הוא בתורת היהודים, וממנה באו אלינו במדה גדולה או קטנה, הן נראות עוד עתה בקר עם היהודים".

או’קאן שהיה איש מפרסם בדורו, בעל בעמיו, ונודע לשם בספריו על קורות הדת הנוצרית, ישב גם הוא בגיאורגיה, ודבריו על היהודים י"ל הש' 1885, במדינה ההיא ובעת ההיא היו לנגד עיניו אך היהודים שבאו מגרמניה, שממשלת אמריקה נתנה להם כמו שהוא כותב במקום אחר, “חרות תחת עבדות ומנוחה תחת רוגז”. או’קאן מדבר עם היהודים ואמנם היהודים הראשונים, אשר באו בתקופה ההיא מגרמניה, ורובם מהקהלות הקטנות, ולא ממפלגות העשירים, לא היו עוד בבחינת “בר מינן לאומי”, ולא בבחינת היהדות “הנאורה”, הקרה, הקשה והמצוקה, המבריקה מלבר והריקה והנעורה מלגו, האנשים ההם היו עוד תמימים ומצוינים במנהגיהם ובלשונם, ליהדותם היתה עוד ינקה חזקה מן הזכרונות ומן המקומות, ששם ישבו צפופים ודחוקים, אפס כי החל החלו לעשות עושר, ובדבריו של מליץ-יושר זה אנו מרגישים, שהוא כמו מלמד זכות על היהודים בדבר שאחרים כבר החלו אז ללמד עליהם חובה, והוא – שעיניהם אל כיסם ושהם נבהלים להון.

כמו בראי מלוטש מצטלם בדברים האלה אביו של אוסקר שטרויס. הוא היה יהודי גרמני דבק מאד באמונתו, אשר כל בוגד בעמו ומספר ברית אלהיו היה בעיניו כשקץ נתעב, פעם בפעם היה מזכיר עוד בלב נשבר וברוח נכאה את החמס והשוד שנעשו לאחיו באשכנז. בבואו משם לאמריקה נשא בתחלה את סבל החיים ומצוקותיהם. ככל האנשים דניידי אשר מקרוב באו. אין אנו יודעים היטב, אם היתה מלאכתו בתחלה מלאכת רוכל מחזר בכפרים – שמעתי שיש מחלוקת הביוגרפים בנוגע לפרט זה — אבל לו גם יהיה כן, לא יגרע מכבודו מאומה. אך אולת קשורה היא בלב יוּנקרים או בוֹיארים טפשים, שרוח האצילות, העדנה והיופי ניתנו אך להם למנה, ואיש שעסק, למען החיות את נפשו, במלאכה גרועה, איננו יכול להיות אציל. אולי כן הוא הדבר בעמים אחרים. ביהודים לא כן הוא הדבר. היהודים הם אצילים ממולדתם, רק העניות היתה מנוולתם, ובהעלות הענן הזה נראה את זיו האצילות בכל טהרו. לא אנחנו המעידים עדות זו על עצמנו: עדות זו מעידים הנוצרים הישרים בלבותם. עדות זו העיד או’קאן בסגנונו ובנוסחו, אולי בלי אשר ידע עצמו, על מה הוא מעיד. רואה הוא יהודים שבאו אך זה מקרוב במסכנות, ואולי גם בבערות מדומה, ובמשך עת קצרה כבר התעדנו ונצטחצחו הם או בניהם אחריהם – דבר אשר לא יקרה כל כך מהר בקרב עם אחר. למראה החזיון הנפלא הזה תחל רוח הדת לפעם את הצופים ממינו של או’קאן, והם מדברים כבלעם על דבר העם הקדמון.

יש אך להוסיף על דברי מוסרם מלה אחת: העם הזה הוא גזע מיוחד, וסגולות מיוחדות לו, כל זמן שהוא נשמר בעצם תומו.

אחרי המלחמה בעת שחרור העבדים העתיק אביו של אוסקר את משכנו לנויארק. בנויארק יסד בית מלאכה למעשה כלי זכוכית לבנה, ובמשך הזמן היה בית מלאכה הזה לראשון במקצוע זה באמריקה, ומובן, כי עושרו וכבוד ביתו של שטרויס פרץ מאד, ותהי המשפחה הזאת למשפחה ענפה ועבותה, רבת היחסים וההשפעה. אביו של שטרויס לא היה מהצעירים בגרמניה, אשר לרגל הגזרות לא יכלו לשאת אשה בארצם, כרוב חבריו. הוא כבר היה נשוי בבואו לאמריקה, ואוסקר בעצמו נולד בגרמניה, ובהיותו ילד הובא לאמריקה, ויחל ללמוד אנגלית בטאלבאטאן, וכבר בילדותו עלה על בני גילו בחריפות שכלו ובכוח זכרונו, ויעש חיל בלמודיו, ויצא לו שם, ואחרי גמרו את למודיו הראשונים, עודנו רך וצעיר, השלים את חק למודיו באונברסיטה קולומביה, ויצא מוכתר בשם התואר “איש הכבוד” (“האנאר מן” ) וכשנתיים ימים אחרי כן – זאת היתה לערך 1873–74 – השלים את למודי המשפטים, ויהי לעורך-דין, אך לרגל רפיון עצביו וחולשת מזגו לא יכול להשתתף עם עורכי הדיינין, וישמט את עסקיו, וילך ויעש שנים אחדות באירופה. ויותר שהיה מתענג לבקר את הארצות השונות ואת הערים הגדולות, היה שוקד על ספרים וכתבי יד בבתי הספרים המפוארים, וכפי ששמעתי מפי אנשים שהתהלכו עמו בעת ההיא, היו כבר אז כל תאות נפשו וחזיון רוחו לעסוק בעיניני המדינה, ו“בשביל כך” — היה אומר “אין הספרים לבדם מספיקים, אך מן הכרח הוא להתבונן אל מחזה החיים בכל חליפות צבעיהם וצלליהם”, וביחוד הרבה שטרויס רעים ויחוסים בגרמניה ובאנגליה ובצרפת.

אחרי שנים אחדות שב לאמריקה, ויכנס כחבר לבית עסקיו של אביו, וע"ד התקופה ההיא ספרו לי אנשים, כי טרור היה בבית המלאכה לישר ולשכלל ולהכין הכל, לפקוד את הפועלים ולפקח עליהם, ולחשב את הסוחרים והמוכרים המביאים כל משא, ולכתוב חשבונותיהם זכרון בספר, כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל מעשי בית המלאכה, ויש גם אשר אכף עליו אז הצורך לנסוע לערים שונות לקנות את החומר ואת הכלים הדרושים לעבודה לכל צרכיה, ואולם מיוחד, עליה מרווחת, הוקצתה לאוסקר לשבתו בבית המלאכה, וגם ארוחתו ומאכל שולחנו היה ערוך לו שם, כי שם ביתו, למען יהיו עיניו ולבו בבית-מלאכתו כל הימים.

ככה מספרים על דבר ההתמדה וההחמרה שהיה אדם זה מחמיר על עצמו. ואמנם יש הרבה דמיון ושפת-יתר בדברים האלה. אולי במשך העת הראשונה הקדיש אוסקר שטרויס את כל עתו לבית המלאכה, וכדרך הדייקנים הגרמנים רצה לעבור בכל מדוריו עבור וחקור כל דבר עד היסוד לכלליו ולפרטיו. ואולם כעבור שנים מועטות כבר אנו רואים את אוסקר עוסק בעסקי המדינה – לא כגאותן גס רוח, שואף ורודף אחרי הכבוד, מתהלך על שבכה של תחבולות ותעמולות, אך כמשכיל ודעתן, שחנוכו ודעותיו ועבודתו הכינהו להציב לו יד בעבודת הרבים.

בש' 1882 כבר היה שטרויס לאחד מן הבוררים אשר השתדלו לבחור לראש העיר נויארק את גראהמס, ובשעת בחירת הנשיא קליוולאנד היה שטרויס למזכיר בבית ועד הבוררים, אשר לצד קליוולאנד, והוא חבר את הטופס ההחלטה אשר נתקבלה ביום הכניסה הגדולה של המון העם בנויארק.

עד כמה שיכלתי להעלות מתוך מאמרים שקראתי ושיחות והשערות ששמעתי בזמנים שונים, כבר היתה אז צורתו המדינית של אוסקר שטרויס מסוימת וברורה כצורת ריפובליקני. אחרי כן ניטשטשה הצורה הזאת, וביחוד מן העת אשר נכנס שטרויס לעבודה דיפלומטית, והתחיל מרפרף מעל למפלגות.

ככה יובן היטב גם הפרק ההוא בחיי אוסקר שטרויס, אשר אז היה שקוע כולו בעסקי אביו. אין רצוני לאמור, שעסקיו הטו את לבו, אך שעסקיו נתנו לו את היכולת להכיר היטב את נמוקי הריפובליקנים.

כי הנה ריב לרפובליקנים עם הדימוקרטים בדברים שונים הנוגעים אל חרושת המעשה. הדימוקרטים מבקשים לבטל את המכס מסחורות חו“ל, באמרם שההכנסה מן המיסים הפנימיים דיה להספיק לכל הוצאות הממשלה הנחוצות באמת, ואם אמנם רשות להממשלה להטיל מסים וארנוניות, אפס רק כדי צורך הוציאותיה, אבל להעלות מסים שלא לצורך – הרי זה גזל ואסור; והמכס הוא ג”כ מס אשר הושת על הקונים סחורה חו“ל, והוא מס שמרימים אותו שלא לצורך ואסור, ומוטב – אומרים הם – שהמיליונים הרבים, המונחים באוצר-הממשלה ואינם נושאים פירות, ישארו בידי בעליהם, הם יושבי הארץ הקונים סחורות מן החוץ, והכסף בידי בעליו הלא יעשה פירות. זה הוא טעמם ונמוקם של הדימוקרטים, המבקשים לבטל ועכ”פ להמעיט את המכס. אבל הרפובליקנים עונים לעומתם, כי לבטל את המכס מסחורות חוץ אי אפשר, יען כי לא יוכלו בעלי בתי-החרושת האמריקנים להתחרות עם תוצאות חרושת חו"ל, כי שכר המלאכה והעבודה באירופה הוא מעט מאד, כי העמים והעושים במלאכה שם אנוסים להסתפק בשכר מועט, על לחם צר ומים לחץ יחיו, לא כן בעלי המלאכה והעובדים באמריקה, אשר הסכינו לראות בטובה וצרכיהם מרובים והוצאותיהם עצומות, ואם יבוטל מכס הסחורה המובאת מאירופה, לא יוכלו בעלי בתי החרושת באמריקה להתחרות עם בעלי החרושת שבאירופה, כי אלה יביאו את תוצאות עבודתם וזלזלו את המקחים, ולבעלי החרושת האמריקנים לא תהיה דרך אחרת בלתי אם להוריד ולהשפיל גם הם את שכר עובדיהם ופעולת שכיריהם עד הדיוטה התחתונה כמו באירופה, ואז הלא ירע וימר גורל העובדים והפועלים באמריקה כמו באירופה. ואם ימאנו הפועלים האמריקנים להתרצות אל בעליהם בשכר מועט, אז יאולצו הבעלים לסגור את בתי העבודה על מסגר ולהשבית את חרושת-המעשה האמריקנית מן הארץ.

בדבר הזה היה שטרויס רפובליקני לבית אביו. אבל מצוין הוא הדבר שהשאלה הזאת לא לקחה את לבו, כאשר לקחה את לבות רבים מהלומדים בני המיליונרים האמריקנים, שהשרו את רוח חכמתם ואת השפעת שיטותיהם הלמודיות על עסקי בתי אבותיהם. וזאת לדעת שבשאלה על דבר המכס נגעה נגיעה חזקה אל כל מצב מסחר בית שטרויס, אבל אוסקר פנה לעסוק במקצוע אחר במקצוע קורות הדורות ובשאלות חופש הדת.

בדבר הזה דמה אוסקר שטרויס אל יהודי אחר בן ארץ אחרת, בן תרבות אחרת, והוא לואידז’י לוצאטו, הנישא וגבוה ממנו בכשרונות כלליים, אך שפל ומך ממנו בתכונה היהודית. גם לוצאטו גם שטרויס פנו כמו מאליהם אל השאלה אשר בה תלוי מצב העם היהודי בקרב הגוים, כמו מאליהם, כמו במקרה, איש איש מהם בא ממקצוע אחר, ושניהם נזדמנו במקצוע זה.

בנו של האימיגרנט מגיאורגיה, שעליו, או על הדומים אליו, נכתבו בש' 1855 הדברים, ש“לב היהודים האלה נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה”, היה כעבור שלושים שנה כמעט לראש המדברים במקצוע זה באמריקה.

ב    🔗

ראיתיו לפני עשרים שנה בווינא, בדרך עברו לקונסטנטינופול, ועודנו ניצב כמו חי לפני: קומה בינונית, פנים נעימים ופשוטים מאד, מצח זך משתרע למעלה, עינים מפיקות מנוחה וטהורות כתכלת הרקיע – הבורגניות הטובה והמהוגנת! – הצרפתי אומר על אדם כזה: איש של טעם ( un hommo de goût ) ומוסיף: וגם מעשי ( et pratique ). אולי עולות בזכרוני המילים הצרפתיות, יען כי אוסקר שטרויס דבר אז צרפתית, והמנוח עמנואל בוימגארטן, שארח אתו לחברה, היטיב לדבר ממנו, וביצאנו את פני שטרויס כלל בוימגארטן את משפטו על האורח ההוא בפתגם הזה. מני אז הוא קבוע בזכרוני.

איש של טעם – כן! הוא היה נחמד בדבריו ובהליכותיו. ניכר היה שהוא אדם שרוי בטובה, ועומד ברשות עצמו. אבל לא היה בו דבר מסמני בעלי הכיס, שהיו בן לילה לאנשי אוצרות. לא היה בו גם דבר מאותות הקהות-מתוך-שובע, הקרירות וה“לא איכפת”, שיש בדורסי- הכדור ( גלאב-טראטטערס), אשר כבר ראו הכל, ועל כן אינם רואים עוד מאומה. דומה היה לאיש שבא בפעם הראשונה מעיר רחוקה לווינא, ועיניו פקוחות, ואזניו הוא משים כאפרכסת – לראות הכל ולשמוע הכל בפעם הראשונה, והוא שואל: אם כן ל " voiture " קוראים פה “פיאקר”? ומחיר ה“פיאקר”? היש שער קצוב? – כאילו לא נכונו לו אחת המרכבות ואחד מצמדי הדוהרים של בית המלון.

ככה היה האיש הזה, כשקבל אותנו, כמו שאמר בעצמו, “בצנעה” (" dans l’intime " ) – מפני שהוא לא בא אז בדברים עם איש מן הדיפלומטים, זוכר אני, שהרושם שהתחקה בלבי היה: “מזג טוב”.

ואולם נסינו אז לדבר אל האיש ההוא גם בעיניני שאלת היהודים, וכאשר אך הזכרנו את השמות “ממשלת אמריקה”, “ממשלת תורגמה” – הכר לא הכרנוהו עוד. נהפך לאיש אחר! וזוכר אני, כי החלק הזה של בקורי דכא את רוחי מאד. – לא מלה אחת דגושה ומוטעמת יותר מחברתה, לא בטוי אחד של הרגשה, לא בת-קול של איזו התעוררות שתהיה – עמק השוה! – ואני הייתי אז צעיר ורך, ולא ידעתי, מה זה איש דיפלומטי. יכולתי להבין הכל, אף את הרשעה. אף את האכזריות, סוף סוף יש באלה חיים! והדיפלומטים אינם אנשים רעים. כשאתה מדבר אליהם – הם מודים על כל דבר: אולי זה הוא נכון, אבל… צריך עיון. הנה זה השעמום שיש בו כדי להמית! והשעמום בתנועות, בדרך ההלוך, בקול שאין בו רעידות, בעינים – שהן דומות אל עין ים המלח, שהכל עובר לפניהן בלי השתקף בתוכן, בלי התז מהן ניצוץ, כטבלאות של ברזל כהה.

– חובה לעשות דבר בעד הנודדים היהודים! – כן vous avez mille fois raison (צדקת אלף פעמים). התואיל ממשלת תורגמה לעשות דבר לטובת היהודים? – מלכי תורגמה היו מאז מלכי חסד. – האם יש ליסד מושבות? – כן, רעיון טוב מאד, תורת הלשון של אולנדורף החודש הראשון.

ונסע האיש לדרכו, ובין הלוחות ושברי הלוחות המונחים בזכרון היתה גם גליפה זו. הכנסתיה לרשימה בסימן “מזג-טוב ודיפלומטי נקרש”. על ידיעותי לא נוסף אף קוצו של יוד. אבל כדאי לראות את הציר היהודי הראשון בדורנו. היו צירים קטנים, למשל פייחוטו ברומיניה, היו סגני צירים, אבל ציר כהלכה לא היה מימי דון יצחק אברבנאל, ששימש אחרי גלות-ספרד בתור ציר בניאפול, ככתוב על מצבת קברו, ומימי החכם יצחק אשכנזי, אשר שלחה ממשלת תורגמה במאה השבע עשרה לווינציה בשליחות מיוחדת, לא כהן איש יהודי במשרה הזאת עד היום הזה.

ואמנם אין ציר יהודי במאה העשרים כותב פירושים על התורה, ואיננו שואל את אותן ה“שאלות” הרבות, ואיננו מחבר “נחלת אבות” ו“ישועות משיחו” – אבל יהודי! צריך להסתפק במועט: די שאיש כזה הוא יהודי, וכדאי לראות איש כזה. סקרנות פורתא – ולא יותר.

ועברו מני אז כעשרים שנה, ונעשה אוסקר שטרויס למין “צנון וחזרת שאינם פוסקים מעל שולחן” העתונאים: אוסקר שטרויס נתקבל ע“י הסולטן, אוסקר שטרויס נסע לניו-יורק, אוסקר שטרויס היה ביוהכ”פ בביהכ"נ, אוסקר שטרויס נתן צדקה לנשרפים, וכיוצא בזה. נכנס לתוך הריפרטואר, מצא מקומו בלוח המפתחות הקבוע. מדי קראתי, מדי כתבתי את הידיעות האלה עמד לפני האדם ההגון עם הסבר המעשי האמריקני ועם העדנה היהודית הרבה, ועם השיחה בדברים פשוטים, וכשאתה רוצה לשוחח עמו בדברים של מדינה, הרי זה כאילו רצית לנשוך חלמיש.

חלפו כחמש עשרה שנה, ואוסקר שטרויס כבר עזב את המשרה, ושב לניו-יורק, והיו לי ענינים נוגעים אל הכלל, ואכתוב אליו, וישיביני מכתבים ארוכים. – אותו קור-הציר, שהקפיא כל קרב אליו אז בווינא, לא היה עוד, על דבר עניני היהודים כתב אלי ברגש חם ונמרץ, ולא עניני היהודים האמריקנים, כי אם עניני היהודים הרוסים – נקל לשער זאת – היו נושאי המו"מ. יהודי מתבולל, כמו שאומרים, אבל סוף סוף יהודי! משתתף בצערם של ישראל בארצות רחוקות! וכתב אלי את השקפותיו, מה יש לעשות, ומה אין לעשות, כי שוב שם לב לדברי בעתונים האנגלים, והסכים על קצתם והתנגד לקצתם – בסך הכל, איש נושא ונותן, איש שיש לו דעות ושאיפות בענינים היהודים הכלליים. שמחתי על המכתבים ההם, השמורים אתי, וברשימתי תקנתי: תחת “מזג טוב ודיפלומטי נקרש” – מזג טוב ויהודי טוב.

אולי יען כי אז היה חפשי מן המשרה, אולי יען כי מאורעות שתי עשיריות-השנים האחרונות בחיי עמנו לא עברו עליו בלי קבוע את חותמם על נפשו. נפלה גם הברה, שהיתה לפי דעתי קלוטה מן האויר, כי אוסקר שטרויס, אילו לא גר באמריקה, אזי עמד בראש הציונים אחרי מות הרצל. ואחרי כן הוכרז בקול גדול כי אוסקר שטרויס נתן ידו לטיריטוריאליים, ונמנה בהועד הראשי, ומן הועד הראשי נבחר אל הועדה הגבוהה מעל גבוהה. ויש אשר הודיעו, כי אוסקר שטרויס נכנס אל ה“קומיסיה הגיאוגרפית” לתור ולחפש ארץ, ואחרים היו מתארים את אוסקר שטרויס כעסקן ראשי בפזור היהודים באמריקה (“רימבאל”), והיו משתפים את שמו ואת שם שיף הגדול ממנו ביהדות, אבל הוא, שטרויס, גדול מחברו במצב המדינה ובמשמרת הפקודה, עמית ורע לרוזבילט, מועמד למינסטריון זה או אחר. הדברים האחרונים האלה לא נגעו אלינו הרבה, אלינו נגע רק הדבר, כי שטרויס עומד באמצע התנועה היהודית הכללית.

ובעת ההיא ישבתי כשנה אחת בלונדון – תרע"ו – ונקראתי פעם אחת לבוא אל “המכבים”, אל המשתה שעשו לכבודו של אוסקר שטרויס.

איש זקן! הפנים דלו, קמטו ונכמשו מעט, העינים שקעו מעט בחוריהן, ומציצה מהן איזו עצבת חרישית נעלמה, על המצח הגבוה חופף ומעלף מעין ענן, בזקן זרקה שיבה, הקומה – פחותה מבינונית, והצעדים נעשו עצלים ורפויים. נימוח הברזל של אותו הדיפלומטי שראיתי בווינא. לא נשאר דבר! איש זקן מדבר ברכרוך של חן: איננו מכסה דבר, אין לו מה לכסות, וכמעט שאין לו מה לגלות. שלום! – הוא קורא – אחת היא, באיזו דרכים תיטיבו, בציונות, בטריטוריאליות, ביק“א, באליאנס, באנגלאדשואיש, ב”הילפספעדאיין“, בקאנפערענץ-געמיינשאפט”, ב“בני-ברית”, ב“שעלטער” (מקלט לנודדים בלונדון), ב“רימובאל”, בארגנטינה, בבת“ס – אל תריבו! אם יחלק לבבכם – תאשמו! – בין מקוראינו בבית הועד כל “הכוכבים” של לונדון היהודית: האדלערים והשפיעלמאנים, וגם מאריאן בתוכם, זה השינגא, מבקר האמנות, המדבר כהסורבונה – עם הומור דיקדנטי, וכל צבא המטיפים, וההנריקסים המיוחסים, וביניהם זנגביל בשעת רעואדרעוין שלו, כשמהלכים מפיו לפידים, כשנזרקות השנינות היכולות לבדח דעת מתים, והוא בעצמו איננו מעוה אף קו של פניו, ונושא שם איש איש את מדברו, בטעם after-dinner-talk (השיחה שאחר הסעודה) שבאנגליה, ומנגחים ומנצחים זא”ז בהלכה, ומדברים מוסר וכבושין, וגם דברי בקרת והלצה וחדודין ו…“שאר ירקות”, והוא, האיש אשר רוחו קבצה הנה את כל בעלי הדברים האלה, אשר בשלו היתה כל האספה הזאת, אומר: שקדו ושמרו את העצה אשר אני יועץ לכם! עשו טוב ואל תריבו איש באחיו, יען כי מצב אחינו הוא נורא מאד, ונחוץ לעשות טוב – וירא אני, כי יוסיף לאמר, שהגשמים יורדים בחוץ, וכשהגשמים יורדים, האדמה נרטבת – והוא מוכיח זאת באותות ומופתים.

ויושב אני ומקשיב, ומחשבות שונות מתעוררות בקרבי: מה הם חפצים מאת התמים הזה? באשר כי היה ציר, ובאשר כי יש לו מיליונים, חושבים הם, יכול הוא “לגלות את הקץ”, והוא הלא איננו יודע דבר יותר משיודעים הילדים ביננו? איש איש מהם יודע יותר ממנו! – ואם הוא איש טוב, יתן את מקצת המיליונים אשר לו, כי רק להשמיע מוסר – יש לנו חברות תהלים ומגידים, וזוכר אני את המגיד בחברה תהלים, שדבריו היו עמוקים יותר מדבריו של זה, רק שהמגיד ההוא דבר יהודית, שעשה העויות, אבל היה בדבריו תוכן יותר! – וכמה פתי הייתי לפני עשרים שנה, כשחשבתי, כי זה יודע-הכל, אך איננו רוצה לגלות, – אולי איש כזה איננו יודע מאומה, ואם לא יקרה, שהנערים הכותבים את המאמרים הפוליטיים בעתונים, הם מעמיקים לחקור יותר מאדון זה ומאדון אחר – הטפסרים האדירים היושבים בלשכות שר החיצון, ומעלים הנערים האלה מתוך פלפול, שאדון זה סבירא ליה כך ואדון זה – כך, ובאמת לא סבירא להו כלל! – ובא הרעיון האחרון: אולי תמימות זו היא גרם-המעלה שאדם מגיע אליו אחרי כל ההמצאות והחדודים…

ולימיני יושב הצייר המפואר סאלמונס, והוא לוחש לי: היודע אתה, שהאיש הזה כתב ספרים גדולים? – וחושב אני, שהוא אומר לי כך כסניגור שלא במתכוון, ולשמאלי חברנו הרבט בנטוויטש לוחש לי: הוא בעל צדקה גדול – ועושה בי הדבר רושם, כאלו רצה ללמד זכות… ונגמרת הסעודה, ואגודות אגודות מתחברות לשיחה, והנני יושב “במחוגה” של שטרויס, ומעשנים את הסיגרות של עוג מלך הבשן, ומושיטים לנו את המוקה בכוסות קטנות, ואוסקר שטרויס איננו שותה מוקה ואיננו מעשן, – הלב!

ומתחיל הדבר להיות מיגע ולהטיל עלי שעמום. הסעודות הסטירי-אוטיפיות והשיחות והדרשות! ואינני מחכה לעשרה האחרונים ופורש ויוצא. צריך להזדמן עם אוסקר שטרויס במקום מיוחד, בלי סעודות וסביבה שכזו.

הנני מזדמן עמו בפעם השניה בעת חנוכת השלטר החדש. הובילנו שמה הרמן לנדא, העסקן, היתה שם “כל לונדון” – הלורד הזקן, ושטרויס בא ב“ארבע אצטונות " (quatre-cilindre ), לא כל כך מגוהץ היה האוטו, אבל חשוב. בעת החגיגה והדרשות אי אפשר היה לדבר, אבל אחרי כן, ב”שלטר" עצמו, סמוך להנודדים המתארחים שם, נכנסנו בדברים.

– קראתי, קראתי את המכתבים, ומה שאני חושב כתבתי לך, ונפתחת מעין השיחה, ווינא – קונסטנטינופול – ניו-יורק –לונדון. “כן אז היתה עת אחרת”. "היכן יש ליטול את הכוח מאז? ": “לונדון, לונדון – כן, עושים היהודים פה כל מה שיש בכוח אדם לעשות”. “הבנין הזה הוא יפה מאד. לחנם מרבים כל כך לגנות את אואייטשפעל”. - ואפרד מעליו.

וכעבור ירחים אחדים באה השמועה, שנמנה למיניסטר-המסחר. בודאי היה זה מיניסטר נאה לסוחרים, וסוחר נאה למיניסטרים. בארצות אחרות, בעולם הישן, יש אשר ציר נעשה שר חיצון, או – נחות דרגא, שר חיצון נעשה ציר (מקרה איזבולסקי), אבל כי יעשה ציר – מיניסטר המסחר, דבר זה רק באמריקה שמענו.

ואוסקר שטרויס, לפי שאמרו לי ממקור נאמן, רצה להחזיק מקומו בתחום הדיפלומטיה, ולהעשות ציר בטוקיו, ביאפאן. זה הוא כעת מקום לדיפלומט להתגדר בו! ורוזבילט הבטיחהו, ועד כה ועד כה נגמרה נשיאותו, וטאפט ירש את מקומו, ושלח טאפט את שטרויס לקונסטנטינופול, ונדרש לא שטרויס בתנאי, כי רק שנה ישב שם, ואח"כ יעבירוהו לטוקיו.

ובשנה שלפני שעברה, בקיץ, עמדה האניה הצובאת (סטעהשענער) עם דגל-הכוכבים האמריקני לפני בית המלון “סאממער-פאלאס” בתיראפיה, ועל בית המלון נופפו גם כן את הדגל הזה, מפני שצריך היה שטרויס לבוא, ומעון כבר הוכן בעדו בבית-המלון הזה, ויום יום חכו לו שיבוא – והוא היה חולה, ויום יום טלגרמות, שביאתו תתאחר, וזכרתי אני את דבריו בה“שלטר” בלונדון: “היכן יש ליטול את הכוח מאז”.

ואחרי תוחלת ממושכת של חדשים, ואני אז עוד בקונסטאנטינופול, ובא שטרויס, וביום אחד נסעה הכבודה של הציר החדש, כמנהג המקום ההוא, אל הסלטן, מרכבה רתומה לסוסים רבים, צמדים צמדים, חבושים רסנים ואוכפים של כסף עם פעמונים מצלצלים ורכבים לבושי מחלצות, ובתוך המרכבה הגדולה יושב… יהודי קטן, כפוף, ואחרי המרכבה המון מרכבות נושאות את הפקידים ואת העוזרים ואת הסגנים.

והתחילה המהדורה השניה של כהונת אוסקר שטרויס בתוך ציר בתורגמה. לא סכסוך ולא שאלה ואין מה לעשות. אין פגע ואין יוצאת ואין צוחה, ובכן אין צריך מגן וצנה, ואפשר למות מתוך שעמום.

ובכן יצא שטרויס להנפש מעט, וקרוב הדבר בעיני שלא ישוב.

ובדרך אורבים העתונאים בווינא, בלונדון, משתדלים לקבל ראיון. אין להשתדל ביותר. פורצים לתוך פרצה. מהיכי תיתי! וחוקרים אותו: מה על דבר ארץ-ישראל? מה על דבר רזי דרזין של התוגרים-הצעירים?

חברי העיתונאים! אפשר שאתם יכולים להודיע לו? הוא לא יוכל להודיע לכם דבר אשר לא ידעתם.

אולנדורף החודש הראשון. כן הוא הדיפלומטי-האמתי.