התור הגיע גם לו, שהיה אף בימי מחלתו הממושכים מלא מרץ ודרוך רצון ומחשבה, והגיש מגליון לגליון של עיתונו פרי בשל יותר – דוגמא לפובליציסטיקה, שרוח וסיגנון ויצירה עמה. כל שחבלה בו המחלה יותר, המריאה הרוח יותר. וזהו המרנין ביותר, שהרוח גוברת ומדבירה את מכאובים תחתה. אף הוא הלך וגדל בעוד שימיו חוצצו.
כאדם עשיר רוח וכחבר טוב, ראיתיו ימים רבים כאחד מידידי המעטים־המעטים. כעורך ‘הפועל הצעיר’, העיתון שבו ובעורכיו הראשונים קשורים זכרונות נעורים יקרים, היה ממילא אדם קרוב לי. כמעט שלא סירבתי לו מעולם, וכשפנה אלי בעסקי העיתון, היה הראשון שנענה. הוא היה –, בפרט בשנים האחרונות, כמעט הראשון שאת דבריו עזי־הבינה ועזי־הניב נפניתי לקרוא בכל גליון חדש. זה כבר ראיתיו כאחד הפובליציסטים המזהירים, שהם כל כך מעטים בספרותנו. לא התפלאתי, שרבים מתנכרים לו, ושמחתי לשמוע מפי מביני דבר נלהבים את תהילתו. אכן איש לא השמיע בחייו את תהילתו בקהל בפה מלא; וגם אני, לחרפתי, חכיתי ל’הזדמנות'. אלה שנותנים מלוא חופנים, מקבלים תמיד טיפות־טיפות.
*
אהה, כי הנה באה ה’הזדמנות'. וגם עכשיו עלי להסתפק בשירטוטים מעטים. מותו, ככל מוות היה פתאומי, והרעיש אותי מאוד, אף אם ניתן להכיר – ולא לפי סימנים חיצוניים בלבד, – כי לא יארכו ימיו. עם כל מה שחי את חיינו הגדולים בעוז רוח ובאומץ פעולה, כאשר לא חי אותם מעולם, – היה, במחיצתו האישית, אפוף דממה. היה כמי שמסתכל במרחקים רבים. ואלה היו כבר אותות־פרידה. עייפות, שלא היתה ניכרת כל עיקר בתנופת עטו האמיץ, היתה ניכרת בצעדו בשקט חדרו. כשראיתיו ימים מעטים לפני ההתקפה האחרונה שהכריעתו, נדברנו להיפגש בביתו באחד מלילי שבתות הקרובים. היה צלול ושנון, כמו תמיד, אך בצבע פניו, בארשת חרישית זו שבעיניו הנבונות הבחנתי משהו לא־מעודד מאוד.
זאת היתה פגישתנו האחרונה.
*
בפולמוס לא תמיד גרסתי את החריפות הקיצונית, והייתי אומר לו לא אחת: מי שרוצה לחנך, להשפיע גם על מתנגדיו, עליו לכוון את קולו אליו, – לוותר קצת על מתק השנינות, גם כשהיא מכוונת אל קטני־הנפש. אכן ידעתי, כי הוא סופר אשר רוח בו, ומבחינת הכשרון ויכולת הביטוי, אולי הגדול שבחבורה. והיה צר לראות, שרק מעטים יודעים להעריך את האמן, את איש־התרבות, רחב־ההשגה, גדול־הניב, שהעלה את המסה הפובליציסטית לדרגת־יצירה.
קריאת מאמריו היתה מהנה ומאלפת. תמיד ידע להיאחז בנקודת־המוקד של העניין, ולהאירו בכוח. ואיש־הפולמוס היה, שעופף את עטו כחרב חדה על הקלים. מעטים היו, שנלחמו בגאון כמוהו עם הכוחות המושכים למטה, וצועדים לצד ההרפתקנות וההרסנות מדעת ומחוסר דעת. במאמרים אלה נתגלה כאיש־הסאַטירה, והוקיע את הסכלות, המרבה כה להשחית בחיינו, בברק האַנליזה, בהתמודדות שאינה יודעת היסוס ורתיעה; באשר מעטים היו שהכירו כמוהו את המסתתר תחת מטר ‘המלים המתופפות’, ומעטים המרגישים את הסכנה הכרוכה בצעקנות הרחוב ומושכת את קטני ההשגה אחריה.
*
היה לי תמיד ברור שפובליציסטן אמיתי, כמבקר אמיתי, לא יצוייר בלי כשרון ספרותי גדול, בלי רוחב התפיסה, בלי שורשי תרבות חזקים – גם בלי מתנות שירה נסתרות. לופבן הלך וגדל מתקופה לתקופה. מחשבתו ולשונו עצמוּ כאחד בהגיעו לעת בגרות. יש שניצנץ בכתבו ברק־פתאום, שהעיד על כוחות נוספים, השמורים עמו. הפובליציסטן גילה זיקה גם לשירה – לדברים שלכאורה ‘אינם מעניינו’. ומה ערכו של פובליציסטן בלי זיקה זו?
ומה שיקר ביותר וגם עצוב ביותר, שלמלוא בגרותו הגיע בימים שהמוות כבר ארב לו, והוא לא נתן דעתו על הצל הנטוי עליו, ולא זה בלבד שהוסיף לעשות את שליחותו, כי אם גדל עם תפקידו בעוד ליבו כבר היה חלל בקרבו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.