א.
ספר זה, “בטרם אביב”, ספר אחרון, אשר תכנן וצירף יעקב פיכמן בחייו, – והוא שקשר לו את השם הזה, – הנוֹ, כמובן, ספר מסות מידי משורר ומבקר כאחד, אבל הוא בו בזמן, שמא בלי דעתו של המחבר, – ספר היסטוריה, היסטוריה פיוטית, כמובן, של תקופת חיים ישראליים, על כל תחומיה – ספרות, תרבות, מחשבה, עתונאות, מנהיגות חברתית־מדינית־לאומית, – תקופת־התחיה, או יותר נכון תקופה שקדמה לתחיה, כהגדרת המשורר והמסאי, – תקופת בטרם־אביב.
ב.
המסות אשר בספר נכתבו על־ידי יעקב פיכמן מסה מסה לזמנה, הכל לפי המאורע, אם לרגלי איזה תאריך של חג או לרגלי תאריך של אזכרה. ונמצא שלא נכתבו בכונה תחילה במגמה אחדותית ומתוך רצון לצרפן לבסוף לספר בעל נושא אחד, כפרקים של ספר שיש בו שלימות מלוּכדת, ורק לאחר־זמן התברר לו לעצמו, ומתברר עכשיו גם לנו, כי המשורר, או המבקר, חי את התקופה על כל מאורעותיה, בתחומיה השונים – ספרות, חברה, מדיניות, תנועה לאומית, – כחיות היסטוריון, הסוקר את הדברים ממצפה גבוה וכולל, המאחד מעצם תפיסתו ההיסטורית המיוחדת לו, את הפרטים הפזורים והנפרדים, לכלל אחד, לשלימות אורגניות.
אכן, ספק גדול הוא אם היסטוריון בלבד עשוי היה לתפוש את נפש התקופה, את עיקריה בה, את מניעיה הראשיים, כמו שתפס אותם, במקוריות כזאת, בעין־חכמה בוחנת כזאת, כמו שתפס אותם המשורר העדין והמבקר בעל־האבחנה ומעודן־הטעם; לתפוס כך ולתאר כך, לבנות כך בניין היסטורי לתלפיות, – מרשמים, מהערכות, מזכרונות אישיים, מבקורת ספרים שהופיעו, ולהגיש ספר של היסטוריה תרבותית בכלים פיוטיים, העשויים לכבוש לב כל קורא ולאסרו בחבלי ענין ואהבה לתקופה גדולה ולמחולליה השונים, בתחומים נבדלים כל־כך, – מסוגל רק מי שהוא לא רק היסטוריון, אלא גם משורר בעל רמה גבוהה.
ג.
– – בערכו דמות לאחרים,
ערך דמות גם לעצמו – – –
י. פיכמן: “א. ציוני”
כפלא גדול היא העובדה הזאת, שיעקב פיכמן, המשורר מעצם טבעו בו, היה גם הוגה־דעות כזה, היה חכם־בריות כזה, שידע ערך־כמו של אישים שונים, הרחוקים זה מזה מרחק לא־ישוער, שידע למצוא את עיקרו של כל איש בפעולתו למען האומה, אם בתחום הספרות ואם בתחום המדיניות, שידע לקרב אל לבו גם רחוקים ממהותו האישית; למצוא ענין וטעם בכל מעשה ובכל כונה ולחשוף מניע נפש ולגלות את אפיו של כל יחיד החי למען הכלל, לפי כשרונו ולפי נטיתו בו; הקורא במסות אלה ישתומם לעמוד על הסגולה הנדירה ורבת־הערך של גלוי חשיבות אצל אישים הנבדלים כל־כך כמו – דבורה בארון וא. קאמינקא, כמו נחום סוקולוב וא. לודויפול, כמו ישראל זנגויל וחיים ארלוזורוב.
הוא ראה לתפקידם של כל הפרטים, שמהם הצטרף הכלל, הוא הבחין בכל החלקים, חלק חלק לעצמו, שמהם מצטרפת השלימות, ובהעדר אחד, אפילו הוא נדמה כיוצא־דופן, לא תתכן השלימות; בראיתו, בהבחנתו, בסקירתו הרחבה – נכללו כולם, – השונים והמשונים, הזרים והמוזרים, כביכול, והם כולם טבעיים ואורגניים לתקופה הגדולה, הנסערת, המיוחדת־במינה; הוא לא זלזל אף בשורש קטן אחד ונדח מן העץ רב השרשים, הוא לא קצץ אף ענף, לא התעלם אף מזלזל אחד בעץ רב־הפארות, – אדרבא, הוא נתפעל מכל פרט ותו, הוא ביקש למצוא ולדעת מה כוחו של כל פרט ומה השפעתו על הכלל, על השלימות, המצטרפת והולכת.
איזה מכלול של בעיות אנו מוצאים כאן, איזה צבור נפלא של אנשים, שכל אחד ואחד הולך ועושה לתומו, לנפשו, וכולם מתכונים, שלא מדעת, לאותו עיקר, לאותה מגמה נעלה, למלוי אותה משימה היסטורית נשגבה.
איזו עין־פלאים לאיש הזה, המבחין בכל אלה, איזה אוזן דקה לקליטת כל צליל ובן־צליל, איזו יד מבורכה היודעת לקלוע מן הצמחים הבודדים האלה זר מפואר כזה!
האיש מוקיר שירה, כרוּך אחרי ליריקה דקה, אבל יודע להעריך – והכל מותנה בזמן, במקום ובאיש, – גם את טעמה של פובליציסטיקה, של תעמולה, ומבין לרוחו של נואם בעל פאתוס; לבו עם משוררים וחולמים, אך דעתו מלמדת אותו להחשיב גם אנשי מעשה, להוקיר מורים ומחנכים בכל צורות של חיים.
אתה מוצא בספר זה גלריה ססגונית כל־כך של אישים שוני מזג, נבדלי טעם, נפרדי תפיסות, אישי מדיניות, נואמים, עתונאים, סופרים, היסטוריונים, שיעקב פיכמן הבחין אצל כולם את השיכות למכנה־משותף – בוני התחיה הישראלית – והוא רואה כל איש ואיש בעין פקוחה, מספר עליו, שר עליו בפרוזה – באוביקטיביות, גם כשהאיש קרוב ללבו במיוחד וגם כשהוא רחוק ממנו; הוא צודק בהגדרותיו במדה שווה כלפי כל אחד ואחד מהם; איזה כוח מבחין בהבדלים קטנים, איזה יכולת הפרדה בין גון לגון, בין אופי לאופי, בין אמת אישית לאמת אישית!
הספר עשוי דיוקנאות דיוקנאות, ואף־על־פי־כן אין עיקרו אלא היסטוריה של מאורעות, של מעשים, של פעלים, של יצירות, זהו ספר מלא על גדותיו – שירה, מחשבה, מאבק רעיונות, בנין, השתלבות בעיות, והוא באיזה אופן שהוא כמין מחזה אחד גדול, בעל כך וכך מערכות, וכל מערכה ומערכה בו מוצגת על־ידי שחקן אחד מיוחד ומקורי.
יש מסות – שהן מעשה ידי ציר־פורטרטיסטן גדול, ויש מהן רוויות שירה־בפרוזה, יש מסות הכתובות רק מכוח הלב והאהבה, והן שופעות דביקות וכאלו מתרפקות על הנושא, ויש מסות הכתובות מכוח השכל הבוחן וההבנה והן מלאות חכמת־חיים, מסבירות, מקרבות, כאלו הם דברי סניגוריה כנגד איזה קטיגור נעלם.
ובסופו של דבר אתה מגלה, גם אם אין זו כוונתך, את ססגוניות אפיו שלו, של יעקב פיכמן, את עושר מחשבותיו, את תפיסתו רחבת־האופק, את כושר ההתרשמות, את כשרון הגדרותיו, ואתה מסכים ואומר עליו מה שאמר הוא במסתו על א. ציוני: “בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו”, – דמות כובשת־דעת־ולב, דמות של משורר שהוא גם מבקר וגם היסטוריון תרבותי־למופת.
מכל הבחינות הנ"ל, – דומה עלינו, כי אין כספר זה הראוי להיות גם ספר למוד להיסטוריה של התחיה – העשוי להתחבב על תלמידים ולהקנות להם אהבה להיסטוריה של התקופה ולעושיה, – מתוך שזו היסטוריה בכלים פיוּטיים ופילוסופיים־תרבותיים, מידי משורר לירי ומבקר אמן, בעל אבחנה אסתטית מעמיקה ראות ומעמיקה להבין.
א
מאתיעקב פיכמן
שמואל ליב גורדון
מאתיעקב פיכמן
לצאת ‘מה שראוּ עיני’ ע"י מוסד ביאליק
בוקי בן־יגלי, הוא ד“ר יהודה ליב קצנלסון, מי שכתב את ‘שירת הזמיר’, ספר־נעוּרים, דפי־שמש, שהיו מעין המשך של ‘אהבת־ציון’ לדור שלאחר ההשכלה – היה רופא, עסקן, עתונאי, פליטוניסטן, אבל בעיקר היה משורר והיה חוקר. זה הטיפוס של ‘החכם הכולל’ היה חביב עלינו מאד, והיינו מצטערים, שמפני עסקנותו לא התמיד בשני הסוגים גם יחד, ולא עשה אף אחד מהם קבע. כמוהו כפרישמן, שהוכרח מפני הפרנסה לפרוש ימים רבים מיצירת מקור – ולא תמיד לשם תרגומים כ’קין‘, כ’זרתוסטרה’ או כשירת טאגור. קצנלסון היה אדם בעל כוחות מרובים, וידע תוך כדי ריפוי־חולים וטרדנות ועסקנות לכתוב פרקי־שירה מצוינים כ’אבני השדה‘, המבהיק בסמליות ציונית עמוקה, סיפור שאינו צריך להיות חסר בשום ספר־מקרא עברי, וכ’שירת הזמיר’, השופע רננה וקסמי יער וזיו האדמה אשר בירכה ה‘. אבל אותה שעה הלהיבו אותו בעיות מדעיות, היסטוריות בלשניות, והיה נתון כל ימיו ‘בין שני מגניטין’, בלי לדעת מה משניהם קודם – אולי משום ש’שניהם היו קודמים’. איש־השירה היה כשם שהיה איש־המדע. הנכון הוא, ששני הטיפוסים האלה שונים ביסוד נפשם? משוררי ספרד הוכיחו אחרת. ההתעסקות בדברי מחשבה העמיקה את שירת רשב”ג שהיה פייטן וּפילוסוף במידה שוה ועל כן חשב כמשורר ושר כחושב; ואפילו יהודה הלוי, ששלטון־הלב ושלטון־השכל לא היו בו ‘מעויינים’, כברשב"ג – כלום הפסיד ‘הכוזרי’ על ידי שפע האהבה המפעם אותו? הגדרה לאומית מקורית זו אף היא פרי אינטואיציה וּפרי מוח הוגה כאחד. נוכל לומר מתוך ודאות גמורה, שאילו כתב את ‘הכוזרי’ אדם שאיננו משורר, היתה זאת אידיאולוגיה לאומית קלושה של סניגור מושבע, בלי המיית־לב יהודית זו, הממשיכה גם על הקיצוניוֹת שבדעות חוט של חן, חוט של שירה, שההפלגה בה היא מוצדקת גם כדרך של ביטוי.
קצנלסון שייך, לפי כל סגולותיו, לפי כל מהותו, לסוג זה של משוררינו מתקופת ימי הבינים: רופא חכם וּמשורר כאחד. ברם, אין ספק שביצירת קצנלסון היה: יצר־חתירתו, פרצופו הכפול, יצר תשוקתו ביצירות הכפול, משהו טראגי.
בוקי בן־יגלי שייך לאותה אסכולה, שפרישמן היה ראש אמניה – אסכולה זו, שבניגוד ל’צחוּת' של ההשכלה נשאה צלילוּת, ליריזם שקוף, זמרת־ניב. הוא שכתב הרבה רוסית ושלא היה בכלל בעל חוש מעודן לביטוי עברי כפרישמן, היה, כמוהו, איש הסגנון האביבי, שיצרה חיבת ציון (זלמן אפשטין, יעבץ, מאנה), זה שנזקק יותר לספר ‘דברים’, לקטעי האפּיקה הנפלאים של ה’חומש' והנביאים הראשונים, משנזקק למליצת הנביאים. הוא, פרישמן, קנטור, היו מאוחדים בשנאה זו לפסוקים, ל’מלים כדרבונות', בה במידה שאהבו תנ"כות שנשתמר בה זוהר־קדומים, תום־קדומים – לפעמים: תום וּפקחוּת כאחת.
במבוא שכתבתי למהדורה המיוחדת של ‘שירת הזמיר’ (הוצ. ‘עם עובד’) ציינתי את הגוון הכפול הזה, שהיה גם לשירתו – את הנטיה אל האליגוֹריה הארטרית בצדו של התום המאפואי. כמשורר, הוא כולו המשך של ‘הצופה לבית ישראל’ ו’אהבת ציון'. אבל בכל הרכב סגנונו הוא חדש ומחוּדש. וכל מה שלא הגיע לציות אלא בתקופת חייו האחרונה, צמח, כפרישמן (שאף הוא עמד כביכול ימים רבים במחנה המתנגדים) מאדמת חיבת ציון. זה הרוך של בין־התקופות הוא שטיפח את שניהם. ולא לחנם היו קשורים זה בזה כל ימיהם. שניהם, לפי רצונם, היו מערביים, בעוד שלפי מהוּתם, לפי תכונותיהם, היו יהודי־לב, אנשי חלומות, ששירה היתה להם המציאות האחת, כליון נפשם היחידי בחיים.
בסוף ימיו עמד על הפיזור שבמלאכת חייו וכתב בשחוק מר, שלא השיג אף חצי יכולתו גם כמשורר וגם כחוקר. אותה שעה, והוא כבר חולה מאד ויודע שימיו חוצצו, – חפץ למלאות ולוּ גם בשיעור־מה, מה שחיסר בעוד היום גדול. בשני חיבורים גדולים חפץ לחתום את פרשת יצירתו, וענין שניהם תולדות עצמו, חיי עצמו. האחד: אבטוביוגרפיה מסוגננת, סיפור רב־ממדים שלא הספיק לכתוב ממנו אלא פרקים (ב’התקופה'): והשני: ‘מה שראו עיני’, הוא ספר חייו, שהביאוֹ עד בחרותו, בבואו לז’יטומיר על מנת ללמוד שם בבית המדרש לרבנים. והוא ששימש לנו מקור ראשון לתולדותיו. ב’התקופה' פירסם גם פרקים מתוך רומן היסטורי, ואף בהם מרוּמז משהו אבטוביוגרפי. אולי שלא מדעת, נתכוון לעשות עם שקיעת יומו את חשבון־נפשו, חשבון חייו – להראות, שעם כל מה שחייו הצליחו כל כך, לא ניתן לו בהיותו מוקף עולם זר, להביא את כוחות עצמו, את כשרונות עצמו, לידי גילוי מלא.
ואמנם עם כל מה שספרים אלה לא הושלמו, הם, אף על פי כן, מסכמים, משלימים, מעמיקים בנו את הכרת הדמות, דמות־מעבר, ועם זה – דמות יצירתו, המוטבעת בחותם אישי, בחן אישי זה, שרק על פיהם אתה מכיר גם את האישיות היוצרת, גם את האדם הדגוּל, שאין תמורה לו.
*
בשנת 1914, כמה חדשים לאחר שפרצה המלחמה, שבתי דרך פטרבורג לרוסיה. יחד עם שמעונוביץ נשארתי שנים־שלושה ימים, כדי ליהנות מזיוה של המטרופולין הרוסית, וּבין האנשים המעטים, יושבי העיר, שחפצתי לראותם, היה בוקי בן־יגלי, אחד ממחונני ילדותי, שנפשו הטהורה האירה מתוך כל מה שכתב. היה יום־שמש והביקור אצל קצנלסון היה לי מעין ביקור חג, אבל דירתו היפה של הסופר החביב היתה עטופה נכאים. את בעל הבית מצאנו במטה, ואף שקיבל אותנו במאור־פנים והשיחה עמו הנעימה לנו את זמן ישיבתנו עמו, היה הלב כבד. כשהלכתי אליו, ריחפה לפני דמותו האביבית של בעל ‘שירת הזמיר’; והנה – סתיו; כמה מחלות פגעו בו בבת אחת, והוא אמנם נשא אותן בגבורת־נפש, אבל היה ברור – ספר שני כ’שירת הזמיר' לא יכתוב עוד.
ברם, דוקא אז, בשנות מחלתו, עשה סוף־סוף את עבודתו הספרותית קבע. מתוך הרגשה, שהזמן קצר, אחז בבת אחת בכל המקצועות, שהוכשר להם. ואולם, בכל מה ששקד על עבודתו, כמה דברים נשארו בלתי נגמרים. וצר ביותר, שלא גמר את האבטוביוגרפיה – אין ספק, שהיה מעלה לפנינו את עיר־הבירה הרוסית בכל דמויותיה; והיא עד היום נשארה פרשה סתומה למחצה.
אכן פרקיה המאירים, כל כמה שלא תמיד הליטוש שלם, משיבים לב. בחכמה וּבטוּב־לב סיפר על ילדותו העגומה, ילדות של יתום ברוך־לב וּברוּך־כשרונות, שרוחות קשות פגעו בו מבוקר חייו. בפרקי הילדות עטר אור את דמויות הנפשות הקרובות לו – את סבתא, שטיפחה אותו בעודנו ילד (אביו מת בהיותו בן שנה), וּביחוד את אמו, שבעינו עין משורר ראה ללבה, תאר את עדנת נפשה, את מסירוּתה, את יגון חייה. אפילו את צל אביו, שלא הכירו אלא על פי המכתבים, מכתבי משכיל נסתר, שנשתמרו בידי אמו, העלה באהבה ורקם בדמיונו את דמותו בחוטים עדינים. משניהם, גם מן האם וגם מן האב, נחל סגולות־נפש וּסגולות־אמן (בבחרותו גילה גם כשרונות צייר), וּבתולדות חייו קשר להם כתרים והציג להם ציונים בידו האוהבת של משורר.
כמו תמיד נחתמו בלב דמויות ראשונות, מה שהילד קולט מתוך בהירות שאין דומה לה ונושא למשמרת לכל ימיו. ביניהן גם דמות דודו, זאב קורחין, חסיד חב“די, אציל נפש, שבשובו בערב מן החנות “היו מדליקים לפניו שני נרות סטיארין וּלאורן היה לומד גמרא עד לאחר חצות הלילה”… בשבתות וּבימים טובים לא עסק בנגלה, כי אם בנסתר: על פי רוב היה קורא אז את ה’ליקוטי תורה' של הרב הזקן”. בבית זה, שבו בילה שלש שנים בילדותו, עוצבה גם דמות עצמו, והדוד, שלא טיפל בו כמעט, השפיע עליו בעצם חייו, בהנהגתו, בטוהר דרכיו.
הספר עשיר גם בפרקים דרמטיים (‘החוטפים’, בריחתו מבית הספר סת"ם ועוד) וגם בקטעי שירה וּבציורי נוף (יומנו בשעת הנסיעה על הדניפר בדרך לז’יטומיר), שבתוכם כבר מבצבץ המשורר. מלאים ענין גם רשמי ז’יטומיר, ימי האור בבית יורובסקי, שהציל את חייו. ביד של אמן רשם בשורות מעטות את דיוקנו של צווייפל בתומו וּבחכמתו המאירה; גם טיפוסים מוזרים ונפלאים, כיעקב דייץ, שבידו היו תמיד שני ספרים, האחד: של יאן פאול ריכטר, והשני של היינריך היינה – שהאמין בחכמת הטבע כבאלוהים, וּמרדכי פרלצווייג, אדם שאבד לו מאור עיניו, וּבעצמו היה אור מאיר לאנשים אשר סבבוהו. בשמחה מיוחדת העלה את הדמויות, שסימלו לו את אהבת האדם, אהבת המדע – כל מה שחרג מן החולין ורמז על מציאות אנושית, שבזכותה יש ערך לחיים.
הוא לא העלים בספרו את צללי הזוועה, שניוולו את אביב חייו, אבל את המציאות האמיתית ראה בהם, בפרלצווייגים, שנשאו את אורם לאחרים, גם ברדת על עצמם אפלת העולם.
בוקי בן יגלי
מאתיעקב פיכמן
עשרים שנה למותו
מרחוב דז’יקא, שליכלוך בתיו ורעש רוכליו ועצם אוירוֹ העכור הטילו עלי מרה שחורה מדי עברי בו בימי מגוּרי הראשונים בוארשה, נפתח מבוי, שלעומת הרחובות הסמוכים הוא נראה נקי יותר, שוקט יותר. הוא רחוב קוּפּצקה, החסוּם לצד נאלבקי, וּכאילו מהוה עולם בפני עצמו. אין גם כאן מרחב רב, אבל דומה, שהוא פתוח לשמש יותר, שאינו מדכא כל כך – שכאן האנשים המהלכים אינם נדחקים, אינם בהולים כל כך, וּבזה נבדל לטובה מעט מן העולם שעזבת מאחוֹריך.
ייתכן, שפינה קטנה זו נראתה לי מרווחת יותר משום שכאן היה בית, שאליו הייתי נמלט לפעמים בשעה שהדכאון והבדידות הכבידו עלי ביותר. בבית זה גר עורכי הראשון, הוא עורכו של ‘עולם קטן’, ש"ל גורדון. אנחנו תמיד זוכרים ברגש טוב את עורכינו הראשונים – אלה שחיזקו את ידינו בימים שהיינו מאמינים בעצמנו וּמתיאשים מעצמנו חליפות. יום זה שנתפרסם תרגומי משירי גיתה באחד מן הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, הוא תאריך חשוב בחיי, משוּם שהוא מסמן התחלה. בבואי מקץ שנתיים לוארשה ידעתי כי יש לי כאן איזו נקודת־משען בעורכו של ‘עולם קטן’, וּביתו היה הראשון שביקרתי בו מתוך בטחון, שאני הולך לראות אדם קרוב ודורש טובתי. ידעתי, שהאיש לא יכזיב.
והוא אמנם לא הכזיב. האיר את פניו אלי, עודדני בפשטוּת. דיבר בשבח שירי האחרון, שפורסם ב’עולם קטן' סמוך לפגישתנו הראשונה. ציין אותו כשיר־ילדים, שהוא עם זה שיר בפני עצמו. היה בזה משום רמז ששיר־ילדים טוב אינו אלא זה, שהוא גם שיר ‘בפני עצמו’ – תורה זו, שהונחה כיסוד ל’עולם קטן'.
לא הכזיב גם הבית. היה זה אי עברי בודד בעיר התגרנית הגדולה. והיה זה גם בית ‘פתוח לגר’, משפחה שהיתה מקבלת את הטירונים הנבוכים בסבר פנים יפות. הם התאוששו מעט באוירה טובה זו של הבית – של האב והאם והילדים, שהביאו עמם מריחה של ארץ־ישראל. כל־כך גדול היה גם אז כוחו של מגע עם הארץ, שבכל הימים הרבים שישב האיש בנכר היה לופף את כל מפעליו אוירה של המולדת. היא שהטביעה את חוֹתמה על עתון־הילדים הראשון, שהניח יסוד לספרות־ילדים עברית, שתפקידה היה חשוב כל־כך בחינוך העברי החדש.
אותם הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, שמתוכם האירו לנו שירי הילדים של טשרניחובסקי, סיפוריו הריחניים של ש. בן־ציון (‘שפת לא ידעתי’, ‘שליח ציבור לאילנות’) ו’אגדות' לפרישמן, זה ההימנון ליום העולה, לפלאי האדם החדש! הם נשאו בעליהם משהו מלבלב, וּמבשר, קסם שאותה תקופה נתברכה בו כל כך. הם שהפריחו את הלבבות הצעירים, את הילדים ואף את אלה שעברו את תחום הילדוּת. הם עוררו צמאון במשוררי הדור, מין צמאון לשירת ילדוּת, לטל ילדוּת, לא ידעוּהו כל הדורות הקודמים. היה זה סימן לתקופה צעירה שכיוונה את העין ואת הלב לילד, לעתרת שבטבע שהילד קרוב אליו ביותר. מרגש זה ניזון ‘עולם קטן’ והוא שהשקה את אוירוֹ אביביוּת רוה. יעקב כהן פירסם דברים נהדרים כ’תינוקות של בית רבן‘, כ’מעבר לסמבטיון’, כ’יונים' (ב’לוח'); נוֹמברג כתב את הפאַנטאסיה הנפלאה ‘איש השלג’, אחד הדברים המקוריים ביותר שיצאו מתחת ידו. שניאור, שמעוני, יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון פירסמו ב’עולם קטן' את שיריהם הראשונים, ויהוּדה שטיינברג העניק לעתון עושר לא שערנוהו ביצירתו האגדית.
צמאון זה לטל ילדוּת, לשפע שבילדוּת, בא בלי ספק עם ההתעוררות במולדת. זאב יעבץ, אחד מאנשי התום הגדולים שקם לחלוצי היצירה הראשונים בארץ, זרע אז במאספים וספרי מקרא לילדים כליון־נפש זה לחן־קדומים, לניב־קדומים, שאוֹרה של ארץ־ישראל חופף עליהם. וש"ל גורדון הכיר, שבמה זו שהקים, היא דבר שנתבקש לעולמנו, והרחיב את התחומים. עורכם של ‘נעורים’, ‘הפּדגוג’, איש־התרבות, והרוח השופעת מרץ ורצון, היה האדם שהשיג את כל ערכה החינוכי הרב של ספרות ילדים טובה. הוא עשה את ‘עולם קטן’ למכשיר חינוכי רב־איכות וּלאכסניה של שירה. מבחינה זו היה אחד המחנכים המצוינים, שהעמידה תקופת התחיה בימיה הראשונים.
גם על הפירוש לתנ“ך, מפעל חייו הגדול, השפיע בלי ספק המגע החי עם ארץ־ישראל. הזיקה לארץ־ישראל כמוה כזיקה לתנ”ך. כלום אין הארץ עצמה הפירוש הטוב ביותר לספר האומה הגדול? בפירוש הזה, שהחל בו בנכר ונמשך בשובו אל הארץ עד יומו האחרון של יוצרו, מפעמת האהבה הנלהבת, שרחש המחבר לתנ“ך וּלארץ־התנ”ך כאחת.
אין ספק שזהו ראש מפעליו של האיש. מלאכה גדולה זו נעשתה מתוך מתינות ואורך־רוח שאינם מצויים. תחומי היקפה היו מלכתחילה גדולים, והתלהבות המחבר למלאכתו, שהיה שקוע בה שנים רבות יומם ולילה ממש, לא רפתה. היא נפסקה עם נשימתו האחרונה. וּמסירוּת זו עצמה ממשיכה קו גדול על הפירוש, על המבואות היפים והמקיפים – על כל היצירה, שמחברה נהג בה מנהג של קדוּשה.
פעוּלתו המבורכת כמחנך וּכפרשן השכיחה ערוגה צנועה אחת בגנו – השירה בה התחיל, ואף שלא התמיד בה, וּבעבודתו הממושכה על פירוש התנ"ך נבלעו לבסוף כל כוחות נפשו. אין ספק כי בכל מפעליו הושקע הרבה מרוח השירה וּמטעמו הטוב של משורר. הרבה לבושים לשירה, ולא תמיד אנחנו יודעים את סוד גלגוליה.
מחברות השירים הקטנות ‘כנור ישורון’, שיצאו בהוצאת בן־אביגדור, הגיעו לידינו בעודנו ילדים, בימים שצמאוננו לצלצול שירי היה רב כל־כך. והיה בשירים אלה משהו מן הנועם של גידולים רכים בטרם אביב. היתה זאת שירת־מעבר, שירה של ‘בין הזמנים’, שישן וחדש משמשים בה בערבוביה, אך על כמה מן הבלדות וּמן השירים הליריים היה נסוך מן האור החדש שהתחיל מפציע בבוקרה של התקופה.
המלבב היה בשפע הרגש, בחמימוּת, וגם במשקל, שנראה קל יותר, ריתמי יותר. היתה זאת שירה שלאחר ההשכלה, שהעלתה נימה של כליון־נפש לאדמת מולדת, – להתחדשות שיניקתה מ’חיבת ציון' בתקופתה הראשונה. תום נעורים זה הוא שעשה אותה נוחה לקליטה יותר, קרובה ללבבות יותר. בימים ההם, היו אלה צלילי־תקוה, שבישרו את הבאות, שהתפללו לבאות:
כִּי נָדַדְנוּ בַּנֵּכָר
כַּצִּפּוֹר מִגַּיְא אֶל הָר,
אָז קִוִּינוּ כִּי יֵשׁ יוֹם –
קֵץ לַחֹשֶך, לָעַבְדוּת,
לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִפְּדוּת!
הד לירי ענוג העלו התרגומים משירי היינה, שגם הם הודיעו על המתחולל בלבבות וּמבקש לו ניב חדש. כשעלה לארץ קלט את הנגינה החדשה, שהיה אחד ממטפחיה הראשונים, וּבתרגום משלי לאפונטיין הראה עד כמה השתלט על משקל זה, שהטיל חריפות וצמצום בחרוז העברי.
אנחנו זוכרים אותו באהבה כידיד נעורינו, כאחד מסוללי שביליו הראשונים של החינוך החדש.
ד"ר א. קמינקא
מאתיעקב פיכמן
חוקר ומשורר
ליובל השבעים וחמש של ד"ר א. קמינקא
את הד"ר אהרן קמינקא, זה שמבהיק לעתים קרובות לפנינו בדברי תורה וּבחריפות מחשבה, מכירים רבים. לא תמול בוֹאוֹ אלינו, ולא תמוֹל עמדוֹ על הבמה של חכמת ישראל. והוּא גם לא מן האנשים, המהלכים בדרכים כבוּשות. באיזמל בקרתוֹ תמיד משהו חד ומבריק, העוקר אותנוּ מן המקוּבל, גם כשאיננו מסכימים למסקנותיו. זה ימים רבים הוא עומד בקשרי מלחמה עם מבקרי המקרא בהגינו על ישעיהו – על העץ החסון, ש’נסרוהו לנתחים', ועמל להוכיח באלף ראיות את אחדוּתו. אנחנו יכולים שלא לקבל את דעתו ואותה שעה למצוא בראיות עצמן ענין להתגדר בו, וּבעיקר במה שנוגע לנתוח הלשון המקראית – מיתוֹדה מדעית נאה למסקנה שנוּיה בספק. כמו כן – ההיפותּיזה האחרונה שלו: שכל ספוּרו של יוסף פלביוּס על מעשה יוּדפת אינו אלא דבר שבבדוּת. גם כאן ברור, שלא בנקל תתקבל דעה אכּסטראווגנטית זו, אבל יש בה כדי להעמיק את הפולמוס, הטבוּע בחותם של שטחיוּת וּווּלגריוּת. המוקיעים את ‘בגידת’ פלביוּס מסיחים דעת מן העיקר – שהם מאשימים אותו על יסוד דברים, שהוא עצמו אמרם, הוא ולא אחר; וכי אין אדם משׁים את עצמו רשע. אין ספק, איפוא, שרק בדיקה חדשה של דברי פלביוּס עצמו עשוּיה כאן לפתוח פּתח חדש להבנתו. צהרים וזהו הטוֹב שבהנחת קמינקא, אם כי לא אמרנו בזה, שאָנוּ מסכימים לה. גם במדע פעמים המסקנות מוּפרכות בעוד שההנחות, כשהן לעצמן, מאַלפות ומאירות.
אין ספק, שמכירים יפה גם את המתרגם המצוּיין, זה שנתן לנו את מרקוּס אברליוּס ואת סיניקה בלבוּש עברי הראוי לשמש דוּגמא – שידע להרכיב מקרא ואגדה, בלי לסגנן הרבה, בלי להתחכּם הרבה, ודוקא משוּם כך נטע חיוניות רבה בתרגוּמו, – נתן לנוּ פסוּק והדוֹ. רוחב קלאסי זה, שהביא עמו מן השירה היונית וּמן הפרוזה הרומית, עמד לו לשמור על הצוּרה וששלא להשתעבד לפוֹרמאליזם מלאכוּתי. ואנחנו הלא מתפּללים לפּרוזה בת־חורין, שרק היא תוציא אותנו פעם למרחב. בפּרוזה פשוּטה וטבעית זו כתב הרבה דברי מדע וגם מסות מצוּיינות (כמבוא ל’אל נפשי‘, כ’משנת אפּיקוּר’), שלחלוּחית מחשבה וביטוי בהן. והוא בע"ה שנותיו פּורח לפנינו, בלי שיתן לזקנה דריסת הרגל במלכוּת רוּחו.
ברם, ודאי שמעטים יודעים, כי חוקר רב־צדדים ורב־פעלים זה הוא גם משורר – שעוד לפני חמשים וארבע שנים כבר העיז לתרגם קטעים בהכּסמטרים מתוך ה’איליאַדה‘, ושחלק משיריו המקוריים והמתורגמים נאסף לתוך שלש מחבּרות מלאות דברי־חפץ. שתים מהן: ‘צהרים’ (תרס"ט, דרוהוביץ) ו’רזי עולם’ (תרפ"ז, ווינא) מוּנחות עתה לפני (הראשונה ‘אסופת שירים’ – תרמ"ח – שהביאָה גם את תרגוּם הומירוס היא כיום יקרת־מציאוּת, ולא ראיתיה). ועובדה זוֹ, ש’בת השירה אליו מתגנבת' לעתים גם כיום, מגלה מהיכן יונקת פּריחה מאוּחרת זוֹ.
לקמינקא זה, הפּייטן בחשאי, אני חפץ להקדיש כאן דברים אחדים, והם בחלקם תמצית נאום שנאַמתי במסיבה שנערכה ע"י אגוּדת הסופרים לכבודו בבואו אלינו כאורח לפני שנים אחדות.
חשוב לי כאן בעיקר להדגיש את החוֹקר, הנזקק לשירה. הקו החד, המפסיק בימינו בין שירה למחקר, אינו אלא תוצאה של דיפירנציאַציה קיצונית בת התקוּפות האחרונות, – תוצאָה של הסתעפוּת מלאכוּתית זו, שטשטשה לשם חיזוּק ה’מקצוע' את רבגנוּתו של הפּרט וביטלה את מוּשג ‘החכם הכולל’, שאינו מכיר על הרוב בצמצוּם התחוּמים. אין ספק, שצמצוּם זה נעל כמה שערים בפני איש־הרוּח. מאז נכרתה האוּניברסליוּת נתכנסה הרוּח באפיקים צרים, מבוצרים. הגדולה שברעות היתה, כי החוקר התחיל רואה כ’חובת המקצוע' להתנכּר לשירה, להטיל פּגם בחברו החשוד על שמינית שבשמינית של שירה ושגם המשורר, מצדו, חדל להאמין באיש המדע והתחיל רואה בו איש ריב, המתנקש בנפשו.
ודאי שהשירה אינה עיקר אומנותו של קמינקא, כי אם מין תוספת למקצוע, ‘בת־לויה’ נעימה. אך תוספת נאה וּמחזקת. היא מעלה בלי משׂים את הדמוּת הסינטטית של חכמינו בדורות הקודמים, בטרם יציבו הפּדנטים גבוּלוֹת בין דברי שירה לדברי עיון.
אני מדגיש צד זה במיוּחד. סימן יפה הוּא, לדעתי, לחוקר שיש לו חלק גם בשירה, או בדומה לה. ולא אכחד, שבעיני יש לה לעובדה זו ערך רב לגבי הערכת איש־המדע בכלל. ודאי, שאיני דורש מכל חוקר, שידע לכתוב גם שיר ‘לעת מצוֹא’. איני מעדיף ‘שני שולחנות’ על ‘שולחן אחד’, ויודע אני שלאמיתו של דבר אין לו לאדם לעולם אלא ‘שולחן אחד’. זאת אומרת, יש לו משהוּ שזהוּ שורש נשמתו, ושורש זה הוּא המשקה גם את כל מה שמסתעף ממנו… אכן יסוד של שירה הוא תמיד כוח מחדש, שומר מהתקשוּת, והוא גם נוטע אמונה. בלי סגוּלה זו (והיא יכולה להתגלות בכל צורה שהיא – לאו דוקא בחרוזים) חסר איזה עיקר גדול: בלי זה יש על הרוב רק מלאכה – מלאכה טובה או רעה.
הדעה המקוּבלת, כי מנצחת רק ‘מלאכה אחת’, אינה בשום פּנים מוּשׂכּל ראשון (מה מעטים הם הגדוֹלים באמת, שהיו בעלי ‘מלאכה אחת’, לעומת אלה שהיו שליטים בכל מלכוּיות הרוח!), אם כי נכונה היא האַזהרה מפני התפּזרוּת במלאכות רבות בבת אחת, שבאמת כמעט תמיד קללה עמה; אכן – כמה מחזקת ההסתלקוּת (לשעה) מן ה’מקצוע'! כמה מסוכנת ההתגדרוּת בכתיבת שירים בלבד לכל ימי החיים! וכמה טוב לשירים עצמם כשכותבם מתחזק פעם בפעם גם בדברי מחשבה ואפילו במדע טהור! דוקא על ידי כך קולט השיר מן השפע הנוסף, מן המלכוּת הנוספת, שהיא תמיד נוגעת בה.
ואם יפה לו לאמן כשהוא מפסיק אמנותו וּמתבּצר לשעה ברשות אחרת, קל וחוֹמר שיפה לו לחוקר, כשהוא מתרפּק בשעות הפסקה על השירה וּמרוה את נפשו בנטפים משכּרים מן ‘המעין הקסטלי’!
זהו המלבּב אותנו בעצם העובדה, שתלמיד חכם מוּבהק כד“ר א. קמינקא, הלן כל ימיו באהלה של תורה, יוצא מזמן לזמן גם ‘לקראת נחשים’. וּבאָמנה: זוהי שירה של תלמיד חכם. שירה זו היא רקמת צלילים וּמחשבה, ואין מלכוּת צוררת את חברתה. בת תקוּפה אחרת היא. צמיחתה הראשונה חלה בסתו של יל”ג, באביבוֹ של ביאליק: תקוּפה מסוּכנת של גידולי־בינים, של חדשנים־למחצה ואפּיגוֹנים־למחצה – ימים שבין ניגון לניגון, בין סגנון לסגנון, שרק מעטים ידעו להחזיק מעמד בהם.
קמינקא ניצל מפוּרענוּת זו של אפּיגוֹניוּת בזכוּת האוּניברסליוּת שבתכוּנתו. הוא אינו נטוע בקרקע ההשׂכּלה בלבד, כי אם גם בשירת ספרד וּבשירת רומי ויון. זהו מה שחידש את סגנונו, שריכז את ניבו – מה שמושך עליו חוּט של חן בעמדוֹ בין התקוּפוֹת וּבין הזמנים. אכן תחילה היה המשפּיע הראשי יל"ג – בצורה וגם בתוכן. אחד משיריו הראשונים (האופייניים וגם המצוּיינים) של קמינקא הוא ‘קריעת ים סוּף’ – מחאה נגד משה, שבמקום להלחם עם המצרים, הוא מבקש מאלהים נס שיצילהו:
יַעַן קָצְרָה נֶפֶשׁ עָם וְרוּחוֹ לֹא קָמָה
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יְבַקֵּשׁ מוֹפֵת וָאוֹת – –
כִּי יִתְרוֹן אֱנוֹשׁ עַל הָאֲדָמָה
לְהָבִין חֻקּוֹת עוֹלָם וְלִמְשׁוֹל בָּם בְּיָד רָמָה…
יְהִי כִדְבָרְךָ, משֶׁה, הָרֵם אֶת הַמַּטֶּה!
פֶּלֶא בִּקַּשְׁתָּ – נְטֵה יָדְךָ, תְּהִי יַבָּשָׁה!
אוּלָם חַי אֲנִי, עוֹד תֶּחְזֶה חָזוּת קָשָׁה.
הָעָם הַזֶּה, לְנִפְלָאוֹת גִּדַּלְתּוֹ, אֲמַנְתּוֹ
עַד אַחֲרִית הַיָּמִים כְּזָקֵן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ
אֵין אוֹנִים יָנוּד, יֵאָנַח יְבַקֵּשׁ עֵזֶר,
גְּבוּרָה לֹא תְעַטְרֵהוּ, לֹא תְהִי לוֹ לְנֵזֶר…
וְהָיוּ מַתְעִים מְאַשְּׁרָיו. כָּל אֲשֶׁר פְּלָאוֹת יְחַוֶּה;
רַק דְּאוֹת בְּלִי כָנָף, בְּקֹעַ יַמִּים יִתְאַוֶּה…
מעין המשך של ‘צדקיהו בבית הפקוּדות’, ועם זה – כמה מוּצק הבטוּי, כמה רחוקה מחאה זו נגד ההזיה שבפלא מן הרציוֹנליזם הצר של ההשׂכּלה (אף על פי שממנה היא יונקת!).
וכמה רוֹמנטית, לא־משׂכּילית, היא זיקתו אל השירה בכלל:
מֵעַל לְשִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה וַעֲבָדִים וְהֶדְיוֹטִים,
אַךְ הַפַּיְטָן מֶלֶךְ, מוֹשֵׁל בְּכָל הַבִּירָה!
לְמַעֲנוֹ מִתְקַיֵּם עוֹלָם. שֶׁקִּלְקְלוּ הַשּׁוֹטִים
וְהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ בִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה…
כאן גם בקצב משהו משותף לפרישמן. אין זה עוד החרוּז בן י"א התנוּעוֹת, כי אם משהו רחב וּמשוּחרר, המרוּקם כבר במסכת השירה החדשה.
והוּא גם בן־זמננו בעצם אהבתו למוּשרש, ל’עמלי ירדן וכנרת'! בעצם הכרתו את ההוד הטראגי של הבונה. אל ברכת המקוֹמם נלוה גם זעות הקרבן אשר בלעדיו לא יירצה כל בנין – הלא הוא תוכן הבּלדה המקורית ‘הבונה את יריחו’:
עוֹד אַצִּיב הַדְּלָתוֹת – בְּצִירֵי אֶבְלִי וּכְאֵבִי,
אֵל שׂוֹטֵם הַתִּלִּים וּמְקַלֵּל כָּל בּוֹנָם.
בחרוּזים מיוּחדים בפשטוּתם יתנה את יגון האיש, אשר ידע את גורלו – ולא הפסיק את מלאכת הבנין:
שְׂאִי אֶת בְּנֵךְ, אִשָּׁה, נַשְּׁקִי אוֹתוֹ, חִבְקִי!
מְהֵרָה יִגְוַע, וְאַתְּ עָלָיו תִּתְאַבְּלִי וְתִבְכִּי.
אֶת פָּנָיו לֹא תִרְאִי עוֹד. לֹא תִשְׁמְעִי
אֶת שִׂיחוֹ.
גַּם לִי בֵּן יַקִּיר הוּא – אֵינֶנִּי אָב אַכְזָרִי:
אֲנִי חוֹבֵב מְאֹד בָּנַי, הֵם עַצְמִי וּבְשָׂרִי,
אַךְ יוֹתֵר מֵהַמָּה אֲנִי חוֹבְבֵךְ, יְרִיחוֹ!
בְּתִתִּי לָאֲבַדּוֹן יְלָדַי, לַצְּלָלִים אֶת יוֹמִי,
לֹא כִזְּבָה מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, לֹא רִמַּנִּי חֲלוֹמִי.
עוֹד זֵכֶר יְהִי לָעֲרִירִי הָאֻמְלָל בָּאָבוֹת.
כָּל אֶבֶן תִּזְעַק: בִּי פֶשַׁע אָיֹם צָרוּר!
אַךְ עַל מַכְאוֹבָיו גָּבַר בְּפָעֳלוֹ אָדָם אָרוּר –
עַל קְבָרִים בְּעֹז דָּרַךְ וַיִּבְנֶה חֳרָבוֹת.
לא יאָמן, כי עוד בשנת תרנ"א כתב את ההימנון שלו לידים העובדות (‘על כּפּים תקותיך’):
עַתָּה אוֹתוֹתַיִךְ לְחַיֵּי עַד יִפְרָחוּ,
עַל כַּפָּיו חֲרָתָם עָם, בְּפֹעַל יָדָיו יְסָדָם:
בְּרִית לְבִרְכַּת אֵל עִם יְגִיעַ אֱנוֹשׁ
וַעֲמַל אָדָם,
כַּטַּל יִרְווּ אֶרֶץ וְצִיץ וּפְרִי יִצְמָחוּ.
חרוּזים משיר שהוּקדש לפני חמשים שנה ‘לפועלים העובדים על אדמת ישראל’.
לא נתכוונתי לסקור את שירת קמינקא, כי אם להצביע על עצם מציאותה ועל ראשי סגוּלותיה. מחברותיו מצוּיינות ברבגנוּתן. אתה מוצא כאן את השיר הלירי, את הפּואימה – בולטת ביחוד הבּלדה. רבים הם התרגוּמים, שעליהם, כמו על תרגומיו מן הטרגדיה היונית, ישפּוֹט המומחה. אך ראוי לציין עוד לבסוף את כשרונו לאפּיגרמה, המגלה ביותר את חריפוּתו הטבעית ועצמיות בטוּיוֹ. כאן מתגלה זיקתו ליל“ג וזיקתו לראב”ע – חריפוּת זו של תלמידי חכמים, שהיא משׂמחת אותנו עד היום בחליפת־ההקדשות של הקדמונים. מן הדברים המצוּיינים שבמחברות אלה הם מכתמי־שיר מצוּמצמי־ניב, כמו ‘נצני התחיה’, ‘המשוררים’, או מחזור ה’ציונים', שבהם הביא סוג זה לידי בליטה סגנונית מיוּחדת, והם מצטרפים למיטב האפּיגרמות שבשירתנו הקלסית. תמצית של הסתכלות סטוֹאית בהן, בדידות מוּזהרת בזוהר של צלילוּת, ועם זה מרירות סאטירית יהוּדית, הדנה ברותחין את הסכלוּת והצביעוּת והחנופּה (‘רזי עולם’ ועוד).
אך יש גם משהו החתוּם כולו בחותם הוּמוֹר, כמכתמו לצ"פ חיות ‘בקיץ’, והוא כוּלו מעשה־’תשבץ' ספרדי – כולו אפּיגרמה למופת:
וָאֵרֶא כִּי כָל מַכִּיר וָרֵע
לָרוּץ אֹרַח שָׂם רַגְלָיו כְּאַיָּלִים.
וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּכִיסוֹ מַטְבֵּע
מְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אֶת הַצְּלָלִים.
כְּאֵשׁ בּוֹעֲרִים יְמֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים
וְיוֹשְׁבֵי קִרְיָה כְּלֵי גוֹלָה עָשׂוּ,
רַבִּים נָסְעוּ לִרְחוֹץ בַּיַּמִּים,
וְהַנִּשִׁאָרִים הֶרָה נָסוּ.
וָאֹמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?
הַלְבַדִּי אֶרְחַץ בְּזֵעַת אַפָּיִם?
וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי וְתַרְמִילִי
וָאִמָּלֵט אֱלֵי צוּר וַאֲגַם־מָיִם.
במכתם קט זה אתה מכיר את מיטב סגוּלוֹתיו הסגנוניות של קמינקא, פּייטן שיניקתו כולה מקלסיוּת ישראלית.
מרדכי צבי מאנה
מאתיעקב פיכמן
במלאת עשרים וחמש שנה למותו
לפני שבועות אחדים מלאו עשרים וחמש שנה למות מרדכי־צבי מאנה. לימים אלה הוציאה “תושיה” במהדורה חדשה את קובץ שיריו וכתביו. בקצת עתונים באו מאמרים, גם זכרונות חמים על אדותיו – שלא כנהוג אצלנו. האזכרה לא היתה רבה וחגיגית ביותר, אך היה בה כדי להוכיח שהמשורר הרך והחולה עוד לא נשכח מלב הקוראים, למרות כל השינויים הגדולים שבאו בשירתנו במשך חצי־היובל האחרון, ויש עוד כאלה, אשר שמרו לו את אהבתם, בעת אשר גם גדולי התקופה ההיא הולכים ונשכחים באופן מעליב כל־כך.
מאנה… המצי"ר מאנה… כמו ריח של ילדוּת רחוקה עלה לי לזכר השם הזה, אשר נדחק זה כמה מתוך לבבי על־ידי שמות יותר גדולים, יותר יקרים. ולא אכחד, רק חג היובל הקטן הכריחני עתה להוריד ממדף הספרים את כרך שיריו וכתביו של מאנה, אשר לא עיינתי בו זה ימים רבים, ולדפדף בו זמן־מה. לא בלי חרדה קלה פתחתי את ספר השירים האלה, אשר היו כל־כך חביבים עלי בילדותי. לבי היה מהסס בחשאי: הן ימים רבים עברו מאז, ולא מעטים הם בני־לויתנו של נערותנו התמימה, אשר גם הכר לא נכירם כיום. צר היה לי לראות את בעל ‘משאת נפשי’, את המשורר הנעים והצנוע הזה, בעלבונו…
אך פחדי היה, לשמחתי, פחד־שוא. אך פתחתי את הספר והחלותי לקרוא את השירים התמימים האלה, וכרגע נעלם המבקר שבי, חמק הקורא המפונק, אשר גם השירה המודרנית המסוננת והדקה לא תמיד זכה בעיניו, ועוד הפען ישב נער־קורא על ספר־שירים של נער־פייטן, אשר דברו זה אל זה בשפה יפה ונשכחה – בשפה ששניהם עוד נזקקים לה. קרוא קראתי את השירים הרפים האלה, הדפים לפעמים עד כדי להעלב, אך גם על חסרונותיהם ורפיונותיהם היה שפוך איזה חן מיוחד, צודד. השירים האלה לא הלהיבו את רוחי, לא העבירוני בעצמת קסמיהם לעולם הנשגב, אך כמו שטף רך של גלים זכים ערבו את לבי ויטהרוהו. רגע אחד נדמה לי, כי קורא אני את נסיונותי־בשירה הראשונים, שנכתבו אז תחת השפעתם של שירים אלה, ורגע שני נדמה לי, כי היה עוד הפעם האביב על פני הארץ ואני שוכב עוד הפעם בשדה נשען על זרועות ידי ועיני נטויות אל מימי הריאוט הטהורים, הנוהרים דוממים וחולמים בין חורשות הסוף הירוק…
כמו קסם קסמו לי השירים התמימים האלה.
יודע אנכי את סוד הקסמים המתוקים הללו – אלה הם קסמי הילדות. החן, השפוך על פני השירים האלה, תום ילדות לו וטוהר ילדות. זה כחה הנעלם של שירה צנועה ובלתי עמוקה זו, שהיא מזה עלינו מי אזוב, מים חיים וטהורים, שנשאבו מן המעינות הרחוקים והיקרים לנו, ממעינות ילדותנו. מאנה היה חברנו הנעים בימים היפים ההם. בן קומה אחת וחלום אחד היה עמנו, ואנחנו אהבנוהו, יען כי שמענו בשיריו את הד לבבנו, יען כי ראינו את העולם בעיניו הנוגות והחולמות, והעולם הזה היה גלוי לנו ומובן לנו גם מתוך האד הקל, אשר היה פרוש על פני מרחקיו.
כן, רק מאנה היה אז גם בן־דורנו וגם בן־גילנו. גוֹרדון היה מטיל אימה עלינו. זה היה לנו יהודי פקח ביותר, יהודי שבא תמיד בטענות. ואפילו מיכ“ל היה כבר קצת רחוק לנו, קצת זר לנו. היגון שלו היה כבד ביותר, ובעיניו הבהיקו לפעמים המרחקים הקרים, מרחקי היאוש. הוא היה אחינו הגדול, אשר הערצנוהו יותר, אך לא אהבנוהו כאהבתנו את מאנה. מיכ”ל היה הפייטן. מאנה היה החבר הטוב, המגלה לפנינו את כל לבו. פעמים בחרוזים יותר טובים, פעמים בחרוזים פחות טובים. וכי לא אחת היא? מי זה יבוא לבקר את מכתבי חברו האינטימיים?
מאנה היה המשורר־הילד שבזמנו. לפני ימים רבים היה לו עוד חבר אחד, – אברהם מאפו. אך בתקופתו היה יחיד. ילד בודד וכואב בין אנשים גדולים, ילד רך וחולם בין לוחמים ומרי־נפש. היו אמנם בין הקודמים לו, ואולי גם בין בני דורו, משוררים ששירתם היתה גם כן שירה של ילדות, אבל במובן אחר לגמרי. אלה היו יהודים עלובים, יהודים ‘בעלי־זקן’ שכתבו מליצה תמימה, אך לבם לא היה תמים עמה. אלה היו אנשים, שקמטו את המצח, כדי להביע רעיונות תמימים. מתחת למחלפות־המליצה הצעירות נשקף תמיד הראש הקרח של זקנים. מאנה היה ילד בעצם, ילד טהור־עינים וטהר־לב, אשר את מצחו לא חרשו קמטיה ששל חקירה יבשה, אשר מחשבותיו ורגשותיו היו רווים טל בוקר גם בהיותו שואל וגם בהיותו חוקר. בהתגלות־לב ובפשטות־לב נכתבו גם המליצות גם שירי התודה לאנשי חסדו, גם שירי הקינה על מות אלכסנדר השני ועל מות הבארונית גינצבורג, ועל כן אינם פוגמים את הצורה ההרמונית של הפייטן ואינם יכולים להמעיט את דמותו. בכל ילוּונו פני העלם הגלויים והישרים עם העינים הפתוחות לרוחה, שאינן מעלימות דבר ואינן מכחידות דבר מנגדו, ואנחנו מאמינים לו על כרחנו, מאמינים לו כי יפול שבי בידי המליצה והוא מפרפר בתוך רשתותיה המתעות. איננו יכולים לבלי האמן לו. זה כחו.
אכן פלא הוא ויהי לפלא! בשעה שאחרי סופרים גדולים כיהודה־ליב גוֹרדון, סופרים הוגי־דעות ובעלי־לשון ועשירי־כשרון שבעתים ממאנה, אנחנו מהרהרים תמיד בקראנו את יצירותיהם, וכל מליצה כוזבת מעט ורגש חשוד מעט שורטים בנוּ שרטת, ויש אשר גם בשירים הליריים הנאמנים, שהם מעטים כל־כך אצל גוֹרדון, לא נאמין בראותנו את המשורר והוא שוכח בעצם התלהבותו את מרי שיחו ותום הגיגו וקורץ אלינו בלהטי אקרוֹבטים של לשון, – באותה שעה אנחנו נכונים תמיד לסלוח להמאנים כל אפקט של ילדות ומליצה של ילדות ולבבנו הולך אחריהם באמונה גם בהיותם בעצמם נבוכים ותועים בלא־דרך.
לא הכשרון גרם לכך, כי אם האדם. הגוֹרדונים, בכל כשרונותיהם המרובים, היו בעיקרם אנשי־עט. הם היו פקחים יותר מדי, כדי לספר לנו הגיגי־לבם בלא כחל ובלא שרק של עט־סופרים. הם זכרו יותר מדי את התורות ואת החוקים, אשר בשמם יצרו ובשמם נלחמו. האידיאלים של חייהם היו רשומים בסעיפים ידוּעים. זר היה להם חשבונו של עולם, המחדש בלב המשורר בכל יום תמיד מעשי בראשית. זה לא היה זוהר של נשמה, הנופל מאליו ומשתפך בלא כונה ותכלית על כל סביבותיו ומשרה את ברכתו, ברכת החים והשירה. המאנים הם, קודם כל, אנשים. כשרונם נראה לנו לפעמים כאלו הוא טפל להם, כאילו אינו אלא תכשיט להם. שיריהם הם כמעט כולם ‘געלעגענהייטס־געדיכטע’. ספר־השירים הוא ספר יומם. היופי הצנוע והנאמן של נשמתם מבהיק גם בשעה שכשרונם בוגד בהם. תמיד נשאר אצלם איזה דבר, העומד למעלה מכל כשרון – הלא היא האמת שבלב, החמימוּת הטובה של נשמה כואבת, מתפללת ומאמינה, אשר אלהים עמה גם בשפוך עליה היאוש את קללתו האפלה.
מגבעות האביב של שירתנו הצעירה רומזים אלינו שני משוררים עברים, שני נחלי־הכסף הראשונים, שהבהיקו לאור השמש החדשה בעוד השלג היה רובץ מסביב קר וזועף, – הלא הם ק. א. שפירא ומרדכי־צבי מאַנה, שניהם קדמו מעט לבוא, לרגשותיהם החדשים עוד לא מצאו סגנון חדש. שניהם היו יותר מדי פייטנים טבעיים, בלתי־אמצעיים, כדי להיות באותה שעה גם אמני הסגנון, כדי להיות באותה שעה יוצרי הסגנון החדש לשירתם החדשה. ואולי היו כחות כשרונם בלתי מספיקים ל’שתי שליחות'. דבר זה היה רק בכחו של כשרון כביר כביאליק, שהמשורר והאמן נזדוגו בו זוּוג הרמוני באופן מוצלח כל־כך. וגם הוא נבוך מעט בשנות־יצירתו הראשונות, למרות אשר הסופרים בעלי־הכשרון ובעלי־הסגנון המצוינים שבשנות השמונים כבר הכשירו בכל אופן את הלשון לא מעט לשירה לירית.
ואולם שונים היו שני המשוררים האלה בתכונותיהם, שונים כל כך, עד כי יש אשר יהיה קשה לנו להאמין, כי שניהם הם משורריה של תקופה אחת. על ראש האחד רבצו עוד צללי־הלילה הכבדים וצלצול כבלים עמוּם לוה עוד את קללתו הזועמת. כל ימיו הוא נלחם עם הצללים הקודרים האלה, הצללים הקרובים והרחוקים, ומפלט אין לו מעצמו, מן הרעל אשר הרעילו דמו בימי ילדותו עד התמצית. ועל ראש השני כבר האיר המזרח, ואם אמנם לא זרחה עליו השמש, אך אורה הרחוק כבר נגע בו, ובדממה החרישית, דממת השחר, כבר שמעו אזניו את ההבטחה הגדולה. מלאי מכאובות ותמרורים היו ימיו המעטים, אך אף פעם לא פתח את פיו לקלל, ותהי שירתו רק שירת תפלה וברכה, שירת תקוה ואמונה. בעיניו הטובות, עיני יונה נפחדה, לא התלקחה אף פעם אש זעם. הן היו נשואות רק לנוכח השמש.
המשוררים המסכּנים האלה! הן יבוא יום ואנחנו לא נכירם עוד. אולי יבוא יום ואנחנו אף האמין לא נוכל, כי שיריהם החוורים והמליציים השפיעו גם על גדולי משוררינו בנערוּתם. לפעמים קשה לנו גם להבדיל ביניהם ובין אלה שקדמו להם. הצלצול החדש, שהשמיעו השירים האלה, היה דק ביותר ויאבד לפעמים בין קולות זרים לו. גם עכשיו עלינו להטות את אזנינו אליהם ולהקשיב רב קשב עד אשר נתפוש רעד־נימיהם המיוחד.
ואולם משני הנחלים הקטנים האלה יוצא זרם שירתנו הצעירה. בהם מרוּמזים כבר המוטיבים העיקריים, המפעמים עכשיו את טובי משוררינו. ניצוצות־הזעם הכּחוּלים הראשונים של שירתנו הלאומית, שנתלבּו אחר־כך ביצירת ביאליק ונעשו לאש אוכלה, כבר עלו מתוך ‘שירי ישורון’ של שפירא. היה אותו ‘איש־האימות זעוּם־העפעפים’, המביט תמיד ארצה ‘כמבקש את אבדת נפשו’, שבו רמז ביאליק ב’מגלת האש' על הצד הטראגי שבו בעצמו. זרם השירה הבהיר, אשר בו נשקפים השמים הרחבים ועל שפתו מזהיבים גבעולי הקמות הגבוהות, יוצא מתוך שירת מאַנה. גם אלמלא ספר לנו קלוזנר, כי משוררו החביב של טשרניחובסקי בילדותו היה מאַנה, היינו מכירים את עקבות השפעתו של האחרון באחדים מן השירים הראשונים שב’חזיונות ומנגינות'. (השוה, לדוגמא, את שירו של טשרניחובסקי ‘ביתה אבותי’, שלא בא בהוצאת־שיריו החדשה, אל שיר מאַנה ‘נסיעה אל אבותי’). מובן מאליו, שטשרניחובסקי גדול ממאנה באותה המדה שביאַליק גדול משפירא. המאַנים הן היו עוד מתגנבים חרש לתוך גבולות הטבע והיו יראים עוד לשאת את קולם ברמה, בשעה שהטשרניחובסקים הנם כבר בני־החורין הראשונים, כובשי המרחב ומושלי ההרים. אך את קול הקריאה הראשונה העביר מאַנה. שירת־האביב הראשונה שבספרותנוּ היתה ‘משאת נפשי’, שירה זו, שיגון היחיד ותקות האומה התלכדו בה בצלילים כה חמים וטהורים, אשר כמוהם לא נשמעו עוד בשירתנו. ואת זה לא נשכח לו.
עכשיו, כשיש לנו ביאַליק וטשרניחובסקי, ומסביב להם עדת המשוררים הצעירים, קשה כבר לעמוד על ערכם של חרוזים ליריים אלה, על ההד הנפלא אשר העלו לפני עשרים וחמש שנה. ואולם הגרעינים הבודדים האלה היו זרע האביב הראשון. שתים־שלש מילודיות בודדות של מאַנה, שפירא ופרישמאַן בימים ההם נפלו כניצוצות חיים בלבבות הצעירים ויעוררו בקרבם את המון הדמיונות והרגשות, אשר התחילו מאירים את הלבבות באור פלאי חדש, בדמדוּמי הנגה שלפנות בוקר.
את מאַנה הייתי מדמה להעלם השני שב’מגלת האש', הרך ובהיר־העינים, המביט שמימה ומבקש שם את כוכבו, לאותו העלם, שבאגדת־חייו הנפלאה רמז לנו ביאַליק על מלחמות־חייו הנסתרות של עצמו, מלחמת הטהרה והטומאה, האלהים והשטן, – אלמלא היה לבבו של מאַנה כה זך ותמים ושוקט. לא. בעיניו הבהירות של גבור ‘מגלת האש’ עוד מתלקחת לפעמים גם ‘אש השטן’. עיני מאַנה היו תמיד בהירות, וגם ברחף צל המות האפל על ראשו הצעיר, עוד נשקף מתוכן טוהר השחר…
אין אני חפץ להפריז במידת ערכו של מאַנה. מה שהיה לזמנו, מה שהיה גם לנו, לא יהיה לדורות הבאים. יודע אנכי, כי ירוּשה יצירית גדולה לא הנחילנו. הוא לא היה עוד בכלל יוצר לדורות. כל שיריו, מלבד מעטים, יוצאים מן הכלל, עושים גם עלינו רושם של נסיונות. ואולם מי ימנה מספר ה’נסיונות' שכל ספרוּת מתנסית בהם, עד שהיא זוכה למשורר גדול באמת? גם מאַנה נמנה עוד על הסוג הזה, על ה’אכספרימנטים'.
אך הוא עומד כבר בתחלת תקוּפתנו, ואם לא בפועל, אך בכח הריהו כבר בן־דורנו לכל דבר. הוא הגשים את ילדותנו, ילדותה של תקופתנו; הוא נתן לנו מה שהיה בכחה של ילדות לתת: את התום של הרגשות ואת הרעננוּת של החלומות. מתוֹך שיריו וגם מתוֹך סגנונם נכיר את התקופה של שנות השמונים – את דמדומי־התחיה הרומנטיים וחרדת ששונה הראשון. וכך נאה לה לילדות שתהא תמימה ומרפרפת בעולם בעינים עצומות.
ואולם נוטה אני לחשוב, כי גם לולא מות השורר בלא עתו, או לו גם חי בימינו, לא היה מאַנה מן העמקנים. למשורר בעל צבע טראַגי מטפוסו של ביאַליק לא היה מאַנה נעשה לעולם. יותר מדאי היה גדול התום שבלבבו והשלוה שבנפשו לכך. יותר מדאי היה העולם נתון בלבבו ישר, שיכיר בכל נגודיו הגדולים ויותר מדאי אופי בלתי־מורכב, שלא יתנו לו מנוח סתירות הרוח, רוחו הוא. לא בשעה של מבוכת היוצר נוצרה נשמתו של מאַנה, כי אם בשעת מנוחה ושעשוּעים. ורק מזלו הרע ומחלתו גרמו לכך, כי על שיריו נסוכה עצבת חרישית תמיד.
מאַנה היה מסוּג המשוררים, שלא נולדו לזעם קרבות, כי אם ‘לצלילי מתק ולתפלות’, על לבבו לא ירדו מעולם סערות הרגש בהולם פטישים כבדים. רך ובודד וחולה היה מעצם ימי ילדוּתו, ירא את החיים וחומד את יפים בחרדה חשאית. גם להגיל הגדול לא יתן כי יכה על לבבו בחזקה. עוד בשירו הראשון ‘כעלות השחר’ (רובם של שירי מאַנה הם שירי־אביב או שירי־שחר) הוא מעיד על עצמו:
וְעַתָּה עֲנִי בִי אִם מֵעוֹדִי עָלַצְתִּי,
אַךְ הַרְחֵק עָצְבִּי, זֹאת הִתְאַמַצְתִּי,
וְעֵת שֶׁקֶט בִּלְבָבִי – זֹאת שִׂמְחָה אֲכַנֶּה
החרוזים המעטים האלה פותחים לפנינו את אופק נפשו של המשורר הצעיר. השקט הוא האושר אשר אליו ישאף. הוא ירא את סערות הרגש – בין שהן מביאות אתן את הגיל הגדול ובין שהן מעוררות את העצב החזק. עוצם הגיל מטיל עליו אימה עוד יותר מן העצב. את היגון החרישי הוא מחבב, ולו הן גם התפלל בחרוזיו היפים:
אָנָּא, יָגוֹן נְעִים, אַל תִּטְּשֵׁנִי
חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת!
על ברק הגיל הבהיר אנו חרדים תמיד, וברגע שהוא נצת אנו מחכים לו כבר רגע־רגע שיכבה. איזו צללים רחוקים מאפילים עליו תמיד. העצב – תמיד שקט עמו. העצב גם כשהוא מתמיד, לעולם יש בו כדי לרפא את הלב, למלא את ריקניותו.
מסערות החיים יש לו למאַנה רק מפלט אחד – מחבואי הטבע, שם נולדים בו ‘שעפי הטוהר’ ושם הוא מקבל תנחומים על כל מכות־החיים הכבדות. בשירי מאַנה אין אנחנו מוצאים אמנם עדיין ציורי הטבע. מאַנה הן היה הן הראשונים אשר התנפלו אל חיק הטבע שכורי הצבעים והמרחב. מרוב התפעלות לא ידעה עוד העין להבחין במראות. גם שירי מאַנה אף כי פה ושם מפוּזרים בהם כבר שרטוטי־תאור בודדים, הנם עדיין רק שירי הימנון ליפי הטבע. ואולם אין אלה עוד מליצות ריקות. אין זאת עוד האהבה, השאובה מתוך ספרים. הטבע הוא לו באמת בית־מקדשו היחידי, מקלט נכאיו ותנחומיו, והמית לב בודד וטהור עולה אלינו מתוך החרוּזים התמימים:
הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה.
וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,
וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה!
הִנְנִי פֹה בָּדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,
אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ, –
קָחֶנֶּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!
הטבע והשירה היו לו מקורות המנוחה והאושר על אדמות. ‘כל טוב וששון תושיט לנו הטבע’ – הוא קורא עוד בשירו הראשון, וכמעט כל שיריו האחרים הם כפל הרעיון הזה בסגנונים שונים. הוא היה הראשון, לאחר מאפו, אשר נקשר אל האדמה הפשוטה בכל נפשו, בכל תקווֹתיו – אשר לא חקר ולא דרש ולא עשה אליגוֹריות מחזיונות הטבע, כי אם שמח בכל תום לבבו על כל גבעול דשא בשדה ועל כל אילן פורח ביער. אפילו מכתביו לרעיו מלאים ציורי־נוף שונים. הטבע היה לו הכל. כעל אם טובה התרפק על האדמה, ויברך אותה בכל אשר שר, בכל אשר כתב. רק היא נחמה אותו בבדידוּתו, רק היא השקיטה את המון לבבו החולה. מפניה נדם כל פחד, נשכח כל כאב:
אִם גַּם כַּאֲפִיקִים שַׂרְעַפַּי יִזְרֹמוּ –
מִפְּנֵּי הַטֶּבַע חִישׁ יֶחֱשׁוּ, יִדֹּמוּ.
הטבע היה לו לפנת־קודש, לאוצר היופי ולסמל הטוהר. השמש הוא לו דמוּת היופי והנשגב, הירח – סמל דמוּת הקדושה והטהרה1. אך יפי נפשו של האדם – זהו היופי העליון אשר יכרע ברך, ומכל שיריו ונכאיו עולה אלינו בת־קולה של אותה התפלה העתיקה שבתהלים: לב טהור ברא לי אלהים.
מה נחמדה היא תפלתו החרישית לבת־שירתו, גואלת חייו:
בִּדְמִי לֵיל קַיִץ עֵת קוֹלֵךְ אֶשְׁמָעָה
אָז יִתַּר לִבִּי, שַׂרְעַפַּי יִפְרוֹצוּ;
אָז רֶגֶשׁ מִמָּרוֹם נַפְשִׁי נִמְלָאָה,
אָז לָשִׁיר אִתָּךְ כָּל חוּשַׁי יַחְפֹּצוּ.
אָז אֶשְׁכַּח תַּרְדֵּמָה, אָעִיר הַנֵּבֶל,
וּבְחֵיקֵךְ, אֲהוּבָה, נַפְשִׁי אֶשְׁפֹּכָה,
אָז אָסִיר שִׁכְמִי, גַם לִבִּי מִסֵּבֶל
וּלְנֶגֶד מִקְרֵי הַחַיִּים אֶשְׂמָחָה.
־ ־ ־ ־ ־ ־
אִם נַפְשִׁי חַפָּה מִבְּלִי חֵטְא וָרֶשַׁע,
אִם דָּמִי בִי טָהוֹר וִיחַדֵּשׁ כֹּחִי –
לָמָּה־זֶה אֶתְאוֹנֵן: אָבְדָה כָל יֶשַׁע?
הֵן נָעִים חֶבְלִי וּמְאֻשָּׁר אָנֹכִי!
זאת היא שירת מאַנה. שירת נער לנערים היא. אך בנער הזה קננה נשמה טהורה כיונה לבנה, וגם שירתה היא מעין הגה יונים חרדות בדממת בין־ערבים.
מִתֵּימָן יָעוּפוּ לַהֲקוֹת צִפֳּרִים
וִיקַנְנוּ בַגָּן וּבְסִבְכֵי הַיְּעָרִים,
עֲלֵי זַיִת, דֶּגֶל שָׁלוֹם הֵבִיאוּ.
(“מבשרי האביב”).
ואת ‘עלה הזית, דגל השלום’ נושאת לנו גם שירת מאַנה, נושאת לנו כל אישיוּתו הפשוּטה, הבלתי־מורכבת, שכולה הרמוניה. אין סימני קרב פנימי. אין ריב בינו ובין העולם. ‘ראי מנוּחה כי טוב, ראי כי נעמה!’ – בדברי שלום כאלה הוא פונה פעם בפעם אל נפשו, נפש המשורר, כי תרגן במעמקים. מסכסוּכי האנשים הוא בורח אל ‘נעם הבדידוּת’, אך האהבה והרוֹך אשר יכבידו על לבבו, ישיבוהו אל האנשים ולא יתנו לנפשו ללבוש את קדרוּת הבודד ושממונו. הבדידות הנצחית תפיל אימה עליו. ‘לא! לא! – הוא קורא ב’הגיונו על הבדידות’ – האדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד… בני אדם ירדפוּהו ויחרפוהו חנם, והם יוכלו גם לנחמהו… איש אחד יפלח לבבו לגזרים, והשני ירפאהו, ימציא לו מזור ותרופה ויקימהו לחיים חדשים'. לב האדם – זהו מקור הברכה והקללה גם יחד. אין בו כלום מן הפילוסופיה הקודרת של הנזירים, המלמדת: התרחק מן האדם והקרבת אל האלהים. השקפת־חייו של מאנה היא כולה הומאנית, דורשת טוב לאדם ונאמנה עם האלהים.
מתוך כל שיריו, מאמריו ומכתביו של מאַנה נשקף אלינו משורר אידילי, משורר אשר גלי דמיונו הזכים זורמים לאטם, משורר צמא למראות הטבע ולשלות האושר ולטוהר החיים. שפוני העושר אשר בכל נפש מתקוממת, מבקשת, אשר קרעיה יעוּפו אל כל רוּח, – אין כאן. מאַנה לא היה משורר גדול, אך במעט אשר השאיר אחריו עוממים ניצוצות חמים ונוצצת הדמעה הזכה. הוא היה משורר אמתי. לולא השאיר לנו רק את שירו ‘משאת נפשי’, זו תפלת־חייו האחרונה, שמתוכה נפרד מעלינו, היינו זוכרים תמיד באהבה ובגעגועים את המשורר הנחמד הזה, שנולד לנו לנוֹגה השחר הראשון. ואולם רסיסי שירה ותפלה, התרפקוּת על הטבע ועצב אנושי ויופי אנושי רוה כל מה שכתב מאַנה במשך ימי חייו הקצרים. בשיריו אנחנו מקשיבים כבר לפעמים אותו הריטמוס השקט, אשר יעיד תמיד על נפש לירית רכה ונבונה, היודעת כי בטוּי הרגש הכי־עמוק אינו בכח, כי אם בצרוף, – בדלות האדם ממעמקיו את הנטפים הטהורים, המפכים תמיד רק במסתרים.
כמו בשאר משוררי זמנו, אין עוד בשירי מאַנה למצוא את הציוּר הפלסטי בקויו העצומים והבולטים. הצבעים עודם רכים ומתנועעים כנוּע הרקיע בלב מים רבים. לשונו של מאַנה, שהיא כולה רוך והשתפכוּת, אינה מסוגלה עוד בשפעת הליריוּת שבה למצוא את הבטוי המצומצם, היחידי למראות העולם החיצוני. אך עינו, עין האמן, כבר פתוחה. במאמריו ובמכתביו יש אשר יצליח יותר מאשר בשיריו לתת לנו פה ושם ציוּרי־נוֹף בודדים, אשר ששון הצבעים כבר פורח בהם. היחס של המשורר אל הטבע אינו עוד רומנטי, כי אם ריאלי. המשורר האידילי אינו מבקש עוד רק את הנשגב שבטבע, כי אם ירבה להלל את היופי אשר באהל רעוּע, בשדה עזוּב – בכל אשר תתגלה תכוּנה שלימה, בכל אשר העין תנוּח עליו. באחד ממכתביו2 הוא כותב לרעו על היופי שבפשטוּת, והננו רואים כבר לפנינו את הצייר, אשר לבו ימלא גיל ואושר לקראת כל צליל וגון, לקראת כל מראה־עין שבחיים ובטבע.
הוא היה תמים עם הטבע ותמים עם האלהים. את בלהות העולם ראה, אך האמין, ‘כי יש שם עין צופיה’, עין מלאה רחמים. התקוה, אשר עליה שר את הפואימה האַליגורית ‘תקוה לאובד’, לא עזבתהו עד יומו האחרון. שיריו מלאים אותו היגון אשר אור וזוהר לו – הלא הוא יגון המשורר. ביגון טוב ומפרה זה יש יותר אמוּנה מאשר בשיריהם האופטימיים של אחרים. זהו אור הנשמה החם, ההתקרבוּת עד אלהים בתלונה ואמוּנה גם יחד: ‘מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהמי עלי – הוחילי לאלהים’…
מה הספיק לראות, העלם החולה והלוּם־העוני הזה, בחייו המעטים והרעים? מה טעם מכוס־החיים הרויה? אך את שפעת הברכה, ברכת החיים, הרגיש לפעמים, וכאחד המשוררים העתיקים, הוא מבטל את ישוּתו בפני הנצח, בפני חדות ההויה המלאה, אשר לא תחדל לעולם. כי מה הוא האדם, עלה נובל אחד בהמון היער הרב, אשר יחריש באנחתו את מנגינת־העולם הגדולה!
מִי הוּא אִישׁ נִלְבָּב יֶחֱרַד, יִבָּהֵל,
בִּרְאוֹתוֹ עָלֶה נוֹבֵל גַם נוֹפֵל,
בַּגָּן מֵעֵצִים נִכְבַּדֵּי עֳפָאִים?
(“תקוה לאובד”).
חייו היו כל כך דלי־גיל ודלי־אושר! אף שיר־אהבה אחד אין למצוא בכל ספר שיריו, מלבד האפּיגרמה הקטנה והמלאה רוך וחמלה רבה לאיזו נערה בלתי ידועה, אשר כתב, כנראה, ימים אחדים לפני מותו:
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ,
נֹפֶת תִּתֵּנָה גַם יָדַיִךְ:
אַשְׁרַיִךְ, אַשְׁרֵי אֲבוֹתַיִךְ!
לוּ כֹה יִמְתָּקוּ גַם חַיַּיִךְ!
בחרוזים המעטים והפשוּטים האלה ברך המשורר את היופי של לב אשה, אשר זיוו נגע בנפשו ואשר גם קוה לא קוה עוד לזכות בו. האם זאת הכנעה? לא, זהו העושר שבלב, הטוהר שבלב – רק הם מברכים את החיים, ואם גם יפים לא לו עוד.
גם מתוך מכתביו להורים ולרעיו המעטים מכירים אנחנו את הנשמה הכשרה של המשורר. זהו אותו ‘היופי של המצוי’, שרק העמים העתיקים ידעוּ להוקירו. מכתביו לחבריו נוגעים עד הלב בתמימותם ובהתמדתם. אהבת־רעים נאמנה ומתמידה היא תמיד סימן לאצילות ויושר רוח עמוק. גם בשכבו על מטתו, אשר לא ירד עוד ממנה, הוא פוקד את רעיו במכתביו. והמכתבים האלה, כמה הם מלאים תום־רוח והכנעה שלוה לגורלו! כך מתים רק הטהורים והתמימים בנפשותם.
בתנאי חיים אחרים ובתקופת חיים אחרת היה מאַנה לאחד ממשורריו של הטבע הבריא, אשר היה שר לנו על מראות השדה ושלום הכפרים, – על חייהם האידיליים, הפשוּטים והטהורים, של האנשים, אשר לבם תמים כמהו עם האלהים והטבע.
אך מאַנה נולד לנו בקדמת ימי האביב. האדמומית הרכה שפרחה בלחיי שירתו היתה עוד חולנית ורפה. רוב שיריו הם באמת שירי אביב, שירי אביב מוקדם, עת השמש תציץ עוד בחרדה והרוחות הרעות ‘עוד תסערנה סביב’. האור הבוטח לא נפל עוד עליהם.
באביב חייו מת המשורר הזה, אשר שאף אל תחית עמו בכל לבבו הרך, החולם והחולה, וכמשורר האביב הראשון נשאר זכרו בשירתנו, כפרח בודד וחוור, הרועד דומם על גבעולו בליל ניסן, ומצפה ומתפלל לשמש…
פיאַסיטשנא (סמוּך לוורשא), תער"ב.
קונסטנטין אבא שפירא
מאתיעקב פיכמן
אשר בן אליהו שפירא היה שמו בילדותו, ואז היו עוד שמים טהורים נמתחים על ראשו ורוּחות טובות הכתירו אותו מסביב. גלי הנימאַן הקלים השתעשעוּ אז לרגליו על גדות החול הלבן ויערות אורן וּברוש גבוהים האפילו לנגד עיניו בכל מלא המרחב הבהיר. וּבאותם הערבים המאוּחרים, ערבי גרודנא הרכים, עת ירעדו במימי הנימאַן הצלוּלים הכוכבים הפזוּרים מלמעלה וּמילנכוליה חמה וּקרובה תשוטט באפלה החורה התלויה על פני הרחובות אשר במורד העיר, והנער החולה עם חבריו שבוּ אז בהסתר־פנים מבית האברך המשכיל אשר בעבר הנהר, – וירעדו גם בלבבו הרהוּרי־זהב ראשונים, ואוּלי התרקמה אז בלבבו שירה אחרת, אוּלי פרחו אז בקרבו ציצי־השלום הכחוּלים. אשר זרעה בלבבו שירת מאַפו התמימה והשקטה, – אותה השירה אשר גם היא נולדה על גדות המים הבהירים האלה והדה הרך הגיע אל הנערים, אשר ישבוּ עד הנה בבתי־המדרש הצרים ויחכוּ לקול מבשר מרחוק.
אך רחובות הגיטו היו בימים ההם עוד קודרים ביותר, ואנשים זועפים וּמרי־נפש התהלכוּ בהם, ולא ברכה עין טובה את הנער הרך, אשר איזה גאון רומאַנטי מסותר מלאהו מעצם ימי ילדותו ואשר נשא את נפשו לגדולות וּנצוּרות בחיים. ליופי ואהבה צמאה נפש הנער ולעטרת גאון של משוררים הרים את ראשו וּבחיר־אחיו קוה להיות בגדלו, – וּבשנאה ובוּז וקטנוּת־מח וצרוּת־עין קדמתהו הסביבה, אשר חי בה, ובטרם תצמחנה לו כנפים אמרה לתת אותו בשלשלאות כבדות וּלהכניע לעולם את מריו וגאון רוּחו.
מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאֵב לֵב וָרוּחַ, – –
הָאֵָלֶָה וְהַקְּלָלָה צְעָדַי סָפָרוּ..
(“שירי ישורון”)
וימים רבים עברו עד אשר שכח המשורר את תמרוּרי ילדוּתו וּכעוּר נעוּריו ועור זכרונות רך ונעים נקרם על הפצעים המכאיבים, וּמילודיות נושנות שבו וּפרחו בלבבו ויעלו בעיניו את הדמעות החמות והטהורות.
ואוּלם אז לא היה עוד שמו אשר, כי אם קונסטאנטין שפּירא. בינתים בא בחייו אותו הדבר, אשר החשיך כליל את מאור לבבו וימלאהו כאב צורב ונוחם ובוּז ויקוד־איבה וצמאון־נקם בכל ימי חייו לאין מרפּא.
הכּאב הנורא, אשר נשא שפירא בלבבו, היה טל שירתו הזועמת. הטרגדיה הקשה של חייו עשתה אותו למשורר, וּברק אשה האדום נח מאז על כל אשר ראו עיניו מסביב. ואם גם פקד פקדוּ אותו באחרית הימים זכרונות ילדוּת שפוּכי־נגה, – את לבבו החולה לא עצרו כח עוד לרפאות. פצעיו הישנים נטפו דם ויסוּריו הגדולים לא חדלו וקושמאַרים נוראים באו לענותו בלילות על משכבו עד יומו האחרון.
צער עמוק זה, ענוּיי־רוּח אלה משלימים אותנו עם האיש, אשר תאוות גדולות, טובות ורעות, סערו בו תמיד, כי הוּא הוּא אשר סבל מתגרת ידן ולא אחר. הם ממרקים את עונו הגדול לעמו, העון אשר לא יכפּר לעולם לקטני־הנפש, אשר בגד יבגדו בעמם ואכלו בשמחה את לחמם ולא ידעו נדוּדי־שנה בלילות. אין חטא במקום שיש צער עמוק כים, ואנחנו לא נבוא במשפט עם זה, שהיה השופט היותר אכזרי לעצמו…
אשר שפירא נולד בשנת ת"ר (ה' טבת) בגרודנא. מקום מולדתו היא עיר ליטאית־פולנית עתיקה. יושביה היהודים מרובים בה בערך ומשכנותיהם צפוּפים ברחובות צרים וּבלתי נקיים ביותר. ואוּלם סביבות העיר יפים מאד, והאיש אשר יעמד על־ידי הארמון אשר ברחוב המבצר ונגלו לעיניו שדות תבוּאה רבי־צבעים מעבר לנהר הנימאַן, ויערים משחירים מתחת השמים החורורים, אשר עבי־טל קלים, לבנוּנים וּשקוּפים רובצים תמיד בטח בשוּליהם; וימינה וּשמאלה אם יפנה, והרהיבו עיניו בנינים עתיקים, שרידי ארמנות ומבצרים וּבתי־מנזר, אשר הוד ימים עברו חופף עליהם. הלא היא העיר, אשר אותה איוה למושב לו המלך פוניאטובסקי לפני ימים רבים.
אביו זקנו של שפירא היה משלשת הדיינים אשר בעיר, ואוּלם אביו היה בעצמו רק חנוני פשוט, אשר היה חרד, כנראה, מאד על כבודו ויחס אבותיו שלא יחוּללו על ידי בנו המשכיל. זה היה קנאי מתמרמר ואדם קשה עד מאד. אל הנער, אשר לא היה מעודו מתמיד גדול בלמוּדיו, היה מתאכזר תמיד, ויארב לו יומם ולילה וישמר את צעדיו בכל אשר פנה. לשוא היה מתחמק הנער, לשוא היה מבקש לו מקום־סתר, אשר יוּכל להתמכר שם בכל לבו לספריו ה’פסוּלים‘, – לשירי לטריס אשר אהב ולמליצות מאַפוּ אשר לקחו את לבו, וגם לנסות לפעמים את כחו ביצירה. יד אביו הקפּדן מצאתהו במסתרים ולא ידעה רחם. וּכשמצא פעם את בנו יושב אל השלחן וכותב שיר עברי, התנפל עליו בחמתו ויכּהו מכה רבה, ולא נתקררה דעתו עד אשר אסרהו בחבלים אל השלחן ויצוהו לכתב יום יום גליון שלם מן הספר ‘שבט מוּסר’, אם באמת ובתמים חשקה נפשו לכתב בלשון הקדש לשמה’1…
מרעי נעוריו, אשר רוח ההשכלה החלה לפעמם ולעורר בהם את האהבה אל השפה העברית והשירה החדשה, הפרידוּ אותו בחזקה, ורק לעתים רחוקות היה מתגנב ועובר אל פרור העיר אשר בעבר הנהר וּבא אל בית אברך משכיל אחד מעוזרי ‘המגיד’ לקרא במכתבי־העתים וּבספרי־מליצה. שם היה מזדמן עם חבריו, שאחד מהם היה זה, שנעשה אחר כך בעצמו לאחד המליצים וכותבי צחות היותר נעימים בשפת עבר, – הלא הוא א. ש. פרידברג, אשר נפש שפירא היתה קשורה בו בכל ימי חייו.
ואוּלם הנער היה גם הוא מר־רוח וקשה־עורף, וככל אשר הוסיף אביו ליסרהו וּלהביט עליו בשבע עינים, כן מאס בכל אשר בחר הוא וכן הוסיף ללכת עמו בקרי. וככה הלכה וגדלה בלבבו משטמה כבוּשה לסביבתו הקנאית, אשר מררתהו ותשקץ את חלומות נעוריו. ימים רבים שמר הצעיר הנעלב את עברתו לכל אלה, אשר הרעילו את ימי ילדותו היפים ויעמדו כצר לו בכל אשר פנה, לכל אלה אשר רדיפותיהם אולי הביאוּהו לאחר ימים עד עברי פי התהום, אשר בה נפל…
באחד מ’שירי ישורון' מתאר לנו שפירא את ימי ילדותו ואת המשבר הגדול, אשר בא בהם. על פי החרוּזים המעטים האלה אני מצירם לי ביתר בהירוּת מאשר על פי המקורות האחרים שהיו לי לתולדותיו:
גַּם רָעֵב, אֵין־כֹּחַ בַּחַיִּים בָּאתִי,
לֹא יָדַעְתִּי לַחְמִי בְּנַפְשִׁי אָכַלְתִּי,
אַךְ כְּלִי אֶחָד זָהָב בְּאָהֳלֵי מָצָאתִי;
כִּנּוֹר בַּת־עַמִּי – מֵאֲבוֹתַי נָחַלְתִּי.
עַלִּיז, שָׂמֵחַ לַכִּנּוֹר נָשַׁקְתִּי,
וַיֶּהֱמּוּ מֵיתָרָיו אַהֲבָה וָחַיִּים;
שָׁכַחְתִּי רַעֲבֹנִי, לְעָנְיִי שָׂחַקְתִּי,
שָׂמַחְתִּי בַעֲמָלִי תַּחַת שָׁמַיִם.
עַל כָּתֵף מְרוּטָה כִּנּוֹרִי תָלִיתִי,
בְּעָזִּי וְזִמְרַת יָהּ קָדִימָה הָלַכְתִּי;
יָרַדְתִּי עֲמָקִים, גְּבָעוֹת עָלִיתִי –
פִּתְאֹם אֶל עֵמֶק הָאָלָה הָשְׁלַכְתִּי.
המון גיל ונחמה אצרו בתוכם החיים, חיי הילדוּת של משורר, אך קללת הגלוּת רבצה עליהם מהר, וּבבשת וּיגון כלו ימי החלומות והטהר.
כדי להטרידו מעולם ההשכלה ולעקור בבת־אחת את ציצי הכפירה, אשר הוסיפו להכות שרש בלב שפירא, מהרו הוריו להשיאו אשה כמעט בעודנו נער. בן חמש עשרה שנה היה שפירא בבואו בברית הנשוּאין עם אשתו, אשר ימי חייו אתה היו לא רבים ולא יפים. היא היתה אשה צנוּעה ויראת אלהים, והוא, הקיצוני בכל מעשיו, הוסיף ללכת בדרכיו. הריבות והסכסוכים לא חדלו. הקנאים ארבו לו בכל צעד וכפעם בפעם הביאו את דבּתו רעה לפני בני משפחתו, עד אשר מצאוּהו פעם בתשעה־באב יושב על שפת הנימאַן בגלוּי־ראש ואוכל לחם… אז כּלתה אליו הרעה. אביו גרשהו מביתו ואשתו שבה לבית אביה. ואפילו חבריו, הקרובים לו בדעה, התרחקו ממנו לאחר שנגלה קלונו ברבים. בזוי ומנודה ומרוחק מכל לא ראה שפירא לפניו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו מעיר האפלה הזאת. הוא עבר לביאַליסטוק הקרובה לגרודנא ויתפרנס שם מהוראת־שעה בעברית. בביאַליסטוק שהה רק חדשים אחדים וישב לעיר מולדתו, וּפוטוגראַף אחד ממכריו הנוצרים החל ללמדהו את מלאכתו, אשר לקחה את לב שפירא, הצמא ליופי ואמנוּת. אך דעתם של בני משפחתו ה’יחסנים' לא היתה נוחה, כמובן, גם ממלאכה זו, שאבות אבותיהם לא ידעוה. אז הלך בעצת חבריו המשכילים לווינא, מקום מגוּרו של בעל ‘השחר’, אשר יעמד בודאי על ימינו בצר לו. אך גם מווינא שב שפירא בפחי־נפש, ועל לבו עלה הרעיון לבקש את אשרו בעיר הבירה פטרבּוּרג. אז יקרא פעם באחד העתונים הרוּסים מודעה, כי יבוקש איש יודע את מלאכת הפוטוגראַפיה, – ושפירא, שהיה חם־המזג ונמהר במעשיו, בורח פטרבּוּרגה.
ימי חייו הראשונים של שפירא בפטרבּוּרג2 לוּטים בערפל. שפירא בעצמו היה אוהב אמנם בימי שלותו ועשרו לספר את אשר עבר עליו בימי נעוּריו הראשונים בעיר הבירה ולתאר את חיי עניו בצבעים שחורים מאד; אך כל הקוים הבודדים, אשר נחרתו בזכרוני מתוך ספוּריהם של מכירי שפירא, לא הצטרפו אצלי לתמונה שלמה וּבהירה. דוקא תקופה זוּ, שהיא החשובה לנו ביותר, כדי לעמוד על סוד השנוי המעליב שנהיה בחיי ש., כמעט כלה מכסה במשאון. ספרו לי, כי בהיותו בפטרבוּרג מחוּסר תעוּדה, פנה אל בני משפחתו, כי ישלחו לו את התעוּדה הנחוּצה לו וגם איזה סכוּם כסף, אשר היה מחלצהו מן המצר, והוריו, אשר היו אנשים אמידים בערך, לא שלחו לו לא תעוּדה ולא כסף, והוא היה אנוּס ימים רבים לסבול חרפת ערב וללון תחת כפת השמים בפרורי העיר הרחוקים. נראה, כי מצבו של שפירא בימים ההם היה באמת מצב של יאוש נורא. הוּא, אשר חלם להיות משורר מפורסם, שר וגדול בעמו, אחד מיוצאי חלציהם של משוררי ספרד האצילים, היה נע ונד בעיר הגדולה, מוצא את מחיתו בקושי גדול (עתים היה מנקה את שלג הרחובות) ומתירא תמיד פן יגרשוּהו מפטרבורג וישיבוּהו לעיר מולדתו השנוּאה עליו כל־כך. את שיריו גם כן לא קבלו העורכים העברים בחבה יתירה, ולכך היו סבות שונות, והחשובה שבהן – חסרון ידיעת הלשון ודקדוּקה, שבזה היה אמנם מצטיין גם בימי פרסוּמו. וככה חי ימים רבים בלא תקוה, ולא נראה גם בהוה וגם בעתיד איזה מוצא ממצבו הנורא.
עזוּב ומדכּא התהלך שפירא ברחובות העיר הנכריה, עד אשר חלה פעם ויפל אין־אונים באחת החצרות אשר בקצה העיר. כובסת נוצרית מיושבי הבית ההוּא חמלה על היהוּדי הצעיר ותאספהו אל ביתה וּבתה הצעירה כלכלה את מחלתו עד אשר שב לאיתנו. זאת היתה נערה רוסית פשוטה מבנות דלת־העם, נערה אשר לא הצטינה במאוּמה, ורק היתה טובת־לב מאין כמוה; ולב המשורר, אשר היה גלמוד ונעזב ולא ידע אהבה מימיו, נמלא רחשי חום ומעין אהבה לנערה הנכריה, אשר סמכתהו על ערש חליו ותּהי לו כאחות בדאגתה לו. וככה קרה הדבר, כי האיש אשר כה אהב את עמו וכה שנא את צורריו, האיש אשר, לפי עדוּתם של כל מכיריו, לא ידע שם־גנאי יותר מעליב מן השם ‘משומד’, – עשה בעצמו מעשה, אשר היה לו אחר־כך במשך כל ימי חייו למקור ענוּי־רוּח ומוּסר לב נוראים.
*
בשנות השמונים כבר היה שפירא בעל אחת הפוטוגראפיות היותר מצוּינות וּמפורסמות אשר בפטרבורג. הוא הרים את מלאכת הצלוּם כמעט עד למעלת אמנוּת, וּתמוּנות סופרי רוּסיה הגדולים אשר הוציא בית־מלאכתו זכו לפרסוּם גדול וּלהכרת תהלה גם מצדו של צורר־ישראל כבוּרינין. פוטוגראַפיה זו העשירה את בעליה ועשתה אותו למפורסם בחוגים רבים אשר בעיר הבירה, וּנסיכות ורבּי־הממשלה היו ממבקרי בית־מלאכתו. גם סופרים עברים מפורסמים רבים נעשו מבאי־ביתו, ואפילו רבנים ו’כלי־קדש' היו משכימים לפתחו ברצון, בדעתם את ידו הרחבה… בקצרה: התחילה התקוּפה היותר יפה בחיי המשורר.
בימים ההם נתפרסם שפירא גם בתור משורר עברי ממדרגה ראשונה. הוּא אמנם התחיל מפרסם שירים במכתבי־עתים עברים עוד בסוף שנות השבעים, ואולם רק הפרעות שבתחלת שנות השמונים נגעו ראשונה בחזקה במיתרי כנורו ויוציאו ממנו קולות נפלאים מלאי עוז וּמרירוּת ורעל, אשר לא נשמעו כמוהם בשירה העברית שבימים ההם. רבים כבר ראו בו את ממלא־מקומו של י. ל. גרדון, ואפילוּ מבקר מחמיר וקשה כפרישמאַן התיחס אליו ברצון. ואולם שפירא כתב אך מעט ועוד פחות מזה פרסם בדפוּס. כתיבת השירים לא היתה לשפירא, כפי שיש לשפוט על פי כתבי־היד שקראתי מהם, מלאכה קלה ביותר; ואַף כי שירתו היתה לו מקור אושר וגאון וגיל, בכל־זאת לא יצא מכלל ‘חובת־שירה’ מעודו. הכהן התמידי בהיכל השירה הרבה סימנים מובהקים יש בו, והראש והראשון שבהם הוא – ידיעת הלשון העמוקה, הבאה לו כמעט מאליה, כידיעת לשון הדבוּר הטבעית לשאר בני־אדם. ידיעת לשון כזו היה שפירא חסר כל ימיו, וזהו בכלל הפגם היותר גדול שבצוּרתו הפואטית.
שנות השמונים היו בכלל הימים היותר טובים בחייו של שפירא. הגדולות והנצוּרות סוף סוף באוּ. והוּא שכל ימיו נרדף ונעלב וצמא לפרסוּם וּתהלה, התחיל, לאחר שפרסם את ‘שירי ישרון’ והפואימה ‘מחזיונות בת־עמי’, נוהג כבוד מיוחד בעצמו. אניקדוטות רבות, ששמעתי מפי מכיריו, מעידות, כי היה האיש בעל השכּלה מסופקת מאד ובעל מדות זרות ומשונות, שקשה היה למצא בהן את הגבוּל בין האורות וּבין הצללים… אין ספק, שהרבה היה באפיו מן הנדיבות האצילית ואוּלי גם מן המקוריות, ואוּלם גם קוים יפים אלו פעמים שהיו מתגלים בו בצוּרה גסה ולא־נעימה ביותר. הוא היה מפזר הרבה כסף לצדקה ולכל דבר טוב. את כל קשה־יום וכל סובל מחסור, שהיה פונה אליו, היה תומך ביד רחבה, ולספורים עברים לא מעטים עמד בשעת דחקם. ובכל־זאת היה הרגש הדק נפגם: ה’פוזה' והחקוי לאנשים גדולים ואהבת האיפקט היו מבצבצים ועולים אפילו בצדקה של ‘מתן בסתר’, ורבים מן האנשים, אשר התקרבו אליו בראשונה, הלכו וּפרשו ממנו באחרית הימים.
בּכלל היה שפירא איש, אשר אש קדש ואש זרה גם יחד עלוּ ולהטו באפיו הקשה והחולני. זה היה בעל תאוות של פייטן ושל אדם המוני כאחד. הוּא היה נוח להעלב ואת שנאתו לעולביו וּשאיפתו לנקם היה שומר בלבבו ימים רבים, ואוי לו למבקר, אשר נגע בו נגיעה קלה לרעה. עד יומו האחרון לא מחל לו שפירא את עלבונו. כרוב האנשים העצבניים, היתה בו מן ההתלהבוּת הרגעית וּמן ההתקררוּת הפתאומית הבאה אחריה. גם אהבתו וגם שנאתו לא ידעו גבוּל, וּבגלוּי רגשותיו אלה היה גם מגדלוּת־הרוּח וגם מקטנוּתה…
למעלתו של אינטליגנט גמוּר לא הגיע שפירא, כשם שלא הגיעו לכך בני אותו הדור ברובם הגדול.
לגאוּלת־רוּח שלמה וליופי של אצילוּת שלמה עוד לא הוּכשר הדור ולא זכה הדור.
ובכל־זאת יש קוים של יופי והוד טראַגי בחיי רוּחו ויצירתו של שפירא. אותן השוּרות הנפלאות טבוּלות הדם והרעל, המזהירות בשיריו המעטים של שפירא, מעידות על מצוּקות־נפש כבירות, שסבל האיש בכל ימי חייו. וּמה הוּא בכלל המשורר הלירי הנאמן, אם לא מעוּנה ונגוּע־אלהים?
מתוך השפע ומתוך הצער מתעוררים ברוּח האדם כחות היצירה. מתוך ההרחבה מתפרצת עתרת האונים אשר בנשמה והם עוברים על גדותיה. הגלים שוטפים את החיים המלאים, הרחבים, ובמקום עברם תעל כפורחת שירת האפּוֹס הכבירה. רגש הצער הגדול, כשהנשמה נחנקת בעלבונה ובטומאתה, מבקש תקוּן לעצמו, מבקש שחרור מעצמו, והוא מוצא אותם ביצירה הלירית. בכח היצירה משתּחרר האדם מעצמו, מכאבו. הצער נעשה לדבר שבאילוּזיה. כשהוּא משתפך בצלילים הליריים, הוא פוסק מהיות צער האדם הפרטי, הזמני: הוא נעשה חלק מן הצער העולמי, הנצחי…
צערו הגדול של שפירא, הכאב והעלבון הכמוס, אשר נשא שפירא בלבבו מעצם ימי ילדותו, הם הם שהולידו את שיריו היותר יפים. אמנם גם בשירים הכי־נמרצים שכתב שפירא אנחנו שומעים רק הד רחוק ורפה של סערת נפשו הגדולה. הוא היה חסר עוד את הסגנון הכביר, הנבוּאי, שיש בו גם פּתּוס וגם טבעיוּת חיה, אשר כל מלה בו נטף דם חם ושותת, וכל ניב – צעקת הנשמה בפרפוריה, – אותו הסגנון אשר רק בו היה יכול להביע את כל עוצם המרירוּת, אשר העיקה על לבבו. הלהב המתפרץ בחזקה מן הלב היה מפרפר ורועד ומבקש לו לבוּש באוצר הסגנון הדל של המשורר, והיה דועך וכבה לאטו, כאשר לא מצאו. ואולם גם אותם השירים המעטים, אשר בהם מצא ניב־שפתים צערו הגדול, מחרידים את הלב בתהום היאוּש בהם, ברגש הבדידוּת הנורא, בהמון החמלה לעמו האוּמלל, בגלי האהבה ושאט־הנפש כאחד, שהיו שוטפים ועוברים את לבבו בהגינו על גורלו ומצבו. לא רק שירים שלמים, שורות מיוּחדות שבהם, כי אם גם בטוּיים בודדים מעידים על מוטיבים רבים וחשובים שמלאוּ את לב המשורר, מוטיבים ליריים דקים ורעננים, שפעמו בראשונה את שירתו.
האהבה הגדולה והזעם הגדול היו להבות שירתו של א. שפירא. באחד משיריו הראשונים (‘אל משוררי בת־עמי’), והוא עוד מקנא את קנאת ההשכלה וממטיר להבות על העם, אשר ‘בינתו היתה לנציב־קרח’, הננו רואים אותו והוא כלו מלא זעם־אלהים ובאפו הוא קורא אל המשורר העברי, כי יך בכנורו על ‘ראש עם לא־בינות’ וכי ‘ימחץ קדקד אוילים’ בשירתו:
אַל תַּטִּיפוּ – תַּעֲרִיפוּ גֶּשֶׁם נְדָבוֹת,
אַךְ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, בָּרָד וָרָעַם –
כִּתְבוּ שִׁירֵיכֶם בְּעֵט בַּרְזֶל, עוֹפֶרֶת,
כְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת עֵטֵיכֶם יִמְרָטוּ…
ואולם ב’שירי ישרון' כבר המה הלב מרגשות אחרים. ככל אשר הלך הצער הלוך ועמוק, כן הלך וכבה להב זעמו, הקול נעשה רך ביותר ודמעות חרישיות התחילו רועדות בו בדממה:
כִּנּוֹר זָהָב יִשְׂרָאֵל בְּיָד הַמְּשׁוֹרֵר,
קַרְנֵי אוֹר שָׁמַיִם עָלָיו מֵיתָרִים – –
הַכִּנּוֹר הַזֶּה לִבְכִי אַךְ וָנֶהִי,
מִיַּד אֱלֹהִים מֵיתָרָיו כּוֹנָנוּ…
אז יבין המשורר את מצב העם לאמתּו, והלהב האפל יאיר פתאם לפניו את סוד קיוּמו:
כִּי אָרוֹר אֵרְרַנִי צוּר פָּעֳלוֹ תָמִים,
כִּי הַמָּוֶת לִי הָיָה קֶשֶׁת רְמִיָּה;
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים –
עַל אֵלֶּה, אַחַי, אֲנִי בוֹכִיָּה.
נוראים הם לא החיים הקשים והמרים ולא עליהם יבכה המשורר, כי אם על העדר הנחמה האחרונה – נחמת המות, אשר רק בכחו למרק את חטא החיים של אי־כבוד וכעוּרם. זוהי כבר הכרת הקללה הגדולה הרובצת על העם, אשר ‘גם חיה לא יחיה, גם מות לא ימות’ – מיכוות הצרבת הראשונה היא, אשר הרגיש הלב בהכירו את עלבון חייו…
‘שירי ישרון’ עשו אז רושם גדול בספרוּת העברית. צליל רענן של שירה חדשה השמיעו השירים הקטנים האלה. לא היה בהם אמנם לא מחריפות הלשון העשירה של י. ל. גורדון ומן הפיקנטיות שברמזיה, אף לא מן המתיקות הרבה שבשירי דוליצקי הלאומיים. הלשון היתה עניה ביותר. שתּים שלש מליצות ומלים בודדות הלכו וחזרו כמעט בכל שיר. אך קול צלצולו של פעמון רחוק נשמע בהם, קול מבשר… המלים והביטויים האחדים החדשים, או שנראו כחדשים, אשר חזרו ונשנו בהם, העידו על איזו רגשות סתומים, לוהטים ומציקים, אשר ארוב ארבו ללב ויתדפקו עליו בלא הרף. בשירים הקטנים האלה, שאמנם מורגש בהם לפעמים הד רחוק של ‘המילודיות העבריות’ לבירון, עבר ראשונה זרם צח של צלילים ליריים חזקים. רוח של רעל עלה מתוכם ועקבות דם האדימו בהם פה ושם…
רושם עוד יותר גדול עשתה הפואימה הלירית ‘מחזיונות בת־עמי’. גלי הזמן הלכו ושטפו והדיחו את כל שרידי המשטמה, אשר רבצו על תהום לבבו של המשורר לכל אלה אשר רדפוהו בשכבר הימים, וזכרונות רבים ימים נצתו כלהבי־טוהר בלבבו. אז זכר את אשר עשה ואז ידע מה היה לו. כשפוּד אש מלוּבּן נעוּץ בלבבו זכר היום הנורא, אשר בו נפל לבלי קוּם עוד:
לַשָּׁוְא בְּמֵי יַרְדֵּן אֶת בְּשָׂרִי טָבַלְתִּי,
לַשָּׁוְא מִנִּי מָזוֹר לִגְהוֹת עָמַלְתִּי,
דָּמַי יִרְתְּחוּ עַד אֶשְׁכַּב הַקָּבֶר…
מקרח הצפון הנורא הוא מבקש לו מפלט בחיק זכרונות העבר, ואורות חמים, אורות זהב, יבואו ממרחקי קדומים ונחו על לב המשורר החולה. אז יזכר את ה’חדר' הצר והחביב ואת ה’רבי' הזועם ומעשיותיו היפות, והילדה הנחמדה צפורה, בת הרבי הקטנה, תעמוד לפניו ‘כמו חיה’:
עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת עוֹד בִּי יַבִּיטוּ,
שַׁרְבִיט זְהַב אִשָּׁן לִי חֶרֶשׁ יוֹשִׁיטוּ –
אַךְ קָצְרָה, קָצְרָה בוֹ יָדִי לָגַעַת…
זכר צפורה הקטנה, סמל ההוד והטוהר של ימי ילדותו, יוציא מכנורו את הקולות הרכים והנפלאים האלה:
אַיֵּךְ, צִיץ זְהָבִי, חֲבַצֶּלֶת שְׁאִיָּה,
וּמָה מְּנָת כּוֹסֵךְ, כּוֹס פֶּרַח עִבְרִיָּה,
הֲכִי גַם יְלָדַיִךְ כָּמוֹךָ נֶאֱנָקִים? – –
אַיֵּךְ, כְּנַף רְנָנִי, צִלְצַל עֵת נְשִׁיָּה,
הֵד יַרְחֵי קֶדֶם, הֹד יַלְדּוּת נְקִיָּה,
מַה מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ עָלַיךְ נִגְּזָרָה!
הַהֵמַר לְךָ שַׁדַּי כְּמוֹ מַר גּוֹרָלִי,
אוֹ חָמַל אֵל טוֹב עָלַיִךְ, גּוֹזָלִי,
וּכְבָר שָׁכַנְתְּ דּוּמָה, צִפֹּרָה הַיְקָרָה?
חרוּזים פשוּטים, כמעט עממיים בחמימוּתם וּברוֹך תמימוּתם. לוּלא רדף שפירא אחרי להטי המליצה לפעמים קרובות כל כך, דבר שלא היה מונח לא בטבע כשרונו ולא בגדר ידיעותיו את הלשון, לוּ נמשך תמיד רק אחרי המית לבו ואחרי גליה הצלוּלים, כי אז היה להליריקן הראשון המצוין ברוח העם שבשירתנו החדשה.
*
רק כעשר שנים עברו למן היום אשר מת שפירא, ובכל־זאת איננו יכולים כבר להעריך את ערך יצירותיו בלתי אם מתוך פרספקטיבה היסטורית. ולא עוד, אלא שגם בחייו – בשנות התשעים – כבר אפשר היה, למרות השירים המעטים המצוינים אשר לו, להוציא משפט נאמן עליו רק בהתאם להזמן והתקופה, אשר חי בהם.
זה בא מתוך כך, ששירתו של שפירא היא רק התחלה, רק מעין הקדמה לדבר הבא אחריה. שירת גרדון עם כל חסרונותיה היא פרי, שבא לגמר בּשולו. אם היה גרדון פיטן לירי לפי מושגנו אנו ואם לא, אך אישיות כבירה ושלמה היה בכל אופן. את סוג שירתו, את סגנונה הביא לידי שלמוּת מצוּינת. חטאים רבים חטא כנגד השירה, כנגד הטעם הטוב – לפי מושגנו אנו – אך כנגד עצמו לא חטא. הוא היה מסיים התקוּפה וּבטוּיה האידיאלי, ולכן הכל כה בהיר, צלול ושלם בשירתו: מימי הבציר, גם הקטנים וגם הגדולים הנם תמיד בהירים ושקופים. שירת שפירא היא רק רמז של הרהורים ורגשות חדשים, אשר עלו ויפרחו בלבבות, ואולם ההרהורים והרגשות האלה היו עוד סתומים למדי, ולא היה עוד גם הסגנון האלימנטאַרי להם. זוהי ‘שירה יתומה’. שמש צהרים לא נפל עוד עליה ויגון השקיעה האדום לא נגע בה; אך יש בה מן החן ומן הרוֹך של נגהוֹת השחר החוורים, המבשרים את בוא היום.
שפירא הוא בן העדה הקטנה של המשוררים, אשר קמו לנו בשנות השמונים, שרו את שירתם – ויחדלו. שפירא, דוליצקי, מאַנה – שלשתּם קמו עם דמדומי־השחר הראשונים של תחית שירתנו. כל אחד הביא את מנחתו להיכל השירה – ויצא בדממה. דוליצקי הביע את געגועי העם החמים לארצו העתיקה; מאַנה העביר ראשונה את בשורת האביב ויקדם בשיריו הקלים והתמימים את פרחי־ניסן החוורים, אשר הציצוּ מתחת השלג הנמס. שפירא עמוק משניהם. רוֹך החלומות וּמרירוּת הזעם כרוּכים יחד בשירתו. על דגלה כבר חרות באותיות אש לבנה ואש שחורה: התיאש והאמן!
כל הקורא את ‘שירי ישרון’ של שפירא, ירגיש אמנם בהם חרון אין אונים, ישמע קולות נחנקים בעצם התפרצם. שירת ‘שפוך חמתך’ חדשה חפץ שפירא לשיר לנו, ואולם רק צלילים בודדים חזקים אנו שומעים. הקללה הגדולה לא נשמעה, ורק חריקת־שנים עמומה עלתה אלינו מתוך החרוזים המקוטעים. אך בקראנו את השירים האלה, יש אשר נאמין להקשיב הד רעם רחוק. האין זה קול מבשר את שירת־הזעם לביאַליק?
שתי הפואימות הליריות ‘מחזיונות בת־עמי’ רחוקות גם־כן עדיין משלמות אמנותית. יש המון מליצות וגבוב דברים וחוסר־יכולת להביע גם רגשות פשוטים מאפס סגנון; אך במקומות אשר בהם הצליח למצא בטוי להמית לבבו אנו מרגישים כבר את מגען הקל של רוחות הבקר הרכות וּצליל־הזהב של ליריקה מזוקקה עולה באזנינו וּמעורר בלב את המון הגיל והעצב, אשר כתומם יבואו אלינו ולא נדע שחרם.
שפירא נכנס ראשונה לתוך יער־הבתולה של האגדה העממית, יער־קסמים זה, שלא דרכה בו רגל משוררינו מתקופת ההשכלה, אשר הביטו על היצירה העממית ‘מלעילא לתתא’. בהפואימות – יותר נכון, הבאַלאַדות – ‘מחזיונות בת־עמי’ אין עוד, כמובן, אותו הסגנון הקל, הפשוט והנוח לדברי־אגדה, אשר סגלו להם בימינו פרץ, ברדיצ’בסקי וּביאַליק הודות ליסודות הסגנון החדשים שנכנסוּ לתוך לשוננו. אך גם באמצעי הסגנון הדלים שהיו בידי שפירא עלה לו במקומות רבים שבשיריו לכוֹף לרצונו את סגנון המקרא עם המון ציוּריו הקבוּעים מתקופות קדמוניות (דבר שאינו נוח כּלל לציורי העם המאוחרים) ולברא לפעמים צלצול אגדי רך, שיש בו מן הפשטות העממית וּמן הגראַציה התמימה שבשירה טבעית; וכשהוציא ש. בן־ציון (בספר המקרא ‘בן־עמי’) מתוך המליצות היתרות שב’חזיונות בת־עמי' את האגדה על־דבר קבר המלך דוד, נוצרה אחת הבאַלאַדות היותר יפות, אשר היתה ותהיה עוד ימים רבים לפאר כל חריסטומטיה עברית.
עד כמה היתה חביבה על שפירא השירה העממית ועד כמה היתה קרובה לרוחו, יעיד גם השיר היפה ‘ברכת הנרות’, שלמרות חסרונות הסגנון שבו הוא אחת היצירות הכי־נעימות בירושה הספרותית המעטה, שהשאיר לנו שפירא. עד כמה הבין שפירא את רוּח השירה העממית, יראו לנו כמה מקומות בשיר זה, שכולם נכתבו בשפת המקרא ובכל־זה הם עושים רושם של דברי תחינה עממיים וטבעיים. הנה קטע אחד:
אַף אֲנִי אֲמָתְךָ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת,
הֶעֱלֵיתִי נֵר מִצְוָה לִכְבוֹד יוֹם הַמְּנוּחוֹת,
וּתְהִי זוֹ “מִצְוָתִי” בְּעֵינֶיךָ נֶחֱשָׁבָה
כְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת, אֶצְבַּע אֱלֹהִים כָּתָבָה –
שְׁלַח לָנוּ הַבְּרָכָה, מִיָּדְךָ הָרְוָחָה,
וְנָסוּ מִבַּיִת הַזֶּה יָגוֹן וַאֲנָחָה.
שְׁלַח אוֹרְךָ לְאִישִׁי, תֵּן לוֹ אֹרֶךְ יָמִים,
תָּאֹרְנָה בַתּוֹרָה עֵינֵי צַדִּיק תָּמִים…
שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לִילָדַי הַיְּקָרִים
הָאֵר עֵינָם בְּתוֹרָתְךָ לַחֲזוֹת מֵישָׁרִים;
יִזְכּוּ בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמָתָם,
וּכְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת כֵּן תָּאִיר חָכְמָתָם.
צריך לזכור את כל יחס הבּוּז, שבו היו מתיחסים אז משכילינו ל’תחינה' היהוּדית, יצירתה של ה’אשה שרה בת־טובים', כדי להעריך את ערכּם של חרוּזים לבביים ופשוּטים אלה.
ההיתה בזה יד גורלו הטראַגי של המשורר, אשר ישב רחוק מבני־עמו ויצמא לתנחומותיהם של זכרונות ילדוּת, או היה כשרונו של שפירא מיוחד באמת רק לשירה עממית? רואים אנחנו, כי איזו קסמים חמים נחו עליו בכל פעם, שנגע במיתרי האגדה. הגבורים האגדיים הגדולים אשר בספרות העברית, דוד ורחל, היו חביבים על שירתו ביותר. תּמוּנתה הנוּגה והזכה של רחל אמנו השרתה עליו רוּח של קדושה וטוהר, והשיר ‘בשדמות בית־לחם’ הוא אמנם המרגלית הלירית היותר יפה שבשירת שפירא. יש קבר־קדומים בשדמות בית־לחם, יסוּפּר בשיר הנחמד הזה, וּמצבה בודדה תאבל עליו תמיד, ורק בשעת חצות־לילה תעלה אם ישראל, אם העולם הגוֹלה והנדח מאדמתו, להתפלל דומם על בניה האומללים:
אֶל יַרְדֵּן מִזְרָחָה דּוּמָם צוֹעֶדֶת,
אַל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ דּוּמָם צוֹפִיָּה;
מֵעֵינָהּ הַיָּפָה דִּמְעָה יוֹרֶדֶת
אֶל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ מְפַּכִּים דּוּמִיָּה.
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה חֶרֶשׁ נוֹזֶלֶת,
אֵין בְּכִי וַאֲנָחָה – וּדְמָעוֹת נִגָּרוּ;
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה לַיַּרְדֵּן נֹפֶלֶת,
וּבְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ, יִנְהָרוּ.
השירה העברית לא הסכינה אז לדממת עצב וטוהר כזו, ולא ידעה עוד מנגינה רחוּצת דמעות נעלמות כשירה הקטנה הזאת. תּוּגת השחר הלבינה בה בדממה, והד הבשורה הבישנית של השמש, הנסתרת מעבר להרים, רעד בה ראשונה…
שנות השמונים היו ימי המנוחה והעושר ותור היצירה הקצר לשפירא. מראשית שנות התשעים מתחילה התקופה היותר מעציבה – תקופת הירידה והשקיעה.
שירת שפירא בכללה היתה, כאמוּר, רק בשורה. רק אות לימי האביב הממשמשים ובאים. וכשבא האביב עצמו ונראוּ נצניו הראשונים – נדם המבשר ולא נשמע עוד קולו. אמנם עוד באמצע שנות התשעים נדפס החלק השני ‘מחזיונות בת־עמי’, אך בימים ההם כבר ידענו על־פה את ‘בערוב היום’ וּ’בשדה' לביאַליק ו’המתמיד' כבר הלך ונדפס ושיריו הרעננים והמוסיקאַלים של טשרניחובסקי כבר הציצו מתוך המאספים הספרותיים הקטנים כציצים האדומים מתוך שדה הקציר הלבן. במשך שנים מועטות נעשתה מהפכה כזו בשירה העברית, – ברוחה, צוּרתה וסגנונה, שלא היתה כל אפשרוּת למשוררי שנות השמונים להחזיק עוד מעמד ולמשוך עוד את לב הקורא החדש. לא היה חפץ לחתּות באפר המליצה כדי לגלות את הניצוצות העוממים, בשעה שעלו כבר לשונות־הלהב הטהורות. ואפילו המשפחה הקטנה של המשוררים, שבאו בראשית שנות התשעים עם המליצה הציונית והעצב המימי אַ לאַ נאַדסון, היתה מוכרחת לאט לאט לסגת אחור ולהניח את מקומה לאלה, שנולדו כבר תחת כוכבים אחרים.
זה היה מחזה עצב. היו מן המשוררים ההם, שהביאו מעט כשרון וּמעט רעננות; ואולם רכושם המעט נפל לידי המשוררים החדשים בלי־משים, ואיש לא ראה ואיש לא ידע. זה הוא גורלם של ‘מבשרי התקופה’ מאז ומעולם: עולים הם כאותם הפרחים הלבנים המציצים בין עשבי הירק הראשונים, שעליהם יאמרו ילדי־הכפר, כי עם רעם האביב הראשון יאבדו ונעלמו… ואולם שפירא לא היה מאלה, שאומרים להם: ‘הכּושי חפשי לנפשו’. הוא אמר לכתב סאַטירה על בעלי ‘המהלך החדש’ כסאַטירה אשר כתב ביירון על ‘הבאַרדים האנגליים והמבקרים השוטלאַנדיים’ – דבר אשר השקיע בו הרבה עמל ללא־הועיל. הסאַטירה לא ראתה אור, ואילו ראתה, גם אז לא היה איש מבעלי ‘המהלך החדש’ נכוה בגחלתה. היא לא היתה צורבת כל־עיקר.
ועוד סאַטירה אחת כתב שפירא, ואותה אמנם הדפיס באכסמפלרים מועטים ויחלקה בין מכריו. מכוון אני לפוֹאימה ‘סדוֹם’, שרמזה על מאורע דרייפוס ושנכתבה גם כן בלא כשרון רב. על הפואימה הזאת כתב עקיבא וינדרוביץ (הפסידונים של המשורר יעקב כהן) בקרת זועמת, אך צודקת. הבקרת הזאת פצעה את שפירא פצע אנוּש, אשר לא יכול להרפא ממנו. לפי עדותם של מכריו, מררה הבקרת הזאת את ימיו האחרונים, אשר סבל בהם גם בלא זה ממחלת לב קשה ומרפיון עצבים נורא. כהן היה אז עדיין צעיר מאד. הוא לא הבין, כי אין מפילים את הנופלים מאליהם, וישלח את חצי לעגו ללב החולה של המשורר הזקן, אשר אש יצירתו אמנם כבתה בלא עתּה, ואולם גם אור וחום היו לה בשכבר הימים.
הסאַטירה היתה חולשתו המיוחדה של שפירא ועליה בזבז את מעט זמנו וכחו היצירי ושארית כשרונו. ככל אשר גברה מחלתו וכח יצירתו גם הוא הלך הלוך ורפה, כן כבה אור פניו ואבד ששונו ורוח רעה היתה עליו וּמלינכוֹליה ממוּשכה הכבידה על לבבו, ומין ‘מאַניה של רדיפה’, הבאה תמיד במצב כזה, דבקה גם בו, ולא היה עוד איש בין ידידיו ומכריו, אשר לא מתח עליו קו חשד, כי יחרוש עליו רעה בסתר. ברבים משיריו, שנשארו, בכתב־יד, אני מכיר את החשד החולני הזה. באחדים הוא שופך את מרי שיחו ומתאונן על עולביו, ואוּלם יותר משהוא מתאונן הוא מתמרמר, כותב ‘סאַטירות’ על ‘אויביו’ – ובלא הצלחה. יותר מדי הוא חסר אותו הבטחון הפנימי העליז, אותו השכל הזך והחזק המרומם את רוח האדם על כל עלבון כדי להיות סאַטיריקן. יותר מדי הוא בעצמו מלא מרירות, יותר מדי הוא בעצמו עלוב, כדי להכות את אויביו מכה אחת ולא ישנה. וגם לא היה לאיש הזה כשרון הסאַטירה מעולם. הוא ידע וחקה את היינה, ואולם קריאת היינה אינה מכשרת עוד את האדם להיות סאַטיריקן.
אחת מן הסאַטירות, הראויה לתשוּמת לב, היא הפואימה ‘האב והבן’. יש בה רעיון יפה, ואולם גם היא לא עלתה בידו. הפואימה ‘האב והבן’ היא סאַטירה על הנצרוּת בהקבלה אל היהדות. ה’אב' הוא, כמובן, ‘קנוא ונוקם’, וה’בן' – ‘אל רחום וחנון’, ושפירא מביא שורה שלמה של אפיזודות מכתבי־הקדש ומן ההיסטוריה, להוכיח עד כמה נורא ואכזר ה’אב' באמת ועד כמה סלח ורב־חסד ה’בן'… הרעיון על היצירה הזאת היה מנחם את המשורר האומלל בימיו האחרונים. הוא אמר להדפיסה בחוּץ־לארץ, כשיעזוב את רוּסיה לעולם ושב אל עמו ואמונתו. בה אמר להוכיח נגד כל בני עמו את יחוסו האמתי לאמוּנה החדשה, אשר בא במסרתה בשעת יאוּש וחוּלשת־רוּח. בחבה יתירה שב לטפל בה כפעם בפעם, ונוסחאות רבות נשארו ממנה בין כתבי־היד שלו, ואולם מוצלחת לגמרי אין גם אחת. הפואימה הזאת דרשה קודם כל בנין מעשה־אמן, וכשרון ארכיטקטוני היה שפירא משולל לגמרי. על זה יעידו גם ‘מחזיונות בת־עמי’ למדי.
וכך עברו שנות חייו האחרונות של שפירא בלא שמחה של חיים ובלא תנחומין של יצירה. בימי התשעים הופיעו כבר אנשים אחרים. המרת הדת, שהיתה בעיני בני דור השמונים רק ‘אפיזודה’ לא־נעימה בחיים, נעשתה בעיני בני הדור החדש לחטא לאומי ואנושי נורא, לכתם־עולם. שפירא התחיל רואה את עצמו נעזב ובזוי ונשכח מכּל. ביחוד מררה את רוחו העוּבדה, שנדב נדבה לטובת ‘חובבי־ציון’, והשיבו לו את נדבתו בסתר. ידוע הפולמוס, שהיה לו עם שפ"ר. באחד משיריו, שנשארו בכתב־יד, מתאר המשורר את מצב רוחו הנורא למראה הבוז, אשר שפכו עליו הצעירים. בחלומו, הוא מספר, והנו עומד ברחובות ירושלים, שקמה לתחיה, ושר לבני עמו משירי ציון. העם מקדם את פניו בתרועה ובנות ירושלים יכתירו את ראשו בזר פרחים. פתאם והנה קול חרדות: ‘מה לך ולנו?’ – קול צעירי ציון הוא, אשר ישליחו את זר הפּרחים מעל ראשו ועברו ורמסו אותו… והמשורר האומלל מתעורר מחלומו.
החלומות הרעים הציקו לו מאד בימיו האחרונים ויבעתוהו בלילה על משכבו. חזיון־בלהות אחד החרידהו ביותר: נדמה לו, כי הכמרים סוחבים אותו לבית־הקברות אשר לנוצרים לקול צלצול הפעמונים, והוא היה מתעורר משנתו שטוף זעה קרה, ויתהלך אחר כך כצל כל היום…
ברבות הימים לא יכול עוד שפירא להאמין, כי עשה בבחירה חפשית את אשר עשה, ויהי בעיניו כאחד האנוּסים, אשר איזו כוחות זרים העבירו אותו יום אחד על דעתו וימיטו עליו את החרפה העולמית. בשנת 1896 הוא כותב באחד ממכתביו לפרידברג: ‘אתה לא נשמדת מעמך, לכן רוח האנוסים זרה ממך! לב האנוס הוא ספר קינות כשבר בת עמי, ספר קינות סתום וחתוּם, ולוּ עלתה בידך לפתחהו ולקרוא כל הרשום בו בדם ואש – כי אז רגזו שמים עמך גם יחד לקריאה הנוראה ההיא’…
בודד וערירי חי שפירא את שנות חייו האחרונות. זה ימים רבים אשר לא ישב עם אשתו הנוצרית בדירה אחת. הוא התאמץ להתרחק מכל מה שהזכירהו את מצבו המיוחד, ועקר גם את דירתו, שהיתה נמצאת בקרבת בית־תפלה ארמיני – דבר שעלה לו בסכום כסף עצום, כי הפריע את החוזה ויהי עליו לשלם דמי קנס מרובים, והכל בשביל שלא ישמע את קול צלצול הפעמונים, שהיה משרה עליו, ביחוד בלילות, רוח רעה ויהלך עליו חלומות־פחדים…
מאשתּו נולד לו בן אחד, אשר קוה לגדולות ממנו, כי היה גם הוא בעל כשרון פיוטי ויפרסם גם מספר שירים בכתבי־עת רוסיים, ואולם תקותו זו נכזבה. בכל־זאת לא יכול שפירא לעזוב את אשתו ובנו כל עוד לא הבטיח את קיומם, וכל עמלו בימי חייו האחרונים היה רק להשאיר להם רכוש חמרי מספיק ולקבץ בשביל עצמו סכום כסף ידוע לכלכלת ימיו האחרונים.
זה היה מבחר חלומותיו – לעזוב את רוּסיה ולשוּב אל עמו בכל לבו ונפשו. עוד כחדש ימים לפני מותו לא חדל מדבר על־דבר נסיעתו לארץ־ישראל ועל דבר שיבתו לעמו; אך המות הקדים לבוא והכזיב גם את תקותו האחרונה.
א. שפירא מת ביום כ“א אדר ב' תר”ס, וּביום השלישי לאחר מותו הוּבל לקברות. אל מעונו התאספו אחדים מן הסופרים העברים, מספר סטודנטים וּמוקירי כשרונו של המנוח לחלק לו את הכבוד האחרון. רוּבם לווּהוּ רק עד בית־הנתיבות, ורק סטודנטים מוּעטים נסעוּ עם ארונו עד לכפר סטרילנה, מקום מולדתה של אשתו, אשר שם נקבר.
היה אחד מן הימים האחרונים לחדש מרץ. מן המפרץ הפיני הקרוב הגיע שאון הים, ועל פני הגלים האפלים כבר רפרפוּ רוחות אביב ראשונים, וּבאותה שעה עמדה בבית הקברות שעל שפת הים חבוּרה קטנה של סטודנטים עברים צעירים וּבדמעות על עיניהם, דמעות כאב וּכלימה, הורידו את גוית משוררם אל הקבר הזה, אשר בארץ הקרה והנכריה.
יולי, 1911.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
מאתיעקב פיכמן
ליובל השבעים
אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ – וּמאליה קמה לנגד עיני אותה פּנה בתל־אביב, שהוּא שרוּי בתוכה, ואתה יחד – זכרונות וּמראות חביבים. רואה אני בית נמוך מרוּעף אדום, אשר מלפניו משתּטח מגרש צהוב גדול, כּלו שרוי בזהר חמה, ומאחוריו צומחים אילנות ענפים־מצלים. בבקר בבקר, כשהייתי משכּים למלאכתי, הייתי רואה אותה בעד חלון חדרי מהלך במשעול שאננות, ופניו, פני־השׂיבה ההדוּרים, מוורידים באודם־קדים. שוּם איש לא השפיע עלי שקט כּזה, לא הלך עלי בהירוּת כזו, כדמוּת הזקן, שהיה צועד במשעול הטלוּל עם שמש־הבּקר. הוּא היה מסמל לי תמיד את הנוף התּל־אביבי כפי שנקבע בלבּי מן הימים הראשונים, בהיות עוד הארץ לפני כּוּלה שׁקוּיה דממת־שׁמש. וגם עתה, שצללי מאורעות עולים לפעמים לעכּור עלי את הוֹד המוֹלדת, הוא אחד המעטים, שזכרוֹנוֹ מאיר מרחוֹק, מעוֹרר געגועים וּמאיץ לשוּב למהר וּלשוּב.
הוּא מיוּחד בינינוּ בפרצוּפוֹ האנוּשי. אחד המעטים, שהסופר לא היה חוצץ בינו ובין האדם מעולם. רק לו עלה להפקיע את עצמו לגמרי מן השעבּוּד לדברים שבכּתב: הסופר, כל פגם האדם שידיו מלוּכלכות בדיוֹ, נבלע בוֹ מאליו, לא נתן מעולם את קולו להכתים את ניב־הנפש. מוּכתר באותה הענוה הפּשוּטה, שאינה מוּטעמה ואינה מכריזה על עצמה, היתה לו הספרוּת רק צורך הבּעה אנוֹשית – רק כעין הוספה לחסד האדם, שהיה שופע ממנוּ.
הוּא סופר עממי לפי־טבעוֹ, מוֹרה ורוֹאה, מחנך ומעורר שכל אלה נובעים אצלוֹ יחד רק מתוך צורך נפשי אחד – מתוך השתּתּפות במוּעקת האדם, מתוך רצון להקל, לנחם, וּמעט גם לשעשע. סוֹפר טנדציוֹזי הוּא זה, שהרעיוֹן המפשט מגבּיל בו את הראיה, צורר לחרות הראיה. לרבּינוביץ אין רעיונות משׁעבדים. הוא אינו נלחם על רעיון כשהוּא לעצמו. כּל רעיון הוא אליל, כשהוּא נפרד מן האדם הממשי. וא. ז. רבּינוביץ לא היה עוֹבד־אלילים מעולם.
אין זאת אומרת, שאין לו יחס קבוּע לחיים, נטיה מכרעת ואהבה מכרעת. אנחנוּ זוכרים אותו כמעט מראשית ימי בוֹאוֹ. האדם העמל, השאיפה לחיי עמלים – נטע בלבוֹ יחד עם הרוֹמנטיקה של המוֹלדת. אבל אישיוּתו ההוּמנית ידעה לזכּך את הכּל. וּכשם שהיה כל ימיו סוֹפר בלי הטעמת ספריוּתו, בלי אותה המחיצה המוּקמה כמעט בהכרח בין סוֹפר וסביבתו, כך היה גם סוֹציאליסט בלי מפלגתיוּת, בלי איבה, בלי אותה השתעבדוּת לדוגמה, שגם בני־החוֹרין ביוֹתר אינם יכוֹלים להפקיע את־עצמם ממנה. הוא נשמע תמיד רק לקוֹל־לבבו, והקוֹל הזה לא הטעהו מעולם.
מפּוֹלטבה, מוֹלדת קוֹרוֹלנקוֹ ידידו ומורו, מעיר הגנים הפּוֹרים וזמרת אוּקרינה, הביא אתוֹ את הנוֹחוּת הנפשית, האנושית. הכּל נתמזג בו מאליו, השלים בו מאליו. לא היתה בוֹ מעוֹלם מעצבנותוֹ של סופר־הכּרך, מהתלבטוּתו, מהתגדרותו במלאכתו. חן של כּפריוּת מתוּח עליו ועל מיטב דבריו. הוא אינו מתחכּם לעולם, אינו מתכּוון להבהיק, להפליא, לכסות על משהו או לגלות חדשות ונצוּרות. בציוּריו הקטנים, ברשימותיו, הערותיו, תרגומיו, אפילוּ במכתביו אל המערכות, – בכל גלוּיי־הנפש הפּשוּטים והתמימים האלה יש תמיד רק כּונה אחת: להשמיע את המלה הנחוּצה, הבּלתּי־אמצעית, לשׁתּף את־עצמוֹ אל החיים, להמעיט את מבוּכת החיים.
הוא אינו בז לשוּם דבר, אינו מבדיל בין רעיונות גדולים לקטנים, בין מעשים גדולים לקטנים. כחסידים מוּבהקים הוא יודע לקדש את החיים בדבקוּת הפּנימית, בהתעלוּת הרגעים הבודדים, – בזה שאינו מסיח את דעתו מן העיקר, שאינו שוכח לעולם את העיקר.
אין בו מבּטחוֹנוֹ של הכּשרון הספרוּתי, המתיז ניצוצות מבריקים. אבל יש לו בטחוֹן אחר, שנוֹתן לו להעלוֹת על הכּתב דברי־לב כאלה שאנו מדכּאים אותם בקרבנו תמיד לבלתּי הראוֹת תמימים ביוֹתר. והוּא, שסגנונו מחוּסר עוֹז הביטוּי וּפארוֹ, נותן לנו לפעמים דברים כאלה, שאנוּ מאמינים לגלוֹתם מתוֹך ספרים עתּיקים.
אמנוּת במובנה המקוּבל אל־נא נבקש אצלוֹ. נבקש משהוּ אחר – את ניב־האדם הקוֹלח לפעמים כּוידויּ, כתפלת עם. רק מי שהוא משוּחרר לגמרי מכּל שעבּוד של אמנוּת, כמוֹהוּ, משיג דרגה של אמנוּת לא־אמנוּתית זו. רק בנפול המחיצה האחרוֹנה שבּינינוּ וּבין מהוּת הדברים, נתרומם ליצירה כזו. כך נוצרה התפילה. ואליה מתרומם לפעמים א. ז. רבּינוֹביץ.
מה־טוֹב שבפנה חביבה זוּ שבתל־אביב הוּא עדיין מהלך לוֹ שאננוּת בפניו המוּפנים כלפי שמש־הבּקר! מה־יקר כאן זכרוֹ, זכר האדם החביב, אשר בערוֹב יוֹמוֹ חייו יזרמו עוד חמים ומלאים בצל המוֹלדת!
ברלין־גרונאוולד.
(קטעי זכרונות)
[א]
לפני עשרים וחמש שנה בערך. מערכת עתון עברי בורשה. אני יושב בקרן־זוית וכותב מכתבים לסופרי ישראל, מוכיח אותם על עצלוּתם ומזמין בשם העורך, היושב גם הוא בקרן־זוית ומעשן בלי הרף וכותב ומוחק (בעיקר, מוחק) – חומר ספרותי לחגים הממשמשים ובאים (בימים ההם מן הנמנע היה להוציא גליון לפסח או לשבועות, ואפילו לפוּרים ולחנוכה, שלא יהיה בו משהו ‘מעין המאורע’) – ושנינו, גם אני גם העורך, משתעממים. העורך היה מן האנשים, שנקל להעבירם באש ובמים מלהכריחם לכתוב שתי שורות למי שהוא, ומכיון שהייתי עוד טירון לספרות ולא צלחתי למלאכה אחרת, הוטלה חליפת־המכתבים עלי. היה משעמם עד מות לשמוע תמיד את קובלנותיהם של החברים על שכר־הסופרים, שאינו מספיק ושאינו נשלח בזמנו, ועל טעויות־הדפוס המרובות שנפלו בדבריהם (שתי הקובלנות הנצחיות של סופר עברי!), אבל היו מעטים שהיו מקבלים הכל באהבה ולא היה באים בטענות מעולם, ועליהם הייתי נח. אלה קנו את לבבי, ואליהם הייתי מוסיף משהו משלי בסוף המכתבים ונכנס אתם במו"מ של ידידוּת.
בין המעטים האלה היה, כמובן, א. ז. רבינוביץ, זה שרושם ‘בת־העשיר’ שלו עוד לא פג מלבי ושהייתי מכיר בו מרחוק, עוד טרם ראיתיו פא"פ, כי הוא איש כלבבי – אדם בלי טענות. לא אכחד, סוג זה של אנשים היה תמיד קרוב ביותר ללבי.
ופעם, ביום קיץ, כשהחום והשעמום גברו במערכת עד מאד, העורך היה יושב ומעשן בחימה שפוּכה ומקלל בדיאלקט הפולני שלו את כתבי־היד המקולקלים קללות נמרצות, וגם אני הייתי מוכן לשלוח באש את המון המכתבים הנערמים על שוּלחני, שכולם היו ממתינים עוד לתשובה, – והנה נכנס אל המערכת איש יהודי, שפניו מאירות וזקנו אוֹמר אבהות ועיניו שוחקות ורועפות נועם וטוב־לבב. אני מסתכל בו רגע. כן, זה הוא – אני מכיר בו מיד, על־פי תמונתו בין סופרי ‘השלח’ של אחד־העם: זהו א. ז. רבינוביץ.
הוא היה אז בן חמשים. בא זה עתה מפּולטבה לפני עלותו לארץ־ישראל. כולו אומר יום־טוב, כולו רענן בגוף ובנפש. היתה מורגשת רחבות זו של בן־אוּקראינה, של מי שגדל על אותם המים הרחבים והערבות הדשוּאות הגדולות, הטובעים באדם חותם מיוחד – של הומור, של ויתוּר מרצון, מעושר.
עם כניסתו נעשה מיד נוח.
איני יודע, במה זכיתי אני, הצעיר שבמערכת, שישב דוקא אל שולחני הקטן והיה משוחח עמי ארוכות, מספר לי מתוך קורת רוח על נסיעתו לארץ־ישראל, ומתוך בדיחות הדעת – על המו"מ שלו עם ‘תושיה’, כשהוא נמלך בי ושואל עצה מפי. אבל נעשינו מיד קרובים. פרצופו נקבע בלבי, ולאחר שנים, בערבי החורף שבפיאסיצ’נו, שנשארתי בה לחרוף בהרגישי, שימי ישיבתי בורשה לא יארכו עוד, – באותם ערבי־השלג כשהייתי עומד על־יד התנור המוסק, משתעשע בהרהורים על ארץ־ישראל, – נעשה שוב נוח בזכרי, ששם יושב הוא, היהודי הטוב מפולטבה – האדם הקרוב לכולנו.
[ב]
בכל חבורה, קטנה או גדולה, מאיזה סוג שתהיה, יש תמיד אחד, הזורע אור על כל בני החבורה. בזכותו היא מתקיימת. וכל חבורה, שאין עמה אחד זה, על כרחה היא מתפרדת ובטלה.
אז"ר היה בימים ההם, כששחקה לי השעה וזכיתי סוף־סוף לעלות לארץ־ישראל – אותו האיש. ברנר, ויבדלו לחיים, ר' בנימין, שמעוֹנוֹביץ, עגנון, וילקנסקי, דבורה בארון ועוד ועוד – את כולם היה מאחד האיש בבדיקות דעתו, בזיו נפשו, בשקט קולו. הוא היה מחוץ לכל סבך, מחוץ לכל אויר של טינא, של חשד – לכל מה שמטיל לפעמים צל חולף גם על קרובים בלב ובדעה. הוא היה מחוץ לעיגול הרע. כולנו בטחנו בו. ידענו: הוא דורש טוב לכולנו. איש לא חשב על זה, כמובן; אבל היתה הכרה, שאחד מן החבורה, זה שיושב בקצה רחוב אחד־העם (אז היה זה קצה הרחוב) ועושה בפנת ביתו את מלאכתו, מגן על אחדותה.
מהו הכח, שהיה קושר אדם מסובך וכואב כברנר באיש כא. ז. רבינוביץ, שאלהים עשה הכל ישר לפניו, אם לא אותה פשטות, אותו נקיון שבדעת? זוכר אני את הרגעים שהייתי רואה אותם יחד. בצל קורת ביתו של הזקן, היה ברנר כמי שמתנער מאבק־דרכים – כאחד שנמלט ונח מעצמו שעה קלה.
ומעניין – בו דבקו ביותר אלה, שהרוחות הקשות מלפפות אותם תמיד. אלה כאילו בקשו בקרבתו מחסה. והוא, שלא היה מעולם איש הפולמוס, ידע לעודד, לנחם, לחזק את ידיהם של אלה שאלהים מנע מהם את השקט, – אלה שגורלם העמידם ‘אל מול פני המלחמה’.
זהו כחו של אדם. אנשים קנאי־מחשבה כוחם להורות, להתוות דרך. כאלה מתאכזרים. כוחם בהתאכזרות זו. אנשים כאז"ר הם אחרים. כאלה אינם דנים לחובה. אינם יודעים להתאכזר. מדת החסד תמיד בידם. כלום זה פוגם? תחת זה הרי הם הם, שאינם מעלימים עין לעולם מן האדם. אלה שאלהים חונן אותם בראיה נפלאה זו, בכשרון לחשוף ולמצוא תמיד באדם את הטוב הנסתר.
וכלום אין זה הגדול שבכשרונות?
[ג]
זוכר אני, ביום לפני צאתי את הארץ בפעם האחרונה ראיתיו עומד בקרן רחובות גרוּזנברג ונחלת־בנימין ונגשתי אליו לקחת ממנו ברכה. הוא נתן בי את עיניו שכהו וברכני בהצביעו אלי בצחוקו החביב ובדברו ממושכות, כדרכו, הזהירני:
– אבל ראה, אל תתמהמה שם הרבה!…
אזהרה זו מאהבה דלקה אחרי שעה ארוכה, אך הרהרתי:
כל זמן שאתה ושכמותך עודכם לנו כאן, מיותרת כל אזהרה: קשה יהיה להתמהמה – – –
יאריך נא אלהים את ימיו!
כשרון־החיים : לחג השמונים של א. ז. רבינוביץ'
התפעלותנו מבן השמונים, שהרבה מן הרוך בה, מן החרדה המשפּחתית, היא בלי ספק התפּעלוּת מכח החיים. בבקורנו האחרון בביתו, שמחנו לראותו שוב כאשר הרגלנו לראותו זה שנים רבות – כולו צלוח, בדוּח, וּבעיניו השוחקות ניצנוּץ ערמוּמי־קוּנדסי; כמו לפני עשרים־שלושים שנה – נקי, מסודר, שוקט על שמונים שנות חייו, כאילו לא היו אלא ימים אחדים. וּבשבתנו כנגדו, מסתכלים אל טוהר שיבתו, מקשיבים לספוריו וּלזכרונותיו טלולי־ההומור, לא ידענו מה כחה של הויה רעננה זו – תום־נפש או טוב־לב או חכמת־חיים. אפשר, שהם כלוּלים כאן כולם יחד. אפשר גם, שהם קשוּרים כולם זה בזה; מתנים זה את זה. סבורים, שתום הוא אי־ידיעה; שחכמה פוגמת בטוב; והאמת היא, שכל הויה שלמה מצטרפת מפקחות ותום – שאין לעבור את שורות הימים הארוכות בלי להערים להם מעט, בלי להתמם מעט, בלי לעשות את עצמנו לפרקים בלתי רואים… סבורים, שהחיטוט הוא סימן לחכמה יתירה. אבל יש מי שמדלג על תהומותיו בלי להרים קול, בלי לעורר את פריצי החיות, דוקא מתוך ההכרה העמוקה שרק בערמוּמית זו אפשר לפייסם במקצת.
שמונים שנות הויה ללא פּגם הן, כשהן לעצמן, כשרון חיים רב. אין לעשות זאת בלי חכמה מיוחדת, בלי איזה “טקט” מיוחד, רבותי! אנחנו הרי כולנו מומחים לקלקל, לבזבז את חיינו, ואנו עושים זאת על הרוב מתוך חכמה מסוּפּקת. אבל אריכות ימים היא, אולי, הגדולה שבחכמות. מימי עולם נחשבה לזכות, לחסד. מימי עולם אנו מתעכבים על יד, תמהים ושואלים לסוד כחה – אולי נדע גם אנו לשמור על ימינו מכליון.
אולי זהו פשר החגיגה הגדולה, שמעוררת בנו כל זקנה מבורכת: היא שבה ונוטעת בנו בטחון בחיים. היא נעשית לנו דוגמה, ואנחנו שבים וּמאמינים, שכל חדלון אינו אלא משגה – מעין ‘הלכה, ואין מורין בה’, שספינת־חיינו מתנפצת אל הסלע רק בשעה שאנו מסיחים דעת מן ההגה.
אלמלא עמדה עריסתו בשנות הששים, ימים של פוזיטיביות וּמלחמה עם כל גלוי רומנטי בשירה וּבחיים, היה אולי, כותב בעיקר מעשיות־עם יהודיות – מאותן המעשיות שהוא נותן לנו בשנים האחרונות מזמן לזמן, שאין בהן כל צירופי־סגנון מיוחדים, ודוקא משום כך הן נקבעות בלב כחטיבה טבעית שלמה. אבל בכל מה שיספר לנו יש מאותה אמונה בתיקון החיים; יש מאותה חמימות לבבית, שאור לה כאגדה. ואם העיקר בכל יצירה אינו אלא האחדות שבריתמוּס, תמה אני, אם רבים בינינו השיגוה כמוהו. דוקא משום שאין כאן לעולם אימוצי־סיגנון, שהכל צומח כאן ללא אונס, הוּשג משהו, שהוא יקר מכל צירופי־בטוי מתמיהים: חן של מתנת־טבע גמוּרה, של יצירה העומדת על גבוּל של דברים שבעל־פה. לפי דוגמאותיה הטובות ביותר של זו אנו באים שוב לידי מסקנה, שלא העושר המשוקע, כי אם היושר שבבטוי היא נשמת כל יצירה – שרק היא מקנה זכות בעלות אפילו על דברים לקוחים ממקורות אחרים. כאן נעוץ הקנה של כל מקוריוּת אמתית. לדוגמא יכולים לשמש לקוטי אז"ר – דברים שתורגמו לכאורה, ואף על פי כן אתה טועם בהם טעם של מקור. צבע הנפש הוא, שאינו נמחק לעולם. לא מה שמצוּי מאציל על הדברים זיו יקרות, כי אם מה שאין בהם: הסיגים החסרים. מתכת אצילית אינה תמיד מתכת יקרה, אבל תמיד מתכת נקיה.
הדיקציה הנקיה של האמן היא פרי התאבקות, פרי נצחון על התוהו. גם בהבעתה העצורה ביותר היא אינה יכולה שלא להכריז על כבוּשיה. הדיקציה של איש־הטבע נוצרת מאליה. אין בה כלוּם מן הבליטה. אבל אם תמצית נקיה של אמנוּת מעוררת הערצה, – תמצית נקיה של טבע מקרבת, משתפת, מצוה אמוּנה.
שמונים שנות חיים. שנות עמל. חוט לבן ארוך ללא סבך, ללא היתק. שמונים שנה חי ועבד, למד ולימד, קנה חכמה וקנה נסיון, דרש לאדם ודרש לאלהים, וּבכל אשר הלך וּבכל אשר עשה לא בקש אלא שנהיה מעט טובים יותר, מעט מכוערים פחות – לא לעלות על האדם, כי אם להגיע אליו, על כן יכול לשמור שלימוּת נפשו בעברו מדור לדור וּמתקופה לתקופה, – יכול לאַחד בקרבו מה שלא ניתן לכאורה להתאַחד. מבחוּץ יש כאן הבדל צבע, אבל מבפנים הכל מתמזג מאליו. הנפש היונקת ממקור הנגינה אינה מבחנת בצבעים. יש מי שניתן לו שלא להבחין בקליפות, וגם זה הוּא מתן של חסד, שלא הכל זוכים לו.
כ“ט שבט, תרצ”ד
שמעון פרוג
מאתיעקב פיכמן
ביום סתיו בהיר, סתיו דרומי מלא רוך של פרידה, נפרדה אודיסה היהודית מעל משוררה הנערץ. ליום אחד זה הוסחה הדעת מכל המאורעות – אפילו מבלהות המלחמה. מוֹדעת האבל הגדולה על מות משוררו הלאומי של עם ישראל, שנתפרסמה בשם היהדות האודיסאית כולה, משכה מאז הבוקר אוכלוסים רבים אל דירת המשורר שבשדה־קוליק הרחב. כל מי שנכנס וראה מה שעשתה במשורר האומלל יד המחלה הממושכה, יצא מן הבית מזוּעזע עד היסוד בו. אבל עם ערב, כשהיינו מהלכים אחר מיטתו על אדמת הערבה החמה והשוקטת שבדרך לבית־העלמין, כעין שקט ירד על המלווים כולם. היה הרגש ששקיעת המשורר נתלכדה עם בוקר חייו הרחוק, שנצנץ גם הוא על פני הערבה הרחבה הזאת, ושרגבי עפרה החמים ימתקו להולך כתום סבלות חייו. וּבשובנו עם דמדומי ערב העירה, היה רצון לשוב וּלזמר את חרוזיו הענוגים, שהיו שקוּיים עצב נעורינו המשכים:
הִנָּשְׂאִי נָא נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל
בִּמְּקוֹם שָׁם עַרְבַת־הַזָּהָב מִשְׁתַּטַּחַת,
רְחָבָה כְּעִצְבוֹן לְבָבִי הַגָּדוֹל,
כְּצָרַת נִשְׁמְתִּי הַכּוֹאֶבֶת.
כמה פעמים הייתי שומע שיר זה יוצא מפי ביאליק, שהיה מתרגש ביותר בזמרו אותו! כולנו אהבנו את השיר הזה, אבל לביאליק היה זכר נעוּרים, מעין שיר־מולדת. הוא נשאר כל ימי חייו נאמן למשוררו, כשם שנשאר נאמן למנדלי וּלאחד־העם. לא שכח מה שהעניק לו פרוג, בימים שעמד עוד בעירום אביבו וּבקש משען לנפשו וּלשירתו. הוא בכלל לא שכח את ‘מאשרי נעוריו’, – אלה שהיו כטל לנפשו בראשית דרכו.
באותו יום סתיו, כשהלכו אחרי מיטתו בני דורו וּבני גילו משנות השמונים – אנשים כאוּסישקין, כרבניצקי, כביאליק, עוד היה מורגש, מה שהיה פרוג לדור הראשון שבא אחר ההשכלה. היה מורגש משוררם של הבילויים, של חבת־ציון המוקדמת. שנות השמונים היו חסרות משורר עברי אמיץ, שבכחו לתת ניב לאותו יגון רענן ראשון, וּלאותה ביאת־אושר ראשונה, שהקיפה דור הולך ודור בא. השירה העברית לא נתנה אלא זמר לבבי אחד – את ‘משאת נפשי’ של מאנה. שירי ציון האחרים היו ברובם ריטוריקה רשמית גרוּעה, מין סורוגט תפל, שמשהו ממנו נגרר אחרינו ימים רבים. את הבמה, שנתרוקנה אז ממשוררי ההשכלה הגדולים, תפס כל שנות השמונים, – וּבדין תפס! – שמעון פרוג. בשיריו פרח היגון וּפרחה התקוה – לב התקופה פּעם מתוכם בתרועה וּבדמעות יחד. כל־כך נוער ורחמים, רנה וּתפלה עלה מהם, שלא היה מקום לשאול, מה ישן וּמה חדש כאן בביטוי. הניב היה צנוע כדשא האביבי, וכמוהוּ מנומר, שש בצבעיו התמימים, – כמוהו שקוי טל של רגש, שהציף את כל הלבבות.
גידולי שירה ראשונים שבכל תקופה, תוספת כח להם תמיד וחן אביבי – משום שזמן גידולם קצר. בשנות השמונים של המאה שעברה נשאה השירה הזאת על גליה הרוננים חדוות אין קץ. הבחור בן המושבה החרסונית, שלא הביא עמו אלא ידיעות של בית־ספר עממי, וּבדרך נס נמצא לו אחר־כך פקיד רוסי, שלמד אותו פרק בהלכות המשקל השירי – נתפרסם עד מהרה, נקרא לפטרבורג הבירה והצליח ונשא חן בכל אשר פנה. שפע של כח ושמחה הביא עמו כפרי זה – שפע של כשרון ושמחת יצירה. הוא כתב שירים ליריים, אלגיות, הימנונות, בלדות. לקח מוטיבים מן התנ"ך, מן האגדה, משירי העם וּמספורי העם. בכל היצירה המגוּונת הזאת הורגשה שיבת הדור אל עצמו, – הורגשה התרפקות על ערכי היצירה העממית, שההשכלה נהגה קצת זלזול בהם. ואם כי אמן גדול של הבלדה פרוג לא היה, ושיריו הספוריים לקו במליצה וּבאריכות, – הנה לדור ההוא שלא הבחין הרבה בשירה, הפכו גם חסרונותיו למעלות. שירים אלה הסבירו, הטעימו, יצקו חמימוּת לתוך נפש הדור, שהיתה צמאה לתנחומים.
המשורר הלך וגדל. איש לא הטיל ספק בכשרונו. הבקורת הרוסית הראתה לו פנים שוחקות וראתה בו אחד ממשוררי התקופה החשובים – קל וחומר הבקורת העברית. אפילו הארי שבחבורה, יל"ג בכבודו וּבעצמו, נתבטל בפניו וכתב לו על ספר שיריו את החרוזים הלבביים:
הֵא לְךָ קוֹמֶץ עָלִים! הֲפָךְ בָּם, כִּי בָם שַׂמְתִּי
אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי בִּימֵי חֶלְדִּי חָלַמְתִּי,
וּבְעֵת גַּם חֶלְדִּי זֶה לַחֲלוֹם עָבָר יֶהִי,
הֵן אַתָּה לְחוֹלֵם בִּמְקוֹמִי אָז תֶּהִי.
רוּחַ שִׁיר אֲדֹנָי פַּעֵם תְּפַעֶמְךָ
וּבְלִבְּךָ תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבַת עַמְּךָ,
וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפָתְךָ אִם אָמְנָם אֵינֶנָּה,
כָּל בְּנוֹת שִׁירְךָ לְשִׁבְרֵנוּ תְהִימֶנָּה!
לכל משורר יש שעה גדולה בחייו, שרוח יצירתו מכוונת כולה וּמקבילה כולה אל רוח התקופה, – שהוא מביע אז את כל מה שמתרקם בחביון חייה. תקופה כזו היתה לפרוג בשנות יצירתו הראשונות. לחרוזו לא היה מעצור. הוא כתב בקלות מפתיעה. פרישמן, שהיה בימים ההם עובד ב“היום” הפטרבורגי, אהב לספק על פרוג הצעיר שהיה בן גילו. כשהיו מזדמנים יחד, הוא, פרוג וד"ר קנטור, היתה כל המערכת מזועזעת מצחוק, מבדיחות, מחדוה של נוער; ותוך כדי התלוצצות היה כל אחד מכין מה שהוטל עליו: אחד את המאמר הראשי, שני – את הפיליטון, שלישי – את השיר. פרוג התחיל כותב אז פיליטונים בחרוזים לעתונות הרוסית. כתב שירים ופיליטונים גם באידית. נדמה היה כי חרות יצירה זו לא תעכר לנצח. אכן תוך כדי צהלה זו, היתה פתאום נחה על פרוג רוח של עצב עמוק, וּבמעמד נפש זה היה מסוגל לכל הוללות, וּבלבד להטביע את יגונו. פעם – ספר פרישמן – בא אל חדרי בלילה, וּבלי להוציא אף מלה מפיו כבש את פניו במיטה והתחיל בוכה בכי נואש כזה, שלא ידעתי מה לעשות… המעבר הזה משמחה ליגון היה בלתי־מובן, אבל העיד על הבדידות הגדולה, שהקיפה את המשורר בבירה הצפונית הקרה.
האמנם הרגיש כבר אז את הקללה הגדולה הרובצת על כל יהודי הכותב בלשון נכר – מה שהרגיש היינה וּמה שהרגיש ווסרמן: את חוסר האויר, את ההתנכרות ההכרחית, את עכירת המעין בעודנו פתוח כולו? לכאורה, הרי היתה שירת פרוג מכוונת כולה לעמו, אבל הוא חי בעולם זר לו, כתב בלשון שלא היתה לשונו האחת והיחידה, ואי־יכולת זו של קרבה גמורה, של התמזגות גמורה עם העם, עם נשמת העם: כל זה הכביד על לבו מיום ליום יותר, וּבעוד כוחו עמו, נבא לו לבו בסתר, כי לא יחזיק מעמד ימים רבים; כי כל אותו השפע הרב של כשרון, של נשמה – יום אחד יתנדף כולו, ורק בני גילו וּבני דורו יזכרו את ימי פריחתו הגדולה, הימים שבא עם נפשו המלאה אל אחיו לבנות אתם וּלנחמם, ולא היה אז לב שלא נענה לקול כנורו.
למביני דבר היה אמנם ברור מיד, כי שירה זו, היונקת כולה מלב מלא רגש, אינה מבוצרת ביצירה של בטוי שלם, של תרבות שלמה – שהתלבלבות מהירה זו היא אביבית כולה, שירת־בשורה שלא נוצרה אלא לשעתה. אכן שירה זו היתה מלאה כולה חן של נוער וצמאון למרחב. הדור לא הוכשר לשירה אחרת, לא חפץ בשירה אחרת. הוא חפץ להאמין, לבכות, לקווֹת, – לשמוע את קול לבבו. אלהים ברך את השדות, את העמקים אשר ראה המשורר בילדותו, וצבע ירוק זה נתמזג עם צבעי המולדת הרחוקה, שקול שביה הראשונים הגיע מרחוק. הדור מחזיק טובה לכל מי שיודע לכוון את קולו אל לבו, אל מדת קליטתו. שירה כזו אינה שבה לאחור חנם, ואפילו היא עוברת – עוד קולה עולה מתוך שירת הבאים אחריה.
אושר זה של ההכרה להיות נשמע, הוא שחיזק את פרוג הצעיר. הוא, שבא מן הדרום, הביא עמו ריח האדמה הטובה, אדמת־חריש ברוּכה, – הביא משהו של יהודי ש’מחוץ לתחום'. הוא בא לספר על פלאי שדה אלה, על מרחב זה שגידל אותו – לספר ולשמוח; וּבעוד שירוֹ בפיו באו ימי הדמים של שנת 1881, הוא התבייש לספר, התבייש לשמוח, אור הדשא הירוק הועם בבת־אחת, וּמלבו התפרצה הזעקה הגדולה:
מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?
אכן הוא היה יותר מדי ישר־קוֹמה, יותר מדי בריא־דם מכדי להכנע, ושירי ציון אשר שר לדורו, מלאו עוד ימים רבים לשד ירוק של צמיחה ראשונה. אפילוּ בשירי העצב הליריים, היה משהו מזה, שנצטרף ברננתו הערבית אל הליריקה העברית הצעירה שצמחה אחר כך. מי שחפץ להכיר השפעה זוּ של שירתנו, יקרא את שירי ביאליק הראשוניים – מ’הרהורי לילה' עד ‘אל האגדה’ – בכולם יכיר עקבות ניגונו של פרוג, אם גם הקול כאן אחר, כמובן, וההתנגנות אחרת. ואמנם אך נשמעו פעמי ביאליק, כאילו נחבא קולו של פרוג. הוא מרגיש, כי עם בואו של ביאליק שכינת ישראל חזרה לאכסניה שלה. ביצירת העברית ראה אות התחיה וּפלא התחיה של עם ישראל, וּפיו מלא רחשי הודיה וּברכה לאלה שבאו לרשת את מקומו:
וּבְרוּכִים עַד הָעוֹלָם יִהְיוּ נָא,
אֲשֶׁר בִּימֵי עַבְדוּת וּדְאָבָה
לִתְחִיָּה הֵקִימוּ אֶת שְׂפָתֵנוּ,
שְׂפַת קָדְשֵׁנוּ בַּהֲדַר נִיבָהּ!
בינתים החלו מנשבות רוחות אחרות בספרות הרוסית. בסוף המאה קמוּ גם ברוסיה משוררים סימבוליסטים, או סימבוליסטיים למחצה. שירת היחיד נעשתה עיקר, וּפרוג לא ידע שירה אחרת חוץ משירת עמו הנרדף. גם בנידון זה היה דומה לביאליק. חייו הפרטיים נדחו כליל מפני חיי הכלל. יותר נכון: חיי העם היו חייו. חיים אחרים לא היו לא. בשירת רוסיה הצעירה נראה מיותר. עם כל כשרונו הגדול לא נצטרף למניין החדש. הוא עמד מחוץ להתפתחות של הסגנון המעוּדן המודרני, של הצורה המטופחת. שירתו היתה שירת הלב הכואב וקולו – קול שקוי דמעות רותחות. מי נתן דעתו אז בספרות הרוסית על שירה כזו! – פרוג ראה עצמו נשכח ועזוּב. על יסורי נפש אלה נוספה עוד מחלה כרונית קשה, אשר כרסמה מעט־מעט את חייו. תקופת העליה עברה זה כבר. משוררים מסוגו של פרוג כוחם יפה לתקופה מסויימת. אבל הוא לא ידע שירה אחרת – הוא המשיך את שירת נעוריו בעוד שהנעורים היו רחוקים מאחריו.
בימים ההם, בראשית ימי המלחמה, נזדמנתי עמו ראשונה באודיסה, בבית רבניצקי. למרות המחלה לא נסה עוד לחלוחית עלומיו. פניו היו עדינים, הלבוש אלגנטי. טפוס בלונדי היה, בהיר עינים – אדם בעל חן. חותמו של ילד שעשועים היה טבוע בכל חזותו, אם כי החיים לא פנקו אותו עוד בימיו האחרונים. כן, פה ושם נתנה כבר השלכת בו את אותותיה. אכן, איש לא יכול גם לשער, ששקיעת חייו קרובה כל כך.
בימיו האחרונים של פרוג, קרה דבר, שיש בו משום סמל לכל יוצר עברי, שמזלו גרם לו להיות כל ימיו שבוי בתרבות נכריה. המשורר, שכתב את רוב שיריו (חוץ מאילו חרוזים ארעיים), ברוסית וּמיעוּטם באידית, התחיל כותב עברית. הוא היה כבר חולה אנוּש וימיו היו ספוּרים, איך הגיע לידי כתיבה עברית זו, בשעה ‘שכבתה האח ודעך אשה’? חידת נפש היא, – חידת הנשמה היהודית. סמוּך לשקיעה, בהבהב הפתילה האחרונה, אמר המשורר האומלל לדבוק בלשון עמו הנצחית, לשפוך את נפשו בה ברגעיו האחרונים. לא היה סיפק בידו, כמובן, אלא לכתוב שירים קטנים אחדים. אבל עצם העובדה שהמשורר הגוֹוע נאחז עם השקיעה בלשון העברית והקדיש את שיר הפרידה האחרון לאמו – מרעישים את הלב ואין לקרוא בלי דמעות תפילה אחרונה זו שהתפלל המשורר בשפכו את נפשו בחיק אמו:
כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים
שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי
חַי בִּלְבָבִי, זַךְ וּבָהִיר,
הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: אִמִּי.
אִמִּי, אִמִּי! – תֵּבְךְּ לִבָּתִי
וְתֶהֱמֶה כַיּוֹנָה.
שִׁמְרִי, נִצְרִי הַשַּׁלְהֶבֶת
הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!
בחרוזים המעטים, הפשוטים האלה, אולי נתגלמה כל מהותו של פרוג, נתגלמה רוחו בעצם תוּמה.
ראובן בריינין
מאתיעקב פיכמן
לחג־יובלו
בתקופה קשה בחיינו וּבספרותנו אנו חוגגים עתה את חג־יובלו של בּריינין, בשעת דלדול האומה ודלדול מיטב כוחותיה, בשעה שאנו זורעים מעט, וקוצרים עוד פחות מזה, בשעה שרוב האומה נחתך כמו בקרדום כבד, והפּזוּר וּבזבוּז־הרוּח הגיעו למרוֹם קצם. גם בעל־היובל עצמו, איש־האמונה, שהיה כל־ימיו סמל ההתעוררות וּמעין לא־חרב של התלהבות, – כמה הוא רחוק עתה ממרכז העבודה והיצירה, כמה הרבּה לבזבז את אוצרות נעוּריו, את אש־האלהים אשר נשא בקרבו! זה ימים רבים הננו רואים אותו נאבק עם עצמו, נלחם עם גורלו. אם בו האשם, שבתקופת בגרוּתו לא ידע לשמור על כוחותיו, לרכזם ביד חזקה – לשמרם בעד אותן העבודות הגדולות, שאליהן הכין את־עצמו בסתר אהלו, או החיים עצמוּ ממנו, והוא היה אנוּס לפוֹרר את־עצמו ולשבור בנטפים בודדים את צמאון היצירה, – אך בשאון הימים וּבטרדות הימים ירד הרבה לטמיון, זוֹרה הרבה לרוּח, וּבהמונה של הארץ החדשה נבלע מעט מעט קולו הקורא, קול מבשרה הראשון של ספרותנו הצעירה. אני אומר זה בגלוי וּבפשטות. למה נכחד את זה, ואם גם ביום חג? בריינין בעצמו יודע, שאין אנו מתכוונים בזה למעט את דמוּתוֹ. אהה! מן ההבטחות הרבות, שהחיים הבטיחו לנו ושאנו מבטיחים להם, אינו מתקיים אלא מה שנוציא בחזקה משיני הגורל. בימי הנוער, בהגיע אלינו בראשונה קול ה' הקורא אלינו, אנו פורשים את הכנפים הרחבות, ואולם עד־מהרה הן נתקלות באויר הריק אשר מסביב, וּמן הרב, השמור לנו, יש אשר נשמח להציל גם את המעט. ביום יובלו של בריינין אנו זוכרים את מה שהיה לנו, מה שהיה לספרותנו.
בשנות השמונים של התקופה שעברה החל. אלה היו שנות הדמדומים, ימי התקווֹת. באַויר נישא ריחוֹ המתוק של ערב־חג. סגנון חדש נולד, קל ורך ונוח, שהעלה הד געגועים וּמשאות־נפש, כקול פלגי האביב בערבי אדר. כנוֹדדים קלי־סבל באו סופרי־התקופה החדשים. המעבר מגורדון, זה האַטלס של עניינו הכבד, אל יגונו האביבי של מאַנה, וּמסבכי המליצה של סמולנסקין אל כרי־הדשא הבהירים של פרישמאן וּבוּקי בן־יגלי, היה כה נעים, שכל הלבבות נפתחו לקראת השירה הענוגה החדשה. הכל נמלטו מן הקפאון, מגני־החורף של ההשכלה. הכל היה עוד מטושטש, עוטה ערפלי בוקר. לא רק השירה, כי־אם גם הפּרוֹזה עטתה מעטה לירי. רגשות צעירים יצרוּ ספרות נוער. רק הבקורת לא נענתה לרוחות המנשבות החדשות, וּפניה עוד היו קודרים וזועפים כתמול שלשום.
אותה שעה בא בריינין. הוא כבר לא היה יחיד. קדם לו במקצת פרישמאן. אפּשטיין, קנטור, טביוב היו מבני־לויתו. אך הוא נבדל מכולם. הוא היה איש־הבטחון. הבהיר, הנלהב, המאמין. הוא בא בלי מרה־שחורה, בלי טענות, בלי מרירוּת. אני לא קראתי את ‘גסיסת הסופר’ בזמנה, ועכשו, כמובן, אין בה מן החידוּש. ואולם ניתן גם עתה לשער, מה רב היה הרושם שעשה הציור הלירי הזה אז על הקורא העברי. אותו קורא, שהיה רגיל למצוא בדברי־בקורת התחכמות ופלפוּל וחריפוּת, שהמבקר היה בעיניו איש־הזעם עם הרצוּעה ביד, השמח על כשלון הסופר כעל שלל רב, – שאינו מבקש בעצם אלא לגלות את המוּם ואת הפגם ואת כל סימן של רפיון, – קורא זה ראה פתאום לפניו חזיון חדש: אַפּוֹתיאוֹזה של הסופר. זה היה יחס חדש. המבקר נתגלה כידיד, כתומך, כמשורר. זה היה כל־כך זר בימים ההם, שגם בעיני גורדון, שהדפיס את ‘גסיסת הסופר’ ב’המליץ', היתה זרה יצירת־נוער זו של בריינין, המלאה כולה אהבה והערצה ורחמים כאחד. בציור רפה זה כבר צללה הנימה החדשה – הכרת הטרגיוּת של הסופר העברי. בריינין המבקר בא בלי טענות, בלי דקדוקי קטנות. הוא לא בא לתבוע את מה שאין בסופר, כי־אם לגלות את מה שיש בו. וזה היה העיקר. כל־עוד הבקורת אינה יודעת לתבוע מן הסופר מה שהוא יכול לתת, שהוא מחוייב לתת, עדיין לא יצאה מכלל ברבריוּת.
המוֹמנט היחידי, שגם בריינין חטא כנגד הבקורת האמיתית, בהתעלמו מאישיותו של הסופר, שרק היא עשויה לשמש נקודת־מוצא לכל בקורת, היתה השתערותו הידועה על גורדון. פרקי־הבקורת האלה, שהתעללו בגוית האריה המת, היו, כשהם לעצמם, לא רק חטא, כי־אם אַקט של חוסר־תרבות. ואולם זאת היתה אחת מאותן העברות, השקולות כנגד כמה וכמה מצווֹת. זאת היתה ההתנערות הראשונה, התפּרצוּת הנוער ועזוּת הנוער. זה היה מפעל ריבוֹלוּציוֹני ברוּח – אוֹת הזמן. מתוך תרוּעת־המלחמה שב־י־הבקורת האלה עלתה תביעת־התקופה האכזרית לפנות את המקום לשירה החדשה, להכשיר לה את הלבבות. הבקורת, כיצירה, פעמים אינה יודעת רחמים. חובתה היא גם לעקור, ואולם רק לשם הפראה, רק לשם היצירה החדשה. גורדון היה ארז קשה יותר מדי, למען שייעקר כולו ביד הרוחות החדשות; אך לזמן־מה נתקלש צלו הכבד. מחיוּכה החם של הליריקה הצעירה הוּקל העולם, הוקלו הלבבות, וענק־ההשכלה נסוג אחור, נצטמצם עד כלוֹת ימי האביב.
פרקי־הקטגוריה האלה, שעוד רב התום בהם כל־כך, עד שהם מעלים, בהקראם עתה, גם צחוק קל על שפתינו, היו מפעל הגבורים הראשון בבקורת העברית הצעירה. הם סימנו בחרט אדום את גבולות התקופה. עד־כאן נלחמו כנגד הבטלנוּת, כגד הזיוּף והמליצה; עכשו לא נלחמוּ אלא בעד השירה. לא בשם השיטה ולא בשם הרעיון, כי־אם בשם השירה עצמה. עד־כאן היתה שולטת הספרות, היצירה מדעת, פרי הרצון וּפרי הנטיה; מכאן ואילך מתחילה ממלכת השירה, היצירה משפע פנימי, הברכה הסמויה מן העין. על־זה הכריז בריינין בסגנון מלא פתוֹס, בקול מלא אמונה ונוער, הוא היה לא רק המודיע על ערכי־השירה החדשים, – הוא קרא להם, הוא עורר את הצמאון אליהם. דבריו עודדו, העירו עוז, דפקו על הלב כרעמי־קיץ, כהכרזת־השחרור. מאז לא היה צורך עוד ללמד זכות על החדש, לפתוח לפניו את השערים. לאחר בשורת בריינין בא כמבואי עיר מבוקעה. רק זקני התקופה עוד רעמו פנים מעט, אך הנצחון היה מכריע, ואיש לא יכול עוד להסב את גלגל שירתנו אחורנית.
את בריינין זה אנו זוכרים עתה ביום יובלו ברגשות־תודה. הוא היה ידידנו תמיד, ידידה של ספרותנו הצעירה. הוא חי עליה, היה חרד לה, היה שמח על נצחונה, היה המסייע לנצחונה. הבקורת היתה לו תמיד אמצעי לגדל, לטפח, לעורר את הכוחות השפונים. הוא לא עשה אותה פלסתר, לא הכניס בה פניות, לא הטיל בה את הזוהמה של קטני־הנפש ולא את הארס של מרי הנפש; כי־אם עמד תמיד בין הקורא וּבין הסוֹפר, וּככל אשר עצר כח, לימד, חינך, הרס את המחיצה שבין הקהל המפגר וּבין התרבות העברית החדשה.
את זה אנו זוכרים עתה – את בריינין הצעיר, זה שהרים את נס התקוה, זה ששמו היה מאיר לנו אז, לפני ימים רבים, מבין השמות המטשטשים, הזרים, כאַמת־מים מבהיקה. הוא היה אז בין המעטים, בין הסוככים, המנחמים, בין אלה שהיו כציוּנים עליזים על דרכנו. השם בריינין היה מעלה צלצול נעים, צלצול מלא בטחון. באמירת ה’הן' שלו היה מן המרגיע והמעורר כאחד. בסגנונו היה זרם דק, שקוף עד־היסוד. צלוּל היה קוֹלוֹ, וּצלוּלים היו הרגשות, אשר פּעמו את שורותיו הנאות. התקוה היתה מצהילה את כל אשר כתב. מכתביו על הקונגרסים נפלו כטל על לב צעיר וזקן; הד גאולים עלה מתוכם. וּרשמיו, זכרונותיו, ציוריו – על הכל היה שרוי אור. לב הסופר היה סופג כספוג את צלילי החיים החדשים. הוא היה שכוּר החיים האלה, שכור התרבות החדשה. הרנסנס של האנושיות והרנסנס של עמו נתלכדו בלבו הצעיר, הדורש טוב, המלא חסד.
הוא בא בשם התרבות המערבית. זה היה לו קנה־המדה הנאמן. הוא היה לומד וּמלמד, היה קולט את הערכים הזרים תמיד על־מנת להעבירם לנו, למזגם – לנטוע את כל נטיעה נאה, שגילה בנכר, בכרם עמו. לא תמיד היה סיפּק בידו לעכל את כל זה, לא תמיד היו הכוחות מספיקים להעביר את השלל הרב. אך תלמיד נאמן היה תמיד. למד מטן, למד מברנדס, והתאמץ לבנות את הבקורת העברית על יסודי המדע. הוא היה הראשון אשר יצר את מקצוע הביאוגרפיה, אשר הקים את בנינה על יסודות מתודיים. ספרו על מאפו היה רכוש לספרותנו. הביאוגרפיה של הרצל, לכשתצא כולה, תהיה ברכה לקוראיה. אפילו ספרו על סמולנסקין, שיש בו איזה פגם נסתר, הריהו רכוש.
אולי הוא ביאוגרף יותר משהוא מבקר. כאן גילה יכולת של עבודה, של שיטה. אל אָשיות היוצר ורקמת התפתחותה הגלויה והנסתרה הוא חודר באלפי שבילים; את הסביבה, את האטמוספירה הרוחנית של התקופה הוא לומד לדעת מתוך רמזים ורמזי־רמזים. במקצוע זה הוא משקיע אהבה, כח של סבלנות וּמסירוּת רבה. מה רב היה הרכוש, שהיה מעניק לספרותנו, אלמלי היה עוסק במקצוע זה כל הימים ולא בקטעי־המאמרים שבעתונות, האוכלים את הסופר מגו ועד־נפש, כרוחות־מדבר יבשות!
כשאנו סוקרים את מפעל בריינין סקירה כללית, אנו באים תיכף לידי מסקנה, שאין לנו ענין רק עם מבקר טיפוסי, שמלאכתו בכך. הוא יותר ממבקר ואם גם פחות ממנו. הוא איננו מאלה, שהספרות הקימת בלבד משמשת בסיס ליצירתם, להשקפותיהם. הוא היה תועה מזמן לזמן גם בעצמו בגני השירה.
לא מעניני הפעם לעמוד על ערך יצירותיו הפיוטיות, אך אין ספק, שרק צמאונו הפנימי ליצירה, להתחדשות, רק כליון נפשו העצום לשירה החדשה, לחיים חדשים, היו מטילים רעננות רבה כל־כך בדבריו הראשונים, ברעיונותיו שהיו תמיד כעין הכרזות שהשמיע הד כתרועות שופר. רק האש הזאת, שהיתה בוערת בנפשו ההוֹמה, השוקקה להפראה עצמית, נתנה בפיו את הדבור הלוהט, את העוז לדרוֹש, להינבא, לבשר. הוא היה מאותם המבקרים, אשר יזיזו אותנו ממקומנו בכח־רוחם, ברצונם, מאלה שיקדימו לבוא, לסוֹל את הדרך לבאים אחריהם. בבואו היה בין המעטים. אך ידוע ידע, כי עוד מעט יבואו רבים אחריו, ועל כן ליווה את דבריו תמיד הד פעמי־הנצחון.
כאלה יוולדו תמיד על סף תקופה חדשה. כל אשר ירוּקם עוד בלב היחידים בחרדה, ייחשף לעיניהם באורות־שמש. הם השליחים, נושאי האבוקות בעוד הערפל יכסה ארץ. הם בונים את היכל־זמנם ונבנים ממנו כאחד. קולות הבוקר הם, המחרידים אותנו מרבצנו, המקימים אותנו על רגלינו. הם אינם משוּעבדים עוד לשום כת, אינם נשבעים בעצם לשום שיטה. דגלם – רצונם, רעבונם ליצירה וּלמכמני ההויה.
אם מילא בריינין את כל ההבטחות ואם לא – את שליחותו עשה. איש מאתנו לא ישכח את אשר היה לנו בנעוּרינו, אשר העניק לנו, את אשר העניק לספרותנו בעודה באיבּה. הקף רצונו היה תמיד גדול. בכל אשר עשה, היה עוז של תנועת־חיים, היתה ראשית תכנית של עבודת־חיים גדולה. הרבה פיזר בדרך והרבה אבד מאליו; אך זה שכל־כך יפה היה אביבו, ראוי הוא שיזכה לימי אסיף מבורכים.
יוסף קלוזנר
מאתיעקב פיכמן
קוי הערכה ליום הולדתו הששים
בימים נטולי־יופי אלה, ימים של מלחמה קשה עם ההזיה הישראלית ששבשה והטילה את צלליה על חיינו, הגיע לשנות זקנה יוסף קלוזנר, אחד מראשי המדברים וראשי העושים לקדמת ספרותנו יותר מארבעים שנה. לאסוננו הגדול נמצא גם הוא בין אותם הסופרים העברים המתקדמים, שנתנו עד עתה את ידם, לוא גם למחצה או לשליש, לתנועה רבת־הרס זו, שהכניסה לתוך חיינו בלבול ופראוּת ושקר לאין גבול, שכשהם לעצמם (אילו גם נלחמו לרעיון של בנין ולא לצללי־תוהו!) המשיכו כבר חוט של כיעוּר על הרעיונות הקדושים לנו ביותר. במצב כזה וּבנטיה כזו לביטול, הקשורה בנו מאז וּמעולם לגבי אנשים ‘שהקדיחו את תבשילם’, עלולים אנו לשכוח את מה שהיה לספרותנו האיש קלוזנר בבוקר תקופתנו, ואין ספק כי גם הרחיק מעצמו לא מעטים מחבריו, הרואים במנוד־ראש את פרפוריו בסבך הניגודים, שהוא מתאמץ ליישבם וּמסתבך בהם יותר ויותר. ברם, ‘אין עבירה מכבה תורה’, ועם כל רגשי הצער והמבוכה המתעוררים בנו בראותנו את האיש, שנלחם כל ימיו לתרבות עברית אנושית, שכל צרות־מוח לאומית היתה שנואה עליו, והוא נענה עתה לאלה הנתמכים במלחמתם על האידיאולוגיה של הריאקציה העולמית, זו שקמה עלינו לכלותנו בכל ארץ וּמדינה – איננו רשאים למנוע את ברכתנו והערכתנו מסופר רב־פעלים ורב־זכויות, שאתו הלכנו ימים רבים ושחלק לו בכבושי התרבות הגדולים של התקופה. ידענו מאז את נטייתו של קלוזנר לפסיבדו־הירואיקה זו, המביימת חזיונות רומנטיים לפי דוגמאות מן העבר שבלי התום הקדמוני (שרק הוא ממשיך עליהם יופי טרגי) אינם אלא משחק מסוּכן לנוער, שחובתנו לחנכו קודם כל לאותה התמדה של מעשים וּלאותה מדה של סבלנות וּמשמעת של בנין, שרק הן מסמלות לאומיות בריאה. אבל עם כל זה לא ציירנו לעצמנו מעולם, שהוא, רחב־הידיעות וההשגות, יתן ידו לריאקציה היהודית של זמננו, שתצויין בתולדות האומה כאחד הגילויים האיומים ביותר במלחמתה הנצחית של התבונה והצלילוּת עם ההזיה היהודית הטפוסית שבדורות הירידה. ולא נעלים עד כמה קשה לנו בתוך אטמוספירה זו להעריך את מפעלו הרב של קלוזנר. אבל מפעל זה יקר לנו יותר מדי מכדי שיכסו עליו רגשי מרירות, ויהיו גם הצודקים ביותר. חובתנו היא לספרות העברית, שלה נתן את כל חייו, שבה שיקע את מיטב כוחותיו, לציין בתודה, ולוּא גם לפי שעה רק בראשי־קוים, מה שעשה לתקנתה וּלביצוּרה.
עם כל מה שהעניק קלוזנר לספרות העברית, כסופר וּכחוקר, היה בראש וראשונה גורם מחנך – מי שאסף כדי לפזר, להורות, לעשות אזנים לתורה. התרבות יקרה לו לא לשם גילויי עצמו והתפתחות עצמו, כי אם קודם כל לשם הפצתה ברבים. הוא נמנה עם סופרי הדור, שנלחמו בעיקר לערכי התרבות, כשהם לעצמם. מנדלי, אחד־העם, ביאליק – כולם באו לחנך, להכשיר, לטעת. אבל לשם כך ראו צורך קודם כל בזיקוק הערכין, באיזה צמצום ששכלול עמו. ודאי שכולם לא נתכוונו אלא לתרבות עברית, אבל חתור חתרו להכשרת התרבות, לתקנתה; לא חתרו אלא לתרבות שנצרפה מסיגיה. סתם תרבות עברית לא הניחה את דעתם. הם לא האמינו אלא בכוחה של תרבות גמורה, במאור שבה, – בגניוס העברי, ששוחרר מן הפסולת. לא קדשו שום ערכין לאומיים כל עוד לא ראו בהם ערכי תרבות מוחלטים. האמן האמינו, כי רק השלמות מחנכת; כי הלבוש הלאומי אף הוא אינו אלא תנאי קודם לשלמות, לאמת, למלאות ההבעה – ליושר ההבעה.
לעומת אלה קמו אנשים, – ואף הם עשו שליחות גדולה לתחיית האומה! – שקנאו לא ליסודות הצרופים שבתרבותם, כי אם להרכבתם המהירה בחיים. אלה לא היו אמנים־אסטניסים. לא הקפידו על טהרת התרבות, לא החמירו אלא לגבי התכלית, לגבי ההגשמה הבלתי אמצעית. הם לא הסתפקו ב’קב ונקי', כי אם חפצו בכל ‘עשרת הקבים’ בבת אחת. מה שמבדיל בין שני טפוסי המחנכים האלה היא הבחנתם בטיב החומר. אחד־העם וּבית מדרשו חרדו בעיקר לאיכות התנועה: חפצו באנשי־מופת, – שישמשו דוגמא כאנשים שלמים (וּממילא – גם כיהודים שלמים) לאלה שיבואו אחריהם. הם לא חפצו, שנהיה דומים אלא למתוקנים שבאומות העולם, דומים במדת הנדיבות, ולא באיגואיזמוס הלאומי הקיצוני, בחוסר־הסבלנות, בכל אותה הפראות המלווה תמיד את הפטריוטיות החולנית. אחד־העם נזדעזע לרעיון, שנקים כאן מדינה בלקנית חדשה עם כל קטנוּת השגותיה וּמריבותיה וּקשריה הפרמננטיים. היה מוכן לכל קרבן וּבלבד שנהיה נאמנים לתכלית הראשית: לחנך באוירה של מולדת עם תרבותי בריא, ולא צבור של פוליטיקנים מתנצחים, אשר יעשו אותנו למנוד־ראש בעמים. לעומת אלה, וּבשורה אחת עמהם, פעלו סופרים וּמנהיגים, שיראו את אנינוּת־הדעת הזאת, שחששו לזהירות יתירה זו, שחפצו בכבוש מהיר, ולוא גם במחיר האיכות. הטובים שבהם, כבן־יהודה, כאוסישקין, וגם קלוזנר, עשו בלי ספק שליחוּת פרללית לרעיון התחיה הלאומית. קוצר רוחם, הרגשתם הפטריוטית הערה, קנאתם למולדת ההגשמה – כל זה, אולי, היה נחוץ כדי להביא לידי התאמה את כוחות ההכשרה והפעולה. אחד־העם וּבית מדרשו, אצילי התנועה, היו מעוטי חום, מעוטי בטחון. הם חששו תמיד ליסודות. דרושים היו הנחשונים, אלה שיקדימו “נעשה לנשמע”. אלו ואלו חנכו את הדור, הכשירוהו לתפקידו הקשה. גם בשעת מלחמה אל נא נשכח את קלוזנר זה, שהטיל גל של בטחון ואמונה לא רק בספרותנו הצעירה, כי אם היה מאלה שהלהיבו עוד לפני ארבעים שנה לדבור העברי, שסללו את הדרך להתחדשות הלשון, שהתקוממו נגד כל קפאון, נגד כל פוריזמוס מדכא, – שבאו להרחיב, לחזק, להחיות את הלשון והספרות. היה מאלה, שלא הסתפקו במועט, שלא חפצו בתחליפין – שקנאו קנאת אמת וקנאת חיים ללשוננו, בחפצם לראותה כלי שלם וּמלא מזן אל זן, שיספק את כל צרכינו הגדולים בתרבות וּבחיים.
בכל זה, בכל הקנאוּת הזאת להרחבה, לעקירה מן הצמצום שבגיטו, להקלטת ערכי המערב לתוך התרבות העברית, היה הרבה מן הבטחון וּמן האמונה שבנוער. דבריו הראשונים של קלוזנר מלאים בודאי פגימות רבות מבחינת הטעם. ילדות היתה בו, והוא היה שכור מעצמו, מידיעותיו, מפעולותיו. כל זה פוגע לא מעט. אבל יש בדבריו הראשונים גם מן הרוח המשכימה, מן הבשורה לבאות. בכל מה שהוא כותב, שהוא עושה הוא רואה את עצמו כאחד משליחי הבאות באלה, שעלינו להתכונן לקראתן. כל הטוב שהוא רואה בארצות המערב, בתרבות המערב, משמש לו סמל ליהודה החדשה, המשוחררת, אשר עוד תשוב להיות גאון לאומים. מראשית צעדיו הוא נושא בקרבו את הרעיון להנחיל כל תרבות העולם לעמו, לראות את דורו מוכתר בכל נימוסי המערב הטובים.
עיניו היו תמיד נשואות אל הגדולות אשר תבאנה. הקו הנאה ביותר שבתכונתו, כמחנך וכמבקר, היתה מדת נדיבות זו לראות את החזיונות המנצנצים תמיד בגמר גידולן, במלא קומתם העתידה. על כן ראה את הלשון העברית עוד לפני ארבעים שנה כלשון חיה, ראה את הישוב, את האוניברסיטה לא בצמצום לידתם, כי אם במלא התפתחותם הבאה. ולא כאוטופיסט, המרחיק נבואתו, כי אם כאיש שידיו עסוקות בבנין, שאינו מבחין בין היום וּבין המחר, בין צמיחת הפרי וּבין גמר בישולו. מדה יקרה זו הנטועה באופיו הכשירתו הרבה לבקורת, ואם גם שגה לא מעט, הנה יש לזקוף לזכותו מה שידע לתמוך מראשית צעדיהם את רוב אנשי הכשרון הגדולים שבתקופה. מה שעשה לביצורה של שירת טשרניחובסקי ידוע לכל. אבל הוא עשה אזנים לרוב משורריה וּמספריה של התקופה, השכיל לקבוע את פרצופם של ביאליק, ברנר, שופמן, שמעונוביץ – אם להזכיר רק שמות מעטים. אמונתו צירפה את הכח לפועל, – לא הבדילה בין שניהם. בתקופה של התחלה, של התהווּת, אין ערוֹך לאנשים שניחנו בעין יפה זו, הרואה מעבר לנעשה, הרואה מעבר לכשלון, – אפילו מעבר לנצחון…
אמונה אף היא כשרון. אולי הגדול בכשרונות. וּכשהיא מצטרפת לכח עשיה שמעטים כמותו, כל לקוי וכל פגם פוחתים וּבטלים. וּמי יודע – אולי ב’חשבון הגמר' כמה מהם נהפכים גם לזכויות. לכל סופר סוד צירוּפוֹ ביצירה, והוא הקובע את יחסי־ההערכה. שדה פעולתו של יוסף קלוזנר רחב־ידים כל־כך ורב־תגובה כל־כך, שאין כל אפשרות לסקור את כולו בסקירה אחת. הוא כתב מאות מאמרי בקורת על גדולי השירה והמדע שבכל הזמנים, חיבר ספרי מחקר וּמדע לעשרות, ערך את ירחונה המרכזי של התקופה במשך עשרים וחמש שנים – לא הניח קטנה וּגדולה בעבודת התחיה של האומה שלא נתן להן מכחו וּמאהבתו. בכל זה הושקע מרץ לאין קץ, הושקע גם כשרון וידיעות רבות־היקף. פעולה רבת־גוונים ורבת־השפעה כזו אין למוֹד אותה במדת השלמוּת של המלאכה. בפעולתם של סופרים פּוֹרים במדה גדולה כזו יש משהו מן הטמפּוֹ המהיר של ‘עזרה ראשונה’. הם, העומדים תמיד בפרץ, נותנים לאניני המלאכה את האפשרות לעשות סייג, לבקש דרכים לעצמם, לגלות אמצעי־סגנון, ליעשות בתוקף שלימותם דוגמא לדור. קלוזנר בא קודם כל לספק את הצרכים הראשונים לתקופתנו. הוא לא נעדר אף יום אחד מן המערכה. על אם הדרך צופה תמיד. ארב תמיד לכשרון. וייזכר נא זאת: מעולם לא מנע את עזרתו ממנו. נהג תמיד דרך ארץ בכל מי שראה בו כח של יצירה. הוא עמד מוכן. תמיד היה מלא אותה התעוררות של חדוה לבנין תרבותנו, שכשהיא לעצמה היא כבר כח של יצירה והפראה.
ברכה ליוסף קלוזנר ליום הולדתו השבעים וחמש
איש ההיקף הגדול והעבודה העצומה עד ימי זקנה ושיבה, הוא מעורר התפּעלוּת גם באלה, שיש להם לא מעט לטעון כנגדו. תהיינה דעותיו הפּוליטיות מה שתהיינה – לא הן המעסיקות אותנו עתה בהעריכנוּ את מה שהעניק לנו, את רוב תורתו, את פּריונו המעורר השתוממות. כסופר מוּבהק, כעמל ללא־יגע, כאחד ממבשרי התחיה שנזקק לכל פּעוּלוֹתיה – הוא כולו איש הבניין וחלק לו בכל מה שנתקיים עתה בחיינו קיום אגדי. ואנו מחזיקים לו טובה על חיים פּוֹרים אלה – על כל מה שפּעל, שהכשיר, שראה: שהעז לראות.
הוא אחד מבניה של משפּחה קטנה זו, שהעמידה את המשמר הראשון, וששים שנות פּעוּלתו ויצירתו כוללות בעצם את תולדות הציונוּת הגדולה, זו שקיפּלה תחתה מקצועות לאין מספר, חייבה תפקידים לאין מספר. אין האפשרוּת בדברים מעטים אלה, שהם דברי ברכה יותר משהם דברי הערכה ממצים, אלא לעמוד על רגעים בודדים שבהם הפליא אותנו ביתרון כוחו, בשקדנותו, בכושר תפיסתו להיקף מרובה כל כך. במקום שהחיוּב הוא המכריע, רשאים אנו להבליט קודם כל וּבעיקר אותו; והרי אין זאת אלא פרשת־חג, סיכוּם־חג – משהו בעיקר אישי; אף אם אין אלה זכרונות במשמעות הרגילה כל עיקר.
*
צמיחתו של קלוזנר באדמת אודיסה, והוּרכב בו בלי ספק הרבה ממסורתה הטובה – ביחוּד, מן הזיקה הגדולה לבעיות תחיתה של האוּמה. ואף על פי כן, הוּא ביסוד תכוּנתו אחר. אפילו כתלמידוֹ של אחד־העם, שהפרה הרבה את מחשבתו בימי נעוּריו, אי אפשר לראותו אלא שוב בעיקר מאותה בחינה – שרעיון תקומתנו היה רעיון חייו היחידי, התמידי; שכל מה שעשה לא היה מכוּון אלא לצד זה. אבל – אודיסה היתה יותר מדי סטאַטית, יותר מדי ‘מסוּגננת’, כדי שיצטרף אליה צירוּף אורגני. יותר משעמד בתוכה, עמד בצדה, אם לא מחוּצה לה. אודיסה של מנדלי, של אחד־העם, אפילו של ביאליק, לא גרסה את מה שמחוּץ לדרך־הטבע, את האמוּנה ב’קפיצת־הדרך', בעוד שהוא שהיה דינאמי ביותר, לא הוּכשר להאמין בגאולה, הבאה ‘שעל־שעל’.
בזה נבדל מן החבורה שבאודיסה, שנראתה לו צוננת ביותר. ‘שמרנית’ ביותר. לפיכך היה רק הוא (חוּץ מביאליק), בין חכמי אודיסה – שסמך את ידו על טשרניחובסקי. עובדה זו בלבד מוכיחה, שהיה גמיש יותר מבני החבוּרה והוּכשר ביתר מהירוּת לקלוט את החדש, לחיות את החדש. את שירת טשרניחובסקי הערצתי מראשיתה גם בלא תמיכתו של קלוזנר; אבל מה שעשה לחיזוּקה כל ימי חייו השלים הרבה עמו גם אותי, שלמרות ידידותנו הקים אותי לא אחת כנגדו.
נפגשנו בפעם הראשונה באודיסה. כשנודע לי שבא מהיידלברג, חשקה נפשי לראותו. לא יכולנו בימים ההם שלא לראותו כפטרון לשירה הצעירה, אף שלא פגע מעולם ביל"ג והיה, כביאליק וטשרניחובסקי, אחד ממעריציו וּממסביריו המצויינים. אבל באודיסה נראה בודד. דווקא בוורשה, בקרבת פרץ, שבבתי שניהם היתה מזדמנת החבורה ‘הירוקה’, היה באוירה שלו. התלהבותו של פרץ רב־התנועה היתה קרובה לנפשו יותר מן המונומנטליוּת של מנדלי.
*
בבגרותו הראשונה הכרתיו עם קריאת המסה על שד“ל. אותה שעה נתגלה לי בסגולתו היקרה ביותר: בדבקותו באישיות מוסרית, בעל עצמיוּת חריפה. שד”ל, השוֹנה כל כך ממנו, בחדצדדיוּתוֹ, באיבה לתרבות הגוֹיית, נערץ עליו, משום שאי־אהבה זו לערכים זרים, לכל מה ש’אין בו לא פּרי כי אם פּרחים' – היא שהעמיקה בו לא רק את אהבת־ישראל, כי אם את הכרת הגניוּס הישראלי: את תורת ישראל, השקוּיה רחמי אדם. את שד“ל העריץ גם כאחד הראשונים בתקוּפה החדשה, שהקדימו לקרוא אותנו לשוב אל עצמנו. מחקריו על יהוּדה הלוי, כמחקריו בכלל, היו פעולות ציוניות מוקדמות; ואף התנגדותו לרמב”ם, לשפינוֹזה אין לראות אלא כקנאה גדולה לעצמיוּתה, למקוֹריוּתה של רוח האומה.
מסה זו על שד“ל הבליטה במידה רבה גם את עצמיוּתה של כותבה, אף שתבע כל ימיו הרחבת התחוּמין ולא גרס מעולם את הצמצוּם לא בערכין רוחניים ולא במדיניים. שד”ל היה לו הסמל של יהודי שלם, שעל ערכי עמו גאותו – שאינו מתבטל בפני תרבוּת זרה; ולכן הוּכשר להכיר את כל המאור שבתרבוּת שלו.
*
כוח ההסברה וכושר הבניין שבמסה זו – היכולת לרכז את החומר המפוּזר וּלמצוֹת את העיקר כמשנה אחת, כחטיבה אחת, נתגלוּ במדה מצויינת זו כסגולות־יסוד של כשרונו הספרותי, שעמדו לו במחקריו ההיסטוריים – הן בתולדות הספרות והן בתפיסתה של ההיסטוריה עצמה. רק בשנים האחרונות הפליאני בשתי מונוגרפיות שבחלק הרביעי של ספרו ‘היסטוריה של הספרות העברית החדשה’ – על ליליינבלום ועל יל"ג. שני מחקרים למופת, שמחברם רשאי להתגאות בהם. מי שיקרא את החיבור על ליליינבלוּם, ישתאה על יכלתו של המחבר לגשת גם כמבקר, גם כהיסטוריון (ואף היא אחת מסגולותיו החשובות) וּלהראות את כל גלגוליו של בעל ‘חטאות נעוּרים’ כאישיות אחידה – מחמרת עם עצמה ועם אחרים; כ’מתנגד' בעל התלהבות מוּסרית, מתמדת, ונאמנה לעצמה עד הסוף; כאדם לוחם לאמתו ולוחם לעמו, שלא ראה בטובה כל חייו וידו, שתיקנה את מהדורת כתביו שיצאה כבר אחרי פטירתו, לא רפתה גם כשידע שימיו ספורים. זה הפּרצוף החמוּר והמלבב כל כך – תואר כאן מתוך הבנה נפשית וּמתוך ידיעה שלמה, ביד סופר־אמן, ואיני יודע ספר, שיקרב אותנו יותר אל ‘הליטאי הפרוזאי’ הזה, שהסתיר המון שירה בלבבו הנאמן.
אוּלי עוד ביתר הצלחה העביר לפנינו – פּרשת חייו ויצירתו של יל“ג – לא רק של המשורר והמספּר, כי אם גם של הפּוּבליציסטן, של הלוחם לעצמו והלוחם לדורו. זאת הדמוּת המרכזית של ההשכלה, שכוּלה עצמיוּת, כוּלה בליטה. עוד יותר מאשר במחקר על ליליינבלוּם השתלט כאן על החומר המרובה והמפוּזר (הפּובליציסטיקה, שטרם כוּנסה), והציג לפנינו אישיוּת כבירה וּמוּצקה זו בצבעה היסודי וּבבני צבעיה, בהכניסוֹ אותנו אל עולמו של אדם צלוּל, רב־כוח ורב־מכאובים זה. ביל”ג המשורר עסקתי בעצמי הרבה, ואף־על־פי־כן – בלעתי בצמאון את ־י החיבור הזה, שהשלים את הדמוּת הרבה. ביד סדרנית, אדריכלית, הוּקם בניין זה, והוא עד עתה ה־ המצויין ביותר בספר ההיסטוריה של הספרוּת העברית החדשה, שכפי שנודע לי יצאו עוד שני חלקים בקרוב.
לא הבאתי דוגמאות מן המסות על ספרותנו הצעירה, שהן ידועות לכל קורא. הוא הראשון שהודיע את טיבם של ביאליק וטשרניחובסקי, שהיה בן־לויתם כל ימיו וקבע את קוי־היסוד של יצירתם. ידוּעה מלחמתו הקנאית לטשרניחובסקי, שלא רק באודיסה, כי אם גם בוורשה, המודרנית יותר, יצאו עוררים עליו; ואפילו אדם כפרישמן (על פרץ היה מקובל מאד) פגע בו קשה (בלי לקרוא בשמו) באחד ממכתביו על הספרות.
לדור גדל־כשרונות היה המבקר, ואף אם לא נקבל כיום את כל דעותיו, הנה הרבה האיר, הלהיב, הנחיל לתקופה רבת־תסיסה זו, שעמד בלב יצירתה וחי את חייה.
*
אחד מספריו שהערכתיו ביותר היה מחקרו על ישו הנוצרי. עצם העובדה שהיה פרי עבודה של שנים רבות, מוכיחה שלא היה זה דבר שבמקרה, כי אם חקירה מתוכננת, קשוּרה במרכזי החזיונות של היהדוּת, שהעסיקו אותו, כמשיחיוּת, כמעט מן היום שעמד על דעתו. מתוך קנאוּת ליהדוּת עמל להראות את כל הופעת ישו כפרי התפּתחות של היהדוּת המקורית, שרק פאוּלוּס הפסיק את צמיחתה. הספר גם מבחינה ספרותית בעל איכוּת בולטת. כאן חקירה מוּארת, מוּסברת, שהקורא נמשך אחריה, קולט אותה קליטה טבעית, בלתי מאונסת אף במשהו. ואל נא נהיה מקלים ביכלות זו של הרצאה צלוּלה, בעלת קצב משלה, שהיא אמנות מיוחדת במינה ואין היסטוריון אמיתי שלא חונן בה.
*
את אמנות ההרצאה הזאת, שאני מעריך אותה ביותר, אף שהיא נראית לפעמים רהוטה ביותר, גליתי ביחוד במסותיו ההיסטוריות, שנאספו בספרו ‘כשאוּמה נלחמת על חירוּתה’. לידי התפעלות ממש באתי מן המאמר ‘צלם בהיכל’, שפּשטות הסיפור ביחד עם הניתוח ההיסטורי החריף עושים את המסה הזאת דבר לדוגמה. ודאי שנסתייע הרבה במקורות של פילון ויוספוס ועוד, אבל עשה מהם צירופים מאירי־עינים. הוּבלט ־ בהיסטוריה על כל דמויותיו – על כל משמעותו האיוּמה לזמננו. על פי יצירה קטנה זו בלבד ניתן להוציא משפּט על קלוזנר ההיסטוריון.
הסגוּלה המופלאה לטפל במשך חיים ארוּכים בהמון עניינים, שבסופם הם עולים לעניין אחד, עושה את האיש לדמוּת ריניסנסית, ואנו מברכים אותו ביכולת העבודה הפינומנלית שנתברך בה עד עתה, שתהא מפארת את חייו עוד ימים רבים.
על טשרניחובסקי
מאתיעקב פיכמן
ליום הולדתו השבעים וחמשה
אין צורך להוכיח למי שהוא, שטשרניחובסקי היה משורר אוניברסאלי – אוּלי האוּניברסאלי ביותר במשוררי ישראל; כי אם ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה את היסוד היהודי, העממי, שהיה חזק בו מאד, אף שנראה כ’גוי' בגבורתו. בלעדיו לא היה מגיע לידי הישגים גדולים בפואימה, בבאלאדה (‘ברוך ממגנצא’, ‘הרוגי סירמוניה’, שהן ממיטב יצירותיו); בלעדיו היתה האידיליה חסרה קסמה המקורי, צביונה המקורי ביותר.
על האידיליות של טשרניחובסקי דובר הרבה. לדורי היה אולי בראש וראשונה משורר האידיליה. יום שבו נתפרסמה ב’ספר השנה' של סוקולוב האידיליה הגדולה הראשונה שלו ‘ברית מילה’ הוא בלי ספק תאריך גדול בשירתנו החדשה. ה’מתמיד' תפס בודאי את הדור בהיקף רחב יותר. זאת היתה שירת הפרידה מעולם חביב, אך פורש והולך. צליליה היו שקויים עצב עמוק, נפש דורות. ‘ברית מילה’ סמנה התחלה. זאת לא היתה עריגה על עולם רחוק, כאידיליה המקראית של ההשכלה; אף לא אידיליה פתטית־רגשנית (כתיאורי העיירה של ברוידס ב’שתי הקצוות'), ואפילו לא כ’שירת הזמיר‘, שהילד עוד רואה את מראות השדה והיער דרך אספקלריה תנכ"ית. לפי תכנוֹ היה זה הווי יהודי קרוב, מסורתי, שרשי, ורק שמשהו כפרי היה חופף עליו. החצר של ר’ אליקים השוחט, מראה התרנגולות הפורשות עם שעת מנחה ללינת־לילה, ‘מכרכרוֹת משלב לשלב’ כ’מתישבות בדעתן: הלעלות בסולם או לחדול' – בכל הריתמוס הזה אין מן הבהילות העירונית. כאן לא מתיקוּת אידילית ולא חגיגיוּת והתרגשוּת, כי אם התבוננוּת אטית וּצלילות – חוסר בהילות. ר' אליקים השוחט הוא דמות ציונית, לא משום שהוא מהרהר ב’קונגרסים ובבנק‘, כי אם משום שהוא רואה מתונות, הוגה מתונות. רק אנשים מסוּג זה הוּכשרוּ לחיים חדשים. ר’ אליקים המגהץ את גליונות ה’צפירה' לאטו, מתבונן דרך החלון בעופות החצר, כשהוא עוקב אחרי תנועות התרנגול החביב עליו – הוא אחד היהודים המעטים, שהמשורר נהנה מכושר ראיתו, ואף שיש ונתגלה בו כלשהו מן האדם הפייארברגי האלגי (‘ישמח לבנו לבא, וידוה להולך וחולף’…), הוא מתפעל מחנא, ילדו השובב, היודע לעמוד בפני ה’גוי' וּלהתכתש עמו. לבו ידוה לישן המסתלק, אך הוא יודע שהגיע שעתו להסתלק.
אנשי טוּדילה אלה, כל כמה שהם נטועים בלב ההוי הישן, הם בעצם אנשים חדשים: כאלה הם אליקים השוחט, גיטל הרבנית, ולא כל שכן – ולולה התמים מ’כחום היום'. לא רק הנער טהור־העינים, שלבו מתלהט לשמע סיפוריו של המשולח מארץ־ישראל, כי אם גם גיטל, אלמנת הרב, קרובה בלבה לרייזל, נכדתה המהפכנית, יותר מאשר לכל בני העיירה.
הרי גם הדבקות בחדש, כהתקוממות לישן, אינן צומחות אלא מלבבות עשירים, מלבבות אוהבים. השנאה עצמה למשעבד היא פרי ראייה גדולה, זו שאהבה ואמונה עמה. שעמו היא היא הולכת ונוצרת.
*
אילו היה חי עמנו כיום, היינו חוגגים עתה את חג השבעים וחמש להולדתו. לפי יצירות התקופה האחרונה (‘הרוגי סירמוניה’, ‘עמא דדהבא’, ‘כוכבי שמים רחוקים’) גם לאחר שדמו, זה הדם הטוב והבריא, נפסד לאין תקנה, – היתה בודאי נמשכת פריחה זו והיה זוכה הוא, היינו זוכים אנחנו שישיר לנו את שיר ההגשמה – ההמשך של ‘מנגינה לי’:
וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת יָד
וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ
וּבְנִיתֶם בִּנְיַן עַד לַדּוֹר,
לַדּוֹר הַקָּם, הַבָּא!
זאת הפריחה האחרונה, הפרידה הנפלאה מן הכוכבים, בשעה שהעולם האהוב כבר הלך ונבלע בלוע הליל – היא תמיד התופעה המכאיבה וּמרנינה ביותר בדמות טשרניחובסקי. היא הוכיחה, שהצמאון לשיר היה עז בנפשו מכל פחד הכליון, הודאי, שצלו כבר היה נטוי עליו. מי שראה אותו בימיו האחרונים ידע, כי ההוויה האחת שלו היתה השירה. בפגישה עמו הממה אותנו הכמישה, שגדלה מיום ליום, אבל בשיר שכתב באותם הימים לא נס עוד ליח העולם ולא נגעה יד הכמישה גם בקצהו.
כה ברכה עינו הנדיבה את הכוכבים בהתרפקה עליהם ברגעים האחרונים:
בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ, בַּאֲשֶׁר תִּהְיוּ
חֲבִיבִים.
אותם הכוכבים שהיו עדים לעלית עמו ולירידתו – שהם עדים כיום לעליתו החדשה – אליהם הוא פונה בשיר הפרידה האחרון ושואל לגורל עמו:
אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ. אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ,
אַתֶּם רוֹאִים בְּעָנְיוֹ. בָּכֶם נִצְמְדוּ יַחַד
עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד. הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,
אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ…
כה ראה את עצמו, כמו באביביו הראשונים, נטוע באדמת אלהים, והפליא אותנו בפריחה האחרונה, שבכל העצב שהיא נושאת עמה, היא תמיד היפה בפריחות.
*
התופעות הגדולות של סוף המאה שעברה כמנדלי, שלום־עליכם, פרץ וּברדיצ’בסקי – היו כולן מיוחדות במינן, משהו לא־צפוי. אבל שני המשוררים, שקמו לאומה – ביאליק וטשרניחובסקי, היו ההפתעות הגדולות ביותר. רק תמול־שלשום היו מנתרים עוד על הר־השירה־העברית אנשים נטולי קול, נטולי כנף, היו מצפצפים ביער השומם – ביקשו לשיר, וכוח לא היה, ולא היה חזון.
איך קמו בבת אחת כמעט יחד עם הצפצפים האלה אדירי קול, מרניני עולם כביאליק וטשרניחובסקי – פלא הוּא ויהי לפלא! כן, קדמו להם פרישמן, יעבץ, בוקי בן יגלי. אבל הם היו אחרים – הם היו המשך, לוּ גם, כמובן, בתוספת כוח, בתוספת חן, כמאַנה, שפירא, שבישרו שמשהו עומד להתחדש, בעוד שביאליק וטשרניחובסקי הביאו את החדש, הודיעו שעם חיבת ציון הלך ונתלבלב לב האומה. המשורר הוא תמיד האות הנאמן שאמנם קמו הדברים ויהיו.
ההפתעה הגדולה ביותר היתה אולי טשרניחובסקי. ביאליק היה יהודי יותר, כואב יותר. טשרניחובסקי היה כולו, גם ביגונו, ‘כנף רננים’. כשבאה לידי המחברת ‘חזיונות וּמנגינות’ התנגנה כולה תיכף בדמי – נוסף לי בטחון, שבא משהו אביבי; שאפשר לכתוב שיר מודרני בעברית. היו במחברתו של הפייטן הצעיר כבר כמה בלדות שלמות. כמה תרגומים נפלאים; אבל שכנעו דוקא שירי האהבה הקלים, שכפשע בינם וּבין שירים שנועדו לאלהים. בהם צלצלו נעוּרים. היה זה אותו ‘בוסר’ טוב, שהוא לפעמים עדיף מן המבוגר. השירים ‘הציוניים’ שבמחברת א' נראו לנו רפים למדי; אבל היא נחתמה בשיר חזק, שמתוכו נצנצה הכרה טרגית מוקדמת של עמידת המשורר באומה (‘נטע זר אַת לעצמך’) והוא היה מן השירים המצוינים ביותר שבספר הקטן. היה זה מעין מנשר פיטני, – הודעה, שאנחנו שרים לא לכם, ההולכים, הדבקים בצללים, כי אם לאלה שבאו עמנו, שיבואו אחרינו.
מבחינה זו היה זה ספר שירים ציוני – מבחינת ההכרה, שהקרח זז, ש’ישוב עוד יפרח העם‘. ‘אני מאמין’ הביע זאת גלוי, ואף שהוא מדבר כאן על משורר, העתיד לבוא, ש’מעל קברו לו לצעיר / פרחים ילקטו לזר’ – הנה לנו הגה ברור, שהוא עצמו אותו משורר שעל בואו נבא.
במקום אחר ידוּבר באריכות יותר מה היה לי טשרניחובסקי, אבל אי אפשר גם כאן שלא לרמז על שמחת היצירה שבאה עמו לכל הדור. ביאליק זיעזע אותנו ביתר עוז. שליחותו היתה זאת. טשרניחובסקי הפריח, הרנין, נטע אמונה. עם הופעתו חזק הרצון לכתוב עברית. רק עברית. לכתוב בעברית זו, שבה נכתבו ‘חזיונות וּמנגינות’. כוח משיכתו היה בזה, שבא מבית מדרשם של משוררי עולם ועם זה היה משורר יהודי – משורר שראה בחזונו את היהדוּת העולה.
ואמנם עמו עלוּ ערכי היהדוּת החדשה, זו שהוא הגשים.
משה סמילנסקי
מאתיעקב פיכמן
זכרונות והרהורים ליובל הששים
[א]
נפגשנו ראשונה בוורשה. שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה. זוכר אני יום חורף עז, לא־ורשאי. העיר כולה, על רחובותיה וּשדרותיה, עוטה כפור כהה, עגום, מזוהם, – כפור של כרך. כשנכנס סמילנסקי והוא לבוש פרוה רחבה וּבכיסה הדפים העצבניים־הלוהטים של ‘תולדות אהבה אחת’ – היה זה קונטרסט משונה מאד. אך כשישבנו עמו בחדרי ואני שמעתי בצמאון־נפש את דבריו על ארץ־ישראל, נשכחה הפרוה ונשכח החורף הזועם שהכהה בחלונות. הרגשתי את עצמי באיזור חם כולי; וּכשקראתי אחר־כך, בהשארי לבדי, את ספורו, האמנתי כי אני עדיין שומע את קולו…
מעטים הם האנשים שריתמוּס אחד להם בעל־פה וּבכתב. מנדלי, פרץ, פרישמן – כשהייתי שומע אותם מדברים, נדמה לי תמיד, כי הם קוראים לפני השומע את יצירותיהם על פה… ברם, כאן היה הרושם הפוך: כשקראתי את כתב־היד, נדמה לי שאני שומע את הקול המדבר.
אני נוטה לראות בסגולה זו את קו האופי הבולט ביותר של סמילנסקי. הוא כותב כשם שהוא מדבר. זה מעיד על טבע. קודם כל על טבע. הוא אינו מבקש בטוי, אינו נלחם לסגנון. אינו זקוּק לכך. הדם אינו מסגנן. והוא קודם כל שומע אל דמו.
זה היה כח אחר. אדם אחר. בוורשה הספרותית הייתי מוקף אנשים אחרים. שם הסגנון קדם לאדם. קדם לחיים. כאן הבחנתי את קולה של ארץ־ישראל המתהוה. זו, שאינה עוד סגנון.
[ב]
שלהי קיץ של שנת תרע"ב. מדרכות תל־אביב הצעירות מלבינות כולן בשמש שלאחר הצהרים. הים מכחיל רחוק, מעבר לתלי חול מצהיבים, וצל עוד אין. לא הסכנתי עוד לחרבוני מזרח אלה, ואני מתהלך כמבולבל מלובן מכאיב זה, הנתך בלי הרף לתוך עיני. כשאני יוצא מחדרי, החום לופף אותי בנשימת להט זו, שאני ירא – עוד מעט יחרך שער ראשי, ועובר כמעט במנוסה מרחוב קלישר, ששם דירתי הארעית, אל רחוב השחר, מקום ביתו של ש. בן־ציון. ואף על פי שאין זה אלא מהלך של רגעים מעטים, אני נופל בלי נשימה לתוך אולמה האפלוּלי והצונן של הדירה המרוּוחה.
באפלוּלית האולם אני מבחין תחלה רק את ש. בן־ציון, המתהלך לו, דרך חירות, בפיג’אמה בהירה, כשנעליו נתונות בתוך סנדלים רכים, אבל בעל הבית ממהר וּמעיר את דעתי: ‘כלוּם אינכם מכירים זה את זה?’ אני נותן את עיני בפנת הספה ורואה אדם יושב. אני מכיר בו מיד: סמילנסקי!
זאת היתה פגישתי הראשונה בארץ. נפגשנו כידידים. לא היתה כל מחיצה בינינו. יש בפשטותו, בגלויותו, בכל דמו תמיד משהו מושך, קובע קרבה מיד. אנו יושבים וּכאילו ממשיכים את שיחתנו הוורשאית. עסקי ספרות ועסקי ישוב – ענין אחד לו הם שניהם. הוא אינו מבדיל ביניהם. איש־המעשים הוא ואיש־החלומות. מי שחושב, כי שני הפכים הם, טועה מאד. אישיות יוצרת מורכבת תמיד משניהם. אבל הוא, שנלחם כל ימיו לאדמה, אינו מתפעל התפעלות שלמה אלא מן הקרקע המצמיחה חזון. בתפיסתו הקלה הרכב בריא של חריפות עירונית, מורשת דורות של אנשי ־מטיה, עם מעשיותו הזעומה מעט של כפרי, שאין עינו שוהה אלא על הקרוב, על שטח הקרקע המצומצם. שפע של רגש כאן, שפע של כח, אבל סמי מכאן כל הפשטה, כל מטפיסיקה, – כל מה שמרחיק מן ההגשמה.
אני מסתכל בו וּבש. בן־ציון. איזה הפכים! מצד אחד האמן – אדם מעודן וּמסוּלסל כולו, מקשיב ובוֹחן וּבוֹדק כל הגה, כל ניב – אדם ממית את עצמו באהלה של יצירה; וּמצד שני אדם שזוּף־פנים, מעורטל כולו, שאינו נוהג עידונין לא בעצמו ולא ביצירתו, אדם שהוא יוצר תוך כדי מעשה ועושה תוך כדי יצירה, ללא ליטוש, ללא בדיקה בצורה וּבלשון, והוא אדם שנשימת חיים עזה ממלאה כל פליטת־עט שלו, שכל יצירה שלו – ותהא גם פגומה מבחינת האמן – זכאית, כיון שגם הפגום בה שופע חיוּת.
[ג]
אפשר, שסופר ‘מובהק’, סופר ‘לפי כל דרישות השולחן־ערוּך’, לא היה מעולם. אמצעיו היו תמיד מצומצמים וסגנונו – בלי סייג, בלי משמעת. דומה, שלא הקפיד מעולם על טיב הבטוי, על הרכב הבטוי. אבל הקול, קול לבבו תמיד, בעל צורה וּבעל צביון משלו היה תמיד. הלך קל, בלי מטען מנוסח, בלי כובד מיוּתר. היו לו כל המעלות של לא־סופר, של אדם שכתיבתו ארעית – שאינה טבוּעה לעולם בחוֹתם המלאכה.
עטו הקל והמהיר עט ליריקן. כל יצירתו כולה אינה אלא מעין אבטוביוגרפיה. מעין שיחת־לב ארוּכה. הליריזם המחיה ממלא ממילא כל חסרון, מרפא כל בדק אמנותי. אנשים כאלה אינם אדריכלים לעולם. סמינלנסקי אמנם כתב גם רומן, וזהו, כמדומה, הדבר הרפה ביותר שהוציא מתחת ידו. כל מה שאין בו מצבע הלב, מוידוּי הלב, אינו מטבע כשרונו. לב מלא זה, הרונן תמיד, המסוּער תמיד, – רק כשהוא נאמן לעצמו אינו נכשל.
משום כך הוא מושך ומתעוֹרר וּמגרה תמיד; משום כך הוא סופר שדבריו נקראים תמיד. יש בניבוֹ מאותה חיוּת, מאותה נגינה טבעית, שהיא מרתיעה וּמשפיעה. משום כך ישמשו ספריו חומר חנוכי מצויין לעם ולנוער. מי שיחפוֹץ לשמוע את לב החלוצים הראשונים, את לב התקופה בדברה – יקרא קודם כל את דברי זכרונותיו.
מה שפוגם לפעמים ביצירתו הבלטריסטית־האימוציונלית החזקה הנוטלת ממנה אותה צלילוּת מצננת, שבלעדיה אין הבחנת־אמן, היא המוסיפה לו כח וּמגדלת את השפעתו כפּוּבליציסטן. כאן הוא מתגלה כולו כמו־שהוא: אדם שכולו טמפרמנט, כולו רגש לוהט. כאן אינו לגמרי תופש־עט, כי אם טריבון עממי, המקנא קנאת הישוב, שנפשו סולדת כולה מכל טפת מרץ מבוזבזת ללא פרי, מכל אפשרות של התבצרות ישובית שאין משתמשים בה בזמנה – פטריוט עברי אמתי, בלא אותו כיעוּר קולני שמתלוה על הרוב אל כנוי זה בימינו. כל מה שאחרים תופסים באנליטיקה מתונה, תופס הוא בהגיונו הרותח. הוא אינו איש המחשבה הצוננת. הרגש והמחשבה מתפרצים אצלו בבת אחת. מחשבה שלא נתלהטה, אינה אצלו בכלל בטוי.
לפיכך הוא מגיע גם בדברים שבשירה לבטוי־אמת רק כשהם מטלטלים את לבו טלטלה חזקה. יש ברשימותיו מן המחזור ‘מולדת’ פרק־זכרון אחד ‘בוטיחה’, שכל חזון האדמה הגואלת בא בו לידי בטוי יותר מאשר בכמה פואימות. הרשימה הקטנה הזאת מלאה כליון נפש כזה לרגב אדמה והיא כתובה בפשטוּת אלימנטרית כזו, שעד היום איני יכול לקרוא אותה בלא המית־לב חזקה.
כמה שמחתי אז על הרשימות האלה, שנתפרסמו, יחד עם ספוריו מחיי הארץ, ב’מולדת'! ולא רק משום שכמעט רק הם ספקו בימים ההם לירחוני את הספור הארץ־ישראלי, והסירו מעלי במקצת את התלונות הצודקות והלא־צודקות כאחד על חסרון הוי שבמולדת, כי אם משום שהם היו באמת ספונים רומנטיקה יקרה של אהבת־נוף ואהבת־מולדת, והם שהרנינו והסעירוּ אז את הלבבות הצעירים, – ביחוד בגולה.
אין ספק, שהרבה מספוריו שקויים לחלוחית רעננה של קרקע וכמה מטפוסי ארץ־ישראל החדשה נתפסו במכחולו תפיסת־אמן מהירה ונאמנה; ודאי ש’בני ערב' מלאים הרבה דמיון וּרננה, ועם כל מה שהם נראים אוריריים ביותר, אקסוטיים ביותר, קלטו, ביחוד במחזור השני, הרבה מן ההוי הערבי הנאמן וטפוסיו הערביים ישארו גם ברומנטיותם כזכרון לפגישה ראשונה בינינו וּבין העם יושב הארץ – בעוד תפיסתנו מלאה תום ועיננו – צמאון־נוער למראות. אך מה ידמה לשירה האנושית, שירת הרחמים וההערצה, שבזכרונותיו על גבורי חדרה, אשר ביניהם התהלך ועל חייהם ומוֹתם ספר בניבים שקוּיי דמעות ואהבה כאלה!
האין ביצירה מעין זו מה שלמעלה מכל ספרוּת?
[ד]
אכן את סמילנסקי המשורר הכרתי לכתחילה מחוץ לספרות. בימים ההם, כשזיו הבדידוּת עוד היה שרוי ברוב פנות הישוב, וחלל־הימים, נדמה, היה רחב ביותר, בן־קבול יותר, היו האנשים קרבים יותר זה אל זה. היתה שהוּת להתבונן בנוף וּבאדם יותר, להקשיב יותר, לקבל ולתת.
הנה ערב על שפת ים יפו. ערב קיץ. אנחנו יושבים לפני בית־קפה. עטרה של אופל עמוק, רך מכל רוֹך, עונדת לראשינו. הלילה רבץ על כל האדמה, בלע ים ויבשה. אך המים הולכים וּקרבים אלינו בלי הרף. כיצורי־סוד צפים גלים זה אחר זה מתוך התהום, וּכעין זוהר־חידוֹת נופל עליהם ונבלע עמהם, כמתגלגל אל העומק האפל; ואנחנו שומעים לרגלינו את גלגולם החשאי. זה כבר התרוקן בקבוק הבירה. זה כבר נפסקה שיחתנו. ואף על פי כן נדמה, שהיא נמשכת בלי מלים, שאנו שותפים שנינו להקשבה, שותפים להרגשת ההוד הלילי האפל, – לאותו אושר פלאי שהאפלה הרחבה נשאה אלינו ממרחקי אין־סוף.
מוזר עד כמה הרגעים המופלאים ביותר, רגעי התגלותו של נוף המולדת, קשורים אצלי כמעט כולם בו. הוא אשר לקחני ביום כסלו אחד בעגלתו הכפרית לפנות ערב והביאני לרחובות תחת שמי־ענן נמוכים־כחולים, וּבשבתי עמו ראיתי בראשונה את כרמי ראשון דרך רשת דקה של גשם חמים. באותה עגלה מוצעת שחת עברתי עמו בפעם הראשונה את הרי־יהודה בלילה לנוגה סהר אדום, אשר שיוה לזיתי העמקים זוהר אגדי; עמו ראיתי את כוכב־השחר המפרפר על גיא הגנים הטלול של מוצא, חרדתי לקראת זריחת החמה הראשונה על סלעי ירושלים… לא מקרה הוא, שחויות גדולות ויקרות קשורות באדם אחד. בקרבת אדם יש משום גלוי, כשם שיש משום כסוי. בלוית סמילנסקי הייתי עם רע והייתי גם עם נפשי לבדה. עמו יחד כאילו נתגלה הנוף יותר, כאילו קרן אור פניה של המולדת יותר.
לא אשכח לעולם את רכיבתנו ליריחו דרך עין־פרה וואדי־איל־קלט – אותו יום שמש אביבי ארוך בבדידות הרים, במשוך קול המעינות על פני דממת שדה וּמדבר, ואנחנו רוכבים במשעולים צרים זה אחר זה והדממה גם בלבנו כאוצר־אלהים יקר! בספרו אחר כך על נסיעה זו רמז על ‘כשרון השתיקה’, שאין יופי גדול, יופי שלם בעולם בלעדיו.
[ה]
מאז עברו ימים רבים. אבל סמילנסקי לא הזקין. אנשים כאלה משתמרים. אולי דוקא אי־המנוחה – היא השומרת עליהם. כששבתי מאירופה לאחר המלחמה ראיתי עוד את סמילנסקי במדי־הגדוד. וּבבוֹאי לגור ברחובות היה עולה אל ביתי לפעמים בערבים לשבת עמי באכסדרה וּלהקשיב אל דממת השפלה עד שעה מאוחרת. נראה אז עיף וּמאוּכזב מעט. אבל כל פעם שהיינו יוצאים מחוץ למושבה, מעבר ל’גבעת האהבה', במקום שם האפיל־האיר העמק הירוק, ואנחנו הקשבנו בצל הפרדס לרחש הצמיחה, שוב האיר ברק עלוּמים את עיניו. הוא היה עוד אותו בן שבע־עשרה, שבא ממישורי אוקראינה, קסוּם־מולדת וּקסוּם־עבודה, לזרוע, לטעת, להצמיח אושר; – זה שהאמונה גדלה בלבו במדה שהספק חתר תחתיה…
לזקנה מנוונת לא היתה שליטה עליו.
*
האהבה הזוכרת
קורא אני תמיד ברצון את משה סמילנסקי. יש תמיד משהו, החופף כאור מיוחד על דבריו הפשוטים, הנאמנים. מיוחדה במינה היא כתיבה נובעת זו, ללא התקשוּת, ללא התגדרוּת בצורה, בלשון־כתיבה הממצה על פי דרכה, במינימום של אמצעים, את העיקר. דומה, שכתיבה טבעית זו היא המושכת, המשכנעת ביותר. אתה שומע גם את קול ההגיון כאן כקול הלב. והלב לא יכזב לעולם.
קסם מיוחד לדברי זכרונות, שהוא כותב. על סוג ספרותי זה, שהוא עלול כל כך להכשיל, הטביע חוֹתם מיוחד. חותם של אמת, של לבביוּת, של געגוּעים על דברים שהיו, על אנשים שהיו. בעיניו קנה־המדה לערך הישוב, לעתידות הישוב הוא קודם כל רמת האנשים שהעמיד. אין מספר לאנשים, שעמם חי, עמם בא במגע קרוב. עמם היה עד ראיה לאומה חדשה, שקמה על אדמת ישראל. יש לו חוש ריח מיוחד לאנשי־עליה, ביחוד לאלה המתיחשים על ‘משפחת האדמה’. באלה דבק במיוחד. ראה את עצמו שותף לחייהם. חייהם הם חייו. בדברו עליהם אתה חש את רגשי ההודיה לגורלו שהקרה אותם לפניו, שעמם ארח לחברה בדרך חייו הקשה והנפלאה. כל אלה היו אנשי בריתו ועל כן עקב אחר חייהם, אחר מעשיהם, אחר כל עליותיהם וכשלונותיהם. כל פרט ביוגרפי מסוג אנשים זה חי ושמוּר בזכרונו, כפרט מחיי עצמו. עליו גם ידע לספר כספרוֹ על חיי עצמו. מה שאירע להם אירע גם לו.
את מחרוזת הדמויות שנאספו לתוך ספרי ‘משפחת האדמה’, פרקי היסטוריה ופרקי שירה אלה, שבהם האיר סמילנסקי את חייהם הדרמתיים של בוני הישוב באור יקרות, אני רואה כאחת היצירות המופלאות ביותר, החיוניות ביותר. היא מספרת על שבחי ארץ־ישראל בחדות לב שאינה פגה. על פי ספרים אלה ילמדו הדורות הבאים להכיר את הראשונים לגאולה, אלה שנשאו בקרבם אור אהבה ושפע נפשי למולדת שזה עתה נתגלתה לפניהם.
קראתי לא מזמן שלש רשימות ביוגרפיות שפירסם ב’הארץ'. בהן מסופר על אישים, שאת שמעם לא שמענו, והוא יודע לגלות בהם, בחייהם, במידותיהם פלאי פלאים. אתה נוכח שוב, שאין אדם רואה אלא מהרהורי נפשו, מאור נפשו. מפליאה זאת ההתפעלות לגורל חיים שאין בהם תפארת חיצונית; זאת ההכרה, שחיים גדולים כלולים לא דוקא במאורעות גדולים כי אם באותה התרכזות להויה טהורה, באותה אחדות פנימית, שהיא סימן ראשון לחיים מבורכים.
בכוח האהבה החיה את הדור אשר עמו גדל, עמו סבל ועמו נגאל.
האהבה היא הזוכרת.
בקור אצל משה סמילנסקי
לאסתר
היה זה רעיון טוב, שנצנץ בי לפני כמה שבועות, לבקר את משה סמילנסקי, שזה כבר כלתה נפשי לראותו. אשתקד, כשהיה שוכב בעיר חולה וכואב, נמנעתי, וגם אסתר רעיתו, מנעה אותי מלראותו – עד כדי כך גדלוּ יסוּריו, שלא היה לפי כוחותיו לקבל גם ידידים. אבל כשאירע נס והוא שב אל החיים, זכרתי אותו, ויום אחד נפניתי (הלא נפנים אנו בכל זאת לפעמים לעשות מה שצריך להיעשות) וּבלי שהיות קמתי והלכתי לרחובות על מנת לראותו.
היה זה יום טוב לי. לא רבים הם האנשים, שנפשי קשורה בהם כבאותו האיש, שצמח מלב הישוב ועם הישוב, והוא אחד מאישיו המופלאים ביותר כסופר וּכבונה – כאדם שחי כל יום התהווּתנו זה ששים שנה.
לא ייפלא, שרוחי היתה כך טובה עלי בעברי את שדות האסיף, החביבים עלי גם בכמישתם, וּבהתקרבי אל הגבעה הקטנה, שעליה עומד ביתו. עם כניסתנו אל חצרו נשמה עלינו מיד רחבות כפר – אותה צלילוּת יקרה המפעמת את רוחו ואת יצירתו כולה.
לא אכחד, כי היו לי גם כמה חששות לפגישה זו. אמנם ידעתי את החיוניות שבאפיו – את כוח החיים המבורך, שניחן בו מאז התהלכוֹ כעלם רך בשדות חדרה והמות קוצר מימינו ומשמאלו, עד האסון שמצא אותו בתאונת הדרכים הקשה, זו אחריה כאילו גדלו כוחות נפשו וּבמשך שנים הפליאני, כסופר, כעורך “בוסתנאי”, בשפע רוחו וּבפריון יצירתו. גם כיום, לאחר כל מה שהיה לו, הרי כל שורה שלו מלאה רטט לב, לחלוּחית שאינה פוסקת. בכל זאת, נתקרבתי אל ביתו לא בלי מבוכה: מי יודע מה מראהו, ואיך תהיה פגישתנו לאחר המחלה שפגיעתה בו היתה כל כך קשה.
לשמחתי, לא נתקיימוּ כל חששותי. מצאנוהו יושב שאנן בחצר, בצל אילני־ענק, והשדמה הרחבה, המאירה בלובן שבליה, משתרעת כאז בזוהר שמש כולה. היתה הרווחה מאז, צלילוּת הרוח מאז. פניו שנחתם בהם עד היום מתום העלם, לא נשתנו בקוום היסודי. והשיחה בינינו היתה קולחת, למרות הכל, בלי מעצור ולא בלי בדיחוּת הדעת.
לא השליתי את נפשי, כמובן – ש’הכל כדאשתקד‘. את יסורי הגוף, שהם גם יסורי הנפש, יודע רק הוא. אבל יש מגבורת החיים, מגבורת האדם בעמידה זו. היא מעידה לא על שעת נסיון זו בלבד, כי אם על כל הנסיונות המרובים שנתנסה בהם האיש, ושעמד בהם בחייו. הלא הוא מה שסיפר במאור לב וּבפשטות לב בספרי האבטוביוגרפיה שלו, בהם הגיע, כמו ב’משפחת האדמה’, לצירוף אמת ושירה כזה שעל פיהם יכירו דורות באים איך בנה קומץ אנשים, שלבם היה מלא שלהבת־יה, את הארץ הזאת. אכן מאדמה דשנה וּבריאה צמח האיש.
תוך כדי שיחה, סיפרתי לו על רשמי ספרו ‘בין כרמי יהודה’, – בעיקר, על דמות שפרה אחותו, נפש זכה ואמיצה זו, שנשרפה באביב נעוּריה – דמות שכל כך עלתה בידו! מה נפלאו ־ים אלה שבספר! נבצר ממנו לדעת מה כוח הקסם שבהם, בעוד שאיננו מרגישים כמעט באמצעיהם החיצוניים. שום ניתוח לא יגלה מה נפח חיוּת מלאה כל כך בדמות שפרה, שזכור נזכרנה לעולם!
*
בדרך שובי מרחובות הוספתי להגוֹת בו מתוך חיבה והתפעלות. חשבתי: סוד רעננותו הוא עושר נפשו, – מה שהרבה לחיות, לסבול, לאהוב. שום סממנים של יופי לא ישווּ באלה!
מסביב השתטחו שדות, שדות תשרי, נטולי ירקות, ואף על פי כן נראה כל השטח מנומר, מלבב, והעין קלטה אותו נועם שבדממה, שאדמת־שדה שופעת תמיד. כן – הוספתי לחשוב: אין האדמה ריקה כל זמן שהלב לא דלל.
מקדשי אדמה1
נעים לכתוב על דברים שהיו; בפרט – אם הדברים יקרים לכוֹתבם. אך אין זה מבחן קל כל־עיקר: דוקא על דברים, שהם חביבים עלינו ביותר, לא ניתן לכתב אלא מתוך התרכזות שבקדוּשה. רק היא, ולא הגורם הספרוּתי, – אפילו האמנוּתי, כאן המכריע.
ברם, מהי אמנוּת? הלא היא לאו דוקא האמצעים המרובים, הסגנון, הצבעים, כי אם שוב אותה התרכזוּת לאמת, לדברים שחיינו עליהם מלוא־חיים, ושאנו חוששים, שמא ישתכחוּ, שמא ירדוּ לטמיון.
כדאי לנו ליתן דעתנו אל אמנוּת מיוחדה זו, שאנו מכירים בכוחה, בקסמיה, בה במדה שאיננו מבחינים באמצעיה. אוּלי זהו החשוב ביותר, כשאנו מצליחים להבליט עולם רק על ידי שאנו שבים וחיים עליו, – על־ידי שאנו מקדשים אותו בקדוּשה שבלב.
אמנוּת כזו גילה משה סמילנסקי בספרוֹ ‘משפּחת האדמה’ (‘עם עובד’). אמנוּת משלו היא – מה שאני קורא: ‘אמנות שלא במתכוין’. האין זאת סגוּלתה של אמנוּת יהודית, של ‘סגנון יהודי’, שמשוּקע בו מינימוּם של סממנים חיצוניים – שיותר משהדברים מתוארים הם מנוּגנים. שיותר משהדברים מתוארים, הם מוּארים. מוּארים באור שבלב. הנה – בכוח זה, באור זה העלה סמילנסקי את דמויותיו: בכוחה של אהבה, רחמים, געגוּעים. הרי זאת מה שאנו קורין – והפעם לא לגנאי, כי אם לשבח – פּרוֹזה לירית. זוהי סגוּלתו של ספר פשוט ונפלא זה, שלא זה בלבד ששב והחיה לפנינו בשרטוטי־דמוּת קצרים, תמציתיים דור של נאמני־אדמה שעמדו בנסיון, כי אם נטע גם בקרבנו את אהבתו, רחמיו וגעגוּעיו הגדולים עליהם.
*
הגעגוּעים הגדולים האלה, זאת הדמעה החמה, הגלוּיה והנסתרה, המחיים כאן כל רשימה, כל דמות קטנה או גדולה, בלי הבדל יחוּס ושיעור־קומה – מראים על זיקה של משפּחה מצד הכותב. טול מכאן כל רשמיות של מספּיד. כאן לב מבכה לבבות קרובים. בין שהם מבני גילו, ששפה אחת גידלתם, או ידידות־חיים גדולה ארגה את החוט המאחדם, וּבין שהם אנשים מפשוטי־העם, נפּחים, דוודים, בעלי־עגלה ושואבי־מים – תמיד בא מיד לידי גלוּי משהו משוּתף, אותו התו הכללי, הטבוע בדמותם של רובם דרוּבם של האנשים המיוּצגים כאן – דור ראשון של פזורי גולה שנאספו לתוך האדמה ושאהבתם לה היתה עזה מאהבתם לחיים.
וכל כמה שהמספּר משתדל להנמיך את קולו וּמספר על אנשיו גם לא בלי הומור, – הנה מה שמסוּפר כאן על יהודים שדוֹרי דורות היו ניתקים מחיק אדמה ולא ידעו חן שדה וּמשיכת רגב, וּפתאום קם בקרבם חוּש סתוּם זה, לא ידעוּהוּ אבותיהם ואבות אבותיהם והכשירם לסבל שהוא למעלה מכוח אדם ולמות בלי תלוּנה, – כל זה מושך כמעט על כולם חוט של אגדה. וכל הדברים האלה, שערכם בזה שאינם פרי דמיון, שהם באיזו מידה תולדות הישוב, נשמת התקוּפה של השנים הראשונים – אתה קורא אותם גם כספוּרי־גבורים. והילדים או בני־הנעוּרים, כי יקראו ספר זה, וּמלאו רוחם הגדולה של חולמי אדמה אלה, ולמדו סבל מהם ולמדו אהבה מאלה, שלהם ולבאים אחריהם הודלקו ‘נרות נשמה’ אלה.
*
גם בלי מסירת מודעה מצד המחבר, ש’שם לו לחוק להזכיר רק את נשמותיהם של אלה, אשר יחס נפשי קשרהו אליהם או אשר שמע עליהם מפי אנשים שאהבם' היינו עומדים על כך, הואיל והאהבה היא הנותנת אותותיה בכל רשימה והיא האור היחידי אשר ינחנו כאן. יש סופרים – וּסמילנסקי הוא לא אחד מהם, כי אם אולי האופייני ביניהם – שבלי אהבה, בלי יחס נפשי עמוק, אינם מסוגלים כמעט לראות, לספּר, להבחין. לא, זה לא נכון, שהאהבה מקלקלת את השוּרה. אולי אהבה קטנה היא המקלקלת. האהבה הגדולה – תמיד אור גדול עמה, והוא אשר גילה למחבר הספר עושר־נשמה זה שאסף ושמר אותו בלבו ימים רבים, ימי אושר וצער, עת לנגד עיניו הלכו לעולמם זה אחר זה אלה, שעמם חלם ועמם כאב כל עליה וכל ירידה בחמשים שנות חיים ועמידה על המשמר בשדי־מכוֹרה.
כשבא לפני חמשים שנה, בעוֹדנו עלם רך, היה עוד הכל בבחינת התחלה. זה עתה החלה הנביטה. ואולם השממה היתה רבה וכל גבעול שצמח מתוך אדמה עזובה זו היה שקוּי דם ראשונים, דם גבורים קרוּאי־שם ועוד יותר עלוּמי־שם, אשר שלמו בחייהם וּבחיי הנפשות האהובות עליהן מחיר האושר הגדול להיות ראשונים לשבים. גם אם ירבוּ לספר עליהם, לא יוודע לדורות הבאים רק מעט מזער מחייהם וּמסבלם של אלה, ‘אשר איחדוּ לעולם את חייהם ואת גורלם עם האדמה’. שם, באלם שדות, באדמת בצות, במלחמה עם איתני השממה, נפלו ואין רואה, ורבים מעלוּמי שם אלה גם לא נספדו כהלכה.
אך הדור שמר את זכרם. שם ב’חן מנעוּלי', אשר בירכתי מזרח יפו וּבחאַן חדרה שמע המחבר את שמעם של ראשוני ראשונים, וספוּריו עליהם הם גם ספוּרי חייו, אגדות נעוּריו.
*
אולי טוב, שאין להגדיר את הסוּג הספרוּתי, שעמו נמנה ספר זה. הוא גם ספר של תולדות, של נקרולוגים, וגם ספר של פּורטרטים, של רשימות סיפוּריות. מה שעושה ספר זה (בעצם: כל ספר) חטיבה אורגנית, הוא מה שאין או – שקשה להגדירוֹ. אכן אין ספק שזהו קודם כל הקו המשותף שלכל דמויותיו: זה הרגש הסתום, שכולו אינסטינקט, כולו חוּש לאדמה כשהיא לעצמה. הוא גם היסוד לרגש המולדת, שכן מי שלא יקרוּ לו רגבי האדמה בכלל, לא ידע לעולם טעם מולדת מלא, – והאיש העירוני הוא לפי עצם טבעו בריה בינלאומית. בראשית היה החוש הארצי, זה שיונק מן הדם, – זה החוּש הקדמון, שנשאר לפליטה עוד ביחידי סגוּלה, או בילדים וּבמשוררים. וּבאמת: כשאתה קורא בעיקר על בני ‘עמך’, שאתה מוצא ביניהם אנשים כ’סקנדר חדד‘, נפּח בן נפּח, גבור ישראל זה, שהצלת אחיו יקרה לו מחייו, או ר’ יואל, ‘שלא יצא אפילו פעם אחת מחדרה, מיום שדרכה רגלו על אדמתה ועד יום העדרו, וּבמשך חמש שנים ארוכות לא עזב אותה – גם בימים הקשים, בשלהי הקיץ, כשהקדחת בערה כאש בכל הסביבה והפילה חללים על ימין ועל שמאל’, עד שמקץ חמש שנים ‘תקפה אותו בכוח אשר עוד לא תקפה שום איש, קדחת “שחורה”, בת התופת של הביצה – הפילתהו ולא הוסיף קוּם’… או האיש ששמו נשכח בגלל כנוּיו ‘ר’ בעל קרקע‘, זה שאהב את חלקתו הקטנה אהבה קנאית כזו, שלא השיג כיצד מניחים לידים אחרות לטפל בה, ועליה בילה כל ימיו, מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה; במעדר הגדול שבידו חפר, עדר והכשיר את הקרקע לנטיעת כרם; בעצם ידו עקר את היבלית, חפר ויטע זמורות גפנים ואת כל גפן היה ממשש בידו, כל עלה שהתקפל היה מישר’…
וכל אלה, והדומים להם, לא תלמידי חכמים ויודעי ספר וחריפי מוח, כי אנשי לב אשר נמשכו אל אור האדמה שלא בהכרה, שלא מדעת, ודבקו בה באהבה עליונה זו, שאין לה תפיסה בשכל הקטן.
האם לא הם שיצרו את מיתוס האדמה?
*
גדולה היא שורת הפורטרטים של ‘דור החדר’ – אין זאת כי אם אנשי דור זה, שינק מן התנ"ך, מן המסורת, הם שהוכשרו ביותר לאהבה זו, שחוללה נפלאות. אכן, טוב, שגם כאן, יחד עם הבלטת הכוח שבנפש, שהוא הקו הטיפוסי של הכלל, טבע בפרצופיו אלה גם תוים אישיים, המסמלים את הפרט. עשרים ושש הרשימות שבמדור זה הם עשרים וששה אנשים חיים, איש ואפיו, איש וגורלו.
מהם המוּעט שהצליח – אנשים המסמלים את טפּוּס הבוֹנה כאהרן אייזנברג, שידע בכל דרגות חייו ופעוּלתו – כפועל, כאכר, כעסקן, לגלות כושר־פעולה וכושר עבודה שאינם מצוּיים; מאלה שזכו לראות דור נולד על ברכיהם מכה שרשים בריאים כמוהו בשדה הקרקע וּבשדה התרבות והחנוך – מן המאושרים שהקימו את הישוב והישוב הקים אותם. עליו, על ‘העלוּי מפינסק’, שטיפּח בלבו מילדותו את חלום שיבת ציון, וּבראותו בפעם הראשונה בחייו גנן מטפּל בעצי פרי ‘התחיל חולם על הכרמים, שעתידים הוא וכל ישראל לנטוע בהרי שומרון’ – ידע הרבה וסיפר הרבה, וסיפּר באהבה. באהבה הוא שוהה על הראשונים שהצליחו למחצה, שראו את ראשית השגשוג, כיהושע שטמפר, זרח ברנט ודומיהם.
אכן כה מעטים הם מבני המשפּחה שזכוּ! מהם שניסוּ בכל מיני נסיונות קשים – כדוד שוב, אף הוא בעל מרץ שופע, בעל צורה ואיש הכשרונות המצויינים, וכל אלה לא עמדו לא להיאחז במקום קבוע, ונע ונד היה כל ימי חייו; מהם גם הרב אריה ליב פרומקין, ש’שבעים שנות חייו היו ספוּגוֹת אהבת הארץ ויסוּריה יסוּרי רב שביקש להיות איכר‘… – וכמה שבע תמרוּרים ואכזבות! ואולם כאשר יספר ס. על אלה, שלא הצליחו, שנפלו בראשית הדרך ולא זכו לנחמה – והיה למשורר. כאן משהו מן הרגשנוּת הקדושה של פייארברג, משהו מספורי ציוֹן השקוּיים געגועי־דורות של ברדיצ’בסקי. אי־אפשר בלי דמעות לקרוא על קדושי־חדרה, שלהם הוקדשו הרשימות הנפלאות ביותר שבספר. מי ישכח את מנדיל, זה האברך גבה־הקומה ודק־הבשר, שנעקר בכוח מחיק אשתו וילדיו, בגולה, ועשה ב’בחר’ וּפצע פעם בפעם את אצבעותיו בלמדו מלאכת הזמירה בגפנים, למען יאָחז בשדה נחלתו שרכש בחדרה, וּבראוֹתוֹ את חלקתו בראשונה ‘נפל מלוא קומתו על האדמה וינשקנה, כאשר ינשקו נפש חיה, וירם את קולו ויברך ברכת “שהחינו”’, אך עודנו מתרפק על אדמתו, אחזתוּ הקדחת אשר מת בה, ורק מגבעת־הקש שנפלה מעל ראשו כשהשכיבו אותו בעגלה היתה מתגוללת עוד זמן רב, נשאת ברוח בין השיחים כמתרפקת על האדמה, שבעליה לא זכה להאחז בה… או מי ישכח את ישראל גפנוביץ, זה שהביא את עשרו ואת חכמתו ואת עדינוּת־נפשו ותוּמה, והוא לא היסס וחיסל הכל בגולה וּבא ישר לחדרה עם אשתו הענוגה וּשלושת בניו וּבתוֹ האחת – כולם רכים וּבלתי רגילים לחיים קשים, ועמד בכל הנסיונות הקשים של הימים ההם, עד שנפתחה עליו הרעה ושכל בזו אחר זו את הנפשות האהוּבות לו וירד ביגון שאוֹלה גם הוא, ואף זכר לא היה לו, כי הבן האחד, שנשאר בחיים, לא חזר לחדרה ולא היה גואל לנחלת אביו!
ואולם מי יגיד, כי חיים שניתנו על מה שיקר מחיים, לא הצליחו?
*
ארכו הדברים, ואיני יכול אלא לציין עוד כמה מן הדברים המאירים באור נשמה או שקוּיים דרמטיוּת רבה כיוסף פיינברג, קדוֹשה, פישל סולומון, בנימין פיין, אברהם דווד – ולא ציינתי אלא מה שנזכר מאליו לאחר שקראתי את הספר כולו בהעלם אחד.
ספר מלא יגון רב ואור רב; ספר שמכל פרק, מכל דף עולה זמרת מולדת. איני יודע טוב ממנו לחינוך ציוני, לקידוּש האדמה ועובדיה.
משפחת האדמה2
ספר זה, שעל חלקו הראשון כתבתי במפורט ב’תלמים', הוא בלי ספק מן המבוגר ביותר, שיצא מתחת ידו של משה סמילנסקי. לכאורה, אין עשרות הפורטרטים האלה ברוּבם אלא דברי־הספד וקטעי־זכרונות, שנכתבו לזמנם. אבל בהקבצם יחד הם מצטרפים ליצירה אורגנית אחת, לגוף מספר על עצמו, – למין אבטוביוגרפיה של הישוב.
כל כמה שהפרצופים שונים (ויש ביניהם גם משונים מאד, לפעמים עד לגרוטסקה), קו מוּבהק מאַחד את כולם למשפּחה אחת – לדור מיוחד באורו, מיוחד ביגונו. דור זה, שזכה להיות ראשון למפנה מכריע בתולדות האומה, הוא גם דור דרמטי מאד. רבים הם האישים הבולטים, המזהירים, אבל רבים ביניהם גם חללי־הגורל. אין זאת כי אם מי שבחלקו עלה האושר להיות ראשון, לא ינקה מיגונות, מאכזבות. גם מי שהגיע אל החוף, יש ורוּסק אל צוקיו.
חן הדברים הוא קודם כל בנעימה האישית, בהשתתפות, – בקירבה המשפּחתית. זה היגון הצלול וזאת האהבה לכל אלה שהיו ראשונים להפרות את השממה – שניצחוּ ונוּצחוּ, שהצליחוּ ונכשלוּ. לכל אלה, שרוּח אחת קיבצה אותם מעברים שונים והביאה אותם לשדות המולדת הנטושים, – נזכרים לפניו. לכולם שמר בלבו רחשי הודיה. וזהו יסוד השירה – הנעימה הנפשית, שכל פסוּק שקוּי בדפּי זכרון אלה.
ואולם לליריזם הטוב של ספר זה יש לצרף גם את הידיעה, גם את החדירה הפסיכולוגית. בלי זה היה הליריזם נהפך להשתפכות, – לכל היותר: לחמימות נקרולוגית. רק הידיעה הגדולה, הכשרון לספּר על חיי אדם כספּר לב על חיי עצמו, ועם זה – לשמור פרטי־פרטים לאין מספר על חיי הזולת, המצטרפים לדמות – הנה מה שעושה את הספר המצויין הזה ל’אבטוביוגרפיה של הישוב'.
ואמנם הרושם הוא של ספר אדם, המספר על תולדות עצמו. אמנות הסיפור היא, המבליטה אנשים וגם מקומות, כהבליט אדם דברים שהם גוּפי נפשו, אמור מעתה: גם האדם הלירי, אם אינו עושה מלאכתו ‘קלה’, כי אם מצרף קו לקו ביד נאמנה, – נעשה אפּיקן.
שהרי אנו קוראים את הפּרקים האלה, הקטנים והגדולים, כקרוֹא אפוֹס של כיבוּש. יש פרקים (דוקא המצומצמים ביותר) שהם נקראים כפרקי שופטים, ויש שנקראים כבלאדות – כדברי־שירה נוּגים מאד, הממלאים אותנו חרדת־לב והמית־אושר יחד. אנו רואים, שכל מה שהושג באמת, לא הושג אלא על ידי אנשי חלומות ואנשי־מעשים. אלה שהיו נאמנים לנפשם, שעשו מה שעשו אנוסים על ידי צו פנימי, צווֹ של שר־האוּמה.
יסוד אפּי יהודי – משהו תנ"כי־קדמוני – טבע המחבר במיוחד בסדרה ‘בטרם’, העוסקת ב’ביוגרפיות' של פינות־ארץ, שקמו לנחלה לעולים הראשונים. פרקים למופת הם ‘אוּמלבס’ (שדות הירקון, שנרכשו על־ידי בוני פתח־תקוה); תל־דורן (רחובות) וחצירה (חדרה). ואולם גם שאר הפרקים בסדרה זו ראויים לבוא בספרי־מקרא, כשם שהספר כולו ראוי לתפוס מקום ראשון בספרי־החינוך לבנין, למסירות־נפש, לאהבת־מולדת צרופה.
*
המחבר, שהוא סופר עשיר־לב ואחד מבוני הישוב הגדולים, – הוא לאין ערוֹך יותר מבעל ‘משפּחת האדמה’. אכן בספר זה נתגלה בכל בגרותו, האנושית והספרותית, בכל סגולותיו היקרות, כמשוררם וּמחוננם של בוני־מולדת וּשדות־מולדת.
החיים כיצירה
אנשים, שחייהם גדולים, גם יצירתם נכללת בחשבון חייהם, בסיכוּם מעשיהם, וקשה לנו להעריכה מחוץ לתחומם. חיים גדולים הם כשלעצמם יצירה גדולה, וּמדרך הטבע הוא, שלעוּמתם נראית היצירה כפרט, כחלק מחיי בעליה.
הפלא הגדול ביצירתו המגוּונת של משה סמילנסקי היה הוא עצמו, היתה עצם הווייתוֹ. הפלא היה זה האור החופף על העם בן השבע־עשרה שנתברך באומץ לרעיון, באומץ לסבל, וּבגיל מוקדם כל כך, בעוד אין איש עמו, הוא נושא בקרבו, כפרי בשל, את כל עומק ההכרה, כל עומק האמונה ביעוּד הדור וּביעוּד עצמו; זה הכוח להעביר את רעיונו שלם, לא־פגוּם, דרך חיים ארוּכים ונפלאים, דרך נסיונות קשים שנתנסה הישוב ונתנסה הוא בעצמו: כל אלה מופעלים כשירה ואולי גדולים משירה. אין דבר מעורר את התפעלותנו כשלימות שבחיים נאמנים לעצמם, כיופי שאדם מגשים יום־יום, שעה־שעה בכל מעשה שהוא עושה.
ששים שנה ומעלה עמד האיש במבחן ולא נכשל. ששים שנה חי את חיי הישוב בכל לבו, בכל נפשו. צמוּד אל המפעל, צמוּד אל האנשים שאתם הלך, ונתוּן כולו למלאכת הבניין הקטנה הגדולה, היה נאמן לכל אלה שנשאו בסבלה. חי את חייהם והם שהיו תוכן יצירתו, שבו הצליח ביותר.
היה זה חזיון מיוחד במינו, מיוחד ביופיו – כשרון הסופר וכשרון העשייה שעלו כאן בד בבד. חייו היו יצירה ותוכן היצירה היה חייו. לעתים רחוקות ניתן לאדם להקים בניין ולשיר עליו בתנופה אחת. איכות היצירה מוּתנית כאן לא בכושר ההסתכלות בלבד, כי אם בכושר ההשתתפות, בכושר ההתמדה. סגולה מופלאה זו שבנפש, שבעושר הנפש היא שהכשירתהו להיות ההיסטוריון של הישוב וּמשוֹררם של בוניו ונאמניו – להיות היוצר והעד לנוצר כאחד.
*
אגב הדימוי של נוסח לנוסח, אתה בא לכלל דעה: אולי טוב, שסיפורי המקרא נכתבו בפרוזה, אולי בזה בא לידי גילוי הגניוס העברי, שוויתר על ‘שגב האפּוֹס’ למען התום הפנימי, למען התמצית שבלב. בנערוּתנו, עם קריאת הומירוס, הצטערנו שקדמונינו בערוּ אחרי שרידי האפּוֹס האלילי בעריכת התנ"ך. אכן, הגאונות העברית נתבטאה דוקא ב’עוֹני' זה שבפרוזה, שבקביעת המאורעות. וּכלוּם אין זאת גם סגולת האגדה המאוחרת? מתוך בחילה בקישוט, בהסברה יתירה, ב’יוֹפי' מובלט, הכירו שגדולה עובדה כמו שהיא, וש’כל המוסיף גורע'. בפרוזה זו זוּקק התוכן כמו בכוּר מצרף, הובא גם לידי שלימות עליונה של ביטוי. כאן מכסימום של טבע, של חכמת הסיפור וחכמת החיים.
הנוסח הבבלי משאיר אחריו הרגשת דכאון. אין בו אף שמץ מאותה רוממות הרוח, שמאירה את הפסוּקים האחרונים של פרשת המבול שבתורה, המספרים על עולם מחוּדש וּמבוֹרך שצף בטהרתו ממצולות שכיסוהו.
ואולי לא באה אצילוּת הביטוי של יצירת ישראל לידי גילוי עמוק יותר משבאה בסגנון הענווה של סיפורי קדוּמים אלה.
ביקור ברחובות
ראיתי את הארץ בבניינה, כלתה נפשי לחדש את מגעי עם כל פינה במולדת, ואמרתי לעבור בסתיו זה את השפלה ואת הגליל וּלהגיע עד ירכתי הנגב, שאליו כל העינים נשואות. אבל כשהוזמנתי לרחובות על ידי אדם קרוב, נמשכתי אל מקום, שהיה חביב עלי ביותר – המקום שבו קשוּרים זכרונות על הימים הנפלאים והאנשים היקרים ביותר של צהרי חיי. ולכן שמחתי על הנסיעה למושבה זו, שיושביה – יושביה מאז – נמנים עם בוני הישוב הקרובים ללבי. בזכרוני נצנצו שמות חביבים: סמילנסקי, וילקנסקי, מילר – מראשוני הבונים והמחוננים של אדמת ארץ־ישראל שנקשרתי עמהם בקשר ידידוּת, וזכרם – גם שלא אלה שנסתלקוּ – קדוש לי. מהם הקרוב ביותר היה משה סמילנסקי, שעמו הלכתי ימים רבים, מימי ‘מולדת’ ועד ‘מאזנים’. גם הוא, גם אני העלינו בזכרונותינו את האביבים, שתרנו יחד את הארץ. ממנו, איש האדמה והלב החם, למדתי להכיר ולאהוב את המולדת, והוא היה לי סמל וּמוֹפת לאדם, שכרת ברית עולם עם האדמה הטובה, שזכה לעבוד וּלטפח אותה ששים שנות חיים, שהעמיקו את אהבתו אליה ולא נגרע מאורה עד יומו האחרון. אהבה נאמנה זו היא שהאירה כל שורה שכתב וּבפשטותו טבע בכל מה שכתב חותם של אמת ואמונה. חותם ראשונים, גם אם לא תמיד הייתי תמים־דעים עמו.
הנסיעה לרחובות הפנתה שוב את לבי אל כל חלקת־שדה וקטע־נוף שהזכירוני את נסיעותי התכופות לתל־אביב וחזרה לרגל העריכה של ‘מולדת’ וּ’מעברות'. הנה המפנה מן הכביש של ירושלים לדרך ראשון לציון. כאן נתגלו אז מישורי הגנים והעצים הבודדים, וליבבו דשאי־השמש, שהאירו כשדות המרעה שבעמק הריאוט האביבי, נוף כפרי זה שאליו נמשכתי כל הימים. עכשיו האדמה אדמת פרדסים כולה, אבל אני רואה עוד את גני השקדים, את האדמה הענוה, את מבואי ראשון לציון, שעברתי בה בראשונה בעגלת סמילנסקי המלאה חציר, ואני קצת מאוכזב מן השוק והעירום של ‘ראשון’, ושוב הלב מתמלא רוך למראה השדות והפרחים וחורשת האקליפטים בתחוּמי רחובות.
היוּ אלה אביבי המולדת, שהפתיעו וּמילאו את הלב באביב, ואני מצטער שדמדומי הערב מיהרו לרדת וּלהעטות צללים את הגבעה, שעליה עמד הבית המוקף גני שקדים וּכרמים – בית זה שעל הגזוזטרה הרחבה שלו חיכתה לשובי עם השקיעה, זו שאיננה עוד, לאחר שהיינו נפרדים זה מזה מאז הבוקר – יום תמים. מה נפלאו הערבים, שנחתי על ידה, בעוד שהשפלה השחירה מתחת, רכה ולוטפת, למטה, ורק אורות המושבה נצנצו מבין האילנות כרמזי ידידות. האם לא היתה רחובות אדמת ידידות כולה, אף שרק מעטים כסמילנסקי, אהרוני וּמילר, היו הקרובים באמת, שהיינו מבקרים בבתיהם לעתים מזומנות?
כל אלה אינם עוד בחיים או אינם ברחובות, וּרחובות עצמה, באין גם וילקנסקי, היקר כאח, כבר נח באדמת נהלל, היתה אחרת כולה, וּכשנכנסתי לרחובה הראשון קדמוני שאון כרכים ואורות חשמל, שטישטשו את הנוף הכפרי הנאצל משכבר הימים. ידעתי, שזהו תהליך הגידול והוא חזיון הכרחי בו; וּבכל זאת עגמה נפשי לחולף ונחה עלי רוח אחרת, כשנטיתי לרחוב בו רבו הגנים וּמעטו האורות. לא עברו אלא רגעים מעטים ורגלי עמדו בחצר ביתו של סמילנסקי העוטה אור ירח ואסתר קידמה אותי באור פניה. רגע האמנתי, כי גם הפעם אמצא על האכסדרה המוּארה את משה סמילנסקי, את האיש שכל פגעי הגורל לא יכלו לו, וּבקרבתו נשמתי תמיד את השלוה, שהיא מנת חלקם של האנשים, אשר נתברכו בעושר לב וּבענוות לב כאחד. אבל חייכה כנגדי בחיוּך טוב ועצוב רק אסתר החביבה, בת לויתו הנאמנה של סמילנסקי עד יומו האחרון. והיא שנשתמרה בתום לבבה מילאה את בית אלמנוּתה חן של בדידות ועצב ואור לב, והיתה לי מעין הרגשה, שאני נושם בכל זאת את האוירה הנקיה של משה סמילנסקי.
– הבדידות אופפת אותי – אמרה בדברנו על משה שאיננו, אבל חיה אני כאילו הייתי במחיצתו. תמיד אני הוגה בו. מאום לא שניתי בבית, ועל שולחנו עומדים עוד כלי הכתיבה, שבהם השתמש עד ימיו האחרונים.
– היה לו אורח־חיים קבוע, הוסיפה, בבוקר השכם, בשעה החמישית – וּלעתים, אפילו קודם לכן, מצאתיו בקומי ליד שולחן העבודה. תמיד ללא שינוי. הקביעות היתה טבועה באופיו, ולסדר חייו ועבודתו היה נאמן תמיד. בזה אולי סוד התמדתו, סוד קיומו, למרות האסונות שבאו עליו כתומם.
ולכן – אמרה לי – לא תמיד הוכשר לקבל בלי הסתייגות את ההפיכה הגדולה שבאה בחיינו. לפי טבעו היה איש שלא האמין אלא בהתפתחות טבעית, והיה גם קשור קשר נאמן ברבים מן השכנים, שאתם חי ועבד עשרות בשנים. פעמים היה זוכר את חסן, שמנערוּתו גדל ועבד אצלו, והיה שואל בלב כבד: ‘היכן הוא כעת? וּמה גורלו באדמת נכר?’
– ויודע אתה על השיך הזקן, שאהב את משה אהבה כזו, שכאשר חלה מן הבעיטה שבעטה בו סוסתו – המחלה אשר לא קם ממנה – ביקש שיקראו את משה ויראהו לפני מותו. משה חש מיד לבוא אליו, אבל לא מצאהו עוד בחיים…
הוא היה בן דור אחר, בן מסורת אחרת. הוא אהב את איש הטבע, איש הנאמן לעבודה, לאדמה. ודאי שהיתה בו הרבה מן התמימות והיה חסר את התפיסה הגדולה של קיומנו בעתיד – היה בטוח שזהו היסוד, שעליו נסמוך, אם נחיה ונגדל יחד עם יושבי הארץ. והרבה חברים לא ראה, לא הוכשר לראות, בהיותו נאמן לעצמו – נשמר עד הסוף איש אמנסיפּציה, שאיננו מאמין ב’קפיצת־הדרך'.
– נשאר תלמידו של אחד־העם… – מלאתי אחרי דבריה.
– היו לו בכלל עיקרים שנשאר נאמן להם כל ימיו.
חשבתי: לא לחנם דבק לבה אחריו מימי ילדותה. אכן, לא שיערתי, שספגה במידה כזו את עולם מחשבתו – היא, רבת התום, שימים רבים התמסרה לחינוך הפעוטות של הגן, ועד היום היא כרוכה אחרי התינוקות של שכניה בחיבה עמוקה כזו.
והיא לבדה בבית, אשר כל קרן זוית בו מזכירה את הויתו. השעה היתה מאוחרת בשעה שקמנו ממקומנו, שהיה מואר באורו הלבן של הירח, ועברנו את הרחוב של בית הספר, של בית הכנסת, שהיו מרובים בו האילנות, ביניהם אלה שידו של סמילנסקי נטעה אותם.
ובשכבי על מיטתי עוד רבות הגיתי באשה ששמרה על אהבתה לאיש המופלא רב ההצלחה ורב המכאובות, והבינותי את המופלא שבחייו, את תום חלומותיו שלהם נשאר נאמן עד ימיו האחרונים.
גורלו שפר עליו, באשר סוככה עליו כל הימים אשת־חמודות זאת.
הייתי אוהב מזמן בשעות הפנאי לבקר אצלו כדי להנעים לו את בדידותו, ועוד יותר – כדי ללמוד ממנו חכמת חיים, שלוות נפש, – כדי לקלוט בקרבתו אוּד שבלב. כמעט תמיד הייתי מוצא אותו בחצר הגדולה, המגודלת שבלים מזהיבות וּמוּצפת שמש כולה. אותו ואת אסתר הייתי מוצא כמעט תמיד יושבים בצל האקליפטים העתיקים, שניטעו עוד לפני ששים שנה על ידי אבי רעיתו, שנפטר צעיר כ"כ (בן עשרים ושש) בעודנו חולם לעשות את ישיבתו קבע ברחובות. למרות כל מה שעבר עליו היה שרוּי במצב רוח של הומור וטוּב־לב, כאילו דוקא הגלים הזידוניים שעברו עליו לימדוהו שקט, ונטעו בו בטחון, שהוא מזומן עוד לחיים ארוכים עם האשה האהובה, שהיתה לו בת לויה נאמנה בתקופת חייו הקשה ביותר
דוד שמעוני
מאתיעקב פיכמן
ההתחלה
בחייו של כל ילד, וּביחוד – של ילד־משורר, מתרחשים כל יום מאורעות מפליאים, אם כי חוץ מן הילד עצמו אין איש מרגיש בהם. רק אחר כך, כשהוא נעשה גדול, הוא מספר אותם לנו בשיריו. השירים היותר טובים אינם בדויים מן הלב. שיר טוב אינו בעצם אלא ספור על מאורע שאירע פעם למשורר. מאורעות כאלה נחרתים בלב ביותר בימי הילדות לאין מספר. וכמה שיספר לנו המשורר על ימי ילדותו בשיריו, אינו מספיק.
הנער דוד שמעונוביץ גדל בבית אביו שבבוברויסק. אב טוב היה לו ואם טובה, שנפשו היתה קשורה בהם עד מאד, ואחים ואחיות רבים, גדולים וּקטנים ממנו. חבריה עליזה היתה זאת – אתם יכולים לצייר זאת לעצמכם. הילדים אהבו זה את זה, אם כי ודאי שהיו גם רבים זה בזה, ואיני בטוח אפילו שלא היו לפעמים ‘מרביצים’ קצת איש באחיו, כמנהג ילדים – אפילו כשהם טובים ואוהבים זה את זה. אבל – הבית כולו מלא רוח טובה. בית יהודי הוא. אור של תורה ואור של השכלה – שניהם מחממים את האויר כאן. הילד לומד הרבה תנ"ך ולומד הרבה גמרא, אבל הוא קורא גם את ‘אהבת ציון’ ואת ‘התועה בדרכי החיים’. ביחוד הוא להוּט אחרי שירים. שירים הוא אוהב יותר מכל. ואין פלא. הרי זה ילד־משורר, ואף שאינו כותב עוד שירים, הוא שומע כבר גם מתוך לבבו קולות וּצלילים עולים בחשאי…
ילדוּת ברוּכה. כשהילד חוזר מן החדר אל בית־אבא, במוחו מתרקמים מראות מן התנ"ל שלמד באותו יום. היום קרא סיפור נפלא על שמואל, חנה הביאה אותו אל הכהן עלי בשילה, וְכשהוא מהלך ברחוב הוא רואה את הנער ואת אמו, העולים בשמחה וְברגש לבית ה‘, שומע את קול ה’ הקורא בדממת הלילה לנער. האם לא ישמע כל ילד־משורר את הקול הזה, הקורא לו בדממת הלילה, והוא טרם ידע, כי זהו קול ה' הקורא לו?
כל פרק בתנ"ך, כל אגדה, כל ספר חדש שבא לידו ממלאים את לבבו הגיגים ודמיונות, והוא לא ידע נפשו. כשצר לו המקום בבית, הוא יוצא אל הגן שעל יד הבית להתבודד עם נפשו. נאה הגן בקיץ, כשהוא כולו ירוק ורענן ונותן ריח טוב, אבל הנער אוהב להתבודד בּו גם בּחורף כשהשלג הלבן פרוש בין אילן לאילן וטוהר ודממה בּו, עד אם ישמע הנער כל ניד קל ורחש קל ממרחקי ארץ. רגע אחד הוא מאמין, שהוא מהלך בּיער גדול ועמוק. האם לא צבי קטין מתהלך שם בין השיחים? כצבי קטן תועה בין השיחים הוא נראה גם בעיני עצמו. בּית אבא אמנם מלא חום ומלא אור, אבל את לב הנער מושכים יערות אפלים רחוקים, מדבריות רחבי־ידים – כל הפלאות הגדולים הרי מתרחשים שם, במרחק, במקום שהשלג הזך עוד לא נרמס ולא נתלכלך בּרגלי עוברים ושבים, והמרחב הלבן משתטח לאין קץ ולאין גבול.
עודנו ילד הוא אוהב להביע בחרוזים את רגשותיו ומחשבותיו, ושירים מעטים כבר זכה גם לפרסם בעתונים לילדים ואפילו בעתונים לגדולים. בּהם אחד – ‘שירת רסיסים’. שיר לאכר בּיהודה, המשקה בּרסיסי זעתו את שדה המולדת. ואף על פּי כן – לבו עוד מהסס. לא, אלה אינם עיר הדברים, שמרעישים את נפשו בהתהלכו לבדו בּגן או בּשעה שהוא רואה את הכוכבים בּלילה והנה הם מביטים ישר אל עיניו ואל נפשו, עד שהוא מאמין שהם אינם מכוונים את אורם אלא לו ותוך כדי אורם הם מספרים לו רזי־רזים.
אבל הנה נשאר הנער פעם לבדו בבית. היתה שעת השקיעה, והנער ראה את הצבעים הלוהטים של שמי החורף ככתב בהיר מאד וסתום מאד. בחדר בערה האח העליזה ומנגהה הזהיבו ציורי־הכפור על זגוגיות החלונות, כאשר לא הזהיבו עוד עד כה מעולם. ואין זאת כי אם היתה זאת שעת־פלאים, כי בּשעה זו ראה הנער לא רק את שלהבת האח המבוערת ואת ציורי־הכפור שעל זגוגיות החלונות – כל מרחקי העולם נתגלה בּשעה זו לפניו מסופם ועד סופם. והנה מרחב להם ואור פלא, אור־רזים, וירא הנער ויתבונן ויהי העולם בעיניו ‘כקסם אגדה מאד קדמוניה’…
את מה שעיניו ראו ומה שלבו הרגיש הביע אחר כך בּשירו ‘בּין השמשות’. וכיון שהשעה היתה שעת רצון, הצליח להביע את אשר רחש לבו. וידוע תדעו – דבר כזה אינו מצליח לעשות גם משורר אלא בּשעת רצון. כי זהו תמיד הדבר הקשה בּיותר – להביע רק מה שירחש הלב.
שיר זה נטע בּטחון בּלב הצעיר, כי הפּעם הצליח. וכיון שלבו לא היה מהסס עוד, עמד ושלח את השיר לביאליק עצמו, זה ששירו ‘בּשדה’ הרעיש את לבבו פעם עד היסוד ומאז ראה בו את רבּו הגדול בּיצירה. לבו אמר לו, כי שיר זה יכשר בּעיני ביאַליק. והלב לא רמה אותו. בּיאַליק שמח על השיר ומסר אותו לא. לודוויפול, שגם הוא שמח עליו מאד ונתן לו מקום ב’לוח אחיאסף'.
יום זה, שנכתב השיר ‘בּין השמשות’, היה יום גדול למשורר. גם זה היה חשוב, שבּיאליק הכיר בּו ושהשיר נתפרסם ב’לוח אחיאסף', שהיה אז המאסף הספרותי היותר מצוין. אבל היה חשוב עוד יותר, שבשיר זה אנו מוצאים כבר את שמעונוביץ, את צבע סגנונו, את צבע עולמו המיוחד.
כזו היתה ההתחלה.
על הליריקן
קָרִים כּוֹכְבֵי־הַחֹרֶף,
כּוֹכְבֵי נַפְשִׁי מַה חַמִּים…
רוֹכֵב אֹפֶל עַל לֹבֶן
בַּמֶרְחָבִים הַנְּשַׁמִּים.
גלויי אדם ראשונים אינם לעולם דברים שבמקרה. כמעט תמיד מרומז בהם משהו מן הדמוּת. אוּלי דוקא משום שהנפש עדיין סתוּצה לעצמה, והאור נופל עוד שלא מדעת. ביצירה ראשונה יש כמעט תמיד משום הצהרה – לצד זה אני פונה, וכך נראה לי העולם.
בשירו הראשון של שמעונוביץ קשוּרים אילו זכרונות מן הימים הראשונים, שעשיתי בוורשה. זוכר אני, שיום אחד סיפר לי לוּדויפול, שנמסרה לו אז עריכת ‘לוח אחיאסף’ לשנת תרע"ה, שקיבל שיר מצוין מאת משורר מתחיל, נער מבוברויסק. היה זה השיר ‘בין השמשות’, כמעט שירו הראשון של שמעונוביץ. את השיר קראתי, כמדומה, בעודו בכתובים, והיה טוב גם בעיני. זה לא היה אולי שיר מצוין, אבל היה שיר של מתחיל, שהוא עתיד להיות משורר מצוּין. שיר רומנטי. טבעי היה שיותר משהיו בו צבעים, היה בו צמאון לצבעים – כליון־נפש למראות אין־שם, לנוף אין־שם, ששמה ננהה הלב, בעוד לא מצא את עולמו. בשבתו אל האח המבוערת, כלה העלם לזיו שלגים רחוקים, למדבריות עוטי־פלאים – ל’אורות רזים' אלה, שקראו לו מתוך שלהבת הערב החרפי. על החרוזים חופפה דממה וחופפה בדידוּת. היה ברוּר, שהעולם הקרוב אינו עולמו – שמשהו רחוק מאד ופלאי מאד לא יחדל מרמוז לו כל הימים. עולם של מדבר וים ויער, מחבוא־אלהים, שבהם יבוא האדם להסתתר מפני הקטנים. שירת נוער מובהקה.
צמאון זה לפלאי שבטבע, לחביון הנוף מחיה את שירי שמעונוביץ מן התקופה ההיא. לא היה זה הפחד הראשון מפני המציאות בלבד, כי אם גם הערגון למשהו נעלם יותר, טהור יותר. ערגון לחג, שיפיג בבת אחת את הפרוזה, שיוציא אותנו מן האפרוריות של ההויה. לא זה נחתם בשיר ונחתם בלב, שהיער והשמש והרוח ‘קראו לו לקרב ולדרור’ – בזה היה מעט מן המליצה של הזמן; כי אם זה ‘הפרח הפלאי’, המסתתר בצל, זה ‘הארז הערירי’ – כל הישימון הדוהר ומתרונן מיאוש וגיל נסתר. משהו צפוני היה תמיד בדמו – ערב עור וצל, שאין להבדיל ביניהם; מין חדוה שהקציפה והחוירה מתוך גביעי הנעוּרים האפלים.
כולנו ינקנו בנערוּתנו מן השירה הרוסית, אבל תמה אני, אם יש עוד אחד ביניהו, שהיה מעורה בה כמוהו. כל שירתו מן הימים ההם היה קול קורא מן הערפל, מין יללת ערבה ממושכה, – זה שמצא לו את ביטויו הראשון ביחוד ב’ליל בציר'. קול הסתיו כאן המה כמים אפלים, קרא בכליון־נפש מתרונן לנדודים גואלים, שיעקרו בבת אחת מתוך השממון שבכמישה:
יִתְיַפַּח הַדַּרְדַּר הַכָּמוֹשׁ מִתַּחַת חַלּוֹנִי,
מִתְלַבְּטָהּ הַגָּדֵר הַדְּחוּיָה שֶׁל גַּנִּי הַנָּטוּשׁ.
חֹם נָעִים בַּחֶדֶר, אַךְ לִבִּי לֹא יֵדַע מָנוֹחַ.
וּלְאָן עַתָּה אֵתַע? וּלְאָן עַתָּה אָטוּשׁ?
בְּלֵילוֹת הָאָסִיף הַשְּׁחוֹרִים, בַּלֵילוֹת הַמְּרוּדִים,
כְּבָר שֵׁנִית מִתְעוֹרֵר בִּי שִׁגָּעוֹן הַנְּדוּדִים.
אל המוטיב הזה חזר אחר כך כשנתבּגר יותר. יש מוטיבים, שהם מלוים את המשורר כל חייו, וכל פעם הוא מבקש לו ביטוי הוגן יותר לנגינת דמו המתעוררת. אבל גם כאן היה כבר שמעונוביץ האמתי. זה ‘שגעון הנדודים’ בּישׂר כבר אז, שהמשורר לא יקפא בפנתו הצפונית העגומה – כי יום אחד ירעיש את ‘גנו הנטוּש’ הרוח אשר ממרחק יבוא. בכל שירתו קולחת כמיהה נסתרת לנוף מופלא זה, שאינו דומה אל העולם המדולל אשר השם בימים הראשונים את לבו. זה היה הטוב שבשממון צפוני זה שקדמהו, שהכשירהו אל הקסם הדרומי – המשורר ישב בקצה העולם וידע שמקומו לא כאן; שידע לקבל את צער העולם, אבל לא את דלדוּל העולם.
זהו מה שידע לבטא גם אז, אם כי הכוחות לא היו עוד כולם מספיקים לתוכן הנעלה, שבאחד משיריו החשובים של אותה תקופה, שהיה מוקדש לי. ח. ב. – ב’הקוף'; שיר שמתוכו קרן אור הצער עם עלבון העולם, שאין מפלט ממנו. בשיר זה היה כבר משהו מבּגרוּת ראשונה – מן ההכרה, ששם ‘במרחק הדומם’, מולדת כולנו, אבל בהפגשנו כאן, משתפים אותנו אותם ‘הגעגועים הגדולים’ ואותו הצער, וזהו המפלט היחידי לכולנו…
כל זה היה עוד, כאמור, עני בצבעים, ופעמים נראה גם מליצי מעט, אבל נתן צלצול נאמן של שירה. צלצול ראשון. הקולות היו נבוכים. אחד בודד ועזוב ילל שם ביחידוּת, ספר על חרפת ימיו, ועם העצב שהכביד עליו, ערג הדם לו, דבק בו – לא ברח ממנוּ. עוד בשיריו הראשונים ניכר המשורר החותר בכל האמצעים שבידו אל חופיו, וזה היה כוחו גם אָז – שגם מפרשיו הקלים, היו תמיד מתוחים ברוּח.
*
לאחר שירו הראשון, קדמתי את שמעונוביץ באחת מרשימותי, שנתפרסמה אז ב’הצופה', בדברים מעודדים. אחר־כך, כנהוּג – באה אכזבה קטנה. נראה לי אז, שיש כאן איזו אי־התאמה בין האיכוּת של התוכן ובין זה של הביטוי. זהו מה שהיה פוגע בי לפעמים, והייתי מוכרח להתגבר על עצמי, כדי לראות, שהתאמה ישנה, – בכל מקום שנוצרה שירה, שם נוצר גם הביטוי ההוגן לה. את זאת השגתי ביחוד אחר־כך, כשראיתי את שמעונוביץ המבוגר, המוצא לו את אמצעיו המיוחדים – את זה שהתרונן מתוך מלאות שבלב, גם בשעה שנראה היה קרוב לי תמיד. גם לפי רמזי־יצירה מעטים אָדם מכיר את המשותף לו בראיית הדברים. הוא היה קרוב לי בתפיסת־הנוף – בהתרוננוּת זו של היגון, המטיל חריפוּת מיוחדת בהרגשת העולם. בחתימת עקבותיו הנבוכות הכרתי את הצבי המשוטט בערפלי יער, נרדף מעצמו ונמשך אל עצמו. הרגש הרגשתי, כי הוא רואה עדיין את העולם ‘בעד החרכים’ וכי עליו להעקר ממקומו ומסביבתו, כדי למצוא את נוף חייו ויצירתו.
וידעתי, כי יום אחד נמצא גם זה את זה.
*
מה שהיה יקר לי בשמעונוביץ, היו אותם הכוחות הכמוסים שהיו נרדמים בקרבו וצפו למגע־פלאים אחד, כי יתעוררו כולם. אהבתי מאז את הנזירים המדומים האלה, המתרחקים לירכתי העולם, בעוד שדמם הומה במסתרים לעושר ההויה. בחורף של שנת תרס"ט, פרסם כמה שירים, שמתוכם עלתה רננת הבודד, והנה היא אחרת. ראיתי והנה המחיצה שבינו ובין עולמו נופלת, וידו שלוּחה אל האוצר שכבר הבהיק בעינו העליזה. אותם השירים – ‘בנפול השלג’, ‘צהרים’, ‘לפני עלות השחר’, היו כבר שקויים שפע ראשון, אושר של בדידוּת וּבטחון, שהעולם עומד לקראת יום חדש –
הַכֹּל מְחַכָּה לִנְצוּרוֹת,
הַכֹּל מְצַפֶּה לִגְאֻלָּה
זוכר אני, שביאליק שיבח באזני את קבוצת השירים האלה, – את דהירת השלג בחלל העולם המתעורר, וביחוד את השיר ‘לפני עלות השחר’ (התפעל בעיקר מן הציוּר של העטלף, ‘הנאחז בענף בכנפיו ותלוי בלי ניד כמתעלף’..). לי היה יקר הגלוי־המסתורי, זאת הרגשת האושר בהיותר האדם עם נפש העולם לבדו, ואין זר ביניהם – רגע שכל הדומם מתמלא נשמת חיים כמהה:
וּפִתְאֹם וָאֶרְאֶה הַקַּוִּים הַזַּכִּים
כָּאוֹרְחִים שֶׁבָּאוּ מִכַּנְפוֹת מֶרְחַקִּים,
וַיִרְאוּ הַבַּיִת פָּתוּחַ וָטוֹב,
וְסָרוּ לַחֲסוֹת בּוֹ כִּי קָצוּ בָּרְחוֹב.
זה היה כבר מגע־ידידות הראשון בעולם, שעה שנופל המסך, והאדם רואה את עושר ההויה המצוי בכל, אם גם יבוּז עוד לשלוח ידו בו… יחד עם אותו רגש הבדידוּת, שהיה בו אחד מששים של הנירוונה, פרפרו מקרוב שרידי החיים פרפור ענוג וחי; והיה כאילו ‘נמוגו החיים’ לא מרפיון, כי אם מהתעדן וּמרוֹך – מאותה המתיקוּת של ערב חג, של צמיחה נעלמה, שתתן את אותותיה בקרוב.
אותה תסיסת הגידוּל האטי, – אפשר לעקוב אותה בשירים שלפני העליה לארץ ישראל. אותה כמיהה לנצח, אל אשר מעבר לדברים, ההומה מתוך השירים האלה, לא התרחקוּת מן החיים בה, כפי שמדמים הרואים מבחוץ, כי אם דוקא הלהט שבצפיה, אותה התכשרוּת אל הקפיצה העזה, לכשתגיע שעתה.
*
והשעה לא איחרה לבוא.
זוכר אני את יום בואו אלי לאודיסה, עם נסיעתו הראשונה לארץ ישראל, באביב תרס“ט. היתה אז שעת מבוכה גדולה בחיי הפרטיים. שבתי מוילנא, ‘מנוף הצפון’, כמי ששב משדה־מלחמה, לאחר שנחל תבוסה גדולה ועם זה יש לו הרגש, שהיטיב היטיבה עמו ההשגחה בהנחילה לו תבוסה זו… הלכתי לאודיסה לפי הזמנת ביאליק ורבינצקי (צ.ל. רבניצקי?) אך בבואי שמה, לא מצאתי עוד את שניהם, – שניהם היו כבר בארץ־ישראל. לוינסקי, שהיה תקוע תמיד בתרפ”ט ענינים שונים, פטרני בחפץ־לב עד אחר הפסח מכל עבודה ב’מוריה‘, ואני השתרכתי ימים שלמים בתחומי־ה’פונטן’ מתוך איזה רגש הקלה סתום, שכאן, בנאות־ים מלבינים אלה אתקע את אוהל נדודי לקיץ שלם – שכאן אמצא גם את נוף נפשי. וכשבא שמעונוביץ אלי, ראיתי אף אותו באור־ידידוּת זה. הוא הפיג את בדידוּתי. האויר נמלא חמימוּת רע.
בבוקר אביב אחד נכנס בחור זה מבוברויסק – עלם לא־גבוה, צנוּע, רזה, בעל מבט ישר, עז, גלוּי. כמו תמיד – לא אותה הדמוּת, ששיערנו לעצמנו לפי הצירופים הסתומים של השירים, המכתבים וכו'; אבל לאחר רגעים מעטים, איננו מציירים כבר לעצמנו, שיכול להיות אחר. השיחה היתה לבבית, כאילו שבנוּ ומצאנו זה את זה לאחר הפסקה. הודר היה אז כולו, או רובו, ‘מעור אחד’, והיה ברור לי מאליו, כי בעליה זו למולדת, שמעונוביץ נמלט מהמוּעקה והשממון, שנתהווּ בשנים שלאחר המהפכה. ברכתיו לעליה זו, שהיתה אז לאחד משלנו מעשה־נס ממש – זכיה גדולה וּמיוּחדת ליחידים וּמעטים. ודאי שקנאתי בו, שזכה לדבר, שלפי מצבי המיוחד, נבצר ממני גם לחלום עליו בימים ההם. הרגשתי שלא מדעת שהמגע הממשי עם המולדת, עשוי להבריא, לחדש את הדם, לרפא בבת אחת את כל ההרס. וכך אמנם השפיעה, אם כי היה גם מי שנצרב ממגעה…
עם פגישה קצרה זו נקבעה דמותו של שמעונוביץ בלבי. הוא עוד היה בכ"ד שנותיו דומה לעלם רך, כולו מלא אהבת־רעים ודרישת־טוב ואותו נקיון, שהיה תמיד בדמו ושהאצילו עליו בלי ספק, רוחות השחרור שהיו מנשבות אז ברוסיה – הספרות הרוסית הטובה בכלל. דרך פוּשקין, וּבעיקר דרך לרמוֹנטוב, ספג מן הרוּח הרומנטית של ביירון – משהו טראגי בצירוף איזה רוֹך שבנוער ואיזו אמונה במציאוּתם של ‘מרחקים מוּפלאים’ בארצות־השמש שבמזרח, ששם ינוה האושר. דוקא מועקה צפונית זו פינתה, כאמור, מקום בלבו לנוף המולדת, לשמשה, לדממתה החולמת. אכן, זה היה הנוף, שאליו נכסף, שלו ניבאו כל חלומות הילדוּת הטובים.
*
האור לא בא לפתע. המשורר ירא את ‘היין המתעה’, את ‘השמש המשקר’. הנזירוּת עוד משכה ימים רבים, משכה הדממה הגדולה. הוא צמא אל חמדת העולם כצמאו אל חדלונו. שתי רשוּיות שלטוּ בו, והוא נשמע לשתיהן. אכן, טפין־טפין בא האושר בנפשו ובשירתו, – ויום אחד הקיץ במלוא נפשו ועיניו אוֹרוּ.
זוכר אני את הרושם המחיה של ספרו הקטן ‘ישימון’, מחזור של שירי־מסע לארץ ישראל, שנכתב זמן־מה לאחר שוּבו ממנה. מעניין כאן גם שם הספר. הספר היה מלא התעוררות של אושר, והיה שקוי כולו רננה של ים ושמש. אבל הישימון, זה משכן הבדידוּת, המקלט לשירה ולתפילה, היה הצבע הנאמן – בו בטח הלב יותר. רק בו לא היתה סכנת רמיה… ברגש מהסס זה קרב שמעונוביץ צעד־צעד אל חופיו העליזים.
זאת היתמוּת הצפונית, שנמסכה עוד לתוך שפעת המזרח, היתה מלוה עוד ימים רבים את המשורר. ואולי היא שהעמיקה את החדוה, שנכבשה לבסוף, בתת לו המולדת את הבטחון, שלא יחזור העולם לתוהו. משיר לשיר הולך ומבהיר שטח־מה בעולם, – הולך ומבהיר שטח־מה גם בלב. זאת ההליכה לקראת הבוקר המפציע היתה מלאה גם אבל אתמול, גם תרועת המחר הראשונה. עם כל צעד נמסו ערפלי־הלויה מאחוריו:
מִתְּהוֹמוֹת סֵתֶר הִשְׁתַּפְּכָה עֶדְנָה
הַבֹּקֶר קָרָא לְחַג עֲלוּמִים
וַיַּז לִלְבָבִי גַּל אוֹנִים רַנִּים;
וּכְבָר אָנֹכִי לֹא נוֹדֵד עוֹלָם,
רַק גִּבּוֹר נַעֲרָץ הַשָּׁב לְאַרְצוֹ
בְּזֵר נִצָּחוֹן מִקֶּרֶב אֵיתָנִים.
הָאִיִּים עָדּוּ עֲדִי זְמָרַגְדִים
וּבְרוּכֵי זֹהַר אֶת פָּנַי קִדְּמוּ
בִּשְׂחוֹק נְהָרָה וְרֵיחוֹת בַּשָּׁמַיִם;
וּתְמָרִים טוֹבְלִים בִּתְכֵלֶת שַׁחֲרִית
מֵחוֹפֵי זָהָב אֶת שׁוּבִי בֵּרְכוּ
לְחֵיק מוֹלֶדֶת מִקְּרָב הַדָּמִים.
לא הכל כאן מלא תרועת לב זו. אך עם קריאת הספר הקטן הזה הורגש פרפור הפדוּת של נשמה שבוּיה, שיצאה לחפשי. הורגש, שהמשורר יצא גם מתוך מחנק יצירה – שאפילו היגון אשר ישוב ויפקדהוּ יום אחד, יהיה אחר, – פורה יותר ועמוס יקרות יותר, לאחר שהבהיקה תפארת האדמה בעיניו.
והבגרוּת באה באָמנה עם יגון חדש זה. בשירו ‘על נהר כבר’, שנתפרסם בערב המלחמה הגדולה במאסף ‘נתיבות’, התלכדו התחוּמים, ‘ערבוב ניסן ואדר’. שוּב קפאו הגלים שזה עתה הרנינו את העולם וימלאוּהוּ תרוּעה, והבשורה הגדולה עטה תחת אור הלבנה המאובנה כ’שחף מת'. ברמזי קוים מופלאים חופף שוב אות החרדה על העולם, שרעד בעצם לבלובו:
וְנָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ,
וְשׂוֹכָה דַּקָּה, רוֹעֲדָהּ נִפְעָמָה,
בִּדְאָגָה לִפְטוּרֶיהָ זֶה רַק פֻּתְּחוּ,
הִתְדַּפְּקָה עַל הָאֶשְׁנָב, בִּקְּשָׁה רַחֲמִים
בְּרֶטֶט שֶׁל מַבְכִּירָה,
אַךְ נָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ…
בשירת־אדר זו נעשה המשורר קרוב אל הדור, כי ראה אל לבבו. בשירת דמדוּמים סמלית זו פרפרה פדוּת וּפרפר אות הכליון, ששניהם כאחד נתלו על שמינוּ. בעצם הפריחה האביבית נשבה ‘רוּח קרה, מתנכרה’ זו. ולאור הערב ‘השותק והקר’ נראתה הגולה המתהלכת על נהר כבר ‘בלי סוף’. בבת אחת שב וכבד לב העולם, וּבעצם ידיו כבה המשורר את פנסי־החג האדומים שזה עתה העלה את נרם על פני התהום.
שירת האדמה שלבלבה מתוך האידיליות, היא בלי ספק המתנה היקרה ביותר שנתן המשורר לדורו ולדורות הבאים. אבל מעבר לשטחי אדמה ירוקים הצהיב תמיד נוף אחר, נוף המדבר שזכרו לא נמחה מלבבו לעולם – נוף שהחריד את נפשו וקסם לנפשו כגני האדמה המלבלבת. בהיותו יושב בבית הבדולח ‘וּמיטיב את לבו עם נערותיו השבויות’, ידע תמיד, כי אורבה לו אש צהרי המדבר – כי מאחורי כתלי הבדולח, מצפה לו ‘אש לבנה’ זו, שאין מפלט ממנה, זה היה ‘הפרח הפלאי’, פרח המדבר, שפרח בלבו ובשירו כפרוח האדמה הנושבת.
ככה הביאה הבגרוּת יחד עם האידיליה, שהיתה משען חייו הנאמן, גם שירי־סמל יקרים אלה, שמתוכם הבהיק משהו שהיה לא פחות נאמן – משהו שבו עלה המשורר עד מאד במצאו את ניב שירתו הכמוּס ביותר. כאלה היו השירים ‘על נהר כבר’, ‘חורב’, ‘ויהי אני יושב בבית הבדולח’, – שירים שהבקיעו את לב העולם, צירופי אור וצל ‘שקוּפים־אטוּמים’ – תהום שהאפילה והרנינה. אכן, זה היה כבר שמעונוביץ הליריקן במלוא בגרוּתו!
משהו על האידיליה של שמעוני
האידיליה שירתנו (וגם בפרוזה שלנו) היתה הופעה גדולה – הופעה אורגנית, מחוייבת התקופה. לא הכּל כתבו אידיליות בהכס־מטרים. לצורתה הקלסית לא הגיעה אלא בשעה שקסם לה פייטן־אפיקן גדול כטשרניחובסקי. אבל את יסודותיה, צירופי־סגנונה, נמצא עוד בשירת מנדלי, שלום־עליהם, ש. בן ציון, – שלא לדבר על האידיליה של משוררי ההשכלה, מרמח“ל ועד מאפו ואפילו יל”ג, שהיתה אחרת ושיותר משקיבלו אותה מגסנר וגיטה באו אליה ישר מן התנ"ך. באידיליה זו נתבטא הצמאון אל הקיים, אל המשורש, אל מה שכוח לו להאחז בקרקע. בכוונה העדיפו כאן את המצוי. במצוי ראו את היציב, הנצחי, מה שאינו מתמוטט. הגיבור הוא היוצא מן הכלל: הוא המרעיש בכוחו, בתפארתו את אשיות העולם. וכאן חפצו דוקא בכלל. חפצו במבצרי החיים. גם באידיליה יד ושם לנבחרים, לאנשי־מופת; אבל גבורתם של אלה היא פנימית יותר, נסתרת יותר. באידיליה החדשה נתבטאה הריאקציה נגד התפארת החיצונית, נגד הרומנטי המזוייף, – נגד המוצג לראווה. בזה יופיה המוסרי, שביקשה אנשי־חן יותר משביקשה אנשי־תפארת, שביקשה כשרון לחיים יותר משביקשה כשרון לגבורה.
האידיליה העברית, כזו של גיטה, ששמשה לה דוגמה ראשונה, לא היתה מעולם שירה של נובלות־חיים וּשקיעת־חיים; ופשיטא שלא היתה שירת ההכנעה, שבח לנמיכוּת הקומה של האדם ורפיונו. אדרבה: היא היא שהיתה – מ’ברית מילה' ועד ‘מצבה’ – שירת המלאוּת של ההוויה, שבח לאדם השלם, לחוּשיו השלמים, חן לאהבה בלי פגם, למסירוּת בלי פגם. דוקא היא היתה בכל מהוּתה שירת האדם החדש, זה שהתקוּפה גידלתהו – זה שהתקוּפה היתה זקוּקה לו. ולא רק שמעוני, שכל האידיליות שלו אינן בעצם אלא הימנונות לשגשוּג האדם, ללב שגאה ונתלבלב משפע אהבה וּמשפע צער יחד. גם האידיליות של טשרניחובסקי, שרוב יניקתן מן הסטטיקה, מהוויה שהגיעה לגמר בישוּלה, – אף הן נושאות ברכה לגאות החיים, לחוויה שליבלוּבה לא תם בבכרה את פריה. ב’לביבות מבושלות' קשה לדעת, מי בורך בשפע חיים יותר: הנכדה המהפכנית, שעזבה בבוּז את מעינות הבוקר ועינה לא חסה גם על השירה שבצילה גדלה ותעל, או סבתא זו ‘אלמנת הרב’, היודעת בפשע אהבתה לשמור על ההולך והבא ולאחד אותם בלבה הנאמן לשניהם. וכלום ולולה (ב’כחום היום') אינו ניצן האדם החדש, לב מבשר את אנשי הבניין הנאמנים אשר יבואו אחריו; וכלום רוב האידיליות האחרות, גם בהיותן כולן נטוּעות בלב העולם הישן, אינן רמזים לתורת חיים מאירה; רמזים לכובשי־החיים בדממה, לכובשי־הטבע בדממה – לשונאי הקולניות התיאטרלית; לאלה ששמעוני גילה אחר כך בשדות המולדת ולבו חרד לקראתם באהבה וחנינה. האידיליה יקרה לנו משום שהיתה לדור תורת השיבה אל החיים, שהכשירה לשיבה אל המולדת – שחייבה אותה, שעשתה אותה הכרחית.
אין להקיש מן האידיליות של טשרניחובסקי על זו של שמעוני. באידיליה של טשרניחובסקי יסודות האפּיקה הנקיה בלי ספק חזקים יותר; הביטוי עשיר־מתכת יותר. בטשרניחובסקי באה לידי הרמוניה מופלאה ‘תוכו וברו’ של העולם במידה כזו, שאין להבדיל ביניהם. זהו היסוד ה’גויי' הבריא עמו. שמעוני הוא פייטן בעל קונסטרוקציה אחרת. הוא מלא המיית לב יותר, מלא רחמים יותר. אפשר, אידיליה זו יותר קרובה אל סוג הפואימה. חומר אנושי אחר כאן. הוא גם גלמי יותר, גם מפרפר יותר. הקסם באידיליות שמעוני הוא חדות הצמיחה, חדות האדם העולה. אין כאן, כבשירת טשרניחובסקי האידילית, חינו של עולם העומד על תלו, ושש על שלמותו. כאן הצמאון לשלמות; התפלה לשלמות. הכל מלא עוד פתוס של לידת עולם, של משיכת האדמה הראשונה, של נסיון ההשתרשות הראשונה.
על כן הכל מלא התעוררות יותר, רננה יותר; מלא גם חרדה יותר. על כן אתה חש כאן את המשורר יותר משהותר באפיקה מובהקת. אכן, על כל ‘חטא’ אמנותי תכסה כאן הנפשיות השופעת. דוקא קרבת המשורר, שפעת אהבתו, יגונו, השתתפוּתו בצמיחה – מוסיפות חיזוּק לשירה זו. הליריזם כאן טבעי. אידיליה זו – מציאוּת וחזון מלוכדים בה; נצנוץ אדם בה וחן התגלותו הראשונה.
את כל זה ראיתי צורך להקדים ולהגיד לא משום שנתכוונתי ‘להצדיק’ משהו ביצירה זו, כי אם לשם בירור אופיה המיוחד. במקום שאתה מוצא את שפעת הליריזם של אידיליה זו, שם אתה מוצא גם את כוחה. היא מודיעה על האדם החדש, שצמח על אדמת המולדת – בה במידה שהיא קוראת לו; בה במידה שהיא מעצבת אותו. היא שמחה על צמיחתו כשם שהיא חוששת לכמישתו. היא מברכת את בואו והיא מזהירה על הסכנה שהוא צפוי לה. היא מלאה תרועה ומלאה ח??ה לו: האם לא ייכשל גם הוא – הידע לשמור על נפשו? האם לא יכזיב, כי ירבוּ הימים גם הוא?
על כן אהב המשורר ללוות את אנשיו בתקופות חיים ובדרגות חיים שונות. הוא כאילו עקב אחריהם, הקשיב ללבבם, כאילו חפץ להווכח אם ‘החזיקו מעמד’, אם לא נגעה גם בהם יד הכמישה בתוך החולין של החיים, שאין מנוס מהם. ובחנינה אין קץ יספר על אלה שנושנוּ בחלומם, – אלה ‘שזרקה כבר שיבה בראשם וּבעיניהם עוד אש־נוער עליזה’. זאת הצמיחה המאוחרה, התמדת השגשוג, הכוח לעמוד נגד ההרס הנפשי, שהימים נושאים עמהם גם לבני־העליה – אין ער להם, שמח ומבורך עליהם כמוהו. והאם לא זוהי שליחות המשורר הגדולה באידיליות אלה – לשמור על הגידול שלא פסק, לחזק את העיפים, להזכיר את חסד פריחתם הראשונה? וההטפה לפעמים אולי גדושה יותר מדי לגבי שירה אפית. אבל כל פרוזאיזם מובלע בשיחת לב זו שאינה כוזבת, בהמית דם זו שאינה פוסקת – מוצף בנחשול זה של אהבה, של תפילה, שכל מה שנסחף עמו מתנגן מאליו:
חִרְשׁוּ, יְקָרִים, וָרֹנּוֹ! בִּמְקוֹם שָׁמָהּ יָרוֹן הַחוֹרֵשׁ,
קוֹצִים יַרְכִּינוּ אֶת רֹאשָׁם וְאַבְנֵי הַשָּׂדוֹת יַשְׁלִימוּ.
ההרגשה האלמנטרית היא השלטת כאש. לא המלוטש והמנופה, כי אם הבא ישר, בלא מעצור ובלא אמצעי. קול הקרוב הוא. קול רע, קולו של בן־לויה, של עד לסבל – קול אמונה וקול ספק, תרוּעת לב ויגוֹן לב העולים בניב אחד ולא יפרדו:
הִכַּרְתִּי גְּבוּרַת
עוֹמְדֵּי עַל מִשְׁמֶרֶת
וּמְרִי הַנָּסִּים
אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.
-———————————————————-
וּמִי יַעֲרֹב
כִּי בֵּן לֹא יַזְנִיחַ
גַּם תֶּלֶם מִדָּם
אָבִיהוּ הִפְרִיחַ?
על כן יצוק באידיליה השמעונית הניגון האלגי לעתים קרובות כל כך.
עוד בימים הראשונים, בהאיר נוף שמשה של מולדת את עיני המשורר בראשונה, בדבוֹק לבו אחרי העדה העובדת הקטנה ביער חדרה – הוּצק יחד עם החדוה הגדולה, גם יגוֹן חשאי זה לתוך שירתו. הוא לא שמח מעולם בלא חרדה. אולי היה האושר רב מדי, כי לא יילוה גם העצב, שבלעדיו לא יימלא הלב לעולם:
.. כְּבָר עָיֵף הַלֵּב מֵחֲלוֹמוֹת
וּבָצְקוּ רַגְלַיִם מִנְּדוּדִים וְאֵחַר לָבוֹא הַמָּנוֹחַ. – –
וְנִשְׁעָן עַל עֵץ עָמַד דּוּמָם רַב פִּנְחָס כְּצָמוּד לָאִילָן
וְגַבְרוּת קוֹמָתוֹ כֹּה שַׁחָה… הֲרָצָה אֱלֹהַּ קָרְבָּנוֹ?
הַהִפְרְתָהּ סַלְעֵי הַשְּׁמָמָה שַׁלְהֶבֶת דִּמְעָתוֹ הַכְּמוּסָה?
בשירה זו, המלאה וידויים, ינוב גם ההומור, בן־לויה התמידי של האהבה, אבל במעמקי עורקיה מנהמת נימה עגמומית זו, כאמת־מים קובלת ואינה פוסקת… הלב בטח ולא בטח. שקט ולא שקט. וכלום שתי האידיליות ‘מצבה’ ו’שיאונה' אינן פרקי אלגיה גדולה אחת? ולא הן בלבד, כי אם גם ‘בדרך’, ‘לקט’, ואפילו ‘יובל העגלונים’, המלאה הומור רב – כלום אינן כולן שקויות המית לב זו – תפילה לשלום אחים, תפילה לתום, שלא ייפגם, לטוהר שלא ייעכר; תפילה לניצנים הצנועים, אשר אומה שלמה תלויה בהם, שלא ילקו.
תָּמִיד זִכְרְכֶם
הָמָּה בִּי כְּפֶלֶא:
לֹא מֵת עַם, אִם עוֹד
בָּנִים לוֹ כָּאֵלֶּה:
אַךְ גַּם דְּאָגָה
נִקְּרָה כַּתוֹלַעַת:
הַאִם בֶּאֱמֶת
שֵׁנִית פֹּה נִטַּעַת
אֻמָּה עֲקוּרָה
זֶה כְּבָר מֵהַשֹּׁרֶשׁ:
הַיְּחִי הַשָּׁתוּל
וִיהִי פֹּה לְחֹרֶשׁ?
כמה פשוט – כן, גם כמה אפור נראה מבחוץ לפעמים ניב מעורטל זה! אבל כמה בו מן החיות, כמה מן הרויה הנפשית שאינה מתנדפת בחילוף סגנונות! ומי יודע – אולי דוקא אומץ זה למערומי הביטוי, לדיבור ישר זה שאין בו כלום מן ה’כיסוי' המלוטש מדי, הוא גם כוחה המיוחד של שירה זו. למעלה מכל ליטוש ומכל שכלול היא מציאותה של עצמיות, וזו לפעמים מתגלה בקו, ופעמים בריתמוס כולו, בהיקף כולו, באותו הרכב מופלא של קולות וצבעים, שכל פגם בפרט בודד מתבטל בסחף הנגינה כולה, באחדות הקול ובאחדות המראות. וזהו גם כוחו של שמעוני. הוא יודע להבליע המון דברים כלליים במילודיה, שהיא כולה שלו; יודע לפסוע כמה פסיעות קטנות ותוך שהיה על הקטנות לזנק אל הגדולות.
כן, הדרך אל שירת שמעוני אינה קלה. פעמים היא מוליכה דרך פרצות, פעמים דרך שטחים לא נעבדו. זוכר אני, כשקבלתי בעד ‘מולדת’ את האידיליה שלו ‘מלחמת יהודה והגליל’, נפגעתי מכמה פרטים שלה, שנראוּ לי כדברים בטלים. כל ה’עוקץ' שבאידיליה זו (מלחמת המבטאים) נראה לי ילדותי, בלתי הולם. אבל כשהגעתי אל התיאור הנפלא של נוף השרון הטלול, באפי עלה ריח האדמה הבשומה, ובעיני הבהבו דשאי השמש המחוממים, וכגיבורי האידיליה ראיתי דרך הפרץ המרובע של אכסנית־השדה הצוננת ‘מרחבי עולם רחוקים צופים וצפים בזוהר’ – הרגשתי פתאום את נוף ילדותי, את מתק אדמתה המוורידה; הרגשתי כי בשירה זו נחתם בראשונה נוף הבוקר במשעולי השפלה הירוקה, בעוד יקד האושר כטללים האחרונים ‘בגביעי פרחיה’…
אחדות זו שבתפיסת הנוף, אחדות שבראייה ובמגע, אחדות החלום היא – זה הצמאון אל האדמה, זה השכרון מן האדמה. כחוט אור אחד נמתח מן האידיליות הראשונות עד האחרונות: כליון־לב לטוהר שדה ועמל שדה, לאדם ה’צמוד לאילן', הנטוע כרגב האדמה; הלא הוא חלומו מאז הבוקר, בעודנו ‘עלם עם עלמי ישראל, חושב חשבונו של עולם וחולם על תחית האומה’:
תמיד הופיעה הגאולה לעיני בדמות שדה נרחב,
שדה בלי גבולות, ים זהב מנומר בדגניות תכלת…
לכל ימי חייו נחתמה בנפש ערגה חבוייה זו לזיוו של עולם, המתגלה בשבולת־שדה, בירק גינה קטנה, בחן הדשא הצומח; והוא הולך וחוזר על ניגון זה גם ב’שיאונה' באותה התלהבות:
כִּי פְּדוּת יִשְׂרָאֵל
וְתֶלֶם וָאָחוּ
תָּמִיד לְאֶחָד
קִרְבִּי הִשְׁתַּפָּכוּ.
-—————————————————————-
וְכַחֲלוֹמוֹת
הַדְּרוֹר וְהַיֶּשַׁע
תָּמִיד לִי קָסְמוּ
הָעֵץ וְהַדֶּשֶׁא.
דביקות עולם זו בכפר, ‘בעץ ובדשא’, אינה למשורר אלא דביקות בחינו של עולם, בגנזי הטבע שאינם מתגלים ואינם נקנים קנין אמיתי אלא למי שמצוי אצלם, למי שחי ועמל בהם. בזה הוא תלמידו של א. ד. גורדון, שאותו פגש בימי התום הרחוקים ושדמותו, כתורתו, מאירה מתוך כל דפי השירה היקרים האלה. ‘פתוס קרקעי’ זה שאינו פוסק בשירתו, קושר אותו בקשר בל ינתק לכת העמלים הראשונה, שאף היא לא ראתה את שכינת הגאולה אלא בדמות חורש בשדה, אשר לפניו תיכבש הארץ – אשר לפניו כדאי היא שתהא נכבשת…
בזה ערכה הרב של שירה זו לדור, לנפש הדור – שהיא מחזקת אותו באמיתה, שהיא עוקרת אותו מן ההזיה הרומנטית הבטלה ושותלת אותו באדמה הטובה, אשר לא תכזב לעולם.
נופה של ארץ־ישראל בשירת ד. שמעוני
נופה של ארץ ישראל, לפי הרמה השירית שהושגה כיום על ידי טובי משוררינו ומספרינו, הוא בלי ספק אחד מכיבושי היצירה החשובים ביותר, – אולי גם הנחוצים ביותר לבנינה של המולדת. מה שיקר בו בעיקר היא העובדה, שגידולו, גידול איכותו, הלך בד בבד עם כיבוש הקרקע, עם כיבוש המציאות, עם כיבוש העבודה. בשום פרט של משנת א. ד. גורדון לא נתקיימה תורתו בצורה בולטת יותר מאשר בשירת הנוף, שהיא – מיצירותיהם של הותיקים ועד צעירי המשוררים והמספרים – בראש וראשונה שירת־עמל, שירת האושר של צירוף עבודה וטבע.
בשום סוג יצירה לא הורגשה המהפכה הגדולה, שחלה בחיינו, בתחושת עולמנו, כמו בציורי נוף אלה, שהם מבחינה ידועה משמשים גם ציונים לכיבוש המולדת עצמה. היה מי שהתריס כנגד שירת־נוף, שאינה מודרנית כביכול. אבל הדור, שצמיחתו בריאה, התרפק עליה ביותר. צא וראה: דוקא אלה, הנועצים את עינם במה שמתחת הקליפה, העלו את כבשונם של צבעים וצלילים במיוחד, משדבקו בזיוו של הנוף, משהרגישו את נשיבת הנצח, את יגון הנצח המרחפים על השדות, הסלעים, על חזה המרוטש והפורח של אדמת המולדת.
שירה זו (במידה שהיא שירה ואינה תחליף לה) – נעשתה זה כבר מעין סם רפאוּת לעובד העברי, ללוחם העברי. לא אצייר לי אותם בלתי מצוידים בשירת האדמה, אדמת גורלנו. שירה זו היא, שמתוכה עולה רחש האהבה, גבורת הנפש – כל האושר שבמסירות, שלא הוכשר הדור לגלותו בנפשו אלא במגע הממשי עם ארץ חלומותיו.
*
זכותו הגדולה של שמעוני היא, שבשירתו נזדווגה ראשונה לחזון גדול גם ממשות גדולה. מה שניתן לנו מגעגועי דורות, דורי דורות, על המולדת, לא היה אלא חזון בלבד. אפילו גאון כיהודה הלוי לא שר אלא על ארץ ישראל של מעלה. ‘ציון הלא תשאלי’ – הימנון לוהט, שעוצם הביטוי, עוצם הכאב מרימים אותו מעל כל מציאות – אולי גם ממחישים את הנוף בכוח לא־ארצי, בצבעים שאין כחנם ואין כממשותם בכל מראה־עין. אבל השירה מתקופת חיבת־ציון, זו הרומנטיקה מעוטת־הכוח, מעוטת־הדם של ‘ציון תמתי’, שלא ראתה כלום, לא היה בה גם כדי להדליק געגועים גדולים, – געגועים מפעילים, שורפים את הקסמים המדומים ושאינם מדומים בנכר.
הדור היה בעל חושים אחרים. כנגד קסמי־האדמה, שהלב הלך אחריהם במולדת הזרה, היה הכרח להראות לו ארץ־ישראל של מטה – זו, שבה נאחזת העין, נאחזים החוּשים הבריאים. גם קטעי הנוף החמימים (והנפלאים גם יחד) של אידיליה בפרוזה כ’ראש השנה לאילנות' לזאב יעבץ, הרנינו את דמנו בילדותנו, מילאו את הלב מתיקות של צינת הגשם וריח השמש וזיו הירק שבגינה הקטנה שבמושבה. הלב חרד לקראתם בגיל: הנה בבואה של ארץ־ישראל! הנה האדמה שתצמיח חיים חדשים!
ברם, לא היה זה אלא נטף טל שקוף. כבר באידיליה הראשונה של שמעוני (‘ביער בחדרה’) נסתמנה עם ההוּמור גם הגבורה. לא היתה זאת גבורה שברומנטיקה שלמראית־עין, כי אם זו של רוח גדולה, מוצנעת, כבושה ופורצת בחדוה גדולה. זו החדוה של התגברות על הפסיביות החולמת ואינה זזה, שאינה יודעת לעולם את השמחה הגדולה ואת היגון הגדול של ההגשמה.
*
ונופו של שמעוני בנכר היה דוקא נוף רומנטי, רומנטיקה של נוף־הצפון – יערות מושלגים, צבאים אגדיים, ערבות עוטות ערפל… כאן הפך הנוף ויהי אידילי. היה זה רגש השלוה, שפיעם את הדם הכואב למראה הנבטים הראשונים, למראה האנשים הראשונים שהלכו נכונים לקראת גורלם. היה זה האושר, שהנה שקעה ההזיה מאחור – שהעולם צף מתהומות הערפל ולבש אור ירק; אכן, עם זה היה הנוף מסוער מבפנים, – כל רגב אדמה היה מלא ציפיה לפלאים יבואוּ.
כי בזה נעשתה האידיליה של שמעוני יסוד חינוכי, גורם מפעיל, שלא היתה סם מרדים, – שתמיד חילחלו בה רצונות ארוגים אלו באלו; שאדמת־שמש זו, שמתכה עולים צמחי־השלום המופלאים, מגדלת גם פרחי להט, המדליקים צמאון אלהים.
נוף השמש שהבהיק בחן־אמת כזה מתוך אידיליות כ’מלחמת יהודה והגליל', ‘לקט’ ועוד, היה לנו הפתעה גדולה של שירה חדשה, של התגלות־נפש יקרה. היה בנוף זה משפוני־טמוני האור, שאין ארץ מגלה אלא בשעת חסד. שמעוני זכה ואותו חוננה אדמת המולדת בראשונה במבט חסד.
ואם כבש את לב הדור בסגולות המשורר והאדם לאהבה אותו, הנה ראש סגולותיו היתה האידיליה, שבה נטע בלבנו את אהבת הארץ כחדות האדמה אשר זכינו לה ושהוא העמיק אותה בשירתו יותר מכל חבריו, משורריה של ארץ־ישראל.
לזכרו
במות עלינו דוד שמעוני הלך מאתנו לא רק אחד מבחירי משוררינו, כי אם אחד הטהורים במשפחת הסופרים, אדם דורש טוב לכוּלנו, מן הנאמנים ביותר, שלא הניח אחריו אף אחד בדומה לו בטוב בלבו, בטוב נפשו, בנכונותו לעזור תמיד לחבריו בלב ונפש. אנו שרויים כולנו באבל על מותו, כעל היעדרו של ידיד כולנו, אשר עמד לימינם של רבים בינינו בשעת צרה, אשר לא התנכר לבריו ולא קיפּח מתוך צרוּת עין עמלם של גדולים וקטנים, אף שכיוצר השיג בעצמו את שיאי היצירה והצליח בכל אשר עשה.
עכשיו, כשנלקח מעלינו ולא נוסיף לראות עוד את פניו המאירים מטוב לב, אנחנו זוכרים את הפגישות הראשונות מתוך געגוּעים ואהבה. זוכר אני את ביקורו הראשון אצלי בוארשה כשבא במאור פּנים אלי, מחזיק טובה לי שהשגחתי, כעורך ‘הספריה הגדולה’ של ‘תוּשיה’ מתוך הקפּדה מיוּחדת על הדפסת ספר שיריו הראשון ‘סער ודממה’. באחת משיחותיו הביע את רצונו שהספר יהיה דומה ל’גבעולים' שהופעתו חלה ימים מעטים לפני ‘סער ודממה’. זכוּר לי ביקור זה לא לפי תוכן שיחתנו, כי אם מתוך סבר־פּניו שהביעו טוב לב ונועם חברי. הוא נראה אָז כנער, שאבא ואמא עדיין סוככים עליו, מתוך השמחה שהיה שרוּי בה, שמחה על עלייתו הראשונה לארץ־ישראל.
את שיריו הראשונים פרסמתי ב’העולם' בתקופה הקשה שהייתי מזכירו בוילנה. שירים אלה שירי מתחיל, לא הביאוני לידי התפעלוּת אבל התבגרותו המהירה היתה ניכרת מתוך מה שפירסם ב’המעורר', ביחוד מתוך השיר המצוּיין ‘הקוף’ שהעיד על עמקוּת ותפיסה סמלית ומחשבתית גדולה. אמרתי לו את שבחו בפניו, דבר שנעם לו ביותר. ברם אור נפשו ואיזו רוך וקרבת־נפש הביע כל כמה שהוציא מפיו בשיחה הקצרה שנתקיימה בינינו בחדרי ואחר כך, בלכתי ללוותו אל הרכבת.
הרושם של ‘ישימון’ היה רושם של הפתעה גדולה. במחברת זו ניכר שמעוני המאוחר שהתרפּק על ארץ־ישראל ושנסיעתו למחוז געגועיו דמתה למסע־כלולות. כבר אז אפשר היה להכיר את משורר האידיליות, משוררה של ארץ־ישראל. הוּא לא שהה אז הרבה בארץ, אבל בקראנו את ‘ביער בחדרה’ ידענו כי המולדת היא חזון חייו ואושר חייו. ‘מלחמת יהוּדה והגליל’ שלפי תכנה לא היתה דומה ל’ביער בחדרה', הפתיעה בזוהר הנוף שחופף על ציוּריה. זאת היתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ־ישראל, בחן וּבהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ־ישראל גם משורר שלא היה עוד כמותו. היתה זאת חדות השב וראיית השב. ארץ־ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו.
בסוּג מסוּיים היה יחיד וּמיוּחד בשירתנו. לא אחד בינינו הביע בשירתו את חדוות החזון, כמוהו. למן המחברת הנפלאָה ‘ישימון’ שהביא לשירתנו עוד בראשית ימי בחרותו ידענו כי הוא נושא בלבו את חזון הגאוּלה כשמש חייו, ואוּלם בכל שיעור קומתו נתגלה למן האידיליה הראשונה שלו ‘ביער בחדרה’, השקוּייה כולה הומור וחדוה. אני זוכר עוד את הרושם שהשאיר אחריו ‘ישימון’ – כשירה הציונית הראשונה לאחר שירי הבשורה של ביאליק. היה זה מעין רונן של לב מלא.
כשקיבלתי ממנו בעד ‘מולדת’ את האידיליה ‘מלחמת יהוּדה והגליל’, ידעתי כי לטבע הארץ קם משורר שאין דוגמתו בספרותנו. למעטים כמוהו נגלה סוד הנוף של המולדת. קו זה שבטבעו קירב אותי מאוד לשמעוני. וכאשר נקלענו שנינו בימי המלחמה העולמית הראשונה לברלין, הייתי מתהלך עמו בסביבות הבירה הגרמנית ולא היה איש בחבורת הסופרים שהיו בברלין כשבויי רוסיה אדם קרוב לי יותר ממנו.
*
היה לו כשרון מיוּחד לגלות את האנשים שהוכשרוּ להגשמה. ברעיון התחיה ראה קודם כל חזון השיבה אל הטבע, הדבקוּת באדמה ובטיפוחה. בזה דמה לא. ד. גורדון שאהבת הטבע הכשירתו לחזון העבודה, שרק היא מגלה לנו את המסתורין של האדמה.
אהבה זו נתיחדה בלבו גם לעולי תימן, שאף אותם הכיר בפרבר הסמוך לרחובו. הוא הבחין בהם את הקירבה לטבע, והבחנה זו הכשירה אותו ליצירת האידיליות ‘היורה’ ו’לקט', שאף הן מיוחדות בהומור טוב ובתפיסת־הנוף המקורית של המולדת. מאירופה השוממה שלאחר ימי המלחמה בא לשבת ברחובות ובא במגע קרוב עם חלוצי העליה השניה, אנשי טבע ועמל שאת דמוּיותיהם העלה והנציח כמעט בכל האידיליות שכתב.
הוא היה לא רק אדם בעל השׁכּלה, כי אם גם בעל עין פקוּחה, שלא התעלם מעולם מפגיעות הישוּב, אבל לבו היה נתון לנאמני העבודה, שהיוּ גם אנשי שירה וחלומות. היה זה היסוד שבהשקפת עולמו, כי רק הנאמנים לטבע נאמנים גם לחזון התחיה.
את שמעוני האדם בכל אור נפשו, בכל כשרונו לידידות גדולה, היכרתי כשנפגשנוּ בקיץ 1914 כשבויי מלחמה רוּסיים בברלין. הוּא הקל מעלי יסורי הגעגועים, על משפּחתי האהובה שלא ראיתיה עד תום המלחמה. במחיצתו הייתי כמו בקרבתה ולא היה יום שלא נפגשנוּ, שלא סעדנו יחד. קירבתו הפיגה כל פחד, וכאשר עלה בידינו בדרך־נס להשיג היתר יציאה ונסענו יחד לרוּסיה, נתעכבנו שנינו בפטרבורג לכמה ימים. יחד ביקרנוּ אצל דובנוב, אצל בוקי בן־יגלי החביב ואצל שאר הגדולים. בבית־הנתיבות, כשיצא שמעוני מפטרבורג לבוברויסק, אל בית־אבותיו, היתה לי הפרידה קשה כמו מאח. שמעוני חזר לתלמודו, וכשנתקבלוּ מחזורי שיריו הראשונים ב’התקופה' היכרתי את האהבה לקדשי ישראל שנתחדשו עליו בבית אבא – בית זה שהוּא הצליח כה לתאר בזכרונותיו שפירסם בשנות חייו האחרונות.
נזדמן לי לראותו בביתו כשביקרוּ אצלו סופרים שהיו דחוקים ביותר ושהוּא עשה הכל לרווחתם. מעטים ראיתי בחיי אוהבי־אדם כמוהו. ואמנם הוא היה הצדיק שבמשפּחה שלנוּ!
*
מבחינה זו של אהבת ארץ־ישראל וחדות־נופה, חדות עובדיה היה שמעוני היחיד בסגולות נפשו. הוּא היה משוררה הנאמן של המולדת. כמעט את כולנו כבשו קסמי הארץ וכולנו שרנו עליהם, אך לא היה איש שדבק בה כולו, הכיר את החלוצים של אותה העליה, שהם בעיקר הנחילונו את הארץ וטיפחו בנו את האהבה אליה ואת כושר ההקרבה עליה. איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העליה השניה. כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש שמחת הגאוּלה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדוה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו, סוג זה של יצירתו שבו קנה את עולמו, אף כי היה בעל שפע ועמקן גם בפואימות האחרות, שלמרות השפּעת לרמונטוב, המשורר שהיה אָהוב עליו ביותר, מעידות על עצמיות בלתי מפוּקפקת. בעצמיוּת זו תפס את שירת התנ"ך, המאירה מתוך שירים כ’שמשון‘, כ’אשת איוב’ בהשגה הגדולה ובאור הפרוש עליה. אָכן, היה גם איש המחשבה.
עד עתה לא הערכנו את כל העושר הרעיוני שבפרקי ‘בחשאי’ המצוּיינים במקוריוּתם, בחריפוּת סמליוּתם. אמנם בפרוזה אין הקסם העולה משירו וביחוד מן האידיליות שלו. את המרומז בכל מה שכתב, אפילוּ במסות ובנאומים, טרם גילתה הביקורת שלנו, אף כי היחס אליו מראשית צעדיו היה חדוּר אהבה ואמוּנה. עכשיו לפנינו הכינוס במלואו בכל מעושר כרכיו, שאינו חסר כלום מעושר יצירתו של משורר גדול זה, שלא היה ענוותן ופשטן כמוהו.
מלבד ברש, שהקדים ללכת לפניו, ושהצטיין בכמה מסגולותיו, לא היה לנו חבר נאמן, נדיב־לב וטוב עין כמוהו. הוּא היה בן־טובים ולא גילה קטנוּת מעולם.
אנחנו נזכור אותו באהבה, ברגש טוב, שרק מעטים מסוגלים לעורר בלב כמוהו.
*
שירת האָרץ ביצירת שמעונוביץ
ברשימת היובל הקצרה, שהוקדשה למשורר בחוברת הקודמת, נתן הכותב רק שרטוטי־הערכה כוללים. היתה הכונה לגלות את החיוב (כח המשורר) בצדה של השלילה (חולשת האמן) כשהם תלויים וקשורים, כמו אצל כל יוצר נאמן, זה בזה. זוהי נקודת־הערכתו היסודית של הכותב, והוא חושב שכּיון בה אל האמת. מובן, שלא נתכון למעט את דמות המשורר, שהכניס לשירתנו עשר רב כל־כך במקצועות יצירה שוני־צדדים, כי אם להטעים את כחו ואת רפיונו בדברים ברוּרים, בלי כל כרכורים. כפי שכבר נאמר, כחו של המשורר מותנה לעתים קרובות מאד דוקא במה שאנו קוראים ‘חולשה’. ובכל זאת אין לגבי הכשרון האמתי רפיון, שהוא אינו מתגבר עליו ברגעי עליה גדולים. שמעונוביץ, שבדרך כלל אינו אמן הצורה והסגנון, משיג ביצירותיו הטובות (שרק על פיהן אנו מעריכים כל משורר) גם את שכלול הבטוי במדה מלאה: אילולא כך לא היה משורר, ולא היה על מי לדבר. הטעמת הרשוּל שבסגנון, הפוגם בשלמותן של יצירות ידועות, לא באה אלא כדי להוכיח, שלמרות כל זה הוא יוצא בשלום, זהו תפקידה של הבקרת לגבי כשרון.
ברם, הערכה זו, משוּם קיצוּרה וּמשוּם שאינה נקיה גם מהטעמה אישית־סוביייקטיבית, עלוּלה בכל־זאת לטשטש מעט את דמוּת המשורר. לא נתברר בה מה הם אמצעיו של שמעונוביץ וּבמה כחו. לא נתברר, שדוקא אי־החרדה לסגנון, מיעוט הטפול בדברים שבחיצוניות הם הם אולי שגרמו לאינטנסיביות נפשית מיוחדת שביצירתו. המרץ נשתמר, ובא לידי בטוי במקום שלא פללנו לו. בשירת שמעונוביץ יש הרבה מאָפיו של נוף־הישימון, שהוא כל־כך אוהב אותו: האפרורית הממושכה לא באה אלא כדי לשמור על הרעננוּת השמוּרה באיי־הירק את שפעת חמדוּתם. פעמים אתה משתומם, כיצד לא אבד בו בדרך הארוּכה הכח לזנוּק האחרון, לגמר הנצחון. זהו אולי הצד הכי מקורי שבאָפיו: שמירת האנרגיה לרגע המכריע. בפואימות הארוּכות שלו הוא מביא אותנו לפעמים לידי יאוּש בהובילו אותנו דרך שבילים מתפתלים ומיגעים. אבל טוב שנוסיף ללכת אחריו. בשירתו ה’פרוזדור' אינו מרהיב את העין לעולם; הכל שמור בשביל ה’טרקלין‘. יתּכן, שזהו הקו היהודי ביותר ביצירתו! בכל השירה העברית החדשה אין עוד אחד, אשר יהיה חורש בכל כוחותיו רק אל המציק לו ביותר, מבלי הפסק את משנתו בדרך. באכזריות זו הוא מזכיר את ברנר. כמוהו הוא אוהב את הניב הקרוב לו, מסתפק במה שיש ‘תחת ידו’ אותה שעה. הגם ששמעונוביץ הוא בעצם אחר ועל בא שפע של מחשבה כזה במסגרת של שירה היה עלול לדכא את ה’נגון’, שהוא עיקר בכל יצירה פיוּטית לולא הצבע הנפשי החם, העוטה כל שורה, ואפילו את הרפה ביותר. כחו של שמעונוביץ הוא בזה, שהכניס לתוך שירתו את סערות העולם הגדולות, – שלא סיג את תלמי שירתו ורעד הכאב הנצחי מתהלך בצמרות אילניו המסוֹערים.
*
על האידיליות
לפני עשרים ושתים שנה, בהיותי עורך את ה’מולדת' ושומע עם כל צאת כל חוברת את הקובלנות הצודקות, שבירחון זה ששמו ‘מולדת’ אין כמעט זכר לשירת המולדת – קבלתי, לשמחתי, יום אחד מאת שמעונוביץ, שישב אז בגרמניה, את האידיליה ‘מלחמת יהודה והגליל’ – זו שבה קרנו כמעט בראשונה צבעי הנוף של ארץ־ישראל במין הרגשת־אושר, שאינה מפעמת אלא את מי שגילה פתאם את נוף נפשו… אותה שעה נתפרסמה גם בעתון ‘הפועל הצעיר’ האידיליה ‘ביער בחדרה’ – יצירה שהיתה יותר מדבר שבשירה; דבר שהיה בו מעין אפותיאוזה של העליה השניה.
ודאי שהיו גם בימים ההם אנשי־פרוזה מעטים – משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, ש. צמח, שאיננו מקפחים את חלקם כל עיקר. היו עוד מקודם פניני־אידיליה של זאב יעבץ, שעלה מהם ריחו של כפר המולדת בצירוף משהו ביבלי־אגדי, שלא היה ערוּך לתום חנו. אבל בשתי האידיליות ניתן לא רק צבע הנוף, ניתן גם הנגון החדש – ניגונם של החלוצים הראשונים, חלוצי העבודה. לא במקרה הצליחה כל כך באידיליה ‘ביער בחדרה’ דמותו הנלבבת של ר' פנחס, נשמתה הנוגנת של החבורה העובדת. ר' פנחס, שבו נרמז דיוקנו של אהרן דוד גורדון, שהרנין את המחנה – הוא שרמז גם למשורר, ששב אליו גם באחד מספוריו, על החדש המתהווה, על זו האמונה ועל זו החדוה, שאינן באות אלא עם ההגשמה.
עלית שמעונוביץ בשנת תרס“ט לארץ־ישראל, שבה עשה כשנה בערך ושב אחר־כך לחו”ל להשלים את השכלתו ונתקע בארצות־הגולה עד לאחר המלחמה – היתה המאורע הגדול והמאושר בימי נעוריו – אולי בכל חייו. אותם ימי השמש והבדידות ‘בעליה’, אותם לילות הסהר בכרמי־המולדת, שבהם הקשיב לנשימת האדמה המתוקה, אותם נצנוצי התקוות הראשונים שהיה עד להן, הם שרפאו בבת אחת את ההרס בנפשו, הם שנתנו גם לנפשו את ‘הנגון’, שבלעדיו כל שירה, גם הטובה ביותר, נטולת חיים ונשמה. כל צעד על אדמת השרון הטובה, כל מראה בשומרון, בגליל, כאילו פתח גם שערי העולם לפניו, והוא, שנשא עד כה את כאב נעוריו כחטא שאין לו כפרה, – ברך בראשונה את האדמה שרגלו דרכה עליה, גילה בראשונה את החומר האנושי, שבו מצא משען לחייו ולשירתו כאחד.
וזה הפלא הגדול: גלגולי הרוח הפתאומיים – חידוש הנשמה וחידוש הראיה שבאו בבת אחת. איש־האלגיה עד כה, נעשה איש־ההוּמור, מי שעמד עד עתה מן הצד, הכה יום אחד שורש בקרקע, נכנס לפני ולפנים של חיי צבור קטן זה, שעמד לחולל את המהפכה הגדולה בחיינו. ההומור והבטחון באו, כמו תמיד, כאשר יגלה המשורר את האובייקט האמתי ההולם אותו, – בצאתו מממלכת הצללים למרחב החיים המוצקים. הפלא של ‘ביער בחדרה’, של האלגיה וההימנון העולים כאן כמעט בקול אחד, היה בזה, שבפעם הראשונה ראה המשורר אנשים מישראל שלא קראו לגאולה, לא קראו לאחרים, כי אם לעצמם. הקסם של ‘ביער בחדרה’ היה בקול זה, שהיה מכוון כלפי הקורא עצמו – בנס שאירע, שאנשים מישראל חדלו להתנבא, הוכשרו לצער הגאולה ולחדות הגאולה – ונפשם ברכה את שניהם.
על כן נתרשמה פואימה קטנה זו כל־כך בלבבות – משום שהיא קבעה את העובדה. אין ראיה חותכת יותר משירה נאמנה. אפשר, שיותר משהיא מספרת על העובדה, היא מאשרת אותה. פרקי ישעיה ב' מקיימים את העובדה של שיבת־ציון יותר מן העובדות ההיסטוריות, משום שבהם נשתמרה החדוה יותר משנשתמרה בכרוניקה של הזמן. זוהי תמצית הגאולה – הרוּח החופפת על כל הדורות הבאים.
לא היתה צורה הולמת יותר את אנשי העליה השניה מצורת האידיליה – משירה זו המאפילה על התפוס בטלית של הוּמור; מחדוה זו שאינה נותנת את קולה. היה חן מיוחד גם בתום הלשון, שיותר משהיה בה מן החיטוב, היה בה מן הרעד. זה החן של יצירות ראשונות, ששלימותן בראשונותן – בעצם העובדה, שהחומר ההיולי נתפס בצבת היוצר כגחלת חיה בעצם הבהוּבה. רק באידיליה אפשר היה לתת בטוי לזו החדוה הביישנית, המתאפקת – לזה הבטחון הנולד, שהנה קם הדבר ויהיה – שנמצאה הדרך וממנה לא נסור עוד!
חנה של אידיליה זו היה בהרכב יקר זה של חזון ומציאות המחזקים תמיד זה את זה כשהם עולים בקנה אחד – בזה שהעולם לא פשט עוד את מחלצות החלום, ועם זה גלה את מראות החיים הקטנים והחביבים; שיחד עם הלמות הגרזן בעצי החורש, עלה הד היער באזני בן־ארצי החולם ‘כזמיר פלגים ממרחק’, והיער לא הצמיח אילנות לחטיבה בלבד, כי אם עוד רבצו המריאים אפלי־עינים בבצות וה’דבה' הטילה עוד את אימתה בהרים; שאור אחד נפל על ברלה הענותן עם חמורו החביב ועל הבחורים הצחקנים ועזי־הנפש נפתלי ובן־הדון ועשה את כולם חטיבה נפשית אחת – שאפילו ר' פינחס, שהיה נשמת החבורה כולה, לא הובלט לעצמו ולא היה קיים לעצמו; שכאן בפעם הראשונה, נתלכדה עדה של יהודים בכח וברוח יחד, ולא נבדל הכח מן הרוח, כי אם שניהם פכפכו זה בתוך זה מתוך צבור מאוחד זה, שעמד בשתי רגליו על אדמת המולדת, ו’רננת עוז ועבודה' בפיו.
באופן מופלא נתרכז ביצירה מעטת־כמות זו ההוי החדש של העבודה בראשית צמיחתו, בזיו לבלוּבו הראשון. לא רומנטיקה עלובה, כי אם קטנות שנעשו גדולות ממגע החלום, מציאות שנתעטרה חן של אמת חיים חדשה – מין עצב שבחדוה מרוב מלאוּת, מרוב שפע שבלב. הליריזם שבשירה זו לא היה נאחז בלי ‘הוי קטן’ זה שנצטרף לו – שקדם לו, שגרם לו.
באופן מופלא צמח משירה זו נוף שומרון עליז־הירק מעוטר זיו יקרות של קדושי־חדרה; הורכבה כאן קדושת החיים וקדושת החזון.
רחל
מאתיעקב פיכמן
לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כַּתִּינוֹק
וְעָנָו כָּעָפָר.
מחברת דקה ולבנה. שירים בה מעט, ונגון אחד להם. יד לא־בטוחה לא־מאומנת העלתה אותם על הניר. אך הלב, שנשא אותם ימים רבים, צרף אותם, מלא אותם זוך־יקרות, ואנחנו שומעים להם בחרדה, וכל כשלון קל בהם – כאילו הוא כשלוננו, כשלון השומע. בשירה לירית נקיה אין רפיון של בטוי: צלילות הקול – היא המכרעת. לשירה כנה זו צריך לדעת לכוון את הלב, וכל ‘כשלונותיה’ בטלים למפרע.
בפרוזה יש לרחל אחות לשירה, אחות גדולה וּבוגרת ממנה – דבורה בארון. כמוה, היא נושאת את ניבה היחידי, כאוצר יקר. כמוה, היא שומרת עליו וחרדה לו כלילד אהוּב. המית לב זו, העצורה ימים רבים, יראה את הקול הרם, אינה מאמינה לו. הישמעו החיים את נהי הלב, המנגן מתוכם? רק ברגעים כי יתרונן היגון האחרון, והלב יצא לרחוק, לאובד אשר לא ישוּב, יפרץ צליל־הבכי החנוּק בתפילה, בקריאה להצלה, הסוחפת אותנו בהמון רחמיה:
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בָעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִדְמִי,
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְרָכָה.
רוך טהור זה, שבו נשרף לב אשה, מלים פשוטות אלה, המשתפכות ברעדה אחרונה ושוקקות מיאוש כמו משכרון גיל, – הן לא נכתבוּ באותה היד, היודעת לכתוב שירים. כצמוֹח הציץ על פני השדה, צמחו בלילות אפלה ארכים, ופתאם הלבינו לעין ההלך אשר לא פללה להם:
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי…
בימינו אלה, שהאנשים למדו את מלאכת הכתיבה, שיר ‘טוב’ חדל להיות יקר־המציאות; אבל שיר אמתי, פרי לב מלא, פרי יגון או אושר שאין לשאת אותו עוד – הם היו תמיד מעטים ועכשיו כמעט שאינם. לא הייתי מעולם מן המוותרים על הצורה. כל אותם הפזמונות, ש’הרגש האמתי' אינו זקוק לצורה, בדו אנשים דלי־יכולת, והם אינם יודעים ש’בצורה' איננו מכונים כלל דוקא לניב נאה וצירוף נאה דוקא חדלי־הצורה רודפים אחרי אלה, ונכשלים בהם. צורה, בבטויה העליון, הוא החרוז שאין בו כלום זולת הרטט הנסתר, זולת הנגון. וחרוזים כאלה, המאירים פה ושם מתוך מחברת קטנה זו, הם ציצי השירה אשר לא יבלו ימים רבים:
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה,
וְנוֹתַרְתִּי בְּאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִּי;
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה –
מִי בַּצַּר לִי יָסֹךְ בַּעֲדִי?
בשירה הלירית הניב הנאה והצירוף הנאה אינם אלא צללים בדרך. בהם נחסה עד בואנו אל התכלית. התכלית – זוהי המילודיה. אשרי המשורר הלירי, שאינו שוהה הרבה ב’צללים' אלה. כל רגע מיותר ‘בדרך’ עלול להמית את הנגון, שאינו עולה מתוך נבכי האדם אלא ברגעי אושר מיוחדים, ברגעי אלהים שאינם חוזרים. רחל, כמשוררת לירית נקיה, אינה עמוסה אותו העושר, המכביד לפעמים גם על משוררים גדולים. עוברת־אורח היא, והיא נושאת את סבלה הגדול ברננה:
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הֵאִיר
אַך הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי נָא שְׁקֵטָה,
ככה היא הולכת לה באור שמשה עם צמאונה הגדול לאושר, עם לבה העורג לאהבה, לירק, ‘ליוֹם החם, האיתן’, והיא צוחקת בדמעות מאירות לנפשה, לבדידות ימיה, ואוספת בערבה הנטושה את ציציה המהבהבים, כשיריה, באש לבנה. היא, חולת־הגוף, יודעת לקחת מיד החיים הקמוצה אושר רב כל־כך, כאשר יוכל רק משורר. מה עלובים הם כל הברואים, ההולכים תחת השמש ואינם מרגישים במגעה, לעומת הלב החולה הזה, המתפלל ורונן מאושר על מטת דוי! השירים ‘בבית החולים’, ‘בחלי’ הם מן הנאמנים והיקרים ביותר מכל מה שכתבה יד כואבת זו. יש ביניהם חרוזים שקויי לב כאלה, שאין לקרוא אותם בלי דמעות:
קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,
בְּלִטּוּף אַחִים
שְנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה
לֹא תַגִּיעַ לְחוף מִבְטַחִים.
מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְדִידִי!
תפלת האדם היא בהותרוֹ עם נפשו לבדו. רק מי שידע את כל ענויי הגוף והנפש, מי שנחנק בדמעותיו הכלוּאות ונואש מכּל – ישוב לראות את העולם באור־אלהים מפייס וסולח זה. שלוּמים הוא ללב, אשר ידע לשאת, אשר ידע לשמור על יגונו בכל טהרו. בשירתה הלבנה של רחל יש משהו מהתרפקותה החמה של רוזה לוּכּסמבוּרג על יפיו של עולם. כמוה, ידעה בנדיבות לבה להפוך את בית־הסהר של העולם לגן פורח. כמוה, היא יודעת להקשיב, לחכות, להאמין – ולשיר־לילל על תהום חייה מתוך דמעות אביביות ואהבה.
עשר שנים למותה
שירת רחל היא תופעה מיוחדת בשירתנו ומיוחדת גם בחיינו. אולי בזה יחידוּתה שעלתה כוּלה לנגד עינינוּ, שצמחה ישר מפרק־חיים מופלא, שאין לצייר צמיחה זו אלא מתוכו. שירה אבטוביו־גרפית זו, היא אבטוביוגרפית ככל שירה לירית אמתית, גם לבני גילה, – לכל אלה שהלכוּ עמה, שצמחה עמה מאדמת בוֹקר מאדימה זו. זהו סוד הקצב הנאמן, שהלב נפתח מיד לפניו ומזמר עמו כזמר־לב יגון עצמו ותפילות עצמו. שירה זו, ש’לא ידעה לספר אלא על עצמה', גילתה דוקא באינטימיות הקמצנית שלה גם המשותף ביותר לבני־לויתה. בקראך את שירת רחל, שהוא סיפוּר חייה, מתבדות מאליהן כל הטענות כנגד שירה אינדיוידוּאלית, המתנכּרת כביכוֹל לצער התקופה… מסתבר כי מי ששר את שירת נפשו למלוא אמיתה – שר ממילא גם את שירת דורו, ונעשה ממילא גם הפה ללב דורו.
יחידוּתה זוֹ של רחל נתבטאה גם במהלך צמיחתה, בהתפתחוּתה, בעצם התהווּתה. היא – שבאה מרחוק, ששרה עברית ולמדה עברית יחד, שכבשה את שירתה ולשונה בהעלם אחד – גילתה רצוֹן כזה לשלימות אדם ולשלימות־יוצר, שאנו עומדים משתאים לעצם התופעה, לעצם הנס שנתרחש. מי שהכיר את רחל מקרוֹב, מי שראה אותה על עשר דויה עם המחברת בידה ועם התנ"ך למראשותיה, ראה חזיוֹן מלבב עד מעמקי הלב – ראה איך תרבות ישראל נכבשת על ידי בת ישראל מתוֹך מאמצים ואהבה, המגיעים עד למסירות נפש. במעבר מרוסית דשנה, שהביאה עמה, לעברית מגומגמת, וּמחרוּז פרימיטיבי מאוּמץ לחרוּז גמיש וּמוּצק, שהגיע בשיריה המשובחים כמעט לקלסיוּת – היה מנצחונות התקופה, מפלאי התקופה. משיר לשיר וממחברת למחברת אתה מכיר התפתחות שאינה פוֹסקת, התגברות שאינה פוֹסקת. כל הניגוּן נעשה עמוֹק משוּכלל יותר, מזוּקק יותר, נעשה גם הניב עברי יותר, משוּכלל יותר. האמצעים נקלטו עם הנגינה, גדלו עם הנגינה – לצורך הנגינה. גידול מפליא של חיים שוקעים ועולים, של התעלות הרוח בתוך גוּף מתערער. האם לא זה הוּא המעודד בשירה עגוּמה זו שהיא מעלה לפנינוּ סמל של גבוּרה, דמוּת אשה עבריה בת דורנוּ וקדמונית, – זו ששבה אל עמה וצמחה לתפארת באדמתה על אף כל הרוּחות הקשוֹת שפגעוּ בגוּפה וּפגעוּ בנפשה מרבית ימיה.
ב
בלי משים אני מעלה בזכרי את הפגישות הראשונות, את הרשמים הראשונים. הם מגלים תמיד את העיקר. בפרט לגבי אדם כרחל, שנפשה כשירתה לא העלימה דבר, לא כיסתה על דבר. היתה גלויה בכל קפליה, – קפלי מחבואיה של משוררת, שהם־הם גילוּייה.
בשבתי באודיסה בימי המלחמה הקודמת – בשנת 1917 – קבלתי מעיר אחת בפלך חרסוֹן חבילת דוֹאר ובה תרגוּם רוסי של מאמרי ‘איוב’, שנתפרסם באותו מאסף. מאז לא עבר שבוּע או חודש, שלא קיבלתי תרגוּם שיר או דבר בפרוֹזה מאותו אדם אלמוני שבעיר השדה החרסוֹנית, עד שעמדתי ופיניתי מגירת שולחן מיוּחדת לחבילות אלה, שלא ידעתי מה לעשות בהן. וכך כשקיבלתי לבסוֹף תרגום שירי ‘צידוֹן’, שנדפס ב’התקופה' ב', וראיתי שהביע בחרוּזים שלמים־מבוּגרים את המקוֹר, מסרתי אותו לשלום שוארץ, שהיה עורך באותה שעה שבועון ציוני רוסי באודיסה. התרגום נדפס. אחריו נדפסוּ עוד כמה תרגוּמים. גם קטעי פרוֹזה מקוריים. ביניהם רשימה אחת: ‘פיכמן כמבקר’. זאת היתה ההתחלה. נדמה לי, שלא פירסמה קודם שום דבר בדפוּס.
איני זוכר שום פרטים מחליפת המכתבים שבינינוּ. אבל זוכר אני היטב אותו יום אביבי, ש’התפרצה' פתאום אל מעוני שעל שפת הים נערה בהירת שׂער, כחולת־עיניים. בחוּרה עליזה, צחקנית, דברנית. כּרגע הבינותי, שזהוּ ה’אנונים' מן העירה החרסוֹנית, וכרגע היינוּ קרובים כאילו אחרי היכּרות רבת־שנים. זאת היתה סגוּלתה המיוּחדת – לקרב ולהתקרב. בלי פורמליוּת, בלי היסוּסים. החיוּת הלבבית, ההוּמור, דם המשוֹרר הטוב – כל זה ביטל מיד את מחיצת הזרוּת. רק אחר זמן הכרתי, כי עם כל רחבות הדעת הרוּסית, היתה גם קנאית, קפּריסית, ונקרעת מכל אכזבה וספק־אכזבה. אכן העליזוּת הטבעית, הבנת הזוּלת והיכוֹלת לסלק בבת אחת את הקטנוֹת – היוּ קוים בתכוּנתה. היא הוּכרחה לאהוֹב – מתוֹך שבחלה בשׂנאה, בחטטנוּת, בצרוּת־עין.
כזו נגלתה לי בשבתה בביתנוּ, בהתהלכה עם הילדים, בהתקדרה ובלבשה אור חליפות. זאת ההתכּמשוּת הפתאומית, הכרת הבדידוּת העזיבוּת גררה תמיד התפייסוּת־משנה, הצטהלוּת־משנה. דומה, שכל ההתקדרות לא באה אלא לשם התבהרוּת שלאחריה. כל זה, שהיה אחר כּך תוכן שירתה: הרצון לפריחה, הצורך לכנס על כּרחם את רסיסי האושר, להתרונן עם הריקוּת ועל אף הריקוּת – ניתן כבר אז לגלות בחייה, בכל הליכותיה. הייתי עוֹקב אחריה ברדתּה עם הפעוטות לשפת הים, בהיותה מזמרת ומכרכּרת, ובעמדה פתאוֹם מוּכּת־מחשבה, כנטוּעה בקרקע, ועיניה שלוּחות לאופק – לאותו הרחוק שרק אליו שלחה את ברכתה ‘מעל לזמן’, מעל לעירוֹם נעוריה.
ג
אחרת נכנסה אל ביתי בתל־אביב, כשבאה לאחר עינויי נדודים איומים, חולה ורצוצה מרוסיה המסוערת לארץ־ישראל. לא עוד ‘רנוּ בּה עשרים אביביה’, כלפני עשר שנים, בימי כנרת, שהיו שרוּיים עתה בארגמן משכים של זכרונות יקרים. ימי ההפסקה שעשתה ‘בנוֹף נכר’ הלאוּה מאד. ובמולדת קידמוּה ימי־אכזבות. משהו בינתים נשתנה. ואף שהארץ קסמה לה כמקודם, החיים קסמו לה כמקודם, לא עוֹד התעה האופק שהצטמצם. הריקוּת נתבהרה, נעשתה ודאית.
אותה שעה נעשתה משוררת. כשיצאה ריקה מנעוריה, מלאו ימיה ליצירה. היא מתחילה רושמת עתה את חרוּזיה הראשונים עברית והחרוּזים ערוּכים בנגינת השׂפה החיה – נגינה אחרת הן לא שמעה מעוֹדה. ככה היא מתאוששת. כל יום נוֹשר מחייה ענף חדש בגן נפשה. כל רסיס דמה בחייה נהפך לרסיס שמש בשירתה. לא מצאנו משורר, ששירתו ניתנה לו במחיר חייו כבפרשת יצירה עגוּמה זוֹ.
השירה באה במקום החיים. היתה עתה לבנין החיים היחידי. ככה נתחזקה בעצם יתמוּתה, בעצם לבטיה. קיבּלה עליה את הדין, בּברכה את הכאב, וכבת יפתח ספדה את נעוריה ההולכים, בקבעה אותם במשבצת צליליה. כל יום היה לה יום פרידה. כל שמונה שנוֹת שירתה הן פואימה אחת של ימים אחרונים.
יגוֹן כּמישה זה, שהיה כולו אמת, כּולו לחש־לב, תחנוּני־לב, בקשת הצלה – מעטה שירה זו טוהר מיוחד, קדושה מיוחדת. מאמצי נפש אלה להיאחז בחיים על ידי הכּרת אבדנם, להציל את המעט, את השארית – לדלג על הסבך, למצוא מלוא־שעל להציג את כף־רגלה: הם העושים וידויי־נפש אלה לכלי־בדולח, בהם נאצר יגון האדם כמתנת חסד אחרונה:
כִּי תֵלֵך גַם אַתָּה
וְנוֹתַרְתִי בְאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִי;
כִי תֵלֵך גַם אַתָּה –
מִי בַּצַר לִי יָסֹך בַּעְדִי?
ועם כל היגון, כל ניב כאן גם – ברכּת־לב, הודיה חרישית מתוך צידוּק־הדין.
אֶל הַחַיִים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי אֶשָׂא עֵינַיִם
שְׁלֵווֹת. כָל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לא צְפוּיָה:
תְהִי בְרוּכָה שִבְעָתַיִם.
החיים נתרכזוּ כוּלם ב’שמחה לא צפוּיה' זו, ב’משהו נחת' – בּמעט הנשאר. ומעט זה נתקדש על ידי העין החוננת, על ידי התרכזוּת עולם מלא בו. בראיה זוֹ נתיחדוּ הדברים ושלחוּ קרנים לתוך הריקוּת שאפפה אותם. העולם
נתבצר על תחוּמו.
בְנוֹף עִצָּבוֹן קָמָה מִשְׂתָּרַעַת
גָרְנִי הַשּׁוֹמֶמֶת, נָכוֹן לַךְ יְבוּל!
כה למדה בּעניה להעלות את הקטנות, להחיות את נפשה ב’ששונה הזעיר‘. והנה נתמלא העולם כּוּלו עוֹשר לא צפוּי. העוֹני עצמו, הצמצום עצמו העמיקו את הדברים. וזה היה גם משפט נוֹפה. נטפי צבע מעטים הטילוּ חריפוּת בתיאוּר, חידשוּ את פני העולם. בקטעי נוֹף ב’חליבת־לילה’, ‘בצבעים’, ‘בעיר’, – עולם מכוּנס, מסוּמל, מחוּדש על ידי תמיהה שבעין, על ידי איזה הוּמור זורח ותוֹם. שיר לה ‘לנבט’ ושיר ‘לגינה בתלמיה השנים’, והמנון לדשא המנצנץ ול’רקפת הצנוּעה המבקשת להווריד'. הנה כה יתלבלב ויתחדש העולם:
מַחֲרִישָׁה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,
פְּנֵי הַמַּיִם – תְּכֵלֶת יְאוֹר
מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא.
בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת בְּמִסְתּוֹר…
ובקו אחד – המסתורין שבחזוֹן סהר:
בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי־יָרֵחַ,
לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה…
צבעים ראשונים, צבעי ילדוּת, אך כמה בגרוּת בהתאפקוּת זו, בצמצום צבעים זה! תמצית הדברים שבראיה הלירית המסננת, הבוררת, המוותרת – זוֹ שאינה קולטת ואינה זוכה אלא בּמה שמזוּמן רק לה.
ד
רשימותיה המעטות, כשיריה, אף הן אינן אלא מעין קטעים שבפנקס. היד רושמת מה שמנצנץ בּלב, בלי כל כּונה להשלים, ‘לעגל’ את הפסוּקים שנפלטוּ, אגב מחשבה, אגב קריאה בספר. ואף בהן הרבה טוּב־לב, השתתפוּת – רצון להבליט את החיוּב, בלי להתגדר בּ’מבינוּת' של מומחה.
העמיקה אותה בּעיקר השירה הסימבּולית, ובעיקר זוֹ שחתרה לעירום שבהבּעה, לפשטוּת זו שנתעגלה לה בבּלוק, ביסנין, בּמטרלינק, וּבאחרים מן השכבה הסמלנית המאוּחרת. בפשטוּת זו הוקירה את הנקיון הלירי, כל מה שנחרת בלב ‘בפרפוריו הראשונים’, בטרם יעממוהו ‘מחלצות משי ועדיי זהב’. לזועה היה לה כל עודף ביטוי, כל יופי נוסף, כל כּחל וּשׂרק שבמליצה, אף שלא היתה קרת־רוח לחן לשוֹן ולמכמני לשוֹן כל־עיקר.
אותה אחדוּת שבקצב ובתוכן בצירוּף תמציתֿ־ֿֿלקוֹנית שבביטוי אתה מוצא גם בקטעי הפרוזה ובתרגוּמים. כל שיר שמתוּרגם, בכל רצנזיה קטנה משהו משלים את דמוּתה, מצטרף לחשבון עולמה ולבנינה. בכל אלה חיזקה את עצמה, בּיקשה ומצאה רמז להגיגיה.
מן המשוררים המתורגמים שנאספוּ אל ספרה – הקרובים לה באמת היו שנים: אנה אכמטובה ופרנסיס ז’אם. על המשוררת הרוסית נשענת נגינתה הפנימית. ממנה למדה קצב. ממנה למדה גם לקסוֹם בקטנוֹת. להתרונן מקטנוֹת, שמאחוריהן נרמזת המהוּת האחרונה, שתיהן חוננו בבינה יתירה שבראיית האשה, שבצער אשה:
בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא נִתַּן לִי רָב
רַק לָרֹן וְרַק לְצַפּוֹת.
יוֹדַעַת אֲנִי: לֹא שָׂנֵאתִי לְאָח.
וְלֹא הִסְגַּרְתִּי אָחוֹת.
וְלָמָּה יוֹם־יוֹם וְשָׁעָה־שָׁעָה
הָיְתָה בִּי יַד אֲדֹנָי?
אם אַכמטובה היתה האחוֹת – הקרובה לפעמים בכאב המשוּתף, במבוכה המשוּתפת עד כדי הזדהוּת, היה פרנסיס ג’אם השלם בצמצומו, זה שכמוהו חפצה להיות – שאליו נמלטה, כדי ‘לחסוֹת בוֹ’. כּמוֹהוּ חפצה לשקוֹט אל מים ואל דשא, ועמו התפללה גם היא לפרידת שמש מן העולם הזה:
כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,
תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג
אָבָק מִתַּמֵּר.
כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי
נָתִיב יָשָׁר בְּעֵינַי אֶל גַּן־הָעֵדֶן…
כִּי אֵין גֵהִנּוֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב.
היא שהתפללה לעתרת הצומחת מתוך עוני, נצמדה גם לדמוּת הקדוש מאַסיזי, שז’אם היה מבני עדתוֹ – זה שלא ראה בעולם אלא ‘שמש, מרחב שדות, רחמי אח’, דמוּת נוצרית זוֹ של בן המאה השלוש־עשרה, ש’חיוֹת וצפרים אהבוּהוּ‘, סימלה לה את ‘העוני משחרר’. וּבו הכירה את מי ש’אחים לו פה בינינוּ – בין חלוּצי ישראל בדביקוּתם בטבע ובדלוּתם העליזה’.
כמה חפצה גם היא להבליט ‘דלוּת עליזה’ זו שבחייה! – ברשימה שהקדישה לספר שנכתב על פראנציסקוּס איש אסיזי הטעימה במיוּחד: ‘זרוֹת היוּ לרוּח הזאת עצלוּת, עצבת מוּגת־לב’. ואמנם היתה חדורת השמוּרה לא רק סימן לעושר נסתר שבלב, כּי אם בּעיקר לעוֹז נפש, להתגברוּת – זה שהבּיעה באחד משיריה האחרונים:
הַנְחוּנִי כְּאָז, עָמָל עַקְשָׁנִי וְתוֹחֶלֶת!
שֶׁלָּךְ אָנֹכִי, דַּלּוּת, סַבְלָנִית וּבָרָה!
ה
ענוה זו שברמיזה, נמיכוּת־קוֹל זו שאין דומה לה בשירתנוּ – היוּ קצב נפשה. בזו ההתגברוּת על כל בליטה יתירה שבביטוּי היתה ההתרכזוּת שבעולמה הטראגי. גם בשיריה הרפים ביותר זורחים באור מיוּחד ניבי לב מקוּטעים אלה שבהם כל כוֹחה. דרכה אל השלימוּת היתה הדרך אל אַמת־המים הזכּה, אל המלים הפשוּטות והקדוּמות, שאותן חפרה ממטמונים במכרה הלשון העברית. בהתביישה להרים את קולה, – בחששה להדליח בפליטת־פה נוספת את מעינה. בלוֹבן זה הפרוּשׂ על שיריה היה כעין ניגוּד לאודם דמה אשר הקר את צלילי התפילה האלה.
כה חצבה מלבה את הליריזם המופלא שלה גם בשירים מגוּמגמים למחצה, ובליריזם צלוּל זה היה החידוּש. זה היה השלב הנוסף בתרבוּת שירתנוּ, שלחויה החדשה, המודרנית, ניתן קצב עממי, – רקמת ניב שקוּפה כטוהר התכלת. הרי זה אותו רוֹך שהתבטא בשיר ‘עקרה’ – שיר שחנוֹ לא יבּוֹל לעולם.
*
ספר־השירים קטן. כל כך מעט וכל כך הרבה. חיי אשה, פּרפּוּרי אשה. סיפוּר נוּגה על מה שלא היה, ואי־היותו הפכה חויה גדולה, לבשה נהרה, הפריחה עולם. האין זה המיוּחד שבשירת אשה – צירוּף זה של מוּרכּב ופשוּט בצליל אחד, בתמצית נשמה זו, שהמלים נושרות מעליה, מתבטלות מפניה. מה שהוּשג בשירה זו הוּא בעיקר תרבוּת לב גדולה: הומור מזוּקק בדמעוֹת, כּניעה, ויתוּר על אותו אושר שלא יבוא עוֹד, מתוך הכרה שגם השפע המצוּי ניגר והולך ואובד נטפים נטפים, – ואין לאספו למשמרת אלא בנאד של שירה.
עשרים וחמש שנה למותה
כיום, עשרים וחמש שנה לאחר לכתּה מעמנו, אנחנו זוכרים אותה כּאילו נפרדה מעלינו בּיום אתמול, מתּוך געגועים רבּים וחנינה רבּה. מאָז לכתּה קמו לנו משוררים טובי־ניב, שתפסו מקום בּלבּנו, אבל את מקומה לא תפס איש מבּיניהם. היא חתומה עד היום בּלבּנו כּמשוררת וכאחות יקרה. היינו עדים לצמיחתה המופלאה, למאבק שנאבקה לחייה ולשירתה כּאחד. החיים למשוררת החולה לא היו אלא שירה. היא שרה מאבק זה ליצירה ולנשימת חיים. ואם לא ניצחה בחיים, ניצחה בצלילה הזך, ניצחה בניב העברי. היא שחונכה על פּושקין ועל לרמונטוב, על בּלינסקי ועל טורגנייב, דבקה בתנ"ך שלא מש מידה. וכל המדווים אשר עינו אותה בימי בדידות ובלילי נדודים מצאו הד נאמן בּחרוזיה, החיים בּלבּנו כּפסוקי קודש בלתּי־נשכּחים.
שירתה לא היתה תּרועת עוז, המזעזעת בּצלצלי כוח, כּי אם לחש לב, קריאה להצלה. היא התפּללה לחיים, התפּללה לאושר, בּעוד שנואשה משניהם. אבל משהו רב מאוֹשר אצלוּ לה דמעות עצמה – הדמעות אשר השקו כטל את ערש דוויה. ובהשארה לבדה שוכבת בּחדר ומראשותיה עלה רעש הים ונגינותיו, – לא היתה בודדה. ותחת נחת החיים, אשר גורלה מנע ממנה, ניתּנה לה התּפילה הזכּה של שיריה, אשר היו לה במקום חיים והרעיפו נועם על לבּה החולה. כּמה שסבלה וידעה היטב את אשר מינה לה גורלה, היתה מתרפּקת על ידידיה שהמתיקו את חייה, והיתה תמיד נוחה לקבּל פּיוס:
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכֹּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֶּיךָ:
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
כּאלה היו החיים העגומים, שלא היו עגומים כּל כּך עם מתּנת שירתה – ‘זר פּרחים ענקי זה’ שהגורל הגיש לה בלקחו ממנה את כּל תּנחומי החיים. בּעלותנו אליה החדרה, אשר בּו נאבקה לבדה עם מחלתה, שמענו את צהלת צחוקה, בּו קידמה את פּנינו, והלב נקף אותנו שאיננו פוקדים את נווה תּכופות יותר. בּכל ענוייה, לעתּים רחוקות עלה באזנינו קול תּלונתה. תמיד עלו על הלב חרוזיהֿ־ֿֿוידוייה:
בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָּה פְּצוּעָה,
שָׁעוֹת עַל שָעוֹת אֶשְׁכַּב, אַחֲרִישׁ
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הוֹתִיר,
אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –
אֱהִי נָא שְקֵטָה…
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.
‘כּחול שחק שקט’ זה, שעצרה כּוח שלא להדליח אותו, הוא המאיר מתּוך שיריה הנאמנים. הטוהר הזה הוא הקוסם עד היום לנוער שלנו. זה הכּוח לקבּל מן החיים שכּה התאכזרו לה את אורם הנפלא, הוא הקוסם לנו, הוא המאציל למשוררת טוהר של קדושה. הוא המעריף תּנחומים ומלמד גבורת חיים, בּשעה שנדמה, כּי מאום לא נשאר לה. ושוב אנו חוזרים על חרוזי ההודיה של המשוררת ששרה כּצפּור גוועת, בּשעה שנדמה לה כּי קיצה קרוב:
הַאַתָּה הוּא הַקֵּץ עוֹד צָלוּל הַמֶּרְחָב,
עַרְפִלֵּי הַחַיִּים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק;
עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל, עוֹד הַדֶּשֶׁא יָרֹק
טֶרֶם סְתָו.
אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין. אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי.
הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי
וּפְרָחִים חִיְּכוּ בְצִיצֵי נְתִיבִי
בְּעָבְרִי.
כּכה מללה – התנחמה. קבלה וקיבּלה את הדין. כּל עוד נבעו צליליה מלב בּשירה, לא נתרוקן העולם. וכמה שהכבּיד העצב עליה, הרנינה את נפשה בּצליליה כּציפור בּודדה המקשיבה בירכתי העולם לצלילי עצמה.
בזכרנו את רחל – עשרים וחמש שנה להסתלקותה
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי־נָא שְׁקֵטָה,
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׂחַק – רֵעִי מְאָז.
עשרים וחמש שנה לאחר שהלכה מעמנוּ עמד טעמם של שירי רחל וּצליליה הפּשוּטים מרעידים את לבּנוּ בטוֹהר ניבם וּבענוותם כמו בימים שהתענתה בבדידוּתה על ערשׂ דווי ומראשוֹתיה אל הים. לאור השירה של התקופה שהרבתה לחדש לא הוּעם זיוה וצלילה השופע חכמה ותוֹם־לב כאחד, לא אָבד טהרוֹ. דמוּת משוֹררת שהתרפקה על זיו העולם ושרה את סבל חייה עד נשימתה האחרונה, חיה בכל חרוּז שלה וחיה בלבּנוּ בכל האהבה והחנינה שרחשנוּ לה מיום שהכּרנוּה.
היא לא היתה מבּחינה אמנוּתית וירטואוֹזית. גם הטירוֹנית במשוֹררותינוּ כיום מבהיקה בסגנונה ובעושר מראותיה יותר ממנה. אבל מקצב חרוּזה עולה אותו הקסם שבלב, אותו עומק שברגש, השומר על חן לבלוּבה ואנחנוּ מקשיבים אל קולה ואל דמעותיה, אף שבאותה שעה אנוּ מבחינים בתרוּעת נצחונה, בכוחה לעמוד בכל הנסיונות הקשים, ויודעים שעם כל מדווי גסיסתה הממוּשכה, ידעה אוֹשר בלא מצרים כששמעה את קול עצמה והנה אין זך ועניו ממנוּ. כי אלהים רצה את קרבנה וחלף חייה העניק לה את הדמעה הטהוֹרה ואת הרננה אשר תשק שפע לבבות של דורות אשר יבואוּ אחריה.
היא נפלה חלל, אבל שירתה, שהיתה פּרי מאבק שאינו פוֹסק כל חייה הקצרים, נחלה את נצחונה המרנין. היא היה כדבורה בּרון בפרוֹזה, המשוֹררת הראשונה בארץ שהרעידה את הלבבות וניבה הפך תפילה לענווי־לב אשר הקשיבוּ מתוך צליליה המרעננים את פּעמי הגאוּלה.
היא קראה – ונענתה.
הייתי עד – לימי מאבקה הראשונים בעוד לשונה היתה רוּסית, והיא ניסתה את כוחה בתרגוּם השירה העברית ללשון הסלאווית, אשר ניתנה בפיה בימי ילדוּתה. בעקשנוּת שאין דומה לה השתלטה על התנ"ך, שלא מש מידה והיה למשיב נפשה בשעות שכּבדה מחלתה ואיש אין עמה לנחמה ולחזקה. הנה נתחוֹלל הפּלא והלשון העברית התחילה חיה בפיה ובנפשה. ולא עוד אלא שבה והפכה לכלי־זמר, שהוציא את הצלילים שאין ענוגים מהם בשירתנוּ. שירתה שכבשה את כל הלבבות הוכיחה, כי גם אמצעי־ניב מעטים נהפכים לצלילי רננה נפלאים כשהם יוצאים מלב נפלא, היודע להקשיב לעצמו ולהיות נאמן לעצמו.
מבּחינת הוֹפעתה נשארה יחידה בשירתנוּ. וכשאָנוּ מדפדפים בספר שיריה תקוּם לפנינוּ בכל ענוות נפשה וּגבוּרת נפשה כחזיוֹן פּלא שאינו חוזר, כוּלה מוּארת נגוֹהוֹת שחר וטוהרו.
אנחנו נשמור את זכרה כדמוּת קדושה שכּוּלה עוֹטה טל בּוֹקר וּמבשׂרת את היום אשר יעלה בגבוּרת שמש על חיינוּ החדשים.
דבורה בארון
מאתיעקב פיכמן
בימים הראשונים לבואי תל־אביבה, היו כמעט כל יושביה מעין בני משפחה אחת. היו המון מורים שהיו קרובים לספרות או שהיו נזקקים גם לכתיבה ארעית. לא היה כמעט בית, שלא ביליתי בו מזמן לזמן שעה פנוייה על כוס תה ומתוך שיחה של ידידות. קשה היה לעבור את הרחוב ושלא להתקל בד"ר א. צפרוני, ביעקב רבינוביץ' או עם הגב' יהודית הררית, שהיתה שופעת חביבות וטוב לב. והיתה גם הגימנסיה, היה מוסינזון, שהכרתיו עוד בוורשה ובוגרשוב עם חיוכו הידידותי. ולא מניתי כאן, אלא מספר מועט של שמות אנשים קרובים.
ברם, הבית שיושביו היו ביותר קרובים לי – ולא רק לי – היה ביתם המכניס־אורחים של יוסף אהרונוביץ' ודבורה בארון, שהיו יקרים לי כל ימי חייהם. אהרונוביץ' היה רוחש לי תמיד חיבה יתירה. בזכותו הוזמנתי להיות עורכה של ‘מולדת’ וחסד זה לא שכחתי לו לעולם. הוקרתי אותו כאישיות מוסרית, כעורכו של ‘הפועל הצעיר’, שכל מה שכתבתי בימים ההם היה שמור קודם כל לו. כשהוכרחתי לנסוע לזמן מה לחו"ל, ידעתי כי בארץ השארתי קודם כל אותו ואת דבורה, שהיו קרובים לי כאח וכאחות ולבי היה מלא געגועים עליהם. הם סימלו לי את ארץ־ישראל הטובה, הנאמנה, וכשהיתה באה דבורה כעורכת של הספרות היפה של ‘הפועל הצעיר’ לבקש משהו בעד המדור שלה, הייתי מאושר שיכולתי למלא את בקשתה.
באהרונוביץ' הוֹקרנו את איש האחריוּת. הוא הצטיין בנקיון דעת ובצלילות דעת. הוא אמנם לא נמנה עם החריפים והעמקנים. אבל הקרובים לו בטחו בו, האמינו בו. אדם כא. ד. גורדון ראה בו מעין מורה־דרך וכל כמה שהיה מחונן בעצמו בחוש בקורת עצמית הסכים לכתחילה להערכת אהרונוביץ' כלמורה ורב. מה שפסל אהרונוביץ' היה פסול. את כל מה שכתב מסר קודם כל לשיקול דעתו. ואפילו ב. כצנלסון שהיה מבחינה מפלגתית מתנגדו ויריבו והיה בכלל שונה בכל מהותו ממנו, העריץ בו את כובד הראש, את המתינות והנאמנות. זוכר אני שבשיחתי עמו על ייסוד ירחון עברי במקום ‘מאזנים’ אמר: את העריכה של דברי מחשבה יש למסור לידי אהרונוביץ‘, אם תסכים אתה לערוך את המדור של הספרות היפה בירחון. בכל אותה שיחה בצבצה הערכת כצנלסון אל אהרונוביץ’ כאישיוּת מוּסרית, שחותמה אמת וטוהר מחשבה. וגם כשנבחר אהרונוביץ' חבר בועד אגוּדת הסופרים ראינו בו כולנו טיפוּס אחד־העמי (שהעריץ אותו בעצמו הערצה גדולה) – אדם טהור, צנוע ונקי דעת, ללא רבב, כפי שאפיין אותו ביאליק בשירו הידוע. הוא לא היה מעולם נכשל בקטנות, ועם זה היה תקיף במחשבה ואינו נוטה לצדדין.
אכן, דבורה היתה בת הרב, היתה היחסנית, לקחה לב בחכמתה ובחן האשה, גם בטרם בשל כשרונה הגדול יקרה לנו בזוהר לבה ובעדינותה. זוכר אני את פגישתי הראשונה עמה בדירתם. הם ישבו אז בנוה־צדק בבית עץ. דבורה ישבה על המדרגות לבושה חולצה אוקראינית צבעונית ועסקה במעשה־רקמה. בראש המלכותי עם המחלפה העבה היה יוֹפי של אצילוּת. קומתה התמירה, העינים הנפלאות עוררו אהבה אליה. אפילו בשנים שהיתה סגורה בחדרה כנזירה ראינוה כבת־מלכה ובכל ביקור גלינו בה את האשה הגדולה, הסובלת הגדולה.
כמספרת הלכה עד יומה האחרון. בתקוּפה הראשונה נתפסה לריאליזם הרוסי, שלא היה הולם את עצמיותה. אך לאחר הסיפור האבטוביוגרפי ‘בר־עוז’ כאילו גילתה את עצמה והפליאה בבגרוּת האמנוּתית שגדלה מסיפוּר לסיפוּר. קשה היה להאמין, שאדם שהתרחק מן המציאות כמוה, ייטיב להשיגה ולגלמה באמנות דקה וטבעית כל כך. כמה התפעלנו מיצירותיה האחרונות ‘זיוה’ ומסיפורה על הילד רמי – אולי סיפור הילדים היותר טוב בספרותנו. קשה היה להבין איך באו לה האמצעים לראיית המציאות בעוד לא יצאה מחדרה כל הימים. היתה זאת אינטואיציה גדולה, איזו ראייה ממרחקים שחשפה לפניה את ההויה בכל תעלומותיה.
מי שאמר, כי ראתה את העולם לא במראות עין, כי אם בראייה שבלב – יפה אמר. היה זה לב פתוּח לעולם, לב שקוּי רחמים ושקוּי הבנה. בהיותה שוכבת במיטתה, כואבת כולה, ראתה את העולם מקצהו ועד קצהו. לא נעלם ממנה מה שנתרחש יום יום במציאות. על פי רמזים ארעיים, על ידי שיחות עם ידידיה השלימה בתפיסה פנימית קו לקו את דמויות האנשים, כאילו היתה עד ראייה להם. ובאיזה מכחול דק ידעה לצייר את הנוף, שקטעים ממנו נתגלו לה דרך חלון חדרה. אחד מדבריה המפליאים עורר השתוממות לא רק בתוכן הסמלי, כי אם בהמון הפרטים שבמראות שתפסה בקטע החצר שנתגלתה לה דרך נקב האשנב. היה בתיאור הנוף מקסמי ציוריו הדקים של טורגנייב. והרי לא היה זה אלא קטע אבטוביוגרפי, אלגיה ענוּגה על חן האדמה שהכרך עשק אותו ממנה באכזריות וצמצם את הווית הטבע, שריד מעט למחיה ולנחמה.
כל הימים נצמדה לתנ"ך ולמשנה ובכל זאת היתה פשטות ניבה רקומה חוטים מודרניים, ולא נגרע מאום מרעננותה השירית. רבים העריצוה כאמנית ראשונה במעלה, ודקת טעם כלאה גולדברג הביעה התפעלות מכתיבה שלה.
קשים היו ימיה האחרונים, כשנגזל ממנה מאור עיניה וגם בעתונים לא ניתן לה לתפוס אלא הכותרות של הידיעות שנדפסו באותיות גדולות. בודדה שכבה במטתה ואפלת העולם מסביב לה. המות שבא פתאום גאל אותה מהויה מלאָה זו שהכבידה עליה ביותר.
ב
מאתיעקב פיכמן
יחיאל מיכל פינס
מאתיעקב פיכמן
עשרים שנה למותו
באחת משבתות החורף, שבועות מספר לפני מותו, הבהילני ש. בן־ציון ללכת עמו לבית־החולים ולראות את פניו, – באמרו שאין לדחות עוד את הבקוּר. כי מי יודע… פינס הובא אז מירוּשלים, כדי להתרפא בשמשה של יפו. וכשבאנו אל בית־החולים, שנמצא אז על שפת הים, אמנם מצאנוהו בגינה, מוטל בכורסה ומתחמם להנאתו בשמש. זה היה אחר ליל גשמים סוער, והשמש היטיבה, כנראה, עם החולה. הוא הסביר לנו פנים והרבה לשוחח עם ש. בן־ציון, אף כי הורגש, עם כל הפסקה קלה בשיחה, שיותר משהוא נתוּן לאיש שיחו, הריהו מקשיב לצדדין, מקשיב אל נפשו…
האיש הלך למות, ואף כי הראש הגזעני עוד היה זקוּף והעינים הנאות עוד התיזוּ ניצוצין והחריפוּת שבמחשבה לא פגה, – ניכר היה, כי האיש עיף מאד, כי נדודי חיים רבים ומלחמה ארוכה ולא תמיד פוריה, שפזרוּ את כוחות גוּפו וכוחות נפשו, הכריעוּהוּ לבסוף, ועכשיו אינו חפץ דבר עוד, בלתי אם מנוחה. בכורסה שבחצר בית־החולים היה מוטל איש זקן ועיף ושבוּר, שהאלהים חוננוהו מתנות גוּף ומתנות נפש רבות וגדולות, אך, החיים, חיי יהודי שרוב ימיו עברו עליו בתוך אטמוספירה מורעלת זו של הישוּב הישן (ואפילוּ, החדש!) העוו עד להשחית את קוי־נפשו הישרים, והאיש שהביא עמו כשרונות בלתי מצוּיים ונשא מימי ילדותו את תקות הגאוּלה, כשמש יחידה בלבבו, נרמס מעט מעט תחת המון הקטנוֹת אשר סבבוּהוּ, ונסתבך עד לאין מוצא בפולמוס מר וחשוד דוקא עם אלה, שהיו צריכים להיות ושהיו באמת אנשי בריתו של מי שכתב ‘ילדי רוחי’…
בהביטי על האיש הנפלא הזה, שהיה לא רק מרבי־הסגנון שקמו לספרותנו בתקופה האחרונה, כי אם גם מעין נובע חכמה, צלול־מוח וישר־דעה שלא רבים כמותו, אדם מלא וגדוש תורה ודעת, שאין לך מקצוֹע שלא היה עלול לעשות בו גדולות, – בראותי אותו מוטל בכורסה אין־אונים וקולט את שארית החמימות של השמש שספקו לו עוד החיים, חשבתי במרירות על סביבת־מולדת זו, שבתוכה קוינוּ למצוא מפלט והצלה לכשרון העברי, לרפא את הגאוניות העברית החולנית המבוזבזת לתוהו בנכר, ושהיא האוכלת אותם גם כאן. גורל חייו של פינס, שבא לכאן ועושר רב בידו, ויצא מן העולם שדוּד ורצוּץ, בלי שהביא אף אחד מששים שברוחו ויכלתו לידי היקף שלם, החרידני עוד אז, וגם כיום, כשאני שב ורואה אותו בעיני רוחי, כמכות אש לי ההרגשה, שעד עתה לא שונה דבר אצלנו בנידון זה, ושאותו פתוס קנאי להרס, הנטוע אפילו בטובים שבינינו, משחית כל חלקה מבורכת בנוּ ועושה לאל גם כל הטוב, שניתן לנוּ מיד המולדת.
וכמה נאה היתה ההתחלה!
בשנת 1872, ימי הגאות של ההשכלה ברוסיה, ימים שליליינבלום, יל"ג וברודס המתיחוּ בפעם האחרונה את מפרשיה המקוּפלים וּמלאוּ את האויר הקרוּש תרוּעת עוֹז, יצאוּ במגינצא העיר, בדפוּס יחיאל בריל (בעל ‘הלבנוֹן’) שני קונטרסים בזה אחר זה, שהטילו בשעתם רעש גדול, כמחאה נמרצת נגד התקונים בדת וכסניגוריה נלהבת על המסורת. אלה היו מחברות ‘ילדי רוחי’ של יחיאל מיכל פינס, אחד ממיסדיו של ‘הלבנוֹן’, למדן גדול, בנו של רב, מי שהיה סוחר ונעשה אחר־כך ראש־ישיבה – אחד מאלה שעם כל כשרונותיהם הספרותיים לא היתה הספרוּת להם אלא טפל למעשה.
ספר זה, שדבר משפטים עם ליליינבלום ויל"ג והיה לכאורה מכוּון נגד ההשכלה, – ספר שהוּחזק קלסי לאורתודוקסיה הלוחמת, היה בעצם אחד מגילויי ההשכלה המובהקת ביותר. בה במידה שהניח גם יסוֹד למחשבה הלאומית החדשה: ההשכלה והדת לא היו כאן אלא אמצעים להכשרת היהודי־האדם. אם תורת התחיה כולה אינה בעצם אלא פרי השתלשלות דיאַלקטית של ההשכלה שהטמיעה את עצמה במחשבה הלאומית בהיווכחה כי תורת־נכר וסביבת־נכר לא תכשרנה לעולם את האדם השלם, היה הספר ‘ילדי־רוחי’ – ואולי בתפיסה אורגנית אולי יותר מ’עם עולם' של סמילנסקי – המביע את שלילת־עצמה של ההשכלה, או, מה שנכון יותר – חיזוק עצמה על־ידי רעיון התחיה. כי יותר משההשכלה עמדה בניגוּד לרעיון הלאומי, הכשירה את בואו, כשם שתורת התחיה לא באה לשלול את ההשכלה, אלא להשלימה, לתקן את פגמיה. ספרים כ’ילדי־רוחי', מוכיחים זאת ברוּר. דוקא כאן בא לידי ביטוי אמתי המשבר העמוֹק של ההשכלה, שלא ראתה את תיקונה אלא בביצור התרבות הלאוּמית. בקונטרסים הקטנים, שנדפסוּ, לפני ששים שנה במגינצא, נעוצה ראשיתה של יצירת זמננוּ. לא הימנוֹן ליהדוּת וסניגוריה עליה, כי אם גילוי שכינתה, גילוי כשרונה לחיים, להתפתחות – מה שהושלם אחר כך ביצירת חייו של אחד־העם. כאן הוּתוה כבר הקו החדש.
רושם משונה עושה עלינו עכשיו העיוּן ב’ילדי־רוּחי‘. אנו נוכחים שוּב, עד כמה איננוּ מכירים את מה שהנחילתנו התקופה הקודמת, עד כמה מוטעית היא ביסודה ההשקפה המקובלת, שההשכלה והתחיה צוררות אשה את אחותה – השקפה שעיקמה ודלדלה לא מעט את מחשבתנו החדשה. כשאנו שבים ומדפדפים ב’ילדי־רוחי’, אנוּ רואים, שתורת התחיה צמחה כולה מתוך ההשכלה ושלא תצוּייר בלי הכשרתה, הכשרת דורות, שחרשה קרקע תרבוּתנוּ וזרעה את זריעת־החורף, שעלתה לתפארת באביבה של הציונות.
מתוֹך קונטרסים דקים אלו, עולים אלינו קולות וצלילים כל־כך קרובים. מיטב רעיונותיו של אחד־העם ויסודי תורתו נרמזים כבר כאן: ‘הנושאים עוברים והצורה קיימת’ – הרי ‘בין קודש לחול’; ‘תקונים בחיים ולא תקונים בדת’, – או המלים המוּעטות במוטו שעל שער הספר: ‘אדם צריך תיקוּן’ – הרי ‘תורה שבלב’, ‘נטית החקוּי המשחיתה, שתוצאותיה משפילות הנפש’ – הרי חקוּי והתבוללות; ‘האמצע אינו ביטול הקצוות, כי אם אחודם’ – הרי ‘כהן ונביא’… אנו מוצאים כאן את כל הגרעינים, שמתוכם צמחה אחר־כך הכרת ערכה הבריאה של האומה (‘עבדות בתוך חרות’), ואפילו משהו, שהוא מציין כבר את השכבה החדשה ביותר של המחשבה הציונית: ‘החברה במציאוּתה לבד ממלאה את תעוּדתה על פני האדמה’.
בתוך ספר משונה זה אתה מוצא, כמו בכל חייו של מחברו, צלילוּת שאין כמותה בצדה של התערפלוּת המחשבה. מפכפכים פה ושם פלגי־מחשבה כל־כך עזים, המגלים משהו שלא פללנו למצאו כאן. לא קפאוֹן שמרני, כי אם איבה לכל מה שאינו אורגני, לכל מה שבא מן החוץ, לכל הרכבה מלאכותית; בכל מתגלה החוש הבריא לקליטה פנימית, לסגנון טבעי בדת ובחיים; כאחד־העם, כן גם הוּא, מתנגד לתיקונים לא מתוֹך הרגשה דתית, כי אם מתוֹך בוז לפאר החיצוני, שיש בו כדי ‘לכבות את האש המאירה והמחממת מבפנים’. הוא קינא ליהדות הפשוטה, העממית, ולא לזו שנתאבנה בדברים שבכתב. תוך כדי מלחמתו עם ההשכלה הוא אינו מרגיש עד כמה הוא בעצמו שואף להרחבה פנימית, להתחדשות פנימית על־ידי ערכי יצירה חדשים.
אין זה ספר של רומנטיקה דתית, המקדשת את צורות הדת לשם הפואיזיה שבהן. הזרם הרמב"מי חזק כאן הרבה יותר משמשערים. יש כאן שוב מגמה זהירה לשחרר את היהדות מן הטפל, מן השכבות שנוספו לה בתקופות ירידה – לסדר, להאיר, להוציא את הבר האנושי מן התבן של המסורת.
אי־אפשר גם בתוך השמרנוּת עצמה שלא להכיר את יסודות ההתקדמוּת השפונים כאן: החרדה לכבוד העם ולכבוד האדם, הרצון לטעת אהבה אל העבודה, אל ההגשמה שבמעשה. אפילו קיוּם המצוות אינו ענין לסמלים בלבד, כי אם חינוּך למעשה, לחובה – תריס בפני ההפשטה. שמרנות זו, המגלה גזעיות עזה, אינה מתנגדת לערכין חדשים, כי אם דורשת הטבעת חותמנו עליהם – שלא נכניסם כממזרים אשר ישחיתו את נחלתנוּ, כי אם נשפוך עליהם מנפשנוּ, מעצמנוּ. בזה קינא לא קנאת הדת, כי אם דוקא קנאת אדם, שנפשו סולדת מן ההתבזות שבטמיעה, מאותה התנמכות תרבותית ואנושית, שכל חיקוי חיצוני גורר אחריו.
לא ‘לשולחן ערוך’ נלחם, כי אם לחיים שיש בהם תוכן משלהם וסגנון משלהם. בזוי היה בעיניו כל1 מה שמשולל הרמוניה ואחדות בין הלבוש ובין הפנים. וכמה קולע הביטוי שלו: ‘ההלכה היא האדם החיצוני והאגדה היא האדם הפנימי’, אפשר שגם הוא, כביאליק אחריו, ראה את סיבת הדלדול בפירוד שקם בין ההלכה ובין האגדה ביהדות, ושאף לשוב ולאחד את שתיהן בחיינוּ וביצירתנוּ.
יחיאל מיכל פינס אינו טיפוס של שמרן, כפי שהוא מראה את עצמו וכפי שרבים נוטים לראותו. עם כל חרדתו לערכי היהדות, הוא אינו מסתפק בשמירתם בלבד. יודע הוא, כי אין שמירה בלי גידול, כי האילן צומח או מתיבש – כי אין דבר עומד בעינו, בלי אשר ההרס יבוא בו מבפנים. מתוך מלחמתו עם ההשקפות הקיצוניות בהשכלה, נדמה שהוא רואה בקיום המצוות המעשיות הצלת האומה; אבל שמרן זה גם מטעים וחוזר ומטעים, כי ‘השו"ע מסור בידי כל אדם’. כי היהדות ‘הניחה את העיון כשדה הפקר’, ולא יאָמן, כי בספר אורתודוקסי זה נמצא דברים מעין ‘החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים’, – כי ‘החיים בעצמם גם כן רוחניים המה’.
לא, הוא היה עמוק הרבה יותר ומורכב הרבה יותר ואפילו מתקדם הרבה יותר מכמה משכילים שבתקופתנו, שראו את הדברים מבחוץ והסתפקו באמצעים מבחוץ. בספר קטן הכמות ‘ילדי רוחי’ לא הניח המחבר פנה אחת ביהדות החיה שלא נגע בה, שלא האיר אותה מאיזה צד שהוא. הוא ראה ברור, כי חומת־הדורות הובקעה, כי קיום האומה נתון בסכנה, ויותר משהוא נלחם עם ההשכלה, הוא קם נגד קלי־המחשבה שבה – נגד אלה שראו בפריקת־העול בלבד רוח והצלה. שום דבר לא היה מאוּס עליו כאפיקורסות זולה, כהשכלה זולה. ואם הוא מצמצם מצד אחד את היקף ההשכלה, הרי הוא גם מעמיק את תביעותיו ממנה וגם מחשיב אותה, באמרו ברור: 'כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם, יש בהן משום תלמוד תורה.
ברור, שיש לנו כאן עסק עם אישיות מופלאה עד מאוד, עם אחד מאלה, שהעומדים בין שני עולמות, ושניהם כאחד יקרים עליהם ועל־כן הם יראים את שניהם ומקנאים את קנאת שניהם. אדם צלול־עין כפינס לא יכול שלא לראות עד כמה היהדות זקוקה להתחדשות ושדוקא ההשכלה האמתית עשויה לתת לה חיזוק. הוא, הסדרן, שנפשו סלדה מכל אותה ‘ערבוביה שדבקה בנו כמחלה איומה’, לא יכול שלא לראות, כהרמב“ם, כאחד־העם, שיש 'לרפא את האומה בדרכי ד”א מתוקנים, שעל ידיהם תתעורר לתחיה ותרד מן השמים לשכון כבוד באדמה'.
איש כפינס הוכשר לפי מעלות רוחו הרבה יותר מאחרים להשיג את רעיון ארץ־ישראל במלואו, כיסוד מחזק ומחדש את האומה. הוא לא היה רק אחד הראשונים שעלו אל הארץ, כי אם גם אחד הראשונים, שתפסו את הפרובלימה של הישוב מצדי צדדים, ועם כל מה שהרבה לשגות, היה אחד ממניחי היסוד של התרבות העברית המחודשת בארץ.
חסרים אנו, לצערנו, עוד כל החומר, שעל פיו היינו יכולים לצייר את דמותו של פינס, כאחד מבוני הישוב הגדולים. כערפל פרוש על כמה עובדות, שאין לפרש אותן כל צרכן, גם אם נקבל בחשבון את הסביבה האיומה של הישוב בימים ההם עם מסורת של רכילות חשאית, המיוחדת לצבור מעוט־אוכלוסין, המתפרנס ברובו מן הצדקה. בנפש פינס התרוצצו, כאמור, שני עולמות, ולא תמיד היה סיפק בידו להשלים ביניהם – להכריע לצד שהיה קרוב לו ביותר, לפי תכונת עצמו ודעות עצמו.
אין להבין בשום פנים, איך דוקא הוא הכריע לחומרה בשאלת השמיטה, מה שהיה נגד כל רוחו, ואם גם מובנה התנגדותו לאחד־העם, שחפץ להעמיד את היהדות רק על חובות הלאומיות בלבד, בשעה שלדעתו לא תתואר לאומיות בלי דת (‘הלאומיות היא היא כל כך משולבת בדת עד כי אם בטלה לה האחת, אין מקום2 להשניה לעשות משטרה, כי הגזע ישוּרש והעלים ייבשו’) – הנה אין להבין את מלחמתו בבית־הספר החדש וב’בני־משה', ואין לקשר את כל זה עם מי שהיה כאב לבני ‘בילו’ ושאפשר לומר שבכוחו המוסרי ובסיועו נתקיימו.
באחד ממכתביו על הבילויים הוא כותב: ‘שמח אני בתומת לבם עם הרעיון הקדוש לנו ועם חריצותם הנמרצת לעבוד עבודה בפועל כפים, אך אין רוחי נוחה מהגוזמאות אשר למדו ללשונם’. במלים מועטות אלו מתגלה האדם ישר־המחשבה וישר־ההערכה – מי שידע להעמיד את הדברים על עיקרם המעשי: מי שאינו סובל הזיות ודברי־הבאי.
כמו בכל תכונה רבת־צדדים ורבת־כשרונות, יש גם כאן קו אחד, שבו מתגלה פינס לפנינו ללא פגם, שבו אנחנו רואים אותו כולו כמו שהוא יכול להיות, כמו שהיה בכוח. קו שלם זה הוא סגנונו. כל מה שנשבר ונהרס באדם רב־יכולת זה מתגרת יד החיים כאילו בקש תיקון לעצמו בניב זה, שיש בו מחנו של ניגוּן קדמוני, וּמריחה של אדמה אביבית חרוּשה.
סגנונו של אדם הוא תמיד קו־הודאות שבו. בכל עשוי האדם לזייף, להעמיד פנים שאינם שלו – רק לא בהגה פיו. כל קמט שבלשון הוא קמט שבלב, ולא התוכן – כאן דוקא הצורה מכרעת. בתוכן עלול אדם לשקר – רק לא בצירוף שבניב.
פינס היה, לפי כל תכונתו, איש הסגנון. היה לו חוש לעצמיותו של סגנון האומה, כשם שהיה לו לאחד העם חוש לעצמיותה של היהדות ההיסטורית. באיזו מדה היה לשניהם הסגנון היסוד המכריע.
פינס היה גם מסגנן. ברם, הסטיליזציה שלו אינה דבר שבחריפות ושבשעשועים, כי אם חפוש לבוש למערומיה של התרבות החדשה. את כל החדש הרופף חפץ לחזק במסגרת איתנה זו של סגנון עם קבוע, – בזה חפץ לקרב את הערכין החדשים אל לב העם, לשבץ אותם במסגרת זו, שבה ימצאו משכן מבטחים.
במה שחפץ לתת לנו את הלכות החקלאות בניבה המצומצם של המשנה, נתכון לבצר את שתיהן – גם את החקלאות, גם את המשנה בהכרת הדור החדש – חפץ לראותן במשבצת של סגנון אחד, כדי שיתקדשו כאחד על הדורות הבאים.
בספרי המדע המועטים שתרגם וערך, הוא מתגלה כמחנך־אמן, היודע מה ערכו של רתמוס לשוני לא רק בדברי שירה, כי אם גם בפרוֹזה מדעית. מבחינה זו הכשיר את בואם של מחנכינו החדשים. אמנוּת זאת שבתרגוּמיו המסוּגננים גלתה את פאר הפרוֹזה של המשנה ורמזה על דרכי־בטוי חדשות, לא שערום כל מליצי ההשכלה.
ב’הכח' הוא שב ומנגד על סדן המדע המודרני את ניב־הכסף הצלול של ‘דברים’, מרמז על גבוש ההלכה שבמקרא, שהיא יכולה לשמש לנו דוגמא למדע העתיד, וגם לא רק שהוא קובע ערכי העולם בדפוסנו העצמי, כי אם שב ומעורר בנו געגועים על תפארת קדומים, – מפיל אור על אוצרות נשכחים יקרים.
מצד זה לא נערך עוד פינס וכל זמן שלא יהיו כתביו מקובצים, נוכל רק לשער מה שהיה האיש לתרבותנו המחודשת.
לילינבלום
מאתיעקב פיכמן
עשרים שנה למותו
א
לפני עשרים ושתים שנה, שנים מעטות לפני מותו, ראיתי אותו בפעם הראשונה. באחד מימי הקיץ, כשבאתי לאודיסה לנוּח לימים מעטים, נזדמנתי עמו במועצה ספרותית, שהיתה בלשכת חובבי־ציון. זוכר אני, באפלולית האולם האירו לי שתי עינים שוקטות, שנשתמר בהן משהו תם, ילדותי, מתוך פנים רחבים, נוחים, מרגיעים. לא היה בהן אף כל־שהוא מן הבטוי המאיים, המסתיר, המטיל צל של חידה. הכל בו היה גלוי, פתוח, שקוף עד הסוף – מה שאינו מגרה את הנוער. שיחתנו לא ארכה, ומה שדברנו אז, נמחה מזכרוני. נשאר רק רושם כזה של ארץ־מישור רחבה, ללא תל, ללא יער, ללא כתם אפל.
לאחר שנתים, כשבאתי לאודיסה על מנת לשבת בה ישיבת קבע, נפגשנו שנית. זה היה בנשף של הצגת־מחזה על־ידי להקת הירשביין. באחת ההפסקות ראיתי אותו מרחוק. הוא עמד לבדו על המדרגות, העוטות שטיחי אודם והיה מעשן. נשען על המעקה עמד כפוף במקצת, כשהוא סוקר את הקהל בעיניו הדורשות טוב, שבתוכן כאילו עמדה והבהבה בת־צחוק שלא יצאה לפועל כולה. רק עמד ושלח מפיו גלילי עשן במתינות רבה, וקשה היה לדעת, אם שקט הוא או יגון נסוך על פניו. לא קם בי רוח לגשת אליו ולהרגיז מנוחתו. אך כשנגשתי אליו, – שמח על הפגישה. דבּר על המחזה, שהניח את דעתו, אם גם לא ידעתי במה. לא הבינותי, מה לו ולכל זה, ואיך זה הוא עומד כאן, הישיש המאיר, לבדו ואין איש עמו?
עכשיו לא קם בי רוח עוד לעזבו. ידעתי עד כמה הוא רחוק מעולמי. אבל משהו משך אליו בכח. על ‘מתנגד’ זה חופף משהו, שהיה מפייס ומקשר אליו בקשרי־לב אמיצים.
מה שהיו לו טענות נגד שירי־האהבה, נגד ברדיצבסקי ונגד החסידות – לא הפריע. לפני עמד איש, שהעביר את חרדת חייו מתקוּפה לתקוּפה, ועם חיוּתו עומד כצר נגד הרבה ממה שהיה יקר לנו, היה נוח במחיצתו.
אפשר שגרמה לכך הבדידות, שעוטרת את הזקן בקרני־עצב גם כשאינו נשכח בדור הבא אחריו, ואפשר שנצנצה כבר ההרגשה, שבדרך זו של צמצום שרמז לנו עלילה, יעלו ויבואו בקרוב אלה, שלהם קוינוּ… אך את דמוּת הזקן, שעמד לבדו, כפוּף במקצת, על המעקה וסקר את הקהל הזר מתוך זר־דממתו בעיניו הדורשות טוב, לא אשכח.
דומה היה למי שניצל לפני ימים רבים, ניצל לאחר יאוּש, ועל פניו שפוכה עוד הודית ההצלה…
ב
הוא לא היה עוד פרנס הדור בימים ההם. החוג שבו הסתובב היה צר יותר מדי, ובאוירה של מחשבתו המצומצמת לא היה כדי לכלכל את רעבונם של אלה, שיצאו לקראת פלאות. אבל עליו נסמכו כל ישרי־הפעולה וישרי־המחשבה שקמו לנו, כל אלה שנתנו את עצמם כליל, – שעגו את העוגה האחרונה מסביבם ואמרו: מתוכה לא נצא!
את כל האמת והיופי שבצמצומו השיגו רק בארץ. כאן נעשה ברור כל הכח החיוני שבתורתו. עם תורת ההגשמה של א. ד. גורדון, עם שלהבת האמת הצוננה והמבריאה של ברנר, עם כל נמוכי־הקול שעמדו על האדמה ובקשו רק ממנה מענה על כל מה שהציק להם, נפל אור חדש גם על גויליו האפורים. נעשה ברור, להיכן קרא ולמה רמז. הפרי העיד על הגרעין הטמון.
הוא ירא את הרעיונות המתמיהים, את הדברים המתישבים בדוחק שהם זקוקים ל’ל"ב פירושים‘. חבת־ציון נעשתה לו תיכף ‘מושכל ראשון’. הוא לא ראה בה אמצעי להציל את היהדות או את האנושיות, כי אם מקום להניח את הראש העיף, נקודת־אחיזה בחלל הריק, ד’ אמות של מנוחה. ציון לא היתה לו קפנדריה למה שהוא. צורך אלמנטרי היתה לו, כלחם, כאויר, ואין להתפלסף בנוגע לצרכים אלמנטריים. כל התפלמסות בנידון אינה עשויה אלא להזיק.
בחבת־ציון כשהיא לעצמה היה כבר משום צמצום – צמצום האפקים הגדולים, שנפתחו בימי ההשכלה. היא היתה שלומים לעולם גדל־מרחבים, שעליו ותּרה המחשבה הלאומית, כדי להתרכז שוב בחוגה, כדי למצוא שוב את עצמה. גם כחו של אחד־העם היה בצמצום לאומי זה. אבל מתוך צמצום זה חתר אחד־העם באין רואה למרחבים רבים. הוא לא מצא ספוק בתחיה ללא גדלות והזוהר – ירא היה, שמא יטוּ אותנו שוּב הצדה. הוא שאף לחנך אותנו דוקא לקטנות, כדי להבריא אותנו, כדי להחזיר אותנו אל הטבע, שהוא תמיד ‘רחב בצמצוּמו’. אימת השטח היתה עליו, שבמדה שהוא גדול יותר, גדולה הסכנה יותר להבלע בתוכו. על־כן שמח למעט, כלסם־רפואה, ולא נתן להלך בגדולות. וצמצום זה, שהיה כל־כך מובן ומוצדק בתורתו, לא היה מרגיז כזה של אחד־העם, שמאחוריו הציצוּ מרחקי־הרוּח וגרוּ את יצר הכבוּש של השטחים הגדולים. אחד־העם היה רומנטיקן נסתר (‘בני משה’ יוכיחו) ובמחיצתו קשה היתה ההסתפקות במועט, שלה הטיף גם הוא, אם גם בנטיה לצד אחר. ליליינבלום היה הרומנטיקן של הקטנות. בהן ראה את היופי האמתי. כל השאר היה לו עושר של ‘סיטרא אחרא’. של השטן המסית. מפני ‘עושר’ זה הזהיר. ידוע ידע כמה הוא מסוכן לנו.
ברדיצבסקי, שידע כל־כך לכבד את מתנגדיו (מה שהוא תמיד סימן לעושר), זכר לו בזקנתו את חסד נעוריו וגבורת נעוריו, בקראו אחריו, עם גאות ההשכלה, את הדור בקול בטחונו. בשקט, שהביאה חבת־ציון עמה לא ראה ברדיצבסקי ירידה, אבל גדלות לא ראה בשום מנוחה – הרי בו נתלבשה הרומנטיקה הגלוּיה של הדור! ואולם חבת־ציון היתה באמת פסגת חייו של ליליינבלום. כל ימיו חתר לאמת־בנין, לבית־אחיזה. ההגשמה שטוחה תמיד לרומנטיקן במורד, אבל הרי גם הוא, ברדיצבסקי, שאף באחרית ימיו לחוג מצומצם זה, ומי עוד כמוהו ידע להוקיר את אלה, שאינם מ’יודעי תרועה'!
ג
הצמצום היה מטבע סגנונו. הוא לא היה פרי הרזיגנציה של חבת־ציון. גם בהאיר שמש ההשכלה על ראשו, לא פרש את כנפיו לעוף. ליל"ג היתה התביעה של תרבות חילונית, אם כל מה שקוה לתועלת ממשית ממנה, משאת־נפש של משכיל לשמה, לשם תקון העולם. לליליינבלום היתה רק תביעת חיים – מעין הוראת דרך לנבוכים והעלובים, שנסתתמו מעינות חייהם, מעין הושטת יד לטובעים, שההשכלה המדומה והרומנטיקה של מליצה התיקו אותם מחופי המציאות.
בכל שמוש לשונו האלמנטרי היה תמיד מזה, שמבליט ומממש את הרעיון עד כדי להגביל אותו. גם בזה היה משום ישרות תכונתו, שהיה תמיד מוכן, בבטויו הפרוזאי הקיצוני, גם להוריד את רעיונו, להסיר מעליו כל עדי־תפארת מתוך יראה, שמא יגלו בו קורטוב של השליה, קורטוב של מליצה.
בספרו ‘חטאות נעורים’, כתב־הודוי המובהק ביותר שנכתב אצלנו בזמן מן הזמנים, גלה את כל יפי תכונתו המוסרית בכחו לאמת, לפשטות, לענות־אנוש. יסוד הגבורה שביצירה יחידה במינה זו היא בזה, שלא נתנה לגבורה מדומה מקום בכל הספר. מחבּרה לא נכשל אף פעם באבק התהדרות, בהצגת עצמו לראוה – לא העלה את שיעור קומתו אף בטפח אחד. להפך, הוא מביא את עצמו לידי ‘מינימום של גבורה’ כזה, שרק ברנר אחריו היה מסוגל לו. מכל אלה, שליליינבלום היה להם לעינים ושמש להם סעד בהתכנסם אל החוג – והם מעטים בשורותינו – היה ברנר מי שהמשיך מסורת זו של מלחמה שפוכה בכל הרואיקה כוזבת, בכל קשקוש מליצות, בכל אותה ‘הבלטת חזה’ של גבורי הריטוריקה, שהם יורשי הבטלנות הישנה בלבוש חדש. מבחינה זו היו שניהם מן המחנכים היותר גדולים לאמת, לגבורת־חיים פשוטה שקמו לדור, שעל הדממה גאותו.
ד
כּחו היה בזה, באלימנטריות זו, שהיא כובשת תמיד – בזה שהיה יכול לראות את הדברים רק מצד אחד, מה שהיה גם בתכונתו של אחד־העם. שניהם היו ההפך מתכונת האמן, שמטבע ראיתו לתפוס את החזיונות בבת־אחת בכל ממדיהם. שניהם לא ראו בחזיונות בלתי־אם את בליטותיהם. כל מה שהיה שרוי בצל, כל מה שלא היה בו מן הודאות הגמורה, לא היה קיים בשבילם. ואולם, אם אחד־העם, שהיה מורכב יותר, עוד התאמץ לתמוך את יסודותיו בשיטה וחוקים היסטוריים, לא ראה ליליינבלום כל צורך להצדיק את מחשבתו. כל מה שאינו מכוון לצרכי החיים, כל מה שיש בו מן הדמיון וההזיה, שאינו מחויב־המציאות – אין לו זכות קיום. עם נתון לבזה ולמשסה אינו רשאי לתת אף אצבע קטנה לחלומות בטלים.
אחד־העם, שהיה בו ממדת האציל, היה זקוק להוכחות בהתנגדותו לרומנטיקה החדשה. ליליינבלום שהגשים את טפוס האיש מן העם, ידע רק את האמת הזועפת, העירומה, אמת החיים התובעת חסכון במרץ, בכל מרץ שהוא, ולא היה זקוק לשום ראיות מחוץ להגיון המציאות הפשוטה. על־כן הוכחותיו תמיד קצרות וחותכות. הדיאלקטיקה שלו חריפה בעממיותה, בהעדר־ההפשטה שבה.
מעשיות אכזרית זו, שמתחתה היתה מתעלמת תמימות אנושית ואמונה תמה, היתה מדת הסופר היותר יקרה שבו. בכחה השפיע, בכחה נעשה מורה גם לאנשי־ריבו. הכל הרגישו, שקנאות זו לאמת, להגיון־החיים, לדברים כהויתם נובעת לא מתוך נצחנות דוקטרינרית, כי־אם מתוך בחינת המעשים עצמם. הוא היה הראשון, שהשיג שבמדה שאין אנחנו עם קנאי למעשים, שגופי חיינו תלויים בהם, בה במדה אנו קנאים לדברים שאין בהם ממש ושקנאות עקרה זו היא תמיד בעוכרינו. חפצו היה לרפא את ראיתנו, להבריא את כשרון תפיסתנו, כדי שנוכל להבדיל בין ההרים ובין צלם.
בקנאות לאמת החיים היה ממדת הגבורה. חייו ומלחמת־חייו נעשו מעין אגדה לדורו. ולא לחנם. רק בו פרפרה מחשבת התקופה פרפור כואב כזה. רק בו נתגלמה חיה, תובעת, קוראת לישע. בו כאילו מצאה את לבושה. בו נעשתה אישית, קרובה, ממשית, – חדלה להיות דבר שבספר. בזה נעשתה מופת גם לאחד־העם, מעריצו ואיש־וכּוחו, ובעיקר לאלה, שעליהם הוטל עד מהרה לסול את הדרך לעבודת־הבנין, ששעתה הגיעה.
ה
הוא היה הפובליציסטן הראשון אצלנו, שלא עשה את מקצועו פלסתר – שלא כתב דברים לשמם, שלא נתכון מעולם להשמיע סתם דעות, – ‘לסלסל את המחשבה’ (על מה שהיה חשוד אחד־העם, עם כל מעשיותו). על־כן היה הסופר היחידי אצלנו, שהגיע לידי פשטות כזו, לידי שחרור מכל פלפול, מכל התפלספות, שלא לשם הבטוי ההכרחי. בכל חמת רוחו נלחם כנגד המטפיסיקה הלאומית, וביחוד – כנגד הכרעת הכף לצד הרוחניות העקרה. בכל נסיון חייו המרים הרגיש, שהבראת הגוף הלאומי קודמת לכל דבר – שצורך השעה הוא לעזוב את גבעות־הרוח הנשאות ולעמוד על האדמה המוצקה. בדרך זו הלכה הפובליציסטיקה בארץ, – על יסודו נבנתה כולה. אין ספק, שהיה בזה משום ריאקציה, משום תקנה לשעה. הצמאון לקונצפציה יותר מורכבת, המכניסה לתוך מסגרתה גם תביעות האדם ה’מטפיסיות', ילך הלוך וגבור במדה שנבריא את מפעלנו ונעבור לדרגא חדשה של התפתחות (גם א. ד. גורדון כבר ראה צורך ב’מעין מטפיסיקה'). אבל הוא ישאר תמיד מופת לפובליציסטן, שידע בתקופה של אבסטרקציות והתחכמות ופולמוס של ‘נצחני עם’ לקרוא בלא־חשך את קריאת החיים, להזהיר על הסכנה שבכל הטיה הצדה ולותּר על כל ‘הספירות העליונות’ של מחשבה לשם פרפור קטן של אמת־חיים ותועלת־חיים. בותּור זה היה משום אותו אידיאליזם, שהוא היה חושש תמיד להעלות את שמו על עטו ושהיה מפעם בכל־זאת את כל פעולת חייו. אידיאליזם אפור זה – מראה האדמה לו, אותה האדמה, שאליה נמשך בכל כובד מחשבתו הישרה ושרק בה בקש משען תמיד.
אליעזר בן־יהודה ואהרן דוד גורדון (שני קנאים)
מאתיעקב פיכמן
א
במשך שנה אחת כמעט אבדו לארץ שני אנשים, שהיתה להם ההשפעה הכי־גדולה והכי־מוחשית על חיי הישוּב – שני אנשים, אפשר להגיד בלי־פקפוק, שלא השאירו אחריהם דוגמתם. מותם של שני אלה הוא בלי־ספק אבדה לא פחות גדולה לארץ מכּל התבוּסות הפוליטיות ואפילו הישוּביות שנחלנו בשנים האחרונות. הם בעצמם היו חשוּבים כשני מנדטים על תחיתנו האנושית־הלאוּמית – מנדטים שאינם תלוּיים בשוּם חסדי פרלמנטים וּבשוּם חוזים של שלום. האחד החזיר לעמו את נשמת חייו הלאוּמיים – החזיר לו את לשונו האבוּדה; והשני עמל להחזיר לו את זכוּת חייו האנושיים – עמל לטעת בו את ההכרה, שתחית האוּמה לא תצוּיר בלי חיי יצירה, בלי חיים של עבודה. שניהם לא באו רק להרביץ תורה, כי־אם קדם־כל הגשימוּ את תורתם בחייהם עצמם. האחד נתן את חייו על הדבּוּר העברי, בשעה שהיה עדין בודד ברעיונו ויחיד בהגשמתו בין אלפי פראים ונרגנים ירושלמיים, שהריחו בדבּוּר עברי זה סם של כליה להם ושהתנכלו לו וצררו לו ימים רבּים – ולא יכלו לו. והשני הגדיל – בהיותר כבר בן־חמשים, אב לבן־יחיד ולבת־יחידה, לאחר שנים רבּות של חיי־שקט, חיי אינטליגנט עברי, פקיד ביערות הבּרון גינצבּורג בפודוליה ועוזר ארעי לכה"ע העברים־הרוסיים, עזב את סדר־חייו וארחות־חייו והלך להיות פועל בארץ־ישראל – להתפרנס באחרית ימיו מיגיע כּפּיו, מ’עבודה ממש', ולהגשים סוף־סוף את משאת־נפשו לחיי ישרים.
עם כל ההבדל העצוּם, שהיה בשני האנשים האלה בתור טפּוּסים מוּסריים, היה משהו בגורל שניהם, שכּל־כך מקרב אותם בהכרתנו זה לזה, שקשה להבדיל עתה, לאחר מותם, ביניהם. בחייהם אוּלי לא הייתי מעז להציג את שני השמות האלה זה אצל זה. האחד היה אדם־המעלה, טפּוּס של מורה וחבר, צנוּע וזך ופשוּט, אשר פרש בחשאי מחיי החברה וּמצא בסבל־העבודה את הדרך האחת לחיים אנושיים נעלים, את האפשרות להצדיק את חייו ולשלם את חובו לארץ ולשמים. הוא נעשה מופת מאליו. משך אחריו אלפי צעירים בשלמוּתו, בעקביוּתו, בתורת־חייו המאירה. השני היה מן הקולניים, המזכירים בעצמם את זכויותיהם פעם בפעם; אדם שהרעיון הכבּיד עליו, הכריע אותו תחתיו. זה יקרה תמיד, אם הרעיון גדול מנושאו. הצלוחית הקטנה מתבקעת מן התמצית החריפה שבתוכה. לא תמיד בוחרת ההשגחה את השליח, הראוי לשליחוּתו. התורה לקחה את הלבבות, ועם המורה צריך היה לעמוד תמיד בקשרי־מלחמה. בחייו ובפעלותיו קשוּרים כמה מומנטים, שכּל אחד יש בו כדי להטיל צל־עולם עליו. ואוּלם אישיות לוחמת, עקשנית, בעלת־רצון לא חדל מהיות בכל אלה; ואי־אפשר היה, למרות כל פגמיו, לבלתּי המשך גם אחרי איזה קסם שהיה בו ובמפעלו. הוא נעשה לנו אישיות רומנטית־היסטורית גם בהיותו חי עוד אתּנו; ואם גם סלח לא סלחנו לו את כל אשר עות וּביחוּד את חרפת העתונוּת הצהוּבה, המשחיתה עד־היום את כל חלקה טובה בישוב – אך בעמק נפשנו ידענו, כי כל כלי־זין עליו לא יצלח, וכי בכל הקלקוּלים שקלקל לא ישיב אחור את אשר כבר העניק לנו לעולם.
ואולם, שרק צלם כבד מאיר לנו מרחוק, אפשר להגיד, כי שניהם, הרחוקים ונבדלים כל־כך בצורתם המוסרית, היו חלוצי־הישוב הכי־גדולים, שקמו לנו עד־עתה, וכי בלעדי שניהם היה כל רעיון הישוב עתה צלצוּל ריק. הם לא הניחו את אבני־הפנה; הם בעצמם היו אבני־פנתו. הם לא רק תמכוּ את יסודותיו; הם יצרו את יסודותיו. שניהם ידעו להכריע ברגע היסטורי גדול את הכף לצד־הנצח ברעיונותיהם הפשוטים וההכרחיים, ועל־כן זכו שניהם להיות יוצרי הערכין הלאוּמיים והאנושיים הגדולים, שבלעדיהם היתה כל תרבוּתנו הרוּחנית והישוּבית נדונה לכליה.
ב
אני מתחיל ברחוק לי ביותר – בבן־יהוּדה. לא הייתי מעולם ממעריציו. בתור טפּוּס רוּחני היה כלו זר ורחוק לי. לא אהבתּי מעולם את ‘המשמשים בקדוּשה’. רחוקה בהחלט היתה לי גם שיטתו. לפעוּלתו הפילולוגית הייתי מתיחס כל ימי בשלילה גמוּרה. ברבוֹת הימים אמנם הבינותי את דרכו וגם הצדקתּיה במקצת. אבל יודע אני עד־היום את הסכּנה הגדולה, הנשקפת לנו ממנה. ואם גם כּלנו מלמדים עתה זכות עליה מצד אחד, לא נחדל בכל־זאת מהלחם בה – עד־כמה שתתגלה שוּב בחיינו. בדבּוּר העברי אנו תולים את מיטב תקוותינו; ואולם הלחם נלחם בכל כחותינו כנגד התנונוּת התּרבּוּת העברית, כנגד התנונוּת השפה, הבּאה בעקבותיו.
לבן־יהוּדה היתה שיטה מסוּימת, קונסקונטית, שהיתה מתנגדת ברוּחה למיטב מוּשגינו על התפּתחוּת תרבוּתית בריאה ונורמלית. הוא היה במובן ידוּע האַנטיפוֹד של אחד־העם. במדה שזה הורה לנו, כי אין יצירת יש מאַין וכי גם בשביל היין החדש מכרחים לשמור את הקנקן הישן, – בה במדה היתה שאיפתו הכמוּסה של האחרון לשבּור את הקנקן. בשיטה היה אמנם איזה יסוד בריא: צריך ליצוֹר לשון של דבּוּר, אורגן של בּטוי חפשי, פּרימיטיבי. נהיה מפטפּטים, נהיה מגמגמים, ובלבד שנדבּר עברית! ואוּלם התוצאות יכולות להיות פטליות. התנונוּת־הלשון בהכרח תביא לידי דלדוּל האוּמה ברוּח, את דינר־הזהב נחליף בפרוּטה של נחושת. שאיפתו הכמוסה של בן־יהודה היתה לשחרר את הדבּוּר העברי החי מהשפּעת הספר; להפסיק את הקשר האורגני שבין תורה שבכתב ובין דבּור שבעל־פה. אין פלא, אם היה מבכּר בחדוּשיו המלוליים שרשים ערביים, שזרוּתם לרוּח לשוננו וצורותיה היסודיות היתה ברוּרה לכל, על־פני מקורות עבריים. הוא גם לא הרבּה לבקשם בספרוּת העברית. לא נהג כל חשיבוּת במסוֹרת. להפך: ככל אשר ישתחרר מעוּלה, כן ייטב לדבּוּר העברי. הדבּוּר נעשה העקר; התּרבּוּת – טפל. הוא ידע את כל האילוּזוֹריוּת שבשאיפתו, ידע את כל המכשולים שבדרך זו – ועל־כן נתן את לבו רק להקל, להסיר כל כּוֹבד, לזלזל בכל המקוּבל, ובלבד שהדרך תהי סלוּלה יותר. הוא בחר בדרך הקצרה. זוהי דרכם של כל הקנאים, של כל מוּכּי הרעיון היחידי.
אוּלי היה בזה מן ההכרח, שרק הוּא, הקרוב ביותר, הרגיש בו. אפשר שכּל יוצרי ערכין חדשים, מכרחים להיות ניהיליסטים לגבּי הישן – מכרחים לפנות את הדרך, להפקיע את הרוּח מן השעבּוּד לישן. בן־יהודה לא היה חוֹכך אף רגע. על הכף האחת – הדבּוּר העברי, שרק הוא עשוּי להדביק שוּב את פרוּרי־האוּמה המפוּזרים לבריאה אורגנית אחת; ועל הכף השניה – התּרבּוּת העברית, שירא מפניה, שראה בה צוררת לרעיונו… בדבּוּר העברי ראה את השקוּל כנגד כוּלה. תרבוּת העבר לא היתה בשבילו אלא חומר מלוּלי, והוא ‘סבל’ אותה במדה שלא הפריעה. והוא לא יכול שלא לראות, שהיא מפריעה באמת – שהיא נלחמת על עצמה, נלחמת על רוּחה ושלמוּתה כנגד ההפקרות המלוּלית, שהיא כמעט הכרחית בפרוצס מרכּב וּמסבּך כזה, – כהפיכת לשון מזרחית עתּיקה לשפת־ההוֹה בפי האוּמה, שקלטה אל תוכה כל־כך את רוּח אירופה.
הוא היה אפיקורס מטבע בריתו. בכדי שיוכל להתמכּר באמונה למשאת־נפשו האחת, אנוס היה, מהיותו אישיוּת צרה וּמגבּלת, לפרוק מעליו את השאר. המשא היה כבד ממנו. על־כן לא רק התיר בעתוניו את הסגנון הכי מקלקל וּמשוּבש, כי־אם גם טפח אותו באיזו מדה. הוא היה בעל סגנון טוב, סגנון עברי בעל משקל, והכריח כמעט את־עצמו לקלקוּלים בלשון. לא אפריז אם אגיד, שחפץ ליצוֹר ז’רגון עברי. סבוּר היה, שרק במדה שהלשון העברית תהיה משפעת מכל הלשונות החיות, במדה שתקלוט לתוכה את השכבות התחתּונות ותספוג את הכּוֹחות החיוניים, תתקים בפי ההמוֹן. וּמי יודע? אוּלי גם זו דרך. אנחנו מבינים את כל פריצוּת־הגדר ההכרחית. כשהשערים פתוּחים, מתפּרצות כל הרוחות. לשון חיה מעכּלת הכּל. ואולם אצלנו הן השיטה הפוכה מעט. אנו הן מביאים את־עצמנו בעוֹל הדבוּר רק לשם שמירת התרבוּת, לשם טפּוּח קניניה. דבוּר עברי עלוּב בלי הרמת התּרבּוּת לא יהיה תריס לעולם כנגד התפוררוּת האוּמה. היא מתקימת רק בזכוּתם של אוצרות הרוּח, שנשארו לנו לפלטה. האור הזה מושך לא רק את הקרובים – ממגעו יחיו גם רחוקים. ומה יוסיף לנו דבּוּר עברי, שבלי ספיגת תרבּוּתנו היסודית יהיה דל־שוֹרש וּנטוּל־קרקע? גדולה מזו: דבּוּר עברי כזה עלוּל גם להרחיק, לעורר בּוז. וקוֹדם כּל יבוּזו לו אלה המדבּרים בעצמם, כשיריחו ריחה של תרבּוּת זרה גדולה. ואנחנו הן בכל מקום – ועתה גם בארץ עצמה – שכנים קרובים לרכוּש זרים…
לשם ספק־לשון, שאין בה מהוד יצירת העבר, אין כל ענין כדאי לנו. אנחנו מוּכנים לותּר על התּרבּוּת הזרה רק לשם תרבּוּת יותר קרובה, אבל תרבוּת בעלת־דמוּת ועמוּקת־שרש. ואולם הדבוּר העברי, לפי מוּשגיו של בן־יהוּדה, היה עלוּל להעשות גשר אל אפסוּת התרבוּת העברית. בפיגוּרה חפץ לחזק וּלבסס את רעיונו.
בדרך זו לא נלך.
ואם אמנם תנצח שיטת בּן־יהוּדה, שיש לה גם תומכים (אמנם מעטים לפי־שעה), והדבּוּר העברי יעשוֹק מלשוננו את כל אצילוּתה ויציגה ככלי ריק ועלוּב, בלי ברק התּרבּות הגדולה שהיה לה, – מי יודע, אם לא נהיה מפסידים יותר משנהיה נשכרים ממהפכה גדולה זו, שאנו מקוים להקים וּלהחיות על־ידה את תרבוּתנו הכושלת.
ג
את בּן־יהודה ראיתי רק פעמים מעטות בחיי, וכמעט תמיד באקראי. את קרבתו לא בקשתּי. מראשית בואי אל הארץ, לאחר שקראתי גליונות אחדים של ‘האור’ והבינותי את אשר עולל לישוּב בעתוֹנו, ידעתי שהוא יהיה איש־ריבי ושטוב לי, מטעם זה, לעמוד מרחוק לו.
פגישתנו הראשונה היתה בתל־אביב, שבועות אחדים לאחר בואי לארץ־ישראל (בתשרי תרע"ג). הוא ירד אז בחוה"מ סוּכות מירושלים לתל־אביב, ובהיותי מטיל על־יד הגימנסיה עם אחד מחברי, נפגשנו אתו ואת אשתו. חברי הציג אותי לפניהם, ודבריו הראשונים של בּן־יהודה אלי היו:
– זהו מר פיכמן, המשורר העברי? לא, אינני מאמין, שהוא משורר עברי…
הבטתּי אליו בתמהון…
– משורר עברי לא היה יכול לשבת במדבר־חול זה במשך שבוּעוֹת אחדים, מבּלי עלוֹת ירושלימה.
סקרתּי את הדובר בי. יהוּדי נמוך, צנום, בעל זקן גזוז, צהבהב, – דומה במקצת לאחד־העם, אך מחוּסר צבע בכללו. היד אשר הושיט לי היתה עצמנית, קרה ומחסרת אצבע אחת. כל המראה לא הרהיב את העין; אבל דוקא ההוכחה הנצחת, שאינני משורר משוּם שלא מהרתּי לעלות ירושלימה, עוררה בי איזו סימפּטיה אליו. הכּרתּי תכף את הקנאי, והבינותי שהאיש הזה נעלב עלבון פרטי מחלול כבודה של ירושלים.
השתּדלתּי ככל האפשר, כמובן, להצדיק את־עצמי בעיניו: ערכתי את החוברת הראשונה של ‘מולדת’; משפחתּי עומדת לבוא; ואת ירושלים אין לבקר בּקוּר חטוּף… אבל כל זה לא השפּיע עליו כלל.
– מקודם הולכים להקביל פני1 אמא, ואחר־כך מתפנים לעבודה…
נשתּתּקתּי.
זה היה לי השעוּר הראשון לקנאוּת בארץ־ישראל. הבטחון, שבּוֹ נאמרוּ דבריו אלי, נצחני תכף ומיד. הבינותי, שכּך מדבּר אדם על דברים שבקדוּשה, שחי עליהם, שסבל עליהם, וזה קרבני מעט אליו. ואפשר, שאלו הייתי מכּיר אותו יותר, היה גם מתחבב עלי. היה בו משהוּ, שקנה לבבוֹת לאהבה אותוֹ. וזה תמיד סימן יפה לאדם. אנחנוּ עלוּלים אוּלי לשנא חנם; אבל לאהבתנוּ יש תמיד איזה יסוֹד.
כשעליתי סוף־סוף ירוּשלימה, נדברתי בצהרי־שמש של שבּת אחת עם ברנר ועם וילקנסקי לבקר את בן־יהוּדה בביתוֹ. ומתפלא אני עד־היום, שבּרנר הסכים תכף ומיד ללכת אליו. כל האיש הזה וכל ביתוֹ הן היוּ כל־כך רחוקים לוֹ.
בכניסתנוּ קבּלה את פנינוּ הגברת חמדה בן־יהוּדה – שהיתה רגילה לקבּל אורחים, ולתת ולקבּל מחמאות. את ברנר כּבּדה תכף, כמנהג הבית, בשם עברי: ‘מדליק’; לוילקנסקי היה שׁם עברי מוּכן משלוֹ – א. ציוֹני, ורק בנוגע אלי התקשתה ולא יכלה להכניס את שמי תחת כנפי העברית. והצטערה הרבה על זה…
בן־יהודה היה צריך לשוּב בעוד רגעים אחדים, והיא השתמשה בשעה קלה זוֹ והובילה אותנוּ אל חדר המילון, ששם עמדוּ ארונות וקוּפסאות עם ערכי־המלים לאותיותיהם. ספּרה לנו בינתים, כמה שעות ביום עובד ‘האדון בן־יהוּדה’ וכמה קשה העבודה לבריאוּתו. הגבילה כמדוּמה, את הזמן, שבוֹ יגמר המילון (זה היה, כנראה, הציר שעליו נסבה תמיד השיחה בבית).
לאחר ששב בן־יהודה, נכנס גם בן־אב"י עם אשתו, הספרדית היפה, ואז הגישוּ לנו קהוה. התחילוּ משוחחים; ומכיון שלא הייתי יחידי, יכוֹלתּי לשמוע את שיחת המסוּבּים ולהסתכל בפני האנשים, שהעסיקוּ אותי.
לבן־יהוּדה בעצמו, למרות זעירוּתו וכחישת־גוּפו, היה בשבתּו אתנוּ באכסדרה, המלאה שמש, מראה נוח, ביתי: גדול, שנח מגדלוּתו… שׁקט היה נסוך על פניו, וגם תנועותיו העצבניות במקצת לא הפריעוּ את המנוּחה, שהיתה שופעת מתוכו. את התּו הזה הכּרתּי בהרבה אנשים, שישבוּ שנים רבּות ושסבלוּ הרבה בארץ. אפשר שזוהי השפעת המזרח. ואוּלי ההכרה, שחיים שעברוּ בהתאבקוּת לשם רעיון אינם חיים אבוּדים. הסתּכּלתּי בפני בן־יהוּדה, ונדמה היה שהם אומרים: ‘אני את שלי עשיתי. אם תוכלוּ אתם יותר, – בבקשה! את חלקי שלי לא תקפחוּ’…
סבר־פנים אחר היה לבן־אב"י. הוא היה כוּלו עצבים כבר אז. אני התענינתּי בו לאחר שקראתי את ספרו שהוציא בימים ההם – ספר, שהקוּריוֹזים המרוּבּים שבּו היוּ משמשים ימים רבּים חוֹמר ללצני הישוּב, אבל שהיה מפעפע בו פה ושם גם איזה רעד קוֹנווּלסיבי מוּזר, נעוה של שירה, כמשק כנפים של צפּוֹר חולה מדדה ומרימה כנפיה לעוף ונופלת תוך־כדי־טיסה. היה בספר זה משהו שעל גבול הטרגי והנלעג. ואי־אפשר היה לדעת, מה כאן לקוּי יותר – הכשרון או האדם. הפּתּוֹס לא היה אמתּי – זה היה ברוּר. אבל גם לא היה מזוּיף כּוּלו. כל עמודי ספרוֹ העידוּ על איזה כוֹחוֹת, שאין להם כל רגוּלטוֹר. וברוּר היה, שאם לא תהיה איזו יד טובה, שתּנחה את הרוּח הנבוכה הזאת, אבד תאבד. ואוּלם האב לא ידע להשפיע עליו ולחנכו. מפגימותיו לא נרפּא. נשאר עד־היום משהוּ מלבּב ברתחנותו המזרחית לפעמים; אבל כּח־ההתעוררוּת החי שבּו וגם איזו הרגשה־הבנה מדינית, שאיננו משולל אותה ושהיתה יכולה להיות לברכה – את כל זה הלך והביא, מחסר יסוד מוּסרי, לידי התנונוּת יותר ויותר. העתון שיצר (‘דואר היום’) בודאי ילך וירכוֹש לו את הקוראים בין אנשי הישוּב, שהסנסציה העתונית מחיה אותם מעט משממונם, ואוּלם חנך יחנך לנו קהל לבנטיני, שטחי וּמטוּמטם, כאשר חנך עד־כה.
הבאתי כאן גם את זה, אף שאינו מעניני, משוּם שהרֹשם המלא היה לא רק מבּן־יהוּדה עצמו, כי־אם מכּל ה’משפּחה' – כמו שהיו נקראים כּוּלם בפי הישוב. קשה היה להבדיל ביניהם. היה איזה דבר, שאחד אותם ועשה את כּלם חטיבה אחת. בן־יהודה בכל־אפן לא סוכך על סביבתו הקרובה, לא הרים אותה אף כל־שהוא. ואי־אפשר עד־היום לדעת, מי הטיל צל על מי…
ד
אם בן־יהודה נעשה קרוב ומובן לי רק במשך הזמן, כשנוכחתּי שאין מחנכים ואין משפיעים השפעה קימת בלתּי אם בכל כּבד הקיצוניוּת, גם בקצת שגעון; כשהבינותי, שמפעל אחד גדול בחיים מכפּר, בהכרח מכפּר על הכּל, היה לי רק בשמוֹ של גרדון בעצמו כּח מושך ומלבּב עוד ימים רבּים לפני בואי לארץ־ישראל. מפי אשתי, שנתחנכה יחד עם בתו בעירה קטנה שבפודוליה וגדלה כמעט כּלה תחת השפעתו, נודעו לי כמה פרטים מחייו הקודמים, שעל־פיהם הכּרתּי את האיש ואת דרכו בחיים, עוד אז, בהיותו פקיד אצל הבּרון, כבר היה נבדל בעז תכונתו, שלא ידעה כל פשרה, ובהגיונוּתו האכזרית, שהיתה נוֹקבת ומרגיזה את יהוּדי הסביבה, שלא היו רגילים מעוֹלם לחשׁב ‘עד הסוף’. בעל־רצון היה ועקשן ומעט כּבד לאלה, שלא הבינוּ לו, אבל רע נאמן ומסוּר בכל נפשו לאותם המעטים, אשר האמין למצא בהם קרובים ברוּח. מורה היה בטבעו. ביחסו אל הצעירים היה קנאי. חרד להשפעתוֹ, שמא תפּגם משהו, ואוהב לחנך, להורות, להאיר. ואם גם לא בז לאלה שנולדו ‘בין החומות’, בראותו בכל יהוּדי חמר לבנין העתיד, הנה עיניו היו נשואות בעצם רק אל הדורות הבּאים.
כבר אז, בהיות בו עוד הרבה מן המשכיל ומן ה’עממי' בנוסח הרוּסי, היתה בלבו ההכרה, שרק מהפכה גמוּרה בחיי האדם יכולה להביא את הרוחה. הוא היה בכל אפיוֹ חלוּץ – מאלה שנותנים את־עצמם כּלם, שמגשרים בגופות עצמם את הגשר אל העתיד. הוא דרש מעצמו ומאחרים את הקפיצה האחת; היה בן הנחשונים, שרק הם בוקעים את התהומות. – ועם כל אלה ישב עוד ימים רבּים על הפנקסאות של הבּרוֹן. אפילוּ הוא, שלא הפריד מעולם בין מחשבה למעשה, לא יכול להתגבר על הפּסיביוּת הגלוּתית.
ורק בנטות כבר יומו לערוב בשעה שאחרים גומרים, מותחים קו – הוא התחיל. היה בזה מן הגבוּרה, שרק יחידי האוּמה מסוּגלים לה. זה שוּב הוכיח, כי רק ברעיון יש נוֹער־עולם וכי רק משאת־נפש גדולה משמרת, מגנה כנגד הזקנה. מי שהכיר את גרדון עד יומו האחרון, יודע עד־כמה אין הפרזה בדברי אלה. גם בהיות כבר החרמש תלוּי על־גבּי הצואר, – היה לבלוּב חי עוד ברוּחו. הזקנה נתנה לו רק תוספת־מנוחה, תוספת־בהירוּת, אבל יד הכליה לא נגעה בו.
ואולם עם כל האידיאַליסמוּס ובמקצת גם בפרישוּת שלו, לא היה בעל־הזיה כל־עקר. את זה צריך לצין קדם כּל. כאחד־העם, שיש עם כל הנגוּד שבהשקפותיהם משהו מאחד אותם בבנינה של השקפת־עולמם, בארכיטקטוניקה הפנימית שלה, בא בלי אילוּזיות, בלי תבנית־בּנין גרנדיוֹזית. היה ריאַליסט, והאמין רק במוּעט השלם – בגרעין הבּריא. אין צרך להטעים, שהוא שנתן ערך רק לתקון האדם, לא נתן כל ערך למדיניות הגדולה והתנגד לגדוּדים מטעמים מוּסריים, ועוד2 יותר – מטעמים ריאַליים (לא האמין, פשוּט, שיש בהם תועלת). הוא האמין רק במעשים, שבהם מתגלה כח חיוּני אמתּי; האמין רק – כמו שהוא קורא לזה – ב’טפת החיים'.
הגלוּת היתה לו קדם כּל התנונוּת־הרצון, רוּחניוּת תלויה באויר, שאינה מתגשמת במעשים ושאינה שואפת להתגשם לעולם. ביהוּדי הגלוּתי ראה רכרוּכית נפשית, חמר אנושי נפסד ביסודו, משום שנתנונן בו הקשר האמתי שבין האדם והטבע, – הרצון לעשיה. כאחד־העם, שחנכוֹ למחשבה עד הסוף, לא האמין גם הוא בדור־המדבר, שיש לו תקנה. ידע, שעלינוּ להכשיר קדם כּל את היסוד, ליצוֹר את ‘תא האוּמה’, שממנוּ יתפּתח אחר־כך האורגניסמוּס הבריא. אבל מחשבתו צעדה הלאה. הוּא הכיר גם תרוּפה אחרת. ותרופתו היתה: עשיה. לא הכשׁרה לחוד ועשיה לחוד. העשיה עצמה היא ההכשרה היחידה. בהכּירוֹ את סגוּלת היהוּדי להתעורר פעם בפעם ולשקוֹע שוּב ביון הפּסיביוּת, דרש גם־הוּא לא אַקטיביסמוּס מזהיר, שיש בו משוּם גבוּרת־הרגע, כי־אם התמדה בעבודה קטנה – זו הגדוֹלה שבגבוּרות, שהיא יסודו של ישוּב העולם. האמין, שרק היא תחנך ותביא לאט־לאט לידי מהפּכה גם ברוּח. לזה קרא כח חיוּני אמתּי – זה שאינו מתעורר רק לרגע, כי־אם הולך ומתגבר תמיד, הולך וטוֹה את חוטיו בארג־החיים הנצחי.
רעיון העבודה נעשה לו יסוד להשקפת־עולם עמוּקה. לא תמיד ידע להביע אותה כהוגן; אך אלה שיתעמקוּ בתורתו, ימצאוּ בה תפיסת־חיים מקפת. עם כל הפּשטוּת שבמחשבתו הכללית, היה בטבעוֹ עמקן, גם מיטפיסי לפעמים. הוא חשב הרבה בחייו – עבד וחשב. המחשבה היתה לו גם־כן עבודה, לא שעשוּעים. הוּא הרגיש צוֹרך בהשקפת־עולם גדולה, שלמה, שאינה משאירה מקום לקרע, ועל־כן היה חוזר פעם בפעם אל מחשבותיו החביביות, מתאמץ לפרשן, להעמיקן עד־כמה שידוֹ היתה מגעת. כאחד־העם, אשר עשה את חבּת־ציוֹן להשקפת־עולם כוללת, חפץ גם הוּא לעשות את רעיון העבודה מרכּזי, אשר יחדור אל כל החיים ויהיה מקיף את כל מהוּתם. אבל במקום שאחד־העם האמין להשיג את זאת על־ידי התחדשוּת התּרבּוּת העברית בארץ־ישראל, האמין הוא רק בחיים ממש, בהיותוֹ רואה גם בתרבּוּת רק תוצאה של חיים הרמוֹניים שלמים, חיי יצירה. בהגיוֹנוּתו האכזרית לא נתן מקום להשתמט, לתת לחצאין; בחוֹמת השקפוֹתיו לא השאיר פּרצה קלה לצאת. רעיונו לופת כזרועות־ברזל: הכּל, או לא־כלוּם.
‘ארץ־ישראל דורשת מכם נפש וגוּף, או שאינה דורשת כלוּם’ – כך פּסק את פסוּקו החלוּץ הגדול. הוּא בעצמו הורה, כיצד נותנים את הכּל. כשבּא לארץ־ישראל והתישב בעין־גנים ועבד וסבל ואשתוֹ מתה עליו בחליה ואחר־כך מת גם הבּן היחיד, צדיק ותמים וענו, ברוּסיה, שנשאר בה בימי המלחמה, והוּא נוֹתר כמעט לבדו, – הלך ונתחזק ביסוּריו ועבד מתוך שמחה והיה מוֹפת לצעירים תמיד בבהירוּת רוּחו ובמנוּחת רוּחו. איש לא שמע אותו מתאונן על סבל עצמו; איש לא ראה אותו זועף – זוּלת על צרת הרבּים. מוּבן, שחבריו הצעירים התאמצוּ להקל מעליו; אבל לוֹ היה קשה הדבר. כשמרגישים את הצער יותר, יש יותר בטחון שנולד עולם חדש. והוּא חפץ בכל כאב ובלבד שיגדל עמו גם הבטחון שנוצר משהוּ. בלי יסוּרים לא גרס כל יצירה.
העבודה היתה לו בנין־אב, מקוֹר ראשון לכּל. רק היא הריאַליוּת היחידה, רק היא אינה הזיה. ממנה הכּל. רק שמחתה היא שמחה ממש ורק צערה הוּא צער ממש. וצער ממשי, לא אילוּזוֹרי, הריהוּ שׁפע; צער כזה אינו מדלדל. יסוּרים אלה, יסוּרי יצירה, חביבים עלינוּ, משוּם שהם מגלים את הויתנוּ מלאָה.
הוּא הביט בעינים פּכחיות וידע היטב, כמה דלים אנוּ ברוּח, בכח הסבל. אותו לא הפחיד מעולם העני החמרי. להפך, הוּא כאלוּ שמח לקראתו. שמח לקראת האויב, שעליו להתאבּק עמו. אותו הבעית רק השממון הרוּחני, השאיפה שמסביב לחיים קלים; הפחד הכללי מפני העני, היכלת הקטנה לעמוֹד בו. על־כן נתן את עיניו רק בחלוּצים, חפץ להשפּיע עליהם, שיהיוּ פחות בני־מפלגה, פחות אנשי־פוליטיקה ויחנכוּ את־עצמם לשׂאת, יעמדוּ כחוֹמה בצוּרה בפני המרך הכללי. הוא ידע, שגדול כּחוֹ של עושה אחד מאלף מעשׂים, ועל־כּן לא פחד מפני המעוּט. פּחד רק מטשטוּש הרעיון, מירידת הרעיון, שאף כל ימיו לצקת בו עוֹז חדש וחיים חדשים. רק הרעיון ונושאיו הנאמנים – האמין – יעבירוּ אותנוּ דרך שממת הימים הראשונים. הכּח לסבּוֹל, כשהוּא לעצמו, גם בלא קשר עם המטרה, – היה לו תנאי ראשון, תנאי יחידי לבנין העתיד.
העבודה היתה לו, כמוּבן, בעקר רעיון מוּסרי, במוּבן הטולסטואי. מי שאינו עובד עבודה ממש, הוּא סמוּך על כתפי אחרים. הריהוּ פּרזיט. מלה זו לא פסקה מעל שפתיו. בה ראה את סמל־הזועה של חיינוּ, חיים משוּללי־עבודה, משוּללי־יצירה. אבל הוּא הרים את הרעיון גם לגבה לאוּמי־אנוּשי3. העבודה היא הדבק לבצוּר האוּמה. בלי עבודת־גוּף לקוּיה גם יצירת־הרוּח. חסרה היא את האלמנט ההכרחי, החיוּני ביותר, שרק הוּא טובע בו את צוּרתה, עושה אותה עצמית. עבודה היתה לו אוֹפי; היתה לו הדרך האחת להנצל מן התּלישוּת, להדבק בחיים ולתת דמוּת לחיים.
בבאוּר רעיונו הוא מנסה לבססו גם בּסוּס מיטפיסי. העבודה, זאת אומרת, הוצאת האנרגיה הכלוּלה בנוּ, צרוּפה אל סכוּם האנרגיה הכללית, מוציאה אותנוּ מחוּג היותנוּ הצר, הסוּבּיקטיבי ומקשרת אותנוּ אל חוּט ההויה האלמנטרית, הקוֹסמית. אל רעיון זה הוא הולך וחוזר תמיד ומתלבט בהבּעתוֹ פעם בפעם. נראה, שהציק לו מאד ובקש לו ניב־שפתים ולא מצא. כל אדם עובד הריהו לו מיקרוֹקוֹסמוס, אותו ‘עולם קטן’ שהוּא שקוּל כנגד העולם הגדול. העבודה אינה רק מצרפת, ממרקת את כל עוֹן ומשחררת מכּל שעבּוּד פנימי, מכּל עקה פנימית – היא גם מגלה את עצמיוּתנוּ האמתּית, חושפת את הגלוּם בה, קובעת את צוּרתה. בלי עבודה הכּל ארעי. בלי עבודה הכּל אילוּזוֹרי. כעם כאדם. הויה אמתּית נקנית רק בשכר עבודה.
רק לעתּים רחוקות הוא מתּיר לעצמו לדבּר על עבודה כמו על מקור אוֹשר פּרטי; להפך, הוא מטעים פעם בפעם את הקשי, את הצער. אבל מעבר לצער זה מתגלה עולם חדש, שרק העבודה פותחת את השער אליו, שרק לעובד נתּנה ההסתּכּלוּת במסתוריו. מי שאינו עובד, גם הטבע סגוּר לפניו. רק לעובד נוֹתן הטבע את מתּנותיו ישר, לא על־ידי שליח. ועל־כן גם עלינוּ לתת לוֹ את כחנוּ נתינה ישרה – לא על־ידי שליח…
כמו אצל כל אישיוּת גדוֹלה, היתה מלפפת את רעיונותיו תמיד אותה ריאַליוּת עליונה, שניתנה תמיד ליוצרי הבּאוֹת – ריאַליוּת זו שמתחזקת על־ידי האמת שבחיים ושמתרוממת על־ידי האמוּנה ברוּח־האדם מעל החיים לגבה הנצח.
ה
ברחובות תל־אביב הנקיים, המקוּשטים, הנוחים לטיוּל ולבטלה מתוּקה, היה גרדון עובר, בבואו פעם בפעם מן הגליל, בפניו החורים־החומים, המרוּכזים, פני למדן ונזיר, ובמלבוּשיו הפשוּטים, הכפריים, לא כמחאה, כי־אם כצל זר, כנגוּד סמוּי מן העין – ככח הורס בחשאי והורס בעצם הויתוֹ. כך היו באים בודאי מן המדבר הרחוק נביאי ישראל הקדמונים ושופטים במבט עיניהם את התרבוּת העירונית. גרדון לא היה צורר, כטולסטוי, לתרבוּת אירופה; אולי גם הבין את הסכנה שבבטוּל־התרבוּת לישוּב שלנוּ. ואולי חפץ היה, שלא היא, תרבוּת זו כמו־שהיא, תהי העקר. לא הכּח שבא לידי גלוּי בתוצאותיו, כי־אם כח האדם, יכלתו לותר על קניני־השוא, היה לו התנאי היחידי ליצירה.
ככל כּח אמתי, פורה, היה גם כחו עצוּר, שוקט – בלי היסטריוּת ובלי העויות. תעוּב־הבטלה שלו היה מוּרגש; היה לפעמים גם בלתי־נעים במקצת. כל קנאוּת אינה נעימה, – אינה אנוּשית. אבל הוּא לא הבליט אותה ביחסיו לאנשים מעולם. לא היה גם צרך להבליטה. יש אנשים, שאין להם צרך להבּיע את רגשותיהם – אלה מוּבּעים מאליהם. הוא בעצמו כמו שהוא היה סמל הנגוּד לחיים הקלים, הנוחים, – לפריקת העוֹל. מי שראה אותו, היה נזכר מאליו, שעבודתו, תהי מה־שתהיה, אינה מספיקה, שיש עוד מה למלא, שיש עוד חובה גדולה שלא נעשתה.
הוא לא היה דורש ברבים, לא בא במגע עם רבים; התחיל חושד גם בבני מפלגתו, כשהיה חושש שהם נעשים הרבים. הוא ידע, שרבּוּי המפלגה אינו מעיד לעולם על עומק האמת שהיא נושאת בקרבה, והיתה בו איזה יראה סתוּמה מפני הרעיון, שנעשה קנין הרוֹב. ידוֹע ידע, שתורתו הזעוּמה מעט התובעת את האדם כּוּלו, את כל כח ותוּרו על הנאת החיים החיצונית, אינה תורת הרבים. על־כן היה חרד כל־כך למעוּט, שמא יפגם, ובעזבו מזמן לזמן את שדי דגניה על־מנת להשתתף באספות המפלגה, היה נותן את דעתו לחזק את חבריו, היה נלחם כנגד כל פשרה, שהיה בה משוּם טשטוּש־הרעיון. גם בבחינה זו היה תלמידו של אחד־העם – שהיה מאמין רק במעטים, שיצאוּ לפני העם. זאת היתה האצילוּת הסתוּמה, המפעמת את כל תכוּנה גדולה: החרדה לנקיון הרעיון, היראה מפני ירידתו. עם כל אמוּנתו רק במעשים, בהגשמה, נשאר תלמיד־חכם יהוּדי, היודע שבימים קשים צריך להציל את הרעיון בטהרתו ולשמרו לדורות הבאים.
כאחד־העם, אם גם באפן אחר, חפץ גם הוּא ליצור את המיעוּט כבסיס לעתיד־לבוא, כחוּט השדרה של האוּמה, – האמין שרק היחידים הם מגני האוּמה, הנושאים באחריוּתה ומעבירים אותה דרך נסיונות החיים הקשים. ברם, זה לא היה חסר האמוּנה בהמונים של האצילוּת האחד־העמית. גרדון הכיר, שהעם אינו קבוּץ קטן של תלמידי־חכמים מתבדלים ונהנים מזיו תורתם. הוא פשוּט לא האמין עוד בעצמו, לא האמין עוד גם במעטים, שהם עשוּיים ללכת עד הסוף, לשאת את הסבל עד הסוף. על־כן הגביל את חוּג השפעתו, בחפצו להעמיק את הרעיון ולחזק את המיעוּט המחזיק בו. נכסף היה שמיעוּט זה יהיה ראוּי להיות מופת, להיות אור לרבים.
ו
את כל דבר הרים בכבד ראש, בהתאמצוּת כל הכחות. הוא לא היה מן החריפים ביותר, מאלה שמחשבתם שופעת מאליה, מבריקה בברק־פתאם ויורה כחץ. הוא היה חותר אליה בכל משוטי רוּחוֹ, סולל לו את דרכו בקשי רב. אפשר שזה היה רגש האחריוּת, אותה בגרוּת הרוּח וישרוּת־הכוֹח, שאינן נותנות להשען על הדעות הארעיות, על רעיונות ארחים־פורחים. מחשבתו ואפק מחשבתו היו אורגניים. אכן שליט במחשבה לא היה. והקורא את מאמריו עובר כמו דרך יער סבוּך. הדרך אינה כבוּשה עוד, ורק בין פארות העצים נופל אודם השמש העולה.
זה מוּבן מאליו, שלא היה מן הקלים, מאלה התופסים את פרפרי־המחשבה ושׂשים על גוניהם. היה משהו אפוּר, כאדמה האפוּרה בכל התהווּת מחשבתו. ההרצאה הפשוּטה והזועפת מעט של אחד־העם עושה רושם של שיחת־טרקלין נעימה לעוּמת מאמריו הארוּכים והמסוּבכים של גרדון. הוא לא היה משמיע סנטנציות, כי אם אהב את הבנין. חפץ להניח יסוד, להקיף. קוה בכל פעם, שהנה סוף־סוף הצליח למצא בטוּי לכל אשר הכביד על רוּחו. הוא היה יותר מדי אדם אינטליגנטי ומחנן חוּש ספרוּתי, בכדי שלא ירגיש את חסר־האור שבהרצאתו. ועל כן לא האמין בעצמו והיה משהה את מאמריו ימים רבים מבלי הדפיס אותם. זאת היתה הטרגיוּת של אדם, שאינו חפץ בספרוּת, שכּונתו רק להשמיע את הרעיון ולברר את הרעיון, ושאינו יכול בכל־זאת לותר על הלבוּש, על המאור שבביטוּי. בהיותי בדגניה, הראוּ לי את הפנה שלפני החלון הפונה אל גן החוה ואל מי הירדן והכנרת, ששם היה אוהב לשבת בשעת־הפנאי ולרשם את דבריו בכתב־ידו הנקי, המסדר על פסות נייר קטנות ומרבעות. עד שעה מאוּחרת בלילה היה כותב את דבריו, וכשהיו מתעוררים עובדי החוה העייפים רגע מתוך שנתם ורואים אותו כפוּף על עבודתו לאור המנורה, היה להם הרגש, שאחד שומר עליהם, שומר על רעיון חייהם ומטפחו. העובד הזקן הזה, שהטיף רק לעבודת־כפים ושהשקיע את מעט כחותיו הגוּפניים בעבודה זו, היה בכל־זאת בעקר שומר משמרת־הקדש, משמרת הרוּח.
אולי לא היטיב לעשות בזה, שחפץ להיות יותר מדי יסודי במאמריו, שחפץ לבסס את רעיונו על הנחות פילוסופיות. בתורת־חיים הוכחות אלה הנן מיוּתרות; לפעמים גם מחלישות. המחשבה הגדולה, זו שמביאה לידי מעשים גדולים, היא תמיד צווּי, גזרה. היא מאירה בסתימוּתה, בכּח־האמת הצפוּן בקרבה, – בזה שאין כונתה לברר אלא לגאול. כאלה היו מחשבות הנביאים. לא ברוּרים והוכחות, אלא מסקנות, – פרי מחשבות. ואולם בגרדון נשתמר עוד במקצת החקרן; במחשבה כשהיא לעצמה עוד ראה כח. טולסטוי יכול היה לותר על ה’רוּחניוּת' שברעיונו. הוא הכיר, שבזה שחרר אותו מאיזה כוֹבד, קרב אותו אל4 מהוּתו האנושית. גרדון לא יכול תמיד להתרומם לידי פשטוּת כזו ואלמנטריוּת כזו. המוח היהוּדי עוד תבע את שלו גם כשהידים כבר היו אוחזות באת וּבמחרשה. גרדון לא ותּר בכלל על עוֹשר־הרוּח, לא חפץ שנחליש את כשרון המחשבה של עמנו על־ידי החנוּך החדש עם ‘תורתו הקלה’, כי אם שנרפא את מחלת המחשבה התלוּייה ברפיון, המחוּסרת קרקע ושרש ואוכלת את עצמה בחריפוּתה היתרה, ושמח מאד כשהבעתי מעין זה במאמרים על החנוּך, שפרסמתי ב’מעברות'.
הוא פרסם בכל־זאת שוּרה של מאמרים (ב’הפועל הצעיר' וב’מעברות') והשאיר אחריו גם בכתב־יד כמה דברים, שבהקבצם יחד יהיו קובעים ברכה לעצמם גם כערכי־מחשבה חשוּבים. חבל רק, שדוקא ספרו הטפוּסי ביותר, ‘מכתבים מארץ־ישראל’ נכתב יהוּדית ונתפרסם רק בתרגוּמים שונים5. בספר קטן זה מצא את סגנונו סגנון נפשי ועיוּני כאחד. האינטימיוּת שבדבריו עם כבד הראש שבתכן נתמזגוּ יחד במחברת זו, שכבר נעשתה פופוּלרית עד־מאד ושבודאי תהיה לחלוּצינוּ עוד ימים רבים למקור מחשבה ותנחוּמים.
ז
רק פעמים מעטות ראיתיו ולא תמיד היה הרושם ברוּר. את גרדון צריך היה לראות בכפר־אוריה, בדגניה – באוויר חייו ופעלתו. הוא לא היה מאלה, שמבליטים את עצמם. כאישיוּת טהורה, אצילית, לא היה אוהב להתבדל – להראות כ’אוריגינל'; כי־אם היה נוהג, להפך, לדבר עם האנשים כלשונם6, להבינם. אך פגישותיו המעטות השאירוּ בכל זאת משהו בלב אשר לא ישכח.
זוכר אני את היום, שבו סר אל מעוני בתל־אביב בפעם הראשונה. זה היה עוד לפני עשר שנים בערך, והוא כבר אז תשוּש־כח, אכוּל־קדחת ויגע מדרך־חייו הקשה. כפוּף היה, וכמו רבץ תחת עוֹל עצמו. מתוך עיניו, עיני־התכלת הנבונות, האירה התוּגה של איש־הרוּח, וכל תוי פניו הדקים, האציליים העידוּ על עבודת־מח רבה ומיגעת, למרות אשר היה עובד כבר שנים רבּות עבודת שדה וגן. נכּר היה, שהימים היו לעבודה, והלילות – למחשבה ולענוּייה. שאלות האוּמה ושאלות האנוּשיוּת כאחת העסיקוּ את מחו תמיד. מי שמראה את הדרך לגאוּלה, אינו יודע את מנוּחת־המחשבה לעולם. החרדה לשמירת הרעיון היא הגדולה שבחרדות.
הוא היה אוהב להתוכּח, אף כי לא היה איש הפוּלמוּס המוּבהק. בעלי ה’לאו' מיטיבים לדעת את המלאכה הזאת; אך מי שאמר פעם את ה’הן' הפטלי, זה כבר מרוּתּק אל הסלע. מחשבתו נעשית כלי־שרת. כל חיוּב הוא מחיצה.
זוכר אני צהרי יום־קיץ. הוא ישב אתּנו בצל החדר על כוס טה. מחיצוניוּתו באותה שעה אני זוכר משוּם־מה רק את נעליו, שהלבינוּ משכבת־האבק שרבצה עליהן. הוא הסתכל ברהיטים, בשלחן־העבודה, ואמר:
– אתה סופר, ואינני מבטל, חלילה, את עבודתך; ברם… איך אפשר שאדם יהיה רק סופר?
– מי שאיננו רק סופר – אמרתי לו בהלצה – איננו סופר כלל. לא מספיק גם להיות ‘רק סופר’ – כל־כך קשה התפקיד…
– התפקיד קשה – אמר ברצינוּת – רק משוּם שאתם ‘רק סופרים’. צרך כלל, שמלאכת הסופר תהי תפקידו; זו צריכה להיות רק התוצאה – התוצאה של תפקיד־חיים ממשי…
ה’ספרוּת' היתה בכלל הנקוּדה שהכאיבה לו ביותר. הרעיון של הסופר־העובד היה יקר לו ביותר. אליו שב פעם בפעם, ולו הקדיש ב’מעברות' אחד ממאמריו המצוּינים. זווּג העבודה ויצירת־הרוּח היה גם לי רעיון, שנשאתי בחבּי ימים רבים; אך הוא גרס אותו אחרת. לא היה מספיק כפי שהצעתי אני, להקדיש שעות ידועות לעבודת־כפים, לשוב את עבודתו העקרית של הסופר. עבודה שאינה מפרכת את הגוּף, לא היתה לו עבודה ממש – זו שהיא מקרבת אל החיים ואל ענות האדם. הוא גרס את עבודת הסופר רק כמו שהיא צריכה להיות באמת – עבודת ארעי.
כשהייתי בדגניה, יצאתי עם שקיעת־החמה אל השדה ומצאתי שם חבוּרה קטנה של בני החוה, שהיו עסוּקים בעקירת האינג’יל. העשב הזה האוכל את חלב השדה ולשדו, שולח את שרשיו ומתפשט, סמוּי מן העין, לכל צד בתוך כליות האדמה. דרוּשה סבלנוּת אין־קץ לעובד, שיתחקה אחרי העורקים המכלים האלה, המשתרבבים ונמשכים מתחת לקרקע לפעמים לארך דוּנמים שלמים, ולהפסיק סוף־סוף את קיוּמם הממאיר.
– זאת היא העבודה החביבה ביותר על גרדון – אמר לי אחד הצעירים: – בעקירת האינג’יל היה עלוּל לעסוק ימים שלמים, כשהוא רודף אחריו באצבעותיו החלשות ושואף לכלותו עד השרש האחרון.
האינג’יל ודאי שהיה לו סמל הדבר, שכנגדו נלחם בכל כּחו – סמל הפּריזיטיוּת, הכּחות שאינם פורים המדלדלים את גוּף האוּמה ורוּחה; וכמו בכל עבודתו החנוּכית־היוצרת, נתכּון לעקור את הרע עד שרשו האחרון.
האינג’יל ודאי שהיה נראה לו כצמח אחר, המשחית ומדלדל את קרקע האוּמה – צמח הבּטלה…
שמריהו לווין
מאתיעקב פיכמן
קווים לדמותו
נפגשנו בפעם הראשונה בברלין. בערב חורף. בדירתו. הדבר היה לאחר המלחמה וכבר אז נתנה בו את אותותיה עייפות־הערב הראשונה. אכן זיו דיוקנו, חמימות עינו, האמנות הגדולה לגשת אל האדם – זה הקסם, שלא עזבהו עד יומו האחרון, עוד היה שלם עמו. כל מה שאנשים ראו בו מרחוק, כל מה ששמעו מפיו, לא היה שקול כנגד שיחה אחת קלה עמו ביחידות, כנגד החן המופלא שהקרין מתוכו על כל מי שבא במגע אישי עמו.
פחות מכל הורגש אותה שעה הנואם, המטיף, המנהיג. מה שציין אותו ביותר – היה דווקא העדר כל רשמיות, כל קפידה חיצונית, כל דקדוקי קטנות. הובלט קודם כל אופי של אמן: חירות זו שבישיבה, שבתנועה, שבדיבור העידה על אצילות שבלב, על עליזות שבמחשבה – על חוסר כל צורך לכוון את השיחה, ‘להשמיע’ דברים רמים. בפינת ספה רכה ישב ישיבה לא־מאונסת והחיוך שבעיניו היה מהבהב, זורק ניצוצות עליזים. תיכף ניכר, שאינו מאלה השומרים על עושרם – ואף־על־פי־כן אהב להקשיב, ידע את אמנות ההקשבה, שרוב האנשים מסוגו חסרים אותה. הוא ידע לשמוע, ידע ללמוד מכל אדם. טביעת עינו היתה טביעת־עין של אמן, המכיר כי עושר העולם מפוזר בכל, מצוי בכל. משום כך, אולי, ידע גם לפזר, לזרוע על כל מים. אנשים מסוגו אין מנהגם לעולם לאסוף.
כלום אין זה גם הקסם וגם היגון שבגורלם של האנשים המחוננים האלה, הגוזלים מאוצרות נפשם וזורים לכל רוח את נכסי נפשם – שבכל שפע כוחותיהם אינם מגלמים אלא אפשרות גדולה, גאוניות שנרמזה ולא בא לידי גילוי אלא אפס קצה? טרגיות יהודית היא – טרגיות זו של החכמה היהודית השופעת, המבהקת, – עשירות שאנו מכירים בה ושאינה באה ‘לידי גוביינא’ לעולם. כאלה הם גם הז’ורנליסטים הגדולים, אמני האימפרוביזציה. כל מה שאינו שואף ל’תכלית‘, כל מה שאוהב לפזר, לאבד – להטיל את עצמו בשמחה לתוך לוע העולם ולהבלע בתוכו. זאת היא הגאוניות היהודית, שרשפיה מפזזים במימרות מבריקות, מדהימות, בהערות ש’בשולי הדף’ של רבנים גדולים, שבהן נתכווץ ים של בקיאות, של מיצוי אחרון, ועם זה אינן אלא סימן לדבר, רמז לדבר, – אינן אלא איזו יכולת גדולה, שנתממשה בהכרה של בעליה, גם קיימת בהכרה זו, אבל כאילו מחוץ לממשות, בספירות שאינן נתפסות.
ימים מעטים אחר פטירתו ישבתי עם אורח שבא מאמריקה ודיבר עליו בהתפעלות אין קץ:
– הרי זה היה היהודי החכם ביותר שידעתי בחיי! – אמר האיש. – ולא זה שנאם נאומים מחוכמים מלאי פקחות, מלאי חריפות – החכמה היתה האטמוספירה שבה נשם. הוא לא היה חכם לכשירצה. לא היה לו כלל צורך לאמץ את שכלו; החכמה היתה מלפפת אותו מאליה. היתה שמחה להתגלם בו. העיקר היה הקסם, שאין לו ביאור – חן זה, שהוא עוטר את האדם בכל פינה שהוא פונה.
– ואולי גם לא זה לקח את לבנו באדם מופלא זה – אמרתי למעריצו של לווין – כי אם היכולת לדבר אל הכלל ולכוון אל הפרט; לדבר אל האלפים, בעוד שעין לבו נתונה באחד קרוב, שהיה תוך נאומו לוחש על אוזנו של זה לחש אינטימי, – נמלך בו, מתוודה לפניו. לא ידעתי מעולם איש מסוג זה, שתהיה לו אוזן יפה כל כך – שתוך כדי נאומו יקשיב ללב הקהל, יקשיב ללב עצמו. אפילו המלה ‘אימפרוביזציה’ אינה הולמת. אינה מגדירה כוח זה. זוכר אני את נאומו האחרון ב’אוהל שם‘, שבועות מעטים לפני מותו. הוא העלה בזכרונו את תקופת לימודיו בברלין, את בואו במגע עם אישים שונים. אותה שעה ישבתי והסתכלתי בפניו. הם היו מרוכזים, כאילו הקשיב להד הימים הרחוקים – הסתכל במראות שחלפו וחפץ להשיג. איך קרה הדבר, מה חולל את התקופה, מי הנב אותה, מה הביא אותנו עד הלום? יותר משהשיב, שאל, תהה, – חתר אל פיתרון החידה של התהוות התקופה המופלאה, של התהווּת נפשו הוא. בכל פגישותי עמו בשנים האחרונות הפליאתני זו הדממה, שליפפה את נפשו, זו ההסתכלות הממושכת, ההקשבה הממושכת. המחלה וודאי שהעמיקה הקשבה זו. הוא עמד לפני הדממה האחרונה הגדולה, וחפץ בכל רגע שניתן לו במתנה לשקול את מישקל העולם, את מישקל חייו – לשוב ולסקור אותם בסקירה אחת מסופם ועד סופם, זהו בוודאי שהביא אותו לכתיבת זכרונותיו. ב’מישנה חיים’ זה חפץ להעמיד רגע את מערבולת המקרים, לשהות עוד פעם על ימי הילדות, על פלאי התהוותו – לראות את הווייתו משוקפת בבריכת הערב השאננה.
מתוך תהיה זו הלך מעמנו. כשהיה כבר חולה מאוד, והוא ידע כי הוא עומד על הגבול וכי הגיעה שעת פרידה, – נצמדה עינו הצמאה אל העולם בהשתוממות והתפעלות, וכאילו חפץ בשעה אחרונה זו לאסוף במלוא חופניו את פזורי חייו ולברך עליהם.
האם לא זה סוד קסמה של כל כתיבת אבטוביוגרפיה? אנו עומדים תמיד תוהים ומשתוממים לחזיון מופלא זה, שאנשים מגלים פתאום, בימים אחרונים אלה, ‘שניתנו להם במתנה’, את מה שנבצר מהם לגלות כל ימי חייהם. מגע חרישי זה בחיי העבר כאילו פורט על כינור־קסמים שבלב, והנה נעשה אדם פייטן, נעשה אמן, מגלה בעצמו כוח לא שערהו. האומנם קם ויהי אחר? והרי אין אדם נעשה שונה מזה שהיה, אינו מגלה דבר, שלא היה כמוס עמו קודם. ברם, עם דממת הפרידה צף ועולה מה שהיה טמון כל הימים בחדרי חדרים. האם זה הלב שנתלבלב דווקא בשעה שהגוף נפגע פגיעה קשה כל כך?
בפתיחה לזכרונות חייו מתנצל שמריהו לווין על מה שזמם (ולא הוא זמם, אלא אחרים) לכתוב ספר זכרונות זה. מכיר הוא שבלי ‘קורטוב של אמנות’ לא הוכשר אדם להעלות על הכתב מראות חיים, ולו גם חיי עצמו. ‘הלא פובליציסטן הייתי כל ימי’ כותב הוא עם הספר: ויודע הוא, ש’הכשרון הזה אינו מספיק בשביל ציורי חיים על גילוייהם השונים, אינו המכחול המתאים במקום שיש לך עסק לא עם עובדות יבשות', כי אם פלאי התרקמותן. יודע הוא, שמכחול זה טעון סממני־סוד, ‘שלל צבעים של החיים וצלילי קולותיהם’ – ולא ידע, כי עוד שמר לעיתות ערב את הלב המחולל את הפלאות – את חיבת העין, המגלה גם במי שאינו משורר אור לא משוער, יכולת לא משוערת.
ואמנם כשאנו קוראים את פרקי הזכרונות האלה, אנו מכירים בראשונה את האיש לווין, את הלב המבחין, את אמן הראייה. דומה, כי כל מה שחי, שנתנסה, לא היה אלא מין הכשרה לכתיבת ספר זה, בו ידע כאמן וכמשורר לעצב את דמויות אבותיו, רבותיו, חבריו – להעלות את שירתם של חיי ישראל, את חגיהם, שמתוכם מאירה נשמת האומה, מאיר סוד חדוותה, סוד קיומה עצמו.
כי בזה רוב ערכה, וגם חיוּניותה הפייטנית של אבטוביאוגרפיה זו, שעליה נופל אור של דור שלם, של חטיבת הווייה, גוף מגדל אברים, מקים – גם כשהוא מתפורר והולך – הווייה חדשה מתוכו. וודאי שלא תמיד מגדלת את הגידולים הנפלאים דווקא הקרקע הנפלאה. ויש אשר הסביבה הדלה ביותר מצמיחה את המשובח שבצמחים. אכן השלימות שחוננה בה אמו של שמריהו לווין, זאת הדמות המופלאה, שהבן המצוין מספר עליה מתוך התפעלות וגעגועים אין קץ, הנחילתהו מברכת נפשה. גם הרבה מכשרונות האב, מכוח הגיונו ניכרו בבן, ואף שבמידה שהאב היה בעל־הלכה, היה הוא, בכל צביון אופיו, בכל סגנון ביטויו, איש האגדה, הרי דווקא כשרונותיו במתימטיקה, שקיבל מאביו, עמדו לו בעברו את הדרך המלאה מכשולים ואבני נגף מן ה’חדר' (אמנם ‘החדר המותקן’, כביכול) עד בית הספר הריאלי ברוסיה ועד בתי האולפנא הגבוהים בחוץ־לארץ.
ואולם כל פעם שאיש האגדה צומח מקרקע ההלכה, – בכלל, כל פעם שכשרונות מנוגדים מצטרפים באדם, רוח גדולה צומחת מזיווּגם. ואף אם ייתכן, שהאמן (ואמן הרי היה גם בדיבור!) נפגע משפע ההגיון שבא לו מצד האב, הנה כאישיות מחנכת, משפעת, היה לו גם יסוד שכלתני זה, שנזדווג לשפע שבלב. לברכה גדולה.
איש לא היטיב לספר את תולדות חייו של שמריהו לווין משעשה זאת בעצמו בספר זכרונותיו1. נציין כאן ראשי־פרקים של חייו ומאורעותיהם.
נולד בשנת תרכ“ז בסביסלוביץ (פלך מינסק), עיר־מסחר (בעיקר של יערות), היושבת על נהר ברזינה וסביסלוביץ, והיא סמוכה לסלוצק ולבוברויסק. חוּנך חינוך מסורתי ממוזג באחת משמינית של השכלה (תנ"ך ודקדוק), קלט את המאור שבמקור ישראל. לאחר שגמר את בית־הספר הריאלי הממשלתי בא דרך גלגולים ונדודים רבים אל אוניברסיטאות ברלין וקניגסברג. בשנת 1893 היה ממייסדיה ופעיליה של אגודת הסטודנטים הציונים בברלין (עם ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אביגדור יעקובסון, יוסף לוריא עוד), ומן הימים ההם הכיר בשליחות חייו – כדבּר ודברן, שהסביר והאיר את הרעיון הציוני בכשרון בלתי רגיל. רב מטעם הממשלה בגרודנה (בשנות 1896–1897) ורב מטיף ביקטרינוסלב (בשנ' 1898–1904) ואח”כ (בשנ' 1904–1906) בווילנא (בביהכ"נ ‘טהרת הקודש’). נתפרסם כאחד מראשי המדברים בקונגרסים הציונים הראשונים וכציר הדומה הרוסית, בה גילה את מזימות הממשלה הצארית בנאומיו הלוהטים על הפרעות בביאליסטוק.
אחד מאלה שתורת אחד־העם היתה נר לחייו ולפעולתו כל חייו, ראה בתחיית־הרוח ובהכשרת האומה לעצמאות תרבותית, את הדרך לעצמאות מדינית, והיה אותה שעה מטיף נלהב לתכנית הגדולה של הרצל על מדינת היהודים. בענין אוגנדה היה, כמובן מאליו, מ’אומרי הלאו‘, כי לא צייר לעצמו את תחיית האומה בלי ארץ־ישראל. בטרם שהוכרח לעזוב את רוסיה, הואיל והיה מחותמי ‘כרוז ויבורג’ (מחאה נגד הממשלה הצארית והצעה שלא לשלם מסים), היה ממנהלי הלשכה הציונית המרכזית ברוסיה. בשנת 1908 עבר לגרמניה. שם היה פעיל בחברת ‘עזרה’ והתמסר להקמת התכניון העברי בחיפה. בימם ההם עבר בארה"ב והשפיע על יעקב שיף והפרופ’ שכטר שיתנו ידם לתכנית התכניון וישתתפו בקורטוריון שלו. בימי הפולמוס עם ‘עזרה’, אסר (בשיתוף ופעולה עם אחד־העם) את המלחמה להשלטת העברית כשפת לימוד, ואחת התעודות הספרותיות בפעולה זו הוא מאמרו המצויין ‘מלחמתנו’.
בשנת 1911, עם נצחונו של הכיווּן המעשי בקונגרס, נבחר להנהלה הציונית והיה חבר בה עד 1920. בימי מלחמת העולם עסק בעבודת תעמולה ציונית בארצות הברית ובקנדה ואחר־כך עמד בראש פעיליה של קרן־היסוד, אף עשה הרבה לביסוס האוניברסיטה העברית, שהיה בחבר הנאמנים שלה.
בהשפעת ביאליק נמשך יותר ויותר לעבודת התרבות, והיה אחד ממנהלי ‘דביר’ בברלין ובא"י, וסייע הרבה לביצוע תכניות הכינוס של ביאליק.
בשנת 1924 עלה לא“י על מנת להשתקע. בימי כהונתו של סיר ארתור וואקופ כנציב עליון בא”י נתקשרו ביניהם קשרי ידידות רבי ההשפעה (פסלו מעשה ידי האמן ז. בן־צבי נקבע בארמון הנציבות).
בשנות חייו האחרונות סבל ממחלת לב, – ונפטר פתאום בח' סיוון תרצ“ב על הר הכרמל בחיפה והובא לקבורה בתל־אביב ליד קברי אחד־העם וביאליק ביום י' סיוון תרצ”ה.
שמריהו לווין שאב מן התרבות האירופית מלוא חפנים. לבו היה פתוח לקראת העולם הגדול, אך קסמיו הרבים של עולם חוץ לא הוציאו אותו מעולמו שלו, לא ניתקו את הנימים הדקות, שדרכן ינק לחלוחית יהודית, מאור זה שבמסורת, במיוחד של האגדה, שכל ימיו היה אחד ממעריציה הגדולים. ואמנם מעטים ידעו כמוהו לעמוד על טיבה, על חן סגנונה, ועל חכמת החיים הצפונה במכמניה.
הד"ר לפילוסופיה מן האוניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרותית והמדעית ושביקש לכאורה לעצמו בה את ‘העולם הבא’ הרוחני, היה בעצם מהותו מגיד בישראל; בפירוש: נצר מגזע המגידים היהודים, מיוצאי חלציהם וממשיכיהם של בעלי האגדה. נשמתו חוצבה מהיכל המידרש והמשל הישראלי. בכל שפה שבה היה מגיד את דברו לישראל – עמד בו טעמו המקורי. אותה צורת דיבור יהודית מקורית ואותה רוח חכמה יהודית ואותה מזיגה נפלאה של פיקחות ותום, של התלהבות ומהתלה, של הצלפת־שוט והמון רחמים.
היה לו המזל, שנולד בשחר התקופה, בימים שעדיין היה שמור המאור שבהשכלה בצירוף המאור שבמסורת ישראל, שבתרבות ישראל. תקופה זו שהעמידה לימים הגדולים אישים כאחד־העם, כא. ד. גורדון, כביאליק; אלה שינקו מלוא לוגמיהם מן המקורות, וידעו לצרף להם את המאור שבתרבות העולם. איש תורה ואיש תבונות, ראה את העולם דרך אספקלריה יהודית, וראה את היהדות דרך אספקלריה של העולם. בזה היה כוחו להסביר את הציונות, להמתיק את ערכיה לקרובים ולרחוקים. ואמנם זאת היתה שליחותו שהיה מגדולי המסבירים, שקמו לרעיון חיינו. לא היה סגור בנרתיקה של דוקטרינה צרה. דעתו היתה רחבה כפתחו של אולם, – דעה שהלב והמוח משותפים בה במידה אחת.
בזה היה קדם אישיותו, ‘שלא היה מפלפל לעולם’, – שהאירופאי וגם הלמדן שבו, לא טישטשו במשהו את איש־העם. ואם לא היה איש־ההלכה, כאחד־עם, לא היה חסר בשום פנים את כוח האנליזה החריפה. היה תועמלן גדול, תועמלן יוצר, משום שלא הסתייע בכוח הרגש בלבד, כי אם ידע להעמיק – היה בן־בית בכל תרבות ישראל. הסגולות המצויינות האלה נתמזגו באישיות יהודית קלאסית מטיפוס הקדמונים, שהיו שליטים בכל הרשויות. וכולן לא היו אלא חומר בידו להסברת הרעיון, שלו נשבע מראשית חייו ושאותו שימש בכשרון מזהיר ובאמונה גדולה כל ימיו.
תפקידו היה להאיר, ליישב את העקמומיות, שהן משמשות מימי עולם גורם לכל סבך, לכל אי־הבנה, שהרס ופירוד עמה. לא עמדנו עד היום על כל ערכם המוסרי והחינוכי של אישים, העומדים בפרץ, המונעים כל התמוטטות פנימית, הכרוכה באי־הבנה – באי־רצון להבנה. כשאחד־העם כותב את ביקורתו הזעומה על ‘אלטניילאנד’ של הרצל ונורדוי בועט במורה הגדול את בעיטתו הנורדאית המובהקת, – אין כשמריהו לווין עוד מסוגל להסביר, שכל הרעש יסודו בכוונה לא־נכונה, שייחס אחד־העם להרצל; שאוטופיה זו לא נכתבה אלא לשם תעמולה ציונית ולא לשם קביעת צביון תרבותה של מדינת ישראל שתקום, כפי שהאמין הרצל, לאחר עשרים שנה! בניתוח הגיוני, שאינו מניח מקום להרהר אחריו, מיכוח לווין, שהואיל ואחד־העם ראה, שהציונות המדינית משתמטת מבעיית התרבות, – דבר שהיה חשוב בעיניו כגורם ראשון לחינוך האומה וכתנאי לתחייתה – לא יכול שלא להבחין באוטופיה זו המשך אותו הקו שנלחם בו, בעוד שעל צד האמת, הניח בעל ‘אלטניילאנד’ את פתרון הבעיה הגדולה לעם עצמו, ששורת הדין נותנת, כי יבחר בלשון, שהמסורת הלאומית מחייבת אותה, ולא בשפה שכפו עליו תנאי חייו בארצות השיעבוד.
וכיון שלא החשיב מעולם פולמוס לשם פולמוס, אפילו אם כוונתו טובה, הכריע לווין תלמידו של בעל ‘על פרשת דרכים’, כנגד רבוֹ בעניין ‘אלטניילאנד’. אבל כאיש ההבחנה הגדולה לא הכריע גם לטובת האוטופיה, שלא ייחס לה חשיבות מיוחדת וסיים את הוויכוח באומרו: ‘אחד העם הוא שגרם לפירסומו של הרומן ‘אלטניילאנד’, שלוּלא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציונות’…
בסיום זה לא הראה ‘פנים שוחקות’ גם להרצל, אבל הראה את פני הכותב עצמו, שלא נרתע מלהגיד את אשר בלבו לשני האנשים, שכבודם היה יקר לו כל כך.
מזיגה הרמונית זו לא היתה תוצאה של פשרה, של טישטוש הניגודים למען השלום. ברגעים כי ניבעו הפרצים, לא כיסה בשום פנים עליהם. ידוע ידע, כי יש ריב שדווקא הוא משמש ערובה לשלום אמת, אשר יצמח ממנו. קוו בלתי מתמוטט זה גילה בסידרת מאמריו על הריב שפרץ בין ההתכחשות הלשונית של ‘עזרה’, שלווין הגדיר אותה כהתכחשות לאומית, ובין הקנאות הקיצונית ללשון העברית, שגילה היישוב אשר עמידתו על לשון האומה היתה בחינת עמידה על נפשו, – על נפש האומה. בכל מקום שלווין נוגע בפרשה זו של הלשון, אתה מבחין את זיקתו העמוקה אליה, כאל ביטוי עצמיותה של האומה. ‘אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו… היא אינה העתק אלא מבע של כל ה’אני’ שלנו. ניחן אדם בתפיסה דקה – הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של העם, את מנגינתה של נשמת עם'. קרוב למחקר המודרני, הוא יודע שהלשון היא בעצם מישקע התרבות, תמציתה, – לבושה ותוכנה יחד.
אתה שוב מכיר את המחצב שממנו נחצב. זאת היתה הכרת הקשר שבין ‘עם, ארץ ולשון’, שכל חוליה נשמטת עשויה לא רק למעט את דמותה של האומה, כי אם למחוק צורתה. על כן היה אחד המעטים, שידעו להעריך, להאיר, להבין את כל משמעה הגדול של מלחמה זו שנלחם היישוב ללשון העברית – לחיי רוחו, ליקר ולגדול שבערכי האומה. וכל כמה, שכל הסער שקם בימים ההם, אינו כיום, בתנאי חיינו החדשים, אלא ‘נחלת ההיסטוריה’, הרי נושמים אנו במחזור המאמרים ‘מלחמתנו’ את אוירם העז של ימי המאבק, שהיישוב גילה בהם את בגרותו במבחן הלאומי שעמד בו. ב’מלחמתנו' אנו רואים את הפובליציסטן האמיץ, את הטמפרמנט הלוהט ממוזג בצלילות דעת זו, שאין יקרה ממנה, שעה שמאחוריה מחלחלת החרדה הגדולה והמתמדת.
נאמן לציונות המדינית ולמחוללה הגדול, היה כולו יוצא חלציה של חיבת־ציון, שראה בה לא ראשית הצמיחה בלבד – כי אם גם את היסוד לרעיון המדיני בכל היקפו הגדול (הגדיר את ‘חיבת־ציון’ כ’ציונות בלחש‘, ואת הציונות כ’חיבת־ציון בקול רם’…). ואף שאין ההגדרה ממצה את הציונות המדינית, שהיתה מהפכנית לפי אופיה, בעוד ש’חיבת־ציון' נוסדה על התפתחות, על גידול אורגני, ולפי אחד העם – קודם כל על חינוך העם לתפקידו הגדול – על רעיון שעצם העבודה מכוונת בעיקר להכשרת העם לתכלית הגדולה – הנה בתפיסתו הצלולה, הבלתי מתחכמת של שמריהו לווין נתלכדו שני הזרמים – העבודה הקטנה והפרספקטיבה הגדולה – ללא ניגוד ביניהם.
השקפה בריאה זו, כפי שידוע, הלכה וכבשה מקונגרס לקונגרס את כל הרוחות – לה הסכימו לבסוף גם הרצל, גם אחד העם. אבל בתקופת הפולמוס, שבין שני המחנות, עמד לו לשמריהו הגיונו, עמדה לו תפיסתו החיונית וכוח הסברתו המצויין ללכד את המתנגדים המדומים והבלתי מדומים, להביא בלבם את ההכרה, ש’אין תהום רובצת בין שני המחנות', כפי שחשבו הנלהבים משני הצדדים; כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון: ‘התנועה האחת בשתי צורותיה’ הולכות ממקום אחד ורעיון אחד מחייה אותן. כה מנע בחכמתו את הפירוד, שיסודו כמעט תמיד בנצחנות, בסבך שבתפיסה שבין שתי מחנות קרובות זו לזו ברוחן, בשאיפתן, – בשעה שהשטן מתחיל מרקד ביניהן.
ספר־מאמרים זה2, אף שהוא נענה לשאלות מקריות שנתעוררו בחיינו, אינו ספר מקרי, כי אם בת־קולה של תקופה, שכל פרטי מאורעותיה ובעיותיה מצטרפים למידרש אחד, לתורת שלימה אחת. אנו חיים בשורת מאמרים אלה את חיי התנועה הגדולה, שקמה בישראל, שעל כורחה תבעה פתרון לשאלות העתיד – שכללה עסקי פוליטיקה ועסקי תרבות, שהעומדים מבפנים ידעו היטב, כי אין להפריד ביניהם – כי פתרון אחד לשניהם.
זאת האחדות שבכל בעיות האומה, שהיא היא הנקראת ציונות, באה לידי גילוי בעשרות המאמרים האלה, העוסקים בעצם בשאלה מרכזית אחת: בהתפתחותה של הציונות, בגידולה, – בצורך להתאימה אל שאלות החברה המקבילות והמנוגדות לה כאחת. תורת אחד־העם, כל כמה שאינו משועבד לה (בזיקתו לסוציאליזם, למשל), משמשת לו יסוד להקים עליה ולצרף לה מה שחידשו החיים המודרניים, מה שהיה צורך החיים וצורך הציונות כאחד. כל הבעיות שקדמו למדינה ושהיו צורך המדינה נידונות כאן על ידי התבונה הצלולה, על ידי הטמפרמנט העז והממוזג כאחד.
מי שיבוא להתחקות על שורשי הציונות בכל דרגותיה, מקדמות ליבלובה בתקופת חיבת־ציון עד הימים שנשאה פרי הילוליה, יקשיב מתוך כתבי הזכרונות ואוסף המאמרים את שירת חיינו, כסימפוניה אחת, דרך הלב והשכל המפעמים כל פרק ופרק שבספרים האלה.
באשר לא דברים שבכתב כאן, כי אם נשימת חיים גדולה, הפועמת בכל שורה – נשימת לב, שחשב, קיווה, האמין, ועמד בכל חומו, כשליח האומה ושליח הרעיון, עד יומו האחרון.
ואף־על־פי־כן עצם קסמו, סוד השפעתו, היו לא בדברים שבכתב, כי אם בחכמתו הגדולה, בלבבו הנפלא, שהשלימו זה את זה – בדברים שבעל־פה. התורה שבכתב – זה היבול של התרבות; מה שהוכנס הגורנה. זהו יסוד הקבע, מה שהושג, מה שניתן בעין. ברם, מה שאין צמיחתו נפסקת לעולם, היא תורה שבעל פה – זהו המחזור הנצחי בדם האומה. ממנו מופרש פעם בפעם משהו לדורות. אכן חיוּת מיוחדת שמורה בכל מה שטרם הוכנס הגורנה.
זוהי היצירה העממית. מה שטרם עבר עליו המגל – בנוסח ביאליק: האגדה שטרם הותכה להלכה. מה שעדיין פושט צורה ולובש צורה, וחליפות עולם לו. לסוג זה נמנית גם הדרשנות. זוהי האגדה, היצירה המתהווה.
במידה שהאומה מקדשת את התורה שבכתב, מה שנחרת באותיות בולטות על לוחות התרבות, בה במידה היא מחבבת את התורה שבעל פה – זו שאין בה עוד מן הבליטה המושלמת. המושלם והקבוע יפה ללימוד, אבל לא תמיד יעמוד לו כוחו לזעזע את הלב. רעיון חדש זקוק לאותיות מפרכסות. רעיון חדש יותר משהוא מוסבר על־ידי היקשים הגיוניים, הוא נקנה בכוח הניגון, בזימרת הלב. בתקופות של התעוררות קמים לכל עם מורים שבעל־פה, אלה המעבירים את הבשורה, בדמות דרשנים ונואמים, המזכים את הרבים. אבל לעם ישראל היו מגידים ממין מיוחד: מגידים זמרנים. פייטני־האומה שבכל דור לא היו בעצם אלא דרשניה, – בעלי האגדה, שלא פסקו מעולם.
מן דרשן כזה היה שמריהו לווין, אחד מבעלי־האגדה המצויינים שקמו לדור. העסקן בעל הלב הער היה גם סופר חרוץ, ופרקים רבים מספר זכרונותיו מעידים, כאמור, על האמן הנסתר, המקנן כמעט תמיד בכל אישיות יוצרת. אבל הנחל ינחיל לדורות הבאים בעיקר את ניגונו, זו התורה שבעל פה, שחותמו נועם הלב וזימרת הלב.
דורנו, חניך ההשכלה המודרנית, לא תמיד ידע להעריך תורה שבעל־פה זו. נפש הדור כלתה לשירה ומחשבה ‘חרותות על הלוחות’. שמריהו לווין היה אדם רחב־ההשגה. בעודנו צעיר נפקחו עיניו לראות את רפיון הדור ואת האורב לו מבית ומחוץ. מבחינה זו היה בלי ספק אחד המעטים, שהקדימו לראות והרחיקו לראות. אבל בכל שיעור קומתו נגלה, כ’בעל אגדה', כמורה הרבים. הוא היה מן המעטים, שבפיהם פירפרה תורת התחייה, התלהטה, התנגנה. לא לחינם היה קרוב כל־כך לביאליק, המשורר שלא הסתפק בתורה שבכתב, שביקש תמיד את כל שבע הדרכים ללב האומה, וידע שתרבותנו החדשה, זו התרבות שבכתב, אינה מספקת, ידע להעריך בשמריהו לווין חן זה שבשפתיו, שהמתיק תמיד את תורתו – ידע להעריך את החריפות היהודית, שנועם ושירה עמה. שניהם ידעו לברר את חזיונות ההווה בפסוקי קדמונים ואותה שעה להאיר גם את הפסוקים עצמם בחיי השעה, – להרחיב ולהעמיק את שניהם על ידי זיווגם. זאת היתה אותה מגידוּת, שיש בה לא רק מן האגדה הקדומה, שפירנסה את נפש האומה דורות רבים, כי אם גם (כדברי לווין בנאומו האחרון על ביאליק) משהו מן הנבואה. אותה הארה מסתורית, העושה את הרחוקים קרובים, החושפת בצירוף מופלא אחד את תולדות האומה מסופן ועד סופן – זוהי המגידוּת שיש בה אחד מששים מן ההתגלות הנבואית; ולכך נתכוון באמרו: ‘הנבואה נכנסה בגילגולה השני לאגדה’.
מין ‘בעל אגדה’ כזה היה שמריהו לווין, שידע להאיר לב יחיד ולב המונים – שבהשגתו המקפת לא נדחתה שכבת תרבות מפני חברתה. בזה היה ממשפחת ביאליק, שידע להעלות מתוך הנרתיקים החתומים של ציורי־ביטוי קדמונים את חיוּתם המפרפרת; שידע לקרב רחוקים ולפשט עקמומיות שבין עבר להווה. זה היה חוש הסגנון העממי, חוש האחדות, גילוי הרוח של האומה שבכל הזמנים.
מבחינה זו היה לווין אדם מיוחד במינו, מן האחרונים, שהיו נטועים ראשם ורובם בקרקע התרבות הישראלית – שבהם עצמם נתגלמה מקוריותה. כשעמד על הבימה אָצל חמימות זו על שומעיו דרך העינים החיות, הנבונות, המלאות יופי ורחמים. עינים יהודיות אלה, שצער, חוכמה, השתתפות היו מבריקים מתוכן תמיד, ומי שהביט אל העינים האלה, לא רק האמין בכל מה שיצא מפיו, כי אם דבק בו בלב ונפש. והשם הזה, עד היום, ארבע עשרה שנה לפטירתו יוצא מפי אלה שזכו לחיות במחיצתו (מהם עולי גרמניה, שהבחינו ביותר בעצמיותו היהודית – קראו כפר נחמד על שמו) – באהבה והערצה. לאהבה כזו זוכים רק אלה שבהם נתגלמו סגולות עם וסגולות אדם יקרות.
משה קליינמן
מאתיעקב פיכמן
ארבעים שנה לעבודתו הספרותית
הפּובליציסטן, – ביחוד זה שרגלו אחת עומדת בתחום העתונאות, אינו איש חג, ורק לעתים רחוקות ניתנת לנו ההזדמנות להתבונן אליו בשעת הפסקה, לסקור בסקירה אחת את שטחי פעולתו הרחבים. כל עצמה של פעולה זו – שאינה נקבעת בתחומים מסויימים, שהיא תמיד במצב של התהווּת, – תמיד מוסיפה על הראשונות. יש בלי ספק משהו מעודד במלאכה זו, שהיא תמיד מרובת טורח ומרובת גוונים ומגעים, – שרוב השפע בא לה לפי רוב חובותיה, שהבטחון נקנה לה עם הכרח העשייה: שמכיוון שאין לה זמן לתהות, להסס הרי היא נעשית כל כורחה ומצליחה על כורחה. חובת־תמיד זו היא המחנכת בסופר־הזמן את הדריכות המתמדת, את הכשרון להיות מוּכן בלי הכנות, לראות ולהסיק בבת ראש – לקלוע תמיד ולא להחטיא. גם ההצלחה יונקת באיזו מידה מתוך הרגל, מתוך הקפיצה הישרה. אבל יש בלי ספק גם משהו טרגי בעצם התמידיות שבעבודה זו, בהעדר ההפסקה שהיא זמן ההתבוננות, שעת הנביטה הנעלמה. בתמידיות זו, בריבוי ההופעות (כל כמה שלא תהיה כל אחת לעצמה מוצלחת!) יש משהו מטשטש, מבליע. כאן דווקא השפע, הרציפות הם בעוכרי הסופר. בתוך השפע הזה מוטבעים לפעמים אוצרותיו הטובים ביותר.
זה כבר נעשה הרגל לנַבּל את איש העיתון – ביחוד את סגנונו, סימן הוא לטעם משובח. סימן, כביכול, לאנינוּת־דעת. ואם כי תנאי המלאכה מכריחים לעתים קרובות כאן אמת לוותר על השיפּור, מכריחים שלא לבדוק הרבה באמצעי ההבעה, הרי אין ספק שכאן כוּר ההיתך של הלשון. מתוך הכרח להענות לכל ‘מה שהיום מביא עמו’, הלשון מתגשמת, מתנסה נסיונות ראשונים, קולטת חיוּת לא־צפויה. השירה, שהיא נזהרת, כביכול, מסגנון העיתון, אינה מרגישה כמה היא נבנית ממנו, מתחזקת על ידו. בהשפעת ויטמן מתגדרים עתה כבר יותר מדי בביטוי העיתוניי: מוצאים במעבר מן הצירוף הפּייטני המעודן ביותר אל הווּלגרי חן מיוחד – חן שבהפתעה. אבל במאמר העתונאי הטוב משוקע באמת מרץ לשוני חי, בלתי אמצעי, משוקעת נשימת היום המלאה. סיגנון פיוטי משובח באמת חיוני באמת הוא צירוף אורגני (לא גרוטסקאי) של סיגנון קלסי וסיגנון ז’ורנליסטי. הוא שמציל מאיזה קיפאון, המלווה כמעט תמיד כל סיגנון מנופח יותר מדי. מה שהושקה לשד חיים אמיתי, אי אפשר שלא יהיה בו משום הפראה.
*
קליינמן הוא ז’ורנליסטן, ז. א. – סופר שהוא נענה לעניני־השעה, ועם זה: פובליציסטן מובהק, הווה אומר: סופר העומד על המשמר ונלחם לרעיון קבוע. עוד בנערותנו הגיעונו דבריו בצורת מאמרים, קונטרסים ואגרות־תעמולה. היה אחד מאלה שהציונות העמידה אותם, עשתה אותם לשליחה הנאמן לכל ימי חייו. סופר עמל הוא, שמלאכתו תמיד חובה ולא רשות, ומדת ההערכה לגבי פעלו היא שונה מזו שאנו נוהגים בסופרים בני־חורין, באלה היושבים על האבנים רק לאחר ש’מלאו ימיהם ללדת‘. כאן מידת ההערכה אינה מידת השלימות שבפרט, כי אם זו, שחיים שלמים מקופלים בתוכה: זו שבהתמדה, בנכונות, במהירות התפיסה ובמיצוי הנתפס. קליינמן היה עוד צעיר מאוד כשנעשה כרוֹזה ומשמשה של התנועה. גם עובדה זו מעמידה על אופיוֹ: על כשרונו להשיג בבת אחת, להכיר, לדעת את המלאכה אשר לפניו. הוא לא היסס הרבה, לא עשה חשבונות. לא נעשה ציוני לשיעורין, כי אם נשמע מיד כולו לקול הקורא לו. מיום שהכרנוהו לא ראינוהו כסופר סתם, כי אם כמתווך בינינו ובין התנועה, כמודיעה הקבוע. סוחר היה, ואת מלאכת הסופר עשה ימים רבים תוך כדי התעסקות במסחרו. עוד בימים ההם, כשיסד בברדיטשוב את הוצאת ‘עזרא’, והיה המשביר הציוני לחבל הדרום והיה מזדמן עם העסקנים שבעיירות בתחנות מסילת־הברזל שבהן עבר, ניכר באופיו הידידותי, המשפחתיי, ידע לקרב אנשים, לעשות נפשות. כשהוא אומר (בהקדמה ל’דמויות וקומות') שרק אלה מימי חייו ‘ראויים להקרא בשם חיים’, שהיו ‘ימי עבודה לעמו ולתעודתו ההיסטורית’; שהוא יציר הציונות הקונגרסית, אשר מנשמתה הופח רוח חייו בקרבו, לבו – מידה ניתן לו’, אין אלה דברי מליצה והפרזה. בלי עיקר זה לא היה טעם לכל מה שעשה מנעוריו ועד כה. אחד היה בימים שישב בבית מסחרו בברדיטשוב ולאחר שגלה לגליציה וגילגל ב’טאַגבלאַט' הלבובי, וגם לאחר שחזר מגלותו לאודיסה והוגלה שוב על ידי המלכות הרשעה לסרטוב ובא למוסקבה במקום שעבד עם גליקסון ב’העם' וחזר שוב לאודיסה ונמלט לברלין ונטה את אהלו בלונדון עד בואו אלינו: באשר גלה, גלתה שכינת הרעיון עמו. זה היה מקור חיוניותו, מקור השפעתו על הסביבה. הוא השפיע בחמימות זו שנשא עמו מימי נעוריו, באותה אהבה לאיש־המעשה ולאיש־היצירה, שראה בשניהם את מגשימי החלום. הוא לא הבדיל בין שניהם. ואף שראה את עצמו כ’יהודי פשוט' וקוויו היו ישרים, ולא אהב להתחכם הרבה, לתקוע עצמו הרבה לסוגיות מסובכות, גילה רוחב של הבנה בתחומו ומחוץ לתחומו. השיג גם את הציונות השגה מלאה יותר מחבריו הרשמיים.
מעלתו היתירה, שאינו רשמי. פשטות זו של אדם, הדורש ללב וההתרשמות הישרה היא ‘אוריו ותומיו’ – זהו המחבב אותו עלינו תמיד כסופר, כעסקן, כעורך. אין הוא בא אלא לבאר, ליישב – להבין את הדברים כפשוטם. הוא עמד על ליקוי יסודי זה שבנו: להאחז תמיד בטפל, בארעי, המופשט שבהזיה – מה שנותן את אותותיו הנוראים בכל פולמוס־דעות עד היום אצלנו. ועל כן ראה את עיקר תפקידו, תפקיד עטו הבהיר, המהיר, ליישר את התפיסה המעוקמת, להעמיד את הדברים על תמציתם ההגיונית. במלחמתו זו עם התועים והמתעים גילה תמיד את סגולותיו המצויינות כמסביר, כאיש־הפולמוס שמתינותו הטבעית אינה מקהה את חריפות הוכחותיו.
*
כמעט כל אלה שדיברו בו ל’יום הארבעים' שלו, ציינו את סגולתו העיקרית: קלות הכתיבה, מהירות ההגבה. בזה היה בלי ספק אחד הראשונים אצלנו. לאחר סוקולוב לא היה, כמדומה, איש בדורו ששלט בעטו כל כך, שניבו נמצא לו בלא חבלי חיפוש – לא היה סופר שכלי זינו תמיד עליו, כמוהו. יכולת זו, שהאיסטניסים רואים בה טעם לפגם, היא כוח שאין לזלזל בו. וודאי שטוב חלקם של אלה, שאין חובת השעה בוערת עליהם, והם יושבים ומחכים לשעת־כושר, – אלה שגורלם היטיב עמם ושניתן להם לכתוש את זיתם ולהוציא את השמן המזוקק ביותר. אבל אלה היודעים מהי עמידה במערכה תמידית, עת פגעי יום ופגעי שעה מחייבים להענות, ובלי שהיות, ובכל כובד האחריות, – מכירים מה כוח טמון ב’קלות' זו של סופרים שלא ניתן להם להתכשר, להפּנות, והם מוכרחים לכתוב את דבריהם בהיותם כואבים, – פעמים, בעוד מתם מוטל לפניהם. את כל הכשרון הרב, כוח הנפש הרב המתבזבזים כאן תמיד לאין שיעור, טוב שיעריכו גם אלה, שניתן להם לעבוד מתוך צלילות דעת ומנוחת דעת כשעטרותיהם בראשיהם. בסופרים מסוג זה, שעל גחלים יהלכו, יש להביא בחשבון את המרץ הכביר להעיר ולהתעורר פעם בפעם, לדלות את כוחם, את רוח הקודש שבהם מכל פינות נפשם, מכל שקע דמם. כמה כאן משתמט, מתפזר, נעלם מן העין! בהעריכנו את פעלם של סופרים אלה, חייבים אנו לצרף גם מה שלא ניתן למנין, מה שנסחף על כרחו עם שטף הימים. כוחם של אלה להפתיע אותנו לפעמים בדברים ש’מחוץ לתכנית', יותר מבגופי מלאכתם. ודווקא, זהו שבא כאן שלא במתכוון מצטרף לחשבון גדול. זוכר אני פרקי־עראי, דפי־עראי של קליינמן שמחוץ לעבודתו הפוּבליציסטית, שהפתיעוני בכשרון, ביכולת של ביטוי, שלכאורה אינם מצויים אצל ‘הסופר המהיר’. איני יכול שלא לשוב ולציין אותו פרק מזכרונותיו על נסיעתו עם ביאליק למוסקבה, שבו מסופר על ביקורם אצל קומיסר סובייטי, ביקור לילה מוזר כחזיון־לילה, – הייתי נרעש מן התיאור, מכוח הקליטה, מן הדרמתיות שבשיחה, ורשמם לא פג בי עד היום.
*
הוא ראה את עצמו כתלמידו של אחד־עם. אחד־עם הוא המורה הגדול. אבל היה לו לעינים, אף כי לא שימש לו דוגמה, גם סוקולוב. מטבעו שאינו קפדן בביטוי, אבל סיגנונו פשוט, בהיר. טבעי כלשון שיחה. בנחת ידבר. מבאר וחוזר ומבאר. אינו מתגדר לא ב’לשון' ולא בחריפות. וכאמור: גם לא באמצעי פולמוס קולניים. אף־על־פי־כן אינו תמיד פשטן ואינו גם מסביר בלבד. לכשירצה, הוא גם אנליטיקן. יודע להראות כמה נשכר לפעמים סופר מפגימותיו… גם הוא עצמו נשכר לא מעט מזה, שאינו קפדן, שאינו מרבה לבדוק. הוא ממתיק את שיחתו בחוט של שיחה בלי אונס, שהוא ממשיך על דבריו, ואנו סולחים לו כשהוא נכשל לפעמים. אין מקפידים בדיבור.
ברם, אין הוא ‘איש שיחה’ מסוג זה, שהכל משמש לו ענין ל’חיבור‘. הוא מכוון תמיד את הדברים ל’נקודה’ שלו. אוהב לראות את חזיונות הרוח מחוברים, משולבים זה בזה: אוהב לדון דור מדור, תקופה מתקופה.
את רוב ספרו ‘דמויות וקומות’ הקדיש לגילוי שורשיה של המחשבה הלאומית, את ההתעוררות הראשונה בדור ההשכלה. בתקופה זו של התבוללות מדומה גילה פתוס לאומי עמוק, הבין (בניגוד ל’פשטנים' מסוג אחר), שספרות עברית וציונית הן היינו הך. ושיכול סופר עברי להתנגד לציונות מדעת ולהיות ממעורריה וממכשיריה הגדולים ביותר שלא מדעת. בפתיחה לספר זה הוא שמח להראות, מתוך ניתוח נאמן של יסודות ההשכלה, שבמעמקיה חילחלה כל החרדה לקיום האומה ולתרבות האומה שליוצרי הציוניות – שטובי המשכילים לא ראו אפשרות של קיום בנכר, לא בחומר ולא ברוח: שכל מה שניבּאו לא ניבּאו אלא לרעיון הגאולה.
בספרו של קלוזנר ‘ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה’ (ביחוד בספר השני, המצויין בבדיקת המקורות היסודית) קונצפציה זו מוארת על־ידי חומר עשיר, שהוא מדהים ממש בציוניות בולטת, ודאית. קליינמן לא נתכוון להראות ב’ראשונים', אלא את היסודות הלאומיים שבהם, והראה זאת בטאקט מרובה – בלי אונס, בלי דרושים. ואמנם כיום ברור, שההשכלה שלנו לא יכלה להיות אחרת. אנשי ההשכלה של הגויים יכלו להתכחש (וגם הם רק מן השפה ולחוץ) ללאומיות, כיוון שהרגישו שלא מדעת כמה היא מובלעת בדמם, בכל קנייני האומה מבית ומבחוץ. אבל התכחשותו של יהודי לעמו היא התכחשות לאדם שבו, וכיוון שהמשכילים הטיפו לאדם השלם, ממילא הטיפו לתרבות לאומית, גם לתקומה לאומית, ולא מקרה הוא, שכמה מגדולי ההשכלה נעשו אחר־כך ציונים נלהבים: הם נעשו בפועל מה שהיו קודם בכוח.
רעיון זה הוא הקוו המבריח את הספר ‘דמויות וקומות’, אבל ניתנו בו גם כמה מסות ביקורתיות טובות, קלסתרי־פניהם של סופרים שונים, שבהם מתגלה קליינמן המבקר, ואף כי ניכר מיד שאין זאת אלא ביקורת של פובליציסטן, שאינו מבקש בסופר לא את ‘שלו’, אין תפיסתו מצומצמת. אינה ‘פובליציסטית’ בלבד.
כלום יש בקורת (הוגנת למושג זה) שהיא פובליציסטית בלבד? נדמה לי, שביקורת כזו אינה בעצם אלא טעות הגיונית. מבקר אמיתי, ותהי זיקתו פובליציסטית ביותר, הוא תמיד גם מבקר אסתטי. לא רק בלינסקי שזיקתו לערכה האמנותי של היצירה כל־כך מוטעמת, כי אם גם דוברוליוּבּוב וטשרנישבסקי, שעליהם בעיקר נתחנכה גם האינטליגנציה הציונית ברוסיה, לא הסיקו את מסקנותיהם הציבוּריוֹת אלא לאחר שביססו אותן על ערכי עצמה של השירה. האמת שבשירה – היא היא שהיתה להם המשענת הנאמנה ביותר, הבטוחה ביותר למסקנות אלו. כל מה שביקורת מצטמצמת יותר בהפשטה פובליציסטית, היא מדלדלת את עצמה ואת היצירה המבוקרת עמה. ואף על פי שקליינמן דן לשלילה את ביקורתו של פרישמן על שהיתה ‘אינדיוידואלית’ ביותר, בעוד ש’מבקר צריך, לפי דעתו, קודם כל להבחין במחזה החיים הקיבוציים, להבחין בנידנודי הנפש הקיבוצית' וכו', הוא שוכח לפעמים את התורה שהוא דוגל בה, ואז הוא מבין, שמבקר הוא קודם כל פסיכולוג, אמן הרואה ללב אמן, ועליו להבין ‘קודם כל’ – לעולמו האינדיוידואַלי. אילו נתן דעתו על כך בכתבו את מסתו על פרישמן, היה בא בוודאי לידי מסקנות אחרות: היה מבין שעם כל הפגימות שהוא מוצא בביקורתו, היתה ביקורת זו הראשונה שחינכה את הדור להבחין ביצירת אמת והכשירתו להשגה צרופה של השירה. והרי זהו תפקידה הראשי של הביקורת.
קליינמן עצמו מגלה פה ושם מידת־הערכה אחרת. דווקא פסיכולוגית. מבין, למשל, שסוקולוב לא היה ‘איש מלחמה’ ולא רק משום ש’לא אהב את המלחמה‘, כי אם משום שראה את רוב המלחמות שבספרותנו כפרי אי־הבנה (‘פרי בלבול דעות וערבוביה של השגות ומושגים’) ושאילו הכירו שני הצדדים את הדברים כמו־שהם, לא היה מקום לפולמוס כלל. כמה היטיב קליינמן בהערה קטנה זה להאיר את סוקולוב, – רוח זו שכללה את הכל, שהכירה את כל קטנות־המוחין שבויכוחים על הפרשי גוון שבמחשבה, ושנבצר ממנה לדעת, שב’הפרשי־גוון’ אלה כלול לפעמים מה שמבדיל בין דור לדור, בין תקופה לתקופה.
ואפילו כולנו מודים, שביקורת ציבורית זו אינה מספקת ושהיא עשויה לצמצם, עשויה גם להטעות, – יש להם למאמרים אלו, בזכות האחדות שבזיקה, ערך חינוכי ולימודי, נוסף לזה, שהם מושכים את הלב בנעימותם הצלולה ובכשרון ההסברה שבהם. ואולי דווקא הצימצום הוא שיוצר את פרצופה העצמי של ביקורת זו.
*
אנו ניפנים מעט מאוד לפובליציסטים של התקופה. פרט למעטים, אין הדור, הנזקק יום־יום לדבריהם, מכיר אותם, העסוקים כל ימיהם ב’השקעה', מתוך הארה מרוכזת של הביקורת. רובם גם אינם מכונסים, להפסד הקורא, ואנו מצרפים את דמותם קוו לקוו לפי קטעי דברים וקטעי רשמים בלבד.
במלאות ארבעים שנה לעבודתו הספרותית והעסקנית של חבר חביב, אנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להגיד לו את תודתנו, אם גם לא ניתן לנו לציין את פעולתו אלא בקווים מעטים ובלתי מלאים.
ציוני (וילקנסקי)
מאתיעקב פיכמן
שרטוטים לדמותו
פובליציסטן, מבקר, חקלאי, וכמנה נוספת: אמן, איש הביטוי החותך, רב־המראות ורב־הצלילים, העושה את כל אלה דמות אחת. עוד משורותיו הראשונות, שפירסם לפני חצי יובל, נתנה את אותותיה רוח רעננה, משתרעת, עשויה לבלי חת. היא שצרפה אותו מיד אל חבורת ‘המעורר’ וקרבה אותו לאנשים, שתביעותיהם מרובות, כדוד פרישמן. במפרשים מתוחים הפליג. היה בניבו מחן הנוער ומהתלהבות הנוער, ועמוק, באין רואה, היה מחלחל בו, כמו בכולנו, היאוש מעצמנו, מכל אשר מסביב לנו. ברם, גם היאוש נשם אותה נשימה עזה, שיש בה כדי לעודד יותר מבכל אמונה מלומדה.
אותו הפתוס מלווהו עד היום. הוא אינו מבליע דבר. הוא מדבר במלוא קולו, במלוא נשימתו. הוא תמיד משתער. הפובליציסטיקה שלו אינה רוצה רק להוכיח, כי אם להזיז, להניע, להביא לידי פעולה. לא לתקן תקנות, כי אם לשנות את פני הדברים. הוא פובליציסטיקן־פייטן בה במידה שהוא חקלאי־תיאוריטיקן. ההלכה נמשכת אצלו אחרי המעשה – מובלעת בתוך המעשה. בלכתו למסעותיו בארצות שונות, כדי לחקור את דרכי החקלאות החדשות, יותר משמוכיחים לו המספרים, הוא מתרשם מן המראות. העיקר לו: כיצד חיים בני האדם, כיצד הם עובדים, ולא: כמה מכניסה להם עבודתם. דמותו המוסרית הוטבעה מיד. הוא נעשה בן־לויה ומורה־דרך לבני העליה השניה, שמשכו גם את ברנר בפשטות מחשבתם ואמיתה, ויחד עמו ועם אנשי העבודה הוא יוצר את ‘הגוש הריאליסטי’, שהגביר את יסוד המעשה בחיינו והחריש את המונם של הדברנים. עד היום לא נערך עוד תפקידו זה, לא הובלט כראוי בתפיסת הדור ערכו המיוחד. המקצוע החקלאי שבו השקיע ימים רבים את מיטב כוחותיו, עשהו, בעיני רבים לסופר־מומחה, והוא גם בכל עבודת מחקר היה צופה לנשמת דורו וחוזה עתידות האומה. סגולת נפשו המובהקת היא אחדות התפיסה – תפיסת האמן, שהנסיון וההיפותיזה מתלכדים ברוחו לאחד.
ככל אותה חבורה, שאליה נקשר קשר נאמן לכל ימיו, צימצם את שכינתו וראה את תפקיד חייו בשימוש העובד, בכבישת דרכים להתיישבות. הוא רואה את כל כובד המלחמה לחיים החדשים, ומחפש דרך להקל, להתאים את תנאי העבודה אל התכונה הלאומית. ככל אלה, שעיניהם לא הוּכוּ באבק ההזייה, הוא רואה את יסוד קיומנו בחינוך העם לעבודה חקלאית, אבל הוא יודע היטב, שאין זה פרוצס קל, שהצלחתו תלויה רק באמצעים שמחוצה לו. הוא שייך עוד לדור המחמירים – לאלה, שאינם מרפאים את שבר העם על נקלה. עם כל התנגדותו לאחד־העם, הכפות עוד לצללי המסורת, היה תלמידו ברוח, וכמוהו, אינו נוטה להקל. ידוע ידע, כי מלחמה לנו כאן בטבע, בסביבה, ועל הכל – בעצמנו, באותו יסוד הורס, הטבוע עוד בכל הווייתנו גם בשעה שידנו אוחזת כבר במעדר ובמחרשה. הקסם השופע מאישיותו לעובד, הוא בקדרות מבריאה זו, המסתתרת תחת ניביו המחוטבים. זה הוא הפתוס שבקריאה לבניין ולמהפכה יחד. הוא, שעמד במערכה עם ברנר וא. ד. גורדון, השלים את תורת האמת של אלה בלחמו נגד רומנטיות בעל־ביתית זו, המתעלמת מן הזעף שבבנין צל החלומות.
הוא, איש הניגון, שצמאונו לחזון מתגלה לא רק בדברים כפואימות־המסע שלו ‘בשדות רחוקים’, כי אם בכל שטף סגנונו העז, הריתמי, שיופיו ניתן לפעמים במידה גדושה כל־כך, נלחם כל ימיו בחמה שפוכה עם ערכי־השווא, עם כל מה שנגרר אחרינו מן המליצה ומטה אותנו שלא לצורך הצדה – קו זה שנטו הריאליסטים הגדולים של דור ההשכלה: יל"ג, מנדלי וליליינבלום – ואשר שומה עלינו להמשיכו בכל תוקף גם כיום. רוחו של ריאליזם זה, שהבריא מעט את חיינו, שעקר אותנו משממת הבטלנות, היתה המפעמת את כל עבודת חייו. הוא לא נתפס לדוקטרינה, לא היה מעולם איש, שפעמוני רעיון מפשט מצלצלים לפניו ומחרישים את קול החיים הקרובים, כי אם נלחום נלחם לסגנון חיים חדש, לצורות החיים אשר תהיינה הולמות אותנו. כפובליציסטן, כאמן וכחקלאי חתר אל ריתמוס חיים שלם, שרק בכוחו לאחות את קרעי חיינו, המטולאים גם כאן טלאי על גבי טלאי, ולרפא את כלכלתנו הרעועה. כאותה החבורה המצומצמת במספר והעשירה כל כך בהשפעה, שמתוכה צמח ובתוכה עבד, ידע שמלחמה ארוכה לנו עוד עם הקרוב, עם הסובב אותנו – עם כל השגות־החיים והרגלי־החיים, שיש בהם כדי להחריב בשעת זעזועים אחת את כל המשק הלאומי שלנו. הבראת האדם והבראת המשק כפרוצס אחד – זה היה החידוש שהביא עמו. ברם, הוא אינו מן הקוצבים ‘קב חרובים’ לאלה הנתונים אל מול פני המלחמה. עם כל מלחמתו לפשטות חיים, שרק היא תכונן את קיומנו בארץ, הוא חרד לחייהם של אלה שלא יתדלדלו מדוחק בחומר וברוח. יודע הוא, כמה יש לשמור על חומר של בניין זה שלא יתנוון, ועל־כן לא בנה מעולם את בניין עתידנו על הצטמצמותם של אלה, הנושאים על כתפיהם את כל כובד הבניין.
בזה הרחיק לכת מרבותיו, אשר האמינו, כי ‘הקב’ הוא תמיד גם ה’נקי‘. הוא לא גרס בשום פנים את הצימצום בד’ אמות. מרחב תבע, אשר יבער אחריו את כל פסולת הגיטו; מרחב, אשר לא יגדל נמושות, כי אם יקים אנשים זקופים וטובי־עין, אנשי־טבע פשוטים – לא נבחרים, לא ‘ל"ו צדיקים’. ב’צדיקים' לא האמין. גם בזה היתה יראת הרומנטיקה על פניו. בהאמינו באיש־הטבע, התובע מלוא רעיון עם מלוא חיים, כן הוא חושש לקדושה יתירה, הנטויה תמיד על פני תהום. על כן לא היו פניו מעולם אל ה’כהנים והנביאים', אשר ישמשו דוגמא לפי שהוא, כי אם אל אלה, היודעים לחיות חיים שלמים קודם כל לעצמם.
לא להוריד את הקדושה נתכוון, כי אם להרים את החולין, לקדש את המצוי. בהכירו את הסכנה, הכרוכה בחיים ה’מוצגים לראווה', התאמץ לבער את הפומביות החגיגית, לכבות את האבוקות הצבעוניות. אכן בצמאו לענות־חיים לא גינה את השירה ולא דיבר סרה ביופי. כתעבו את הפאר הדיקורטיבי, המכוון לאחרים, כן שאף להעשיר את צבעי החיים הפנימיים, את האור המכוון לעצמנו. במחקו את צבעי הרמיה נתכוון לגלות את הגון היסודי. גון האמת הלוהט במסתרים.
צימצום קפדני זה אינו יונק מתוך שממון, מתוך דלות שבנפש. רצינות זו מרננת מרוב בטחון, מרוב אמונה. ריאליזם תקיף זה אינו אלא דזינפקציה, מין אמצעי ממרק ומטהר את המהות משכבת התרמית שנערמה עליה במשך דורות. זוהי הקנאות לאמת האחרונה, להוד הרעיון שלא יחולל מקורטוב של קדושה מסופקת, ביסוד קנאי זה אינו אח לאותם הקומדינטים, הממלאים עתה את עולמנו שאון רמיה, כי אם לאנשי הרצינות הגדולה, שהקימה לנו התקופה כמנפצי האלילים האחרונים, העומדים עוד על דרך האמת. זאת היתה שכבה חדשה של השכלה, לא אותה השכלה שנלחמה נגד הספר הישן בשם הספר החדש; כי אם השכלה, שיסודה – ביקורת תמידית, איורור תמידי של החדרים, שחלונותיהם היו סגורים כל הימים.
המשך המלחמה הוא לתרבות אנושית, לבהירות מחשבה ולבהירות עולם. עוד אימת הצללים עליו. סכנה בהם לכיבושי הבניין. ברם, אין זה ניהיליזם לשמו, כי אם אזהרה מפני אינפלציה רוחנית, שאין לה וולוּטה באוצר קניניה החיוניים של האומה. תורת־משק היא לא רק משום שיוצרה בא מבית־מידרש חקלאי, כי אם משום שביסודה הוטבע החוק של שיווי־המשקל הנצחי שבין החומר ובין הרוח.
במובן זה מניח א. ציוני יסוד לתורת האחדות של המשק הלאומי – החומרי והרוחני, שאין להפריד ביניהם מבלי להזיק לשניהם. מתוך הבחנה רבה והשתתפות רבה נוצרה. היא קיפלה תחתיה תקוות־דור ונסיונות־דור, – דור שהכיר בכל רפיונו והכיר בכל תבוסותיו, ובכל אלה לא מיעט את דמות מאווייו ולא הודה בגאולה שאינה שלימה.
א. ציוני כאמן־הדיוקן1
מתוך דמויות אנשי העליה השניה
א
באנשים האלה, שהיו מעטים מעטים, קשורים זכרונות יקרים. הם, ששימשו לי דוגמא, נעשו קרובים לי בבת אחת, היו רעים ומורים, והם שחיזקו את אמונתי בהתהלכי בודד ומאושר על אדמת המולדת. מה מאוד חפצתי להעלות את דמויותיהם עכשיו, שהם הולכים ומתמעטים, אך שרידיהם עודם גם כיום המובחרים, המשען הנאמן ביותר, אלא שאורם חופף עלינו, וכל עוד הם עמנו, הלב מלא בטחון, כי נכון צעדנו – וכי הולכים אנו לקראת השמש.
טוב לזכור את אלה, שהיו לנו בני־לויה חיים שלמים, שבהם נתגלמו הבאות בטרם באו – אלה שבהם נאחזנו כאשר מטה הרוח. כה טוב, כי מצאנום בראשית הדרך כשהיינו זקוקים להם כל כך – כי לא שכחנו את חסד נעוריהם, נעורי התקופה, שהם הודיעו על בואה.
אחד מהם היה יצחק וילקנסקי, שמלאו לו בימים אלה שבעים וחמש שנה.
ב
יום שדרכו רגלי ראשונה בנמלה הרועש של יפו הישנה (היה זה בראשית אב שנת תרע"ב) היה בלי ספק התאריך הגדול ביותר בחיי. לאחר שישבתי שנתיים בנאות־יער, ליד וארשה, מתוך החלטה נחושה שלא להתיישב ישיבת קבע בנכר, הרגשתי, כי ספינת חיי עוגנת בחוף. רגלי צעדו בטח, אף כי נדרשתי מפקידי הנמל למסור להם את דרכוני כערובה שאשוב על עקבותי ביום מסויים. בעד חלונות דירתו של בצלאל יפה ז"ל שאיכסני עד שאמצא לי דירת קבע, הבטתי לרחוב אחד־העם המוצף שמש, ולא שבעתי את מראות תל־אביב הצעירה. לא האמנתי, כי אמנם בא חלומי, כי תמו נדודי, כי מעתה הוכרע הגורל לטובה לכל ימי חיי.
אבל כשישבתי בחדרי (היה זה בבית שברחוב קלישר, ומעל המרפסת הבהבו עוד החולות במבואות של תל־אביב), וניגשתי לעריכת החוברת הראשונה של ‘מולדת’, שהיה הכרח להוציאה באלול, לצאת השנה – ושבתי ובדקתי את החומר המעט אשר באמתחתי, לבי נפל עלי. עוד בהיותי יושב בבדידות יער, נענו לי כמה מידידי (ברדיצ’בסקי, דוד פרישמן, יעקב כהן), ושלחו לי קומץ שירה ופרוזה מן המובחר. אך זה המעט שחיזק אמנם את דעתי, לא היה מספיק כלל וכלל. סמכתי על סופרי הארץ, שהם ימלאו את החסר; אבל כמה מהם (צמח ושמעוני) עזבו בינתיים זמנית את הארץ. ברנר לא בא בחשבון לירחון מסוג זה, וש. בן־ציון שקידם את פני בחיבה אמיתית, לא יכול במצב שנוצר להענות לי. הוא שמח, שהירחון נמסר לי לעריכה, ולא לאחר, אבל לא יכול לתת דבר בעתו. אף דבורה בארון, שעמדה כבר בסימן העליה, לא יכלה להיות לי לעזר. כעורכת המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’, היו לה צרות משלה, ולא חפצתי להטרידה. כללו של דבר, לא ראיתי לפני את האנשים שישאו עמי. פניתי אל מאיר וילקנסקי, שציוריו המעטים הרנינו את ההווי החדש, וגם הוא הכזיב. הוא היה שקוע בפקידות, ולא היה, כנראה, אדם שהוכשר, כרוב סופרינו בימים ההם, לעשות כמה מלאכות בבת־אחת.
כמעט לאחר ייאוש גיליתי את האנשים שעמדו ל’מולדת‘, אבל בראשית הדרך חילצוני מן המיצר בעיקר שנים: משה סמילנסקי, איש השפע, פרימיטיב יקר, שכתב לתומו, והקוראים הצעירים שבלעו את דבריו, ור’ בנימין, איש ההומור ואיש הבהירות, שכל מה שכתב התאים לגדולים ולקטנים גם יחד. עמד לי גם חיים הררי, מחנך מלידה, שכתב בענין רב את תולדות רוסו, וזה היה חומר ההולם ביותר ירחון כ’מולדת'. אבל ההוראה קדמה אצלו לעבודה ספרותית. אפילו מתרגמים טובים, כמ. אזרחי, לא נמצאו אלא בקושי. כמה מעטים היו אז בישוב אלה שיכלו להניח את דעתי!
ג.
אכן היו גם אז בארץ סופרים, שקולם הגיע בעודנו עומדים מבחוץ, ולקולם היה הד גדול – הד של קריאה והד של בשורה. זה היה קולם של אנשי העליה השניה, אף כי רבים מהם כמעט לא הוחזקו סופרים. האנשים האלה חוננו בסגולות נפש מצוינות כל כך, שאחת מסגולותיהם הטובות, מה שרבים מהם בורכו גם בכשרונות של אנשי יצירה, כמעט שהובלעה כולה – על כל פנים לא הובלטה במיוחד, ודומה, שלא הובלטה כל צרכה עד היום. מכאן, שדור עשיר במעשים אינו זקוק למעלות נוספות. בעשיה עצמה, בהתמדה, בהשגה הגדולה על תפקידם על תפקיד דורם, היה כלול ממילא כוח יצירה, היה כל מה שנחשב לכשרון, מה שלמעלה מכשרון.
ברם, ימים רבים, וכאמור – במידת־מה גם היום, לא סיכמנו את כל עושר הרוח שהעניקה עדה מופלאה זו לדור שנתחנך על ברכיה. לא הוטעם, כי היא שהניחה יסודות ראשונים לספרות א"י; ואנשים אלה היו גם הראשונים שקלטו קליטה עמוקה את התרבות שהעניקו להם רבותיהם בשירה ובמחשבה. כשם שהיו מחנכים טובים לדור שבא אחריהם, כך היו גם חניכים טובים לאלה שקדמו להם. הם שהיקנו רציפות ליצירתנו, שהסיקו את המסקנות של תורת ראשונים לא במעשה בלבד, כי אם היוו גם את השכבה החדשה של אנשי התרבות עצמה, הוסיפו לה חיוּת – חיוּת זו שאינה מצויה אלא עם התמדה, עם ההגשמה.
זה היה החידוש האמיתי, שהביא אותו דור, – שגם צמאונו ליצירה, לנקודת הכובד של חייו לא היתה ספרות לשמה, כי אם התוצאות הממשיות, היסוד לבאות. ועם זה הם שהעמיקו גם את המחשבה כצורך לחזק את אמיתם, להוכיחה לאחרים, להוכיחה לעצמם. בזה היתה חשיבותם החינוכית הגדולה, שהחשיבו את עבודת המחשבה כאחד המכשירים להצדיק את רעיון חייהם. דווקא זיקה כגולה זו לספרות נסכה עליה אצילות מיוחדת, הכשירה להבנה, והכשירה להפראה. ספרות זו שלא לשמה נעשתה ביטוי לתורת חייהם. היא שקידשה את הכתב, את אהרונוביץ, ואפילו את א. ד. גורדון, העריכו גם אלה, שיצירות מופת, משלנו ומשלהם, פינקו את טעמם הספרותי. מה שהצמיחה אדמת ארץ ישראל השפיע דור שחתר לשירה, סללו דרך לחיים של שירה. רבים מהם הגיעו לא רק בזכות כשרונם, כי אם באש הקודש שהדליקו, לידי מדרגה, בזה שהיו דרוכים כולם ליצירת חיים גדולים, חידשו גם את היצירה שבכתב.
מה שעשה את האנשים האלה למחונני כשרון, מה שהעמיק כשרון זה והוסיף לו מה שחסרים לפעמים גם אנשי יצירה מובהקים, היו בעיקר סגולותיהם האישיות – אותה התמכרות לייעודם, אותה הכרה בייעודם, בייעוד דורם, שראו אותו כאחראי לרעיון שהיו מבשריו ומגשימיו כאחד. סגולות אלה הוכיחו שהיתה זאת עדה של ‘אנשי מקור’, שלא הוכשר להקימם אלא דור־סגולה, דור שעצם התגלותו בשעה הנכונה היה בגדר פלא.
היה זה דור שהירבה לעבוד והירבה לחשוב. אופייני לדור זה היו אנשים כא.ד. גורדון, שהיה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל בטוריה – כיוסף אהרונוביץ, כב. כצנלסון, שנקראו מאחרי המעדר לפזר את דמדומי הרעיון וליישר את הדוריו. עמל־רוח זה ללא חשך הוא שאצל אור על דמותם, עשה אותם לדור יוצר ומקיים, דור שאינו חוזר.
לא תמיד נבחין, גם באלה שהם קרובים לנו ביותר, עם המגעים הראשונים. את יצחק וילקנסקי זכרתי מן המאמרים הפובליציסטיים הרעננים שפירסם בירחון ‘הזמן’, ‘המעורר’ – שירה שנתלבשה בלבוש פובליציסטי. נעימה פרישמנית עלתה מהם, והוא, אף על פי שהיה לכאורה מאיזה צד זר לפרישמניות, שמר לו את חסד נעוריו, שמר את הזימרה האביבית, שהיתה ציונית כולה, אף על פי שבימי השפעתו הגדולה (בשנות השמונים) עמד מן הצד, ואמר לחדש את ההשכלה, לחדש בעיקר את כלי־מבטאה. ואף גם לא תמיד הצליח לעקור את המליצה, ידע להשקותה רוֹך אביבי. רק עם מנדלי, עם ליליינבלום ואחד־העם, הפרוזה העברית התפרקה את עדייה – והקסמים שלכדו את הדור היו האומץ לפשטות, לצמצום, ללשון ההלכה שבהגדרה. זה היה הצד הטראגי של יצירת פרישמן, שהתקופה צמאה לליריזם אחר, אפילו לא לזה של היינה, כי אם לתום חדש, להכרה חדשה, ופחד ה’המשך' היה על הדור עד אם ביצר את הערכין החדשים, והוכשר לתפוס את ההשכלה כמבשרת התחייה.
את יצחק וילקנסקי העלתה, כרבים מבני החבורה – הממשוּת של ארץ־ישראל, החודרת את כל יצירתו הספרותית והמדעית כאחת. אכן כל ימי חייו נשאר בו משהו פרישמני בקצב לשונו, ביין צליליה, בהארת הבעיות ובתפיסת הדמויות. אכן כוחו, כסופר וכמחנך, שהביטוי הנמרץ שלו, כל כמה שהוא רב חן ורב־בליטה הוא קודם כל החתירה למציאות, שבפריונה הכיר תמיד ושקד בכל פעולתו על חיזוקה. אחד ממורי ההוראה הגדולים בסוגיות התיישבות, הוא גם עז תפיסה בשירה, עז ביטוי בהארה, ועם זה אנליטיקן דק, אחד מאלה שהעלו את המסה העברית למלאכת־מחשבת. אולי מתוך זיקה גדולה לאנשי המעשה שהלכו לפנינו, הצליח כל כך לשרטט דיוקנותיהם של כל אנשי אופי בולטים כליליינבלום ויל"ג, אהרונוביץ ואוסישקין, רבע בקווים גדולים את סגולותיהם וגילה בהם עמקות, לא תפסוה אולי גם בעליהם עצמם. ואולם ראייה גדולה ראה גם אנשי שירה, ומעטים ידעו להעלות את דמויותיהם בכוח כמוהו.
ד
פרישמן היה מרבותיו הראשונים. כלרבים מאתנו היה בילדותם משען ומורה־דרך – לא בתורה מפורשת, כי אם ברמז שבניב העלה ניחוח אביבי דק וענוג יותר מזה של ההשכלה. וילקנסקי הבחין בו יחד עם האירוניה גם את הזעם, הבין כי לא היה יפה־ניב בלבד, כי אם איש מכאובות, אשר ‘בער באשו והאיר באורו’. כרוב בני החבורה הבחין בבדידותו לא רצון להיות רחוק מרשות הרבים, כי אם אדם טראגי בין שתי תקופות שונות אחת מחברתה, שלפי מערכי לבו לא הוכשר להישען כולו גם על אחת מהן. אכן הכיר, כי ‘באהבה שעורר ליופי ולאמנות לא היתה תשוקה, אלא השקפת עולם ואידיאולוגיה. בה ראה את הכשרת הלבבות לגאולה האמיתית והשלימה’. לא האמין בפגומי סגנון, בפגומי ראייה – באשר ‘עורים אינם מורי דרך, פסחים אינם סוללי דרך’. ממנו למדנו, כי רק גדולי הראייה הם גם גדולי אמונה. רק אלה הוכשרו למצוא דרך, לסול דרך ב’סבכי אורחות חיינו'.
מכן האמונה והייאוש, ששניהם כאחד חיזקו את ידיו לפעולה, ובכל הלבטים שנתלבט, היתה אמונה ליצירה, לאמת־הבניין. הבדידות עצמה שמרה על כוחו, העמיקה בו את ההכרה, כי כל מה שאנו עמלים אינו אלא חרישה ראשונה בשדה עזוב, שרחוקה עוד השעה שרינת הקוצר תצהיל את אדמותינו.
אכן, עם כל מה שיצחק וילקנסקי סולד מפני ‘יודעי תרועה’, ידע להבחין בגדולות שנצנצו בערפל, לראות את תפארת הבניין מעבר לפרצים. את הפרצים האלה הוא אמנם מבליט בלי היסוס, אבל כל כמה שהכאיבו, תפס אותם ככוחות פוטנציאליים גדולים של היוצר, אף שלא יכול להכיר כי מיעוט ההבחנה של אנשי ההשכלה עמד לשטן גם לבעלי היכולת. ועל הרוב לא גילו את מה שהיו, כי אם מה שהיו עלולים להיות.
בהערצה ידבר על יל"ג, אף הוא מרבותיו הגדולים – איש שעיניו היו פקוחות, שגם לחוזי ישראל התקומם בלעג שנון, אף כי בעצם לא נתכוון להם, אלא לצלמי הזוועה של זמנו, לר' ופסי והדומים לו. ואף אם מיצר הוא כי ‘שירה זו לא תמיד המריאה מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים’, באשר היתה בת ‘הבקעה הצרה’, ש’סגרה עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים' – הנה מכיר הוא כי ‘עפרות בית־המידרש הם שעשו לה כנפים לדאות מעלה־מעלה’ – כי הד חזון עולה ממיצר זה ובתוך תחומים צרים אלה ‘חתומים ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקוהלת’ גם יחד. בצער יכיר, כי דורנו, ‘הדור הגדל במרחב’ לא יבין את מלחמותיה מסביב ל’קוצו של יוד'. אבל יודע הוא, כי רוח איתנה וזועמת זו הבריחה את הצלילים ופילסה את הדרך לאלה שבאו עם חילוף המשמרות. יודע הוא, כי עם כל מה ששירה זו הטילה אימה על אלה שיצאו לקראת שמש, הנה בעתרת זעף זו היתה צרורה רוח הבאות, חוסן הבאות; ציין מתוך התפעלות את הגאונות שבשפתנו, באשר ‘השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא וברורה, ורעננה ומשיבת נפש’ – הלא היא הבאר ממנה שאבו ביאליק וטשרניחובסקי, ומדלייהם נתברכו גם בלא יודעים אלה שבאו אחריהם.
וזאת דרכו הנפלאה של וילקנסקי תמיד: לציין בכל מה שעמד כשטן ליוצר את היתרון שהעניק לו המאבק לנפשו, ליצירתו – את המרחב שנפתח לפניו ככל שרבו אבני הנגף שחסמו את הדרך לפניו.
ה
כל כמה שדבק בפרישמן, איש האירוניה, שהביא את הצמאון לשירה, יצא לבו לשירה גדולה, שתתקן את הפגם בנפשנו, ותכשירנו לתום, תכשירנו לגאולה. ידע כי בכשרון בלבד לא סגי בימים שהמשורר נקרא לתקן את בדק הבית ולחתור תחת חרבותיו כאחד.
יל“ג יקר לוילקנסקי כאישיות כבירה, כלוחם עז־נפש, שחתר לערכין חדשים, שבא בשפע ידיעות, בשפע כשרונות, ואמר לערער את חומת הישן ולפזר את הקדרות באהלי יעקב. קסם לו כוחו, הבטחון בכוחו. ראה בו ‘משורר הדור ודברו כאחד’, והוא לא רחש אמונה אלא בכשרון שנצטרף לו רצון לבניין, כוח ההסתערות על ‘הרקב לבית יהודה’. ביל”ג הוקיר לא את ‘אבי תופש כינור ועוגב בדורו’, כי אם גם את ‘לוטש הברזל’. יקר לו כ’אמן ראשון במעלה בכל כלי היצירה בשירה ובפרוזה‘, שלא ‘ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמה’. כל כמה שהעריך את השירה, לא היתה גם לו, בן החבורה שבאה לחדש את בית ישראל, את אדמת ישראל, ‘לא כינור אלא נשק’. מראשית צעדיו הכיר, כי ישועת ישראל לא תבוא אלא מאלה ‘שידעו להנעים זמירות ולעמוד במערכה כאחד. מובן, הוא לא האמין אלא בשלמים עם נפשם, בהולכים לתומם ומאירים לתומם – באלה שעליהם יישען הדור ולא יתנודד בלכתו; האמין באלה, ש’נוטעים תוך כדי עקירה’. – ואחת המסות, שהקדיש לליליינבלום, שנאחז בסלע הממשות, במעשה אשר לא יכזב, זה ש’כאילו נעקר תמיד עם גופו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן’ – אופיינית מאוד לו כלאנשי העליה השניה, שעקרו את עצמם מקרקע נעוריהם עקירה שלימה ובכוח העקירה נקלטו באדמת חלומם והיכו בה שורשים נאמנים.
הוא מסביר על פי דרכו את ההתנגשות עם יל"ג, שנראתה לנו פעם פשטנית ביותר: השיג, שליליינבלום ‘לא קיטרג על המשורר, שאינו שר על פי הזמנה או על פי אומדנא, כי אם על שאיננו מרגיש ענות החיים’. עמד על קוו האופי המיוחד של ליליינבלום, שכוחו היה בזה שלא התחכם, לא ראה סכנות מדומות כמשורר ה’משכיל', שאותו הרתיעה אחורנית קדושת הארץ, הרחיקו פחד הרבנים הקנאים, שלטון הקליריקליות; עמד על כך, כי כאן היה ליליינבלום במהותו מה שהיה בטרם שהרעיון על גאולת ישראל מילא את כל נפשו. ‘עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו ולא ראם כמקפחי החיים, כי אם כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר דעת לסגלה אל כוחות החיים. המציאות העמידתו על טעותו: ‘החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כלייה באומה’. – עוד אז הרגיש במעמקי נפשו, כי לא מלחמתו לתיקוני הדת, כי אם ‘החיים העצמאיים’ יתקנו מה שקילקלו דורות ללא חיים. – ‘את אשר עיוותו החיים, יוכלו לתקן רק החיים בעצמם’. בהגיון נוקב וצלול כאחד, מראה לנו וילקנסקי, כי התקופה החדשה של פעולת ליליינבלום היתה לפי מהותה האמיתית המשך ולא שבירת הקוו, לפי השגת אחד־העם. היתה זאת אותה קנאות לדת והחיים יחד, כפי שהיתה בתקופת הפולמוס עם הרבנים. אכן רק תמימי לב ואמיצי לב כליליינבלום מסוגלים להיות נאמנים לעצמם, גם בנטותם לכאורה מעצמם – אלה ש’יש להם אומץ התעופה וגם האומץ לנפול’…
וכמה היטיב לערער את הדעה על ה’פשטנות הליליינבלומית‘, בהגדירו את כשרונו כיכולת ‘להבהיר את המעורפל ולעשות את המורכב לפשוט’; וביתר חריפות: ‘משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מרוב בהירות’. או: ‘פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבע, לחפש ביסוסים מדעיים למה שהוא מבוסס מטבעו’. ‘לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש’ ו’בהזיות המסתורין ראה דמדום המות וליקוי מאורותיו’. הגדרות שהן הולמות אמנם ביותר את ליליינבלום, שכוחו היה ב’נגלה', אבל הן הן המכוונות גם לאלה שבצמאונם לערפל, אינם מבחינים בעומק שבבהירות…
בחתרו לנאמנים, לראשונים בסוללי הדרך הוא מגלה את הערצתו לסמולסקין2, ‘שמימי עלומיו עד אחרון יומו בער כולו באש התמיד’. זה ש’היה הפחות שלם בצורה' והראשון ‘במתן תוך ובבריאות חושיו הטבעיים, המנחים למישרים עם’. יודע הוא מה שמבקרים מומחים לא ידעו: כי יש והעדר שלימות הוא תנאי לשלימות הגדולה.
בתיאור דיוקנו של סמולנסקין הוא מבחין, כי בכשרונו הפנומנלי היו הליקויים הבולטים מחויבי המציאות: – כי ‘לו חלק הטבע מנציצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות הגולה’ – כי ‘דווקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני דורו ולטעמם’. והוא מוסיף: ‘יצירות כלולות צורה היו מקימות מחיצה’…
וכלום לא הוכיחה אפילו תקופתנו את האמת המעציבה שבדעה זו?
ו
לפי כל תפיסת עולמו, שאינה גורסת אלא יכולת גדולה, הוויה גדולה, היתה טבעית לו ההתפעלות מאישים נאדרים בכוח – היה לא רק מבקרם, כי אם גם משוררם של בחירי דורו, רבי־הפעלים ורבי היצירה. לא פלא הוא, שביאליק, כאיש הבשורה וכאיש התביעה, הקסים אותו כמשורר נשגב, שנתן ביטוי לוהט בשירתו לכיסופי הגאולה, כיוצר אשר שאב את עושר רוחו העצום מכל המעינות, מתרבות ראשונים ואחרונים כאחד. הוא דבק בו, ביוצר ש’חזונו יתגלה בעצם ישותו, שכל מהות יצירותיו הוא האות לתקומת־הרוח העברי, ומכל הוויית שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה‘. לא הכשרון בלבד הצמיד אותו אל המשורר הגדול, כי אם מה שנרמז בכשרונו – הכוח להביע מה שהיה עצור בלב הדור, החוזה ש’בהלמות לבבו וברננת דמו נשמע קצב החיים העולים, קצב החיים המתקוממים לשפל, השירה שבעצם ניבה צרורה בשורת החופש וודאות התקומה’.
הפתוס הנפלא שבמשאו על ביאליק הוא פתוס ליהודי בן החורין, שנשבע לגאולה, נשבע לשבירת כבליו – ללב האומה שהאירה בהשגה על שיעבודה את אופל חייה הנמוג והולך, ולא הבחינה עוד בשפל, בו היתה שרויה תמול שלשום.
ביאליק הקסים אותו בשלימות עולמו המוחלטת – בזה ש’שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת נדודיו הארוכה‘. בו ראה את האות הנאמן להתחדשות האומה, משום ש’בו פסקה הכפילות’ – ‘היהודי והאדם היה אחד’, ‘באהלו ובצאתו’. בזה עלה על כל נושאי כתר השירה העברית, ‘מיהודה עד יהודה’. וכמה חריפות של תפיסה במימרה ממצה זו על ביאליק: ‘שהחכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו; השירה במעופה הסתתרה בחכמתו’.
כל כמה שהקרובים לו באמת לא היו אלא אדריכלי המעשה, מוריו לתנועה וחבריו לבניין, זכר בהערצה לאין גבול את גדולי השירה, שקראו לבניין והיו מישגב לבניין – ידע, כי הם ששיוו הוד לבניין והם יצקו את אדני הזהב למיקדש שהוקם.
ז
ברם, ליבו פתוח גם לתפארת זו שנתגלמה באלה שלא הבליטוה ושרק האהבה שברואה עצרה כוח לראותה, לגלותה. שמחתו לחן אדם נאמן היא שהכשירתהו לכך. מסתו על יוסף אהרונוביץ, שעבר בינינו בצעדים חרישים, שידע לשמור על אורו הנסתר, על אצילותו הסתרת, מפליאה ביושר קוויה, בהתפעלות הכנה, שעורר האיש ‘יחיד המידות’ בין יחידי הסגולה שבאנשי העבודה הראשונים.
בחפצו להביע מה שרחש לבני דורו, לא מצא אדם שמידותיו היו עצם כשרונותיו, והם שחינכו, שהיו למופת לעדה הקטנה כל כך אז במניין. הבין למה ראתה בו את הנאמן, ההולך ‘ללא תנודות’ לפניו. וילקנסקי כתב מסות מזהירות על אנשים מזהירים, אך אפשר שלא היטיב לראות, לא היטיב לצייר עוד את אחד מבני דורו, שהיה נאמן לעצמו ונאמן לתנועה במידה שווה – את מה ש’בעמידתו כשליח ציבור לא נפגמה עצמיותו, בתמורות צורות חיינו לא נפגע כוח תוכו'. זה ‘שבמעלות חיינו לא גבהה רוחו ובמורדותיהם לא נפלה’. כאן ההתפעלות מן היציבות, מן הקביעות, בהן כבש את הלבבות, בהן היה יחיד ומיוחד בדורו. אף שרוב נציגיו חוננו בענוות עמידתם, בענוות־נפשם והן שחינכו את האדם החדש בו בורכה המולדת.
הייתי צריך להעתיק כמעט את המסה כולה, כדי להבליט את מה שהוקיר וילקנסקי ביותר באחד מן המצויינים שבחבריו, שלא רבים הכירוהו ואולם אלה שקרבו אליו דבקו בו, הוקירו את האיתנות המוסרית, את חכמתו, את ‘טוהר האצילות שבו וצירוף הבינה’, איש החובה והמעשים הטובים, בהם נתגלמה דמותו של יוסף אהרונוביץ.
לפי ההשגה של וילקנסקי על יוסף אהרונוביץ, אנו קונים מושג על אצילותו של הכותב עצמו.
ח
בהיותו כולו רקום בלב התנועה, רחש חיבה מיוחדת לאישיה הבולטים, בוניה־יוצריה, לאלה שהביעו את רצונה, ולפי שיעור־קומתם אנו מודדים את כוחו של הקולקטיב כולו. לפי כשרון היחיד, שיער את איכות המחנה, את כושר הרבים להגשמה. כל מה שידע להעריך את ‘ענוי העולם’, שהם העמוד הימני ועליהם נשען בניין הבאות, ידע כי בלי אותו היחיד, אשר כוחו למשוך אחריו, להאיר לפניו, ולהכין את צעדי ההולכים, אין לסלול את הדרך קדימה. כשם שלא האמין בעוני חומרי, ולא הסתפק בקב חרובים, לא האמין בעוני רוחני. וטבעי הדבר, שאת רמת התנועה ראה באישיה המזהירים. הקרובים לרוחו היו אנשים עמוקי־הגות וטובי ביטוי, אלה שהטבע חילק להם כשרונות רבים והם לא ביקשו גדולה לעצמם, כי אם הביאו את כל מה שחוננו בו תרומה לעדתם, אשר לה הסבירו, האירו את משנת המהפכה בחיינו, המלאה סתירות תהומיות, ושמש אחת, שמש הגאולה, סוככת על כולן.
איש כזה, טרגי ושלם, טוב עין ומוכן לקרב ‘רקום בתנועה והיא בתוכו, אדם שצעד עם הדור וליבו הלם עם הלמות הדור’, היה לו ב. כצנלסון, שהיה בכמה בחינות דומה לו בכשרון ההסברה וביכולת להתגבר על עצמו, לפסוח על תהומות עצמו וללבוש עוז בעצם הכשלונות אשר רבו מספור. שניהם ידעו את דורם ש’עלה בהשגת היקף, בדביקות ובשלימות, בכוח ההתמדה וברציפות ההגשמה' ושניהם ראו את מה שהוא חסר, כדי שיכשר לתפקידו – ידעו שהתנועה טעונה תוספת בגרות, תוספת הכרה – כל מה שהצמיחה התקופה, שעלתה וירדה חליפות, במאבקה לגאולת היהודי ולגאולת האדם, שעל שניהם נבצר מהם לוותר. זה היה מישטר הבאות, שעליו היה כדאי לתת את החיים.
‘מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשייה וכיבוש והסבר לאחריה’. אכן במאבק לרמת הרעיון ראה את קוו היסוד באישיותו של כצנלסון, והוא מציין לשבח תכונתו, שהוא ‘לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה’, ובעיקר – שכמוהו ו’ככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת האיכות'.
הוא רואה את המשותף לו ולאנשי העליה השניה ש’הכוח לדבריו בעל־פה ובכתב' היה בזה, שנבעו מתוך הכרה במציאות – ש’הם לא יצאו מתוך ספירות ההפשטה, לא עלו מתוך מידרש נעלם‘, כי ‘קולות המערכה עולים ובוקעים מתוכם – הדי העלילה’. ועוד הוא מונה בין שבחיו את התואם הנפלא בין הרגש והתבונה – ש’קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים’. העדר זה של מחיצה מפסיקה בין הלכה למעשה שהיה הקוו המפריד בדורות שעברו. מה שהוא אופייני כל כך ליצחק וילקנסקי עצמו – אותו הרים על נס במסה על כצנלסון (‘יחיד התנועה’). בו ראה את המורה, שעקב אחרי התנועה, שנלחם מתוך ייאוש לאחדותה. היקר בו, שלא היה איש מפלגה צר־עין, כי אם אדם רחב־דעה ששאף ללכד את אנשי העדה לכוח מוסרי גדול, שיעמוד נגד הפראות, שידע תמיד ליישב, בקום פירוד בין אנשי המחנה. באחדותה ראה ערובה לנצחונה האמיתי, את ‘ההרמוניה הטבעית לדורות’. אבל לא הקל לשם כך, לא פרק משא התוך כדי להניח דעת ‘קלי המירוץ’, לא הנמיך את רמת הסיגנון, כדי להעלותו בשער השוק ולעשותו שווה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, ליישותו, לרוחו, לאופן הגותו, לדרך ביטויו. בצורתו ובהווייתו בינו לבין עצמו ובמסיבות רעים, כן הופיע בציבור, ‘בסוגיות עיון, בשאלות־יום, בשיחות חולין. פשוט בלבושו ללא פיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש של דרך הפשט ובדרך ההשאלה’.
והוא מספר לא בלי הטעמה: ‘בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה ל’ירח העיון’, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדווה קרנה בעיניו המחייכות. ‘בעצם נולדתי להיות ראש ישיבה, הפליט, אלא זרם התנועה גרף אותי’. הווה אומר: הצוו החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו.
והוא גומר: ‘הכל יכול להיות מובן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגות רוחו והמיית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל’…
מסות אלה, שלפי עושר המחשבה וחריפות האנליזה הן פרי הסתכלות מתמדת, נהפכות תוך כדי הגדרת סגולותיו של המתואר שירי תפארת לחבריו לבניין ולחמו בהזיה שהכתה שרשים עמוקים, שירי תפארת לחבריו בטיפוח רעיון העבודה והקמת המדינה – שני הקצוות של ציונות גדולה שקראו לבניין ולחמו בהזייה שהיכתה שורשים עמוקים כל כך גם בלב הטובים, שלא ניסו להציג כף רגלם על אדמה ממשית ולראות כבסיס לגדולות את הגשמת הקטנות. קרובים ללבו ביותר היו אלה, שעמדו ימים רבים במערכה זו – אלה שכרוב מעריציהם רבו יריביהם, והם לא וויתרו על דעותיהם תחת לחצם של החולמים, באשר לא האמינו בקול דברים, בעוד הידים לא תעשינה תושיה.
מתוך מסות־דיוקנאות אלה בולטת המסקנה, כי אין אישיות מתחשלת ומגיעה לשיא כוחותיה אלא מתוך מאבק כבד וממושך, ושלגידולה מסייעים כאחד מתנגדים ובני־לויה. גם כאן מורגשת תוצאה של נסיון אישי, – ההכרה, כי אילן שרוחות מצויות ובלתי־מצויות טפחו עליו ימים רבים, הוא המחוסן ביותר נגד הסער.
וייצמן היה האיש, שנוסה בכל המסות האלה ועמד בהן. כל כמה שרבו המתנקשים בו, ולא פסקו מלהוקיע את מומיו, את פעולתו ואי־פעולתו, ואת כל המכשולים והמעצורים יחסו לו, למתינותו, לצלילותו, ולא ראו כי כאב במסתרים, גם כי עמד עלינו הנחשול לטבע את המפעל שעליו נתן את חייו, לא נשמע אלא לקול לבבו והאמין כי לא תבוא ההצלה משום כוח שמחוצה לנו, עמד ולא ביטל את דעתו מפני דעתם של בעלי ההזייה.
המסות שהקדיש לוייצמן הנן כולן הימנון גדול לעקשנוּת מופלאה זו, לכוחות הנפש הכבירים שעמדו לרשותו בעמדו מוקף הערצה ומוקף איבה, בעוד היה כבר גלוי לו יותר מלכל אלה שצררוהו, כי אלה ששמנו מבטחנו בהם מתכחשים להבטחתם, וחוץ ממעטים, נתנו את ידם לאויבינו ומהרסינו. את הצלילות הזאת, את כוח האמונה הזה, את אדם שלא ידע מנוחה, שעמד איתן והעביר את ספינת רעיונו דרך ים סוער שלא עמד מזעפו – העריץ רק בגלל סגולות נפשו, מפני שהיה האדם היחידי שהוכשר לעמוד בכל תהפוכות הגורל, ולהאמין כי רק בנו תלוי הנצחון, תלויה ההצלחה. האדם עז־הנפש הזה היה לא רק ידידו הגדול, האדם האהוב עליו ביותר – הוא היה גיבורו, סמל הבונה שאת חלום הבאות לא ראה בצבעיו המסמאים, כי אם בכל אריח נוסף, בכל תוספת נדבך, שרק הם עשויים לשמש נקודת־מישען נאמנה להעפלה, שבו תבוא בהגיע זמנה, אף אם העדיף את הצעד הנכון על הקפיצה – אולי משום שהאמין, (כמו שהאמין מורו ורבו אחד־העם), שהכוח האמיתי, הוא כוח ההתמדה, הוא הוא הפלא האמיתי בכל יצירה.
הוא העדיף את כוחות נפשו, את עושר הרוח, את חכמת ליבו, יותר משהעדיף את כוחו המדיני. האמין בכשרון איש המדע יותר משהאמין בכשרון הדיפלומט. ‘הוא כאילו נועד לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים’ אלה. כאחד העם, היה חושש במקצת לדיפלומטיה, ובעל המסה מטעים צד זה של איש־המדע הגדול על הדיפלומט: ‘כתר תורה איפוא ולא כתר דיפלומטיה’. עצם התואר איפוא ולא כתר דיפלומטיה'. עצם התואר יצלצל באוזניו ככינוי־גנאי – והוא מביא את דבריו: ‘אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט’… על כן ‘לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את איתני החוץ המעכבים…’ ושוב הוא מטעים את מה שהיה עיקר לוייצמן: גבורת דורות דיברה מפיו בבואו להשיחו ברבים: ‘לא כספם כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו, לוחמינו וגיבורינו דיברו מגרונו’…
המסות שעניינן הוא וייצמן, הן מן המצויינות ביותר שבספר הדיוקנאות של וילקנסקי, בהן הוא מסמן את הפילוסופיה של הבונה, המשותפת גם לו.
‘אי־שכלתני הוא המושכל הראשון, רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלתנות. עצם החזיון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית ועד אחרית למרות ההנדסה’.
כאן תמצית המחשבה על דרך הבונה, שהוא בלתי רציונלי בצמיחתו הראשונה ו’כפוף לחוק, להנדסה' בהגשמתו, בדרכי גידולו. כאן לא רק קוו המיפנה החד מתפיסת המיסתורין את תפיסת ההגשמה, כי אם נרמז שהגשמה תחילתה ויסודה חזון; נרמזה הסכנה שבהעפלה ללא יסוד, שבחזון בלי ‘הנדסה’. היא הפילוסופיה של וייצמן המנהיג, שאת יתרונו הוא רואה בזה, שאינו פילוסוף מטבעו, אינו ‘צנא מלא ספרי’, המעורר השתוממות בפילפול, כי אם ביושר הליכתו, בהמשיכו ללכת, לצעוד, ללכת בין כל המוקשים מסביב. הוא אינו אלא כימאי, ומהמעבדה העביר את מידותיו למעבדת החיים; הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה ודעת השימוש בה למעשה, ועל כולו – חוש המידה'.
הוא יודע את הנפתולים אשר נפתל האיש בעמדו בין המחנות, בין שמחת ההגשמה שלא היתה שלימה, ובין האכזבה שלא פסקה כל הימים, בין כוחות איבה מבפנים ומבחוץ, שעתיים אילצוהו לבקש דרכי הצלה שלא תמיד היו לפי רוחו. מכיר הוא, כי ‘מערכות פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוכננות בקווים ישרים; אך נקודות הקצוות שביניהם נמתחו, היו נטועות כמסמרים’.
בשירטוטים גדולים ובהירים הוא רושם את דיוקנו, כאיש, ‘שבו התרקמו בריקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני שעטנז ואותות כלאיים’ – של האיש שלא האמין ב’קפיצת הדרך' ושפסיעותיו הישרות, המדודות, הן שגילו את המהפכה ברוח האומה, ברוחם של גדולי קברניטיה.
ט
גם לפי ספר הדיוקנאות בלבד אנו עומדים על כל תפיסת עולמו של וילקנסקי. דרך כמה אספקלריות הוא רואה את אלה שהניחו את היסוד לבניין המדינה. הוא רואה כחוקר ורואה כפייטן. ברם, אמת־מידה אחת לו להערכה – מידת המסירות, שהיא מזדהה בהשגתו לכשרון, ליכולת ההגשמה. אכן ממלא אותו השתוממות והערצה ברק הכשרון של הנבחר, זה שחונן למעלה מן המידה: כל כוח פנומנלי היה לו אות, שרעיון הגאולה מצמיח כנפים, מוסיף כשרון, מוסיף כוח; הוכיח לו, כי שמש התקופה יפה לגידול כשרונות, גם לאלה שחוננו מן הטבע ביתרון השכל וסגולות שאינן מצויות.
על ארלוזורוב שהלך בלא עת, הוא כותב: ‘לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות של המנהיגים מלידה וכל המידות שנרכשו מתוך יגיעה וטיפוח, הנהפכות לטבע שני’. ברור, שהוקיר בו את ‘טיפוח המידות’ יותר משהוקיר מה שניתן מן הטבע, הואיל וראה ‘בטיפוח ויגיעה’ אות, שרק רצון גדול היה מסוגל בתנאים הקשים לעשותו מנהיג, להכשירו למעמד גדולים, לעמידה גדולה, אף כי על צד האמת לא הבדיל בין כשרונות מלידה ובין אלה שנרכשו בכוח הרצון והיגיעה, הואיל וראה גם בהם ‘כשרונות מלידה’.
מופלא היה בעיניו האדם רב הכשרונות, שהיה בו מן המשורר ומן הפובליציסטן, מן החוקר ומן המחנך, והוא הטיל את מרותו על כולם, ‘כאילו קיפח את כל כשרונותיו וטיפח אותם באותה המידה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת התפקיד שהוטל עליו’. אכן, הוא החשיב בו ביותר את האדם הקרוב לרוחו – את זה שאש תמיד בערה בו – שכמה לתורה וכמה לעבודה. ש’בתוכו פעמה רוח הסופר ונכסף לכתר־ספרות, אך יצרו הטהו למנהיגות ובתוכה נטעמו כל הנטיות האחרות'. אולי רמז בזה, שאין אדם נעשה מנהיג אלא כן ‘ניחן מן הטבע בכשרונות רבים’ והוא מוותר על כולם ועושה אותם כלי שרת ליצר המנהיג האמיתי; רמז, שהוא זקוק לכולם ובלעדיהם לא יגיע למדרגה של שליח־ציבור, שהדור מקבל עליו את מרותו.
והוא הולך ומונה את כל היתרונות המרובים, ‘שהטבע רגיל לחלקם בין רבים’, והוא זכה בכולם: היה בקי וחריף, דק הבחנה ויודע לנצל חידושי אחרים; שלא להכביד בעודף דברים במה שמכביד ואינו מוסיף, והכיר גם בכך, ‘כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הוויות הקיים המורכבות ולא בראיית הנולד הטמיר’; ידע, כי ‘הרוצה להיות קברניט, עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכת’ – והוא החשיב ‘התקנה’ זו, אם גם לא היה בכוחה להצילו בשעה שירדה האפלה.
בקווים דקים תפס את תכונתו המורכבת של המנהיג הצעיר שהיה ‘כביר דמיון וצלול דעה’, ‘אנליטיקן בחלומותיו וחולם בניתוחיו’, ‘אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון’ – אכן הפליא בכוחו לנטות קוו ישר לפעולתו, כל כמה שהיתה מסועפת וזורמת באפיקים מקבילים. ‘תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קוויה היסודיים ולתת להם יתרון שלימות, כאורות וצללים וצבעי קצוות בהצטרפם ליריעת ריקמה אחת’… הוא היה 'כביר־דמיון ומחשב חשבונות. נמנה על אותה משפחת המנהיגים ש’כוח מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר ההליכה בשעת הצורך. הלך רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבת בשניה, אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות… והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובניין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח קו אחד – ארץ ישראל! זאת השלימה, ללא השגת גבול, העלולה לתת לבניה הנידחים מיקלט לגופם, ולא ‘ארון קודש לקדמוניות רוחם’. את סגולת הגדולים ברוחם, ראה ביכולת ההתאמה – בזה שהשכל הגדול כפוף לפרימיטיב – לרגש־בראשית ולרעיון בראשית.
זהו הכושר למנהיגות, לא בעיוורון, כי אם בראייה הגדולה, באפשרות להפוך את כל הניגודים לאחדות גדולה אחת.
י
באחדות גדולה, סיגנונית ומחשבתית, מצטיין כל מה שיצא מתחת עטו של יצחק וילקנסקי והיא מפליאה במיוחד ב’אספקלריות', הספר היקר לי ביותר ושלא נגעתי כאן אלא במסות בודדות שבו – באלה שמצאתי בהן ראשי קווים להערכת כשרונו הגדול לביטוי, לראייה רבת כיוונים, שהשכיל להבליט בהם את הכיוון האחד.
ב’אספקלריות' נקבצו יותר משלושים מסות, דיוקנאות רבים ושונים, ועם זה נקבע בהן מאליו דיוקנו של המחבר עצמו, דרכי ניבו ותמצית מחשבתו. בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו. כל כמה ששונים האישים, שעליהם ידובר כאן, תמיד ידע לגלות בהם בצדן של השקפותיהם ופעולותיהם הציוניות, את פרצופיהם האנושיים. חזונם הציוני הוא שהאיר את סגולות האדם ומידות האדם שבהם. חזון התקומה לא היה מקרה בחייהם. זה היה יסוד נפשם גם בטרם מצאו את עצמם. מכאן השלימות, המסירות ללא שיור; נקודת מישען אחרת לא היתה עוד לנפשם.
בצבעים נפלאים יתאר את אחד שעבד במחיצתו והיה עד לישרות נפשו וישרות פעולתו – את א. רופין, זה ש’היה כמעט יחיד בדורו שאיזן, חקר, הכיר את עצם העליה‘; ש’לא דיבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכנן לסירוגין, לא פעל לשיעורין’ – ש’רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת מעלליו', כולה אורגנית, כולה טבעית, ‘כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות’.
לא ‘הגדול שבחבורה היה כי אם השלם שבה, ההרמוני שבה’. חשובות למעריך לא רק תוצאות העבודה, כי אם גם כיצד נעשתה. והוא מציין מה שהיה עיקר לו: ‘הוא לא עלה ולא הועלה הדוף־סערה – אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה ולא האכזבה בה. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה, יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים’. וייעוד ראשון ראה בדברים שאין בהם מן הפילוסופיה המופשטת: ב’גיוון המשק וייחוד העבודה'.
כה הוא מציב יד ומציב ציונים לאנשי הבשורה הראשונים – לשמריהו לוין, לאוסישקין, לא. ל. יפה! זוכר את חנקין, את הוז, את לופבן, את בוסל ועוד ועוד – ואנחנו רואים, כי בלי אנשי סגולה ראשונים אלה, מי יודע אם היינו באים עד הלום.
לפי הרוח הגדולה המהלכת בו, אולי זה ספר שירה יותר מספר הערכות. אכן כל אהבתו, כל עומק הכרתו, הודייתו, הגיעו כאן להבעה גדולה, ומי שרוצה להכיר את אלה שהלכו לפנינו, מי שרוצה להכיר את וילקנסקי עצמו במיטב סגולותיו, יכיר אותם לפי ‘אספקלריות’ מאירות אלה!
נחום סוקולוב
מאתיעקב פיכמן
א
הוא מת מיתה נאָה, מיתה יאָה ביחוד לו – מת על־יד שולחן עבודתו. מת מתוך שכרון של עבודה. צמאונו לעבודה לא פסק גם בקרבוֹ לגבוּרות, ואולי גם גדל משהיה. פּריונו העצוּם ממש הדהים בימיו האחרונים. כאילוּ נחפּז לכלוֹת את מלאכתו, לעשות את הסיוּם לפני בוא השבתון הגדול.
אף־על־פּי־כן, נראה כאילוּ מת באמצע עבודתו. ששים שנות העבודה הפּורייה לא הספּיקוּ. העיגול נשאר פּתוּח. הוא היה אולי רחב־מידה יותר מכדי שייסגר בחיי אדם אחד. והוא גם לא נתן דעתו מעולם לסגרו. אדרבה. מתוך בטחונו בכוח עצמו היה מרחיב והולך אותו בלי סוף. ביחוּד – בסדרות ה’אישים‘. לא היה כמעט מקצוע בשירה, במחשבה, בחיי החברה, ש’אישיו’ לא העסיקוּ אותו. בימים האחרונים פּירסם עבודה מקיפה על ר' נחמן מברצלב – מסה ראשונה שהוּקדשה לבעלי־החסידוּת. ברם, תחת להמשיכה, הוא פותח שוּב בסדרה חדשה, וּבפוֹרטרט האחרון (של א–נסקי) הריהוּ עומד כבר במסכתא אחרת – בחוּג שאין לו שוּם מגע עם זה שקדם לו. גם על זה חסה עינו, והוא ממהר לרשום בינתיים את דמוּת המהפּכן והרומאנטיקון, איש ההפכים וההארמוניה, שהיה קרוב לו (ומי בעצם לא היה קרוב לו, ל’צייד אנשים' מוּבהק זה?). הוא בעצם עושה הכל בינתיים. לפי שעה הוא זורע פּה. תוקע יתד שם. להכניס אל הגורן – עוד יש יום. אדם, שהוא עומד בשנות השמונים וכוח העבודה ושמחת העבודה לא פּחתוּ – רשאי להאמין, שהוא מזומן עוד לחיים ארוּכים.
ובינתיים הלב העייף אינו עוצר כוח להמשיך. ‘בינתיים’ אָדם מת, והרכוש המפוזר הרב – ‘לא הוכנס אל הגורן’ בלתי אם מקצת המקצת: שלושת ספרי ה’אישים', שגם הם ניתנוּ לנו, אפשר לומר – בדרך נס – ימים מעטים לפני לכתו.
ב
במותו מת פינוֹמן ספרוּתי. משהו יחיד במינו, ועם זה – גם כשרון יהוּדי טיפּוּסי. כשרון אי־ראציונאלי, כוח־פּלאים. שפע זה, המתגלה על אף כל המכשולים והמעצורים, וגם – בכוחם וזכותם של מכשולים ומעצורים אלו; זה הכשרון היהוּדי, השׂשׂ להתגלוֹת, המזנק מתוך התוהו של ההויה היהוּדית, מבהיק באלף צבעים לא־צפוּיים – מביאים אותו עצמו לידי התפּעלוּת שאינה פוסקת. כמעט כל ‘אישיו’ הם המנון אחד לסגוּלה יהוּדית זו – ליצוֹר ‘יש מאַין’, לעלוֹת כפלא־פּתאוֹם, להישרף אלף פּעמים ביום ולשוּב ולצמוֹח מתוך אפר השריפה. זאת החידה של הכשרון היהוּדי, היונק ממקורות לא נראים, העושה נפלאות לעיני צורריו, זה שכל תנאי קיוּמו גזרוּ עליו כליה והוא חי ועומד, נופל וקם, ואין איש רואה בעלותו על מוקדיו – זהו מה שמשך אותו תמיד בלהטיו. לו קשר כתרים. עליו היתה גאותוֹ תמיד. בכשרון־חידות זה ראה נקמת האוּמה ברודפיה ומשפּיליה. גם הוא עצמו, כנוֹרדאַוּ, כפּרופסור יוסף הלוי, כוומברי, כו. ח. לוי, כעשרות אחרים המחייכים אלינו נוּגוֹת מעל הבדים הבהירים של ‘אישיו’ – היה, כפי שהוא עצמו הגדיר אנשים מסוּג זה – ‘אחד האוֹריגינאלים שבדוֹר, מאלה שהקב"ה מוציא מתחת מכבש דפוּסו רק אחוּז אחד ולא יותר’. אבל משוּם שהם מוּעטים, אינם פוסקים להיות סמלי האוּמה. ‘האחוּז האחד’ שבכלל הוא הטיפּוּסי, הוא המכריע. מידה גדוּשה זו, המכסה תמיד על איזה פּגם תהומי סמוּי – היתה גם מידתו. זה היה כשרון ה’עילוּי' – כוח פּלאי זה להשלים את החסר על־ידי היקשים מוּפלאים, על־ידי מחשבת־מרכבה הנשענת על צל־צלם של דברים ומחזקת את המשוּער בה, שאינו לאחרים אפילוּ בגדר השערה – ובכל אלה לגשר גשרים ולעבור עליהם בטח. זאת הקלוּת מתוך איזה בטחון, מתוך איזה נסיון פּנימי שאינו תלוּי כמעט במציאוּת – כשרון הצירוּפים הגאוני, היודע לקלוע אל פּחות מכדי שערה ושלא להחטיא – כזה היה גם כשרונו. זהו הפנוֹמנאלי וגם האַנוֹמאלי שבוֹ, ושוּמה עלינוּ שלא להפריד ביניהם, באשר שניהם מהווים את מהוּתו. בלי האחד היה נעדר גם השני.
ג
אין, כמובן, להסיק מזה, שהיה ‘עילוּי’ בלבד, שינק רק מתוך האצבע. הוא היה דוקא למדן גדול, ידען שאינו מצוּי. למדן לתיאָבון ושׂשׂ להשכיל, שש להכיר, להרחיב את ידיעותיו לאין סוף. כל ימיו לא פסק מגירסא, ובכל שיחה ברבים ושיחה ביחידוּת היה משנן לנו בלי חשך: רק בלימוּד שאינו פּוסק, בהרחבת ידיעות שאינה פוסקת סודו של פּריון־עולם, סודם של נעורי־עולם. מה לא קרא? מה לא ידע? וכפריוֹנוֹ, היה גם כוח־זכרונו פנוֹמנאלי. ועם זה היו פּנקסאותיו תמיד כבדים ברשימות משלוֹ ובציטאטות משל אחרים (שפּעמים נתערבבוּ אלה באלו, והוא לא הבחין ביניהם), בדרכי־לשון בלתי שכיחות, במלים יקרות המציאוּת, שבהן אָהב להתמיה ולנמר לעתים קרובות את סגנונו החי והעשיר – המנוּמר למדי גם בלא זה. הוא לא אמר די לעולם.
איזה עודף־כוח היה שוקק בו תמיד. תמיד חלם על איזה דבר יוצא מגדר המצוּי, – דבר ההולם את כשרונו, התובע מאמצים לאין שיעוּר והכנוֹת לאין שיעוּר. חלם על המלון האנציקלוֹפּדי הגדול (שיוּקם בכוחות עצמו), על מונוגראפיות תולדתיות מקיפות, על מחקרים גדולים בפילוסופיה. חלם גם על רומנים, פּואימות, מחזות. תמיד נראה לו, שכל מה שעשה אינו מספּיק. בכל הרב שהשיג ביקש תמיד את המפתח לאיזה עיקר, שטרם הוּשג – שהוא עדיין חסר. מבטחונו בכוחותיו, נעץ את קנהוּ גם בשרטונות של שירה, שנשבר פּעם בפעם והוא לא הרגיש, כי באותה שעה היו מפרשי רוּחו כבר מתוּחים וּמכוּונים לאיים חדשים. ככה עברוּ הישגי יצירתו תמיד זה את זה, בלעוּ זה את זה, ועם כל מה שנתממשוּ, נשארוּ תמיד בגדר אפשרוּיות גדולות, של חלומות שנתקיימוּ למחצה – של דברים העתידים עוד לבוא. כזה היה קודם כל בעיני עצמו, ולפיכך לא ידע שוֹבע לעולם, וכל מה שעשה נראה לו כהקדמה לדבר שעוד ייעשה.
בזה היה קסם עשרו, אבל בזה היה גם סוד עניוֹ הרב. כשרונו היה חסר מרכז – היה חסר איזו ‘יחידה’ שאין לה תמורה, איזו מהוּת מסוּימת, דבר שייקר לו מחייו, גם מכשרונו, שישלוט בו שלטון בלי־מצרים, במקום הרצונות הרבים, שהיו פּורשים לו את רשתם בכל אשר פּנה והיו קוסמים לו ברננה כסירינות מן התהום. הוא היה גדול בתורה וגדול בחכמת העמים ובלשונות העמים, שכמה מהן ידע כלשון מולדתו וּבכולן דיבר ונאם, וּברוּבן גם כתב מאמרים רבים וספרים רבים. גם מבחינת הידיעות, גם מבחינת היצירה היה מוּכשר להפתיע אותנו כל פּעם בדבר שלא פּיללנו. אבל לא הוּכשר להביא לידי גמר ביטוּי את המהוּת האחת, מהוּת עצמו היחידית שאליה פּיללנו – שאותה מבקשים בכל אדם גדול משיעוּר קומה שלו. מאה אבנים טובות היו קבוּעות בכתרוֹ, ורק המאָה־ואַחת – זו שרק היא בלבד היתה עשוּיה להאציל אור על כוּלן – אותה ביקש תמיד, התקין את עצמו תמיד לקבוע בחלל משבצתה.
זהו הצד הטראגי שבחייו, – ועליו אין לחפוֹת. ובכל אלה אָבד ליהדוּת לא רק מנהיג מזהיר ורב־פעלים, שעמד ימים רבים על יד ההגה וידע לעשות אזניים ולעשות נפשות לרעיון ההצלה של האוּמה, כי־אם בעיקר סוֹפר גדול, רפּרזנטאטיבי, שבוֹ בָאה לידי גילוּי עצמיוּת לאוּמית־קיבוּצית כבירה – גילוּיו של הכשרון העברי, צירוּפם של כוחות תוססים, שהיו כלוּאים בלב האוּמה דורות על דורות, ולפתע צמחוּ ועלוּ ושיגשגוּ בשגשוּג־פּלאים. שפע זה שברוּח הוא שפע יהוּדי, שנמשך דרך צינורות נסתרים, ובעוד לא הוּתקנוּ ה’כלים' לו, הוא משתפך כפרץ גלים ללא־בלם, ללא־משמעת. עודף זה, שבוֹ לקה הכשרון היהוּדי בנכר, רבץ גם על סוקולוב כברכה וכקללה יחד. בו עשה את הגדולות ואת הנפלאות בחייו ובוֹ גם נענש. הוא שהטיל פּגם באיכוּת, שמנע ממנוּ את היכוֹלת לפלג נתיב בשטף בהיר זה, שבו נסחפים גם אבירי היצירה.
ד
עד יומו האחרון ינק מההשכלה. מכאן מידת ההסברה אשר לעטוֹ. מכאן – גם הנטייה ההומנית. הוא היה אדם לאוּמי וציוני מסוּר. הוא היה אחד העמוּדים החזקים, שעליו נשענה הציונוּת המדינית – אחד מיוֹצריה. היה בר־פּלוגתיה של אחד־העם. אבל בעצם לא הוקיר כל תנועה אלא לפי מידת התרבוּת, לפי ערכי־האדם, שהיא שומרת בתוכה. הוא לא הפקיר, כליליינבלוּם, את מרחבי העולם הגדולים לשם אחוּזת־בית קטנה במולדת. הציונוּת רק העשירה אותו יותר – הוסיפה למרחבי־עולם גם את המולדת הנפלאָה. הציונוּת, עם כל מה שהיה מסוּר לה בלב ונפש ונתן יותר מחצי חייו לתעמוּלתה ולהסברתה – היתה לו תוספת להשכלה; היא עצמה נעשתה לו אמצעי לחזק בדוֹר את היסוד האנוּשי־הכללי.
סופרי ההשכלה היו כוּלם בעיקר מסבירים. הם לא הבחינוּ, מבחינת החשיבוּת, בין ערכים לאוּמיים לכלליים (אף שגם הם השתדלוּ להוכיח, שהגוֹיים ‘סחבוּ’ כל דבר טוב מישראל). כמסביר, לא היה דומה לסוקולוב. הוא לא זילזל בשום אמצעים (והוא הלא היה בעל אמצעים מרוּבים), ובלבד להרביץ רעיונות ומדעים ברבים. וזה מה שמבדיל בינו (ולטובה!) ובין סופרי־ההשכלה. האובייקט שלו לא היה התלמיד־חכם בלבד, כי אם כל אדם מישראל. בזה ערכו גדול כמחנך דורות. הוא פּרש את רשתו תמיד במים הגדולים. בשבעים פּנים הסביר את ענייני העולם ואת ענייני־האוּמה לאוכלוּסי־ישראל. רק מי שהיה מצוּי אצל ‘הצפירה’ בילדוּתו, ידע את הקסם שהיה לניבו – יודע את האור שהדליק במושבות ישראל הנידחות. בכל אמצעי כשרונו המצוּינים קירבם לצער־הציבוּר ולתקנת־הציבוּר. רבבות ישראל שמעוּ מפּיו לקח בציונות. ומי ימנה מספּר לרבבות שהכניס תחת דגלה?
משנספּח אל הציונות, עצמה רוּחו, עצם גם כשרונו שבעתיים. אותה שעה מצא עטו המבוּרך את תיקוּנו. כשרונו הגדול נגאל. הוא לא היה עוד סופר מסביר את ‘דברי הימים’ ליהוּדים שבקלוֹיז ולפרחי ההשכלה, כי אם שליח לרעיון גדול, קול מבשר לאוּמה. מאמריו נמלאוּ דם חם, סערת־רגש. הסופר־האסתניס נעשה איש־פּוּלמוּס. אַכן דרכו היתה גם אז דרך המסביר, המיישב, המפייס. מלחמה היא ההפך מהסברה. המסביר אינו נעשה איש־מלחמה לעולם, כשם שאיש־המלחמה אינו נעשה מסביר. כוחו היה באיזו רוּח עממית, בסגנון עממי, אפילוּ בקליטה עממית – בזה, שעם כל השכלתו המרוּבה, היו פּניו מכוּונים תמיד ל’רבבות ישראל' אלה, שכל עוד לא קלטוּ הם את הרעיון, אין נצחונו נושא פּרי. גם הוא פּנה ל’מרנן ורבנן', אבל, בניגוּד לאחד־העם, הטעים לא את ‘הכוהנים’, כי אם את ‘העם’.
ה
סופר מהיר היה. בראש וראשונה – עתונאי. איש ה’טמפּוֹ'. לא תמיד היה סיפּק בידו להכין את החומר, לבדקו, להכשירו. יצר־העתונאי היה תמיד חזק בו. והעתונאי מכיר בחשיבוּת הדבר, הנאמר בזמנו כשלב הקוראים פּנוּי לו, מכוּון לו. הקונטאקט שבין הקהל ובין הסופר – זוהי סגוּלת העתונאי היקרה. היא המכשרת אותו בלא הכשרה. היא העושה אותו לכלי־השפּעה שאין דומה לו. מה שחסר כאן מבחינת הכשרה, מתמלא באש הנדלקת ברגע ההתעוררוּת. אולי זוהי רוּח הקודש המיוּחדה, שניתנה לעתונאי המוּבהק בכל מדרגה שהיא.
רוח הקודש זו ניתנה במידה גדוּשה לסוקולוב. היא שהיתה בסיוּעוֹ תמיד. ודאי שגם הוא, עם כל חריצוּתו ועצמת ידיעותיו, נכשל לא פּעם. ולהיכשל – אסוּר. זהו פּגם גדול, שמיעט את דמוּתו לא מעט. אבל מי שמצוּדתו פּרוּשה על מרחבים כאלה, אי־אפשר שיהא זהיר. ואולם – תחת זאת – מי הביא בחשבון את אלפי העמוּדים המזהירים, שנכתבוּ כלאחר יד; את תפיסת העיקר מתוך סקירה כהרף עין; את היכוֹלת לעמוד על טיבו של אדם מתוך פּגישות מעטות – לפעמים, מתוך שיחה קלה אחת?
הוא היה חסר סגוּלה אחת גדולה, – כשרון הבדיקה. הוא לא ידע לבדוק את עצמו. יצירתו, האימפּרוביזאציונית בעיקרה, לא סבלה שהיוֹת יתירות. היא היתה תמיד קשוּרה בשעה שנוצרה, ברגע שנאמרה. המתינוּת שבבדיקה היתה עלוּלה לרפוֹת את כנפיה. ביצירה כזו לא הביטוּי השלם או נטוּל־הפּגם הוא העיקר, כי אם זו הרוּח המחיה, המסערת, הנושאת, המרקדת לבבות.
זוהי רוּח־הקודש של העתונאי האמתי.
ו
ועם זה היה ספקן בטבעוֹ – אדם פּיקח, שהסתכל מאיזה דיסטאנץ והכיר את ‘המעלות והמורדות’ שברוּח עם ורוּח אדם, שבמהלך ההיסטוריה כולו. אדם כזה אינו נוח להתלהבוּת יתירה. כן. כזה היה. לא רתחן, לא איש הפּאתוס. אל נא נדרוש מאדם מה שאין בו. יהיה כמו שהוא, – רק אַל נא ישקר!
ספקנוּת אינה צבע חריף. אינה צבע הזמן. שלהבת מתוּנה היא, והיא נראית לפעמים צוננת במקצת. ולא תמיד מרגישים בה. ועוד פּעם: כזה היה ואין לזייפוֹ. אבל עם זה היה איש אמוּנה. שלהבת מתוּנה זו לא כבתה לעולם. היא האירה תמיד. ארבעים שנה עמד על דוּכן הציונות. בין שעמד ברגע המכריע לפני קברניטי האוּמות להגן על מפעלנוּ, בין שהפליג למדינות־הים כדי לחזק את מלאכת הבניין, ובין שישב בסתר חדרו, בקרון הרכבת, בתא הספינה, ואפילוּ באוירון, ומילא את הגליונות הארוּכים שורות צפוּפות של מאמרים, מסות, פליטונים – תמיד עשה באמוּנה את אשר הוּטל עליו, תמיד שימש בכמה כהוּנות את עמו ואת ספרוּתו. ובכל אשר נדרש לא נפקד מקומו.
ואולי נכון מה שאומרים: כי את המאמין המוּבהק טוב לבקש תמיד בין הספקנים…
לסוקולוב בן השבעים
שם שיש לו צלצוּל רפרזנטאטיבי. מין שם כולל לכשרון, ליכוֹלת מכל סוּג שהוא. כח רוּחני מתמיה, שאינו מכיר גבוּל לעצמו, שאין דבר מוּפלא ממנוּ ואין דבר נבצר ממנוּ, – הוא מסמל את הכשרון היהוּדי ללעוג לכל ‘תחוּם מושב’, לפסוֹח ברגל קלה על כל מעצור ששמים לפניו ולחלק שלל עם קרובים ורחוקים. הוא אינו מאלה הסוגרים את עצמם באיזה חוּג מסוּים – ויהי זה גם רחב מאד. הוא תמיד מחוּץ לכל מקצוע, מעבר לכל הגדרה. במקום שהשארנוּהוּ פעם לא נמצאהוּ שוּב, בפעם שניה. הוא תמיד קופץ מעל עצמו, מתפרץ לתוך תחוּמים שאינם שלו, ומצליח; ובשעה שאנחנו מאמינים לראותוֹ כבר בחוֹף מבטחים, הוא כבר שוב ‘מפרש בים הגדול’ וחותר לאיים חדשים.
בעל פרצוּף קבוּע וריתמוּס משלו, קשה להגדירו ואין לצרפוֹ לשוּם חבוּרה. ראשיתו נעוּצה בתקוּפת ההשכלה, והיא נותנת בוֹ את אותותיה עד היום. אף על פּי כן הוא אינו שייך כוּלו לא לה, אף לא לזו, שבאה אחריה. הוא גדל עם כל תקוּפה, ולבוּשה גדל עמו. ועם זה הוא נשאר תמיד מבחינת־מה מחוּצה לה. הוא אינו ‘הולך בשוּרה’, אינו מצטרף אפילו לאלה, שהם נראים קרובים לו ביותר. פרישמן, פרץ, בני גילו ובני ארצו, שהיה קרוב להם בחריפוּת תפיסתו ובגמישוּת רוּחו, שאתם התהלך ואתם יחד התקדם, לא היו מעולם חבריו ליצירה, הם היו מוּגבלים, כאמנים, – הם בקשו לבצר מקום לסגנונם, ליצירתם, והוא חרג תמיד מכל מסגרת, היה תמיד פרוּץ אל כל הרוּחות וינק יום־יום ממקורות חדשים. הם היו מן הכונסים, והוא ידע תמיד רק לפזר, לשלוח את אניותיו על פני מים רבים.
על כן קשה לנו כל־כך לקבוע את ערכו המיוּחד, את מקומו המיוּחד בתרבוּתנוּ החדשה. בספרוּתנוּ ישנם כאלה שהם עניים שבעתים, ורכוּשם בכל זאת גלוּי לעין. כוחותיהם של אלה מוּעטים, אך מאוּם לא ילך לאיבוּד אצלם. כל גרגיר זהב קטן מוּנח בקוּפסתו. דרכם של אלה לצמצם את עצמם בנקוּדה אחת, לרכז בלי חשך את יכלתם. אלה הם הזהירים, הפוסעים בפסיעות קלות מיראה, שמא יכשלוּ. עשרם ניתן תמיד להשקל ולהמדד. מדה לו וגבוּל לו. והעין מקיפה את כוּלו בסקירה אחת.
ואולם ישנם כאלה שהרבה ניתן להם ואינם יודעים מה לעשות בהמון כוחותיהם. הזהב להם והכסף להם וגם הנחוֹשת. הכל בשפע. אבל הם אינם ממהרים לבנות. את גרגרי הזהב הטוב משקיעים הם בדרך עברם בכל צריף ארעי, בכל סוּכת נדוּדים, וגם על הפנינים היקרות לא תחוּס עינם. העושר להם ואין דרכם לכנסו אל האוצר. הם אינם מונים את רכוּשם, כבד הוא מהמנות. אכן בטחון להם. כוסם תמיד מלאה. על כן ישמחוּ לפזר, לבזבז את עצמם – לתת את הסאה תמיד כשהיא גדוּשה.
את כוחם של אלה אין מודדים. אותו אפשר רק לשער.
סוקולוב נמנה על הסוּג השני. לא רק הקורא הרגיל, כי אם גם הסופר המעוּדן ואמן האיסתניס לא עברו עליו בלא ברכה. השפע הפנימי, הקלוּת הטבעית, – זה המעין העליז, המקר תמיד את מימיו הרוננים, מעורר גיל והשתוֹממוּת בכל לב. עד הוא לברכת הרוּח השרוּיה עוד במעמקי הגניוּס העברי. אות משמח, כי עוד לא דללוּ אוצרותיו. ביהוּדי רפרזנטטיבי זה, המרים תמיד את כל משא באצבע קלה, נתן העם העברי את סמל הכוח הצוחק, את שעוּר יכלתו המפליאה. אין כאן התאמצוּת ואין מתיחוּת. הכל יש מן המוּכן. השפע יורד מאליו. בא לעתים קרובות גם ממקום שאיש לא פלל. ואנחנו שמחים אצלו על פיזוּר זה, במדה שאנו דואגים לחזיון כזה אצל אחרים. לא חשוּב לנו, שסוקולוב עשוּי בכל שעה לכתוב לנו מחקר מצוּין, מאמר מזהיר, מסה חריפה, או פיליטון יחיד במינו. לא חשוּב לנו, אם גם כאלה וכאלה ירדוּ אצלו לטמיון – חשוּב לנו עוֹשר הרוח המצוּי הזה, חשוּבה היכוֹלת לתת תמיד, להתעורר להשיר תמיד פירות מבדיו הכבדים. סוקולוב אינו אישיוּת בדלה, האורגת לעצמה את ארג זהבה. הוא בא־הכוח המסמל את הכשרון הלאוּמי, את ערוּתו, את יכלתו לתת ולקבל, לינוֹק ולהיניק, – את האוּניברסליוּת בכלים עצמיים. יש בו משום תכוּנה מקוּבצת, משום סגוּלת־עם – הסגוּלה לשקוד תמיד, לקלוט, להתחרוֹת עם הכוחות המתנגדים ולצאת תמיד בנצחון.
לא פעם נעלם מן האוֹפק של הספרוּת ונראה היה, ששקע כוּלו בעבודת חוֹל, ואותה שעה שקד על תורתו ועל יצירתו, ובאין רואה הוסיף כוֹח, וכל פעם צף שוב, בלי משים, כשהוא נושא בילקוּטו טרף חדש. לא פעם אבד בשפע צבעיו, בהמון צורותיו, אבל כל פעם, בלי משים, גלה את עצמו בכח חדש והבליט את עצמיוּתוֹ והראה שבכל גלגוּלי יצירתו הוא תמיד אחד.
אוֹצר זכרונו, קליטתו הנפלאה, אותו הכשרון לבלתי אבד טפה מכל מה שראה, מכל מה שנפל פעם בחלקו, מגלה בו את כח האמן, הניתן תמיד לכל סופר גדול כתוספת־חנם. היא שנתנה לו את היכוֹלת לשמש את הספרוּת מיום בואוֹ אליה, לעמוד ימים רבים יחידי על משמרתוֹ, ולמלאוֹת תמיד את מקום החסר (אצלנו עד היום החסרים מרוּבים כל־כך!). זה היה תפקידו המיוּחד, שהיה עשוּי לעשות את מלאכת הרבים. הוא היה מעין מצביא של כוֹחוֹת עצמו. בורשה היו אומרים עליו שהוא ‘חזן בלי משוררים’. הוא עצמו היה מעין תזמורת שלמה, שכל הקולות היו מצוּיים בה. הוא נשען רק על עצמו. לא היה זקוּק לכוֹחוֹת מן החוּץ. גם התפתחוּתוֹ שלא פסקה, לא תמיד נתמזגה עם זו של הדור. היא בעת אחת גם השיגה וגם הקדימה את מישהוּ. בזה היה גורלו הטרגי של סוקולוב: המלחמה היתה לו מבפנים ומאחוֹר. העתונאי, החוקר, האסאיסטן, האמן – כל אחד תבע את שלו; ואם אמנם נתן את עצמו לכוּלם בעין יפה, היו בו משום ‘ערבוּב תחוּמים’, משום ‘תגי ושייר’. כל יצירתו היתה מענין נסיון שתמיד הצליח, ותמיד נשאר בודד לעצמו, נפסק, בלי ‘המשך יבוא’. עד הסוף לא השתמש בכוחותיו לעולם. בכל דבר גילה יכוֹלת, ואף על פּי כן עזבהוּ ולא שב אליו; ואם גם שב, נראה היה תמיד, כאילו הוא מתחיל מחדש. נצחונותיו הגדולים עשוּ תמיד רוֹשם של מצביא רב־יכוֹלת הכובש בכל מקום שהוא משתער, אבל בתוך השטח הנכבש נשאר תמיד משהוּ ביד האוֹיב, ושאין משום כך עוד לבטוֹח, לשבת במנוּחה. אכן בזה גם היוֹפי המיוּחד שבאישיוּתו היוֹצרת של סוקולוב. הוא טרם שקט על עצמו.
בצמאון תמידי זה ליצירה לדעת, להרחבת ההיקף, סוד רעננוּתוֹ החיוּנית. הוא בן השבעים, הרואה את עצמו עד היום כמתחיל, שוב מוכיח שאין הזקנה שולטת במי שאינו משמיט את אמת־הבנין מידו – שהעבודה וההתאמצוּת הן מחדשות את הגוּף ואת הרוּח. וכשנפגשתי עמו בפעם האחרונה בברלין, שמחתי לראוֹתוֹ שוב מרוּכז בעבודתו, וכאילוּ קרנוּ פניו מחדש מבטחונו ביום המחר, שלא יבייש את אתמוֹלוֹ.
תפארת אדם זו ותפארת זקנה זו הן השופעות קסמים עד היום. כנגד הטמטוּם וערלת־הלב של המוּמי האיבה עומד הוא כצוּר־בטוּח, בשקט חכמתוֹ, באוֹרוֹ ההוּמני, באמוּנתוֹ, באהבתוֹ הישנה לכל השלם והמתוּקן, לכל כח בונה ועוסק בישוּבו של עולם. הוא אינו מגביל, אינו עושה סייגים. אוהב הוא את אוירה המחיה של תרבוּת, של תרבוּת עולמית, אשר אין גבוּל לה, עד היום לא פגה התפעלוּתוֹ מכח הרוּח, באשר רק יתגלה.
הוא אולי אינו ציוני טפּוּסי, למרות מה שנתן את מיטב כוחותיו לתנועה זו, והקריב לה ימים רבים גם את כשרונו הספרוּתי המזהיר. הרבה נשאר בו מן המאוֹר שבהשכלה. הוא נוהג עד היום זהירוּת בלאוּמיוּת. הוא מכיר את הסכנה שבה, את הצוֹרך הגדול לעמוד על המשמר ולבלתי תת את המשחית לבוא אל גבוּלותיה. ואולם הוא עצמו, ברחבוּתו האנוּשית, בשלותוֹ ובהירוּתוֹ, מסמל את טפּוּסוֹ של ציוני בן־חוֹרין, של איש־הכבוֹד, את זה שידע לחנך את עצמו ולישר את עצמו – וככה חנך וישר גם את האחרים.
פגישה
בלוּד, על רחבת־התחנה המוּקפת כרמי זית עוֹטי־כסף, היינוּ מהלכים אילך ואילך בהמתנה לרכבת שתבוא בעוד רגעים מעטים מצד המדבר ותביא לנו את סוקולוב. השעה היתה מוּקדמת, ובפנים החיורים קצת מן הקימה בהשכמה נשבה צנת בוֹקר. רעדנוּ רעידה כלשהי. ואחד מן החבוּרה הביע את דאגתו לנשיא הזקן, שבאנוּ להטרידו עתה, בשעה מוּשכמת זו, לאחר ימים ולילות של טלטוּל דרכים…
עודנו מדבר והרכבת, ורוּדה מן השמש העולה, זנקה כמו ממסתרים, והקרון שבו היה סוקולוב עבר על פנינו. בחלון נראו פניו המחייכים, המסבירים, הידוּעים לנו כל־כך. לא עברוּ רגעים מוּעטים ואנחנו יכולנו להסתכל בו מקרוב. כמו תמיד, הרהיבה גם הפעם את העין ארשת השקט שבפניו, אם גם נראוּ עיפים מעט מטלטוּלי הדרך. היה נעים לחוּש על עצמך את העינים המחוּכמות, המכוּונות אליך אגב מצמוּץ קל, לשמוע את הקול הצלוּל, שלא נפגם אף כלשהוּ. לא, הטלטוּל הרב, הטרדות המרוּבות, – מה שמכביד אצלנו כל־כך על כל מי שהוּטל על שכמו סבל אחריוּת לעמו, כל זה לא הפיל את אוֹר פניו. הוא נשאר, ככל הימים, מקלי־המצעד, מיודעי־שאת. היינוּ מהלכים ומשוחחים, כאילו נפרדנוּ אתמול. רגע אחד האמנתי, שאני רואה אותו בורשה, לפני עשרים שנה, כשהוא יוצא אלי מחדר־עבודתו לבוּש ביתית והוא פוֹסע רכוֹת בחדר ומשוֹחח עמי על ‘הצפירה’ המחוּדשת (גם אז כבר היתה מחודשת…). אותה צלילוּת שבעין, אותה מתינוּת שבניב – כל מה שמעיד על חכמת אדם, על עוֹשר סמוּי מן העין, על נסיונות חיים רבים.
מה אתה עושה? מה מעסיק אותו בשעה זו? כמו כל ימיו – כל השטחים הגדולים שבחיי הרוּח. דברים שבמחשבה ועסקי בלשנוּת. אותו המילון הגדול, שיחשוֹף את מכמני הניב העברי – מובן שגם ממנו אינו מושך את ידו. הניב העברי – חדות מסתורין תמיד בקרבתו, בגלוּייו המפתיעים, במכרוֹת־זהבוֹ שאינם דוֹללים לעולם. עושר שופע זה, שאין קץ לו, והוא פוקד אותם יום־יום.
רבים באוּ להקביל את פני הנשיא, ואנחנוּ באנוּ להקביל את פני בן אוּמנוּתנוּ, את הסופר העברי המוּבהק, את נשיא הרוּח. לנו לא הזקין האיש. עוד חם לנו בקרבתו. כמקוֹדם הוא מפליאנוּ בשקדנוּתוֹ, בתורתוֹ ובחכמתוֹ, ברוֹחב השגתו. כל מקום שאתה נועץ קנה כאן, אתה מעלה שרטון של כשרון ודעת, ואין אתה משתומם, כי תוֹם וחריפוּת עוד להגיונוֹ, כי טל עלוּמים ילין עוד בעטוֹ. בשכמותו אין הכמישה שולטת לעולם. סוד התחדשוּתוֹ הנצחית בזה, שאינו מפסיק. ככל אשר ירבוּ נסיונות החיים, כן תעמק הרוּח וכן ימלאוּ מזויה.
אהרן דוד גורדון
מאתיעקב פיכמן
המחנך
הנושא ‘א. ד. גורדון כמחנך’, אפשר שיהא נראה מוזר קצת – שהרי זהו א. ד. גורדון בכל מהותו, בעצם מהותו, כל נושא אחר טפל לעיקר זה: שגורדון לא היה אלא מחנך, – מחנך האדם, מחנך היהודי. גם כי נייחד עליו את הדיבור מבחינה אחרת לשם מיצוי תכונתו העשירה של אדם מופלא זה, לא נסיח לעולם דעתנו מזה, כי כל מה שפעל בתקופת ההוד של חייו, לא פעל אלא כדי לחנך את עצמו וּלחנך את האחרים. ודאי, שהחשיב הרבה את הספרות, את האמנות, – במיוחד כל מה ששייך לנגינה, הואיל והרגיש בקצב הקולות את קצב העבודה, את נשמת העבודה. מעולם לא זילזל, כקנאים לדבר אחד, בכל מה שמחוץ למסגרת רעיונם, כי אם, אדרבה, – הוקיר מאד את השירה, את המחשבה, שאין חיי אדם מלאים בהעדרם; וכל כמה שלא האמין בהטפה להלכה שאין מטיפה מגשים וּמדגיש אותה למעשה – שאין ההטפה עצמה אלא פרט נוסף למעשה, ראה בנו, הסופרים, ‘מניחי הרעיון’, את אנשי בריתו, וּכשנגשתי לעריכת ‘מעברות’, ערך אלי מכתב גדול, מעין ‘מכתב אל העורך’ – מכתב אינטימי, שתכליתו היתה לחזק וּלהעמיק בי את ההכרה בחשיבותו של הירחון, כגורם מחנך. ברם, גם המושג חינוך לא היה אצלו משהו מצומצם. כל מה שאנו מעריכים את אישיותו ואת כתביו של א. ד. גורדון, הרי זה נובע מתוך ההכרה, שלא היה אדם, הדוחה, או מקטין, את ערכי ההויה מפני ערך אחד, ולוּא גם יהיה החשוב ביותר, כי אם מי שראה בדבר, שהרנין את כל נפשו, את כל מחשבותיו, – את ערך החיים עצמם, את מרום גילוייהם: לא שהחיים ניתנו לנו לשם העבודה, כי אם העבודה ניתנה לנו לשם קדושת החיים, לשם תפארת החיים. סמי מכאן כל פרישות, כל נזירות נוצרית, – כל מה שמפעם את רעיון העבודה של טולסטוי. בפרט זה מתגלה גורדון היהודי, שקידש את החיים, קידש את הטבע, ולא קידש את העבודה, אלא משום שראה בה חיזוק לשניהם – ראה בה התכשרות ליהנות מזיום של שניהם. בעבודה ראה את הסטיכיה הגדולה, – את החוט המקשר את האדם עם הקוסמוס. לפיכך מלה זו שגורה אצלו כל־כך. מלוא החיים לא ראה אלא ברגע, שלב האדם פועם יחד עם מלוא היקום. כל הויה נפרדת של האדם ראה כפגומה, ולא רק מן הצד המוסרי, כי אם בעיקר ודוקא מפני מיעוּט הדמות, מיעוּט האושר אשר בה.
הרבה ממה שנאמר כאן כבר נרמז במה שכתבתי במאמרי הקודמים על א. ד. גורדון; גם במה שכתבו אחרים. ולא באתי כאן לחדש משהו בתורת האדם, שהיה יקר לי כמחנכי, – גם כמחנכו של האדם, שהיה היותר יקר לי בחיים.
חלמתי ליום מלאת עשרים וחמש שנה לפטירתו לסכם את הסברת תורתו בעבודה גדולה וּמקפת. אבל עבודות אחרות, שעמדתי בהן ולא הייתי רשאי להפסיקן, עיכבו בידי, ואני נושא את נפשי לימים, שאוכל להשלים את מלאכתי בלי בהילות, כפי שעבודה זו מחייבת.
צמצמתי את הנושא, ואיני בא הפעם אלא להקדים במסיבה שנועדה למורים דברים אחדים להרצאתו של רוטנשטרייך, העומד במסכתא זו ושבודאי יתן לכם את העיקר. כוונתי בפתיחה הקצרה שלי להטעים במיוחד את חשיבותו של א. ד. גורדון לבית הספר. בספרות התחיה אני רואה את יצירתו כחומר לבית־הספר, מקבילה ליצירת אחד־העם. שניהם מחנכי האומה, הגדולים ביותר, שהקימה הציונות. ודאי שבעל ה’פירוּרים' היה אמן יותר, היה אדריכל יותר, ואולם גם א. ד. גורדון לא היה נטול יכולת של הבעה. בנקודות־הגובה של מחשבתו נגלה גם נקודות־גובה של סגנוּן, של צלילוּת מחשבה וּצלילוּת ביטוי, שאינם נופלים באיכותם מאלה של אחד־העם. אפשר, שהנושא שכדאי להקדיש לו תשומת־לב מיוחדה, הוא ‘גורדון הסופר’ – איני מהסס אפילו לומר: ‘גורדון הסופר והמשורר’. זאת דעתי מאז, שאין לך הוגה־דעות גדול, שאינו גם משורר. לכל מחוקק, לכל מחנך גדול, היה גם לב מנגן. וקורטוב זה של שירה, גם כשהוא מעוטף בשבע עטיפות, הוא המקיים לאורך ימים את כל התורה. בלעדיו היתה נטולת־נשמה, נטולת־חיוּת – אם להשתמש במלה, שהיתה אהובה מאד על א. ד. גורדון, ושגם היא, אגב, מרמזת על עיקר גדול בתפיסת עולמו, והוא: שתורת אמת ניכרת בשפע ה’חיוּת' העצור בתוכה.
את גורדון זה, שהיה נביא החיים בה במידה שהיה נביא העבודה, יש להטעים במיוחד בבית־הספר שלנו – את גורדון, כפי ששר אותו שמעונוביץ בדמות ר' פּינחס באידיליה שלו ‘ביער בחדרה’: כפי שראה אותו ביסטריצקי ב’ימים ולילות' בדמות מיכאל חיות – כפי שראוהו הקרובים בחיים. טוב, שילדינו יראוהו גם כקנאי לרעיונו וגם כלֵב שופע שמחה, כאדם שאהב לזמר, לרקוד, – שגם המעדר היה מנגן בידו. בזה הוא נבדל מאחד־העם, שהיה נלהב יותר ממנו לחיים, שהחיים קדמו אצלו לתורה – שהתורה עצמה לא היתה לו אלא אמצעי להרבות בו את ערך החיים. ראוי להטעים לילדים, שאין מחשבתו של גורדון משפיעה מרה שחורה, כי אם עץ חיים היא, משענת לאדם, אחיזת הצלה במערבולת החיים.
כך יש להגיש את רעיון העבודה של א. ד. גורדון – כבסיס לאושר, לחיים כשרים וּלחיים גדולים כאחד. כל עתוּדותינו כאן בזה – בקליטת תורתו של א. ד. גורדון לא בצמצומה, כי אם כשהיא מפציעה והולכת ככוכב השחר, כתורה מרחבת עולם, החותרת לטמוני־הויה לא שערנוּם. וזהו בעצם מהותה; בכל תורתו לא נתכוון גורדון אלא להחזיר לנו את המפתח שאבד לנו – את המפתח לגנזי הטבע, המפתח לנשמת העולם, לנשמת האדם עצמו.
בספרי המקרא, גם בילקוטים שנסדר לבית־הספר, יש, איפוא, להביא לא רק את דעותיו המרכזיות על העבודה והחברה, כי אם גם את רעיונות־ההיקף: את תורת האדם, את שמחת האדם, – להטעים ביותר זיקה זו לצד השמש של החיים. הואיל וכל משנתו חדוּרה אחדות זו, שאינה מנת חלקם אלא של הגדולים באמת, נמצא ממילא גם ב’היקף' משהו הקשור קשר אורגני ב’מרכז‘. ואולם אל נהיה חוששים, שמא יהיה נראה לנו בסקירה ראשונה משהו, ש’אינו מן הענין’. לאחר התבוננות נגלה בו תמיד חוליה של השרשרת.
חשוב לנו בשיעורים על א. ד. גורדון, שעיקרי משנתו סובבים על חינוך האדם – שהיה פוליטיקן במידה מינימאלית. וּכאחד־העם, לא חפץ שהפוליטיקה תכבוש כל חלקה טובה בנו – במיוחד, בנוער, שבו היא עלולה לבוא כתחליף ליצירה. אולי ראה את העתיד להתרחש בעולם, גם בקרבנו, ועל כן חתר בלי חשך לאור האדם, ליישוּר האדם על ידי התרכזות בפועל־כפיים, שהיתה לו האמצעי הנעלה ביותר להתרכזות ברוח, לכושר היצירה וּלכושר החיים.
כיום אנו רואים בעליל, עד כמה היתה תורתו תורת חיים לישוב. נבריא איפוא את נפש ילדינו בסם־חיים אשר בה! כן, נהיה־נא זהירים שלא לצמצם את תורתו, – כל צימצום הוא פלסתר. אם נהיה שקודים עליה, ניוכח שהיא נובעת מחרדה לחיים, מחרדה לעושר הנפש – ניווכח שהיא רחבה ועמוקה כחיים עצמם.
הראשון לגאולה
שלש שנים למותו
כל אלה שזכו לעמוד במחיצתו, לחיות עמו ולשמוע את תורת פיו, יודעים עד כמה היה האיש תמיד עמל במחשבה, עד כמה היה כל ימיו חותר אל תהומות ההויה הלאומית־האנושית, ועד כמה לא ידע מנוחה בבקשו תמיד שלימות והיקף גמור לא רק בחיים וּבמעשי החיים, – שהיו אצלו, כמובן, קודמים לכל מחשבה, – כי אם גם שלימות של השקפת־עולם. מי שראה אותו פעם מהלך ברחוב חיוור ושחוח, מצומצם־מבט וכולו מכונס לתוך עצמו, – יכול היה להכיר סימניה של עבודת־רוח מענה זו. לא, הוא לא היה פלפלן כל־עיקר, לא היה איש־שיחה להנאתו וּלהנאת אחרים. לדבר, להתוכח היה לו שיתוף עבודה במחשבה, חתירה בכוחות משותפים אל היסודות. היה בו משהו מטבעו של סוקרטס: הצורך לשתף את האחרים במחשבתו, לצרף אותה במלחמת־הויכוח, להוכיח וּלהיוכח יחד. כבד היה ממנו לשאת את מחשבתו יחידי, וגם ערכה של כל מחשבה היה מתבטל בעיניו, אם לא באה במגע בלתי־אמצעי עם אנשים.
יש לנו עסק עם אישיות מורכבת ורבת־צדדים. הפשטות הגדולה שבהשקפת עולמו באה רק כעין מסקנה. אליה בא רק לאחר עבודת מחשבה ארוכה וּמיגעת. הוא לא הכיר בשום דבר שנעשה בקלות, כלאחר־יד. וגם מעבודת המחשבה דרש גבורה וּמסירות־נפש. אפשר, שכל העבודה המעשית, שהטיף לה ושהיה בעצמו מופת להגשמתה בחיים, לא היתה משמשת לו אלא יסוד לעבודת־הרוח. העבודה היתה לו הבסיס, הקונטרולה למחשבה. בלעדיה היתה לו כל מחשבה פלסתר. ברם, כשאנו קוראים את מאמריו, נדמה לנו לפעמים שלמרות כל הטפתו לעבודה ושנאתו למחשבה המופשטת, היה בו בעומק נפשו, הרבה מן המיטפיזיקן, ותכליתם הגדולה של כל המעשים היתה לו – אולי המחשבה העליונה…
אני מטעים את כל זה, משום שבהשקפה ראשונה נדמה לנו, שהוא היה מזלזל בכל עבודה רוחנית, במידה שאחד־העם רואה בה חזוּת־הכל. גורדון היה רק יותר מדי איש הטבע, כדי שיתן ערך למחשבות־דיוֹ. הוא ראה את התנוונותנו קודם כל בזה, שלמדנו בגלוּת לחשוב יותר משהיינו חושבים בהיותנו יושבים בארצנו, ורק שמחשבה זו אינה, על הרוב, פרי חיים וצורך חיים. הוא לא ראה את כל תרבות ה’גלות' כאילן־סרק. לכך היה יותר מדי תלמיד־חכם וּמוקיר כל עושר רוחני לאומי ואנושי. הוא רק חפץ לרפאות את המחשבה החולה שלנו; חפץ להקים את הריסות התרבות העברית בזה, שנשריש אותה ברגבי האדמה. – בזה שנצרף אותה אל המעשה ונגאל אותה על ידו.
העבודה היתה קדושה בעיניו, משום שרק היא טובעת בחותם של אמת את המחשבה האנושית, את היצירה האנושית. עבודה יוצרת את התרבות; עבודה מבריאה את התרבות. מטעם זה ראה חשיבות גדולה בכל עבודה תרבותית, שנעשית על־ידי העובד בארץ. לא משום שחשב, שיש תרבות פרוליטרית מיוחדה. הוא רק האמין שעבודת האדם הגופנית מנקה את הרוח מן הזיוף שבהזיה, ששיתוף השרירים במחשבה מחזק אותה, מוסיף לה לשד־חיות. העבודה היתה לו ההיגיינה של כל עמל־רוח. החינוך, השירה, הספרות – כולם היו לקויים בעיניו משנפרדו ממקום חיוּתם – ממעשה־האדם.
העבודה היתה לו אמצעי ותכלית יחד. בה ראה לא רק את יסוד האושר של הפרט, את השתרשותו בחיים וּדביקותו בטבע, באלהים, בה ראה גם יסוד מאחד את האומה. העבודה היתה לו פעולה קוסמית, שיש בה כדי לאחד את כל האטומים הנפרדים. בבטלה מתפרדים. בעבודה מתאחדים תמיד. חדוות המעשה היא בזה, שהיא בונה גשר בין אדם לחברו. ראית אנשים שהם עמלים יחד, – יכול אתה להיות בטוח, שהם כבר מאוחדים ברעיון אחד, או שסופם להיות מאוחדים. העבודה היא הדבק של הרעיון.
גורדון היה אוהב להניח ביסודה של כל דעה שלו את הפרט, את השתלמותו, את הגדלת איכותו. אבל הפרט היה נחשב בעיניו רק במידה שראה בו חוליה של הכלל. בנידון זה היה דומה לאחד־העם. ורק שלאחד־העם היה הפרט רק תא אחד של האורגניזם הלאומי. ולגורדון היה הפרט זעיר־אנפּין של האנושיות. ההכרה הלאומית היתה לו אמצעי להכרת האדם וּלשכלול האדם. הוא ראה היטב את הסכנה שבלאומיות נפרדת, ועל־כן לא דאג כל כך לפרט, שבו מצא בכל זאת הכרה מוסרית, כשם שדאג לאומה, לאומה של זמננו, שבה מקננת עוד רוח הפראות וחוסר התום של האדם הקדמוני. וגם ליקוי זה אמר לרפּא בעבודה, בחיי טבע ויצירה. עבודה לא רק יוצרת עם בריא; היא גם משחררת מאיבה, מצרוּת־עין. כל מטיפי השנאה הלאומית וכל מעוררי המלחמות אשר מעולם, לא היו אלא הולכי־בטל ואנשי־הזיה.
בכל השקפת עולמו חתר לאחדות גמורה, לשלימות הבנין; לא חפץ להשאיר כל סדק של הרס. כמחנך הדור חפץ להעשיר אותנו לא במחשבות, כי אם באמת החיים היקרה שניתנה לו. בנידון זה אין דומה לו גם במחנכי זמננו הגדולים. אחד־העם, שספג את רוח המערב במידה שלא ספג אותה עד היום אף אחד מסופרינו וּמשוררינו, ושהכיר יחד עם זה ברוח האומה כאשר הכירו בה רק מעטים מאד, חפץ לתקן את פגימות תרבותנו בזה, שנתן לה צורה מערבית מצד אחד, וּמצד שני בזה שהראה על מקורות חיותה המקוריים. הוא יצר את הכלים. ברדיצ’בסקי, שיצא לכל ימיו את הגיטו וחפץ לשמור על נשמתו, יכול יהיה לשיר לנו את שירת־הגעגועים על קניני האומה, שנוצרו בצל הגלות, ושהיה מחבב אותם במידה שהיה ירא מפניהם. הוא האמין מעט ב’רפואה שלמה', אך היה ביאושו התהומי, כביאושו של ברנר, יסוד מצרף וּמטהר. זו היתה האש שבה נצרפנו. אליו נבוא להחבא. להתפלל עמו. גורדון היה הראשון, שיצא החוצה – שעזב את הגיטו ואת הזיותיו לבלי שוב אליו לעולם. הוא גרש במעדר את עדת הצללים. הוא לא ביטל את היהדות הקודמת; אף לא דאג להשתמרותה על ידי סידור וטיפוּח־צורה (אם גם לא זלזל באלה). הוא האמין שמחיי טבע וחיי יצירה תבנה התרבות מאליה. אין דואגים לתרבות. דואגים לחיים שלמים. התרבות באה ממילא.
כבחיי הפרט, כן גם בחיי אומה יש רגעים גדולים כשנחשפת לפניה בבת אחת כל מהוּת חייה, כל הטרגיוּת של חייה, והיא מתקוממת לעצמה בכל כוּח הרצון שנשאר בה לחיות, להתקיים, להגאל. אותה שעה מתבטלים מאליהם הרבה מערכיה הקודמים, נעקרים משרשם צמחי רעיונות, שנדמה היה שעליהם היתה חיה כל הימים. מעין רגע כזה היתה התגלותו של א"ד גורדון בחיינו. לא בתורתו המופשטת, כי אם בעצם הופעתו היה מעין מעשה־נס בחיי האומה. בגילוי זה כאילו לבשה האומה שוב את עוז הקדוּמים, שוב התגברה על עצמה והוציאה מתוכה את האחד למופת, את זה ששחרר את עצמו מכל תורה פסיבית, שאינה אומרת כלום, וּמכל הויה פסיבית האומרת להצדיק את עצמה במקסם־כזב של רעיונות־סתם. לעומת הפשטות שלו והודאיוּת שבו כאילו מתבטלים מאליהם כל ערכי־הספר, שאין עמם חיים והגשמה. כגץ יצא מנשמת האומה והאיר את התהום שבכל הויה בטלה ושבכל רעיון־הזיה.
*
על רמת דגניה הבודדה, במקום שלמטה שוקקים מימי הירדן העליזים והכנרת משתטחת למרחוק, כעין פקוחה בין הררי־הקדוּמים, יש פינה אחת מובדלה, שרויה בצאלי אילנות, שהוקדשה נוה־עולמים לישוב קטן וּבודד זה. תחת רגבי העפר הרכים והשחורים האלה נטמן א"ד גורדון, וקבר פשוט וצנוע זה כבר נעשה גם בימינו לסמל, למקום של קדושה. על השם הזה חופף מעין הוד של מיתוס, הוד נביאי ישראל הקדמונים, שכמוהם שנא את אלילי־השוא, את כל התהדרות חיצונית, בצורה וגם ברעיון, וּכמוהם הטיף לתורת־אמת וּלחיי־אמת יחד.
פלא התהוותו
אין לנו עד היום, ביוגרפיה שלמה של א"ד גורדון, ספר שהיה עלול, כשהוא לעצמו – להעשות אמצעי חינוכי רב־ערך לנוער שלנו וּמקור של שירה ועלית־הרוח לכל קורא. הרשימות לתולדותיו, שנכתבו בידי יוסף אהרונוביץ, שהיה מן הקרובים לו ביותר ושמעטים הוכשרו כמוהו לתאר את דמותו בעט־אמוּנים, בזהירות וּבפשטוּת, שחיים ענווים וּגדולים אלה מחייבים אותם – אמנם נותנות יותר משהיו מבטיחות, והמעט הזה, המזוקק מכל קישוט והפלגה, מקרב אותנו אל עצם האדם, שישמש עוד דורות רבים מופת בגבורת נפשו ובנקיון־חייו. אבל, כמובן, אף רשימות רבות ערך אלה אינן, כפי שמגדיר אותן כותבן בעצמו, אלא חומר לסיפור חייו של גורדון. אור גדול כזה זרח על חיים אלה בנטותם לשקוע, שהבליע כמעט את כל מה שקדם להם, והרי בחיים כאלה חשובים לנו ימי הצמיחה, רגעי ההתגלות שאין נהדר מהם.
תקופה זו, ימי המעבר, ימי ההתהווּת שלו, היא בלי ספק אחת הדרמטיות ביותר בחייו. מן המעט, שנודע לנו על אודותיה, איננו יכולים עוד לצרף תמונה שלימה, ולעמוד על כל מה שהתחולל בלב האדם, שהוצג יום אחד, סמוך לשנת החמישים בחייו, לפני חלל־עולם עוטה ערפל – בלי עתיד, בלי המשך, בלי אחיזה. אבל גם לפי סיפוריהם של אלה, שהיו קרובים לו בימי המשבר ההם, אנו רואים את התהום שנפתחה פתאום לפניו אותה שעה. זה האדם שביקש כל ימיו במה להיאחז, במה לתקן את חייו – שקרא, למד, חינך, הכשיר, ורבים היו מבין הצעירים לא רק בסביבתו, כי אם גם בריחוק מקום שבאו אליו, שביקשו משענת בו, גם בטרם היה מה שהיה – ראה פתאום את העולם בעירומו והיה הכרח למצוא אחיזה בפועל, לתקן את החיים לא במחשבה, כי אם במעשה.
כאמור, לא היה מאלה, שמבקשים דרך רק לעצמם, כי אם היה, כמי שנולד להיות מחנך, מאלה שהם משמשים משען לאחרים והוא גם משען לעצמם. הוא לא היה גם בהוויתו הראשונה טירון למחשבה, וידע מה אלוהיו דורש ממנו. אכן עם כל זה היה רוב ימי חייו כמי שמהלך בערפל, כמי שמצפה לפלא שיתרחש. חיים אלה, חייו של גזבר בעסקי בארון שהיה קרוב לו קרבת משפחה, מוקף חבר פקידים גבוהים וקטנים, שאופק חייהם והשגותיהם היה צר ושהם היו מכבדים אותו, כתלמיד חכם וּכמשכיל, בה במידה שהיה נוח להם, למעט את דמותו ולראות בו בטלן, לא יצלח – חיים אלה היו בדרך כלל מעוטי־נחת, מעוטי שמחה; ואולם הוא, שצמא לשמחה, שלא סבל את הריקוּת, לא השלים עם הוויה דלה ומצומצמת זו וביקש כל ימי התהלכו בכפרים וּבעיירות הנידחות למלאות חלל ריק זה: להעמיד תלמידים, ליצור חוגים מלוכדים לשם השכלה, לשם עבודה ציונית – אפילו לשם שירה בציבור, וכל זה – כדי להרבות בשמחה, כדי שלא תהא הריקוּת מורגשת. היה איפוא, גם קודם כוח מושך. אנשים, כא. קורלניק ועוד, היו באים מאומן אליו, כדי להתעשת בקרבתו. אין זאת כי אם הורגש גם אז בו כוח מוסרי, משהו שיש עליו להישען.
ברם, כל קסם אישיותו, כל כוח השפעתו, שהיו לברכה לסביבתו הקרובה, לא היו אלא סימן למה שהוא עלול להיות. כל זה לא יצא מכלל הכשרה והתכשרות לחיים, בעוד שהחיים עצמם היו ניגרים בינתיים לכל עבר, בלי אפיקים מכנסים, בלי נקודת תכלית מאירה. שנים אחר שנים עברו במוהילנא, בכפר בודד זה שעשה בו את רוב ימי נעוריו, ואחר כך בחאשצ’יבטה, עיירה פודולית נידחת זו שאפשר היה להיחנק בה לולא האפרים הירוקים שהשתרעו מעבר לנהר בוג ההומה במורדותיו בין טחנת מים אחת לחברתה. הימים עברו בעבודה מיכנית, ללא ענין, ללא גידול, ורק הערבים והלילות ניתנו לקריאה, ללימוד. צמאונו לדעת לא פסק עד יומו האחרון. כספוֹג ספג את הקדמונים, את החדשים. משהו זרעה בו, בלי ספק, הסיפרות הרוסית הגדולה, זו שתבעה גדולות, שהכשירה לגדולות, שראתה את המשכיל כבעל חוב לרבים, שבלי תיקונם אין תקנה גם לו. כל ימיו התכשר לשליחות שיעשה, והקטנוֹת שעשה לא היו אלא תחליפים, חניות לשעה, – בשליחותו טרם הכיר. כך יצא רוב יומו, ונטל חייו הקל, נטל הקטנות, התחיל מכביד עליו. השמחה נתמעטה בלבו, בסביבתו. וּכשנעקר יום אחד ממקומו ועבודתו התפלה נפסקה גם היא, עמד לפני החיים בפעם הראשונה אובד עצות. מה יעשה? לאן ילך? לארץ ישראל או לאמריקה? והוא טרם ידע מה יהיה תפקידו גם פה, גם שם.
ואף על פי כן היתה שעת מבוכה זו השעה הגדולה בחייו. התערטלות פתאום זו, שהטילה עליו אימה, הטילה עליו גם חובת מחשבה, כי ריכזה את פיזורי רוחו, כינסה מרץ פנימי זה שעוד מעט והיה יוצא לבטלה בשממה זו שאפפתהו. אותה שעה נתרחש הנס. האינטליגנט המפונק, שנגרר בעצלתים אחרי הרוחות הקלות, הורעש על סף שנת החמישים מקפאון הוויתו. וּבעוד כפשע בינו וּבין אבדנו, שבר את הקליפה ורגליו עמדו במרחב.
נס זה שנתרחש ליחיד, היה נס גם לרבים, ציין מיפנה גדול בחיי האומה כולה. בהתחדשות זו שהוכשר לה בשעה מאוחרת כזו בחיים אדם שלא ניסה עד כה לצאת מחוגו, להילחם על גורלו, היה נס כפול. אמנם משהו היה באוירה השקט של אותה שעה, שהדריך את מנוחתם של יחידי הדור. ויום אחד נעקרו ממקומם והלכו לאשר קרא להם בקול לבבם. אך בלהט ההכרה, שהכה בבת אחת על לבו של בן החמישים בכוח אדיר כזה היה משום גורל הנבחר, זה שנקרא להיות סמל וּמופת לעמו, – לחזק רפים וכושלים בגבורת נפשו, בשמחת קרבנו.
לא דור אחד, כי אם כמה דורות התכשרו למיפנה חיים זה. כל איש חזון שקם לאומה בדורות האחרונים, קרא לצאת ‘מתוך ההפיכה’. אבל את לב איש לא האיר רעיון המהפכה הגמורה בחיי האומה כאשר האיר את לב גורדון בקדשו את עצמו ואת הדור לסבל העמל וּלאושר העמל. איש לא ראה את האומה כולה מחודשת, את העולם כולו מחודש בקדושת העבודה כמוהו. רבים היו נביאי העבודה שקמו לאנושות בכל הדורות, אבל איש לא יצק עליה הוד נפש כמוהו. לרבים וכן גדולים, גדולים בשירה וּגדולים במידות, היה ברעיון זה משהו מצמצם את ההוויה, ויתור על יתרון שהוא בגדר חטא. גם לרוּסוֹ, גם לטולסטוי, נביא הטבע ונביא העמל, היה זה במידה גדולה בריחה מן הרוח. בצורתו זו היה זה רעיון זר לישראל, זר לכל המסורת היהודית, אשר ראתה את העולם מדולדל בלי משגב התורה, בלי מרחב המחשבה. גורדון ראה את הטבע, ראה את הדרך לעמל כדרך להאדרת הרוח. מבחינה זו היה אחד ממחנכי האומה הגדולים, אולי הגדול במחנכיה, שמצא את סוג זיווּג הקדוּשה והחיים: שקדוּשת העמל לא היתה לו דרך אל הפרישוּת, כי אם כליל החיים. השלמת החיים, ראש מתנותיה.
איש לא ידע כמוהו לחשוף את מה שמוסיף העמל למיצוי החן של הטבע, לעושר האדם, למכמני החיים. לא היה איש שראה בעמל מקור כל יתרון, כל שחרור מקטנות, כל התכשרות לגדולות כמוהו. עמל האדם לא היה לו צו מוסרי ראשון בלבד, כי אם גם תנאי ראשון לשמחה, ליצירה, למלוא חיים.
*
כאמור, אין לנו עוד כל החומר הדרוש, כדי לברר את רגע ההתגלות בחיי גורדון, שעה שפיזר בתנופת רוח אמיצה את כל צללי חייו הקודמים וראה את העולם כולו באור רעיונו הגואל. ניתן לשער, שימי הנסיון הקשים ביותר בחייו עברו עליו בשבתו באובודובקה, חנייתו האחרונה בגולה, כשהיה בטל מעבודה ולא ידע לאן יפנה, כשמתו עליו אביו ואמו, במשך זמן קצר, וּמשפחת אשתו התאמצה להעבירו על מחשבתו לעלות לארץ ישראל, – כנראה מתוך חשש לפרנסת בני ביתו בזמן העדרו. בימי בטלה ויאוש אלה עשה את חשבון נפשו וחשבון חייו, וראה את עברו בכל שממתו המחרידה. חובתו למשפחתו כיוונה זמן מה את מחשבתו לצד אמריקה, במקום שקיווה למלאות תפקיד מסויים בחינוך. אבל רעיון זה בטל, וּמשהכריע לצד ארץ ישראל, אורו עיניו, אורה נפשו – ידע את הדרך בה ילך עד יומו האחרון. לבו עוד היה כבד ימים רבים. אך הכיר מיד שהיטיב לבחור וכי אלוהים עמו.
האם היה מגע הארץ, קדושת הארץ, שגרמו למהפכה כבירה זו ברוחו, שקבעו מיד קצב גבוה למהלך מחשבתו? אכן היה האדם בעל שיעור קומה בכלל, והשינוי שהתחולל בחייו רק הביא לידי גילוי את עושר נפשו הכמוס. לא רעיון העבודה בלבד – כל מחשבה לבשה גדלות ועומק בתפיסתו. סופר נעשה אמנם בסוף ימיו, ועטו, מפני מיעוט אימון, התנהל לפעמים בכבדות, אבל אדם הוגה דעות, בעל אחדות פנימית וּבעל משמעת גדולה ברוח היה, לפי כל סימניו, גם קודם. לפי חיטוב המחשבה ודקוּת התפיסה של מכתבו הראשון מארץ ישראל, שנכתב סמוך לעליתו, ניתן להכיר את אציל הרוח ואפילו את עוז הביטוי כשהוא בא לספר על רגעים גדולים בחייו הפנימיים. כמה פשטות והרגשת טבע בשורות המתארות את פעולת הים עליו בהפליגו לארץ! זה ‘הים הגלוי, שעורר בו חדווה שכמוה לא הרגיש מעודו’, ש’הכריח אותו לשכוח כל מה שיש בו מן היחסיוּת המחניקה' – שהשפיע עליו במרחבו האין־סופי טהרה גדולה, שהבליטה ביותר אחריה את נוולותה של יפו, ‘העיר האזיאטית’, שהיתה לו הפרוזדור הצר אל המולדת! יש לקרוא את כל הקטע הזה, כדי להכיר שהיה האדם בעל חושים עזים ליפי העולם, בה במידה שהיה בעל עינים פקוחות, בוחנות, שלא נפתו ליופי חיצוני, אם תוכו לא היה כברוֹ.
אנו נוכחים שוב, שאישיות גדולה באמת חורגת תמיד מן התחומים, שקבענו לה. מי שקרא בהתלהבות כזו לטבע, להתחדשות, לשחרור האדם מכל כובד זר, מכל נימוסים זרים – לא היה איש המוסר בלבד, כי אם קודם כל אדם רב צמאון ליופי, רב הבחנה ביופי. לפי אותו מכתב, שבו מרומזים כבר בעצם עיקרי מחשבתו, אתה רואה את הפובליציסטן, שגדלותו בזה שאינו פובליציסטן בלבד, פרשן המציאות בלבד, כי אם גם נושא בלבו מציאות חדשה כנגד זו שבא לעקור. לפי שיחותינו הפרטיות עמו יכולנו להיווכח שמחשבתו תפסה שטחים הרבה יותר רחבים מעניני מוסר וסדרי חברה. מחשבה גדולה מטילה מאליה את אורה בכל מערכת החיים וגילוייהם. דוקא מפני שתביעותיו של גורדון היו גדולות, אבסולוטיות, לא יכול להצטמצם בד' אמות של עיקריו בלבד.
מפליאה אותנו באותו מכתב בעיקר תפיסת הנוף הארצישראלי והגדרתו העמוקה. הוא מלא התפעלות מיפי הטבע, “אך ביופי זה הוא מרגיש איזה חסרון – אולי מפני שהיופי רב מדי”. באופן נפלא הוא משיג את סגולות הנוף, המכבידות על קליטתו: “אינני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכל נראה גם מרחוק בבהירות עזה, הדוקרת את העין, שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילו אינו טבעי אלא מלאכותי. איני רגיל אל חדגונות, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועט לעולם ואל השקט הזה שאיננו מזדעזע לנצח. איני רגיל לדומיה המיוחדת והרצינית הגדולה והצער העולמי, הגדול”… אתה מכיר מיד את מי שבא מן הנוף הצפוני, שהכל בו קרוב, פשוט, אינטימי, והוא נפגע כאן מרוב בליטה, מיתרון הוֹד ורוממות. רק מי שמרגיש את הטבע בכל קורט דמו הוכשר להבדיל בעדינות כזו בין נוף לנוף.
אכן מדהים במכתב זה, שכותבו עדיין רואה את עצמו כ“מהגר”, מכתב שנכתב סמוך לבואו, והוא גילוי התרשמותו הראשונה מן הארץ ומן הישוב – ואף על פי כן אתה מוצא בו כבר את קוי היסוד של דמותו, של תורת חייו. מבחינה זו יש דמיון רב בין מכתב זה ובין מאמרו הראשון של אחד־העם “לא זו הדרך”. עם כל מה שמבדיל ביניהם, היו שניהם מבחינת הזהירות שבביטוי, בעלי מיבנה נפשי אחד. ודאי שגורדון לא השיג מעולם את אמנות הביטוי של אחד העם, אבל כמוהו חתר אל המהות האחת ולא אל החן ואף לא אל החריפות. כמוהו היה בעל מחשבה אחת, שהאירה את בעליה בבת אחת, ואף על פי כן הוכשרה לגידול וחייבה טיפול אין קץ וטיפוח אין קץ, עד שנעשתה תורה שלימה, מקפת חיים וחותכת חיים.
מחשבות כאלה עושות ימים רבים את דרכן במסתרים, ומתגלות פתאום בכוחה של הארה עליונה לאדם, שזכה להיות שליחה של אומה. כזו היתה מחשבתו של גורדון. היא לא היתה פרי התפתחות, כי אם צמחה כפלא, עלתה בבת אחת מתוך מועקת נפש גדולה שקדמה לה, כי על כן יאיר מתוכה אור האדם, שהשליך מעליו בכוח את כל כבלי השווא וראה את העולם בטהרתו הראשונה.
ג
את א. ד. גורדון הכרתי מפי השמועה בטרם נזדמן לי לראותו בארץ. הרבתה לספר עליו רעיתי, שהיתה קרובה לו ונתחנכה כמעט בביתו יחד עם יעל חברתה. כמה פעמים ציינתי את קוי תכונתו על פי סיפורים אלה. הוא היה איש רעים ואיש שיחה. אהב ביחוד להשפיע על הנוער. לחבורת הפקידים של הבארון גינצבורג, שהיה אחד מהם, היה אדם זר ותמוּה. אבל היו מעטים באותה חבורה, שנתחבב עליהם בשל חכמתו ותכונתו האצילית. אהב לשיר ולבדח את הבריות. נחשב בין המשכילים, והיה עם זה אדם עממי. נקל לשער, שחייו לא היו נוחים ביותר באותה עיירה נידחת שעל הבוּג. אבל לאלה, שהיו קרובים לו היה מסור בלב ובנפש. בעלותי ארצה, שמחתי תמיד לראותו, לשוחח עמו, והוא השפיע עלי הרבה בנועם שיחו וגם בחריפות מחשבתו, שתחומיה היו רחבים יותר מן הנושא הקרוב לו ביותר: בעית העבודה.
בבקרי בפעם האחרונה בדגניה, עליתי, כמנהגי תמיד, על קברו. בדרך נכנסתי לשעה קלה ל“בית גורדון”, המצבה ההולמת ביותר את האדם שחי את הטבע – שראה בטבע עומק אין קץ, ביקש בו מיפלט מכל כיעור. פלמוני, מנהל הבית, העביר לפני מקצת מגנזי הבית, וככה נשמתי את קרבתו של גורדון.
לעומת זה נראה לי הקבר עצמו בבדידות המקום עזוב מעט. אמנם האיש לא נשכח גם בעולמנו הרועש. הוא השאיר אחריו יותר מדי אור, והשנים המעטות שחי ועבד וחלם בארץ נחרתו בה לדורות רבים. החיים המופלאים האלה תובעים המשך, ובתוך כל הסבך של חיינו אנו שומעים פעם בפעם את הד קולו הצלול, המזהיר שלא לשכוח את המיפלט היחידי, את מקור ההצלה היחידי. אכן, קולו היה אחר. העבודה היתה חזון נפשו, והוא ראה בה לא אמצעי, כי אם תכלית. אבל חזונו מרחף עד עתה על אנשי העבודה מבני דורו. ואתה מבחין את קולו בכל אלה שקוראים לחדש ברית אמת עם האדמה.
אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עתה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק בכתביו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות ומלהעמיק את מחשבתו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי השפעתו על רעיו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו: להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאַלפים אותנו מכתביו לפעמים לא פחות ממאמריו. את רעיונותיו הרצה באגרותיו באינטימיות, שלא פגמה בתכנן – כאן יגלה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות שלה. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. ואולם באותה אינטימיות, שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כחנייה אחרונה בחייו; והם מלאים חרדה למשפחת “הפועל הצעיר”, שזיקתו אליה היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה השקיע במכתבו הגדול לרחל!
במכתבו לאהרונוביץ ולברנר, שטוענים נגד ה“דמיוֹניות” שבהשקפותיו, הוא כותב: “ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות יוצאת מן הכלל – ויחד עם זה “בדרך נסית”, עד כי במובן זה אפשר לאמר יחד עם המון העם, כי ניגאל וניושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה”נסית" הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרך הממשית. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש, ואז כל הכוחות האקטיביים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה, והדרך לזה הוא רק העבודה פה, ודוקא באופן לא־מעשי. כלומר, דוקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון עמנו הגלותי".
לכאורה יש כאן סתירה. מצד אחד לא ויתר על “העבודה פה”, ש“רק היא הדרך” ומצד אחר – סמך על “דרך נסית”. אבל את דרך העבודה ראה כדרך נס. יש רגע של הרמת רוּח העם, אבל את הרגע הזה יש להכין – לחתור אליו באותה התאמצות גדולה, שרק בה תלויה ישועתנו. מה שנראה כדמיון אינו אלא אותה התרכזות, שאותה תבע אחד־העם.
במכתביו השלים את תורתו. הוא ראה בעבודה יותר משראו בה אחרים. כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה דלה, מצומצמת. לא הסתפק ב“קליפה” בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלאות כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה.
אמנם המכוון לא היה אלא העבודה ממש – לא סמל וּמשל; אבל התמכרות העובד מעלה את המשמעות עד כדי סמל – עד כדי יצירה נושאת חדווה. על ידי עבודה כזו העולם מתחדש, מתגלה השפע הגנוז. החיים עצמם מתעמקים והולכים, מתמלאים שירה זו, שלא תצוייר בלא מגע עם עצם הדברים כנתינתם מן הטבע. גם הפרט, גם האומה, אינם משיגים את עצמם מלוא ההשגה בלא מגע זה.
ועם זה לא נתכוון להכשרה הקודמת להגשמה כאחד־העם. כאן נרמזה ההגשמה כהתרכזות; כאן העבודה עצמה היא ההכנה לרגע הגדול – המציאות הגדולה, אפשר לומר, שהוא מתחיל במקום שאחד־העם גמר. אף הוא לא האמין במהפכה, אבל הרצון הגדול, ההתאמצות הגדולה הם הם המהפכה.
כך כרך מעשה ודמיון יחד, מסורת ומהפכה יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא אמנם דרך נס ובכל זאת היא הטבעית ביותר, הקרובה ביותר. על נסים בלבד לא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה לנס ראה את “העבודה פה”. בזה נבדל מאלה שהלכו עמו. הפסיעה הקטנה הפכה אצלו לפסיעה גדולה. בזה דמה לאלה שבאו אחריו.
גם הוא לא וויתר על תרבות, על עבודת הרוח. היה זה קרבן גדול יותר מדי לוותר עליה. ולא האמין בדור, שאין בו ריח תורה. אבל שאף לא לתרבות שאולה, ל“כלים שאולים”, כי אם לתרבות ישראל, לעממיות יהודית, לצביון יהודי – לעצמאות שלא נמחקה צורתה. חפץ גם ברעיון הנובע “מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים”. לא משכה אותו “תרבות עירונית” – כל מה שהוא נטול צבע עצמי, אור עצמי, פנימי. היה מן הראשונים, שהתקוממו לתרבות “לבנטית”, שטחית, לקוחה ממקורות זרים.
היה תלמיד־חכם יהודי וקורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ, כאחד־העם, ש“ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו” – בלי טשטוש הצורה והתבטלות. אך משמעה של כל יצירה הוא קודם כל עבודה. “העמדה במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה”.
לדמותו
עשר שנים למותו
א
עשר שנים לאחר לכתו מאתנו דמותו של א"ד גורדון נעשתה בולטת משהיתה. לפנינו עתה לא רק כל משנת חייו, כל ירושתו הרוחנית שבכתב. אנו מרגישים עתה את כל כוח גידולה וכוח השפעתה בחיים, אף אם עדיין תועים אנו בבית־גנזיו, ולא נפל עוד האור על כל מה שהנחילנו אדם מופלא זה.
אכן ברור כיום כבר, שהופעתו של אדם זה בחיינו, מציינת אחד המומנטים היותר נפלאים של התפתחות האומה. לא רק בתורתו, כי אם גם בדמותו בלבד, מרומזת התחלה של תרבות חדשה וחיים חדשים. הוא עקר אותנו בכוח ממקומנו, הזיז אותנו לצד זה, שאליו לא היינו מכוונים כל עיקר. בשנותו את תפיסתנו, הפך את הסדר בכל חיינו, עשה אותנו לאחרים.
הופעתו בינינו היתה מעשה־נס, ובאותה שעה – גם מחויבת־המציאות. ימי־מעבר ואנשי־מעבר מרובים הכשירו את בואו. יל"ג, איש־ההשכלה, הקורא לדעת ולישובו של עולם, ואחד־העם, שהטיף לציון ולתחיית התרבות המקורית – שניהם כאחד היו מוריו ומבשריו. הוא נשא בקרבו את הגעגועים הגדולים על תרבות־רוּח ותרבות־חיים, וידע שלא להפריד ביניהן, כאשר לא ידע הוגה־דעות עברי עד ימיו. בזה היה חידושו, שראה את החומר והרוח לא כניגודים, כי־אם כשורש ופרי. מקוריותו לנו נכללה בזה, שלא נגד הספר, נגד ההיפרטרופיה של הרוח התקומם, כברדיצ’בסקי ותלמידיו, כי־אם נגד דלדול הספר ודלדול הרוח, שאין להם תקנה אלא בחומר… ככה ידע להישאר יהודי, שכל העולם אינו כדאי לו אלא בשביל פרי הרוח שהוא נושא לאדם, ובאותה שעה לקדש את החומר, ולא רק לתבוע, כי אם להיות גם מופת לכוח ההגשמה.
בתורתו, – ועוד יותר בהשפעת חייו, השלים את מעשה ההשכלה וחיבת־ציון – מצא תיקון למחשבות הפוריות שנשארו תלויות באויר. כוחו היה לא רק בזה, שידע למשוך אחריו בדוגמת עצמו, כי אם גם בזה, שבמרכז מחשבתו ודאגתו עמד תמיד האדם – שהוא אשר הטיף לחברה חדשה ולכלכלה חדשה לא נתפס מעולם לשום דוקטרינה: שהאדם קדם אצלו לעם, שהיחיד קדם לחברה; שכל הפרובלימות הלאומיות והחברתיות שהעסיקו אותו לא היו אלא ביטוי לחרדתו לאדם, לנפשו המשוועת לישע. אחד־העם האמין, שבכוחה של תרבות ישראל צרופה לפשט כל עקמומית שבחיינו – שבשובנו אל המעין נוָשע. א"ד גורדון, שהיהדות היתה לו בעיקר כלי חינוך, אמצעי פדגוגי, ביקש להבריא אותה על־ידי מגע עז עם הטבע. ביקש לחדש אותה על־ידי חידוש האדם. הוא קיבל הרבה מתורת אחד־העם. אבל גרס דרך הפוכה מזו של רב (ובזה היה קרוב יותר לברדיצ’בסקי): לא היהדות תחדש את האומה, כי אם היהודי המחודש יחדש גם תורתו עמו, עם דלדול היהודי, ראה, כביאליק, גם את “אלהיו שירד מנכסיו”. ובכיסופיו לגאולת העם, כלל גם את גאולת השכינה עמו. בזה נעשה קרוב לדורנו, שראה, כמונו, התחלת־הגאולה ביחיד, אשר ישוב אל החיים, אשר יוכשר לשוב אליהם. הוא, נזיר־החיים, שלא טעם מהם כמעט, שהסתפק בקב חרוּבין תמיד וקרא את הדור לפשטות אחרונה ולהתפרקות אחרונה – לא היה בעצם אלא מקנא את קנאת החיים, שכאב למראה דלדולם, למיעוט־דמותם, ושכל מאמצי מחשבתו לא היו מכוונים אלה למילויָם ולשיפורם.
בכל האמור והמרוכז בחמשת הכרכים (ואנחנו הן לא דלינו עוד אף את חצי תכנם מהם!) אנו מרגישים חרדה זו לחיים שנבלו להווייה שעמדה מלבלב, לאדם שהוצג ריק מן העושר המזומן לו בעולם. ודאי שה“עושר”, שהוא מכוון לו, אינו שפון ב“משמני הארץ” בלבד, אבל הוא כולל גם את כל מכמני החיים הטובים, כל מה שיד הטבע הנדיבה יכולה להעניק לנו תמיד.
לא היה בזה משום “מוסר־היהדות” ואף לא משום “מוסר” במובנו המקובל בכלל. ואם זה היה מוסר, הרי זה היה מוסר על החיים שאין אנו נהנים מהם. שאנו עוברים על אוצרותיהם היקרים ואיננו מחסרים מהם אפילו “ככלב המלקק מן הים”. אם דרש לבלום את הפרט, את ה“אני” המתבּדל, לא נתכוון בזה אלא לאותה אניוּת מצמצמת, הסוגרת את שערי העולם בעדנו בשעה שאנו אומרים להיסגר עם עשרנו המדומה, ובאמת אין אנו נשארים בפינתנו המסוגרת אלא עם ענינו הרב.
תורת־מוסר זו אינה מתכוונת כל עיקר להעשיר את העולם על חשבון היחיד כי אם לספח את הנגררים מאחרי העולם ככלי אין חפץ בו. להצילם מעצמם, להוציאם מן המיצר שבעצמם ולהכניסם אל עיגול החדווה שבעולם. חדוות עולם זו – הוא האמין בה, קרא אליה, העלה אותה מתוך דמו באותם הניגונים והריקודים רבי־ההתלהבות שהוא, התשוש ושבע־הימים, הדליק בהם את אש נשמתו הצמאה לחיים ולקדושה כאחד.
כאחד־העם שהיה קנאי לתורה שלא תשתכח מישראל, היה הוא קנאי לחיים שלא יפנה זיום, שלא יאבד טעמם. לא נתכוון בעצם אלא להרבות את עתרת החיים, להגדיל את נכסיהם. גם העבודה לא היתה לו, כמו שהיתה לטולסטוי, רק מילוי חובה כלפי העולם, כי אם בעיקר – מקור עושר חדש, מפתח לגנזי חיים נסתרים. בעבודה האמין לבטל את המחיצה האחרונה שבינינו ובין הטבע, שבינינו ובין האלהים. האמין שרק לפני מי שבא בסוד העבודה, בא בסוד הטבע – שרק מי שהוא משתתף במלאכת האדם ובצרכי האדם, נעשה חלק בלתי נפרד מהם, שאין ליתמות העולם עוד שליטה עליו.
העבודה היתה לו יסוד מגביר, מעשיר, זה שפותח לפנינו את כל השערים הנעוּלים, שמכניס אותנו לפני ולפנים. בלי עבודה אנו נשארים תמיד מבחוץ. העבודה נותנת פתרון לכל – היא בעצמה הפתרון. היא משחררת מפתרון. בקשת הפתרון מתחילה רק בשעה שאנו פוסקים ממנה.
ברם הוא ביקש תמיד פתרון. פתרון לגורל העם ולנפש האדם הסתומה. עד רגעו האחרון הקשיב לנפשו, דפק על שעריה. נפש האדם – בה האמין: בה ראה חזות הכל. האמין בכוחה לקבל תיקון, להשתנות, להתעלות – האמין ביפיה, הגנוז מעצמה. כל עבודת חייו היתה מכוונת להכשרת נפש האדם. לגילוי יופי גנוז זה, שישנו תמיד ושיש רק להסיר את אבק הנצח מעליו, להתנער מאבק זה ולהתחדש תמיד – להתחדש רגע־רגע ויום־יום.
ב
ככל שאנו מתעמקים יותר בתורתו, אנו נוכחים יותר, עד כמה היא, בכל הפרישוּת המדומה שבקרבה, כולה תורה של ריניסנס – הרגשת איתנים וצמאון אין קץ להתחדשות האדם ולמלֵאות החיים. מתחת כל קליפת הקרח של תורת־מוסר קפדנית זו מפכפכים מעינות־חיים אדירים, העולים ומציפים את כל עירום האדמה חדוות־אדם חמה.
בגלוי חתר גורדון אל העירום המשחרר, אל הפשטות הקיצונית, וישמח לברכת העוני כלאות חסד. באלמנטריות זו אמר לרפא אותנו מגרויי יצר חולנים, לפשט את כל מה שעיקמו עלינו דורות נטולי־טבע, לקויי־שממון, אשר אררם אלהים. אבל בסתר לבו לא וויתר על עושר ההווייה. בסתר המה לבו מרעבון לחיים, מרעבון לתפארת. ולא היה משום שניות בכל זה. מבחוץ נכסף באמת אל צבע־הנזירות הלבן, השקוף כולו – הוא צבע־הריזיגנציה. ודאי, שכל זה הוטל בו לאחר יאוש, לאחר שהעולם נתגלה לפניו בכל חרפת עניו. אותה שעה בחלה נפשו לכל ימי חייו בכל קישוטי־ההווייה, בכל מה שחוצץ בינינו ובין אלהים חיים. נפשו כלתה לתפילה, ולא ליופי (“עיון תפילה ולא עיון־אמנות” – פסק את פסוקו ככל החוזרים בתשובה). אכן זה לא היה וויתורו של טולסטוי, שחפץ לענות את נפשו, להענש בעד פשעי אבותיו שנהנו מן הגזל, שבזבזו אוצרות חיים לא להם. רעבונו לפשטות ינק לא מרצון לצמצום החיים, כי אם להיפך – מחפצו להחזיר כפל־כפלים את מה שניטל מדורות גזולי־יופי. הוא וויתר על לא־חיים, כדי לזכות בחיים מלאים יותר, נהדרים יותר. הוא לא התפרק, כאותו אציל רוסי, מעדי החיים אשר הכביד על נפשו כחטא, כדי להיות דומה בכל לכפרי אשר נוצל ע"י אבותיו ואבות אבותיו, כי אם הריק את הקנקן ממשקה תפל שפג טעמו, כדי למלאותו תמצית הווייה נקיה יותר, יקרה יותר. וויתר על הפסולת, כדי לזכות בזהב הטהור.
לא. הוא לא היה לא נזיר ולא חוזר בתשובה כל עיקר, כי אם להיפך, שב בכל לבו הלוהט אל החיים שנעזבו מאחיו. גם אל הטבע שב לא כנמלט מן האדם שקלקל, כי אם בלויתו של זה – בלעדיו לא האמין בגאולה. בתורת־טבע זו יש בלי ספק הרבה משל טולסטוי, הרבה משל רוּסוֹ (“לא רק את עופות הזמרה מושיבים בני־אדם בכלוב, כי אם גם את הטבע”), אבל הטבע, כפי שהוא השיג אותו, היה אחר. זה לא היה היסוד המשלים, המרגיע, המטיל תרדמה על רוח האדם ומחזירו למצב של ילדות. השיבה אל הטבע היתה לו שיבת האדם אל העין – אל מקור ההכרה וההשגה העליונה; הטבע, כהעבודה, לא היה לו גם כן – בלתי אם פרוזדור אל היכל ההכרה שנפגמה במידה שהתרחקנו מן המעין. צמא היה אל הטבע המבריא, המקומם, כדי שיוכשר במחיצתה לאין־סוף של ממשלת־הרוח, של “ההשגה האנושית”. מה שהציק לו בסתר נפשו היה צמצום ההווייה על ידי צמצום ההשגה. בניגוד לרבותיו, שיראו את שלטון הרוח ונמלטו מן “התרבות שקלקול עמה”, היתה כל תורת חייו מכוּונת רק לחיזוקה של זו, להרחבתה ולהעמקתה. בהרחבה זו ראה את סוד האושר של האדם העתיד לבוא, סוד שלטונו על עצמו, סוד שיחרורו מן המועקה של ספירות ההווייה התחתיות, המושכות אותנו למטה.
ג
בכל אופן תפיסתו ובאופן ביטויו היה משהו יהודי־טרגי, שלא נרפא ממנו לעולם – התלבטות־תמיד זו וערגת־תמיד זו לניב, למלה הקולעת, ההולמת, אשר תפרש בבת־אחת ואשר תאיר בבת־אחת את המבוך הנצחי – ביחד עם ההכרה שניב גואל כזה אין בלשון החיים ושנגזר עלינו לגלגל כל הימים רק ברמזים, בסורוגטים, בהסברת־עולם את מה שלא ניתן להיות מוסבר לעולם.
נשימה כבדה זו שאינה פוסקת בכתביו מעידה על עמל־רוח איום, על התאמצות־רוח לא־אנושית לשבור את אֵלֶם העולם, להדליק את ניב המחשבה כמנורה מבהיקה על העולם. מתוך חבלי־רוח אלה הוצקו אותן הפסקות הקצרות, הביטויים הבודדים שבכתביו, הנדלקים פתאום, כיאורי־אחוּ קטנים, שבהם מצאה מזמן לזמן את תיקונה רוחו השחה תחת סבל מחשבתה.
כל ימיו חתר בלי הפסק, סרק את עצמו במסרקות ברזל, בחפצו להביע את הגיגי רוחו לדור. בעינויי־מחשבה אלה התבטאה כל רוחו המוסרית, זו שלא הסתפקה מעולם בנאמר לחצאין ולמקוטעין, שתבעה מעצמה ומאלוהים מענה ברור, שלם, – מענה שאין עוררין עליו ואין בודקין אחריו.
*
הוא לא שקט על תורתו, לא התבצר בה; כי אם חרג ממסגרתה ושב אליה בכל פעם באמונה מחודשת ובספיקות מחודשים. היה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל במעדר. כזה אני מצייר אותו לעצמי תמיד – בתפילין של ראש ושל יד מאומצות כאחד…
משהו היה מטרידו תמיד, היה מציק לו וּמכריחו לשוב להערכת מחשבתו, לשוב ולפקוד את מעינות מחשבתו. הוא היה שב וּמסבירה קודם כל לעצמו, עמל בביטויה ושוקד על צורתה. הוא לא היה מֵקֵל גם בזה כל־עיקר. כל ימיו היה מיצר ודואג, שמא ‘יסבול התוכן על ידי הצורה’, כל ימיו היה מגיה את עצמו, מסדר את משנתו מחדש וּמקוה, ש’אולי יעלה עוד בידו להגיד את הדברים בצורה יותר רצויה'. על חבלי־ביטוי אלו יעיד ריבוי הנוסחאות של דבריו, שנמצאו לאחר מותו בתיקו. הוא היה נאחז במחשבתו בכל יצר־האמת שהיה עושה שמות בו, היה צולל לתוך תהומו וזועק מתוך כליון־לב לשלימות, לבהירות, להיקף שלם. הוא לא הסתפק ברמזים ובראשי־פסקים. מתאווה היה לחרות את תורת חייו בכתב לוהט, באותיות של אש מאירות על לב הדור.
הוא שלא ניחן בכשרון הביטוי, כאחד־העם, היה עוד יותר חושש, שמא יעשו את תורתו פלסתר. ורק שאחד־העם היה מתיירא, שמא יזייפוּה אחרים, ואד"ג היה חושש לעצמו, היה הופך והופך בדבריו, בשאפו להבקיע סוף־סוף אל חומתו, להשתלט על מחשבתו – זו שראה אותה בחזון ושלא תמיד עצר כוח להשיגה בביטויו.
הוא הכיר, שרעיונו מכיל יותר מכפי שהוא מבוטא, מכפי שהוא מושג גם ע"י הקרובים. על כן היה משתמש בכל אמצעי ההסבר והיה עובר תמיד מן המופשט אל המוחש וּמן המוחש אל המופשט – שניהם כאחד נראו לו בלתי הולמים, בלתי מספיקים. והוא, שהטיף לתורת חיים, לניב האדם הפשוט ושנשבע לטבע ושנא את ‘קורי העכביש של המיטפיסיקה’, היה אנוס לארוג לבוש למחשבתו גם מהם – היה נאחז בכל אמצעי הדיאלקטיקה הדקים, וּבלבד שיתן מרחב וּמלֵאוּת של ביטוי לדעותיו.
הרצון לפשטות מצד אחד, וההכרה ‘שאין הדבר פשוט כל כך’, מצד שני, היו מחזירים אותו תמיד אל הדברים שכבר נאמרו. נדנוד־תמיד זה בין המושכל הראשון, המובן מאליו, והמחוּור מאליו וּבין ספירות ההגיון העליונות, המיטפיסיות, שאליהן חתר, מטיל צללים כבדים על אותם המאמרים (רובם נדפסו לאחר מותו) שבהם אמר לחתום את חזונו, ליצוק יציקה אחרונה את מחשבת חייו. במידה שלא היסס באמתת רעיונו בבואו להגשימו בחיים, היה מלא פקפוקים כששלח אותו אל העולם באמצעות הכתב. למן מכתבו הראשון לעורכי ‘הפועל הצעיר’1 ועד דברי צוואתו האחרונים, אין חששותיו לגבי דבריו שבכתב פוסקים, ‘אם עלה בידו לאמרם, לפחות בקירוב כמו שצריך’. והוא הרי לא יכול שאת כל מה שנאמר, כמו כל מה שנעשה, ‘בקירוּב’.
*
עשר שנים למותו. עשר שנות מבוכה וחרדה. מעטים הם ערכי־הרוח שלא נפסלו בתקופה קצרת־ימים זו. מעט מאוד מזה שהיה משען חיינו החזיק מעמד, לא נעקר ממקומו ונשתמר בתומו. ההתרוקנות והיאוש – שניהם כאחד באו עלינו, וקשה לדעת, מי קודם למי, מי גרם למי. רוחות לא טובות אלו, שארבו לנו מאז, הולכות וסוחפות לעינינו את תלמי חיינו מזה וּמזה, ואנו עומדים קצרי־יד לפני התהום, שנפתחה לפנינו שוב, כאשר לא נפתחה זה ימים רבים.
בשעת מבוכה זו אנו פושטים רגע את בגדי־החול וּמתרפקים על זכרו של זה, שחרד כל ימיו את חרדת ההתרוקנות של הדור. כמה טוב, שהוא לא נשכח מן הלב, שהוא עוד בקרבנו! כמה טוב לדעת שבמשך עשר השנים האלה התלבלבה מחשבתו המבריאה ותמלא את עולמנו כל־כך! כמה אושר שופע עוד זכרו בלבד על כל מי שחסה בצלו, שזכה לעמוד במחיצתו! השפע שהשאיר אחריו אינו פוסק, וזיו תורתו, כזיו חייו, עוד עומד ברעננותו עד היום. בקראנו את דבריו, אנו מאמינים לראותו שוב כשהוא מהלך על ידינו בשקט פעמיו, אנו מאמינים לשמוע את קולו – קול אבהי זה, שירד כנטל על נפש הדור, שקסם לו וּמשכהו אחריו בקדושת־המעשה וּבקדושת־הדממה.
הרגשת־אושר היא בערפלי ימינו לחשוב, כי הוא נשאר לנו לפליטה וכי בשעות של מבוכה אלה רוחו עוד סוככת עלינו. כל עוד אנו נאמנים לו, לרעיונו, לצוואת־חייו הגדולה, עוד גורלנו בידנו וכל תבוסה מבחוץ לא תוכל לנו.
א. ד. גורדון באגרותיו
א
את תורתו של א"ד גורדון הכיר הדור מתוך הדברים שפירסם לרבים. כאחד־העם, שדמה לו בכמה סגולות שבנפש, היה חוזר על עיקרי רעיונו, מנסח וחוזר וּמנסח אותו, ותוך כדי ניסוח מעמיק וּמרחיב את מחשבתו, שנסתעפה מתוך נקודת־יסוד אחת עד כדי השקפת־עולם מקפת. עם כל מגע ברעיון חייו, התיז ניצוצות נוספים והאיר שטחים נוספים. רעיון העבודה, כיסוד היסודות, נסך עליו פעם בפעם שכרון חדש, תבע כל פעם ‘הארה חדשה’, ולא האמין, כי גם הקרובים לו מיצו אותו עד הסוף. בכל מגע עם חבריו, בכל פגישה וּבכל שיחה הוסיף לבאר, להאיר את תורתו, ולא ראה אותה מעולם מוסברת וּמושלמת כל צרכה. היה עמל במחשבה לא פחות משעמל במעדר. ואין ספק, שבקווי היסוד שלה נעשתה תורתו זה כבר קניין הרבים.
אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עומקה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק במאמריו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות, מלגלות את לבטי נפשו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי כוח השפעתו על חבריו הקרובים לו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קוו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו, להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאלפים מכתביו לפעמים אפילו יותר ממאמריו. בדברים שנועדו לפרסום היתה עליו ‘אימתא דציבורא’; באיגרותיו הגיע לידי אינטימיות שאין דומה לה. כאן גילה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות מיוחדת. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. באותו גילוי־לב שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ, למנוח, ליעל, מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כמשפחתו, כחניה אחרונה בחייו. אף זיקתו אל חבריו, לחבורת ‘הפועל הצעיר’, היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה גילה במכתבו הגדול לרחל, באיגרת־הפולמוס לברנר, במכתביו לחיותה בוסל!
המכתבים, שכתב לאנשים קרובים, מגלים את גורדון האדם אחרת משמגלים מאמריו. היו אלה שיחות שהנפש הרגישה את עצמה בת־חורין והשיגה לא רק את האחרים כי אם גם את עצמה השגה טבעית מלאה, בלא כל מחיצה. במכתבו אל המשוררת רחל, הגדיר בעצמו את כתיבת המכתבים כמדרגה גדולה; במכתב זה, המצוין במינו, הגיע בכלל לידי גילוי נפשי גדול, והוא מעמיד אותנו על יחסו אל האנשים ואל העולם ביתר עומק משהגיע במכתבים אחרים. כאן ניכר גם משבר גדול שהגיע למלוא ביטויו:
‘היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי, כשהיא לעצמה, מעין חג. חייתי במכתבים, כמו בטבע. כשהיו יסורים באים עלי – והם אצלי אורחים תדירים – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחידי כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב לאחד מידידי’.
המכתב היה לו דרך הביטוי הטבעי ביותר. ולא לחינם הוא משווה את כתיבת המכתב לטיול בטבע. כל שהאדם היה קרוב לו יותר, היה מרגיש את עצמו נטול מעצורים יותר בהבעתו, שהרי תמיד היה סובל בכתיבה חבלי ביטוי, פחד שמא לא יבינו לו, שמא יסלפו את מחשבתו. רק במכתביו לאנשים הקרובים לו היתה מחשבתו נובעת כטבע, ואמנם במכתבים אלה הגיע לידי עומק וּפשטות כאחד, – המזכירים לפעמים את מכתבי טולסטוי. לידי כוח הסברה כזה לא הגיע במאמריו אלא לעתים רחוקות. הוא כתב אותם מתוך התרכזות שבנפש וּכדברי יצירה היו משחררים אותו מן הדכאון שבספיקות – באחרים וגם בעצמו: ‘הם היו מביאים לו את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל’.
והנה הגיעה הבדידות הגדולה שגם המכתבים אינם נושאים עוד מרגוע ללב. ‘עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע… אולי זה רק חולשה עוברת. בכל אופן גרמו לזה הרבה היחסים שביני לבין האדם. אני הולך ונסגר יותר ויותר בתוך עצמי’. הוא לא דרש הרבה, הוא בכלל לא דרש דבר לעצמו. אבל ‘יותר מדי אני מבקש את האדם. את הנפש’. דרש ‘לב דופק, נפש חיה’. ‘אני הייתי חפץ – הוא מעמיק את כוונתו: – כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם’.
מה שדרש מבני האדם – ‘כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע’, דרש גם מעצמו. ‘והדבר היותר קשה הוא, שאיננו מוצא לו רק באחרים כי אם גם בעצמו’. רק מיפלט אחד לו: הטבע. ‘רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וּכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי’.
שיחת־מכתב עם אדם קרוב היתה לו מעין קירבה אל הטבע. במקום מאמרים לרבים היה מעדיף לכתוב מכתבים ליחידים. אבל באין נפש יחידה ‘בעל־כרחי, מתוך כאב לב וּמתוך נפש פצועה, אני מבקש לי מיפלט בתוך הטבע, בתוך דברים לרבים, בתוך עצמי’. ורק בזה הוא מתנחם, כי ‘בדברוֹ לרבים הוא מדבר באמת גם לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים, אלא ששם אין הרבים רואים אותו והוא אינו רואה אותם’…
ככה הוא מתלבט בבדידותו, וּבכל זאת הוא כותב את המכתבים, שיש בהם מעין חשבון הנפש לאלה שלבם פתוח לפניו. ‘אין לך דבר’ – הוא כותב לרחל, בקבלו מכתב ממנה, אשר בו פירפרה נפשה החיה – ‘אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את יסוּרי נפשי, כמו התגלות לב סובל יסורים. כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי’.
מכתבי גורדון הם פרשה גדולה בחיי נפשו. דווקא במכתביו חי את מלוא חייו, שאף להביע את עצמו עד הסוף. כל כמה שנתייאש מן האדם, הוא גם האמין בו, ביקש משען בו. ‘איזו נשמה נתן בי אלוהים – הוא ממשיך במכתבו לרחל – שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם – נמשכת ונכווית או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש. אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת – ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא’. זאת היתה הבחנתו הגדולה בנפש האדם. דווקא משום שקירבת אדם נאמנה היתה יקרה לו כל כך, לא השלים עם אבק שקר. שהרי לא ביקש באדם אלא את האמת הגמורה. קוו זה של בקשת האדם מבליט ביותר את גורדון. הוא ביקש בכול משהו שלם, נאמן. הוא מאמין כי ‘אלוהים עושה את האדם ישר’. בטוח הוא, כי את האדם פוגמת רק התרחקותו מן הטבע. כמה עומק השקיע במלה זו. טבע הוא אמת, טבע הוא טוהר. פעמים נרמז בטבע יוצר הטבע. והוא גם את היצירה עצמה השיג קודם כל כאמת, כהתגברות על חולשת הנפש.
במכתבו זה לרחל הוא נוגע בשאלה, שרמזה עליה הכותבת, שהיתה עדיין בחינת מתחלת כמשוררת, והיתה מתלבטת גם בעניין הלשון העברית. היא נתחנכה על הלשון הרוסית, וכתבה רוסית, גם תירגמה הרבה מעברית לרוּסית. במידת האמת שחוננה בה היא קובלת במכתבה על ‘חוסר מקוריות’. וגורדון שדרש מן היוצר קודם כל אמת, וּבאמת כלל את המקוריות האמיתית, כותב לה: ‘עד כמה שהספקתי להכיר אותך, אינני יכול להסכים למכתבך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי. אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים דבר ממה שאין בו תוכן’.
כל כמה שגם במכתביו העסיק אותו קודם כל רעיון חייו, שאליו חזר תמיד ועליו הרצה בהתלהבות שלא פגה – הצד המלבב ביותר שבמכתבים אלה הוא בנעימה האישית שבהם, בזה שלא הסיח דעתו מן האדם – שהאדם בחייו הפרטיים עמד תמיד במרכז התעניינותו.
ב
איש רעים היה מטבעו, ושם, באחוזת הבארון גינצבורג, בעיירה בקטנה על הבוּג, בה שימש ימים רבים כאחד הפקידים ביערים או בבתי־חרושת לסוכר, היה חביב על הבריות. אהב את השיחה המאלפת, אהב את הזמרה בחבורה, אהב להשפיע במיוחד על הנוער. גם כאן אהב ‘יהודים בלי פירושים’. ‘לא לדבר מעל איזו במה, כי אם לשוחח עם איזו כנופיה של יהודים’, הוא החשיב את הפגישות עם כל מיני יהודים – שמח על מגע בלתי אמצעי עמהם. אהב לדבר עמהם על מה שקרוב ללבבו. לאחר שיחת חברים על דברים העומדים ברומה של המחשבה, הוא מצטרף ברצון לריקוד, לניגון. לחיות פירושו להתלכד. לא לעמוד מרחוק. סבור היה, שהדרך הנכונה ביותר להשפיע היא המגע הטבעי עם האנשים ואגב שיחה אישית להביא בלבם את מיטב מחשבותיו על ערכי החיים ועל חובות החיים.
מה גרם לאכזבות? לאותה הרגשה קשה של בדידות, שעליה רמז במכתבו לרחל וּבכמה מקומות אחרים שבספר המכתבים? הוא לא פעל בשום פנים בתוך חלל ריק. מראשית פעולתו בארץ היה הכוח המושך ביותר בין אנשי העבודה. דמותו הנאצלת שימשה סמל לאנשי העליה השניה. משהו אגדי חופף עליו. דמותו קרנה לדור באור פלאי, ואנשים כברנר ושמעוני, בובר וארלוזורוב העריצוהו, שָרוהו, ראו בעצם הופעתו הישג נעלה. הוא עורר השתוממות כ’ראשון לגאולה', כיהודי ראשון שהתגבר על מעצורי דורות והגשים בחיי עצמו את המהפכה שחלה בחיינו.
אבל הוא לא השלה את נפשו. הוא לא הסתפק במועט. בהיותו עם נפשו וּבעשותו את חשבון נפשו, ידע מה מעט הושג לעומת התביעות הגדולות שתבע מעצמו ותבע מאחרים, וקבל ‘על העיקר שאיננו’ – ביקש את האדם שהרחיב את תחומי החיים, שהעלה אותם לספירות הקדוּשה, שלא זרה אותם לרוח. הוא לא צמא לצורה נאה, למחשבה נאה. חפץ הוא שהיופי יוגשם בעצם החיים. אין כוונתו לטפח ‘טיפוס של אדם עליון’, אדם למופת, כי אם אדם חי המכיר את כל המעצורים שבהגשמה וצועד בדרך אל ההגשמה. ‘כך הם החיים – הורה – צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה אין’…
מתוך הכרה טרגית זו דחה בהחלט את כל תחליף, ויהי התחליף הנאה ביותר – בשירה, במחשבה. ‘אני מבקש יופי, יצירה חיונית בעצם החיים וּבעצם האדם, ואם שם אינם, ואם שם אינם יכולים להיות, הרי הם בבלטריסטיקה, באמנות רק מרגיזים אותי’…
‘האדם בעצמו צריך להיות יצירה שלימה’. על ‘יצירה שלימה זו שאיננה’ שהוא קובל. והוא מתנחם בזה, ‘שאולי לא נגמרה יצירתו של האדם’ והוא צריך עוד להתגבר על עצמו עד שיתגלה ב’כיווּן יותר נעלה'.
ברם, יש שהוא מכיר את האימה שבחלל העולם הזה והוא כותב לחברו: ‘לך בדרכך אתה לאור האמת הנוראה’.
האם לא בזה היתה גדלוּתו שהכיר את כל ‘האמת הנוראה’ ואף על פי כן קרא לאור אחר, האמין ש’האדם יתעלה'? האמונה בטוב שהוא בגדר האפשרות, באדם שהוא בגדר האפשרות, לא נכחדה מלבו עד יומו האחרון.
בראש וראשונה תבע מן האדם ראיית עצמו, ביקורת עצמו: לראות את הביצה ולא להרתע מפניה – גם לא לראות את עצמנו מחוצה לה: ‘כל אלה שבאו אל הביצה לא באו אלא מתוך שראו את עצמם נקיים’.
עם כל מה שהיה מקובל ונערץ על חבריו שהיו עמו בדעה אחת, וגם על אלה שפרשו לאחר זמן ממנו, ראה את עצמו רוב ימיו בודד, לא מובן, והכרה מרה זו היתה קשה לו ביותר. היא ניכרת כבר מתוך מכתביו הראשונים לאהרונוביץ ולברנר, ששניהם היו קרובים לו ביותר. ‘כאשר תקראו את דברי – הוא כותב אליהם – וּראיתם בעצמכם מפני מה קשה עלי כל כך להוציא את השמור בלבבי אל החוץ, אל המקום שמנשבות שם רוחות שונות, יש קרות ויש גם זרות’.
הוא הכיר יפה כמה מוזר הוא רעיונו בנקיונו וּבקיצוניותו לאנשים ‘בעלי הדעה המיושבת’, הרואים בכל תביעה גדולה, ‘רומנטיקה’ ו’דמיונות‘. פעמים נופל פחד רעיונו עליו בעצמו, ו’נפשו קלוּעה בכף הקלע בין שני הכוחות המתנגדים – בין הצורך לכתוב וּבין הפחד מפני גדלה של העבודה הגוזר עליו לחדול מכתוב’. אכן משנצנץ רעיון העבודה בכל תפארתו בלבו, הוא יודע שהוא נושא אור גדול לדורו. הוא מתלבט ימים רבים מתוך הכרה, שביטוי הרעיון הזה בכל עומקו ‘גדול מכפי כוחו’, אבל כמה שאחרים רואים בהשקפתו על העבודה ‘עולם דמיוני’, הוא יודע שהוא נושא את אבוקת ההצלה ודווקא אם יתקבל רעיונו בלא צמצום ופשרות. מודה הוא: ‘אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי לגבי דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק’.
כך הוא הולך וּמתחזק באמתו, וּמדבריו עולה קול של בטחון יותר ויותר. מכיר הוא שממשיותו של רעיונו היא דווקא בזה, שהוא רעיון העתיד ולכן הוא נראה ‘אי־מעשי’. כזעקת־לב גדולה עולה מתוך השורות שבהן הוא מבטא באומץ לב את השקפתו הנעלה, שבקעה כשמש לדור העליה השניה: ‘גורלנו תלוי בשערה, בין החיים לבין המות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט נסית – כי ניגאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’נסית’ הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות'.
הוא שלא האמין אלא בהגשמה, נשא את נפשו לנס גדול, לרגע גדול בחיי האומה, שתרכז את כל כוח רצונה לגאולה, – רגע ‘שיהפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי’.
לנס זה התפלל, ולא היה דבר, שהביא אותו לידי ייאוש, כדלדול הלב, כדלדול האדם, כהתעלפות הרצון שנתנה את אותותיה המחרידים.
לא לחינם פסק את פסוקו: ‘תמצית השאלה היא: היש תיקון לאדם?’
מתוך מכתביו אנו רואים עד כמה העסיקה אותו בעית העבודה לא כעשייה, כי אם כיצירה, שרק בכוחה לחדש את האדם, לחזקו, להפיח בו רוח שמחה וחג. תמיד התקומם לאלה, הרואים בעבודה תהליך מיכני, מתוך השקפה סוציאלית איקונומית בלבד. ‘אנחנו רואים בעבודה ישובית יצירה, והם רואים עשיה’. והוא מגדיר את ההבדל בין עשיה ליצירה: ‘העשיה פורטת את החיים לחלקים, חלקים, חשובים וּבלתי חשובים… מוקדמים וּמאוחרים… לא כן היצירה. ביצור חי נולד הכל בבת אחת, במידה אחת וּבאופן אחד’. והוא מסיק מהגדרה זו: ‘העשיה דרכה להתפשר וּמוכרחת היא להתפשר, אם רוצה היא לעשות דרכה בחיים’, בעוד שיצירה היא קיצונית, קנאית. לה אסור לוותר, כי את נפשה היא קובעת.
במכתביו אנחנו רואים אותו בהתלבטותו הגדולה, במלחמה התמידית שנלחם להגשמת תורתו. הוא היה גם איש האנליזה החריפה ולא חפץ להניח פירצה במחשבתו. ידוע ידע מה רבות הסתירות בתורה זו, שטענה לצמצום החיים וּלעושר החיים כאחד. ידע את ‘קשיי ההגשמה ואת אפשרות ההגשמה’, ולא נרתע מפני הקשיים, מאחר שהאמין, כי במידה שנכיר בהם, דווקא הם ישמשו חיזוק להגשמה. הבעיה שהרעישה תמיד את מחשבתו היתה אולי לא כל כך ההגשמה, כשהיא לעצמה, כי אם האדם המגשים, רוח האדם החי שהיא המכריעה. ‘יותר משאנחנו זקוקים בארץ־ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות’.
כמה כאן מן ההשגה החסידית! רצונו לטעת בלב הדור את ההשגה, ‘כי החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים’. לא נתן ערך לשום קריטריון בלי צירוף אדם. האמין, כי רק האדם בעצם הגשמתו, באופן הגשמתו מעניק את הרעיון, מצדיק את הרעיון – הוא המבטל את כל הסתירות: ‘מה שחי הוא תמיד מרובה צדדים, רב־הרוחב ורב־העומק’ – הוא חי!
מה רבה המשמעות שייחד למושג ‘אדם חי’!
הכאיבה תמיד ההרגשה, שגם חבריו הקרובים, אלה שאליהם כיוון את מחשבתו, אינם משיגים אותו השגה מלאה. לכך נוספו עוד לבטי ביטוי. גם כאשר תיקן וחזר ותיקן את דבריו, חשד תמיד, ש’תני ושייר' – שלעצם הגרעין של מחשבתו לא מצא ניב־שפתיים. כל פעם ששלח את כתבי ידו לאהרונוביץ, לברנר, לב' כצנלסון, ליוה אותם בדברי ההתנצלות, מעין: ‘צר לי מאוד על התוכן שיסבול מן הצורה’; ‘לא תמיד עולה בידי לתת לדברים את הצורה הרצויה’; ‘אינני סופר מהיר’.
היתה לו השגה גדולה על ביטוי שלם. הוא היה מצוי אצל סופרים גדולים משלנו וּמשלהם ותבע מעצמו מה שהיה למעלה מאמצעי מבעו. ‘צריך כי הצורה תהיה כל כך מאירה וכל כך חיה, עד כי אורה יגיע לכל המעמקים וכל המעקשים, לכל המקומות האפלים והנסתרים שבכל נפש’… עומק השגתו היה גדול מכלי־המיבטא שהיו ברשותו, וחבלי־ביטוי אלה היו מביאים אותו לעתים קרובות לידי ייאוש. הוא לא חתר, כמובן, ליופי של צורה, לברק של לשון. אבל השתוקק לעצב עיצוב מלא ונאמן את שפעת הרעיונות שהרעישו את לבבו. השגותיו על הטבע, שרק העבודה פורצת את המחיצה שבינינו וחושפת לפנינו את כל אורו הגנוז של העולם, השגתו על העבודה כמקור האמת וּמקור העתרת של נפש האדם, היו השגות מורכבות שתבעו מבע איתן של משורר. ואמנם היו רגעים, שצלחה עליו הרוח, וידבר אלינו במראות וּבחזון. היתה זאת לא התפרצות לרשות שאינה שלו, כי אם הצורך הטבעי להבקיע את החומה, להביא את עצמו לידי ביטוי מוחלט של שירה, שאליו מגיעים אנשי־מחשבה מובהקים. ואולם על הרוב פירפר וכאב בתוך רשתות הגיגיו מבלתי יכולת למצוא להם את ‘הצורה הראויה’.
ואולם אנחנו, בקראנו את דבריו, מצרפים גם לבטים אלה לבקשת האמת. אנו רואים חתירה זו שאינה פוסקת לעצם המהוּת של עולמו כקוו מוסרי גדול, כאות לישרות נפשו שסלדה מכל חצאיות גם בביטוי ולא עיפה במלחמתה למלוא התוכן ומלוא השלימות של מחשבתו, שעליה נתן את חייו.
ג
מכתבים רבים מגלים לפנינו את המתיחות הגדולה שלא פסקה בנפשו, לא פסקה במחשבתו. רגעי מתיחות אלה הם אולי הגילויים היקרים ביותר שבמגילות־ספר אלה. במכתבים האלה שכתב לאהרונוביץ, לברנר, לרחל, לאנשי דגניה, מופיעה אישיותו הטהורה והטרגית של גורדון באור יקרות. אנו נוכחים שוב, שאין אדם מתגלה בכל נגעי נפשו וּבכל יקרותיה, אלא לפני אנשים קרובים ביותר.
יוסף אהרונוביץ, שעמו יחד יצק את אדני היסוד של רעיון העבודה, היה האדם שלו רחש כל ימיו אמונה גדולה. ממנו לא העלים דבר. ואף שאהרונוביץ לא היה דומה לו בשום פנים, מסר את עצמו לביקורתו, ואת גזר־דינו, גם כי היה קשה מאוד, היה מקבל בלי להרהר אחריו. באהרונוביץ הוקיר לא רק את הישר שבחבורה, כי אם גם את המחמיר – את האדם שלא ידע פשרות. מובן, שהוא גם נאבק עם איזה צמצום שבהשגתו, נאבק עם האדם שהיה פיכח יותר, מעשי יותר: ‘כן, ידידי, אתה מעשי יותר ממני רק בזה שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך, שאת מטרתנו נשיג באופן מעשי’.
‘האם לא ברור לך, המעשי – הוא חוזר וּמטעים את ‘אי־מעשיותו’ – כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי־המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך, שנוח לו שלא ייעשה’…
אבל הוא העריץ את הפעילות של אהרונוביץ, את חוש המציאות, את שיקול־הדעת הצלול שלו. שכל זה, שהיה צונן מעט, ועם זה לא היה מוגבל, כפי ששיערו רבים, היה יפה למחשבתו, שבכל דביקותה באדמה הממשית, יש שחרגה מתחומי הממש ושוטטה בספירות עליונות, רחוקות מן העולם של מטה. וגורדון, שלא צירף מעולם מחשבה ללא־מעשה, ללא הגשמה ממש, מסר את עצמו לרשותו של חברו, שהיה למראית עין ‘פרוזאי’ וקפדן. סמך על ישרותו, על הגיונו, בהיותו בטוח, כי בכל מידת הדין שלו שותף נאמן הוא להגיגי רוחו, וכי חלום אחד לשניהם.
ידע מה כוחה של צלילוּת!
ברם הוא גופו בדק בשבע בדיקות את מחשבתו וכל כמה שידע היטב מה הוא שואל מעצמו וּמדורו, שקל וחזר ושקל, הגיה וחזר והגיה את עצמו. מעולם לא היה לו בטחון גמור, שהאיר את מחשבתו עד סוף מסקנותיה; ידע, כי רעיון העבודה זקוק לאור נוסף, כי טרם הוכשר הדור להשיג כל מה ששיקע ברעיון גדול זה. ועם זה לא חפץ שיאפיל צל של הזיה על מחשבתו הגדולה. בשלחו לאהרונוביץ את מאמרו: ‘מעט התבוננות’, הוא מעיר: ‘אם תמצא בו צורך – הדפיסהו, ואם לאו – השיבהו לי. אני כותב לך כל, מפני שכתבתי במצב נפש של התרגשות יתירה… במצב נפש כזה אינני אוהב לכתוב… לא יכולתי להתאפק ולבלי להגיד לנביאי ‘החיים’ מה שבלבי… אבל לוּ הייתי במצב נפש שוקט, הייתי מוצא אולי דברים יותר חשובים להגיד. עתה אני עושה אותך לשופט. אבל היה נא לי לשופט נאמן, כלומר ‘אין רחמים בדין’. אני אוהב ביקורת קשה, מחמירה, כמו רב מן המחמירים בפסח’…
אכן כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה קטנה, הנוטל מן הרעיון את עיקר תכנו. לא הסתפק ב’קליפה' בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלא כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה. מסעיר את רוחו מאוד, שגם אהרונוביץ, חברו הקרוב, לא הבין לו, והוא כותב לו, לא בלי מרירוּת: ‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודה זו, וזה די. כלומר העיקר שביקשתי לא עלה בידי. להבליט את נקודת השריפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי – לא עלה בידי: לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית, הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה, כמו מתוך האטמוספירה שאנחנו נמצאים בה'…
כך כרך מעשה ודמיון, מציאות וחלום יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא ‘דרך נס’, ועם זה היא הטבעית ביותר, גם ‘המעשית’ ביותר. על נסים בלבד ודאי שלא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה ל’נס' זה ראה את ‘העבודה פה ודווקא באופן לא מעשי, כלומר דווקא באופן שיש בו כדי להפוך משורש כל חשבון עמנו בגלות’.
אם באהרונוביץ, איש בריתו, השותף למחשבה ולמפעל, הוקיר את ישרות התפיסה, את המחמיר ואיש־אחריות – היה ברנר קרוב לו בסגולות נפשו שהוקירן ביותר: בעומק ההשגה, במחשבה הנוקבת עד תהום גורלה של האומה, באותו כאב לב ויושר לב שהכשירוהו לצייר את המציאות היהודית בכל בלהותיה. במכתב הפולמוס שלו על ‘הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ הוא כותב לו: ‘יש שנדמה לי שעל פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר: על פי חשבון החיים שלך אין לי אולי רחוק ממך וּלעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי’.
ב’הערכת עצמנו' האכזרית של ברנר הגיעה ‘זרוּת’ זו לשיאה. קטיגוריה קיצונית זו זעזעה את גורדון עד עומק נפשו. מלבד מאמר הפולמוס ‘הערכת עצמנו’ שברנר חפץ לקראו בכתב־יד, ערך אליו מכתב־לואי, שכנראה לא נשלח אל ברנר ונמצא בעזבונו. מכתב גדול זה הוא אחת התעודות החשובות ביותר לא רק לשם קביעת היחסים בין שני האנשים, שהיו כל כך שונים זה מזה ועם זה הוקירו כל כך זה את זה, כי אם גם לשם עריכת דמותו של גורדון, המתגלית כאן בקווים עזים וּבהירים מאוד. מעטים מאוד גם בכתביו דברים שבהם הביא לידי מיצוי עמוק וּמקיף את השקפותיו על בעית ה’הערכה' כמו בהשגות אלה שנכתבו מתוך סערת־נפש בלתי־מצויה. דומה שבפולמוס זה הביע במפורש את התנגדותו ליוצרי זמנו, המחלחלת ברמזים סתומים למחצה במקומות אחרים.
ב’נספח' זה למאמרו ‘הערכת עצמנו’ שאמר לשלוח לברנר, הוא כותב: ‘ההתנקשות במה שחוצץ בימינו בספירות העליונות וּביחסים הלאומיים עוררתני לראות בבהירות אכזריה מה שחוצץ בינינו בספירת היחסים הנפשיים – והנה אין שלום בנפשי עד אם הוצאתי לאור מה שחוצץ, עד אם טיהרתי את לבי מכל טינא, מכל רבב’.
הדבר פגע בנפשו. והוא עומד ושואל ותוהה: איך נפתחה תהום עמוקה כזו בינו וּבין האדם שראהו תמיד כאחד הקרובים לו ביותר. הוא בא לידי מסקנה, כי גם הוא, כ’טובי בני הדור הזה. הקרובים לו קרבת נפש, רחוקים ממנו או גם זרים לו‘. בא לידי מסקנה, כי הוא ‘כיהודי מן הדור הישן’ הוא אחר, וזהו מה שמעציב אותו ביותר ב’כתב השטנה’ של ברנר: זאת ההתנכרות לצערו של הדור הישן, של צער הדורות – אותה ראה כהתנקשות בנפשו. ‘אני מבקש דור צעיר, חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמיוּתו המיוחדת הטבעית, לצרוף בה, בכוח החיים שאב את הבריא והטבעי מן הרקוב והכעוּר שעלו בה בבית העבדים וּלהעלותה למעלת עצמות עליונה, כלומר לחיותה עד המעלה של עצמות עליונה – ואני מוצא דור מתבטל שאינו יודע אופן אחר לכבד את עצמו, שאינו יודע את ערך עצמותו המיוחדת – שאינו יודע אופן אחר לכבד אחרים, את עצמותם של אחרים, את כוח החיים והיצירה של אחרים אלא בהתבטלם בפניהם התבטלות גמורה בשאפו לברוא את עצמו בצלמם של אחרים’.
בפסוקים אלה, שאי אפשר שלא להבחין בהם את זיקתו למשנת אחד־העם, הביע את חששותיו לאיכותה של התחדשות לאומית שהתכחשות עמה. הזדעזעותו מקטרוגו הקטלני של ברנר היתה הזדעזעותו מכל התפיסה המסולפת של הדור – דור שלא ידע להאיר את תהום האומה באור נפשו, בחסד אהבתו. דווקא משום שהעריץ בברנר את האמן הגדול (ואמן לא היה בעיניו אלא איש האמת, הרואה ללבב, איש שהוכשר לראות מעבר לכיעור החיצוני, מעבר לירידה החיצונית), הכיר עד כמה עמקו בקיעי הדור, עד כמה נהרס הרס נפשי. ‘אני אמרתי פעם על צערנו הלאומי ‘צער שאין לו שם ואין לו גואלים’ – ומי כמוך ב’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ שלך הראה לי, כי צדקתי במשפטי, צדקתי יותר ממה שחשבתי אז? מי כמוך הראה לי, כי במקום גואלים לצער הלאומי יש לנו מחללים את צערנו הלאומי – מחללים במובן הפשוט, במובן זלזול ובוז ורמיסה ברגלים?'
בברנר, איש המידות, איש הכשרונות הגדולים ראה את סמל הדור כולו, הבועט בעמו, המסב את פניו ממנו. הנה אלה פני הדור, שעליו הוטל התפקיד הגדול להוציא ממסגר נפש את האומה הדווּיה, לרפא את פצעיה, ואיך יכשרו לכך באין הבנה, באין ראייה גדולה? איך יבינו אחרים, אם ברנר לא הבין? ‘אתה שכל צער, כל צער פרטי וכל צער כללי, מורגש לך עד עומק נשמתך – אתה רואה בצערנו הלאומי רק ‘בכיות’, ‘גניחות’, מרטירולוגיה של עולם הבא’ – בכלל מן אפסוּת שלכל היותר היא מעוררת ‘חמלה’.
הוא מכיר יפה שמבחינת המציאות, מבחינת הדברים כפי שהם מתגלים למראית עין, אולי יש איזה יסוד לקטרוג זה, ובכל זאת הוא רואה אותו כהשגה קטנה, בהולה, נטולת אמת פנימית. רואה אותו כגזר־דין ללא־טעם, ללא־צדק. הוא תובע את עלבון העם ממוריו ומאשריו – תובע נדיבות יותר, אהבה יותר: ‘לו היתה הרגשתם יותר עצמית, יותר טבעית (תמיד חוזר בדבריו תואר זה, שהוא רואה בו את כושר הלב להבנה. – י.פ.) ויותר חיה, כי עתה היו רואים אחרת, מבינים אחרת, מבקשים אחרת, כי עתה היו מאמינים, מאמינים מתוך יאוש, מאמינים על כרחם, ואמונתם לא היתה בשום פנים לא אמונה תפלה ולא אמונת שוא’…
כה שפך את מרי לבו בדברו אל הנבחר, אל האיש שהיה יקר לו כל כך. רואים ברור, שלא כנגד ברנר בלבד הטיח את קובלנותיו המרות, – כי בברנר כלל כל אלה שמהם תבע הבנה, תבע השתתפות. לכולם התקומם. מבחינה זו כולם הכזיבו. במכתב זה הוא מגלה את השקפתו באירוניה עוקצנית מרה: ‘הנה ה’כסילים’ ה’בטלונים' וכו' הם בעיניך, על פי מנדלי, סמל השפלות וכו' ואין להם תקנה, כלומר אין להם לכל היהודים תקנה אלא להיות לאחרים, אולם כלום אין הדבר תלוי אלא בהחלטתך, – ומה יעשה, למשל, ברנש כמותי, המרגיש בכל ישותו כי הוא בכל נשמתו ‘כסלוני’ או ‘בטלוני’ עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם? מה אעשה? האתכחש לעצמי? או האפלוט את נשמתי הכסלונית ואבלע נשמע אחרת, חדשה, אירופית על פי המלה האחרונה? כמה מן ההכרה הלאומית, מן ההבחנה בעצמוּת האומה, שאין להתכחש לה! בדברים בוטים וברורים הוא מגדיר את מסקנתו: ‘תמיד הייתי מרגיש כי רק מתוך עצמוּתי הטבעית, הכסלונית אוּכל לעלות לאשר ארצה לעלות, וכי באופן אחר, אם ארצה להיות מה שאינני, לא אהיה כלום’…
לאחר כל הניתוח הגדול והמעמיק ב’הערכת עצמנו', הוא מביע מתוך כאב נפש והתרוממות נפש את מרירותו הגדולה. היתה זאת התפרצות שסחפה והאירה, אגב פולמוס סוער, שטחי מחשבה גדולים ורחבים, ואי־אפשר בלי מכתב מזעזע זה להכיר את נפש גורדון בכל עוז אמונתה, בכל עומק מכאוביה.
את מכתבו הוא חותם בפסוקים המוכיחים, מה היה לו ברנר ומה כאב לבו, שדווקא האדם הנערץ עליו הוא זה, שכנגדו הטיח דברים קשים כאלה: ‘רגש הכבוש הטהור חייבני להגיד לך את האמת בפניך, את האמת אשר בלבי, כמובן, ולטהר את לבי לפניך. ועתה אחרי הגידי לך את כל זה, לבי טהור נגדך, ואני חותם באמת ובתמים ובלב כואב’.
כאן גורדון בכל תום נפשו, בכל טוהר הגיגיו!
בתקופה מסויימת היה ב. כצנלסון קרוב לו מאוד. ברל ידע להעריך את האיש שהגשים בעוז לב ובתום לב כאלה את תורת חייו. וגם גורדון ידע, כי תלמיד זה שקוּל כנגד מחנה שלם, וכי התרחקותו ממנו חשוב כאבדן מחנה שלם. בימים שלפני ועידת פועלי ארץ־ישראל הראשונה הוא כבר מרגיש שהרוחות מנשבות כנגדו, והוא מתאזר בכוחות האחרונים להחזיר אליו את מי שהיה תלמידו האהוּב. הוא שולח לו את ‘עבודתנו מעתה’ ומתחנן ממש לפניו, שיקרא את דבריו, שיביא אותם לפני אחרים ויעיר עליהם מה שיעיר. אך בשלחו אליו את דבריו, הוא יודע, כי הוא כבר רחוק ממנו ובעצמו כותב לו: ‘תראה כי השקפתי יותר מדי רחוקה מהשקפת כולכם’. בקיצוניותו הוא מטיח דברים קשים כנגד המפנה החדש בציבור הפועלים: ‘הצעתכם קשה יותר מאוגנדה’. ואף על פי כן הוא רוצה שיישמעו דבריו בועידה, שלא השתתף בה. לא בלב קל הוא מסיים את מכתבו לברל: ‘הייתי רוצה, כי אתה תבין לי ותעיין בדבר עמוק, עמוק’. הוא כל כך בטוח באמיתו, מאמין שאין זאת אלא אי־הבנה שמי שהיו חבריו הולכים ופורשים ממנו. יש רק צורך לשוב ולעיין, לשוב ולהתבונן, כדי שהכל יווכחו, שדרכו היא הנכונה.
אכן רוח של בדידות גדולה שפוכה על מכתב זה אל חברו ותלמידו. מר לו מאוד לדעת, כי מוזר ונכרי הוא לא לרחוקים בלבד, כי אם גם לקרובים שנעשו רחוקים.
בשבעת המכתבים שנוספו במהדורה חדשה (שנים לב' כצנלסון וחמשה – לרחל) א"ד גורדון מתגלה, כמו ביתר מכתביו, בחרדתו לדעותיו, במסירותו לידידיו וחבריו. כאן שוב אותה חשיבות הנודעת ממנו למגע אינטימי עם אנשים קרובים לו באמצעות מכתבים. ‘אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים’ – הוא כותב אל רחל. והוא אמנם חי במכתביו חיים מלאים ביותר. כאן הוא בלתי־אמצעי במידה כזו, הגובלת לפעמים בתמימות. הוא מתחטא לפני האנשים הקרובים לו. אינו מסתפק במכתבים סתם. המכתב צריך להיות שיח בין נפש לנפש בלא פורמליות, בלי כל מחיצה של רשמיות.
הוא קובל על רחל שהיא ‘ממעטת לגלות לפניו את עולמה הפנימי, את מלחמותיה הפנימיות’. ‘אם רוצה את לכפר את פני – הוא כותב באותה אגרת, צריכה את מעתה להיות יותר גלוית לב ונפש לפני’. הוא במכתביו גלוי עד הסוף. בשוחחו עם אדם קרוב לו, הוא משוחח עם נפשו. זהו ערכם המיוחד של מכתביו, של וידוּייו אלה לפני ידידיו. בלי מכתבים אלה לא היינו מכירים את גורדון האדם בכל תומו, – את גורדון באמונתו ובספקותיו, בכל מלחמותיו המרות עם נפשו.
ענין מיוחד מעוררים בנו מכתבי גורדון לרחל. את רחל ראה כאדם קרוב ונאמן לו ולדעותיו ביותר. לפי כל סגולות נפשה הוכשרה, כחלוצה וכמשוררת, להעריץ את גורדון ואת תורתו הערצה שלימה. ידע, כי היא מאותם האנשים, שאם הם מתמסרים לאדם או לרעיון, הרי הם מתמסרים בלב ונפש. גורדון הוקיר מאוד את הנערה המחוננת וראה כתפקידו להדריך אותה, לחזקה לחיים וליצירה. ידע, כי היא, הנוחה להתלהב, נוחה גם לבוא לידי יאוש. על כן נתן את דעתו לשמור עליה מפגיעת רוחות רעות – לשמור עליה גם מעצמה. לא מצאנו בכל חליפת־המכתבים גם עם הקרובים והיקרים לו ביותר, חיבה וחרדה במידה כזו, שנתגלו במכתביו אל רחל.
ד
במכתביו ידובר מעט מאוד על אחד־העם, אבל גם מן המעט יש להכיר, כמה העריך גורדון את בעל ‘על פרשת דרכים’ וכמה היה קרוב לו האיש ביסודות תורתו. ‘את אחד־העם – הוא כותב במכתבו ליוסף אהרונוביץ עם הפסקת התמיכה של ועד חובבי־ציון ל’הפועל הצעיר’ בגלל מאמרו הידוע של ברנר – אני מכבד מאוד, אף על פי שאינני מחסידיו, כמו שבכלל אינני חסיד, כי מעטים מאוד אצלנו כמוהו'.
כל העניין קשה לו מאוד. ‘אני מצטער מאוד על מעשה אחד־העם ומשתתף בצערו של ברנר’ – הוא כותב באותה איגרת. כי שניהם כאחד יקרו בעיניו, והוא גם לא חפץ להאמין, כי אחד־העם הוא שהכריע בהפסקת התמיכה. ‘הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות – כל כך נוגע הדבר אל לבי. לא רק כיהודי לבי סובל מזה, כי אם גם – ואולי בעיקר כאדם’. ועם זה הוא, מבחינת העניין שגרם לתקלה זו, מצדד בזכותו של אחד־העם: ‘האמת אומר לך ולו (לברנר), כי אני כלל וכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב בפוה"צ. יותר מזה – אני חושב את מאמרו של אחד־העם לחשוּב מאוד ולדבר שהשעה צריכה לכך. אבל אם אמת הדבר [שידו של אחד־העם בהפסקת התמיכה] יש רק להצטער’.
כאמור, אין גורדון, שמרכז מחשבתו נעוץ בנקודה אחרת, מסתמך במכתביו על אחד־העם, אבל הוא קרוב לו באופן מחשבתו, בדרכיה, בדפוסיה. פעמים שניהם מתנבאים בסגנון אחד. כאן שני קצוות שקוו ישר מאחד אותם. יש כמעט תמיד משהו משותף בתפיסה הכללית. אתה נתקל באחד המכתבים במשפט: ‘בפוליטיקה לא נקום לתחיה ולא ניגאל’, ויש בו בפסוק אחד זה, המעלה בזכרוננו את דברי אחד־העם הידועים מאוד, כדי לגלות את הקירבה שבין שני האנשים שהם לכאורה כל כך רחוקים זה מזה.
לברץ, חבר המשלחת לאמריקה, הוא כותב על תפקידה של המשלחת: ‘העיקר צריך להיות בעיניכם הצינור לשפע עליון מארץ־ישראל לארצות הגולה’, וגם במימרה זו נרמזת התפיסה האחד־העמית בצורה שאין בהירה ממנה. או: ‘תחית העם אשר מתוכה בוא תבוא גאולת הארץ’ – מי לא יכיר את עקבות האידיאולוגיה של אחד־העם? אתה מוצא באגרות אלה רעיונות שהם במידה כזו אופייניים גם לגורדון, גם לאחד־העם, שקשה להגדיר את שייכותם לאחד מהם בלבד. ‘המעשה הוא התעמולה היותר נמרצה’, או: ‘אין תרבות לאומית נעשית בידי אחרים’. גורדון אמר אותם ואמרם, או עלול היה לאמרם, גם אחד־העם.
שיתוף המחשבה של שני מחנכיו הגדולים, שהם למראית עין כך שונים זה מזה, נתגלה כמעט תמיד בדעותיהם על בעיות תרבות. אתה מוצא כאן מזיגה של שתי השקפות־עולם, שבמהותן הן השקפת־עולם אחת – מזיגה של דעות שהן משלימות זו את זו. דומה, שגורדון מתחיל במקום שאחד־העם גומר. תורת אחד־העם התובעת יניקת התרבות החדשה דרך שורשי מסורת, מושלמת על ידי גורדון שאינו גורס אף הוא תרבות, שאין בה מן היסוד האורגני – שאין בה מן ‘המחובר’, שאינה צומחת מן הקרקע, עם העבודה ומתוכה. שניהם באים מצדדים שונים אל נקודה אחת. מה שאחד־העם חיסר, מילא אחריו גורדון: עמל רוח ועמל שרירים הם כעין תהליך טבעי אחד, ורק בשיתוף שניהם תצוייר תרבות אדם ותרבות עם, ששני המורים חרדים לאיכותה ולאמיתה כל כך.
שתי הבעיות, בעית העבודה ובעית התרבות, היו בהכרתו משולבות זו בזו. אבל כמה שהעסיקה אותו העבודה, שהיא בראש וראשונה זקוקה ‘להארה חדשה’ ידע כמה חמורה היא בעית התרבות, שאף אותה יש לשתול מחדש, להרכיב מחדש, כדי שתשמש לדור העולה אחיזה נאמנה. השיג כאחד־העם את הסכנה שבהשמטת הבסיס של דורות מתחתינו. וכמה שלא ויתר מעולם על קנייני הרוח, לא חפץ בקניינים שאין להם שורש בתרבות ישראל – שאף לתרבות יהודית, לצביון יהודי, והאמין שרק העבודה, במיוחד עבודת האדמה תחדש את תרבותנו החדשה, תקנה לה את צביונה הקדמון, את עצמיותה ומקוריותה. בחתרו לערכין היונקים ‘מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים’, נלחם ב’תרבות עירונית', בכל מה שאינו צומח מתחתיו. היה מן הראשונים שהרגישו את הסכנה שבתרבות לבנטינית, שטחית, שנא בכלל כל שטחיות, והזהיר כאחד־העם מפני ‘חיקוי של התבטלות’, – מפני תוכן שאוּל וכלים שאוּלים.
היה תלמיד חכם יהודי וגם קורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ כאחד־העם, ש’ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו' בלי טישטוש הצורה, בלי התכחשות לעצמנו. ואם הטעים בו וחזר והטעים, כי משמעה של יצירה הוא קודם כל עבודה, נתכוון בכך, כי אנו מעמידים, במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה'.
ככה מילא את המושג המסורתי של אחד־העם על ארץ־ישראל, תוכן נוסף, אור נוסף, קידש את ארץ־ישראל קדושה חדשה. בלי תוספת קדושה זו, מה היתה ארץ־ישראל לאלה שבאו להשקיע את חייהם בעפרותיה!
ה
פה ושם מנצנץ במכתביו שמו של טולסטוי בצירוף דבריו. בדעות קרובות לגאון הרוסי אנו נתקלים כאן בכמה מקומות. אין צורך להטעים, שהשפעת טולסטוי על א"ד גורדון, למרות הפולמוס עמו (במאמרו ל’בירור ההבדל בין היהדות והנצרות'), היתה מכרעת. אבל גורדון הטביע על תורה זו את חותמה של אישיותו האדירה. לא נשתעבד לה בשום פנים. לכך היה יותר מדי יהודי גזעי, יותר מדי תלמיד חכם יהודי. כל כמה שתורתו מכוּונת לתיקון האדם, היא יונקת כולה מתוך הכרה ציונית עמוקה. ‘ארץ־ישראל היא בשבילנו כל החיים או לא כלום’. את הדבקות בארץ ראה כגורם ראשון לתחיית האדם שביהודי. ודאי שלא היה צר־אופק. שאף ל’התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית'. אבל הטעים וחזר והטעים: ‘אין חיים חדשים ליחיד, לפרט, באין חיים חדשים לכלל’, – באין ‘חיים לאומיים חדשים’. תורת העבודה שלו היתה קשורה קשר אורגני ברעיון הציוני שפיעם את נפשו כולה. זיקתו השלילית של טולסטוי לתרבות היתה זרה לרוחו. התנגדות מוחלטת הביע רק למה שהוא קורא ‘תרבות עירונית’, הואיל וראה בה תרבות מדומה, התפנקות אישית בלבד. אבל תבע תרבות, תרבות אמיתית דווקא לאדם העובד. ‘אני מעולם לא ציירתי לי ולעולם לא אשלים עם הרעיון, כי העובד צריך להיות עם הארץ או בור – זהו מחיר יותר מדי גדול בעד העבודה, וערך רוחני שצריך לשלם בעדו מחיר כזה, אינו ערך רוחני כל עיקר… המדע הוא עושר גדול, ולשלול את זה מן העובד, הרי זה אומר לרוששו במקום שהוא מבקש עשירוּת בכל המובנים הרצויים’.
השקפתו על השירה והאמונה היתה מצומצמת יותר. והיא קשורה הרבה יותר בתפיסת טולסטוי (לא לחינם עסק בתרגום ספרו על האמנות). אכן היא הלמה את ההשקפה הקדומה של ישראל שאין לעשות ערכי קדושה ‘כמין זמר’. וכמה נמרצים ועמוקים הם דבריו ב’קטעי יומן': ‘עיון תפילה, ולא עיון אמנות. אין־סוף שאין צורה תופסתו, ולא צורה השוללת את אין־סוף’… והוא ממחיש את רעיונו בציור: ‘יופי של בית תפילה הוא צבע לבן טהור, בלי כל קישוטים – אור, פלוש רחב מכל הצדדים לעצם הטבע’. ‘בלי קישוטים’ – הטבע אינו זקוק להם. האמין, שאמנות גדולה היא קרובה אל ‘עצם הטבע’ באין חציצה ביניהם.
בכל חתירתו המטפיסית כמעט לביסוס רעיונו המרכזי – הבין, כי דווקא הפשטות האנושית ביותר, האלמנטרית ביותר, היא דרך ההסבר ודרך ההשפעה הטובה ביותר. ובזה היה לו לטולסטוי לדוגמא. כמוהו חשב, כי סכנה גדולה היא כ’שמעמידים את כל החיים האנושיים, את כל האדם על ההסדר החברתי‘. במקום אחר הוא אומר ברור: ‘אני שולל פולחן של צורה, איזו צורה שהיא, את האמונה כי הצורה תחדש את האדם’. ובדרך הבעתו הפשטנית: ‘העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה’. כאילו ראה מראש את תוצאות האימים, אשר תביא עמה המחלוקת בענייני ‘קו’ ו’צורה’ בימינו.
כיהודי גזעי, לא תלה את תיקון העולם ב’תנאי' – לא האמין אלא באדם הקונה את השלימות במאמץ גדול ומתמיד, – אשר בנפשו ימלא את ריקות העולם. המאמץ הנפשי כשהוא לעצמו היה לו הישג מוסרי גדול. לא האמין, כי רעיון גדול נקנה בקלות ובלא יסוּרים. ואותה שעה האמין, כטולסטוי, שהדרך אל השלימות היא הקצרה ביותר, הטבעית ביותר. כיסוד נאמן להתחדשות עולם ראה רק תיקון אנושי גדול. בלעדיו לא ניתן ‘אלא לשחרר את האדם מסדר חברתי, שכבר העלה רקבון, בכדי לשעבדו לסדר חברתי, שכוחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש עמו’.
זה היה מקור חששותיו: התנקשות המשטר בנפש האדם, בחירות האדם.
ו
עם קריאת המכתבים אתה מרגיש את נשימתו החמה של כותבם – אין אף מכתב אחד, שנכתב מתוך קרירות־דעת. כל מכתביו מלאים המיית נפש, מלאים דרמטיות חיה. אתה מרגיש כאילו על רעיונותיו הקבועים, אלה שעל בניינם ועיצובם שקד כל ימיו, חופף כאן אור אחר, אור נפשי נאצל. אתה שומע את קול הלב הפועם, השב וכואב את מחשבתו ועמל להדליק בה את האור הגנוז. בחזרו על מחשבתו, הוא שב וחי עליה. חזרה זו אינה הסברה, כי אם אור נוסף, חיוּת נוספת. כאילו כאן, בשפכו את שיחו לפני האדם הקרוב, צמחה מחשבתו ראשונה, נקרם עליה עור ראשונה.
כמו בכתביו, אתה מגלה גם במכתבים אלה עמקות בצדה של פשטות אלמנטרית, תום לב בצדה של חדירה נוקבת – מחשבה, העומדת תמיד בצמיחתה ואינה הופכת לדוֹגמה קופאת לעולם.
היה זה הקול הצלול ביותר, הנאמן ביותר, שהזהיר מפני התמוּטה, מפני דילדול החיים, מפני דילדול הרעיון, שרמז על המיפלט היחידי, על מקור ההצלה היחידי.
במכתבים וביומנים קול המוכיח נעשה רך יותר, מחונן יותר. אולי יותר מאשר בדברים המכוּונים לרבים, אתה תופס כאן את מחשבתו כשירה, כעתרת־לב – כחרדה לחיים, לאור החיים, שהיא הרוח המפעמת את תורתו כולה.
-
כתבי א. ד. גורדון, כרך חמישי. ↩
ג
מאתיעקב פיכמן
- אביטל יעקובוביץ'
- רונית שפינדל
- עדינה קופלמן
- שלי אוקמן
- דליה טאובר
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
- נגה דורון ארד
- חווה ראוך-סטקלוב
- עתליה יופה
- לבנה קוזק