א.
ספר זה, “בטרם אביב”, ספר אחרון, אשר תכנן וצירף יעקב פיכמן בחייו, – והוא שקשר לו את השם הזה, – הנוֹ, כמובן, ספר מסות מידי משורר ומבקר כאחד, אבל הוא בו בזמן, שמא בלי דעתו של המחבר, – ספר היסטוריה, היסטוריה פיוטית, כמובן, של תקופת חיים ישראליים, על כל תחומיה – ספרות, תרבות, מחשבה, עתונאות, מנהיגות חברתית־מדינית־לאומית, – תקופת־התחיה, או יותר נכון תקופה שקדמה לתחיה, כהגדרת המשורר והמסאי, – תקופת בטרם־אביב.
ב.
המסות אשר בספר נכתבו על־ידי יעקב פיכמן מסה מסה לזמנה, הכל לפי המאורע, אם לרגלי איזה תאריך של חג או לרגלי תאריך של אזכרה. ונמצא שלא נכתבו בכונה תחילה במגמה אחדותית ומתוך רצון לצרפן לבסוף לספר בעל נושא אחד, כפרקים של ספר שיש בו שלימות מלוּכדת, ורק לאחר־זמן התברר לו לעצמו, ומתברר עכשיו גם לנו, כי המשורר, או המבקר, חי את התקופה על כל מאורעותיה, בתחומיה השונים – ספרות, חברה, מדיניות, תנועה לאומית, – כחיות היסטוריון, הסוקר את הדברים ממצפה גבוה וכולל, המאחד מעצם תפיסתו ההיסטורית המיוחדת לו, את הפרטים הפזורים והנפרדים, לכלל אחד, לשלימות אורגניות.
אכן, ספק גדול הוא אם היסטוריון בלבד עשוי היה לתפוש את נפש התקופה, את עיקריה בה, את מניעיה הראשיים, כמו שתפס אותם, במקוריות כזאת, בעין־חכמה בוחנת כזאת, כמו שתפס אותם המשורר העדין והמבקר בעל־האבחנה ומעודן־הטעם; לתפוס כך ולתאר כך, לבנות כך בניין היסטורי לתלפיות, – מרשמים, מהערכות, מזכרונות אישיים, מבקורת ספרים שהופיעו, ולהגיש ספר של היסטוריה תרבותית בכלים פיוטיים, העשויים לכבוש לב כל קורא ולאסרו בחבלי ענין ואהבה לתקופה גדולה ולמחולליה השונים, בתחומים נבדלים כל־כך, – מסוגל רק מי שהוא לא רק היסטוריון, אלא גם משורר בעל רמה גבוהה.
ג.
– – בערכו דמות לאחרים,
ערך דמות גם לעצמו – – –
י. פיכמן: “א. ציוני”
כפלא גדול היא העובדה הזאת, שיעקב פיכמן, המשורר מעצם טבעו בו, היה גם הוגה־דעות כזה, היה חכם־בריות כזה, שידע ערך־כמו של אישים שונים, הרחוקים זה מזה מרחק לא־ישוער, שידע למצוא את עיקרו של כל איש בפעולתו למען האומה, אם בתחום הספרות ואם בתחום המדיניות, שידע לקרב אל לבו גם רחוקים ממהותו האישית; למצוא ענין וטעם בכל מעשה ובכל כונה ולחשוף מניע נפש ולגלות את אפיו של כל יחיד החי למען הכלל, לפי כשרונו ולפי נטיתו בו; הקורא במסות אלה ישתומם לעמוד על הסגולה הנדירה ורבת־הערך של גלוי חשיבות אצל אישים הנבדלים כל־כך כמו – דבורה בארון וא. קאמינקא, כמו נחום סוקולוב וא. לודויפול, כמו ישראל זנגויל וחיים ארלוזורוב.
הוא ראה לתפקידם של כל הפרטים, שמהם הצטרף הכלל, הוא הבחין בכל החלקים, חלק חלק לעצמו, שמהם מצטרפת השלימות, ובהעדר אחד, אפילו הוא נדמה כיוצא־דופן, לא תתכן השלימות; בראיתו, בהבחנתו, בסקירתו הרחבה – נכללו כולם, – השונים והמשונים, הזרים והמוזרים, כביכול, והם כולם טבעיים ואורגניים לתקופה הגדולה, הנסערת, המיוחדת־במינה; הוא לא זלזל אף בשורש קטן אחד ונדח מן העץ רב השרשים, הוא לא קצץ אף ענף, לא התעלם אף מזלזל אחד בעץ רב־הפארות, – אדרבא, הוא נתפעל מכל פרט ותו, הוא ביקש למצוא ולדעת מה כוחו של כל פרט ומה השפעתו על הכלל, על השלימות, המצטרפת והולכת.
איזה מכלול של בעיות אנו מוצאים כאן, איזה צבור נפלא של אנשים, שכל אחד ואחד הולך ועושה לתומו, לנפשו, וכולם מתכונים, שלא מדעת, לאותו עיקר, לאותה מגמה נעלה, למלוי אותה משימה היסטורית נשגבה.
איזו עין־פלאים לאיש הזה, המבחין בכל אלה, איזה אוזן דקה לקליטת כל צליל ובן־צליל, איזו יד מבורכה היודעת לקלוע מן הצמחים הבודדים האלה זר מפואר כזה!
האיש מוקיר שירה, כרוּך אחרי ליריקה דקה, אבל יודע להעריך – והכל מותנה בזמן, במקום ובאיש, – גם את טעמה של פובליציסטיקה, של תעמולה, ומבין לרוחו של נואם בעל פאתוס; לבו עם משוררים וחולמים, אך דעתו מלמדת אותו להחשיב גם אנשי מעשה, להוקיר מורים ומחנכים בכל צורות של חיים.
אתה מוצא בספר זה גלריה ססגונית כל־כך של אישים שוני מזג, נבדלי טעם, נפרדי תפיסות, אישי מדיניות, נואמים, עתונאים, סופרים, היסטוריונים, שיעקב פיכמן הבחין אצל כולם את השיכות למכנה־משותף – בוני התחיה הישראלית – והוא רואה כל איש ואיש בעין פקוחה, מספר עליו, שר עליו בפרוזה – באוביקטיביות, גם כשהאיש קרוב ללבו במיוחד וגם כשהוא רחוק ממנו; הוא צודק בהגדרותיו במדה שווה כלפי כל אחד ואחד מהם; איזה כוח מבחין בהבדלים קטנים, איזה יכולת הפרדה בין גון לגון, בין אופי לאופי, בין אמת אישית לאמת אישית!
הספר עשוי דיוקנאות דיוקנאות, ואף־על־פי־כן אין עיקרו אלא היסטוריה של מאורעות, של מעשים, של פעלים, של יצירות, זהו ספר מלא על גדותיו – שירה, מחשבה, מאבק רעיונות, בנין, השתלבות בעיות, והוא באיזה אופן שהוא כמין מחזה אחד גדול, בעל כך וכך מערכות, וכל מערכה ומערכה בו מוצגת על־ידי שחקן אחד מיוחד ומקורי.
יש מסות – שהן מעשה ידי ציר־פורטרטיסטן גדול, ויש מהן רוויות שירה־בפרוזה, יש מסות הכתובות רק מכוח הלב והאהבה, והן שופעות דביקות וכאלו מתרפקות על הנושא, ויש מסות הכתובות מכוח השכל הבוחן וההבנה והן מלאות חכמת־חיים, מסבירות, מקרבות, כאלו הם דברי סניגוריה כנגד איזה קטיגור נעלם.
ובסופו של דבר אתה מגלה, גם אם אין זו כוונתך, את ססגוניות אפיו שלו, של יעקב פיכמן, את עושר מחשבותיו, את תפיסתו רחבת־האופק, את כושר ההתרשמות, את כשרון הגדרותיו, ואתה מסכים ואומר עליו מה שאמר הוא במסתו על א. ציוני: “בערכו דמות לאחרים, ערך דמות גם לעצמו”, – דמות כובשת־דעת־ולב, דמות של משורר שהוא גם מבקר וגם היסטוריון תרבותי־למופת.
מכל הבחינות הנ"ל, – דומה עלינו, כי אין כספר זה הראוי להיות גם ספר למוד להיסטוריה של התחיה – העשוי להתחבב על תלמידים ולהקנות להם אהבה להיסטוריה של התקופה ולעושיה, – מתוך שזו היסטוריה בכלים פיוּטיים ופילוסופיים־תרבותיים, מידי משורר לירי ומבקר אמן, בעל אבחנה אסתטית מעמיקה ראות ומעמיקה להבין.
א
מאתיעקב פיכמן
שמואל ליב גורדון
מאתיעקב פיכמן
לצאת ‘מה שראוּ עיני’ ע"י מוסד ביאליק
בוקי בן־יגלי, הוא ד“ר יהודה ליב קצנלסון, מי שכתב את ‘שירת הזמיר’, ספר־נעוּרים, דפי־שמש, שהיו מעין המשך של ‘אהבת־ציון’ לדור שלאחר ההשכלה – היה רופא, עסקן, עתונאי, פליטוניסטן, אבל בעיקר היה משורר והיה חוקר. זה הטיפוס של ‘החכם הכולל’ היה חביב עלינו מאד, והיינו מצטערים, שמפני עסקנותו לא התמיד בשני הסוגים גם יחד, ולא עשה אף אחד מהם קבע. כמוהו כפרישמן, שהוכרח מפני הפרנסה לפרוש ימים רבים מיצירת מקור – ולא תמיד לשם תרגומים כ’קין‘, כ’זרתוסטרה’ או כשירת טאגור. קצנלסון היה אדם בעל כוחות מרובים, וידע תוך כדי ריפוי־חולים וטרדנות ועסקנות לכתוב פרקי־שירה מצוינים כ’אבני השדה‘, המבהיק בסמליות ציונית עמוקה, סיפור שאינו צריך להיות חסר בשום ספר־מקרא עברי, וכ’שירת הזמיר’, השופע רננה וקסמי יער וזיו האדמה אשר בירכה ה‘. אבל אותה שעה הלהיבו אותו בעיות מדעיות, היסטוריות בלשניות, והיה נתון כל ימיו ‘בין שני מגניטין’, בלי לדעת מה משניהם קודם – אולי משום ש’שניהם היו קודמים’. איש־השירה היה כשם שהיה איש־המדע. הנכון הוא, ששני הטיפוסים האלה שונים ביסוד נפשם? משוררי ספרד הוכיחו אחרת. ההתעסקות בדברי מחשבה העמיקה את שירת רשב”ג שהיה פייטן וּפילוסוף במידה שוה ועל כן חשב כמשורר ושר כחושב; ואפילו יהודה הלוי, ששלטון־הלב ושלטון־השכל לא היו בו ‘מעויינים’, כברשב"ג – כלום הפסיד ‘הכוזרי’ על ידי שפע האהבה המפעם אותו? הגדרה לאומית מקורית זו אף היא פרי אינטואיציה וּפרי מוח הוגה כאחד. נוכל לומר מתוך ודאות גמורה, שאילו כתב את ‘הכוזרי’ אדם שאיננו משורר, היתה זאת אידיאולוגיה לאומית קלושה של סניגור מושבע, בלי המיית־לב יהודית זו, הממשיכה גם על הקיצוניוֹת שבדעות חוט של חן, חוט של שירה, שההפלגה בה היא מוצדקת גם כדרך של ביטוי.
קצנלסון שייך, לפי כל סגולותיו, לפי כל מהותו, לסוג זה של משוררינו מתקופת ימי הבינים: רופא חכם וּמשורר כאחד. ברם, אין ספק שביצירת קצנלסון היה: יצר־חתירתו, פרצופו הכפול, יצר תשוקתו ביצירות הכפול, משהו טראגי.
בוקי בן־יגלי שייך לאותה אסכולה, שפרישמן היה ראש אמניה – אסכולה זו, שבניגוד ל’צחוּת' של ההשכלה נשאה צלילוּת, ליריזם שקוף, זמרת־ניב. הוא שכתב הרבה רוסית ושלא היה בכלל בעל חוש מעודן לביטוי עברי כפרישמן, היה, כמוהו, איש הסגנון האביבי, שיצרה חיבת ציון (זלמן אפשטין, יעבץ, מאנה), זה שנזקק יותר לספר ‘דברים’, לקטעי האפּיקה הנפלאים של ה’חומש' והנביאים הראשונים, משנזקק למליצת הנביאים. הוא, פרישמן, קנטור, היו מאוחדים בשנאה זו לפסוקים, ל’מלים כדרבונות', בה במידה שאהבו תנ"כות שנשתמר בה זוהר־קדומים, תום־קדומים – לפעמים: תום וּפקחוּת כאחת.
במבוא שכתבתי למהדורה המיוחדת של ‘שירת הזמיר’ (הוצ. ‘עם עובד’) ציינתי את הגוון הכפול הזה, שהיה גם לשירתו – את הנטיה אל האליגוֹריה הארטרית בצדו של התום המאפואי. כמשורר, הוא כולו המשך של ‘הצופה לבית ישראל’ ו’אהבת ציון'. אבל בכל הרכב סגנונו הוא חדש ומחוּדש. וכל מה שלא הגיע לציות אלא בתקופת חייו האחרונה, צמח, כפרישמן (שאף הוא עמד כביכול ימים רבים במחנה המתנגדים) מאדמת חיבת ציון. זה הרוך של בין־התקופות הוא שטיפח את שניהם. ולא לחנם היו קשורים זה בזה כל ימיהם. שניהם, לפי רצונם, היו מערביים, בעוד שלפי מהוּתם, לפי תכונותיהם, היו יהודי־לב, אנשי חלומות, ששירה היתה להם המציאות האחת, כליון נפשם היחידי בחיים.
בסוף ימיו עמד על הפיזור שבמלאכת חייו וכתב בשחוק מר, שלא השיג אף חצי יכולתו גם כמשורר וגם כחוקר. אותה שעה, והוא כבר חולה מאד ויודע שימיו חוצצו, – חפץ למלאות ולוּ גם בשיעור־מה, מה שחיסר בעוד היום גדול. בשני חיבורים גדולים חפץ לחתום את פרשת יצירתו, וענין שניהם תולדות עצמו, חיי עצמו. האחד: אבטוביוגרפיה מסוגננת, סיפור רב־ממדים שלא הספיק לכתוב ממנו אלא פרקים (ב’התקופה'): והשני: ‘מה שראו עיני’, הוא ספר חייו, שהביאוֹ עד בחרותו, בבואו לז’יטומיר על מנת ללמוד שם בבית המדרש לרבנים. והוא ששימש לנו מקור ראשון לתולדותיו. ב’התקופה' פירסם גם פרקים מתוך רומן היסטורי, ואף בהם מרוּמז משהו אבטוביוגרפי. אולי שלא מדעת, נתכוון לעשות עם שקיעת יומו את חשבון־נפשו, חשבון חייו – להראות, שעם כל מה שחייו הצליחו כל כך, לא ניתן לו בהיותו מוקף עולם זר, להביא את כוחות עצמו, את כשרונות עצמו, לידי גילוי מלא.
ואמנם עם כל מה שספרים אלה לא הושלמו, הם, אף על פי כן, מסכמים, משלימים, מעמיקים בנו את הכרת הדמות, דמות־מעבר, ועם זה – דמות יצירתו, המוטבעת בחותם אישי, בחן אישי זה, שרק על פיהם אתה מכיר גם את האישיות היוצרת, גם את האדם הדגוּל, שאין תמורה לו.
*
בשנת 1914, כמה חדשים לאחר שפרצה המלחמה, שבתי דרך פטרבורג לרוסיה. יחד עם שמעונוביץ נשארתי שנים־שלושה ימים, כדי ליהנות מזיוה של המטרופולין הרוסית, וּבין האנשים המעטים, יושבי העיר, שחפצתי לראותם, היה בוקי בן־יגלי, אחד ממחונני ילדותי, שנפשו הטהורה האירה מתוך כל מה שכתב. היה יום־שמש והביקור אצל קצנלסון היה לי מעין ביקור חג, אבל דירתו היפה של הסופר החביב היתה עטופה נכאים. את בעל הבית מצאנו במטה, ואף שקיבל אותנו במאור־פנים והשיחה עמו הנעימה לנו את זמן ישיבתנו עמו, היה הלב כבד. כשהלכתי אליו, ריחפה לפני דמותו האביבית של בעל ‘שירת הזמיר’; והנה – סתיו; כמה מחלות פגעו בו בבת אחת, והוא אמנם נשא אותן בגבורת־נפש, אבל היה ברור – ספר שני כ’שירת הזמיר' לא יכתוב עוד.
ברם, דוקא אז, בשנות מחלתו, עשה סוף־סוף את עבודתו הספרותית קבע. מתוך הרגשה, שהזמן קצר, אחז בבת אחת בכל המקצועות, שהוכשר להם. ואולם, בכל מה ששקד על עבודתו, כמה דברים נשארו בלתי נגמרים. וצר ביותר, שלא גמר את האבטוביוגרפיה – אין ספק, שהיה מעלה לפנינו את עיר־הבירה הרוסית בכל דמויותיה; והיא עד היום נשארה פרשה סתומה למחצה.
אכן פרקיה המאירים, כל כמה שלא תמיד הליטוש שלם, משיבים לב. בחכמה וּבטוּב־לב סיפר על ילדותו העגומה, ילדות של יתום ברוך־לב וּברוּך־כשרונות, שרוחות קשות פגעו בו מבוקר חייו. בפרקי הילדות עטר אור את דמויות הנפשות הקרובות לו – את סבתא, שטיפחה אותו בעודנו ילד (אביו מת בהיותו בן שנה), וּביחוד את אמו, שבעינו עין משורר ראה ללבה, תאר את עדנת נפשה, את מסירוּתה, את יגון חייה. אפילו את צל אביו, שלא הכירו אלא על פי המכתבים, מכתבי משכיל נסתר, שנשתמרו בידי אמו, העלה באהבה ורקם בדמיונו את דמותו בחוטים עדינים. משניהם, גם מן האם וגם מן האב, נחל סגולות־נפש וּסגולות־אמן (בבחרותו גילה גם כשרונות צייר), וּבתולדות חייו קשר להם כתרים והציג להם ציונים בידו האוהבת של משורר.
כמו תמיד נחתמו בלב דמויות ראשונות, מה שהילד קולט מתוך בהירות שאין דומה לה ונושא למשמרת לכל ימיו. ביניהן גם דמות דודו, זאב קורחין, חסיד חב“די, אציל נפש, שבשובו בערב מן החנות “היו מדליקים לפניו שני נרות סטיארין וּלאורן היה לומד גמרא עד לאחר חצות הלילה”… בשבתות וּבימים טובים לא עסק בנגלה, כי אם בנסתר: על פי רוב היה קורא אז את ה’ליקוטי תורה' של הרב הזקן”. בבית זה, שבו בילה שלש שנים בילדותו, עוצבה גם דמות עצמו, והדוד, שלא טיפל בו כמעט, השפיע עליו בעצם חייו, בהנהגתו, בטוהר דרכיו.
הספר עשיר גם בפרקים דרמטיים (‘החוטפים’, בריחתו מבית הספר סת"ם ועוד) וגם בקטעי שירה וּבציורי נוף (יומנו בשעת הנסיעה על הדניפר בדרך לז’יטומיר), שבתוכם כבר מבצבץ המשורר. מלאים ענין גם רשמי ז’יטומיר, ימי האור בבית יורובסקי, שהציל את חייו. ביד של אמן רשם בשורות מעטות את דיוקנו של צווייפל בתומו וּבחכמתו המאירה; גם טיפוסים מוזרים ונפלאים, כיעקב דייץ, שבידו היו תמיד שני ספרים, האחד: של יאן פאול ריכטר, והשני של היינריך היינה – שהאמין בחכמת הטבע כבאלוהים, וּמרדכי פרלצווייג, אדם שאבד לו מאור עיניו, וּבעצמו היה אור מאיר לאנשים אשר סבבוהו. בשמחה מיוחדת העלה את הדמויות, שסימלו לו את אהבת האדם, אהבת המדע – כל מה שחרג מן החולין ורמז על מציאות אנושית, שבזכותה יש ערך לחיים.
הוא לא העלים בספרו את צללי הזוועה, שניוולו את אביב חייו, אבל את המציאות האמיתית ראה בהם, בפרלצווייגים, שנשאו את אורם לאחרים, גם ברדת על עצמם אפלת העולם.
בוקי בן יגלי
מאתיעקב פיכמן
עשרים שנה למותו
מרחוב דז’יקא, שליכלוך בתיו ורעש רוכליו ועצם אוירוֹ העכור הטילו עלי מרה שחורה מדי עברי בו בימי מגוּרי הראשונים בוארשה, נפתח מבוי, שלעומת הרחובות הסמוכים הוא נראה נקי יותר, שוקט יותר. הוא רחוב קוּפּצקה, החסוּם לצד נאלבקי, וּכאילו מהוה עולם בפני עצמו. אין גם כאן מרחב רב, אבל דומה, שהוא פתוח לשמש יותר, שאינו מדכא כל כך – שכאן האנשים המהלכים אינם נדחקים, אינם בהולים כל כך, וּבזה נבדל לטובה מעט מן העולם שעזבת מאחוֹריך.
ייתכן, שפינה קטנה זו נראתה לי מרווחת יותר משום שכאן היה בית, שאליו הייתי נמלט לפעמים בשעה שהדכאון והבדידות הכבידו עלי ביותר. בבית זה גר עורכי הראשון, הוא עורכו של ‘עולם קטן’, ש"ל גורדון. אנחנו תמיד זוכרים ברגש טוב את עורכינו הראשונים – אלה שחיזקו את ידינו בימים שהיינו מאמינים בעצמנו וּמתיאשים מעצמנו חליפות. יום זה שנתפרסם תרגומי משירי גיתה באחד מן הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, הוא תאריך חשוב בחיי, משוּם שהוא מסמן התחלה. בבואי מקץ שנתיים לוארשה ידעתי כי יש לי כאן איזו נקודת־משען בעורכו של ‘עולם קטן’, וּביתו היה הראשון שביקרתי בו מתוך בטחון, שאני הולך לראות אדם קרוב ודורש טובתי. ידעתי, שהאיש לא יכזיב.
והוא אמנם לא הכזיב. האיר את פניו אלי, עודדני בפשטוּת. דיבר בשבח שירי האחרון, שפורסם ב’עולם קטן' סמוך לפגישתנו הראשונה. ציין אותו כשיר־ילדים, שהוא עם זה שיר בפני עצמו. היה בזה משום רמז ששיר־ילדים טוב אינו אלא זה, שהוא גם שיר ‘בפני עצמו’ – תורה זו, שהונחה כיסוד ל’עולם קטן'.
לא הכזיב גם הבית. היה זה אי עברי בודד בעיר התגרנית הגדולה. והיה זה גם בית ‘פתוח לגר’, משפחה שהיתה מקבלת את הטירונים הנבוכים בסבר פנים יפות. הם התאוששו מעט באוירה טובה זו של הבית – של האב והאם והילדים, שהביאו עמם מריחה של ארץ־ישראל. כל־כך גדול היה גם אז כוחו של מגע עם הארץ, שבכל הימים הרבים שישב האיש בנכר היה לופף את כל מפעליו אוירה של המולדת. היא שהטביעה את חוֹתמה על עתון־הילדים הראשון, שהניח יסוד לספרות־ילדים עברית, שתפקידה היה חשוב כל־כך בחינוך העברי החדש.
אותם הגליונות הראשונים של ‘עולם קטן’, שמתוכם האירו לנו שירי הילדים של טשרניחובסקי, סיפוריו הריחניים של ש. בן־ציון (‘שפת לא ידעתי’, ‘שליח ציבור לאילנות’) ו’אגדות' לפרישמן, זה ההימנון ליום העולה, לפלאי האדם החדש! הם נשאו בעליהם משהו מלבלב, וּמבשר, קסם שאותה תקופה נתברכה בו כל כך. הם שהפריחו את הלבבות הצעירים, את הילדים ואף את אלה שעברו את תחום הילדוּת. הם עוררו צמאון במשוררי הדור, מין צמאון לשירת ילדוּת, לטל ילדוּת, לא ידעוּהו כל הדורות הקודמים. היה זה סימן לתקופה צעירה שכיוונה את העין ואת הלב לילד, לעתרת שבטבע שהילד קרוב אליו ביותר. מרגש זה ניזון ‘עולם קטן’ והוא שהשקה את אוירוֹ אביביוּת רוה. יעקב כהן פירסם דברים נהדרים כ’תינוקות של בית רבן‘, כ’מעבר לסמבטיון’, כ’יונים' (ב’לוח'); נוֹמברג כתב את הפאַנטאסיה הנפלאה ‘איש השלג’, אחד הדברים המקוריים ביותר שיצאו מתחת ידו. שניאור, שמעוני, יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון פירסמו ב’עולם קטן' את שיריהם הראשונים, ויהוּדה שטיינברג העניק לעתון עושר לא שערנוהו ביצירתו האגדית.
צמאון זה לטל ילדוּת, לשפע שבילדוּת, בא בלי ספק עם ההתעוררות במולדת. זאב יעבץ, אחד מאנשי התום הגדולים שקם לחלוצי היצירה הראשונים בארץ, זרע אז במאספים וספרי מקרא לילדים כליון־נפש זה לחן־קדומים, לניב־קדומים, שאוֹרה של ארץ־ישראל חופף עליהם. וש"ל גורדון הכיר, שבמה זו שהקים, היא דבר שנתבקש לעולמנו, והרחיב את התחומים. עורכם של ‘נעורים’, ‘הפּדגוג’, איש־התרבות, והרוח השופעת מרץ ורצון, היה האדם שהשיג את כל ערכה החינוכי הרב של ספרות ילדים טובה. הוא עשה את ‘עולם קטן’ למכשיר חינוכי רב־איכות וּלאכסניה של שירה. מבחינה זו היה אחד המחנכים המצוינים, שהעמידה תקופת התחיה בימיה הראשונים.
גם על הפירוש לתנ“ך, מפעל חייו הגדול, השפיע בלי ספק המגע החי עם ארץ־ישראל. הזיקה לארץ־ישראל כמוה כזיקה לתנ”ך. כלום אין הארץ עצמה הפירוש הטוב ביותר לספר האומה הגדול? בפירוש הזה, שהחל בו בנכר ונמשך בשובו אל הארץ עד יומו האחרון של יוצרו, מפעמת האהבה הנלהבת, שרחש המחבר לתנ“ך וּלארץ־התנ”ך כאחת.
אין ספק שזהו ראש מפעליו של האיש. מלאכה גדולה זו נעשתה מתוך מתינות ואורך־רוח שאינם מצויים. תחומי היקפה היו מלכתחילה גדולים, והתלהבות המחבר למלאכתו, שהיה שקוע בה שנים רבות יומם ולילה ממש, לא רפתה. היא נפסקה עם נשימתו האחרונה. וּמסירוּת זו עצמה ממשיכה קו גדול על הפירוש, על המבואות היפים והמקיפים – על כל היצירה, שמחברה נהג בה מנהג של קדוּשה.
פעוּלתו המבורכת כמחנך וּכפרשן השכיחה ערוגה צנועה אחת בגנו – השירה בה התחיל, ואף שלא התמיד בה, וּבעבודתו הממושכה על פירוש התנ"ך נבלעו לבסוף כל כוחות נפשו. אין ספק כי בכל מפעליו הושקע הרבה מרוח השירה וּמטעמו הטוב של משורר. הרבה לבושים לשירה, ולא תמיד אנחנו יודעים את סוד גלגוליה.
מחברות השירים הקטנות ‘כנור ישורון’, שיצאו בהוצאת בן־אביגדור, הגיעו לידינו בעודנו ילדים, בימים שצמאוננו לצלצול שירי היה רב כל־כך. והיה בשירים אלה משהו מן הנועם של גידולים רכים בטרם אביב. היתה זאת שירת־מעבר, שירה של ‘בין הזמנים’, שישן וחדש משמשים בה בערבוביה, אך על כמה מן הבלדות וּמן השירים הליריים היה נסוך מן האור החדש שהתחיל מפציע בבוקרה של התקופה.
המלבב היה בשפע הרגש, בחמימוּת, וגם במשקל, שנראה קל יותר, ריתמי יותר. היתה זאת שירה שלאחר ההשכלה, שהעלתה נימה של כליון־נפש לאדמת מולדת, – להתחדשות שיניקתה מ’חיבת ציון' בתקופתה הראשונה. תום נעורים זה הוא שעשה אותה נוחה לקליטה יותר, קרובה ללבבות יותר. בימים ההם, היו אלה צלילי־תקוה, שבישרו את הבאות, שהתפללו לבאות:
כִּי נָדַדְנוּ בַּנֵּכָר
כַּצִּפּוֹר מִגַּיְא אֶל הָר,
אָז קִוִּינוּ כִּי יֵשׁ יוֹם –
קֵץ לַחֹשֶך, לָעַבְדוּת,
לֹא נוֹאַשְׁנוּ עוֹד מִפְּדוּת!
הד לירי ענוג העלו התרגומים משירי היינה, שגם הם הודיעו על המתחולל בלבבות וּמבקש לו ניב חדש. כשעלה לארץ קלט את הנגינה החדשה, שהיה אחד ממטפחיה הראשונים, וּבתרגום משלי לאפונטיין הראה עד כמה השתלט על משקל זה, שהטיל חריפות וצמצום בחרוז העברי.
אנחנו זוכרים אותו באהבה כידיד נעורינו, כאחד מסוללי שביליו הראשונים של החינוך החדש.
ד"ר א. קמינקא
מאתיעקב פיכמן
חוקר ומשורר
ליובל השבעים וחמש של ד"ר א. קמינקא
את הד"ר אהרן קמינקא, זה שמבהיק לעתים קרובות לפנינו בדברי תורה וּבחריפות מחשבה, מכירים רבים. לא תמול בוֹאוֹ אלינו, ולא תמוֹל עמדוֹ על הבמה של חכמת ישראל. והוּא גם לא מן האנשים, המהלכים בדרכים כבוּשות. באיזמל בקרתוֹ תמיד משהו חד ומבריק, העוקר אותנוּ מן המקוּבל, גם כשאיננו מסכימים למסקנותיו. זה ימים רבים הוא עומד בקשרי מלחמה עם מבקרי המקרא בהגינו על ישעיהו – על העץ החסון, ש’נסרוהו לנתחים', ועמל להוכיח באלף ראיות את אחדוּתו. אנחנו יכולים שלא לקבל את דעתו ואותה שעה למצוא בראיות עצמן ענין להתגדר בו, וּבעיקר במה שנוגע לנתוח הלשון המקראית – מיתוֹדה מדעית נאה למסקנה שנוּיה בספק. כמו כן – ההיפותּיזה האחרונה שלו: שכל ספוּרו של יוסף פלביוּס על מעשה יוּדפת אינו אלא דבר שבבדוּת. גם כאן ברור, שלא בנקל תתקבל דעה אכּסטראווגנטית זו, אבל יש בה כדי להעמיק את הפולמוס, הטבוּע בחותם של שטחיוּת וּווּלגריוּת. המוקיעים את ‘בגידת’ פלביוּס מסיחים דעת מן העיקר – שהם מאשימים אותו על יסוד דברים, שהוא עצמו אמרם, הוא ולא אחר; וכי אין אדם משׁים את עצמו רשע. אין ספק, איפוא, שרק בדיקה חדשה של דברי פלביוּס עצמו עשוּיה כאן לפתוח פּתח חדש להבנתו. צהרים וזהו הטוֹב שבהנחת קמינקא, אם כי לא אמרנו בזה, שאָנוּ מסכימים לה. גם במדע פעמים המסקנות מוּפרכות בעוד שההנחות, כשהן לעצמן, מאַלפות ומאירות.
אין ספק, שמכירים יפה גם את המתרגם המצוּיין, זה שנתן לנו את מרקוּס אברליוּס ואת סיניקה בלבוּש עברי הראוי לשמש דוּגמא – שידע להרכיב מקרא ואגדה, בלי לסגנן הרבה, בלי להתחכּם הרבה, ודוקא משוּם כך נטע חיוניות רבה בתרגוּמו, – נתן לנוּ פסוּק והדוֹ. רוחב קלאסי זה, שהביא עמו מן השירה היונית וּמן הפרוזה הרומית, עמד לו לשמור על הצוּרה וששלא להשתעבד לפוֹרמאליזם מלאכוּתי. ואנחנו הלא מתפּללים לפּרוזה בת־חורין, שרק היא תוציא אותנו פעם למרחב. בפּרוזה פשוּטה וטבעית זו כתב הרבה דברי מדע וגם מסות מצוּיינות (כמבוא ל’אל נפשי‘, כ’משנת אפּיקוּר’), שלחלוּחית מחשבה וביטוי בהן. והוא בע"ה שנותיו פּורח לפנינו, בלי שיתן לזקנה דריסת הרגל במלכוּת רוּחו.
ברם, ודאי שמעטים יודעים, כי חוקר רב־צדדים ורב־פעלים זה הוא גם משורר – שעוד לפני חמשים וארבע שנים כבר העיז לתרגם קטעים בהכּסמטרים מתוך ה’איליאַדה‘, ושחלק משיריו המקוריים והמתורגמים נאסף לתוך שלש מחבּרות מלאות דברי־חפץ. שתים מהן: ‘צהרים’ (תרס"ט, דרוהוביץ) ו’רזי עולם’ (תרפ"ז, ווינא) מוּנחות עתה לפני (הראשונה ‘אסופת שירים’ – תרמ"ח – שהביאָה גם את תרגוּם הומירוס היא כיום יקרת־מציאוּת, ולא ראיתיה). ועובדה זוֹ, ש’בת השירה אליו מתגנבת' לעתים גם כיום, מגלה מהיכן יונקת פּריחה מאוּחרת זוֹ.
לקמינקא זה, הפּייטן בחשאי, אני חפץ להקדיש כאן דברים אחדים, והם בחלקם תמצית נאום שנאַמתי במסיבה שנערכה ע"י אגוּדת הסופרים לכבודו בבואו אלינו כאורח לפני שנים אחדות.
חשוב לי כאן בעיקר להדגיש את החוֹקר, הנזקק לשירה. הקו החד, המפסיק בימינו בין שירה למחקר, אינו אלא תוצאה של דיפירנציאַציה קיצונית בת התקוּפות האחרונות, – תוצאָה של הסתעפוּת מלאכוּתית זו, שטשטשה לשם חיזוּק ה’מקצוע' את רבגנוּתו של הפּרט וביטלה את מוּשג ‘החכם הכולל’, שאינו מכיר על הרוב בצמצוּם התחוּמים. אין ספק, שצמצוּם זה נעל כמה שערים בפני איש־הרוּח. מאז נכרתה האוּניברסליוּת נתכנסה הרוּח באפיקים צרים, מבוצרים. הגדולה שברעות היתה, כי החוקר התחיל רואה כ’חובת המקצוע' להתנכּר לשירה, להטיל פּגם בחברו החשוד על שמינית שבשמינית של שירה ושגם המשורר, מצדו, חדל להאמין באיש המדע והתחיל רואה בו איש ריב, המתנקש בנפשו.
ודאי שהשירה אינה עיקר אומנותו של קמינקא, כי אם מין תוספת למקצוע, ‘בת־לויה’ נעימה. אך תוספת נאה וּמחזקת. היא מעלה בלי משׂים את הדמוּת הסינטטית של חכמינו בדורות הקודמים, בטרם יציבו הפּדנטים גבוּלוֹת בין דברי שירה לדברי עיון.
אני מדגיש צד זה במיוּחד. סימן יפה הוּא, לדעתי, לחוקר שיש לו חלק גם בשירה, או בדומה לה. ולא אכחד, שבעיני יש לה לעובדה זו ערך רב לגבי הערכת איש־המדע בכלל. ודאי, שאיני דורש מכל חוקר, שידע לכתוב גם שיר ‘לעת מצוֹא’. איני מעדיף ‘שני שולחנות’ על ‘שולחן אחד’, ויודע אני שלאמיתו של דבר אין לו לאדם לעולם אלא ‘שולחן אחד’. זאת אומרת, יש לו משהוּ שזהוּ שורש נשמתו, ושורש זה הוּא המשקה גם את כל מה שמסתעף ממנו… אכן יסוד של שירה הוא תמיד כוח מחדש, שומר מהתקשוּת, והוא גם נוטע אמונה. בלי סגוּלה זו (והיא יכולה להתגלות בכל צורה שהיא – לאו דוקא בחרוזים) חסר איזה עיקר גדול: בלי זה יש על הרוב רק מלאכה – מלאכה טובה או רעה.
הדעה המקוּבלת, כי מנצחת רק ‘מלאכה אחת’, אינה בשום פּנים מוּשׂכּל ראשון (מה מעטים הם הגדוֹלים באמת, שהיו בעלי ‘מלאכה אחת’, לעומת אלה שהיו שליטים בכל מלכוּיות הרוח!), אם כי נכונה היא האַזהרה מפני התפּזרוּת במלאכות רבות בבת אחת, שבאמת כמעט תמיד קללה עמה; אכן – כמה מחזקת ההסתלקוּת (לשעה) מן ה’מקצוע'! כמה מסוכנת ההתגדרוּת בכתיבת שירים בלבד לכל ימי החיים! וכמה טוב לשירים עצמם כשכותבם מתחזק פעם בפעם גם בדברי מחשבה ואפילו במדע טהור! דוקא על ידי כך קולט השיר מן השפע הנוסף, מן המלכוּת הנוספת, שהיא תמיד נוגעת בה.
ואם יפה לו לאמן כשהוא מפסיק אמנותו וּמתבּצר לשעה ברשות אחרת, קל וחוֹמר שיפה לו לחוקר, כשהוא מתרפּק בשעות הפסקה על השירה וּמרוה את נפשו בנטפים משכּרים מן ‘המעין הקסטלי’!
זהו המלבּב אותנו בעצם העובדה, שתלמיד חכם מוּבהק כד“ר א. קמינקא, הלן כל ימיו באהלה של תורה, יוצא מזמן לזמן גם ‘לקראת נחשים’. וּבאָמנה: זוהי שירה של תלמיד חכם. שירה זו היא רקמת צלילים וּמחשבה, ואין מלכוּת צוררת את חברתה. בת תקוּפה אחרת היא. צמיחתה הראשונה חלה בסתו של יל”ג, באביבוֹ של ביאליק: תקוּפה מסוּכנת של גידולי־בינים, של חדשנים־למחצה ואפּיגוֹנים־למחצה – ימים שבין ניגון לניגון, בין סגנון לסגנון, שרק מעטים ידעו להחזיק מעמד בהם.
קמינקא ניצל מפוּרענוּת זו של אפּיגוֹניוּת בזכוּת האוּניברסליוּת שבתכוּנתו. הוא אינו נטוע בקרקע ההשׂכּלה בלבד, כי אם גם בשירת ספרד וּבשירת רומי ויון. זהו מה שחידש את סגנונו, שריכז את ניבו – מה שמושך עליו חוּט של חן בעמדוֹ בין התקוּפוֹת וּבין הזמנים. אכן תחילה היה המשפּיע הראשי יל"ג – בצורה וגם בתוכן. אחד משיריו הראשונים (האופייניים וגם המצוּיינים) של קמינקא הוא ‘קריעת ים סוּף’ – מחאה נגד משה, שבמקום להלחם עם המצרים, הוא מבקש מאלהים נס שיצילהו:
יַעַן קָצְרָה נֶפֶשׁ עָם וְרוּחוֹ לֹא קָמָה
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יְבַקֵּשׁ מוֹפֵת וָאוֹת – –
כִּי יִתְרוֹן אֱנוֹשׁ עַל הָאֲדָמָה
לְהָבִין חֻקּוֹת עוֹלָם וְלִמְשׁוֹל בָּם בְּיָד רָמָה…
יְהִי כִדְבָרְךָ, משֶׁה, הָרֵם אֶת הַמַּטֶּה!
פֶּלֶא בִּקַּשְׁתָּ – נְטֵה יָדְךָ, תְּהִי יַבָּשָׁה!
אוּלָם חַי אֲנִי, עוֹד תֶּחְזֶה חָזוּת קָשָׁה.
הָעָם הַזֶּה, לְנִפְלָאוֹת גִּדַּלְתּוֹ, אֲמַנְתּוֹ
עַד אַחֲרִית הַיָּמִים כְּזָקֵן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ
אֵין אוֹנִים יָנוּד, יֵאָנַח יְבַקֵּשׁ עֵזֶר,
גְּבוּרָה לֹא תְעַטְרֵהוּ, לֹא תְהִי לוֹ לְנֵזֶר…
וְהָיוּ מַתְעִים מְאַשְּׁרָיו. כָּל אֲשֶׁר פְּלָאוֹת יְחַוֶּה;
רַק דְּאוֹת בְּלִי כָנָף, בְּקֹעַ יַמִּים יִתְאַוֶּה…
מעין המשך של ‘צדקיהו בבית הפקוּדות’, ועם זה – כמה מוּצק הבטוּי, כמה רחוקה מחאה זו נגד ההזיה שבפלא מן הרציוֹנליזם הצר של ההשׂכּלה (אף על פי שממנה היא יונקת!).
וכמה רוֹמנטית, לא־משׂכּילית, היא זיקתו אל השירה בכלל:
מֵעַל לְשִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה וַעֲבָדִים וְהֶדְיוֹטִים,
אַךְ הַפַּיְטָן מֶלֶךְ, מוֹשֵׁל בְּכָל הַבִּירָה!
לְמַעֲנוֹ מִתְקַיֵּם עוֹלָם. שֶׁקִּלְקְלוּ הַשּׁוֹטִים
וְהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ בִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה…
כאן גם בקצב משהו משותף לפרישמן. אין זה עוד החרוּז בן י"א התנוּעוֹת, כי אם משהו רחב וּמשוּחרר, המרוּקם כבר במסכת השירה החדשה.
והוּא גם בן־זמננו בעצם אהבתו למוּשרש, ל’עמלי ירדן וכנרת'! בעצם הכרתו את ההוד הטראגי של הבונה. אל ברכת המקוֹמם נלוה גם זעות הקרבן אשר בלעדיו לא יירצה כל בנין – הלא הוא תוכן הבּלדה המקורית ‘הבונה את יריחו’:
עוֹד אַצִּיב הַדְּלָתוֹת – בְּצִירֵי אֶבְלִי וּכְאֵבִי,
אֵל שׂוֹטֵם הַתִּלִּים וּמְקַלֵּל כָּל בּוֹנָם.
בחרוּזים מיוּחדים בפשטוּתם יתנה את יגון האיש, אשר ידע את גורלו – ולא הפסיק את מלאכת הבנין:
שְׂאִי אֶת בְּנֵךְ, אִשָּׁה, נַשְּׁקִי אוֹתוֹ, חִבְקִי!
מְהֵרָה יִגְוַע, וְאַתְּ עָלָיו תִּתְאַבְּלִי וְתִבְכִּי.
אֶת פָּנָיו לֹא תִרְאִי עוֹד. לֹא תִשְׁמְעִי
אֶת שִׂיחוֹ.
גַּם לִי בֵּן יַקִּיר הוּא – אֵינֶנִּי אָב אַכְזָרִי:
אֲנִי חוֹבֵב מְאֹד בָּנַי, הֵם עַצְמִי וּבְשָׂרִי,
אַךְ יוֹתֵר מֵהַמָּה אֲנִי חוֹבְבֵךְ, יְרִיחוֹ!
בְּתִתִּי לָאֲבַדּוֹן יְלָדַי, לַצְּלָלִים אֶת יוֹמִי,
לֹא כִזְּבָה מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, לֹא רִמַּנִּי חֲלוֹמִי.
עוֹד זֵכֶר יְהִי לָעֲרִירִי הָאֻמְלָל בָּאָבוֹת.
כָּל אֶבֶן תִּזְעַק: בִּי פֶשַׁע אָיֹם צָרוּר!
אַךְ עַל מַכְאוֹבָיו גָּבַר בְּפָעֳלוֹ אָדָם אָרוּר –
עַל קְבָרִים בְּעֹז דָּרַךְ וַיִּבְנֶה חֳרָבוֹת.
לא יאָמן, כי עוד בשנת תרנ"א כתב את ההימנון שלו לידים העובדות (‘על כּפּים תקותיך’):
עַתָּה אוֹתוֹתַיִךְ לְחַיֵּי עַד יִפְרָחוּ,
עַל כַּפָּיו חֲרָתָם עָם, בְּפֹעַל יָדָיו יְסָדָם:
בְּרִית לְבִרְכַּת אֵל עִם יְגִיעַ אֱנוֹשׁ
וַעֲמַל אָדָם,
כַּטַּל יִרְווּ אֶרֶץ וְצִיץ וּפְרִי יִצְמָחוּ.
חרוּזים משיר שהוּקדש לפני חמשים שנה ‘לפועלים העובדים על אדמת ישראל’.
לא נתכוונתי לסקור את שירת קמינקא, כי אם להצביע על עצם מציאותה ועל ראשי סגוּלותיה. מחברותיו מצוּיינות ברבגנוּתן. אתה מוצא כאן את השיר הלירי, את הפּואימה – בולטת ביחוד הבּלדה. רבים הם התרגוּמים, שעליהם, כמו על תרגומיו מן הטרגדיה היונית, ישפּוֹט המומחה. אך ראוי לציין עוד לבסוף את כשרונו לאפּיגרמה, המגלה ביותר את חריפוּתו הטבעית ועצמיות בטוּיוֹ. כאן מתגלה זיקתו ליל“ג וזיקתו לראב”ע – חריפוּת זו של תלמידי חכמים, שהיא משׂמחת אותנו עד היום בחליפת־ההקדשות של הקדמונים. מן הדברים המצוּיינים שבמחברות אלה הם מכתמי־שיר מצוּמצמי־ניב, כמו ‘נצני התחיה’, ‘המשוררים’, או מחזור ה’ציונים', שבהם הביא סוג זה לידי בליטה סגנונית מיוּחדת, והם מצטרפים למיטב האפּיגרמות שבשירתנו הקלסית. תמצית של הסתכלות סטוֹאית בהן, בדידות מוּזהרת בזוהר של צלילוּת, ועם זה מרירות סאטירית יהוּדית, הדנה ברותחין את הסכלוּת והצביעוּת והחנופּה (‘רזי עולם’ ועוד).
אך יש גם משהו החתוּם כולו בחותם הוּמוֹר, כמכתמו לצ"פ חיות ‘בקיץ’, והוא כוּלו מעשה־’תשבץ' ספרדי – כולו אפּיגרמה למופת:
וָאֵרֶא כִּי כָל מַכִּיר וָרֵע
לָרוּץ אֹרַח שָׂם רַגְלָיו כְּאַיָּלִים.
וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּכִיסוֹ מַטְבֵּע
מְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אֶת הַצְּלָלִים.
כְּאֵשׁ בּוֹעֲרִים יְמֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים
וְיוֹשְׁבֵי קִרְיָה כְּלֵי גוֹלָה עָשׂוּ,
רַבִּים נָסְעוּ לִרְחוֹץ בַּיַּמִּים,
וְהַנִּשִׁאָרִים הֶרָה נָסוּ.
וָאֹמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?
הַלְבַדִּי אֶרְחַץ בְּזֵעַת אַפָּיִם?
וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי וְתַרְמִילִי
וָאִמָּלֵט אֱלֵי צוּר וַאֲגַם־מָיִם.
במכתם קט זה אתה מכיר את מיטב סגוּלוֹתיו הסגנוניות של קמינקא, פּייטן שיניקתו כולה מקלסיוּת ישראלית.
מרדכי צבי מאנה
מאתיעקב פיכמן
במלאת עשרים וחמש שנה למותו
לפני שבועות אחדים מלאו עשרים וחמש שנה למות מרדכי־צבי מאנה. לימים אלה הוציאה “תושיה” במהדורה חדשה את קובץ שיריו וכתביו. בקצת עתונים באו מאמרים, גם זכרונות חמים על אדותיו – שלא כנהוג אצלנו. האזכרה לא היתה רבה וחגיגית ביותר, אך היה בה כדי להוכיח שהמשורר הרך והחולה עוד לא נשכח מלב הקוראים, למרות כל השינויים הגדולים שבאו בשירתנו במשך חצי־היובל האחרון, ויש עוד כאלה, אשר שמרו לו את אהבתם, בעת אשר גם גדולי התקופה ההיא הולכים ונשכחים באופן מעליב כל־כך.
מאנה… המצי"ר מאנה… כמו ריח של ילדוּת רחוקה עלה לי לזכר השם הזה, אשר נדחק זה כמה מתוך לבבי על־ידי שמות יותר גדולים, יותר יקרים. ולא אכחד, רק חג היובל הקטן הכריחני עתה להוריד ממדף הספרים את כרך שיריו וכתביו של מאנה, אשר לא עיינתי בו זה ימים רבים, ולדפדף בו זמן־מה. לא בלי חרדה קלה פתחתי את ספר השירים האלה, אשר היו כל־כך חביבים עלי בילדותי. לבי היה מהסס בחשאי: הן ימים רבים עברו מאז, ולא מעטים הם בני־לויתנו של נערותנו התמימה, אשר גם הכר לא נכירם כיום. צר היה לי לראות את בעל ‘משאת נפשי’, את המשורר הנעים והצנוע הזה, בעלבונו…
אך פחדי היה, לשמחתי, פחד־שוא. אך פתחתי את הספר והחלותי לקרוא את השירים התמימים האלה, וכרגע נעלם המבקר שבי, חמק הקורא המפונק, אשר גם השירה המודרנית המסוננת והדקה לא תמיד זכה בעיניו, ועוד הפען ישב נער־קורא על ספר־שירים של נער־פייטן, אשר דברו זה אל זה בשפה יפה ונשכחה – בשפה ששניהם עוד נזקקים לה. קרוא קראתי את השירים הרפים האלה, הדפים לפעמים עד כדי להעלב, אך גם על חסרונותיהם ורפיונותיהם היה שפוך איזה חן מיוחד, צודד. השירים האלה לא הלהיבו את רוחי, לא העבירוני בעצמת קסמיהם לעולם הנשגב, אך כמו שטף רך של גלים זכים ערבו את לבי ויטהרוהו. רגע אחד נדמה לי, כי קורא אני את נסיונותי־בשירה הראשונים, שנכתבו אז תחת השפעתם של שירים אלה, ורגע שני נדמה לי, כי היה עוד הפעם האביב על פני הארץ ואני שוכב עוד הפעם בשדה נשען על זרועות ידי ועיני נטויות אל מימי הריאוט הטהורים, הנוהרים דוממים וחולמים בין חורשות הסוף הירוק…
כמו קסם קסמו לי השירים התמימים האלה.
יודע אנכי את סוד הקסמים המתוקים הללו – אלה הם קסמי הילדות. החן, השפוך על פני השירים האלה, תום ילדות לו וטוהר ילדות. זה כחה הנעלם של שירה צנועה ובלתי עמוקה זו, שהיא מזה עלינו מי אזוב, מים חיים וטהורים, שנשאבו מן המעינות הרחוקים והיקרים לנו, ממעינות ילדותנו. מאנה היה חברנו הנעים בימים היפים ההם. בן קומה אחת וחלום אחד היה עמנו, ואנחנו אהבנוהו, יען כי שמענו בשיריו את הד לבבנו, יען כי ראינו את העולם בעיניו הנוגות והחולמות, והעולם הזה היה גלוי לנו ומובן לנו גם מתוך האד הקל, אשר היה פרוש על פני מרחקיו.
כן, רק מאנה היה אז גם בן־דורנו וגם בן־גילנו. גוֹרדון היה מטיל אימה עלינו. זה היה לנו יהודי פקח ביותר, יהודי שבא תמיד בטענות. ואפילו מיכ“ל היה כבר קצת רחוק לנו, קצת זר לנו. היגון שלו היה כבד ביותר, ובעיניו הבהיקו לפעמים המרחקים הקרים, מרחקי היאוש. הוא היה אחינו הגדול, אשר הערצנוהו יותר, אך לא אהבנוהו כאהבתנו את מאנה. מיכ”ל היה הפייטן. מאנה היה החבר הטוב, המגלה לפנינו את כל לבו. פעמים בחרוזים יותר טובים, פעמים בחרוזים פחות טובים. וכי לא אחת היא? מי זה יבוא לבקר את מכתבי חברו האינטימיים?
מאנה היה המשורר־הילד שבזמנו. לפני ימים רבים היה לו עוד חבר אחד, – אברהם מאפו. אך בתקופתו היה יחיד. ילד בודד וכואב בין אנשים גדולים, ילד רך וחולם בין לוחמים ומרי־נפש. היו אמנם בין הקודמים לו, ואולי גם בין בני דורו, משוררים ששירתם היתה גם כן שירה של ילדות, אבל במובן אחר לגמרי. אלה היו יהודים עלובים, יהודים ‘בעלי־זקן’ שכתבו מליצה תמימה, אך לבם לא היה תמים עמה. אלה היו אנשים, שקמטו את המצח, כדי להביע רעיונות תמימים. מתחת למחלפות־המליצה הצעירות נשקף תמיד הראש הקרח של זקנים. מאנה היה ילד בעצם, ילד טהור־עינים וטהר־לב, אשר את מצחו לא חרשו קמטיה ששל חקירה יבשה, אשר מחשבותיו ורגשותיו היו רווים טל בוקר גם בהיותו שואל וגם בהיותו חוקר. בהתגלות־לב ובפשטות־לב נכתבו גם המליצות גם שירי התודה לאנשי חסדו, גם שירי הקינה על מות אלכסנדר השני ועל מות הבארונית גינצבורג, ועל כן אינם פוגמים את הצורה ההרמונית של הפייטן ואינם יכולים להמעיט את דמותו. בכל ילוּונו פני העלם הגלויים והישרים עם העינים הפתוחות לרוחה, שאינן מעלימות דבר ואינן מכחידות דבר מנגדו, ואנחנו מאמינים לו על כרחנו, מאמינים לו כי יפול שבי בידי המליצה והוא מפרפר בתוך רשתותיה המתעות. איננו יכולים לבלי האמן לו. זה כחו.
אכן פלא הוא ויהי לפלא! בשעה שאחרי סופרים גדולים כיהודה־ליב גוֹרדון, סופרים הוגי־דעות ובעלי־לשון ועשירי־כשרון שבעתים ממאנה, אנחנו מהרהרים תמיד בקראנו את יצירותיהם, וכל מליצה כוזבת מעט ורגש חשוד מעט שורטים בנוּ שרטת, ויש אשר גם בשירים הליריים הנאמנים, שהם מעטים כל־כך אצל גוֹרדון, לא נאמין בראותנו את המשורר והוא שוכח בעצם התלהבותו את מרי שיחו ותום הגיגו וקורץ אלינו בלהטי אקרוֹבטים של לשון, – באותה שעה אנחנו נכונים תמיד לסלוח להמאנים כל אפקט של ילדות ומליצה של ילדות ולבבנו הולך אחריהם באמונה גם בהיותם בעצמם נבוכים ותועים בלא־דרך.
לא הכשרון גרם לכך, כי אם האדם. הגוֹרדונים, בכל כשרונותיהם המרובים, היו בעיקרם אנשי־עט. הם היו פקחים יותר מדי, כדי לספר לנו הגיגי־לבם בלא כחל ובלא שרק של עט־סופרים. הם זכרו יותר מדי את התורות ואת החוקים, אשר בשמם יצרו ובשמם נלחמו. האידיאלים של חייהם היו רשומים בסעיפים ידוּעים. זר היה להם חשבונו של עולם, המחדש בלב המשורר בכל יום תמיד מעשי בראשית. זה לא היה זוהר של נשמה, הנופל מאליו ומשתפך בלא כונה ותכלית על כל סביבותיו ומשרה את ברכתו, ברכת החים והשירה. המאנים הם, קודם כל, אנשים. כשרונם נראה לנו לפעמים כאלו הוא טפל להם, כאילו אינו אלא תכשיט להם. שיריהם הם כמעט כולם ‘געלעגענהייטס־געדיכטע’. ספר־השירים הוא ספר יומם. היופי הצנוע והנאמן של נשמתם מבהיק גם בשעה שכשרונם בוגד בהם. תמיד נשאר אצלם איזה דבר, העומד למעלה מכל כשרון – הלא היא האמת שבלב, החמימוּת הטובה של נשמה כואבת, מתפללת ומאמינה, אשר אלהים עמה גם בשפוך עליה היאוש את קללתו האפלה.
מגבעות האביב של שירתנו הצעירה רומזים אלינו שני משוררים עברים, שני נחלי־הכסף הראשונים, שהבהיקו לאור השמש החדשה בעוד השלג היה רובץ מסביב קר וזועף, – הלא הם ק. א. שפירא ומרדכי־צבי מאַנה, שניהם קדמו מעט לבוא, לרגשותיהם החדשים עוד לא מצאו סגנון חדש. שניהם היו יותר מדי פייטנים טבעיים, בלתי־אמצעיים, כדי להיות באותה שעה גם אמני הסגנון, כדי להיות באותה שעה יוצרי הסגנון החדש לשירתם החדשה. ואולי היו כחות כשרונם בלתי מספיקים ל’שתי שליחות'. דבר זה היה רק בכחו של כשרון כביר כביאליק, שהמשורר והאמן נזדוגו בו זוּוג הרמוני באופן מוצלח כל־כך. וגם הוא נבוך מעט בשנות־יצירתו הראשונות, למרות אשר הסופרים בעלי־הכשרון ובעלי־הסגנון המצוינים שבשנות השמונים כבר הכשירו בכל אופן את הלשון לא מעט לשירה לירית.
ואולם שונים היו שני המשוררים האלה בתכונותיהם, שונים כל כך, עד כי יש אשר יהיה קשה לנו להאמין, כי שניהם הם משורריה של תקופה אחת. על ראש האחד רבצו עוד צללי־הלילה הכבדים וצלצול כבלים עמוּם לוה עוד את קללתו הזועמת. כל ימיו הוא נלחם עם הצללים הקודרים האלה, הצללים הקרובים והרחוקים, ומפלט אין לו מעצמו, מן הרעל אשר הרעילו דמו בימי ילדותו עד התמצית. ועל ראש השני כבר האיר המזרח, ואם אמנם לא זרחה עליו השמש, אך אורה הרחוק כבר נגע בו, ובדממה החרישית, דממת השחר, כבר שמעו אזניו את ההבטחה הגדולה. מלאי מכאובות ותמרורים היו ימיו המעטים, אך אף פעם לא פתח את פיו לקלל, ותהי שירתו רק שירת תפלה וברכה, שירת תקוה ואמונה. בעיניו הטובות, עיני יונה נפחדה, לא התלקחה אף פעם אש זעם. הן היו נשואות רק לנוכח השמש.
המשוררים המסכּנים האלה! הן יבוא יום ואנחנו לא נכירם עוד. אולי יבוא יום ואנחנו אף האמין לא נוכל, כי שיריהם החוורים והמליציים השפיעו גם על גדולי משוררינו בנערוּתם. לפעמים קשה לנו גם להבדיל ביניהם ובין אלה שקדמו להם. הצלצול החדש, שהשמיעו השירים האלה, היה דק ביותר ויאבד לפעמים בין קולות זרים לו. גם עכשיו עלינו להטות את אזנינו אליהם ולהקשיב רב קשב עד אשר נתפוש רעד־נימיהם המיוחד.
ואולם משני הנחלים הקטנים האלה יוצא זרם שירתנו הצעירה. בהם מרוּמזים כבר המוטיבים העיקריים, המפעמים עכשיו את טובי משוררינו. ניצוצות־הזעם הכּחוּלים הראשונים של שירתנו הלאומית, שנתלבּו אחר־כך ביצירת ביאליק ונעשו לאש אוכלה, כבר עלו מתוך ‘שירי ישורון’ של שפירא. היה אותו ‘איש־האימות זעוּם־העפעפים’, המביט תמיד ארצה ‘כמבקש את אבדת נפשו’, שבו רמז ביאליק ב’מגלת האש' על הצד הטראגי שבו בעצמו. זרם השירה הבהיר, אשר בו נשקפים השמים הרחבים ועל שפתו מזהיבים גבעולי הקמות הגבוהות, יוצא מתוך שירת מאַנה. גם אלמלא ספר לנו קלוזנר, כי משוררו החביב של טשרניחובסקי בילדותו היה מאַנה, היינו מכירים את עקבות השפעתו של האחרון באחדים מן השירים הראשונים שב’חזיונות ומנגינות'. (השוה, לדוגמא, את שירו של טשרניחובסקי ‘ביתה אבותי’, שלא בא בהוצאת־שיריו החדשה, אל שיר מאַנה ‘נסיעה אל אבותי’). מובן מאליו, שטשרניחובסקי גדול ממאנה באותה המדה שביאַליק גדול משפירא. המאַנים הן היו עוד מתגנבים חרש לתוך גבולות הטבע והיו יראים עוד לשאת את קולם ברמה, בשעה שהטשרניחובסקים הנם כבר בני־החורין הראשונים, כובשי המרחב ומושלי ההרים. אך את קול הקריאה הראשונה העביר מאַנה. שירת־האביב הראשונה שבספרותנוּ היתה ‘משאת נפשי’, שירה זו, שיגון היחיד ותקות האומה התלכדו בה בצלילים כה חמים וטהורים, אשר כמוהם לא נשמעו עוד בשירתנו. ואת זה לא נשכח לו.
עכשיו, כשיש לנו ביאַליק וטשרניחובסקי, ומסביב להם עדת המשוררים הצעירים, קשה כבר לעמוד על ערכם של חרוזים ליריים אלה, על ההד הנפלא אשר העלו לפני עשרים וחמש שנה. ואולם הגרעינים הבודדים האלה היו זרע האביב הראשון. שתים־שלש מילודיות בודדות של מאַנה, שפירא ופרישמאַן בימים ההם נפלו כניצוצות חיים בלבבות הצעירים ויעוררו בקרבם את המון הדמיונות והרגשות, אשר התחילו מאירים את הלבבות באור פלאי חדש, בדמדוּמי הנגה שלפנות בוקר.
את מאַנה הייתי מדמה להעלם השני שב’מגלת האש', הרך ובהיר־העינים, המביט שמימה ומבקש שם את כוכבו, לאותו העלם, שבאגדת־חייו הנפלאה רמז לנו ביאַליק על מלחמות־חייו הנסתרות של עצמו, מלחמת הטהרה והטומאה, האלהים והשטן, – אלמלא היה לבבו של מאַנה כה זך ותמים ושוקט. לא. בעיניו הבהירות של גבור ‘מגלת האש’ עוד מתלקחת לפעמים גם ‘אש השטן’. עיני מאַנה היו תמיד בהירות, וגם ברחף צל המות האפל על ראשו הצעיר, עוד נשקף מתוכן טוהר השחר…
אין אני חפץ להפריז במידת ערכו של מאַנה. מה שהיה לזמנו, מה שהיה גם לנו, לא יהיה לדורות הבאים. יודע אנכי, כי ירוּשה יצירית גדולה לא הנחילנו. הוא לא היה עוד בכלל יוצר לדורות. כל שיריו, מלבד מעטים, יוצאים מן הכלל, עושים גם עלינו רושם של נסיונות. ואולם מי ימנה מספר ה’נסיונות' שכל ספרוּת מתנסית בהם, עד שהיא זוכה למשורר גדול באמת? גם מאַנה נמנה עוד על הסוג הזה, על ה’אכספרימנטים'.
אך הוא עומד כבר בתחלת תקוּפתנו, ואם לא בפועל, אך בכח הריהו כבר בן־דורנו לכל דבר. הוא הגשים את ילדותנו, ילדותה של תקופתנו; הוא נתן לנו מה שהיה בכחה של ילדות לתת: את התום של הרגשות ואת הרעננוּת של החלומות. מתוֹך שיריו וגם מתוֹך סגנונם נכיר את התקופה של שנות השמונים – את דמדומי־התחיה הרומנטיים וחרדת ששונה הראשון. וכך נאה לה לילדות שתהא תמימה ומרפרפת בעולם בעינים עצומות.
ואולם נוטה אני לחשוב, כי גם לולא מות השורר בלא עתו, או לו גם חי בימינו, לא היה מאַנה מן העמקנים. למשורר בעל צבע טראַגי מטפוסו של ביאַליק לא היה מאַנה נעשה לעולם. יותר מדאי היה גדול התום שבלבבו והשלוה שבנפשו לכך. יותר מדאי היה העולם נתון בלבבו ישר, שיכיר בכל נגודיו הגדולים ויותר מדאי אופי בלתי־מורכב, שלא יתנו לו מנוח סתירות הרוח, רוחו הוא. לא בשעה של מבוכת היוצר נוצרה נשמתו של מאַנה, כי אם בשעת מנוחה ושעשוּעים. ורק מזלו הרע ומחלתו גרמו לכך, כי על שיריו נסוכה עצבת חרישית תמיד.
מאַנה היה מסוּג המשוררים, שלא נולדו לזעם קרבות, כי אם ‘לצלילי מתק ולתפלות’, על לבבו לא ירדו מעולם סערות הרגש בהולם פטישים כבדים. רך ובודד וחולה היה מעצם ימי ילדוּתו, ירא את החיים וחומד את יפים בחרדה חשאית. גם להגיל הגדול לא יתן כי יכה על לבבו בחזקה. עוד בשירו הראשון ‘כעלות השחר’ (רובם של שירי מאַנה הם שירי־אביב או שירי־שחר) הוא מעיד על עצמו:
וְעַתָּה עֲנִי בִי אִם מֵעוֹדִי עָלַצְתִּי,
אַךְ הַרְחֵק עָצְבִּי, זֹאת הִתְאַמַצְתִּי,
וְעֵת שֶׁקֶט בִּלְבָבִי – זֹאת שִׂמְחָה אֲכַנֶּה
החרוזים המעטים האלה פותחים לפנינו את אופק נפשו של המשורר הצעיר. השקט הוא האושר אשר אליו ישאף. הוא ירא את סערות הרגש – בין שהן מביאות אתן את הגיל הגדול ובין שהן מעוררות את העצב החזק. עוצם הגיל מטיל עליו אימה עוד יותר מן העצב. את היגון החרישי הוא מחבב, ולו הן גם התפלל בחרוזיו היפים:
אָנָּא, יָגוֹן נְעִים, אַל תִּטְּשֵׁנִי
חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת!
על ברק הגיל הבהיר אנו חרדים תמיד, וברגע שהוא נצת אנו מחכים לו כבר רגע־רגע שיכבה. איזו צללים רחוקים מאפילים עליו תמיד. העצב – תמיד שקט עמו. העצב גם כשהוא מתמיד, לעולם יש בו כדי לרפא את הלב, למלא את ריקניותו.
מסערות החיים יש לו למאַנה רק מפלט אחד – מחבואי הטבע, שם נולדים בו ‘שעפי הטוהר’ ושם הוא מקבל תנחומים על כל מכות־החיים הכבדות. בשירי מאַנה אין אנחנו מוצאים אמנם עדיין ציורי הטבע. מאַנה הן היה הן הראשונים אשר התנפלו אל חיק הטבע שכורי הצבעים והמרחב. מרוב התפעלות לא ידעה עוד העין להבחין במראות. גם שירי מאַנה אף כי פה ושם מפוּזרים בהם כבר שרטוטי־תאור בודדים, הנם עדיין רק שירי הימנון ליפי הטבע. ואולם אין אלה עוד מליצות ריקות. אין זאת עוד האהבה, השאובה מתוך ספרים. הטבע הוא לו באמת בית־מקדשו היחידי, מקלט נכאיו ותנחומיו, והמית לב בודד וטהור עולה אלינו מתוך החרוּזים התמימים:
הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה.
וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,
וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה!
הִנְנִי פֹה בָּדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,
אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ, –
קָחֶנֶּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!
הטבע והשירה היו לו מקורות המנוחה והאושר על אדמות. ‘כל טוב וששון תושיט לנו הטבע’ – הוא קורא עוד בשירו הראשון, וכמעט כל שיריו האחרים הם כפל הרעיון הזה בסגנונים שונים. הוא היה הראשון, לאחר מאפו, אשר נקשר אל האדמה הפשוטה בכל נפשו, בכל תקווֹתיו – אשר לא חקר ולא דרש ולא עשה אליגוֹריות מחזיונות הטבע, כי אם שמח בכל תום לבבו על כל גבעול דשא בשדה ועל כל אילן פורח ביער. אפילו מכתביו לרעיו מלאים ציורי־נוף שונים. הטבע היה לו הכל. כעל אם טובה התרפק על האדמה, ויברך אותה בכל אשר שר, בכל אשר כתב. רק היא נחמה אותו בבדידוּתו, רק היא השקיטה את המון לבבו החולה. מפניה נדם כל פחד, נשכח כל כאב:
אִם גַּם כַּאֲפִיקִים שַׂרְעַפַּי יִזְרֹמוּ –
מִפְּנֵּי הַטֶּבַע חִישׁ יֶחֱשׁוּ, יִדֹּמוּ.
הטבע היה לו לפנת־קודש, לאוצר היופי ולסמל הטוהר. השמש הוא לו דמוּת היופי והנשגב, הירח – סמל דמוּת הקדושה והטהרה1. אך יפי נפשו של האדם – זהו היופי העליון אשר יכרע ברך, ומכל שיריו ונכאיו עולה אלינו בת־קולה של אותה התפלה העתיקה שבתהלים: לב טהור ברא לי אלהים.
מה נחמדה היא תפלתו החרישית לבת־שירתו, גואלת חייו:
בִּדְמִי לֵיל קַיִץ עֵת קוֹלֵךְ אֶשְׁמָעָה
אָז יִתַּר לִבִּי, שַׂרְעַפַּי יִפְרוֹצוּ;
אָז רֶגֶשׁ מִמָּרוֹם נַפְשִׁי נִמְלָאָה,
אָז לָשִׁיר אִתָּךְ כָּל חוּשַׁי יַחְפֹּצוּ.
אָז אֶשְׁכַּח תַּרְדֵּמָה, אָעִיר הַנֵּבֶל,
וּבְחֵיקֵךְ, אֲהוּבָה, נַפְשִׁי אֶשְׁפֹּכָה,
אָז אָסִיר שִׁכְמִי, גַם לִבִּי מִסֵּבֶל
וּלְנֶגֶד מִקְרֵי הַחַיִּים אֶשְׂמָחָה.
־ ־ ־ ־ ־ ־
אִם נַפְשִׁי חַפָּה מִבְּלִי חֵטְא וָרֶשַׁע,
אִם דָּמִי בִי טָהוֹר וִיחַדֵּשׁ כֹּחִי –
לָמָּה־זֶה אֶתְאוֹנֵן: אָבְדָה כָל יֶשַׁע?
הֵן נָעִים חֶבְלִי וּמְאֻשָּׁר אָנֹכִי!
זאת היא שירת מאַנה. שירת נער לנערים היא. אך בנער הזה קננה נשמה טהורה כיונה לבנה, וגם שירתה היא מעין הגה יונים חרדות בדממת בין־ערבים.
מִתֵּימָן יָעוּפוּ לַהֲקוֹת צִפֳּרִים
וִיקַנְנוּ בַגָּן וּבְסִבְכֵי הַיְּעָרִים,
עֲלֵי זַיִת, דֶּגֶל שָׁלוֹם הֵבִיאוּ.
(“מבשרי האביב”).
ואת ‘עלה הזית, דגל השלום’ נושאת לנו גם שירת מאַנה, נושאת לנו כל אישיוּתו הפשוּטה, הבלתי־מורכבת, שכולה הרמוניה. אין סימני קרב פנימי. אין ריב בינו ובין העולם. ‘ראי מנוּחה כי טוב, ראי כי נעמה!’ – בדברי שלום כאלה הוא פונה פעם בפעם אל נפשו, נפש המשורר, כי תרגן במעמקים. מסכסוּכי האנשים הוא בורח אל ‘נעם הבדידוּת’, אך האהבה והרוֹך אשר יכבידו על לבבו, ישיבוהו אל האנשים ולא יתנו לנפשו ללבוש את קדרוּת הבודד ושממונו. הבדידות הנצחית תפיל אימה עליו. ‘לא! לא! – הוא קורא ב’הגיונו על הבדידות’ – האדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד… בני אדם ירדפוּהו ויחרפוהו חנם, והם יוכלו גם לנחמהו… איש אחד יפלח לבבו לגזרים, והשני ירפאהו, ימציא לו מזור ותרופה ויקימהו לחיים חדשים'. לב האדם – זהו מקור הברכה והקללה גם יחד. אין בו כלום מן הפילוסופיה הקודרת של הנזירים, המלמדת: התרחק מן האדם והקרבת אל האלהים. השקפת־חייו של מאנה היא כולה הומאנית, דורשת טוב לאדם ונאמנה עם האלהים.
מתוך כל שיריו, מאמריו ומכתביו של מאַנה נשקף אלינו משורר אידילי, משורר אשר גלי דמיונו הזכים זורמים לאטם, משורר צמא למראות הטבע ולשלות האושר ולטוהר החיים. שפוני העושר אשר בכל נפש מתקוממת, מבקשת, אשר קרעיה יעוּפו אל כל רוּח, – אין כאן. מאַנה לא היה משורר גדול, אך במעט אשר השאיר אחריו עוממים ניצוצות חמים ונוצצת הדמעה הזכה. הוא היה משורר אמתי. לולא השאיר לנו רק את שירו ‘משאת נפשי’, זו תפלת־חייו האחרונה, שמתוכה נפרד מעלינו, היינו זוכרים תמיד באהבה ובגעגועים את המשורר הנחמד הזה, שנולד לנו לנוֹגה השחר הראשון. ואולם רסיסי שירה ותפלה, התרפקוּת על הטבע ועצב אנושי ויופי אנושי רוה כל מה שכתב מאַנה במשך ימי חייו הקצרים. בשיריו אנחנו מקשיבים כבר לפעמים אותו הריטמוס השקט, אשר יעיד תמיד על נפש לירית רכה ונבונה, היודעת כי בטוּי הרגש הכי־עמוק אינו בכח, כי אם בצרוף, – בדלות האדם ממעמקיו את הנטפים הטהורים, המפכים תמיד רק במסתרים.
כמו בשאר משוררי זמנו, אין עוד בשירי מאַנה למצוא את הציוּר הפלסטי בקויו העצומים והבולטים. הצבעים עודם רכים ומתנועעים כנוּע הרקיע בלב מים רבים. לשונו של מאַנה, שהיא כולה רוך והשתפכוּת, אינה מסוגלה עוד בשפעת הליריוּת שבה למצוא את הבטוי המצומצם, היחידי למראות העולם החיצוני. אך עינו, עין האמן, כבר פתוחה. במאמריו ובמכתביו יש אשר יצליח יותר מאשר בשיריו לתת לנו פה ושם ציוּרי־נוֹף בודדים, אשר ששון הצבעים כבר פורח בהם. היחס של המשורר אל הטבע אינו עוד רומנטי, כי אם ריאלי. המשורר האידילי אינו מבקש עוד רק את הנשגב שבטבע, כי אם ירבה להלל את היופי אשר באהל רעוּע, בשדה עזוּב – בכל אשר תתגלה תכוּנה שלימה, בכל אשר העין תנוּח עליו. באחד ממכתביו2 הוא כותב לרעו על היופי שבפשטוּת, והננו רואים כבר לפנינו את הצייר, אשר לבו ימלא גיל ואושר לקראת כל צליל וגון, לקראת כל מראה־עין שבחיים ובטבע.
הוא היה תמים עם הטבע ותמים עם האלהים. את בלהות העולם ראה, אך האמין, ‘כי יש שם עין צופיה’, עין מלאה רחמים. התקוה, אשר עליה שר את הפואימה האַליגורית ‘תקוה לאובד’, לא עזבתהו עד יומו האחרון. שיריו מלאים אותו היגון אשר אור וזוהר לו – הלא הוא יגון המשורר. ביגון טוב ומפרה זה יש יותר אמוּנה מאשר בשיריהם האופטימיים של אחרים. זהו אור הנשמה החם, ההתקרבוּת עד אלהים בתלונה ואמוּנה גם יחד: ‘מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהמי עלי – הוחילי לאלהים’…
מה הספיק לראות, העלם החולה והלוּם־העוני הזה, בחייו המעטים והרעים? מה טעם מכוס־החיים הרויה? אך את שפעת הברכה, ברכת החיים, הרגיש לפעמים, וכאחד המשוררים העתיקים, הוא מבטל את ישוּתו בפני הנצח, בפני חדות ההויה המלאה, אשר לא תחדל לעולם. כי מה הוא האדם, עלה נובל אחד בהמון היער הרב, אשר יחריש באנחתו את מנגינת־העולם הגדולה!
מִי הוּא אִישׁ נִלְבָּב יֶחֱרַד, יִבָּהֵל,
בִּרְאוֹתוֹ עָלֶה נוֹבֵל גַם נוֹפֵל,
בַּגָּן מֵעֵצִים נִכְבַּדֵּי עֳפָאִים?
(“תקוה לאובד”).
חייו היו כל כך דלי־גיל ודלי־אושר! אף שיר־אהבה אחד אין למצוא בכל ספר שיריו, מלבד האפּיגרמה הקטנה והמלאה רוך וחמלה רבה לאיזו נערה בלתי ידועה, אשר כתב, כנראה, ימים אחדים לפני מותו:
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ,
נֹפֶת תִּתֵּנָה גַם יָדַיִךְ:
אַשְׁרַיִךְ, אַשְׁרֵי אֲבוֹתַיִךְ!
לוּ כֹה יִמְתָּקוּ גַם חַיַּיִךְ!
בחרוזים המעטים והפשוּטים האלה ברך המשורר את היופי של לב אשה, אשר זיוו נגע בנפשו ואשר גם קוה לא קוה עוד לזכות בו. האם זאת הכנעה? לא, זהו העושר שבלב, הטוהר שבלב – רק הם מברכים את החיים, ואם גם יפים לא לו עוד.
גם מתוך מכתביו להורים ולרעיו המעטים מכירים אנחנו את הנשמה הכשרה של המשורר. זהו אותו ‘היופי של המצוי’, שרק העמים העתיקים ידעוּ להוקירו. מכתביו לחבריו נוגעים עד הלב בתמימותם ובהתמדתם. אהבת־רעים נאמנה ומתמידה היא תמיד סימן לאצילות ויושר רוח עמוק. גם בשכבו על מטתו, אשר לא ירד עוד ממנה, הוא פוקד את רעיו במכתביו. והמכתבים האלה, כמה הם מלאים תום־רוח והכנעה שלוה לגורלו! כך מתים רק הטהורים והתמימים בנפשותם.
בתנאי חיים אחרים ובתקופת חיים אחרת היה מאַנה לאחד ממשורריו של הטבע הבריא, אשר היה שר לנו על מראות השדה ושלום הכפרים, – על חייהם האידיליים, הפשוּטים והטהורים, של האנשים, אשר לבם תמים כמהו עם האלהים והטבע.
אך מאַנה נולד לנו בקדמת ימי האביב. האדמומית הרכה שפרחה בלחיי שירתו היתה עוד חולנית ורפה. רוב שיריו הם באמת שירי אביב, שירי אביב מוקדם, עת השמש תציץ עוד בחרדה והרוחות הרעות ‘עוד תסערנה סביב’. האור הבוטח לא נפל עוד עליהם.
באביב חייו מת המשורר הזה, אשר שאף אל תחית עמו בכל לבבו הרך, החולם והחולה, וכמשורר האביב הראשון נשאר זכרו בשירתנו, כפרח בודד וחוור, הרועד דומם על גבעולו בליל ניסן, ומצפה ומתפלל לשמש…
פיאַסיטשנא (סמוּך לוורשא), תער"ב.
קונסטנטין אבא שפירא
מאתיעקב פיכמן
אשר בן אליהו שפירא היה שמו בילדותו, ואז היו עוד שמים טהורים נמתחים על ראשו ורוּחות טובות הכתירו אותו מסביב. גלי הנימאַן הקלים השתעשעוּ אז לרגליו על גדות החול הלבן ויערות אורן וּברוש גבוהים האפילו לנגד עיניו בכל מלא המרחב הבהיר. וּבאותם הערבים המאוּחרים, ערבי גרודנא הרכים, עת ירעדו במימי הנימאַן הצלוּלים הכוכבים הפזוּרים מלמעלה וּמילנכוליה חמה וּקרובה תשוטט באפלה החורה התלויה על פני הרחובות אשר במורד העיר, והנער החולה עם חבריו שבוּ אז בהסתר־פנים מבית האברך המשכיל אשר בעבר הנהר, – וירעדו גם בלבבו הרהוּרי־זהב ראשונים, ואוּלי התרקמה אז בלבבו שירה אחרת, אוּלי פרחו אז בקרבו ציצי־השלום הכחוּלים. אשר זרעה בלבבו שירת מאַפו התמימה והשקטה, – אותה השירה אשר גם היא נולדה על גדות המים הבהירים האלה והדה הרך הגיע אל הנערים, אשר ישבוּ עד הנה בבתי־המדרש הצרים ויחכוּ לקול מבשר מרחוק.
אך רחובות הגיטו היו בימים ההם עוד קודרים ביותר, ואנשים זועפים וּמרי־נפש התהלכוּ בהם, ולא ברכה עין טובה את הנער הרך, אשר איזה גאון רומאַנטי מסותר מלאהו מעצם ימי ילדותו ואשר נשא את נפשו לגדולות וּנצוּרות בחיים. ליופי ואהבה צמאה נפש הנער ולעטרת גאון של משוררים הרים את ראשו וּבחיר־אחיו קוה להיות בגדלו, – וּבשנאה ובוּז וקטנוּת־מח וצרוּת־עין קדמתהו הסביבה, אשר חי בה, ובטרם תצמחנה לו כנפים אמרה לתת אותו בשלשלאות כבדות וּלהכניע לעולם את מריו וגאון רוּחו.
מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאֵב לֵב וָרוּחַ, – –
הָאֵָלֶָה וְהַקְּלָלָה צְעָדַי סָפָרוּ..
(“שירי ישורון”)
וימים רבים עברו עד אשר שכח המשורר את תמרוּרי ילדוּתו וּכעוּר נעוּריו ועור זכרונות רך ונעים נקרם על הפצעים המכאיבים, וּמילודיות נושנות שבו וּפרחו בלבבו ויעלו בעיניו את הדמעות החמות והטהורות.
ואוּלם אז לא היה עוד שמו אשר, כי אם קונסטאנטין שפּירא. בינתים בא בחייו אותו הדבר, אשר החשיך כליל את מאור לבבו וימלאהו כאב צורב ונוחם ובוּז ויקוד־איבה וצמאון־נקם בכל ימי חייו לאין מרפּא.
הכּאב הנורא, אשר נשא שפירא בלבבו, היה טל שירתו הזועמת. הטרגדיה הקשה של חייו עשתה אותו למשורר, וּברק אשה האדום נח מאז על כל אשר ראו עיניו מסביב. ואם גם פקד פקדוּ אותו באחרית הימים זכרונות ילדוּת שפוּכי־נגה, – את לבבו החולה לא עצרו כח עוד לרפאות. פצעיו הישנים נטפו דם ויסוּריו הגדולים לא חדלו וקושמאַרים נוראים באו לענותו בלילות על משכבו עד יומו האחרון.
צער עמוק זה, ענוּיי־רוּח אלה משלימים אותנו עם האיש, אשר תאוות גדולות, טובות ורעות, סערו בו תמיד, כי הוּא הוּא אשר סבל מתגרת ידן ולא אחר. הם ממרקים את עונו הגדול לעמו, העון אשר לא יכפּר לעולם לקטני־הנפש, אשר בגד יבגדו בעמם ואכלו בשמחה את לחמם ולא ידעו נדוּדי־שנה בלילות. אין חטא במקום שיש צער עמוק כים, ואנחנו לא נבוא במשפט עם זה, שהיה השופט היותר אכזרי לעצמו…
אשר שפירא נולד בשנת ת"ר (ה' טבת) בגרודנא. מקום מולדתו היא עיר ליטאית־פולנית עתיקה. יושביה היהודים מרובים בה בערך ומשכנותיהם צפוּפים ברחובות צרים וּבלתי נקיים ביותר. ואוּלם סביבות העיר יפים מאד, והאיש אשר יעמד על־ידי הארמון אשר ברחוב המבצר ונגלו לעיניו שדות תבוּאה רבי־צבעים מעבר לנהר הנימאַן, ויערים משחירים מתחת השמים החורורים, אשר עבי־טל קלים, לבנוּנים וּשקוּפים רובצים תמיד בטח בשוּליהם; וימינה וּשמאלה אם יפנה, והרהיבו עיניו בנינים עתיקים, שרידי ארמנות ומבצרים וּבתי־מנזר, אשר הוד ימים עברו חופף עליהם. הלא היא העיר, אשר אותה איוה למושב לו המלך פוניאטובסקי לפני ימים רבים.
אביו זקנו של שפירא היה משלשת הדיינים אשר בעיר, ואוּלם אביו היה בעצמו רק חנוני פשוט, אשר היה חרד, כנראה, מאד על כבודו ויחס אבותיו שלא יחוּללו על ידי בנו המשכיל. זה היה קנאי מתמרמר ואדם קשה עד מאד. אל הנער, אשר לא היה מעודו מתמיד גדול בלמוּדיו, היה מתאכזר תמיד, ויארב לו יומם ולילה וישמר את צעדיו בכל אשר פנה. לשוא היה מתחמק הנער, לשוא היה מבקש לו מקום־סתר, אשר יוּכל להתמכר שם בכל לבו לספריו ה’פסוּלים‘, – לשירי לטריס אשר אהב ולמליצות מאַפוּ אשר לקחו את לבו, וגם לנסות לפעמים את כחו ביצירה. יד אביו הקפּדן מצאתהו במסתרים ולא ידעה רחם. וּכשמצא פעם את בנו יושב אל השלחן וכותב שיר עברי, התנפל עליו בחמתו ויכּהו מכה רבה, ולא נתקררה דעתו עד אשר אסרהו בחבלים אל השלחן ויצוהו לכתב יום יום גליון שלם מן הספר ‘שבט מוּסר’, אם באמת ובתמים חשקה נפשו לכתב בלשון הקדש לשמה’1…
מרעי נעוריו, אשר רוח ההשכלה החלה לפעמם ולעורר בהם את האהבה אל השפה העברית והשירה החדשה, הפרידוּ אותו בחזקה, ורק לעתים רחוקות היה מתגנב ועובר אל פרור העיר אשר בעבר הנהר וּבא אל בית אברך משכיל אחד מעוזרי ‘המגיד’ לקרא במכתבי־העתים וּבספרי־מליצה. שם היה מזדמן עם חבריו, שאחד מהם היה זה, שנעשה אחר כך בעצמו לאחד המליצים וכותבי צחות היותר נעימים בשפת עבר, – הלא הוא א. ש. פרידברג, אשר נפש שפירא היתה קשורה בו בכל ימי חייו.
ואוּלם הנער היה גם הוא מר־רוח וקשה־עורף, וככל אשר הוסיף אביו ליסרהו וּלהביט עליו בשבע עינים, כן מאס בכל אשר בחר הוא וכן הוסיף ללכת עמו בקרי. וככה הלכה וגדלה בלבבו משטמה כבוּשה לסביבתו הקנאית, אשר מררתהו ותשקץ את חלומות נעוריו. ימים רבים שמר הצעיר הנעלב את עברתו לכל אלה, אשר הרעילו את ימי ילדותו היפים ויעמדו כצר לו בכל אשר פנה, לכל אלה אשר רדיפותיהם אולי הביאוּהו לאחר ימים עד עברי פי התהום, אשר בה נפל…
באחד מ’שירי ישורון' מתאר לנו שפירא את ימי ילדותו ואת המשבר הגדול, אשר בא בהם. על פי החרוּזים המעטים האלה אני מצירם לי ביתר בהירוּת מאשר על פי המקורות האחרים שהיו לי לתולדותיו:
גַּם רָעֵב, אֵין־כֹּחַ בַּחַיִּים בָּאתִי,
לֹא יָדַעְתִּי לַחְמִי בְּנַפְשִׁי אָכַלְתִּי,
אַךְ כְּלִי אֶחָד זָהָב בְּאָהֳלֵי מָצָאתִי;
כִּנּוֹר בַּת־עַמִּי – מֵאֲבוֹתַי נָחַלְתִּי.
עַלִּיז, שָׂמֵחַ לַכִּנּוֹר נָשַׁקְתִּי,
וַיֶּהֱמּוּ מֵיתָרָיו אַהֲבָה וָחַיִּים;
שָׁכַחְתִּי רַעֲבֹנִי, לְעָנְיִי שָׂחַקְתִּי,
שָׂמַחְתִּי בַעֲמָלִי תַּחַת שָׁמַיִם.
עַל כָּתֵף מְרוּטָה כִּנּוֹרִי תָלִיתִי,
בְּעָזִּי וְזִמְרַת יָהּ קָדִימָה הָלַכְתִּי;
יָרַדְתִּי עֲמָקִים, גְּבָעוֹת עָלִיתִי –
פִּתְאֹם אֶל עֵמֶק הָאָלָה הָשְׁלַכְתִּי.
המון גיל ונחמה אצרו בתוכם החיים, חיי הילדוּת של משורר, אך קללת הגלוּת רבצה עליהם מהר, וּבבשת וּיגון כלו ימי החלומות והטהר.
כדי להטרידו מעולם ההשכלה ולעקור בבת־אחת את ציצי הכפירה, אשר הוסיפו להכות שרש בלב שפירא, מהרו הוריו להשיאו אשה כמעט בעודנו נער. בן חמש עשרה שנה היה שפירא בבואו בברית הנשוּאין עם אשתו, אשר ימי חייו אתה היו לא רבים ולא יפים. היא היתה אשה צנוּעה ויראת אלהים, והוא, הקיצוני בכל מעשיו, הוסיף ללכת בדרכיו. הריבות והסכסוכים לא חדלו. הקנאים ארבו לו בכל צעד וכפעם בפעם הביאו את דבּתו רעה לפני בני משפחתו, עד אשר מצאוּהו פעם בתשעה־באב יושב על שפת הנימאַן בגלוּי־ראש ואוכל לחם… אז כּלתה אליו הרעה. אביו גרשהו מביתו ואשתו שבה לבית אביה. ואפילו חבריו, הקרובים לו בדעה, התרחקו ממנו לאחר שנגלה קלונו ברבים. בזוי ומנודה ומרוחק מכל לא ראה שפירא לפניו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו מעיר האפלה הזאת. הוא עבר לביאַליסטוק הקרובה לגרודנא ויתפרנס שם מהוראת־שעה בעברית. בביאַליסטוק שהה רק חדשים אחדים וישב לעיר מולדתו, וּפוטוגראַף אחד ממכריו הנוצרים החל ללמדהו את מלאכתו, אשר לקחה את לב שפירא, הצמא ליופי ואמנוּת. אך דעתם של בני משפחתו ה’יחסנים' לא היתה נוחה, כמובן, גם ממלאכה זו, שאבות אבותיהם לא ידעוה. אז הלך בעצת חבריו המשכילים לווינא, מקום מגוּרו של בעל ‘השחר’, אשר יעמד בודאי על ימינו בצר לו. אך גם מווינא שב שפירא בפחי־נפש, ועל לבו עלה הרעיון לבקש את אשרו בעיר הבירה פטרבּוּרג. אז יקרא פעם באחד העתונים הרוּסים מודעה, כי יבוקש איש יודע את מלאכת הפוטוגראַפיה, – ושפירא, שהיה חם־המזג ונמהר במעשיו, בורח פטרבּוּרגה.
ימי חייו הראשונים של שפירא בפטרבּוּרג2 לוּטים בערפל. שפירא בעצמו היה אוהב אמנם בימי שלותו ועשרו לספר את אשר עבר עליו בימי נעוּריו הראשונים בעיר הבירה ולתאר את חיי עניו בצבעים שחורים מאד; אך כל הקוים הבודדים, אשר נחרתו בזכרוני מתוך ספוּריהם של מכירי שפירא, לא הצטרפו אצלי לתמונה שלמה וּבהירה. דוקא תקופה זוּ, שהיא החשובה לנו ביותר, כדי לעמוד על סוד השנוי המעליב שנהיה בחיי ש., כמעט כלה מכסה במשאון. ספרו לי, כי בהיותו בפטרבוּרג מחוּסר תעוּדה, פנה אל בני משפחתו, כי ישלחו לו את התעוּדה הנחוּצה לו וגם איזה סכוּם כסף, אשר היה מחלצהו מן המצר, והוריו, אשר היו אנשים אמידים בערך, לא שלחו לו לא תעוּדה ולא כסף, והוא היה אנוּס ימים רבים לסבול חרפת ערב וללון תחת כפת השמים בפרורי העיר הרחוקים. נראה, כי מצבו של שפירא בימים ההם היה באמת מצב של יאוש נורא. הוּא, אשר חלם להיות משורר מפורסם, שר וגדול בעמו, אחד מיוצאי חלציהם של משוררי ספרד האצילים, היה נע ונד בעיר הגדולה, מוצא את מחיתו בקושי גדול (עתים היה מנקה את שלג הרחובות) ומתירא תמיד פן יגרשוּהו מפטרבורג וישיבוּהו לעיר מולדתו השנוּאה עליו כל־כך. את שיריו גם כן לא קבלו העורכים העברים בחבה יתירה, ולכך היו סבות שונות, והחשובה שבהן – חסרון ידיעת הלשון ודקדוּקה, שבזה היה אמנם מצטיין גם בימי פרסוּמו. וככה חי ימים רבים בלא תקוה, ולא נראה גם בהוה וגם בעתיד איזה מוצא ממצבו הנורא.
עזוּב ומדכּא התהלך שפירא ברחובות העיר הנכריה, עד אשר חלה פעם ויפל אין־אונים באחת החצרות אשר בקצה העיר. כובסת נוצרית מיושבי הבית ההוּא חמלה על היהוּדי הצעיר ותאספהו אל ביתה וּבתה הצעירה כלכלה את מחלתו עד אשר שב לאיתנו. זאת היתה נערה רוסית פשוטה מבנות דלת־העם, נערה אשר לא הצטינה במאוּמה, ורק היתה טובת־לב מאין כמוה; ולב המשורר, אשר היה גלמוד ונעזב ולא ידע אהבה מימיו, נמלא רחשי חום ומעין אהבה לנערה הנכריה, אשר סמכתהו על ערש חליו ותּהי לו כאחות בדאגתה לו. וככה קרה הדבר, כי האיש אשר כה אהב את עמו וכה שנא את צורריו, האיש אשר, לפי עדוּתם של כל מכיריו, לא ידע שם־גנאי יותר מעליב מן השם ‘משומד’, – עשה בעצמו מעשה, אשר היה לו אחר־כך במשך כל ימי חייו למקור ענוּי־רוּח ומוּסר לב נוראים.
*
בשנות השמונים כבר היה שפירא בעל אחת הפוטוגראפיות היותר מצוּינות וּמפורסמות אשר בפטרבורג. הוא הרים את מלאכת הצלוּם כמעט עד למעלת אמנוּת, וּתמוּנות סופרי רוּסיה הגדולים אשר הוציא בית־מלאכתו זכו לפרסוּם גדול וּלהכרת תהלה גם מצדו של צורר־ישראל כבוּרינין. פוטוגראַפיה זו העשירה את בעליה ועשתה אותו למפורסם בחוגים רבים אשר בעיר הבירה, וּנסיכות ורבּי־הממשלה היו ממבקרי בית־מלאכתו. גם סופרים עברים מפורסמים רבים נעשו מבאי־ביתו, ואפילו רבנים ו’כלי־קדש' היו משכימים לפתחו ברצון, בדעתם את ידו הרחבה… בקצרה: התחילה התקוּפה היותר יפה בחיי המשורר.
בימים ההם נתפרסם שפירא גם בתור משורר עברי ממדרגה ראשונה. הוּא אמנם התחיל מפרסם שירים במכתבי־עתים עברים עוד בסוף שנות השבעים, ואולם רק הפרעות שבתחלת שנות השמונים נגעו ראשונה בחזקה במיתרי כנורו ויוציאו ממנו קולות נפלאים מלאי עוז וּמרירוּת ורעל, אשר לא נשמעו כמוהם בשירה העברית שבימים ההם. רבים כבר ראו בו את ממלא־מקומו של י. ל. גרדון, ואפילוּ מבקר מחמיר וקשה כפרישמאַן התיחס אליו ברצון. ואולם שפירא כתב אך מעט ועוד פחות מזה פרסם בדפוּס. כתיבת השירים לא היתה לשפירא, כפי שיש לשפוט על פי כתבי־היד שקראתי מהם, מלאכה קלה ביותר; ואַף כי שירתו היתה לו מקור אושר וגאון וגיל, בכל־זאת לא יצא מכלל ‘חובת־שירה’ מעודו. הכהן התמידי בהיכל השירה הרבה סימנים מובהקים יש בו, והראש והראשון שבהם הוא – ידיעת הלשון העמוקה, הבאה לו כמעט מאליה, כידיעת לשון הדבוּר הטבעית לשאר בני־אדם. ידיעת לשון כזו היה שפירא חסר כל ימיו, וזהו בכלל הפגם היותר גדול שבצוּרתו הפואטית.
שנות השמונים היו בכלל הימים היותר טובים בחייו של שפירא. הגדולות והנצוּרות סוף סוף באוּ. והוּא שכל ימיו נרדף ונעלב וצמא לפרסוּם וּתהלה, התחיל, לאחר שפרסם את ‘שירי ישרון’ והפואימה ‘מחזיונות בת־עמי’, נוהג כבוד מיוחד בעצמו. אניקדוטות רבות, ששמעתי מפי מכיריו, מעידות, כי היה האיש בעל השכּלה מסופקת מאד ובעל מדות זרות ומשונות, שקשה היה למצא בהן את הגבוּל בין האורות וּבין הצללים… אין ספק, שהרבה היה באפיו מן הנדיבות האצילית ואוּלי גם מן המקוריות, ואוּלם גם קוים יפים אלו פעמים שהיו מתגלים בו בצוּרה גסה ולא־נעימה ביותר. הוא היה מפזר הרבה כסף לצדקה ולכל דבר טוב. את כל קשה־יום וכל סובל מחסור, שהיה פונה אליו, היה תומך ביד רחבה, ולספורים עברים לא מעטים עמד בשעת דחקם. ובכל־זאת היה הרגש הדק נפגם: ה’פוזה' והחקוי לאנשים גדולים ואהבת האיפקט היו מבצבצים ועולים אפילו בצדקה של ‘מתן בסתר’, ורבים מן האנשים, אשר התקרבו אליו בראשונה, הלכו וּפרשו ממנו באחרית הימים.
בּכלל היה שפירא איש, אשר אש קדש ואש זרה גם יחד עלוּ ולהטו באפיו הקשה והחולני. זה היה בעל תאוות של פייטן ושל אדם המוני כאחד. הוּא היה נוח להעלב ואת שנאתו לעולביו וּשאיפתו לנקם היה שומר בלבבו ימים רבים, ואוי לו למבקר, אשר נגע בו נגיעה קלה לרעה. עד יומו האחרון לא מחל לו שפירא את עלבונו. כרוב האנשים העצבניים, היתה בו מן ההתלהבוּת הרגעית וּמן ההתקררוּת הפתאומית הבאה אחריה. גם אהבתו וגם שנאתו לא ידעו גבוּל, וּבגלוּי רגשותיו אלה היה גם מגדלוּת־הרוּח וגם מקטנוּתה…
למעלתו של אינטליגנט גמוּר לא הגיע שפירא, כשם שלא הגיעו לכך בני אותו הדור ברובם הגדול.
לגאוּלת־רוּח שלמה וליופי של אצילוּת שלמה עוד לא הוּכשר הדור ולא זכה הדור.
ובכל־זאת יש קוים של יופי והוד טראַגי בחיי רוּחו ויצירתו של שפירא. אותן השוּרות הנפלאות טבוּלות הדם והרעל, המזהירות בשיריו המעטים של שפירא, מעידות על מצוּקות־נפש כבירות, שסבל האיש בכל ימי חייו. וּמה הוּא בכלל המשורר הלירי הנאמן, אם לא מעוּנה ונגוּע־אלהים?
מתוך השפע ומתוך הצער מתעוררים ברוּח האדם כחות היצירה. מתוך ההרחבה מתפרצת עתרת האונים אשר בנשמה והם עוברים על גדותיה. הגלים שוטפים את החיים המלאים, הרחבים, ובמקום עברם תעל כפורחת שירת האפּוֹס הכבירה. רגש הצער הגדול, כשהנשמה נחנקת בעלבונה ובטומאתה, מבקש תקוּן לעצמו, מבקש שחרור מעצמו, והוא מוצא אותם ביצירה הלירית. בכח היצירה משתּחרר האדם מעצמו, מכאבו. הצער נעשה לדבר שבאילוּזיה. כשהוּא משתפך בצלילים הליריים, הוא פוסק מהיות צער האדם הפרטי, הזמני: הוא נעשה חלק מן הצער העולמי, הנצחי…
צערו הגדול של שפירא, הכאב והעלבון הכמוס, אשר נשא שפירא בלבבו מעצם ימי ילדותו, הם הם שהולידו את שיריו היותר יפים. אמנם גם בשירים הכי־נמרצים שכתב שפירא אנחנו שומעים רק הד רחוק ורפה של סערת נפשו הגדולה. הוא היה חסר עוד את הסגנון הכביר, הנבוּאי, שיש בו גם פּתּוס וגם טבעיוּת חיה, אשר כל מלה בו נטף דם חם ושותת, וכל ניב – צעקת הנשמה בפרפוריה, – אותו הסגנון אשר רק בו היה יכול להביע את כל עוצם המרירוּת, אשר העיקה על לבבו. הלהב המתפרץ בחזקה מן הלב היה מפרפר ורועד ומבקש לו לבוּש באוצר הסגנון הדל של המשורר, והיה דועך וכבה לאטו, כאשר לא מצאו. ואולם גם אותם השירים המעטים, אשר בהם מצא ניב־שפתים צערו הגדול, מחרידים את הלב בתהום היאוּש בהם, ברגש הבדידוּת הנורא, בהמון החמלה לעמו האוּמלל, בגלי האהבה ושאט־הנפש כאחד, שהיו שוטפים ועוברים את לבבו בהגינו על גורלו ומצבו. לא רק שירים שלמים, שורות מיוּחדות שבהם, כי אם גם בטוּיים בודדים מעידים על מוטיבים רבים וחשובים שמלאוּ את לב המשורר, מוטיבים ליריים דקים ורעננים, שפעמו בראשונה את שירתו.
האהבה הגדולה והזעם הגדול היו להבות שירתו של א. שפירא. באחד משיריו הראשונים (‘אל משוררי בת־עמי’), והוא עוד מקנא את קנאת ההשכלה וממטיר להבות על העם, אשר ‘בינתו היתה לנציב־קרח’, הננו רואים אותו והוא כלו מלא זעם־אלהים ובאפו הוא קורא אל המשורר העברי, כי יך בכנורו על ‘ראש עם לא־בינות’ וכי ‘ימחץ קדקד אוילים’ בשירתו:
אַל תַּטִּיפוּ – תַּעֲרִיפוּ גֶּשֶׁם נְדָבוֹת,
אַךְ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, בָּרָד וָרָעַם –
כִּתְבוּ שִׁירֵיכֶם בְּעֵט בַּרְזֶל, עוֹפֶרֶת,
כְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת עֵטֵיכֶם יִמְרָטוּ…
ואולם ב’שירי ישרון' כבר המה הלב מרגשות אחרים. ככל אשר הלך הצער הלוך ועמוק, כן הלך וכבה להב זעמו, הקול נעשה רך ביותר ודמעות חרישיות התחילו רועדות בו בדממה:
כִּנּוֹר זָהָב יִשְׂרָאֵל בְּיָד הַמְּשׁוֹרֵר,
קַרְנֵי אוֹר שָׁמַיִם עָלָיו מֵיתָרִים – –
הַכִּנּוֹר הַזֶּה לִבְכִי אַךְ וָנֶהִי,
מִיַּד אֱלֹהִים מֵיתָרָיו כּוֹנָנוּ…
אז יבין המשורר את מצב העם לאמתּו, והלהב האפל יאיר פתאם לפניו את סוד קיוּמו:
כִּי אָרוֹר אֵרְרַנִי צוּר פָּעֳלוֹ תָמִים,
כִּי הַמָּוֶת לִי הָיָה קֶשֶׁת רְמִיָּה;
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים –
עַל אֵלֶּה, אַחַי, אֲנִי בוֹכִיָּה.
נוראים הם לא החיים הקשים והמרים ולא עליהם יבכה המשורר, כי אם על העדר הנחמה האחרונה – נחמת המות, אשר רק בכחו למרק את חטא החיים של אי־כבוד וכעוּרם. זוהי כבר הכרת הקללה הגדולה הרובצת על העם, אשר ‘גם חיה לא יחיה, גם מות לא ימות’ – מיכוות הצרבת הראשונה היא, אשר הרגיש הלב בהכירו את עלבון חייו…
‘שירי ישרון’ עשו אז רושם גדול בספרוּת העברית. צליל רענן של שירה חדשה השמיעו השירים הקטנים האלה. לא היה בהם אמנם לא מחריפות הלשון העשירה של י. ל. גורדון ומן הפיקנטיות שברמזיה, אף לא מן המתיקות הרבה שבשירי דוליצקי הלאומיים. הלשון היתה עניה ביותר. שתּים שלש מליצות ומלים בודדות הלכו וחזרו כמעט בכל שיר. אך קול צלצולו של פעמון רחוק נשמע בהם, קול מבשר… המלים והביטויים האחדים החדשים, או שנראו כחדשים, אשר חזרו ונשנו בהם, העידו על איזו רגשות סתומים, לוהטים ומציקים, אשר ארוב ארבו ללב ויתדפקו עליו בלא הרף. בשירים הקטנים האלה, שאמנם מורגש בהם לפעמים הד רחוק של ‘המילודיות העבריות’ לבירון, עבר ראשונה זרם צח של צלילים ליריים חזקים. רוח של רעל עלה מתוכם ועקבות דם האדימו בהם פה ושם…
רושם עוד יותר גדול עשתה הפואימה הלירית ‘מחזיונות בת־עמי’. גלי הזמן הלכו ושטפו והדיחו את כל שרידי המשטמה, אשר רבצו על תהום לבבו של המשורר לכל אלה אשר רדפוהו בשכבר הימים, וזכרונות רבים ימים נצתו כלהבי־טוהר בלבבו. אז זכר את אשר עשה ואז ידע מה היה לו. כשפוּד אש מלוּבּן נעוּץ בלבבו זכר היום הנורא, אשר בו נפל לבלי קוּם עוד:
לַשָּׁוְא בְּמֵי יַרְדֵּן אֶת בְּשָׂרִי טָבַלְתִּי,
לַשָּׁוְא מִנִּי מָזוֹר לִגְהוֹת עָמַלְתִּי,
דָּמַי יִרְתְּחוּ עַד אֶשְׁכַּב הַקָּבֶר…
מקרח הצפון הנורא הוא מבקש לו מפלט בחיק זכרונות העבר, ואורות חמים, אורות זהב, יבואו ממרחקי קדומים ונחו על לב המשורר החולה. אז יזכר את ה’חדר' הצר והחביב ואת ה’רבי' הזועם ומעשיותיו היפות, והילדה הנחמדה צפורה, בת הרבי הקטנה, תעמוד לפניו ‘כמו חיה’:
עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת עוֹד בִּי יַבִּיטוּ,
שַׁרְבִיט זְהַב אִשָּׁן לִי חֶרֶשׁ יוֹשִׁיטוּ –
אַךְ קָצְרָה, קָצְרָה בוֹ יָדִי לָגַעַת…
זכר צפורה הקטנה, סמל ההוד והטוהר של ימי ילדותו, יוציא מכנורו את הקולות הרכים והנפלאים האלה:
אַיֵּךְ, צִיץ זְהָבִי, חֲבַצֶּלֶת שְׁאִיָּה,
וּמָה מְּנָת כּוֹסֵךְ, כּוֹס פֶּרַח עִבְרִיָּה,
הֲכִי גַם יְלָדַיִךְ כָּמוֹךָ נֶאֱנָקִים? – –
אַיֵּךְ, כְּנַף רְנָנִי, צִלְצַל עֵת נְשִׁיָּה,
הֵד יַרְחֵי קֶדֶם, הֹד יַלְדּוּת נְקִיָּה,
מַה מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ עָלַיךְ נִגְּזָרָה!
הַהֵמַר לְךָ שַׁדַּי כְּמוֹ מַר גּוֹרָלִי,
אוֹ חָמַל אֵל טוֹב עָלַיִךְ, גּוֹזָלִי,
וּכְבָר שָׁכַנְתְּ דּוּמָה, צִפֹּרָה הַיְקָרָה?
חרוּזים פשוּטים, כמעט עממיים בחמימוּתם וּברוֹך תמימוּתם. לוּלא רדף שפירא אחרי להטי המליצה לפעמים קרובות כל כך, דבר שלא היה מונח לא בטבע כשרונו ולא בגדר ידיעותיו את הלשון, לוּ נמשך תמיד רק אחרי המית לבו ואחרי גליה הצלוּלים, כי אז היה להליריקן הראשון המצוין ברוח העם שבשירתנו החדשה.
*
רק כעשר שנים עברו למן היום אשר מת שפירא, ובכל־זאת איננו יכולים כבר להעריך את ערך יצירותיו בלתי אם מתוך פרספקטיבה היסטורית. ולא עוד, אלא שגם בחייו – בשנות התשעים – כבר אפשר היה, למרות השירים המעטים המצוינים אשר לו, להוציא משפט נאמן עליו רק בהתאם להזמן והתקופה, אשר חי בהם.
זה בא מתוך כך, ששירתו של שפירא היא רק התחלה, רק מעין הקדמה לדבר הבא אחריה. שירת גרדון עם כל חסרונותיה היא פרי, שבא לגמר בּשולו. אם היה גרדון פיטן לירי לפי מושגנו אנו ואם לא, אך אישיות כבירה ושלמה היה בכל אופן. את סוג שירתו, את סגנונה הביא לידי שלמוּת מצוּינת. חטאים רבים חטא כנגד השירה, כנגד הטעם הטוב – לפי מושגנו אנו – אך כנגד עצמו לא חטא. הוא היה מסיים התקוּפה וּבטוּיה האידיאלי, ולכן הכל כה בהיר, צלול ושלם בשירתו: מימי הבציר, גם הקטנים וגם הגדולים הנם תמיד בהירים ושקופים. שירת שפירא היא רק רמז של הרהורים ורגשות חדשים, אשר עלו ויפרחו בלבבות, ואולם ההרהורים והרגשות האלה היו עוד סתומים למדי, ולא היה עוד גם הסגנון האלימנטאַרי להם. זוהי ‘שירה יתומה’. שמש צהרים לא נפל עוד עליה ויגון השקיעה האדום לא נגע בה; אך יש בה מן החן ומן הרוֹך של נגהוֹת השחר החוורים, המבשרים את בוא היום.
שפירא הוא בן העדה הקטנה של המשוררים, אשר קמו לנו בשנות השמונים, שרו את שירתם – ויחדלו. שפירא, דוליצקי, מאַנה – שלשתּם קמו עם דמדומי־השחר הראשונים של תחית שירתנו. כל אחד הביא את מנחתו להיכל השירה – ויצא בדממה. דוליצקי הביע את געגועי העם החמים לארצו העתיקה; מאַנה העביר ראשונה את בשורת האביב ויקדם בשיריו הקלים והתמימים את פרחי־ניסן החוורים, אשר הציצוּ מתחת השלג הנמס. שפירא עמוק משניהם. רוֹך החלומות וּמרירוּת הזעם כרוּכים יחד בשירתו. על דגלה כבר חרות באותיות אש לבנה ואש שחורה: התיאש והאמן!
כל הקורא את ‘שירי ישרון’ של שפירא, ירגיש אמנם בהם חרון אין אונים, ישמע קולות נחנקים בעצם התפרצם. שירת ‘שפוך חמתך’ חדשה חפץ שפירא לשיר לנו, ואולם רק צלילים בודדים חזקים אנו שומעים. הקללה הגדולה לא נשמעה, ורק חריקת־שנים עמומה עלתה אלינו מתוך החרוזים המקוטעים. אך בקראנו את השירים האלה, יש אשר נאמין להקשיב הד רעם רחוק. האין זה קול מבשר את שירת־הזעם לביאַליק?
שתי הפואימות הליריות ‘מחזיונות בת־עמי’ רחוקות גם־כן עדיין משלמות אמנותית. יש המון מליצות וגבוב דברים וחוסר־יכולת להביע גם רגשות פשוטים מאפס סגנון; אך במקומות אשר בהם הצליח למצא בטוי להמית לבבו אנו מרגישים כבר את מגען הקל של רוחות הבקר הרכות וּצליל־הזהב של ליריקה מזוקקה עולה באזנינו וּמעורר בלב את המון הגיל והעצב, אשר כתומם יבואו אלינו ולא נדע שחרם.
שפירא נכנס ראשונה לתוך יער־הבתולה של האגדה העממית, יער־קסמים זה, שלא דרכה בו רגל משוררינו מתקופת ההשכלה, אשר הביטו על היצירה העממית ‘מלעילא לתתא’. בהפואימות – יותר נכון, הבאַלאַדות – ‘מחזיונות בת־עמי’ אין עוד, כמובן, אותו הסגנון הקל, הפשוט והנוח לדברי־אגדה, אשר סגלו להם בימינו פרץ, ברדיצ’בסקי וּביאַליק הודות ליסודות הסגנון החדשים שנכנסוּ לתוך לשוננו. אך גם באמצעי הסגנון הדלים שהיו בידי שפירא עלה לו במקומות רבים שבשיריו לכוֹף לרצונו את סגנון המקרא עם המון ציוּריו הקבוּעים מתקופות קדמוניות (דבר שאינו נוח כּלל לציורי העם המאוחרים) ולברא לפעמים צלצול אגדי רך, שיש בו מן הפשטות העממית וּמן הגראַציה התמימה שבשירה טבעית; וכשהוציא ש. בן־ציון (בספר המקרא ‘בן־עמי’) מתוך המליצות היתרות שב’חזיונות בת־עמי' את האגדה על־דבר קבר המלך דוד, נוצרה אחת הבאַלאַדות היותר יפות, אשר היתה ותהיה עוד ימים רבים לפאר כל חריסטומטיה עברית.
עד כמה היתה חביבה על שפירא השירה העממית ועד כמה היתה קרובה לרוחו, יעיד גם השיר היפה ‘ברכת הנרות’, שלמרות חסרונות הסגנון שבו הוא אחת היצירות הכי־נעימות בירושה הספרותית המעטה, שהשאיר לנו שפירא. עד כמה הבין שפירא את רוּח השירה העממית, יראו לנו כמה מקומות בשיר זה, שכולם נכתבו בשפת המקרא ובכל־זה הם עושים רושם של דברי תחינה עממיים וטבעיים. הנה קטע אחד:
אַף אֲנִי אֲמָתְךָ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת,
הֶעֱלֵיתִי נֵר מִצְוָה לִכְבוֹד יוֹם הַמְּנוּחוֹת,
וּתְהִי זוֹ “מִצְוָתִי” בְּעֵינֶיךָ נֶחֱשָׁבָה
כְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת, אֶצְבַּע אֱלֹהִים כָּתָבָה –
שְׁלַח לָנוּ הַבְּרָכָה, מִיָּדְךָ הָרְוָחָה,
וְנָסוּ מִבַּיִת הַזֶּה יָגוֹן וַאֲנָחָה.
שְׁלַח אוֹרְךָ לְאִישִׁי, תֵּן לוֹ אֹרֶךְ יָמִים,
תָּאֹרְנָה בַתּוֹרָה עֵינֵי צַדִּיק תָּמִים…
שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לִילָדַי הַיְּקָרִים
הָאֵר עֵינָם בְּתוֹרָתְךָ לַחֲזוֹת מֵישָׁרִים;
יִזְכּוּ בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמָתָם,
וּכְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת כֵּן תָּאִיר חָכְמָתָם.
צריך לזכור את כל יחס הבּוּז, שבו היו מתיחסים אז משכילינו ל’תחינה' היהוּדית, יצירתה של ה’אשה שרה בת־טובים', כדי להעריך את ערכּם של חרוּזים לבביים ופשוּטים אלה.
ההיתה בזה יד גורלו הטראַגי של המשורר, אשר ישב רחוק מבני־עמו ויצמא לתנחומותיהם של זכרונות ילדוּת, או היה כשרונו של שפירא מיוחד באמת רק לשירה עממית? רואים אנחנו, כי איזו קסמים חמים נחו עליו בכל פעם, שנגע במיתרי האגדה. הגבורים האגדיים הגדולים אשר בספרות העברית, דוד ורחל, היו חביבים על שירתו ביותר. תּמוּנתה הנוּגה והזכה של רחל אמנו השרתה עליו רוּח של קדושה וטוהר, והשיר ‘בשדמות בית־לחם’ הוא אמנם המרגלית הלירית היותר יפה שבשירת שפירא. יש קבר־קדומים בשדמות בית־לחם, יסוּפּר בשיר הנחמד הזה, וּמצבה בודדה תאבל עליו תמיד, ורק בשעת חצות־לילה תעלה אם ישראל, אם העולם הגוֹלה והנדח מאדמתו, להתפלל דומם על בניה האומללים:
אֶל יַרְדֵּן מִזְרָחָה דּוּמָם צוֹעֶדֶת,
אַל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ דּוּמָם צוֹפִיָּה;
מֵעֵינָהּ הַיָּפָה דִּמְעָה יוֹרֶדֶת
אֶל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ מְפַּכִּים דּוּמִיָּה.
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה חֶרֶשׁ נוֹזֶלֶת,
אֵין בְּכִי וַאֲנָחָה – וּדְמָעוֹת נִגָּרוּ;
וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה לַיַּרְדֵּן נֹפֶלֶת,
וּבְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ, יִנְהָרוּ.
השירה העברית לא הסכינה אז לדממת עצב וטוהר כזו, ולא ידעה עוד מנגינה רחוּצת דמעות נעלמות כשירה הקטנה הזאת. תּוּגת השחר הלבינה בה בדממה, והד הבשורה הבישנית של השמש, הנסתרת מעבר להרים, רעד בה ראשונה…
שנות השמונים היו ימי המנוחה והעושר ותור היצירה הקצר לשפירא. מראשית שנות התשעים מתחילה התקופה היותר מעציבה – תקופת הירידה והשקיעה.
שירת שפירא בכללה היתה, כאמוּר, רק בשורה. רק אות לימי האביב הממשמשים ובאים. וכשבא האביב עצמו ונראוּ נצניו הראשונים – נדם המבשר ולא נשמע עוד קולו. אמנם עוד באמצע שנות התשעים נדפס החלק השני ‘מחזיונות בת־עמי’, אך בימים ההם כבר ידענו על־פה את ‘בערוב היום’ וּ’בשדה' לביאַליק ו’המתמיד' כבר הלך ונדפס ושיריו הרעננים והמוסיקאַלים של טשרניחובסקי כבר הציצו מתוך המאספים הספרותיים הקטנים כציצים האדומים מתוך שדה הקציר הלבן. במשך שנים מועטות נעשתה מהפכה כזו בשירה העברית, – ברוחה, צוּרתה וסגנונה, שלא היתה כל אפשרוּת למשוררי שנות השמונים להחזיק עוד מעמד ולמשוך עוד את לב הקורא החדש. לא היה חפץ לחתּות באפר המליצה כדי לגלות את הניצוצות העוממים, בשעה שעלו כבר לשונות־הלהב הטהורות. ואפילו המשפחה הקטנה של המשוררים, שבאו בראשית שנות התשעים עם המליצה הציונית והעצב המימי אַ לאַ נאַדסון, היתה מוכרחת לאט לאט לסגת אחור ולהניח את מקומה לאלה, שנולדו כבר תחת כוכבים אחרים.
זה היה מחזה עצב. היו מן המשוררים ההם, שהביאו מעט כשרון וּמעט רעננות; ואולם רכושם המעט נפל לידי המשוררים החדשים בלי־משים, ואיש לא ראה ואיש לא ידע. זה הוא גורלם של ‘מבשרי התקופה’ מאז ומעולם: עולים הם כאותם הפרחים הלבנים המציצים בין עשבי הירק הראשונים, שעליהם יאמרו ילדי־הכפר, כי עם רעם האביב הראשון יאבדו ונעלמו… ואולם שפירא לא היה מאלה, שאומרים להם: ‘הכּושי חפשי לנפשו’. הוא אמר לכתב סאַטירה על בעלי ‘המהלך החדש’ כסאַטירה אשר כתב ביירון על ‘הבאַרדים האנגליים והמבקרים השוטלאַנדיים’ – דבר אשר השקיע בו הרבה עמל ללא־הועיל. הסאַטירה לא ראתה אור, ואילו ראתה, גם אז לא היה איש מבעלי ‘המהלך החדש’ נכוה בגחלתה. היא לא היתה צורבת כל־עיקר.
ועוד סאַטירה אחת כתב שפירא, ואותה אמנם הדפיס באכסמפלרים מועטים ויחלקה בין מכריו. מכוון אני לפוֹאימה ‘סדוֹם’, שרמזה על מאורע דרייפוס ושנכתבה גם כן בלא כשרון רב. על הפואימה הזאת כתב עקיבא וינדרוביץ (הפסידונים של המשורר יעקב כהן) בקרת זועמת, אך צודקת. הבקרת הזאת פצעה את שפירא פצע אנוּש, אשר לא יכול להרפא ממנו. לפי עדותם של מכריו, מררה הבקרת הזאת את ימיו האחרונים, אשר סבל בהם גם בלא זה ממחלת לב קשה ומרפיון עצבים נורא. כהן היה אז עדיין צעיר מאד. הוא לא הבין, כי אין מפילים את הנופלים מאליהם, וישלח את חצי לעגו ללב החולה של המשורר הזקן, אשר אש יצירתו אמנם כבתה בלא עתּה, ואולם גם אור וחום היו לה בשכבר הימים.
הסאַטירה היתה חולשתו המיוחדה של שפירא ועליה בזבז את מעט זמנו וכחו היצירי ושארית כשרונו. ככל אשר גברה מחלתו וכח יצירתו גם הוא הלך הלוך ורפה, כן כבה אור פניו ואבד ששונו ורוח רעה היתה עליו וּמלינכוֹליה ממוּשכה הכבידה על לבבו, ומין ‘מאַניה של רדיפה’, הבאה תמיד במצב כזה, דבקה גם בו, ולא היה עוד איש בין ידידיו ומכריו, אשר לא מתח עליו קו חשד, כי יחרוש עליו רעה בסתר. ברבים משיריו, שנשארו, בכתב־יד, אני מכיר את החשד החולני הזה. באחדים הוא שופך את מרי שיחו ומתאונן על עולביו, ואוּלם יותר משהוא מתאונן הוא מתמרמר, כותב ‘סאַטירות’ על ‘אויביו’ – ובלא הצלחה. יותר מדי הוא חסר אותו הבטחון הפנימי העליז, אותו השכל הזך והחזק המרומם את רוח האדם על כל עלבון כדי להיות סאַטיריקן. יותר מדי הוא בעצמו מלא מרירות, יותר מדי הוא בעצמו עלוב, כדי להכות את אויביו מכה אחת ולא ישנה. וגם לא היה לאיש הזה כשרון הסאַטירה מעולם. הוא ידע וחקה את היינה, ואולם קריאת היינה אינה מכשרת עוד את האדם להיות סאַטיריקן.
אחת מן הסאַטירות, הראויה לתשוּמת לב, היא הפואימה ‘האב והבן’. יש בה רעיון יפה, ואולם גם היא לא עלתה בידו. הפואימה ‘האב והבן’ היא סאַטירה על הנצרוּת בהקבלה אל היהדות. ה’אב' הוא, כמובן, ‘קנוא ונוקם’, וה’בן' – ‘אל רחום וחנון’, ושפירא מביא שורה שלמה של אפיזודות מכתבי־הקדש ומן ההיסטוריה, להוכיח עד כמה נורא ואכזר ה’אב' באמת ועד כמה סלח ורב־חסד ה’בן'… הרעיון על היצירה הזאת היה מנחם את המשורר האומלל בימיו האחרונים. הוא אמר להדפיסה בחוּץ־לארץ, כשיעזוב את רוּסיה לעולם ושב אל עמו ואמונתו. בה אמר להוכיח נגד כל בני עמו את יחוסו האמתי לאמוּנה החדשה, אשר בא במסרתה בשעת יאוּש וחוּלשת־רוּח. בחבה יתירה שב לטפל בה כפעם בפעם, ונוסחאות רבות נשארו ממנה בין כתבי־היד שלו, ואולם מוצלחת לגמרי אין גם אחת. הפואימה הזאת דרשה קודם כל בנין מעשה־אמן, וכשרון ארכיטקטוני היה שפירא משולל לגמרי. על זה יעידו גם ‘מחזיונות בת־עמי’ למדי.
וכך עברו שנות חייו האחרונות של שפירא בלא שמחה של חיים ובלא תנחומין של יצירה. בימי התשעים הופיעו כבר אנשים אחרים. המרת הדת, שהיתה בעיני בני דור השמונים רק ‘אפיזודה’ לא־נעימה בחיים, נעשתה בעיני בני הדור החדש לחטא לאומי ואנושי נורא, לכתם־עולם. שפירא התחיל רואה את עצמו נעזב ובזוי ונשכח מכּל. ביחוד מררה את רוחו העוּבדה, שנדב נדבה לטובת ‘חובבי־ציון’, והשיבו לו את נדבתו בסתר. ידוע הפולמוס, שהיה לו עם שפ"ר. באחד משיריו, שנשארו בכתב־יד, מתאר המשורר את מצב רוחו הנורא למראה הבוז, אשר שפכו עליו הצעירים. בחלומו, הוא מספר, והנו עומד ברחובות ירושלים, שקמה לתחיה, ושר לבני עמו משירי ציון. העם מקדם את פניו בתרועה ובנות ירושלים יכתירו את ראשו בזר פרחים. פתאם והנה קול חרדות: ‘מה לך ולנו?’ – קול צעירי ציון הוא, אשר ישליחו את זר הפּרחים מעל ראשו ועברו ורמסו אותו… והמשורר האומלל מתעורר מחלומו.
החלומות הרעים הציקו לו מאד בימיו האחרונים ויבעתוהו בלילה על משכבו. חזיון־בלהות אחד החרידהו ביותר: נדמה לו, כי הכמרים סוחבים אותו לבית־הקברות אשר לנוצרים לקול צלצול הפעמונים, והוא היה מתעורר משנתו שטוף זעה קרה, ויתהלך אחר כך כצל כל היום…
ברבות הימים לא יכול עוד שפירא להאמין, כי עשה בבחירה חפשית את אשר עשה, ויהי בעיניו כאחד האנוּסים, אשר איזו כוחות זרים העבירו אותו יום אחד על דעתו וימיטו עליו את החרפה העולמית. בשנת 1896 הוא כותב באחד ממכתביו לפרידברג: ‘אתה לא נשמדת מעמך, לכן רוח האנוסים זרה ממך! לב האנוס הוא ספר קינות כשבר בת עמי, ספר קינות סתום וחתוּם, ולוּ עלתה בידך לפתחהו ולקרוא כל הרשום בו בדם ואש – כי אז רגזו שמים עמך גם יחד לקריאה הנוראה ההיא’…
בודד וערירי חי שפירא את שנות חייו האחרונות. זה ימים רבים אשר לא ישב עם אשתו הנוצרית בדירה אחת. הוא התאמץ להתרחק מכל מה שהזכירהו את מצבו המיוחד, ועקר גם את דירתו, שהיתה נמצאת בקרבת בית־תפלה ארמיני – דבר שעלה לו בסכום כסף עצום, כי הפריע את החוזה ויהי עליו לשלם דמי קנס מרובים, והכל בשביל שלא ישמע את קול צלצול הפעמונים, שהיה משרה עליו, ביחוד בלילות, רוח רעה ויהלך עליו חלומות־פחדים…
מאשתּו נולד לו בן אחד, אשר קוה לגדולות ממנו, כי היה גם הוא בעל כשרון פיוטי ויפרסם גם מספר שירים בכתבי־עת רוסיים, ואולם תקותו זו נכזבה. בכל־זאת לא יכול שפירא לעזוב את אשתו ובנו כל עוד לא הבטיח את קיומם, וכל עמלו בימי חייו האחרונים היה רק להשאיר להם רכוש חמרי מספיק ולקבץ בשביל עצמו סכום כסף ידוע לכלכלת ימיו האחרונים.
זה היה מבחר חלומותיו – לעזוב את רוּסיה ולשוּב אל עמו בכל לבו ונפשו. עוד כחדש ימים לפני מותו לא חדל מדבר על־דבר נסיעתו לארץ־ישראל ועל דבר שיבתו לעמו; אך המות הקדים לבוא והכזיב גם את תקותו האחרונה.
א. שפירא מת ביום כ“א אדר ב' תר”ס, וּביום השלישי לאחר מותו הוּבל לקברות. אל מעונו התאספו אחדים מן הסופרים העברים, מספר סטודנטים וּמוקירי כשרונו של המנוח לחלק לו את הכבוד האחרון. רוּבם לווּהוּ רק עד בית־הנתיבות, ורק סטודנטים מוּעטים נסעוּ עם ארונו עד לכפר סטרילנה, מקום מולדתה של אשתו, אשר שם נקבר.
היה אחד מן הימים האחרונים לחדש מרץ. מן המפרץ הפיני הקרוב הגיע שאון הים, ועל פני הגלים האפלים כבר רפרפוּ רוחות אביב ראשונים, וּבאותה שעה עמדה בבית הקברות שעל שפת הים חבוּרה קטנה של סטודנטים עברים צעירים וּבדמעות על עיניהם, דמעות כאב וּכלימה, הורידו את גוית משוררם אל הקבר הזה, אשר בארץ הקרה והנכריה.
יולי, 1911.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
מאתיעקב פיכמן
ליובל השבעים
אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ – וּמאליה קמה לנגד עיני אותה פּנה בתל־אביב, שהוּא שרוּי בתוכה, ואתה יחד – זכרונות וּמראות חביבים. רואה אני בית נמוך מרוּעף אדום, אשר מלפניו משתּטח מגרש צהוב גדול, כּלו שרוי בזהר חמה, ומאחוריו צומחים אילנות ענפים־מצלים. בבקר בבקר, כשהייתי משכּים למלאכתי, הייתי רואה אותה בעד חלון חדרי מהלך במשעול שאננות, ופניו, פני־השׂיבה ההדוּרים, מוורידים באודם־קדים. שוּם איש לא השפיע עלי שקט כּזה, לא הלך עלי בהירוּת כזו, כדמוּת הזקן, שהיה צועד במשעול הטלוּל עם שמש־הבּקר. הוּא היה מסמל לי תמיד את הנוף התּל־אביבי כפי שנקבע בלבּי מן הימים הראשונים, בהיות עוד הארץ לפני כּוּלה שׁקוּיה דממת־שׁמש. וגם עתה, שצללי מאורעות עולים לפעמים לעכּור עלי את הוֹד המוֹלדת, הוא אחד המעטים, שזכרוֹנוֹ מאיר מרחוֹק, מעוֹרר געגועים וּמאיץ לשוּב למהר וּלשוּב.
הוּא מיוּחד בינינוּ בפרצוּפוֹ האנוּשי. אחד המעטים, שהסופר לא היה חוצץ בינו ובין האדם מעולם. רק לו עלה להפקיע את עצמו לגמרי מן השעבּוּד לדברים שבכּתב: הסופר, כל פגם האדם שידיו מלוּכלכות בדיוֹ, נבלע בוֹ מאליו, לא נתן מעולם את קולו להכתים את ניב־הנפש. מוּכתר באותה הענוה הפּשוּטה, שאינה מוּטעמה ואינה מכריזה על עצמה, היתה לו הספרוּת רק צורך הבּעה אנוֹשית – רק כעין הוספה לחסד האדם, שהיה שופע ממנוּ.
הוּא סופר עממי לפי־טבעוֹ, מוֹרה ורוֹאה, מחנך ומעורר שכל אלה נובעים אצלוֹ יחד רק מתוך צורך נפשי אחד – מתוך השתּתּפות במוּעקת האדם, מתוך רצון להקל, לנחם, וּמעט גם לשעשע. סוֹפר טנדציוֹזי הוּא זה, שהרעיוֹן המפשט מגבּיל בו את הראיה, צורר לחרות הראיה. לרבּינוביץ אין רעיונות משׁעבדים. הוא אינו נלחם על רעיון כשהוּא לעצמו. כּל רעיון הוא אליל, כשהוּא נפרד מן האדם הממשי. וא. ז. רבּינוביץ לא היה עוֹבד־אלילים מעולם.
אין זאת אומרת, שאין לו יחס קבוּע לחיים, נטיה מכרעת ואהבה מכרעת. אנחנוּ זוכרים אותו כמעט מראשית ימי בוֹאוֹ. האדם העמל, השאיפה לחיי עמלים – נטע בלבוֹ יחד עם הרוֹמנטיקה של המוֹלדת. אבל אישיוּתו ההוּמנית ידעה לזכּך את הכּל. וּכשם שהיה כל ימיו סוֹפר בלי הטעמת ספריוּתו, בלי אותה המחיצה המוּקמה כמעט בהכרח בין סוֹפר וסביבתו, כך היה גם סוֹציאליסט בלי מפלגתיוּת, בלי איבה, בלי אותה השתעבדוּת לדוגמה, שגם בני־החוֹרין ביוֹתר אינם יכוֹלים להפקיע את־עצמם ממנה. הוא נשמע תמיד רק לקוֹל־לבבו, והקוֹל הזה לא הטעהו מעולם.
מפּוֹלטבה, מוֹלדת קוֹרוֹלנקוֹ ידידו ומורו, מעיר הגנים הפּוֹרים וזמרת אוּקרינה, הביא אתוֹ את הנוֹחוּת הנפשית, האנושית. הכּל נתמזג בו מאליו, השלים בו מאליו. לא היתה בוֹ מעוֹלם מעצבנותוֹ של סופר־הכּרך, מהתלבטוּתו, מהתגדרותו במלאכתו. חן של כּפריוּת מתוּח עליו ועל מיטב דבריו. הוא אינו מתחכּם לעולם, אינו מתכּוון להבהיק, להפליא, לכסות על משהו או לגלות חדשות ונצוּרות. בציוּריו הקטנים, ברשימותיו, הערותיו, תרגומיו, אפילוּ במכתביו אל המערכות, – בכל גלוּיי־הנפש הפּשוּטים והתמימים האלה יש תמיד רק כּונה אחת: להשמיע את המלה הנחוּצה, הבּלתּי־אמצעית, לשׁתּף את־עצמוֹ אל החיים, להמעיט את מבוּכת החיים.
הוא אינו בז לשוּם דבר, אינו מבדיל בין רעיונות גדולים לקטנים, בין מעשים גדולים לקטנים. כחסידים מוּבהקים הוא יודע לקדש את החיים בדבקוּת הפּנימית, בהתעלוּת הרגעים הבודדים, – בזה שאינו מסיח את דעתו מן העיקר, שאינו שוכח לעולם את העיקר.
אין בו מבּטחוֹנוֹ של הכּשרון הספרוּתי, המתיז ניצוצות מבריקים. אבל יש לו בטחוֹן אחר, שנוֹתן לו להעלוֹת על הכּתב דברי־לב כאלה שאנו מדכּאים אותם בקרבנו תמיד לבלתּי הראוֹת תמימים ביוֹתר. והוּא, שסגנונו מחוּסר עוֹז הביטוּי וּפארוֹ, נותן לנו לפעמים דברים כאלה, שאנוּ מאמינים לגלוֹתם מתוֹך ספרים עתּיקים.
אמנוּת במובנה המקוּבל אל־נא נבקש אצלוֹ. נבקש משהוּ אחר – את ניב־האדם הקוֹלח לפעמים כּוידויּ, כתפלת עם. רק מי שהוא משוּחרר לגמרי מכּל שעבּוד של אמנוּת, כמוֹהוּ, משיג דרגה של אמנוּת לא־אמנוּתית זו. רק בנפול המחיצה האחרוֹנה שבּינינוּ וּבין מהוּת הדברים, נתרומם ליצירה כזו. כך נוצרה התפילה. ואליה מתרומם לפעמים א. ז. רבּינוֹביץ.
מה־טוֹב שבפנה חביבה זוּ שבתל־אביב הוּא עדיין מהלך לוֹ שאננוּת בפניו המוּפנים כלפי שמש־הבּקר! מה־יקר כאן זכרוֹ, זכר האדם החביב, אשר בערוֹב יוֹמוֹ חייו יזרמו עוד חמים ומלאים בצל המוֹלדת!
ברלין־גרונאוולד.
(קטעי זכרונות)
[א]
לפני עשרים וחמש שנה בערך. מערכת עתון עברי בורשה. אני יושב בקרן־זוית וכותב מכתבים לסופרי ישראל, מוכיח אותם על עצלוּתם ומזמין בשם העורך, היושב גם הוא בקרן־זוית ומעשן בלי הרף וכותב ומוחק (בעיקר, מוחק) – חומר ספרותי לחגים הממשמשים ובאים (בימים ההם מן הנמנע היה להוציא גליון לפסח או לשבועות, ואפילו לפוּרים ולחנוכה, שלא יהיה בו משהו ‘מעין המאורע’) – ושנינו, גם אני גם העורך, משתעממים. העורך היה מן האנשים, שנקל להעבירם באש ובמים מלהכריחם לכתוב שתי שורות למי שהוא, ומכיון שהייתי עוד טירון לספרות ולא צלחתי למלאכה אחרת, הוטלה חליפת־המכתבים עלי. היה משעמם עד מות לשמוע תמיד את קובלנותיהם של החברים על שכר־הסופרים, שאינו מספיק ושאינו נשלח בזמנו, ועל טעויות־הדפוס המרובות שנפלו בדבריהם (שתי הקובלנות הנצחיות של סופר עברי!), אבל היו מעטים שהיו מקבלים הכל באהבה ולא היה באים בטענות מעולם, ועליהם הייתי נח. אלה קנו את לבבי, ואליהם הייתי מוסיף משהו משלי בסוף המכתבים ונכנס אתם במו"מ של ידידוּת.
בין המעטים האלה היה, כמובן, א. ז. רבינוביץ, זה שרושם ‘בת־העשיר’ שלו עוד לא פג מלבי ושהייתי מכיר בו מרחוק, עוד טרם ראיתיו פא"פ, כי הוא איש כלבבי – אדם בלי טענות. לא אכחד, סוג זה של אנשים היה תמיד קרוב ביותר ללבי.
ופעם, ביום קיץ, כשהחום והשעמום גברו במערכת עד מאד, העורך היה יושב ומעשן בחימה שפוּכה ומקלל בדיאלקט הפולני שלו את כתבי־היד המקולקלים קללות נמרצות, וגם אני הייתי מוכן לשלוח באש את המון המכתבים הנערמים על שוּלחני, שכולם היו ממתינים עוד לתשובה, – והנה נכנס אל המערכת איש יהודי, שפניו מאירות וזקנו אוֹמר אבהות ועיניו שוחקות ורועפות נועם וטוב־לבב. אני מסתכל בו רגע. כן, זה הוא – אני מכיר בו מיד, על־פי תמונתו בין סופרי ‘השלח’ של אחד־העם: זהו א. ז. רבינוביץ.
הוא היה אז בן חמשים. בא זה עתה מפּולטבה לפני עלותו לארץ־ישראל. כולו אומר יום־טוב, כולו רענן בגוף ובנפש. היתה מורגשת רחבות זו של בן־אוּקראינה, של מי שגדל על אותם המים הרחבים והערבות הדשוּאות הגדולות, הטובעים באדם חותם מיוחד – של הומור, של ויתוּר מרצון, מעושר.
עם כניסתו נעשה מיד נוח.
איני יודע, במה זכיתי אני, הצעיר שבמערכת, שישב דוקא אל שולחני הקטן והיה משוחח עמי ארוכות, מספר לי מתוך קורת רוח על נסיעתו לארץ־ישראל, ומתוך בדיחות הדעת – על המו"מ שלו עם ‘תושיה’, כשהוא נמלך בי ושואל עצה מפי. אבל נעשינו מיד קרובים. פרצופו נקבע בלבי, ולאחר שנים, בערבי החורף שבפיאסיצ’נו, שנשארתי בה לחרוף בהרגישי, שימי ישיבתי בורשה לא יארכו עוד, – באותם ערבי־השלג כשהייתי עומד על־יד התנור המוסק, משתעשע בהרהורים על ארץ־ישראל, – נעשה שוב נוח בזכרי, ששם יושב הוא, היהודי הטוב מפולטבה – האדם הקרוב לכולנו.
[ב]
בכל חבורה, קטנה או גדולה, מאיזה סוג שתהיה, יש תמיד אחד, הזורע אור על כל בני החבורה. בזכותו היא מתקיימת. וכל חבורה, שאין עמה אחד זה, על כרחה היא מתפרדת ובטלה.
אז"ר היה בימים ההם, כששחקה לי השעה וזכיתי סוף־סוף לעלות לארץ־ישראל – אותו האיש. ברנר, ויבדלו לחיים, ר' בנימין, שמעוֹנוֹביץ, עגנון, וילקנסקי, דבורה בארון ועוד ועוד – את כולם היה מאחד האיש בבדיקות דעתו, בזיו נפשו, בשקט קולו. הוא היה מחוץ לכל סבך, מחוץ לכל אויר של טינא, של חשד – לכל מה שמטיל לפעמים צל חולף גם על קרובים בלב ובדעה. הוא היה מחוץ לעיגול הרע. כולנו בטחנו בו. ידענו: הוא דורש טוב לכולנו. איש לא חשב על זה, כמובן; אבל היתה הכרה, שאחד מן החבורה, זה שיושב בקצה רחוב אחד־העם (אז היה זה קצה הרחוב) ועושה בפנת ביתו את מלאכתו, מגן על אחדותה.
מהו הכח, שהיה קושר אדם מסובך וכואב כברנר באיש כא. ז. רבינוביץ, שאלהים עשה הכל ישר לפניו, אם לא אותה פשטות, אותו נקיון שבדעת? זוכר אני את הרגעים שהייתי רואה אותם יחד. בצל קורת ביתו של הזקן, היה ברנר כמי שמתנער מאבק־דרכים – כאחד שנמלט ונח מעצמו שעה קלה.
ומעניין – בו דבקו ביותר אלה, שהרוחות הקשות מלפפות אותם תמיד. אלה כאילו בקשו בקרבתו מחסה. והוא, שלא היה מעולם איש הפולמוס, ידע לעודד, לנחם, לחזק את ידיהם של אלה שאלהים מנע מהם את השקט, – אלה שגורלם העמידם ‘אל מול פני המלחמה’.
זהו כחו של אדם. אנשים קנאי־מחשבה כוחם להורות, להתוות דרך. כאלה מתאכזרים. כוחם בהתאכזרות זו. אנשים כאז"ר הם אחרים. כאלה אינם דנים לחובה. אינם יודעים להתאכזר. מדת החסד תמיד בידם. כלום זה פוגם? תחת זה הרי הם הם, שאינם מעלימים עין לעולם מן האדם. אלה שאלהים חונן אותם בראיה נפלאה זו, בכשרון לחשוף ולמצוא תמיד באדם את הטוב הנסתר.
וכלום אין זה הגדול שבכשרונות?
[ג]
זוכר אני, ביום לפני צאתי את הארץ בפעם האחרונה ראיתיו עומד בקרן רחובות גרוּזנברג ונחלת־בנימין ונגשתי אליו לקחת ממנו ברכה. הוא נתן בי את עיניו שכהו וברכני בהצביעו אלי בצחוקו החביב ובדברו ממושכות, כדרכו, הזהירני:
– אבל ראה, אל תתמהמה שם הרבה!…
אזהרה זו מאהבה דלקה אחרי שעה ארוכה, אך הרהרתי:
כל זמן שאתה ושכמותך עודכם לנו כאן, מיותרת כל אזהרה: קשה יהיה להתמהמה – – –
יאריך נא אלהים את ימיו!
כשרון־החיים : לחג השמונים של א. ז. רבינוביץ'
התפעלותנו מבן השמונים, שהרבה מן הרוך בה, מן החרדה המשפּחתית, היא בלי ספק התפּעלוּת מכח החיים. בבקורנו האחרון בביתו, שמחנו לראותו שוב כאשר הרגלנו לראותו זה שנים רבות – כולו צלוח, בדוּח, וּבעיניו השוחקות ניצנוּץ ערמוּמי־קוּנדסי; כמו לפני עשרים־שלושים שנה – נקי, מסודר, שוקט על שמונים שנות חייו, כאילו לא היו אלא ימים אחדים. וּבשבתנו כנגדו, מסתכלים אל טוהר שיבתו, מקשיבים לספוריו וּלזכרונותיו טלולי־ההומור, לא ידענו מה כחה של הויה רעננה זו – תום־נפש או טוב־לב או חכמת־חיים. אפשר, שהם כלוּלים כאן כולם יחד. אפשר גם, שהם קשוּרים כולם זה בזה; מתנים זה את זה. סבורים, שתום הוא אי־ידיעה; שחכמה פוגמת בטוב; והאמת היא, שכל הויה שלמה מצטרפת מפקחות ותום – שאין לעבור את שורות הימים הארוכות בלי להערים להם מעט, בלי להתמם מעט, בלי לעשות את עצמנו לפרקים בלתי רואים… סבורים, שהחיטוט הוא סימן לחכמה יתירה. אבל יש מי שמדלג על תהומותיו בלי להרים קול, בלי לעורר את פריצי החיות, דוקא מתוך ההכרה העמוקה שרק בערמוּמית זו אפשר לפייסם במקצת.
שמונים שנות הויה ללא פּגם הן, כשהן לעצמן, כשרון חיים רב. אין לעשות זאת בלי חכמה מיוחדת, בלי איזה “טקט” מיוחד, רבותי! אנחנו הרי כולנו מומחים לקלקל, לבזבז את חיינו, ואנו עושים זאת על הרוב מתוך חכמה מסוּפּקת. אבל אריכות ימים היא, אולי, הגדולה שבחכמות. מימי עולם נחשבה לזכות, לחסד. מימי עולם אנו מתעכבים על יד, תמהים ושואלים לסוד כחה – אולי נדע גם אנו לשמור על ימינו מכליון.
אולי זהו פשר החגיגה הגדולה, שמעוררת בנו כל זקנה מבורכת: היא שבה ונוטעת בנו בטחון בחיים. היא נעשית לנו דוגמה, ואנחנו שבים וּמאמינים, שכל חדלון אינו אלא משגה – מעין ‘הלכה, ואין מורין בה’, שספינת־חיינו מתנפצת אל הסלע רק בשעה שאנו מסיחים דעת מן ההגה.
אלמלא עמדה עריסתו בשנות הששים, ימים של פוזיטיביות וּמלחמה עם כל גלוי רומנטי בשירה וּבחיים, היה אולי, כותב בעיקר מעשיות־עם יהודיות – מאותן המעשיות שהוא נותן לנו בשנים האחרונות מזמן לזמן, שאין בהן כל צירופי־סגנון מיוחדים, ודוקא משום כך הן נקבעות בלב כחטיבה טבעית שלמה. אבל בכל מה שיספר לנו יש מאותה אמונה בתיקון החיים; יש מאותה חמימות לבבית, שאור לה כאגדה. ואם העיקר בכל יצירה אינו אלא האחדות שבריתמוּס, תמה אני, אם רבים בינינו השיגוה כמוהו. דוקא משום שאין כאן לעולם אימוצי־סיגנון, שהכל צומח כאן ללא אונס, הוּשג משהו, שהוא יקר מכל צירופי־בטוי מתמיהים: חן של מתנת־טבע גמוּרה, של יצירה העומדת על גבוּל של דברים שבעל־פה. לפי דוגמאותיה הטובות ביותר של זו אנו באים שוב לידי מסקנה, שלא העושר המשוקע, כי אם היושר שבבטוי היא נשמת כל יצירה – שרק היא מקנה זכות בעלות אפילו על דברים לקוחים ממקורות אחרים. כאן נעוץ הקנה של כל מקוריוּת אמתית. לדוגמא יכולים לשמש לקוטי אז"ר – דברים שתורגמו לכאורה, ואף על פי כן אתה טועם בהם טעם של מקור. צבע הנפש הוא, שאינו נמחק לעולם. לא מה שמצוּי מאציל על הדברים זיו יקרות, כי אם מה שאין בהם: הסיגים החסרים. מתכת אצילית אינה תמיד מתכת יקרה, אבל תמיד מתכת נקיה.
הדיקציה הנקיה של האמן היא פרי התאבקות, פרי נצחון על התוהו. גם בהבעתה העצורה ביותר היא אינה יכולה שלא להכריז על כבוּשיה. הדיקציה של איש־הטבע נוצרת מאליה. אין בה כלוּם מן הבליטה. אבל אם תמצית נקיה של אמנוּת מעוררת הערצה, – תמצית נקיה של טבע מקרבת, משתפת, מצוה אמוּנה.
שמונים שנות חיים. שנות עמל. חוט לבן ארוך ללא סבך, ללא היתק. שמונים שנה חי ועבד, למד ולימד, קנה חכמה וקנה נסיון, דרש לאדם ודרש לאלהים, וּבכל אשר הלך וּבכל אשר עשה לא בקש אלא שנהיה מעט טובים יותר, מעט מכוערים פחות – לא לעלות על האדם, כי אם להגיע אליו, על כן יכול לשמור שלימוּת נפשו בעברו מדור לדור וּמתקופה לתקופה, – יכול לאַחד בקרבו מה שלא ניתן לכאורה להתאַחד. מבחוּץ יש כאן הבדל צבע, אבל מבפנים הכל מתמזג מאליו. הנפש היונקת ממקור הנגינה אינה מבחנת בצבעים. יש מי שניתן לו שלא להבחין בקליפות, וגם זה הוּא מתן של חסד, שלא הכל זוכים לו.
כ“ט שבט, תרצ”ד
שמעון פרוג
מאתיעקב פיכמן
ביום סתיו בהיר, סתיו דרומי מלא רוך של פרידה, נפרדה אודיסה היהודית מעל משוררה הנערץ. ליום אחד זה הוסחה הדעת מכל המאורעות – אפילו מבלהות המלחמה. מוֹדעת האבל הגדולה על מות משוררו הלאומי של עם ישראל, שנתפרסמה בשם היהדות האודיסאית כולה, משכה מאז הבוקר אוכלוסים רבים אל דירת המשורר שבשדה־קוליק הרחב. כל מי שנכנס וראה מה שעשתה במשורר האומלל יד המחלה הממושכה, יצא מן הבית מזוּעזע עד היסוד בו. אבל עם ערב, כשהיינו מהלכים אחר מיטתו על אדמת הערבה החמה והשוקטת שבדרך לבית־העלמין, כעין שקט ירד על המלווים כולם. היה הרגש ששקיעת המשורר נתלכדה עם בוקר חייו הרחוק, שנצנץ גם הוא על פני הערבה הרחבה הזאת, ושרגבי עפרה החמים ימתקו להולך כתום סבלות חייו. וּבשובנו עם דמדומי ערב העירה, היה רצון לשוב וּלזמר את חרוזיו הענוגים, שהיו שקוּיים עצב נעורינו המשכים:
הִנָּשְׂאִי נָא נַפְשִׁי לַמֶּרְחָב הַכָּחֹל
בִּמְּקוֹם שָׁם עַרְבַת־הַזָּהָב מִשְׁתַּטַּחַת,
רְחָבָה כְּעִצְבוֹן לְבָבִי הַגָּדוֹל,
כְּצָרַת נִשְׁמְתִּי הַכּוֹאֶבֶת.
כמה פעמים הייתי שומע שיר זה יוצא מפי ביאליק, שהיה מתרגש ביותר בזמרו אותו! כולנו אהבנו את השיר הזה, אבל לביאליק היה זכר נעוּרים, מעין שיר־מולדת. הוא נשאר כל ימי חייו נאמן למשוררו, כשם שנשאר נאמן למנדלי וּלאחד־העם. לא שכח מה שהעניק לו פרוג, בימים שעמד עוד בעירום אביבו וּבקש משען לנפשו וּלשירתו. הוא בכלל לא שכח את ‘מאשרי נעוריו’, – אלה שהיו כטל לנפשו בראשית דרכו.
באותו יום סתיו, כשהלכו אחרי מיטתו בני דורו וּבני גילו משנות השמונים – אנשים כאוּסישקין, כרבניצקי, כביאליק, עוד היה מורגש, מה שהיה פרוג לדור הראשון שבא אחר ההשכלה. היה מורגש משוררם של הבילויים, של חבת־ציון המוקדמת. שנות השמונים היו חסרות משורר עברי אמיץ, שבכחו לתת ניב לאותו יגון רענן ראשון, וּלאותה ביאת־אושר ראשונה, שהקיפה דור הולך ודור בא. השירה העברית לא נתנה אלא זמר לבבי אחד – את ‘משאת נפשי’ של מאנה. שירי ציון האחרים היו ברובם ריטוריקה רשמית גרוּעה, מין סורוגט תפל, שמשהו ממנו נגרר אחרינו ימים רבים. את הבמה, שנתרוקנה אז ממשוררי ההשכלה הגדולים, תפס כל שנות השמונים, – וּבדין תפס! – שמעון פרוג. בשיריו פרח היגון וּפרחה התקוה – לב התקופה פּעם מתוכם בתרועה וּבדמעות יחד. כל־כך נוער ורחמים, רנה וּתפלה עלה מהם, שלא היה מקום לשאול, מה ישן וּמה חדש כאן בביטוי. הניב היה צנוע כדשא האביבי, וכמוהוּ מנומר, שש בצבעיו התמימים, – כמוהו שקוי טל של רגש, שהציף את כל הלבבות.
גידולי שירה ראשונים שבכל תקופה, תוספת כח להם תמיד וחן אביבי – משום שזמן גידולם קצר. בשנות השמונים של המאה שעברה נשאה השירה הזאת על גליה הרוננים חדוות אין קץ. הבחור בן המושבה החרסונית, שלא הביא עמו אלא ידיעות של בית־ספר עממי, וּבדרך נס נמצא לו אחר־כך פקיד רוסי, שלמד אותו פרק בהלכות המשקל השירי – נתפרסם עד מהרה, נקרא לפטרבורג הבירה והצליח ונשא חן בכל אשר פנה. שפע של כח ושמחה הביא עמו כפרי זה – שפע של כשרון ושמחת יצירה. הוא כתב שירים ליריים, אלגיות, הימנונות, בלדות. לקח מוטיבים מן התנ"ך, מן האגדה, משירי העם וּמספורי העם. בכל היצירה המגוּונת הזאת הורגשה שיבת הדור אל עצמו, – הורגשה התרפקות על ערכי היצירה העממית, שההשכלה נהגה קצת זלזול בהם. ואם כי אמן גדול של הבלדה פרוג לא היה, ושיריו הספוריים לקו במליצה וּבאריכות, – הנה לדור ההוא שלא הבחין הרבה בשירה, הפכו גם חסרונותיו למעלות. שירים אלה הסבירו, הטעימו, יצקו חמימוּת לתוך נפש הדור, שהיתה צמאה לתנחומים.
המשורר הלך וגדל. איש לא הטיל ספק בכשרונו. הבקורת הרוסית הראתה לו פנים שוחקות וראתה בו אחד ממשוררי התקופה החשובים – קל וחומר הבקורת העברית. אפילו הארי שבחבורה, יל"ג בכבודו וּבעצמו, נתבטל בפניו וכתב לו על ספר שיריו את החרוזים הלבביים:
הֵא לְךָ קוֹמֶץ עָלִים! הֲפָךְ בָּם, כִּי בָם שַׂמְתִּי
אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי בִּימֵי חֶלְדִּי חָלַמְתִּי,
וּבְעֵת גַּם חֶלְדִּי זֶה לַחֲלוֹם עָבָר יֶהִי,
הֵן אַתָּה לְחוֹלֵם בִּמְקוֹמִי אָז תֶּהִי.
רוּחַ שִׁיר אֲדֹנָי פַּעֵם תְּפַעֶמְךָ
וּבְלִבְּךָ תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבַת עַמְּךָ,
וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפָתְךָ אִם אָמְנָם אֵינֶנָּה,
כָּל בְּנוֹת שִׁירְךָ לְשִׁבְרֵנוּ תְהִימֶנָּה!
לכל משורר יש שעה גדולה בחייו, שרוח יצירתו מכוונת כולה וּמקבילה כולה אל רוח התקופה, – שהוא מביע אז את כל מה שמתרקם בחביון חייה. תקופה כזו היתה לפרוג בשנות יצירתו הראשונות. לחרוזו לא היה מעצור. הוא כתב בקלות מפתיעה. פרישמן, שהיה בימים ההם עובד ב“היום” הפטרבורגי, אהב לספק על פרוג הצעיר שהיה בן גילו. כשהיו מזדמנים יחד, הוא, פרוג וד"ר קנטור, היתה כל המערכת מזועזעת מצחוק, מבדיחות, מחדוה של נוער; ותוך כדי התלוצצות היה כל אחד מכין מה שהוטל עליו: אחד את המאמר הראשי, שני – את הפיליטון, שלישי – את השיר. פרוג התחיל כותב אז פיליטונים בחרוזים לעתונות הרוסית. כתב שירים ופיליטונים גם באידית. נדמה היה כי חרות יצירה זו לא תעכר לנצח. אכן תוך כדי צהלה זו, היתה פתאום נחה על פרוג רוח של עצב עמוק, וּבמעמד נפש זה היה מסוגל לכל הוללות, וּבלבד להטביע את יגונו. פעם – ספר פרישמן – בא אל חדרי בלילה, וּבלי להוציא אף מלה מפיו כבש את פניו במיטה והתחיל בוכה בכי נואש כזה, שלא ידעתי מה לעשות… המעבר הזה משמחה ליגון היה בלתי־מובן, אבל העיד על הבדידות הגדולה, שהקיפה את המשורר בבירה הצפונית הקרה.
האמנם הרגיש כבר אז את הקללה הגדולה הרובצת על כל יהודי הכותב בלשון נכר – מה שהרגיש היינה וּמה שהרגיש ווסרמן: את חוסר האויר, את ההתנכרות ההכרחית, את עכירת המעין בעודנו פתוח כולו? לכאורה, הרי היתה שירת פרוג מכוונת כולה לעמו, אבל הוא חי בעולם זר לו, כתב בלשון שלא היתה לשונו האחת והיחידה, ואי־יכולת זו של קרבה גמורה, של התמזגות גמורה עם העם, עם נשמת העם: כל זה הכביד על לבו מיום ליום יותר, וּבעוד כוחו עמו, נבא לו לבו בסתר, כי לא יחזיק מעמד ימים רבים; כי כל אותו השפע הרב של כשרון, של נשמה – יום אחד יתנדף כולו, ורק בני גילו וּבני דורו יזכרו את ימי פריחתו הגדולה, הימים שבא עם נפשו המלאה אל אחיו לבנות אתם וּלנחמם, ולא היה אז לב שלא נענה לקול כנורו.
למביני דבר היה אמנם ברור מיד, כי שירה זו, היונקת כולה מלב מלא רגש, אינה מבוצרת ביצירה של בטוי שלם, של תרבות שלמה – שהתלבלבות מהירה זו היא אביבית כולה, שירת־בשורה שלא נוצרה אלא לשעתה. אכן שירה זו היתה מלאה כולה חן של נוער וצמאון למרחב. הדור לא הוכשר לשירה אחרת, לא חפץ בשירה אחרת. הוא חפץ להאמין, לבכות, לקווֹת, – לשמוע את קול לבבו. אלהים ברך את השדות, את העמקים אשר ראה המשורר בילדותו, וצבע ירוק זה נתמזג עם צבעי המולדת הרחוקה, שקול שביה הראשונים הגיע מרחוק. הדור מחזיק טובה לכל מי שיודע לכוון את קולו אל לבו, אל מדת קליטתו. שירה כזו אינה שבה לאחור חנם, ואפילו היא עוברת – עוד קולה עולה מתוך שירת הבאים אחריה.
אושר זה של ההכרה להיות נשמע, הוא שחיזק את פרוג הצעיר. הוא, שבא מן הדרום, הביא עמו ריח האדמה הטובה, אדמת־חריש ברוּכה, – הביא משהו של יהודי ש’מחוץ לתחום'. הוא בא לספר על פלאי שדה אלה, על מרחב זה שגידל אותו – לספר ולשמוח; וּבעוד שירוֹ בפיו באו ימי הדמים של שנת 1881, הוא התבייש לספר, התבייש לשמוח, אור הדשא הירוק הועם בבת־אחת, וּמלבו התפרצה הזעקה הגדולה:
מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?
אכן הוא היה יותר מדי ישר־קוֹמה, יותר מדי בריא־דם מכדי להכנע, ושירי ציון אשר שר לדורו, מלאו עוד ימים רבים לשד ירוק של צמיחה ראשונה. אפילוּ בשירי העצב הליריים, היה משהו מזה, שנצטרף ברננתו הערבית אל הליריקה העברית הצעירה שצמחה אחר כך. מי שחפץ להכיר השפעה זוּ של שירתנו, יקרא את שירי ביאליק הראשוניים – מ’הרהורי לילה' עד ‘אל האגדה’ – בכולם יכיר עקבות ניגונו של פרוג, אם גם הקול כאן אחר, כמובן, וההתנגנות אחרת. ואמנם אך נשמעו פעמי ביאליק, כאילו נחבא קולו של פרוג. הוא מרגיש, כי עם בואו של ביאליק שכינת ישראל חזרה לאכסניה שלה. ביצירת העברית ראה אות התחיה וּפלא התחיה של עם ישראל, וּפיו מלא רחשי הודיה וּברכה לאלה שבאו לרשת את מקומו:
וּבְרוּכִים עַד הָעוֹלָם יִהְיוּ נָא,
אֲשֶׁר בִּימֵי עַבְדוּת וּדְאָבָה
לִתְחִיָּה הֵקִימוּ אֶת שְׂפָתֵנוּ,
שְׂפַת קָדְשֵׁנוּ בַּהֲדַר נִיבָהּ!
בינתים החלו מנשבות רוחות אחרות בספרות הרוסית. בסוף המאה קמוּ גם ברוסיה משוררים סימבוליסטים, או סימבוליסטיים למחצה. שירת היחיד נעשתה עיקר, וּפרוג לא ידע שירה אחרת חוץ משירת עמו הנרדף. גם בנידון זה היה דומה לביאליק. חייו הפרטיים נדחו כליל מפני חיי הכלל. יותר נכון: חיי העם היו חייו. חיים אחרים לא היו לא. בשירת רוסיה הצעירה נראה מיותר. עם כל כשרונו הגדול לא נצטרף למניין החדש. הוא עמד מחוץ להתפתחות של הסגנון המעוּדן המודרני, של הצורה המטופחת. שירתו היתה שירת הלב הכואב וקולו – קול שקוי דמעות רותחות. מי נתן דעתו אז בספרות הרוסית על שירה כזו! – פרוג ראה עצמו נשכח ועזוּב. על יסורי נפש אלה נוספה עוד מחלה כרונית קשה, אשר כרסמה מעט־מעט את חייו. תקופת העליה עברה זה כבר. משוררים מסוגו של פרוג כוחם יפה לתקופה מסויימת. אבל הוא לא ידע שירה אחרת – הוא המשיך את שירת נעוריו בעוד שהנעורים היו רחוקים מאחריו.
בימים ההם, בראשית ימי המלחמה, נזדמנתי עמו ראשונה באודיסה, בבית רבניצקי. למרות המחלה לא נסה עוד לחלוחית עלומיו. פניו היו עדינים, הלבוש אלגנטי. טפוס בלונדי היה, בהיר עינים – אדם בעל חן. חותמו של ילד שעשועים היה טבוע בכל חזותו, אם כי החיים לא פנקו אותו עוד בימיו האחרונים. כן, פה ושם נתנה כבר השלכת בו את אותותיה. אכן, איש לא יכול גם לשער, ששקיעת חייו קרובה כל כך.
בימיו האחרונים של פרוג, קרה דבר, שיש בו משום סמל לכל יוצר עברי, שמזלו גרם לו להיות כל ימיו שבוי בתרבות נכריה. המשורר, שכתב את רוב שיריו (חוץ מאילו חרוזים ארעיים), ברוסית וּמיעוּטם באידית, התחיל כותב עברית. הוא היה כבר חולה אנוּש וימיו היו ספוּרים, איך הגיע לידי כתיבה עברית זו, בשעה ‘שכבתה האח ודעך אשה’? חידת נפש היא, – חידת הנשמה היהודית. סמוּך לשקיעה, בהבהב הפתילה האחרונה, אמר המשורר האומלל לדבוק בלשון עמו הנצחית, לשפוך את נפשו בה ברגעיו האחרונים. לא היה סיפק בידו, כמובן, אלא לכתוב שירים קטנים אחדים. אבל עצם העובדה שהמשורר הגוֹוע נאחז עם השקיעה בלשון העברית והקדיש את שיר הפרידה האחרון לאמו – מרעישים את הלב ואין לקרוא בלי דמעות תפילה אחרונה זו שהתפלל המשורר בשפכו את נפשו בחיק אמו:
כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים
שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי
חַי בִּלְבָבִי, זַךְ וּבָהִיר,
הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: אִמִּי.
אִמִּי, אִמִּי! – תֵּבְךְּ לִבָּתִי
וְתֶהֱמֶה כַיּוֹנָה.
שִׁמְרִי, נִצְרִי הַשַּׁלְהֶבֶת
הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!
בחרוזים המעטים, הפשוטים האלה, אולי נתגלמה כל מהותו של פרוג, נתגלמה רוחו בעצם תוּמה.
רחל
מאתיעקב פיכמן
לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כַּתִּינוֹק
וְעָנָו כָּעָפָר.
מחברת דקה ולבנה. שירים בה מעט, ונגון אחד להם. יד לא־בטוחה לא־מאומנת העלתה אותם על הניר. אך הלב, שנשא אותם ימים רבים, צרף אותם, מלא אותם זוך־יקרות, ואנחנו שומעים להם בחרדה, וכל כשלון קל בהם – כאילו הוא כשלוננו, כשלון השומע. בשירה לירית נקיה אין רפיון של בטוי: צלילות הקול – היא המכרעת. לשירה כנה זו צריך לדעת לכוון את הלב, וכל ‘כשלונותיה’ בטלים למפרע.
בפרוזה יש לרחל אחות לשירה, אחות גדולה וּבוגרת ממנה – דבורה בארון. כמוה, היא נושאת את ניבה היחידי, כאוצר יקר. כמוה, היא שומרת עליו וחרדה לו כלילד אהוּב. המית לב זו, העצורה ימים רבים, יראה את הקול הרם, אינה מאמינה לו. הישמעו החיים את נהי הלב, המנגן מתוכם? רק ברגעים כי יתרונן היגון האחרון, והלב יצא לרחוק, לאובד אשר לא ישוּב, יפרץ צליל־הבכי החנוּק בתפילה, בקריאה להצלה, הסוחפת אותנו בהמון רחמיה:
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בָעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִדְמִי,
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְרָכָה.
רוך טהור זה, שבו נשרף לב אשה, מלים פשוטות אלה, המשתפכות ברעדה אחרונה ושוקקות מיאוש כמו משכרון גיל, – הן לא נכתבוּ באותה היד, היודעת לכתוב שירים. כצמוֹח הציץ על פני השדה, צמחו בלילות אפלה ארכים, ופתאם הלבינו לעין ההלך אשר לא פללה להם:
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי…
בימינו אלה, שהאנשים למדו את מלאכת הכתיבה, שיר ‘טוב’ חדל להיות יקר־המציאות; אבל שיר אמתי, פרי לב מלא, פרי יגון או אושר שאין לשאת אותו עוד – הם היו תמיד מעטים ועכשיו כמעט שאינם. לא הייתי מעולם מן המוותרים על הצורה. כל אותם הפזמונות, ש’הרגש האמתי' אינו זקוק לצורה, בדו אנשים דלי־יכולת, והם אינם יודעים ש’בצורה' איננו מכונים כלל דוקא לניב נאה וצירוף נאה דוקא חדלי־הצורה רודפים אחרי אלה, ונכשלים בהם. צורה, בבטויה העליון, הוא החרוז שאין בו כלום זולת הרטט הנסתר, זולת הנגון. וחרוזים כאלה, המאירים פה ושם מתוך מחברת קטנה זו, הם ציצי השירה אשר לא יבלו ימים רבים:
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה,
וְנוֹתַרְתִּי בְּאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִּי;
כִּי תֵלֵךְ גַּם אַתָּה –
מִי בַּצַּר לִי יָסֹךְ בַּעֲדִי?
בשירה הלירית הניב הנאה והצירוף הנאה אינם אלא צללים בדרך. בהם נחסה עד בואנו אל התכלית. התכלית – זוהי המילודיה. אשרי המשורר הלירי, שאינו שוהה הרבה ב’צללים' אלה. כל רגע מיותר ‘בדרך’ עלול להמית את הנגון, שאינו עולה מתוך נבכי האדם אלא ברגעי אושר מיוחדים, ברגעי אלהים שאינם חוזרים. רחל, כמשוררת לירית נקיה, אינה עמוסה אותו העושר, המכביד לפעמים גם על משוררים גדולים. עוברת־אורח היא, והיא נושאת את סבלה הגדול ברננה:
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הֵאִיר
אַך הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי נָא שְׁקֵטָה,
ככה היא הולכת לה באור שמשה עם צמאונה הגדול לאושר, עם לבה העורג לאהבה, לירק, ‘ליוֹם החם, האיתן’, והיא צוחקת בדמעות מאירות לנפשה, לבדידות ימיה, ואוספת בערבה הנטושה את ציציה המהבהבים, כשיריה, באש לבנה. היא, חולת־הגוף, יודעת לקחת מיד החיים הקמוצה אושר רב כל־כך, כאשר יוכל רק משורר. מה עלובים הם כל הברואים, ההולכים תחת השמש ואינם מרגישים במגעה, לעומת הלב החולה הזה, המתפלל ורונן מאושר על מטת דוי! השירים ‘בבית החולים’, ‘בחלי’ הם מן הנאמנים והיקרים ביותר מכל מה שכתבה יד כואבת זו. יש ביניהם חרוזים שקויי לב כאלה, שאין לקרוא אותם בלי דמעות:
קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,
בְּלִטּוּף אַחִים
שְנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָּה הַטְּרוּפָה
לֹא תַגִּיעַ לְחוף מִבְטַחִים.
מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְדִידִי!
תפלת האדם היא בהותרוֹ עם נפשו לבדו. רק מי שידע את כל ענויי הגוף והנפש, מי שנחנק בדמעותיו הכלוּאות ונואש מכּל – ישוב לראות את העולם באור־אלהים מפייס וסולח זה. שלוּמים הוא ללב, אשר ידע לשאת, אשר ידע לשמור על יגונו בכל טהרו. בשירתה הלבנה של רחל יש משהו מהתרפקותה החמה של רוזה לוּכּסמבוּרג על יפיו של עולם. כמוה, ידעה בנדיבות לבה להפוך את בית־הסהר של העולם לגן פורח. כמוה, היא יודעת להקשיב, לחכות, להאמין – ולשיר־לילל על תהום חייה מתוך דמעות אביביות ואהבה.
עשר שנים למותה
שירת רחל היא תופעה מיוחדת בשירתנו ומיוחדת גם בחיינו. אולי בזה יחידוּתה שעלתה כוּלה לנגד עינינוּ, שצמחה ישר מפרק־חיים מופלא, שאין לצייר צמיחה זו אלא מתוכו. שירה אבטוביו־גרפית זו, היא אבטוביוגרפית ככל שירה לירית אמתית, גם לבני גילה, – לכל אלה שהלכוּ עמה, שצמחה עמה מאדמת בוֹקר מאדימה זו. זהו סוד הקצב הנאמן, שהלב נפתח מיד לפניו ומזמר עמו כזמר־לב יגון עצמו ותפילות עצמו. שירה זו, ש’לא ידעה לספר אלא על עצמה', גילתה דוקא באינטימיות הקמצנית שלה גם המשותף ביותר לבני־לויתה. בקראך את שירת רחל, שהוא סיפוּר חייה, מתבדות מאליהן כל הטענות כנגד שירה אינדיוידוּאלית, המתנכּרת כביכוֹל לצער התקופה… מסתבר כי מי ששר את שירת נפשו למלוא אמיתה – שר ממילא גם את שירת דורו, ונעשה ממילא גם הפה ללב דורו.
יחידוּתה זוֹ של רחל נתבטאה גם במהלך צמיחתה, בהתפתחוּתה, בעצם התהווּתה. היא – שבאה מרחוק, ששרה עברית ולמדה עברית יחד, שכבשה את שירתה ולשונה בהעלם אחד – גילתה רצוֹן כזה לשלימות אדם ולשלימות־יוצר, שאנו עומדים משתאים לעצם התופעה, לעצם הנס שנתרחש. מי שהכיר את רחל מקרוֹב, מי שראה אותה על עשר דויה עם המחברת בידה ועם התנ"ך למראשותיה, ראה חזיוֹן מלבב עד מעמקי הלב – ראה איך תרבות ישראל נכבשת על ידי בת ישראל מתוֹך מאמצים ואהבה, המגיעים עד למסירות נפש. במעבר מרוסית דשנה, שהביאה עמה, לעברית מגומגמת, וּמחרוּז פרימיטיבי מאוּמץ לחרוּז גמיש וּמוּצק, שהגיע בשיריה המשובחים כמעט לקלסיוּת – היה מנצחונות התקופה, מפלאי התקופה. משיר לשיר וממחברת למחברת אתה מכיר התפתחות שאינה פוֹסקת, התגברות שאינה פוֹסקת. כל הניגוּן נעשה עמוֹק משוּכלל יותר, מזוּקק יותר, נעשה גם הניב עברי יותר, משוּכלל יותר. האמצעים נקלטו עם הנגינה, גדלו עם הנגינה – לצורך הנגינה. גידול מפליא של חיים שוקעים ועולים, של התעלות הרוח בתוך גוּף מתערער. האם לא זה הוּא המעודד בשירה עגוּמה זו שהיא מעלה לפנינוּ סמל של גבוּרה, דמוּת אשה עבריה בת דורנוּ וקדמונית, – זו ששבה אל עמה וצמחה לתפארת באדמתה על אף כל הרוּחות הקשוֹת שפגעוּ בגוּפה וּפגעוּ בנפשה מרבית ימיה.
ב
בלי משים אני מעלה בזכרי את הפגישות הראשונות, את הרשמים הראשונים. הם מגלים תמיד את העיקר. בפרט לגבי אדם כרחל, שנפשה כשירתה לא העלימה דבר, לא כיסתה על דבר. היתה גלויה בכל קפליה, – קפלי מחבואיה של משוררת, שהם־הם גילוּייה.
בשבתי באודיסה בימי המלחמה הקודמת – בשנת 1917 – קבלתי מעיר אחת בפלך חרסוֹן חבילת דוֹאר ובה תרגוּם רוסי של מאמרי ‘איוב’, שנתפרסם באותו מאסף. מאז לא עבר שבוּע או חודש, שלא קיבלתי תרגוּם שיר או דבר בפרוֹזה מאותו אדם אלמוני שבעיר השדה החרסוֹנית, עד שעמדתי ופיניתי מגירת שולחן מיוּחדת לחבילות אלה, שלא ידעתי מה לעשות בהן. וכך כשקיבלתי לבסוֹף תרגום שירי ‘צידוֹן’, שנדפס ב’התקופה' ב', וראיתי שהביע בחרוּזים שלמים־מבוּגרים את המקוֹר, מסרתי אותו לשלום שוארץ, שהיה עורך באותה שעה שבועון ציוני רוסי באודיסה. התרגום נדפס. אחריו נדפסוּ עוד כמה תרגוּמים. גם קטעי פרוֹזה מקוריים. ביניהם רשימה אחת: ‘פיכמן כמבקר’. זאת היתה ההתחלה. נדמה לי, שלא פירסמה קודם שום דבר בדפוּס.
איני זוכר שום פרטים מחליפת המכתבים שבינינוּ. אבל זוכר אני היטב אותו יום אביבי, ש’התפרצה' פתאום אל מעוני שעל שפת הים נערה בהירת שׂער, כחולת־עיניים. בחוּרה עליזה, צחקנית, דברנית. כּרגע הבינותי, שזהוּ ה’אנונים' מן העירה החרסוֹנית, וכרגע היינוּ קרובים כאילו אחרי היכּרות רבת־שנים. זאת היתה סגוּלתה המיוּחדת – לקרב ולהתקרב. בלי פורמליוּת, בלי היסוּסים. החיוּת הלבבית, ההוּמור, דם המשוֹרר הטוב – כל זה ביטל מיד את מחיצת הזרוּת. רק אחר זמן הכרתי, כי עם כל רחבות הדעת הרוּסית, היתה גם קנאית, קפּריסית, ונקרעת מכל אכזבה וספק־אכזבה. אכן העליזוּת הטבעית, הבנת הזוּלת והיכוֹלת לסלק בבת אחת את הקטנוֹת – היוּ קוים בתכוּנתה. היא הוּכרחה לאהוֹב – מתוֹך שבחלה בשׂנאה, בחטטנוּת, בצרוּת־עין.
כזו נגלתה לי בשבתה בביתנוּ, בהתהלכה עם הילדים, בהתקדרה ובלבשה אור חליפות. זאת ההתכּמשוּת הפתאומית, הכרת הבדידוּת העזיבוּת גררה תמיד התפייסוּת־משנה, הצטהלוּת־משנה. דומה, שכל ההתקדרות לא באה אלא לשם התבהרוּת שלאחריה. כל זה, שהיה אחר כּך תוכן שירתה: הרצון לפריחה, הצורך לכנס על כּרחם את רסיסי האושר, להתרונן עם הריקוּת ועל אף הריקוּת – ניתן כבר אז לגלות בחייה, בכל הליכותיה. הייתי עוֹקב אחריה ברדתּה עם הפעוטות לשפת הים, בהיותה מזמרת ומכרכּרת, ובעמדה פתאוֹם מוּכּת־מחשבה, כנטוּעה בקרקע, ועיניה שלוּחות לאופק – לאותו הרחוק שרק אליו שלחה את ברכתה ‘מעל לזמן’, מעל לעירוֹם נעוריה.
ג
אחרת נכנסה אל ביתי בתל־אביב, כשבאה לאחר עינויי נדודים איומים, חולה ורצוצה מרוסיה המסוערת לארץ־ישראל. לא עוד ‘רנוּ בּה עשרים אביביה’, כלפני עשר שנים, בימי כנרת, שהיו שרוּיים עתה בארגמן משכים של זכרונות יקרים. ימי ההפסקה שעשתה ‘בנוֹף נכר’ הלאוּה מאד. ובמולדת קידמוּה ימי־אכזבות. משהו בינתים נשתנה. ואף שהארץ קסמה לה כמקודם, החיים קסמו לה כמקודם, לא עוֹד התעה האופק שהצטמצם. הריקוּת נתבהרה, נעשתה ודאית.
אותה שעה נעשתה משוררת. כשיצאה ריקה מנעוריה, מלאו ימיה ליצירה. היא מתחילה רושמת עתה את חרוּזיה הראשונים עברית והחרוּזים ערוּכים בנגינת השׂפה החיה – נגינה אחרת הן לא שמעה מעוֹדה. ככה היא מתאוששת. כל יום נוֹשר מחייה ענף חדש בגן נפשה. כל רסיס דמה בחייה נהפך לרסיס שמש בשירתה. לא מצאנו משורר, ששירתו ניתנה לו במחיר חייו כבפרשת יצירה עגוּמה זוֹ.
השירה באה במקום החיים. היתה עתה לבנין החיים היחידי. ככה נתחזקה בעצם יתמוּתה, בעצם לבטיה. קיבּלה עליה את הדין, בּברכה את הכאב, וכבת יפתח ספדה את נעוריה ההולכים, בקבעה אותם במשבצת צליליה. כל יום היה לה יום פרידה. כל שמונה שנוֹת שירתה הן פואימה אחת של ימים אחרונים.
יגוֹן כּמישה זה, שהיה כולו אמת, כּולו לחש־לב, תחנוּני־לב, בקשת הצלה – מעטה שירה זו טוהר מיוחד, קדושה מיוחדת. מאמצי נפש אלה להיאחז בחיים על ידי הכּרת אבדנם, להציל את המעט, את השארית – לדלג על הסבך, למצוא מלוא־שעל להציג את כף־רגלה: הם העושים וידויי־נפש אלה לכלי־בדולח, בהם נאצר יגון האדם כמתנת חסד אחרונה:
כִּי תֵלֵך גַם אַתָּה
וְנוֹתַרְתִי בְאֶרֶץ רַבָּה לְבַדִי;
כִי תֵלֵך גַם אַתָּה –
מִי בַּצַר לִי יָסֹך בַּעְדִי?
ועם כל היגון, כל ניב כאן גם – ברכּת־לב, הודיה חרישית מתוך צידוּק־הדין.
אֶל הַחַיִים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי אֶשָׂא עֵינַיִם
שְׁלֵווֹת. כָל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לא צְפוּיָה:
תְהִי בְרוּכָה שִבְעָתַיִם.
החיים נתרכזוּ כוּלם ב’שמחה לא צפוּיה' זו, ב’משהו נחת' – בּמעט הנשאר. ומעט זה נתקדש על ידי העין החוננת, על ידי התרכזוּת עולם מלא בו. בראיה זוֹ נתיחדוּ הדברים ושלחוּ קרנים לתוך הריקוּת שאפפה אותם. העולם
נתבצר על תחוּמו.
בְנוֹף עִצָּבוֹן קָמָה מִשְׂתָּרַעַת
גָרְנִי הַשּׁוֹמֶמֶת, נָכוֹן לַךְ יְבוּל!
כה למדה בּעניה להעלות את הקטנות, להחיות את נפשה ב’ששונה הזעיר‘. והנה נתמלא העולם כּוּלו עוֹשר לא צפוּי. העוֹני עצמו, הצמצום עצמו העמיקו את הדברים. וזה היה גם משפט נוֹפה. נטפי צבע מעטים הטילוּ חריפוּת בתיאוּר, חידשוּ את פני העולם. בקטעי נוֹף ב’חליבת־לילה’, ‘בצבעים’, ‘בעיר’, – עולם מכוּנס, מסוּמל, מחוּדש על ידי תמיהה שבעין, על ידי איזה הוּמור זורח ותוֹם. שיר לה ‘לנבט’ ושיר ‘לגינה בתלמיה השנים’, והמנון לדשא המנצנץ ול’רקפת הצנוּעה המבקשת להווריד'. הנה כה יתלבלב ויתחדש העולם:
מַחֲרִישָׁה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,
פְּנֵי הַמַּיִם – תְּכֵלֶת יְאוֹר
מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא.
בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת בְּמִסְתּוֹר…
ובקו אחד – המסתורין שבחזוֹן סהר:
בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי־יָרֵחַ,
לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה…
צבעים ראשונים, צבעי ילדוּת, אך כמה בגרוּת בהתאפקוּת זו, בצמצום צבעים זה! תמצית הדברים שבראיה הלירית המסננת, הבוררת, המוותרת – זוֹ שאינה קולטת ואינה זוכה אלא בּמה שמזוּמן רק לה.
ד
רשימותיה המעטות, כשיריה, אף הן אינן אלא מעין קטעים שבפנקס. היד רושמת מה שמנצנץ בּלב, בלי כל כּונה להשלים, ‘לעגל’ את הפסוּקים שנפלטוּ, אגב מחשבה, אגב קריאה בספר. ואף בהן הרבה טוּב־לב, השתתפוּת – רצון להבליט את החיוּב, בלי להתגדר בּ’מבינוּת' של מומחה.
העמיקה אותה בּעיקר השירה הסימבּולית, ובעיקר זוֹ שחתרה לעירום שבהבּעה, לפשטוּת זו שנתעגלה לה בבּלוק, ביסנין, בּמטרלינק, וּבאחרים מן השכבה הסמלנית המאוּחרת. בפשטוּת זו הוקירה את הנקיון הלירי, כל מה שנחרת בלב ‘בפרפוריו הראשונים’, בטרם יעממוהו ‘מחלצות משי ועדיי זהב’. לזועה היה לה כל עודף ביטוי, כל יופי נוסף, כל כּחל וּשׂרק שבמליצה, אף שלא היתה קרת־רוח לחן לשוֹן ולמכמני לשוֹן כל־עיקר.
אותה אחדוּת שבקצב ובתוכן בצירוּף תמציתֿ־ֿֿלקוֹנית שבביטוי אתה מוצא גם בקטעי הפרוזה ובתרגוּמים. כל שיר שמתוּרגם, בכל רצנזיה קטנה משהו משלים את דמוּתה, מצטרף לחשבון עולמה ולבנינה. בכל אלה חיזקה את עצמה, בּיקשה ומצאה רמז להגיגיה.
מן המשוררים המתורגמים שנאספוּ אל ספרה – הקרובים לה באמת היו שנים: אנה אכמטובה ופרנסיס ז’אם. על המשוררת הרוסית נשענת נגינתה הפנימית. ממנה למדה קצב. ממנה למדה גם לקסוֹם בקטנוֹת. להתרונן מקטנוֹת, שמאחוריהן נרמזת המהוּת האחרונה, שתיהן חוננו בבינה יתירה שבראיית האשה, שבצער אשה:
בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא נִתַּן לִי רָב
רַק לָרֹן וְרַק לְצַפּוֹת.
יוֹדַעַת אֲנִי: לֹא שָׂנֵאתִי לְאָח.
וְלֹא הִסְגַּרְתִּי אָחוֹת.
וְלָמָּה יוֹם־יוֹם וְשָׁעָה־שָׁעָה
הָיְתָה בִּי יַד אֲדֹנָי?
אם אַכמטובה היתה האחוֹת – הקרובה לפעמים בכאב המשוּתף, במבוכה המשוּתפת עד כדי הזדהוּת, היה פרנסיס ג’אם השלם בצמצומו, זה שכמוהו חפצה להיות – שאליו נמלטה, כדי ‘לחסוֹת בוֹ’. כּמוֹהוּ חפצה לשקוֹט אל מים ואל דשא, ועמו התפללה גם היא לפרידת שמש מן העולם הזה:
כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,
תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג
אָבָק מִתַּמֵּר.
כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי
נָתִיב יָשָׁר בְּעֵינַי אֶל גַּן־הָעֵדֶן…
כִּי אֵין גֵהִנּוֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב.
היא שהתפללה לעתרת הצומחת מתוך עוני, נצמדה גם לדמוּת הקדוש מאַסיזי, שז’אם היה מבני עדתוֹ – זה שלא ראה בעולם אלא ‘שמש, מרחב שדות, רחמי אח’, דמוּת נוצרית זוֹ של בן המאה השלוש־עשרה, ש’חיוֹת וצפרים אהבוּהוּ‘, סימלה לה את ‘העוני משחרר’. וּבו הכירה את מי ש’אחים לו פה בינינוּ – בין חלוּצי ישראל בדביקוּתם בטבע ובדלוּתם העליזה’.
כמה חפצה גם היא להבליט ‘דלוּת עליזה’ זו שבחייה! – ברשימה שהקדישה לספר שנכתב על פראנציסקוּס איש אסיזי הטעימה במיוּחד: ‘זרוֹת היוּ לרוּח הזאת עצלוּת, עצבת מוּגת־לב’. ואמנם היתה חדורת השמוּרה לא רק סימן לעושר נסתר שבלב, כּי אם בּעיקר לעוֹז נפש, להתגברוּת – זה שהבּיעה באחד משיריה האחרונים:
הַנְחוּנִי כְּאָז, עָמָל עַקְשָׁנִי וְתוֹחֶלֶת!
שֶׁלָּךְ אָנֹכִי, דַּלּוּת, סַבְלָנִית וּבָרָה!
ה
ענוה זו שברמיזה, נמיכוּת־קוֹל זו שאין דומה לה בשירתנוּ – היוּ קצב נפשה. בזו ההתגברוּת על כל בליטה יתירה שבביטוּי היתה ההתרכזוּת שבעולמה הטראגי. גם בשיריה הרפים ביותר זורחים באור מיוּחד ניבי לב מקוּטעים אלה שבהם כל כוֹחה. דרכה אל השלימוּת היתה הדרך אל אַמת־המים הזכּה, אל המלים הפשוּטות והקדוּמות, שאותן חפרה ממטמונים במכרה הלשון העברית. בהתביישה להרים את קולה, – בחששה להדליח בפליטת־פה נוספת את מעינה. בלוֹבן זה הפרוּשׂ על שיריה היה כעין ניגוּד לאודם דמה אשר הקר את צלילי התפילה האלה.
כה חצבה מלבה את הליריזם המופלא שלה גם בשירים מגוּמגמים למחצה, ובליריזם צלוּל זה היה החידוּש. זה היה השלב הנוסף בתרבוּת שירתנוּ, שלחויה החדשה, המודרנית, ניתן קצב עממי, – רקמת ניב שקוּפה כטוהר התכלת. הרי זה אותו רוֹך שהתבטא בשיר ‘עקרה’ – שיר שחנוֹ לא יבּוֹל לעולם.
*
ספר־השירים קטן. כל כך מעט וכל כך הרבה. חיי אשה, פּרפּוּרי אשה. סיפוּר נוּגה על מה שלא היה, ואי־היותו הפכה חויה גדולה, לבשה נהרה, הפריחה עולם. האין זה המיוּחד שבשירת אשה – צירוּף זה של מוּרכּב ופשוּט בצליל אחד, בתמצית נשמה זו, שהמלים נושרות מעליה, מתבטלות מפניה. מה שהוּשג בשירה זו הוּא בעיקר תרבוּת לב גדולה: הומור מזוּקק בדמעוֹת, כּניעה, ויתוּר על אותו אושר שלא יבוא עוֹד, מתוך הכרה שגם השפע המצוּי ניגר והולך ואובד נטפים נטפים, – ואין לאספו למשמרת אלא בנאד של שירה.
עשרים וחמש שנה למותה
כיום, עשרים וחמש שנה לאחר לכתּה מעמנו, אנחנו זוכרים אותה כּאילו נפרדה מעלינו בּיום אתמול, מתּוך געגועים רבּים וחנינה רבּה. מאָז לכתּה קמו לנו משוררים טובי־ניב, שתפסו מקום בּלבּנו, אבל את מקומה לא תפס איש מבּיניהם. היא חתומה עד היום בּלבּנו כּמשוררת וכאחות יקרה. היינו עדים לצמיחתה המופלאה, למאבק שנאבקה לחייה ולשירתה כּאחד. החיים למשוררת החולה לא היו אלא שירה. היא שרה מאבק זה ליצירה ולנשימת חיים. ואם לא ניצחה בחיים, ניצחה בצלילה הזך, ניצחה בניב העברי. היא שחונכה על פּושקין ועל לרמונטוב, על בּלינסקי ועל טורגנייב, דבקה בתנ"ך שלא מש מידה. וכל המדווים אשר עינו אותה בימי בדידות ובלילי נדודים מצאו הד נאמן בּחרוזיה, החיים בּלבּנו כּפסוקי קודש בלתּי־נשכּחים.
שירתה לא היתה תּרועת עוז, המזעזעת בּצלצלי כוח, כּי אם לחש לב, קריאה להצלה. היא התפּללה לחיים, התפּללה לאושר, בּעוד שנואשה משניהם. אבל משהו רב מאוֹשר אצלוּ לה דמעות עצמה – הדמעות אשר השקו כטל את ערש דוויה. ובהשארה לבדה שוכבת בּחדר ומראשותיה עלה רעש הים ונגינותיו, – לא היתה בודדה. ותחת נחת החיים, אשר גורלה מנע ממנה, ניתּנה לה התּפילה הזכּה של שיריה, אשר היו לה במקום חיים והרעיפו נועם על לבּה החולה. כּמה שסבלה וידעה היטב את אשר מינה לה גורלה, היתה מתרפּקת על ידידיה שהמתיקו את חייה, והיתה תמיד נוחה לקבּל פּיוס:
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכֹּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֶּיךָ:
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
כּאלה היו החיים העגומים, שלא היו עגומים כּל כּך עם מתּנת שירתה – ‘זר פּרחים ענקי זה’ שהגורל הגיש לה בלקחו ממנה את כּל תּנחומי החיים. בּעלותנו אליה החדרה, אשר בּו נאבקה לבדה עם מחלתה, שמענו את צהלת צחוקה, בּו קידמה את פּנינו, והלב נקף אותנו שאיננו פוקדים את נווה תּכופות יותר. בּכל ענוייה, לעתּים רחוקות עלה באזנינו קול תּלונתה. תמיד עלו על הלב חרוזיהֿ־ֿֿוידוייה:
בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיָּה פְּצוּעָה,
שָׁעוֹת עַל שָעוֹת אֶשְׁכַּב, אַחֲרִישׁ
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי, אַף עוֹלְלוֹת לֹא הוֹתִיר,
אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם –
אֱהִי נָא שְקֵטָה…
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׁחַק – רֵעִי מֵאָז.
‘כּחול שחק שקט’ זה, שעצרה כּוח שלא להדליח אותו, הוא המאיר מתּוך שיריה הנאמנים. הטוהר הזה הוא הקוסם עד היום לנוער שלנו. זה הכּוח לקבּל מן החיים שכּה התאכזרו לה את אורם הנפלא, הוא הקוסם לנו, הוא המאציל למשוררת טוהר של קדושה. הוא המעריף תּנחומים ומלמד גבורת חיים, בּשעה שנדמה, כּי מאום לא נשאר לה. ושוב אנו חוזרים על חרוזי ההודיה של המשוררת ששרה כּצפּור גוועת, בּשעה שנדמה לה כּי קיצה קרוב:
הַאַתָּה הוּא הַקֵּץ עוֹד צָלוּל הַמֶּרְחָב,
עַרְפִלֵּי הַחַיִּים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק;
עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל, עוֹד הַדֶּשֶׁא יָרֹק
טֶרֶם סְתָו.
אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין. אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי.
הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי
וּפְרָחִים חִיְּכוּ בְצִיצֵי נְתִיבִי
בְּעָבְרִי.
כּכה מללה – התנחמה. קבלה וקיבּלה את הדין. כּל עוד נבעו צליליה מלב בּשירה, לא נתרוקן העולם. וכמה שהכבּיד העצב עליה, הרנינה את נפשה בּצליליה כּציפור בּודדה המקשיבה בירכתי העולם לצלילי עצמה.
בזכרנו את רחל – עשרים וחמש שנה להסתלקותה
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם
אֱהִי־נָא שְׁקֵטָה,
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׂחַק – רֵעִי מְאָז.
עשרים וחמש שנה לאחר שהלכה מעמנוּ עמד טעמם של שירי רחל וּצליליה הפּשוּטים מרעידים את לבּנוּ בטוֹהר ניבם וּבענוותם כמו בימים שהתענתה בבדידוּתה על ערשׂ דווי ומראשוֹתיה אל הים. לאור השירה של התקופה שהרבתה לחדש לא הוּעם זיוה וצלילה השופע חכמה ותוֹם־לב כאחד, לא אָבד טהרוֹ. דמוּת משוֹררת שהתרפקה על זיו העולם ושרה את סבל חייה עד נשימתה האחרונה, חיה בכל חרוּז שלה וחיה בלבּנוּ בכל האהבה והחנינה שרחשנוּ לה מיום שהכּרנוּה.
היא לא היתה מבּחינה אמנוּתית וירטואוֹזית. גם הטירוֹנית במשוֹררותינוּ כיום מבהיקה בסגנונה ובעושר מראותיה יותר ממנה. אבל מקצב חרוּזה עולה אותו הקסם שבלב, אותו עומק שברגש, השומר על חן לבלוּבה ואנחנוּ מקשיבים אל קולה ואל דמעותיה, אף שבאותה שעה אנוּ מבחינים בתרוּעת נצחונה, בכוחה לעמוד בכל הנסיונות הקשים, ויודעים שעם כל מדווי גסיסתה הממוּשכה, ידעה אוֹשר בלא מצרים כששמעה את קול עצמה והנה אין זך ועניו ממנוּ. כי אלהים רצה את קרבנה וחלף חייה העניק לה את הדמעה הטהוֹרה ואת הרננה אשר תשק שפע לבבות של דורות אשר יבואוּ אחריה.
היא נפלה חלל, אבל שירתה, שהיתה פּרי מאבק שאינו פוֹסק כל חייה הקצרים, נחלה את נצחונה המרנין. היא היה כדבורה בּרון בפרוֹזה, המשוֹררת הראשונה בארץ שהרעידה את הלבבות וניבה הפך תפילה לענווי־לב אשר הקשיבוּ מתוך צליליה המרעננים את פּעמי הגאוּלה.
היא קראה – ונענתה.
הייתי עד – לימי מאבקה הראשונים בעוד לשונה היתה רוּסית, והיא ניסתה את כוחה בתרגוּם השירה העברית ללשון הסלאווית, אשר ניתנה בפיה בימי ילדוּתה. בעקשנוּת שאין דומה לה השתלטה על התנ"ך, שלא מש מידה והיה למשיב נפשה בשעות שכּבדה מחלתה ואיש אין עמה לנחמה ולחזקה. הנה נתחוֹלל הפּלא והלשון העברית התחילה חיה בפיה ובנפשה. ולא עוד אלא שבה והפכה לכלי־זמר, שהוציא את הצלילים שאין ענוגים מהם בשירתנוּ. שירתה שכבשה את כל הלבבות הוכיחה, כי גם אמצעי־ניב מעטים נהפכים לצלילי רננה נפלאים כשהם יוצאים מלב נפלא, היודע להקשיב לעצמו ולהיות נאמן לעצמו.
מבּחינת הוֹפעתה נשארה יחידה בשירתנוּ. וכשאָנוּ מדפדפים בספר שיריה תקוּם לפנינוּ בכל ענוות נפשה וּגבוּרת נפשה כחזיוֹן פּלא שאינו חוזר, כוּלה מוּארת נגוֹהוֹת שחר וטוהרו.
אנחנו נשמור את זכרה כדמוּת קדושה שכּוּלה עוֹטה טל בּוֹקר וּמבשׂרת את היום אשר יעלה בגבוּרת שמש על חיינוּ החדשים.
לדמותה של דבורה בארון
מאתיעקב פיכמן
בימים הראשונים לבואי תל־אביבה, היו כמעט כל יושביה מעין בני משפחה אחת. היו המון מורים שהיו קרובים לספרות או שהיו נזקקים גם לכתיבה ארעית. לא היה כמעט בית, שלא ביליתי בו מזמן לזמן שעה פנוייה על כוס תה ומתוך שיחה של ידידות. קשה היה לעבור את הרחוב ושלא להתקל בד"ר א. צפרוני, ביעקב רבינוביץ' או עם הגב' יהודית הררית, שהיתה שופעת חביבות וטוב לב. והיתה גם הגימנסיה, היה מוסינזון, שהכרתיו עוד בוורשה ובוגרשוב עם חיוכו הידידותי. ולא מניתי כאן, אלא מספר מועט של שמות אנשים קרובים.
ברם, הבית שיושביו היו ביותר קרובים לי – ולא רק לי – היה ביתם המכניס־אורחים של יוסף אהרונוביץ' ודבורה בארון, שהיו יקרים לי כל ימי חייהם. אהרונוביץ' היה רוחש לי תמיד חיבה יתירה. בזכותו הוזמנתי להיות עורכה של ‘מולדת’ וחסד זה לא שכחתי לו לעולם. הוקרתי אותו כאישיות מוסרית, כעורכו של ‘הפועל הצעיר’, שכל מה שכתבתי בימים ההם היה שמור קודם כל לו. כשהוכרחתי לנסוע לזמן מה לחו"ל, ידעתי כי בארץ השארתי קודם כל אותו ואת דבורה, שהיו קרובים לי כאח וכאחות ולבי היה מלא געגועים עליהם. הם סימלו לי את ארץ־ישראל הטובה, הנאמנה, וכשהיתה באה דבורה כעורכת של הספרות היפה של ‘הפועל הצעיר’ לבקש משהו בעד המדור שלה, הייתי מאושר שיכולתי למלא את בקשתה.
באהרונוביץ' הוֹקרנו את איש האחריוּת. הוא הצטיין בנקיון דעת ובצלילות דעת. הוא אמנם לא נמנה עם החריפים והעמקנים. אבל הקרובים לו בטחו בו, האמינו בו. אדם כא. ד. גורדון ראה בו מעין מורה־דרך וכל כמה שהיה מחונן בעצמו בחוש בקורת עצמית הסכים לכתחילה להערכת אהרונוביץ' כלמורה ורב. מה שפסל אהרונוביץ' היה פסול. את כל מה שכתב מסר קודם כל לשיקול דעתו. ואפילו ב. כצנלסון שהיה מבחינה מפלגתית מתנגדו ויריבו והיה בכלל שונה בכל מהותו ממנו, העריץ בו את כובד הראש, את המתינות והנאמנות. זוכר אני שבשיחתי עמו על ייסוד ירחון עברי במקום ‘מאזנים’ אמר: את העריכה של דברי מחשבה יש למסור לידי אהרונוביץ‘, אם תסכים אתה לערוך את המדור של הספרות היפה בירחון. בכל אותה שיחה בצבצה הערכת כצנלסון אל אהרונוביץ’ כאישיוּת מוּסרית, שחותמה אמת וטוהר מחשבה. וגם כשנבחר אהרונוביץ' חבר בועד אגוּדת הסופרים ראינו בו כולנו טיפוּס אחד־העמי (שהעריץ אותו בעצמו הערצה גדולה) – אדם טהור, צנוע ונקי דעת, ללא רבב, כפי שאפיין אותו ביאליק בשירו הידוע. הוא לא היה מעולם נכשל בקטנות, ועם זה היה תקיף במחשבה ואינו נוטה לצדדין.
אכן, דבורה היתה בת הרב, היתה היחסנית, לקחה לב בחכמתה ובחן האשה, גם בטרם בשל כשרונה הגדול יקרה לנו בזוהר לבה ובעדינותה. זוכר אני את פגישתי הראשונה עמה בדירתם. הם ישבו אז בנוה־צדק בבית עץ. דבורה ישבה על המדרגות לבושה חולצה אוקראינית צבעונית ועסקה במעשה־רקמה. בראש המלכותי עם המחלפה העבה היה יוֹפי של אצילוּת. קומתה התמירה, העינים הנפלאות עוררו אהבה אליה. אפילו בשנים שהיתה סגורה בחדרה כנזירה ראינוה כבת־מלכה ובכל ביקור גלינו בה את האשה הגדולה, הסובלת הגדולה.
כמספרת הלכה עד יומה האחרון. בתקוּפה הראשונה נתפסה לריאליזם הרוסי, שלא היה הולם את עצמיותה. אך לאחר הסיפור האבטוביוגרפי ‘בר־עוז’ כאילו גילתה את עצמה והפליאה בבגרוּת האמנוּתית שגדלה מסיפוּר לסיפוּר. קשה היה להאמין, שאדם שהתרחק מן המציאות כמוה, ייטיב להשיגה ולגלמה באמנות דקה וטבעית כל כך. כמה התפעלנו מיצירותיה האחרונות ‘זיוה’ ומסיפורה על הילד רמי – אולי סיפור הילדים היותר טוב בספרותנו. קשה היה להבין איך באו לה האמצעים לראיית המציאות בעוד לא יצאה מחדרה כל הימים. היתה זאת אינטואיציה גדולה, איזו ראייה ממרחקים שחשפה לפניה את ההויה בכל תעלומותיה.
מי שאמר, כי ראתה את העולם לא במראות עין, כי אם בראייה שבלב – יפה אמר. היה זה לב פתוּח לעולם, לב שקוּי רחמים ושקוּי הבנה. בהיותה שוכבת במיטתה, כואבת כולה, ראתה את העולם מקצהו ועד קצהו. לא נעלם ממנה מה שנתרחש יום יום במציאות. על פי רמזים ארעיים, על ידי שיחות עם ידידיה השלימה בתפיסה פנימית קו לקו את דמויות האנשים, כאילו היתה עד ראייה להם. ובאיזה מכחול דק ידעה לצייר את הנוף, שקטעים ממנו נתגלו לה דרך חלון חדרה. אחד מדבריה המפליאים עורר השתוממות לא רק בתוכן הסמלי, כי אם בהמון הפרטים שבמראות שתפסה בקטע החצר שנתגלתה לה דרך נקב האשנב. היה בתיאור הנוף מקסמי ציוריו הדקים של טורגנייב. והרי לא היה זה אלא קטע אבטוביוגרפי, אלגיה ענוּגה על חן האדמה שהכרך עשק אותו ממנה באכזריות וצמצם את הווית הטבע, שריד מעט למחיה ולנחמה.
כל הימים נצמדה לתנ"ך ולמשנה ובכל זאת היתה פשטות ניבה רקומה חוטים מודרניים, ולא נגרע מאום מרעננותה השירית. רבים העריצוה כאמנית ראשונה במעלה, ודקת טעם כלאה גולדברג הביעה התפעלות מכתיבה שלה.
קשים היו ימיה האחרונים, כשנגזל ממנה מאור עיניה וגם בעתונים לא ניתן לה לתפוס אלא הכותרות של הידיעות שנדפסו באותיות גדולות. בודדה שכבה במטתה ואפלת העולם מסביב לה. המות שבא פתאום גאל אותה מהויה מלאָה זו שהכבידה עליה ביותר.
ב
מאתיעקב פיכמן
ג
מאתיעקב פיכמן
- אביטל יעקובוביץ'
- רונית שפינדל
- עדינה קופלמן
- שלי אוקמן
- דליה טאובר
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
- נגה דורון ארד
- חווה ראוך-סטקלוב
- עתליה יופה
- לבנה קוזק