מה שנשאר בלבם של האנשים, שנמצאו במחיצתם של אלה שנפרדנו מהם לעולם, – נשאר כזכר חי, מכריע, בדמותם, היא ארשת הפנים, חיוך העינים, צבע הקול. משהו קבוע הוא, והוא עדיף לפעמים גם מדברים שבכתב או שבעל־פה. מהם אנו מקישים גם על סגולות הרוח, ולא להיפך.

מדי בואי אל בית־הדפוס של ‘דבר’, ביום חמישי, ברגע האחרון, כמנהגי הרע, ובכתב־יד מלא מחיקות ותיקונים, שהיה הכרח לפענח כל משפט, ולבי מלא פחד מפני נח, המטיף לי תמיד מוסר, והצדק, לדאבון הלב, תמיד עמו – היה טוב שנתקלתי בחיוכו העליז של יציב. חיוך נבון ותמים, לפעמים כמעט ילדותי, של עיניו הכחולות, – דמותו הענקית כפופה אלי, קלה, גמישה, כאילן גדול השח מפני רוח וחוזר ומתיישר. אותה שעה היה נותן בך את עיניו החמות ועינים אלה הקרו חיבה, הודייה, שמחה אמיתית. וזה היה יציב במלוא צביונו, זה העובד מתוך שמחה, מתוך התלהבות, שמח על כל הישג קל וכואב את כל כשלון, – מתייאש וחוזר ומאמין, חוזר ומתלהב; כי לעבוד בלי שמחה, בלי התלהבות לא יכול.

*

גם אלה שעושים לעצמם, טוב כשאינם מצומצמים בעצמם בלבד. לא כל שכן אלה, שהם משמשים את האחרים – משמשים את הספרות, את העיתונות, משקיעים עמל בלי סוף, לא רק כדי לכתוב, כי אם להכתיב, לעורר אותנו, העצלים תמיד, המפוזרים תמיד. מסוגלים לכך רק אנשים השוכחים את עצמם, – אלה שנותנים את כתפם לכל מלאכה – שמרוב עבודה אינם פנויים לאכזבות, להתמרמרות, לעלבונות, והם עושים את שלהם, בלי להפסיק, מתוך שמחת עבודה ומאור־לב, מתוך התלהבות ליצירת אחרים, להישגי אחרים, שהם בעיניהם כהישגי עצמם, עד שבאה ההפסקה הגדולה, ורק אז אנו מרגישים בהם, – כשהם חסרים.

יציב היה אדם עובד, ולא היה קובל על כובד המלאכה. שמח לטעון על כתפיו הרחבות מה שכבד יותר. אבל, ככל עורך בישראל, ידע מה מעטים הם הכוחות המתמידים, – אלה שעליהם יש להישען. על כן הוקיר כל כך את בעלי השפע, את הנכונות לתת ואת היכולת לתת. היה מידידי הכשרון, שהם מעטים, – הוכשר לשמוח עליו בלב שלם, ושמח לקרב את כל מה שהראה סימני ברכה. קירבתו האישית היתה מרננת כקירבת ילד, כקירבת לב שטרם נס ליחו – שטרם פגה התעוררותו לעשות מה שהוטל עליו.

*

אין אלה דברי הערכה, כי אם רישומי דמות מעטים, הבעה רהוטה של זיקה לאדם, לידיד, לאיש החובה. המשמשים את העיתונות, עושים זאת שלא על מנת לקבל פרס. הם זורעים על כל מים, ורק ידים אוהבות מסוגלות להציל מן השיכחה עלים בודדים, שבהם מפעמת נשמתם, אהבתם – שבהם נשתמר תוכן חייהם רבּי־העמל.

אני מצביע במכוּון על דב שטוק, שאלהים חננו אורך־רוח ורצון ויכולת למעשים טובים. יהיה נא זה החסר האחרון, שיעשו חבריו עמו, אם יגישו לנו מן המפוזר באלפי גליונות דברים וקטעי דברים, שבהם מהבהבים ניצוצות־נפש, מאירות חוויות־נפש, – מה שמצטרף לציור חייו, לעיקר חייו.

הצרות והקשיים שנגרמו לו ביותר, היו אלה של ‘דבר לילדים’ – מפעל שהיה מטפח אותו ימים רבים מתוך חיבּה יתירה. שלא כרוב הפדגוגים שלנו, עמד על כך, שדווקא לקטנים אין להגיש תחליפין של שירה. והשירה מאין תימצא? עם כל פגישה עמנו, היינו אנוסים להבטיחו, כי לא נסיח דעת מ’דבר לילדים'; ואולם מה מעטה העזרה, שהגשנו לו לעומת צרכי העיתון המרובים! ברם, כל גליון של ‘דבר לילדים’ שהצליח – שהעלה משהו ספרות־ילדים זו, שדור הסופרים הצעיר מתנכר לה ברובו, – לא כפרץ ופרישמן, כביאליק וטשרניחובסקי וכרוב המשוררים שבאו עמם ואחריהם – היה מרים את רוחו והיה שב ומתחזק. וכמה היה מאושר, כשעלה בידו למשוך אל עיתונו כמה מן הכשרונות הצעירים!

באמונה של מתחיל, בהתלהבות של מתחיל עמד עד יומו האחרון. זאת היתה סגולת נפשו היקרה ביותר. בכל מה שעשה הורגש אדם, הנאחז בטוב, בכל קורטוב של אפשרות להרים את מפעלו – אדם שיש לו צורך לפעול ויש לו צורך להאמין.