תרז רַב חִסְדָּא נָטַל בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁל שׁוֹר, וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיאֹמַר לִי שְׁמוּעָה חֲדָשָׁה בְּשֵׁם רַב אֲנִי נוֹתְנָן לוֹ (שבת י ע"ב).
נָטַל וגו’ – לקח בידו חלקים מבשר בהמה, אשר ניתנו לו בתור כוהן (דברים יח, ג).
שְׁמוּעָה – דבר הלכה או אגדה.
רַב – ראו לעיל, קטע תקטז ואילך.
*
תרח אָמַר רַב חִסְדָּא: מִפְּנֵי מָה טוֹב אֲנִי מַחֲבֵרַי, מִשּׁוּם שֶׁנָּשָׂאתִי בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וְאִלוּ נָשָׂאתִי בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָיִיתִי אוֹמַר לַשָׂטָן: חֵץ בְּעֵינֶיךָ! (קידושין כט ע“ב–ל ע”א).
טוֹב אֲנִי מֵחֲבֵרֵי – עולה עליהם בהימנעות מחטא ובחסידות.
שֶׁנָּשָׂאתִי – אישה (וכך נמנעו ממנו הרהורי חטא).
לַשָּׂטָן – ליצר הרע.
חֵץ בְּעֵינֶיךָ – ביטוי של התגרות: איני חושש ממך.
*
תרט רַב חִסְדָּא הָיָה רָגִיל לִהְיוֹת עוֹבֵר וְשׁוֹנֶה עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית אָבִיו שֶׁל רַב שֵׁזְבִי, רָאָה שֶׁהוּא רָגִיל בְּנֵרוֹת הַרְבֵּה, אָמַר: אָדָם גָּדוֹל יֵצֵא מִכָּאן. יָצָא מֵהֶם רַב שֵׁזְבִי (שבת כג ע"ב).
רַב חִסְדָּא וגו’ – ראו קטע תקצז.
*
תרי רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הָיוּ יוֹשְׁבִים. עָבַר עֲלֵיהֶם גְּנִיבָא. אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: נַעֲמֹד לְפָנָיו, שֶׁבַּעַל תּוֹרָה הוּא. אָמַר לוֹ זֶה: מִפְּנֵי פַּלְגָן נַעֲמֹד?! (גיטין לא ע"ב).
גְּנִיבָא – שם חכם בבלי.
נַעֲמֹד לְפָנָיו – מפני כבודו.
פַּלְגָן – אדם המעורר מחלוקות.
*
תריא אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא לְתַלְמִידָיו: רְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם דָּבָר, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תַּנִּיחוּנִי וְתֵלְכוּ – כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ אֵצֶל רַבָּה. אָמַר לָהֶם: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – סְבָרָא, אֲבָל גְּמָרָא מֵרַב אֶחָד עָדִיף, שֶׁלֹא יִתְחַלְּקוּ הַלְּשׁוֹנוֹת (עבודה זרה יט ע"א).
תַּנִּיחוּנִי – תעזבו אותי.
סִימַן בְּרָכָה – הצלחה בלימודיו.
סְבָרָא – עיון ודיון (שראוי לעשותם בפני מורים שונים).
גְּמָרָא – מסורות התורה שעל פה.
שֶׁלֹא יִתְחַלְקוּ הַלְשׁוֹנוֹת – שכל רב שונה את מסורותיו בלשון אחרת, דבר שיכול להביא את התלמידים במבוכה ולגרום בלבול.
*
תריב אָמַר רֹאש הַגּוֹלָה לְרַב הוּנָא: עֲטֶרֶת חֲתָנִים מִנַּיִן שֶׁאֲסוּרָה? אָמַר לוֹ: מִדִּבְרֵי חֲכָמִים. בְּתוֹךְ כָּךְ עָמַד רַב הוּנָא לְהִפָּנוֹת, אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: נֶאֱמַר בַּמִּקְרָא “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה” (יחזקאל כא, לא) – וְכִי מַה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל, עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם; נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כּוֹהֵן גָדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא רַב הוּנָא, מְצָאָם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ: הָאֱלוֹהִים, מִדִּבְרֵי חֲכָמִים, אֶלָּא שִׁמְךָ חִסְדָּא וַחֲסוּדִים דְּבָרֶיךָ (גיטין ז ע"א).
רֹאשׁ הַגּוֹלָה – ראש יהודי בבל.
עֲטֶרֶת חֲתָנִים וגו’ – מה המקור לאיסור לעטר חתנים ביום חתונתם בכתרים, כאות לאבל על החורבן?
מִדִּבְרֵי חֲכָמִים – אין ראיה לכך מן המקרא אלא זו גזירה של חכמים.
לְהִפָּנוֹת – יצא לצרכיו.
אָמַר לוֹ – לראש הגולה.
מָה עִנְיַן וגו’ – מה הקשר בין הסרת מצנפת להרמת כתר (עטרה)?
מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – כאשר המקדש קיים וכוהן גדול לבוש בבגדיו הכוללים מצנפת (שמות כח, ד).
נִסְתַּלְּקָה – עם החורבן.
בָּא רַב הוּנָא – רב הונא חזר.
הָאֱלוֹהִים – לשון שבועה.
מִדִּבְרֵי חֲכָמִים וגו’ – באמת האיסור הוא רק מדברי חכמים, אלא שרב חסדא מצא בחוכמתו ראיה מן המקרא, ודבריו נושאים חן וחסד בעיני שומעיהם.
*
תריג אָמַר לוֹ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּנוֹ: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מָצוּי לִפְנֵי רַב חִסְדָּא, שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת? אָמַר לוֹ: מָה אֵלֵךְ אֶצְלוֹ? כְּשֶׁאֲנִי בָא אֶצְלוֹ הוּא מוֹשִׁיבֵנִי בִּדְבָרִים בָּעוֹלָם; אוֹמֵר לי: מִי שֶׁנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא לֹא יֵשֵּב בְּהֶדְיָא וְלא יִתְאַמֵּץ הַרְבֵּה, שֶׁכַּרְכֶּשֶׁת זוֹ יוֹשֶׁבֶת עַל שָׁלוֹשׁ שִׁנַּיִם, שֶׁמָּא יִשְׁתַּמְּטוּ שִׁנֵּי הַכַּרְכֶּשֶׁת וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. אָמַר לוֹ: הוּא עוֹסֵק בְּחַיֵּי הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִּדְבָרִים בָּעוֹלָם?! כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתֵּלֵךְ אֶצְלוֹ (שבת פב ע"א).
שְׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת – מסורותיו ההלכתיות חריפות ומדויקות.
מוֹשִׁיבֵנִי וגו’ – מעכב אותי בדברים שאינם של תורה.
בְּהֶדְיָא – במהירות ובעוצמה.
כַּרְכֶּשֶׁת זוֹ – פי הטבעת והמעי הדק תלויים בשלוש בליטות (ויש חשש שמאמץ גדול מדי יביא לעקירתן ממקומן ולסכנה).
חַיֵּי הַבְּרִיּוֹת – בעניינים שבנפשו של אדם.
*
תריד רַב חִסְדָּא כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בֵּין קוֹצִים וּבַרְקָנִים הָיָה מַגְבִּיהַּ בְּגָדָיו, אָמַר: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה (בבא קמא צא ע"ב).
מַגְבִּיהַ בְּגָדָיו – מרים את שולי הבגד שלא ייקרע.
זֶה וגו’ – בשר הגוף שנשרט מתרפא, אך את הבגד אי אפשר לתקן לגמרי.
*
תרטו רַב חִסְדָּא רָאָה דְקָלִים בְּכַרְמוֹ, אָמַר לַאֲרִיסוֹ: עָקְרֵם – גְּפָנִים קוֹנוֹת דְּקָלִים, דְּקָלִים אֵינָם קוֹנִים גְפָנִים (בבא קמא צב ע"א).
רָאָה דְּקָלִים – שהחלו לצמוח בכרמו (וחשש שיפגעו בכרם).
אֲרִיסוֹ – אדם העובד בשדותיו תמורת חלק מן הפירות.
גְּפָנִים קוֹנוֹת דְּקָלִים וגו’ – הרווח המתקבל מן הכרם מאפשר לקנות גם תמרים, אך לא היפוכו של דבר.
*
תרטז רַב חִסְדָּא הָיָה מוֹסֵר לְשַׁמָּשׁוֹ אֶת כָּל הַמַּפְתְּחוֹת, חוּץ מִשֶּׁל הָעֵצִים, שֶׁאָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹצָר שֶׁל חִטִּים צָרִיך לְשִׁשִּׁים אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים (גיטין נו ע"א).
חוּץ מִשֶּׁל הָעֵצִים – חוץ מן המפתח למחסן העצים.
אוֹצָר – מחסן.
צָרִיךְ לְשִׁשִׁים וגו’ – אין למחסן החיטה שום ערך בלי תנור לאפות בו את הלחם, וכמות העץ הנדרשת לשם כך רבה מכמות החיטים ומכאן חשיבות העצים.
*
תריז אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי יָרָק לֹא בַעֲנִיּוּתִי וְלֹא בַעֲשִׁירוּתִי; בַּעֲנִיּוּתִי – מִשּׁוּם שֶׁגּוֹרֵר, בַּעֲשִׁירוּתִי – שֶׁאָמַרְתִּי: בְּמָקוֹם שֶׁנִּכְנָס יָרָק יִכָּנְסוּ בָּשָׂר וְדָגִים.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּן בֵּית רַב שֶׁאֵין פִּתּוֹ מְרֻבָּה לֹא יִבְצַע בִּצּוּעִים בִּצּוּעִים.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּן בֵּית רַב שֶׁאֵין פִּתּוֹ מְרֻבָּה לא יִבְצָע; מָה טַעַם? שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעַיִן יָפָה.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנִי מִלְּכַתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי בּוֹצֵעַ עַד שֶׁהָיִיתִי מֵטִיל יָדִי בְּכָל הַכְּלִי וּמָצָאתִי בּוֹ כָּל צָרְכִּי.
אָמַר רַב חִסְדָּא לִבְנוֹתָיו: הֱיוּ צְנוּעוֹת בִּפְנֵי בַּעֲלֵיכֶן. וְאִם קוֹרֵא אָדָם עַל הַפֶתַח אַל תֹּאמְרוּ: מִי הוּא? אֶלָּא: מִי הִיא? נָטַל מַרְגָּלִית בְּיָד אַחַת וְגַרְגֵּר זֶרַע בְּיָד שְׁנִיָה, אֶת הַמַּרְגָּלִית הֶרְאָה לָהֶן וְאֶת הַגַּרְגֵּר לא הֶרְאָה לָהֶן, עַד שֶׁנִּצְטַעֲרוּ – חָזַר וְהֶרְאָה לָהֶן (שבת קמ ע"ב).
גּוֹרֵר – מגרה לאכילה נוספת (ואין לעני מה שיאכל).
בְּמָקוֹם – שנכנס ירק בפה.
בֶּן בֵּית רַב – תלמיד.
לֹא יִבְצַע בִּצּוּעִים וגו’ – לא יחלק את לחמו לפרוסות קטנות ויאכלן בפעמים רבות, אלא יאכל הכול בבת אחת וישבע.
לֹא יִבְצַע – לא יהא זה שבוצע את הפת בסעודה ומברך עליה למען הרבים.
שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וגו’ – בשל מיעוט הפת לא יפרוס פרוסה בנדיבות, והברכה מחייבת שתיאמר בלב שלם וברחבות הדעת.
מִלְּכַתְּחִלָּה וגו’ – לא הייתי בוצע ומברך קודם שבדקתי כי יש בסל האוכל די מזון לארוחה, כדי שתהיה הברכה בעין יפה.
צְנוּעוֹת בִּפְנֵי בַּעֲלֵיכֶן – וגם בין בני זוג יש מקום לשמירת הצניעות.
מִי הוּא – בלשון זכר.
נָטַל – לקח (רב חסדא).
נִצְטַעֲרוּ – נמלאו סקרנות (וביקשו מאוד לראות מה מוסתר ביד השנייה, וכך לימדם כי דבר המוסתר מן העין מעורר תשוקה רבה יותר מדבר גלוי לעין, גם אם ערכו מועט).
*
תריח בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בִּכְנָפוֹ שֶׁל אָבִיהָ. הָיוּ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו רָבָא וְרָמִי בַּר חַמָּא, אָמַר לָהּ: בְּמִי מֵהֶם אַתְּ רוֹצָה? אָמְרָה לוֹ: בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר רָבָא: וַאֲנִי אַחֲרוֹן (בבא בתרא יב ע"ב).
הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וגו’ – כתינוקת בחיקו של אביה.
רָבָא וְרָמִי – תלמידיו.
אַתְּ רוֹצָה – להינשא לו.
וַאֲנִי אַחֲרוֹן – אני השני (ואכן, עשר שנים לאחר מות בעלה הראשון, רמי בר חמא, נישאה בתו של רב חסדא לרבא – ראו להלן, קטע תשטז).
*
תריט אָמַר רָבָא: חַיִּים, בָּנִים וּמְזוֹנוֹת אֵינָם תְּלוּיִים בִּזְכוּת אֶלָּא בְּמַזָּל, שֶׁהֲרֵי רַבָּה וְרַב חִסְדָּא שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים וְצַדִּיקִים הָיוּ, זֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים – רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, רַבָּה חָיָה אַרְבָּעִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא שִׁשִּׁים שְׂמָחוֹת וּבְבֵית רַבָּה שִׁשִּׁים שִׁכּוּלִים; בְּבֵית רַב חִסְדָּא סֹלֶת לַכְּלָבִים וְלֹא נִתְבַּקְשָׁה, בְּבֵית רַבָּה – פַּת שְׂעוֹרִים לִבְנֵי אָדָם וְלֹא נִמְצְאָה (מועד קטן כח ע"א).
חַיִּים – אריכות ימים.
מְזוֹנוֹת – פרנסה.
זְכוּת – מעשיו הטובים של אדם.
שְׂמָחוֹת – של נישואין.
שִׁכּוּלִים – מיתת בנים.
סֹלֶת לַכְּלָבִים וגו’ – מרוב עושר היו מאכילים את הכלבים לחם שעשוי מקמח משובח, ומעולם לא חסר.
פַּת שְׂעוֹרִים – לחם שעשוי מקמח גרוע.
*
תרכ עֻלָּא וְרַב חִסְדָּא הָיוּ מְהַלְכִים בַּדֶּרֶךְ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְפִתְחוֹ שֶׁל בֵּית רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי, מָשַׁךְ רַב חִסְדָּא וְנֶאֱנָח. אָמַר לוֹ עֻלָּא: מִפְּנֵי מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וַהֲרֵי אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם” (יחזקאל כא יא). וְרַ' יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח… וְנָמֵס כָּל לֵב” (שם שם, יב). אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ לֹא אֵאָנֵחַ? בַּיִת שֶׁהָיוּ בּוֹ שִׁשִּׁים אוֹפוֹת בַּיוֹם וְשִׁשִּׁים אוֹפוֹת בַּלַּיְלָה, וְאָפוּ לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא הוֹצִיא רַב חָנָא יָדוֹ מִן הַכִּיס, שֶׁאָמַר: שֶׁמָּא יָבוֹא עָנִי בֶּן טוֹבִים, וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ לַכִּיס יִתְבַּיֵּשׁ; וְעוֹד, שֶׁהָיוּ אַרְבָּעָה שְׁעָרִים פְּתוּחִים לוֹ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס רָעֵב יָצָא שָׂבֵעַ, וְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים הָיוּ מוּטָלוֹת לוֹ בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת מִבַּחוּץ, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּש לִטֹּל בַּיּוֹם יָבוֹא וְיִטֹּל בַּלָּיְלָה, – עַכְשָׁו נֶהְפַּךְ תֵּל שְׁמָמָה, וְלֹא אֵאָנֵחַ? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיֶּחְרְבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב” (ישעיה ה, ט); וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לְיִשּׁוּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵב” (תהלים קכה, א) – מַה הַר צִיּוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ, אַף בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָם לְיִשּׁוּבָם. רָאָהוּ שֶׁלֹּא נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ, אָמַר לוֹ: דַּיוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ (ברכות נח ע"ב).
מָשַׁךְ – נשם נשימה כבדה.
“בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם” – ומילים אלו נדרשות כמדברות על מחצית הגוף הנשברת בשל אנחה.
“וְנָמֵס כָּל לֵב” – והתמוססות הלב כמוה כשבירת הגוף כולו.
הֵיאָךְ – כיצד.
לֹא הוֹצִיא וגו’ – לא התרחק מקופת הכספים לצדקה.
בֶּן טוֹבִים – ממשפחה חשובה.
וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ וגו’ – עד שילך ר' חנא להביא כספו לעני, יתבייש זה וילך.
שְׁנֵי בַּצֹּרֶת – שנות בצורת.
לִטֹּל – לקחת.
לְיִשּׁוּבָם – להיותם מיושבים ושוקקי חיים.
לֹא נִתְיַשְׁבָה דַּעְתּוֹ – לא התנחם, לא נרגע.
דַּיּוֹ לְעֶבֶד וגו’ – על רב חנא, הוא כביכול העבד, להסתפק בידיעה שביתו הוא כבית אדונו, הוא בית המקדש.
*
תרכא אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְנַמְנֵם קְצָת? אָמַר לָהּ: עַכְשָׁו יָבוֹאוּ יָמִים אַרֻכִּים וּקְצָרִים וְנִישַׁן הַרְבֵּה (עירובין סה ע"א).
לְנַמְנֵם קְצָת – כשראתה אותו יגע בלימודו.
אֲרֻכִּים וּקְצָרִים – הם הימים שלאחר המוות, שהשינה בהם ארוכה ואין בהם עיסוק בתורה ובמצוות (ו“קצרים”, כניגוד ל“ארוכים”, פירושו: ריקים וחסרים).
*
תרכב רַב חִסְדָּא הָיָה יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִקְרֹב אֶצְלוֹ, שֶׁלֹא הָיָה פִּיו פּוֹסֵק מִתַּלְמוּדוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב עַל הָאֶרֶז שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, פָּקַע הָאֶרֶז וְשָׁתַק – וְשָׁלַט בּוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת (מכות י ע"א).
לִקְרֹב – להתקרב כדי לקחת את נשמתו.
הָלַךְ וגו’ – עלה מלאך המוות על הקורה המרכזית של בית המדרש.
פָּקַע וגו’ – נשבר הארז ופסק רב חסדא מלימוד משום שנבהל.
*
תרכג כְּשֶׁמֵּת רַב חִסְדָּא אָמְרוּ לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ, אָמַר לָהֶם רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי: דָּבָר שֶׁלְּרַבּוֹ לֹא סָבוּר לוֹ, אָנוּ נַעֲמֹד וְנַעֲשֶׂה לוֹ? אָמְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְלוּ אֶת קִרְעֵיהֶם, אָמַר לָהֶם רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי: חָכָם, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִירוּ פְּנֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה שׁוֹלְלִין (מועד קטן כה ע"א).
אָמְרוּ לְהַנִּיחַ – ראו לעיל, קטע תרו.
לְרַבּוֹ לֹא סָבוּר לוֹ – לא חשב לעשותו לרבו, לרב הונא.
אָמְרוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְלוּ וגו’ – ביקשו חכמים שלא לתפור את הקרע שקרעו בבגדיהם על המת, משום גודל צערם.
חָכָם וגו’ – מרגע שפניהם של המלווים את החכם אל קברו סובבים לכיוון אחר, ניתן לשלול את הבגד.
*
תרכד רַב חִסְדָּא הָיָה הַשְּׂלָו מָצוּי לוֹ בְּבֵית הָעֵצִים. לְרָבָא הָיָה אֲרִיסוֹ מֵבִיא לוֹ בְּכָל יוֹם מִן הָאֲגָם. יוֹם אֶחָד לֹא הֵבִיא. אָמַר: זֶה מַהוּ? עָלָה לַגַּג, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁאָמַר: “שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי” (חבקוק ג, ט); אָמַר: מַשְׁמָע, שֶׁמֵּת רַב חִסְדָּא, וּבְשְׁבִיל הָרַב אָכַל הַתַּלְמִיד (יומא עה ע"ב).
מָצוּי לוֹ וגו’ – השליו היה מצוי במחסן העצים שלו (והיה צד אותו לאכילה בכל יום).
אֲרִיסוֹ – העובד בשדותיו תמורת חלק מן הפירות.
מֵבִיא וגו’ – מביא לרבא שליו שצד באזור צמחייה מוצף מים.
זֶה מַהוּ? – מדוע (לא נמצא היום שליו)?
תִּינוֹק שֶׁאָמַר – ילד שחזר על פסוק שלמד.
“שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי” – והפסוק נדרש כאומר כי בשל שמועה רעה נגרם סבל לבטנו של אדם.
מַשְׁמָע – מכאן יש להסיק.
בִּשְׁבִיל הָרַב וגו’ – בזכות הרב, רב חסדא, זכה התלמיד, רבא, לאכול שליו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.