בפתח העיר 🔗
הַצֵּל
נִטָּה בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל
עַל הַסְּפָרוֹת הָרְשׁוּמוֹת עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה
בְּלֵב שְׁעוֹן־הַשֶּׁמֶשׁ;
בְּשַּעֲרָה שֶׁל עִיר – עָמַדּתִּי
וּבְלִבִּי אָמַרְתִּי: אֲנִי הוּא הַשָּׁעוֹן,
זֶה הַקּוֹצֵב אֶת יְחִידוֹת הַזְּמַן,
אֲנִי הוּא הַשָּׁעוֹן, זֶה הַמּוֹרֶה עַל בּוֹא שִׂמְחַת־הַפֶּתַע;
כָּךְ עָמַדְתִּי־לִי – בְּשַׁעֲרָהּ שֶׁל עִיר־מִקָּדֶם
בְּהִפָּתְחָה לְמוּל עֵינַי כְּפֶרַח לְעֵת אוֹר
בִּשְׁלַל־צְבָעִים, –
אוּלָם הָיִיתִי צֵל דַּק־דַּק בִּלְבַד
בְּזוֹ הָעֵת,
רַק צֵל חִוֵּר הָיִיתִי בְּמַעְגָּל הַשֶּׁמֶשׁ,
רַק צֵל רוֹעֵד.
א. יעוֹז קֶסְט, מתוך המחזור “שירי אביעד – 2008”
בסמוך לשער הצפוני של העיר, ימינה מן הדרך הראשית ההומה – ניצב שעון־השמש. המוט שהזדקר באמצע המעגל ואשר נועד להורות את הזמן, כאילו התעורר משינה והטיל צל חיוור וזעיר על האדמה, בכוחה של השמש העולה ברקיע. והצל, אט־אט, הלך והתארך, הלך והתחזק. ארבעה שיחים יבשים צמחו בארבע נקודות השעון והקלו על ההתמצאות בשעות החולפות.
הכלבים שמסביב לשער החומה המפורצת היו הראשונים להעיר את האנשים בנביחותיהם, והם גם העירו את הסוסים ואת הפרדות שהשמיעו קולות צניפה ונעירה. רק הגמלים הכורעים על ברכיהם הוסיפו לרבוץ בחול החם שמסביב למאהל, תוך לעיסת קוצים וברקנים בנים־לא־נים, כאילו כל ההתרחשות אינה נוגעת להם.
אורות התנוצצו בפאתי מדבר יהודה, נדמה בוקעים מתוך גומות חפורות באדמה. כל אלומת־אור והגומה שלה. לבסוף התלכדו הקרניים לכדי שמש בוקר, המאירה את חומותיה המפורצות של ירושלים.
הצעיר הרים ראשו בבהלה מעל השמיכה המגולגלת ככרית מתחת לעורפו הנכאב – בוהה לרגע אל יריעות האוהל שהִוְרִידוּ מחמת הזריחה, בוהה אל גלגל־השמש המסנוור. הוא תהה על עצמו: כיצד זה נרדם דווקא לאחר שעות של ציפייה דרוכה לעלות השחר? הלא רצה כל־כך לראות את ירושלים נפרדת מן הלילה.
זחל על ארבע עד פתח האוהל הצר ושירבב את ראשו אל החלל, אל־מול פתח־הכניסה לאוהל גבוה כעין מגדל נישא אל־על: המישכן של דוֹדוֹ. יריעת־הבד שעל פתחו היתה מופשלת. משני צידי הפתח ניצבו שני חיילים פרסיים חבושי קובע־קרב ירוק ורמחים בידיהם. השניים דידו דומם מרגל אל רגל – עייפים ממישמר הלילה ומצפים להחלפתם.
באור המתגבר שנגע בפתח האוהל המרכזי והמהודר, ראה הצעיר את דודו עומד בתפילת שחרית. שם אל לבו, שהאיש תמיר־הגו ובעל הזקן השחור־אדמוני והמטופח בקפידה – גבר במיטב שנותיו – נמנע כמעט כליל מנענועי הגוף ואף מכריעת־ברכיים, הגם שהתפלל בדביקות.
“אביעד, נרדמת?” שאל את הצעיר חברו לאוהל. “הלא כל הדרך דיברת ודיברת באוזני על הרגע שבו תראה לראשונה את חומות העיר.”
הצעיר, כבן תשע־עשרה שנה, התמתח בקוצר־רוח. לא מצא לנכון להשיב על דברי־הקינטור של חברו.
“אפילו רצית לכתוב שיר על ירושלים באור הראשון… בשביל זה הבאת את כל הפפירוסים שלך…”
“די, סָלוּא! אל תרגיז אותי… שהרי במילא…” רצה להגיד, אך הרגע זה נשמעו בטישות רגליים בפתח האוהל. משרתת עבת־בשר ממישכנו של השר, ניצבה בסף.
“אדוני, כבוד השר נחמיה מבקש שתסור אליו בדחיפות. ברצונו לשוחח איתך.” השמיעה דברים ונעלמה.
אביעד חש התרגשות קלה. למעשה, כל אימת שאמור היה להזדמן עם דודו המפורסם, מאז ילדותו, הרגיש פעימות־לב מואצות בגרונו.
סרק את שערותיו בקצות־האצבעות וניער את פתיתי־האבק מעל כותנתו. תוך דקות אחדות ניצב בין שני החיילים הפרסיים שבפתח אוהלו הרם והנישא של נחמיה – ואלה מושיטים רומחיהם כדי לחסום את דרכו.
לא הספיק אביעד להוציא הגה מפיו, עד שדמותו התמירה של דודו הופיעה מולו.
“בוא, ילדי, היכנס!” השמיע בקול ברור ותוך התעלמות מן החיילים שומרי הסף.
האוהל נראה מבפנים כמו אולם רחב־ידיים, שחילקוהו במחיצות־עור לחדרים־חדרים: חדר לקבלת אורחים, לשכת־עבודה, חדר־שינה ומטבח. אור הבוקר החם פילח את החלל מצד זה ומצד זה, דרך פתחים גבוהים ומרובעים שבין היתרים התומכים את המיבנה. בתווך, מול התורן המחזיק את היריעות הצבעוניות והכבדות, מוטלים היו מרבדים צבעוניים על־גבי מישטח החולות. מבנה־עץ עגול ונמוך, כעין שולחן ללא־רגליים, ניצב על־פני המרבד האמצעי, והמרוקם ראש־אריה ומנורת שבעת־הקנים. מסביב לשולחן נטול־הרגלים פזורות היו כריות־עור לשם ישיבה.
“בוא, שב.” אמר נחמיה. “תשתה?” והושיט ידו אל כד־נחושת בעל זרבובית ארוכה – כעין מקור של ציפור פרושת־כנפיים. בלי לחכות לתשובה, מזג מן המשקה האדמדם אל־תוך ספלו של הצעיר. “וארוחת־בוקר אכלת?” תכף אמירה לאמירה, אך בלי להמתין לתשובה ניגש לעצם העניין:
“כפי שאתה מבין ודאי… היום או מחר אנחנו עתידים להיכנס לעיר קודשנו, ואני הבטחתי לאמך לפקוח עליך עין ולשמור עליך מכל משמר…” שוב עשה אתנחתא כמי ששוקל את מילותיו והוסיף: “התלבטתי רבות מהו הדבר שלטובתך ואשר יש בו גם כדי להביא תועלת לכולנו…” כעת נשם נשימה עמוקה ואמר: “אתה הרי חוטא בכתיבה… כותב שירים… כעין מזמורי תהילים… כך ידוע לי מאמך…”
לשמע הביטוי ‘חוטא בכתיבה’ חש אביעד מכה בבטנו, כאילו אגרוף פגע בו.
“ובכן, הקשב לי,” הוסיף נחמיה, “המלאכה שעלינו תהיה מרובה ביותר… לא אוכל לטפל בכל הלבלרות, בכל ההתכתבויות המצפות לי…” חפן ביד ימינו את זקנו השחור־אדמוני והמחודד, ואשר זרקו בו אי־אלה שערות־שיבה. לאחר מכן השמיע ספק כהצעה וספק כפקודה: “אני צריך אותך בתור מזכיר, המיטיב לכתוב אגרות ומכתבים.”
הצעיר שוב חש עוויתו בבטנו וּאך הפעם היו אלה עוויתות של שמחה וגאווה.
“אני לרשותך תמיד, דוד נחמיה!”
השר טפח קלות על כתפו של בן־אחותו, אך בטרם נפנה ממנו והלאה, העיר כבדרך אגב:
“אביעד, בנוכחותם של אנשים זרים תקרא לי ‘כבוד השר’ ולא ‘דוד נחמיה’. בסדר?… דרך אגב, בענייני שכר יטפל האמרכל שלנו – גדליה בן־זכאי.”
נשמע ריחוש יריעת־העור מצד המטבח. הצעיר הרגיש לפתע בריח בושם עז העולה באפו. קלטו אוזניו גם איוושת שמלה נשית.
“הנה, דודתך דואגת לך.” פלט נחמיה בעודו נוטל שרביט מגולף־ראש ומרוקע פסי כסף ונחושת ונעלם בחוץ, תוך ששני החיילים הפרסיים מצדיעים לו בהנפת רמחים.
עמדה שתיקה באוהל.
“הנה, ‘דודתך’,” בקע קולה של אשה צעירה־לימים, קול חמים שהתגלגל בצחוק קל.
אביעד הסתובב. הוא ראה מנגד את אשת דודו, את צוריה. הכיר אותה זה שנים. למעשה, מאז שביקר עם אמו בארמון המלך, בשושן הבירה. זה היה לאחר שהדוד נחמיה התמנה לשר המשקים של המלוכה ולקח לו אשה נוספת וצעירה ממנו כבעשרים וחמש שנה. צלצלי קולה של אשת הדוד לא השתנו במרוצת השנים – קבע אביעד בקורטוב שמחה.
עתה היא ניצבה מולו ומגש בידיה עם מיני־מרקחת.
אביעד הביט בה בשמץ ביישנות. תסרוקתה היתה קלועה בצמות קטנות, שפע של צמות קטנות – כעין לטאות שובבות־כהות, המתפתלות ללא־הרף סביב הפנים הלבנות־שֵישיות. סבך הצמות שיווה לפנים אלה כעין מראה של ילדותיות מאוחרת.
“מדוע אינך לוקח דבר־מה?”
אך הצעיר עוד התקשה להעתיק את מבטו מן הפנים המפוסלות בלבן־לבן.
“אינך מאמין שאלו הן עוגות טעימות?” התלוצצה האשה הצעירה ובתנועת־פתע נגססה בשיניה מן המאפה. את מחציתו הנותרת הושיטה לעלם.
הלה שלח ידו תוך שסומק עולה על פניו ובאצבעות רוטטות נטל את מחציתה השנייה של העוגה. ראה בבירור את טביעות שיניה של צוריה בתוך הבצק וכמעט נחנק מחמת הבליעה.
“אפיתי בעצמי!… אנחנו… נשים עירוניות… בעיקר בנות שושן… אנחנו יודעות את כל רזי האפייה… ואילו אתה בא מן הכפר… ואנשי הכפר…” הניחה את הטס על השולחן הנמוך, ועוד אמרה:
“בבית דודך… שם זה חובה… אך שתה מיין־הענבים הזה… הלא נחמיה מזג לך…”
אביעד חש סחרחורת קלה. שהרי דווקא שתה מן היין שדודו מזג לו לתוך גביע, והמשקה החל להעפיל אל ראשו. עפעפיו כבדו מאוד.
“לא. תודה.” גימגם, “אני מוכרח לחזור לאוהל שלי ולהתחיל לארוז,” ופנה אל הפתח, בעוד היין שבגביע אשר בידו ניתז על המרבד. ניסה בכף־רגלו לטשטש את הכתם. קיווה שצוריה לא השגיחה בנעשה. אחר־כך חמק מן האוהל הענקי.
את עשרים הפסיעות שעד לאוהלו־שלו עשה בנים־לא־נים. בהגיעו – הטיל עצמו היישר על המשכב, בלי לשים לב לחברו סלוא, שהיה טרוד בסידורי בגדים בתוך ארגז מצובע ומצויר ציצי פרחים. עצם את עיניו תוך כאב.
זה ודאי מן היין הכבד…הירהר, אך משום־מה ראה למולו את כפר הולדתו שבסמוך לנהר הפרת. לרגע חלפה על פניו דמותה של האם, אך זו התחלפה מייד במראהו של האב. אביעד שמע בבירור את קולו:
“אנחנו עוד מעט יוצאים לדרך… אתה מוכן, אביעד? רד מעל העץ, הלא אתה משחק כל היום ואני צריך להסביר לך עניינים רציניים מאוד.”
הוא טיפס וירד מבּין ענפי העץ. אך אביו דווקא החריש. רק מקץ זמן העיר בכל זאת: “לאמא אל תגיד דבר… היא כזאת שחרֵדה תמיד. היא חושבת שאנחנו נוסעים לבקר קרובי־משפחה…”
תחושת הסוד גרמה לו דריכות ועוררה בו קשב פתאומי.
המעשה היה כשנה וחצי לפני שאביו נפטר לעולמו והוא ילד כבן חמש. אביו, באותה עת, כבר לא הירבה לצאת את גבולות הכפר מחמת חוליו. נח רוב הזמן. אך באותו יום, אחר־הצהריים, קרא לו לחדרו. התבונן בו ארוכות, בעודו יושב בקצה המיטה, לאחר מכן קם ואחז בידו בחוזקה – והוביל אותו לא פינה שבחדר – חדר מסויד, צח ונקי.
“אתה רואה את הפינה הזאת… את הקיר הזה?”
אביעד כרע על ברכיו כמי שבודק ברוב מומחיות את הקיר המלבין מנגד.
“אבן… יש פה איזו אבן לא־צבועה,” השמיע הילד בנעימת־פליאה.
“נכון.”
הילד נתן עיניים חוקרניות באביו.
האב המתין רגע, כאולו מבקש להגביר את המתח שבאוויר, אחר־כך אמר חרישית:
“כאן… בכל בית יהודי… יש פינה כזאת… עם אבן לא־צבועה, לא־מסוידת…”
“למה?”
“לזכר החורבן…”
“איזה חורבן?” שאל הילד.
“חורבן נבוכדנאצר… כבר שמעת את השם?”
הילד הניד בראשו ופתאום התחיל להסביר:
“לא כל־כך רחוק מכאן… יש חוף נהר… עם עצי־פלא… עצים שמנגנים כמו כינורות… חֶלי אמרה לי…נו, רחל… החברה של אמא… אתה מכיר אותה. היא אמרה מין שם כזה… נבוקצר… או משהו כזה.”
האב חייך.
“כן. שמורת־הנהר. לשם ניסע מחר בבוקר בספינה. כל יהודי הגולה… זאת אומרת היהודים שבבבל מצווים לבקר שם ולהישבע אמונים.”
עיני הילד התעגלו בתימהון: “מה זה להישבע אמונים?”
“להתחייב שנזכור תמיד את העיר ירושלים, שאותה החריב המלך נבוכדנאצר… להתחייב בנפשנו ו…”
את ההמשך קטע פתאום.
*
בבוקר עמדו השניים במעגן הספינות – אב ובנו הקטן. האב נשען על מקל־הליכה אך הקפיד היטב על זקיפות קומתו.
הנהר הרחב קיבל את קרני־הבוקר בנענועי גלים נרגשים, וכמו באספקלריית־מתכת שיקף את שמי־הקיץ מעל. ענני־נוצה שייטו על־פני המים, ושחפים קרעו קריעה לבנה באוויר תוך מעופי־פתע.
צללו אל המים ושָלו משם דגי־כסף מפרפרים.
בספינת־השיט ישבו מעט מאוד אנשים. מלבד הגברים המעורטלים בפלג גופם העליון, והשוהים לדי המשוטים בצפותם להוראת־תזוזה, רק שלושה־ארבעה איכרים תפסו מקום על ספסלי־העץ, כשסַלי־נצרים על ברכיהם.
שני מטילי־ברזל הקישו זה בזה והפיקו צליל. הספינה החליקה אל זרם המים הרוטט.
האב כרך את זרועותיו על כתפי הילד והציע לו לנמנם קצת תוך כדי ישיבה, אך הילד רק נעץ עיניים בגדות הנהר, שם ניבו דייגים אילמים וצפו אל פקקי־השעם שריקדו בין האדוות.
כתום הפלגה של מחצית השעה לערך, קלטו אוזני הילד את קולו של האב המפזם־לו חרישית.
העצב שהיה נסוך על מראהו של האב, דבק גם בילד שהרגיש כי דמעות נקוות בעיניו בלי סיבה. אך היטה אוזניים ביתר־שאת לזימרתו הנוגה של אביו: “על נהרות בבל / שם ישבנו גם בכינו / בזוכרנו את ציון… את ציון… את ציון…” הטעים את המלה האחרונה תוך שהוא מקיש במקלו על רצפת הספינה המתנדנדת.
גדות הנהר היו בדרך־כלל עטורות שיחים נמוכים ואילנות קרחים למחצה, אך פה ושם הזדקר עץ־דקל יהיר השמימה. ואולם לאחר הפלגה של מחצית השעה ומעלה החלו להופיע גם עצים המרכינים את ראשם אל מי־הנהר, בדומה לנשים מוכות־יגון ששערותיהן מתפרעות ברוח וגולשות מטה־מטה, אל האדמה, תוך כפיפת הגו.
אנחנו קרובים מאוד," אמר האב והתכרבל בשתיקה. הביט אל החוף.
“אבא, למה אתה עצוב כל־כך?”
“שמע, אביעד,” כעת הרים האב את קולו, “זה החוף… זאת אומרת… כאן שמורת הנהר שבּה היה סבך כלוא בנעוריו… עם עוד קבוצה של יהודים שהיגלה נבודנאצר מירושלים וסביבתה. כאן, על החוף הזה, דרשו מהם הסוהרים לשעשע אותם בשירי ירושלים, אך הם סירבו בכל התוקף…”
“תראה אבא!…” קפץ הילד על רגליו והצביע על חורשת עצים קטנה שקרבה ובאה מנגד.
“עצי־ערבה.” אמר האב בשקט.
“כן, אבל תראה!” דחק בו הילד. ואמנם עצים גבוהים וחשופי־עלווה, הדומים לכלי־נגינה ענקיים התנועעו ברוח וזימזמו וזימזמו.
האב, גם הוא, קם על רגליו ופצח לפתע בשיר שנישא עם משב־הרוח: “אם אשכחך… אם אשכחך… אם אשכחך… תשכח ימיני…” וסיים בשפל־קול: “… ואת עולליךְ אל הסלע… את עולליךְ אל הסלע… תם־תם־תם!”
האיכרים שבספינה הרימו את ראשם מן התנומה והביטו בפליאה בגבר היהודי הנשען על מקלו בתך כלי־השיט ומסלסל בקולו – קול רם וערב שהרטיט את האצות הצפות בסמוך לחוף הפרת. הם התפלאו שגם לאחר שהאיש חדל לשיר – המלים שהם לא הבינו את ממשותן, עוד מהדהדות כאילו העצים והסלעים משליכים אותן השמימה וקולטים אותן שוב ושוב.
*
אביעד ניתר מעל משכבו בבהלה. סבור היה שמאוחר מאוד. בין האוהלים נשמעה המולה רבה.
הגיע השליח מעיר־הקודש, שליח שחיכו לו בקוצר־רוח.
הצעיר הציץ אל החוץ. בסמוך לאוהלו ראה גבר בעל קומה ממוצעת, סמוק־פנים וסמוק־זקן, שהעלה על דעתו סוחר או מתווך־קרקעות מבבל. האיש הוליך בידו סוס אפרורי ועצל, שעצר מדי פעם כדי ללחך עלי־עשב שביצבצו בין הסלעים הפזורים מסביב למאהל.
השליח הועיד פניו אל מישכנו של השר נחמיה.
אך השר בא לקראתו. השניים התנשקו בחיכוך הפנים אהדדי, כמנהג המזרח.
“ובכן?” שאל נחמיה בחוסר־סבלנות.
“האם תחילה את הבשורות הטובות, ושמא את הבשורות הפחות טובות, מעלת השר?” השיב האיש בשאלה, כשהוא נושם־נושף ומזיע, עייף מן הרכיבה ומן השרב שטרם נשבר.
“פתח בטובות!”
“מעלת השר, נמצאו ארבעים וחמישה בתים המתאימים למגורי־ארעי. בתים חרבים למחצה בלבד, שהרי העיר, ברובה שרויה בהריסותיה. אולם בתים אלה, יש בהם כדי לאכסן את הנכבדים על משפחותיהם למשך לילות אחדים. עד אשר יוחל בשיפוצים ובתיקונים של ממש.”
“ויתר האנשים הנלווים אלי?”
“בינתיים הם יצטרכו להמתין תחת כיפת השמיים.”
השר הינהן בראשו, כשהוא ספק מרוצה, ספק בלתי־מרוצה.
“והידיעה הפחות טובה?”
השליח כיחכח בגרוני כמי שבלע רוק. פניו האדומות – האדימו ביתר־שאת.
“נו, דבּר ואל תעלים דבר!”
האיש קינח את אגלי הזיעה שעל פניו בכמה עלים מעוכים שקטף מאיזה שיח. על מצחו נצבע פס ירוק ומשעשע.
השר העלה חיוך על שפתיו. המתין.
“מעלת השר…” פתח האיש.
“אמרתי לך – דבּר!” נתן עליו נחמיה בקולו.
השליח נאנח: “הם ממשיכים להתנגד בכל התוקף… שלושתם… סנבלט החורוני… טוביה העמוני וגשם הערבי…” כאן עשה אתנחתא ואחר־כך הוסיף: “ואפילו היהודים עצמם… גם מקרב נשואי־הפנים… מן המשפחות המושרשות.. הם לא כל־כך מגלים שמחה יתרה…”
נחמיה נמלא רוגז ופליאה: “ועזרא הסופר? וחוגי חסידיו?”
“לא, אין להם כמעט כל השפעה. וכך גם לגבי צאצאי זרובבל בן־שאלתיאל הנשיא לשעבר. דע לך, מעלת השר, הם לא כל־כך חפצים בנו.”
עתה השתתק ולאחר מכן העיר בקול רפה:
“אך בעיקר שלושת הראשונים. הם יתיצבו לפניך בעיר, מחר כנראה, כשבפיהם טענותיהם. בעיקר סנבלט. הוא הקיצוני שבהם.”
את המלים האחרונות שמע־לא־שמע נחמיה. קפצה עליו עייפות־פתע, ורק פלט לעבר השליח: “טוב, לך לנוח כעת.”
הוא עצמו נכנס לאוהל. שקע בכסאו בעל המסעד הגבוה והמרופד. הניח את רגליו על הדום קטן. חום שלהי הקיץ העיק עליו ולכן רופף את צווארון כותנתו. בהה אל צוהר קרוב שביריעות־העור. ניתן להבחין בקרעי־עננים הנחפזים לאי־שם.
“מחר… מחר…” מילמל בינו לבין עצמו.
מבעד לרווחי יריעות האוהל חדר פנימה משב־רוח קל. האם זה סוף השרב? הרוח הקלילה סילסלה מעט את בלוריתו, וברגע שפֶרץ־רוח הסיט יריעת־עור שלמה ונחשף הנוף הצבוע בקרני השמש הגוועות – נדמה היה לו שהוא רואה את ים־המלח ואת קווי־המיתאר של הרי מואב. נדמה היה לו – שהרי לא התמצא היטב במיבנה הארץ. ואמנם, לא מן־הנמנע שרק העננים התגוללו שם, בשולי הרקיע, והם שתיעתעו בו.
הקולות שמסביב לאוהל נדַמו ולרגע קל עמד איזה שקט מוזר בחוץ. לאחר מכן נשמע זימזום חד, כאילו ציפור שבעומק הערב חולפת ביעף מעל לאוהל הגבוה והמתבדל משאר האוהלים.
בקע קול חבטה.
חץ הוא שנתקע באדמה המסולעת, במרחק צעדים מן האוהל המפואר שבלב המחנה.
האם היה זה חץ שנורה מצד חומותיה הפרוצות של עיר־הקודש? ואולי נערי המחנה הם שהשתעשעו בחץ וקשת?
*
רעש העגלות והמולת הנוסעים, כמו כן שאון האנשים המחפשים־קרובי משפחה, לרבות צעקות הסוחרים, מתווכי־הדירות והרוכלים – מילאו את הרחבה של ‘שער־אפרים’ ההרוס למחצה.
היה חודש אלול ורבץ חום כבד על העיר.
מוכרי־המים בכדיהם הגדולים נקבו במחירים כאוות־נפשם.
ובאו הסוחרים ובאו אנשי־העסקים שהציעו בטבין־ותקילין דירות ובתים משופצים למחצה ואף חורבות ברחבי עיר־דוד, אף־כי נמצאו גם בעלי יוזמה, שהצליחו לדאוג לתנאי־מגורים נוחים בעודם בבבל, הודות לממונם ולפכחותם.
אכן, קשה מאוד היה לזכות בדירה שלמה והגונה בתוך העיר.
ובכל זאת זזו עתה העגלות פנימה יותר, פנימה יותר לתוך ירושלים, אגב נביחות הכלבים שריחרחו באיבה את רגלי הזרים.
ואף־על־פי־כן, האווירה היתה מרוממת ורבים מבני־הלוויה של השר נחמיה מילאו פיהם בשירי הודיה ליושב־במרומים על שזכו להגיע עד הלום ללא פגע, אף־כי העיר עצמה נשאה עליה עדיין את חותם החורבן הגדול מידי נבוכדנאצר, והתרפאה אך בקושי מפצעיה.
רק באזור הר־הבית והמקדש (אשר בנייתו לא הושלמה עדיין עד תום) התנוססו בתים מטופחים של אנשי־הכהונה, וכן נמצאו בתים מהודרים ברובע הנקרא ‘רובע ששבצר’ בפי העם, על־שם המנהיג־הגולה שזכה לקבל את כלי־הקודש מידי כורש, מלך פרס הגדול, לפני כתשעים שנה.
אכן, היה זה אזור המיוחשׂים ונשואי־הפנים.
אביעד, הודות למאמצי דודו נחמיה, מצא לו חדר, אי־שם בדרומה של העיר, אצל אשה שנהגה להשכיר חדרים במחיר נוח.
*
החדר היה שרוי באי־סדר גמור. ארגז־המסעות שעל הרצפה היה פתוח, ואביעד שלף מתוכו חפצים מחפצים שונים: בגדים שאמו קיפלה אותם בדאגנות רבה ועכשיו התגובבו ערימות־ערימות על־גבי הקרקע, נעליים, כלי־אוכל וכדי־נחושת גם־יחד. רק שלוש־ארבע מגילות־ספר שרכש בטרם צאתו לדרך, או נטל מן הספרייה הקטנה של אביו, היו מונחות על המיטה – מעשה־של־זהירות. את כלי־הכתיבה שׂם על השולחן. אחר־כך נשא מבטו אל החלון עם שני לוחות־של־עץ, החורקים על ציריהם. אור־הסנוורים גרם לו לעפעף בעצבנות. כמעט כל הלילה לא ישן. המעבר ממחנה־האוהלים אל בית־האבנים שבפאתי העיר ההרוסה, עם שעריה השרופים – התיש את כוחו; אף־כי צריך היה להיות מרוצה על שזכה בחדר־מגורים די נאה, לו גם ידע שה“רֶכש” נפל בחלקו הודות לקירבת־המשפחה לשר נחמיה.
בהה אל החלון, סימטא ובה עיי־חורבות וכמה בתים מחודשים התמשכה למולו, בתים שלא טרחו בעליהם החדשים לצבוע את כותליהם. בפינת הסמטא נצמד מבטו אל בית גבוה למדי, אשר קומתו העליונה עלתה באש בשכבר־הימים, כנראה, ונותרו רק המדרגות המוסיפות לרוץ לעבר האַין, או לעבר השמיים הרחוקים מאוד. איש לא עלה ואיש לא ירד אל־נכון במדרגות אלו, לבד מרוחות־הרפאים.
אחר־כך השיב את מבטו מן הסמטא, שעוררה בו תחושה של שיממון.
עלה בדעתו, כי מן הראוי שיכתוב מכתב לאמו אשר נותרה בבבל ויתאר בפניה את הקורות אותו בסוף מסע־התלאות, לרבות הכניסה לירושלים. שהרי לבו נקָפוֹ על המיהמוה בכתיבה לאמו, זה כבר.
ישב על־גבי כרית שלפני מיטתו, שיכל רגל על רגל והנח את גווילי־הכתיבה על לוח־עץ. תלה עיניים באוויר שהחל להתלהט מחמת קרני־השמש של שלהי חודש אלול. נטל את הקולמוס וטבל אותו בקסת דיו.
“לאמי־הורתי – שלומות לאין־קץ וכל האושר עלי־אדמות! סלחי־נא לבנך על שעד כה…” כתום הפתיחה השתהה בכתיבתו ותהה אל הרצפה. עיניו נתקלו בחרקים חומים, שעשו אט־אט את דרכם מקיר החדר אל קיר החדר. נרתע לאחור. סלד ממראה החרקים הגדולים וביקש למשוך את רגליו היחפות מעלה־מעלה, אך חלפה במוחו מחשבה שבידחה אותו: ושמא גם החיפושיות האלה חוצות מדבריות משלהן בתקווה להגיע לאיזו עיר רחוקה ונסתרת… נטל נעל והנחית כמה על החרקים. קרביהם הלבנבנים־צהבהבים נשפכו אל הרצפה ואביעד כמעט הקיא מרוב בחילה.
שוב נשא מבטו אל החלון הפתוח וראה שהחמה כבר מגביהה ברקיע. קפצה עליו עצבנות. שהרי צריך היה להתייצב עוד בשעות הבוקר בלשכתו של השר.
ידע שצפוי בלשכה איזה ביקור חשוב של משלחת… ואולי אפילו ביקור קשה… ביקור שלושת מנהיגי היישוב הוותיק בארץ.
עוד הוסיף בראש המכתב שהתחיל בחיבורו: “סוף החודש השישי”; אך נזכר מייד שגם בארץ־ישראל נהוג עתה להשתמש בשמות אשוריים־בבליים של החודשים. מחק את המלה “שישי” וכתב תחתיה “סוף חודש אלול”. ושוב הניח למכתב.
נחפז להתלבש. את דלת חדרו סגר במסמר מעוקל. דפק על דלת סמוכה ולקריאה “מי שם?” של בעלת־הבית ענה בנעימה־של־נימוס: “אני הולך־לי, אדונית. אנא השגיחי על חדרי!”
בסמטא שלפני הבית הביט ימינה והביט שמאלה. ראה בעיקר גלי אבנים וכתלים הרוסים לשליש ולרביע. החל ללכת על־פי החוש. פנה בכיוון ימין, אך לאחר רגעים כמה נעשתה הסמטא צרה מאוד וצריך היה לדלג על קורות־עצים המופלות ארצה באלכסון. מיהר, אך לא ידע להיכן עליו לפנות, עד שראה מולו איש הפוסע לצד חמורו. האיש נראה לו כעין בעל־מלאכה.
“שא שלום, אדוני!” בירך את האיש המחמר אחר חמורו.
בעל החמור זקף בו מבט מימי.
“ארמון הפחה, היכן הוא?” השמיע בהגבהת הקול.
“הייא! הייא” דחק האיש בחמורו באמצעות מקל, בלי שים לב לשאלתו של הצעיר.
אביעד שילשל יד לחוצן כותונתו והעלה משם מטבע־נחושת.
“לארמון הפחה אני צריך להגיע… מהר!” הרחיב את דיבורו, כשהוא תוקע את המטבע לידו של בעל החמור.
האיש סובב את ראש הבהמה בכיוון שממנו בא, והניף ידו כקורא לאביעד לצעוד בעקבותיו.
השמש ליהטה. האיש חימר אחר בהמתו. אביעד נגרר בקוצר־נשימה בעקבי האיש. כרביעית השעה הילכו כך, בלי להחליף ביניהם דברים. או־אז פלט האיש “הנה!” והצביע על בניין גמלוני. לאחר מכן המשיך לצעוד תוך דומייה בסמטא המשתפעת־מתפתלת בין מהמורות וחתחתים.
*
הבניין שניצב מולו היה, מצד החזית, בעל ארבע קשתות־שערים, קומה על־גבי קומה – ומעל הקומות: צריח מכאן וצריח מכאן עם פתחי־ירי; בניין מאורך שנחצבו בכתליו חלונות מעוגלים. זו הפעם הראשונה שאביעד ראה חלונות כאלה. אולי בעת ביקורו כילד בשושן הבירה – אמר בלבו תוך תמיהה.
על־אף אורכו וגובהו של הבניין, ברור היה לו לאביעד, שהיה זה פעם מיבנה גדול יותר לאין־שיעור – ארמון אשר רק במקצתו שופץ ונצבע, בעיקר בצבע כחול־בהיר ואדמדם. אך שני הצריחים הלבינו למרחוק בלובן הסיד.
האין זה ‘ארמון צדקיהו’, המלך האחרון ליהודה? – הוסיף להרהר כשרוחו נסערת. בעצם, רק חלק מן הארמון… ואשר ליתר החלקים… נשאה אותם הרוח… נשאו אותם כלֵי־המשחית של ימים עבָרו.
שני השערים התחתיים פתוחים היו, אך בעת שניסה לעבור את הסף, עצרו בעדו ארבעה חיילים פרסיים, חמושים מכף־רגל ועד ראש.
“אני קרוא ללשכת השר נחמיה.. לפֶחה של יהודה.” השמיע בחדוּת. החיילים טילטלו את ראשם לאות שלילה.
“אני… מזכירו של השר אני…” חזר ואמר אביעד בהדגשה, כמעט ביהירות, ושוב נעו ימינה ונעו שמאלה ארבעת ראשי־החיילים חבושי הקובָעים, כאומרים: הכניסה אסורה.
לפתע נזכר אביעד בטבעת־החותם שהפקיד דודו בידו, שעה שהציע לו לשמש לו כלבלר, בעודם באוהל הגדול, על סף הכניסה לירושלים – טבעת כסף שנשאה את השם “נחמיה בן חכליה”.
החיילים התייעצו ביניהם. אחד החיילים פנה־ונעלם במדרגות הרחבות של הארמון, אך שב מקץ רגעים, כשהוא מורה לצעיר לעלות בעקבותיו ללשכתו של הפחה.
*
באולם רחב־הידיים, ליד הקיר שמול הכניסה, עמד כיסא מרוּוח ומרופד באריג ארגמני – מקום מושבו של פחת יהודה מטעם מלך פרס. לפני הכיסא ניצב שולחן חום ומאורך, בעל רגליים מגולפות בדמות ארבע רקדניות. קנקני יין התנוססו על גבי לוח־השולחן ושאריות של פרי, לרבות קערות־חרס ריקות וגביעים נטושים.
מושבו של הפחה פנוי היה, אך בטרם קלט אביעד את המראה לאשורו – מבעד לפתח צדדי הופיע משרת לבוש חלוק מפוספס ועל ארשת־פנים פקחית. השתחווה קלות מול אביעד.
“הפחה, קצרה רוחו לחכות לך, אדוני, אולם השאיר בידי־הוראות בדבר המלאכה שעליך לעשות.” אמר, תוך שהוא ניגש אל השולחן הגדול ונוטל משם שני־גווילים מקווקוים בכתב־ידו של השר.
“הנה, אדוני, עליך להעתיק אל הנקי את הכתוב פה, להעתיק אותו באותיות מרובעות־אשוריות,” והוסיף תוך שהוא אוסף את הכלים שעל השולחן: “כבוד הפחה ביקש שתקפיד ביותר על נקיון ההעתקה, ללא כתמים.”
המשרת שוב השתחווה ונעלם כלעומת שבא, כשבידיו מערכת הכלים שאסף מעל השולחן הארוך.
אביעד חש צער מהול ברוגז בלבו. ידע שדודו כועס על האיחור שהתאחר, וכאילו שמע את קולו:
– היית צריך להגיע מוקדם יותר. הרבה יותר מוקדם.
וּהתקשיתי למצוא את הדרך. – מילמל אביעד בינו לבין עצמו, אך למעשה מבלי להשמיע הגה.
נעץ מבטו בשני הגווילים הכתובים פנים ואחור בקיווקוי אותיות של דודו.
היו כאלה, כנראה, עיקרי הדיון שהתנהל בין השר נחמיה לבין שלושת מנהיגי האוכלוסייה הוותיקה בארץ: סנבלט החורוני, טוביהו העבד העמוני וגשם הערבי – הלא הם אנשים המשלחת שביקרה כאן בלשכה.
אביעד נשא עיניו מסביב ונעצר מבטו על עמוד־עץ נמוך, עם לוח המחובר אליו בצורה אופקית. מאחורי העמוד ניצב ספסל קטן. עיניו הוסיפו לתור את החדר המוארך. עתה הבחין, בפינה מרוחקת יותר בעמוד־עץ דומה ובפקיד הכפוף על איזה כתב־יד. את פניו לא ראה. שקוע היה הפקיד, כל כולו, בעבודתו; נדמה – חס על כל רגע חולף.
“בוקר טוב.” השמיע אביעד, אך הפקיד הכפוף על עמודו נמנע מלהרים ראש ומלהשיב על הברכה.
“בוקר טוב ומבורך!” חזר אביעד על ברכתו בהרמת הקול.
פקיד־הלשכה מילמל דבר־מה מבין גווילי־הכתיבה שלפניו – באורח בלתי ברור לחלוטין.
הצעיר החליט לא לשים אליו לב עוד. פסע לעבר העמוד המיועד לו. חש עצמו לבד בתוך האולם. תהה אל הקירות. בחלון פתוח, גבוה מעל למקום מושבו של השר, ראה ענף־עץ סקרני נע לכאן ולכאן. אביעד – אילץ את עצמו להסב ראשו ולהתבונן באותיות הזוויתיות שמולו. חש זרות ואפילו שנאה כלפי אווירת השררה והפקידות שניכרה בחדר רחב־הידיים, והספוגה בכל הכתלים.
פסע לעבר העמוד וקנה לו שביתה במושבו של סופר הלשכה.
ניגע לפיענוח האותיות והזוויתיות והכתובות בלחץ ניכר של העט:
“ואלה הדברים מפי סנבלט החורוני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי” קרא שוב, אות אחר אות. אימץ את עיניו ביתר־שאת והמשיך, על־אף הקושי שבהבנת הדברים, כשהוא טובל את ציפורן־העט בקסת הדיו שעל־גבי עמוד־הכתיבה.
תחילה רשם את המשפטים של סנבלט החורוני:
“מה הדבר הזה אשר אתם עושים העל המלך אתם מורדים”
לאחר מכן רשם את דברי השר עצמו:
"אלהי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים – – – "
הרגיש דפיקות לב. מה משמעות המלים: ‘על המלך אתם מורדים’? הרי זה שקר וכזב! – התקוממה רוחו – הרי זה ניסיון לטפול עלילת־שווא על כל הציבור המגיע עתה מבבל!! – הירהר בזעם. ודאי אין דודו חורש מזימות בלבו למרוד במלך פרס. הלא נחמיה הוא נציגו ביהודה. הוא גם אסיר־תודה לו. אכן, זוהי עלילה. אך ייתכן שהוא עצמו אינו מבין דברים כהלכה, כי עודנו חדש כל־כך בארץ…
כתב מעט והירפה מן העט.
רצה לנשום אוויר.
השתומם ביותר למראה המהירות שבה השתלט דודו על כל ענייני המינהל של יהודה. חלף זמן קצר בלבד מאז הגיעו ארצה – והנה, הוא שולט בכל רזי המימשל והתככים.
פרשׂ את שני הגווילים על לוח־הכתיבה וחשב לעצמו כי ישוב עוד מעט וישלים את המלאכה. לא טרח לחפש אחר המשרת שמסר לו את הוראותיו של נחמיה דודו. נמנע מלהגיד ‘שלום’ לפקיד השקוד על מלאכתו. חלף על פניו באלם מכוון. החיילים הפרסיים, שומרי הסף, בירכוהו בהטיית רמחים בעת צאתו. שוב נמצא בסמטא לפני בניין הפחווה, שואף לקרבו את האוויר הסוף־קיצי היבש של עיר־דוד.
הרעב הציק לו.
החל ללכת לתומו לאורך הסמטא העקלקלה. היתה זו סמטא מטופחת למדי ונמצאו בה גם חנויות מחנויות שונות: חנויות למצרכי מזון, לבגדים ולמנעלים וכן דוכני־מימכר לפירות ולמיני־מתיקה. התבונן בעוברים־והשבים. פניהם נראו לו זרות ומרוחקות.
שומרונים, ודאי… – חשב. צאצאי האנשים שהושיב המלך סנחריב על אדמת ארץ־ישראל, ובמשך הזמן התרבו ובאו במקום סבי הגדול ושאר בני־משפחתי…
בטנו המתה מחמת הרעב.
התעכב ליד דוכן מדוכני־המימכר. שאל על הימצאותו של פונדק באזור. עבר זמן עד שהתפנה אליו המוכר, שהיה מעביר אגדים־של־תמרים מארגז אל ארגז.
“שם! שם, אדוני! כְלֵך לך הלאה!” זרק לעברו בארמית בלולה בעברית, בלי להפסיק את הטיפול בפירות שהיו מוערמים ערימות־ערימות לידו.
צורת ההגייה שבפי המוכר צרמה את אוזנו. אף־על־פי־כן ניסה לקשור איתו שיחה ולשמוע עוד פרטים על האזור ויושביו, אך הלה התעלם ממנו כליל.
המשיך ללכת הלאה. ובאמת, עד־מהרה ראה מיבנה־אבנים צבעוני עם סכך מעל. השתרעה מישורת קטנה לפני מיבנה־האבנים, עם כמה בולי־עץ המשמשים למושבים לבני־אדם. קערת־מתכת גדולה מאוד היתה מונחת על מוטות־ברזל תקועים באדמה – קערת־אוכל שהיא גם שולחן בעת הצורך.
פונדקי תְפוח־פנים ולבוש בירוק עמד מול אביעד, נכון לשרתו, כשהוא מנגב את ידיו הנוטפות שומן במטלית הכרוכה על מותניו.
“אדוני מבקש לסעוד את לבו?” שאל הפונדקי בהידור הביטוי.
הצעיר השיט מבטו אל מבנה־האבנים שדלתותיו פתוחות היו לרווחה ושמש־הצהריים האירה את נתחי הבשר התלויים על ווים ואונקלים תקועים בקיר. עתה הבחין גם בסליל־עשן המיתמר מאחורי הפונדק הקטן. חש ריחו של בשר
ניצלֶה.
זבובים נחתו על מצחו ועפו להם. שוב מדד בעיניו את הפונדק ואת הפונדקי. ברור היה לו שהבשר שהאיש רוצה למכור לו – הוא מסוג הבשר שאן יהודי הגון נוגע בו.
קיבתו שוב השמיעה קולות של מצוקת־רעב. עתה הבחין באשכולות ענבים המתגובבים על הקרקע בפינת הפונדק. קרני־השמש שנפלו עליהם כאילו צבעו את האדמה באור ירקרק.
באוויר ריטטו צלילי מוסיקה. אביעד סובב את ראשו ימינה ושמאלה עד שהבחין במרפסת, במרחק שני צעדים לערך. היתה זו מרפסתו של בית מט על צידו. נער שעמד מאחורי המעקה ניסה את חלילו. אוזניו קלטו גם קולות זימרה: “מה יפית בתענוגות… מה יפית בתענוגות…” סילסל הנער בקולו, שעתים נשמע עבה ועתים נשמע דק.
אביעד הרגיש שחיוך פורח על שפתיו.
“משקה ענבים… ואנא… תן לי גם פת־לחם גדולה.” השמיע.
בינתיים התיישבו עוד שני בני־אדם בפונדק בהקימם המולה רבה, כשהם מעלים צרור תכשיטים מתוך תיבה חומה ופורשׂים אותו על ברכיהם בזהירות. המצמידים, האצעדות ושרשראות־הזהב התיזו ניצוצות.
הפונדקי הגיש לאביעד את כוס המשקה עם הלחם הטרי. מעט מעסיס הענבים ניתז על מלבושו הלבן והוא וניסה לנקות את הכתם בטיפות רוק. פתאום הרגיש טפיחת אגרוף בגבו. הסתובב.
“סלוא!” קרא בהפתעה, “מה מעשיך כאן?”
“מטייל.”
“באמת?!”
“רציתי גם לבקר אותך בבית־הפחווה.”
“בוא. שב.” הציע אביעד, “אתה אורחי כאן.”
“רב־תודות.”
“איך הסתדרו הדברים?”
“ככה. אני גר בתוך כוך. ליד ‘שער־הצאן’.”
אביעד נבוך. לגם ממשקה הענבים וביקש מן הפונדקאי להביא משקה דומה גם לידידו.
“אתה ודאי השגת חדר נאה.” השמיע סלוא, כשנימה של קנאה מחלחלת בקולו; “נו כן… אילו השר נחמיה היה דודי…” הוסיף בעקיצה.
אביעד לא השיב. הסב את השיחה לנושא אחר כשהוא שואל:
“איפה זה ‘שער־הצאן’? אני עדיין לא הספקתי לשוטט כמוך בירושלים…”
שניהם שתקו.
“כן, צריך לשוטט הרבה, כדי להכיר את העיר,” השמיע סלוא.
“אך מה הגווילים האלה שמבצבצים מתחת לכותונתך?” הוסיף אביעד.
רֵעו שלף כמה קלפים לכתיבה מבּין קפלי בגדיו.
“מזמן לא קראנו שירים זה באוזני זה.” אמר סלוא, כשהוא מכין עצמו לדיקלום השורות בלי להמתין לתשובה.
“אני… אני… מאז שאני בירושלים.. אני לא…”
“מה תעירו ומה תעוררו כד שתחפץ?” קרא סלוא מ’שיר השירים', בעניין אחר. מרוצה מאוד מעצמו על שצץ במוחו הפסוק הנכון במועד הנכון, וכמעט הפיל ארצה במרפקו את הכוס הניצבת לפניו.
“טוב. הקשב!” הוסיף סלוא וסבב לעברו את ראשו של אביעד שבהה בינתיים אל הסמטא, אשר נראתה בעיניו כאורחת־גמלים: בתים עייפי־חום השועים בעפר. יש הכורעים תחתם מחמת הזיקנה, אך יש המקפצים על רגליים צעירות בדומה לבִכרה קלה. רק הכיפות הבוהקות שעל־גבי הגגות השטוחים נישאו בחדגוניות דוממת אל־תוך הזמן.
“אתה מקשיב?” שאל סלוא ופתח בדיקלום, כשהוא מטלטל את פלג גופו העליון קדימה ואחורה, תוך הדגשת הצלעות התקבולתיות של השיר: “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', / ולבי הלם בעוז בראות עיני את שעריךְ הו עיר! // הנה, באתי אליך להשתחות ארצה וליפול לרגליך – היפה בתבל…”
קטע את הקריאה ותלה עיניו באביעד כמצפה למוצא פיו.
אביעד משך בכתפיו מבלי לשים לב לתנועה שהוא מבצע.
“ובכן, דבּר! יפה, מה?”
אביעד הגה בשקט, כמעט בלחישה: “הלא אמרתי לך… עוד בבבל אמרתי לך… וגם בדרך… אתה מרבה להשתמש… הרבה מעבר לרצוי… בפסוקים המופיעים במזמור תהילים… וגם כעת…” החריש ועוד אמר: “החוויה היא שלך… אבל המלים… רק בחלקן שלך… הרוב – משֶל משורר עתיק מבני קורח…”
סלוא הסמיק. באין־אונים נשרו הגווילים מידיו. תוך מבוכה גילגל צרור־אבנים שעל הקרקע באצבעות רגלו הימנית.
ולפתע אמר בזעם ובנחישות:
“אתה עוד תראה כיצד ישמיעו הלויים שירים משלי על מעלות המקדש!… כן. שירים של סלוא בן אחיקם, כשישלימו הבונים את בניית המקדש. הבעייה היא שבינתיים אין בונים. דרך־אגב, שמעתי שהיתה משלחת של שומרונים ועמונים אצל דודך… הם מתכוונים להתנכל לנו… מה?”
“מניין אתה יודע?” שאל אביעד, מופתע כולו.
“עוף השמיים יוליך את הקול.”
“אולי.”
“טוב, אני הולך,” הצליף קולו של סלוא והוא זקף במלוא כוחו את קומתו הכחושה.
כבר התרחק במקצת, אך שב והחל לקרוא בעל־פה, בנעימה לעגנית: “מעבר לקיר יש פרח בוער/באישון הלילה קורא אלי, אך פושט את דמותו לעת בו אביט/בלי עצימת־עיניים…”
שיחרר פרצי צחוק.
“מה זה? האם תגיד לי? בקושי אפשר להבין את פירוש המלים. דברי־הבל, ידידי. וכי מה רצית להגיד במלים אלו… מדוע כתבת אותן? מה רצית? שטויות! שטויות! ככה אין כותבים.”
השתתק כמתחרט על התפרצותו. רק פלט בצורה אגבית:
“טוב. זה ויכוח ישן־נושן בינינו. אתה יודע מה? את שנינו ישירו הלויים על מעלות בית־המקדש, אפילו שאינני מבין את כתיבתך… לא… לגמרי לא…”
ושוב שתקו. פגועים היו שניהם, ואולם הידידות רבת־השנים שקישרה ביניהם נתנה אותותיה גם כעת.
“מה אתה מתכונן לעשות הערב או מחר?” שאל סלוא את חברו בקול מרוכך.
“אינני יודע… אולי לישון… אולי לשוטט בעיר שעוד לא הספקתי לראות אותה ממש… ואולי לנסוע לעדולם…”
“לאן?”
“לכפר עדולם… הלא מוצָא משפחתי משם, מצד אמי… לא ידעת?… אני מחפש אחר עקבות משפחתי, משפחת חכליה. לשם אני מוכרח להגיע. יש דברים בלתי־ברורים לי בעניין זה. עוד בבבל חשבתי על כך… הרבה פעמים… שם מצויה איזו תעלומה משפחתית, לפי הרגשתי…”
השתעל מעט מחמת לחץ שבחזהו והוסיף: “דבר ראשון – עלי למצוא את עדולם. ולמצוא שם סימנים, כתובת, רמזים.”
שניהם קמו על רגליהם. נגעו זה בכתפו של זה נגיעה של חיבה וכביטוי להתפייסות.
“רק שמור על עצמך, אביעד. אמנם הפחה הוא דודך, אך אתה… אתה לעצמך…”
כיברת דרך הלכו זה לצד זה ולאחר מכן נפרדו איש לדרכו.
כותנתו של אביעד נתקעה באיזה וו־ברזל, אך סלוא כבר התרחק ולא ראה דבר.
*
לא קם בו רצון לשוב לארמון הפחה ולהשלים את מלאכת ההעתקה. עם זאת, ידע שהתנהגותו תכעיס ביותר את דודו. וידע גם זאת: נחמיה, בדרך כלל, נוח לכעוס ונוח להתפייס. על כל פנים, כך טענה אמו באוזניו תמיד בהתייחסה לאחיה. אך אביעד גם ידע שאמו רוחשת הערצה ללא־גבול לאח המפורסם, ואין היא מוצאת בו פגם כל־שהוא.
ומה יקרה אם אדחה את מעשה־ההעתקה עד מחר בבוקר? – שאל בינו לבין עצמו. עיניו כמעט נעצמו מחמת רצון לישון. הרי בקושי נרדם בלילה. קטם ענף־עץ והצליף בו על כותלי הבתים. בעצם, רק כעת שם לבו למיעוט העצים בסמטא. רק פה ושם, כמה עצים מניבי־פרי, ללא סימן וזכר לעצי־נוי. רק שיחים, שיחים קוצניים וגדרות של צבר. ומגרשים ריקים ואשפתות.
“כן, אישן שעה קלה!” – אמר החלטית.
*
כשהתעורר בחדרו – כבר עמדה אפלולית בחלון, אך מעבר לו, על ראשי ההרים, פיזרה שמש־השקיעה זיקוקים מאדימים־לוהבים; נדמה, עיניו רואות תבערה רחוקה המוקפת במסגרת־עץ מרובעת.
קפץ על רגליו. הרגיש הכרח לצאת אל חוצות העיר.
איך אמר ידידי סלוא? – הירהר – לשוטט! לשוטט!
לבש מה שלבש ותוך רגעים עמדו רגליו בין חצרות הבתים. פנה והתחיל ללכת ללא־מגמה. הבתים הבנויים פינו אט־אט את מקום לקירות הרוסים ומפויחים. כיוון שירדה החשיכה, יש ונדמה היה לו לרגע שהוא מתקרב לבית העומד על תלו ומאוכלס בני־אדם, אך בהגיעו למקום – הִתברר שרק ארבעה כתלים שרופים שומרים עוד על צורה של בית בתוך האַין, ואור הכוכבים מתעתע בו.
משק כנפיים נגע באוזניו. להקה של ציפורים בלתי־מזוהות פילחה את האוויר, בדומה לחֵץ מזמזם הנורה מקשת ענקית: ציפורים מאחרות־בנשף התרות אחר קינן.
הדרך נעשתה תלולה יותר ויותר. אביעד הרגיש שרגליו מובילות לעבר הר־הבית. הרגשה זו השתלטה עד־מהרה על כל ישותו, כאילו כוח בל־יסורב מניע את גופו קדימה, קדימה.
– אני מוכרח להגיע לאזור בית־המקדש. – שמע את עצמו בתוך הלילה המתפרשׂ מסביב. אך כל פעם התנגפו רגליו בגלי אבנים ובשיחים הצומחים פרע ושורטים.
בין כה לכה תמה על עצמו: הכיצד זה, שלא הוליכה דרכו לבית־הבחירה, תיכף ומייד עם הגיעו לירושלים אלא שקע בסידורים, בדא והא? הלא במרוצת כל המסע המפרך והארוך מבבל השתוקק כל־כך לרגע שבו יעמוד במקום הקדוש? לא חדל לדבר על כך באוזני כל מי שפגש בו. למעשה, גם לא חדל לכתוב על כך בשיריו – אף־כי מעטים הם האנשים שהבינו את השירים הבנת־אמת. שירים שאינם דומים כלל ועיקר למזמורי־תהילים ששרות מקהלות הלויים.
אך בכל זאת, כבר שלושה־ארבעה ימים שהוא נמצא בארץ.
אמת־נכון: היה טרוד למעלה ראש. צריך היה למצוא חדר לעצמו, צריך היה לסור אל לשכת הפחה בעניין עבודתו שהיא גם חשובה לגבי העתיד, והיה גם תשוש מאוד – ואולם כל אלה הם תירוצי־תירוצים.
ובכן, מה? הסיבה מה היא?
ושמע בקרבו קולות מתנצחים:–
– כי פחדת! – דיבר בו קול
– אין זה מדויק!
– כי פחדת – חזר הקול ודיבר בתוכו ביתר הדגשה.
– פחדתי? מדוע הייתי צריך לפחד?
– אל תיתמם! – דיבר בו קול נוסף, – פחדת שמא תתאכזב. פחדת לנחול אכזבה מן היקר לך מכול.
– והשירים? אולי הם־הם היקרים לי מכול!
עתה כל קול לא השיב לו.
רגלו נתקלה בדבר־מה רך ומפיץ ריח מסואב. אביעד ניתר באוויר ניתור לגובה. ודאי – פגר של צבוע או פגר של שועל.
– מוכרחים לשאול מישהו איזו היא הדרך לבית־המקדש! היקשה בו קול אחר בשם ההיגיון. אך ידע שלא ישאל איש, ידע כי דרך זו עליו לעשותה לבד, לגמרי לבד.
– ועדולם? מה דינה?
– כן… עדולם… אך קיים סדר עדיפויות, בכל זאת.
*
אזור ההר, כלתה בו רגל אנוש מן השבילים. ואף־על־פי־כן, במרחק כמאה צעד ממנו הבחין בדמויות היושבות סביב מדורה וטורחות בליבוי גחלים על־ידי השלכת זרדם אל האש – בתוך חורבה.
מחוץ לחורבה נראו שני כבשים קשורים בחבל, כשהם פועים בקול דק ומעורר רחמים. הגברים, כשבעה־שמונה במספר, היו לבושים חלוקים מפוספסים וחבשו מצנפות היורדות על האוזניים. הם ישבו על הקרקע, על־גבי מחצלאות שניתן גם לישון עליהן. אביעד התיירא תחילה שמא האנשים כהי־הגלימות הללו ירֵעו לו, אך כששמע אותם שרים חרישית באיזו נעימה דתית ותוך דביקות, אם כי בשפה בלתי־מובנת לו – נרגע במקצת. נזכר כי היו מספרים לו, עוד בעת המסע הגדול, כי השומרונים הם השולטים עכשיו בהר־הבית ובבית־המקדש; הלא הם בני העם הכותי שסנחריב הושיבם על אדמת שומרון לאחר חורבנה של ממלכת ישראל; ואולם במרוצת הזמן החלו לראות עצמם כיהודים לכל דבר והם גם מקריבים קורבנות בבית־הבחירה של בני־ישראל; ואפילו הכהן הגדול אינו מתנגד להם, שכן בדרך ההתקשרות עם השומרונים רואה אמצעי להגדיל את כוחו ואת השפעתו.
ואף־על־פי־כן, האיץ את צעדיו מתוך אי־נוחות, כשהוא מפשיל מבט לאחור מעת לעת.
הם מחכים מן־הסתם לעמוּד־השחר, כדי להעלות על המזבח את קורבנם, את שני הכבשים הפועים בקול דק ומעורר רחמים כל־כך – ואמר עוד בלבו, כי יש משהו נוכרי וזר בדמויות מהזמרות הללו מסביב למדורת־האש. הם שונים, שונים מאוד מכל היהודים שהכיר עד כה.
רגליו רטטו. הוא לא רצה שיגלוהו, על־כן גרר את עצמו הלאה־הלאה, עד לשבר־חומה עם עץ־זית המסוכך עליו. שם צנח על הקרקע, משעין את ראשו אל גל־אבנים.
ספק ישן, ספק ער.
כעת ראה את שער מקומר מולו. עמדו בני־אדם בשער. וככל שהשינה השתלטה עליו יותר ויותר, כן נעשו בני־האדם מוכרים לו מקרוב: אביו… ואמו… ואחותו…
בסמטא עמדה עגלה רתומה אל סוסה מעוברת. הסוסה כישכשה בזנבה. צעקות של חיילים בקעו מסביב. סרדיוטות של הכשׂדים? – תהה בתוך החלום, שהעביר אותו כמה דורות אחורנית, לימי הגירוש בזמנו של נבוכדנאצר. לפתע ראה את עצמו – והוא ילד כבן תשע – נצמד אל הסוסה המעוברת, אל בטנה של הסוסה. צעקות הסרדיוטות גברו והלכו: החוצה! החוצה! – הם צעקו תוך שמשליכים צרורות־צרורות על העגלה בעלת הגלגלים הגדולים. אביעד! אביעד! שמע את קריאותיה הנואשות של אמו המחפשת אחריו, וראה כיצד סרדיוט מן הסרדיוטות מנחית מהלומה על זרועה. אך הוא סירב להתגלות, הגם כי הבכי כבש את כל גופו הקטן והרפה. אינפף־לו אינפופי־בכייה. או־אז הפנתה הסוסה המעוברת את ראשה לעבר הילד, שירבבה לשון אדומה ומוארכת וליקקה בידידות את פניו של הזאטוט. בדומה למטלית אדומה ולחה חלפה לשון הסוסה לאורך הפנים הבכויות. הילד הפסיק לבכות, ואפילו צחק בראותו את הסוסה מרימה את זנבה המיטלטל ימינה ושמאלה ומטילה גללים־גללים על שביל העפר הלילי.
שמע רעש בקירבת מקום. ביד קשיחה הסיר את קורי השינה מעל עיניו. צעדים קרבו ובאו. כאילו מישהו שובר בחומה וסולל־לו נתיב בכוח בין מפולות של אבנים ששוּפּכוּ על הארץ. נשמעה גם נעירת חמור. הס! הס! קלט קול גברי והבחין לפתע בדמותו של נחמיה דודו.
לבד היה השר, לבד לגמרי. רק החמור שרכב עליו נמצא עמו, אך גם הוא – היה צורך למושכו באפסר כדי להתגבר על שברי הסלעים ועל הלבֵנים השרופות, המתגוללות על השביל החסום. מקץ רגעים נגלה גם נערו של השר נחמיה, כשהוא מסייע ביד אדוניו לעלות מחדש על הבהמה. השניים החליפו ביניהם מלים שקטות מאוד. אחר־כך פסעו בצלע ההר החרֵב, כשהנער מושך בכוח באפסרו של החמור לבל יתעכב על כל צעד ושעל. עד שהשר שוב עצר בחמורו, ירד מעליו וכרע על האדמה הלילית, בעודו פושט את זרועותיו כאילו מחבק את הרגבים השחורים. גופו התנועע תוך השתחוויה. ניכר בו שהוא מתפלל בהתלהבות גוברת והולכת ובכל מאודו.
אחר־כך בקעו, מאי־שם, גם קריאותיהם של אנשי פמליית השר. הם חיפשו אחריו תוך ייאוש, לאור הירח המלא. לבסוף נעלמה הפמליה כולה בחיק הלילה, תוך המשך החיפושים.
אביעד הבין כי קרוב הוא ביותר לחצר בית־המקדש. נדמה, להרף־עין ראה אפילו את שירטוטי המיבנה הרם והנישא של ההיכל. אך גופו מאובן היה. יותר מכול חשש להיתקל בדודו באקראי, על הר־הבית. חשש להפריע לו. ובכל זאת, מבטו נצמד אל הדמות, מבלי יכולת להעתיק ממנה את העיניים ולהביט אל מעבר לה. רק כשקם השר מן השתחוויה בכלותו את תפילתו, הצליח אביעד לעקור את כפות־רגליו מן הנקודה שבה עמד, ולהשתחרר מתחושת הקיפאון שתקפה עליו. עתה ניסה לפנות לאחור בסתר ולצעוד שוב, בחיפזון, בצלע ההר. אחורה! אחורה! אך מדוע הוא רץ כל־כך? בכלל, מדוע הוא נסוג? בעצמו לא הצליח להשיב על שאלה זו. רק חש בעליל, כי לילה זה אינו הזמן הנכון בעבורו לפקוד את המקדש בפעם הראשונה בימי חייו. וחוץ מזה – אמר בינו לבין עצמו – מה ימצא שם לעת כזו? עוד כמה שומרונים, או כותים, או עמונים וכמה כוהנים ולויים על משמרתם… כוהנים ולויים המשתפים פעולה עם האוכלוסייה המקומית, תוך ששוכחים כי זרע קודש הם…
קוצים וברקנים שרטו שוב ושוב את בשרו, רב־יתר מאשר בעת העפילוֹ מעלה־מעלה אל־מול המקדש. כבר כל גופו שתת דם. גם הראות נעשתה גרועה לאין־ערוך עקב טיפות הזיעה וטיפות הדם הנמרחות על המצח, על העפעפיים ועל הלחי.
– כנראה… באמת אין זו עדיין השעה הנכונה לי. – מילמל שנית ונפנה לשוב אל חדרו.
ובמרוצת הלילה חשב, כי עליו לרקום את תוכניותיו לימים הקרובים בצורה אחרת… בלי כל ספק, הגם שאינו מן האנשים המתכננים תוכניות לימים רבים מראש.
*
היתה שעת בוקר, ואביעד ניצב מול ביתו ההולך ונבנה של דודו. פיגומים הקיפו את הבית מכל עבר, בעוד שני עצי־דקל גבוהי־קומה משתוחחים מעליו מצד החזית, בדומה לשני עמודי־פאר. ברוח הבוקר המוקדמת השמיעו העצים רחישות־לחישות של יקיצה. בנאים זריזים טיפסו בין חווקי הפיגומים וכפות־טייחים בידיהם. ברור היה כי ההכנות להקמת בית־מגורים לשר ולרעייתו החלו הרבה קודם לכן. עוד כמה בתים בעלי צורה מהודרת ניצבו בשכנות טובה לבניין זה, הנתון לתיקוני־תיקונים. בניגוד לעקבות החורבן שליוו עד כה את אביעד כמעט בכל אשר פנה בירושלים – נראתה שכונה זו מטופחת היטב, לרבות גנים ירוקים שעטרו לכמה וכמה בתי־מגורים.
והנה שמע את שמו: “אביעד! אביעד!”
היה זה קולה של אשת דודו והוא בקע מבעד לחלון שבין פיגום־בנאים לפיגום־בנאים.
“כאן! כאן!” צילצל קולה של האשה הצעירה, כשהיא מוסיפה: “היזהר אביעד בין כל קורות־העצים!… חכה! אני אשלח אליך את המשרתת!”
ואמנם לא יצא רגע ארוך והופיעה מול אביעד אותה משרתת עבת־בשר שכבר ראה במחנה־האוהלים. היא הובילה אותו אל פרוזדור הבית.
“דודתך שמחה לראות אותך.” דיברה.
אביעד נכנס לחדר, ששימש מן־הסתם קיטון לשר ולרעיתו.
“מזל שהצלחת למצוא אותנו.” השמיעה צוריה ספק בשחוק וספק בכובד־ראש.
“לא היה קשה. הכול יודעים.”
אשת השר ניצבה מול אספקלריית־מתכת שמעל לשולחן־תמרוקים. באמצע החדר עמדה מיטת־אפיריון – מן הרהיטים שהביאו עימם מבבל, בקרון מיוחד. היא לבושה היתה יריעת־בד כחלחלה, היורדת מן הכתף עד הברכיים, בהותירה זרועה־ימין חשופה כליל.
אביעד השתהה בפתח, נבוך כולו.
“שב על הדרגש ושים כריות מאחורי גבך. הצבעים בחדר לחים עדיין, אפילו שהפועלים התחילו בשיפוצי הבית הרבה זמן לפני שהגענו לעיר הזאת.”
במלים “העיר הזאת” דימה אביעד לשמוע איזה צליל צורמני. אך התיישב על הדרגש בהתאם להוראתה של אשת דודו.
“מפריע לך שאני ממשיכה עם התמרוקים האלה, לשם טיפול במראה הפנים?” שאלה פתאום.
אביעד פתח את פיו לתשובה, אך לא ידע מה להשיב. הזרוע המעורטלת של צוריה טרדה את עיניו. התבייש להביט בה, אך התקשה לגרוע ממנה עין.
“קמת מוקדם בבוקר.” אמרה.
“רציתי לשוחח עם הדוד נחמיה… בעניין חשוב לי מאוד.”
“נחמיה השכים־קום הבוקר ועזב את הבית לפני כשעה.”
במקום להצטער, למעשה ניכרה הקלה באביעד על שפטור הוא משיחה עם דודו. עתה שקל אם להגיד לצוריה שראה את דודו נחמיה על הר־הבית בראשית הלילה, אך נמנע לבסוף מכל אמירה. רק כיחכח באי־נוחות.
“התקררת? האקלים פה… קשה להתרגל אליו.” צוריה הושיטה לו גביע מים שעמד בקצה שולחן־התמרוקים.
“אם לא איכפת לך לשתות בעקבות דודתך,” התגרתה מעט בצעיר. אחר־כך אמרה ביתר־רצינות:
“אולי תאמר לי מה העניין ואני אמסור לנחמיה… הוא ישוב רק מאוחר מאוד בלילה… הרי נטל על עצמו עול, עול כבד מנשוא.”
מבעד לחלון הפתוח, הפונה אל כיכר קטנה עם פרחי חבצלות, ניתן להבחין בעוברים־ושבים.
צוריה הטיפה על פניה בושם. התחילה להבריש את שערה השחור, שהפעם גלש על עורפה ועל כתפיה גלים־גלים, ולא עוד בשלל קווצות זעירות ומתפתלות כמו באוהל, בעת המסע.
“הנשים פה… בעיר הזאת… אין להן מושג כיצד אשה צריכה להתלבש… אין להן שמץ מושג… ובאמת, מהיכן תדענה.. הרי זה לא שוּשן… אלא עיר מסכנה… מסכנה מאוד…”
עמדה שתיקה של אי־נוחות בחדר. ושוב, צוריה היא שהפרה את הדממה:
“טוב, מה רצית להגיד לדודך?”
“אני… אני מצטער…” פתח אביעד, “אך כיוון שלא עבדתי אתמול בלשכת הפחה… זאת אומרת… עבדתי אבל לא עבדתי, וכיוון שגם היום אין בכוונתי…”
צוריה קשרה רצועת־בד בגון כחול־כהה על מותניה הדקות. כחול־כהה על יריעת־בד כחלחלה. קצה הרצועה נגע בידו של אביעד. הוא חשש להזיז את ידו המונחת בחיקו. למעשה, כבר התחרט על שבא לבית דודו.
“אני זקוק לזמן כדי לנסוע.” פלט פתאום.
“לנסוע? לאן?… לשוב לבבל?”
אביעד נתן בה עיניים פגועות־רגוזות. אחר־כך אמר בשקט רב:
“לעדולם אני צריך לנסוע. הלא מוצָא משפחתנו משם… מעדולם… דודי ודאי יודע… את מחפש אחר עקבותיה של משפחת חכליה, המשפחה מצד אמי. כי נדמה לי שאמא תמיד הסתירה ממני דבר־מה בקשר לקורות המשפחה… ואילו אני צריך לדעת הכול… אני צריך לדעת מי אני… לדעת לעומק… כי יש שם איזו תעלומה.”
“חשבתי שדודך נולד בשושן הבירה.” תמההצוריה.
“כן. הוא נולד שם… וגם אמי… ואולם אבי־סבי…”
“אבי־סבך… זה היה לפני הרבה־הרבה זמן…”
מול החלון הפתוח ניכרה המולה. גבר במלבוש מהודר ירד מעל סוסו, כשהוא קושר את מושכות הבהמה לאחד הפיגומים ונבלע בשער הבית, כמי שמיטיב להכיר פה את הכניסות והיציאות.
נשמע קולה של המשרתת: “כבוד־מעלת הפחה נמצא בלשכתו. אולי אשרת השר?”
הגבר הניע בראשו לאות הן. אך הוסיף: “דחוף ביותר!”
“יישב נא כבודו בטרקלין עד שאקרא לגבירה.” ופתחה לפניו דלתו של אולם רחב־ידיים עם נברשת מתנצנצת במאות גבישים זעירים, המשתלשלת מאמצע התקרה רבת־הקמרונות והצבועה באדום בהיר ובלבן. את רוב שטחו של החדר כיסו מרבדים רכי־מגע וכריות שלאורך הקירות ועל רצפת־הפסיפס. בארבע פינות הטרקלין ניצבו כדי־חרס גבוהים.
המשרתת יצאה בבהילות, כדי לקרוא לגבירתה.
“רחבעם?” התפלאה צוריה עם כניסתה לטרקלין ובראותה את האיש, שהיה ידידו הקרוב ביותר של השר.
“היכן נחמיה?” שאל האיש, נרגש כולו, כמעט נתון לסערת־הנפש.
“נחמיה? בלשכתו.”
“לא. הוא עזב את לשכתו. אני בא משם.”
עשה אתנחתא קצרה והחל לדבר, כשהמלים יוצאות תכופות מפיו:
“‘עמי־הארץ’ התנפלו על אנשינו, סמוך למגדל חננאל. בין ‘שער הצאן’ למגדל חננאל. בכוונתם לסכל את מלאכת בניית החומה שפתחנו בה אתמול בלבד… הם חמושים!”
והוסיף בינו לבין עצמו:
“נחמיה ודאי הלך לפגוש את מפקד חיל־המצב הפרסי, כדי להודיע לו… טוב!… טוב! תודה!”
ואץ החוצה ונעלם כלעומת שבא.
אביעד ניצב בדלת הקיטון הפתוחה אל הטרקלין, שקוע בתוך עצמו. דידה מרגל אל רגל.
“צוריה, בקשה לי אלייך,” פתח, אך האשה הצעירה – דעתה מוסחת היתה ממנו, וברור היה שענן־של־דאגה יורד עליה.
“צוריה!” חזר אביעד על השם בהגבת הקול.
“כן. כן.” אמרה, “מה הבקשה?”
“אני נוסע… כפי שאמרתי לך… עוד היום… אבל אני…” ותוך כדי דיבור הסיר ציקלון־צד מעל כתפו, “אני רוצה להשאיר אצלך את השירים שלי… למקרה שקורה לי איזה דבר רע בדרך…” ושלף גווילים־גווילים עטופים בבד מרוקם מתרמילו; מטפחת־בד שעוד אמו רקמה בשבילו על סף המסע.
“טיפשון!” אמרה לו צוריה, “איזה מחשבות… למה לחשוב על דבר רע?! על כל פנים, אני אמסור את השירים לנחמיה… אתה יכול להיות בטוח…”
“לא… לא זאת היתה כוונתי…” אביעד נשם עמוקות והוסיף: “דודי נחמיה לא יאהב את השירים האלה… אני יודע… פעם כבר הראיתי לו… כי חשבתי… חשבתי כי בשביל מקהלת־הלוויים… אך לא, לא! זה רק בשבילך!”
“בסדר. בסדר.” פלטה ונשקה לו על שתי לחייו.
נטלה את הגווילים הכתובים באותיות צפופות, הפכה אותם פנים ואחור, אך ניכר בה היטב שמחשבותיה מצויות במקום אחר.
*
ברחבה שלפני ‘שער־האשפות’ עמדו כמה עגלות כפריות, רתומות אל סוסים כחושים הלועסים מספוא מתוך שקים קשורים בצווארם. העגלונים צעקו בקולי־קולות איש אל רעהו. כשהגיע אביעד לקצה הרחבה, הקיפוהו שניים־שלושה בעלי־עגלה בשאלה “לאן?”
לאחר שהשמיע את השם עדולם, נותר מולו רק אחד העגלונים – איש־כפר מגושם וניחר־גרון, אשר טען כי העיירה עדולם נותנה למסלול הנסיעות שלו, באורח בלעדי.
“כמה?” שאל אביעד והעגלון נקב סכום.
“מחצית הסכום.”
העגלון ניענע בראשו הגדול לאות שלילה.
הצעיר נקב סכום־כסף גדול יותר והוסיף: “אבל באדרכמונים”.
העגלון הביט באוויר כמתעלם מהצעת הצעיר, אך לאחר שהות־מה פלט: “הכל מראש!”
אביעד היה נתון לקוצר־רוח טורדני. לא היתה לו עוד סבלנות להתמקח עם העגלון. שלח יד אל פנים כותונתו, שלף משם ‘כיס־מטבעות’ ומנה לכף־ידו של העגלון את כל סכום האדרכמונים המבוקש והמסוכם, תוך שהוא שואל בעצבנות מהו מרחק הנסיעה עד מחוז־חפצו, ואימתי יגיעו למקום?
“עד הערב ודאי נגיע.” ענה האיש כבדרך־אגב.
“עלי להגיע בעוד אור.”
נטל העגלון את השוט של דוכן־הרכיבה והצליף בו הצלפה שורקנית. הסוס הכחוש השמיע רקיעות־פרסה.
“אם ירצה השם, בדהרה נוכל להגיע עד הצהריים. עלה! עלה על העגלה!”
היתה זו עגלה כפרית פשוטה עם ארבע דפנות־עץ מצדדיה. מלבד מושב העגלון המוגבה, היו לה גם כמה מושבי־עץ, כעין ספסלים קטנים ומחוברים בחלקה האחורי של העגלה הישנה.
“שמע, בַּבְלִי! שב פה על־ידי, על־גבי הדוכן, לפחות לא נשתעמם.” פנה העגלון אל אביעד.
“אני יהודי מבבל. אינני בבלי.” השיב אביעד כנעלב.
העגלה מָשָה ממקומה תוך חריקת האופנים. העגלון רשם עיגולים־עיגולים על רקע שמי הבוקר ברצועת השוט שבידו. הסוס, על־אף היותו כחוש־גו, דהר בדרך מדרונות־העפר של ירושלים. אביעד התכווץ בכל איבריו למראה התהומות והמעמקים שנפערו מימינו ומשמאלו עם צאתם את העיר. אור צח של חודש אלול ריקד על ההרים שמסביב.
“מדוע אתה אומר שלא בבלי אתה? רואים עליך שרק עכשיו באת משם.” התגרה בו העגלון.
הצעיר חכך בדעתו אם להתייגע בהסברים ולספר באוזני האיכר, שהיהודים יושבים בבבל שלושה־ארבע דורות בלבד, הואיל והאויב הבבלי היכה בהם, ומלך הבבלים נבוכדנאצר היגלה את בני־ישראל מאדמתם; אבל עכשיו… מזה שישים־שבעים שנה… החלו לשוב לארצם החוקית.
שתק.
העגלון ידע בחושיו, כי הצעיר הלבקני מעט, שלא התרגל עדיין לסנוורי הארץ הזאת, מבקש להתחמק מכל ויכוח איתו. ודווקא משום כך זרק לעברו:
“אגדות של סתם! מי זה זוכר ארבעה דורות אחורנית? מי? אבל אנחנו נמצאים פה… אנחנו… בני־הארץ הזאת… ואתם באתם כדי לרשת את מטעינו ואת כרמינו…”
נתלתה שתיקה כבדה בחלל האוויר. רק פרסות הסוס ואופני העגלה החורקנית הידהדו עד למרחוק, כשהרי ירושלים המשתפעים לעבר השפלה עונים בבנות־קול. הסלעים והטרשים הילכו עגמומית על אביעד. בעיני רוחו עוד חיפש אחר סימני הדליקות שכילו את יערות־האורנים בראשי ההרים האלה. אך צוקי־סלע חשופים בלבד הטילו עליו את חתיתם, בדומה לשלדי חיות ענקיות שהבשר נאכל מעליהם זה מכבר.
העגלה נתקעה לפתע.
העגלון קילל וירד מעל דוכנו.
“האופָן הארור הזה… הוא שוב עושה לי צרות.. עוד מזל שלא עף באוויר…” נהם ונטל פטיש והלם בצירה העגלה, אחת ועוד אחת.
שב והתיישב בקפיצה על דוכנו. “קדימה!” קרא והתחיל לשרוק. שרק בנעימה ערבה לאוזן:
“ההרים רקדו… רקדו כאילים…” שרק ופיזם.
“מה, אתה יהודי?” שאל אביעד בפתיעה.
העגלון נמנע מלענות ואביעד נאלץ לחזור על שאלתו.
“כולנו יהודים… שומרונים, כותים, עמונים, אדומים… כולנו יהודים…” מילמל הכפרי, והמשיך בשריקותיו, עיתים תוך הרפיית המושכות ו הצמדת שתי אצבעותיו אל פיו ועיתים תוך ניפנוף בשוט וגם תוך פרישׂת זרועותיו הארוכות לצדדין. אחר־כך עצר את עגלתו בטלטלת־פתאום, כשהוא נפנה חזיתית אל אביעד ונועץ בו שאלה:
“שמע־נא בחור, מה אתה מבקש בעיירה עדולם”
אביעד נבהל כמעה וגימגם: “אני… אני…”
בעל־העגלה בחן אותו מכף־רגל ועד ראש.
“סתם שאלתי. יש לך שם קרובי־משפחה?”
“היו.”
“מה זה היו? איך קראו להם?”
“חכליה,” סינן אביעד בין שיניו.
“חכליה?… לא… שם כזה לא נודע מעולם בכפר הזה. הרי אני מכיר את כולם כאן בסביבה.”
“זה גם שמו של הפחה החדש מטעם הפרסים.” התעקש אביעד.
העגלון משך בכתפיו. האיץ בסוסו ואחר־כך שאל אגבית:
“ומה תעשה בעדולם?”
“אחפש.”
“תחפש? מה תחפש?”
“את השורשים שלי… של בני משפחתי.. כי אב־סבי חי פה. אולי אחפש כל מיני חפצים עתיקים… כל מיני כתובות ישנות שאולי חרות בהן השם ‘חכליה’.. אחפש רמזים לקורות המשפחה.”
העגלון פרץ בצחוק רועם:
“שמע־נא בחור, שורשים יש רק לעצים… לעצים ולשיחים… לא לבני־אדם… בני־אדם באים והולכים אבל תחפש… תחפש ו…” רצה להמשיך, אך ראה שני נערים חשופי־גוף למחצה מנופפים לו בצד השביל המאובק והלוהט בשמש הקיץ. עצר. שני הנערים טיפסו־ועלו על העגלה, כשבידיהם קלע, חלוקי־אבנים ויונה פצועה בתוך כלוב קטן. העגלה שוב נסעה.
ההרים נותרו מאחור ובאזור השפה המתגבהת, מעת לעת, הופיעו בעיקר עצים שפלי־קומה בלב שדות ירוקים ומעובדים היטב. פה ושם נראו גם פתחי מערות. שני הנערים ניסו לפגוע בקלע ובחלוקי־האבנים שבידיהם בציפורים קטנות ומצייצות שבין ענפי העצים. אך התרגזו למראה בריחתם של בעלי־הכנף ברגע שהרגישו כי עורכים עליהם ציד.
חלפו־עברו על־פני חורשה משחירה למרחוק, חורשה עם עצים מפותלים ועתיקי־יומין. בעת שעברו על־פני החורשה הכהה וצופנת הסוד באילמותה, הניחו הנערים למישחקם ובהו אל מראה האילנות המחרישים, אילנות שצורתם הנישאת אל־על עמדה בניגוד לנוף הכללי השטוח, המשתרע עד קו־האופק, עם גבנונים זעיר־ זעיר־שם.
גם העגלון האט את מרוצת סוסו. שלח מבטו אל החורשה האילמת.
העגלה נסעה עוד כרביעית השעה ופתאום הודיע העגלון: “הגענו!” העגלה נעצרה בהפריחה עמוד אבק באוויר. הצטלבות־דרכים השתרעה לעיני הנוסעים.
“עדולם?” שאל אביעד בתימהון.
“מכאן עליך לכתת עוד קצת את רגליך ותגיע תוך פחות משעה. מצד ימין – עדולם ומצד שמאל – ירמות.”
הזעם כבש את אביעד.
“אבל שילמתי לפי המוסכם בינינו.”
העגלון הביט חליפות אל החורשה שבאופק ואל הצעיר. לבסוף אמר כמי שנכון למעשה־של־מצווה, באופן יוצא מן הכלל:
“עוד שתי מטבעות ואקח אותך אל כיכר־השוק של העיירה.”
*
“משקה! משקה תוסס, פרי הבציר!” צעק הנער שנשא על גבו שזוף־השמש והמיוזע את נבל היין הגדול, בפוסעו בשביל המוליך מן הכרמים אל שוק העיירה. אלא שבהישמע קולו החד – נשמעו כהד גם קולותיהם של שאר מוכרי המשקאות הניצבים מאחורי דוכניהם ומוזגים את התירוש לתוך ספלי־חרס. השוק המה. ריח השיכר דבק בעצים ובאבנים וגם על הקרקע נקוו שלוליות־שלוליות של יין חדש. הבציר עמד בעיצומו. אשכולות־ענבים רמוסים התגוללו על הקרקע בכל אשר פנית. אך לא רק ענבים – התגובבו בערימות־ערימות שאר פירות סוף־הקיץ: תמרים, רימונים ואפילו אבטיחים שסועים ומאדימים הוצגו על המחצלאות וקרצו לכל קונה.
אביעד התאווה לשתות מן התירוש הנשפך אל תוך הספלים, אך בראותו את כל הסחי הדבק בשולי הכלים – בחר להתאפק. הביט אל ערימות הבגדים הצבעוניים וחשב כי לבושו מסגיר ללא־קושי את עובדת היותו חדש בארץ. ועם זאת, לא נותרה לו ברירה אלא להוסיף ולהסתובב בשוק בכתונת־המשי הצחורה שקנתה לו אמו בבבל, לקראת הנסיעה. נזהר היטב לבל יפול רבב על לבושו. הצטער ביותר על שלא עלה בדעתו, לפני צאתו לעיירה עדולם, להתעטף בבגדים המתאימים למציאות כפרית.
נשמע קירקור תרנגולות וגיעגוע אווזים. ראה נוצות הפורחות באוויר מסביב ללולים גבוהים, אך בעת שניסה לפלס לו נתיב לאזור־העופות של השוק, נפל מבטו על דלפק ארוך ועליו פסילים, מסכות ותבליטים של גבס. בסמוך לתבליטי־הגבס בעלי הצורות של שמש וירח, הבחין גם במנורות בעלות שבעה קנים.
עלה בדעתו, שהמוכר של המנורות יודע אל־נכון היכן מתגוררים יהודים בתוך העיירה.
ואמנם הוא שאל על מקום מגוריהם. המוכר לא הבין את שאלתו, או סירב להתייחס אליה, אך שכנתו – אשה פטפטנית ועדויה מיני סמרטוטים, הצביע לעבר בתי רמי־קומה ומוקפי־גינות.
“שם. הם שם.” ציפצפה, “כל העשירים גרים שם.”
הצעיר אמר תודה והועיד פניו לעבר הבתים המסוידים והנקיים למראה, אשר שיחי־שושנים פרחו בחזיתותיהם. כמה בנייני ציבור חסמו את דרכו. עקף אותם. פסע־לו בין חצרות מוקפות כלונסאות־עץ ובכדים הפוכים וצבעוניים בראשיהם. עבר מתחת לבית בעל שתי קומות ומרפסת מקושטת בעציצים עם פרחים אדומים ולבנים; בית שבלט בשונותו על רקע נוף הבניינים שטוחי הגגות והדלים למדי. ברגע שחלף מתחת למרפסת הבית, חש כי סילון מים הניתז ממזלף־השקיה פוגע בראשו. נשא את עיניו כלפי מעלה, לעבר המרפסת. נערה בלבוש קיצי עמדה שם ובידה כלי שמתוכו היתה משקה את העציצים.
“סליחה, אדון.” השמיעה הנערה, אך בה־בעת שילחה סילון־מים נוסף אל הרחוב. ברור היה כי היא עושה כן בכוונת־מכוון.
“רצונך, אדון שאעזור לך בדבר־מה?” שאלה בהניחה מידה את המזלף. בלטה ביותר צמתה הארוכה והמצהיבה כצבע הפשתן. למעשה, שתי צמות היו לה – צמה קלועה, היורדת אל מתחת למותניה והמיטלטלת הנה והנה על־פי תנועות הגוף הנערי, וצמה הכרוכה מסביב לצווארה ועליה סרט ירקרק, מתחת לסנטר.
בטרם הספיק אביעד להשיב על השאלה – ירדה הנערה במדרגות הצמודות אל הבית. כשקרבה ובאה, נשמעו היטב צלצלי האצעדות של קרסוליה. שלל אצעדות.
הִצְלִיל אביעד את גרונו ואמר תוך התאמצות־מה:
“אני מחפש… מחפש יהודים… משָבֵי ציון?”
הנערה מדדה את הצעיר במבט נוקב. היו לה עיניים שחורות־בוהקות, שהובלטו ביתר־שאת על־ידי הצבע הצהוב־הקורן של שערה. ניכר בה בעליל שהיא בת־תערובת.
“מוּנָה, שמי מוּנָה!” אמרה באיזו חציפות, שהיתה בה יותר חדוות־נעורים מתפרצת מאשר רצון לפגוע בזולת.
“טוב. בוא אחרַי. אקח אותך עד לבתיהם, אף־כי אין איש בבית בעונה זו…” פיטפטה ולמראה מבע האכזבה והתמיהה הפושט על פניו של אביעד, הוסיפה:
“הלא גם אבי ואמי… בעונה זו של סוף־הקיץ, נוסעים לעיר צור… נוסעים כדי למכור את פרי היקבים שלנו… את כדי היינות… כמו כל הסוחרים פה…” השתהתה והעירה בנעימה של טרוניה: “אבל האחים שלי… הם פה… הם פוקחים עלי עין, כביכול… אתה שומע? ומה שמך?”
“אביעד.”
“אבי… עד… עד… עד” ניסתה מונה לחמוד לצון על־ידי עיוות השם.
הם פסעו לאורך משעול צר, תוך שמדלגים מדי פעם על בולי־עצים המוטלים על הקרקע. המשעול היה עקלקל ועשה פיתולי־פיתולים, על־אף קירבת הבתים שהשניים ביקשו להגיע עליהם. אך לאחר הליכה של כעשר דקות התיישבה מונה על גזע־עץ נטוי על המשעול, כשהיא מורה לאביעד לשבת בסמוך.
הוא היסס רגע קל והתיישב במרחק־מה ממנה. נשם עמוקות כעייף מן ההליכה.
“בעצם, מה אתה רוצה מן האנשים האלה… מן היהודים דווקא?” שאלה מונה.
“לברר… רצוני לברר בעניין המשפחה שלי.” ענה אביעד.
“הם די חדשים פה. אנשים שבאו מבבל עם כסף רב, כשאני עוד הייתי ילדה קטנה.”
השתתקה. לאחר מכן אמרה: “אבל גם אתה לא מכאן… לא מן הארץ הזאת… מרגישים לפי הדיבור…”
אביעד היטה את ראשו הצידה, חש מיחושים בצדעיו.
“השורשים שלי כאן… משפחת חכליה.”
“חכליה?” הסב הנערה את גווה לעבר אביעד, “חכליה זה שמו פחת יהודה החדש… מטעם מלך פרס…”
הצעיר תהה רגע אם לחשוף את קירבת־הבשר שלו לפחה החדש, לבסוף אמר:
“הוא דודי.”
מונה הופתעה מעט, ולא יותר.
“היהודים האלה, גם אם היו שוהים כעת בעיירה, לא היו עוזרים לך בדבר. הם מבקשים את ידידותם של השומרונים… של בני־כנען…”
ושוב שתקה.
“אם תרצה… אני אעזור לך…” השמיעה.
“ומדוע תעזרי לי?”
“הלא אמרתי לך… ואולי לא אמרתי… אני עמונית למחצה ויהודיה למחצה…”“אם תוכלי להושיט לי עזרה, באמת – אשלם לך בטבין ותקילין.” קפצה שמחה על אביעד, הכניס את ידו תחת כותנתו והעלה את נרתיק המטבעות החבוי שם. התיר את השרוכים הקושרים את הנרתיק. אחר־כך צילצל וקירקש במטבעות.
מונה התבוננה בו ובנרתיק. בין שפע המטבעות – אדרכמונים פרסיים ושקלים מארץ יהודה, ביצבצה למול העיניים גם שרשרת־נחושת דקה, עם עדי עשוי אבן שחורה ומחובר על השרשרת.
“מה זה?” שאלה מונה בהתעוררות.
“מטבעות של כסף וזהב.” השיב אביעד בהיותו סבור שהנערה מתכוונת לכלל תכולתו של הנרתיק.
“לא. המטבעות שלך, אם מכסף ואם מזהב, לא מעניינים אותי.” פלטה בהושיטהּ יד אל השרשרת הדקה. אך בלי לצפות לתשובה, נגעה בתכשיט העשוי אבן־שחם – ולו צורת כינור.
“כינור.” אמר אביעד.
“אתה… נגן?”
“לא,” אמר "אביעד כמעט בלחש, “אני משורר והכינור הוא סמלם של משוררים מבני לוי, שמוצאם מבבל.”
מונה הניחה על כף־ידה את השרשרת ונגעה בכינור השחור. התבוננה בו היטב־היטב ולאחר מכן התירה את צמתה הכרוכה על צווארה ובמקום הצמה ענדה את השרשרת. שיפעת השיער המזהיב שהתפרעה עתה ברוח, כיסתה את הנערה בדומה לאוהל, עד למותניים הרחבות מעט. על צווארה החשוף הבהיקה כעת השרשרת עם התכשיט השחור.
“זה יפה לי?” שאלה תוך חינחון.
"אביעד הביט אל ענני־הכבשים ששטו בשולי השמיים. הם ציירו לעינו חיות מחיות שונות. בין קרע־ענן לקרע־ענן דימה לראות לרגע את בית הוריו בכפר הושאנג שבמלכות פרס, בסמוך לנהר הפרת; ראה את דלת המסדרון של הבית נפתחת חרישית ובושמת הקטנה חומקת פנימה. בושמת – בתה של השכנה, היא היתה כרוכה אחרי "אביעד בשנה האחרונה. זה היה קרוב מאוד ליציאתו לדרך אל ארץ־ישראל.
“אני רוצה שתיקח את זה לדרך… שתענוד אותו על צווארך. גם לשם מזל… קניתי בשבילך מכספי.” רחשו שפתיה, ולהרף־עין נראתה מבוגרת מהרבה מארבע־עשרה שנותיה.
“זה עלה לך הרבה כסף.” גימגם אביעד המופתע, אך בושמת נעלמה כלעומת שבאה בהשאירה את השרשרת בכף־ידו של אביעד.
הוא חכך בדעתו, מה עליו לעשות במתנה? בושמת הקטנה היתה ידידה של אחותו הנכה. לבסוף הניח את השרשרת עם העדי בנרתיק־המטבעות שהתכונן לקחת עימו למסע הארוך – עד שהגיעו לארץ־ישראל.
“ואתה משורר?!” שמע את קולה של מונה, “כותב שירי אהבה הרבה?”
אביעד לא ידע מה להשיב.
“כמו מה?” דחקה בו מונה.
לפתע ניצנץ רעיון בלבו והחליט לקרוא מתוך שיר־השירים את פסוקי הפתיחה: “ישקני מנשיקות פיהו/ כי טובים דודיך מיין…” השמיע בקול רם.
“יפה מאוד־מאוד.” לחשה מונה ושקעה במחשבות. אחרי רגעים־כמה התנערה ושאלה: “בעצם, מה אתה רוצה למצוא פה? אני לא מבינה. אנשים זקנים שהכירו את משפחתך?”
“זה קרוב למאה וחמישים שנה, מונה. ודאי אין בני־אדם בגיל כזה. אני מחפש סימנים. אני מחפש את השם חכליה… חָרות באיזה מקום… על איזה חרס ישן. בין כתובות ישנות, על לוחות־אבן ישנים, ואולי על רהיטים… אני מחפש פרטים… אני רוצה לדעת מה קרה למשפחה שלי… כי אני מרגיש שקרה משהו מיוחד… ואולם אני יודע מעט מאוד על כך… כמעט לא־כלום… רק דודי… אך אין הוא מדבר על זה… וגם אמי נוהגת לשתוק תמיד בצורה מוזרה.”
“כאן כל הבתים הם חדשים למדי. הורסים ובונים.” עשתה הפוגה, "אתה יודע מה? התעוררה פתאום, “בקצה העיירה… שם יש מערות… תושבי העיירה נוהגים להשליך לשם את כל החפצים המיותרים… דרגשים… ארגזים… פסילים שנפגמו וצלמיות שהתפוררו חלקית… וגם חרסים שבורים… המון־המון חרסים שבורים. בתור ילדה נהגתי לשחק שם… אם כי מפחיד שם… כי זה עמוק… ויש גם כל־מיני סיפורים…”
אביעד הקשיב רב־קשב.
“תובילי אותי לשם? אשלם לך.”
“אני רוצה את השרשרת שלך… אמרתי לך… ואם יש לך גם מנורה…”
“ולמה לך המנורה?”
“הלא אמרתי לך… פֶתי שכמוך… אני יהודיה למחצה…”
“שכחתי,” הגה אביעד בשקט והניד בראשו, כמי שאומר: עשינו עסק. אבל באופן זמני בלבד.
מונה רצה חזרה לביתה והופיעה שוב כשחבל וסל־נצרים בידיה.
“צריך לטפס שם.” אמרה.
קצה העיירה היה קרוב למדי לטבור העיירה. תוך זמן קצר חלפו השניים על־פני בית מט־ליפול ושמעו נביחות כלבים עזות.
“הכלבים של נגוהה העיוורת,” אמרה מונה והשליכה עצמות למאכל לפני הכלבים הרתוקים בשרשרת, אך הנובחים בפראות. את העצמות הוציאה מסל־הנצרים. היא ידעה כנראה את נוהגי הסביבה.
הכלבים נאלמו דום. שבו לנמנם במלונתם.
מונה ואביעד התקדמו עוד מספר פסיעות, עד שנגלה לעיניהם כעין בור מים יבש, או פתחה של מערה.
“אני מתאר לי שכאן הסתתר גם דוד המלך…” התלוצץ אביעד.
“מלך? צחנה!” הגיבה מונה.
ואמנם, גל של צחנה בא באפם מן הפתח שבאדמה.
מונה, במיומנות מרובה, החלה לקשור את קצה חבל־הטיפוס אל עץ שבסמוך ובדקה שוב ושוב אם הקשר אכן חזק דיו. פתאום פרצה בצחוק:
“מה? בכותונת־משי צחורה תרד למערה הזאת… לתעלה הזו המדיפה ריח סירחון וזוהמה?”
אביעד ניצב חסר־אונים.
“נו, שתוריד, תוריד את הלבוש הזה… אני אשמור עליו.”
הוא ציית לה באין אומר־ודברים. נותר רק באבנט רחב על פלג גופו התחתון.
מונה התבוננה באלם בצעיר הפושט את בגדיו.
“רד! רד!” דחקה בו. “המדרגות שחוקות אך אפשר להשתמש בהן עדיין. ואולי אתה חושש להיפצע. נגוהה העיוורת יודעת לטפל בפצעים.”
אביעד השחיל את גופו מבעד לפתחו הצר של הבור, לאחר שגלל את אבן־החסימה מעל פיו.
עמדה אפלה בתוך המערה הצרה והיבשה, אך הוא נאלץ לסתום את נחיריו מחמת הצחנה.
תחילה לא ראה דבר לבד משברי רהיטים ופגרי עופות וחתולים. אחר־כך הרגיש בעכברושים המתרוצצים לכאן ולכאן ונוגעים גם ברגליו. רצה להקיא. עיניו התרגלו אט־אט לחושך, אך כעת חסר לו אוויר לנשימה. היה לו קר, למרות הקיץ. רצה לקרוא למונה כדי שתבוא לעזרתו, אך התבייש. פתאום שם לב לכך שפתח המערה חסום. האבן שגלל מעל פי המערה – הושבה למקומה.
רצה לצעוק: מונה, טמנת לי פח, משום מה! אך בטרם הגה את שמה, פרצו שוב קרני־אור אל מעמקי הבור ונשמע צחוק־לעג של הנערה.
“נבהלת, מה?” שמע את קולה של מונה מרחוק. “אני צריכה ללכת עוד מעט… עם צאת הכוכב הראשון אני חייבת ללכת… אמרתי לך, נדמה לי…”
אביעד התכעס, הרי הספיק אך בקושי להקיף בעיניו את חלקת המערה האפלולית. הביט כה וכה. מבטו נפל על כד מחופר בקרקע, בגומחה קטנה, ממש בסמוך לפתח שבו נכנס. ניגש לשם. ראה כי הכד העטוף שק מכיל שתי לוחיות־חרס עם חריתה של אותיות דעץ. הזיז את הכד. לטאה שחורה חמקה מן הגומחה ואביעד חש כאילו איזו נשמה מקדם נחרדה מרבצה.
שוב נשמע קולה של מונה המאיץ בתוקף.
נטל אביעד את הכד בשתי זרועותיו והחל לסגת לעבר האור המלא. לבו דפק בחוזקה. מי יודע, אולי בכד זה, עם לוחיות־החרס ועם הכתובות דווקא ימצא את מבוקשו? משהו שיעיד על גורלה של כל משפחת חכליה. אם כי – הירהר, בקלות רבה מדי נתקל בכד המתמיה.
בהגיחו מפתח המערה והכד בזרועותיו, היה מזוהם כולו. קורי־עכביש וכתמי־עובש דבקו בשערותיו.
השמש כבר הסתלקה מראשי האילנות, כוכב ראשון ניסה לנצנץ בשולי הרקיע.
מונה המתינה.
“עלה כוכב ראשון.” אמרה.
אביעד הוציא בזהירות רבה את החרסים מן הכד וגהר עליהם. ביקש לפענח את אותיות רעץ השחוקות כמעט כליל, אך ללא הצלחה.
“עלי ללכת.” אמרה מונה.
“טוב. רק הראי לי היכן הדרך העולה לירושלים.” ביקש אביעד.
“בשעה זו של ראשית הלילה? הרי אתה גם טובל בסחי ובליכלוך.”
אביעד נתן בנערה מבט אובד־עצות.
מונה זרקה לעברו את כותנתו המקופלת ואמרה: “בוא איתי. אתה מוכרח להתרחץ. אני כבר איחרתי בין כה וכה.”
מבטה השחור של מונה ננעץ בצעיר. כבר שם לב לכך, כי ברגע שמבטה השחור של מונה נוגע בו – מתבטלת יכולתו לסרב. מבט שחור כמו אבן־השחם שממנה עוצב התכשיט שהביא מבבל, מתנת בושמת הקטנה.
כשעמד בתוך הגיגית המלאה מים, על גג ביתה של הצעירה, והתייגע לקרצף את גוו בפקעת עשבים יבשים, נשר האבנט מעל מותנו. מונה עמדה מולו בלי למוש ממקומה, אך מבלי להניד עפעף. התבוננה בו במבט דוקר ומשחיר, נדמה מתבוננת בפסל־אבן בלבד.
רק מקץ רגעים אמרה:
“אין לך ברירה אלא לבוא בעקבותי.”
“לבוא? לאן?”
“היום בלילה – חגא.”
“מה פירוש?”
“ליל־הזיווג שבין סין לשאמש ואיסתהר, בין אל הירח, אל השמש ואלת האהבה.”
הוא השהה את תשובתו. לבסוף אמר בהיסוס:
“אבל… אם תרצי, אני אוכל לישון פה על הגג, עד הבוקר ואחר־כך לנסוע לדרכי.” ניסה אביעד לסטות מן הנושא.
“אם אחי ייתקלו בך – יבוא קצך.”
אביעד התלבש מבלי להתייחס למלים.
התפלא על שאין מונה מחליפה את שמלתה, ורק ניצבת דומם תוך קוצר־רוח גובר והולך.
“קח את הכד עם החרסים.” ציוותה עליו, “אני אקשור את הכד אל מרדעת החמור ותוכל לרכב תוך ישיבה על הבהמה, מאחורַי.”
הירח כבר האיר בעוז, כשרכבו השניים לאורך הנתיב המוליך אל החורשה שראה אביעד בהגיעו לעדולם. אלא שהחורשה נראתה כעת, באור הלילי, כצופן סוד ומאיים שבעתיים.
הכד עם החרסים, מחובר אל מרדעת החמור, השמיע קול חבטות. החמור נָעַר־לו.
אביעד הביט בעורפה של מונה והירהר: מוזר, פעם היא יפה ופעם היא מכוערת.
היא לא שמה לב אל הצעיר תוך כדי רכיבה, עד ששמעה כי הוא שואל אותה שוב ושוב בנעימה של תחנונים כמעט:
“אבל… מה יעלה בגורל החרסים? מה יעלה בגורלם? שהרי ייתכן שהמפתח לתולדות משפחתי טמון דווקא שם?”
“מסור אותם לנועדיה הנביאה… אחרי שתשוב לירושלים… נועדיה יודעת הכול וכולם מכירים את נועדיה, אתה רק צריך לשאול על־אודותיה. אך הנה, אנחנו מגיעים.”
היתה מבוכה באוויר.
“מונה, את לוקחת אותי לטקס אלילי?” שאל אביעד בבהלה.
“אלילי? אולי.”
“אבל אמרת שאת יהודיה למחצה.”
“ועמונית למחצה.”
“ומה גובר בך?”
“בינתיים? בינתיים אני עובדת־אלילים, עד שאֲמַצֶה מתוכי את יצר־האהבה לסין ולשאמש.”
רכבה בשקט עוד כמה פסיעות ודיברה שוב:
“אז… כשלא אימשך עוד למלכות גרמי־השמיים ולפולחנה… אולי אז אתחיל לחיות את המחצית השנייה שבי… אך הנה הגענו, רד, רד בזהירות מעל הבהמה!”
*
בלב החורשה השתרע מער.
בולי־עצים מצובעים, העומדים בשורה כחיילים על משמרתם, הקיפו את השטח הרבוע. שני פתחים איפשרו את הכניסה אל המער – מלפנים ומאחור. בנקודת־האמצע של השטח המגודר היתמר עץ אשרה חשוף־עלווה, אך הולך וצר ומלבלב לקראת קצהו העליון. עץ־אשרה גאה וזקור כלפי השמיים.
מעבר לבולי־העצים הצבעוניים שנועדו לסמן קווי־גבול בתוך החורשה, השתוחחו עצי־אלון רחבי־צמרת ועתיקי־יומין. בלוטיהם דמויי־הכדורים קרנו בזיו הירח המלא.
מול האשרה, מצד הכניסה הקדמית, התרוממה במה מכוסה עורות בעלי־חיים. בצמוד לבמה עמד מזבח עשוי אבנים גדולות ושלמות. בארבע קרנות המזבח ננעצו עמודי־מתכת עם טבעות־ברזל ושלשלאות־ברזל. כבש־עפר עשוי בשיפוע הוביל אל ראש המזבח, שבירכתיו היתה פעורה תעלת־ניקוז לנוזלים. בשולי המער הרבוע הוקמו יצועי־עשבים והונחו שטיחים – כבירי־עזים שעירים, כשלושים במספר. צעירים וצעירות מבּני הכפרים התקהלו בשני מעגלים: הגברים מצד ימין, הנשים מצד שמאל.
מונה, בהגיעה אל המער, קשרה את החמור באפסרו לגזע עץ־אלון, לא הרחק מן הכניסה, בעוד אביעד תוהה כיצד לנהוג בכד־החרס העטוף שק ישן וקרוע. חשש להיפרד ממנו, על־כן החזיק אותו תחת בית־שחיו.
בעת שנכנסו השניים לתחום המגודר בבולי־עצים צבעוניים, נפל מבטו של אביעד על המזבח ועל הבמה. למראיהם נרתע לאחור.
“מה?!” נפלטה קריאה מפיו. הוא היטיב לדעת כי מבנה־האבנים שמול עיניו אמור לשמש מזבח פולחני. כי הרי הוא נולד וגדל בבבל, בעיירה שכל תושביה אמנם מבני־יהודה – אך ראה מעת לעת, תוך כדי נסיעות – מזבחות־אלילים ההומים מרוב אדם.
ברגע שנכנסו מונה ואביעד לתחום הפולחני, נשמעה הלמות־תוף ושני כוהני־דת עלו על הבמה: שני כוהני־דת לוטי־פנים ועטופי־גלימות, כשעל ראשם עטרה בדמות השמש ובדמות הירח. גם על גלימותיהם – אחת אדומה ואחת לבנה – היתה מרוקמת צורת המאור הגדול וצורת המאור הקטן. פתיל־מושזר בגון הזהב הידק את הגלימות אל המותניים, ומן המותניים ומטה השתלשלו סכינים ומאכלות בוהקות.
ושוב נשמע קול התוף. כוהני־הדת השתחוו מול האשרה שלוש פעמים ועוד שלוש, ופעם אחת נוספת תוך התחלפות במקומות עמידתם. שבע השתחוויות בסך־הכול. או־אז נשמעה הלמות תופים מתמשכת ורועמת ושני כוהני־הדת פשטו כפות־ידיהם כנגד הירח שזרח במילואו, מוקף מאות כוכבים מתנוצצים. ידי הכוהנים מוסבות היו אל־מול גרמי־השמיים, נדמה קולטות הן את האור, את שפע הברכה הנאצלת על האדמה בחסדי האלים. אחר – קמה דומייה.
אולם שלוש הלמויות־תוף חדשות וחזקות הפֵרו את השקט העמוק. עבדים חשופי־גו וחסונים גררו בכוח איל סרבני ופועה נואשות בכבש־העפר – עד ראש המזבח. חש האיל את המוות המתקרב והוא פעה בקול־תחנונים, נדמה משווע לעזרה מידי בני־אדם. קירטע ומאבק עד אפיסת כוחות, כאילו מכיר מקדמת־דנא את משמעותו של מזבח־האבנים, והוא ממאן לשמש קורבן־עולה.
בין כה לכה הידהדו התופים מעבר לטור בולי־העץ הצבעוניים, שסימנו את תחום הפולחן העיקרי, והרעישו את מעבה החורשה. את האיל המשווע באלם קשרו בטבעות אל ארבע שלשלאות־ברזל. כל רגל והשלשלת שלה. שני כוהני־הדת עוטיי־הגלימות, באדום ובלבן, ניגשו בהרכנת־הראש אל בעל־החיים, בעודם מחזיקים בידיהם את המאכלות השחוזות. כך התייצבו מול האיל מסועף־הקרניים והמבועת עד־מוות. שפתיהם לחשו מילות ברכה ותפילה שהתפזרו עם הרוח הלילית. לבסוף אחזו ידיהם בקרניים המתגוששות ותקעו את כלי־המוות בצווארה של החיה, מצד זה ומצד זה. כבכיית תינוק ריטטה על־פני החורש צעקתו האחרונה של האיל. הדם זירזף. האיל התבוסס בשלולית של שתן והפרשות.
גבר ארך־איברים עלה עתה על המזבח עם ספל־אדירים בידו ואסף את הדם האדום־הכהה והמקלח מפצי החיה הגוססת. כשהתמלא הספל בדם החומֵר – הגיש האיש את הכלי לכוהני־הדת שהסבו פניהם, שוב, אל האשרה: אלת הפריון וההולדה. שני כוהני־הדת הישקו בדם את שורשיה של האשרה המזדקרת כלפי גובהי־השמיים וביקשו רשות מן השדים ומן הרוחות הבלתי־נראים־לעין לגמוע מן השיקוי. לאחר הגמיעה האיטית טבלו אצבעותיהם בספל־הענק והתיזו נטפים־נטפים מן הנוזל האדום על הקהל המתנועע במעגלים־מעגלים, גברים לחוד ונשים לחוד, מימינו של המזבח ומשמאלו.
עתה הריעו שוב כל כלי־הניגון החבויים והרעידו את האוויר שבחורשה ובמער, אך נשמעו גם צלילי כינורות רכים מבין האילנות.
רק כעת הבחין אביעד בכך, שכל האנשים לוטי־פנים הם ואין להכירם.
את מונה לא ראה עוד.
מצא לו כביר־עזים והתיישב על הקרקע. עוד ראה במעומעם כיצד חולפים־עוברים כוהני־הדת בין האנשים מוכי־הכשף, תוך שהם מנענעים בידיהם מחתות קטורת ומזמרים חרישית. פרחי־כהונה התרוצצו עם כוסות בידיהם וחילקו את שיקוי־הדם לכל באי הטקס הלילי.
גופת האיל המת סולקה מן המזבח, הוצאה אל מחוץ לשטח המגודר והונחה בפאת החורש, מקום־שם ניצב שולחן־מתכת לשם ביתור בשר הקורבן בידי כוהני־האשרה. שם התגובבה גם ערימת זרדים וענפים בציפייה ליד שתשלח בהם אש. ואמנם, עד־מהרה פרצו להבות המדורה ופקעות־פקעות של עשן הסתחררו מול הירח המפליג לדרכו בעצלתיים.
הפעם נשמע רק קול הכינורות המלווה בצלילי חלילים.
החל מחול איטי מאוד בתוך המעגלים. פסיעה לפנים. פסיעה לאחור. ובכל זאת, נשרו אט־אט יריעות־הבד מעל הדמויות כולן, עד היוותרן מעורטלות כליל, לבד מן המסכות השחורות שעל פניהן.
תלוי היה באוויר ריחו של בשר נחרך. הורגש גם ריח הקטורת שפיזרו שני כוהני־הדת, ריח משכר שהעלה על הדעת סם חריף.
תרועה של קרן־יער קטעה את המחול. כל הקהל כולו פנה לעבר הירח המלא והמאיר במלוא זיוו. האנשים פשטו זרועותיהם כלפי השמיים כאילו מבקשים לגעת בלבנה הגדולה והנישאת־לה הלאה־הלאה. ושוב, שפתיים מילמלו תפילות ובקשות. אך מילמול־השפתיים חדל חיש־קל, כי אי־מי נתן אות לחידושו של מחול־הזיווגין. ואמנם הכול חוללו עתה בסערה מסביב למזבח, כשגוף עירום חובק גוף עירום, עד שכרעו־נפלו הרוקדים על יצועי־העשבים והמבושמים ועל כבירי־העזים שמסביב.
אביעד לא רקד. הוא ישב אילם על מרבד־העור השעיר, עד אשר נשמט ראשו לאחור בהשפעת ניחוח הקטורת. בקושי הרגיש כיצד דמות אשה עטוית מסכה מַטָה את גוו לאחור על־גבי המרבד, פושטת מעליו את מלבושו ומתרפקת על בשרו. רצה להגיד “מונה”, אך אצבע נשית דקה הונחה על פיו ומנעה ממנו להשמיע קול. אכן, הוא לא היה בטוח כלל שהגוף העירום הוא גופה של מונה. ביקש לגעת בצווארה של האשה שמא יגלה שם את השרשרת עם הכינור – אך לא היה זכר לתכשיט. אוהל־של־שערות כיסה על הגופות המפותלים יחדיו. וכך, גם בכל אשר הביט ראה רק מחלפות ארוכות, שחורות ופשתניות־צהובות המתנפנפות עם משבי־הרוח. ראשו היה כבד עד כדי תרדמה, ועם זאת הרגיש כי בשרו עושה דין לעצמו וחודר לתוך בשרה של האשה הרובצת מתחתיו והפולטת אנקת־תפנוקים. לאחר הפוגה קצרה ראה את הדמות הנשית יושבת עליו בישיבת־רכיבה, בעודו חבוק בין שתי ירכיים לבנות.
“מונה?” ניסה לסנן בין שיניו, אך לא שמע כל מענה. ובכל זאת, נדמה היה לו כי מבעד למשכה ננעץ בו זוג עיניים פחמיות. חלפה בו מחשבה כי שחורות הן העיניים כמו תכשיט הכינור שהוא נתן למונה, שתי עיניים שהבטתן מטילה עליו מרות. שלח את ידי מסביב. נגע בעשב. נזכר בכד עם החרסים, אך לא ידע היכן הוא וגם לא עמד בו הכוח לחפש אחריו. היה לו קר ללא לבוש. מרחוק שמע את נעירת החמור ושמע צרצרים בין גבעולי העשב. אחר־כך שקע בשינה כאדם שסיממוהו.
כשהתעורר כבר היה אור־בוקר מלא ועז. מצא עצמו במבוא העיירה, לצד הדרך העולה לירושלים. הבגדים היו צרורים בערימה בסמוך לו וגם הכד עם לוחיות־החרס נמצא בקירבתו; כמו כן השרשרת עם התכשיט השחור.
חש עצמו טמא מכף־רגל ועד ראש. פורקן־היצרים ההמוני, לאחר מעשה, עורר בו סלידה עמוקה.
ניסה לקרצף את עורו בעלים שקטף מן השיחים שלצד הדרך, אך העלים הירקרקים, משום מה, הזכירו לו את ריחה של מונה. הרגיש עצמו טמא ביתר־שאת, ועם זאת התגעגע למונה. “סורו טמא!” צף ועלה בו פסוק שלימדוהו מוריו בבבל, עת הגה בכתבי הנביאים ובסוגיות של טהרת הגוף היהודי. “סורו טמא!” פסוק שהוא כעין לשון אזהרה ולשון תוכחה גם־יחד. ועם זאת, לא היה כעת דבר שירצה בו יותר מאשר בקירבתה של הנערה העמונית־למחצה והיהודיה־למחצה. ואף־על־פי־כן הרגיש כי עליו לטבול במים מטהרים – בגוף ובנפש.
התאושש אט־אט וקם על רגליו. הביט ימינה והביט שמאלה, כדי לראות שמא מתקרבת איזו עגלה אשר תוכל להסיע אותו לירושלים. מרחוק מאוד קלטו אוזניו רעש גלגלים. מבטו נפל על הקרקע. שם ראה את האות “מ” בכתב כנעני והיא רשומה בעפר, רשומה בקצה־אצבע או בקצהו של מקל.
*
חוצות ירושלים היו שטופי שמש אחר־הצהריים צורבת ואביעד נע ונד בהם כבר למעלה משעה. הכד עם לוחיות־החרס הכביד על כתפיו וגם נתקל, לא אחת, בעץ־זית או בעץ־אורן היושבים למלוא רוחבה של הסמטא שהילך בה. בעת כזו היה בוחן בדאגנות את הכד שמא ניבעו בו סדקים.
היה זה רובע המכונה בפי הבריות ‘רובע ששבצר’ – רובע משופץ ובנוי בקפידה ובאהבה בתוך עיר־דוד; כלומר, רובע שבו התיישבו שבי־ציון מבבל אשר עלו ארצה עם גל העליות הראשון, ובראשם ששבצר נשיא היהודים וזרובבל – הלא הוא בן־בנו של יהויכין, מלך יהודה. ואולם, מאז המאורע חלפו שמונים שנה ומעלה, ותושבי הבתים המרווחים, שברובם הוקמו על הריסות שהותירו אחריהם גייסות נבוכדנאצר, התחלפו בצאצאי הדור הראשון והשני. אנשים שעסקם העיקרי הוא מסחר ודאגתם נתונה להעשרת רכושם שבא להם ללא עמל מיוחד.
אביעד הזין את עיניו, ככל שעייפותו הירשתה לו, בחזיתות הבתים המצועצעות, בחפשו אחר ביתה של נועדיה הנביאה, כפי שיעצה לו מונה בקשר לפיענוח הכָתוב על־גבי החרסיות שנמצאו בסמוך לפתח המערה שבעדולם. העוברים־והשבים היטעוהו כל אימת ששאל על הכתובת.
והנה חש טפיחה מאחור, על כתפו. גם בלי להסתובב יכול היה לדעת כי סלוא הוא, שהרי הכיר היטב את מגע־היד של ידידו ואת נוהגו להפתיע בני־אדם. אך הפעם – אביעד הופתע באמת.
סלוא, גבוה וכחוש ולבוש בגינדור־מה, נשא מיני כלי־מלחמה בתוך ארגז, בעיקר ראשי־חיצים, כשהוא ממש כורע תחת כובד משאו. ואף־על־פי־כן נופף באוויר ביד שמאלו החופשית.
“מן המשתמטים אתה? אה?” אמר בנימה פוגעת.
“לא הבנתי אותך.” ענה לו אביעד.
“הלא ליד מגדל חננאל נערכת מלחמה ממש.. כאילו אינך יודע… השומרונים בראשותו של סנבלט העמידו שם צבא שלם והם משליכים אבנים, יורים חיצים ומבקשים למנוע את בניית החומה… אך יש גם יהודים המשתפים איתם פעולה, למרבה הבושה. ואולם, מה איתך, לבלרו לשעבר של המנהיג?”
“אני?…” גימגם אביעד והחל להזיע.
סלוא הניח על הקרקע את הארגז עם ראשי־החיצים וקינח את מצחו במטלית.
"אתה יודע שאני משמש כעת כלבלרו של השר נחמיה?… במקומך… שהרי אתה הסתלקת…
“אני…”" גימגם אביעד שוב.
“לא חשוב. אני אגיע למגדל חננאל… אין לך מה לחשוש!…”
כעת ניגבו שניהם את הזיעה הסוף־קיצית שעל פניהם.
“שְמע…” פתח שוב סלוא, “אתה יודע שבימים הקרובים עתידה להיערך אסיפה של משוררים! משוררי ‘כת בני־אסף’… הרי גם אתה נמנה עם הכת. כולם… כמעט כולם מקרב הצעירים… עוד מבבל.”
“כן… אבל…”
“מה, אבל?”
“אני לא כתבתי שורת שיר אחת מאז שהגעתי לירושלים…”
“לא שייך.”
“מה לא שייך? בעצם… מה רצונם?”
“רוצים לדון בהבדלים שבין משוררים המחברים את מלות המזמור ואת ניגוני המזמור גם־יחד בכוחות עצמם, לבין אלה שמחברים את מלות השיר בלבד ולכן יש צורך להזמין למענם את המנגינה בנפרד. רוצים לדון במעמדם.” שתק רגע והוסיף: “אתה… אתה עוסק רק בצד השירי־הלשוני… עד כמה שידוע לי;… בקיצור… האם תבוא להתכנסות?… היא בלשכת הלויים!”
“בלשכת הלויים?”
“כן. בלשכת הלויים שבבית־המקדש.”
אביעד נראה מהורהר ביותר ואפילו נפעם.
“נו… הבעיה… מה היא?…”
אביעד כיחכח בגרונו:
“להגיד לך את האמת? לא הייתי מעולם… ממש… בבית־המקדש פנימה.”
“אתה מתלוצץ. אך לא חשוב. אבוא לקחת אותך.”
“אינני רוצה שתטרח. אתה הלא גר באזור הכוכים של ירושלים… רחוק… כך אמרת לי…”
“באיזור הכוכים, ידידי? זה היה… זה היֹה היה… דודך סידר לי היום חדר… כאן… ברובע ששבצר.”
אמר סלוא כנהנה מן ההפתעה שהוא גורם. הרים את הארגז מעל הקרקע. עדי־הכינור התלוי בצווארו היטלטל הנה והנה. העמיס את הארגז על כתפיו ורץ הלאה, אך עוד זרק לעבר אביעד:
“מחר, או מחרתיים, זְכור!”
“שקרן,” לחש אביעד בינו לבין עצמו והמשיך לחפש את ביתה של נועדיה הנביאה.
*
הוא נמצא קרוב מאוד לכתובת שביקש אחריה. ראה לנגד עיניו בית חד־קומתי – שונה מן הבתים נשואי־הפנים שבשכנותו. כאן – ארבע־חמש מדרגות בלבד הובילו אל שער־הכניסה המקומר. בצד השער התנוססה גינת־פרחים קטנה: חבצלות, ציצי־לוטם ואירוסים, שהם נדירים באזור זה. על השער תלוי היה מקוש בדמות אריה שואג. אביעד דפק במקוש מספר פעמים בלי לשמוע מענה מתוך הבית. שב ודפק ביתר חוזקה. ואמנם מקץ רגעים סבב השער על ציריו וגבר צמוק־פנים ונמוך הופיע בפתח.
“אל כבוד הנביאה נועדיה.” אמר אביעד בשקט.
הגבר הקטן מדד במבטו את אביעד והרחיב את הפתח.
אביעד הניח את הכד עם לוחיות־החרס על המפתן. נשם־ונשף. ביקש להציב רגלו בחדר־המבוא הצר שנגלה לפניו.
“אדוני,” גער בו האיש הקטן, “אין באים אל כבוד הנביאה נועדיה ללא הכנה וללא הודעה מוקדמת.”
“הכרח הוא לי!” הרים אביעד את קולו. החרישו שניהם. הצעיר ראה מולו דלת כפולת־כנפיים וסגורה. מעל לדלת – הכתובת “מה טובו אהליך יעקב” באותיות דעץ, וחקוקה באבן. עתה שם לב גם למזוזת־האבן שעל המשקוף.
“אנשים מזמינים ‘התקבלות’ אצל כבוד הנביאה שבועות מראש. אתה מבבל?”
“כן. אולם מצויים ברשותי חרסים עם כתובות, שהן עשויות להיות בעלות משמעות אישית חשובה לגבי, ואולי גם לגבי הכלל…” דיבר אביעד במהירות, כמתוך מועקה נפשית, והניח את הכד על דלפק רחב שהאיש הקטן – מזכירה של הנביאה, ככל הנראה – ניצב מאחוריו. לאחר מכן הוציא את החרסים, ברוב זהירות, מכלי־הקיבול והניחם על הדלפק לעיני האיש, שהיה מעלעל בינתיים בגבווילי־כתיבה תפורים בחוטי־עור, בדומה לספר־רשומות. טילטל בראשו כאומר: לשווא.
אביעד נזכר ב’כיס המטבעות' שבין קפלי בגדיו, שלף אותו וצילצל בו.
“זוהי טירחה גדולה מאוד־מאוד בעבור כבוד הנביאה.” העיר המזכיר כבדרך־אגב.
“אשלם בכסף מלא כנגד הטירחה.” חינן אביעד את קולו.
האיש פתח במקצת את הדלת כפולת־הכנפיים והציץ לחדר הפנימי. לאחר מכן שב והגיף את הדלת.
“כבוד הנביאה עודנה שקועה בשינה.” אמר האיש. פנה כה וכה ושאל:
“מה שמך, אדוני?”
“אביעד.”
“אך מה שמך המלא? מה הם השמות העיקריים שבמשפחה?”
“אביעד בן־קשתיאל,” אמר הצעיר בשקט, והוסיף לאחר היסוס: “שם צפורה לבית חכליה.” בינתיים טבל האיש הקטן את קולמוסו בקסת־הדיו וכיווץ את שפתיו, כיווץ שהבליט ביתר שאת את המראה המצומק של פניו צהובות־הגוון. נדמה היה לאביעד כי לשמע השם חכליה הוא תוהה להרף־עין.
“טוב, תן שלושה דרכמונים ואביא את שמך לפני כבוד הנביאה לכשתקיץ משנתה. בינתיים שב, שב־נא על הדרגש.”
אביעד ישב־לו, כשהוא מסתכל בדרורים המפזזים מבעד לסדק שבדלת. הם ליקטו פירורי־לחם וניתרו ועלו גם על הדלפק ועל כתפיו של המזכיר. עד שחמק חתול מנומר מבעד לפתח־הכניסה והדרורים ריפרפו בבהלה ועפו־להם.
נשמע רחש מאחורי הדלת כפולת־הכנפיים, כמו קול גרירת אנפילאות. הדלת־הכפולה נפתחה במקצת בידי האיש הקטן. ריח עשבי־מרפא מעורב בריח עובש בא באפו של אביעד. התעטש.
האיש הקטן קם מאחורי דלפקו ונעלם בדלת הרחבה. נדמה היה לאביעד, שהוא רואה כיסא גבוה, רחב ורם־מסעד ובכיסא – אשה זקנה ודלילת־שיער, היושבת וגבה אל הפתח. היא ניסתה להסב את גופה בכיסא והשמיעה אנחה.
עמדה חשכה בחדרה של נועדיה הנביאה, שכן החלונות מוגפים היו כליל, אולם ארבעה פמוטות דלוקים השתלשלו מן התקרה. צללים מחודדי־ראש רטטו על הרצפה, כאילו מצויות בחדר האפלולי עוד דמויות אחדות. מקץ זמן יצא המזכיר צמוק־הפנים והודיע לאביעד, כי עליו להשאיר את לוחיות־הכתובות בידי הנביאה, עד אשר תשרה עליה רוח־הקודש ויעלה בידה להודיע מהו הצפוּן בחיק החרסים שנמצאו במערה שבאזור עדולם – כפי טענתו של הצעיר. אם כתובות בעלות משמעות אישית, ואם כתובות בעלות משמעות ציבורית.
אביעד, התקדרה רוחו. לא, אין הוא נכון להיפרד מן הלוחיות אפילו ללילה אחד ויחד.
האיש הקטן פרשׂ זרועותיו לצדדין כבאין־אונים.
“אום אשלם תמורת לינה ואמתין כאן?” שאל וחשב, כי בעצם עזות־מצח היא מצידו לשאול שאלה כעין זאת, ואולם המזכיר נראה מרוצה מן ההצעה.
“תוכל ללון בחדר הקטן שמצד שמאל. הוא מיועד באמת לחסידי הנביאה הבאים לבדם. את התשלום בעבור החדר נצרף אל התשלום הכללי.” אמר ותוך כדי אמירה הצביע על פישפש קטן וחבוי למדי.
“פתח, פתח את הדלת בכוח, אל תחשוש!” דחק האיש באביעד.
השעה כבר היתה קרובה לראשיתו של לילה.
אי־אלה אנשים עוד נכנסו ויצאו בביתה של הנביאה. לאביעד נראה היה שהאנשים, ברובם, אינם מבני־ישראל.
האיש הקטן עצמו נבלע בדלת צדדית.
*
אביעד לא עצם עיניו כל הלילה כולו. שכב על מחצלת ועל כריות שהיו מונחות על הרצפה, כשהוא מבקש למצוא תנוחה נכונה לעורפו הנכאב. חיכה לעלות השחר. באור הכוכבים הקלוש שהסתנן לחדרו עקב אחר עכביש שארג את קוריו בפינת החדר על־מנת לצוד זבוב שעף מכאן לשם. אפילו זימזומו הקל של החרק טרד את מנוחתו. העכביש ארג כעין סולם שכבר ירד עד גובה המזוזה שבדלת החומה.
בסמוך לאשמורת השלישי קלטו אוזניו רעשים מעבר לקיר. הוא קלט גם לחשים. לא יצא זמן הרבה עד שהקישו על דלתו. המזכיר ניצב בסף.
“המזל האיר לך פנים, אדוני,” השמיע, “הלילה צלחה הרוח על הנביאה ונגלה לה פשר הלוחיות שהבאת לכן לשם פיענוח הכתובות. הנביאה נועדיה – מהוללת היא בכוחותיה שמעל לכוחות בני־אנוש, ורבים רבים מאוד באים אליה מכל קצות הארץ גם לצורך הטבת חלום…” ליהג האיש. “אך קרב־נא אל משכנה של הנביאה, כדי שתוכל לשמוע את הדברים כהוויתם… אף־כי מפילי עיצבון הם עד־מאוד… אלא שאתה… איש צעיר אתה וחזק ברוחך… עם זה. יש בחוכמת־הפיענוח של כבוד הנביאה נועדיה גם דברי ישועה ונחמה.” והוסיף: “ייתכן שקיווית למצוא פה דבר־מה אישי, כמו איזה שם ישן, ואפילו סיפור משפחתי, אך הדברים נוגעים ליישוב היהודי כולו בארץ־יהודה. בעיקר לבני העליות החדשות שבאו מבבל, והם הועלו על הכתב בידי נביא מנביאינו הקדמונים בהתייחסו אל העתיד.”
הדלת כפולת־הכנפיים של החדר הפנימי כבר פתוחה היתה לרווחה וגברה התאורה האדמדמה, בזכות נרות בוערים שנוספו לתאורת הפמוטות.
כשניסה אביעד לפסוע אל תוך החדר, פשט המזכיר את זרועו ועצר בו.
“לא כן, אדוני. כבוד הנביאה כתבה את פרשנותה לכתובות באמצעותי, ועלי מוטל התפקיד להשמיעם באוזניך, אם כך תתאזר בסבלנות.”
אביעד נשא עיניו מסביב. החדר היה ריק. הנביאה, כנראה, פרשה למנוחת טרם־שחר ונטשה את כסאה. נותרו רק שתי אנפילאות מעוכות לפני כיסא־הנדנדה הגבוה והרחב וספל שבצד.
אביעד תהה אל הקירות. השתומם למראה האותיות, הסמלים וצירופי החפצים שלנגד עיניו. על הקיר האמצעי נמתח מרבד ארגמני עם ריקמת המנורה בעלת שבעת־הקנים. מעל המרבד, באותיות דעץ מוזהבות וכתובות על־גבי קלף צהבהב, הופיעו עשרת הדברות מן התורה. ואולם על שני הקירות מימין ומשמאל, נתלו מסכות־מסכות ולידן ציורי השמש והירח ומראה נחש־הנחושת שריפא את בני־ישראל בעת נדודיהם במדבר. על התקרה, מעל, הופיעו סמלי שנים־עשר השבטים.
בינתיים יצא המזכיר ושב אל החדר, כשפפירוסים בידו.
המתין מעט ללא־ניע, כדי להגביר את קשבו של אביעד.
“הקשב, אם כן, אדוני!” אמר והוסיף:
"כה אמרה הנביאה נועידה באוזני הסופר־המהיר חנוך בן־איתיאל, בבואה לבאר את דברי הכתובות הסתומות שעל־גבי חרסים מימים עבָרו, ואשר נמצאו באזור הכפר עדולם והובאו לפניה בידי הצעיר משבט לוי – אביעד בן־קשתיאל:
"– – – והנה, בוא יבוא המועד מקץ ארבעה דורות להרעיש שמיים וארץ, לעת כי תחרב האדמה וגם דרכי ציון תאבלנה; יען חשוף־יחשוף אלהי־הצבאות את זרוע־עוזו, באשר עוונות בית־ישראל כבדו עד לבלי־נשוא; ודורות שנים־עזר ייגוזו עוד – עד הִשָמע שוב קול ששון וקול שמחה בחוצות ירושלם, ועד בוא היום הגדול בו יֵאמר: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר – כי בא־בא זמן גאולתכם!
אך אוי לאיש מבית־יעקב אשר תמאס נפשו בתוחלת הממושכה ועל־כן ישים אל לבו לעלות בחומה בטרם הַגיע המועד באמת ובתמים; הנה על כן יֵשב־לו איש־יהודה וישב־לו איש־ישראל על אדמת־ניכר, עד בוא עת קץ אל־נכון.
ורק אל יחיש איש את הקץ, הוא קץ־הפלאות, לבל ימיט שואה־ומשואה, חושך־וצלמות על ראש עמו בשובו אל אדמתו בטרם בוא הזמן הנקוב בידי האלהים קונה שמים וארץ – – – "
המזכיר סיים את קריאת דבריה של הנביאה נועדיה. נטל את ספר– העלים שהחזיק על דלפקו ואמר:
“ישלם־נא כבודו, האדון אביעד בן־קשתיאל, עשרים וחמישה אדרכמונים כסף לגנזך הנביאה, לטובת עניי עמנו שהשֵם יעזרם ויושיעם!”
אביעד התיר את נרתיק האדרכמונים החגור במותניו, ובעודו רועד בכל גופו, שָקַל לידי המזכיר את סכום־הכסף. לאחר מכן ביקש מן הפקיד שישיב אליו את הכד עם החרסים הטמונים בו.
האיש הקטן פנה הנה והנה, כשהוא רוטן בינו לבין עצמו. נכנס לחדר הפנימי ויצא ממנו מחדש, התעכב מעט והחזיר את החרסים בלבד, עטופים במטלית הקרועה שכיסתה קודם לכן את הכד מבחוץ.
"ואולי מופיע השם ‘חכליה’ על־גבי החרסים, בכל זאת? גימגם אביעד. המזכיר נשא עיניו אל הצעיר באיטיות מורטת עצבים: “דברי נבואה קשים ביותר יש פה לגבי גורל היישוב החדש. אסור היה לכם ולדומיכם לעלות לארץ־יהודה לפני בוא המועד הנכון. והוא לא בא עדיין” אמר בשקט ופנה עורף.
לא ידע אביעד אם קול פסיעותיו ואם קול לבו המפרפר נשמע בעת לכתו. ביקש לגלות פרטים על שורשי משפחתו, והנה שמע חזות קשה וקודרת על הגורל הצפוי לגולים השבים לארץ יהודה מבבל.
*
עייפותו היתה גדולה מאוד. שכב על מיטתו ובהה אל אצבעות ידיו באור־לא־אור. כאילו הקיזו ממנו דם. גם ראשו המה. עיין שוב ושוב בדברי הנבואה והפרשנות הרשומים על־גבי הפפירוס וניסה לרדת לעומקו של הנאמר, מעבר להערותיו של המזכיר. אך עיניו נעצמו מדי פעם.
האמנם הכוונה לדורנו? – שאל. האמנם העת היא טרם עת והניסיון לכונן מחדש את עצמאותה של יהודה עלול להביא לידי אסון? וכי כיצד זה נוכל לדעת בוודאות אם פירוש הנבואה שנמסר לו הוא הפירוש הנכון?
ובכלל – של מי הנבואה הזאת? הלא נועדיה הנביאה לא הזכירה כלל את מקור הכתוב. אמנם המזכיר ציין כבדרך־אגב “נביא קדמון”. אך מי הוא? ומי זה יכול להשיב על שאלותיו באורח חד־משמעי? דודו? לא, השר נחמיה איננו איש השאלות. הוא גומר בלבו ופועל בנחרצות. הוא רק יעלה את חמתו אם יגולל באוזניו את הקורות אותו בימים האחרונים… אין הוא איש־דברים נחמיה. גם על קורות המשפחה נמנע מלספר כל השנים. כל היותר השמיע רמיזות קלות ביותר.
לרגע חשב גם על עזרה הסופר כמי שיכול היה לסייע בידו, אך כיוון שלא היתה לו כל היכרות עימו, וגם לא כל גישה אליו, וכן ביודעו את המתח הנסתר המצוי מאחורי קשר־הגומלין בין שני המנהיגים – סילק מייד את הרעיון מלפניו. נחמיה – בן העולם הגדול, הבא מארמונו של ארתחשסתא מלך פרס – נחמיה המאמין בכוחה של פעולה בלבד… נחמיה המאמין בכוח־הזרוע – לעומת עזרא הסופר, איש־הרוח שבעיניו הצורך להנחיל את היהדות לדורות הבאים עולה על כל צורך אחר… שניים אלה, שורשי נפשם שונים הם, ולו גם ייטיבו לשתף פעולה ביניהם, לפי שעה… – הירהר אביעד.
דכאונו הלך וגבר כל אימת שנתקל מבטו בערימת החרסים העטופה תוך חיפזון והמנוחה בפינת חדרו. קודם לכן העסיק אותו העניין המשפחתי… כאילו מצויה איזו תעלומה בקורות המשפחה – והנה, כעת נתקף חרדה לגורלה של יהודה כולה ולגורלם של שבי־ציון, בעקבות איזו נבואה תמוהה והפרשנות המאיימת שבצידה… חרדה שהשתלטה על מוחו יותר ויותר וסילקה כמעט כל מחשבה אחרת.
הוא רק שכב על מיטתו והוסיף לבהות אל האוויר. על דוכן קטן שלידו מונח היה המכתב שהחל בכתיבתו אל אמו. לבו נקפוֹ על שלא השלים עד היום מכתב זה, למרות שכבר זכה לקבל שני מכתבים מאמו שבבבל, מאז הגיעו ארצה.
אמו, כדרכה, תינתה את צרותיה בדבר מחלותיה ומחלת אחותו הקטנה שנותרה עם האם, ורמזה גם על קשיים כספיים. האם יכתוב לה כעת שהוציא הון עתֵק על איזה פירוש לכתובות שעל־גבי חרסים? זאת ועוד, האם יכתוב לה שעל־פי הפירוש שקיבל לכתובות שעל־גבי החרסים, כל המעשה של בואו ארצה… כל המעשה המופלא של שיבת ציון – אך הבל־הבלים? האם יכתוב לה כי כספו אוזל והולך ואף־על־פי־כן פרש מעבודתו בשל רצונו להיות בן־חורין?… הלא רק יסב לה צער בדברים אלה.
ירד מעל משכבו. נטל שתי אבני־צור והצית להבה. הדליק נר. עמד שקט מסביב.
הביט ארוכות בשלהבת המרצדת על־גבי שולחן־אבנים קטן שבנה לו בחדרו. השלהבת ציירה מעגל על רקע הקיר החלק. ראשו כאב עליו. חש שמקנן בו איזה פחד מפלצתי. פחד מפני הבאות?
שיהק. איך אמרה מונה?… “מה זה חשוב אם אבותיך…” אלא שאין זה אורח־החשיבה שלו. נהפוך הוא.
ושוב ראה את מונה לנגד עיניו. צמה אחת ארוכה־ארוכה בצבע הפשתן מיטלטלת על הגב וצמה אחת כרוכה סביב הצוואר… בשעתו לא ידע אם מונה היא יפה או מכוערת… אך כעת בטוח היה בתכלית שהיא יפה. “היא יפה מאוד!” – אמר בקול רם, ודמותה של מונה הקיפה את החדר שוב ושוב… היא בדקה כל זווית וזווית כאילו מחפשת דבר־מה… אך מה היא מחפשת־לה?… הלא את השרשרת עם התכשיט – החזירה לי…
שלהבת המנורה הבליחה.
מונה? שטויות! איזו מוּנה?… מה פתאום מוּנה?!.. רק הרפתקה חולפת שהיתה או לא היתה ותו לא.
הרגיש מועקה גוברת בחזהו. התיישב. כשהביט בערימת החרסים – חש רעד בכל גופו.
אני חייב לסלק מן העולם את החרסים האלה – דיבר אל עצמו – הם רק מביאים צרות על ראשי ועל ראש כולם… – אמר בנים־לא־נים. שם לב לכך, שנטייתו לישון ולישון ולחלום, לפעמים ימים שלמים – גברה מאוד מאז הימצאו בארץ. אך התאושש בכוח הרצון.
החליט לחפור בור בחצר הבית ולהטמין בו את לוחיות החרס… לנצח־נצחים… כאילו הטמנתם באדמה עשויה לשנות משהו… משהו… במהלך דברי־המים או במהלך חייו שלו.
נזכר בסכין ובכילף שהשתמש בהם בעת שהתקין לו את השולחן. נטל את הכלים. נטל את ערימת החרסים ויצא אל החצר החשוכה.
*
למחרת בבוקר מנוי וגמור היה עימו לגשת אל החומה, בסמוך למגדל חננאל. שם – מקום עבודת הבנייה העיקרית, ושם מקום ההתנגשויות הקשות בין היהודים לבין השומרונים – הכותים, העמונים והמואבים.
בהתקרבו – הופתע מן השקט שהקביל את פניו. נדבך אחר נדבך התרוממה החומה שנועדה לגונן על יושבי ירושלים. לומדי־תורה שהכיר בתקופת המסע הגדול ואשר תעודתם היתה הפצת הדעת, עבדו כעת בטיט ובחומר. מסרו אבנים כבדות איש לרעהו בשורה ובגדיהם הנקיים תמיד מכל רבב, דבק בהם העפר, בעוד ניגרת הזיעה על פניהם המיוגעות, אך המביעות התלהבות־הנפש ונחישות־הרצון להשלים את המלאכה. אנשי יריחו הם ששקדו על סתימת הפרצות בקטע שמולו ניצב, כשזַכּור בן־אמרי הוא המנצח על הפעילות.
אביעד ראה מרחוק גם את נחמיה דודו. הוא ניצב בראש החמה, קרוב ל’שער־הצאן', מקום־שם הושלמה הבנייה והוצבו גם הדלתות. לצדו – אלישוּב הכהן ואחיו המשרתים בקודש. גם הם עשו במלאכת הבניין. אביעד התקרב, אך לא העז לגשת אל דודו כדי טווח שיחה, ונחמיה לא הרגיש בנוכחותו של בן־אחותו. הוא חילק הוראות. דאג לפינוי ערימות העפר שנותרו בשטח ולריכוז קבוצות־המגן. יש והאנשים עבדו איש מול ביתו.
מזג־האוויר היה צח ונקי וניתן להשקיף עד למרחוק. נראו היטב גגות ירושלים שבשכונות המוקמות מחדש, לצד החורבות ששרדו שרופות ומפוחמות מזה דורות.
מעת לעת דחפוהו האנשים האצים־ורצים והגוררים קורות ומרישים, בלי יכולת להתחשב בצעיר הניצב בצלו של עץ־זית חלול, שדֵבורים מזמזמים בסדקיו ומאיימים לעקוץ כל מי שנקרא בדרכם. הוא שקוע היה במחשבותיו, או התבונן בנעשה סביבו. הנה, ראה את הרוכלים ואת הצורפים כשהם זוקפים וכופפים קומתם תוך עבודת הבניין, ועם זאת נותנים קולם בשירי־זמר. חגורים היו האנשים חרבות קצרות בשאיפתם להגן על נפשם מפני כל צר ומתנפל. מראה זה של צורפים ורוכלים ומוכרי־סדקית העלה חיוך על שפתיו בשל אי־רגילותו. אחר־כך הביט שוב בנחמיה דודו. גאה היה בו ברגע זה. גאה היה בהופעתו תמירת־הגו והמשרה סמכותיות, ועל כי ביכולתו לרקום תוכניות ולהוציא את התוכניות אל הפועל. בין כה לכה נזכר שראה את דודו לפני ימים אחדים על הר־הבית, כשהוא משתחווה וכל איבריו אומרים דביקות ותפילה. השתומם אביעד על יכולת זו לשמש איש־מעשה ובעל התלהבות דתית כאחת, וחשב: יכולת זו נמנעה ממנו ועל־כן גם עזב את עבודתו עוד בראשיתה בבית־הפחווה, על־אף רצונו הטוב והמיטיב של השר, מה שחייבו ודאי הסברים־של־ממש, הגם שלא עשה כן. וחשב שאולי לא מאוחר עדיין להצטדק?…
חלף על פניו גבר בהובילו מריצה. גלגל המריצה כמעט עלה על פיסות־רגליו. בעל־המריצה פלט קללה בארמית, הרים מבטו ואמר:
“עת לעבוד, בחור צעיר, ולא עת לחלום.” – והמשיך הלאה.
אביעד הכיר את האיש, במקרה. היה זה עזריה בן־מעשיה. היתה לו חנות לדברי־מאפה בבבל. כעת נחשף פלג־גופו העליון לשמש הירושלמית הקופחת, בעוד העור מתקלף מעליו רצועות־רצועות דקות. והנה, החזיק־החרה אחריו בן־אברהם הטבח, אף הוא מוליך חלוקי־אבנים בתוך מריצה. גם אותו הכיר אביעד. בזמן המסע הגדול אפילו שאל אותו דבר־מה בענייני הלשון העברית השיב לו מה שהשיב לו.
לפתע נשמעה תקיעת שופר. הבין אביעד כי תקיעת שופר זו, פירושה – סכנה. ואולם האוויר החם הוסיף לרטט בשלוות־השקט וגם הציפורים הקטנות עגו וחגו מעל לחומה באין מפריע. היתה זו אזעקת־שווא. אביעד סובב את ראשו מצד אל צד. ראה את חודי החומה הנבנית ואת המגדלים שבאופק. הכל הצטייר בעיניו כמשחק: החומות המפורצות, שני המגדלים המתנשאים אל־על ומראה כיפות העיר שברקע. קם בו חשק לעצום את עיניו כבעת משחק אמיתי בימי ילדותו ולהשתעשע בדמיונות. נזכר, כי בעודו ילד קטן בנה לו אביו מן החול שעל שפת הפרת – את תבנית ירושלים. היה זה בקיץ. בקיץ כמו עכשיו. אביו לא עבד באותו היום וכל בני־המשפחה, לרבות אמו ואחותו פועה, ירדו אל הנהר שבקירבת ביתם, כשהם נמלטים מפני החום הכבד. האם טרחה להכין ארוחת־צהריים, בצל סוכה שהקימו מקני־גומא וסוף.
“בוא, אלמד אותך את סודות ירושלים.” אמר לו אביו, וכרע על ברכיו בסמוך לשפת הנהר, בעודו עורם חופנים־חופנים של חול זהוב וגם בוץ. תחילה בנה את צורת בית־המקדש ובפתח המקדש הציב שני עומדים ממקלות. הנה, יכין ובועז. עשאם מענפים של עץ שהסיר את קליפתם למען יבהיקו באור השמש. את המקדש עצמו קישט בגבעולי־עשב ובצדפים זערערים שנפלטו מגלי הנהר. הוסיף גם פרחי־נופר אחדים, מאלה שהתנוססו בקירבת־מקום. “והנה, עכשיו החומות!” אמר, אך קודם לכן עוד טרח לטפטף חול לח מסביב, כעין גבשושיות־גבשושיות והכריז: “ואלה הם בתי עיר־הקודש.” הודיע בשמחה, כתום המלאכה שנמשכה שעות. אחר שיפשף את ידיו אלו באלו כביטוי לשביעות־רצון, וגם כדי להסיר את שאריות החול והבוץ מעליהן.
“ועכשיו בוא לאכול. אמא קוראת לנו.” השמיע.
הקרפדות קירקרו על שפת הפרת. דגים ניתרו מדי פעם מעל לרצי־הגלים. מאחור – היתמר העשן מתוך תנור מעוך, שהמשפחה נטלה עימה לחופשה בת־יום. לפתע קמה רוח ועדת עננים התקבצה בשמיים בהטילה צל כהה על גלי הפרת. הרוח הלכה והתעצמה וכיבתה את האש שבתנור. לאחר מכן נפתחו גם ארובות־השמיים וגשם ניתך ארצה. המים מוללו חיש־מהר את תבנית ירושלים והפילו גם את החומות שנבנו בעמל רב ובאהבה.
אביעד ראה כיצד נעצבות פני האב והעצבות דבקה גם בו. ואולם האם דווקא צחקה צחוק קל. היתה משועשעת.
“אין דבר, בפעם הבאה נכונן את ירושלים על תילה. נבנה אותה חזק־חזק. רוח או גשם לא יפגעו בה. ואם לא בפעם הבאה… אזי בפעם השלישית.” אמר האב תוך שכופה על עצמו משמעת. שהרי נוטה היה להתרגש בקלות רבה. ידע אביעד כי תכונה זו ירש ממנו ועד היום נכנע לה לעתים קרובות. וירש גם את אהבת ירושלים, אהבה הויה לאיזו עיר חלומה, לא־ארצית. “זוז כבר!” גער בו עזריה בן־מעשיה, שנחפז עם מריצתו ונתקל בפעם נוספות בפיסות־רגליו של אביעד.
חש מוסר־כליות על כי אינו מטה כתף לעשייה. אך יותר משחש מוסר־כליות, חזר והשתלט עליו הדיכאון מיום אתמול, הדיכאון שתקפוֹ לאחר ששמע א פרשנותה של הנביאה נועדיה לחרסים שהביא לפניה. אמנם הוא טמן אותם בחצר ביתו, חבויים מעיני־כול, אך ידע היטב כי אין בכך כל פתרון והמעשה אינו אלא תרמית־עצמית בלבד, הגם שהצליח לשכוח את העניין למשך לילה אחד ולמשך בוקר אחד. אך המועקה שבחזהו רק גדלה ביתר־שאת, כשהיא מעורבת בחרדה גדולה לגורלה של ארץ יהודה.
בכל זאת, צריך הייתי להגיד לדודי שאני פה… כדי שיראה אותי לפחות – הירהר, אך הבחין פתאום בידידו סלוא ועלה בדעתו שהבטיח לו לבוא להתכנסות המשוררים מ’ברית בני־אסף' על הר־הבית.
סלוא כבר עמד מולו:
"ככה זה… באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח!… " פלט סלוא בלעגנות.
ובכל זאת, שניהם הועידו פניהם להתכנסות המשוררים שעתידה היתה להיערך בלשכת הלויים – כשהם שלובי־זרוע.
*
הם באו מצד דרום, עלו בשורת המדרגות הרחבות ונכנסו לתחומו של בית־המקדש.
צינה נעימה אפפה את אביעד בשער בזכות עובי קירותיו. הוא היסווה אך בקושי את ריגשת־הלב שהחלה להתפשט בגופו. הרי לרגע זה הכין אותו אביו משחר ילדותו.
כשהגיחו אל חצר המקדש, שוב צרבו את פניו קרני השמש המאוחרות ומיצמץ בעיניו בחוזקה. בליל־של־קולות בא באוזניו, הגם כי הדומייה היא ששלטה בסופו־של־דבר על ההר. זעיר־פה זעיר־שם בקעו געיות של בהמות הממתינות לתורן לעלות על המזבח. בה־בעת הסתננו גם צלילי נגינה של כינור ונבל מבעד לאחד הפתחים של לשכה מלשכות המקדש. לויים הם שהתאמנו כנראה בכלי־נגינתם.
התפלא אביעד למראה הבית. שהרי שמע כל שנותיו על־אודות עליבותו לעומת מקדש שלמה שנחרב בידי מלך בבל – והנה, נדמה לו שהבית המתנוסס מול עיניו נבנה דווקא בהוד־והדר בידי זרובבל, לאחר בואו ארצה לפני כשמונים שנה, למרות ההתנכלויות וההפסקות המרובות של הבנייה.
סלוא אחז בכתף חברו וכיוונוֹ ימינה כמי שבקי ורגיל בהילכות המקדש. חצו את החצר ואת העזרה בצעדים מאוששים.
“לאן?” שאל אותם איש לוי שחלף על־פניהם, אך לאמרה תנועת ידו המבטלת של סלוא המשיך בדרכו ונעלם בפינה מן הפינות.
אביעד הביט רוב הזמן כלפי מעלה. סקר את החלונות החצובים בכתלים “חלונות שקופים־אטומים” – חזר על תלמודו ומבטו נדד אל גג הבניין, כמאה אמות הגובה, מקום־שם ראה, בשולי הגג, את ה’כליא־עורב': כעין מזלגות־ברזל מחודדים, שנועדו למנוע מעופות גדולי־כנפיים לנחות בראש הבית. ואף־על־פי־כן ראה עופות שחורים ולבנים המתחוגגים בגבהים, תחת קרעי־עננים המשתהים מעט ומפליגים הלאה.
פנו שמאלה. קרבו אל המזבח הענקי שניצב תחת כיפת השמיים, מול שער־הכניסה ל’היכל'. היה זה מזבח להעלאת קורבן־התמיד, מזבח עם כבש־אבנים משופע ומאחוריו בית־מטבחיים.
“כאילו הייתי פה באיזה זמן,” דיבר קול במוחו של אביעד, והוא שוב חשב על משחקי אביו בבניית תבנית ירושלים, בית־הבחירה והמזבח הגדול. השמיע אנחה רפה. ואולם ברגע זה הבחין בקבוצה של שומרונים עטויים בחלוקים בעלי פסים שחורים. הם הובילו שלושה כבשים לעבר המזבח, בהקימם המולה רבה. איש יהודי – כוהן לפי לבושו – ובידו חַלָּף עמד בסמוך לראש המזבח. השחיז את המאכלת באבן־שחז והתקין עצמו לפעולה הפולחנית של השחיטה.
“מחפיר!” פלט סלוא בקול רם. חברו לא הגיב. הוא האזין לשיג־ושיח שבקע מסביב. השומרונים התווכחו ביניהם. הארמית המתובלת במלים עבריות משובשות צרמה את אוזנו. “הם חושבים את עצמם ליהודים,” הוסיף סלוא, “ודורשים את שיתופם בכול. שערוריה.” התקצף. אביעד שתק. הוא קינא בחברו על שהוא מצליח לנקוט עמדות חד־משמעיות, ואילו אצלו – הכל בבחינת חן ולאו.
“אבל אנחנו האשמים… הרי אפילו המיוחסים שבנו נשאו להם נשים נוכריות במרוצת השנים.” אמר סלוא. קולות הפעייה של הכבשים מילאו את החלל. אולי הבחינו בברק המאכלת. אביעד נתן מבט במזבח ובכבשים. נזכר שלפני כמה ימים כבר נתקל בקבוצה של שומרונים על הר־הבית. התבונן בכבשים ובגדי־עזים שביניהם ולפתע הופיע לנגד עיניו מראה של איל. האיל שראה בעת הטקס הלילי שבחורשת עדולם: שתי עיניים מבועתות עד־מוות ובעל־חיים המבקש על נפשו. לאחר מכן התחלפו שתי העיניים החייתיות בזוג עיניים נשיות בגון הפחם. “מונה” רחשו שפתיו של אביעד בקול כבוש מאוד אך נסער. ניסה להבריח את המראה, אך המראה נמוג ושב, נמוג ושב. אביעד הרגיש כאילו זוג העיניים המשחירות הטיל בו איזה כישוף אלילי, הרגיש עצמו כאילו חטא איזה חטא כבד.
הביט מסביב באין־אונים. ראה בקירבתו את כיור הנחושת רב־המידות שנועד לרחצה למשרתים בקודש. הוא לא ידע בוודאות אם אכן מותר לו ליטול את ידיו בכיור זה המכונה ‘ים הנחושת’. אך שם את לבו אל כוהן־מן־הכוהנים המקרצף את כף־רגלו ליד ברז הכיור, בעודו נשען אל שורי־הנחושת הנושאים את מיכל ‘הים’ על גבם. פסע לעבר השוורים עגולי־העיניים. הכוהן הקשיש הוסיף להתנקות בלי להוציא הגה מפיו. אביעד הקיפו ובצדו השני של ‘ים־הנחושת’ החל אף הוא לקרצף את שתי כפות־ידיו, כדי להסיר מהן טומאה. כרביעית השעה הניח למים לגעת בגופו.
סלוא, קצרה רוחו. תהה על מעשה חברו.
“אין אתה רוצה להציץ לתוך ההיכל עצמו, לפני שנגיע ללשכת המשוררים והלויים? כמעט אין שם שמירה, אם מתוך רשלנות ואם מתוך כוונה מסוימת… אין שומרים… הכותים והעמונים האלה במילא לא יסלקו מפה במהירה! הם קשורים אפילו בכוהן הגדול שלנו, אלישיב, בדרך החיתון!” אמר, אדום כולו מחמת הזעם.
נדמה, אביעד לא שמע דבר. כאילו סגור היה בבועה שקופה ונוצצת שנושרים עליה כל פעם כתמים עכורים־אפלים.
ובכל זאת, קלט כי שערי ההיכל פתוחים. נע לאט מאוד. עבר לצידו השני של המזבח רחב־המידות. תר בעיניו אחר שני עמודי־פאר – כפי שאביו היה מציירם כל אימת הכין למענו את תבנית המקדש. להפתעתו, הם התנוססו באמת כשני שומרי־ראש ענקיים משני צידי השער הרם והנישא. “יכין ובועז” מילמל בינו לבין עצמו, כאילו ממלמל את השם “יעקב”, הלא הוא שם אביו המנוח, שלא זכה להזין את עיניו בעמודים אלה, כי־אם בדרך הדמיון בלבד.
“אביעד!” קרא לו סלוא, אך הוא כבר עלה במדרגות המעוגלות שלפני שער ההיכל. “שתים־עשרה מדרגות” – מנה. “ואולי טעיתי בספירה” – אמר, אך סירב להיסוב לאחור ולעלות מחדש.
תחילה דרכו רגליו באולם הקדמי והצר למדי ומשם עבר להיכל. שם, בחללו של ההיכל הגדול שררה תאורה זהבהבה־כחלחלה, שחדרה מבעד לזכוכיות־הצבעונין של החלונות הגבוהים. השולחנות העשויים זהב ושיש, והמיועדים לכיכרות לחם־הפנים הבהיקו. נצצה גם מנורת שבעת־הקנים הנישאת, שבצידו השמאלי של ההיכל. היא ירתה זיקים, למרות ששעת בין־הערביים כבר החלה לזרוע אניצי חשיכה על ההר. רק מזבח־הזהב הקטן, המיועד לקטורת ולמנחה, ניצב ללא־נוע. כוהנים בודדים עוד שקדו על מלאכתם.
אביעד ניצב בפתח והעביר מבטו על קישוטי הקירות: מקלעות־פרחים, לוֹיות־עלווה ומעגלים האחוזים אלה באלה. ידע, לקירות היתה לפָנים רפידת־ארזים, אך המראה שלט בו גם כך: קירות משוחי־צבעים וטוחי־טיח. עתה שלח מבטו אל הפרוכת שמאחוריה הדביר, הוא קודש־הקודשים. ירא להתקרב. חש כיצד מתעורר בו הריגוש והופך לבכי. ניגש אל קטע הקיר הקרוב ביותר. השעין את מצחו אל הקיר והרגיש כיצד מעפיל הבכי אל גרונו ומשם מטפס אל עיניו, ללא כל סיבה ממשית לכאורה, בכי לשם בכי, בעוד רעדה אוחזת בגופו. והתקף הבכי כבש את כל הוויתו. נדמה – דורות בוכים בתוכו. לפתע שמע את קולו העוקצני של סלוא:
“אתה עוד מעט תטביע בדמעותיך את כל ההר כולו. אך כידוע לך, אין אנו כוהנים ואסור לנו לשהות בהיכל.”
הוא לא שם אליו לב. ראה רק את הקיר, ראה רק את פני אביו מבעד לאיזה ערפל.
ושוב שמע קול. אולי היה זה קולו של הכוהן הקשיש והעבדקן, שהתנקה קודם לכן ליד כיור־הנחושת.
“אתה… בפעם הראשונה אתה בבית־המקדש?” שאל הקול בנעימה־של־רוך.
“כן.”
“ואתה מעולי בבל החדשים?”
“כן.”
היתה שתיקה.
ידיים העלו אור בנברשות הגבוהות.
“בְכֵה! בְכֵה, בני! נשמה טהורה זקוקה לבכי כדי להיטהר שבעתיים.” העיר הכוהן הקשיש ובעל הזקן העבות.
ושוב קמה דומייה.
הכוהן הקשיש סר הצידה. חשש כי נוכחותו עלולה להסב רגש־בושה לצעיר, שנתפס בשעת חולשתו, כביכול.
אביעד נע וזע מוכנית.
“אנחנו מאחרים להתכנסות.” נשמע קולו הגוער של סלוא.
ואמנם תוך רגעים הם שוב נמצאו בחוץ. סלוא ניסה להורות את הדרך כאילו מתמצא במקום. סירב לשאול היכן לשכת המשוררים והלויים. הניח שהלשכה מצויה מצפון לבית, שהרי כמעט כל הלשכות החשובות מצויות שם. הערב כבר ירד והם הלכו סחור־סחור בתחום בית־המקדש.
לבסוף נקלעו בכל זאת אל הלשכה שחיפשוה.
לוי צעיר ישב בכניסה.
“באנו לקבלת־הפנים למשוררים צעירים מבבל… ולרגל עניינים נוספים בעלי חשיבות…” הודיע סלוא.
“צר לי,” אמר הלוי, “קבלת־הפנים נדחתה למועד אחר, עקב מצב ההתנפלויות על בוני החומה. זוהי הוראה מן השר נחמיה בן־חכליה.”
סלוא הוא שניהל את השיחה.
אביעד המתין מחוץ לפתח־הכניסה, אך חברו נדחק פנימה אל־תוך הלשכה, כדי להיוודע אם הלוי הצעיר שבכניסה אכן דובר אמת.
ריקה היתה הלשכה, אם־כי ניכר שכלי־נגינה ננטשו שם בחופזה.
“הלשכה ריקה באמת,” הפטיר סלוא, “אך מה הגווילים שהוא מחזיק, השומר הזה, על שולחנו?” שאל ספק את אביעד, ספק את עצמו.
אביעד התקרב במקצת. ראה גוילים רבים, כתובים פנים ואחור, על־גבי שולחן שֶקל להעתיקו ממקום למקום.
“כן. באמת. מה עם מסירת המזמורים והשירים לטקס חנוכת החומה, בעריכתו של השר נחמיה?” היקשה סלוא בתקיפות.
“תוכל להפקיד אותם בידי, אדוני.” ענה הלוי הצעיר.
סלוא שלף כעשרה גווילים הממלואים באותיות בדולות ומסרם לאיש. “רק שתקפיד לא לאבד אותם!” העיר בנעימה של קורטוב התנשאות.
לאחר שמסר את השירים פנה לאביעד:
“ואתה?”
“אין לי שירים. כלומר… אין לי פה שירים…”
“תוכל למסור לי את פרי־כתיבתך מאוחר יותר. אני אדאג לכך שהוא יגיע ליעדו. תוכל לסמוך עלי.” השמיע סלוא.
הלכו מעט. “האמת היא…” הֵעיר סלוא כבדרך־אגב, “האמת היא שמעטים למדי הלויים בירושלים. הרוב התפזרו בכפרים מטעמי פרנסה, או בחרו להישאר בבבל… בינתיים… למרבה הבושה!…”
כשירדו בהר לעבר עיר־דוד, שוב היפנה אביעד את ראשו לאחור. הלה בדעתו שבית־המקדש מהבהב בתוך החשיכה כמו גרם־שמיים רחוק.
*
בסמטאות הליליות נראו התקהלויות־אדם נרגשות. הכול השיחו בהתנפלות שהשומרונים עורכים שוב על החומה, ליד מגדל חננאל, וכי למעשה אין זו אלא תחילתו של קרב כבד.
השניים החישו צעדיהם.
אביעד היה דאוג ביותר בשל עניין שונה. התלבט אם לספר באוזני חברו על החרסים שהביא מעדולם ועל הפירוש שהעניקה הנביאה נועדיה לכתובות שעל־גבי חרסים אלה. שהרי אם צפונה אמת בדברי הכתובות – מה טעם לכל המאבק? מה הטעם אם הכול נגזר מראש? בעיקר אם הכול נגזר מראש לרעה באשר לדור זה ולדורות הבאים? אם בשורת הגאולה היא רק לעתיד רחוק ביותר? מה טעם לכל פועלם של שבי־ציון?…
גָבר הרעש בחוצות הירושלמיים השקטים לרוב, ובני־אדם רצו בכיוון החומה הנבנית ובכיוון קול השופר הנשמע שוב ושוב מעמדות התוקעים – מה שהעיד על כך, שההסתערות מתחוללת בנקודות־תורפה מרובות בעת ובעונה אחת.
אור הירח היה רפה, אך ניתן להבחין בחמורים, בגמלים ופה ושם גם בסוסים מסביב למגדל. כל היום ניסו השומרונים את כוחם, אך לעת לילה עלה בידם, כנראה, לרכז כוח־של־ממש.
על־אף הספקות שכירסמו בלבו, גם אביעד פתח בריצה. חש נקיפת־מצפון על שהתלווה לסלוא אל לשכת הלויים והמשוררים ונטש את עמדתו לעת כזו.
סלוא רץ מהר יותר. עוד היפנה את ראשו וצעק:
“אני חייב להגיע לעמדתו של השר נחמיה… אגיד לו שראיתי אותך…”
בהתקרבו אל ‘שער־הדגים’ ראה אביעד אנשים זבי־דם מובלים על־גבי לוחות־עץ אל מחוץ לאזור המאורעות. וכיוון שהחומה היתה נמוכה עדיין, יכול היה לראות גם רוכבי גמלים ורוכבי חמורים שומרוניים, חרבות בידיהם והצעקה אֵל! אֵל! אֵל! בפיהם. ההמון שהלך וגדל השליך אבנים על החומה ועל בוניה. היה זה ערב־רב של בני־אדם.
חרה מאוד לאביעד, כי בקרב ההמון המשתולל והמשליך אבנים ובוץ ומטילי־מתכת, ראה גם יהודים אשר שיתפו פעולה עם השומרונים, כדי למנוע את הקמת חומת־המגן.
אכן, גברים, נשים וטף השתוללו. ורק אנשי המשמר הפרסי עמדו מן הצד והתבוננו באלם בנעשה, כאילו אין האירוע נוגע להם כלל ועיקר.
אך אנדרלמוסיה הלכה וגדלה. הצטרפו עוד ועוד בני־אדם משני צידי החומה. אבוקות בוערות עפו באוויר ואביעד אמר לעצמו כי דומות הן לכוכבי־שביט הנופלים באמצע הלילה. אלא שאש האבוקות אחזה מדי פעם בערימות של קורות העצים אשר הוכנו במשך היום לחיזוק נדבכי־האבנים של החומה; צריך היה לגלגל כַדֵי מים כדי לכבותה, כשלרגעים נשמע ליחוש האש הדועכת כלחישת נחשים הרבה – עד שהושלך הס. ואולם היה זה שקט מעורר חשדות. באופק, לאור הירח, הופיעו דמויות עוטות מדים למחצה. דמויות ערוכות שורות־שורות בסדר צבאי פחות או יותר. היה זה חיל־השומרונים. כמאה איש במספר. חיילים לבושים בתערובת של מדים ובגדים אזרחיים. חַיל שנועד, בעצם קיומו, לשמירת הסדר בלבד. עם זאת, החיילים נשאו קשתות וחיצים בתֶלי.
הם קרבו ובאו. קרבו ובאו. כנראה, היה זה סנבלט שישב על־גבי פרדה ורכב בראש הקבוצה, כשהוא מסובב אלת־עץ שחורה מעל ראשו. כבר היו השומרונים קרובים ביותר וניתן להבחין בקולות העידוד, שהרוכב בראש משמיע באוזני לוחמיו.
אביעד ניצב מאחורי גל־אבנים, כשנֵעורו השריקות. שריקות חדות כשל צווחת עופות־טרף החוצים את האוויר כדי לעוט על טרפם. נדמה, האוויר פער את פיו והוא שורק, והחיצים נוצצים בקרני הירח שהבקיעו את מפלשי־העננים. לאחר מכן נשמעו קולות החבטה של כל חץ וחץ הנתקע בחומה. אביעד עוד ניצב מאחורי גל־האבנים באין־ניע. המראה כולו הילך עליו איזה קסם סהרורי. אלא שנשמעו גניחות בקירבתו והוא אמר לעצמו: מוכרחים לעשות דבר־מה. אך בטרם יטוש את עמדתו, החיצים חדלו ממעופם. הם אזלו כנראה מאשפות השומרונים. ואולי היתה זו תחבולה בלבד, שכן בחסות ירי הקַשָתים השומרוניים, הגיחה כעת קבוצה קטנה של בני־קידר מסֵתר הלילה ובידיהם איל־ברזל ענקי. ניסו לטלטלו ולהלום בו בקטע רופס של החומה, שהטיט התייבש בין נדבכיו. ואמנם החומה נעה ונדה בקטע זה כאדם הנסוב על עקביו, בעוד האבנים מתחילות ליפול על ראשי התוקפים אשר נסו בבהלה. עתה, מבעד לפירצה שהתהוותה בחומה, יכול היה אביעד לראות את דודו, יושב באוכפו של סוס ומחלק הוראות ליהודים שחיכו לרגעי הפוגה אלה.
תמה אביעד מניין לדודו ידיעת הרכיבה על סוס, לרבות תורת הלחימה, שהרי הוא הכירו תמיד כאיש החי בארמון המלוכה שבשושן, איש חכם שהצליח לפלס דרכו מעלה־מעלה, מן האלמוניות כמעט, עד שהיה לשר המשקים, האיש המכין משקאות למלך פרס וטועם ראשונה מן השיקוי בטרם יגישו לשליט. ואילו מלך פרס, מעת לעת, נועץ בו בענייני מדיניות ואולי גם בענייני נשים… אך מניין לו כל תורת הלחימה? שהרי כעת כל היהודים, כל בוני החומה – מכוהן עד לוי ועד בני־ישראל של סתם – סרים למשמעתו באין עוררין ומסתערים מן העורף על השומרונים, שכילו בינתיים את רוב תחמושתם.
אביעד החזיק בידו את הרומח שקיבל בעת שהגיע לרגלי החומה. נשען עליו. הרחבה שמול עיניו הייתה ריקה ודוממת. ביקש לצאת מאחורי גל־האבנים, כשחייל שומרוני התרומם בסמוך לו מעל האדמה וכונן את קשתו לירייה.
אביעד פעל מבלי לחשוב והטיל בחייל את רומחו. הוא ראה כיצד מתכופף החייל האלמוני, שולח יד אל צווארו וסילון דם ניתז מתוך הגוף האנושי. הדם זירזף והאיש הקיא. לאחר מכן נפל ארצה. כל־כך קל להמית אדם – אמר אביעד בלבו, אך מבלי שירגיש צער מיוחד.
כבר רצה להתרחק מן המקום, כשהבחין בחייל שומרוני נוסף החוסם את דרכו. החייל דרך את קשתו וירה. אביעד חש כאב עז בכתפו. התאמץ לשלוף את החץ מן הבשר, אך הכאב היה צורב עד לבלי־נשוא. ראה איזה מסך היורד עליו. פני אמו עגו וחגו מול פניו על רקע המסך השחור: אתה רואה אביעד… אתה רק גורם לי צער.. כי אביך המנוח… הוא שחינך אותך כך.. לקום ולנטוש הכול… הכול… אם קשישה ואחות חולנית.. ולחלום על בית־מקדש ועל שירה…
וכעת אתה גם אינך עונה למכתבים שלי… רק מניח לי לדאוג… – לאחר מכן איבד את הכרתו והתגלגל לרגלי עץ־זית עבה.
כשהתעורר מעלפונו, חש בטלטלה, חש עצמו נישא באוויר. ראה כי סלוא הוא הנושא אותו על גבו וכתונת חברו מוכתמת בדמו־שלו. הלה נשם־ונשף בכבדות תחת המשא, אף־כי אביעד היה קל־משקל. הם קרבו לביתו של השר נחמיה.
“דודך רוצה שתתרפא בביתו. הצעתי עצמי כדי לשאת אותך… ואתה לא קל… משום בחינה…” צחק סלוא, “אך אל תדאג, הפצע אינו עמוק כל־כך…” והניח את אביעד בפתח מעונו של השר, כשהוא מבקש משומר־הסף להודיע לאדוני־הבית כי הפצוע אכן הגיע.
*
צוריה והמשרתת עבת־הבשר רצו לקראתו בבהילות. פרשו שטיח ליד מפתן הכניסה לבית. גילגלו בכוחות משותפים את גופו של אביעד אל השטיח ומשכוהו פנימה, אל הטרקלין רחב־הידיים. השטיח נספג בדם. אביעד נאנח, ועם זאת ניסה לכבוש את כאבו בנוכחותה של האשה הצעירה.
“נשכיב אותו בחדר־האורחים הקטן.” אמרה לאחר היסוס־מה ותוך התעודדות, כאילו עצם נוכחותו של אורח, ולו גם פצוע, יש בה כדי להפיג איזה שיעמום.
ואכן, היה זה חדר קטן, אך חדר המשרה אווירה נעימה. שונה כל־כך מן החדרים המעטים שאביעד נתקל בהם מאז בואו לירושלים. ציורים של פרחי־צבעונין קישטו את הקירות: ציצי לוטוס ונופר וגם סנסינים של עץ־דקל. גם התקרה היתה מצובעת בגון הכחול־הבהיר. על החלון האחד והיחיד שנראה בקיר התנוסס וילון דק. והעיקר – המיטה היתה מוגבהת מן הרצפה ועמדה על ארבע כרעי־עץ.
אך הושכב אביעד במיטה – חש צורך לשקוע בשינה, אלא שקולה של צוריה צייץ ללא־הרף כקול ציפור המתעוררת עם קרני שמש ראשונות.
“בוא, הראה לי את הפצע!” השמיעה בהחלטיות.
“רק רגע, דודה, אני צריך להסתובב.” אמר אביעד ופלט אנחה.
“דודה?… זה קצת משעשע… בן כמה אתה, אביעד?”
“בן תשע־עשרה.” גנח הצעיר.
צוריה חייכה.
“טוב. כעת אין פנאי לשיחות”, אמרה, “אך השתדל להפנות אלי את כתפך, כדי שאפשר יהיה לנקות ולחבוש אותה… הנה בת־שבע מביאה את תיבת כלי־הריפוי…” אמרה בהתכוונה למשרתת השמנה.
המשרתת בת־שבע גררה תיבת־עץ אל החדר. צוריה, ברוב מומחיות, העלתה מן התיבה תמציות של צמחי־מרפא. אחר־כך הניחה את ידה על כתפו של אביעד.
“ועכשיו מה יהיה?” שאלה בשמץ חינחון, “תצטרך לשמוט את כותונתך בנוכחות הדודה… מה?”
ייתכן שאביעד לא שמע את השאלה, שכן לא הגיב.
בלי להמתין עוד לתשובה, התירה צוריה את שרוכי כותונתו של הצעיר וחשפה את חלק גופו העליון.
גהרה על הפצע המאדים ונשפה עליו. טבלה מטלית נקייה בנוזל ירקרק שיצקה על כף־ידה מתוך צלוחית והניחה את מהטלית על מקום הירי.
הנוזל צרב מאוד את הפצע. אביעד חישק את שפתיו, בעוד אגלי־זיעה מבצבצים על מצחו.
היא ליטפה לו את המצח. האצבעות נגעו גם בשפתיים. הוא פער את פיו למגע האצבעות הדקות והלבנות. טיפת־רוק נפלטה מפיו ונשרה על כף־ידה של האשה הצעירה.
“סליחה,” השמיע אביעד וניסה לצחוק, אך טילטול הגוף הסב לו כאב.
נתלתה מבוכת־מה באוויר.
“ידוע לך שאתה דומה לדודך נחמיה?… רק צעיר ממנו בהרבה.” השמיעה צוריה.
אביעד לא ענה. עתה התבונן באשת דודו. למעשה, זו הפעם הראשונה שהזדמן לו לבחון את קווי פניה מקרוב.
רצה לשאול אותה דבר־מה – אך לא ידע מה.
בקעו קולות מצד חדר־המבוא.
המשרתת הופיעה שוב והודיעה, שכבוד השר מעוניין להיכנס לחדר.
“אין הוא זקוק להסכמתי,” מילמלה צוריה, תוך שהיא מסדרת את תסרוקתה בחופזה. קווצות שיערה השחור הזדחלו סביב פניה העגלגלות, הזדחלו־התפתלו כמו לטאות זריזות. אך נחמיה כבר ניצב במפתן. אביעד הזדקף במיטתו תוך מאמץ.
“מה שלום בן־אחותי?” שאל השר.
“בן־אחותך, כבוד השר, נמצא בטיפולי.” ענתה צוריה במקום הצעיר.
מבטו של השר נח ממושכות על אשתו שהיתה טורחת בכלי־הריפאוּת. נדמה, חיוך לגלגני־מעט פרח על שפתיו.
“אולי… מן הראוי להזמין איש־מקצוע.” העיר נחמיה בזהירות.
“ואני… מה אני?…” התעקשה צוריה.
“הבטחתי לאחותי, לצפורה, לדאוג לבחור בכול.” עשה אתנחתא, “שמעתי שאיש־רפואה מארץ היוונים מבקר בירושלים… שמו דימוסקוס… אנסה לגלות את מקום הימצאו, בכל זאת; הוא – נחשב לרופא מהולל…”
צוריה משכה בכתפיה ויצאה את החדר.
נחמיה ישב בפאת המיטה. הסיר בזהירות את התחבושת שחבשה בה צוריה את הכתף לפני רגעים אחדים. הביט בפצע.
“בת־שבע, הביאי מהר את תיבת־הריפוי!” קרא בקול למשרתת וזו נחפזה ובאה מייד עם התיבה, שקודם לכן נטלה ממנה צוריה תמציות של עשבי־מרפא. הריח של הפצע והחליף תמצית בתמצית.
“טוב. מה שלומך, ילד?”
אביעד הופתע מצורת הפנייה, שכּן דודו היה פונה אליו עד כה – במידה שפנה אליו – בשמו הפרטי.
“טוב. תודה, דוד נחמיה!”
“אם תתעורר בעייה, נזמין רופא ידוע מאוד. רופא מארץ אחרת, המבקר כעת בירושלים.” חזר השר על עיקר הדברים שאמר קודם לכן. “אגב, אם הכול יתנהל כשורה,” הוסיף, “תוך כמה שבועות נשלים את בנייתה החומה… אם אכן יעזרנו ה'.”
“כן?” רחש אביעד חרישית, כשהוא חש שמחת־אמת לשֵמע האמירה.
“כן. כן. אף־כי השומרונים לא יניחו לנו בקלות.” אמר השר וקם מפאת המיטה. ניגש אל האספקלריה שעל־גבי הקיר והיטיב את בגדיו. הקפיד להחליק את זקנו ואת שפמו.
“אגב, כשנשלים את הבנייה, נערוך טקס מפואר… מפואר מאוד… עם מחולות, כלי־זמר ושירים…”
ניכר בו באביעד שברצונו להגיד דבר־מה והוא מתחבט כיצד להביע את עצמו. השר לא הרגיש בלבטים של בן־אחותו וכבר עמד ליד הדלת.
“דוד נחמיה,” התאמץ אביעד והשמיע לבסוף.
השר נחמיה נפנה לאחור. השיט מבטו על־פני הקיר שמאחורי מיטתו של הפצוע.
“דוד נחמיה…” גימגם אביעד, “אם בטקס חנוכת החומה ישמיעו גם שירים…”
“כן. ישמיעו, כפי שאמרתי.” השיב השר בעוד מחשבותיו נתונות לנושאים אחרים.
“זאת אומרת…” התאמץ אביעד לבטא את עצמו, “יש גם לי שירים… כפי שאתה יודע…” הצליל את גרונו, “האם אוכל להעביר את השירים אליך… לשם בחירה?”
“מה?” תהה השר, וכמי שנזכר – הוסיף: “כן. מסור את שיריך לחברך. הוא כבר יעביר אותם לממונה על הטקס. אך קודם כל – שיעזרנו היושב במרומים להשלים את בניית החומה, ובמהרה בימינו!” ובארשת פנים של התנצלות על שזמנו דחוק ביותר, נטש את חדר־האורחים הקטן של ביתו, בו שכב בן־אחותו.
אך הוגפה הדלת, צוריה הופיעה שוב.
“אתה לא אכלת. תוכל להביע משאלה והמאכל יוכן חיש־קל.”
“אינני רעב.” אמר אביעד.
“ואם אני אעשה את המאכלים במו ידיי?”
הצעיר הניע ראש בהסכמה שבאי־נוחות. ואמנם תוך זמן קצר הוגש אל מיטתו טס־כסף עם מיני מעדנים.
“נדמה לי… אתה חם מדי.” אמרה צוריה לפתע והניחה את אצבעותיה על מצחו של הבחור.
אביעד שם לב לכך, שכף היד נחה על מצחו זמן ממושך.
*
הימים הקרובים חלפו בסימן המאכלים. צוריה רצתה לדעת מהם דברי־המאכל האהובים ביותר על אביעד: ‘דג נסיכת הפרת’, ‘מחית פירות שושן’, – כולם מאכלי ילדות מבבל. כשהזכירה ‘חלב־ציפורים’ נרעש אביעד בחושבו שיש פה עניין לאי־כשרות, שהרי מן הסתם המאכל מכיל בתוכו חלב פרה או עז ודמו של עוף־כנפיים, עד שהוסבר לו כי הכוונה לרפרפת מתוקה, שכלולים בה חלבון־ביצים, חלב ודבש תוך הקצפה.
צוריה שלחה את עבד־הבית אל שוקי ירושלים על־מנת להשיג תבלינים מתבלינים שונים, כגון קינמון, פילפל דמשקאי ועוד. כמעט שכחה לדאוג לתפריטי השר נחמיה, שבין כה וכה עשה את כל זמנו על החומה, ורוב הלילות לן תחת כיפת השמיים, יחד עם נעריו־לוחמיו, כדי להשלים את הקמת חומת ירושלים – בטרם תקרה תקלה כל־שהיא שתעצור את תנופת העבודה, לה הקריבו הכול את מיטב מרצם והתלהבותם.
ואמנם נחמיה כמעט שלא נמצא במעונו המרווח. לילה אחר לילה נעדר מביתו מבלי להחליף את בגדיו ומבלי לרחוץ את גופו.
התמסרותה של צוריה לטיפול באביעד אך הלכה וגברה.
“אתה תשמין עוד מעט.” אמרה צוריה ופעם אחת גם הוסיפה בשחוק־כביכול: “נו טוב… אתה יפה גם כך.”
היתה שתיקה.
פתאום אמרה צוריה כבהתגרות:
“אתה משורר ואני לא ראיתי מעולם את השירים שלך.”
אביעד הימהם בקולו.
“אם אתה משורר…” הוסיפה צוריה… “כְתוב אלי שירים… הלא משוררים כותבים שירים אל נשים…”
השתתקה ושוב ניגשה לטפל בפצעו של הצעיר. גם טרחה לסדר מעט את החדר במקום המשרתת.
ואכן, אביעד הרגיש בה שינוי מסוים. שם אל לבו כי במקום שמלותיה הרכוסות עד צוואר, כשהזרוע בלבד נותרת חופשית – החלה להסתובב בחדרו בשמלה קלה בת שתי יריעות־בד כחולות, ירוקות או אדמדמות, שמלה החושפת את שדיה. בעיקר כשרכנה מעליו כדי להחליף תחבושות, הריח אביעד את ריחם של שדיים שופעים, אך שדיים שלא היניקו מעולם תינוקות. שהרי חשוכת־בנים היתה צוריה, אף כי מלאו לה למעלה מעשרים וחמש שנה. לא כן נחמיה, שהותיר בנים ובנות בפרס, משתי נשותיו האחרות.
“כל אלה הם מעדני ילדות שלי… כל המאכלים האלה.” העירה בהזדמנות.
“איפה נולדת?” שאל אביעד, וזו הפעם הראשונה שהוא מגלה התעניינות בפרטי אישיותה של דודתו.
“בפרבר של שושן הבירה,” ענתה, “בקהילה יהודית קטנה שבפרברי הבירה.”
“ואיך התוודעת אל דודי?” המשיך אביעד לשאול.
"אבא גידל אותי. אמי הלכה לעולמה כשנולדתי וכל עומס החינוך, שלי ושל אחיותי, נחת על שכמו, למרות שהיה סנדלר הטרוד בתיקון נעליים מעלות השחר ועד רדת הערב. הוא טיפל ברגלי בני־אדם. ואולי משום כך ראה שיש לי רגליים מפזזות. רקדתי נפלא. יום אחד… כבר הייתי כבת ארבע־עשרה… לקח אותי לארמון המלך, כדי לרקוד שם לעיני אצילים ונשואי־פנים… הרבה יהודים ביניהם… שהרי נחמיה, כפי שאתה יודע ודאי, לא היה בן־ישראל היחיד שעלה שם בסולם ההצלחה… אך היה היפה מכולם, חי־ראשי… "
“אל תישבעי!” העיר אביעד בנימה נוזפת.
“אבל הוא היה יפה־תואר… ולא רק בעיני ילדה בת ארבע־עשרה, חמש־עשרה…” אמרה בשקט, תוך שהיא מסדרת את המצעים של הצעיר. אחר־כך אמרה בקול בלתי־נשמע כמעט: “אבל אתה יפה לא פחות ממנו ודומה לו מאוד… רק שתשמין קצת…”
קם רעש מצד השער. כנראה חיפשו את השר ודיברו בקולי־קולות בניב ארמי צורמני. ושוב הושב השקט על כנו.
צוריה לפני שיצאה את החדר, עוד פלטה:
“אבל זה היה… רק היה… אני כמעט שאינני רואה אותו מחמת עיסוקיו הרבים… והעיר ירושלים… היא חונקת… לבוא אליה זה כמו לשוב לפרבר עלוב…”
עם ערב דווקא הופיע נחמיה בביתו, מיוגע ומאובק כולו. ביקש כי יכינו לו מים לרחצה ופת־ערבית פשוטה ועלה על משכבו כלל לא התעניין בשלום בן־אחותו.
אביעד שנתו נדדה. קיטון השינה של השר ואשתו נמצא בסמוך לחדר־האורחים הקטן, והוא כמעט יכול לשמוע את הרחשים־הלחשים מן החדר הקרוב. קלט את בכיה של צוריה. היא התחננה שהשר ישיב אותה לבבל… או… שיהא לה שוב כבעל… כי אין היא יכולה להמשיך כך… אשה בבדידותה… אשה צעירה שיש לה דרישות משלה…
כתשובה הסתננו לחדר מלים אחדות ועייפות עד־מאוד, בקול גברי עמוק, ונשמע גם רישרוש הטלת מצעים על הרצפה. מייד לאחר מכן בקעו נחרות חזקות של אדם השוקע בתרדמה בתום לילות מורטי שינה.
קרוב לשחר שם לב אביעד לכך, שדודו ניעור משנתו ושואל בחרדה: “תקיעות־שופר? שוב? על החומה? הם מתנפלים שוב?”
אך צוריה הרגיעה אותו כי הלילה שקט הוא, וכי רק חלום רע פקד אותו.
אביעד הירהר בכך, שדודו גם בעת שנתו חי את נושא בניית החומה ואת האחריות הרובצת עליו. אמת… זה מפעלו הגדול… מבחן חייו… בניית החומה המפורצת שמסביב לעיר.
לאחר מכן, ללא אזהרה כביכול, חשב על החרסים מעדולם שטמן בחצר הבית שבו שכר־לו חדר, וכי מישהו עלול להוציא חרסים אלה מן האדמה.
על כל פנים, מצב זה של הימצאות בבית דודו, הפיג בלבו בינתיים את תחושת הפחד שהתעוררה בו בעקב הפרשנות לכתובות שעל־גבי לוחיות החרסים.
*
פצעו הגליד, אך גברו הכאבים בזרועות, כמו כן גברה עליו חולשתו והוא ישן רוב הזמן. לעתים קדח מחמת החום.
באחד הלילות חלם, כי הכינור שעל השרשרת הדקה שבצווארו – סמל ללשכת משוררי המקדש יוצאי בבל – שינה את צבעו וגם התכסה ליכלוך.
התהפך מצד אל צד. ראה שהכרית הקטנה שתחת ראשו ספוגה בזיעה. למעשה, היה זה חלום חוזר. גם לפני פציעתו נגלה אליו חלום דומה, אלא שאז לא ייחס לו חשיבות. הפעם חש כעין חרדה בחזהו, כאילו דבר־מה שלילי עתיד להתרחש בקרוב. הוא לא ידע כיצד להבין את החלום.
מקץ עשרה ימים לערך, נשמעו גלגלי מרכבה בפתח מעונו של השר, ומן המרכבה ירד הרופא היווני דימוסקוס, שעליו דיבר הדוד נחמיה. הרופא חבש לראשו הקרח כובע רחב ולבש גלימה משובצת על גופו. בעקבותיו נכרך עוזרו ומתרגמו, כשהוא גורר שתי תיבות־רפואה, אחת ביד ימין ואחת ביד שמאל. איש קצר־קומה היה עוזר הרפואה ואך בקושי הדביק את צעדי אדוניו.
דלתות נפתחו ונסגרו והרופא ועוזרו נכנסו לבית ברוב רעש; וכיוון שהשר לא נמצא בביתו, חיפש הרופא היווני את אשת השר – את צרויה.
המשרתות אצו־ורצו ובדקו אם אביעד אכן ער. צוריה היתה מוכנה חיש־מהר לקבלת פני האורחים הנדירים, והינחתה בהתרגשות את שני הגברים אל חדר־האורחים הקטן, אשר נמלא תוך רגעים בריחות משנקים של תרופות ותמציות עשבי־מרפא יקרים, הכלואים בצנצנות ובבקבוקים מבקבוקים שונים. הם הושמו על ספסל ארוך שבחדר.
“טוב. מה הבעייה עם הבחור?” שאל הרופא דימוסקוס ביוונית, כשעוזרו מתרגם לעברית את המלים.
צוריה מיהרה אל המיטה והתירה את שרוכי כותנתו של אביעד.
“את? מי את?” שאל דימוסקוס בבוחנו את האשה הצעירה, הלבושה עדיין לבוש קיצי דק.
“אני?… אני אשתו של השר.” ענתה צוריה בנימה של עלבון קל.
“ואני חשבתי… חשבתי…” הימהם הרופא, “חשבתי שאת אחותו של הבחור… לפי הגיל.”
“תודה,” אמרה צוריה, בעוד הרופא מתחיל לשפשף את הפצע המאדים, מתבונן בו מקרוב באמצעות ‘תבנית־זכוכית’ שהגדילה את הפצע. הוא לחץ לחיצות חזקות לאורך הזרוע כולה.
הכאב פילח את כתפו של אביעד, אך הוא התאפק בכל כוחות, ורק הסתכל על המכשיר שטרם ראה דוגמתו.
“ומה עיסוקו של הבחור?” התעניין דימוסקוס.
“הוא? הוא לוחם שנפצע בקרב על החומה… כאן, בירושלים.” ענתה צוריה במקומו.
“התכוונתי למקצועו בחיים.” תיקן לעצמו הרופא.
לשמע השאלה החוזרת ונשנית התיישב אביעד במיטה, נשם נשימה עמוקה, נגע בעדי־הכינור שבצווארו והכריז באומץ פתאומי:
“אני?… משורר אני!”
“פוֹאֵט?” השמיע הרופא בפליאה. “אבל איי־יוון הם ארצותיהם של המשוררים… של כל המשוררים הדגולים בעולם: הומרוס, ספפו, סופוקלס, אַלקאיוֹס…” וכשוכח שתכלית בואו היא תכלית הרפואה, החל לקרוא בעל־פה ובלשון המקור – קטע של שיר, או קטע של מחזה שירי, בעוד עוזרו טורח ברוב עמל ויגע לתרגם את המלים. קולו של דימוסקוס רעם בחדר הקטן:
"רבּים הם פלאי תבל,
אך אין מופלא מן האדם;
כי הוא המבקיע־לו דרך
בים המאפיר,
בסערות החורף
ובין מערבולות התהום…"
כתום קריאתו הנרגשת הסיר דימוסקוס את כובעו הרחב מעל ראשו, וקרחתו ולחייו המגולחות למשעי התמזגו יחד. אחר־כך פרשׂ את שתי זרועותיו כמחכה למחיאות־כפיים של הקהל, תלה עיניו באוויר כחוכך בדעתו מהו הדבר שמן הראוי לקרוא עוד, וכדרכם של שחקנים־חובבים השמיע את ההברה “הו”. ושוב פתח ודיקלם:
"ביד רועדה אנוכי מסיר את רצועת־המשי מעליךְ,
הו, בת נאוה ויפת־הצחוקים, עת הערב יורד;
אך אוי לי אפרודיטֵי – שם מצאתי כי רקום בתכלת:
‘נא אֱהב את גופי, אך על תבכה למראי בזרועות גבר זר!’"
דימוסקוס כילה את קריאתו וקד קידה עמוקה לעבר צוריה. היא, לשמע הקריאה, פרצה בצחוק מתגלגל, כשקופצת עליה עליצות־פתע.
הרופא דימוסקוס היה מרוצה מאוד מהצלחתו והורה לעוזרו להתחיל באריזת כל אבזרי־הרפואה. נדמה, שכח כליל שמטרת ביקורו אינה להציג את אוצרות ארצו בתחום השירה, אלא להעלות מזור לפצע שהוסיף לכאוב.
אביעד היה המום בקולטו את טורי השירה, שהיו שונים כל־כך מכל שירי־המזמורים שידע, עד שפער את פיו והחל להשתעל.
“כן. כן. אנחנו היוונים הננו שליחי התרבות האנושית עלי־אדמות… אף שאין מכירים אותנו עדיין כראוי… אולם יבוא יום ותרבות יוון… כן… אני בטוח בכך…”
צוריה ישבה על דרגש קטן ונתנה עיניה ברופא היווני.
המשרתת ניצבה בדלת.
עוזרו ומתרגמו של דימוסקוס רכן כעת אל אוזן אדוניו ולחש לו דבר־מה.
“אה, כן… רפואה! לרשום את דרכי הריפוי המומלצות לאיש הצעיר… כן כן!” נאנח, “אילו רק הייתם יושבים בארץ יוון היפה… שם הרי יש מעינות־מרפא יוצאים מן הכלל… אבל כאן… בארץ המסכנה הזו…”
לאחר מכן שקע בהירהורים.
“כן. נזכרתי!” קרא בשמחה, “שמעתי טובות הרבה, גם בארצכם, על מעינות חמים המיטיבים עם פצועים כמו האיש הצעיר זה… מעינות שליד אגם הכנרת… אדם נחמד באמת, עם קצת יתושים.. והשֵם… שֵם המקום… אה, כן… חמת… חמת…” המתין רגע ורמז לעוזרו, שבינתיים היה טרוד באיסוף הצנצנות והבקבוקים אשר הוצגו על־גבי הספסל הארוך שבחדר.
“לרשום? כן? אנחנו נרשום!” השמיע דימוסקוס ונתן הוראה לעוזרו לכתוב על־גבי גוויל, כי האדון אביעד הצעיר זקוק למרפא, לטבילות ולטיפולים בכפר חמת אשר ליד אגם הכנרת.
עתה קם לצאת, אך בטרם יעבור את הסף שלף כמה פפירוסים מבגדיו והושיטם לצעיר:
“שי למשורר, כדי שתתעמק בינתיים, אישי הצעי, בגנזי תרבותנו.”
הכל שתקו.
הרופא נמנע מלזוז ממקום עומדו.
צוריה התאוששה עד־מהרה ואמרה:
“סליחה אדוני, סליחה… חמישים האדרכמונים כן… כמובן.” ורצה לחדר סמוך כדי להביא את צרור הכספים.
*
כשהשר נחמיה שמע לראשונה, מפי אשתו, את הצעת־הריפוי של הרופא היווני – היה נדהם ונרגז. הרי העיירה חמת, שאמנם נודעת היא במימיה המביאים מזור, נמצאת מחוץ לשטחה של יהודה. והוא, נחמיה בן־חכליה פחת יהודה, יצטרך לפנות אישית לממונה על הגליל ועל אזור הכנרת – שהינו איש העוין ליהודה ולפועלם של שבי־ציון – על־מנת לזכות בהיתר־שהייה בעיירה. דבר שיש בו משום פחיתות כבוד ואפילו השפלה.
אולם צוריה לא הירפתה מן הנושא. “הלא הבטחת לאחותך צפורה לדאוג לבנה בכול־מכל־כל. ועכשיו כשהוא פצוע?…”
ואמנם נחמיה נעתר לה לבסוף, ורק שאל: “מי יתלווה אל בן־אחותי, שהרי במצבו הנוכחי אין הוא יכול להיטלטל לבד בדרכים?”
אחרי הפוגה ממושכת אמרה צוריה:
“לדעתי, תוכל לכתוב לאחותך שאני אסע עם אביעד בלווית בת־שבע המשרתת ובלווית העבד אבּוּ וחייל מחיל־הפרשים הפרסי שידאג לבטחוננו.”
“יהי כן.” השיב נחמיה, “סעו! שהרי גם את מוכרחה לנוח מעט כדי לשנות את יחסך לארץ יהודה. ולבד מזה, בשבועות הקרובים אני טרוד בין כה וכה בהכנות לחנוכת החומה. ו… וגם עזרא הסופר דוחק בי ביותר בעניין גירוש הנשים הנוכריות… אולם אני… אני… אינני קנאי כמוהו…”
לאחר כמה זמן הוסיף והעיר: “אך ייתכן שאחרי שלושה־ארבעה ימים אצטרף גם אנוכי… הרי לא ראיתי מעולם את הגליל ראייה־של־ממש, וגם לא את הכנרת ואת המבצרים שמסביב לה. וחוץ מזה, קורטוב של מנוח הלא יזיק גם לי.”
ואמנם תוך ימים מספר הכול מוכן היה לנסיעה לעיירה חמת שבגליל, בהתאם לתוכניתה של צוריה.
*
תיבות, ארגזים וחבילות עמדו מאחורי שערו של הבית הגדול, מעונו של השר נחמיה. חפצים גדולי־מידות, שמוכנים היו להיטען בתא, מאחורי המרכבה המחופה ברובה בסוכך־עור. המשרתות והעבדים נכנסו ויצאו בשער הבית, כשהופיע גם סלוא.
אביעד ישב בטרקלין וזרועו הפגועה נתונה בלולאה המשתלשלת מן הצוואר, כשהוא מחכה להוראה לעלות ולשבת בכלי־הרכב הרתום לשני סוסים.
“נוסעים. שמעתי!” אמר סלוא במקום ברכת “בוקר טוב.”
“מהיכן אתה יודע?”
“כבר אמרתי לך פעם, עוף השמיים יוליך את הקול. וחוץ מזה, פגשתי את דודך הבוקר בלשכת־הפחה. הוא מתרוצץ בין החומות לבין הלשכה. אבל הגליל… זה רעיון טוב… הלוואי ויכולתי גם אני להתפנות. נוף הגליל ומראה הכנרת… אומרים שהם נפלאים גם בעזיבותם החלקית.”
שתקו שניהם.
“סלוא,” פתח כעת אביעד, “אני רוה להודות לך על שהצלת את חיי…”
“את חייך? אתה מגזים… רק נשאתי אותך על כתפיי ודמך ניגר עלי.”
“לא. באמת. תודתי נותנה לך מקרב־הלב.”
“נעזוב את זה.” הפטיר סלוא בידו. אביעד שם לב לכך, שחברו בהתחיל להתלבש בצורה גנדרנית־קפדנית, כיאה לפקיד־מדינה. אך לא אמר דבר.
שְמע, אמר סלוא, “באתי לא רק כדי להיפרד ממך, אלא גם מתוך דאגה לשיריך… שהרי דודך הפקיד בידי את הטיפול בחלק מן הטקס לחנוכת החומר, אם אכן נצליח להשלים אותה בהתאם לתוכנית.” החליק ידו על זקנקנו וסילסל בו מעט, בדומה למנהגו של השר נחמיה. “אם נספיק… כי בינתיים נכתב גם כתב־שטנה לבית־המלוכה בפרס, כאילו מכינים ביהודה איזה מרד. וחוץ מזה… מעטות הן הידיים העובדות… הרוב בורחים אל הכפרים… דודך יצטרך לקבל בקרוב החלטות מכריעות וגורליות…”
אביעד הקישב־לא־הקשיב. הלהג הממושך של סלוא, אף־כי נגע בבעיות מכריעות באמת, עייף אותו. ברקע היהדו הוראותיה של צוריה באשר למצרכי־מזון שאסור לשוכחם בבית.
“אתה יודע מה, סלוא,” ענה אביעד, “קח את המפתח של חדרי ועשה בכתבי־היד שלי… בשירים שלי… כטוב בעיניך… הרי אני סומך עליך בתכלית.” וקם ועבר לחדר־האורחים הקטן ומקץ רגע שב עם מפתח גדול בידו.
“צריך קצת לסובב ימינה ושמאלה את המפתח אך הדלת נפתחת, נפתחת בחריקה. את תיבת־החפצים כבר תמצא בעצמך.”
לרגע תהה אם להגיד דבר־מה לסלוא בעניין הכד עם החרסים שטמן בחצר.
“אגב…” פתח ולא המשיך.
“מה?”
“מסור תודה לדודי.” השמיע מלים שונות מן המלים שהתכוון להשמיע קודם לכן.
“טוב.” ניתר סלוא על רגליו מתוך ישיבה, “המלאכה מרובה עד־מאוד. סע לשלום, ידידי, והשתדל להתרפא מהר ככל האפשר.”
*
כשעזבה המרכבה את גבולות ירושלים בכיוון הצפון, החלו טיפות הגשם לתופף על הסוכך. עצר העגלון בעד הסוסים, ירד מדוכנו ופרשׂ יריעת־עור נוספת על הרכב, מעל. חמישה ישבו בו בכלי־הרכב: על הדוכן, מלבד העגלון, ישבו המשרתת השמנה בת־שבע והעבד עבּוּ, שניסה לצמצם עצמו לכדי נקודה קטנה, על־מנת לפנות מקום לעגבותיה הרחבות של שכנתו למושב. בחלק האחורי והסוגר של המרכבה נמצאו צוריה ואביעד. במרחק כעשרים צעד מאחוריהם שירך דרכו הפרש הפרסי על־גב סוסו, שהשמיע מעת לעת צניפות עזות. ריח הגשם הראשון, הוא שגירה את נחיריו כנראה. ואמנם מאדמת ההרים בקע ניחוח ‘היורֶה’ שבישם את האוויר. המרכבה חלפה על־פני כפרים לבנים ושטוחי־גגות, אך כפעם בפעם צצו גם מגדלים נמוכים עם כיפות מלבינות.
למראה המרכבה המכובדת עמדו זאטוטים יחפי־רגליים לצידי הדרך ונופפו בענפים קטומים או בידיים ריקות. הם לא שאלו מי הם נוסעי המרכבה. שמחו על עצם החיזיון החריג בנופי עולמם. כאן, באזור זה, לא היה סימן וזכר לחורבן. לא לסנחריב ולא לנבוכדנאצר.
הרעמים התחזקו וגשם ניתך ארצה. ואולם הגשם אך העיר שמחה ומפי הילדים נשמעה הקריאה “הו, גשם בוא! רד עלינו, גשם!”
הדרך המתפתלת צפונה, לעבר הגליל התחתון, נעשתה דרך־חתחתים והמרכבה התנדנדה. צוריה פרשה על כתפיה איזה רדיד סגול ועצמה את עיניה. התנמנמה מעט.
אביעד, הקירבה הגופנית היתרה לאשת דודו הטילה בו מבוכה והוא ניסה להצטנף בפינה השמאלית של המושב המרופד כריות, אך מחמת הטלטלות נתקלו גוף בגוף.
“אם אתה חש כאב בזרוע, אל תתבייש להישען עלי.” העירה צוריה.
הוא לא אהב שיראו בו ביישן. סבור היה, כי לעתים הוא מפגין התנהגות המתפרשת כביישנית – דווקא מתוך גאוותנות יתרה, שאין ברצונו להראותה כלפי חוץ. אך החריש.
גשם ראשון בארץ – כמה חלם עליו בטרם בואו ארצה, אף־כי לא שיער־לו מה יהא טיב הריח המשכר שיעלה באפו ובאיזה נסיבות.
ככל שהגביהה הדרך בהרים, נעשתה הנשימה קלה יותר והראש סחרחר. גם הוא שקע בתנומה. ראשו צנח על כתפה של צוריה. היא – הזיזה קצת את הראש, אך למעשה קירבה אותו אל צווארה.
בחצותם את העיירה נוב, עצר העגלון כדי להגיש מספוא לסוסים וכדי להשקותם. היתה זו עיירה של נגריות הרבה ושוליות־נגרים הרבה שנשאו מרישים וכרעי רהיטים. פה ושם נראו שואבי־מים עם דליים על קצות האסל המתנדנד בין כתפיהם. הם ראו קבוצה של בני־תשחורת הרצה לעבר באר, שם ניצב איש זקן, עוטה ‘אדרת אליהו’ ונושא כפותיו כלפי השמיים, בעודו דורש דרשה.
“זאת עיירה של משוגעים.” רקק העגלון, “בכל פינה מוצאים פה מיני נביאים… אך אולי… פעם… מי יודע… תתגשם איזו נבואה…” וניגש אל הסוסים, טפח בכף־ידו על גבם, בעוד עור הבהמות מרטיט.
“דובשניות! דובשניות! עוגיות־תאנים! עוגיות־תאנים!” צער מוכר־ממתקים שהתקרב אל המרכבה.
אביעד תהה: “מה טיב האוכלוסייה בעיירה זו: שומרונים? יהודים? סתם כנעניים?” מכל מקום, נזהר במזונו לבל יבוא לידי חטא של אכילת טריפה. הסתפק בדברי־המזון שנטלו עימם מירושלים בתוך הארגזים.
ושוב נסעו. העצים גבהו אל־על והעגלון הסביר, שעקב תבערות שפשטו בהרים לפני מאה או מאתיים שנה, דישן האפר את הקרקע לאורך דורות, ולכן הנוף מיטיב ללבלב.
מטעים של עצי־זית וכרמים קרבו מדי פעם, ונראו בני־אדם השוקדים על עבודתם, כאילו לא פקדה מעולם שום מלחמה חבל־ארץ זה של הגליל.
והנה נגלה סוף־סוף גם אגם הכנרת. כמו עלה כחול ורחב הוא נע ונד בחיק ההרים שמסביב. הסוסים האטו את מרוצתם. הם נמשכו אל פאתי מי־התכלת. הגשם נותר מאחור והשמש שוב עמדה במרום הרקיע והטילה קווי־אורה על־פני העולם השוקט. עולם שכה שונה היה בשלוותו מירושלים ומאי־השקט המאפיין אותה תמיד.
כלבים נבחו וחרצו לשון שעה שחלפה המרכבה על־פני בתיה הראשונים של העיירה חמת. מרחוק נראו גזעי הדקלים שניצבו בשלוש שורות, כאילו מקיפים מבני־עץ משלושת צידיהם.
“הנה, אנחנו מגיעים!” הכריז העגלון ועצר את סוסיו מול שער עשוי סנסינים ירוקים של דקלים.
ואמנם על בית־המרחץ שמרו דקלים תמירי־גו כחיילים על משמרתם. האכסנאי, חגור סינר על מותניו, יצא אל הרחבה שבה נעצרה המרכבה עם האורחים המכובדים והשתחווה אל מולם. המשרתת והעבד טרחו להסיר את הארגזים ואת החבילות ולהובילם אל פנים האכסניה.
בעל־האכסניה שוב קד קידה והודיע: “עונג הוא לנו לארח את הזוג הצעיר!”
אביעד הביט בצוריה במבט שואל, כמצפה לתיקון המלים, אך צוריה התעלמה מדברי־הברכה.
“בואו־נא אחרַי!” אמר האיש הגוץ ובעל ארשת־הפנים הקורנת ואץ קדימה בהצביעו על ברֵכה לא־גדולה, שעלה ממנה ריח גופרית. “הנה, מי־המרפא המפורסמים שלנו.” הודיע בגאווה.
אביעד וצוריה – שניהם התעטשו.
“וכאן,” הצביע על יורָה ענקית שבסמוך לבריכה ואשר מסביב לה הונחו מחצלאות על רצפת־האבן. "וכאן הבוץ לעיסוי… בוץ מופלא בתכונותיו המרפאות, “יש לנו בלנים ובלניות, אך יכול האורח גם לעסות את עצמו לבד, או בעזרת בת־הזוג.”
“לא. תודה. אין לנו צורך בבלנים.” העירה צוריה.
האכסנאי המשיך להציג את בית־המרחץ בפני האורחים החדשים, כשהוא מצביע על שורה של חדרים בעלי קירות־עץ.
“ודאי תרצו חדר משותף.” שאל האיש.
לאחר דומיית־מה אמרה צוריה:
“שני חדרים זה ליד זה, בבקשה.”
ניכר תימהון על־פני האכסנאי: "כרצונכם. על כל פנים, אם תתעורר איזו בעיה, תוכלו תמיד לקרוא לאנשי בית־המרפא. נמצאות אלונטיות לניגוב בכל חדר וחדר, בגדלים שונים.
שוב קד קידה ונעלם בלשכתו, ואולם לא לפני שהורה למצוא מקום־איכסון למשרתת ולעַבּוּ העבד במבנים האחוריים והמובדלים של תחום המרחץ.
כבר היתה שעת בין־ערביים. העגלון הודיע שעליו לשוב עוד הערב לירושלים, אך בעוד כשלושה ימים יביא, כנראה, גם את כבוד מעלת־הפחה, את האדון נחמיה.
“נוכל לטבול במי־הבריכה עוד לפני רדת הערב.” הודיעה צוריה.
ואכן, לאחר שסידרו את חפציהם בשני החדרים הנפרדים, שוב נשמע קולה:
“אתה מוכן, אביעד?”
“עוד רגע, דודה.” ענה אביעד. ואמנם מקץ רגעים אחדים עמדו שניהם על שפת הבריכה המהבילה.
לפתע פנתה צוריה אל אביעד בתקיפות: “אם שוב תקרא לי ‘דודה’… אימנע מלדבר איתך.”
אדים עלו מן המים האפרפרים. צוריה כרעה על ברכיה ונגעה במים.
“זה לא חם. זה בכלל לא חם. אפשר להיכנס למים ולטבול.” אמרה.
אך אביעד התמהמה.
“אתה רוצה שאסתובב ואעמוד עם הגב אליך?” שאלה צוריה.
אביעד לא ענה. ואולם מקץ שהות־מה השיל מעליו את לבושו ונכנס למי־הגופרית, תוך התעלמות מנוכחותה של האשה הצעירה. עשה כמה תנועות בידיו ועיפעף בעיניים זולגות מים. אחר־כך התהפך וצף על גבו.
צוריה התבוננה בו ומשום מה צחקה. לבסוף השילה גם היא את שמלתה, כשמתחת לשמלה נמתח בד דק־דק וצמוד אל הגוף, בד שהבליט את חיטויב־גווה היפים. אחר־כך החליקה גם היא לתוך הבריכה.
כך, כאילו ללא בגדים… היא נראית נערה ממש… – חשב אביעד, אך לא העז להתקרב אל הצעירה. הם שחו סחור־סחור בבריכה, אף־כי המים היו רדודים.
“עכשיו נצא ואני אכסה אותך בבוץ. מעשה של עיסוי.” השמיעה.
אביעד ציית לה ללא אומר ודברים, כשעלו על שפת הבריכה, השליכה צוריה אלונטית־ניגוב גדולה על כתפי הצעיר.
“שלא תתקרר.” הוסיפה.
לאחר שניגב היטב את גופו, שאל: “ועכשיו לאן, דוֹ…” ומייד תיקן לעצמו: “לאן, צוריה?”
היא היססה קמעה. “היכנס לחדרך ואזמין את תחבושות־הבוץ.”
שניהם התלבשו.
“היכנס לחדרך, אמרתי!” דחקה בו צוריה והיא עצמה ניגשה לבקש אחר בלן או בלנית. בסוף חזרה עם איש גברתן, שנשא על ראשו יורָה מלאה בוץ אפור־כהה ובעל ריח מוזר.
“כאן. כאן.” הורתה לו על חדרו של אביעד.
לאחר שסגרה את הדלת מאחוריה, שאלה את אביעד: “אתה עייף מדי?”
הוא ניענע בראשו לאות שלילה.
השמש כבר שקעה כמעט וחדר־העץ הקטן האדים. היה חם והאוויר היה דחוס. אביעד ישב בשולי הדרגש שבחדר, מחזיק בידו את לבושו לבל יישמט מעל הגוף.
“שכב! שכב על הבטן!” הורתה לו צוריה.
אביעד הרגיש רתיעה מפני נימת הדיבור התוקפנית והמצווה של צוריה, אך ציית לה. ואמנם הבגד נשר ארצה והוא שכב על בטנו.
היא שלחה ידה אל היורָה עם הבוץ המטפטף, העלתה ממנו כדי חופן והחלה למרוח את החומר המאפיר– משחיר על גבו של הצעיר. היא מרחה את הבוץ מעגלים־מעגלים ובאיטיות. התעכבה מדי פעם כבודת פצעים קטנים שעל הגב.
“זה מדגדג, צוריה.” התלונן אביעד, אך צוריה צחקה. בכלל, היה לה מצב־רוח עליז.
“וכעת התהפך מן הבטן אל הגב!” אמרה, אולם הדיבור התוקפני העלה הפעם את חמתו של הצעיר, אך כבש אותה פנימה, בעודו נכנע שוב לדרישתה של האשה הצעירה. שכב על גבו, חושף את חלק גופו הקדמי. היא מרחה את הבוץ מלפנים. תחילה כיסתה בבוץ את הכתף הפגועה, כשהיא נוגעת בעדינות וברוך באזור הפגוע. המשיכה לעבר החזה ונעצרה ליד הטבור.
אביעד הרגיש שאין הוא שולט עוד ביצרו. ידו השתלחה אל יריעת־הבד שעל גופה של צוריה ותלשה אותה מעליה בכוח. שדיה הזדקרו עירומים. הוא נבהל. משוכנע היה כי עתה יזכה למכת־מרדות, או לסטירה על הלחי. תחת זאת מיהרה צוריה להסיר את כל יריעת־הבד שעטפה את גופה החטוב.
היא נצמדה אל הצעיר. בשתיים מאצבעותיה נגעה בשפתיו. הוא חש את כל האון הזורם בו. אחז בה והטיל אותה על גבה. בא עליה מתוך רעב. הבוץ שעל גופו דבק בגופהּ של האשה הצעירה ושני הגופים נטפו זיעה משותפת. הבוץ המשותף השמיע ציפצופים לחים. אחר־כך שכבו זה על־גבי זה כשתי צלמיות־חימר נטולות־תנועה. אביעד הרגיש שהוא יכול עשה בה כאוות־נפשו. היא נשמה במהירות ולמקוטעין. המתין מעט וסובב את גופה על הבטן. היא היתה צייתנית כילדה קטנה. כל עליונותה נמוגה. כל שרצתה – להיות לפותה בזרועותיו. לאחר־מכן שאלה אם הוא אוהב אותה, ואולם הוא הסב את ראשו הצידה ולא השיב. נדמה היה לו שברגע זה ננעצות בו שתי עיניים זרות – שתי העיניים השחורות־פחמיות מן הטקס הפולחני שבעדולם. נגע בשרשרת עם עדי־הכינור שבצווארו. השרשרת היתה במקומה. ואף־על־פי־כן, נדמה היה לו שמוּנה היא השרויה תחתיו. הגה חרישית את השם “מוּנה”, אך לשמע שאלתה של צוריה "מה? מה? חישק את שפתיו ושתק.
צוריה הצטנפה בפינת המשכב. בכתה וצחקה.
“אבל אתה אוהב אותי, אביעד?” שאלה שוב ושוב,
והוא שתק.
*
למחרת היום, אחר־הצהריים, כתום העיסוי, הטיפולים והמנוחה, רצתה צוריה לשוט באגם הכנרת. עמדה מול חלון חדרה והביטה בשתי סירות־דיג, שהיושבים בהן פרשׂו מכמרות־מכמרות על המים. הרי גלעד התנוססו בקו־האופק ושחפים תועים נחבטו מעת לעת אל בתי־העץ הקטנים של העיירה חמת.
קראה לעבו העבד, הפקידה בידו שלושה אדרכמונים: שניים לשם השגת סירה ואחד כשכר־טירחה.
העבד הודה לה מאוד ומקץ שעה הודיע כי סירה בעלת זוג משוטים ומושבים כפולים נקשרה אל גזע־עץ שעל שפת האגם, בדיוק מול שער האכסניה.
היה זה יום אופייני לשלהי הקיץ. המים כבר היכו גלים קלים למגע הרוח הנושבת, אך עדיין שלטה השלווה מחוף אל חוף.
“אתה יודע לשוט בסירה?” שאלה.
“ידעתי. פעם שטתי הרבה עם בני־המשפחה.”
“והזרוע?”
“נראה.”
ירדו אל החוף וקפצו לתוך כלי־השיט שהיה מתנודד בין הגלים. ראשון נכנס אביעד אל הסירה והושיט יד לאשה הצעירה. הרוח ניפחה את צעיפיה הצבעוניים, ולרגע נראתה כעין עוף פרוש־כנפיים וססגוני. כשעמדה כבר בסירה, פלטה צעקה רפה ואביעד כרך את זרועו הבריאה סביב מותניה. נשענה עליו רב־יתר מן הנדרש. הוא ישב על מושב־המשוטים והיא בקצה הסירה. אולם, לאחר כמה דקות עברה לשבת לידו, אף כי צר היה המקום לשני בני־אדם.
“אתה במשוט אחד ואני במשוט אחד.” אמרה לו.
הם גילו עד־מהרה, שהעבד עַבּוּ דאג לכך כי יימצאו גם כלי־דיג בסירה, עם פירורי־לחם עבור שוכני־המעמקים ועבור עופות־השמיים המתחוגגים באוויר ומשלחים צווחות – עוף־כנף אל עוף־כנף. אך ניתקו מן החוף, נטלה צוריה את מקל־הדיג והשליכה את החכה אל הגלים. בטרם החלה החכה לרטט למגעו של דג – עטו הציפורים על הסירה.
צוריה התעייפה. הניחה את ראשה על כתפו של אביעד. שערותיה השחורות התערבו בשערותיו השחומות והנופלות על העורף. חשש לנוע הנה והנה כדי לא להפריע לה. היתה בו תחושת־רוגע מעורבת בתחושת־מבוכה. הגניב אליה מבט מן הצד. פיה היה פעור. גם עיניה היו פקוחות, אף־כי ירד עליהן איזה דוק עמום. הוא ראה בהן את בבואת־עצמו המוקטנת. בדרך־כלל, הוא לא אהב את עצמו. העובדה שהיו לו שתי תגובות בעת ובעונה אחת, כמעט תמיד, על רוב התופעות שבעולם – תגובה של ‘הן’ ותגובה של ‘לאו’ – לא היתה חביבה עליו. אך הדמות שהשתקפה להרף־עין באישוניה של צוריה, או הדמות שדימה לראות שם, הסֵבה לו הרגשת־פיוס עם המציאות. כאילו שכח את כל המועקות ואת כל החרדות שתקפו אותו לאחרונה.
השחפים עגו וחגו וקראו קריאות בלשון־האגם. מעת לעת נשלף דג כסוף מן המים, עף ושוב צלל בהותירו טבעות־טבעות על־פני גלי הכנרת, טבעות שהיו מתפשטות ונמוגות.
צוריה ליטפה את פניו מתוך שינה־לא־שינה. אולם היד הנשית הדקה עוררה בו בהלה: אשה זו, השעונה אל גופו כה ברוגע וכה בהתרפקות, אשת דודו היא!
מה אני עושה?! – דיבר אל עצמו ויישר בזהירות את פלג גופו. צוריה התעוררה, אך הוסיפה להתבונן בצללים שניטו על המישטח העליון של המים, שכן החשיכה החלה להתפרש מסביב.
עתה פרצה בקיראת־חדווה. המצוף ניטלטל בחוזקה בין הגלים. מקל־הדיג נרעד ובקצה החוט המתוח נע ונד גופיף בעל סנפירים, שנראה כמו פיסת־כסף בוהקת. ניסתה צוריה לחלוץ את החכה מפיו של הדג, אך פצעה את אצבעה ואדמומית הדם של יצור־המים נמהלה באדמומית דמה־שלה.
“תני את ידך.” אמר אביעד וניקה בשפתיו את הפצע. צוריה היתה אסירת־תודה.
“אנחנו בתיקו.” העיר אביעד.
בינתיים העריב. יצאו כוכבים ועלה ירח.
“אתה באמת אוהב אותי?” שאלה צוריה, בעוד הדג הכסוף מקפץ לרגליה בסירה.
אביעד לא ענה לה.
“אתה רע־לב,” אמרה, “אפילו הכינור שבצווארך… גם הוא שחור… ועוד התכסה בוץ, לגמרי.”
הוא נגע בשרשרת שבצווארו, ואמנם הרגיש כי התכשיט כולו מכוסה בוץ ורפש.
צוריה בהתה אל המים מתוך איזו עצבות פתאומית ואמרה:
“אתה לא ענית על שאלתי ו…” אלא שתוך כדי דיבורה הגיחו שתי דוגיות מתוך החשיכה ושטו לעבר הסירה של השניים. האנשים שבדוגיות ניענעו בפנסים הדולקים שבידיהם. מאחורי הדוגיות נגררו מכמרות שקועות למחצה באגם.
אביעד השליך את הדג המפרפר לתוך הכנרה.
הדוגיות התקרבו כדי נגיחה בסירה.
“אל החוף! אל החוף!” צעקו אנשי הדוגיות בארמית.
אביעד חש את פעימות לבו. מָשך במשוטי הסירה במלוא כוחות. חשש כי הדייגים הזרים יזהו כי אשת פחה של יהודה, היא השטה בקירבתם. אנשים הרוחשים איבה לירושלים. שאל עצמו מה יעשה אם אנשים אלה ינסו לשלוח יד ולהתנכל לצוריה?
הם עלו על החוף, כשאורות האכסניה מנצנצים במרחק רב מאוד.
“מן העיירה חמת?” שאלו האנשים הזרים, שעלו אף הם מדוגיותיהם.
“אנחנו… אנחנו…” מילמל אביעד, בעוד צוריה מתיישבת על־גבי סלע ותוהה אל החשיכה. קשה היה לדעת אם היא מבוהלת, או שמא יש בה איזה שוויון־נפש, ואולי נתונה אפילו להרפתקנות.
“ואתם יהודים?” הוסיפו להקשות.
“יהודים,” ענה אביעד והוסיף: “אנחנו יהודים מבבל.”
חבורת הדייגים הניפה ידיים באוויר, כאילו לאות שמחה.
“יהודים משבט בנימין ומשבט לוי.”
“ואנחנו משרידי שבט נפתלי אשר שלט פה.. באזור הכנרת… עד החורבן הגדול… חורבן בידי מלך אשור.” השמיע הדייג הגבוה שבחבורה בנעימה של גאווה, חבורה שמנתה ארבע־חמישה בני־אדם.
תוך כדי שיחה אספו הדייגים הליליים צרור זרדים, ערמו אותם בחצובה ושילחו בהם אש.
דגים שהובאו בסלי־נצרים הושלכו אל בין הלהבות והתפצחו בקולות־רחישה.
“רעבים?” הושיט הדייג הגבוה דג צלוי ומפוחם מעט, בעוד לשונות האש מאירות את הנוף ונשמע גם משק הגלים שמאחור.
*
היא עצובה היתה כל הבוקר. על שאלתו של אביעד מדוע אבדה עליצותה – סירבה להשיב. טיפלה בזרועו של הצעיר, הניחה עליה תחבושות־בוץ, אך נמנעה מלחייך אליו. ורק אמרה: “אני חושבת שאתה כבר בריא לגמרי.”
קרוב לשעות הצהריים הודיע בעל־האכסניה, כי הגיעה המרכבה שהסיעה את הזוג הצעיר. רק סיים לדבר והופיע העגלון. הוא בא לבדו. הסביר שכבוד השר נחמיה מתנצל, אך נמנע ממנו להיפנות מעשיותיו, בעקב ההכנות לחנוכת החומרה, שבנייתה תושלם כנראה תוך ימים מספר. כבר נקבע מועד לטקס.
צוריה נתנה בו מבט ואמרה:
“אתה תחזיר אותנו עוד היום לירושלים!”
ואמנם לאחר ארוחת־הצהריים הטעינו המשרתת והעבד את כל הארגזים והתיבות על המרכבה. צוריה גמרה את חשבון השהייה בבית־המרפא. בעל־האכסניה שוב קד קידות עמוקות לעבר האורחים ואיחל להם רוב אושר – והמרכבה יצאה לדרך.
צוריה ואביעד ישבו כאילמים על מושבם המרופד, אך העגלון לא חדל ללהג ולספר:
“בני־אדם רעי־לב זממו לפגוע בכבוד השר. ניסו לזמן אותו להתייעצות כביכול… לזמן אותו לבקעת אונו ולפגוע בו… סנבלט? כן. הוא אינו נח. אינו נרתע. סנבלט, טוביה העמוני וגשם הערבי. אך סוכלה המזימה בחסדי השמיים והודות לחוכמתו של השר… כן, הודות לשוכן במרומים, יתברך שמו.”
הסוסים הריצו רגליהם באי־רצון והעגלון הניף מעת לעת את רצועת־השוט אשר שרקה באוויר.
כבר קרבו לירושלים, כשפנתה צוריה לאביעד ואמרה לו:
“אני חושבת שמחר תוכל לשוב לחדרך. על כל פנים – רצוי מאוד.”
*
כשפתח אביעד את דלת חדרו, נגלה לעיניו מראה של אנדרלמוסיה גמורה: כל הגווילים הכתובים בכתב־ידו היו מפוזרים על הרצפה, כלאחר חיפוש קדחתני. שברי החרסים שעטף במטלית וטמן באדמת החצר, היו מונחים בחדר, כשברור כי מישהו טרח לחפור בקרקע ולסלקם ממקומם. גם שאר התיבות והכדים הוזזו ושלט בהם אי־סדר.
אביעד תהה כיצד לגשת לעריכת חפצי החדר מחדש. אשר לגווילים – ידע כי סלוא הוא שהפך בהם והפך בהם, שהרי הוא עצמו העניק לו רשות לנהוג בכתבי־היד של השירים – שירים שנכתבו כולם עוד בבבל, או בעת המסע הגדול – כטוב בעיניו. אפילו הגיש לו את מפתח החדר. הוא עשה כן בשעות של מצב־רוח אפרורי וכואב, כשפצעו עוד הסב לו ייסורים־של־ממש. ואולם התקשה להבין כיצד זה צצו ליד מיטתו, שוב, החרסים מעדולם, לאחר שהקפיד להסתירם בגומחה שבחצר הבית ולערום ערימה של עפר על הבור הקטן?
התהלך אנה ואנה בצעדים עצבניים. חש אי־שקט. הצורה שבה הסתיימה הפרשה עם צרויה לא היתה לרוחו. למעשה, הוא ריחם עליה. שהרי הוא לא התכוון לפגוע בה. רק רצה להימנע מאמירת דבר־שקר בנושא האהבה. שהרי הוא מודע היה היטב ליופיה של צוריה. לא לחינם בחר אותה דודו מבּין נשים הרבה – לאחר שתי נשותיו הקודמות, שנותרו בשושן הבירה עם ילדיהן. נכון. צוריה היתה חשוכת־בנים, אך לו עצמו ודאי שלא הפריע עניין זה. לא כן עצם העובדה שצוריה היא אשת דודו. עובדה זו הטרידה את רוחו כל אימת שנגעה ידו בגופה של האשה הצעירה, עד כי הרגיש כחוטא גמור, גם אם פעל מתוך אובדן־העשתונות ומתוך שחפז עליו יצרו. ואולי צריך הוא לגשת אל בית־המקדש ולהקריב קורבן חטאת או אשם? ואולם אביעד לא היה בטוח מה דין התורה במקרה כעין זה? הוא – לוי צעיר שלא מלאו לו עדיין עשרים שנה… מה דינו?…
תוך שהוא שקוע בהירהורים, שמעה את פסיעותיה של אדונית־הבית ואת נקישותיה על הדלת.
האשה, בכניסתה לחדר הטובע באי־סדר, לא גילתה הפתעה יתרה. משכה באפה בשל האבק שהיה פורח באוויר והשתעלה לתוך מטפחת.
“סוף־סוף חזרת. שמעתי שנפצעת ליד החומה, אדון אביעד. אך אני מקווה שכעת אתה כבר בקו־הבריאות.”
אביעד הניע בראשו.
“רציתי להגיד לך…” פתחה שוב האשה השחוחה והחולנית, “כי בעניין לוחיות־החרסים המונחות בפינה… התרחשה פה שערורייה קטנה. טוב… לא שערורייה של ממש… אל תיבהל… אבל היו צעקות של השכנים, אשר ראו אותך חופר בחצר בלילה ומסתיר איזה חפץ מוזר. הם חשבו… וסלח לי על המחשבה… כי איזה חפץ־יקר שהוא אינו שלך… ובאמת, סלח לי על המחשבה…” שתקה מעט והוסיפה: “בכל אופן, צריכה הייתי לספר באוזניהם שכבוד־מעלת־הפחה, האדון נחמיה, הוא דודך… ולכן לא ייתכן כי יש פה מעשה לא־טהור. מכל מקום, הם דרשו לסלק את החרסים האלה מן החצר, שהיא חצר משותפת להם ולי… אך אני… אני כמובן לא שואלת מהו הדבר… כי העיקר שחזרת בריא ושלם!…”
לאחר שסיימה האשה את החד־שיח הממושך, ניגבה קצת את האבק מעל הרהיטים ויצאה מן החדר. כבר עברה את המפתן כשנפנתה לאחור ואמרה:
“אבל אתה זוכר, אדון אביעד, שעוד מעט יגיע מועד התשלום של שכר־הדירה… ובתוך המהומה הגדולה המקיפה אותנו אפשר לשכוח הכל…” והגיפה את הדלת.
מבטו של אביעד נפל על שולחן־העץ הקטן שבירכתי החדר, עם הגוויל הלבן שהתחיל לכתוב עליו מכתב אל אמו, אך הכתיבה נקטעה באמצעיתה. כעת הרגיש צורך לספר לאם על עצמו. על בריאותו. אולי האדם היחיד שהוא יכול להיפתח בפניו, גם אם לא פתיחות־עד־תום. כמובן, חוץ מבושמת הקטנה, שהיה קורא באוזניה שירים, והיא היתה מפרשת אותם תוך התייחסות לאישיותו של אביעד – ככל שיכולה היתה להכיר אותו, נערה כבת חמש־עשרה.
התיישב כדי לכתוב. בעצם, התיישב כדי להמשיך את המכתב שהחל בכתיבתו לפני שבועות ונטש אותו תוך כדי כתיבה:
"רוב שלום וברכה לאמי־הורתי – היקרה מכול!
דעי־נא, כי חולפים־עוברים פה השבועות וגם החודשים כעל כנפי־נשרים – מבלי שארגיש בהם. זאת גם הסיבה שכתיבתי אליך מתעכבת.
אנו כבר במחציתו השנייה של הקיץ כאן, בעיר הקודש, ועודני חש את ההתרגשות העזה שפקדה אותי בעת דורכי לראשונה על אדמתה של ארצנו. הו, מה צר לי כי אין את עימדי.
אכן, פה הימים לא־קלים, כי גם החמה – לא קל לשאתה. אך המראות מרהיבים הם והאנשים מסבירי־פנים ביותר – כך שאין לך מה לדאוג לי.
הדוד נחמיה הוא אישיות נערצת בירושלים ומחוצה לה, והוא מכוון ביד בוטחת את המאורעות. למרבה הגאווה, אני עובד במחיצתו. הוא חרד ודואג לכל צרכיי כאשר הבטיח לך. תודתי נתונה לו על כך מעומק הלב. גם אשתו, צוריה, טובה אלי.
ואשר למצב הכללי – אני מאמין כי יחסינו עם שכנינו השומרונים יוסדרו במהירה וייכון השלום בקרוב. שהרי כל הצדדים רוצים בכך.
על כל פנים, אני שבע־רצון ממצב בריאותי והזמן חולף־עבור.
אגב, ניסיתי לברר, מייד עם הגיעי ארצה, פרטים לגבי מוצא משפחתנו ונסעתי לכפר עדולם – אך בינתיים לא העליתי דבר. עדולם – כפר חסר כל עניין הוא.
ועוד, דבר משמח: בעוד ימים אחדים ייערך בירושלים, עיר קודשנו, טקס חנוכת החומה – והובטח לי כי מקהלת הלויים תשמיע בעת האירוע גם שיר מפרי־אטי. אות־הערכה חשוב ונדיר לגבי משורר בגילי.
אנא, אמי היקרה, מסרי לבושמת הקטנה כי חסרה לי כאן תשומת־לבה המתמדת וחסרות לי הערותיה על כל מה שיוצא מתחת לקולמוסי, אף־כי ממעט אני ביותר לכתוב מאז בואי ירושלימה.
אך השוכן־במרומים ודאי יאציל עלי מחסדו, ועוד אשיר שירי ארץ אבותינו, בדרך משלי.
אם כן, שמרי על עצמך עד־מאוד, אמי היקרה! דעי, אני לצידך כל העת. או ליתר דיוק: כל העת את לצידי. ושלום מכל לבי לאחותי פועה.
אנא, בקשי מבושמת הקטנה שתקרא באוזנייך מכתבי זה, לבל תצטרכי לייגע את עיניך יתר על המידה.
בנך האוהב
אביעד"
*
תרועת חצוצרה ממרומי מגדל חננאל, עם עלות השמש, בישרה את ראשיתו של טקס חנוכת החומה הנבנית של ירושלים. גגות הבתים כבר היו מקושטים בשלל בדים צבעוניים, מן הכחול עד הצהוב הארגמני, וענפי עצים שהובאו מהרי ירושלים נתלו ועוצבו כשערי־כניסה לאורך הרחובות המשתפלים־מתגבהים של העיר. ואולם בשעה מוקדמת זו, הרחובות עוד היו ריקים מבני־אדם, שכּן רוב משתתפי השמחה אמורים היו להגיע מן הכפרים הקרובים והרחוקים כאחד. הנה כי־כן תוכננו התהלוכות הגדולות לשעות הצהריים, תהלוכות שעתידות היו להקיף את עיר־דוד כולה, לרבות הר־הבית. ואולם נמצאו אנשים קצרי־רוח, בעיקר בקרב בני־הנוער, שניסו את כלי נגינתם בעודם בבתיהם, או בפתחי החצרות.
השיחות, הוויכוחים וההתנצחויות החלו יום־יומיים קודם לכן: האם נחמיה בן־חכליה או עזרא הסופר יעמוד בראש החגיגה? רוב הדיעות נטו לטובת השר, שהרי הקמת החומה התאפשרה בזכותו, לאחר שהגיע עם נִשְתְוָן מטעם מלך פרס, הוא ארתחשסתא, המייפה את כוחות לקומם את חומת העיר ההרוסה ולגדור את פרצותיה. אך היו גם חסידים קנאיים למחנה שכנגד, בעיקר מקרב משפחות הכהונה, שכן עזרא הסופר היה כוהן ובעל ייחוש־אבות מפואר, בניגוד לנחמיה בן־חכליה, שעלה לגדולה בכוחות עצמו.
ככל שהשמש הגביהה במרום – גברה ההמולה מסביב לחומה, בעיקר בצפונה של העיר, ליד מגדל המאה, שם עמלו פטישים, מקבות ומשׂורים על התקנת מושבים נוחים לנשי הנכבדים והכוהנים עם ילדיהן; וכך גם במערבה של העיר, ליד ‘שער־הגיא’, מקום־שם עבדו ברעש על הקמת שני דוכנים למשוררים וללויים, שאמורים היו להשמיע מזמורים ושירים, אם כמקהלה שרה ואם כמקהלה מדברת.
מצד בית־המקדש כבר בקעו קולות אנוש ובעלי־חיים, תוך הכנות להקרבת קורבן־התמיד של השחר.
אביעד, מתוך תחושת חובה השכים־קום, התלבש בחופזה ויצא את חדרו ללא אכילת־דבר. הועיד פניו לעבר הרחבה שמול ‘שער־האשפות’, אף־כי בכוונתו היה לסוב את חומת העיר כולה במשך היום. אזור זה היה קרוב למדי למקום מגוריו, ובעיקר קרוב לדוכני המשוררים. כי הרי לפי הבטחת ידידו סלוא, עומדים להשמיע גם משיריהם של משוררים צעירים, ולא רק שירי בני־קורח, אסף וידותון. אך לא סלוא לבד, אלא גם דודו נחמיה הבטיח, אמנם בשפה רפה, כי גם פרי קולמוסו־שלו ייכלל בתוכניות הטקס.
נזכר בדודו – נתקף רגשי־אשמה. התחיל להזיע על־אף צפרירי הבוקר הנעימים. ראה כי רוכלים ותגרנים מקימים מחוץ לחומה, אך בסמוך לה, דוכנים ושולחנות־מימכר בהניחם את הקרשים והמרישים על גושי־אבנים שנותרו במקום. עמד ושתה יין־ענבים. אך כיוון שלא סעד את לבו במשך הבוקר, צרב העסיס החמצמץ את קיבתו. חיפש אחר כדי חלב כדי לשכך את השריפה שבגופו, כשנתקל בפנים מוכרות לו. זכר כי היה זה בן־הקוץ הצעיר, שבזמן המסע לירושלים נטפל אליו לא אחת ועקץ אותו על היותו שולח יד בכתיבת שירים. הוא עשה כן בעודו נוגע בעדי־הכינור, שהשחיל אביעד על השרשת שבצווארו. בן־הקוץ היה מטלטל אותו, כמי שחפץ לתולשו. כעת שמח אביעד להשיב לו ברכה על ברכה ולהודיעו, כי בשעות הערב ייקרא גם שיר משלו על־ידי אחת המקהלות. בן־הקוץ (אביעד לא היה בטוח אם אכן זה שמו האמיתי, או שמא כינויו בלבד על דרך ההיתול) נעלם כלעומת שבא – לשמע הדבר.
בינתיים חלפו קבוצות קטנות של כוהנים לרגלי החומה. הם היו לבושים בבגדיהם הלבנים כשלראשם מצנפות. אבנטים אדומים היו כרוכים על מותני הכוהנים וחיזקו את הכותנות המבהיקות, שמתחתיהן ביצבצו המכנסיים. בזיכי־כסף נישאו בידיהם ומתוך הבזיכים היו מזים מי־טהרה על האבנים הגדולות.
היה זה מעשה של טיהור החומה שבנייתה נגמרה זה עתה, וכן קידושהּ לקראת העתיד.
הקהל הלך ורב. באו בעגלות, על־גבי סוסים וחמורים ואפילו צלצלי פעמונים של גמלים נשמעו פה ושם. באו מרוב ערי יהודה: מענתות, מתקוע, מקעילה ומבארות. אלפי־אלפים. פשוטי־עם ונשואי־פנים. בין הבאים היו גם מן השומרונים: כותים, עמונים, ערבאים ואשדודים. איש לא ידע מה בלבם ומהי כוונתם. הילדים השתובבו והעיפו כדורי־מטליות והתנדנדו על ענפי־עצים. שיחקו ב’מסתור' בין ההריסות שעוד מילאו את העמק החיצוני, הפונה מערבה.
נדמה היה לאביעד, שהוא רואה לרגע את ידידו סלוא, אך הלה מתחמק מלפגוש בו. ואולי היה זה מישהו אחר הדומה לו? אשה נעצרה מולו ושאלה אם הוא מכיר את פניה? היו לה פנים קמוטות. היא הזכירה לו שגרו באוהלים סמוכים בעת חצותם את מדבר יהודה ויש לה בת… בת המגיעה לפרקה… ואכן הוא זכר את נחירותיה של האשה קמוטת־הפנים בלילות, נחירות אשר הבקיעו את יריעות־האוהל ולא הניחו לו להירדם.
אחר־כך נשמעו שלוש תרועות חצוצרה רצופות ורמות מארבע פינות העיר. השעה כבר היתה קרובה לעת־הצהריים. מזג־האוויר היה נעים ואפילו נוסך תנומה. שלוש התרועות הרצופות סימנו את ראשיתו של טקס חנוכת החומה. רַחש ההמונים פסק. נוצרה ציפייה. ואמנם עלו שש קבוצות אל גובהי החומה הסובבת את העיר, מימין ומשמאל. קבוצה ראשונה התייצבה־לה צפונה מ’שער־הגיא'. היתה זו קבוצת נשואי־הפנים ובעלי־היחשּׂ ובראשה השר נחמיה בן־חכליה. מאחורי קבוצה זו עמדה קבוצת הכוהנים עם הושעיה בראשם, ובמקום שלישי – המשוררים והלויים.
דרומה ל’שער־הגיא' עמד בראש החומה עזרא הסופר ושאר אנשי הכהונה, ורק מאחריהם התייצבה קבוצת הנכבדים וקבוצת הלויים והמשוררים. הרחק, בסמוך למגדל חננאל, ניתן להבחין במושבים שהוכנו למען בני־המשפחות.
שני נערים מבני־הלויים הופיעו עתה מצפון ומדרום ל’שער־הגיא' והתייצבו בראש שתי התהלוכות, כשהם מחזיקים טס־כסף בידיהם ועל טס־הכסף שתי חלות־לחם, ועוד שתי חלות־לחם.
בקעה שירת “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו” וצעדו שתי התהלוכות. השר נחמיה, בידו מטה־השררה, עזרא הסופר – ספר־תורה בין זרועותיו. החומה הרטיטה מחמת הצעדים ומחמת הזימרה המהדהדת בשמי העיר כולה. גלימותיהם המאדימות־מזהיבות של הנכבדים וכותנותיהם הצחורות של הכוהנים צבעו את חללה של ירושלים.
אביעד צעד מסביב לחומה. יכול היה להצטרף אל הלויים או אל המשוררים, אך בחר לשרך את דרכו לבד. קרב אל הקהל שאיכלס את המושבים מרופדי־הכריות ובחן את פני היושבים שם. חיפש פנים מוכרות. ואמנם לא היה לו קשה להבחין בדמותה של צוריה בשורה הראשונה של המושבים. היא סוככה על עיניה בכף־ידה כנגד השמש.
נשמע קול תופים ומצילתיים עם המיית נבלים וכינורות. שתי התהלוכות התקרבו אל ‘שער־המים’ שבסמוך לחצר בית־המקדש. ואמנם נפגשו ברחבה הגדולה שבאזור העופל. ארבע חלות־הלחם הובאו אל המקדש פנימה. אש־המערכות על המזבח שבחצר הפנימית להבה. ריח הזבח ריחף באוויר והתערב בריח־ניחוח של הקטורת.
קרוב ל’שער המים', נשען אל החומה, בהה אביעד אל השמיים. חש ריגוש ושמחה גם־יחד, שהרי ידע להעריך אל־נכון את רוממות השעה וייחודה – ואף־על־פי־כן, בסתר־לבו ציפה יותר מכל לתחילת הופעתן של מקהלות המשוררים. ציפה בדריכות לשמוע את שיריו נישאים בפי זמרים או בעלי־קריאה על הר־הבית. ידע שתעבורנה עוד כמה שעות עד למועד הופעת המשוררים.
בתוך ההמון הרוקד והמזמר, הנדחק והנדחף לאורך החומה – הבחין בדמותה של מוּנה. כן. זו היתה מוּנה ללא ספק, אף־כי השתנתה עד מאוד במשך החודשים שחלפו מאז הלילה בעדולם. לא היה עוד זכר לצמה הפשתנית הצהובה והקלועה בשתי רצועות. אחת הנופלת על גבה ואחת הלפותה סביב צווארה השזוף. שיערה היה קצר וביצבץ אך בקושי מתחת למטפחת שעל ראשה. שמלתה סגרה על כל הגוף הגמיש, וכיסתה גם את זרועותיה. לבושה היתה כדרך הנשים היהודיות המקפידות על קיום מצוות הדת. אך העיניים השחורות קרנו כפי שזכר אותן, בכוח מטיל כישוף. גבר חסון ובעל־שרירים, כעין בן־איכרים, עמד בסמוך לה. הם דומים היו במקצת במבנה הראש.
אביעד היסס רגע אם לסור אליה. סבור היה שהיא תתעלם ממנו. אך פסע אל־מולה בכל זאת.
והנה היא קראה: “אביעד!” וקולה בקע כבא מן הלב.
“מוּנה,” אמר בשקט, “לא חשבתי שניפגש עוד בחיים.”
היא שתקה. הגבר שלידה בחן את אביעד בקפידה, מכף־רגל ועד ראש.
“זה אחי.” אמרה.
אביעד השמיע חרישית את שמו. אחר־כך שאל: “מה… את פה?!”
“אני גרה כעת בירושלים….בינתיים, לפחות…” והוסיפה: “אצל קרובי־משפחה… קרוב למגדל המאה.”
הגבר הצעיר, שמונה הציגה אותו כאחיה, דחק בה להמשיך וללכת.
“אגב,” השמיע אביעד, ספק מתוך גאווה וספק מתוך מבוכה, “אם אתם עוד משוטטים פה… בעוד כשעה־שעתיים… תוכלי לשמוע שירים שלי מפי מקהלת המשוררים… אם יש לך רצון…”
מונה והגבר כבר התרחקו במקצת. אביעד נעץ מבטו בעקבותיה וראה כי מוּנה מסתובב את ראשה לאחור ושולחת אליו חיוך־של־אמת.
הוא שב לבהות אל השמיים. חלפו אנשים על פניו. אמרו לו “שלום! שלום” אך הוא לא שם לב אליהם. אחר־כך פסע לעבר דוכן המשוררים. ואמנם שם עמדו לפתוח במופע. המקהלות כבר ניצבו מוכנות לדיקלום או לזמר. מול שני הדוכנים התאסף קהל. אביעד התיישב על גוש־אבנים. שוב ראה את סלוא עולה ויורד במדרגות דוכן־המשוררים. לאחר מכן נשמעה נגינת כינור – סמל ללשכת השיר של המקדש. מקהלות שרו, מקהלות זימרו שירי הלל ותודה. כשקלט את הפסוקים “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו” הרגיש לחות בעיניו. זכר את השיט בלווית אביו בשמורת־הנהר ליד הפרת. לבסוף הגיע תורה של המקהלה המדברת. מרוב מתח לא שמע כשהמנצח קרא את שמות מחברי היצירות, אם של המנגינות ואם של השירים והמזמורים. אך בכל זאת, אוזניו נזקפו לשמע השם סלוא בן־אחיקם. הקשיב. לפתע התבלבל. בתוך שירו של סלוא הופיעו ארבעה טורים משלו. מתוך שיר של אביעד בן־קשתיאל. לבו דפק בחוזקה. חיכה. התוכנית התקרבה אל סופה. שוב פצחו בניגון הכינורות, הנבלים והעוגב ואנשי המקהלה קראו עוד כמה שירים. כנראה תם הכול, כי הקהל התחיל להתפזר. אביעד הביט מסביב. חש שנאה כלפי סלוא. אך לא, לא שנאה… שהרי הוא מעולם לא ידע לשנוא. חש איזה רגש תיעוב.
ניתק מן הקהל. הערב כבר ירד. פנה לעבר העיר התחתית, זו החרבה למחצה ובתוך הכוכים האפלים שבין עיי־החורבות חיים רק חלכאים־ונדכאים ובני־אדם שאין איש יודע מה בלבבם.
מחשבותיו נסבו על דודו נחמיה. הוא לא עמד בהבטחתו – הירהר. הילך בסמטאות בלי לדעת את מגמת פניו. מחשבותיו קפצו מנושא אל נושא. צוריה… מה?… חשב על ההרפתקה עם צוריה ושטפה אותו כעין שמחה, כאילו נקם בדודו על איזה עוולה שנעשתה לו, כביכול.
מצא עצמו בבית־יין עזוב ומלוכלך. מאמצעיתה של תקרת־הקשתות השתלשלה מנורה עוממת, שהפיצה פיח אשר נדבק אל הגוף ואל הקירות. ביקש משקה ועוד משקה. הרגיש כי ראשו מתערפל לגמרי והוא שוקע לתוך איזו תהום.
כשהתעורר לא מצא את כיס־האדרכמונים שהוא נושא מתחת ללבושו. נגע בצווארו – גם השרשרת עם הכינור העשוי מאבן־שחם לא נמצאה עוד.
*
עד שהגיע לחדרו התפכח מיינו כליל, אך הבוקר כבר עלה. דבר ראשון ניגש אל ארגז־המתכת הגדול, בו נהג להחזיק מגילות־ספר, כתב־יד וגווילים. רוקן את תוכנו על הרצפה. הפעם לא חיפש אחר כתבי־יד, כדרכו לרוב (התקשה תמיד למצוא את אשר חיפש) ובמפתח זעיר פתח דלת פנימית בתחתית הארגז. רצה לדעת כמה כסף וכמה דברי־ערך נותרו לו עוד, מכל מה שהביא מבבל. נמצאו שם אי־אלו מטבעות מיוחדים, תכשיטים וכמה מטילי־זהב קטנים: ירושה מאביו וגם מתנות שכפתה עליו אמו לקחתן, על־אף מצוקתה הכלכלית. ידע שגם אצל דודו שמור סכום־כסף על שמו, אשר אסור לו לגעת בו – לפי הבטחתו לאם – לבד מאשר במצבי־דחק קיצוניים ביותר. עשה־לו חשבון, כי על־אף הגניבה, יכול הוא להתקיים מכל מה שברשותו – מחצית השנה לפחות, ולוּ בדרך החיסכון. הוציא מטיל־זהב מן הארגז והחליט להמירו במטבעות אצל חלפן־כספים.
אחר־כך הביט מסביב בחדר. ראה את לוחיות־החרס שהניח בפינה, מכוסות באיזו מטלית צבעונית.
למראה הלוחיות חש כי שוב מתעוררים בו החרדה והכאב ומנסרים בתוכו. הציקה לו גם כתפו הפגועה. בה־בעת צפה ועלתה לנגד עיניו גם תמונתה של מונה וחיוכה האומר קירבת־פתאום.
– אני מוכרח תחילה לגשת לחלפן־כספים ואחר־כך לרכוש לי איזה כד, על־מנת לשים בו את הלוחיות הארורות האלו ושוב להסתירן באדמה. ולא, הם ימשיכו להעיר בי הירהורים רעים ללא־הרף – אמר אל עצמו. התוכן האמיתי של הנבואה, החרותה על החרסים והפירוש המתלווה אליה, הטרידו את מנוחתו כעת לאין־ערוך יותר מאשר נושא השורשים של משפחתו; נושא שמשך אותו לעיירה עדולם ולבסוף מצא – במקום סימנים לקיום המשפחה לפני החורבן – דברי חזות קשים.
אך ברור היה לו, שהדבר שרוצה בו יותר מכל, הוא לבקש את עקבותיה של מונה. שהרי למעשה היא מתגוררת פה, בירושלים, ואפילו הסבירה היכן הוא המקום שבּו היא מתגוררת, והוא מכיר את הסביבה.
מוכרח היה לישון. עלה על משכבו. השרשרת עם הכינור נשכחה בינתיים מלבו, אולי משום שבדרך הביתה אמר, בינו לבין עצמו, כי ייתכן שכך טוב יותר: ללא היומרה של היות משורר ולפיכך גם ללא ייסורי הכתיבה־לא־כתיבה שאינם מרפים ממנו. רק להיות ככל האדם… ככל אדם מישראל.
נרדם. ישן כמה שעות והתהורר בבהילות: צריך לגשת לחלפן־הכספים. צריך לפעול.
*
בסמטאות ירושלים עוד נותרו שאריות מן החגיגה של היום הקודם. בדים וסרטי־צבעונין עוד התנוססו בחזיתות הבתים ועל גגותיהם, וגם שערי־היְרָק שהוצבו בחוצות העיר עוד עמדו בחלקם והעידו על המאורע של יום־אתמול.
קבוצות־קבוצות של בני־אדם התגודדו בפינות מפינות שונות של העיר ושקלו והתווכחו ביניהם, דנו בהתרחשויות האחרונות. למרבה הפליאה, נמצאו בודדים בקרב היהודים אשר העלו את הטענה, כי ההפרדה המוחלטת שנוצרה באמצעות החומה בין תושבי ירושלים לבין השומרונים, עלולה להמיט אסון על העם, שכן היא מנתקת את עם־ישראל מן העולם הרחב. הנה, אפילו הכוהן הגדול, אלישיב, מצא עצמו מבוּדד בתכלית ולא שיתפוהו בחגיגה, עקב קירבתו לסנבלט ולטוביה העמוני, שגם הוא – טוביה, ממצוא יהודי הוא, הגם שנטמע ב’עמי־הארץ'.
ויש כי התלוננו על המצוקה הכלכלית, זו הגורמת להחרמת כרמים ומטעי־זיתים בעקב חובות שלא נפרעו, ואנשים מבני יהודה אפילו הגיעו לידי מכירת בני־משפחה לעבדים. ואולי גם הצורך לשלם את מחצית־השקל לשם קיום הפולחן במקדש – העיק לפעמים על השכבות העניות מאוד.
אכן הפחה מוכרח להיחלץ לפעולה. שהרי הוא היחיד שסמכות ועוצמה בידו. הוא – נחמיה בן־חכליה.
זעמו של אביעד על דודו התפוגג בינתיים, וחשב כי בני־האדם כפויי־טובה הם. בעיקר היהודים שביניהם. הלא דודו הוא האחד והיחיד שהצליח להביא לידי קימום הריסות העיר ולבניית החומה בשלמותה.
אך הנה, כבר הגיע לאוז מגדל חננאל, מקום־שם מצויים רוב חלפני־הכספים וגם החנויות וכוכי־המימכר למיניהם.
חלפן־כספים זריז נטל מידי אביעד את מטיל־הזהב. שקל אותו בכף־ידו, הרימוֹ אל־מול אור השמש וקבע מחיר. אביעד ידע כי המחיר נמוך הוא מערכו האמיתי של מטיל־הזהב, אך שתק.
חלפן־הכספים שילם לו מה ששילם לו, ואביעד – לפני שפנה לדרכו, שמע את האיש אומר: “דרישת שלום לדודך ממרדכי השולחני! אנא, מסור לו בבקשה את דרישת־השלום!… כי הוא מנהיגנו הדגול… הוא גואלנו… ושהאלוהים ייתן לו אורך ימים ושנים!”
חייך־לו אביעד. סוף־סוף נָעם לו שוב ש’עמך' מעריצים את דודו. לאחר מכן נעצר ליד חנות לכלי־חרסינה ולכדי־חרס. זמן רב בדק את הכדים שהיו מוצגים על־גבי איצטבאות. רצה כלי־קיבול עם מכסה מֵעל. מכסה שאינו נשמט בקלות. חיפש כד בגודל אמה וחצי לערך, כדי שיוכל להניח בתוכו את החרסים ברווחה, בדומה לכד שמצא בעדולם אך נעלם בבית של נועדיה הנביאה. שילם ונחפז לשוב לחדרו. אכל מתוך מה שאדונית־הבית הכינה לו. בעיקר פירות. ארז את לוחיות־החרס בתוך הכד ושוב פנה אל הסמטאות, כשהכד תחת בית־שחיו.
אך היכן להטמין את החרסים? – מחשבה זו הוגיעה את מוחו, בעוד מכרסמים בו רגשי־החרדה הסתומים, שידע לאחר עוזבו את בית־הנביאה.
לבסוף עלה בדעתו, שאולי בטוח מכל הוא להסתיר את החפץ לרגלי החומה החדשה, באיזו המקדש. כי בית־המקדש… אולי בית־המקדש… אולי הוא יגונן… אולי קירבת המקדש תשים לאַל את החזות הקשה הכמוסה בכתובות… אם אכן נכונים דברי הנביאה נועדיה.
נזכר שאין בידו כל כלי־חפירה. שב הביתה. בדרך זמזמה בראשו שורת שיר. בהגיעו לחדרו התיישב להעלות על הכתב את הקטע. מוזר – אמר אל עצמו – כבר חודשים שלא התנגנו בי מלים תוך צורך להעלותן על הכתב, ודווקא לאחר שהחלטתי שאין אני חייב… שאין אני מוכרח לראות עצמי כמשורר – הנה, באות אלי המלים. וכתב: “הפחד בי כמוס / כמי־מעין בכד / ואני צמא למים / הבוקעים מחלומות הלילה.” נזכר שרצה גם להחליף בגדים, שכן היה לו קר בדרך. רחץ את פניו בקערה והתלבש מחדש. מי אמר שכל התורה היא שירה, ואם היא שירה – הרי שהשירה שקולה כנגד כל העולם? – שאל. היה שבע־רצון מעצמו. חיפש ומצא סכין ארוכה ובעלת חוד, המתאימה גם לכריית גומחה באדמה. ושוב פנה אל הרחוב. בקושי שם לב לכך שהשמש כבר שוקעת.
*
בקירבת ‘שער־המים’ שבסמוך לבית־המקדש, התהלכו מעט מאוד בני־אדם, אף־כי מקום סואן הוא ‘שער־המים’ במשך היום. הוא תר אחר פינה מוצנעת. עמד בין עץ־זית ענֵף לבין החומה. כרע על ברכיו והחל לחפור באדמה התחוחה. הכד ניצב לידו. כבר העמיק למדי באדמה, כששמע קול מוכר: “מה אתה עושה, בני?” התרומם. האיש העבדקן היה מוכר לו. לפי לבושו היה זה כוהן מן המקדש. ואמנם אביעד נזכר: היה זה האיש שנמצא לידו בבית־המקדש, כשנכנס אליו בפעם הראשונה ופרץ בבכי. הוא נכנס כדי פסיעה אל ההיכל, על־אף האיסור, רק כדי פסיעה או פסיעה וחצי ורק על־מנת לראות את המקום הקדוש, והנה תקפה עליו התרגשות ובכה. האיש העבדקן ליטף את ראשו כמבין ללבו. כאילו הה בנו באמת־ובתמים. וזה היה זמן קצר ביותר לאחר בואו ארצה.
“אני… אני…” התחיל לגמגם בעודו מנער מעליו רגבי אדמה. “הכד הזה… זאת אומרת החרסים שבו…”
“אינני מבין.” אמר הכוהן, וגם הפעם נעימת קולו רכה.
“החרסים שבכד… יש כתובות עליהם… חרסים מן העיירה עדולם… לשם נסעתי כדי למצוא עקבות למשפחתי מלפני החורבן הגדול…”
הכוהן העבדקן נטל את הכד בין שתי ידיו. סובב אותו על ימין ועל שמאל.
“בוא, היכנס אלי ללשכה כדי שאשמע א אשר בפיך… אם רצונך בכך.”
אביעד נגרר אחרי האיש, כשהוא רועד כולו. הם נכנסו אל לשכה מלשכות בית־המקדש. אולי אל לשכת המוקד.
הכוהן היה כנראה אחראי ללשכה, שכן היו לו כיסא ושולחן בחדר. אור כוכבים הסתנן מבעד לחלון קטן. בירכתי הלשכה דלקה אש יציבה ברחש חרישי.
הכוהן ישב. אביעד נשאר עומד. הכד נח על השולחן הנמוך.
“לפני כמה חודשים,” פתח אביעד, “נסעתי לפני כמה חודשים לעיירה עדולם, כי מוצא משפחתי הוא משם… כפי שאמרתי. חיפשתי את עקבות משפחתי לאחר שהגעתי ארצה מבבל… ושם… בעיירה עדולם… מצאתי בפתחה של מערה… מצאתי שם לוחיות־חרס.”
הכוהן העבדקן הקשיב רוב קשב ונד בראשו.
“לא הבנתי את הכתוב ויעצו לי לפנות לנועדיה הנביאה.”
צל חלף על פניו של הכוהן. השתעל. ברור היה כי אין הוא שמח בשומעו את השם נועדיה. “כן. ואחר־כך?” היקשה.
“היא הכתיבה למזכירו דברי נבואה קשים… איומים… על שעתיד להתחולל כאן בגלל המעשה של שיבת ציון,” הוציא אביעד את המלים מפיו במאמץ רב, “אסון שיחול על כל עולי בבל על שדחוקים הם את הקץ…”
הכהן שוב סובב את הכד על־גבי השולחן. פתח אותו בזהירות והתבונן בחרסים. שעה רבה התבונן בהם. ניסה לקרוא את הכתובות אך לא הצליח. לאחר מכן ישב בכסאו בשקט, טומן את ראשו בין שתי כפות־ידיו הארוכות.
“שמע, בני,” השמיע בנמיכות־הקול, “אני, אין ביכולתי להשיב על שאלותיך…” השתתק עד־ארגיעה. “האחד־והיחיד שבכוחו להשיב הוא כבוד הסופר עזרא. אני מבאי ביתו. אם רצונך בכך, אספר באוזני כבודו הנעלה את סיפורך ואבקש ממנו להזמינך לפגישה. הוא טרוד עד־מאוד בימים אלה. הלא עניינים הרי־גורל נחתכים כעת וכבוד הסופר עזרא שקוע, ראשו ורובו, במתן מענה עליהם. אך הוא יזמינך אל־נכון לפגישה. ובינתיים הסר דאגה מלבך, בני.”
הביט באביעד וראה כי פניו שטופות דמע. זיק של רחמים והזדהות היבהב בעיני הכוהן.
אביעד זז לעבר דלת הלשכה.
“ומה שמך, בני?”
“אביעד בן קשתיאל מבית חכליה.”
פניו של הכוהן נאטמו לרגע, אך התבהרו שוב. לא ניתן לדעת את המתרחש בלבו.
“השאר־נא את הכד עם החרסים אצלי. אני אדאג לכך שהם יועברו לביתו של כבוד הסופר עזרא.” עמד מכסאו ושם את הכד עם החרסים על איצטבא שבקיר.
“אנא, שאל אולי בעוד שבוע־שבועיים בדבר הזמנתך אל כבוד הסופר.”
כשאביעד כבר התכונן לצאת, עבר בעדו הכוהן העבדקן, הצביע על צווארו של הצעיר ושאל:
“האם לא היתה לך ‘שרשרת־כינורית’ בצוואר, בעת שנפגשנו בפעם הראשונה, בשער ההיכל? שרשרת עם כינור – סמל כת המשוררים מבבל?”
אביעד תמה כי הכוהן אכן זוכר אותו כה במדויק, ואולם התבלבל לגמרי. בוש לספר כי שתה לשוכרה והשרשרת נגנבה ממנו.
“שכחתי… שכחתי אותה בחדרי…” רחשו שפתיו.
האש שבלשכה הוסיפה לדלוק חרישית והרקידה צללים על הקיר. צללי שני בני־אדם שניצבו זה ליד זה, סמוכים איש אל רעהו.
*
חלפו ימים אחדים עד שגמלה בלבו ההחלטה הסופית למצוא את מקום מגוריה של מוּנה בתוך ירושלים. אך משהחליט, נעשה זמנו דחוק ביותר. בכלין־עיניים ציפה לבוקר שבו יוכל לכתת רגליו בחוצותיה של העיר כדי לגלות את כתובתה. אמנם, כשפגש בה בעת חנוכת החומה והתהלוכות, אמרה שהיא מתגוררת אצל קרובי־משפחה בסמוך למגדל־המאה, אך אזור זה מאוכלס הוא עשרות בשנים ויותר, ולא מן המעשים הקלים למצוא שם בית ללא ידיעת סימני־ההיכר שלו. פנה מביתו מערבה ועבר ליד המדרגות היורדות מעיר־דוד. הגשם טיפטף מעט והוא זקף כלפי מעלה את הכובע של גלימתו. אחר־כך חלף על־פני ‘קברי דוד’ מבלי להתעכב, הגם שרצה זה מכבר לבוא ולבקר בקברים. ציפורים שלא ידע את שמן הקדימוהו ועפו מערבה. הציק לו תמיד כשנתקל בבעלי־כנף או בפרחים שלא ידע מה שם ייקרא עליהם. עכשיו ראה בעיקר פרחי־בר מסביב, כברוב האזורים שעודם הרוסים. ואולם החומה התנוססה במלוא עוזה ואביעד חש גאווה על כך, וחשב כי גם הוא – אולי יש לו חלק זעיר, זעיר מאוד, בעובדת קיומה של חומה זו, שהאנשים התחילו לקרוא לה ‘חומת נחמיה’. בעצם, הוא נפצע למען חומה זו. החיש צעדיו. הגיע לאזור של חנויות ועלה בדעתו כי מן הראוי שלא יבוא בידיים ריקות. וכי מה הוא יכול לקנות לה? הסתכל בדוכנים שבפתחי החנויות. חנות של מפות רקומות, צלמיות וכדי־חימר ושאר דברי־קדרות משכה את תשומת לבו. חשש שהיא תלעג לו אם יביא לה מתנה מן הסוגים האלה (מראה הצלמיות בחנות העלה את חמתו בכלל). לבסוף נפל מבטו על פיסת־עץ עגולה ושטוחה בצבע חום־בהיר ועליה מצוירת תבנית העיר שושן. העתק מוקטן של תבליט־הנחושת אשר קבעו השבים מבבל בדלת מדלתות המקדש: אות־תודה מטעמם לכורש, המלך הגדול, שהודות לו התאפשרה שיבת ציון. הציור היה חובבני־פשטני אך אביעד שמח למוצאו. שילם אצת מחירו בלי ניסיון לעמוד על המקח. המשיך בלכתו. כלב נטפל אליו בנביחות וליווה אותו כיברת־דרך, עד שהגיח מולו כלב נוסף ושני בעלי־החיים החלו לרחרח זה את זה בזקירת הזנב. הרחיב את צעדיו, נדמה קבע מועד עם מונה וחושש לאחר. עגלות דהרו בדרך והתיזו בוץ. מישהו שאל אותו כיצד להגיע למגדל־התנורים והוא הצביע על סמטא, אך לאחר מכן חשב כי עלול הוא להתעות את האיש וקרא בעקבותיו והסביר והתנצל. כשעבר בקירבת בית־המקדש, למעשה מאחורי המקדש, הרגיש שדופק לבו מואץ יותר. ואולי הלם לבו ביתר־שאת משום שהתקרב לרחבת מגדל־המאה. התחיל לשים לב לצורת הבתים. בעוד הבתים, קודם לכן, היו בעלי שתי קומות עם גגות שטוחים, צצו לנגד עיניו בתים חד־קומתיים, הבנויים קוביות־קוביות, עם כיפות מעליהם. הכתלים היו צבועים בדרך־כלל בגון כחלחל ואדמדם. עצי־ברוש גבוהים ומחודדים ועצי־זית חלולי־גזע עמדו לידם. סימן שהבתים נבנו לפני שנים רבות וגם האוכלוסייה היא ותיקה פה. באו ילדים בקבוצות. שיחקו בבוץ. השליכו כדורי־בוץ זה על זה. אביעד החליט לשאול על משפחת אלגד (לא היה בטוח בשם). הילדים התגודדו והתקוטטו וצעקו. התווכחו ביניהם בדבר הכתובת. כל ילד וילד הורה בכיוון אחר. המשיך ללכת על־פי החוש. בדרך־כלל לא אהב להרבות בשאלות על רחובות וסמטאות. העדיף למצוא בכוחות עצמו כל כתובת. ואף־על־פי־כן, כשהופיעה מולו קבוצת ילדים חדשה – חזר על שאלתו, בעודו מוסיף כי בבית המשפחה מתגוררת נערה שבאה מן הכפרים. “אה, מוּנה,” אמרו כמה ילדים וכמה ילדים אמרו: “אמונה.. כן… זאת אמונה… בחורה עם שיער צהוב..”
הובילוהו אל הבית. בית דומה לשאר הבתים שבסביבה, ורק העץ שבפתחו היה שונה. דבורים המו בין ענפיו. חיפש אחר מקוש כדי לדפוק בדלת, אך לא מצא. שם לב כי מזוזת־אבן קבועה במשקוף. דפק קלות ביד־ימינו. פתחה את הדלת אשה כבת חמישים. “סליחה.” השמיע אביעד. “כן.” ענתה האשה. שערה היה קשור במטפחת משובצת וסינר אדום למותניה.
“אני מחפש נערה בשם מוּנה.” אמר אביעד וקולו הצטרד.
“מונה אינה בבית כרגע,” ענתה האש, “ומי אתה?”
תהה מעט ולבסוף אמר: “ידיד.”
“היא תשוב רק מאוחר בערב. האם להגיד לה דבר־מה?”
הזמן עמד מלכת.
“הגידי לה שאשוב מחר… ואם לא מחר… מחרתיים… רק הגידי לה את השם אביעד.” והוא כבר פנה לאחור. לא המתין אפילו עד סגירת הדלת.
“אולי תיכנס לשתות דבר־מה?” שמע מרחוק את קולה המזמין של האשה. קול נלבב. “אתה ודאי עייף, אדוני.”
“תודה.” קרה מן הרחוב.
תחילה הלך לאיטו. בחר סמטאות שונות מן הסמטאות שבהן הגיע לבית שבאזור מגדל־המאה. הוא לא אהב לחזור בדרכים שבהן הגיע. ‘אמונה’? מוזר. שיחק במלה. היא הפכה את השם מונה לאמונה, אם להאמין לילדים. אחר־כך כבר מיהר. רצה להגיע לחדרו. בעצם, רצה להגיע ליום־המחרת. ובכל זאת, כשעבר גם הפעם ליד ‘קברי דוד’ – השתהה. התחבט. רצה לראות את פְנים־המקום. לבסוף ירד במדרגות השחוקות.
שררה אפלולית באולם שירד אליו. אולם עם קמרונות ועם פמוטות מהבהבים. באמצע האולם ניצב ארון־שיש שאורכו כארבע אמות. עלי־כותרת של שושנת־שיש קישטוהו. אשה זקנה מאוד ישבה למרגלות הארון וראשה מורכן. שערותיה דלילות היו ופרועות. אביעד ראה כי מן האולם הגדול מוליכים פתחים אל חדרים קטנים בהרבה. גם בהם ניצבו ארונות בתוך גומחאות שבקירות־הסלע. לצד אחד הארונות רבצה דמות אנוש כמו בר־מינן ונחרה תוך שינה.
נסוב על עקביו וגרר עצמו לעבר הפתח הראשי. כבר היה עייף מאוד. ידע כי קיים מנהג להביע משאלת־לב ליד קברו של דוד המלך. וכי יש תקווה טובה שאכן היא תתגשם. עצר על המדרגות והסב את ראשו לעבר הארון שבמרכז האולם הגדול והחשוך למחצה. אחר־כך אמר לעצמו, כי מי שרואה ויודע הכול – יודע גם את לבו הוא.
פנה והלך־לו.
*
מקץ יומיים שב לבית המשפחה שבקירבת מגדל־המאה. פתוח היה הפישפש אל החצר הפנימית של הבית ומבעדו יכול היה להבחין בצעירה התולה כבסים על חבל, עוד לפני הגיעו אל הכניסה הראשית. ובכל זאת, העדיף לדפוק בידו על הדלת מטעמי נימוס. מונה עצמה פתחה אותה, כשידיה מלבינות מחמת קצף הבורית של הכביסה. אך לפני פותחהּ את הדלת הגדולה שאלה “מי שם?” ולשמע השם אביעד פלטה איזו קריאה שהביעה שמחה.
“כבר אתמול חיכיתי לך.” אמרה, כשהיא מנגבת את ידיה בבד מצויץ.
“אמרתי לאדונית־הבית כי אתמול או היום…” התנצל.
“אין דבר, בוא אחרַי!” השמיעה מונה והוליכה את האורח לעבר החצר שבּה עמדה קודם לכן וטרחה בתליית הכבסים לייבוש.
הם עברו לאורך אכסדרה בעלת שלושה־ארבעה עמודי־תמך מעוגלים ודלתות נמוכות־משקוף הנפתחות אל החדרים פנימה. בחצר, בארבע פינותיה, ניצבו כדים לנוי, גבוהים וצבעוניים. החבלים שראה אביעד מן הרחוב – נמתחו בירכתיים המוסתרים מעט מעיני אורח הבא מצד הכניסה הראשית. אדמת החצר היתה מרוצפת. שיחי גפנים גדלו לאורך הקירות שמסביב ושלחו שריגים וקנוקנות. המראה העיד על כך, שבעלי־הבית הם אנשים אמידים למדי – אולי סוחרים מסוחרי ירושלים. מתחת לחבלים, על הרצפה, ניצב סל־נצרים גדול ובו לבנים לרוב. אביעד הבחין בכך שהדלת האחורית פתוחה אל המטבח, וכנראה גם אל חדר־הכביסה.
שוב בלט לעיניו שמוּנה רזתה מאוד. לבושה הפשוט הבליט ביתר־שאת את גופה הנוטה לרזון. רק פניה לא השתנו: האור השחור היבהב בעיניים.
“אני מוכרחה לגמור את תליית הכותנות לפחות, שהרי הבטחתי לקרובתי. אני חיה פה כבר קרוב לחודשיים, על חשבונם…” אמרה וניערה חולצה נוטפת מים באוויר הבוקר המאוחר. עמדה בין סדינים וכותונות מכל גוני הקשת, והרוח המנשבת בחצר כורכת עליה את הבדים. קווצת שיער נזקפה מעל מצחה והזכירה כרבולת של דוכיפת. לצמות הארוכות־ארוכות לא היה עוד זכר. היא ידעה כי יש לה מראה משעשע – וצחקה בעצמה. צחוקה היה כפי שאביעד זכר אותו: בוקע מתוך כל הנשמה.
“האם תעזור לי?” שאלה, “נגמור יותר מהר את העבודה ונוכל להיכנס לחדר.”
הסדינים והכותונות נפרשו גם על ראשו. הסתבך בהם ונרטב.
מונה ניגשה אל חדר־הכביסה כדי להביא סל־נצרים נוסף. בסל היו בגדי ילדים.
אביעד פרש על החבל את הבגדים הקטנים, תוך שהוא מחליק עליהם בידו בקפידה כדי ליישרם.
“אתה תהיה פעם אבא טוב לתינוקות” העירה.
“ואת ילדה טובה מאוד.” השיב לה מחמאה תחת מחמאה.
מונה נתנה בו מבט ממושך ואמרה: “אני כבר מזמן לא ילדה טובה… מזמן.”
הוא לא ידע כיצד לקבל את הערתה של הנערה. שאל אם מצוי עוד סל־כביסה במטבח ואם יכול הוא לעזור להביאו.
“לא. חכה עוד רגע וניכנס לחדר. אני השארתי בחדר כלי־נגינה, כי הייתי באמצע תרגילים.”
“את מנגנת?” תמה אביעד. אך מונה לא ענתה.
ואמנם בחדר־האורחים של הבית מונחת היתה חלילית על־גבי שולחן מכוסה במפה אדומה.
הוא שם לב לכך, שהנערה השאירה את דלת החדר פתוחה.
“קרובתי אוהבת לשמוע אותי. אך אולי תשב על הדרגש ותאזין גם אתה?” אמרה ובלי להמתין לתגובה, קינחה את ידיה ממי־הכביסה, הצמידה את כלי־הנגינה אל פיה והחלה להשמיע ניגון דק, אך מוכר לאביעד עד־מאוד. אחר־כך שרה בקול חרישי: “אשרי האיש לא הלך בעצת רשעים/ובדרך חטאים לא עמד/ובמושב לצים לא ישב// כי אם בתורת ה' חפצו/ובתרותו יהגה יומם ולילה… יומם ולילה…// והיה כעץ שתול על פלגי מים… כעץ שתול על פלגי מים…”
כשסיימה, נמנעה מלשאת מבטו אל אביעד.
“מאין לך כל זה?!” תמה.
מוּנה החביאה את החלילית בתוך תיבה העומדת על ארבע. ניצבה וגבה אל הצעיר.
“הלא אמרתי לך, כשפגשתי אותך בפעם הראשונה, כי שוכנות בתוכי שתי נשמות. אחת כנענית־עמונית ואחת יהודית. כעת שרויה אני בתקופת הנשמה היהודית, לשם ניסיון.”
אביעד שתק. הביט אל הדלת הפתוחה. משהו בתוכו סירב להאמין לה.
“אך מאין את יודעת את המלים ואת הניגון?”
מוּנה נעצה בו את שתי עיניה השחורות. המטפחת שעל ראשה זזה קצת לאחור.
“אני לומדת. הרי לשם כך אני נמצאת בירושלים, אצל קרובי־משפחה יהודים.”
אביעד השיט עיניו מסביב בחדר. על שרפרף שבפינה ראה מנורת שבעת־הקנים.
“הם מלמדים אותי, הם גם לקחו אותי לקבוצת חסידי־יה בסמטא של הסופר עזרה”. אמרה והוסיפה: “ראיתי שהסתכלת על המנורה. אני יודעת גם ברכות… לברך על הנרות בערב שבת… אך מורה־ההוראה שלי הוא קיצוני ביותר; ודאי שמעת שהסופר עזרא, אשר עומד בראש הקבוצה, יערוך מחר עצרת בעניין הנשים הנוכריות… בעניין פרידתם של גברים יהודים מנשים נוכריות…”
“המ,” השמיע אביעד.
“אגב, אני יודעת שאסור היה לך להאזין לי כששרתי. ‘קול באשה – ערוה’, לא כך כתוב בתורת משה?”
“לא בדיוק שם.”
“לא חשוב. אבל אני רוצה שתבוא מחר שנית… ואם מחר לא תוכל, תבוא מחרתיים,” פלטה אנחה קלה, "כי לבד לי כאן… " שוב נטלה את החלילית ושיחקה בה.
“אך כעת לך לך!… קרובתי תשוב עוד מעט, היא רק ניגשה לשוק הדגים…”
אביעד קם. זמן־מה התבונן בנערה. היא נראתה לו שונה־ולא־שונה מכפי שפגש בה באותו היום… בעדולם. התקשה לקלוט את השינוי שחל בה לעומת העבר. והנה, לפתע צפה ועלתה לנגד עיניו תמונת הלילה ההוא ותמונת הפולחן האלילי שהוא נעשה שותף לו בעל־כורחו. נזכר גם בדמות האשה שהוא נגע בה והיא נגעה בו. זכר היטב את טעם הבשר הנשי. האם זאת היתה מוּנה? מאין לו? הלא אז, בחשיכה, הוא כמעט שלא ראה דבר.
אבל העיניים… הן אותן העיניים מטילות הכישוף ורק עמומות יותר – אמר בלבו.
היא ליוותה אותו עד הדלת הראשית. שעה קלה עמדו בדומייה. קטפה עלה ומוללה אותו. הוא קטף פרח מן השיח שליד הבית ותלש את אבקניו.
“חבל על הפרח.” אמרה.
“לא, לא חבל.”
שתקו.
“חזור לכאן!” השמיעה מוּנה בשקט, אך בתקיפות שאינה סובלת סירוב.
והוא אמר אל עצמו: כן. זוהי נעימה־קולה הרגילה.
שמע שוב את משק הכבסים על החבל. הסדינים וחלקי הלבוש התנפנפו במשב הרוח החדה.
מוּנה לא עמדה עוד בין הכבסים כדוכיפת המתכוננת להתעופף.
היא סגרה באיטיות את הדלת הראשית.
*
רוח קרה העיפה עלים בסמטאות ומעת לעת הטיחה עפר בפניו של אביעד. מזג־האוויר עוד היה חמים בשעות הצהריים, אך התהפך חיש־קל וחום השמש נמוג־לו. אף־כי הרחובות היו נטושים למדי ורק מעט עוברים־ושבים נחפזו לדרכם, הורגשה איזו מתיחות באוויר. אנשים השיחו פה ושם, תוך התרגשות, על העצרת שעתידה להתקיים למחרת היום, מן הבוקר עד שעות הערב – בהנהגתו של עזרא הסופר ובנוכחותו של נחמיה בן־חכליה פחת יהודה. עומדים לקרוא, כנראה, בספר־התורה בפני העם, ותיחתם אמנה הקשורה בגירוש הנשים הנוכריות ובשמירת חוקי התורה בכלל.
האמנם לגשת ולהשתתף בעצרת? – התלבט אביעד ושקל את נימוקיו בעד ונגד השתתפותו. למען האמת, הנושא ‘הפרדת משפחות’ לא היה לרוחו והרגיש מועקה בחזהו כל אימת שנזכר בו. ועם זאת, היטיב לדעת כי מזווית ראייתה של מדינת יהודה – אין מנוס מצעד זה, אם ברצון העם לשמור על היותו עם־בחירה, או ‘זֶרע קודש’, כלשון הכוהנים. הקרע בין לבו לבין מוחו הסב לו כאב־של־ממש, שפילח את רקתו.
שירך דרכו בכיוון בית־המקדש מתוך כוונה לפנות שם ימינה, לאזור העופל ולקצר את דרכו הביתה. כשחצה את הרחוב ראה את ידידו סלוא, שרץ מבלי להיעצר. הוא רק נופף בידו לעבר אביעד וצעק: “מחר, אתה מוכרח להיות מחר בעצרת!”
לא ניסה לעכבו, שכן העלבון שספג לרגל טקס חנוכת החומה, טרם פג טעמו.
כשעבר בסמוך למגדל הגדול ראה התקהלות. מסביב למדרגות המגדל הנישא עמדו או ישבו בני־אדם, צעירים וזקנים כאחד ולהם הבעה דרוכה. אביעד התקרב ושאל על טיב ההתקהלות. הוגד לו שהנביא מלאכי עומד לשאת נבואה חשובה. אביעד קנה לו שביתה בשולי ההמון. ציפה. למען האמת, זה כבר ביקש לשמוע את הנביא מלאכי, הממעיט ביותר להיראות בפני קהל. אך איש לא בא והוא ציפה וציפה. הגשם ירד בחדגוניות. ואולי כן הופיע הנביא אלא שאביעד התנמנם תוך כדי ציפייה ושמע רק הד מלים הנלחשות אל תוך הגשם המתופף על המדרגות: “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל…”
כששוב הצטללה דעתו, כבר התרוקן כליל אזור המגדל הגדול מן הקהל, וגם דמות הנביא היתה־כלא־היתה.
מיצמץ בעיניו והוסיף ללכת ברחובות העקלקלים – יודע בוודאות כי אכן ייתיצב למחרת היום בעצרת שמקהילים עזרא הסופר והשר נחמיה.
*
הגשם הצליף בעוז. השמש נראתה רק כבבואה עמומה בשולי השמיים, בצד מזרח. המים זרמו בנחלים קטנים על־פני הרחבה, שבאמצעיתה התנשא מגדל־עץ שהוכן במיוחד לקראת המאורע של היום. היה זה מגדל־עץ לא גבוה, בעל שתי קומות: בקומה הראשונה: שולחן ארוך וכסאות, ואילו בקומה השנייה: דוכן לקריאה בתורה וכיסא. דוכן שניתן לראותו מכל קצות הרחבה. גג רחב סוכך על המגדל מפני הגשם היורד ברננה. היה זה כמעט המקום היבש היחיד בסביבה.
במטחי־הגשם, בין פרץ־ענן לפרץ־ענן, היו גם הפוגות ממושכות והשמיים התבהרו.
ואף־על־פי־כן, כשהגיע אביעד לעצרת, לאחר שהמתין לשוך זרמי המים היורדים מעל, ראה כי האנשים מתגודדים מסביב למגדל־העץ, עטופים במעילי־צמר וכיסוי על ראשם. הם עמדו והאזינו לקריאה בתורה. כשהביט אביעד מסביב, ראה כי שערי הבתים פתוחים כולם, ורוב העם מצא לו מחסה מפני הגשם בצל הבניינים. יש ואנשים נטלו עימם שרפרפים ואפילו מחצלאות לפורשן על הארץ. אך היו מרעידים מחמת כובד המאורע ומחמת הקור.
אביעד התקרב אל מגדל־העץ. חיפש בעיניו אחר דמותם של עזרא הסופר והשר נחמיה. נאלץ להידחק. כמעט מעד ונפל. זו הפעם הראשונה שהוא רואה מקרוב את האיש, את עזרא הסופר – השותף לדודו בהנהגת יהודה, ואולי גם בר־פלוגתא לו. הוא ניצב מאחורי דוכן־הקריאה, ספר־התורה פתוח לפניו והרוח נאחזת בו מדי פעם. עזרא הסופר היה אדם הנוטה אל גיל הזיקנה, אך משתדל להתגבר בכוחותיו על חולשתו הגופנית. שונה מאוד היה מדודו. נחמיה – תמיר־גו ומקפיד ביותר על הופעתו ועל עמידתו זקופת־הקומה, ואילו עזרא הסופר – נמוך וכחוש ממנו וניכר בו שהופעתו החיצונית אינה בראש דאגותיו. אך זקנו הלבן והרבוע שיווה איזה לובן לדמות כולה. הוא קרא בתורה ועוזריו שלצידו, מימין ומשמאל, חוזרים על הפסוקים בקול רם ומפרשים את הטעון פירוש להמון שמסביב. העם, כפעם בפעם נפל אפיים ארצה והשתחווה, ובקומו השמיע את הקריאה “כדבריך נעשה!” היו אלה פסוקים בדבר קיום החגים והמועדים ושמירת השבת. אביעד ידע פסוקים אלה בעל־פה, מתוך לימודיו בבבל. על לקיחת נשים נוכריות על־ידי נכבדי־העם, שריו וכוהניו כמעט שלא נאמר עדיין דבר. הוא הבחין גם בכסאו של נחמיה, בצד הנגדי של מגדל־העץ, אך השר לא ישב בו. עזב, או טרם הגיע.
התחיל להשתעמם. חיפש אחר פנים ידועות לו. אך העם, ברובו, היה מן הכפרים והפנים נראו לו זרות. השיב מבטו אל מגדל־העץ. לרגע נדמה לו שהוא רואה מישהו הדומה לכוהן העבדקן שהוא השאיר בידו את הכד עם לוחיות־החרס. נזכר בכד – נעורה בו חרדה. מי יודע להיכן תוביל עצרת זו? לאיזה אסון?
החליט לגשת אל לשכתו של הכוהן העבדקן: אולי הוא נמצא בלשכתו, שהיא במרחק הליכה של כמה רגעים מכאן, ואולי גם הספיק לקבוע פגישה בשבילו אצל עזרא הסופר באחד הימים הקרובים?
פנה לעבר בית־המקדש, כשהוא מפלס־לו דרך במאמצים רבים. הגשם חדל ושוב התחיל לרדת. תוך כדי הליכה הביט בעננים המשחקים בשמיים. ראה צורות, ראה דמויות, ראה חיות דוהרות מערבה ומזרחה בהתאם לכיווני הרוח המשתנית. ואמנם נשבו רוחות מכאן ומכאן. הנה, רוחות כל העולם באו להשתחוות כאן, בירושלים… – אמר בלבו.
כשנכנס בשער החצר הפנימית הופתע לראות, שמצויים בני־אדם לא מעטים במקדש, וכי עבודת הקורבנות מתנהלת באין־מפריע, על־אף העצרת שברחבת ‘שער־המים’. נכנס לעזרת הנשים ועבר בה, כשבכוונתו להגיע לעזרת בני־ישראל, ומשם אל לשכת המוקד. בעודו עובר שם, הטיל מבט על מזבח־העולה הענקי ועל ההמולה שסביבו. ראה שעיר־עזים הנגרר בחבל לשם מסירתו לידי הכוהן המקריב שעל משמרתו. שעיר־העזים התעקש. קפץ ממקומו ושעט על־פני העזרה כולה, מנסה להימלט; הריץ רגליו כטרוף־דעת, זקנו התנפנף באוויר, בעודו נוגח בקרניו הפחוסות את באי המקדש. שני כוהנים ולוי פרצו אל ה’זירה' בניסיון לבלום את בעל־החיים, אך הוא הצליח לחמוק מפני הזרועות המושטות לעברו, כאילו חומק מפני מר־המוות. לבסוף הטיל הלוי הצעיר איזה פלצור על צווארו של התיש וקפץ עליו. נדמה, נוהג הוא לרכב על־גבי עזים ותיישים מקדמת־דנא. אביעד נצמד אל קיר המקדש. עלתה לנגד עיניו תמונת זבח האיל בעדולם. לא, הוא לא רצה לראות את הדם נשפך. מראה הדם הרתיע אותו מאז ומתמיד; אבל כאן… בבית־המקדש?… האם אין זה שונה?…
לשכת המוקד היתה נעולה. פנה לשוב אל מגדל־העץ.
עתה, מזג־האוויר היה רגוע למדי. ברחבה התחלפו האנשים. הפעם היו אלה גברים ממעמד נכבדי־העם, שבחלקם באו בלוויית נשותיהם וילדיהם. עמד מתח בחלל־האוויר. האנשים כוונו ברחבה בידי שוטרי העצרת והתייצבו בשלוש קבוצות: כשני מנייני גברים בסמוך למגדל־העץ ולדוכן־הקריאה ובמרחק־מה: קבוצה קטנה של נשים יהודיות. מולן: קבוצה גדול יותר של נשים, שנכיר בהן כי אין הן מבנות־ישראל.
למעשה, המאורע כבר היה קרוב למדי לסיומו לגבי אותו היום.
עזרא הסופר ישב על כיסא שבסמוך לדוכן, ואילו מאחורי הדוכן ניצב שכניה הכוהן. לאחר ששוטרי־העם (המכונים בפני הבריות ‘נערי נחמיה’) היסו את הקהל, קם גם עזרא הסופר והמשיך בקריאת פרשה מן התורה, פרשה העוסקת בטומאה ובטהרה וכן בנישואי תערובת, נישואי גברים מעם־ישראל עם נשים מקרב ‘עמי הארץ’ – הכנעני, האמורי, החיתי, העמוני המואבי, הגרגשי ועוד. קולו רָעם.
עבר רחש בקרב הקהל. אחדים מבּין הגברים כרעו על ברכיהם בתוך הבוץ שכיסה את מרצפות הרחבה ותופפו על חזם באגרפיהם, מכים על חטא.
אחר־כך קרא שכניה הכוהן רשימה של ראשי אבות וגברים מנכבדי־העם שחטאו בנישואי־תערובת.
ככל שהמשיך בקריאה – הלכו וגברו קולות הבכי וההתמרמרות בקרב קבוצת הנשים המיועדות לגירוש מבעליהן. נשמע בליל־שפות ומתוך בליל־השפות בקעו גידופים וצעקות־בוז. לאחר ששכניה הכוהן סיים את הקריאה ופתח והבהיר שוב ושוב, שהתורה רואה כמעשה תועבה הולדת בנים ובנות מנשים נוכריות בקרב מחנה ישראל, הרים עזרא הסופר את שתי ידיו כלפי השמיים וקרא במלוא הגרון: “ועתה תנו תודה לה' אלהי ישראל ועשו רצונו והִבָּדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנוכריות!”
רוב הגברים ניצבו במקומם כמאובנים.
בעלי־זרוע מקרב שוטרי־העם חצצו בין מגדל־העץ ובקבוצה של נשים מתפרעות. ואולם התפרעות הנשים הלכה וגברה והן קרבו ובאו עד מרגלות המגדל. החסונות וארוכות־הגפיים שבקרב הנשים הצליחו להגיע בכל זאת עד רגלי מגדל־העץ והתחילו לטלטל אותו, בעוד שאר הנשים מקרב ‘עמי־הארץ’ משמיעות שריקות ויללות כדרך המקוננות בעת לוויה וקבורה. “הו דודי! הו אדון!” קראו בקולות־בכי רמים. והגברים שתקו. יש וקראו שמות כגון מריתא, סונא, ענתא והתחננו: “אנא, לא! אנא, לא!” כשהם כורעים על ברכיהם ומכים על חטא.
שוטרי־העם ניסו להתערב ולהשליט מרות, אך נהדפו בידי הנשים שנעשו פרועות יותר ויותר, שערותיהן הצבועות באדום, בצהוב וגם בירוק התנפנפו ברוח החדה.
“מנוולים, מוגי־לב!” צרחו־צווחו ספק כלפי מגדל־העץ וספק כלפי עדת הגברים.
השוטרים ביקשו לבסוף לשים קץ למהומה. הם דאגו, בראש ובראשונה לעזרא הסופר שהיה רְפה־גוף. השר נחמיה אחז בעמוד־תמך של המגדל וניצב בלי לזוע ממקומו. אך מגדל־העץ נע ונד על רגליו כעל כרעי־תרנגולת וחישב להתמוטט.
למראה שוטרים הכופתים בחבלים את הנשים המתפרעות – עלו קולות מצד קבוצת הנשים היהודיות: חלקם קולות־צחוק וחלקם קולות־בכי. לשמע הצחוק היפנתה אשה מואביה את ראשה לאחור וירקה יריקה על הארץ. האשה שצחקה ענתה לה ביריקה, כשהרוח מרקידה את טיפת הרוק באוויר.
ושוב באו קריאות.
“לא! לא! מריתא!… לא! לא, אלישבע!” קרא גבר – בעל לשתי הנשים גם־יחד, כשהוא מתרומם בינתיים ממצב של כריעה ומבקש להסות את שתי נשותיו.
שוטרי־העם הניפו אלותיהם. הצעקות חזקו והלכו. הצטרפו אל צעקות הנשים גם ייפחות הילדים. לאחר מכן הושלך הס במפתיע. הופיעו נשים לבושות שק וכלי־חרס בידיהן. מצויה היתה ערימת אפר בתוך הכלי, ועשן דק־דק עלה ממנו ושט באוויר הקריר. השתופפו וישבו הנשים בנות ‘עמי הארץ’ על המרצפות במעגל, כשהן שולחות ידיהן אל כלי־החרס ומעלות ממנו חופנים־חופנים של אפר וזורות אותו על ראשן, תוך יללות אוי־אוי־אוי מתמשכות. חלף עורב באוויר. עג־חג מעל ערימת האפשר ובקריאות קודרות פרח־לו.
הגברים עמדו אילמים ופעורי־פה.
נדמה, יד זרה ובוטחת מכוונת את ההתרחשות.
במגדל־העץ – השר נחמיה התלחש עם נעריו. אלה הקשיבו לו רב־קשב, לאחר מכן ירדו מעל המגדל והסתערו ללא־רחם על הנשים הזורות אפר על ראשן והקורעות קריעות בבגדיהן. נטלו בכוח את הכלי המכיל את האפר ההולך ומצטנן. אשה אחת עוד נופפה באגרופה ורצה לעבר צרתה שבקרב הנשים היהודיות.
ובכל זאת, לאט־לאט נרגע המקום. הנשים המיועדות לגירושין נטשו בחלקן את הרחבה ובחלקן שבו למקום עומדן בראשית העצרת.
רק מצד קבוצת הנשים היהודיות בקעו עוד קולות. קולות זימרה: “הללו־יה! הללו את שם ה' כי טוב!…” שרו ותופפו בתופים קטנים.
לאחר שהושב השקט על כנו, התחדשה קריאת שמות הגברים אשר נשאו נשים נוכריות ואשר חייבים בגירושן על־פי תורת משה. שכניה הכוהן, הוא שקרא גם הפעם את הרשימה, בעוד עזרא הסופר יושב על־ידו, שקוע בתוך עצמו ומתפלל.
לאחר שהסתיימה קריאת השמות, התנער עזרא הסופר ושוב קם על רגליו. ניכר בו כי משתלטת עליו עייפות רבה מאוד; הוא נראה כאדם היודע היטב מה רב הצער והסבל שבפעולה שהוא ממחולליה, ואף־על־פי־כן מאמין באמונה שלמה, כי אין דרך אחרת להציל את העם מטמיעה בעמי הסביבה ולשמור על ייחודו.
והוא קם וקרא: “היום אנו כורתים אמנה!” אותה שעה עמד גם השר נחמיה ממקומו וקרא בפנותו אל כל הגברים, הנשים והילדים: “אכן, היום אנו כורתים אמנה!” בעוד הגברים עונים אחרי שני המנהיגים: “כדבריכם נעשה… אמן ואמן!”
הפקידים־הכוהנים שישבו מאחורי השולחן הארוך פרשו גווילים־גווילים על לוח־השולחן והחלו בהזמנת הגברים לשם חתימה על המסמך, חתימה האמורה לאשר את תוקפו.
אביעד ראה כיצד ניגשים הגברים, אחד־אחד, אל השולחן שמאחוריו ישב עתה גם דודו, לצד עזרא הסופר, ובסמוך להם הכוהנים והלויים צדקיה, שריה, עזריה וירמיה – מראשי המחנה.
“מסכים אָני!” שמע כל פעם שניגש מישהו אל השולחן הארוך, טובל עט בקסת וחותם את שמו, וגם מטביע את אצבעו בשעווה, לשם אישור מלא של המסמך.
פה ושם, הרחק יותר, זוגות של גברים ונשים בודדים עמדו או ישבו גם בפתחי הבתים. הם היו שקטים מאוד. לא צעקו ולא מחו. ואף־על־פי־כן, עצב הוא שהקיפם. רק הילדים שלידם בכו, חשים כי דבר־מה גורלי ישתנה מעתה בחייהם ועל־כן נצמדו פעם אל האם ופעם אל האב.
זוג צעיר, גבר ואשה, מָשך את תשומת לבו של אביעד. ניכר באשה שאין היא בת־ישראל, אך יופיה בלט לעין־כול. תחילה היא ישבה דומם לצד הגבר שנגע מדי פעם בשערותיה וליטף אותן. השניים החרישו וכאילו מחכים לקריאה לסור אל השולחן, שם נחתמת האמנה. האשה הרכינה אט־אט את ראשה אל חיקו של הגבר. הוא שוב ליטף אותה. היא בכתה תוך עוויתות קטנות, אך רעידות גופה הלכו וגברו ואחזו גם בגבר שלידה. “רק בקבר… רק בקבר איפרד ממךָ…” לחשה. הגבר אימץ את האשה בזרועותיו בחוזרה, כאילו היתה ילדה קטנה וחולה. אחר־כך נשמע גם קולו המלחש: “לעולם… לעולם לא…אַל לךְ לחשוש!…”
ושוב גבר הגשם. הבועות קיפצו על־פני אבני הרחבה. הגבר והאשה דמו דומם ובצעדים חרישיים נבלעו בין טיפות המיםי הצפופות, שנפרשו כמו יריעת־בד אפרורית על העיר.
*
אביעד נאלץ לשנות מקום. רטוב בלבושו נס אל פתחו של בית קרוב. נראה שכבר גילו האנשים מקום מסתור זה, שכן היתה מחצלת פרושה על הרצפה, בצד המדרגות. אך מלבדו לא נמצאה שם נפש־חיה. התפרקד על המחצלת, תוך שהוא סוחט את טיפות הגשם ממלבושו. רעד. מראה זוג־האוהבים לא מש מנגד עיניו. רק ראש האשה התחלף בעיני רוחו בראשה של מוּנה, עם שתי הצמות הפשתניות הצהובות: אחת גולשת־לה על הגב ואחת כרוכה סביב הצוואר. והמבטים ברקו. הם ברקו בשְחור־הפחם. אחר־כך הופיעה כירכרה ומוּנה והוא עלו לשבת בה. העגלון – מוכּר היה העגלון לאביעד. הכירכרה דהרה. נוסעים לעיר הושאנג שבבבל לחש אביעד על אוזן הנערה.
מוּנה היתה לבושה בלבן ומקושטת במחרוזות־מחרוזות. השרשרת שהוא נתן לה ללילה בודד, תלויה היתה בצווארה מתחת לצמה המצהיבה והזוהרת. הושאנג… כן… הלא נולדתי וגדלתי שם רוב השנים, על שפת הפרת… הגה בשקט. בתוך החלום. אבי ואמי מחכים לנו… ברצוני להציגך בפניהם… הלא את כלתי… ואני יודע שאת תאהבי אותם… – החלום סר מעל עיניו לרגע קל, אך שב ונמשך כמעט בנקודה שבה נפסק. מוּנה, נשענת על זרועו, יורדת מן היכרכרה, בעוד אביו ואמו עומדים לפני ביתם. עצי־ברוש ליחשו ברוח וניתן לשמוע גם את גלי הפרת. פתאום התחלפה התמונה: הם עומדים בחצר־הבית, פרושׂה חופת־תכלת מעל ומישהו צועק: קידושין! קידושין כדת משה וישראל! הנגנים השמיעו צלילים, והנה כינורות שחורים בידיהם. אביעד קרב אל מוּנה העומדת תחת החופה והגיש גביע־יין לשפתיה. אך תוך כדי כך שם אל הלב כי הכד, עם לוחיות־החרס מעדולם, ניצב לרגלי הנערה, אלא שמתוך הכד זוחלים ויוצאים נחשים־נחשים. התעורר.
ראשו המה. עצמותיו כאבו מחמת השכיבה על הרצפה הקשה והקרה.
העצרת עמדה להסתיים לאותו יום. הגשם פסק לגמרי והקהל התפזר אט־אט. גם אביעד התכונן לשוב לחדרו, כשבחין במוּנה היושבת על גזע־עץ נטוי ארצה.
“את? כאן?” אמר לה מופתע.
“אסור לי?” שאלה.
הלכו זה לצד זה. שניהם היו עצובים.
“לאן?” שאל אביעד.
“אינני יודעת.” ענתה מונה והם שוב הלכו כיברת־דרך מבלי להוציא הגה מפיהם.
“את יודעת,” פתח אביעד פתאום.
“מה?”
“אני מתקשה להגיד לך.”
“חלמת משהו.”
“איך את יודעת?” שאל אביעד בפליאה.
“עברתי ליד הבית שמצאת בו מחסה מפני הגשם וראיתי אותך. מה חלמת?”
“לא נעים לי להגיד.”
“תגיד!”
“טוב. חלמתי עליך?”
“עלי?” ריטטה נימה של שמחה בקולה של מונה. “מה חלמת עלי? שהייתי מכוערת?…”
“מכוערת? היית כלתי… נערכו חופה וקידושין… בבבל.”
מונה התחילה לזמזם. מצב־רוחה התבהר מאוד.
“מה אתה מביט בי ככה?” שאלה, “לכלה מותר גם לשיר… אם היא רוצה.”
“ואת רוצה?”
“רוצה מה? להיות כלתך?”
עברו ליד העופל. היה חשוך. הגשם טיפטף. היא נשקה לו.
“אבל אני עמונית.”
“לא, חצי־יהודיה וחצי־עמונית.”
“יש לי שתי נשמות. אמרתי לך. נכון? עכשיו אני בתקופתי היהודית. בינתיים… לפחות.”
הגיעו עד הבית שבו התגוררה מונה אצל קרובי־משפחתה.
“לא נתת לי תשובה.” אמר אביעד.
“לא נתתי לך תשובה?” והעבירה את כף־ידה על פניו.
“טוב. אנחנו חתן וכלה.” אמרה, “אך הנה הבית. תוכל לבוא בעוד שלושה ימים.”
“ומדוע דווקא שלושה ימים?”
“כי זה מספר מכושף.”
שניהם צחקו.
*
הוא לא חיכה שלושה ימים. כבר למחרת בבוקר התייצב בביתה. ואמנם היא היתה מוכנה לבואו.
התלבשה בלבוש חם מן הרגיל בקיץ ואמרה: “בוא נצא אל מחוץ לחומה. יש שמש טובה. נלך בכיוון היערות.”
אכן, מזג־האוויר שיום קודם לכן העמיד פני חורף ירושלמי, עטה שוב ארשת סוף־קיצית, הגם כי אגלי הגשם עוד נצצו על קצות העלים שבאילנות. הם יצאו מבעד ל’שער־אפרים' והלכו במשעול הררי. מונה לבשה כעין גלימת־עור שעירה. הוא, היה לו קר מעט במעיל הדק שעל גופו. היא היתה מיטיבה־לכת ואביעד נאלץ להרחיב צעד, כדי לא להיוותר מאחור. ראתה שקַר לו ופרשה את כנף גלימתה על כתפו. צמודים היו זה לזה. הוא כרך את זרועו על מותניה כשעברו בשער, נזכר אביעד שלפני כשנה בלבד נכנס בשער זה בהגיעו לעיר. המולת המסע שוב נעורה באוזניו: צעקות תגרנים, רוכלים, מוכרי־סדקית ומתווכי־דירות, לרבות בני־משפחה שבאו להקביל את פני קרוביהם; ומנגד – השירה המתרוננת של הבאים אל עיר־הקודש מבבל. קבוצה די קטנה, בעיקר בני־לוויה לשר נחמיה. אביעד הרגיש בדידות רבה אותה עת, על־אף ריגשת לבו.
אימץ את גופה של מונה אל גופו־שלו ביתר־שאת, תוך שהוא שקוע במחשבות.
“חתני… על מה חושב חתני ברגע זה?” שאלה מונה.
באו מולם אתונות. נערים רכבו עליהן תוך קריאת דיא! דיא! מונה השמיעה קול נעירה של חמור. הנערים פנו לאחור ונופפו בידיהם לאות הערכה. הנוף שמסביב היה, בעיקרו, נוף של הריסות. הריסות עתיקות־יומי, שיד אדם לא ניסתה לקוממן זה כמה דורות.
“מעשה ידיו של נבוכדנאצר.” העיר אביעד.
“מי?”
“המלך שהחריב את מלכות יהודה.” ענה אביעד בשמץ תמיהה.
“אה, כן. עצוב.” אמרה ופיזמה־לה שיר, שהוא לא הבין את מילותיו.
המשעול פנה והשתפל. נראו אילנות. ברושים גבוהים.
קמה רוח קלה והסיטה את המטפחת שעל ראש הנערה. הוא הביט בה מן הצד והצטער על כי שתי הצמות הארוכות־ארוכות נעלמו ואינן. אך היא יפה היתה בעיניו גם כך. כשפגש בה לראשונה לא ידע בוודאות אם היא יפה או מכוערת. כעת לא היו ספקות בלבו, על־אף השינוי שחל בה. רזתה מאוד.
“ואתה לא שואל לאן אנחנו הולכים?” שאלה.
“לא. היינו־הך לי.”
“אבל אנחנו צריכים לערוך חופה וקידושין… כדת משה וישראל. כך אמרת, לפי החלום שלנגלה עליך.”
הרגיש את פעימות לבה.
“אני מוכרח לשאול אותך דבר־מה.”
קטפה עלה.
“מונה, הגידי לי… באותו הלילה… בעדולם… באותו ליל־פולחן… אני… אני נגעתי בגופך;… האמנם בגופך אני נגעתי?”
"אני לא זוכרת את הלילה ההוא. אני לא זוכרת דבר. אמונה לא זוכרת שום פולחן בשום לילה. "
שתקו. האדמה עוד היתה לחה מן הגשם של היום הקודם והם נזהרו לבל תחלקנה רגליהם במשעול היורד מטה־מטה. סביב רגלי העצים צצו פטריות והיא תלשה והחביאה אותן בבגדיה. עברו בקורחת־יער. הגיעו לעצים גבוהי־צמרת: אורנים, ברושים, תאשור ואלונים. השתהו מעט בתוך היער הקטן ואביעד שם לבו לכך, שכל אימת שהם חולפים בצל עץ־תאשור – ניכרת בהלת־מה בהתנהגותה של הנערה. ואם הוא קילף במקרה פיסה־של־קליפה מעץ התאשור, היא מכריחה אותו להשליך את הקליפה. השמש הטילה חיצים זעירים ובוערים מבעד לפארות הצפופות. בגזעי העצים הבחינו בחריתות שונות: עיניים, לב ולפעמים גם צורות גסות ומשעשעות.
“כאן?” שאלה מונה, “זה מקום של קידושין?”
אביעד נבוך. היסס. לבסוף אמר: “את צריכה לטבול תחילה במים חיים. את צריכה להיטהר.”
“דברי הבל!” אמרה מונה.
“אל תשכחי שאני משבט לוי וחייב להקפיד יותר.”
“אתה. אבל מה אני?”
הוא לא ענה לה. ידע שבין כה וכה שרוי הוא בחטא. ואולם היא שינתה את דעתה והציעה לגשת למעין־השילוח, שם היא תטביל את גופה.
כבר היתה שעת אחר־צהריים כשהגיעו אל המעין, תוך שהם מקיפים את עיר־דוד מכיוון דרומי. נשים זקנות עמדו או רבצו בפתח. נמצאו גם כמה גברים קשישים, ממלמלים מלות־תפילה בשפתיהם, ואצבעותיהם משחקות במחרוזות־מחרוזות. אך הגיעו אל ניקבת המעין וירדו במדרגות – הושיט אביעד מטבע לישישה שהתייצבה מולם.
נשמע פיכפוך המים ההולכים לאט בתוך ניקבת הסלע האפלולית. שניהם הביטו במים הירקרקים והמקפצים מאבן אל אבן, כאילו היו האדוות הקלות יצורים חיים.
“כעת תסתובב לאחור!” אמרה מונה.
הוא שב ועלה בכמה מדרגות, אך מונה כבר פשטה את בגדיה וטבלה. הטבילה את ראשה וגמעה מן המים בעלי הגוון הירקרק. נשמעו היטב הלגימות. דומה, מבקשת היא לטהר את כל פנימיותה מאיזה עָבָר עמוס חטאים. אחר־כך קמה דומייה. אביעד חיכה. נשמע רק קול המים ולהג הישישים והישישות בפתח המעין. אך הכול נשמע מרחוק.
“מונה!” קרא אביעד בלי להרים את קולו יותר מדי.
לא בא כל מענה. רק מעין השילוח הוסיף להשמיע פיכפוכים חרישיים.
“מונה!” קרא שוב בהרמת הקול, אך במקום מענה קלטו אוזניו את הד קולו בלבד. מונה! מונה! מונה! הידהדה ניקבת המעין.
איבד את שלוות רוחו. נתקף חרדה.
“מונה!” זעק בקולי־קולות וכמה מן הבריות הקבצניות ירדו במדרגות. ראשה של מונה הגיח מן המים ומן האפילה, כשהיא מתעטשת ופולטת טיפות־מים, משפשפת את עיניה וסורקת את שערותיה באצבעות. שלא ברצונו – הבחין גם בשדיה, שדיים קטנים־נעריים.
“דאגת?” שאלה בעודה מתלבשת, “אני יודעת להחזיק את הראש מתחת למים זמן רב מאוד, בכוחן של השבעות. אך בכלל – אני נעלמת לפעמים. כן. אני נעלמת לפעמים.”
כשעמדו בחוץ, כבר זרחו הכוכבים מעל.
“וכעת?” שאלה בעודה מקפצת מרגל אל רגל כדי להחם את גופה.
הוא לא ידע להשיב דבר. גם היא לא ידעה.
“איפה אתה גר?”
“לא רחוק מכאן.”
“אבוא אליך ללילה. אך נצטרך לישון בנפרד. כן?”
“כן.” הגה אביעד, “רק ממחר תהיי אשתי.” שתק והוסיף: “אם באמת נערוך קידושין.”
*
בלילה לא נרדם. גם היא לא ישנה כל אותו הלילה. דיברו ביניהם בשקט לבל תשמע אדונית־הבית שמצוי מישהו נוסף בחדר לשם שינה.
“באמת נבהלת כי אולי נעלמתי?” שאלה, “רק נשמה אחת שבי, היא הנעלמת מדי פעם. הנשמה השנייה נאמנה תמיד.”
“אבל בלילה ההו…” התחיל שוב.
“הרי אמרתי לך שאני לא זוכרת שום לילה… אמונה לא זוכרת…”
הוא שכב על הרצפה, על־גבי ערימה של שקים והיא שכבה במיטתו. מול המיטה עמדה מנורת שבעת־הקנים. מונה הביטה בה ארוכות.
“אני יודעת לברך על מנורה בליל־שבת.” אמרה.
“מאין לך? בקבוצת חסידי־יה של עזרא הסופר?”
“גם מסבתי הגדולה.”
פתאום שקעה בשינה תוך כדי דיבור.
גם הוא ישן. חלם כי תלתלים שחורים גוהרים מעליו וחזה נשי ושופע נוגע בו. פניה של צרויה ריחפו בתוך החלום. “אתה כפוי־טובה,” אמרה, “חבל שטיפלתי בך ועזרתי להציל את חייך כשנפצעת. אתה רע, אביעד! אתה רע־לב ורוצה רק בהנאות של עצמך. וכעת אני חוזרת לבבל בגלל… בגללך…”
נחרד מתוך שנתו. חש צינה. התהפך מצד אל צד וראה את מונה עומדת מול חלון פתוח ובוהה אל הירח, שנח על חודו של עץ. כאילו התפללה. מעת לעת קדה קידה כבפני ישות נעלמת. לאחר מכן פסעה פסיעה לאחור, קדה קידה נוספת וסגרה את לוח החלון.
“אתה ער?” שאלה בפתיעה.
“רק כעת התעוררתי.”
היתה דממה עמוקה בחדר.
“ראית את הירח?” שאלה מונה, “ירח מהודר, כמו נסיך”
הביט החוצה מבעד לחלון. ואמנם הירח היה מלא ויפה.
שוב שתקו. שתקו באיזו אי־נוחות.
“הנה אני טהורה עכשיו. טבלתי במים חיים. קַדש אותי עכשיו ואהיה אמתך.” אמרה.
“רק מחר… הלא אמרתי לך. אני צריך שני עדים וכעת לילה.”
היא נעצה בו את עיניה השחורות־פחמיות־שורפות.
“שני עדים יש לי.”
“מדוע את אומרת זאת?”
“כי הרוחות של סבי הגדול וסבתי הגדולה מצויות בחדר, לידינו. התפללתי וביקשתי שתבואנה לפני עלות השחר.”
אביעד נבהל. הרי הדבר דומה לדרישה אל המתים, שהתורה אוסרת בכל חומר־הדין. אחר־כך חשב כי הקידושין אינם תופסים בין כה וכה. וכי למעשה אין לו כל מושג מי היא מונה באמת, לבד מן העובדה שפגש בה ליד בית בעיירה עדולם. לבו היכה בחזהו באגרופי־ברזל. הוא אהב את הנערה הזאת, הגם שלא ידע לתת דין־וחשבון לעצמו בדבר סיבת אהבתו. פעם היא יפה ופעם היא מכוערת. כעת היא כמו זאב־ערבות שהירח היכהו בכשפיו. וכנראה היכה בכשפים גם אותו, את אביעד בן־קשתיאל משבט לוי.
ובכל זאת, מזג מכד של יין לתוך גביע. נטל מטבע־כסף נוצצת מאמתחתו. נטל פיסת־בד נקייה וכרך את המטבע בפיסת־הבד.
“וכעת הגידי אחרַי: ‘הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל.’”
“וגם זאת הגידי: ‘הרי אני מקודשת לך כדת משה וישראל.’”
שפתיה רחשו.
הושיט לה את גביע היין ובירך עליו. לאחר מכן תלה את מטבע־הכסף העטופה בד בצווארה של מונה באמצעות פתיל־תכלת שמצא בין חפציו, ליד טליתו.
“הנה, את אשת איש!” השמיע חגיגית.
“אני אמתך.” הגתה.
הוא היטב לדעת שקידושים אלה, אין להם כל תוקף – אך אהב את הנערה.
בבוקר נדהם לדעת שבתולה היא.
*
חיפשו להם בית מחוץ לחומה, באזור שבו שוטטו ביום הקודם. סמוך ליערות ירושלים, מקום־שם עומדים בתים קטנים בין העצים, חרבים למחצה ובנויים למחצה, במרחק ניכר אלה מאלה. כל אדם – עולם לעצמו. יהודים, עמונים, מואבים, אדומים ושאר בני־כנען.
הם מצאו להם בית.
אביעד העביר את חפציו כולם מחדרו, על־גבי חמור. למונה היו חפצים מועטים עד להפתיע. היא גם לא רצתה להביא לידיעת בני־משפחתה את דבר הקידושין. חששה שהם יספרו על כך לאחֶיה. היחסים עם הוריה לא הטרידוה, שהרי הם שוהים רוב עתות השנה בצור או בצידון, ויש ומפליגים באונייה לאיי יוון. ואולם אחיה הבכור יושב רוב העת ביפוא שלחוף הים ושקוע שם בסחר־מכר. פעם אחת אפילו ביקרה אותו, בקיץ, והוא ביקר אותה בירושלים מספר פעמים – בלתי־מרוצה מהליכותיה. לדעתו, היא צריכה לשבת בעדולם ולהשגיח על הבית הגדול. דבר, שכמובן קום את מונה. בכלל, צריך היה להשיא אותה לאיש מבני־הכפרים… – חשבה כל המשפחה.
האח־הבכור, עבדת, סלד מנסיון ההתקרבות של אחותו לעולמם של בני־יהודה – על־אף הדם היהודי המועט הזורם בעורקיו.
הם התבוננו במבנה־מגורים שמערבה לחומת העיר וטיכסו עצה ביניהם כיצד ניתן לשפץ ולצבוע את המיבנה כולו, כשהופיע איכר בפתח, דוחף מריצה עמוסה עשבים שוטים ושאל למעשיהם. שכן, אם הם מחפשים מקום־מגורים – עליהם לדעת כי המיבנה – שלו הוא, אך הוא משכיר אותו מעת לעת לאנשים הגונים, שאין ברצונם להתגורר בין החומות. אמר וקרץ בעינו בבחינת ‘מבין יבין’.
אביעד שאלה “כמה?” והא השיב “עשרה לחודש.”
לבסוף הוריד את המחיר לחמישה לחודש, והשניים הניחו את חפציהם בתוך הבית המוזנח והמלוכלך. מונה התפעלה מן הנוף שמסביב, בעיקר משיפעת בעלי־הכנף שקנו להם שביתה בין האילנות ירוקי־העד ומקולותיהם ההומים והמצווחים. אביעד היה מאושר ממראה התכלת של כיפת השמיים מעל לראשי ההרים שמסביב.
עשו הכול יחד. ניגשו לעיר וקנו כלים לנקות את הבית וקנו גם סיד וצבע. האיכר סיפק להם קורות־עצים, טיח ומסמרים. עמלו כל השבוע בתיקון ביתם. שני חדרים. אביעד גילה שביכולתו להתקין רהיטים. קודם כל: שתי מיטות, שולחן נמוך לשם אכילה ושני כסאות עשויים בולי־עצים. התקין לעצמו גם דוכן לשם כתיבה. התפלא שמונה יודעת קרוא־וכתוב. למדה מאביה – לפי טענתה. מצאו קני־אגמון ותלאום כוילון בין שני החדרים. את הסיד ואת הצבע משחו על הקירות המחודשים. מונה אהבה מאוד את גון האדום החריף. אביעד לא נהנה מן הצבע, אך למען מונה לא אמר דבר. היא היטיבה לבשל מיני מאכלים, שהוא לא ידע את טיבם – כולם פרי האדמה, צמחים מצמחים שונים. היתה חרוצה עד־מאוד ומצב־רוחה מרומם. שקדה על קישוט ועל ייפוי הבית מן הבוקר ועד הערב; בהגיע יום השבת, לאחר שבירכה על הנרות שקנתה בעיר, קרוב ל’שער האשפות', זימרה זמירות לכבוד יום המנוחה המולכת במלוא־תבל. אביעד נדהם כל פעם מחדש מן התערובת של ידיעה ואי־ידיעה בעולמה של מונה.
פעם אחת לקח אותה לבית־המקדש והיא ישבה בשקט רב בפאתי עזרת־הנשים, בעוד הוא מצטרף אל שאר אחיו הלויים. דבר לא גילה לאיש על השינוי שחל באורח חייו.
בלילות היתה התנהגותה מוזרה במקצת. לרוב, שכבה לצידו מבלי לדבר דבר, נאספת אליו ומתמסרת לו בהכנעה, אולם בלילות ירח היתה מתחוללת בה תמורה. נעשתה כעין חית־בר, השואפת לטרוף את טרפה, נועצת בו שיניים ונוהמת. עם הזמן למד ממנה גם הוא. לעת בוקר קמו שרוטי־גוף.
עם זאת, הקפידה מאוד על הפרדת מיטותיהם בעת נידה ולא הירשתה לו להתקרב אליה אפילו עד סף החדר שבו שכבה־לה. בראש־השנה – שלטה השינה בבית.
בהגיע יום־הכיפורים היא צמה, נמנעת מאכילה ומשתייה והיתה משוטטת במורדות ההרים הקרובים, משוטטת לבד.
לבית־המקדש סירבה לגשת, משום מה, ביום־הכיפורים עצמו. בשבילה – כך היא טענה – היערות הם המקדש. ביום זה, וביום זה בלבד, הוא נפרד ממנה והלך לבדו לצפות בשילוח השעיר לעזאזל.
בבוא חג־הסוכות טרחו שניהם בהקמת סוכה קטנה ליד הבית והביאו ענפים מן היער כסכך. אך היא הזהירה את אביעד עד־מאוד שלא יעלה בדעתו לכרות ענפים מעץ־התאשור.
לקראת סוף החג באו שניהם עד ‘שער־אפרים’, שם הוקמו הסוכות הגדולות של עשירי העיר וקושטו לתפארת ולהוד. בעיני מונה מצא חן כי מופיעים האבות בסוכה… אבות האומה שהלכו לעולמם לפני מאות בשנים ויותר, והם יושבים סביב השולחן כאושפיזין – באורח בלתי־נראה. גם נענועי ארבעת המינים שיעשעו את רוחה.
בימי חול היה אביעד טרוד ללא־הרף בעשיות בתוך ביתם ומסביב לבתים, והוא התקין עוד ועוד רהיטים וחפצי־נוי. היא ביקשה ממנו לקבוע אצטבאות על הקיר. הוא עשה את רצונה, אך ראה שהיא מציבה עליהן צלמיות שונות ומשונות, לעתים צלמיות עם מבע־פנים מפלצתי וצלמית עשויה בדמות הירח. הדבר לא ישר בעיניו, אך ניסה להתעלם. כשראתה שהוא מניח תפילין וכורך את הרצועה על זרוע שמאלו, עמדה מולו כמשתאה. שאלה בכמה כריכות הוא צריך לכרוך את הרצועה על זרועו וכשאמר – שבע כריכות, נחה דעתה. המספר מצא חן בעיניה. ובכל זאת, הטוטפת טרדה את מנוחתה ויום אחד, לאחר כניסתו לבית, ראה שהיא פירקה את טוטפת־הראש השחורה ומתבוננת במגילת־הקלף הקטנה שבתוך הטוטפת. המראה הילך עליה קסם.
“מה כתוב פה?” שאלה, וכששמעה כי המלים קשורות באהבה שבין אדם לאלוהיו – היתה מרוצה מאוד. “רק חבל שאי־אפשר לראות אותו, את האלהים.” אמרה בשקט.
הזמן חלף עליהם מבלי שירגישו בקיומו. שבועות ואולי חודשים שלמים.
הוא אהב אותה בכל לבו, אלא שנחרד מדי פעם, בעיקר כשהוציאה מפיה, לעת צאת הכוכבים, קולות השונים מקולותיה הרגילים. פעם אחת הניחה כעין מסכה גדולה, המקיפה את הראש כולו, על־גבי האיצטבא.
למראה תמיהתו אמרה בשמץ חינחון: “האם לא ידעת שאני ידעונית. התגלגלה בי נסיכה מבני־עמון, נסיכה שחייתה לפני דורות ונרצחה בגלל חילול כבוד המשפחה…” השמיעה ונאנחה. לאחר מכן שרה בעליזות ובעצב. לשמע שריקתה התקבצו תמיד בעלי־הכנף ובאו אל הבית, שנראה עתה נעים למראה. פיזרה להם זרעונים ודיברה אליהם. היונים נחתו על כתפיה ושׂשׂו לאכול מכף־ידה. ידעה להבחין בניבים שונים של הזמירים ושל השחרורים. כאלה הנודדים מהר להר וכאלה הבונים את קיניהם בצמרות הסמוכות לבית.
אחרי פרק זמן מסוים הודיעה לו שפסקה וִסתה. גם התחילה להקיא. “אולי לקחת אותך למְרפא?” שאל.
“פתי!” ענתה לו.
אך החלה להיעדר מן הבית לימים שלמים. וכששאל אותה היכן היתה – תחילה סירבה לענות, לבסוף השיבה: “בעדולם. אצל סבתי.”
השֵם עדולם הזכיר לו ששכח לסור אל לשכתו של הכוהן העבדקן, כדי לשאול האם נקבעה כבר פגישה עבורו עם עזרא הסופר בעניין לוחיות־החרס. התפלא על עצמו, על עצם השיכחה בעניין שהוא גורלי… אולי. היא ראתה שפניו החשיכו וחקרה אותו בדבר צערו.
“את זוכרת את הכד שמצאתי במערה שבעדולם, כשחיפשתי אחר סימנים או רמזים בדבר קורות המשפחתי?” שאל.
“כמובן, שהרי אז הכרנו זה את זה.”
“ואת יודעת שמצאתי על־גבי החרסים גם כתובות עלומות באותיות דעץ. כלומר, באותיות עבריות קדומות?”
הניעה בראשה לאות הן. אך שאלה מקץ שהות־מה? “ומה זה משנה לך כל־כך?”
“בואי ואגיד לך,” אמר ונשם נשימה עמוקה:
“שמעת פעם על גוג ומגוג. על מלחמת גוג ומגוג?”
ניענעה בראשה לאות שלילה.
“ובכן, הקשיבי: אצל היהודים יש נביאים… אנשים מיוחדים שניחנו בכישרון לחזות את העתיד לבוא ולהזהיר את העם מפני הבאות…”
“כן, כמו נועדיה הנביאה, המגיעה כל פעם לעדולם.”
הוא לא ציפה לשמוע שנועדיה נוהגת לבוא לכפר עדולם, אך המשיך בהסברו:
“היה פעם נביא בשם יחזקאל בן־בוזי. הוא הוגלה לבבל מרץ היהודים וגם מת על אדמתה עוד לפני הולדתי. הוא ניבא נבואות־אמת על גורל עם ישראל.”
“ניבא טובות או ניבא רעות?”
“נבואות כאלו ונבואות כאלו. על כל פנים, הוא ניבא על אחרית־הימים, על יום הדין ועל גאולת עם־ישראל וישועתו.”
“יופי!” אמרה מונה בשמחה אמיתית.
“כן, אבל לפני הגאולה ועת הישועה – כך הוא ניבא – תיארך מלחמה איומה ונוראה בין גוג מלך מגוג ועמים רבי כוח ועוצמה… והמלחמה תינטש פה… קרוב… בעמק יזרעאל… מלחמה שבּה רוב בני־האדם ימותו… ואולי גם אנחנו… אבל…”
“אבל… מה? תמשיך!… מה עוד?” התחננה מונה לשמוע את המשך הסיפור כדרכה של ילדה סקרנית ונרגשת.
ואביעד המשיך: "אבל לפני כן ישובו בני־ישראל שנפוצו בקרב הגויים… ישובו לארצם… ומכל כנפות תבל יבואו… " שתק מעט לפני המשך הסיפור: “בדיוק כפי שקורה בימינו… כי נדמה, אנחנו כבר בחבלי הגאולה… הלא נאמר על־ידי הנביא כי ירושלים עוד תיבנה… תיבנה לפני בוא היום הגדול והנורא… ואף־על־פי־כן, העיר לא תהיה עדיין עיר טהורה ונקייה מחטאים…”
“ומאין אתה יודע כל זה?” שאלה מונה, נפעמת תחילה, אך נסגרת לאט־לאט לתוך עצמה, כאילו כל הנושא אינו נוגע לה.
“אני יודע כי למדתי זאת. ושמעתי גם מאבי. ואולם אני חרד, מונה, אני חרד מאוד־מאוד.”
“הרי אתה חרד תמיד, בין כה וכה, כבר שמתי לב לכך. חרד מכל דבר. ממחלות. מכל עלה נידף… ועכשיו מן הגוג הזה…”
“אולי. אך כעת… כעת העניין הם לוחיות־החרס והכתובות העלומות החרותות בהן… זה טורד מאוד את מנוחתי.”
נתנה בו מבט משתומם ולא ענתה דבר. הירפה מן הנושא והסבה את השיחה לנושא אחר.
“בוא, חרדן שלי!” קראה לו אל המיטה והניחה את אצבעותיו על בטנה. נדמה היה לו שהבטן צבתה מעט.
הלילות הקרובים שוב היו לילות ירח ומונה הירבתה לעמוד בחלון. זימררה־לה בשפה זרה. באיזו שפה כנענית.
פעם אמרה לו עם הקיצם בבוקר:
“אתה יודע שהנסיכה העמונית ישבה ליד מיטתי מאז שנרדמתי וזימנה אותי אליה? אני מוכרחה להיענות לה.”
“חלומות שווא ידבֵרו.” אמר אביעד.
“לא. לא חלומות. אלה לא חלומות בכלל.” ופרצה בבכי.
הוא נשק על לחיה. אמר כי עליו להיכנס לבית־המקדש עוד לפני הצהריים, ללשכת המוקד, כדי לפגוש שם כוהן־דת שהבטיח לקבוע פגישה בינו לבין עזרא הסופר. וחוץ מזה – הוא עצמו, בתור לוי, זכאי למעשרות, מה שיקל עליהם את הפרנסה. כן. עליו להתעניין בקשר לחלקו.
“לך! לך לךָ!” קראה מונה בעקבותיו בקול שנשמע מוזר. נעימת־הקול אכן צרמה את אוזניו אך נמנע מלהגיב.
*
הפעם נתקל אביעד בכוהן העבדקן בפתח הלשכה. הלה התפלא היכן הוא נעלם למשך כמה חודשים. שהרי קבע לו פגישה עם כבוד הסופר עזרא ונאלץ לבטלה. הוא ביקש לסייע לו ולהקל עליו.
“חולה, הייתי חולה.” שיקר אביעד וחש כי דפיקות לבו נעשות מהירות. הוא שנא לשקר. אך לא יכול, בשום פנים ואופן, לספר באוזני האיש שמולו – הגם כי ידע את אהדתו אליו – כי הוא גר מחוץ לחומת העיר, עם נערה שהיא ספק יהודיה וספק עמונית, וזאת בעקבות קידושין־לא־קידושין שהוא ערך, וכי ייתכן שהיא גם בהיריון ממנו.
“אנסה לקבוע פגישה חדשה בעבורך אצל כבוד הסופר עזרא, הגם שאינו בקו־הביראות כל־כך. חזור שוב בעוד שבוע. אך אל־נא תשכח הפעם.” והוסיף “שמור על עצמך, בני!”
*
כשחזר לביתו – לא מצא את מונה. סבור היה שהיא נסעה לעיירה עדולם, כפי שטענה בפעם הקודמת. על־כן חיכה לה יום. חיכה לה יומיים. בינתיים השתדל ליפות את הבית. ניקה וכיבד את הרצפה וניקה גם את הרהיטים שהתכסו אבק לח. היה קר מאוד והעלה אש באח. בחוץ התחיל השלג לרדת. יצא אל מחוץ לבית והביט במעטה הלובן שכיסה את ההרים. ירושלים נראתה מרחוק כחיית־ענק בעלת פרווה לבנה ונוצצת. ציפה לחלוף הזמן. כרע בשלג ובנה־לו איש־שלג. חשב כי מונה תשמח לכשתשוב למראה הדמות המשעשעת. באו ילדים מבין ההרים, כשם גולשים במורד תוך כדי ישיבה על בולי־עצים עגלגלים. עצרו לידו. התבוננו באיש־השלג. כל ילד וילד הציע הצעה כיצד לקשט את הדמות הלבנה. חיפשו ומצאו אבנים קטנות וכהות ותקעו אותן בראשו בתור עיניים מפחידות. בחרו אצטרובל קפוא כדי שישמש לו כחוטם. מקליפת־עץ אדמדמה עיצבו לו שפתיים מעוקמות. רק מטאטא היה חסר להם, כדי להציבו בתור זורע ארוכה המבריחה כל אויב וצר. אך אביעד סירב להפקיד בידיהם את המטאטא שמונה נוהגת להשתמש בו. גמרו הילדים את מלאכתם והחליקו הלאה־הלאה בשלג.
נכנס לבית, נטל צבע מן הצבעים שהשתמש בהם בעת שיפוץ המיבנה. נטל קלף וכתב עליו “משורר מבבל” ותלה את הקלף בצווארו של איש־השלג. מרוצה היה מן השלט בצוואר המתמסמס.
אולי היא שוב נסעה לסבתה בעדולם… ואולי היא חשה ברע? – הירהר. היה מודאג. כשראה כי יצאו שלושה ימים והיא אינה חוזרת, החליט לנסוע לעדולם ולחפשה שם.
עתה הגיע לעיירה די מהר, על־אף ערימות השלגים שחסמו את היציאה מאזור ירושלים. הפעם לא עמד על המקח עם בעל־העגלה. נהפוך הוא. שילם לעגלון מעל לסכום־הכסף שדרש ובלבד שידהיר את סוסו. ואמנם נסעו מהר. המצילה שבצוואר הסוס הזכירה לו עגלה שבּה נסע עם אביו ועם אמו לבקר קרובת־משפחה בעיירה מרוחקת בבבל. גם אז, לכל אורך הדרך, צילצלה המצילה וכלבים רצו אחרי העגלה וחרצו לשון. אביו ביקש את השוט מידי העגלון והצליף בו לעבר החיות הנבחניות, אך מבלי לפגוע בהן. אמו שישבה בסמוך לו, כעסה: “מדוע אתה חס עליהם? הם כמו זאבים… הם מוכנים לטרוף כל אדם… הם מרגישים בריח של יהודים… לא צריך לחוס על מי שרוצה לפגוע בך…” אביעד חשב על הוריו ועלה בדעתו שאין הוא יודע על אמו דבר מזה כמה חודשים, וגם היא אינה יודעת עליו דבר, למעשה – מאז שהתחבר למונה.
העיירה היתה שטופת בוץ ורפש וטיפטפו מים עכורים על הגגות.
היטיב לזכור את הבית שלידו פגש את מונה לראשונה. עלה במדרגות. הקיש בדלת. אשה זקנה פתחה לו לאחר שהות־מה.
“מונה? כן. היא סבתה. אך היא כבר חודשים לא ראתה את מונה. חודשים הרבה. אך זו דרכי של הנערה – להיעלם מדי פעם לתקופות ממושכות. הוריה? הם נסעו. אך הם כבר השלימו עם דרכי הבת. אולי אצל אחד מאחיה? היכן הם גרים? לא, היא אינה זוכרת. וגם האחים מחליפים מקומות מגורים.” דיברה וסגרה את הדלת. הוא יצא את עדולם מבלי להעיף מבט לאזור המערות. הדאגה למונה כבשה את ישותו ודחקה לקרן־זווית כל מחשבה אחרת.
שב לירושלים. מצא את הבית נעול וריק. גם איש־השלג התמוסס בינתיים כמעט כולו. רק בראשי ההרים עוד התנוסס השלג הלבן והבהיק באור השמש ההקרה. גם הוא – היה לו קר. אך לא עמד־לו הכוח ליטול אבני־צור ולהצית אש. שכב על מיטתו ומשך אליו גם את שמיכתה של מונה. נעים היה לו לגעת בשמיכתה־שלה. כאילו חש שוב את מגע גופה. ובכל זאת, הרגיש כי דבר־מה השתנה בבית. דבר־מה זעיר: הצלמיות שעל האיצטבא נעלמו. אם כן, היא ביקרה פה בעת היעדרו. קם והתחיל להתהלך בחדר אנא ואנה, כשראה על־גבי הדלת, בצידה פנימי, גוויל מגווילי־הכתיבה שלו תלוי ומוחזק במסמרים אל העץ. העלה אש. הגוויל היה, למעשה, במקום הבולט ביותר בבית, אך הוא לא השגיח בו. כשהאש השתלהבה קרא את הכתוב על־גבי הגוויל באותיות גדולות, לא־מעוצבות כראוי, ילדותיות במקצת. האותיו היו רשומות בדיו, בדיו־הכתיבה שלו:" אביעד, אל תחפש אחרַי יותר. אין טעם. תזכור שאמרתי לך תמיד כי יש בי שתי נשמות. שני מיני דם. דם יהודי ודם עמוני־כנעני. ניסיתי לחיות בעולם שלך. אך בלי הצלחה. אני לא אשמה בכך. ניצח בי כנראה הדם הכנעני. אני מוכרחה להתרחק ממך. סליחה. אהבתי אותך מאוד.
מונה"
אביעד קרא במאמצים את קרע־הגוויל והדמעות זלגו מעיניו כבילדותו. לא ידע מה עליו לעשות. קם וסגר את הבית. שם פעמיו לעבר שער החומה. רצה להגיע לבית־המקדש. רצה לפגוש את הכוהן העבדקן. אולי כדי להשיח באוזניו את מצוקת לבו. אולי כדי להתייעץ עימו, אף־כי ידע שאין הכוהן יכול לחלצו ממצוקתו.
בדרך פגש את סלוא. הוא היה רציני הפעם ושאל את אביעד אם הוא חולה, שכן פניו נפולות מאוד. אך בכלל – היכן היה כל העת? הרי איש לא ראה אותו כבר כמה חודשים. אפילו השר נחמיה, אפילו הוא מודאג למדי ו ביקש ממנו, מסלוא, למצוא את בן־אחותו.
אביעד רצה להיפטר ממנו והפטיר: “נסעתי. הייתי מחוץ לירושלים.”
אך סלוא, עיתותיו היו בידו והחל לספר שממשמש ובא מאורע גדול: “עתידים להכריז על שמיטת חובות בארץ יהודה ועל שיחרור עבדים. וכל זה – בזכות השר נחמיה.” ועוד הוסיף: “לולא שמיטת החובות, כל הארץ היתה מתהפכת מחמת זעקת האנשים, זעקת החלכאים והנדכאים…”
הוא, אביעד, לא התעניין בכל זה. בעצם, גם לא כל־כך הקשיב לדברי ידידו. אף־על־פי־כן עוד השתהו השניים זה בצד זה רגעים אחדים, כשסלוא אומר פתאום בנעימה של התנצלות:
“אשר לקריאת השירים בטקס חנוכת החומה… אתה ודאי חושב שידי היתה בדבר. הפקיד זרחיה, הוא שטיפל בשירים שנקראו בטקס… אתה ודאי נפגעת, ובמקומך הייתי גם אני נפגע… אך האמן לי, שלא ניתנה לי כל גישה אל השירים…”
“כן. הבנתי.” השמיע אביעד וניסה לחייך. אחר־כך נגע בידו של סלוא ואמר: “סלח לי אבל אני מוכרח למהר.” ופנה לדרכו.
במרחק־מה נעצר, נסב לאחור וקרא: “סלוא!”.
הלה התקרב שוב.
“אתה אולי צודק. אני כמו חולה.”
סלוא נתן בו מבט עמוק.
“קשה לי להשתחרר מאיזה דבר.”
“מה?”
“בהזדמנות אחרת.”
*
הכוהן העבדקן ישב בלשכתו, טרוד באיזו מגילת־ספר. אביעד חיכה בשקט. ניסה לגרש ממוחו כל מחשבה על־אודות מונה, כפי שהוא נוהג לגרש מחשבות זרות בעת תפילה. אך כמו בעת תפילה, בעקבות ההתאמצות היתרה, המחשבות הזרות אך מתגודדות ובאות. לפתע חשב כי אולי הגיעה מונה בכל זאת הביתה ואילו הוא… הוא לקח גם את המפתח… אך הרי מונה יודעת היטב כיצד להיכנס לבית אם היא רוצה…
בלשכת הכוהן נכנסו ויצאו פקידים מפקידי בית־המקדש. הגישו לו מסמכים והוא הטביע טבעת־חותם על הפפירוסים: ‘ברכיה הכהן אשר על הבית’.
“המתן בני, עוד מעט.” אמר לאביעד. האיש היה טרוד למעלה ראש, ובכל זאת ניכר בו שהוא משתדל לסיים את עשיותיו.
כשהתרוקנה הלשכה סוף־סוף, קם והסיר מעל האיצטבא הגבוהה שבסמוך לשולחנו, את הכד עם החרסים.
“בוא נלך.” אמר, “כעת תוכל לשוחח עם כבוד הסופר עזרא.”
יצאו את חצר המקדש. צעדו לעבר דרומה של העיר. הקיפו את העופל והגיעו לרובע בתי־הכהונה. היו אלה בתים בעלי חזיתות נאות לרוב ולהם שתיים־שלוש קומות. שרר ניקיון ברובע. היתה פשטות. אך פה ושם הזדקרו גם בתי מהודרים עם עמודי־שער מחוטבים להפליא. עצים רוחשים וגינות. ביתו של עזרא הסופר נחבא מעיני הציבור הרחב. בצמוד לבית הצנוע נראה מבנה מוארך. כעין בית־מלאכה. שונה היה המיבנה מכל בתי־המגורים שמסביב.
נכנסו מבעד לדלתה של חצר בית־המלאכה.
“כאן בית־ההעתקות לספרים של כבוד־מעלתו עזרא הכוהן.” העיר ברכיה, הכוהן העבדקן.
הם לא נעצרו בחצר. פסקו לאורך המסדרון ועלו מספר מדרגות. על הדלת הראשית תלוי היה מקוש־נחושת. ברכיה הכוהן הקיש שלוש פעמים על הדלת. סימן מוסכם על באי־הבית הקרובים. אשה מבוגרת, בעלת קומה ממוצעת, עם שיער לבן הערוך במקלעת והאסוף במטפחת־ריקמה, עמדה בדלת הנפתחת. כשהכירה את ברכיה הכוהן פשטה נהרה על פניה ואמרה: “בעלי, כבוד הסופר, מרגיש יותר טוב, ברוך השוכן במרומים! אך שבו לרגעים כמה, עד אשר יתפנה למענכם!” הוצביעה על שני ספסלי־אבן שבמבוא.
מבעד לאשנבים קטנים שבחדר־המבוא הלא־גדול חדרו פנימה קרני־אור של יום חורף בהיר, וניכר היטב לובן הקירות של הבית. נשמע רעש עמום. מצד חדר־עבודתו של עזרא הסופר נפתחה הדלת. עיני אביעד קלטו גם פה את בוהַק הסיד הצח והנקי. על הקירות נתלו מגילות־קלף ועליהן פסוקי תורה ופסוקי מזמורים הכתובים הן באותיות דעץ והן באותיות מרובעות. כתב־יד מתחת לכתב־יד, כגון “יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים יאבֵד”, או “רחש לבי דבר טוב/ אומר אני מעשַי למלך/ לשוני עט סופר מהיר.” אביעד שם לב למגילת־קלף ארוכה ועליה רשימת בני־הכוהנים וייחושׂם. השתדל לקרוא אותה בתשומת־לב, ולו גם מרחוק.
הסופר עזרא ישב בכיסא־נדנדה עשוי קנים־קנים. כשהוא עטוף חלוק־צמר חום ומצנפת על ראשו. זקנו הרבוע והמלבין כליל האיר את החדר כולו. הוא נע ונד קלות בכסאו מול שולחן־עץ חום ועמוס מגילות־ספר, קולמוסים וקסתות־דיו בכחול, בשחור ובאדום.
“שא שלום, ברכיה!” בירך תחילה את הכוהן העבדקן. הלה ניגש ונשק את יד הסופר. בעקבותיו עשה כן גם אביעד, כשהוא כורע במקצת לאות כבוד.
“יום חורף נאה.” פתח הסופר.
“כן. בזכותו יתברך שמו הגדול.” השיב ברכיה.
“טרחתם ובאתם.” השמיע המארח.
“הודות לרשות שניתנה לנו באמצעות רעייתך הכבודה.”
אביעד השיט מבטו על הקירות.
“אתה מתבונן, בני, בפסוקים הכתובים בשתי דרכי הכתב גם־יחד: כתב הדעץ והכתב המרובע. הלא זה פרי עמלנו הקשה בעת האחרונה – לעשות את תורתנו הקדושה ואת שאר כתבי הקודש קלים ונוחים לקריאה לכל בני־ישראל, אם לעני ואם לעשיר.” עשה אתנחתא. לאחר מכן הוסיף לדבר: “שמעתי על מטרת בואכם… כלומר, על מטרת בואו של האיש הצעיר ואכול־הדאגות. נדמה, גם עליו נאמר: ‘דאגה בלב איש ישיחנה’.”
הכוהן העבדקן הניח את הכד על השולחן הכבד. כסאו של עזרא הסופר נע מעלה ומטה.
“האם אתה הוא קרוב־משפחתו של כבוד הפחה נחמיה בן־חכליה, יקירנו?” נשמעה השאלה.
אביעד הניע בראשו.
“איש בעל סגולות־נפש נעלות הוא, הגם כי נבדלות השקפותינו בעניינים רבים.” תוך שדיבר, סובב את הכד על ימין ועל שמאל, הסיר את מכסהו והעלה מן הכד שתי לוחיות־חרס ואת הקלף הכתוב כביאור לְמה שחרות בלוחיות.
“יכובד!” קרא אל אשתו, אך היא כבר ניצבה בפתח ומגש עם מי דבש־תמרים בתוך ספלי־חרס בידה. הספלים היו נטולי־קישוט אך בעלי עיצוב נאה.
“כן. רציתי לבקשך לכבד את אורחינו. תודה לך.” ושב להעמיק־חקר בלוחיות הכתובות פנים ואחור.
אביעד הרגיש כאילו כל כובד העולם מונח על כתפיו. כאילו גורלו של עם־ישראל תלוי בו וברגעים אלה; דומה, מת כל היקום. לא עוד בבל ולא עוד מונה. שפתיו יבשו. בלע בליעות עמוקות. לפתע קלטו אוזניו מלה אחת ובודדת, המסתננת שלא מדעת מפיו של עזרה הסופר: “בת־בליעל.” הקול נשמע חרישי לגמרי.
ברכיה הכוהן שקע בינתיים בהתבוננות ברשימות־היחשׂ שעל הקיר, ובעיקר ברשימות פסולי־הייחושׂ.
לאט־לאט הרים עזרא הסופר את ראשו מעל לוחיות־החרס ויוך רב־משמעי על שפתיו.
“ומן הדבר הזה התייראת?”
“כבוד הסופר, הלוחיות האלה טורפות את דעתי ואת מנוחתי מזה זמן.”
“ילד מיסכן.” אמר עזרא הסופר ברחמי־אמת. “האם יודע אתה מהו זה? מעשה תועבה ונוכלות של האשה הרעה ההיא!…”
“של נועדיה הנביאה?” הרחישו שפתיו של אביעד.
“נביאה? הלא היא רק מכנה את עצמה נביאה, על דרך השקר ומתעה בני־אדם בשווא… והיא עושה כן מתך שנאה ולמען בצע־כסף… בעזרת המזכיר שלצידה.” הושיט ידו אל ספל מי־התמרים וגמע גמיעה.
“אבל נאמר: ‘מאותות השמים אל תֵחָתו’, אך לא נאמר: ‘מנשים בנות־נכלולים לא תֵחָתו’. את זאת אני אומר לך, בני. שכּן, זאת הפעם השביעית או השמינית שאנו מקבלים לוחיות־חרס מזויפות כאלו מכל כנפי ארץ יהודה, והיא ושותפיה עושים כן בזדון־הלב וכתחבולה כדי לנטוע פחד בלב העם וכדי להבהיל… והם גם מצרפים פרשנות מרושעת אל הלוחיות, שכשלעצמן עשויות בכישרון… אך הכול כדי להפיל את לב העם, שבאו לקומם את הריסות העבר ולחדש ימינו כקדם בארץ יהודה… והנה, גם בני־עמנו משתפים פעולה… לרוע המזל. הם משתפים פעולה עם צרינו מסוגו של סנבלט וטוביה העמוני, ימח שמם ושם זכרם!” שתק והוסיף: “כן, את הלוחיות האלו הם מפיצים בכל ארץ־יהודה… בדרכים שונות ומשונות… והאנשים נתקלים בהן כאילו במקרה; הן עשויות בסתר ובזדון כדי להבהיל את העם…”
נשען לאחור בכסאו והתנענע בו מעט, כדי לאגור שוב כוחות.
“לך הביתה בני, ושַן את שנתך בשקט, כי השומר על עם־ישראל הוא ישמור גם עליך, יען כי טהור־לב אתה ונקי־כפיים, ראוי לשרת במקדש האלוהים.” שוב השתתק והוסיף: “כי זכור – הכל צפוי והרשות נתונה, התוכנית שרירה וקיימת בידי הכל־יכול, אבל המעשה הארצי הוא בידינו. על־כן, אל יֵרך לבך, כי גם המקדש וגם פועל ידינו ישגיאו וייכונו לדורי־דורות, כפי שנאמר בידי נביאי הנחמה האמיתיים שלנו… כמו ישעיה בן־אמוץ, מנוחתו עדן.”
הזיז מלפניו על השולחן את הכד ואת הלוחיות וקרא בקול: “עזריה, היכנס!”
לשמע הקריאה הופיע משרתו בעל־השרירים של הסופר, והלה פקד עליו ליטול תיבת־מתכת ופטיש־ברזל. אחר־כך פנה שוב לאביעד ואמר לו: “וכדי שלא יהא ספק בלבך שהכול אבק פורח בלבד, אנו נשמיד ונכתת עד־דק את לוחיות־הכזב ואת הכד שהבאת אלינו.”
הניח את הלוחיות בתוך תיבת־המתכת וציווה בקול צלול וחד, כשם שנשמע קולו ברחבה ליד ‘שער־המים’ בעת העצרת: “כתוש! כתוש את הלוחיות האלו עד־דק… עד היותן אבק פורח באוויר! עד היותן כעפרא דארעא!”
נשמעו הלמויות של פטיש־הברזל והאוויר התמלא אבק של חרסים הולכים ונשמדים. לאחר מכן נפתחו חלונות החדר לשם איורור.
“כן יאבדו כל אויביך ישראל!” השמיע עזרא הסופר ובעיניו העייפות הבליח זיק־אש.
אביעד ישב כל העת על הכיסא ברגליים אסופות, מכונס בתוך עצמו. נשם אך בקושי.
הסופר הניח יד על ראשו של הצעיר ובירך אותו: “ועתה לך לדרכך בשובה ונחת ועשה את הישר בעיני השם.”
הדלת שוב היתה פתוחה. עזרא הסופר ניסה לרדת מעל כסאו, כשהכוהן ברכיה מסייע בידו. אך כשקרבו לדלת, הזדקף הסופר ונשא ידיו מסביב: “דע לך בני, שזה מה שחשוב באמת־ובתמים… חשוב לשמר את התורה ואת שאר כתבי הקודש לדורי־דורות, כדי שעם ישראל יישמר לנצח נצחים. כל השאר הוא רק חיי שעה, רק פחדי־שווא של חיינו הקצרים.”
שוב הושיט את ידו לעבר השולחן, אל מי דבש־התמרים, אך ברכיה הקדימו והגיש לו את הספל.
“אגב,” השמיע כששני האורחים כבר נמצאו בחדר־המבוא: “דודך עושה מעשה חשוב מאין כמוהו… מאין כמוהו… שכּן, אם אין ירושלים – אין קדושה בעולם. והוא בונה לתפארה את ירושלים. אמור לו כי דורש אני בשלומו מכל הלב והנפש ויבורך שמו!”
אביעד הרגיש שאבן כבדה עד־מאוד נגולה מעל לבו. אך האבן עודנה מתגלגלת ומתגלגלת במדרון, ומועקת לבו מתפוגגת לאט מאוד, לאט מאוד.
שוב חצו את החצר הפנימית של הבית.
“רצונך להיכנס לבית־ההעתקות ולהתבונן בעשיית מגילות־ספר?”
שאל ברכיה הכהן את אביעד והוא נענה לו בשמחת־פתאום.
*
נשמע צילצול דק של פעמון מצד המשקוף; וכשהדלת הקטנה נפתחה, איש לבן־פנים, לבוש מכנסיים לבנים כדרך הכוהנים, עם מעיל לבן שחבל־פשתן מהדקו אל המותניים – עמד בכניסה. לידיו עטה כעין כפפת־עור דקה. עם כניסתו, טפח ריח בלתי־נעים על נחיריו של אביעד, שמשום־מה הזכיר לו ריח של סנדלרייה. תחילה מיצמץ בעיניו, אך לאחר מכן, כשהתרגל לתאורה המוזרה, ראה לפניו אולם מאורך שבאמצעו שולחן־אבן מקיר אל קיר. בעצם, שני טורים של שולחנות. כל שולחן מחולק לתאים־תאים ולפני כל תא יושב־לו אדם וגוחן־לו על כתב־היד שלפניו. פמוטים דלקו מעל לשולחנות־האבן והפיצו מעגלי אור.
ברכיה הכוהן סבב באולם הארוך ובירך את כל האנשים השקודים על מלאכתם ושאל לשלומם. לבסוף ניגש אל אשה צעירה שעבדה אף היא ליד שולחן, אלא שהיה זה שולחן מופרד באמצעות וילון, בפינת האולם, ועליו כלי־תפירה ורצועות־עור דקידות עד־מאוד.
“שלום לך, תרצה שלי!” “שלום, אבא.” השיבה הצעירה שהיתה חבושת־מטפחת לראשה ונתנה עיניה לרגע קל באביה.
“מה שלום הילדים?” שאל ברכיה.
“שלומם טוב, ברוך ה'.”
“יש לנו אורח, לוי צעיר מעדת־המשוררים. רצוני להסביר לו מהי דרך פעולתו של בית־ההעתקות שלנו. אבל אַת, אַת המשיכי במלאכתך מבלי להפריע לעצמך, תרצה שלי!” אמר ברכיה וליטף את ראש בתו הרכון על שולחנה.
“כאן,” פתח ברכיה הכוהן, “אכן מכינים את הגווילים לכתיבה. ליתר דיוק, תופרים פס עור אל פס עור בחוטים מיוחדים בחוזקם; זאת, כדי ליצור שטח־כתיבה רחב דיו להעלאת האותיות בין השיתין, שורות־שורות.”
נטל מעל השולחן שתי עמודות המחוברות זו אל זו בחוטים כמעט בלתי־נראים־לעין והראה אותן לצעיר. ואמנם אביעד השתאה למראה המלאכה העדינה.
ברכיה הכוהן שוב פנה אל בתו: “האם בליל שבת תסעדו על שולחננו?”
“ייתכן,” אמרה תרצה, “תלוי בכבוד־בעלי. אם יוכל לשוב מוקדם הביתה. הלא כעת טרוד הוא בהשכנת התושבים החדשים של ירושלים… אלה המועברים מן הכפרים, כידוע לך; הוא טוען שעוד מעט תתחיל בנייה גדולה בתוך העיר.”
“אה, כן.” השמיע בשקט הכוהן ברכיה, “זה מעשה חשוב מאוד.”
“הכול חשוב מאוד, אבא.” לחשה בתו.
בבית־ההעתקות דיברו כולם בלחש, כאילו כל קול עלול לפגוע באותיות ולבלבל אותן.
עתה פנה הכהן העבדקן אל הממונה על בית־ההעתקות – הוא האיש שפתח את הדלת – וביקשו לתאר בפני אביעד את העבודה הנעשית פה.
עוד השתהה קמעה ויצא.
רק כעת נזכר אביעד, שאפילו לא הודה לו על טוב־לבו ועל עזרתו. צר היה לו על כך. אך אמר בלבו שביום מן הימים ייכנס ללשכת המוקד ויביע את אסירות תודתו באוזניו.
האיש, שהיה כנראה הממונה על בית־ההעתקות או מנהלו, משך קלות במרפקו של הצעיר.
“ובכן רְאה, אדוני הצעיר,” אמר בשקט רב, “על־גבי שולחנות־האבן האלו מעתיקים עובדינו את כתבי־היד עתיקי־היומין שנשתמרו באותיות דעץ ישנות – אל האותיות המרובעות הקריאות יותר לאין־ערוך; זאת על־פי הוראתו של כבוד הסופר עזרא. נכון. לא הכול מסכימים לגישתנו, אך אנו מאמינים שהננו פועלים למען העתיד, למשך מאות ואולי למשך אלפי שנים. ראש לכל, אנו שוקדים על העתקת ספר־התורה הקדוש, כדי להפיצו בקרב העם, ולוּ במספר עותקים זעום, לפי שעה.”
הוביל את אביעד לאורך שורה של שולחנות־אבן, שיודעי־דבר היו רכונים עליהם. היו אלה שולחנות־אבן לא־גדולים, הצמודים זה אל זה.
הוא עצמו גחן כעת על אחד הגווילים והעיר בלחש איזו הערה באוזני האיש הטרוד בהעתקה. הנוסח המקורי של הכתוב מונח היה לצידו. האיש המעתיק, בעקבות ההערה, הוסיף ‘אות תלויה’ מעל הכתב, ואמר תודה.
“דרך־אגב,” אמר מנהל בית־ההעתקות, “הכתב המרובע, שנטלנו מן האשורים, נוח הוא בהרבה מן הכתב העתיק, המכונה כתב דעץ ויש הקוראים לו כתב רעץ. זהו כתב שנוצר בעקבות חריתה באבן, בעוד שהכתב שאנו מאמצים עתה לעצמנו – הוא כתב הנרשם בדיו, ואפילו דיו בצבעים שונים.”
פסעו הלאה. אביעד ראה שני אנשים המשרטטים קווים ישרים, באמצעות סכין חדה וסרגל על־פני יריעות־העור, תוך זהירות פן יתהווה חריץ עמוק מדי, ותוך הקפדה על אורך השוליים מזה ומזה.
אחר־כך הצביע מנהל בית־ההעתקות על פישפש נמוך, בסמוך למרתף, ואשר נדף ממנו ריח רע שעמד גם בחלל־האוויר של האולם.
“הנה, שם אנו מעבדים ומברסקים את עור־החיה המגיע אלינו לאחר פשיטתו מעל בעלי־חיים כשרים למהדרין.” אמר והביט באביעד, שנראה כסובל מן הריח.
“הריח? לריח הזה מתרגלים מהר מאוד ואין מרגישים בו כלל.”
ושוב זז אל פינה נוספת של האולם. נטל לידו גוויל והרימו אל־מול האור.
“אתה רואה,” אמר, “כאן אנו מעתיקים מזמורי־תהילים ישנים־נושנים, אפילו מימי דוד המלך.” והחל לפזם בשקט־בשקט: “גדול ה' מהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו…” לאחר מכן הוסיף כהשלמה: “שיר מזמור לבני־קורח.”
עמד אביעד ועקב בעיניו אחר ניע קולמוסו של האיש המעתיק.
“האם ברצונך ליטול בידיך את הגוויל המקורי? ארשה לך אם תיזהר ביותר. אם תיזהר שבע־שבעתיים!” אמר המנהל ותכף אמירה לאמירה:
“אך דע לך, שרק הודות לכבוד הכוהן ברכיה אני מתיר לך.”
אביעד התכופף, וכשהוא נרגש כולו, נטל בין שתי אצבעותיו את הקלף.
לפתע דימה לשמוע כעין רחישה. קולות. קולות הבוקעים מבּין השיטין של הקלף המצהיב, ונדמה לו כי משוררים־מקדם שרים ומתווכחים ביניהם. משורר משורר ופרי־עטו. והנה, הוא רואה את עצמו נכנס לכעין מחילה מוארת בפנסים, בעוד הקשיש שבמשוררים, שהכול מצפים למוצא פיו, מבחין בבואו ורומז לו לגשת…
אנחה התמלטה מפיו, שלא מדעת. הממונה על בית־ההעתקות נתן בו דווקא מבט משועשע והעיר: “ודאי שמעת מיני קולות. רבים מבּין הבריות כשנוטלים לידם קלף עתיד־יומין, מדמים לשמוע קריאה, דיבור שירה והרגישים שבהם אפילו רואים מראות לנגד העיניים. אנחנו רגילים לכך.” וחייך באיזו שביעות־רצון מעצמו על היותו מנוסה בתגובותיהם של בני־אדם.
בקע צליל מעל לדלת־הכניסה. אביעד ראה שסלוא הוא הניצב מולו.
“אתה?… אתה גם כאן?” שאל מופתע.
“אני בכל מקום… גם פה… גם שם…” התלוצץ סלוא, “אך שְמע, זה שעות שאני מחפש אחריך… זה שעות… מה אתה עושה כאן?”
“אתה הרי רואה.”
“ובכן שמע! דודך, השר נחמיה, מעוניין לראות אותך בדחיפות.”
“טוב, אסור אליו.” ענה אביעד מבלי לשאול על שום מה דרוש הוא לדודו, ודווקא כעת.
האם אתה עוד תתמהמה פה זמן רב? שאל סלוא.
“כן. עוד אתמהמה, ואולם אגיע אל דודי בהקדם.”
למעשה, יכול היה להיסוב על עקביו ולצאת עם ידידו. יכול היה להתלוות אליו. אך לא קם בו כל רצון. סלוא אמר “שלום”, פנה לאחור ועזב את בית־ההעתקות בחיפזון, כמי שנעלב במקצת.
אביעד החזיר בזהירות את הקלף העתיק אל השולחן, לידי העובד. הקולות ששמע קודם לכן נמוגו והיו־כלא־היו. עתה נתן מבטו במנהל בית־ההעתקות.
“כן. אדוני הצעיר?” שאל האיש.
אביעד כיחכח בגרונו.
“האם תרשה לי גם בהזדמנות אחרת לסור לכאן, ואולי גם לעבוד מעט… אפילו ללא תמורה?”
“כרצונך, נכבדי.” וליווה את אביעד עד למפתן. שם עיכב בעדו והעיר:
“זכור לך, אישי הצעיר, שעל מעשה של שימור מסורת ישראל, שהוא מעשה רוחני ביסודו, עומד עולם היהדות… ולאו־דווקא על חומה כזו או חומה אחרת… מבלי לזלזל בפועלו של השר נחמיה, חס וחלילה.”
*
זה חודשים לא נתקרב אביעד לבית דודו. וכשעמד מולו – ראה כי חלו בו שינויים מרחיקי־לכת. צבעי הוילאות שבחלונות השתנו וגם השער נצבע מחדש. אף הצמחייה שבכניסה החליפה את אופיה ונוספו שיחי־פרחים חדשים. אולם החיילים הפרסיים עוד ניצבו על משמרתם ללא־נוע.
התקרב אל שער הבית, הסתערה לקראתו בת־שבע, המשרתת השמנה, וקראה בהתרגשות: “אביעד, אדוני הצעיר אביעד! מדוע לא באת עד עכשיו?” והובילה אותו אל הטרקלין. גם פה, בטרקלין זה, שלטה תחושה של שינויים. ידיים זרות חוללו תמורות הרבה. הוחלפו השטיחים הפרסיים בשטיחים מן הגליל והתחלף מקומם של הרהיטים השונים. גם הנברשת מרובת הגבישים המצטלצלים הוחלפה בנברשת פשוטה יותר.
“אתה מחפש… את הגברת צוריה אתה מחפש?”
“באתי אל דודי, אל השר נחמיה.” אמר אביעד.
“הוא לא בבית… אבל אתה יודע ודאי שהגבירה חזרה לבבל. בדיוק לפני חודש ימים חזרה הגברת צוריה לבבל. עצוב. ועכשיו השר עומד להביא אשה חדשה אל הבית. אשה בת ירושלים.” ליהגה.
אביעד נדהם. פתאום רצה מאוד לראות את צוריה. ישב על הדרגש הרחב שבטרקלין וראה את שערותיה השחורות. הוא ראה אותן מתפתלות כלטאות פוזזות על המצח, בעוד צוריה עצמה קורנת באיזו עליצות. הוא נתקף עצב מלווה ברגשי חרטה. כאילו אשם גם הוא בנטישתה של צוריה את הארץ. אבל הוא פעל על־פי החושים והרגשות בלבד… – הירהר. הבית הריק עורר בו געגועים על האשה הצעירה, השברירית והיפה, שדודו בחר אותה מקרב שורה של נערות יפות עד־מאוד, אשר היו נכונות להעניק לו את אהבתן ולהיות לו לרעיה בחפץ־הלב.
התפלא על שהוא מתגעגע לפתע על האשה הצעירה, שלמעשה בעצמו דחה את אהבתה… ואולם העובדה שהיא היתה אשת דודו… וגם… וגם להיטותה היתרה…
“היא לא התרגלה לארץ יהודה, האשה המסכנה. הלכה ונבלה. איבדה את כל טעם עולמה. וגם המנהגים הגסים שבארץ… והשיממון שבירושלים… והלא היא גברת משושן הבירה… העיר הנוצצת… וכנערה, פעם, היא אפילו לרקדה בארמון המלך ארתחשסתא… חבל עליה… חבל מאוד;… אך מה שלומך, אדון אביעד ? איך הפצע?” דיברה המשרתת המסורה.
“טוב. תודה, בת־שבע. אני מודה לך באמת. ואולם דודי נחמיה ביקש לראות אותי בדחיפות.”
“גש אל בית־הפחווה, אדון אביעד. עכשיו הוא נמצא שם ימים ולילות. הוא נמצא שם עם חברו הטוב האדון רחבעם ועם האדון חנני – אחיו החורג, שהרי הם התפייסו בזמן האחרון. זה האח, שכידוע השפיע עליו עוד בשושן הבירה לבוא לירושלים… לבקש ממלך פרס לשלוח אותו לירושלים כדי לעזור ליהודים פה. והם התקוטטו בסוף. אך אתה ודאי יודע הכול. עכשיו הם מכינים שם תוכנית לשמיטת חובות… כך קוראים לזה, כן? בשביל האנשים העניים… וגם הצעה לשיחרורם של עבדים עבריים אומללים… אנשים שהסתבכו בכספים ונמכרו לעבדות… אפילו אנשים כמוני..” תופפה על שדיה הנפולים.
הוא שוב הודה לבת־שבע, שבמשך הזמן עלתה גם היא למדרגה של סוכנת־בית, ופנה ללכת אל בית־הפחווה, אך עוד שלח מבט אל החדר הקטן שבו שכב פצוע־כתף במשך שבועות אחדים. בהעיפו מבט אל הדלת הפתוחה של החדר – ריחפו למול עיניו שתי בבואות: של צוריה ושל מונה, כשהן נבלעות זו בזו, אף־כי העיניים השחורות־הפחמיות ננעצו בו שבעתיים מתוך כאב.
*
בבואו אל בית־הפחווה שוב נאלץ להמתין, שכּן ארבעת חיילי המשמר הפרסי עצרו בעדו ברומחיהם. אחר שיג־ושיח קראו לאמרכל הבית שהכיר את אביעד. הוא הכניסוֹ לחדר־המתנה שידע זה מכבר ונדרש לחכות מעט. “כבוד הפחה עסוק מאוד בהתייעצות חשובה.” השמיע באוזנו אמרכל הבית. הוא ראה שגם חדר־ההמתנה סויד מחדש וגם הוצבו בו כלי־קישוט מנחושת ומאבן צבעונית.
הדלת ללשכת הפחה נפתחה והופיעה דמותו התמירה של נחמיה; התרבו חוט־השיבה בזקנו, אך בקומתו הזקופה והאומרת סמכותיות לא חל כל שינוי. הוא ליווה גבר בלתי־מוכר לאביעד אל פתח־היציאה.
“בוא, היכנס ילדי!” אמר מייד עם היסגר השער הראשי ונגע בבן־אחותו. אביעד חש רעד קל.
“זמן רב לא ראיתיך,” אמר, “סיפרו לי שאתה מתגורר מחוץ לחומה של עיר־דוד.” העיר בנימה ידידותית, “מחוץ לחומה מסוכן היום. מה הטעם?”
אביעד התחיל במשפט: “יסלח לי דודי, אך מפני ש…” אולם השר שיסעהו ואמר בשמץ תוכחה:
“קיבלתי מכתב מאמך. היא שוב דואגת לך מאוד וביקשַתני לפקוח עליך עין מקרוב. היא אפילו כועסת על אחיה; אך למעשה, לא לשם כך ביקשתי שתסור אלי.”
אביעד החל להזיע. משוכנע היה שכעת תפרוץ השערורייה בעניין קשריו עם צוריה. ואמנם השר נחמיה התחיל בדיבור על אשתו. אביעד התכווץ בפאת הכיסא.
“אתה ודאי שמעת, כי דודתך צוריה שבה לבבל. הרי זה מצער, אך היא לא הצליחה להכות שורשים במציאות של ארץ יהודה. זו היתה בקשתה הנמרצת – לשוב לבבל. לא עמדתי בדרכה.”
אביעד חיכה עדיין למהלומה בלתי־צפויה. השר קם מאצל שולחנו, הסתובב ועמד קרוב לחלון שמאחוריו עצי־התמר היו נעים ונדים ברוח. ושוב נפנה אל בן־אחותו:
“רציתי להגיד לך, ילדי…” הצליל את גרונו, “רציתי להגיד לך שאני עומד להביא אשה חדשה אל ביתי… אשה בת הכהונה הירושלמית…” שתק מעט, “אני מקווה מאוד שישררו יחסים טובים ביניכם…” שב לשבת מאחורי שולחנו הגדול. הצעיר הרכין את ראשו וחשב, כי אולי אין דודו יודע דבר על הקשרים שנרקמו בינו לבין צוריה. שהרי לא רמז על כך כהוא זה.
השר שיחק בקולמוס שעל־גבי שולחנו. אחר־כך קם שנית והילך בלשכה הנה ושוב.
“שְמע אביעד,” פתח שוב, “הבטחתי לאמך, בהֵן־צדקי, שאדאג לך ולרווחתך. מבין אנוכי שעבודה בתוך לשכה אינה לרוחך… הגם כי יכולת להודיעני באופן אישי וישיר כי מלאכת הלבלרות אינה לטעמך.” השמיע בנימה גוערת במקצת והמשיך: “אך נניח לזה. עתה ניצבת בפנינו מטלה חשובה עד־מאוד והייתי רוצה שתיטול בה חלק. עשייה שאינה מצריכה שהייה בלשכות…”
אביעד הרים את עיניו. השר שב לשבת מאחורי שולחנו:
“ובכן, הבט! שיקום בית־המקדש טרם הושלם. הונחו לו יסודות והוא נבנה על כנו עוד בידי זרובבל נשיא יהודה ובני העליות הראשונות מגלות בבל, עוד לפני כשמונים שנה… אך המעשה, כפי שאמרתי, טרם הושלם. הקירות חשופים ודלים. הכול זועק מרוב הזנחה ועוני.”
עתה דיבר כמי שמדבר אל עצמו: “מרגיש אנוכי בכל מאודי, כי מוטל עלי התפקיד לפאר את היכל הקודש, לרוממו ולהביא אותו למצב כפי שהיה בימי־קדם. הלא זה חלק משליחותי בטרם יקראו לי לשוב לארמונו של מלך פרס הגדול… אולי בעוד שתי שנים ואולי בעוד שלוש שנים או יותר… אין לדעת כלל;… על כל פנים, עלה בידינו לרכוש ארזים מהרי הלבנון לבית־המקדש… לשם חיזוק ולשם קישוט הקירות מבית…”
“כן,” הניע אביעד בראשו וחש כי תחושת המועקה והפחד מתפוגגת אט־אט בחזהו.
“אם כן, הכוונה לעשרים גזעי־ארזים מעובדים וחתוכים לאורכם, כי זו הדרך להצמידם אל הקירות ללא פגיעה באבן.”
“כן. כן.” השמיע אביעד שוב, מבלי שיבין מה תכלית הדברים הנרחבים של דודו.
“אם כן,” אמר נחמיה בהגבת הקול, “עוד לפני חג הפסח, שיבוא עלינו לטובה, תעגון האונייה הצידונית בנמל יפוא, נושאת את המטען יקר־הערך ותתחיל עבודת הפריקה לשם העברת הארזים לירושלים, כדי לנוכל להתחיל במלאכת השיקום מייד כתום שבעת ימי החג. כבר שקלנו וסיכמנו עם הבעלים לעשר עגלות־משא רתומות לשוורים, שהעגלות תרדנה אל העיר יפוא, כדי להוביל את הר־הבית את קורות הארזים אשר נועדו לציפוי פנים־ההיכל של בית־המקדש.”
עשה אתנחתא ארוכה כבוחן את הבעת פניו של בן־אחותו. הלה האדים כולו מרוב ריגשה ודריכות.
והשר המשיך: “וכיוון שיש צורך בהשגחה קפדנית על המטען ועל ההובלה, ברצוני לצרף לוי מן הלויים לכל עגלה ועגלה…”
“כן.” נד אביעד בראשו והרחיב מעט את צווארונו, כדי שיוכל לנשום ביתר חופשיות.
“אם כן, חשבתי לנכון להציע לך להצטרף לעגלה מן העגלות, שהרי לוי אתה ותוכל להיות מן המשגיחים. אגב, יצטרפו גם שלושה כוהנים אל מסע הובלת הארזים…”
נדמה, כילה דברו וציפה לתגובה. אך עוד הוסיף: “לאמך כבר כתבתי על כך; כתבתי לה שאתה תייצג אותי שם, במידת־מה…”
אביעד ירד מעל כסאו, קרב אל דודו, קד קידה קלה ונשק לדיו. קרנו פניו.
ניכר גם בהבעת השר כי הוא מרוצה.
“בעוד חודש ימים לערך ייצא מסע־העגלות אל העיר יפוא, שאין היא שייכת כיום לארץ יהודה, אך יוכנו בעוד מועד כל הרשיונות הדרושים.”
“אושר הוא לי, דוד נחמיה, למלא אחר בקשתך ואני מבטיחך לעשות כל שלאל ידי.” השמיע אביעד.
השר ניגש בסמוך לבן־אחותו וכרך את זרועו על כתפיו.
“כן, שמח גם אנוכי.” אמר.
קרבו אל הדלת, כשנחמיה עצר פתאום:
“הגד לי אביעד, האם נכון הוא שנסעת לעיירה עדולם, לאחר בואנו ארצה?”
“כן, דוד נחמיה.”
“מדוע עשית זאת?”
“אני… אני חיפשתי את שורשי משפחת חכליה… הלא משפחתנו – שורשיה משם. כך אמי נהגה לומר תמיד; אף־כי המעיטה לספר על כך… כאילו אין היא רוצה לגלות לי את הכול… לכן נסעתי.”
“חבל שלא שאלת את פי קודם לכן.” אמר השר, שקוע מעט במחשבות. וכשראה את תמיהתו של בן־אחותו הוסיף בשפל־הקול:
“אמת־נכון. שורשי משפחתנו הם מן העיירה עדולם. אך רובצת קללה על העיירה הזאת. קללת אם־סבתך הגדולה. היא הטילה בה קללה עקב מעשה־טבח שביצעו בני־העיירה במשפחתנו – שנים הרבה לפני החורבן שחולל נבוכדנאצר, זכרו לדראון עולם!”
“לא ידעתי.”ה שתומם אביעד.
“משפחתה של אם־סבתך… כלומר משפחתנו… התגוררה דורי־דורות בעיירה זו והם עבדו שם את אדמתם בענווה ובשקט, כפי שאומרים – איש תחת גפנו ותחת תאנתו… והנה יום אחד, בהגיע זמן הבציר… או בעוד הבציר בעיצומו… באו אנשי־חמס מקרב התושבים המואביים או העמוניים של הסביבה, והם התנפלו הגירו את דם בני־משפחתנו כולם… ואיש לא בא להציל. לכן כל בני־משפחתנו נטבחו, לבד מאם־סבתך הגדולה, שהיתה עדיין ילדה רכה. היא הוברחה ירושלימה בידי כמה אנשים נשואי־פנים וטובי־לב; ומני־אז ירושלים היא בית־הולדתנו. אולם אם־סבתך הגדולה, גם לאחר שגדלה, לא סלחה את מעשה־הטבח וקיללה את העיירה עדולם ואת יושביה ואסרה על צאצאיה לשוב אל הכפר לעולם; כך לפחות מספרת האגדה המשפחתית.”
סיים השר את סיפורו על־אודות המשפחה ועל־אודות גורלה בעבר הרחוק למדי.
בינתיים הקישו על דלת הלשכה. הקישו שוב ושוב ובקוצר־רוח. חדר־המבוא התמלא אנשים שעניינים להם אל הפחה.
“וכעת לך לך!” הורה השר לבן־אחותו. פנה־נא בהקדם אל הכוהן אשר על ההיכל בכל הנוגע לועד צאת העגלת אל יפוא העיר." שהה קמעה והוסיף: “ובוא לבקר בביתי, אפילו שצוריה נסעה־לה ותמצא שם אשה חדשה. בוא ילדי!”
לפני שעבר אביעד את השער, נאלץ לחלוף על־פני מסדרון צר. הביט לעבר חדרי העבודה שדלתותיהם פתוחות היו. בקצה המסדרון, בחדר קטן ודחוס, הבחין בדמותו של סלוא הכפוף על גווילי־כתיבה. עוד שלושה פקידים היו בחדר. החליט להתעלם מן המראה. ואולי סלוא הוא שהתאמץ לבלתי־היראות בתנאי עבודתו הדחוקים.
המחשבה שביקר בעיירה מקוללת וגם התאהב שם בנערה בת־המקום כירסמה בו כל הדרך ושאל עצמו האם זה מעשה של חטא, או מעשה של שגגה? ומה דין הקללה? אך תוכנית הנסיעה לשם הבאת קורות הארזים לבית־המקדש הניסה כל הירהור רע מלבו.
*
כארבעה שבועות נותרו עד צאת העגלות לעבר יפוא. אביעד תהה כיצד להעביר פרק־זמן זה, שהרי נכון היה בנפשו לנסיעה זו כבר למחרת היום. קשה היה לו עד־מאוד לשוב אל הבית שמחוץ לחומת העיר ולגעת בכל החפצים שמילא בהם את שני החדרים, יחד עם מונה. אך ידע כי אין לו מנוס. עליו ליטול כמה רהיטים הכרחיים ולעקור לכתובת חדשה. שוב השתלטה עליו עצבות. אך כל אימת שמחשבותיו נשאוהו אל עניין עצי־הארזים לבית־המקדש, חש איזו קרן־שמחה המפציעה בתוכו. האפשרות שיהא לו חלק מזערי־שבמזערי בשיקום ההיכל, השכיחה ממנו לעת־מה את היעלמה של מונה. ובכל זאת הועיד פניו אל ‘שער־אפרים’ ופנה לעבר היער.
הבית נעול היה וניכר שלא ניקתה יד־אדם את המשעול עד למפתן. עלים שנתלשו מן האילנות ברוח שלהי־החורף כיסוהו והתעופפו לכאן ולכאן. ציפורים שמונה נהגה להשתעשע בהן, לשרוק ולפזר להן גרעינים, היכרו גם את אביעד והחלו להתקבץ סביבו. כשפתח את הדלת – ראה אי־סדר לפניו. ואולם הרהיטים ניצבו במקומם. גם תיבת גווילי־הכתיבה עם מעט מגילות־הספר שהביא עימו כשעקרו אל מחוץ לעיר, גם היא נמצאה במקומה. חסרו הצלמיות בלבד, שמונה לקחה מעל האיצטבא שהוא התקין בקיר. אך למקום הצלמיות – ניצב איזה עוף מפוחלץ על המדף. האם היא ביקרה בבית בעת היעדרו?
נסב לאחור, לעבר הדלת. שמע דשדוש רגליים. האיכר שהשכיר להם את הבית עמד שם. נתן בו עיניים אדישות.
“היא פרחה־לה? ככה זה.” השמיע בצרידות חורפית, “אך כבודו חייב לי שקלים. הוא יכול לשלם לי גם באדרכמונים.”
אביעד נתקף לפתע בשוויון־נפש. לא היה איכפת לו לשלם דמי־שכירות לאיכר, ככל שידרוש, ולנטוש את הבית בלי ליטול עימו דבר, לבד מתיבת גווילי־הכתיבה שלו. בית שכה שקד וטרח לייפותו למען מונה ולמענו ואשר מלא עדיין צלליות של עצמם – החל להתרוקן.
למעשה, שמח בלבו על שנעלמו הצלמיות מן האיצטבא. וכי כיצד יכול הוא לגעת בעצי־הארזים המיועדים להיכל שבמקדש, אם מצויות בקירבתו צלמיות לאשרה ולבעל? שהרי ידע כל העת מה טיב פסלונים אלה, אך מילא פיו מים ושתק מחמת פחד לאבד את הנערה.
שילם לאיכר בלי לשאול אם מונה היא שביקרה בבית, ושמא האיכר הוא שהציב את העוף המפוחלץ על האיצטבא, העמיס את תיבת הגווילים על כתפו ושב אל בין החומות.
בהגיעו לעיר־דוד ראה כי פה ושם כבר מכינה עצמה האוכלוסייה לקראת חג האביב. גברים טרחו והכינו תנורי־פסח הצמודים אל כותלי הבתים והם עשויים טיט ובוץ שצריכים לייבוש ממושך, כדי שניתן יהיה לצלות עליהם את קורבן החג; האמידים שבבעלי־הבתים הרחיבו את שטחי־מגוריהם על־מנת לקלוט את אלפי עולי־הרגל העתידים להגיע לעיר־הקודש; אם כי נותרו עוד שבועות אחדים עד חודש ניסן.
באין לו ברירה, חזר לחדרו הישן. אדונית־הבית סירבה תחילה להשכיר לו מחדש את חדרו בטענה שעליה לצבוע אותו שוב. גם היא דיברה על ההכנות לקראת חג־הפסח ועל מספר עולי־הרגל הגדול הצפוי השנה, ואשר יבקשו להם קורת־גג וישלמו בטבין ותקילין. אביעד טען שהוא זקוק למגורים לזמן קצר בלבד, כי לאחר כמן עומד הוא לנסוע. לבסוף נאותה לו האשה הקשישה.
*
עם אור ראשון של בוקר התעטף בטלית והניח תפילין. זה זמן רב לא הניח תפילין והתפלא על עצמו:
בעודו בבבל, בכפרו או בעיירה אחרת, היה מדקדק כחוט־השערה בכל מצווה קלה כחמורה; והנה, דווקא לאחר בואו לירושלים כאילו התרופף בו דבר־מה. כאילו החולין הם האוכלים בו בכל פה.
רק פעם אחת, כשעלה להר־הבית והציץ, או נכון יותר – נדחק אל ההיכל, נתקף כעין חיל ורעדה, ודימה כי מצוי הוא במציאות־של־מעלה. עד שניגש אליו הכוהן העבדקן, אולי היחיד שידע באמת את לבו.
הוא לא אהב השתחוויות עמוקות תוך כדי תפילה, ולא אחת שאל עצמו שמא התנהגות זו הינה פרי־הגאווה? שהרי ידע, כי על־אף העובדה שהוא נחשב תמיד כענוותן – שולטת בו גאוותנות יתרה, וכי מראית־עין זו של היחבאות אל הכלים נועדה, למעשה, לכסות על סוג של יהירות.
אך כעת הרגיש כי הגוף מתנועע בכוח עצמו. לפנים ולאחור. וגם הברכיים כורעות כמו לצו שמחוצה להן. המלים זימזמו חרישית ומשמעותן נבללה בצליליהן. רגיל היה שבעת תפילה תוקפות עליו מחשבות שאין ביניהן לבין התפילה דבר. ואפילו עטות עליו מלים תוקפניות וגסות, מלים מפתות ומדיחות למעשי חטא.
כעת זרמה בו התפילה בצלילות, כמו מי־הגשם שראה לראשונה בארץ יהודה. הוא לא ביקש דבר. ביקש רק את התפילה עצמה. לא־אחת בעבר הפריעו לו, בעת התפילה, האנשים שבקירבתו, שיחם־ושיגם גם בשעת עצימת עיניים; הפריעוהו הקירות קלופי־הסיד שבכפרו, הריחות הרעים המתאבכים מן הפיות – אך ירא לחדול מאמירת המלים. נדמה, המלים יש להן חיים סודיים כמו למלאכים והן תתנקמנה בו.
לא־אחת עינה את עצמו בשאלה האם יש בו אהבת אלוהים, עד שאמר לעצמו כי מי שמצויה בו ייראה מפני עונשו של אלוהים – מן־הסתם כמוסה בו גם אהבת האלוהים.
הוא פחד גם מן הקורבנות. מן הדם הניגר. אף־כי חלם פעם אחת על עקידת יצחק ודימה את הילד יצחק קורן מאושר לא־ארצי על שאלוהים לוקח אותו כקורבן עולה; אלא שהאיל – גם הוא נכסף לעלות על המזבח ומיצמץ ומיצמץ בעיניו הגדולות, ולא מחמת פחד־מוות של חיה הוא עיפעף בעיניו, אלא מחמת הפחד שמא אברהם יבכר, בכל זאת, את בנו־יחידו על פניו והוא אשר יראה מקרוב את פני היושב־במרומים.
כילה את תפילת השחרית ובלי משים פסע פסיעה לאחור. נתקל בקצה המיטה. חש כאב. את זרועו הפצועה פילח המכאוב. אך הוא חייך אל עצמו. “את אשר יאהב ה' יוכיח”. שמע את שפתיו רוחשות ורצה כי הכאב יימשך עוד. הכאב – כמאזני־צדק לאמונתו.
התיר את רצועות התפילין. תחילה תפילין־של־ראש ולאחר מכן הרצועה הכרוכה על הזרוע. ראה את הפסים האדומים החותכים בבשרו ומחווירים לאט־לאט. חבל היה לו על כי נמוגים הפסים ונעלמים לתוך האַין.
גילגל את הרצועות בשתיקה כדי להחזירן למקומן. אחת הרצועות נשמטה מבין אצבעותיו. תחילה נבהל. הנה – העונש על כי זמן רב לא ידע מעשה של הנחת תפילין… אחר־כך מילמל: אבל התפילין… הרי זה רק כלי… הרצועות האלו הן רק כלי… בה־בעת הזדעק בו קול: אני הוא הכלי! אני הוא הכלי! וכל איבריו אמרו: אנחנו הכלי! הם דיברו במקהלה.
אכן, הוא השתוקק להיות כלי, כלי להולכת רגש האמונה. ואולם הוא רצה להיות כלי גם להולכת אותה תחושה שהיתה פוקדת אותו מדי פעם לפני כתיבת שיר.
הביט אל החלון. ירד גשם דקיק, אך קרני השמש הצליחו לפלס להן נתיב בין העננים. שתי ציפורים נעלסות קיפצו מולו. אולי אנקורים. נטל גוויל מגווילי־הכתיבה ויש אל השולחן:
כְארז בלבנון ישא ראשו אליךָ
בי הנפש אליךָ תִסֹב;
מִנִי מזרח־שמש, אליךָ תִסֹב,
עד תֶאֱדַם השושנה וצרור־המור יתן ריח,
עד בוא אוניה עתיקה בין גלי הים;
כי ארז הלבנון עוד יִנְוֶה בביתֶך
אך בי הנפש תרעד, אלהי;
על־כן את אורךָ אבקש עלי־אָרץ,
הוא צלי החולף, עַד עַל־מוּת – – –
תחילה היה שבע־רצון מן השיר, אך בקריאה חוזרת־ונשנית החל להקשות על הטורים והחל לשנות שוב ושוב את הצירופים השונים. הפריע לו בעיקר הביטוי “עד על־מות”. נטה להחליפו במלה “עד־עולם”, אלא שהביטוי הזכיר לו את שם העיירה עדולם, ועל־כן החליט להשאירו על כנו, לפי שעה. גם המלה “ינוה” לא הניחה את דעתו ממש, אך לא מצא מלה חלופית לה. מכל מקום, רווח לו על כי נפרץ בו איזה סכר פנימי והוא שוב כותב, מקץ זמן ממושך ביותר. למעשה, מאז הגיעו לירושלים.
לאחר שהניח מידו את הקולמוס ואת גוויל־הכתיבה, והחביא את הכתוב בין בגדיו, לבש מעיל והועיד פניו אל לשכת האחראי לתחזוקת ההיכל שבמקדש – לפי הוראת דודו. רצה לדעת פרטים בכל הקשור ליציאת שיירת העגלות אל חוף השפלה, לשם העברת ארזי הלבנון המגיעים באוניית־מפרשים, דרך הים. פָחד. פחד שמא הכוהן האחראי יודיענו כי אין בו צורך, או יאמר לו כי הגעת האונייה לנמל יפוא מתבטלת. שהרי מאז שדודו הטיל עליו את המשימה ללוות ולהשגיח על הארזים המיועדים לחיזוק ולציפוי כותלי בית־המקדש – וגם לנוי, הוא לא מצא את מקומו. נדמה, הארזים הולכים ומתחברם אל גופו בדומה לאיברי־גוף אנושיים, והם מניסים כל מחשבה שאינה קשורה בהם. ואולם הכוהן הממונה על הלשכה דווקא הסביר לו פנים וגם ידע אל־נכון כי בן־אחות הוא לשר נחמיה.
הלה נעל את לשכתו והוביל את אביעד אל פישפש שבכותל ההיכל. משם עלו במדרגות לולייניות אל עליית־גג שמעל להיכל, בגובה מאה אמה ומעלה. והנה פֶתח היה ברצפתה של עליית־הגג ותיבת־עץ גדולה משתלשלת באמצעות חבל עבה אל תוך ה’קודש', בעוד שני גברים בעלי־שרירים מושכים בחבל הכרוך על גלגילית־ברזל. זאת, כדי למנוע ממי שאינו מן הכוהנים את הכניסה אל ההיכל, היישר מבעד לשער הראשי שבצד המזרח.
“הלא אתה לוי,” אמר הכוהן האחראי, “אתה ודאי יודע כי הכניסה להיכל מותרת רק לבני־אהרון הכוהנים, אלא אם כן לצורך תיקונים ובדק־הבית. על־כן מציע אני לך לקצר את שהייתך פה, הגם כי עליך ללמוד את פרטי המקום הקדוש הזה, בעיקר של הכתלים, כדי שתוכל למלא את תפקידך ללא מכשול; ועם זאת, יצורף לשיירה גם בנאי־מומחה.” השמיע ופנה לדרכו, אלא שנסב לאחור והעיר: “והישמר מהנאת־יתר ממראה עיניך, שכּן אסורה גם היא.”
אביעד נותר לבדו. רק כוהנים בודדים ושותקניים שקדו על עשיות־התמיד בין הכתלים. חלונות צרים, שהלכו והתרחבו כלפי חוץ, משכו פנימה את אור־הדימדומים דרך זכוכיות מרובות־צבעים. ראה שולחן־זהב ושולחן־שיש הניצבים מצד צפון של ההיכל ומנורת־זהב הניצבת מצד דרום של ההיכל. לא הרחק ממנו התרומם מזבח־הקטורת, שהיה קטן במידותיו בהרבה ממזבח־העולה שבחוץ, תחת כיפת השמיים.
עמד מול הפרוכת המרוקמת לתפארה והחוצצת בין קודש־הקודשים לבין היכל־הקודש. למעשה, פרוכת כפולה. הביט בכתלים. הם היו משוחי־סיד לבן, ואולם הגשם שירד וחילחל במשך החורף הרטיב מעט את הקירות גם בצידם הפנימי, וכאילו נרשמו אותיות על־גבי הסיד. חלפה במוחו מחשבה שמא כתובת היא הרשומה ביד נעלמה על הקיר. בשורה־של־מעלה. אך הפעם שלטה בו שלווה. הבין שטיפות־מים הן שהסתננו פנימה, וגם אם זו בשורה – לא ייתכן שבשורה רעה היא. השמש הנמיכה־עוף, כנראה, מעבר לכתלים שמצוירים היו עליהם פרחים וציצים. חירגות־אבק ריטטו באוויר. בתוך קרן־אור תועה ראה דבורה שנקלעה אל ההיכל ובכנפיה מתנוצצות. כגולת־בדולח זעירה קרנה הדבורה. הושיט יד לעבר גולת־הבדולח. ראה נקודת־אור בכף־ידו, אך לדבורה לא היה זכר עוד.
היא נעלמה־לה בכיוון החלונות הגבוהים והשקופים־אטומים. לאט־לאט נמוגה גם נקודת־האור שנותרה רגע קל בין אצבעותיו. חש דקירה קלה בבשרו אך התעלם ממנה.
נע וגבו לעבר שער הכניסה והיציאה. נזכר שעליו לחרות במוחו את מידות הכתלים שעומדים לצפותם בארזי־הלבנון. אך הרי הוא ידע את מידות המקדש בעל־פה עוד מתוך לימודיו בבבל: ארבעים אמות האורך, עשרים אמות הרוחב והגובה הוא מאה אמות. זע אחורנית עוד פסיעה או שתי פסיעות, כשמבטו ננעץ שוב בפרוכת הגדולה שמאחוריה המתייחד הכוהן הגדול עם אלוהיו מדי בוא יום־הכיפורים.
הפרוכת היתה מוסטת מעט־קט. המִרווח שבפרוכת משך אותו בכוח בל־יסורב. עתה זז בכיוון נגדי, חלף בין מזבח־הזהב ושולחן־הזהב שעליו מונחות היו חלות־הפנים. אחר־כך עבר ליד המנורה בעלת שבעת־הקנים, היצוקה אף היא בזהב טהור. מבעד לפרוכת המוסטת מעט יכול היה לראות, בזיו השקיעה המאדימה – את אבן־השתייה. זו האבן שעליה הושתת העולם, לפי האגדה, ועליה ביקש אברהם אבינו לעקוד את בנו יחידו, את יצחק; וגם ארון־הקודש עם שני לוחות־הברית ניצב על אבן זו, עד שגנזוֹ יאשיהו המלך במטמוניות האדמה, יחד עם מטה אהרון, צנצנת המן ושמן המשחה – כדי להסתירם מעיני אויב, עד בוא עת השלום הנצחי.
התבונן באבן החלקה, שנישאה אך בקושי מעל פני הקרקע. אבן פשוטה וצהבהבת, אבן קפוצת־פה שכאילו נדרה נדר שתיקה. ואולם אביעד חש כי דמו מחיש את מרוצו בעורקיו. גימגומי־לחש נטשו את שפתיו. נבהל שמא ישמע אותו מישהו בעודו מדבר אל האבן עתיקת־היומין. אך האבן היתה שוב ככל אבני ירושלים וככל האבנים שבעולם. שמרה את סודה לעצמה. הוא לא העז להביט בציור־הענק של הכרובים אשר בדביר.
פנה והקיף פעם נוספת את קירות ההיכל ובפסיעות חפוזות, על קצות אצבעותיו, נע שנית לעבר השער, שמצידו החיצוני נתלו ענפי־גפן זהובים, סמל ל’פרו ורבו'.
דבר־מה, משום מה, התכווץ בתוכו והוא מיהר לעזוב את שטח הר־הבית. מאחורי גבו שמע את תקיעות השופר של הכוהנים העומדים במומי המקדש ומודיעים לאוכלוסיית ירושלים כי תם היום.
*
הציפייה לצאת השיירה ליפוא מילאה את לבו והוא חיכה בקוצר־רוח גובר והולך להודעה בדבר מועד התזוזה. בינתיים הירבה לישון והירבה לנדוד בחוצות ירושלים. ניגש כמעט מדי יום ביומו אל ‘שער־אפרים’, השאר הראשי בעת האחרונה ליציאה ולכניסה לעיר־דוד, מקום־שם חונות עגלות לרוב ועגלונים הרבה. התעניין. אחדים מקרב בעלי העגלות הכירוהו, שהרי גם בימים שבהם התגור מחוץ לחומה עם מוּנה, עבר לא־אחת בשער זה. בעצם, זה גם השער שאליו הגיע בהיכנסו לראשונה לירושלים – זמן שנראה לו עתה רחוק עד־מאוד.
באחד הימים, בעודו משוטט מתוך ציפייה, נתקל בהתקהלות בני־אדם מפשוטי־העם. קרב מעט ושמע קריאות רמות. קריאות “הידד!” וקריאות “בוז!” כמאה איש עטויי־בלואים עמדו בכיכר, צעקו והריעו: “יחי השר נחמיה בן־חכליה, משחרר העבדים!” כנגדם ניצבה קבוצה קטנה, פקידים מלשכות הכהונה וקראו: “הלאה עם נחמיה, פחת יהודה!” וכשגברה האנדרלמוסיה ונשמעו קריאות גם בנוסח שונה: “יחי נחמיה מלך ישראל!” – הופיעו פרשים לבושי־מדים של הצבא הפרסי ופיזרו באלות את ההתקהלות.
לשאלתו של אביעד בדבר המאורע, שׂחו לו עוברים־ושבים, כי השר נחמיה אכן הוציא אל הפועל את תוכניתו בעניין שמיטת חובותיהם של אנשי יהודה, שלא עמדו בנטל המיסים ובמצוקה הכספית של המציאות החדשה והלכו והסתבכו, הלכו והידלדלו. אך רבים מקרב מעמד הכהונה רואים בעין רעה את פעולתו של השר.
וכששאל מדוע פוזרה באלות ובמהלומות קבוצת המריעים, בן־שיחו של אביעד הביע תמיהה ואמר:
“אישי הצעיר, וכי אינך מבין שזו קריאה למרד במלכות פרס?… השר נחמיה עצמו אינו מעוניין בקריאות אלה, והוא־הוא המשלח את הפרשים בחבורת הצועקים והמריעים, אף־כי הקריאות עצמן ודאי נעימות לו…”
שמע את ההסבר והמשיך לשוטט. כיוון שקלט את השם נחמיה – נזכר בבקשת דודו לכתוב מכתב אל אמו. חיפש לו פונדק קטן, ישב, העלה גווילי־כתיבה וקסת־דיו מילקוטו וכתב:
“כבוד אמי היקרה מכול!”
ניגש אליו הפונדקאי ואביעד הזמין מי דבש־תמרים. ביקש גם פת־לחם לבנה עם מרקחת־תאנים. המשיך במכתב:
"אושר גדול נפל בחלקי, אמי היקרה, הואיל והדוד נחמיה הטיל עלי את התפקיד לנסוע לעיר־הנמל יפוא ולהיות בין מקבלי פני האונייה, המשיטה עצי־ארזים מלבנון לשם שימוש בבית־מקדשנו. והנה עלי ללוות את השיירה (כמובן, לא לבד!), בהובילה את המפואר שבעצים אל ירושלים. תקוותי היא כי מעשיי יישרו בעיני דודי.
החיים בארץ־יהודה שקטים הם למדי והאנשים – גברים ונשים – הינם מאירי־פנים. אני כותב ומדגיש את המלה נשים, שהרי ברצונך לדעת ודאי על אורח חיי. ובכן, הכרתי נערה חביבה לפני חודשים אחדים בעיירת בני־משפחתנו, בעדולם. היא נושאת חן בעיניי, אם כי – אין לייחס לכך חשיבות יתרה, לפי שעה. שמה – אמונה. תכונות נאות יש לה והיא קונה את לבי בזכות…"
אביעד נעצר בכתיבה. הירהר קמעה. עתה חשב כי אמו ודאי לא תשמח למקרא השם ‘עדולם’. מחק אותו. אחר־כך ביקש לתאר את הסיבות שהודות להן נמשך אל מונה (האמנם עודנו נמשך? – שאל את עצמו), אך התחוור לו שטרם השיב על שאלה זו אפילו בינו לבין עצמו. ודאי לא בזכות יופיה, הלא צוריה היתה יפה ממנה בהרבה. גם לא בזכות פיקחותה היתרה, אף־כי פקחית היא. והנה, עלה בדעתו כי כוח משיכתה של מונה, מבחינתו, טמון בשורשיותה. או, מה שמצטייר בעיניו כשורשיות. העובדה שהיא ובני־משפחתה חיים בארץ זו ללא־הפסקה, זה דורי־דורות וכדבר הטבעי ביותר – בעוד הוא… בן לגולים בני־גולים אשר הפסידו את אדמתם עקב חטאיהם… נאלצים להסתגל לתנאי זרים ואוכלים לחם־חסד… וגם לאחר שובם לארץ אבותיהם כתלושים הם וחרדים לגורלם… כן… הניגוד הזה… הוא שקסם לו כפי הנראה והטיל בו כעין כישוף…
ידע שכל אלה הם דברים שאין הוא רשאי לכתוב לאמו, והיא גם לא תבין אותם.
במקום זאת – המשיך והכתב: “אמי היקרה, חלמתי זה לא מכבר שבאת לירושלים ולא רק כדי לבקרני אלא כדי לשבת בעיר זו. את ואחותי פועה. והיתה שמחה גדולה מסביב. אך חלמתי כי באה גם בושמת הקטנה, שוודאי גדלה בינתיים. אכן, נערה טובה היא, ומן־הסתם רבים הם המדברים בה נכבדות ואפילו מזדרזים לבקש את ידה. אנא, מסרי לה את שלומי.”
בנך, האוהבך תמיד, אביעד"
קיפל את המכתב ואמר להעבירו לבית־הפחווה, כדי שדודו יוכל לשגרו בהקדם לעיירה הושאנג שבפרס.
בדרכו לבית־הפחווה עבר באזור החנויות. כוכים למאכלים, למיני־מתיקה ולתכשיטים מסוגים שונים משכו את תשומת לבו. עדיין המוצגים על־גבי דלפקים, או תלויים על הקירות העבושים בשורות־שורות – עיכבוהו. כיוון שזמנו היה בידו, עמד והסתכל. הרוכל שאל אם בשביל אשה הוא מחפש אחר עדיים כגון כומז, ענק או אצעדה, אך הוא ניענע בראשו: לא ולא! אצבעותיו השתעשעו בשרשראות, בטבעות ובאבני־חן, כשלפתע נתקל מבטו בעדי־כסף כאורכה של מחצית הזרת. תכשיט שהיתה לו צורה של כינור, בדיוק כצורת עדי־הכינור שהיה לו ואשר נגנב ממנו בלילה, בבית־היין, לאחר מפח־הנפש שנחל בעקבות טקס חנוכת החומה. ואולם עדי־הכינור שקיבל בעודנו בבבל היה עשוי אבן־שחם שחורה – סמלם של משוררים בני־לוי מבבל – ואילו התכשיט בעל דמות הכינור שנקלע כעת לידו היה עשוי כסף. “יש לך, אולי, תכשיט־כינור בצבע שחור, מאבן שחם?” שאל את המוכר.
“כל תכשיטי־הכינורות בירושלים הם מכסף או מזהב.” השמיע המוכר וקרץ קריצה. אביעד לא התחבט הרבה ובחר גם שרשרת. הניח לרוכל להשחיל את הכינור הזעיר על השרשרת ותלה אותו בצווארו. מרוב שמחת־הלב כמעט שכח ליטול מעל הדלפק את עודף המטבעות המגיע לו.
שיחק בכינור שבצווארו, ליטף אותו באצבעותיו. הניח אותו על כף־ידו והתבונן בו. אור היום פיזז על־פני תכשיט־הכסף. תחילה סבור היה כי מן הראוי למשוח את הכינור הזעיר בצבע שחור, אך הברק שהוא התיז מצא חן בעיניו. כל המשוררים יוצאי בבל, מזה שניים־שלוש הדורות, נושאים בצווארם כינור שחור, כהד למזמור “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…” אני אשא בצווארי, מעתה, כינור בגון הכסף – אמר – שהרי בין כה וכה נבדל אני מקהלם, כתיבתי נבדלת מכתיבתם. שרק־לו. דווקא שרק־לו את מנגינת המזור “על נהרות בבל”, אלא שהניגון הנוגה יצא מבין שפתיו כניגון שיש בו גם עליצות. עד עתה הייתי כינור שחור – הגיעה העת לשינוי! – אמר בלבו.
ואמנם לפני ימים מספר כתבתי שיר, מקץ שתיקה ממושכת, וכעת מצאתי גם כינור במקום כינור – הוסיף. למעשה ידע היטב שלא היה כל קושי למצוא תכשיט כזה, אילו רק חיפש אותו, אלא שנוח היה לו, בתקופה של אין־שירים, להגיד לעצמו שאבד כינורו הסמלי ועל־כן הוא מנוע מכתיבה.
סלוא ניצב־לו בשער הכניסה לבית־הפחווה. יצא כנראה לשאוף אוויר צח תחת כיפת השמיים ולהתרענן מן הצפיפות שבחדר־עבודתו הדל.
“מה אתה עליז כל־כך?!” התנפל על אביעד.
“מצאתי לי עדי־כינור.” הורה אביעד על צווארו.
סלוא העמיק להתבונן בתכשיט ולבסוף פסק: “הרי זה מזויף. אינך רואה שלא כסף הוא זה?”
“לא איכפת לי.” השמיע אביעד בחדוּת, הדף את ידידו מעט הצידה ורצה להיכנס לבית־הפחווה. אלא שהתחרט, נסוג לאחור ושאל את סלוא: “ושלומך? מה שלומך?”
“חיים.” ענה לו, בעודו בוהה אל העננים השטים הנה ושוב. ייתכן שאילו התעניין אביעד בשיריו היה ננער ופותח בלהג ארוך – אך לא היתה לו לאביעד סבלנות לגלגל שיחה ארוכה.
בבית־הפחווה מסר את המכתב המיועד לאמו שבפרס למזכירו של השר, ושם גם נודע לו, כי עליו להיות מוכן לְצאת השיירה תוך ארבעה ימים, כלומר ביום ראשון של השבוע הקרוב.
*
הכין לו מעט מאוד חפצים. אף־כי נאמר לו שבחוף השפלה, בטרם בו חג־הפסח, עלול לשרוד מזג־אוויר הפכפך ביותר. אין לדעת אם יירד גשם או שמא ישרור שרב.
בעצם, הגשם הארץ־ישראלי שיעשע אותו. הוא ירד וירד כאילו השמיים הם כלי־קיבול ענקי שאין ברצונו להתרוקן לעולם. בהתחלה אפילו התיירא: מה אם לא ייפסקו הגשמים ויציפו ארץ־ומלואה, ממש כמו בסיפור על המבול? בבבל, באזור מגוריו, שרר מזג־אוויר שונה. מאוזן בהרבה.
ברחובות רבתה התכונה. החלו להגיע עולי־רגל ראשונים והיה צורך למצוא להם אכסניה. גם הבנייה, עקב החלטת המימשל להעביר כל תושב עשירי מקרב תושבי הכפרים אל עיר־המרכז, במטרה לאכלס ולבנות את עיר־הקודש – יצרה תחושה של פעילות רבתי. הנה, ירושלים חדלה להיות עיר־שוליים בעולם, ולאט־לאט תופסת מחדש את מקומה הטבעי.
נעל את חדרו. העובדה שהתבקש ללוות את שיירת העגלות, ואולי גם לייצג בנמל יפוא את השר נחמיה, עשתה רושם על אדונית־הבית.
במשך רוב השבת טייל בעיר. שם לב לכך, כי שערי החומה נעולים על מנעול ועל בריח, והסוחרים והרוכלים – בחלקם כנענים ובחלקם יהודים – שהיו גודשים בעבר את הרחבות גם ביום המנוחה, נאלצים להמתין מחוץ לעיר־דוד לְצאת היום הקדוש. הם ציפו להופעת שלושה כוכבים ברקיע, כדי שיוכלו להתחיל בעסקיהם.
אביעד פנה בכיוון ניקבת חזקיהו. פעמים רבות חלף על־פני המדרגות לניקבה זו, שחצב המלך כהכנה לפלישתו של סנחריב מלך אשור למדינת יהודה. חזקיהו רצה להוביל את מי־הגיחון לברכת השילוח ולהתגבר באופן שכזה על בעיות המים של ירושלים בעת מצור. אך אביעד לא העז עד כה להיכנס לניקבה. היא היתה פתוחה. אחדים מעולי־הרגל שהקדימו להגיע אל העיר וביקשו לבלות את זמנם, ירדו אף הם לניקבה זו. המים זרמו בתעלה בגובה חצי־אמה לערך. אך ניתן להקדם בשפיפת־קומה. הוא רצה להגיע אל השלט שהציבו החוצבים לפני דורות, בנקודה שבה נפגשה קבוצת־חציבה מצד זה עם קבוצות־חציבה מצד זה, הולמים במקושיהם על קיר־הסלע המפריד, עד שנפל גם הוא. כעת עמד אביעד מול השלט והתאמץ לפענחו, אולם הצליח לקרוא את השורה הראשונה בלבד: 'תמה. / הנקבה. וזה. היה דבר. הנקבה. בעוד – – – '
מבחוץ נשמעו קולות מחול.
השבת נפרדה מן העיר.
*
ביום ראשון התייצב, עם עלות השחר, ברחבה שלפני ‘שער־אפרים’. כל הלילה לא הצליח לעצום את עיניו, אך לא חש עייפות. עשר עגלות־משא רתומות לעשרים שוורים כבר המתינו דומם לְבוא המלווים. כוהנים, לו9יים וסתם עגלונים, ועם של סַבלים וכַתפים.
הכוהן הממונה על השיירה עבר מעגלה לעגלה ובדק את תכולתן: כיסויים נגד גשם ושמש, חבלים ועבותות ומשקאות לבני־הלוויה. בעגלה הראשונה, על מושב מרופד, ישב הכוהן והאחראי למעשה העברת עצי־הארזים לירושלים, להר־הבית. לידו קנה שביתה הבנאי, המומחה לענייני המקדש. כל עגלה ועגלה והאנשים המופקדים עליה. אביעד זכה לשבת על מושב העגלה השלישית, וחשב כי הסיפרה שלוש היא אכן סיפרה של מזל.
בשעה שבע בדיוק נשמעה תקיעת חצוצרות מן הגגות, מארבע פינות הרחבה. העגלונים הידקו את המושכות בין אצבעותיהם והשוורים זזו. האופנים סובבו בהמולה ואנשים משכימי־קום שנמצאו בקירבת־מקום תופפו בכלים והשמיעו קריאות חדווה ועידוד.
יושבי השיירה פצחו ברינה: “שמחתי באומרים לי בית ה' נלך…”
השיירה הקיפה חלק מן החומרה, בעוד השוורים פותחים בריצה לאורך המדרון והעגלונים גוערים בבהמות הסוררות.
עד־מהרה נותרה ירושלים מאחור. הרים ותהומות סביב לה.
*
השוורים רצו. הענבלים שנקשרו בצוואריהם הצטלצלו. ברושים לאורך הדרך היורדת ומשתפעת הושיטו את חודיהם אל שמי הבוקר הצלול, נדמה רוצים לצבוע את עצמם בתכלת. גושי־סלעים הזדקרו פה ושם כמאיימים להידרדר מטה־מטה ולחסום את המעבר לשיירה, ואף־על־פי־כן נמנעו מלהיעקר ממקומם שנקבע להם לפני דורות. וכשנגמרו טורי הברושים, נגלו חורשות קטנות של עצי־זית כסופי־עלווה, הצופנים בין ענפיהם המפותלים גרגרים ירוקים ושחורים. מדי פעם נשלפה ציפור מבוהלת מן הסדקים שבגזעי העצים ופרחה־לה בבקשה אחר מסתור. רק הציוצים הוסיפו לרטט עוד בחלל־האוויר ההררי.
כשהתקרבה השיירה לקרית־יערים, צצה לנגד עיני אביעד תמונה מקֶדם: עגלה מעפילה במעלה ההר, רתומה אף היא לשוורים וארון־הברית נישא בה, בעוד מלך צעיר ואדמוני־השיער מפזז ומכרכר לפני העגלה, לעיני ההמון הצוהל והמריע.
אולם, אך עזבה השיירה את אזור קרית־יערים, החלה לנשב רוח חזקה והתקבצו עננים מעל. לרגעים ירד גם הגשם. נוסעי העגלות פרשׂו יריעות על הכתפיים והעגלונים האטו את הדהרה מחמת חשש להחלקה בדרך התלולה. קרע־ענן נחת פתאום על הדרך והלבין־האפיר. הגשם פסק, אך מתוך קרע־הענן יצא צבי ארך־קרניים תוך דילוגים. עצר באמצע התוואי כתוהה להיכן להועיד את פניו. עצרו גם השוורים שבראש השיירה ותמהו. כל השיירה כולה עמדה וחיכתה דומם. הצבי ארך־הקרניים פנה כה וכה, ללא כל פחד, ובפסיעות קלות נעלם ביער הקטן שבשולי הדרך.
ושוב בקע קול הענבלים הדק שבצווארי השוורים. אופני העגלות השתקשקו. לאחר מכן קמה דומייה ושלוליות שנוצרו בציד הדרך זהרו כאספקלריות שהונחו על האדמה, בעודן משקפות פיסות־שמיים. הרוח היתה רכה והאילנות התנועעו חרישית.
עד־מהרה נעורו במרחק קולות זימרה, תופים ומצלתיים. והקולות חזקו ובאו, עד שניתן להבחין בחבורה של עולי־רגל השואפים להגיע לירושלים לקראת חג־הפסח.
הפיות ריננו ושרו: “עומדות היו… עומדות היו רגלינו בשעריך… בשעריך/ ירושלים// שֶשָם עלו שבטים… ששם עלו שבטים… שבטי־יה… שבטי־יה…”
ונשמעו שוב קולות התופים והמצלתיים. חבורת עולי־הרגל המשיכה בדרכה במעלה־ההר, בלוויית טלאים וגדיים המקפצים מכל צד, בעוד השיירה רצה־לה במורד, לעבר חוף השפלה.
לאט־לאט נעשו הדרכים משובשות והשוורים צמאים. פנתה השיירה למשעולים צדדיים וחצתה באזור של אוכלוסייה כנענית. כשהתקרבו השוורים לכפר עוּר, הורגש ריח חריכה באוויר. באו בגבולו של הכפר ועלו סלילי־עשן מן הגגות. איש לא נראה בסביבה. ריח החריכה גבר והתערב בריח מתוק ומסואב. סוס כחוש עד־השלד ליחך עלים משיח בודד ונטוש במבוא הכפר. הכול העלה על הדעת כפר־רפאים. הסוס, למראה השוורים והעגלות החל לברוח. השוורים משכו קדימה. בסמוך לכיכר השוק נרתעו לאחור. העגלונים התרוממו מעל מושבם ונשאו עיניהם. עופות גדולי־כנפיים עגו וחגו מעל לכיכר ומסביב לעמודי־עץ גבוהים. כיכר־השוק היתה ריקה ונעזבת ונשמעו רק קריאותיהם של עורבים המדדים בין דוכני־מימכר שוממים, מנקרים במקום בנתחי־בשר מושלכים ארצה ובשאריות של פירות וירקות. אי־משם בקעו ועלו גם קולות חבטה מוזרים. רוח־עיוועים סבבה הנה והנה בכיכר. טילטלה ארבע גוויות־אדם שמוטות ראש בגובהי העמודים. ארבע גוויות מכוסות שק למחצה ועירומות למחצה. הן נראו כמו דחלילי־קש, התלויים על מוטות בלב שדה, כדי להניס עופות דורסים. ודחלילי־האנוש נעו ונדו ברוח, נחבטים איש אל רעהו, בעוד ראשיהם שמוטים הצידה ובוהים בעיניים קפואות ובאי־איכפתיות אל העולם.
הכוהן היושב בעגלה שבראש השיירה סוכך בידו על עיניו וקרא “עצור!”
תוך בעתה. נבהל מחמת סכנה לטומאת־מתים. ואמנם, כהרף־העין הופנו היצולים לאחור, העלונים הצליפו בשוטיהם בעוז ונטשו העגלות את כפר־הרפאים הכנעני, בטרם תתקרב השיירה רב־יתר אל מקום־הטומאה, אל כיכר־ההריגה. איש לא ידע מי שילח אש בגגות הכפר ומי תלה ארבעה בני־אדם על ארבעה עמודי־תלייה גבוהים.
בלילות ישנו תחת כיפת השמיים ומצאו גם בורות מים חיים, כדי להשקות את השוורים הצמאים והיגעים. אכלו מן המאכלים שהביאו איתם.
עם עמוד השחר המשכו העגלות בנסיעה ועד־מהרה נמצאו באזור השפלה, בעוד הנוסעים טועמים את טעמו של אוויר מלוח. רוח נעימה נכנפה ובאב מן הים. והנה נגלה לעיניהם נוף־התכלת של הים הגדול.
*
בתי יפוא שונים היו מבתי ירושלים. במקום אבני־הסלע הלבנבנות־אפרפרות, נבנו פה הבתים מלבֵנים צבועות בגון האדום והכחול גם קומות הבתים שָפלו מקומות הבתים של עיר־דוד. ואולם לבתים נצמדו גזוזטראות־גזוזטראות, כשהן פונות אל מרחבי הים ופתוחות אל הרקיע המשחק בעננים. המיית הגלים המתנפצים אל החוף והמלחכים את חולות־הזהב נשמע ללא חדול. בים האין־סופי שטו סירות־מפרש קטנות אנה ואנה. בליל־שפות מילא את סמטאותיה של העיר הימית: פיניקית, יוונית, ארמית, ערבית ועברית. והכל צעקו בקולי־קולות כדי להתגבר על רעש־התמיד של מישברי הים ועל מזגם הצעקני של בני המקום. בליל־שפות ובליל־לאומים.
כאן לא נראו הריסות כמו בירושלים, וגם לא תנופה של בנייה חדשה. מלונות לאורחים הנוטים ללון, אכסניות־יום ואכסניות־לילה, וכן פונדקים ובתי־יין עם שיקשוק קוביות־מישחק ביצבצו בקו החוף, בעוד האדוות המקציפות פולשות מעת לעת אל מבואות הבניינים.
נוסעי השיירה פרקו את חפציהם במלון־אורחים שבקירבת המגדלור אשר בסמוך לחוף הים ופנו למנוחתם. השוורים, במגרש רחב־ידיים, נקשרו בתוך אורווה ענקית אל אונקלי־ברזל, מול השקתות, בעוד העגלות עומדות מסביב כמחנה.
אביעד ישב בגזוזטרת מלון־האורחים, נותן עיניו במי־התכלת המתמזגים עם כחול־השמיים בקו האופק הרחוק. זו הפעם הראשונה שהוא רואה ים. הביט בבריות המשתכשכות בין הגלים. הביט בכלב קטן שבעליו השליך לו כפיס־עץ, וזה רץ לעבר הגלים ברגליים עקמומיות והביא את כפיס־העץ. אחדים מאנשי החוף היטיבו לשחות, היכו בזרועותיהם את הים השוקט וטיפסו ועלו על צוק־סלע. אביעד רצה לחוש בגופו את מגע המים המלוחים. הוא ידע לשחות, שהרי בעודו ילד לקח אותו אביו אל יובל רוגע של הפרת, קשר חבל על מותניו והשליכוֹ בזהירות אל המים הזורמים בעצלתיים. והוא שחה באין לו ברירה, רק אמו צעקה־צווחה מאחוריהם מרוב חרדה לזאטוט. ואילו אביו – צחק. הוא צחק צחוק טוב, כתמיד. “על הילד לדעת לשמור על עצמו… וכי מה יהיה לכשיגיע לארץ־ישראל… ואולי יגיע לשם לבדו?” שמע את קול האב, שמחשבותיו סבבו כמעט תמיד על ארץ אבותיו ועל היום שבו יותר לשוב אליה. אחותו הקטנה, פועה, בכתה. משותקת־רגליים היתה ונזקקה לתמיכת האם בדרך־קבע.
קראו לו מתוך המלון. הכוהנים כבר פתחו בתפילה, אף־כי גלגל־השמש עוד ניצב בפאתי מערב והים הבהיק בגון הנחושת העמומה.
עמדו הכוהנים באולם שבקומת־הקרקע, עטופים בטליתותיהם והתנועעו לפנים ולאחור. פרשו כפות־ידיים אל־על וביקשו משוכן־המרומים כי תצלח דרכם ללא מכשול וכי האונייה המובילה ארזים מארץ־הלבנון תגיע בשלום אל חופה של יפוא, והארזים מיפוא – אל הר־הבית.
אביעד, אף־כי כחול־הים ואודם־השמש עוד רבצו על עיניו, הצטרף אל קהל חסידי ה', אך מבטו עקב ללא־הרף אחר הצללים הנטויים על הרצפה וזעים ונעים על־פי קירבת הערב היורד. במגדלור שבסמוך הועלו אבוקות־אור, כי לאותת לכלי־שיט התועים בנתיבם.
ערב חם היה, של תחילת חודש ניסן, ולולא הרוח הקלה, היה חש בכובד השרב שהחל להתפתח עוד בשעות הצהריים.
כתום התפילות החליט לרדת אל החוף ולטבול בגלי הים המחשיך. פשט את בגדיו, נכנס למים ושחה. צוק־סלע הזדקר מן הגלים. הוא ביקש לשחות עד־אליו. אכן, לא שחה זה מכבר וזרמי המים הטילוהו מצד אל צד. הרגיש עייפות רבה, אולם סירב להרפות מן השחייה ובהגיעו עד לצוק חש בהצלחתו. טיפס ועלה על צוק־הסלע ונופף ביד־ימינו כמכריז על נצחונו. אך לא היה מי שיקלוט את השמחה שבניצחון, זולת עצמו, על־כן בוש בלבו וחזר בשחייה אל החוף. ישב על החול ובהה נכחו. לאחר מכן סר אל מלון־האורחים ועלה על משכבו. שכניו לחדר נחרו זה כבר נחירות רמות.
למחרת בבוקר עמדו כל אנשי השיירה על החוף וצפו אל הים, שמא תופיע בקו־האופק אוניית־המפרשים הגדולה מצד צפון, מארץ־הלבנון. ציפו עד הצהריים אך לשווא. סעדו את לבם בדברי המאכל שהביאו בעגלות לבל יזדקקו למאכלי הגויים.
אוניית־המפרשים מארץ־הלבנון לא הגיעה עדיין, אך הגיע אונייה פיניקית ובה ספנים אוחזי־משוטים. הם עלו על החוף, התפרקדו בחולות, שתו משקה מכדים קטנים ושיזפו את גוום מול השמש. בשעת בין־הערביים ישבו בחצי־הגורן וניגנו. הם ניגנו בחלילים ושרו. באו דייגים. הדגה שבסליהם הכסיפה־הבהיקה כמו להבי־סכינים. ישבו הדייגים מול הספנים ושרו אף הם. על־פי הבעת פניהם – שרו על געגועים ואהבה. קם אחד הספנים הפינקיים שכובע־מלחים מחודד לראשו וסילסל בקולו ושר איזה שיר יווני כשדמעות בעיניו. ידע אביעד כי שמע פעם את השיר הזה ונזכר ברופא היווני שבדקוֹ בעת ששכב פצוע בחדרה של צוריה. הרופא דיקלם את השיר היווני תוך התלהבות. אז – התקנא במי שיכול היה לכתוב שיר־זמר כזה. אכן, השיר ששמע מפי הספן היה ערֵב לאוזן, אך ברגע שהפסיק הספן לשיר ולסלסל בקולו – נמוגו המלים והיו־כלא־היו. ואמנם סבור היה אביעד כי שונים הם השירים שהוא חפץ בהם, גם אם שירי־אהבה הם המלווים אותך לאורך הדרך. בעצם, הוא חפץ בשירים שיש להם קיום גם ללא־מנגינה. שירי קודש? הוא לא אהב להבדיל בין שירי קודש לשירי חול, הלא ממקור אחד הם באים, ואשר לו – אין בו חציצה בין קודש לחול. הוא רצה לכתוב שירי אהבה לאלוהים כמו שכותבים שירי אהבה לאשה.
קם על רגליו ונטש את הספנים הפינקיים שעוררו בו זכרונות.
ושוב היה לילה. ברחשים המו בחדרו. האבוקות שבמגדלור היבהבו מבעד לחלון. החליט לרדת אל הרחוב הגובל בשפת הים ולבקש לו פונדק הפתוח עד אור הבוקר ואשר ניתן להסב בו אל שולחן, על כוס משקה. אך בעת שבתו ליד השולחן וספל עסיס־רימונים לפניו, צנח ראשו על שני אגרופיו והתנמנם. התעורר רק כשהפונדקי ניער את כתפיו והודיעו שצריך לפַנות את המקום, כי הוא עומד לנעול את הדלת הראשית. חיפש לו פונדק אחר. שם, כשהתיישב ליד שולחן, שם לבו לכמה שומרונים המתווכחים ביניהם ושמע את השם נחמיה הפחה. אחר־כך גחנו הראשים על מטבע שהניח השומרוני הנזעם על השולחן תוך צעקות: “אבל הביטו וראו!” השמיע בארמית, “המטבע נושאת את הכתובת ‘יהד’ – כלומר, נחמיה בן־חכליה מנפיק מטבעות משלו, שכּן בכוונתו למרוד בדריווש מלך פרס. מדינה הוא רוצה, מדינה עצמאית ליהוד…” דיבר האיש בקול רם וקילל את נחמיה הפחה.
אביעד שתק. חרה לו מראה האנשים הרוחשים שנאה כה עזה לדודו. החליף שולחן וישב קרוב אל הפתח. האור ריצד על גלי הים. זהרורים־זהרורים של שעת בוקר מוקדמת רבצו על המים. או־אז ראה פתאום דמות קטנה רצה בחולות. דמות של אשה רצה־רצה בחולות כל עוד נשמה באפה. לרגע נדמה לו לאביעד כי רץ בעקבותיה גם איזה גבר. אך לא. דמות האשה רצה לבדה, רצה עקלקלות, התקרבה אל שפת הים ורחקה ממנה, התקרבה אל שפת הים ורחקה ממנה. לפעמים נכנסה לתוך המים כאילו מבקשת להטביע את עצמה בגלים. אחר־כך ראה אותה ביתר־בהירות וקרוב יותר. שערותיה הארוכות, הצהובות־פשתניות התנפנפו בשתי צמות ברוח שנשבה מן הים.
“מונה!” נתלשה קריאה מגרונו, פרץ מן הפונדק וזעק “מונה!” – אך האשה הצעירה כבר התרחקה כמטחווי־הקשת. הפכה לנקודה המתפוגגת באוויר באיזור המגדלור. האם היא נכנסה באמת לתוך גלי הים ולא יצאה מהם?
מאוחר יותר ראה גבר הממתין על שפת הים.
ביקש לגשת אליו ולשאול על מונה, אך האיש – ברגע שהבחין בו – פנה והלך־לו בצעדים מהירים. הביט אביעד לעבר הים, אל הגלים המתנפצים מול החוף. שוטט לאורכו. אך דבר לא ראה. לא היה עוד זכר לדמות. מונה? האמנם זאת דמות האשה שרצה בחולות.
הוא היה מעט עצוב. אך התפלא שאין בו עצבות רבה יותר. לפתע חשב על העיירה עדולם ונזכר בדברי דודו – לפיהם רובצת קללה משפחתית על המקום. נטל חלוק־אבן והשליך אותו לתוך גלי הים. חש כי גופו קל מאוד, קל מאוד.
מאוחר יותר אמרו לו שאוניית־המפרשים הגדולה מארץ־הלבנון כבר נראית בקו־האופק, אך בעקב הרוח השקטה עד־מאוד היא מפליגה לאיטה.
הוא נתקף התרגשות שהתקשה להכילה. אמנם, שלא ברצונו, עוד חיפש בעיניו אחר מונה כאחר דמות־תעתועים. ועם זאת, כאילו ביקש במסתרים להתנער מכל הוויתה של זו ולהתנער מכל אשר קשור בעדולם. קיווה שהים יבלע את המראות – עם הקללה שהיתה או לא היתה.
הלא הוא רוצה להקביל, טהור ובר־לבב, את פני הארזים הנוסעים לירושלים ואשר יעמדו בבית־המקדש עד סוף הדורות.
הוא ניצב על חופה של יפוא ונעץ עיניים בחרטום האונייה החותך את הגלים ומתנועע על־פני הים, שעטה בינתיים צבע ירקרק. וחרטום האונייה הלך וגדל, לבש ממשות, עד שנחשפה כל האונייה כולה על שלושת מפרשיה המתבדרים.
*
כל אנשי השיירה ניצבו בנמֵל אשר ליפוא: הכוהנים, הלויים, העגלונים והבנאי־המומחה שהצטווה לבדוק את גזעי הארזים בהגיעם אל הנמל. אפילו הפרשים הפרסיים שליוו את השיירה, כדי להגן עליה מפני אנשי־חמס, התבוננו עתה במעשה השלכת העוגן.
הכוהנים והלויים זימרו בשקט: “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.” במשך הזמן הצטרפו אליהם גם העגלונים וגברו קולות הזימרה וגדלה ההתרגשות.
הסַבָּלים והכַתָּפים אצו לעלות בכבש שהוליך אל סיפון האונייה. אלא שרב־החובל עצר בעדם מלגשת לעבודת הפריקה. הכוהן האחראי לבדק־הבית, הוא שניגש ראשון ובירך את רב־החובל, שהואיל להעמיד את כשרונותיו לשרותה של ארץ יהודה.
בין כה לכה הורדה מן האונייה תיבת־ברזל עם המכתבים המגיעים ליהודה מרחבי העולם, דרך צור וצידון.
אביעד ישב על גל־אבנים. הביט כאחוז־קסם באוניית־המפרשים. כאילו הגיעה מלכת שבא להתארח בארמונו של שלמה המלך, החכם מכל האדם. אך מישהו מאנשים השיירה ניגש אליו ומסר לו מכתב שבא מארץ פרס. הוא הפך במעטפה והפך בה. ידע כי המכתב – מאמו. חשש שמא מכתב־תוכחה הוא ועל־כן נמנע בינתיים מלפתוח אותו.
פריקת עצי־הארזים תיעשה רק למחרת היום, – נאמר לאנשי השיירה. רק לאחר שהבנאי־המומחה ישלים את בדיקת כל המטען היקר והכבד.
חזר לבית־המלון, השתרע על משכבו והניח את המכתב החתום בסמוך לו.
*
התעורר עם קווי השחר הראשונים. אפשר, הריגוש הכרוך בהובלת עצי־הארזים לירושלים, הוא שמנע ממנו את המשך השינה, ואפשר שקיום המעטפה טרד את מנוחתו. חש מוסר־כליות על שטרם קרא את המכתב, אך חשש מן הכתוב בו – דווקא בתקופה זו.
אחר־כך קרע בכל זאת את המעטפה בזהירות רבה, לבל יפגע במכתב עצמו. ואמנם נבהל בראותו כי האותיות אינן אותיותיה של אמו, אף־כי הפתיחה – אופיינית היא היטב לסגנונה של האם:
“בני האהוב והיקר מכול עלי־אדמות!”
נשם עמוקות והמשיך בקריאה:
"הפעם מכתיבה אני מכתב זה לשכנתנו, לבושמת החביבה, המיטיבה לכתוב עברית – שלא כרוב הבנות פה. הנה, בשורה בפי, שאני מקווה כי תשמח את לבך: מתקרב האביב ובמהירה גם הקיץ, ואם יעזרנו היושב במרומים נקום ונצטרף לשיירת עולים חדשה מבבל לירושלים. שכן, פורחות כאן שמועות – לפיהן מאורעות חמורים ממשמשים ובאים אצלנו על בני־ישראל, עקב חילופי השליטים. ואמנם במקביל למכתבי זה, שולחת אני מכתב גם לאחי, לנחמיה יקירי, ומודיעה לו על תוכניותינו.
עם זאת, עלי להזכיר לך שוב ושוב: כמעט שאין אתה כותב לי, והולכים וגוברים געגועיי עליך, געגועי אם – עד לבלי־הכיל.
בכל אופן, גורם לי אושר שאתה שרוי בשמחה ובטוב ועובד עם אחי, נחמיה היקר.
אגב, לנסיעה תצטרף אלינו גם בושמת (על כן אני מכתיבה לה את מכתבי); אכן, אין היא קטנה עוד, כפי שאתה זוכר אותה ודאי. היא מגיעה עתה לפרקה ומן הראוי להשיאה לאיש יהודי נאמן; משאת־נפשה: להינשא בארץ־הקודש ולחיות שם. ובאמת, מאז שלא ראית אותה היא היתה לנערה יפת־מראה והיא כבת נוספת לי, לצד אחותך פועה, אשר למרבה הצער אין רפאות לה כאן, ומוסיפה להיות משותקת ברגליה. אך אולי בארץ־ישראל ירפָא־לה.
בני יחידי, מן הראוי שתתחיל לחפש אחר מקום מגורים נאות – בעבורי, בעבור אחותך ובעבור בושמת הטובה והמסורה.
אכן, מה רב יהא האושר להתראות פנים אל פנים מקץ שנתיים של פירוד.
אמך האוהבת אותך תמיד!
נ.ב. גם בושמת שולחת לך את ברכתה החמה ביותר…"
כתום הקריאה, לאור קווי השחר המתעצמים – היה אביעד נסער ביותר. כל הגעגועים על אמו, שהשתדל לכובשם בלבו במשך שנה וחצי, פרצו וגברו עליו. אך לא פחות מכן שימחה אותו העובדה (בעצמו השתומם על כך), שגם בושמת – שהיתה ידידתו הקטנה ו’אשת סודו' לפני עלייתו ארצה, עתידה להגיע לארץ־ישראל. אמת־נכון, אין הוא יודע מה מראה הנערה כיום ומה הן מחשבותיה, אך מיטיב הוא לזכור את השעות הרבות שבילה במחיצתה – היחידה שהבינה לרחשי לבו. אולי הודות לרקע צמיחתם הדומה. שהרי בושמת, גם היא התייתמה מאביה וגדלה בחסות האם הטרודה ללא־הרף בדאגות פרנסה – שם, בשכנותם ממש – בעיירה הושאנג. המחשבה על־אודות בושמת, שמאז שהותו בארץ ניסה להתעלם ממנה כליל ולהשכיחה, בעודו מחפש אחר בחורה בת־המקום, המעוצבת, כביכול, בדמות האדמה הזאת שתחת רגליו – אפילו שהיא עמונית למחצה – מחשבה זו טילטלה אותו בחוזקה.
כעת עצם את עיניו וראה את דמותה של בושמת: ילדה או נערה כבת ארבע־עשרה שנה, המדלגת לצידו כאיילה קטנה, חומה בהירה, בלכתם לעבר חוף הנהר. הוא מדבר בהתלהבת על ירושלים ועל בוא מועד הגאולה, ואילו היא תולה בו עיניים מוקסמות. סל־נצרים קל נשאה ביד ימינה, בעודו קורא בקול פסוקים מתוך מזמורי תהילים וגם שירים משלו. להפתעתו הרבה – היא ידעה, כמעט תמיד, להמשיך ולסיים את רוב הפסוקים בעל־פה, ולעתים זכרה גם ביטויים ושורות שירה מפרי־עטו. אחר־כך הגיעו לחוף הפרת והתיישבו שניהם בצלו של עץ־דקל. בושמת שלפה מתוך סל־הנצרים שתי פרוסות לחם ארוזות ומרוחות במרקחת פירות. הושיטה לו פרוסה אחת ואכלה פרוסה אחת, בעודה נזהרת לבל תגע ידה בידו… אבל הריבה נטפה על סל־הנצרים ושניהם הושיטו אצבעות וליקקו את הטיפות המתוקות.
קו־אור מסנוור של הבוקר הצליף על עיניו והתמונה נמוגה. ואף־על־פי־כן השתיירה בו איזו תחושה של שיחרור פנימי – בניגוד לפחד הרב שחש לפני פתיחת המכתב וקריאתו.
שוב ניסה לנמנם מעט, אך המחשבות לא הירפו ממנו. עלה בדעתו, שלאחר שובו לירושלים – לא יהא לו מנוס אלא למצוא עבודה המפרנסת את בעליה ואשר תהיה גם לרוחו; אולי בקרב הלויים בבית־המקדש, ואם בלתי־אפשרי הדבר – בהעתקות כתבי־יד עתיקים, כפי שהבטיח לו מנהל ‘בית־ההעתקות’ של עזרא הסופר. מקום שנשא חן מלפניו ביותר. שהרי הוא מוכרח לחולל תמורה במסלול חייו ולהכות שורשים־של־ממש – ולא שורשי־אוויר עוד. אכן, תמה תקופה – אמר בליבו – הוא מוכרח להשתנות ולצאת ממעגל מעשי השגגה והחטא שנקלע אליהם מאז בואו ארצה. ושוב נסבו מחשבותיו על בושמת.
בושמת? היא אחרת… נדמה. הלא היא תמיד נהגה בכנוּת ובטוהר…
עם זאת, ידע שדמיוני־דמיונות הם המציפים את מוחו – אך לא היה איכפת לו כלל ועיקר.
שרשרת הירהוריו נקטעה עקב המולה שעלתה מן הרחוב.
*
מקץ זמן נשמע קול חצוצרות מצד אוניית־המפרשים. סימן שהוחל בפריקת עצי־הארזים והטענתם על העגלות.
עמדו העגלות בשורה ליד הנמל, בעוד העגלונים עוסקים בצביעת קרני השוורים בזהוב ובכסוף חגיגיים. גם הישקו את הבהמות מים מדליים.
הכַתפים והסבלים עלו וירדו על־פני הכבש, כורכים חבלים על גזעי העצים העבותים והמנוקים מענפיהם והחתוכים למלוא אורכם, גזעים שזרועות שני בני־אדם אין די בהן כדי להקיפם. כל גזע־עץ – פנים ואחור: מלפנים מעוגל, מאחור ישר וחלק – מקום ההצמדה אל הקירות. בעת שהונחו הארזים על העגלות, ניגש אליהם הכוהן ומתוך בזיך־נחושת היזה עליהם נטפי מים שהובאו במיוחד מנהר הירדן לשם מעשה־טהרה.
אביעד ישב בעגלתו, הלא היא העגלה השלישית בשיירה, בסמוך לגזעי־הארזים. למעשה, ארבע קורות היו מונחות לפניו, מקושרות היטב ורתוקות אל טבעות כנגד טילטול־יתר.
פריקת כל הארזים מן האונייה והטענתם נשלמו רק לעת ערב. אך הכוהן, ראש השיירה, החליט על יציאה לדרך בעוד לילה, עקב קירבת חג הפסח.
ואמנם היה זה לילה בהיר וזרוע כוכבים. ישב אביעד בעגלתו, לרגליו קורות הארזים שנראו כענקים־מקדם, שנרדמו תוך כדי מסע לאורך הדורות והם ישנים עד־עתה בזוגות־זוגות, בלי שים לב להמולה שמסביב.
בקעו שלוש תקיעות שופר מצד מושב העגלה הראשונה וזזה השיירה הלילית. קורות־העצים שלרגלי אביעד, עבר בהן רטט כבגופם של בני־אדם שמפריעים להם לרגע בעת שנתם. ושוב רצו השוורים. מן העגלות עלו והסתלסלו זמירות גם כעת: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו,/ הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו,/ הודו לאדוני האדונים כל לעולם חסדו – – – " והמלים פרחו באוויר והקימו הד שהיה מתרונן וטס־טס הלוך־ושוב.
הוא ישב הזוי וער לרגלי ארבע קורות הארזים שהופקד עליהן לשמירה ולהשגחה. התבונן בסיבי העצים העתיקים. ראה כי זעיר־פה זעיר־שם מופיעים סיקוסים וחריצי־חריצים לאורך כל גזע וגזע. מלים ריפרפו סביבו וראשו מה. שמע את הלמות רגלי הפרשים מצד ימין ומצד שמאל.
החליק ידו על הקורה שבקירבתו, החליק ידו כמי שמלטף גוף אנושי. דימה כי קצות אצבעותיו שורפים, אך שריפה שהוא רוצה בה. עלה בדעתו, שכך הובילו ודאי גם בימי המלך שלמה את הארזים מארץ הלבנון, כדי להשתמש בהם בבית־המקדש שהקים לו בן־דוד. חש כאילו חי זו הפעם השנייה, כאילו הוביל את הארזים האלה לירושלים בשכבר הימים.
ושוב בהה אל החריצים שבגזעים, חריצים עמוקים וצרים.
זימזום המלים בראשו התחזק: “כי אנכי העץ, כי אנכי העץ המושיט זרועותיו אליך, / כי אתה שורשַי וגם פעימות־לבי אתה, / לב־אהבה אתה בשמי־השמים / ושנָתי – היא עֵרוּתך, אלי…”
שלף גוויל־כתיבה מתוך מלבושו ובתוך הדומייה הלילית רשם את המלים על הגוויל הצהוב־בהיר שמצא. תוך כך נשפכה מעט דיו על בגדיו מתוך הקסת שעימו, ואולם לא שם לב לרבב שעל בגדו. קרא את המלים פעם נוספת. ידע שאין זו אלא פתיחה של שיר. המשכו – ייטב או יירע. מכל מקום, חתם את שמו תחת השורות. הקפיד לכותבו באותיות זעירות אך ברורות. לאחר כמן כזר באצבעותיו את קטע הגוויל הכתוב, קיפל אותו דק־דק, עד היותו מותאם לאחד החריצים שבגזע־העץ אשר לרגליו. התכופף תוך הולם־הלב, בעודו בודק שאין איש בקירבתו. לאחר מכן הושיט את ידו ופיסת־הגוויל בין אצבעותיו. שלח את יד־ימינו לעבר קורות הארזים, כשהוא ומר בלבו: כך יישמר השיר עדי־עד, במסתור שבהיכל־הקודש…
על עיניו ירדה כבדות. שרוי היה בנים־וער.
אביעד, מה הם מעשיך? – קלט פתאום את קול אביו, – הרי אתה פוסל את העצים לשימוש בהיכל על־ידי הטמנת הפתק בין הסדקים!
ידו של אביעד צנחה מטה־מטה.
אבא! – קרא, – אני רק רוצה שהשיר שלי…
מי שנועד להיות משורר בקודש, שיריו יושרו לבסוף על מעלות המקדש, אך עליו להתאזר באורך־רוח אמיתי! – שמע שוב את קולו של האב.
זימזום חרישי רעד בתוך הלילה ואביעד שאל עצמו היכן שמעו אוזניו את הרחש הזה?
נזכר כי היה בן חמש או בן שש… אז… בשמורת־הנהר… בנסיעה בלווית אביו… כן… אביו כבר היה אז חולה מאוד… והעצים זימזמו… עצי־הערבה זימזמו כהמיית כינורות נוגה.
אבא! – השמיע שוב לתוך החשיכה.
קורות העצים היטלטלו מעט.
רְאה!… רצה להגיד, – אבא, ראה!… – אך ידע שרק הלילה ישיב לו ויענו לו רק המרחקים.
לאחר מכן אמר בלבו: הרי אבא ודאי יודע שאנחנו נוסעים כעת לירושלים… עם עצי־ארזים אל בית־המקדש.
ובכל זאת אמר בשנית:
אבא! – ושם לב לכך שקולו מתגוון לרגע השמחה.
השיירה נסעה מהר.
אבא, הרי אתה רצית כל־כך להגיע… אתה רואה? – ועוד ניסה להגיד דבר־מה, אך קולו כבר התבלע.
ואולם גזעי־העצים, העגלה וגם שמי הירח והכוכבים שמעל, נראו כעת חסרי־ממשות לגמרי, הם נדמו כאורו של גרם־שמיים רחוק עד מאוד, רחוק מכל מה שקורה על־פני האדמה.
ואף־על־פי־כן שמע אביעד, שוב, את דברי האב, והפעם אפילו ביתר־ממשות:
אכן, אמרתי לך שעוד נזכה, ביום מן הימים, לנסוע יחד לירושלים…יחד… אני ואתה… לנסוע אל בית־המקדש… והוא איננו עשוי עצים ואבנים, כסף וזהב… ואיננו מן העולם הזה!… הרי אמרתי לך כשעוד היית ילד קטן…
המכתב שמונח היה על ברכיו ואשר הגיע אליו מאמו שבבבל – רישרש בחוזקה וכמעט התגלגל על רצפת העגלה. האותיות נראו היטב באור הירח. הוא השהה את מבטו לרגע על סוף המכתב. דפנות העגלה היטלטלו מחמת מהמורות קטנות שבדרך.
משום מה, חש איזו נהרה שלא ידע כמותה מעולם.
בה־בעת הרגיש דיגדוג קל בצוואר. נגע בצוואר ונתקל בשרשרת שקנה בסמטאותיה של ירושלים, שרשרת עם כינור־של־כסף, כמחצית הזרת כל אורכו – במקום עדי־הכינור שנגנב ממנו ואשר עשוי היה אבן־שחם שחורה.
הניח על־כף ידו את השרשרת עם תכשיט־הכסף. שיחק בה. ניענע אותה הנה והנה.
בעגלה הסמוכה ניסה אחד הלויים איזה כלי־נגינה. אביעד לא היה בטוח אם אוזניו קולטות את הניגון הבא מן העגלה הקרובה, ושמא הוא שומע צליל דק של השרשרת ושל הכינור הזעיר שעל כף־ידו.
השיב את השרשרת עם התכשיט לצווארו הנטוי כלפי מעלה.
כינור־הכסף הקטן הבהיק מאוד בתוך החושך, שעה שקרן־ירח נגעה בו.
איך אמר אבי? – הירהר – מי שנועד לכך שישירו את שיריו על מעלות המקדש… ביום מן הימים… כן… ביום מן הימים ודאי ישירו…
רצה לשקוע בשינה.
אבא? – מילמל עוד.
השוורים משכו במלוא הכוח ואופני העגלות נעו והשתקשקו במעלה־ההר.
––––––––––
כינור שחור מבּבל: פרטי רקע היסטוריים 🔗
1004־928 לפנה"ס – קיום ממלכת ישראל המאוחדת בימי דוד ושלמה.
928 לפנה"ס – התפלגות הממלכה לישראל וליהוד.
*
720 לפנה"ס – סרגון השני, מלך אשור, מחריב את ממלכת ישראל ומַגלה את תושביה (גלות עשרת השבטים); במקומם מושיב עממים שונים (ארמים, כותים וכו') על אדמת שומרון – הנקראים בהמשך ‘שומרונים’. הם מסגלים לעצמם, במשך הזמן, את המנהגים של שרידי ישראל, תוך טמיעה חלקית בהם. סנחריב (בנו של סרגון השני) ממשיך בפעולות הכיבוש של אביו ובהחלפת האוכלוסיות.
ממלכת יהודה, עם ירושלים כמרכז – מוסיפה להתקיים.
*
586 לפנה“ס – חורבן ממלכת יהודה ובית־המקדש אשר בירושלים ע”י נבוכדנאצר מלך בבל (יורשתה של אשור); גלי הגלָיות לבבל ובתוכם המלך יהויכין ולאחר מכן המלך צדקיהו (גורלו של המלך יהויקים אינו ברור); הוגלו לבבל כל אנשי ירושלים ובעלי־המלאכה שבכפרים – כדי למנוע התמרדויות.
538 לפנה"ס – הכרזת כורש, מלך פרס (יורשתה של בבל) בדבר זכותם של היהודים לשוב לארץ־ישראל ולכונן מחדש את בית־המקדש החרב.
באותה שנה – ראשית ‘שיבת ציון’: צאת העלייה הראשונה לדרך ובראשה ששבצר הנשיא ליהודים (הזוכה לקבל את כלי־המקדש השדודים מידי הפרסים); כנראה, יחד עם זרובבל בן־שאלתיאל (נכדו של המלך יהויכין) ויהושע בן־יהוצדק הכהן (נכדו של שריה, כהן־הראש). הנחת אבן־הפינה לבניין בית־המקדש החדש – הלא הוא בית־המקדש השני. השומרונים דורשים את שיתופם המלא במעשי־הפולחן, כשהם מגדירים עצמם כיהודים – אך נדחים בכל התוקף ע"י העולים מבבל. בהמשך – הפסקת הבניין למשך שנים, עקב עלילות־שווא מצד השומרונים ומצד שאר ‘עמי־הארץ’ (שותפים להם גם חלק מן היהודים, שאבותיהם לא גלו מארץ־ישראל, או שהספיקו להכות שורשים עמוקים בקרב ‘עמי הארץ’.)
515 לפנה"ס – קבלת היתר־בנייה ממלכות פרס לסיום בניין בית־המקדש. שמחה ואכזבה בקרב היהודים למראה הבניין, שהשלמתו הסופית לוקה בחסר.
*
458 לפנה"ס – לאחר ‘ימי קטנות’ בארץ יהודה ותהליך של התבוללות בקרב השומרונים – עליית עזרא הסופר מבבל (תאריך משוער). מעיקרי פועלו: ביטל נישואי התערובת (‘גירוש הנשים הנוכריות’) וכריתת אמנה לשמירת חוקי התורה (בעזרת נחמיה), המרת הכתב העברי העתיק בכתב מרובע – הנוח יותר בדרך להפצת התורה, וכן שינוי שמות החודשים (המיוחס לעזרא ע"פ המסורת.)
445 לפנה"ס – עליית נחמיה בן־חכליה מבבל (שר־המשקים למלך פרס) בקבלו את התואר ואת התקפיד של ‘פחת יהודה’ מטעם השלטון הפרסי. מעיקרי פועלו: הקמת כוח־מגן יהודי (‘נערי נחמיה’), קימום הריסותיה של חומת ירושלים תוך לחימה בשומרונים ובשאר ‘עמי הארץ’, לרבות חוגים יהודים מסוימים, המשתפים פעולה בהשבתת המלאכה.
ועוד מפועלו של נחמיה: שמיטת חובות ושיחרור עבדים, איכלוס עיר־הקודש ע"פ צו והשלמת שיפוצו של בית־המקדש וקישוטו.
זמן התרחשות העלילה של “כינור שחור מבּבל” – 445/4 לפנה"ס – ימי עזרא ונחמיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.