יותר מארבעים שנה חלפו מאז בנה ארתור סי. קלארק, בהיותו בן עשר, טלסקופ קטן מגליל קרטון ושתי עדשות פשוטות. ייתכן שבזכות אותו טלסקופ זכינו ליהנות כעבור שלושים שנה מהסרט “2001: אודיסיאה בחלל”, יצירת המופת של הקולנוע הבדיוני (שנוצרה בשיתוף פעולה בין קלארק לבין הבמאי סטנליי קובריק, שיתוף פעולה שעל פי השמועות עשוי להתחדש ולהניב סרט חדש בקרוב…)
טלסקופ קרטון כזה ממלא תפקיד חשוב גם בסיפור הבא, אלא שכאן הוא מוביל לתוצאות שונות לגמרי…
* * *
כן, זו האמת לאמיתה. פגשתי במוריס פרלמן כשהייתי כבן עשרים ושמונה. פגשתי באלפי אנשים באותם ימים, החל בנשיאים וכלה בעמך.
כאשר חזרנו משבתאי, רצו כולם לחזות בנו, וכמחצית מאנשי יצאו למסעי הרצאות. אני כשלעצמי מאז ומתמיד אהבתי לדבר (ובזאת ודאי כבר הבחנתם), אך כמה מחברי היו מעדיפים, לדבריהם, לטוס לפלוטו מאשר לעמוד שוב בפני קהל מאזינים. אחדים מהם אכן עשו כן.
האזור שלי היה המידווסט, והפעם הראשונה בה נתקלתי במר פרלמן – איש לא העז לקרוא לו אחרת, ולבטח לא “מוריס” – היתה בשיקגו. הסוכנות הזמינה לי תמיד מקומות במלונות טובים, אך לא מפוארים מדי. הדבר היה לרוחי; אהבתי לשהות במקומות בהם יכולתי לצאת ולבוא כרצוני מבלי להתקל בלהקות של שמשים בבגדי שרד, ללבוש כל דבר סביר ובכל־זאת לא להרגיש שמסתכלים בי כבארחי־פרחי. אני רואה שאתם מגחכים; טוב, הייתי אז צעיר, והמון דברים השתנו מאז…
זמן רב חלף מאז, אך דומני שהרציתי אז באוניברסיטה. בכל אופן אני זוכר שהתאכזבתי על שלא היו מסוגלים להראות לי את המקום בו הפעיל פרמי את הכור האטומי הראשון. טענו שהבניין נהרס כארבעים שנה לפני כן, ורק לוח־זכרון מציין את המקום. עמדתי והתבוננתי בו זמן מה, כשאני מהרהר בכל אשר קרה מאז אותו יום רחוק ב־1942. ראשית, אני נולדתי; בעזרת האנרגיה האטומית הגעתי לשבתאי וחזרתי לכדור הארץ. זה, על כל פנים, היה משהו שפרמי ועמיתיו כנראה לא חשבו עליו, כאשר בנו את הסורג הפרימיטיבי שלהם מאורניום וגרפיט.
אכלתי את ארוחת הבוקר בבית הקפה, כאשר גבר צנום בגיל העמידה צנח לתוך המושב שמעבר לשולחני. הוא הניד בראשו לשלום, ואז השמיע קריאת הפתעה כשזיהה אותי. (ברור שהפגישה תוכננה על ידו, אך אני לא ידעתי זאת אז).
“נעים מאד!” אמר. “נכחתי בהרצאתך אמש. כמה קנאתי בך!”
חשבתי בחיוך מאולץ. אינני חברותי במיוחד בעת ארוחת הבוקר, ולמדתי להשמר מפני הטרדנים, התמהוניים והמשוגעים לדבר, שראו בי מטרה טבעית לשגיונותיהם. מר פרלמן, בכל אופן, לא היה טרדן, אם כי בהחלט היה משוגע לדבר, אם לא תמהוני.
הוא נראה כאיש עסקים ממוצע, אמיד למדי, והנחתי שהוא מתארח במקום כמוני. העובדה שנכח בהרצאתי לא היה בה כדי להפתיע; ההרצאה היתה פופולרית, פתוחה לקהל הרחב, וכמובן פורסמה היטב ברדיו ובעתונות.
“כבר בילדותי”, אמר חברי הבלתי מוזמן, “קסם לי הכוכב שבתאי. אני יודע בדיוק איך ומתי כל הזה התחיל. הייתי כנראה כבן עשר כשנתקלתי לראשונה באותם ציורים נהדרים של צ’רלי בונסטל, המתארים את מראה שבתאי מתשעת ירחיו. אני מניח שראית אותם”.
“כמובן”, עניתי. “למרות שגילם כמחצית המאה, טרם נעשו טובים מהם. היו לנו כמה מהם על סיפון ספינת החלל שלנו, “אתגר”. לעתים קרובות נהגתי להתבונן בתמונות ואחר כך להשוותן למראה האמיתי.”
"אם כך תבין איך הרגשתי אז, בשנות החמישים. נהגתי לשבת שעות, כשאני מנסה לתפוס את העובדה שעצם מופלא זה, על הטבעות הזוהרות הסובבות אותו, אינו פרי דמיונו של צייר, אלא הוא קיים באמת, ובעצם זהו עולם הגדול פי עשרה מכדור הארץ.
“באותו זמן לא חלמתי שאוכל לראות דבר נפלא זה במו עיני. היה ברור לי שרק האסטרונומים בעזרת הטלסקופים הענקיים שלהם, מסוגלים לצפות במראות אלה. ואז, כשהייתי כבן חמש־עשרה, גיליתי משהו אחר, כה מלהיב, עד שבקוש יכלתי להאמין בכך.”
“ומה היתה התגלית?” שאלתי. עכשיו כבר השלמתי עם חברתו. הוא נראה טיפוס בלתי מזיק, והיה משהו די חביב בהתלהבותו הגלויה.
“גיליתי שכל בר־בי־רב יכול לבנות טלסקופ אסטרונומי רב־עוצמה במטבחו הפרטי, תמורת כמה דולרים וכמה ימי עבודה. כמו אלפי ילדים אחרים, שאלתי מהספרייה הציבורית את ספרו של אינגול, “בניית טלסקופים לחובבים”, והתחלתי במעשה. אמור לי – האם בנית אי־פעם טלסקופ משלך?”
“לא: אני מהנדס, לא אסטרונום. לא הייתי יודע כלל כיצד להתחיל במלאכה.”
“אין פשוט מזה, אם אתה פועל לפי ההוראות. אתה מתחיל בשתי דיסקות זכוכית, בעובי של כשניים וחצי ס”מ. קניתי אותן בחמישים סנט מספק אוניות. הן נועדו להיות זגוגיות־צוהר, אך היו סדוקות בשפתן ולפיכך בלתי שמישות. כעת אתה מצמיד דיסקה אחת למשטח ישר וקשוח – אני השתמשתי בחבית ישנה הניצבת על בסיסה. עליך לקנות אבקת ליטוש בכמה דרגות – החל בסוג הגס וכלה בעדין ביותר. אתה מפזר קורטוב של האבקה הגסה בין שתי הדיסקות, ומתחיל לשפשף את הדיסקה העליונה קדימה ואחורה במהלכים קצובים. תוך כדי כך אתה מסובב לאט את הדיסקה.
"אתה מבין מה קורה? בדיסקה העליונה נוצרת שקערורית בגלל פעולת החיתוך של אבקת הליטוש, והיא הופכת למשטח כדורי קעור. מדי פעם עליך לעבור לדרגה עדינה יותר של האבקה, ולבצע כמה בדיקות אופטיות פשוטות כדי לוודא שמידת העקמומיות של המשטח נכונה.
"אחר כך אתה מניח לאבקת הליטוש ועובר לאבקת אודם, עד שלבסוף מתקבל משטח כה חלק ומלוטש, עד שלא היית מאמין כי הכינות אותו במו ידיך. כעת נותר עוד צעד קטן, הדורש זהירות מסוימת: להכסיף את המראה, ולהפוך אותה לרפלקטור טוב. פרושו של דבר להשיג קצת כימיקלים, ולעשות בדיוק מה שנאמר בספר.
“עדיין יכול אני לזכור את ההתרגשות שאחזה בי כשהשכבה הכסופה נמרחה כבמעשה־כשפים על־פני המראה הקטנה שלי. זה לא היה מושלם, אך היה טוב למדי, ולא הייתי מחליף אותה אפילו תמורת כל משקפת שהיא מ”מאונט פלומר"1.
"חיברתי אותה ללוח עץ; לא היה צורך בשפופרת לטלסקופ, אך השתמשתי בגליון קרטון שבו היקפתי את המראה כדי לחצוץ בעד אור מן הצד. כעינית השתמשתי בזכוכית מגדלת קטנה שמצאתי בשוק הפשפשים. בסיכום, אינני מניח שהטלסקופ עלה יותר מחמשה דולר, אף־כי היה זה כסף רב לדידי כשהייתי ילד.
"גרנו אז במלון מוזנח שמשפחתי החזיקה בשדרה השלישית. כשהרכבתי את הטלסקופ טיפסתי על הגג וניסיתי אותו, בתוך ג’ונגל של אנטנות טלוויזיה שכסו כל בניין באותם ימים. נדרש לי זמן־מה לכוון את העינית והמראה, אך לא עשיתי שום טעויות והדבר פעל. כמכשיר אופטי היה כנראה עלוב למדי – סוף־סוף היה זה נסיוני הראשון – אך הוא הגדיל לפחות פי חמישים ובקושי יכולתי להתאפק ולהמתין עד החשכה כדי להביט בו בכוכבים.
"עיינתי באלמנך, וביררתי ששבתאי היה אז גבוה במזרח אחרי השקיעה. מייד עם חשכה הייתי שוב על הגג, עם מתקן העץ והזכוכית המטורף שלי, נשען בין שתי ארובות. היה זה סוף הסתיו, אך לא חשתי כלל בקור, כי השמיים היו מלאים כוכבים – וכולם היו שלי.
"הקפדתי למקד את המכשיר בדיקנות רבה ככל האפשר, בעזרת הכוכב הראשון שהופיע ברקיע. אחר־כך התחלתי במצוד אחר שבתאי, ומייד גיליתי עד כמה קשה לאתר משהו בטלסקופ־ראי שאינו מיוצב כהלכה. אך פתאום חלף כוכב הלכת דרך שדה הראייה. הטיתי את המכשיר כמה סנטימטרים לכאן ולשם – והנה הופיע.
"הוא היה קטנטן, אך מושלם. דומני שנשימתי נעתקה לדקה. בקושי האמנתי למראה עיני. אחרי כל אותן התמונות, הנה הופיעה המציאות. הוא נראה כמו צעצוע התלוי שם בחלל, עם הטבעות הפתוחות מעט ומוטות כלפי. אפילו כעת, אחרי ארבעים שנה, אני זוכר שחשבתי: “זה נראה כה מלאכותי – כמו איזה קישוט לעץ האשוח של “חג המולד”. לשמאלו היה כוכב בהיר בודד, וידעתי שזהו טיטן.”
הוא הפסיק לדבר, ולרגע וודאי חלפו במוחנו מחשבות דומות; כי לשנינו לא היה טיטן רק הירח הגדול ביותר של שבתאי – נקודת אור המוכרת רק לאסטרונומים. היה זה העולם העויין והאכזרי שעל פניו נחתה ה“אתגר”, ושבו נחים שלושה מחברי לצוות בקברים בודדים, מרוחקים מבתיהם יותר מכל מתי כדור הארץ מאז ומעולם.
"אינני יודע כמה זמן בהיתי, כשאני מאמץ את עיני ומסיט את הטלסקופ לאורך כיפת השמיים, במעקב אחר שבתאי המתרומם מעל העיר. הייתי מיליארד קילומטרים מניו יורק; אך אותו רגע ניו יורק השיגה אותי.
"סיפרתי לך על המלון שלנו. הוא היה שייך לאמי, אך אבי ניהל אותו – ולא בהצלחה יתרה. הוא הפסיד כסף במשך שנים, וכל שנות ילדותי היו רצופות משברים כלכליים. אינני רוצה, אפוא, להאשים את אבי בשתיינות. רוב הזמן היה וודאי משוגע למחצה מרוב דאגות. ואני שכחתי שהייתי אמור לעזור אז לפקיד הקבלה…
"ובכן, אבא חיפש אותי, כשהוא אכול דאגות ואינו יודע דבר על החלומות שלי. הוא מצא אותי בוהה בכוכבים על הגג.
“הוא לא היה אדם אכזרי – ודאי לא הבין כמה לימוד וסבלנות השקעתי בטלסקופ הקטן שלי, או את הפלאות שראיתי בו בזמן הקצר בו הספקתי להשתמש בו. איני שונא אותו עוד, אך כל חיי אזכור את קול נפץ הריסוק של המראה הראשונה והאחרונה שלי, המוטחת אל הרצפה.”
לא היה בפי לומר דבר. יחס הטינה הראשוני שלי על הפרעה זו התחלף זה מכבר בסקרנות. הרגשתי כבר שהיה בסיפור זה הרבה יותר ממה ששמעתי עד כה, והבחנתי בדבר נוסף: המלצרית התייחסה אלינו ביראת כבוד מוגזמת – ורק מעט ממנה היה מכוון אלי.
איש־שיחי שיחק בקערית הסוכר בעוד אני ממתין באהדה שקטה. אותה עת כבר חשתי בקשר כלשהו בינינו, אם־כי לא ידעתי בדיוק מהו.
“מעולם לא בניתי טלסקופ אחר”, אמר. “עוד משהו נשבר, מלבד אותה מראה – משהו בליבי. בין כה וכה, הייתי עסוק מדי. שני דברים קרו שהפכו את חיי על פיהם. אבא נטש אותנו, כשהוא משאיר אותי כראש המשפחה. ואז הרסו את העילית של השדרה השלישית”
הוא הבחין כנראה במבט הפליאה שלי, וגחך לעברי.
"אה, וודאי לא שמעת על כך, אך כשהייתי נער, היתה רכבת עלית במרכז השדרה השלישית. היא עשתה את האזור כולו מזוהם וסואן. השדרה היתה שכונת עוני של בארים, בתי־עבוט, ומלונות זולים – כשלנו. כל זה השתנה כשנעלמה העלית; מחירי הקרקע הרקיעו שחקים, ולפתע הפכנו לאמידים. אבא חזר די מהר, אך היה זה מאוחר מדי; אני כבר ניהלתי את העסק. תוך זמן קצר התפשטתי ברחבי העיר, ואחר־כך ברחבי המדינה. לא הייתי עוד טיפוס מפוזר הבוהה בכוכבים. נתתי לאבא אחד מבתי המלון הקטנים יותר שלי, בו לא היה יכול לגרום יותר מדי נזק.
“חלפו ארבעים שנה מאז צפיתי בשבתאי, אך מעולם לא שכחתי אותה הצצה חטופה, ואמש עוררו בי התצלומים שלך את כל זה מחדש. פשוט רציתי לומר לך כמה אני אסיר תודה.”
הוא חטט בארנקו ושלף כרטיס ביקור.
“אני מקווה שתתקשר אתי כשתהיה שוב בעיר; תוכל להיות בטוח שאהיה נוכח אם תתן הרצאות נוספות. בהצלחה – ואני מצטער שגזלתי מזמנך.”
ואז הלך, כמעט לפני שיכולתי לומר מילה. הצצתי בכרטיס, שמתי אותו בכיסי וסיימתי את ארוחת הבוקר שקוע במחשבות.
בדרכי החוצה שאלתי: “מי היה האיש שישב ליד שולחני? הבוס?”
הקופאית הסתכלה בי כבמפגר בשכלו.
“אני מניחה שאפשר לקרוא לו כך, אדוני”, ענתה. “וודאי שמלון זה שייך לו, אך מעולם לא ראינו אותו כאן לפני כן. הוא מתארח תמיד ב”אמבסדור" כשהוא נמצא בשיקגו."
“וגם הוא שייך לו?” אמרתי, לא באירוניה רבה מדי, כי כבר חשדתי בתשובה.
“נכון. וגם –” והיא פלטה שרשרת שלמה של שמות מלונות אחרים, כולל השניים הגדולים בניו־יורק.
הורשמתי, והייתי גם די משועשע, כי עתה היה ברור לי לגמרי שמר פרלמן בא הנה בכונה מפורשת לפגוש אותי. היתה זו דרך עקלקלה לעשות זאת; לא ידעתי אז דבר על ביישנותו וחשאיותו המפורסמות. כבר מתחילה, לא היה בישן בחברתי.
מאז שכחתי אותו למשך חמש שנים. (אה, אני חייב לציין שכאשר ביקשתי את החשבון נאמר לי שאין לי כזה). במהלך חמש שנים עשיתי את מסעי השני.
הפעם ידענו למה לצפות, ולא הפלגנו לעבר הבלתי־נודע לחלוטין. לא היו יותר דאגות בקשר לדלק, כי כל הכמות שיכולנו להזדקק לה אי־פעם חיכתה לנו על פני טיטן; היה עלינו רק לשאוב את אטמוספרת המתאן שלו לתוך המכלים שלנו, ובהתאם לכך ערכו את תכניותינו. ביקרנו בכל תשעה הירחים, ואז פנינו לעבר הטבעות…
הסכנה היתה מועטה, אך בכל זאת היתה זו חוויה מורטת עצבים. מערכת הטבעות הינה דקה מאד, כידוע לכם – בעובי של כשלושים וחמשה ק“מ בלבד. ירדנו לתוכה לאט ובזהירות, אחרי שהתאמנו את עצמנו לתנועתה הסיבובית, כך שנענו בדיוק באותה מהירות. היה זה כמו לעלות על קרוסלה שקוטרה מאתיים שבעים אלף ק”מ…
אך היתה זו קרוסלת רפאים, כי הטבעות אינן מוצקות ואפשר להסתכל הישר דרכן. מקרוב הן למעשה כמעט בלתי נראות; ביליוני החלקיקים המרכיבים אותן מפוזרים במרווחים כה גדולים עד שבקרבתך המיידית כל שאתה רואה הם גושים מקריים קטנים, הנסחפים אט־אט אחורה. רק כשאתה מביט למרחק, מתמזגים החלקיקים הרבים לאין ספור ליריעה רציפה, כסופת ברד המקיפה את שבתאי לנצח.
זו אינה המליצה שלי, אך היא קולעת; כי כאשר הכנסנו לתא האוויר של החללית את החתיכה הראשונה מטבעת שבתאי אמיתית, נמסה זו לשלולית של מים מרופשים. יש הסבורים שהדבר מפיג את הקסם שבתופעה הידועה שהטבעות, או תשעים אחוזים מהן עשויות קרח רגיל. אך זוהי גישה אווילית; הן היו נהדרות ונפלאות ממש כאילו היו עשויות יהלומים.
כששבתי לכדור הארץ בשנה הראשונה למאה החדשה, פתחתי במסע הרצאות חדש, אך קצר, כי כעת היתה לי משפחה ורציתי להיות אתה זמן רב ככל הניתן. הפעם נתקלתי במר פרלמן בניו־יורק, כאשר הרציתי בקולומביה והצגתי את הסרט שלנו, “סיור שבתאי”. (שם מטעה, כי הקירבה הרבה ביותר לכוכב הלכת שהגענו אליה היתה במרחק כשלושים וחמשה אלף ק"מ ממנו. איש לא חלם, באותם ימים, שהאדם יירד אי־פעם אל תוך העיסה המתערבלת המשמשת לשבתאי תחליף לקרקע הכוכב).
מר פרלמן חיכה לי אחרי ההרצאה. לא הכרתיו, כי פגשתי כמיליון אנשים מאז פגישתנו האחרונה. אך כשהודיע את שמו, חזר הכל לזכרוני בבהירות כה רבה עד שנוכחתי לדעת עד כמה עמוק היה הרושם שהשאיר עלי.
איכשהו הצליח לחמוק איתי מהקהל. אף כי סלד מפגישת אנשים בהמון, היה לו כשרון בלתי־רגיל להשתלט על כל קבוצה כאשר מצא זאת לנחוץ – ואז להסתלק לפני שקרבנותיו הבחינו במתרחש. למרות שראיתי אותו בפעולה פעמים רבות, מעולם לא ידעתי בדיוק כיצד הוא עושה זאת.
בכל אופן, כעבור חצי שעה סעדנו את לבנו בארוחה מעולה במסעדה אקסקלוסיבית (שלו, כמובן). היתה זו סעודה נהדרת, בייחוד אחרי העוף והגלידה שניתנו בהרצאות, אך הוא גבה ממני מחיר בעבורה. אני מדבר בהשאלה, כמובן.
כל העובדות הצילומים שנאספו על ידי שתי המשלחות אל שבתאי היו אותה עת זמינים לכל, במאות דו"חות, ספרים ומאמרים פופולריים. מר פרלמן נראה כמי שקרא את כל החומר שלא היה טכני מדי. מה שרצה ממני היה משהו אחר. אפילו אז ייחסתי את התעניינותו לנסיונו של אדם בודד ומזדקן להאחז מחדש בחלום אבוד מימי נעוריו. אמנם צדקתי, אך זה היה רק חלק מהתמונה השלמה.
הוא חפש משהו שכל הדו"חות והמאמרים לא הצליחו לתת. “מהי התחושה,” רצה לדעת, “כשאתה מתעורר בבוקר ורואה את כדור העולם הגדול והזהוב הזה, עם חגורות העננים השטות, השולטות ברקיע? והטבעות עצמן – מה הן עשו לנשמתך כאשר היו כה קרובות עד שמילאו את כל השמים מקצה לקצה?”
“אתה רוצה במשורר,” אמרתי – "לא במהנדס. אך אומר לך זאת: ככל שתתבונן בשבתאי, וככל שתרבה לטוס הלוך וחזור בין ירחיו, לעולם לא תוכל ממש להאמין בכך. לעתים קרובות אתה מוצא עצמך חושב: כל זה רק חלום. דבר כזה, לא יתכן שהוא ממשי. ואתה ניגש לצוהר התצפית הקרוב, והנה הוא שם, גוזל את נשימתך.
עליך לזכור שבנוסף על קרבתנו, היינו מסוגלים לצפות בטבעות מזוויות ומעמדות שהן בלתי־אפשריות לצופה מכדור הארץ, שממנו אתה רואה אותן תמיד מוטות לעבר השמש. אנחנו יכולנו לטוס בתוך הצל שלהן, ואז לא נצצו עוד ככסף, אלא נראו כאד חוור, כגשר של עשן בין הכוכבים.
רוב הזמן יכולנו לראות את צילו של שבתאי מוטל לכל רוחב הטבעות, ומאפיל אותן באורח כה מושלם עד שנראו כאילו נגסו בהן נגיסה גדולה. גם ההיפך היה נכון: בצדו המואר של כוכב־הלכת היה צילן של הטבעות פרוש תמיד כרצועה אפלולית במקביל לקו המשווה ולא רחוק ממנו.
מעל לכל – אף כי עשינו זאת רק פעמים ספורות – יכולנו להגביה מעל אחד הקטבים של הכוכב, ולהביט מטה אל כל המערכת הכבירה הפרושה תחתנו במרחב. אז יכולנו לראות שבמקום הארבע הנראות מכדור הארץ, היו לפחות תריסר טבעות נפרדות, המתמזגות אחת בשניה. כשראינו זאת, העיר הקברניט שלנו הערה שלעולם לא אשכח. “זהו המקום”, אמר – ולא היה שמץ של לצון בדבריו – “שבו מחנים המלאכים את הילותיהם”.
כל זאת, והרבה יותר, סיפרתי למר פרלמן באותה מסעדה קטנה אך יוקרתית לעילא ולעילא שבדרום הסנטרל־פארק. כשסיימתי, נראה מרוצה מאד, אם־כי שתק כמה דקות. ואז אמר כלאחר יד, כאילו היה שואל על מועד הרכבת הבאה: “איזה מהירחים יתאים ביותר כמקום קייט לתיירים?”
כשהמילים חדרו להכרתי, כמעט נחנקתי בברנדי בן־המאה שלי. ואז אמרתי בסבלנות ובנימוס רב (ככלות הכל, נהניתי מארוחה נפלאה): “שמע, מר פרלמן. אתה יודע כמוני ששבתאי מרוחק מכדור הארץ כמיליארד וחצי ק”מ – בעצם עוד יותר, כאשר אנו נמצאים בשני צדי השמש. מישהו חישב ומצא שכרטיסי הלוך־חזור שלנו עלו בממוצע שבעה וחצי מיליון דולר לאיש – והאמן לי, לא היה לנו ארוח של מחלקה ראשונה על “אתגר 1” ו“אתגר 2”. מכל־מקום, גם ללא קשר לכסף, איש איננו יכול להזמין טיסה לשבתאי. רק מדענים וצוותי־חלל יגיעו לשם, בעתיד כלשהו הנראה לעין."
יכולתי לראות שלדברי לא היתה שום השפעה; הוא רק חייך, כאילו ידע איזה סוד הנסתר ממני.
“מה שאמרת נכון עכשיו”, ענה. "אך אני למדתי היסטוריה, ואני מבין בבני־אדם – זהו העסק שלי. הרשה לי להזכיר לך מספר עובדות.
"לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, כמעט כל מרכזי התיירות ופינות החמד של העולם היו מרוחקים מהציווליזציה כמו ששבתאי מרוחק היום. מה ידע, למשל נפוליון על הקניון הגדול, על מפלי וויקטוריה, על הוואי, הר אברסט? והסתכל בקוטב הדרומי; הגיעו אליו לראשונה כשאבי היה ילד – אך קיים שם בית מלון מאז נולדת.
"כעת זה מתחיל מחדש. אתה יכול להעריך רק את הבעיות והקשיים, כי אתה קרוב מדי אליהם. אך יהיו אלה אשר יהיו, האדם יתגבר עליהם, כפי שעשה תמיד בעבר.
"כי תמיד כשיש דבר־מה מוזר, יפהפה, או בלתי־רגיל, ירצו אנשים לראות זאת. הטבעות של שבתאי הן המראה הכביר ביותר ביקום המוכר: תמיד ניחשתי זאת, וכעת שכנעת אותי בכך. היום דרוש הון תועפות כדי להגיע אליהן, והאנשים צריכים לסכן את חייהם לשם כך. כך עשו האנשים הראשונים שניסו לטוס – אך היום יש מיליון נוסעים באוויר בכל שניה ביום ובלילה.
דבר דומה עומד להתרחש בחלל. זה לא יקרה במשך עשר שנים, אולי גם לא בעשרים. אך נדרשו עשרים וחמש שנה בלבד, כידוע לך, עד שהחלו הטיסות המסחריות הראשונות אל הירח. אינני חושב שבמקרה של שבתאי יעבור זמן כה רב… אני לא אוכל כבר לראות זאת, אך כשזה יקרה, אני רוצה שהאנשים יזכרו אותי. ובכן – היכן נבנה?"
עדיין חשבתי שהוא מטורף, אך לפחות התחלתי להבין מה מריץ אותו. לא היה נזק במילוי רצונו, ולכן הקדשתי לנושא מחשבה זהירה.
“מימס קרוב מדי”, אמרתי “וכך גם אנקלדוס וטתיס” (לא אסתיר מכם, התקשיתי לבטא שמות אלה אחרי כל אותו הברנדי). “שבתאי פשוט ממלא את השמיים, ונדמה לך שהוא נופל עליך. חוץ מזה, הם אינם מוצקים די הצורך – הם אינם אלא כדורי שלג מגודלים. דיון וראה טובים יותר – המראה משניהם נהדר. אך כל אותם ירחים פנימיים הם כה זעירים; אפילו קוטרה של ראה הוא רק כאלף ומאתיים ק”מ, והאחרים קטנים אף הרבה יותר.
אינני חושב שיש מקום לויכוח – זה חייב להיות על טיטן. זה לווין במושגיו של האדם – הוא גדול בהרבה מהירח שלנו, וכמעט גדול כמו מאדים. יש שם גם כבידה סבירה – כחמישית מזו של הארץ – כך שהאורחים שלך לא ירחפו שם ללא שליטה. וזו תהיה תמיד תחנת תדלוק עיקרית בגלל אטמוספרת המתאן שלו, דבר שצריך להיות גורם מרכזי בחישוביך. כל חללית שתטוס לסביבת שבתאי תנחת שם."
“ויתר הירחים?”
“אך היפריון, יפטוס, ופואבה רחוקים מדי, עליך להתאמץ כדי לראות את הטבעות מפואבה! שכח אותם. היצמד לטיטן חביבנו. גם אם הטמפרטורה על פניו היא מאתים מעלות מתחת לאפס, ושלג של אמוניה הוא לא בדיוק סוג החומר שהיית רוצה להחליק עליו בסקי.”
הוא הקשיב בתשומת־לב רבה, ואם חשב שאני מלגלג על רעיונותיו הבלתי מעשיים והבלתי מדעיים, לא נתן כל סימן לכך. נפרדנו מייד לאחר מכן – אינני זוכר דבר נוסף מאותה ארוחה – ומאז חלפו ודאי עוד חמש־עשרה שנה עד שנפגשנו שוב. לא היה זקוק לי במשך כל אותו זמן; אך כאשר רצה אותי, התקשר אלי.
אני רואה כעת למה הוא ציפה. החזון שלו היה ברור יותר משלי. הוא לא יכול היה לנחש, כמובן, שהרקטה תלך בדרכו של מנוע הקיטור תוך פחות ממאה שנה – אך הוא ידע שמשהו יופיע, ואני חושב שהוא מימן את מחקריו הראשונים של סאונדרסון בהנעה פאראגרביטציונית. אך לא היה זה לפני שהחלו לבנות כורי היתוך גרעיניים, שיכלו לחמם מאה ק"מ רבועים של עולם קר כפלוטו, כאשר פנה אלי שוב.
הוא היה עתה איש זקן מאד, ונוטה למות. סיפרו לי כמה עשיר היה, ובקושי יכולתי להאמין בכך, עד שהראה לי את התכניות המפורטות ואת הדגמים היפהפיים, שהמומחים שלו הכינו תוך פומביות מועטת להפליא.
הוא ישב בכסא הגלגלים שלו כחנוט מקומט, כשהוא מביט בפני בעודי לומד את התכניות והדגמים. ואז אמר: “קפטן, יש לי עבודה בשבילך…”
וכך אני כאן, הענין דומה לתפעול ספינת חלל. כמובן – רוב הבעיות הטכניות הינן זהות. וכיום אני זקן מכדי לפקד על חללית, ולכן אסיר תודה אני מאד למר פרלמן. הנה נשמע הגונג. אם הגברות מוכנות, אני מציע שנלך אל חדר־האוכל דרך אולם המצפה.
אפילו אחרי כל אותן שנים, עדיין אני אוהב לצפות בזריחת שבתאי – והלילה הוא כמעט במלואו.
-
מצפה כוכבים מפורסם בארה"ב ובו הטלסקופ הגדול בעולם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.