לאלו שאינם יודעים זאת – אסימוב וקלרק אינם אנשי המדע היחידים השולחים ידם בכתיבת סיפורי מד“ב. רשימת סופרי המדע הבדיוני רצופה באנשי מדע רבים ואחד מהם הוא ד”ר ג’פסון, פסיכיאטר במקצועו, אשר החליט לעסוק בנושא, שבדרך כלל משמש כחומר כתיבה לסופרים העוסקים בפנטסיה – השטן ובני בריתו – ולחשוף את האמת מאחרי ספורי הסבתא הללו, הוא עושה זאת בדרך מקורית ומענינת מאד.
ג’י. או. ג’פסון 1
* * *
הטה אוזנך, הו, בן הארץ, לסיפורי העצוב אודות אסון ושערוריה. הסכת ושמע אלו צרות פקדוני – כולל הצורך לתרגם את כל מה שאומר להלן לשפתך האיומה והמסובכת. כן, הזל דמעותיך למעני, אך אל תניח לדמעות אנוש ארורות אלה לזלוג על עורי, הן צורבות מאד.
פעם, בימים טובים יותר, הייתי יצור מאושר. מרוצה ממשרתי כאחראי־על־המחשב של כוכבנו אוקסלופ היפהפה, ונחוש בדעתי לקבל את התואר, עליו חלמתי במשך כל ימי חיי. המחשב הממוקם בבנין־המדעים־השימושיים, נראה ככוורת רחבה ומסובכת, תהליכי האחסון בו עמוסים לפעמים יתר על המידה, כך שאינני לגמרי אחראי למה שארע.
לבטח לא היתה זו אשמתי. על אף שחקרתי מסמכים מכדור־הארץ לצורך עבודת הדוקטורט שלי – רק המקרה העיוור גרם לכך ששמי נכלל ברשימת “האספנים האוקסלופניים”, וכדי להוסיף זוועה על זוועה – הוצבתי לעבודה על כדור הארץ. זאת ועוד; המסמך המתאים, שהיה אמור לדווח לי אודות משרתי החדשה, הלך לאיבוד בדואר. לא הייתי מוכן לכך כאשר קרה המקרה.
ההיסטוריה של כדור־הארץ ידועה לי היטב, לא רק בגלל התיזה שלי לדוקטורט (“פרמוטציות הכרחיות בנורמות החברתיות של ימי הביניים, כפי שהן משתקפות בפחדים מפני צפעים, ליליות, וכתובות שבשערי הגיהנום”), אלא גם בגלל העובדה, שכוכבכם הקטן והחוצפן הינו דוגמה מושלמת לקיום צורת חיים שולטת בעלת אינטליגנציה בלתי מועילה. כמו כן, היתה גם בעיית העלמותו המסתורית של האספן שקדם לי. בכל אופן, אני חייב להודות, שאנו האוקסלופאניים, על אף שאנו נבונים ורגישים בהרבה מבני כדור הארץ, יש לנו נטייה לשכוח לפעמים לשים לב למתרחש באותו חלק אלמוני ומרוחק של הגלקסיה, שבכל שאר המובנים הינה ראויה ממש להערצה.
וכך זה התחיל: טבלתי עצמי באמבט חם כאשר ההזמנה הבלתי צפוייה הגיעה, ומצאתי את עצמי בחדר האורחים של אותה מפלצת ארורה, קרסון בוסקוב.
“אתה מרטיב את המרבד שלי,” אמר קרסון.
“אבל אני…”
“וחשבתי שתהיה גדול יותר…”
זקפתי את קומתי עד המקסימום – מטר ועשרים לפי יחידות האורך של כדור הארץ, והצטערתי על כך שאין לי מגבת. הסתכלתי בתיעוב בפנטגראם2 שלרגלי.
“הנני אוקסלופאני גבוה מן הממוצע”, אמרתי בכל הנימוס האפשרי מתוך פתח הדיבור המרכזי שלי. קרני השמאלית רעדה בעצבנות, עורי הצטמרר בבואו במגע עם האוויר עשיר־החמצן, והמזלג שבקצה זנבי גירד נוראות.
קרסון התנשא מעלי. “אני בקושי מסוגל להבין אותך,” אמר באותו קול כבד ושמנוני של בני כדור הארץ. “אתה חייב לצייץ דווקא?”
“האם אתה מוכן להסביר כיצד קרה הדבר?” שאלתי, בשמץ של עצבנות.
“ואתה גם אדום־בהיר! האם אתה מזיע חומצה גופרתית? נראה לי שהזיעה שלך מאכלת את השטיח שלי…”
“הייתי באמבטיה”, אמרתי בגאווה. “מה רצונך?”
“כרגיל,” אמר קרסון. “אך תחילה הנח לי להסביר את עצמי. אני נוירופיסיולוג, קיברנטיקאי, גאון יוצא מן הכלל, חתן פרס נובל בזכות עבודתי באנלוגיות קומפיוטרליות למערכת העצבים המרכזית, וחשבתי אודות השטן והשדים במשך זמן רב. עלה בדעתי כי ייתכן שהפנטגראם עשוי להיות מחובר למחשב טלפאתי במקום כלשהו בגלקסיה, מחשב המגיב כשהוא קולט מלים־טעונות־רגש־רב בהתאם לתכנותו. חיטטתי בספריות רבות המתמחות בתורת הנסתר, עד שמצאתי כמה טקסטים מילוליים במספר שפות. נסיתי את כולם, אך בהיותי גאון בעל מוח צלול במידה בלתי רגילה, מחושב וקר רוח, לא הצלחתי עד הלילה לגייס את הלהט הרגשי הנדרש להפעלת המחשב.”
“וכיצד הצלחת לעשות זאת הלילה?” שאלתי, תוך שאני מתאבל מרה על אובדן הנקבה המקסימה שהמתינה לי במסיבה של קלודהט הגדול, הנקבה שגרמה לי להתרחץ באמבט בעת שנקראתי לכאן.
“אחרי שניצחתי היום במשחק שחמט את המחשב שבמעבדתנו, תקפה אותי תשוקה חסרת מעצורים להיות בעליו של המחשב הטוב ביותר בייקום”, אמר קרסון, כשהוא מתיישב מנגד לפנטגראם.
“ובכן, לא תוכל לקבל אותו שכן הוא שייך לאוקסלופ. למה לא תבקש ממני למלא משאלת לב כלשהי שלך?”
“זאת, במקרה, היא משאלת ליבי.”
גרדתי בזנבי. “עד כמה שידיעתי מגעת, לבני אדם יש בדרך כלל משאלות שגרתיות למדי: עושר, כוח, חיים ארוכים, התחמקות מוצלחת משלטונות המס. לבטח תוכל למצא לך משאלה מסג זה, אשר תמצא חן בעיניך, האין זאת? הרי כל היצורים האינטליגנטים בעולמות האחרים מרוצים ממשאלות שכאלה”.
“עולמות אחרים?” קרסון הזדקף בכורסתו הנוחה, משכל את רגליו הארוכות, הדקיקות והדוחות, בעוד אני ממשיך להרטיב את השטיח.
“מאחר שהצלחת לגלות ששדים ושטן, כך תמיד כינו בני האדם את האוקסלופאנים, אינם יצורים על־טבעיים, תבין בקלות גם את העובדה, שאנו צריכים לדאוג לכך שהמחשב המרכזי שלנו ימשיך להתרחב. בתור היצורים הנעלים ביותר בגלקסיה, נהגנו תמיד לאסוף מדגמים אינטליגנטים מתאימים מכל פינה של החלל, ואפילו מן הכוכב הדוחה עד מאד שלכם.”
“אכן,” אמר קרסון, “מרגישים שהסתובבתם כאן לאחרונה. על פני כדור הארץ שוררת מהומה רצינית בימים אלה.”
“אל תאשימו אותנו בצרות שלכם. אף אחד מאתנו לא הוצב על כדור הארץ זה יובלות, פרט לקודמי ביש המזל.”
“מה אירע לו?”
“הוא חלה בדלקת פרקים נוראה שפגעה בקצה זנבו – זהו המקום בו אנו מבצעים חלק נכבד מאד מחשיבתנו ההגיונית – ועל כן חשבנו, שחופשה בסביבה פרימיטיבית כלשהי תועיל לו רבות. הוא ביקש להיות מוצב בתור אספן על פני כדור הארץ ומאז לא שמענו ממנו דבר.”
קרסון פיהק (זהו – אם אינני טועה – השם שהודבק לצורה מוזרה זו של הרחבתו הפתאומית של איבר הדיבור על מנת לחשוף את אמצעי הלעיסה הקבועים בו).
“מה שמך?”
“מאף 27.”
“שמע, מאף, איך קרה, שהאוקסלופאנים בכלל גילו את כדור הארץ?”
“סיפור טיפוסי. מספר יצורים מן הזן האינטליגנטי שעל פני הכוכב מתחילים להשתמש במכשירים, מתחילים לצייר ציורים, משתמשים בגידופים רגשיים רבי עוצמה כאשר אחד המכשירים אינו פועל או אחת התמונות אינה נראית כשורה, ולפני שאתה מספיק להניד עפעף הם כבר ממציאים אלות ושבועות ואת סימן הפנטגראם; וכך קורה לעיתים, שהם מתחברים אל הרשת הטלפאתית של המחשב שלנו. למרבה המזל, רק האוקסלופאנים המחזיקים במשרות גבוהות בהיררכיה הממשלתית או המדעית – מושגים זהים, למעשה, על פני הכוכב שלנו – יודעים את סוד השימוש במחשב לצורך מיקוד כוחות רוחניים ועל ידי כך ביצוע טלפורטציה מיידית מכל מקום לכל מקום. בצורה זו אנו מסוגלים לדכא מיידית כל מרד בכל נקודה ברחבי האימפריה שלנו.”
“כדור הארץ, אם כן, הוא חלק מהאימפריה שלכם?”
נרעדתי; אולי בגלל הקור אך סביר יותר להניח שהיה זה בגלל הרגשת אי הנוחות: “חס וחלילה. אתם אינם מספיק מתורבתים. אנחנו השתמשנו בכדור הארץ, לפני שנעשה מזוהם וצפוף מדי, בראש ובראשונה לצורך מתן שעשועים לתיירים, כגון: טקסי פוריות, מאגיה שחורה, צייד מכשפות ושאר מיני בידור ומשחקים.”
חיוך חיוור, אך מלא בוז, עלה על פניו הגרומות של קרסון, שכל טיפוס מכוער באוקסלופ היה יפה ממנו, כשאמר לי: “אך מה בדבר הנוהג המפורסם שלכם לאסוף נשמות?”
“אה, כן. למעשה אנו אוספים מוחות. ליתר דיוק – את החלק המרכזי שבהם, הקשור באינטליגנציה שבכל מערכת עצבים אותה אנו רוצים ל… מדוע אתה צוחק?”
“אינטליגנציה…” קרסון התרומם, ובעודו מגחך פסע אל עבר כלי קיבול לנוזלים ומזג לעצמו משקה בעל ריח איום. “ואז מה אתם עושים עם המוחות שאספתם, ידידי האדום?”
“אנו מחברים אותם אל המחשב שלנו, כמובן. בעוד שהאוקסלופאנים מסוגלים לנוע מיד אל כל שדה פנטגראם, אשר המחשב מתמקד עליו – ואפילו נעשה הדבר בנגוד לרצונם, כפי שנוכחת זה עתה לדעת – אין לנו כושר טלפאתי ולכן אין בנו כל תועלת במערכת המחשב שלנו”.
קרסון הנהן, מהורהר, ואז ריחרח לפתע סביבי בחשדנות: “כלור? האינכם אמורים להתרחץ בגופרית?”
הלבנתי מרוב מבוכה. “בגופרית אנו משתמשים, אמנם, באמבטיה. הכלור הוא, אה, זיעה. אתה מבין, אנחנו מזיעים כשהאטמוספירה קרה מדי.”
“עצבני, הא?” אמר לי קרסון, פורץ בזדון מבעד לחומת המגן של הרציונליזציה שהקמתי זה עתה. הוא הוציא מכיסו פיסה גדולה של חומר מקופל כלשהו והשליכה לעברי.
בהכרת תודה – הו, איזו אירוניה – ייבשתי את עצמי והתעטפתי בדבר הזה, תוך שאני נאבק להמשיך בדברי. מעולם לא שמעתי לפני כן אודות פגישה כה פטפטנית עם יצור אנוש. חשבתי תמיד שהם פשוט יעשו עימנו עסק, או שיכרעו על ברכיהם ויתפללו.
“אתה מבין,” אמרתי, “כשבני האדם היו עדיין בימי הביניים הסבנו את כלכלת כוכבנו מכלכלה המבוססת על מחשבים אלקטרומכאניים מן הסוג הישן, שאתם משתמשים בו עתה, לכלכלה המבוססת על הסדר מיקרומולקולרי אחיד המופעל על בסיס אלקטרוכימי־נוירופיסיקאלי. התחלנו לאסוף אינטליגנציות – כלומר מוחות, מכל רחבי הגלקסיה. על פני עולמות פרימיטיביים כמו כדור הארץ הקלנו על עצמנו את מעמסת האיסוף בעזרת הצגה הידועה בכינוי ‘ברית עם השטן’. חתימה על חוזה יוצרת במוח מצב פסיכולוגי מסויים, המקל על האיסוף ועל ההעברה אל המיכל.”
“המיכל?”
“כן, המיכל היפהפה שלנו, מיכל המוחות, שכולם בני אלמוות הודות לפרוטופלאסמה המלאכותית שהמצאנו על מנת לשמר ולהזין את המדגמים שנאספו. לא נזקקנו למדגמים חדשים רבים מזה שנים – טוב, זאת אומרת – מצבנו הכלכלי לא אפשר לנו התפתחות מדעית בסדר גודל רציני.”
“כן, אני יודע איך זה”, אמר קרסון כשהוא מושיט ידו לטפוח בחיבה על קרני הימנית בעט כדורי, מאוחר יותר גיליתי שהוא נוהג היה תמיד לתקן כתבי יד, לחשב חישובים מתמאטיים ולפתור תשבצים – הכל בעזרת אותו העט.
“אני מניח שהייתי צריך להביע משאלה למצוא עורק אורניום עשיר בחצר האחורית של ביתי”, אמר בארשת מהורהרת, כשהוא מלטף את סנטרו הבולט והמכוער. “או אולי טלפורטציה קצרצרה אל תוך מחסני פורט־נוקס3, ולצרף לזה כמה זריקות להארכת החיים כדי שיהיה לי הכסף והזמן לבנות לי מחשב משלי…”
מצויין, מצויין," אמרתי בהרגשת רווחה, כשאני מהרהר בכך שאחרי ככלות הכל יש לי עוד סיכוי להגיע בזמן לאורגיה של קלודהט הגדול. “בזאת תוכיח שבני האדם מסוגלים לחשוב מחשבה קונסטרוקטיבית.”
“אך שיניתי את דעתי,” אמר קרסון, “אני אמכור לך את מוחי תמורת זאת, שאתם תאחסנו אותו מיידית במיכל של המחשב המרכזי שלכם.”
“אנוש יקר! זהו סעיף העונש שבחוזה, עד כמה שאני מבין זאת. אסור לך ללכת בניגוד למסורת. אחרי ככלות הכל, המיכל מכונה בשם גיהנום רק כדי לסבר את אוזני בני האדם.”
ייקח אותי לגיהנום, מאף, ומייד".
נאנחתי עמוקות. “בסדר גמור. לא הבאתי אתי את הטופס הסטנדרטי של החוזה, אך ארשום את הנוסח על נייר זה שנטלתי משולחנך.” נטלתי את הנייר, ושמתי לב, שבראשו הודפס שמו של קרסון באופן אגוצנטרי. אותו אגו שבעוד זמן קצר יהיה ברשותנו.
“בבקשה, קרסון בוסקוב, דוקטר למדעים, חתום כאן.”
“בדם?”
“באמת! חס וחלילה. זה גורם לחלודה בקצות אצבעותי. איני יודע מי הפיץ את האגדה הזאת. חתימה בדם, באמת! אולי באיזה נוזל אחר של גופך? אם אינני טועה, הכליות של…”
“לא ולא!”
“רוק?” שאלתי, מודע לכך שהזעה שעל עורי עלולה לגרום לחוסר יונים זמני באוויר, דבר שיגרור אחריו כאב ראש אוקסלופאני אדיר.
“סלח לי על הביטוי, מאף, אך לכל השדים והרוחות במה משתמשים רוב הקורבנות שלך?”
“בדיו.”
חלפה קצת פחות משנה אוקסלופאנית, הייתי עסוק מאד בעבודה על התיזה שלי, אשר נדחתה על ידי הוועדה בפעם הששית ברציפות. לפתע נכנס מישהו לחדרי בבנין המדעים השימושיים, בלא שיטרח להקיש בדלת.
“היתה זו חוויה מרתקת ומועילה מאד,” אמר קרסון בוסקוב. “תודה רבה לך על שאספת אותי.”
“אינך יכול להמצא כאן!” זעקתי וזינקתי ממקומי בתדהמה. פרסותי נסתבכו בקלשון שבקצה זנבי, וגיליתי שלרצפה יש השפעה שלילית מאד על מקום החיבור בין זנבי לגופי. “אתה היית רק מוח במיכל!” זעקתי, “אין לך גוף!”
קביעה זו לא היה מדוייקת, שכן הוא ניצב מולי, כשהוא מותח באופן דוחה את שרירי גופו העירום לחלוטין.
“מפליא מה שמחשב ענק המופעל כהלכה יכול לעשות בפרוטופלאסמה, כשהוא מתעסק בכך ברצינות” אמר.
הבטתי סביבי בקדחתנות, מחפש את כפתור האזעקה, שמעולם לא השתמשו בו קודם לכן. שוב הצטערתי על כך שהאוקסלופאנים נטולי כושר טלפאתי, והייתי כה מתוח, עד כי לא יכלתי לרכז את כוחותי המנטאליים לצורך ביצוע טלפורטאציה, משימה שהיא בין כך ובין כך קשה לביצוע ללא פנטגראם.
“אל תנסה לחפש דרכים להרוג אותי,” אמר קרסון, “שכן יצרתי מספר העתקים מדוייקים, שיפרתי במקצת את המקור וציידתי כמה גופות במכניזם מיוחד, המסתגל לעולמות שבדרך כלל אינם מיושבים על ידי בני אדם וכל ההעתקים שלי הינם טלפאתיים ומחוברים זה לזה ולכל הטלפאתים שבמרחבי הגלקסיה. אתם האוקסלופאנים סיימתם בזאת את תפקידכם כייצורים הנעלים ביותר בגלקסיה זאת.”
“אני אעביר עצמי מכאן ואזעיק עזרה.”
“כולנו נבוא אחריך. גם זאת אנו מסוגלים לעשות, בלי צורך בפנטגראמות, כבר העברנו עצמנו לכל העולמות המרכזיים שבאימפריה שלכם. אנחנו מנהלים כעת את הגלקסיה.”
“אבל קרסון יקירי…”
“קרא לי ד”ר בוסקוב, מאף. ואם תהיה בחור טוב, אולי תקבל דוקטוראט."
“לא אתן שיסיטו אותי מדרך הצדק והיושר!”
“שאלתי אותך; אתה רוצה את התואר, מאף?”
התפתיתי, התפתיתי מאד. “מה מוטל עלי לעשות?”
“פשוט חתום על חוזה זה למשרה בעסק החדש שלי – ‘המוסד הבוסקובי לקיום טוב יותר’.”
“מה המלכוד כאן?”
“אם תקרא מה שמודפס שם באותיות הקטנטנות, תבין שבתוקף תפקידך החדש כאחראי על המחשב תצטרך להבטיח שדיירי המיכל לא ינתקו את הקשרים שביניהם לבין המחשב המרכזי.”
“אבל זאת אני עושה כבר עתה!”
יהיו אלה דיירים חדשים, שכן כל דיירי המיכל הקודמים כבר עזבו אותו. אנו נשתמש במוחותיהם של אוקסלופאנים – מחזיקי משרות ממשלתיות בכירות, כמובן – ונגביר את הכושר של בני מינכם לבצע טלפורטאציה, לשם ביצוע העבודות הכבדות ביותר בגלקסיה - הזזת כוכבי לכת ממסלוליהם, אולי אפילו שמשות."
“אתם תהרסו את האקולוגיה הגלאקטית!”
קרסון חשף שיניו בגיחוך רחב, שהעביר צמרמורת בזהבי. “ייתכן בהחלט שאנו נארגן מחדש את היקום כולו, מאחר שכעת אנו בני אלמוות והייקום עלול בסופו של דבר לארגן את עצמו מחדש בצורה שתפגע בנו, אנו עומדים פשוט להשתלט עליו לנהל אותו. אתם האוקסלופאנים תבצעו את התפקיד הנאצל המוטל עליכם במיכל.”
"נידונים לגיהנום!''
“לנצח נצחים,” אמר קרסון ללא רחמים. “חתום כאן.”
נכנעתי לפיתוי השטני וחתמתי. היה לי כאב ראש איום.
“דרך אגב”, אמר בקפלו את החוזה, “גיליתי מה קרה לאספן האוקסלופאני שנעלם בעת שרותו על פני כדור הארץ. כנראה הוא ביצע טלפורטאציה לתוך מצולע מתאים שאליו יכול היה לנווט. התברר שהיה זה היסוד שהונח לאותו מבנה אדיר, מחומש צלעות, שבנינו אז בוושינגטון, ארה”ב. אתה יודע, הפנטגון. מאחר שאתם האוקסלופאנים אינכם מסוגלים להזיז משאות כבדים, אלא אם כן כמה מכם משתפים פעולה בנידון, ומאחר שהוא כוסה בבטון בשעת הבנייה, הוא נלכד בתוך יסודות הבניין."
"ועדיין הוא שם?''
“לא. נראה לנו שהוא חפר איכשהו מנהרה שהוציאה אותו משם, אבל הובילה אותו אל תוך הבניין האחר…”
“לא ייתכן… לבטח אינך מתכוון לבית הלבן ההוא…”
“אתם האוקסלופאנים תצטרכו לשלם חובות כבדים מאד שאתם חייבים לנו. התחל לזרז, מאף!”
אינני מתכוון להתלונן, הו, בן הארץ. אך אנא, רחם עלי. חלפו כבר מאתיים שנה מאז – ואתם, בני גיהנום שאין לבטוח בהם, לא כיבדתם את התחייבותכם על פי החוזה האחרון. עדיין לא קיבלתי את הדוקטורט שלי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.