להציג את איזאק אסימוב בפני חובב מדע־בדיוני המכבד את עצמו, הרי זה כמו להציג את וויליאם שקספיר בפני איש תאטרון. על כן נחסוך מעצמנו טרחה זו. קוראי מד"ב “ירוקים” (היש כאלה?) ייאלצו להתספק בהקדמות שאסימוב עצמו נוהג לכתוב מדי פעם לסיפוריו, וכן במדורו המדעי הקבוע (“אסימוב על…”), שבו הוא נוהג לפזר פרטים אישיים ביד נדיבה. (אין להחמיץ, כמובן, את מדורנו “מבזקים קוסמיים”, שמר אסימוב משמש לו מקור לא־אכזב לרכילות…)
* * *
אני בוש לומר, שהרעיון לסיפור זה צץ בי כשקראתי מאמר לזכרו של סופר מדע בדיוני מסויים, שהתפרסם ב“ניו יורק טיימס,” ותהיתי אם המאמר שייכתב לזכרי בבוא העת, יהיה אף הוא כה ארוך. מכאן ועד לסיפור זה, לא היה זה אלא צעד קטנטן אחד.
בעלי, לנסלוט, נוהג תמיד לקרוא עיתון בארוחת הבוקר, אליה הוא מגיע כשעל פניו הכחושות והמהורהרות הבעה תמידית של כעס ותסכול מהולים במבוכה.
אחר כך, רק זרועו מבצבצת מאחורי העתון לקבלת כוס הקפה השניה, שבה אני שמה בזהירות את כמות הסוכר הדרושה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי, שאם לא כן צפויה אני להצלפת מבטו הזועם.
הדבר אינו מצער אותי עוד. הארוחה, לפחות, עוברת בשקט.
מכל מקום, אותו בוקר הופר השקט, כאשר לנסלוט נבח פתאום: “אל אלוהים! פול מרביל המטומם מת. שבץ!”
בקושי הכרתי את השם. לנסלוט הזכיר אותו לפעמים, ועל־כן ידעתי שזה אחד מעמיתיו, פיסיקאי תאורטיקן. לאור התואר שלנסלוט זיכהו בו, הייתי די בטוחה שהוא מפורסם למדי וזכה להצלחה, אשר חמקה מלנסלוט.
הוא הניח את העיתון ובהה בי ברוגזה; “מדוע ממלאים את ההספדים בשטויות כה חסרות שחר?” שאל. “עושים ממנו איינשטיין חדש אך ורק משום שמת משבץ.”
אם היה נושא אחד, שלמדתי להימנע ממנו, היו אלה מאמרי הספד. לא העזתי אפילו להניד בראשי בהסכמה.
הוא השליך את העיתון ויצא מן החדר, בהשאירו את החביתה גמורה למחצה, ובלי לגעת כלל בכוס הקפה השניה.
נאנחתי. מה יכולתי לעשות? מה יכולה הייתי לעשות אי־פעם?
כמובן, שמו האמיתי של בעלי אינו לנסלוט סטיבנס, כי שיניתי את השמות ואת הנסיבות בכדי להגן על האדם. בכל אופן, גם אילו השתמשתי בשמות האמיתיים לא היה שם בעלי אומר לכם דבר.
בתחום זה של פרסום, היה ללנסלוט כשרון מיוחד שלא לעורר כל תשומת־לב. פשוט התעלמו ממנו. בתגליותיו תמיד הקדימוהו אחרים, או שחשיבותן הועמה לאור תגלית גדולה יותר שפורסמה באותו זמן. בכנסים מדעיים עוררו הרצאותיו התעניינות דלה, כי הרצאה חשובה יותר הושמעה במקביל.
מטבע הדברים השפיע עליו הדבר ושינה אותו.
כאשר נישאתי לו, לפני עשרים וחמש שנים, היה ללא כל ספק “מציאה” הראויה לשמה. הוא היה אמיד הודות לירושה שירש, והיה כבר פיסיקאי מנוסה ומבטיח, עם שאיפות מרקיעות שחקים. אשר לי, סבורתני שהייתי יפה אז, אך זה לא האריך ימים. מה שנמשך עד היום, לעומת זאת, היא הסתגרותי בתוך עצמי וכשלוני החרוץ להיות הישג חברתי לחבר סגל פקולטה צעיר ושאפתן.
אולי היה זה חלק מאותו כשרון של לנסלוט שלא לזכות בתשומת לב. אילו נשא אשה מסוג אחר, יתכן שזוהרה היה מאיר גם עליו וגורם שיבחינו בו.
האם עמד על כך פעם בעצמו? האם זו היתה הסיבה להתרחקותו ממני אחרי שתיים־שלוש שנות נישואין של אושר סביר למדי? לעיתים האמנתי בכך, והאשמתי את עצמי במרירות. אך לפעמים ייחסתי זאת רק לצמאונו הבלתי נדלה לתהילה. הוא עזב את משרתו בפקולטה ובנה מעבדה משלו הרחק מחוץ לעיר, לדבריו – בגלל הקרקע הזולה והמקום המבודד.
הכסף לא היוה בעייה. בשטח שלו היתה הממשלה נדיבה במענקיה, והוא תמיד הצליח להשיגם. בנוסף לזה, השתמש בכסף שלנו ללא הגבלה.
ניסיתי להתנגד לו, אמרתי, “אבל זה לא נחוץ, לנסלוט. הרי אין זה שיש לנו דאגות כלכליות, או שאינם רוצים בך בסגל באוניברסטיה. כל מה שאני רוצה הוא ילדים וחיים נורמליים.”
אך האש שבערה בו אטמה אותו בפני כל דבר אחר. הוא פנה אלי בזעם: “יש משהו הקודם לכל. עולם המדע חייב להכיר בי בזכות מה שאני, בזכות היותי, – אה – חוקר גדול!”
אותו זמן עדיין היסס לכנות עצמו גאון.
זה לא עזר. יד הגורל היתה תמיד נגדו. המעבדה שלו המתה מפעילות; הוא שכר אסיסטנטים תמורת שכר מצוין; הוא העביד את עצמו בפרך. ללא תוצאות.
קיויתי שייכנע אי־פעם; יחזור העירה, ייאפשר לנו לנהל חיים נורמליים ושקטים. חיכיתי לכך, אך תמיד כשהיה על סף הכרה בתבוסתו, החל מאבק חדש, נסיון חדש להבקיע את חומת התהילה. בכל פעם התמלא בתקווה עזה, ואחר כך שקע בייאוש.
ותמיד פרק זעמו עלי; שכן אם נשחק תחת אדישות העולם, יכול היה לשחוק אותי בתמורה. אינני אשה אמיצה, אך התחלתי להאמין שאני חייבת לעזוב אותו.
ובכל זאת…
בשנה האחרונה הכין את עצמו בבירור לקראת קרב חדש. האחרון, חשבתי בליבי. היה בו משהו עז ומתוח יותר מתמיד. הדבר התבטא במלמולים שמלמל לעצמו, בהתפרצויות הצחוק ללא סיבה שארעו לו. היו ימים שלמים בהם לא אכל, ולילות ללא שינה. הוא העביר אפילו את פנקסי רשימותיו מהמעבדה אל תוך כספת בחדר השינה, כאילו חשש גם מעוזריו הקרובים.
הייתי משוכנעת, כמובן, באורח פטליסטי, שנסיון זה ייכשל אף הוא. ואם אכן ייכשל, בגילו ודאי תהיה זו ההזדמנות האחרונה, ויהיה עליו להכיר בכך. הוא יהיה חייב לוותר!
וכך התחלתי לחכות, בסבלנות, המיטב יכולתי.
אך פרשת ההספד בעתון הבוקר באה כעין זעזוע. פעם, במקרה קודם מסוג זה, הערתי שהוא יכול לסמוך על כך, שלפחות בהספדו שלו תינתן לו מדה מסוימת של הכרה.
אני מניחה שלא היתה זו הערה נבונה במיוחד, אך הערותי לעולם אינן מצטיינות בתבונה. התכוונתי להשמיע הלצה, בנסיון לחלץ אותו מהדיכאון ההולך וגובר, אשר ידיעתי, מנסיוני, כי יוביל להתנהגות קשה מנשוא.
ואולי היתה בכך מידת־מה של קינטור לא־מודע. לא אוכל לומר זאת בבטחון.
על כל פנים הוא התפרץ כלפי בזעם עצום. גופו הכחוש רעד וגבותיו התכווצו מעל עיניו השקועות, והוא צרח בקול צווחה דק: “הרי לא אזכה לעולם לקרוא את ההספד שלי. אפילו זה יישלל ממני!”
ואז ירק עלי, ירק עלי בכוונה תחילה!
נמלטתי לחדר השינה שלי.
הוא לא התנצל על כך, אולם אחרי מספר ימים, שבהם נמנעתי מכל מגע עמו, המשכנו במשטר חיינו הנוקשה כמוקדם. איש מאתנו לא הזכיר את התקרית.
והנה עכשיו הספד חדש.
כשנותרתי לבדי, יושבת ליד השולחן, חשתי, איכשהו, שזה יהיה לו הקש האחרון, השיא של כשלונותיו הנמשכים.
יכולתי לחוש במשבר המתקרב, ולא ידעתי אם לפחוד או לקדם אותו בברכה. אולי, בסופו של חשבון, הייתי צריכה לקבל זאת בברכה. כל שינוי יכול להיות רק לטובה.
זמן־מה לפני ארוחת הצהריים, בא אלי לחדר, שם ישבתי ועסקתי בתיקוני תפירה חסרי־ערך והתבוננתי בתכנית טלויזיה.
“אהיה זקוק לעזרתך”, אמר.
מאז עשרים שנה או יותר לא אמר כדבר הזה. שלא מרצוני הגבתי בחמימות. הוא נראה נרגש, ובלחייו החיורות בדרך־כלל פרח סומק.
“ברצון רב,” אמרתי, “אם אוכל לעזור במשהו.”
“תוכלי. נתתי לעוזרי חופשה של חודש ימים. הם יצאו בשבת, ואחר כך את ואני נעבוד לבדנו במעבדה. אני מודיע לך זאת עכשיו, כדי שלא תקבעי שום דבר אחר לשבוע הבא”
התכווצתי קמעה. “אבל לנסלוט, אתה יודע שלא אוכל לעזור לך בעבודתך. אינני מבינה.”
“אני יודע”, אמר בבוז גמור, “אך אינך צריכה להבין את עבודתי. עליך רק למלא בקפדנות אחר כמה הוראות פשוטות. העניין הוא, שסוף־סוף גיליתי משהו, שיעמיד אותי במקום המתאים.”
“הוי, לנסלוט,” פלטתי בלי משים, כי שמעתי זאת פעמים כה רבות בעבר.
“הקשיבי לי, טפשה, ונסי פעם אחת להתנהג כמבוגרת. הפעם עשיתי זאת. הפעם לא יוכל איש להקדים אותי, כי התגלית שלי מבוססת על תפיסה כה חדשנית, עד שאף פיסיקאי מלבדי אינו די גאון כדי לחשוב על כך, לפחות לא בדור הזה. כאשר תיוודע עבודתי לעולם, עשוי שמי להתפרסם כשם החשוב ביותר בכל תולדות המדע!”
“אני שמחה מאד בשבילך, לנסלוט”.
“אמרתי, ששמי עשוי להתפרסם. אך זה עלול שלא לקרות. יש מידה רבה של אי־צדק בחלוקת האשראי המדעי. למדתי זאת על בשרי. לכן לא די בהודעה סתם על התגלית. אם אעשה זאת, ינהרו כולם לשטח שלי, ואחרי זמן־מה אהפוך לסתם שם בספרי ההיסטוריה, והתהילה תתפזר בין כל הקופצים על העגלה.”
נראה לי כי הסיבה היחידה שדיבר אלי כך כבר אז, שלושה ימים לפני שיכול היה לגשת לאותה מלאכה שתכנן לעשות, היתה אי־יכולתו להתאפק יותר. הוא עלה על גדותיו, ואני הייתי חסרת ערך די־הצורך להיות עדה לכך.
הוא אמר: “אני מתכוון להציג את התגלית באורח כה דרמתי, בקולות וברקים כאלה, עד שלא יוכלו להזכיר איש בנשימה אחת אתי לעולם.”
הוא הרחיק לכת מדי, וחששתי מהשפעתה של אכזבה נוספת עליו. האם לא יטריף עליו הדבר את דעתו? אמרתי: “אבל לנסלוט, למה לטרוח? למה לא להניח לכל זה? מדוע לא ניטול לעצמנו חופשה ארוכה? עבדת קשה למדי, לנסלוט. אולי נצא לטיול באירופה. תמיד רצית ל…”
הוא רקע ברגלו. “תפסיקי את היללות המטופשות שלך! בשבת, תבואי אתי למעבדה.”
בשלושת הלילות הנותרים נדדה שנתי. הוא מעולם לא היה במצב כזה, אמרתי בליבי, לא במצב כה גרוע. האם כבר נטרפה דעתו?
ייתכן שכעת היה זה כבר טירוף, חשבתי, טירוף שהוא תולדה של אכזבה בלתי נסבלת, ושהוצת על־ידי פרשת ההספד. הוא שילח את עוזריו, וכעת רצה בי במעבדה. מעולם לא התיר לי להיכנס לשם קודם לכן. אין ספק כי התכוון לעולל לי משהו, לעשותני שפן לניסוי מטורף כלשהו, או אולי אף להרוג אותי.
במשך הלילות האומללים והמפחידים הללו תכננתי לקורא למשטרה, לברוח, ל… לעשות כל דבר שהוא.
אך הבוקר היה מגיע, ואז חשבתי שלבטח אין הוא מטורף, ושלא ינהג בי באלימות. אפילו תקרית היריקה לא היתה ממש אלימה, ובעצם מעולם לא ניסה להכאיב לי פיסית.
וכך המתנתי, ובשבת צעדתי בשפלות־רוח ובצייתנות לעבר מה שעלול היה להיות מותי. ביחד, בדממה, פסענו בשביל שהוביל ממעוננו אל המעבדה.
המעבדה עצמה היתה מפחידה, והתנועעתי בה בחשש, אך לנסלוט אמר רק: “הו, הפסיקי לבהות סביבך כאילו משהו עומד לפגוע בך. עשי רק מה שאומר לך, והסתכלי במה שאראה לך”.
“כן, לנסלוט.” הוא הוליך אותי לחדר קטן, שדלתו היתה נעולה. החדר היה מלא לעייפה בכל מיני עצמים מוזרים ובכמות גדולה של תילי חשמל. לנסלוט אמר: “נתחיל כאן. רואה את תא הברזל הזה?”
“כן, לנסלוט.” היה זה מיכל קטן אך עמוק, עשוי מתכת עבה וחלוד בכמה מקומות מבחוץ. מכסהו היה עשוי רשת חוטי־ברזל עבים.
הוא האיץ בי לעבר המיכל, וראיתי שבתוכו היה עכבר לבן שכפותיו נחו על הדופן הפנימית של התא וחטמו נגע ברשת ברטט של סקרנות, או אולי חרדה. אני חוששת שקפצתי, כי לראות עכבר פתאום, בלי להיות מוכנה לכך, הרי זה מפחיד – לפחות עבורי.
לנסלוט רטן, “הוא לא יפגע בך. עכשיו עימדי ליד הקיר, ושימי לב אלי.”
הפחדים תקפו אותי שוב – וביתר עוצמה. חשתי בוודאות נוראה, שפתאום יגיח ברק מאי־שם וישרוף אותי חיים, או שמתקן מתכת מפלצתי יצוץ וימחץ אותי, או – עצמתי את עיני.
אך דבר לא קרה, לי, לפחות. שמעתי רק צליל “פפפט”, כמו של זיקוק שניצת ודעך, ואז שאלני לנסלוט, “ובכן?”
פקחתי את עיני. הוא הביט בי, זורח כולו מגאווה. בהיתי ללא הבעה.
הוא אמר, “כאן, אינך רואה, אידיוטית שכמותך? הנה, כאן.”
ליד המיכל ניצב מיכל נוסף. לא ראיתי ששם אותו שם. “אתה מתכוון למיכל השני?” שאלתי.
“אין זה מיכל שני ממש, אלא העתק של הראשון. לאמיתו של דבר אין זה אלא אותו מיכל עצמו, אטום כנגד אטום. השווי אותם, תמצאי שכתמי החלודה זהים.”
“עשית את השני מהראשון?”
“כן, אך בדרך מיוחדת במינה. כדי ליצור חומר דרושה בדרך כלל כמות בלתי ניתנת להשגה של אנרגיה. כדי ליצור גרם אחד של חומר מועתק, דרוש ביקוע מושלם של מאה גרם אורניום, אפילו בהנחה של נצילות מלאה. הסוד הגדול, שעלה בידי לגלות, הוא שכדי לשכפל עצם בנקודה מסוימת בעתיד, דרושה אנרגיה מועטת ביותר, בתנאי שהיא מיושמת כהלכה. משמעותו של המבצע, י… יקירתי, ביצירת העתק כזה והחזרתו להווה, היא הגשמה למעשה של פעולה השקולה למסע בזמן.”
היתה זו תחושת הנצחון והאושר, אשר גרמה לו לנקוט לשון חיבה בדברו אלי.
“האין זה נפלא,” אמרתי, כי למען האמת, אכן עשה עלי הדבר רושם. "האם גם העכבר הופיע?
הסתכלתי לתוך המיכל השני, ושוב קיבלתי הלם של בחילה. היה בו עכבר לבן – עכבר לבן מת.
לנסלוט הסמיק קלות. “זהו הפגם. אני יכול להחזיר חומר חי, אך לא כחומר חי, הוא חוזר מת.”
“הוי, כמה חבל. מדוע?”
“אינני יודע עדיין. דומני שההעתקים מושלמים לגמרי ברמה אטומית. לפחות אין כל נזק הנראה לעין. ניתוח שלאחר המוות מוכיח זאת.”
“תוכל לשאול” עצרתי בעד עצמי מייד, כשהעיף בי מבטו. החלטתי שמוטב לא להציע לו לשתף פעולה עם מישהו, כי ידעתי מנסיוני, שבמקרה כזה יזכה השותף בכל האשראי המדעי על התגלית.
לנסלוט אמר בחיוך מריר: “כבר שאלתי. ביולוג מנוסה כבר ניתח כמה מגויות החיות, ולא מצא דבר. הוא לא ידע, כמובן, מהיכן באה החיה, ודאגתי ליטול אותה בחזרה, לפי שיארע משהו העלול להסגיר את הסוד. חי אלוהים, אפילו האסיסטנטים שלי אינם יודעים במה אני עוסק.”
“אך מדוע עליך לשמור זאת בסודיות כזו?”
“דוקא מפני שאינני מסוגל להחזיר כיום אובייקטים חיים. ישנה איזו הפרעה מולקולרית עדינה. אילו פירסמתי עכשיו את תוצאותי, מישהו אחר עלול למצוא את הדרך למניעת הפרעה זו, להוסיף את השיפור הקל שלו לתגלית הבסיסית שלי, ולזכות בתהילה גדולה יותר ממני; כי בכוחו יהיה להחזיר אדם חי, שיוכל למסור מידע על העתיד.”
הבנתי זאת היטב. הוא לא היה צריך לומר “עלול”.
הדבר היה קורה לבטח, באופן בלתי־נמנע. בעצם, אין זה משנה מה יעשה, הוא יאבד את האשראי בכל מקרה. הייתי בטוחה בכך.
“ברם,” המשיך, יותר לעצמו מאשר לי, “אינני יכול לחכות עוד. אני מוכרח לפרסם זאת, אך בדרך כזו, שהדבר יהיה מזוהה איתי לצמיתות, ובאופן בל־יימחה. הדרמה סביב העניין צריכה להיות כה אפקטיבית, עד שלעולם לא תהיה כל אפשרות להזכיר מסע בזמן מבלי להזכיר את שמי, ללא תלות במה שאחרים יעשו בעתיד. אני מתכוון להכין דרמה זו, ואת תטלי בה חלק.”
“אבל מה רצונך שאעשה, לנסלוט?”
“את תהי אלמנתי.”
תפשתי בזרועו, "לנסלוט, אתה מתכוון ש – " אינני יכולה לנתח את הרגשות המנוגדים שהתרוצצו במוחי אותו רגע.
הוא השתחרר מאחיזתי בגסות. “רק באופן זמני. אינני מאבד עצמי לדעת. אני פשוט עומד להחזיר את עצמי מעוד שלושה ימים אל ההווה.”
“אך אז תהיה מת.”
“רק ה”אני" שיוחזר אל ההווה. ה“אני” האמיתי יהיה חי כמימים ימימה. כמו אותו עכבר לבן. מבטו הופנה אל לוח־שעון. הוא אמר, “אה, שעת האפס בעוד מספר שניות. שימי־לב אל המיכל השני שבו העכבר המת.”
הם נעלמו כלא היו לנגד עיני, ושוב נשמע הצליל “פפפט”.
“לאן נעלמו?”
“לשום מקום,” אמר לנסלוט. “זה היה רק העתק. ברגע בו עברנו אותה נקודה בזמן, שבה נוצר ההעתק, הוא נעלם, כמובן. העכבר הראשון הוא – הוא המקורי. והוא נשאר בריא ושלם. כך יהיה גם אתי. ההעתק שלי יוחזר מת מן העתיד, אך ה”אני“המקורי יהיה חי. כעבור שלושה ימים נגיע לרגע ממנו “נלקח” ההעתק, ונשלח אחורה בזמן, כשהוא מת. כאשר נעבור רגע זה, ההעתק המת של עצמי ייעלם, והאני החי יישאר. האם זה ברור?”
“זה נשמע מסוכן”.
“כלל לא. כאשר גופי המת יופיע, הרופא יכריז על מותי, העתונים ידווחו על מותי, הקברן יתכונן לקבורה. אז אחזור לחיים, ואודיע כיצד עשיתי זאת. כאשר יתרחש הדבר, אהיה יותר מאשר מגלה המסע בזמן; אהיה האיש, שחזר מעולם המתים. המסע בזמן ולנסלוט סטיבנס יתפרסמו באורח כה יסודי, וכה בלתי־נפרד, עד שלעולם לא ינתקו את שמי מרעיון המסע בזמן”.
“לנסלוט,” אמרתי ברכות, "מדוע איננו יכולים פשוט להודיע על תגליתך? זוהי תכנית מורכבת מדי. הודעה פשוטה תעשה אותך מפורסם למדי, ואז נוכל אולי לעבור העירה – "
“שקט! תעשי מה שאומר לך!”
אינני יודעת כמה זמן תכנן לנסלוט כל זאת בטרם הבשיל הענין כתוצאה מפרשת ההספד. כמובן, אינני גורעת מתבונתו. למרות מזלו הרע, אין כל ספק באשר למוחו המבריק.
הוא הודיע לעוזריו מראש, לפי שיצאו, בדבר נסויים שעמד לערוך בהעדרם. אם ייחקרו, יהיה זה די טבעי שהוא יימצא רכון מעל אוסף כלשהו של חומרים כימיים פעילים, ושכל הסימנים יעידו על מוות כתוצאה מהרעלה ציאניד.
“לכן, דאגי לכך שהמשטרה תתקשר מיד עם עוזרי. את יודעת היכן אפשר להשיגם. אינני רוצה בשום רמז על רצח או התאבדות, או כל דבר אחר פרט לתאונה, תאונה טבעית והגיונית. אני רוצה שהרופא יחתום מהר על תעודת המוות, ושתימסר מיד הודעה לעיתונות.”
“אך לנסלוט, מה אם ימצאו אותך, האמיתי כמובן?” שאלתי.
“וכי מדוע יעשו זאת?” התריס. “אם את מוצאת גויה, האם תתחילי לחפש גם את ההעתק החי? איש לא יחפש אותי, ואני אמתין בינתיים. בשקט, בחדרון זה, יש כאן שירותים, ואוכל להביא סנדויצ’ים בכמות מספקת.”
בצער מה הוסיף: “אצטרך להסתדר בלי קפה עד שיסתיים הענין. אסור שמישהו יבחין כאן בריח בלתי־מוסבר של קפה, כל עוד אמור אני להיות מת. מילא; יש מספיק מים וזה ענין לשלושה ימים בלבד.”
קפצתי את ידי בעצבנות ואמרתי. “אפילו ימצאו אותך, האם לא יהיה זה היינו הך? הרי אז יהיו קיימים ‘אתה’ חי ו’אתה' מת…” ניסיתי לעודד את עצמי, ולהכין אותי עצמי לאכזבה הבלתי־נמנעת.
אך הוא התפרץ לעברי בזעם, “לא, לא יהיה זה היינו הך כלל. זה יהפוך לתעלול שנכשל. אהיה מפורסם, אך בתור טיפש.”
“אך לנסלוט,” אמרתי בזהירות, “תמיד משתבש משהו.”
“לא הפעם!”
"אבל תמיד אתה אומר ‘לא הפעם’, ובכל זאת. תמיד – "
הוא היה לבן מכעס ועיניו בלטו. הוא תפס במרפקי והכאיב לי קשות, אך לא העזתי לצעוק. הוא אמר, "רק דבר אחד עלול להשתבש, וזאת את. אם תסגירי את הסוד, אם לא תבצעי את תפקידך בצורה מושלמת, אם לא תמלאי אחר הוראותי בדייקנות, אני – אני – ". הוא גישש אחר העונש המתאים, “אני אהרוג אותך!”
הפניתי את ראשי באימה וניסיתי להחלץ ממנו, אך הוא המשיך להחזיק בי בחוזקה. מדהים עד כמה חזק היה בהתרגשותו. הוא אמר, “הקשיבי לי! הסבת לי נזק כבד בהיותך מה שאת, אך אני מאשים את עצמי, ראשית על שהתחתנתי איתך, ושנית, על שלא מצאתי את הזמן להתגרש ממך. אך כעת ניתנה לי הזדמנות, על אפך ועל חמתך, להפוך את חיי להצלחה כבירה. אם תקלקלי לי גם את ההזדמנות הזאת, אהרוג אותך. ואני מתכוון לכל מילה.”
הייתי בטוחה בכנותו. “אעשה כל אשר תאמר,” לחשתי, והוא הניח לזרועי.
את שארית היום בילה בין מתקניו. “מעולם לא העברתי יותר ממאה גרם עד כה,” אמר בשלווה, כשהוא שקוע במחשבות.
חשבתי בלבי: הענין לא יעבוד. איך ייתכן שיעבוד?
למחרת כיוון את המתקן עד לנקודה, שבה היה עלי רק לסגור מתג אחד בלבד. הוא אילץ אותי לתרגל פעמים אין ספור את סגירת המתג במעגל סרק.
“את מבינה עכשיו? את רואה איך זה מתבצע?”
“כן.”
“ובכן עשי זאת, כאשר יבזיק העור, ואף לא רגע אחד קודם לכן.”
זה לא יעבוד, חשבתי בלבי. “כן,” עניתי.
הוא תפש עמדה ונשאר במקומו, בשקט קפוא, הוא לבש סינור גומי מעל לחלוק המעבדה.
האור הבזיק, ואז הסתבר שהאימון היה יעיל, כי משכתי במתג באורח אוטומטי, לפי שמחשבותי יכלו לעצור בעדי או לגרום לי להסס.
לרגע עמדו שני לנסלוטים לפני, זה ליד זה, החדש לבוש כמו הישן, אך מרופט יותר. ואז, קרס החדש תחתיו ונשאר שוכב ללא תנועה.
“בסדר!” קרא לנסלוט החי, כשהוא יוצא מהתחום המסומן, בו התייצב לקראת ביצוע השיכפול. “עזרי לי. אחזי ברגליו.”
התפעלתי מלנסלוט. כיצד יכול היה לשאת ללא רתיעה או אי־נוחות את גויתו שלו, את גופו שלו משלושה ימים בעתיד. ואף על פי כן החזיק בו בזרועותיו, בלא יותר התרגשות, מאשר אילו היה זה שק־קמח.
אני אחזתי בברכים, כשקרבי מתהפכים מן המגע. הוא היה עדיין חם למגע. מת טרי. יחדיו גררנו אותו לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות, אל חדר מעבדה. לנסלוט סידר את המקום מראש. תמיסה כלשהי בעבעה בתוך מתקן מוזר, שכולו זכוכית, בתוך אגף סגור שהופרד בדלת זכוכית נעה.
ציוד כימי אחר היה מפוזר מסביב, ללא ספק במטרה לביים מהלך של ניסוי. בקבוק ועליו תוית בולטת של “אשלגן ציאניד” ניצב על השולחן כשהוא חורג מן האחרים. כמות קטנה של גבישים היתה פזורה על השולחן, גם היא ציאניד, כנראה.
לנסלוט כופף את הגויה בזהירות, כאילו נפל המנוח מכסאו. הוא שם גבישים בתוך אגרופו הקפוץ של המת, ופיזר מעט על סנטרו ועל סינור הגומי שלו.
“הם יתפשו את הרעיון,” מלמל.
כאשר סיים את מלאכתו, התבונן סביבו ואמר, “בסדר. עכשיו חיזרי הביתה וטלפני לרופא. הספור שלך הוא, שבאת להביא לי כריך, כי נשארתי לעבוד בשעת הצהריים. הנהו,” והוא הראה לי צלחת שבורה וכריך מפוזר, שכביכול נשמט מידי. “תשמיעי קצת צווחות, אך בלי להגזים”.
בבוא הזמן לא התקשיתי לצווח או להתייפח. כבר כמה ימים השתוקקתי לעשות זאת, וכעת רווח לי, כאשר פרקתי את מטען ההיסטריה.
הרופא התנהג בדיוק כפי שצפה לנסלוט. בקבוק הציאניד היה הדבר הראשון אותו ראה. “גברת סטיבנס היקרה,” אמר בקמטו את מצחו, “הוא היה כימאי רשלן.”
“אני מניחה כך,” אמרתי בהתייפחות. “אסור היה לו לעבוד לבדו, אך שני עוזריו בחופשה.”
“כשאדם מתייחס אל ציאניד כאילו היה זה מלח, רע הדבר,” הרופא נד בראשו בתנועה של הטפת מוסר. "כעת, גברת סטיבנס, יהיה עלי לקרוא למשטרה. זוהי תאונה של הרעלת ציאניד, אך כיוון שהמדובר במוות בלתי־טבעי, על המשטרה – "
“הוי, כן, כן, קרא להם!” קראתי, ומיד נשכתי בשפתיי, על כי נשמעתי כה כמהה לכך.
המשטרה הגיעה, ויחד עם החוקרים הגיע גם הרופא המשטרתי, אשר התבונן בסלידה גלויה בגבישי הציאניד שהיו מונחים על הסינור וליד הסנטר. החוקרים נראו חסרי ענין לחלוטין, ושאלו רק שאלות שגרתיות בדבר שמות וגילים. לבסוף שאלו אם אוכל לטפל בסידורי הלוויה, ולאחר ששמעו את תשובתי החיובית, הסתלקו.
מיד טילפנתי למערכות העיתונים המקומיים ולשתי סוכנויות ידיעות. הודעתי להם, שיוכלו בודאי למצוא פרטים בתיקי המשטרה, ושאני מקווה כי לא ידגישו את העובדה, שבעלי היה כימאי רשלן. אחר כלות הכל הוא היה למעשה פיסיקאי גרעיני, ולא כימאי. כל זאת אמרתי בטון המרז שאין לדבר סרה במת. הוספתי שלאחרונה היתה לי הרגשה, שהוא שרוי בצרה כלשהי.
בזאת מילאתי את כל הוראות לנסלוט – וזה פעל. הכתבים החלו להגיע בלהיטות ולשאול אותי שאלות רבות. היו סממנים רבים של סיפור מתח – מדען גרעין בצרה? מוות בלתי־טבעי? מרגלים? סוכני־חרש?
נתתי להם צילום נעורים של לנסלוט, והם צילמו את מבני המעבדה. הובלתי אותם דרך כמה חדרי המעבדה הראשית, כדי שיצלמו תצלומים נוספים. איש לא שאל דבר על החדר הנעול, ואף לא נראה שהבחינו בו כלל. מסרתי להם חומר מקצועי וביוגרפי רב, אשר לנסלוט הכין בעוד מועד, וסיפרתי מספר מעשיות, שנועדו להצביע על שילוב תכונות אנושיות עם כשרון מדעי מזהיר. ניסיתי להיות מושלמת, למרות תחושת חוסר־הבטחון. משהו צריך להשתבש; משהו…
וידעתי, שכאשר יקרה הדבר, הוא יאשים אותי. והפעם הבטיח להרגני.
למחרת הבאתי לו את העיתונים. הוא קרא בהם שוב ושוב, כשעינו בורקות. ההספד עליו מילא טור שלם בחלקו השמאלי של העמוד הראשון של ה“הניו־יורק טיימס.” באחד העתונים, בהם הופיעה הידיעה, נפרשה כותרת עבה על פני כל העמוד הראשון: “מוות מסתורי של מומחה אטומי”.
הוא צחק בקול למראה הכותרת, וכאשר סיים לקרוא את כל הידיעות, החל לקרוא את כולן שנית.
פניתי ללכת. הוא הביט בי בחריפות. “אל תלכי, שמעי מה הם כותבים.”
“כבר קראתי, לנסלוט.”
“הקשיבי, אמרתי.”
הוא הקריא את המאמרים בקול רם, כשהוא מתעכב על כל דברי ההלל לזכר המנוח, ואז אמר לי, מלא סיפוק עצמי, “האם עדיין חוששת את שמשהו ישתבש?”
בהיסוס רב אמרתי, “מה אם יחזרו השוטרים, וישאלו מדוע חשבתי שאתה בצרה?”
“היית די מעורפלת בענין זה. אמרי להם שהיו לך חלומות זוועה. עד אשר יחליטו להמשיך בחקירה, אם אכן יעשו זאת, יהיה כבר מאוחר מדי, ואני אשוב לתחיה.”
למען האמת, אכן הכל כשורה, אך לא יכולתי לקוות שכך יימשך הענין, ואולם זו תכונת נפש האדם – לקוות גם כשאין תקווה.
אמרתי: “לנסלוט, כשכל זה יסתיים ותהיה מפורסם, מפורסם באמת, נוכל סוף סוף לעבור לעיר. תוכל לפרוש מעבודתך, ואנו נוכל לחיות בשקט.”
“גולם שוטה שכמותך. אינך מבינה שכאשר אתפרסם אהיה חייב להמשיך? חוקרים צעירים ינהרו אלי. המעבדה שלי תהפוך למכון הגדול ביותר לחקר הזמן. אהפוך לאגדה עוד בחיי. אצבור תהילה וגדולה כה רבות, עד שכל מי שיבוא בעקבותי ייראה כגמד אינטלקטואלי לעומתי.”
הוא התרומם על קצות אצבעותיו כשעיניו קורנות, כאילו חש שהתהילה המתקרבת מרימה אותו אל על.
אני התכווצתי בתוכי. זו היתה תקוותי האחרונה לקורטוב של אושר למען עצמי, וגם היא גזה.
ביקשתי ממשרד הקבורה להשאיר את הגופה בארון מתים בתוך המעבדה, לפני שתיקבר בחלקת משפחת סטיבנס בלונג־איילנד. ביקשתי להשאירה לא חנוטה, בתוך חדר מקורר, ולא להעבירה לחדר־המתים.
באי־רצון רב מילא הקברן את בקשתי; חוסר־רצון, אשר השתקף לבטח בחשבון. ההסבר שנתתי לבקשתי היה רצוני לבלות את השעות האחרונות בחברת בעלי האהוב, ורצוני לאפשר לעוזריו לעבור על־פני גופתו. היה זה הסבר צולע, אך אלו היו הוראותיו של לנסלוט ואני לא העזתי להפר אותן,
אחרי שהארון הונח במקום, הלכתי לראות את לנסלוט. “לנסלוט,” אמרתי, “הקברן לא היה מרוצה כלל, אני חושבת שהוא חושד שמשהו מוזר מתרחש”.
“טוב מאד,” אמר לנסלוט בסיפוק.
"אבל – "
“נותר לנו להמתין יום נוסף אחד בלבד. דבר לא יתעורר עד אז, פרט לחשדות. מחר בבוקר תעלם הגופה. כך לפחות צריך לקרות.”
“אתה מתכוון לומר, שהיא עלולה שלא להיעלם?” ידעתי! ידעתי!
“יכול לקרות עיכוב מה, או שהדבר יקרה קודם זמנו. טרם ביצעתי החזרת עצם כה כבד, ואינני בטוח בנכונותן המוחלטת של המשוואות שלי. זו הסיבה העיקרית שאני זקוק לגופה כאן, ולא אצל הקברן”.
“אבל, אצל הקברן היתה הגופה נעלמת לעיני עדים!”
“וכאן את חושבת שהם יחשדו בתרמית כלשהי?”
“כמובן!”
לנסלטו נראה משועשע. “הם יאמרו: מדוע שיחרר את עוזריו? מדוע התעסק בעצמו בניסויים, שכל ילד יכול לבצע – ובכל זאת הצליח להיהרג תוך כדי ביצועם? מדוע נעלמה הגופה ללא עדים? הם יאמרו: אין כל ממש בסיפור האבסורדי על המסע בזמן. הוא נטל סמים כדי להיכנס לתרדמת־קיפאון, והרופאים הוטעו…”
“כן”, אמרתי חלושות. כיצד הבין כל זאת?
“וכאשר אמשיך לטעון, שפתרתי את בעיית המסע בזמן, ושהייתי מת ללא שום אפשרות לספק, יכתימו המדענים השמרנים את שמי, ויקראו לי נוכל. בתוך שבוע יגיע שמי לכל בית על פני כדור־הארץ. לא ידברו בשום דבר אחר, מלבד על המסע בזמן ועלי. אז אציע לערוך הדגמה על מסע בזמן בפני כל קבוצת מדענים שתחפוץ לראות זאת. אציע להקרין את ההדגמה ברשת הטלויזיה הביניבשתית. לחץ דעת־הקהל ייאלץ את המדענים ורשתות הטלויזיה להיענות לקריאת התגר. כל העולם יצפה, לראות נסיעה בזמן או חשיפת תרמית, ואז – אני אצליח בביצוע ההדגמה, ומי יזכה לשיא כה נשגב להישגיו?”
לרגע הייתי מוקסמת, אך משהו בתוכי לא שוכנע: ארוך מדי, מסובך מדי. משהו ישתבש ללא ספק.
באותו ערב הגיעו עוזריו, וניסו להתנהג ביראת־כבוד ראויה בנוכחות הגופה. שני עדים נוספים, שיאשרו כי אכן לנסלוט מת; שני עדים נוספים לסיבוך הענין ולהשלמת שרשרת האירועים, אשר תוביל אל השיא הרועם.
למחרת, בארבע לפנות בוקר, היינו שנינו בחדר הקרור בו הונחה הגויה, עטופים במעילים ומחכים לשעת האפס. לנסלוט חזר ובדק את מכשיריו בהתרגשות רבה. מחשב השולחן שלו עבד ללא הרף, למרות שאיני יודעת כיצד יכול היה להפעיל את אצבעותיו בזריזות כזו בקור העז ששרר בחדר.
אני עצמי הייתי אומללה למדי. הקור, הגופה, תחושת חוסר־הוודאות לגבי העומד להתרחש, לא הוסיפו לי הרגשה טובה.
הזמן ששהינו שם נראה לי כנצח. לבסוף אמר לנסלוט, “זה יעבוד. זה יצליח כפי שחזיתי. לכל היותר תידחה ההיעלמות בחמש דקות. בהתחשב בעובדה שהמדובר במסה של שבעים קילוגרמים, הרי שחישוב כוחות הזמן היה ממש מעולה.”
הוא חייך אלי, אך גם אל גויתו שלו חייך באותה מדת חמימות.
הבחנתי שחלוק המעבדה שלו, אותו לבש בקביעות זה שלושה ימים, היה מקומט ובלוי. הוא נראה בערך כמו זה שבו היה לבוש לנסלוט השני, כאשר הופיע לראשונה.
לנסלוט נראה כאילו קרא את מחשבותי. הוא סקר את חלוקו ואמר, “או, כן, מוטב שאלבש את סינור הגומי. האני השני שלי לבש אותו כאשר הופיע.”
“ומה היה קורה אילו לא לבשת אותו?”
“הייתי מוכרח לעשות זאת. זה היה בלתי נמנע. משהו היה מזכיר לי. אחרת הוא לא היה מופיע לבוש בו.” הוא הצביע על העתקו המת. עיניו הצטצמצו. “האם עודך חושבת, שמשהו ישתבש?”
“אינני יודעת,” מלמלתי.
“את סבורה שהגופה לא תעלם, או שאני אעלם במקומה?”
מאחר שלא עניתי, אמר לנסלוט כמעט בצווחה, “אינך רואה, שהמזל מאיר לי פנים סוף סוף? האינך יכולה לראות, איך מתנהל הכל למישרין ועל פי התוכנית? אני אהיה אדם גדול, הגדול ביותר שחי אי־פעם. בואי, חממי מים לקפה.” לפתע היה שלו שוב. “נוכל לחגוג בשתיית ספל קפה, את פרידתנו מעל הכפיל שלי ואת שיבתי לחיים, לא נגעתי בקפה זה שלושה ימים.”
הוא דחף לעברי צלוחית ובה קפה נמס. אצבעותי הקרות גיששו בגולמניות ליד כירת המעבדה, עד שלנסלוט דחף אותי הצידה בגסות והניח מיכל מים על הכירה. “זה יארך זמן־מה,” אמר, כשהוא מכוון לחום גבוה. הוא הביט בשעונו, ואחר כך במחוונים שונים על הקיר.
“הכפיל שלי ייעלם לפני שהמים ירתחו. בואי והתבונני.”
הוא התייצב לצד ארון המתים. היססתי. “בואי!” דרש במפגיע.
באתי.
הוא התבונן בכפיל בהנאת אי־קץ והמתין. שנינו חיכינו, נועצים עיניים בגופה. נשמע צליל ה“פפפט” המוכר, לנסלוט קרא, “פחות משתי דקות של סטיה!”
בבת־אחת נעלמה הגופה כלא היתה.
הארון הפתוח הכיל מערכת בגדים ריקה. הבגדים, כמובן, לא היו אלה, שבהם הוחזרה הגופה שלושה ימים קודם לכן. אלה היו בגדים אמיתיים ולכן נשארו במציאות. הנה כי כן, היו מונחים להם שם, בגדים תחתוניים בתוך חולצה ומכנסיים, חולצה מעונבת, מקטורן רכוס, הנעליים היו שמוטות והגרביים מדלדלים מתוכן.
הגופה עצמה נעלמה.
שמעתי את המים רותחים. “קפה,” אמר לנסלוט, “ראשית כל קפה. אחר כך נתקשר למשטרה ולעיתונות”.
הכנתי לו את הקפה. שמתי כפית מתוך קערית הסוכר, בכמות הרגילה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי. אפילו בנסיבות אלו, כשהייתי בטוחה שהדבר לא ישנה לו הפעם, פעלתי מתוך כוחו של הרגל.
לגמתי מן הקפה, אותו שתיתי, כהרגלי, ללא חלב או סוכר. נהניתי מחומו. לנסלוט בחש בקפה. “זהו אשר ציפיתי לו”, אמר בקול חשאי. הוא קרב את הכוס לשפתיו בהבעת נצחון, ושתה.
היו אלו מילותיו האחרונות.
כעת, כאשר נגמר הענין, תקף אותי מעין בולמוס.
הצלחתי להפשיטו ולהלבישו בבגדים שהיו בארון המתים. איכשהו עלה בידי להרים את גופו הכבד ולהניחו בתוך הארון. קיפלתי את זרועותיו על חזהו כפי שהיו קודם.
רחצתי היטב כל שריד של קפה בכיור שבחדר הסמוך. הדחתי את קערית הסוכר שוב ושוב, עד שלא נותרו עקבות כלשהם לציאניד שהיה בה במקום סוכר.
נשאתי את חלוק המעבדה ואת יתר בגדיו אל הסל, שבו החסנתי את הבגדים, אותם לבש הכפיל בעת שהופיע. אלה נעלמו, כמובן, ובמקומם שמתי את הראשונים.
אחרי־כך חיכיתי.
בערב, כשהייתי בטוחה שהגויה קרה כל צרכה, הזמנתי את הקברנים. וכי למה יתפלאו? הם ציפו למצוא גופה – והנה היתה גופה. אותה גופה ממש. היא אפילו הכילה ציאניד בתוכה, כפי שהראשונה היתה אמורה להכיל.
אני מניחה, שהם היו עשויים להבחין בהבדל שבין גויה של אדם שמת לפני שתים־עשרה שעות, לבין גויה בת שלושה ימים, אפילו בילתה את זמנה בקרור. אבל למה צריכים היו להעלות על דעתם לבדוק זאת?
ובאמת לא בדקו. הם הידקו את הארון במסמרים, לקחו וקברו אותו. היה זה הרצח המושלם.
בעצם, תמהה אני אם היה זה רצח בכלל, שכן רשמית הרי היה לנסלוט מת זה שלושה ימים. אין לי כל כוונה, כמובן, לבקש חוות דעתו של עורך־דין בנדון.
כעת אני מנהלת חיים שקטים ושלוים, ושמחה בחלקי. יש לי מספיק כסף. אני מבקרת בתיאטראות וקושרת קשרים חברתיים חדשים.
ואין בי חרטה. אכן, לנסלוט לא יזכה בתהילה על גילוי המסע בזמן. אי־פעם כשהמסע בזמן יתגלה שוב, שמו של לנסלוט סטבינס יישאר לוט באפילה, אלמוני. הרי אמרתי לו, שיעשה אשר יעשה, הוא לא יגיע אל התהילה אליה שאף. אילולא הרגתי אותו, היה משהו אחר מקלקל את הענין, ואז היה הוא הורג אותי. הרי כך הבטיח.
לא, אין בי כל חרטה.
בעצם, סלחתי ללנסלוט על הכל, פרט לאותו מקרה, שבו ירק עלי.
צחוק הגורל הוא, שבכל זאת זכה לנסלוט לרגע מאושר לפני מותו, שכן הוענק לו מתת שרק מעטים זכו לו – ודוקא הוא היה עשוי להנות מכך.
למרות הצעקה שצעק בעת שירק עלי, הוא הצליח לקרוא את ההספד על עצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.