עורך: אלי טנא.

מערכת: צפורה האופטמן, אהרון האופטמן, דב לרר

איור עטיפה: יקי קאופמן.

איור עטיפה: יקי קאופמן

עתון, היוצא לאויר העולם בהפרשי זמן קצרים נוטל על עצמו משימה עיקרית אחת בלבד, לספק אינפורמציה על הארועים המתרחשים בו בזמן – כשהוא, העיתון, מוסיף נופך ופרשנות כיד הדעה הטובה עליו.

אולם, נושא עיקרי וחשוב מוזנח על ידי עיתון – והכונה היא לכל אותם דברים, שנועדו לגרות את המחשבה, להוסיף הנאה אינטלקטואלית לקורא, ובעיקר לעשותו אדם חושב.

חלק מן המגזינים הרואים אור בארץ ובעולם, מנסים למלא פונקציה זו.

המגזין פנטסיה 2000 הוא מגזין ראשון מסוגו – הוא עוסק בעניני מדע בדיוני. לכל מי שאינו יודע, מד"ב זה לא רק מפלצות־חלל נוראות ו/או פלאש גורדון חביב הממוגרן המד"ב של שנות ה־70 הוא ענף תרבותי שלם, שבו תופסת ספרות המד"ב מקום מרכזי, אך לא יחיד. בצידה אנו מוצאים אמנות־מד"ב, מוסיקת־מד"ב וגם סרטי־מד"ב.

ספרות המד"ב דהיום נכתבת על ידי סופרים, הנמנים עם השורה הראשונה של סופרי העולם. מי שחושב, שזוהי אימרה בעלמא, הרי אין לו הוכחה טובה יותר מן העובדה, שגם יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל השנה, כותב סיפורי מד"ב. כמו כן, נערכים חוגים לספרות מד"ב בכ־200 אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב ובעולם כולו.

כדי שנוכל להוציא לאור מגזין, שיספק חומר באיכות גבוהה ביותר, התקשרנו בחוזה בלעדי עם מגזין המד"ב הנחשב לטוב מסוגו בעולם – “פאנטאסי אנד סיינס פיקשן”, אשר עורכו המדעי הוא איזאק אסימוב, מדען במעל שיעור קומה עולמי – וכמובן, אחד מסופרי המד"ב הטובים בעולם. אחת לחודש נזכה לביקורו של “הדוקטור הטוב” במגזין שלנו, להנאת כל הקוראים.

פנטסיה 2000 היא פרי עבודתו המשותפת של צות, שהגיע לשתי מסקנות מקדמיות – האחת: הקהל בישראל חפש חומר קריאה טוב, שיעניק לו חויה תרבותית, והשניה – הקהל בישראל בשל לקריאת ספרות מד"ב. עדות לכך אנו מוצאים במכירות ההולכות וגדלות של ספרי מד"ב בישראל ובהוצאתם המואצת (יחסית), של ספרי מד"ב חדשים (פרטים על כך תוכלו לקרוא במדורנו “מבזקים קוסמיים”).

בדפים הבאים, עמודי המגזין מס' 1, תוכלו למצוא סיפורים פרי־עטם של סופרי מד"ב מן השורה הראשונה; לבד מהם ייארח המגזין בכל אחד מגליונותיו את מיטב סופרי המד"ב בעולם – בריאן אלדיס (“אל האינסוף”), קליפורד סימאק (“עיר”), אורסולה לה־גוין (“מעבר לעלטה”), רוברט בלוך (“פסיכו”), הוארד פאסט (“אחי גיבורי התהילה”), ועוד רבים אחרים.

מספר עקרונות־יסוד ינחו את המערכת בהמשך הדרך:

א. החומר במגזין יהיה ברמה גבוהה ביותר, ויעניק לקורא חויה אמיתית.

ב. המגזין יעודד כתיבת ספרות מד"ב מקומית – ולכן כל יצירה, אשר תישלח למערכת המגזין, ואשר תימצא ראויה לדפוס, תזכה את שולחה בתמלוגים הנהוגים בארץ. אנו אף ננסה למכור יצירות, אשר תהיינה ברמה נאותה לסוכנינו בחו"ל.

ג. המגזין יעודד כל פעילות בתחום המד"ב – כולל מועדוני חברים, חוגי קוראים, הרצאות וכו'.

ד. המגזין ישמש כתובת לכל שאלה/בעיה/בקשה בתחום המד"ב.

ה. המגזין הבנוי על בסיס מסחרי יאפשר פרסום מוצרים על דפיו – אולם, הדבר לא יפגע בכמות החומר הספרותי או באיכותו.

שלכם

סיפורים

ההספד – איזאק אסימוב

זריחת שבתאי – ארתור ס'. קלארק

הברית האחרונה עם השטן – ג'. או. גפסון

תולעי הגלקסיה, התאחדו! – ג’יימס בליש

מלתעות העצים – רוברט סילברברג

טוהר הגזע – איזאק אסימוב

דם – פרדריק בראון

התפרקות – רון גולארט

עורבא פרח – סטפן באר

בארץ הסתומים – דיימון נייט

מדורים

טלביזיה: זמן חלל 0:01, הסנונית הראשונה – ציפורה האופטמן

עתידעת: ערים בחלל? – אהרון האופטמן

מבזקים קוסמיים.

אסימוב על… מפגשים מן הסוג השלישי, האמנם? – איזאק אסימוב.

לוח 2000

ובגיליון מס' 2 של “פנטסיה 2000”

קליפורד ד. סימאק (מחבר “עיר”) יגיש לנו את “אח” – ספר מרגש אודות יעקב ועשיו המודרניים – האחד תם ויושב אוהלים והשני מרחף בחלל החיצון. פריץ ליבר, מן הידועים בסופרי המד"ב בארה"ב יגיש לנו את עבודתו שזכתה בפרס “הוגו” לשנת 1976 – “תפוס את הצפלין הזה” אחת היצירות הטובות בענף המד"ב שאפשר לכנותו “מה היה קורה אילו?”. דיימון נייט חוזר אלינו בשנית עם “תחנת מפגש קדמית”, ספור מהמם על עימות מנטלי בין אדם לבין יצור מן החלל החיצון בתחנת מפגש סגורה אי שם בקצה הגלקסיה שלנו. כמובן שבלי מיודענו איזק (“הד”ר הטוב") אסימוב, אי אפשר והוא יחזור ויציג לנו את ביצועיו המבריקים של וונדל אורט, הבלש הפרטי של אסימוב, שהפעם ענין לו בפתרון תעלומת מילותיה האחרונות של “האבן המדברת”. אסימוב גם יחזור כמובן עם מדורו “אסימוב על…” וכן יחזרו המדורים הקבועים “עתידעת”, “מבזקים קוסמיים” ועוד.

כל זאת – עוד ספורים, מדורים ועוד הנאה – בגליון הבא של “פנטסיה 2000”.

להציג את איזאק אסימוב בפני חובב מדע־בדיוני המכבד את עצמו, הרי זה כמו להציג את וויליאם שקספיר בפני איש תאטרון. על כן נחסוך מעצמנו טרחה זו. קוראי מד"ב “ירוקים” (היש כאלה?) ייאלצו להתספק בהקדמות שאסימוב עצמו נוהג לכתוב מדי פעם לסיפוריו, וכן במדורו המדעי הקבוע (“אסימוב על…”), שבו הוא נוהג לפזר פרטים אישיים ביד נדיבה. (אין להחמיץ, כמובן, את מדורנו “מבזקים קוסמיים”, שמר אסימוב משמש לו מקור לא־אכזב לרכילות…)

* * *

אני בוש לומר, שהרעיון לסיפור זה צץ בי כשקראתי מאמר לזכרו של סופר מדע בדיוני מסויים, שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס," ותהיתי אם המאמר שייכתב לזכרי בבוא העת, יהיה אף הוא כה ארוך. מכאן ועד לסיפור זה, לא היה זה אלא צעד קטנטן אחד.

בעלי, לנסלוט, נוהג תמיד לקרוא עיתון בארוחת הבוקר, אליה הוא מגיע כשעל פניו הכחושות והמהורהרות הבעה תמידית של כעס ותסכול מהולים במבוכה.

אחר כך, רק זרועו מבצבצת מאחורי העתון לקבלת כוס הקפה השניה, שבה אני שמה בזהירות את כמות הסוכר הדרושה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי, שאם לא כן צפויה אני להצלפת מבטו הזועם.

הדבר אינו מצער אותי עוד. הארוחה, לפחות, עוברת בשקט.

מכל מקום, אותו בוקר הופר השקט, כאשר לנסלוט נבח פתאום: “אל אלוהים! פול מרביל המטומם מת. שבץ!”

בקושי הכרתי את השם. לנסלוט הזכיר אותו לפעמים, ועל־כן ידעתי שזה אחד מעמיתיו, פיסיקאי תאורטיקן. לאור התואר שלנסלוט זיכהו בו, הייתי די בטוחה שהוא מפורסם למדי וזכה להצלחה, אשר חמקה מלנסלוט.

הוא הניח את העיתון ובהה בי ברוגזה; “מדוע ממלאים את ההספדים בשטויות כה חסרות שחר?” שאל. “עושים ממנו איינשטיין חדש אך ורק משום שמת משבץ.”

אם היה נושא אחד, שלמדתי להימנע ממנו, היו אלה מאמרי הספד. לא העזתי אפילו להניד בראשי בהסכמה.

הוא השליך את העיתון ויצא מן החדר, בהשאירו את החביתה גמורה למחצה, ובלי לגעת כלל בכוס הקפה השניה.

נאנחתי. מה יכולתי לעשות? מה יכולה הייתי לעשות אי־פעם?

כמובן, שמו האמיתי של בעלי אינו לנסלוט סטיבנס, כי שיניתי את השמות ואת הנסיבות בכדי להגן על האדם. בכל אופן, גם אילו השתמשתי בשמות האמיתיים לא היה שם בעלי אומר לכם דבר.

בתחום זה של פרסום, היה ללנסלוט כשרון מיוחד שלא לעורר כל תשומת־לב. פשוט התעלמו ממנו. בתגליותיו תמיד הקדימוהו אחרים, או שחשיבותן הועמה לאור תגלית גדולה יותר שפורסמה באותו זמן. בכנסים מדעיים עוררו הרצאותיו התעניינות דלה, כי הרצאה חשובה יותר הושמעה במקביל.

מטבע הדברים השפיע עליו הדבר ושינה אותו.

כאשר נישאתי לו, לפני עשרים וחמש שנים, היה ללא כל ספק “מציאה” הראויה לשמה. הוא היה אמיד הודות לירושה שירש, והיה כבר פיסיקאי מנוסה ומבטיח, עם שאיפות מרקיעות שחקים. אשר לי, סבורתני שהייתי יפה אז, אך זה לא האריך ימים. מה שנמשך עד היום, לעומת זאת, היא הסתגרותי בתוך עצמי וכשלוני החרוץ להיות הישג חברתי לחבר סגל פקולטה צעיר ושאפתן.

אולי היה זה חלק מאותו כשרון של לנסלוט שלא לזכות בתשומת לב. אילו נשא אשה מסוג אחר, יתכן שזוהרה היה מאיר גם עליו וגורם שיבחינו בו.

האם עמד על כך פעם בעצמו? האם זו היתה הסיבה להתרחקותו ממני אחרי שתיים־שלוש שנות נישואין של אושר סביר למדי? לעיתים האמנתי בכך, והאשמתי את עצמי במרירות. אך לפעמים ייחסתי זאת רק לצמאונו הבלתי נדלה לתהילה. הוא עזב את משרתו בפקולטה ובנה מעבדה משלו הרחק מחוץ לעיר, לדבריו – בגלל הקרקע הזולה והמקום המבודד.

הכסף לא היוה בעייה. בשטח שלו היתה הממשלה נדיבה במענקיה, והוא תמיד הצליח להשיגם. בנוסף לזה, השתמש בכסף שלנו ללא הגבלה.

ניסיתי להתנגד לו, אמרתי, “אבל זה לא נחוץ, לנסלוט. הרי אין זה שיש לנו דאגות כלכליות, או שאינם רוצים בך בסגל באוניברסטיה. כל מה שאני רוצה הוא ילדים וחיים נורמליים.”

אך האש שבערה בו אטמה אותו בפני כל דבר אחר. הוא פנה אלי בזעם: “יש משהו הקודם לכל. עולם המדע חייב להכיר בי בזכות מה שאני, בזכות היותי, – אה – חוקר גדול!”

אותו זמן עדיין היסס לכנות עצמו גאון.

זה לא עזר. יד הגורל היתה תמיד נגדו. המעבדה שלו המתה מפעילות; הוא שכר אסיסטנטים תמורת שכר מצוין; הוא העביד את עצמו בפרך. ללא תוצאות.

קיויתי שייכנע אי־פעם; יחזור העירה, ייאפשר לנו לנהל חיים נורמליים ושקטים. חיכיתי לכך, אך תמיד כשהיה על סף הכרה בתבוסתו, החל מאבק חדש, נסיון חדש להבקיע את חומת התהילה. בכל פעם התמלא בתקווה עזה, ואחר כך שקע בייאוש.

ותמיד פרק זעמו עלי; שכן אם נשחק תחת אדישות העולם, יכול היה לשחוק אותי בתמורה. אינני אשה אמיצה, אך התחלתי להאמין שאני חייבת לעזוב אותו.

ובכל זאת…

בשנה האחרונה הכין את עצמו בבירור לקראת קרב חדש. האחרון, חשבתי בליבי. היה בו משהו עז ומתוח יותר מתמיד. הדבר התבטא במלמולים שמלמל לעצמו, בהתפרצויות הצחוק ללא סיבה שארעו לו. היו ימים שלמים בהם לא אכל, ולילות ללא שינה. הוא העביר אפילו את פנקסי רשימותיו מהמעבדה אל תוך כספת בחדר השינה, כאילו חשש גם מעוזריו הקרובים.

הייתי משוכנעת, כמובן, באורח פטליסטי, שנסיון זה ייכשל אף הוא. ואם אכן ייכשל, בגילו ודאי תהיה זו ההזדמנות האחרונה, ויהיה עליו להכיר בכך. הוא יהיה חייב לוותר!

וכך התחלתי לחכות, בסבלנות, המיטב יכולתי.

אך פרשת ההספד בעתון הבוקר באה כעין זעזוע. פעם, במקרה קודם מסוג זה, הערתי שהוא יכול לסמוך על כך, שלפחות בהספדו שלו תינתן לו מדה מסוימת של הכרה.

אני מניחה שלא היתה זו הערה נבונה במיוחד, אך הערותי לעולם אינן מצטיינות בתבונה. התכוונתי להשמיע הלצה, בנסיון לחלץ אותו מהדיכאון ההולך וגובר, אשר ידיעתי, מנסיוני, כי יוביל להתנהגות קשה מנשוא.

ואולי היתה בכך מידת־מה של קינטור לא־מודע. לא אוכל לומר זאת בבטחון.

על כל פנים הוא התפרץ כלפי בזעם עצום. גופו הכחוש רעד וגבותיו התכווצו מעל עיניו השקועות, והוא צרח בקול צווחה דק: “הרי לא אזכה לעולם לקרוא את ההספד שלי. אפילו זה יישלל ממני!”

ואז ירק עלי, ירק עלי בכוונה תחילה!

נמלטתי לחדר השינה שלי.

הוא לא התנצל על כך, אולם אחרי מספר ימים, שבהם נמנעתי מכל מגע עמו, המשכנו במשטר חיינו הנוקשה כמוקדם. איש מאתנו לא הזכיר את התקרית.

והנה עכשיו הספד חדש.

כשנותרתי לבדי, יושבת ליד השולחן, חשתי, איכשהו, שזה יהיה לו הקש האחרון, השיא של כשלונותיו הנמשכים.

יכולתי לחוש במשבר המתקרב, ולא ידעתי אם לפחוד או לקדם אותו בברכה. אולי, בסופו של חשבון, הייתי צריכה לקבל זאת בברכה. כל שינוי יכול להיות רק לטובה.

זמן־מה לפני ארוחת הצהריים, בא אלי לחדר, שם ישבתי ועסקתי בתיקוני תפירה חסרי־ערך והתבוננתי בתכנית טלויזיה.

“אהיה זקוק לעזרתך”, אמר.

מאז עשרים שנה או יותר לא אמר כדבר הזה. שלא מרצוני הגבתי בחמימות. הוא נראה נרגש, ובלחייו החיורות בדרך־כלל פרח סומק.

“ברצון רב,” אמרתי, “אם אוכל לעזור במשהו.”

“תוכלי. נתתי לעוזרי חופשה של חודש ימים. הם יצאו בשבת, ואחר כך את ואני נעבוד לבדנו במעבדה. אני מודיע לך זאת עכשיו, כדי שלא תקבעי שום דבר אחר לשבוע הבא”

התכווצתי קמעה. “אבל לנסלוט, אתה יודע שלא אוכל לעזור לך בעבודתך. אינני מבינה.”

“אני יודע”, אמר בבוז גמור, “אך אינך צריכה להבין את עבודתי. עליך רק למלא בקפדנות אחר כמה הוראות פשוטות. העניין הוא, שסוף־סוף גיליתי משהו, שיעמיד אותי במקום המתאים.”

“הוי, לנסלוט,” פלטתי בלי משים, כי שמעתי זאת פעמים כה רבות בעבר.

“הקשיבי לי, טפשה, ונסי פעם אחת להתנהג כמבוגרת. הפעם עשיתי זאת. הפעם לא יוכל איש להקדים אותי, כי התגלית שלי מבוססת על תפיסה כה חדשנית, עד שאף פיסיקאי מלבדי אינו די גאון כדי לחשוב על כך, לפחות לא בדור הזה. כאשר תיוודע עבודתי לעולם, עשוי שמי להתפרסם כשם החשוב ביותר בכל תולדות המדע!”

“אני שמחה מאד בשבילך, לנסלוט”.

“אמרתי, ששמי עשוי להתפרסם. אך זה עלול שלא לקרות. יש מידה רבה של אי־צדק בחלוקת האשראי המדעי. למדתי זאת על בשרי. לכן לא די בהודעה סתם על התגלית. אם אעשה זאת, ינהרו כולם לשטח שלי, ואחרי זמן־מה אהפוך לסתם שם בספרי ההיסטוריה, והתהילה תתפזר בין כל הקופצים על העגלה.”

נראה לי כי הסיבה היחידה שדיבר אלי כך כבר אז, שלושה ימים לפני שיכול היה לגשת לאותה מלאכה שתכנן לעשות, היתה אי־יכולתו להתאפק יותר. הוא עלה על גדותיו, ואני הייתי חסרת ערך די־הצורך להיות עדה לכך.

הוא אמר: “אני מתכוון להציג את התגלית באורח כה דרמתי, בקולות וברקים כאלה, עד שלא יוכלו להזכיר איש בנשימה אחת אתי לעולם.”

הוא הרחיק לכת מדי, וחששתי מהשפעתה של אכזבה נוספת עליו. האם לא יטריף עליו הדבר את דעתו? אמרתי: “אבל לנסלוט, למה לטרוח? למה לא להניח לכל זה? מדוע לא ניטול לעצמנו חופשה ארוכה? עבדת קשה למדי, לנסלוט. אולי נצא לטיול באירופה. תמיד רצית ל…”

הוא רקע ברגלו. “תפסיקי את היללות המטופשות שלך! בשבת, תבואי אתי למעבדה.”

בשלושת הלילות הנותרים נדדה שנתי. הוא מעולם לא היה במצב כזה, אמרתי בליבי, לא במצב כה גרוע. האם כבר נטרפה דעתו?

ייתכן שכעת היה זה כבר טירוף, חשבתי, טירוף שהוא תולדה של אכזבה בלתי נסבלת, ושהוצת על־ידי פרשת ההספד. הוא שילח את עוזריו, וכעת רצה בי במעבדה. מעולם לא התיר לי להיכנס לשם קודם לכן. אין ספק כי התכוון לעולל לי משהו, לעשותני שפן לניסוי מטורף כלשהו, או אולי אף להרוג אותי.

במשך הלילות האומללים והמפחידים הללו תכננתי לקורא למשטרה, לברוח, ל… לעשות כל דבר שהוא.

אך הבוקר היה מגיע, ואז חשבתי שלבטח אין הוא מטורף, ושלא ינהג בי באלימות. אפילו תקרית היריקה לא היתה ממש אלימה, ובעצם מעולם לא ניסה להכאיב לי פיסית.

וכך המתנתי, ובשבת צעדתי בשפלות־רוח ובצייתנות לעבר מה שעלול היה להיות מותי. ביחד, בדממה, פסענו בשביל שהוביל ממעוננו אל המעבדה.

המעבדה עצמה היתה מפחידה, והתנועעתי בה בחשש, אך לנסלוט אמר רק: “הו, הפסיקי לבהות סביבך כאילו משהו עומד לפגוע בך. עשי רק מה שאומר לך, והסתכלי במה שאראה לך”.

“כן, לנסלוט.” הוא הוליך אותי לחדר קטן, שדלתו היתה נעולה. החדר היה מלא לעייפה בכל מיני עצמים מוזרים ובכמות גדולה של תילי חשמל. לנסלוט אמר: “נתחיל כאן. רואה את תא הברזל הזה?”

“כן, לנסלוט.” היה זה מיכל קטן אך עמוק, עשוי מתכת עבה וחלוד בכמה מקומות מבחוץ. מכסהו היה עשוי רשת חוטי־ברזל עבים.

הוא האיץ בי לעבר המיכל, וראיתי שבתוכו היה עכבר לבן שכפותיו נחו על הדופן הפנימית של התא וחטמו נגע ברשת ברטט של סקרנות, או אולי חרדה. אני חוששת שקפצתי, כי לראות עכבר פתאום, בלי להיות מוכנה לכך, הרי זה מפחיד – לפחות עבורי.

לנסלוט רטן, “הוא לא יפגע בך. עכשיו עימדי ליד הקיר, ושימי לב אלי.”

הפחדים תקפו אותי שוב – וביתר עוצמה. חשתי בוודאות נוראה, שפתאום יגיח ברק מאי־שם וישרוף אותי חיים, או שמתקן מתכת מפלצתי יצוץ וימחץ אותי, או – עצמתי את עיני.

אך דבר לא קרה, לי, לפחות. שמעתי רק צליל “פפפט”, כמו של זיקוק שניצת ודעך, ואז שאלני לנסלוט, “ובכן?”

פקחתי את עיני. הוא הביט בי, זורח כולו מגאווה. בהיתי ללא הבעה.

הוא אמר, “כאן, אינך רואה, אידיוטית שכמותך? הנה, כאן.”

ליד המיכל ניצב מיכל נוסף. לא ראיתי ששם אותו שם. “אתה מתכוון למיכל השני?” שאלתי.

“אין זה מיכל שני ממש, אלא העתק של הראשון. לאמיתו של דבר אין זה אלא אותו מיכל עצמו, אטום כנגד אטום. השווי אותם, תמצאי שכתמי החלודה זהים.”

“עשית את השני מהראשון?”

“כן, אך בדרך מיוחדת במינה. כדי ליצור חומר דרושה בדרך כלל כמות בלתי ניתנת להשגה של אנרגיה. כדי ליצור גרם אחד של חומר מועתק, דרוש ביקוע מושלם של מאה גרם אורניום, אפילו בהנחה של נצילות מלאה. הסוד הגדול, שעלה בידי לגלות, הוא שכדי לשכפל עצם בנקודה מסוימת בעתיד, דרושה אנרגיה מועטת ביותר, בתנאי שהיא מיושמת כהלכה. משמעותו של המבצע, י… יקירתי, ביצירת העתק כזה והחזרתו להווה, היא הגשמה למעשה של פעולה השקולה למסע בזמן.”

היתה זו תחושת הנצחון והאושר, אשר גרמה לו לנקוט לשון חיבה בדברו אלי.

“האין זה נפלא,” אמרתי, כי למען האמת, אכן עשה עלי הדבר רושם. "האם גם העכבר הופיע?

הסתכלתי לתוך המיכל השני, ושוב קיבלתי הלם של בחילה. היה בו עכבר לבן – עכבר לבן מת.

לנסלוט הסמיק קלות. “זהו הפגם. אני יכול להחזיר חומר חי, אך לא כחומר חי, הוא חוזר מת.”

“הוי, כמה חבל. מדוע?”

“אינני יודע עדיין. דומני שההעתקים מושלמים לגמרי ברמה אטומית. לפחות אין כל נזק הנראה לעין. ניתוח שלאחר המוות מוכיח זאת.”

“תוכל לשאול” עצרתי בעד עצמי מייד, כשהעיף בי מבטו. החלטתי שמוטב לא להציע לו לשתף פעולה עם מישהו, כי ידעתי מנסיוני, שבמקרה כזה יזכה השותף בכל האשראי המדעי על התגלית.

לנסלוט אמר בחיוך מריר: “כבר שאלתי. ביולוג מנוסה כבר ניתח כמה מגויות החיות, ולא מצא דבר. הוא לא ידע, כמובן, מהיכן באה החיה, ודאגתי ליטול אותה בחזרה, לפי שיארע משהו העלול להסגיר את הסוד. חי אלוהים, אפילו האסיסטנטים שלי אינם יודעים במה אני עוסק.”

“אך מדוע עליך לשמור זאת בסודיות כזו?”

“דוקא מפני שאינני מסוגל להחזיר כיום אובייקטים חיים. ישנה איזו הפרעה מולקולרית עדינה. אילו פירסמתי עכשיו את תוצאותי, מישהו אחר עלול למצוא את הדרך למניעת הפרעה זו, להוסיף את השיפור הקל שלו לתגלית הבסיסית שלי, ולזכות בתהילה גדולה יותר ממני; כי בכוחו יהיה להחזיר אדם חי, שיוכל למסור מידע על העתיד.”

הבנתי זאת היטב. הוא לא היה צריך לומר “עלול”.

הדבר היה קורה לבטח, באופן בלתי־נמנע. בעצם, אין זה משנה מה יעשה, הוא יאבד את האשראי בכל מקרה. הייתי בטוחה בכך.

“ברם,” המשיך, יותר לעצמו מאשר לי, “אינני יכול לחכות עוד. אני מוכרח לפרסם זאת, אך בדרך כזו, שהדבר יהיה מזוהה איתי לצמיתות, ובאופן בל־יימחה. הדרמה סביב העניין צריכה להיות כה אפקטיבית, עד שלעולם לא תהיה כל אפשרות להזכיר מסע בזמן מבלי להזכיר את שמי, ללא תלות במה שאחרים יעשו בעתיד. אני מתכוון להכין דרמה זו, ואת תטלי בה חלק.”

“אבל מה רצונך שאעשה, לנסלוט?”

“את תהי אלמנתי.”

תפשתי בזרועו, "לנסלוט, אתה מתכוון ש – " אינני יכולה לנתח את הרגשות המנוגדים שהתרוצצו במוחי אותו רגע.

הוא השתחרר מאחיזתי בגסות. “רק באופן זמני. אינני מאבד עצמי לדעת. אני פשוט עומד להחזיר את עצמי מעוד שלושה ימים אל ההווה.”

“אך אז תהיה מת.”

“רק ה”אני" שיוחזר אל ההווה. ה"אני" האמיתי יהיה חי כמימים ימימה. כמו אותו עכבר לבן. מבטו הופנה אל לוח־שעון. הוא אמר, “אה, שעת האפס בעוד מספר שניות. שימי־לב אל המיכל השני שבו העכבר המת.”

הם נעלמו כלא היו לנגד עיני, ושוב נשמע הצליל “פפפט”.

“לאן נעלמו?”

“לשום מקום,” אמר לנסלוט. “זה היה רק העתק. ברגע בו עברנו אותה נקודה בזמן, שבה נוצר ההעתק, הוא נעלם, כמובן. העכבר הראשון הוא – הוא המקורי. והוא נשאר בריא ושלם. כך יהיה גם אתי. ההעתק שלי יוחזר מת מן העתיד, אך ה”אני"המקורי יהיה חי. כעבור שלושה ימים נגיע לרגע ממנו “נלקח” ההעתק, ונשלח אחורה בזמן, כשהוא מת. כאשר נעבור רגע זה, ההעתק המת של עצמי ייעלם, והאני החי יישאר. האם זה ברור?"

“זה נשמע מסוכן”.

“כלל לא. כאשר גופי המת יופיע, הרופא יכריז על מותי, העתונים ידווחו על מותי, הקברן יתכונן לקבורה. אז אחזור לחיים, ואודיע כיצד עשיתי זאת. כאשר יתרחש הדבר, אהיה יותר מאשר מגלה המסע בזמן; אהיה האיש, שחזר מעולם המתים. המסע בזמן ולנסלוט סטיבנס יתפרסמו באורח כה יסודי, וכה בלתי־נפרד, עד שלעולם לא ינתקו את שמי מרעיון המסע בזמן”.

“לנסלוט,” אמרתי ברכות, "מדוע איננו יכולים פשוט להודיע על תגליתך? זוהי תכנית מורכבת מדי. הודעה פשוטה תעשה אותך מפורסם למדי, ואז נוכל אולי לעבור העירה – "

“שקט! תעשי מה שאומר לך!”

אינני יודעת כמה זמן תכנן לנסלוט כל זאת בטרם הבשיל הענין כתוצאה מפרשת ההספד. כמובן, אינני גורעת מתבונתו. למרות מזלו הרע, אין כל ספק באשר למוחו המבריק.

הוא הודיע לעוזריו מראש, לפי שיצאו, בדבר נסויים שעמד לערוך בהעדרם. אם ייחקרו, יהיה זה די טבעי שהוא יימצא רכון מעל אוסף כלשהו של חומרים כימיים פעילים, ושכל הסימנים יעידו על מוות כתוצאה מהרעלה ציאניד.

“לכן, דאגי לכך שהמשטרה תתקשר מיד עם עוזרי. את יודעת היכן אפשר להשיגם. אינני רוצה בשום רמז על רצח או התאבדות, או כל דבר אחר פרט לתאונה, תאונה טבעית והגיונית. אני רוצה שהרופא יחתום מהר על תעודת המוות, ושתימסר מיד הודעה לעיתונות.”

“אך לנסלוט, מה אם ימצאו אותך, האמיתי כמובן?” שאלתי.

“וכי מדוע יעשו זאת?” התריס. “אם את מוצאת גויה, האם תתחילי לחפש גם את ההעתק החי? איש לא יחפש אותי, ואני אמתין בינתיים. בשקט, בחדרון זה, יש כאן שירותים, ואוכל להביא סנדויצ’ים בכמות מספקת.”

בצער מה הוסיף: “אצטרך להסתדר בלי קפה עד שיסתיים הענין. אסור שמישהו יבחין כאן בריח בלתי־מוסבר של קפה, כל עוד אמור אני להיות מת. מילא; יש מספיק מים וזה ענין לשלושה ימים בלבד.”

קפצתי את ידי בעצבנות ואמרתי. “אפילו ימצאו אותך, האם לא יהיה זה היינו הך? הרי אז יהיו קיימים ‘אתה’ חי ו’אתה' מת…” ניסיתי לעודד את עצמי, ולהכין אותי עצמי לאכזבה הבלתי־נמנעת.

אך הוא התפרץ לעברי בזעם, “לא, לא יהיה זה היינו הך כלל. זה יהפוך לתעלול שנכשל. אהיה מפורסם, אך בתור טיפש.”

“אך לנסלוט,” אמרתי בזהירות, “תמיד משתבש משהו.”

“לא הפעם!”

"אבל תמיד אתה אומר ‘לא הפעם’, ובכל זאת. תמיד – "

הוא היה לבן מכעס ועיניו בלטו. הוא תפס במרפקי והכאיב לי קשות, אך לא העזתי לצעוק. הוא אמר, "רק דבר אחד עלול להשתבש, וזאת את. אם תסגירי את הסוד, אם לא תבצעי את תפקידך בצורה מושלמת, אם לא תמלאי אחר הוראותי בדייקנות, אני – אני – ". הוא גישש אחר העונש המתאים, “אני אהרוג אותך!”

הפניתי את ראשי באימה וניסיתי להחלץ ממנו, אך הוא המשיך להחזיק בי בחוזקה. מדהים עד כמה חזק היה בהתרגשותו. הוא אמר, “הקשיבי לי! הסבת לי נזק כבד בהיותך מה שאת, אך אני מאשים את עצמי, ראשית על שהתחתנתי איתך, ושנית, על שלא מצאתי את הזמן להתגרש ממך. אך כעת ניתנה לי הזדמנות, על אפך ועל חמתך, להפוך את חיי להצלחה כבירה. אם תקלקלי לי גם את ההזדמנות הזאת, אהרוג אותך. ואני מתכוון לכל מילה.”

הייתי בטוחה בכנותו. “אעשה כל אשר תאמר,” לחשתי, והוא הניח לזרועי.

את שארית היום בילה בין מתקניו. “מעולם לא העברתי יותר ממאה גרם עד כה,” אמר בשלווה, כשהוא שקוע במחשבות.

חשבתי בלבי: הענין לא יעבוד. איך ייתכן שיעבוד?

למחרת כיוון את המתקן עד לנקודה, שבה היה עלי רק לסגור מתג אחד בלבד. הוא אילץ אותי לתרגל פעמים אין ספור את סגירת המתג במעגל סרק.

“את מבינה עכשיו? את רואה איך זה מתבצע?”

“כן.”

“ובכן עשי זאת, כאשר יבזיק העור, ואף לא רגע אחד קודם לכן.”

זה לא יעבוד, חשבתי בלבי. “כן,” עניתי.

הוא תפש עמדה ונשאר במקומו, בשקט קפוא, הוא לבש סינור גומי מעל לחלוק המעבדה.

האור הבזיק, ואז הסתבר שהאימון היה יעיל, כי משכתי במתג באורח אוטומטי, לפי שמחשבותי יכלו לעצור בעדי או לגרום לי להסס.

לרגע עמדו שני לנסלוטים לפני, זה ליד זה, החדש לבוש כמו הישן, אך מרופט יותר. ואז, קרס החדש תחתיו ונשאר שוכב ללא תנועה.

“בסדר!” קרא לנסלוט החי, כשהוא יוצא מהתחום המסומן, בו התייצב לקראת ביצוע השיכפול. “עזרי לי. אחזי ברגליו.”

התפעלתי מלנסלוט. כיצד יכול היה לשאת ללא רתיעה או אי־נוחות את גויתו שלו, את גופו שלו משלושה ימים בעתיד. ואף על פי כן החזיק בו בזרועותיו, בלא יותר התרגשות, מאשר אילו היה זה שק־קמח.

אני אחזתי בברכים, כשקרבי מתהפכים מן המגע. הוא היה עדיין חם למגע. מת טרי. יחדיו גררנו אותו לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות, אל חדר מעבדה. לנסלוט סידר את המקום מראש. תמיסה כלשהי בעבעה בתוך מתקן מוזר, שכולו זכוכית, בתוך אגף סגור שהופרד בדלת זכוכית נעה.

ציוד כימי אחר היה מפוזר מסביב, ללא ספק במטרה לביים מהלך של ניסוי. בקבוק ועליו תוית בולטת של “אשלגן ציאניד” ניצב על השולחן כשהוא חורג מן האחרים. כמות קטנה של גבישים היתה פזורה על השולחן, גם היא ציאניד, כנראה.

לנסלוט כופף את הגויה בזהירות, כאילו נפל המנוח מכסאו. הוא שם גבישים בתוך אגרופו הקפוץ של המת, ופיזר מעט על סנטרו ועל סינור הגומי שלו.

“הם יתפשו את הרעיון,” מלמל.

כאשר סיים את מלאכתו, התבונן סביבו ואמר, “בסדר. עכשיו חיזרי הביתה וטלפני לרופא. הספור שלך הוא, שבאת להביא לי כריך, כי נשארתי לעבוד בשעת הצהריים. הנהו,” והוא הראה לי צלחת שבורה וכריך מפוזר, שכביכול נשמט מידי. “תשמיעי קצת צווחות, אך בלי להגזים”.

בבוא הזמן לא התקשיתי לצווח או להתייפח. כבר כמה ימים השתוקקתי לעשות זאת, וכעת רווח לי, כאשר פרקתי את מטען ההיסטריה.

הרופא התנהג בדיוק כפי שצפה לנסלוט. בקבוק הציאניד היה הדבר הראשון אותו ראה. “גברת סטיבנס היקרה,” אמר בקמטו את מצחו, “הוא היה כימאי רשלן.”

“אני מניחה כך,” אמרתי בהתייפחות. “אסור היה לו לעבוד לבדו, אך שני עוזריו בחופשה.”

“כשאדם מתייחס אל ציאניד כאילו היה זה מלח, רע הדבר,” הרופא נד בראשו בתנועה של הטפת מוסר. "כעת, גברת סטיבנס, יהיה עלי לקרוא למשטרה. זוהי תאונה של הרעלת ציאניד, אך כיוון שהמדובר במוות בלתי־טבעי, על המשטרה – "

“הוי, כן, כן, קרא להם!” קראתי, ומיד נשכתי בשפתיי, על כי נשמעתי כה כמהה לכך.

המשטרה הגיעה, ויחד עם החוקרים הגיע גם הרופא המשטרתי, אשר התבונן בסלידה גלויה בגבישי הציאניד שהיו מונחים על הסינור וליד הסנטר. החוקרים נראו חסרי ענין לחלוטין, ושאלו רק שאלות שגרתיות בדבר שמות וגילים. לבסוף שאלו אם אוכל לטפל בסידורי הלוויה, ולאחר ששמעו את תשובתי החיובית, הסתלקו.

מיד טילפנתי למערכות העיתונים המקומיים ולשתי סוכנויות ידיעות. הודעתי להם, שיוכלו בודאי למצוא פרטים בתיקי המשטרה, ושאני מקווה כי לא ידגישו את העובדה, שבעלי היה כימאי רשלן. אחר כלות הכל הוא היה למעשה פיסיקאי גרעיני, ולא כימאי. כל זאת אמרתי בטון המרז שאין לדבר סרה במת. הוספתי שלאחרונה היתה לי הרגשה, שהוא שרוי בצרה כלשהי.

בזאת מילאתי את כל הוראות לנסלוט – וזה פעל. הכתבים החלו להגיע בלהיטות ולשאול אותי שאלות רבות. היו סממנים רבים של סיפור מתח – מדען גרעין בצרה? מוות בלתי־טבעי? מרגלים? סוכני־חרש?

נתתי להם צילום נעורים של לנסלוט, והם צילמו את מבני המעבדה. הובלתי אותם דרך כמה חדרי המעבדה הראשית, כדי שיצלמו תצלומים נוספים. איש לא שאל דבר על החדר הנעול, ואף לא נראה שהבחינו בו כלל. מסרתי להם חומר מקצועי וביוגרפי רב, אשר לנסלוט הכין בעוד מועד, וסיפרתי מספר מעשיות, שנועדו להצביע על שילוב תכונות אנושיות עם כשרון מדעי מזהיר. ניסיתי להיות מושלמת, למרות תחושת חוסר־הבטחון. משהו צריך להשתבש; משהו…

וידעתי, שכאשר יקרה הדבר, הוא יאשים אותי. והפעם הבטיח להרגני.

למחרת הבאתי לו את העיתונים. הוא קרא בהם שוב ושוב, כשעינו בורקות. ההספד עליו מילא טור שלם בחלקו השמאלי של העמוד הראשון של ה"הניו־יורק טיימס." באחד העתונים, בהם הופיעה הידיעה, נפרשה כותרת עבה על פני כל העמוד הראשון: “מוות מסתורי של מומחה אטומי”.

הוא צחק בקול למראה הכותרת, וכאשר סיים לקרוא את כל הידיעות, החל לקרוא את כולן שנית.

פניתי ללכת. הוא הביט בי בחריפות. “אל תלכי, שמעי מה הם כותבים.”

“כבר קראתי, לנסלוט.”

“הקשיבי, אמרתי.”

הוא הקריא את המאמרים בקול רם, כשהוא מתעכב על כל דברי ההלל לזכר המנוח, ואז אמר לי, מלא סיפוק עצמי, “האם עדיין חוששת את שמשהו ישתבש?”

בהיסוס רב אמרתי, “מה אם יחזרו השוטרים, וישאלו מדוע חשבתי שאתה בצרה?”

“היית די מעורפלת בענין זה. אמרי להם שהיו לך חלומות זוועה. עד אשר יחליטו להמשיך בחקירה, אם אכן יעשו זאת, יהיה כבר מאוחר מדי, ואני אשוב לתחיה.”

למען האמת, אכן הכל כשורה, אך לא יכולתי לקוות שכך יימשך הענין, ואולם זו תכונת נפש האדם – לקוות גם כשאין תקווה.

אמרתי: “לנסלוט, כשכל זה יסתיים ותהיה מפורסם, מפורסם באמת, נוכל סוף סוף לעבור לעיר. תוכל לפרוש מעבודתך, ואנו נוכל לחיות בשקט.”

“גולם שוטה שכמותך. אינך מבינה שכאשר אתפרסם אהיה חייב להמשיך? חוקרים צעירים ינהרו אלי. המעבדה שלי תהפוך למכון הגדול ביותר לחקר הזמן. אהפוך לאגדה עוד בחיי. אצבור תהילה וגדולה כה רבות, עד שכל מי שיבוא בעקבותי ייראה כגמד אינטלקטואלי לעומתי.”

הוא התרומם על קצות אצבעותיו כשעיניו קורנות, כאילו חש שהתהילה המתקרבת מרימה אותו אל על.

אני התכווצתי בתוכי. זו היתה תקוותי האחרונה לקורטוב של אושר למען עצמי, וגם היא גזה.

ביקשתי ממשרד הקבורה להשאיר את הגופה בארון מתים בתוך המעבדה, לפני שתיקבר בחלקת משפחת סטיבנס בלונג־איילנד. ביקשתי להשאירה לא חנוטה, בתוך חדר מקורר, ולא להעבירה לחדר־המתים.

באי־רצון רב מילא הקברן את בקשתי; חוסר־רצון, אשר השתקף לבטח בחשבון. ההסבר שנתתי לבקשתי היה רצוני לבלות את השעות האחרונות בחברת בעלי האהוב, ורצוני לאפשר לעוזריו לעבור על־פני גופתו. היה זה הסבר צולע, אך אלו היו הוראותיו של לנסלוט ואני לא העזתי להפר אותן,

אחרי שהארון הונח במקום, הלכתי לראות את לנסלוט. “לנסלוט,” אמרתי, “הקברן לא היה מרוצה כלל, אני חושבת שהוא חושד שמשהו מוזר מתרחש”.

“טוב מאד,” אמר לנסלוט בסיפוק.

"אבל – "

“נותר לנו להמתין יום נוסף אחד בלבד. דבר לא יתעורר עד אז, פרט לחשדות. מחר בבוקר תעלם הגופה. כך לפחות צריך לקרות.”

“אתה מתכוון לומר, שהיא עלולה שלא להיעלם?” ידעתי! ידעתי!

“יכול לקרות עיכוב מה, או שהדבר יקרה קודם זמנו. טרם ביצעתי החזרת עצם כה כבד, ואינני בטוח בנכונותן המוחלטת של המשוואות שלי. זו הסיבה העיקרית שאני זקוק לגופה כאן, ולא אצל הקברן”.

“אבל, אצל הקברן היתה הגופה נעלמת לעיני עדים!”

“וכאן את חושבת שהם יחשדו בתרמית כלשהי?”

“כמובן!”

לנסלטו נראה משועשע. “הם יאמרו: מדוע שיחרר את עוזריו? מדוע התעסק בעצמו בניסויים, שכל ילד יכול לבצע – ובכל זאת הצליח להיהרג תוך כדי ביצועם? מדוע נעלמה הגופה ללא עדים? הם יאמרו: אין כל ממש בסיפור האבסורדי על המסע בזמן. הוא נטל סמים כדי להיכנס לתרדמת־קיפאון, והרופאים הוטעו…”

“כן”, אמרתי חלושות. כיצד הבין כל זאת?

“וכאשר אמשיך לטעון, שפתרתי את בעיית המסע בזמן, ושהייתי מת ללא שום אפשרות לספק, יכתימו המדענים השמרנים את שמי, ויקראו לי נוכל. בתוך שבוע יגיע שמי לכל בית על פני כדור־הארץ. לא ידברו בשום דבר אחר, מלבד על המסע בזמן ועלי. אז אציע לערוך הדגמה על מסע בזמן בפני כל קבוצת מדענים שתחפוץ לראות זאת. אציע להקרין את ההדגמה ברשת הטלויזיה הביניבשתית. לחץ דעת־הקהל ייאלץ את המדענים ורשתות הטלויזיה להיענות לקריאת התגר. כל העולם יצפה, לראות נסיעה בזמן או חשיפת תרמית, ואז – אני אצליח בביצוע ההדגמה, ומי יזכה לשיא כה נשגב להישגיו?”

לרגע הייתי מוקסמת, אך משהו בתוכי לא שוכנע: ארוך מדי, מסובך מדי. משהו ישתבש ללא ספק.

באותו ערב הגיעו עוזריו, וניסו להתנהג ביראת־כבוד ראויה בנוכחות הגופה. שני עדים נוספים, שיאשרו כי אכן לנסלוט מת; שני עדים נוספים לסיבוך הענין ולהשלמת שרשרת האירועים, אשר תוביל אל השיא הרועם.

למחרת, בארבע לפנות בוקר, היינו שנינו בחדר הקרור בו הונחה הגויה, עטופים במעילים ומחכים לשעת האפס. לנסלוט חזר ובדק את מכשיריו בהתרגשות רבה. מחשב השולחן שלו עבד ללא הרף, למרות שאיני יודעת כיצד יכול היה להפעיל את אצבעותיו בזריזות כזו בקור העז ששרר בחדר.

אני עצמי הייתי אומללה למדי. הקור, הגופה, תחושת חוסר־הוודאות לגבי העומד להתרחש, לא הוסיפו לי הרגשה טובה.

הזמן ששהינו שם נראה לי כנצח. לבסוף אמר לנסלוט, “זה יעבוד. זה יצליח כפי שחזיתי. לכל היותר תידחה ההיעלמות בחמש דקות. בהתחשב בעובדה שהמדובר במסה של שבעים קילוגרמים, הרי שחישוב כוחות הזמן היה ממש מעולה.”

הוא חייך אלי, אך גם אל גויתו שלו חייך באותה מדת חמימות.

הבחנתי שחלוק המעבדה שלו, אותו לבש בקביעות זה שלושה ימים, היה מקומט ובלוי. הוא נראה בערך כמו זה שבו היה לבוש לנסלוט השני, כאשר הופיע לראשונה.

לנסלוט נראה כאילו קרא את מחשבותי. הוא סקר את חלוקו ואמר, “או, כן, מוטב שאלבש את סינור הגומי. האני השני שלי לבש אותו כאשר הופיע.”

“ומה היה קורה אילו לא לבשת אותו?”

“הייתי מוכרח לעשות זאת. זה היה בלתי נמנע. משהו היה מזכיר לי. אחרת הוא לא היה מופיע לבוש בו.” הוא הצביע על העתקו המת. עיניו הצטצמצו. “האם עודך חושבת, שמשהו ישתבש?”

“אינני יודעת,” מלמלתי.

“את סבורה שהגופה לא תעלם, או שאני אעלם במקומה?”

מאחר שלא עניתי, אמר לנסלוט כמעט בצווחה, “אינך רואה, שהמזל מאיר לי פנים סוף סוף? האינך יכולה לראות, איך מתנהל הכל למישרין ועל פי התוכנית? אני אהיה אדם גדול, הגדול ביותר שחי אי־פעם. בואי, חממי מים לקפה.” לפתע היה שלו שוב. “נוכל לחגוג בשתיית ספל קפה, את פרידתנו מעל הכפיל שלי ואת שיבתי לחיים, לא נגעתי בקפה זה שלושה ימים.”

הוא דחף לעברי צלוחית ובה קפה נמס. אצבעותי הקרות גיששו בגולמניות ליד כירת המעבדה, עד שלנסלוט דחף אותי הצידה בגסות והניח מיכל מים על הכירה. “זה יארך זמן־מה,” אמר, כשהוא מכוון לחום גבוה. הוא הביט בשעונו, ואחר כך במחוונים שונים על הקיר.

“הכפיל שלי ייעלם לפני שהמים ירתחו. בואי והתבונני.”

הוא התייצב לצד ארון המתים. היססתי. “בואי!” דרש במפגיע.

באתי.

הוא התבונן בכפיל בהנאת אי־קץ והמתין. שנינו חיכינו, נועצים עיניים בגופה. נשמע צליל ה"פפפט" המוכר, לנסלוט קרא, “פחות משתי דקות של סטיה!”

בבת־אחת נעלמה הגופה כלא היתה.

הארון הפתוח הכיל מערכת בגדים ריקה. הבגדים, כמובן, לא היו אלה, שבהם הוחזרה הגופה שלושה ימים קודם לכן. אלה היו בגדים אמיתיים ולכן נשארו במציאות. הנה כי כן, היו מונחים להם שם, בגדים תחתוניים בתוך חולצה ומכנסיים, חולצה מעונבת, מקטורן רכוס, הנעליים היו שמוטות והגרביים מדלדלים מתוכן.

הגופה עצמה נעלמה.

שמעתי את המים רותחים. “קפה,” אמר לנסלוט, “ראשית כל קפה. אחר כך נתקשר למשטרה ולעיתונות”.

הכנתי לו את הקפה. שמתי כפית מתוך קערית הסוכר, בכמות הרגילה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי. אפילו בנסיבות אלו, כשהייתי בטוחה שהדבר לא ישנה לו הפעם, פעלתי מתוך כוחו של הרגל.

לגמתי מן הקפה, אותו שתיתי, כהרגלי, ללא חלב או סוכר. נהניתי מחומו. לנסלוט בחש בקפה. “זהו אשר ציפיתי לו”, אמר בקול חשאי. הוא קרב את הכוס לשפתיו בהבעת נצחון, ושתה.

היו אלו מילותיו האחרונות.

כעת, כאשר נגמר הענין, תקף אותי מעין בולמוס.

הצלחתי להפשיטו ולהלבישו בבגדים שהיו בארון המתים. איכשהו עלה בידי להרים את גופו הכבד ולהניחו בתוך הארון. קיפלתי את זרועותיו על חזהו כפי שהיו קודם.

רחצתי היטב כל שריד של קפה בכיור שבחדר הסמוך. הדחתי את קערית הסוכר שוב ושוב, עד שלא נותרו עקבות כלשהם לציאניד שהיה בה במקום סוכר.

נשאתי את חלוק המעבדה ואת יתר בגדיו אל הסל, שבו החסנתי את הבגדים, אותם לבש הכפיל בעת שהופיע. אלה נעלמו, כמובן, ובמקומם שמתי את הראשונים.

אחרי־כך חיכיתי.

בערב, כשהייתי בטוחה שהגויה קרה כל צרכה, הזמנתי את הקברנים. וכי למה יתפלאו? הם ציפו למצוא גופה – והנה היתה גופה. אותה גופה ממש. היא אפילו הכילה ציאניד בתוכה, כפי שהראשונה היתה אמורה להכיל.

אני מניחה, שהם היו עשויים להבחין בהבדל שבין גויה של אדם שמת לפני שתים־עשרה שעות, לבין גויה בת שלושה ימים, אפילו בילתה את זמנה בקרור. אבל למה צריכים היו להעלות על דעתם לבדוק זאת?

ובאמת לא בדקו. הם הידקו את הארון במסמרים, לקחו וקברו אותו. היה זה הרצח המושלם.

בעצם, תמהה אני אם היה זה רצח בכלל, שכן רשמית הרי היה לנסלוט מת זה שלושה ימים. אין לי כל כוונה, כמובן, לבקש חוות דעתו של עורך־דין בנדון.

כעת אני מנהלת חיים שקטים ושלוים, ושמחה בחלקי. יש לי מספיק כסף. אני מבקרת בתיאטראות וקושרת קשרים חברתיים חדשים.

ואין בי חרטה. אכן, לנסלוט לא יזכה בתהילה על גילוי המסע בזמן. אי־פעם כשהמסע בזמן יתגלה שוב, שמו של לנסלוט סטבינס יישאר לוט באפילה, אלמוני. הרי אמרתי לו, שיעשה אשר יעשה, הוא לא יגיע אל התהילה אליה שאף. אילולא הרגתי אותו, היה משהו אחר מקלקל את הענין, ואז היה הוא הורג אותי. הרי כך הבטיח.

לא, אין בי כל חרטה.

בעצם, סלחתי ללנסלוט על הכל, פרט לאותו מקרה, שבו ירק עלי.

צחוק הגורל הוא, שבכל זאת זכה לנסלוט לרגע מאושר לפני מותו, שכן הוענק לו מתת שרק מעטים זכו לו – ודוקא הוא היה עשוי להנות מכך.

למרות הצעקה שצעק בעת שירק עלי, הוא הצליח לקרוא את ההספד על עצמו.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז בנה ארתור סי. קלארק, בהיותו בן עשר, טלסקופ קטן מגליל קרטון ושתי עדשות פשוטות. ייתכן שבזכות אותו טלסקופ זכינו ליהנות כעבור שלושים שנה מהסרט “2001: אודיסיאה בחלל”, יצירת המופת של הקולנוע הבדיוני (שנוצרה בשיתוף פעולה בין קלארק לבין הבמאי סטנליי קובריק, שיתוף פעולה שעל פי השמועות עשוי להתחדש ולהניב סרט חדש בקרוב…)

טלסקופ קרטון כזה ממלא תפקיד חשוב גם בסיפור הבא, אלא שכאן הוא מוביל לתוצאות שונות לגמרי…

* * *

כן, זו האמת לאמיתה. פגשתי במוריס פרלמן כשהייתי כבן עשרים ושמונה. פגשתי באלפי אנשים באותם ימים, החל בנשיאים וכלה בעמך.

כאשר חזרנו משבתאי, רצו כולם לחזות בנו, וכמחצית מאנשי יצאו למסעי הרצאות. אני כשלעצמי מאז ומתמיד אהבתי לדבר (ובזאת ודאי כבר הבחנתם), אך כמה מחברי היו מעדיפים, לדבריהם, לטוס לפלוטו מאשר לעמוד שוב בפני קהל מאזינים. אחדים מהם אכן עשו כן.

האזור שלי היה המידווסט, והפעם הראשונה בה נתקלתי במר פרלמן – איש לא העז לקרוא לו אחרת, ולבטח לא “מוריס” – היתה בשיקגו. הסוכנות הזמינה לי תמיד מקומות במלונות טובים, אך לא מפוארים מדי. הדבר היה לרוחי; אהבתי לשהות במקומות בהם יכולתי לצאת ולבוא כרצוני מבלי להתקל בלהקות של שמשים בבגדי שרד, ללבוש כל דבר סביר ובכל־זאת לא להרגיש שמסתכלים בי כבארחי־פרחי. אני רואה שאתם מגחכים; טוב, הייתי אז צעיר, והמון דברים השתנו מאז…

זמן רב חלף מאז, אך דומני שהרציתי אז באוניברסיטה. בכל אופן אני זוכר שהתאכזבתי על שלא היו מסוגלים להראות לי את המקום בו הפעיל פרמי את הכור האטומי הראשון. טענו שהבניין נהרס כארבעים שנה לפני כן, ורק לוח־זכרון מציין את המקום. עמדתי והתבוננתי בו זמן מה, כשאני מהרהר בכל אשר קרה מאז אותו יום רחוק ב־1942. ראשית, אני נולדתי; בעזרת האנרגיה האטומית הגעתי לשבתאי וחזרתי לכדור הארץ. זה, על כל פנים, היה משהו שפרמי ועמיתיו כנראה לא חשבו עליו, כאשר בנו את הסורג הפרימיטיבי שלהם מאורניום וגרפיט.

אכלתי את ארוחת הבוקר בבית הקפה, כאשר גבר צנום בגיל העמידה צנח לתוך המושב שמעבר לשולחני. הוא הניד בראשו לשלום, ואז השמיע קריאת הפתעה כשזיהה אותי. (ברור שהפגישה תוכננה על ידו, אך אני לא ידעתי זאת אז).

“נעים מאד!” אמר. “נכחתי בהרצאתך אמש. כמה קנאתי בך!”

חשבתי בחיוך מאולץ. אינני חברותי במיוחד בעת ארוחת הבוקר, ולמדתי להשמר מפני הטרדנים, התמהוניים והמשוגעים לדבר, שראו בי מטרה טבעית לשגיונותיהם. מר פרלמן, בכל אופן, לא היה טרדן, אם כי בהחלט היה משוגע לדבר, אם לא תמהוני.

הוא נראה כאיש עסקים ממוצע, אמיד למדי, והנחתי שהוא מתארח במקום כמוני. העובדה שנכח בהרצאתי לא היה בה כדי להפתיע; ההרצאה היתה פופולרית, פתוחה לקהל הרחב, וכמובן פורסמה היטב ברדיו ובעתונות.

“כבר בילדותי”, אמר חברי הבלתי מוזמן, “קסם לי הכוכב שבתאי. אני יודע בדיוק איך ומתי כל הזה התחיל. הייתי כנראה כבן עשר כשנתקלתי לראשונה באותם ציורים נהדרים של צ’רלי בונסטל, המתארים את מראה שבתאי מתשעת ירחיו. אני מניח שראית אותם”.

“כמובן”, עניתי. “למרות שגילם כמחצית המאה, טרם נעשו טובים מהם. היו לנו כמה מהם על סיפון ספינת החלל שלנו, “אתגר”. לעתים קרובות נהגתי להתבונן בתמונות ואחר כך להשוותן למראה האמיתי.”

"אם כך תבין איך הרגשתי אז, בשנות החמישים. נהגתי לשבת שעות, כשאני מנסה לתפוס את העובדה שעצם מופלא זה, על הטבעות הזוהרות הסובבות אותו, אינו פרי דמיונו של צייר, אלא הוא קיים באמת, ובעצם זהו עולם הגדול פי עשרה מכדור הארץ.

“באותו זמן לא חלמתי שאוכל לראות דבר נפלא זה במו עיני. היה ברור לי שרק האסטרונומים בעזרת הטלסקופים הענקיים שלהם, מסוגלים לצפות במראות אלה. ואז, כשהייתי כבן חמש־עשרה, גיליתי משהו אחר, כה מלהיב, עד שבקוש יכלתי להאמין בכך.”

“ומה היתה התגלית?” שאלתי. עכשיו כבר השלמתי עם חברתו. הוא נראה טיפוס בלתי מזיק, והיה משהו די חביב בהתלהבותו הגלויה.

“גיליתי שכל בר־בי־רב יכול לבנות טלסקופ אסטרונומי רב־עוצמה במטבחו הפרטי, תמורת כמה דולרים וכמה ימי עבודה. כמו אלפי ילדים אחרים, שאלתי מהספרייה הציבורית את ספרו של אינגול, “בניית טלסקופים לחובבים”, והתחלתי במעשה. אמור לי – האם בנית אי־פעם טלסקופ משלך?”

“לא: אני מהנדס, לא אסטרונום. לא הייתי יודע כלל כיצד להתחיל במלאכה.”

“אין פשוט מזה, אם אתה פועל לפי ההוראות. אתה מתחיל בשתי דיסקות זכוכית, בעובי של כשניים וחצי ס”מ. קניתי אותן בחמישים סנט מספק אוניות. הן נועדו להיות זגוגיות־צוהר, אך היו סדוקות בשפתן ולפיכך בלתי שמישות. כעת אתה מצמיד דיסקה אחת למשטח ישר וקשוח – אני השתמשתי בחבית ישנה הניצבת על בסיסה. עליך לקנות אבקת ליטוש בכמה דרגות – החל בסוג הגס וכלה בעדין ביותר. אתה מפזר קורטוב של האבקה הגסה בין שתי הדיסקות, ומתחיל לשפשף את הדיסקה העליונה קדימה ואחורה במהלכים קצובים. תוך כדי כך אתה מסובב לאט את הדיסקה.

"אתה מבין מה קורה? בדיסקה העליונה נוצרת שקערורית בגלל פעולת החיתוך של אבקת הליטוש, והיא הופכת למשטח כדורי קעור. מדי פעם עליך לעבור לדרגה עדינה יותר של האבקה, ולבצע כמה בדיקות אופטיות פשוטות כדי לוודא שמידת העקמומיות של המשטח נכונה.

"אחר כך אתה מניח לאבקת הליטוש ועובר לאבקת אודם, עד שלבסוף מתקבל משטח כה חלק ומלוטש, עד שלא היית מאמין כי הכינות אותו במו ידיך. כעת נותר עוד צעד קטן, הדורש זהירות מסוימת: להכסיף את המראה, ולהפוך אותה לרפלקטור טוב. פרושו של דבר להשיג קצת כימיקלים, ולעשות בדיוק מה שנאמר בספר.

“עדיין יכול אני לזכור את ההתרגשות שאחזה בי כשהשכבה הכסופה נמרחה כבמעשה־כשפים על־פני המראה הקטנה שלי. זה לא היה מושלם, אך היה טוב למדי, ולא הייתי מחליף אותה אפילו תמורת כל משקפת שהיא מ”מאונט פלומר"¹.

"חיברתי אותה ללוח עץ; לא היה צורך בשפופרת לטלסקופ, אך השתמשתי בגליון קרטון שבו היקפתי את המראה כדי לחצוץ בעד אור מן הצד. כעינית השתמשתי בזכוכית מגדלת קטנה שמצאתי בשוק הפשפשים. בסיכום, אינני מניח שהטלסקופ עלה יותר מחמשה דולר, אף־כי היה זה כסף רב לדידי כשהייתי ילד.

"גרנו אז במלון מוזנח שמשפחתי החזיקה בשדרה השלישית. כשהרכבתי את הטלסקופ טיפסתי על הגג וניסיתי אותו, בתוך ג’ונגל של אנטנות טלוויזיה שכסו כל בניין באותם ימים. נדרש לי זמן־מה לכוון את העינית והמראה, אך לא עשיתי שום טעויות והדבר פעל. כמכשיר אופטי היה כנראה עלוב למדי – סוף־סוף היה זה נסיוני הראשון – אך הוא הגדיל לפחות פי חמישים ובקושי יכולתי להתאפק ולהמתין עד החשכה כדי להביט בו בכוכבים.

"עיינתי באלמנך, וביררתי ששבתאי היה אז גבוה במזרח אחרי השקיעה. מייד עם חשכה הייתי שוב על הגג, עם מתקן העץ והזכוכית המטורף שלי, נשען בין שתי ארובות. היה זה סוף הסתיו, אך לא חשתי כלל בקור, כי השמיים היו מלאים כוכבים – וכולם היו שלי.

"הקפדתי למקד את המכשיר בדיקנות רבה ככל האפשר, בעזרת הכוכב הראשון שהופיע ברקיע. אחר־כך התחלתי במצוד אחר שבתאי, ומייד גיליתי עד כמה קשה לאתר משהו בטלסקופ־ראי שאינו מיוצב כהלכה. אך פתאום חלף כוכב הלכת דרך שדה הראייה. הטיתי את המכשיר כמה סנטימטרים לכאן ולשם – והנה הופיע.

"הוא היה קטנטן, אך מושלם. דומני שנשימתי נעתקה לדקה. בקושי האמנתי למראה עיני. אחרי כל אותן התמונות, הנה הופיעה המציאות. הוא נראה כמו צעצוע התלוי שם בחלל, עם הטבעות הפתוחות מעט ומוטות כלפי. אפילו כעת, אחרי ארבעים שנה, אני זוכר שחשבתי: “זה נראה כה מלאכותי – כמו איזה קישוט לעץ האשוח של “חג המולד”. לשמאלו היה כוכב בהיר בודד, וידעתי שזהו טיטן.”

הוא הפסיק לדבר, ולרגע וודאי חלפו במוחנו מחשבות דומות; כי לשנינו לא היה טיטן רק הירח הגדול ביותר של שבתאי – נקודת אור המוכרת רק לאסטרונומים. היה זה העולם העויין והאכזרי שעל פניו נחתה ה"אתגר", ושבו נחים שלושה מחברי לצוות בקברים בודדים, מרוחקים מבתיהם יותר מכל מתי כדור הארץ מאז ומעולם.

"אינני יודע כמה זמן בהיתי, כשאני מאמץ את עיני ומסיט את הטלסקופ לאורך כיפת השמיים, במעקב אחר שבתאי המתרומם מעל העיר. הייתי מיליארד קילומטרים מניו יורק; אך אותו רגע ניו יורק השיגה אותי.

"סיפרתי לך על המלון שלנו. הוא היה שייך לאמי, אך אבי ניהל אותו – ולא בהצלחה יתרה. הוא הפסיד כסף במשך שנים, וכל שנות ילדותי היו רצופות משברים כלכליים. אינני רוצה, אפוא, להאשים את אבי בשתיינות. רוב הזמן היה וודאי משוגע למחצה מרוב דאגות. ואני שכחתי שהייתי אמור לעזור אז לפקיד הקבלה…

"ובכן, אבא חיפש אותי, כשהוא אכול דאגות ואינו יודע דבר על החלומות שלי. הוא מצא אותי בוהה בכוכבים על הגג.

“הוא לא היה אדם אכזרי – ודאי לא הבין כמה לימוד וסבלנות השקעתי בטלסקופ הקטן שלי, או את הפלאות שראיתי בו בזמן הקצר בו הספקתי להשתמש בו. איני שונא אותו עוד, אך כל חיי אזכור את קול נפץ הריסוק של המראה הראשונה והאחרונה שלי, המוטחת אל הרצפה.”

לא היה בפי לומר דבר. יחס הטינה הראשוני שלי על הפרעה זו התחלף זה מכבר בסקרנות. הרגשתי כבר שהיה בסיפור זה הרבה יותר ממה ששמעתי עד כה, והבחנתי בדבר נוסף: המלצרית התייחסה אלינו ביראת כבוד מוגזמת – ורק מעט ממנה היה מכוון אלי.

איש־שיחי שיחק בקערית הסוכר בעוד אני ממתין באהדה שקטה. אותה עת כבר חשתי בקשר כלשהו בינינו, אם־כי לא ידעתי בדיוק מהו.

“מעולם לא בניתי טלסקופ אחר”, אמר. “עוד משהו נשבר, מלבד אותה מראה – משהו בליבי. בין כה וכה, הייתי עסוק מדי. שני דברים קרו שהפכו את חיי על פיהם. אבא נטש אותנו, כשהוא משאיר אותי כראש המשפחה. ואז הרסו את העילית של השדרה השלישית”

הוא הבחין כנראה במבט הפליאה שלי, וגחך לעברי.

"אה, וודאי לא שמעת על כך, אך כשהייתי נער, היתה רכבת עלית במרכז השדרה השלישית. היא עשתה את האזור כולו מזוהם וסואן. השדרה היתה שכונת עוני של בארים, בתי־עבוט, ומלונות זולים – כשלנו. כל זה השתנה כשנעלמה העלית; מחירי הקרקע הרקיעו שחקים, ולפתע הפכנו לאמידים. אבא חזר די מהר, אך היה זה מאוחר מדי; אני כבר ניהלתי את העסק. תוך זמן קצר התפשטתי ברחבי העיר, ואחר־כך ברחבי המדינה. לא הייתי עוד טיפוס מפוזר הבוהה בכוכבים. נתתי לאבא אחד מבתי המלון הקטנים יותר שלי, בו לא היה יכול לגרום יותר מדי נזק.

“חלפו ארבעים שנה מאז צפיתי בשבתאי, אך מעולם לא שכחתי אותה הצצה חטופה, ואמש עוררו בי התצלומים שלך את כל זה מחדש. פשוט רציתי לומר לך כמה אני אסיר תודה.”

הוא חטט בארנקו ושלף כרטיס ביקור.

“אני מקווה שתתקשר אתי כשתהיה שוב בעיר; תוכל להיות בטוח שאהיה נוכח אם תתן הרצאות נוספות. בהצלחה – ואני מצטער שגזלתי מזמנך.”

ואז הלך, כמעט לפני שיכולתי לומר מילה. הצצתי בכרטיס, שמתי אותו בכיסי וסיימתי את ארוחת הבוקר שקוע במחשבות.

בדרכי החוצה שאלתי: “מי היה האיש שישב ליד שולחני? הבוס?”

הקופאית הסתכלה בי כבמפגר בשכלו.

“אני מניחה שאפשר לקרוא לו כך, אדוני”, ענתה. “וודאי שמלון זה שייך לו, אך מעולם לא ראינו אותו כאן לפני כן. הוא מתארח תמיד ב”אמבסדור" כשהוא נמצא בשיקגו."

“וגם הוא שייך לו?” אמרתי, לא באירוניה רבה מדי, כי כבר חשדתי בתשובה.

“נכון. וגם –” והיא פלטה שרשרת שלמה של שמות מלונות אחרים, כולל השניים הגדולים בניו־יורק.

הורשמתי, והייתי גם די משועשע, כי עתה היה ברור לי לגמרי שמר פרלמן בא הנה בכונה מפורשת לפגוש אותי. היתה זו דרך עקלקלה לעשות זאת; לא ידעתי אז דבר על ביישנותו וחשאיותו המפורסמות. כבר מתחילה, לא היה בישן בחברתי.

מאז שכחתי אותו למשך חמש שנים. (אה, אני חייב לציין שכאשר ביקשתי את החשבון נאמר לי שאין לי כזה). במהלך חמש שנים עשיתי את מסעי השני.

הפעם ידענו למה לצפות, ולא הפלגנו לעבר הבלתי־נודע לחלוטין. לא היו יותר דאגות בקשר לדלק, כי כל הכמות שיכולנו להזדקק לה אי־פעם חיכתה לנו על פני טיטן; היה עלינו רק לשאוב את אטמוספרת המתאן שלו לתוך המכלים שלנו, ובהתאם לכך ערכו את תכניותינו. ביקרנו בכל תשעה הירחים, ואז פנינו לעבר הטבעות…

הסכנה היתה מועטה, אך בכל זאת היתה זו חוויה מורטת עצבים. מערכת הטבעות הינה דקה מאד, כידוע לכם – בעובי של כשלושים וחמשה ק"מ בלבד. ירדנו לתוכה לאט ובזהירות, אחרי שהתאמנו את עצמנו לתנועתה הסיבובית, כך שנענו בדיוק באותה מהירות. היה זה כמו לעלות על קרוסלה שקוטרה מאתיים שבעים אלף ק"מ…

אך היתה זו קרוסלת רפאים, כי הטבעות אינן מוצקות ואפשר להסתכל הישר דרכן. מקרוב הן למעשה כמעט בלתי נראות; ביליוני החלקיקים המרכיבים אותן מפוזרים במרווחים כה גדולים עד שבקרבתך המיידית כל שאתה רואה הם גושים מקריים קטנים, הנסחפים אט־אט אחורה. רק כשאתה מביט למרחק, מתמזגים החלקיקים הרבים לאין ספור ליריעה רציפה, כסופת ברד המקיפה את שבתאי לנצח.

זו אינה המליצה שלי, אך היא קולעת; כי כאשר הכנסנו לתא האוויר של החללית את החתיכה הראשונה מטבעת שבתאי אמיתית, נמסה זו לשלולית של מים מרופשים. יש הסבורים שהדבר מפיג את הקסם שבתופעה הידועה שהטבעות, או תשעים אחוזים מהן עשויות קרח רגיל. אך זוהי גישה אווילית; הן היו נהדרות ונפלאות ממש כאילו היו עשויות יהלומים.

כששבתי לכדור הארץ בשנה הראשונה למאה החדשה, פתחתי במסע הרצאות חדש, אך קצר, כי כעת היתה לי משפחה ורציתי להיות אתה זמן רב ככל הניתן. הפעם נתקלתי במר פרלמן בניו־יורק, כאשר הרציתי בקולומביה והצגתי את הסרט שלנו, “סיור שבתאי”. (שם מטעה, כי הקירבה הרבה ביותר לכוכב הלכת שהגענו אליה היתה במרחק כשלושים וחמשה אלף ק"מ ממנו. איש לא חלם, באותם ימים, שהאדם יירד אי־פעם אל תוך העיסה המתערבלת המשמשת לשבתאי תחליף לקרקע הכוכב).

מר פרלמן חיכה לי אחרי ההרצאה. לא הכרתיו, כי פגשתי כמיליון אנשים מאז פגישתנו האחרונה. אך כשהודיע את שמו, חזר הכל לזכרוני בבהירות כה רבה עד שנוכחתי לדעת עד כמה עמוק היה הרושם שהשאיר עלי.

איכשהו הצליח לחמוק איתי מהקהל. אף כי סלד מפגישת אנשים בהמון, היה לו כשרון בלתי־רגיל להשתלט על כל קבוצה כאשר מצא זאת לנחוץ – ואז להסתלק לפני שקרבנותיו הבחינו במתרחש. למרות שראיתי אותו בפעולה פעמים רבות, מעולם לא ידעתי בדיוק כיצד הוא עושה זאת.

בכל אופן, כעבור חצי שעה סעדנו את לבנו בארוחה מעולה במסעדה אקסקלוסיבית (שלו, כמובן). היתה זו סעודה נהדרת, בייחוד אחרי העוף והגלידה שניתנו בהרצאות, אך הוא גבה ממני מחיר בעבורה. אני מדבר בהשאלה, כמובן.

כל העובדות הצילומים שנאספו על ידי שתי המשלחות אל שבתאי היו אותה עת זמינים לכל, במאות דו"חות, ספרים ומאמרים פופולריים. מר פרלמן נראה כמי שקרא את כל החומר שלא היה טכני מדי. מה שרצה ממני היה משהו אחר. אפילו אז ייחסתי את התעניינותו לנסיונו של אדם בודד ומזדקן להאחז מחדש בחלום אבוד מימי נעוריו. אמנם צדקתי, אך זה היה רק חלק מהתמונה השלמה.

הוא חפש משהו שכל הדו"חות והמאמרים לא הצליחו לתת. “מהי התחושה,” רצה לדעת, “כשאתה מתעורר בבוקר ורואה את כדור העולם הגדול והזהוב הזה, עם חגורות העננים השטות, השולטות ברקיע? והטבעות עצמן – מה הן עשו לנשמתך כאשר היו כה קרובות עד שמילאו את כל השמים מקצה לקצה?”

“אתה רוצה במשורר,” אמרתי – "לא במהנדס. אך אומר לך זאת: ככל שתתבונן בשבתאי, וככל שתרבה לטוס הלוך וחזור בין ירחיו, לעולם לא תוכל ממש להאמין בכך. לעתים קרובות אתה מוצא עצמך חושב: כל זה רק חלום. דבר כזה, לא יתכן שהוא ממשי. ואתה ניגש לצוהר התצפית הקרוב, והנה הוא שם, גוזל את נשימתך.

עליך לזכור שבנוסף על קרבתנו, היינו מסוגלים לצפות בטבעות מזוויות ומעמדות שהן בלתי־אפשריות לצופה מכדור הארץ, שממנו אתה רואה אותן תמיד מוטות לעבר השמש. אנחנו יכולנו לטוס בתוך הצל שלהן, ואז לא נצצו עוד ככסף, אלא נראו כאד חוור, כגשר של עשן בין הכוכבים.

רוב הזמן יכולנו לראות את צילו של שבתאי מוטל לכל רוחב הטבעות, ומאפיל אותן באורח כה מושלם עד שנראו כאילו נגסו בהן נגיסה גדולה. גם ההיפך היה נכון: בצדו המואר של כוכב־הלכת היה צילן של הטבעות פרוש תמיד כרצועה אפלולית במקביל לקו המשווה ולא רחוק ממנו.

מעל לכל – אף כי עשינו זאת רק פעמים ספורות – יכולנו להגביה מעל אחד הקטבים של הכוכב, ולהביט מטה אל כל המערכת הכבירה הפרושה תחתנו במרחב. אז יכולנו לראות שבמקום הארבע הנראות מכדור הארץ, היו לפחות תריסר טבעות נפרדות, המתמזגות אחת בשניה. כשראינו זאת, העיר הקברניט שלנו הערה שלעולם לא אשכח. “זהו המקום”, אמר – ולא היה שמץ של לצון בדבריו – “שבו מחנים המלאכים את הילותיהם”.

כל זאת, והרבה יותר, סיפרתי למר פרלמן באותה מסעדה קטנה אך יוקרתית לעילא ולעילא שבדרום הסנטרל־פארק. כשסיימתי, נראה מרוצה מאד, אם־כי שתק כמה דקות. ואז אמר כלאחר יד, כאילו היה שואל על מועד הרכבת הבאה: “איזה מהירחים יתאים ביותר כמקום קייט לתיירים?”

כשהמילים חדרו להכרתי, כמעט נחנקתי בברנדי בן־המאה שלי. ואז אמרתי בסבלנות ובנימוס רב (ככלות הכל, נהניתי מארוחה נפלאה): “שמע, מר פרלמן. אתה יודע כמוני ששבתאי מרוחק מכדור הארץ כמיליארד וחצי ק”מ – בעצם עוד יותר, כאשר אנו נמצאים בשני צדי השמש. מישהו חישב ומצא שכרטיסי הלוך־חזור שלנו עלו בממוצע שבעה וחצי מיליון דולר לאיש – והאמן לי, לא היה לנו ארוח של מחלקה ראשונה על “אתגר 1” ו"אתגר 2“. מכל־מקום, גם ללא קשר לכסף, איש איננו יכול להזמין טיסה לשבתאי. רק מדענים וצוותי־חלל יגיעו לשם, בעתיד כלשהו הנראה לעין.”

יכולתי לראות שלדברי לא היתה שום השפעה; הוא רק חייך, כאילו ידע איזה סוד הנסתר ממני.

“מה שאמרת נכון עכשיו”, ענה. "אך אני למדתי היסטוריה, ואני מבין בבני־אדם – זהו העסק שלי. הרשה לי להזכיר לך מספר עובדות.

"לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, כמעט כל מרכזי התיירות ופינות החמד של העולם היו מרוחקים מהציווליזציה כמו ששבתאי מרוחק היום. מה ידע, למשל נפוליון על הקניון הגדול, על מפלי וויקטוריה, על הוואי, הר אברסט? והסתכל בקוטב הדרומי; הגיעו אליו לראשונה כשאבי היה ילד – אך קיים שם בית מלון מאז נולדת.

"כעת זה מתחיל מחדש. אתה יכול להעריך רק את הבעיות והקשיים, כי אתה קרוב מדי אליהם. אך יהיו אלה אשר יהיו, האדם יתגבר עליהם, כפי שעשה תמיד בעבר.

"כי תמיד כשיש דבר־מה מוזר, יפהפה, או בלתי־רגיל, ירצו אנשים לראות זאת. הטבעות של שבתאי הן המראה הכביר ביותר ביקום המוכר: תמיד ניחשתי זאת, וכעת שכנעת אותי בכך. היום דרוש הון תועפות כדי להגיע אליהן, והאנשים צריכים לסכן את חייהם לשם כך. כך עשו האנשים הראשונים שניסו לטוס – אך היום יש מיליון נוסעים באוויר בכל שניה ביום ובלילה.

דבר דומה עומד להתרחש בחלל. זה לא יקרה במשך עשר שנים, אולי גם לא בעשרים. אך נדרשו עשרים וחמש שנה בלבד, כידוע לך, עד שהחלו הטיסות המסחריות הראשונות אל הירח. אינני חושב שבמקרה של שבתאי יעבור זמן כה רב… אני לא אוכל כבר לראות זאת, אך כשזה יקרה, אני רוצה שהאנשים יזכרו אותי. ובכן – היכן נבנה?"

עדיין חשבתי שהוא מטורף, אך לפחות התחלתי להבין מה מריץ אותו. לא היה נזק במילוי רצונו, ולכן הקדשתי לנושא מחשבה זהירה.

“מימס קרוב מדי”, אמרתי “וכך גם אנקלדוס וטתיס” (לא אסתיר מכם, התקשיתי לבטא שמות אלה אחרי כל אותו הברנדי). “שבתאי פשוט ממלא את השמיים, ונדמה לך שהוא נופל עליך. חוץ מזה, הם אינם מוצקים די הצורך – הם אינם אלא כדורי שלג מגודלים. דיון וראה טובים יותר – המראה משניהם נהדר. אך כל אותם ירחים פנימיים הם כה זעירים; אפילו קוטרה של ראה הוא רק כאלף ומאתיים ק”מ, והאחרים קטנים אף הרבה יותר.

אינני חושב שיש מקום לויכוח – זה חייב להיות על טיטן. זה לווין במושגיו של האדם – הוא גדול בהרבה מהירח שלנו, וכמעט גדול כמו מאדים. יש שם גם כבידה סבירה – כחמישית מזו של הארץ – כך שהאורחים שלך לא ירחפו שם ללא שליטה. וזו תהיה תמיד תחנת תדלוק עיקרית בגלל אטמוספרת המתאן שלו, דבר שצריך להיות גורם מרכזי בחישוביך. כל חללית שתטוס לסביבת שבתאי תנחת שם."

ואפילו אחרי כל אותן שנים, עדיין אוהב אני לצפות בזריחת שבתאי

“ויתר הירחים?”

“אך היפריון, יפטוס, ופואבה רחוקים מדי, עליך להתאמץ כדי לראות את הטבעות מפואבה! שכח אותם. היצמד לטיטן חביבנו. גם אם הטמפרטורה על פניו היא מאתים מעלות מתחת לאפס, ושלג של אמוניה הוא לא בדיוק סוג החומר שהיית רוצה להחליק עליו בסקי.”

הוא הקשיב בתשומת־לב רבה, ואם חשב שאני מלגלג על רעיונותיו הבלתי מעשיים והבלתי מדעיים, לא נתן כל סימן לכך. נפרדנו מייד לאחר מכן – אינני זוכר דבר נוסף מאותה ארוחה – ומאז חלפו ודאי עוד חמש־עשרה שנה עד שנפגשנו שוב. לא היה זקוק לי במשך כל אותו זמן; אך כאשר רצה אותי, התקשר אלי.

אני רואה כעת למה הוא ציפה. החזון שלו היה ברור יותר משלי. הוא לא יכול היה לנחש, כמובן, שהרקטה תלך בדרכו של מנוע הקיטור תוך פחות ממאה שנה – אך הוא ידע שמשהו יופיע, ואני חושב שהוא מימן את מחקריו הראשונים של סאונדרסון בהנעה פאראגרביטציונית. אך לא היה זה לפני שהחלו לבנות כורי היתוך גרעיניים, שיכלו לחמם מאה ק"מ רבועים של עולם קר כפלוטו, כאשר פנה אלי שוב.

הוא היה עתה איש זקן מאד, ונוטה למות. סיפרו לי כמה עשיר היה, ובקושי יכולתי להאמין בכך, עד שהראה לי את התכניות המפורטות ואת הדגמים היפהפיים, שהמומחים שלו הכינו תוך פומביות מועטת להפליא.

הוא ישב בכסא הגלגלים שלו כחנוט מקומט, כשהוא מביט בפני בעודי לומד את התכניות והדגמים. ואז אמר: “קפטן, יש לי עבודה בשבילך…”

וכך אני כאן, הענין דומה לתפעול ספינת חלל. כמובן – רוב הבעיות הטכניות הינן זהות. וכיום אני זקן מכדי לפקד על חללית, ולכן אסיר תודה אני מאד למר פרלמן. הנה נשמע הגונג. אם הגברות מוכנות, אני מציע שנלך אל חדר־האוכל דרך אולם המצפה.

אפילו אחרי כל אותן שנים, עדיין אני אוהב לצפות בזריחת שבתאי – והלילה הוא כמעט במלואו.

לאלו שאינם יודעים זאת – אסימוב וקלרק אינם אנשי המדע היחידים השולחים ידם בכתיבת סיפורי מד"ב. רשימת סופרי המדע הבדיוני רצופה באנשי מדע רבים ואחד מהם הוא ד"ר ג’פסון, פסיכיאטר במקצועו, אשר החליט לעסוק בנושא, שבדרך כלל משמש כחומר כתיבה לסופרים העוסקים בפנטסיה – השטן ובני בריתו – ולחשוף את האמת מאחרי ספורי הסבתא הללו, הוא עושה זאת בדרך מקורית ומענינת מאד.

ג’י. או. ג’פסון ¹

* * *

הטה אוזנך, הו, בן הארץ, לסיפורי העצוב אודות אסון ושערוריה. הסכת ושמע אלו צרות פקדוני – כולל הצורך לתרגם את כל מה שאומר להלן לשפתך האיומה והמסובכת. כן, הזל דמעותיך למעני, אך אל תניח לדמעות אנוש ארורות אלה לזלוג על עורי, הן צורבות מאד.

פעם, בימים טובים יותר, הייתי יצור מאושר. מרוצה ממשרתי כאחראי־על־המחשב של כוכבנו אוקסלופ היפהפה, ונחוש בדעתי לקבל את התואר, עליו חלמתי במשך כל ימי חיי. המחשב הממוקם בבנין־המדעים־השימושיים, נראה ככוורת רחבה ומסובכת, תהליכי האחסון בו עמוסים לפעמים יתר על המידה, כך שאינני לגמרי אחראי למה שארע.

לבטח לא היתה זו אשמתי. על אף שחקרתי מסמכים מכדור־הארץ לצורך עבודת הדוקטורט שלי – רק המקרה העיוור גרם לכך ששמי נכלל ברשימת “האספנים האוקסלופניים”, וכדי להוסיף זוועה על זוועה – הוצבתי לעבודה על כדור הארץ. זאת ועוד; המסמך המתאים, שהיה אמור לדווח לי אודות משרתי החדשה, הלך לאיבוד בדואר. לא הייתי מוכן לכך כאשר קרה המקרה.

ההיסטוריה של כדור־הארץ ידועה לי היטב, לא רק בגלל התיזה שלי לדוקטורט (“פרמוטציות הכרחיות בנורמות החברתיות של ימי הביניים, כפי שהן משתקפות בפחדים מפני צפעים, ליליות, וכתובות שבשערי הגיהנום”), אלא גם בגלל העובדה, שכוכבכם הקטן והחוצפן הינו דוגמה מושלמת לקיום צורת חיים שולטת בעלת אינטליגנציה בלתי מועילה. כמו כן, היתה גם בעיית העלמותו המסתורית של האספן שקדם לי. בכל אופן, אני חייב להודות, שאנו האוקסלופאניים, על אף שאנו נבונים ורגישים בהרבה מבני כדור הארץ, יש לנו נטייה לשכוח לפעמים לשים לב למתרחש באותו חלק אלמוני ומרוחק של הגלקסיה, שבכל שאר המובנים הינה ראויה ממש להערצה.

וכך זה התחיל: טבלתי עצמי באמבט חם כאשר ההזמנה הבלתי צפוייה הגיעה, ומצאתי את עצמי בחדר האורחים של אותה מפלצת ארורה, קרסון בוסקוב.

“אתה מרטיב את המרבד שלי,” אמר קרסון.

“אבל אני…”

“וחשבתי שתהיה גדול יותר…”

זקפתי את קומתי עד המקסימום – מטר ועשרים לפי יחידות האורך של כדור הארץ, והצטערתי על כך שאין לי מגבת. הסתכלתי בתיעוב בפנטגראם² שלרגלי.

“הנני אוקסלופאני גבוה מן הממוצע”, אמרתי בכל הנימוס האפשרי מתוך פתח הדיבור המרכזי שלי. קרני השמאלית רעדה בעצבנות, עורי הצטמרר בבואו במגע עם האוויר עשיר־החמצן, והמזלג שבקצה זנבי גירד נוראות.

קרסון התנשא מעלי. “אני בקושי מסוגל להבין אותך,” אמר באותו קול כבד ושמנוני של בני כדור הארץ. “אתה חייב לצייץ דווקא?”

“האם אתה מוכן להסביר כיצד קרה הדבר?” שאלתי, בשמץ של עצבנות.

“ואתה גם אדום־בהיר! האם אתה מזיע חומצה גופרתית? נראה לי שהזיעה שלך מאכלת את השטיח שלי…”

“הייתי באמבטיה”, אמרתי בגאווה. “מה רצונך?”

“כרגיל,” אמר קרסון. “אך תחילה הנח לי להסביר את עצמי. אני נוירופיסיולוג, קיברנטיקאי, גאון יוצא מן הכלל, חתן פרס נובל בזכות עבודתי באנלוגיות קומפיוטרליות למערכת העצבים המרכזית, וחשבתי אודות השטן והשדים במשך זמן רב. עלה בדעתי כי ייתכן שהפנטגראם עשוי להיות מחובר למחשב טלפאתי במקום כלשהו בגלקסיה, מחשב המגיב כשהוא קולט מלים־טעונות־רגש־רב בהתאם לתכנותו. חיטטתי בספריות רבות המתמחות בתורת הנסתר, עד שמצאתי כמה טקסטים מילוליים במספר שפות. נסיתי את כולם, אך בהיותי גאון בעל מוח צלול במידה בלתי רגילה, מחושב וקר רוח, לא הצלחתי עד הלילה לגייס את הלהט הרגשי הנדרש להפעלת המחשב.”

“וכיצד הצלחת לעשות זאת הלילה?” שאלתי, תוך שאני מתאבל מרה על אובדן הנקבה המקסימה שהמתינה לי במסיבה של קלודהט הגדול, הנקבה שגרמה לי להתרחץ באמבט בעת שנקראתי לכאן.

“אחרי שניצחתי היום במשחק שחמט את המחשב שבמעבדתנו, תקפה אותי תשוקה חסרת מעצורים להיות בעליו של המחשב הטוב ביותר בייקום”, אמר קרסון, כשהוא מתיישב מנגד לפנטגראם.

“ובכן, לא תוכל לקבל אותו שכן הוא שייך לאוקסלופ. למה לא תבקש ממני למלא משאלת לב כלשהי שלך?”

“זאת, במקרה, היא משאלת ליבי.”

גרדתי בזנבי. “עד כמה שידיעתי מגעת, לבני אדם יש בדרך כלל משאלות שגרתיות למדי: עושר, כוח, חיים ארוכים, התחמקות מוצלחת משלטונות המס. לבטח תוכל למצא לך משאלה מסג זה, אשר תמצא חן בעיניך, האין זאת? הרי כל היצורים האינטליגנטים בעולמות האחרים מרוצים ממשאלות שכאלה”.

“עולמות אחרים?” קרסון הזדקף בכורסתו הנוחה, משכל את רגליו הארוכות, הדקיקות והדוחות, בעוד אני ממשיך להרטיב את השטיח.

“מאחר שהצלחת לגלות ששדים ושטן, כך תמיד כינו בני האדם את האוקסלופאנים, אינם יצורים על־טבעיים, תבין בקלות גם את העובדה, שאנו צריכים לדאוג לכך שהמחשב המרכזי שלנו ימשיך להתרחב. בתור היצורים הנעלים ביותר בגלקסיה, נהגנו תמיד לאסוף מדגמים אינטליגנטים מתאימים מכל פינה של החלל, ואפילו מן הכוכב הדוחה עד מאד שלכם.”

“אכן,” אמר קרסון, “מרגישים שהסתובבתם כאן לאחרונה. על פני כדור הארץ שוררת מהומה רצינית בימים אלה.”

“אל תאשימו אותנו בצרות שלכם. אף אחד מאתנו לא הוצב על כדור הארץ זה יובלות, פרט לקודמי ביש המזל.”

“מה אירע לו?”

“הוא חלה בדלקת פרקים נוראה שפגעה בקצה זנבו – זהו המקום בו אנו מבצעים חלק נכבד מאד מחשיבתנו ההגיונית – ועל כן חשבנו, שחופשה בסביבה פרימיטיבית כלשהי תועיל לו רבות. הוא ביקש להיות מוצב בתור אספן על פני כדור הארץ ומאז לא שמענו ממנו דבר.”

קרסון פיהק (זהו – אם אינני טועה – השם שהודבק לצורה מוזרה זו של הרחבתו הפתאומית של איבר הדיבור על מנת לחשוף את אמצעי הלעיסה הקבועים בו).

“מה שמך?”

“מאף 27.”

“שמע, מאף, איך קרה, שהאוקסלופאנים בכלל גילו את כדור הארץ?”

“סיפור טיפוסי. מספר יצורים מן הזן האינטליגנטי שעל פני הכוכב מתחילים להשתמש במכשירים, מתחילים לצייר ציורים, משתמשים בגידופים רגשיים רבי עוצמה כאשר אחד המכשירים אינו פועל או אחת התמונות אינה נראית כשורה, ולפני שאתה מספיק להניד עפעף הם כבר ממציאים אלות ושבועות ואת סימן הפנטגראם; וכך קורה לעיתים, שהם מתחברים אל הרשת הטלפאתית של המחשב שלנו. למרבה המזל, רק האוקסלופאנים המחזיקים במשרות גבוהות בהיררכיה הממשלתית או המדעית – מושגים זהים, למעשה, על פני הכוכב שלנו – יודעים את סוד השימוש במחשב לצורך מיקוד כוחות רוחניים ועל ידי כך ביצוע טלפורטציה מיידית מכל מקום לכל מקום. בצורה זו אנו מסוגלים לדכא מיידית כל מרד בכל נקודה ברחבי האימפריה שלנו.”

“כדור הארץ, אם כן, הוא חלק מהאימפריה שלכם?”

נרעדתי; אולי בגלל הקור אך סביר יותר להניח שהיה זה בגלל הרגשת אי הנוחות: “חס וחלילה. אתם אינם מספיק מתורבתים. אנחנו השתמשנו בכדור הארץ, לפני שנעשה מזוהם וצפוף מדי, בראש ובראשונה לצורך מתן שעשועים לתיירים, כגון: טקסי פוריות, מאגיה שחורה, צייד מכשפות ושאר מיני בידור ומשחקים.”

חיוך חיוור, אך מלא בוז, עלה על פניו הגרומות של קרסון, שכל טיפוס מכוער באוקסלופ היה יפה ממנו, כשאמר לי: “אך מה בדבר הנוהג המפורסם שלכם לאסוף נשמות?”

“אה, כן. למעשה אנו אוספים מוחות. ליתר דיוק – את החלק המרכזי שבהם, הקשור באינטליגנציה שבכל מערכת עצבים אותה אנו רוצים ל… מדוע אתה צוחק?”

“אינטליגנציה…” קרסון התרומם, ובעודו מגחך פסע אל עבר כלי קיבול לנוזלים ומזג לעצמו משקה בעל ריח איום. “ואז מה אתם עושים עם המוחות שאספתם, ידידי האדום?”

“אנו מחברים אותם אל המחשב שלנו, כמובן. בעוד שהאוקסלופאנים מסוגלים לנוע מיד אל כל שדה פנטגראם, אשר המחשב מתמקד עליו – ואפילו נעשה הדבר בנגוד לרצונם, כפי שנוכחת זה עתה לדעת – אין לנו כושר טלפאתי ולכן אין בנו כל תועלת במערכת המחשב שלנו”.

קרסון הנהן, מהורהר, ואז ריחרח לפתע סביבי בחשדנות: “כלור? האינכם אמורים להתרחץ בגופרית?”

הלבנתי מרוב מבוכה. “בגופרית אנו משתמשים, אמנם, באמבטיה. הכלור הוא, אה, זיעה. אתה מבין, אנחנו מזיעים כשהאטמוספירה קרה מדי.”

“עצבני, הא?” אמר לי קרסון, פורץ בזדון מבעד לחומת המגן של הרציונליזציה שהקמתי זה עתה. הוא הוציא מכיסו פיסה גדולה של חומר מקופל כלשהו והשליכה לעברי.

בהכרת תודה – הו, איזו אירוניה – ייבשתי את עצמי והתעטפתי בדבר הזה, תוך שאני נאבק להמשיך בדברי. מעולם לא שמעתי לפני כן אודות פגישה כה פטפטנית עם יצור אנוש. חשבתי תמיד שהם פשוט יעשו עימנו עסק, או שיכרעו על ברכיהם ויתפללו.

“אתה מבין,” אמרתי, “כשבני האדם היו עדיין בימי הביניים הסבנו את כלכלת כוכבנו מכלכלה המבוססת על מחשבים אלקטרומכאניים מן הסוג הישן, שאתם משתמשים בו עתה, לכלכלה המבוססת על הסדר מיקרומולקולרי אחיד המופעל על בסיס אלקטרוכימי־נוירופיסיקאלי. התחלנו לאסוף אינטליגנציות – כלומר מוחות, מכל רחבי הגלקסיה. על פני עולמות פרימיטיביים כמו כדור הארץ הקלנו על עצמנו את מעמסת האיסוף בעזרת הצגה הידועה בכינוי ‘ברית עם השטן’. חתימה על חוזה יוצרת במוח מצב פסיכולוגי מסויים, המקל על האיסוף ועל ההעברה אל המיכל.”

“המיכל?”

“כן, המיכל היפהפה שלנו, מיכל המוחות, שכולם בני אלמוות הודות לפרוטופלאסמה המלאכותית שהמצאנו על מנת לשמר ולהזין את המדגמים שנאספו. לא נזקקנו למדגמים חדשים רבים מזה שנים – טוב, זאת אומרת – מצבנו הכלכלי לא אפשר לנו התפתחות מדעית בסדר גודל רציני.”

“כן, אני יודע איך זה”, אמר קרסון כשהוא מושיט ידו לטפוח בחיבה על קרני הימנית בעט כדורי, מאוחר יותר גיליתי שהוא נוהג היה תמיד לתקן כתבי יד, לחשב חישובים מתמאטיים ולפתור תשבצים – הכל בעזרת אותו העט.

“אני מניח שהייתי צריך להביע משאלה למצוא עורק אורניום עשיר בחצר האחורית של ביתי”, אמר בארשת מהורהרת, כשהוא מלטף את סנטרו הבולט והמכוער. “או אולי טלפורטציה קצרצרה אל תוך מחסני פורט־נוקס³, ולצרף לזה כמה זריקות להארכת החיים כדי שיהיה לי הכסף והזמן לבנות לי מחשב משלי…”

מצויין, מצויין," אמרתי בהרגשת רווחה, כשאני מהרהר בכך שאחרי ככלות הכל יש לי עוד סיכוי להגיע בזמן לאורגיה של קלודהט הגדול. “בזאת תוכיח שבני האדם מסוגלים לחשוב מחשבה קונסטרוקטיבית.”

“אך שיניתי את דעתי,” אמר קרסון, “אני אמכור לך את מוחי תמורת זאת, שאתם תאחסנו אותו מיידית במיכל של המחשב המרכזי שלכם.”

“אנוש יקר! זהו סעיף העונש שבחוזה, עד כמה שאני מבין זאת. אסור לך ללכת בניגוד למסורת. אחרי ככלות הכל, המיכל מכונה בשם גיהנום רק כדי לסבר את אוזני בני האדם.”

ייקח אותי לגיהנום, מאף, ומייד".

נאנחתי עמוקות. “בסדר גמור. לא הבאתי אתי את הטופס הסטנדרטי של החוזה, אך ארשום את הנוסח על נייר זה שנטלתי משולחנך.” נטלתי את הנייר, ושמתי לב, שבראשו הודפס שמו של קרסון באופן אגוצנטרי. אותו אגו שבעוד זמן קצר יהיה ברשותנו.

“בבקשה, קרסון בוסקוב, דוקטר למדעים, חתום כאן.”

“בדם?”

“באמת! חס וחלילה. זה גורם לחלודה בקצות אצבעותי. איני יודע מי הפיץ את האגדה הזאת. חתימה בדם, באמת! אולי באיזה נוזל אחר של גופך? אם אינני טועה, הכליות של…”

“לא ולא!”

“רוק?” שאלתי, מודע לכך שהזעה שעל עורי עלולה לגרום לחוסר יונים זמני באוויר, דבר שיגרור אחריו כאב ראש אוקסלופאני אדיר.

“סלח לי על הביטוי, מאף, אך לכל השדים והרוחות במה משתמשים רוב הקורבנות שלך?”

“בדיו.”

חלפה קצת פחות משנה אוקסלופאנית, הייתי עסוק מאד בעבודה על התיזה שלי, אשר נדחתה על ידי הוועדה בפעם הששית ברציפות. לפתע נכנס מישהו לחדרי בבנין המדעים השימושיים, בלא שיטרח להקיש בדלת.

“היתה זו חוויה מרתקת ומועילה מאד,” אמר קרסון בוסקוב. “תודה רבה לך על שאספת אותי.”

“אינך יכול להמצא כאן!” זעקתי וזינקתי ממקומי בתדהמה. פרסותי נסתבכו בקלשון שבקצה זנבי, וגיליתי שלרצפה יש השפעה שלילית מאד על מקום החיבור בין זנבי לגופי. “אתה היית רק מוח במיכל!” זעקתי, “אין לך גוף!”

קביעה זו לא היה מדוייקת, שכן הוא ניצב מולי, כשהוא מותח באופן דוחה את שרירי גופו העירום לחלוטין.

“מפליא מה שמחשב ענק המופעל כהלכה יכול לעשות בפרוטופלאסמה, כשהוא מתעסק בכך ברצינות” אמר.

הבטתי סביבי בקדחתנות, מחפש את כפתור האזעקה, שמעולם לא השתמשו בו קודם לכן. שוב הצטערתי על כך שהאוקסלופאנים נטולי כושר טלפאתי, והייתי כה מתוח, עד כי לא יכלתי לרכז את כוחותי המנטאליים לצורך ביצוע טלפורטאציה, משימה שהיא בין כך ובין כך קשה לביצוע ללא פנטגראם.

“אל תנסה לחפש דרכים להרוג אותי,” אמר קרסון, “שכן יצרתי מספר העתקים מדוייקים, שיפרתי במקצת את המקור וציידתי כמה גופות במכניזם מיוחד, המסתגל לעולמות שבדרך כלל אינם מיושבים על ידי בני אדם וכל ההעתקים שלי הינם טלפאתיים ומחוברים זה לזה ולכל הטלפאתים שבמרחבי הגלקסיה. אתם האוקסלופאנים סיימתם בזאת את תפקידכם כייצורים הנעלים ביותר בגלקסיה זאת.”

“אני אעביר עצמי מכאן ואזעיק עזרה.”

“כולנו נבוא אחריך. גם זאת אנו מסוגלים לעשות, בלי צורך בפנטגראמות, כבר העברנו עצמנו לכל העולמות המרכזיים שבאימפריה שלכם. אנחנו מנהלים כעת את הגלקסיה.”

“אבל קרסון יקירי…”

“קרא לי ד”ר בוסקוב, מאף. ואם תהיה בחור טוב, אולי תקבל דוקטוראט."

“לא אתן שיסיטו אותי מדרך הצדק והיושר!”

“שאלתי אותך; אתה רוצה את התואר, מאף?”

התפתיתי, התפתיתי מאד. “מה מוטל עלי לעשות?”

“פשוט חתום על חוזה זה למשרה בעסק החדש שלי – ‘המוסד הבוסקובי לקיום טוב יותר’.”

“מה המלכוד כאן?”

“אם תקרא מה שמודפס שם באותיות הקטנטנות, תבין שבתוקף תפקידך החדש כאחראי על המחשב תצטרך להבטיח שדיירי המיכל לא ינתקו את הקשרים שביניהם לבין המחשב המרכזי.”

“אבל זאת אני עושה כבר עתה!”

יהיו אלה דיירים חדשים, שכן כל דיירי המיכל הקודמים כבר עזבו אותו. אנו נשתמש במוחותיהם של אוקסלופאנים – מחזיקי משרות ממשלתיות בכירות, כמובן – ונגביר את הכושר של בני מינכם לבצע טלפורטאציה, לשם ביצוע העבודות הכבדות ביותר בגלקסיה – הזזת כוכבי לכת ממסלוליהם, אולי אפילו שמשות."

“אתם תהרסו את האקולוגיה הגלאקטית!”

קרסון חשף שיניו בגיחוך רחב, שהעביר צמרמורת בזהבי. “ייתכן בהחלט שאנו נארגן מחדש את היקום כולו, מאחר שכעת אנו בני אלמוות והייקום עלול בסופו של דבר לארגן את עצמו מחדש בצורה שתפגע בנו, אנו עומדים פשוט להשתלט עליו לנהל אותו. אתם האוקסלופאנים תבצעו את התפקיד הנאצל המוטל עליכם במיכל.”

"נידונים לגיהנום!''

“לנצח נצחים,” אמר קרסון ללא רחמים. “חתום כאן.”

נכנעתי לפיתוי השטני וחתמתי. היה לי כאב ראש איום.

“דרך אגב”, אמר בקפלו את החוזה, “גיליתי מה קרה לאספן האוקסלופאני שנעלם בעת שרותו על פני כדור הארץ. כנראה הוא ביצע טלפורטאציה לתוך מצולע מתאים שאליו יכול היה לנווט. התברר שהיה זה היסוד שהונח לאותו מבנה אדיר, מחומש צלעות, שבנינו אז בוושינגטון, ארה”ב. אתה יודע, הפנטגון. מאחר שאתם האוקסלופאנים אינכם מסוגלים להזיז משאות כבדים, אלא אם כן כמה מכם משתפים פעולה בנידון, ומאחר שהוא כוסה בבטון בשעת הבנייה, הוא נלכד בתוך יסודות הבניין."

"ועדיין הוא שם?''

“לא. נראה לנו שהוא חפר איכשהו מנהרה שהוציאה אותו משם, אבל הובילה אותו אל תוך הבניין האחר…”

“לא ייתכן… לבטח אינך מתכוון לבית הלבן ההוא…”

“אתם האוקסלופאנים תצטרכו לשלם חובות כבדים מאד שאתם חייבים לנו. התחל לזרז, מאף!”

אינני מתכוון להתלונן, הו, בן הארץ. אך אנא, רחם עלי. חלפו כבר מאתיים שנה מאז – ואתם, בני גיהנום שאין לבטוח בהם, לא כיבדתם את התחייבותכם על פי החוזה האחרון. עדיין לא קיבלתי את הדוקטורט שלי!

שבועות מספר חלפן מתחילת הקרנת הסדרה האמריקאנית המצליחה “מסע בין כוכבים” על מסכי הטלוויזיה המקומית. אחרי שכבר הספקנו להתוודע אל הגיבורים וטיב משימותיהם ואולי גם “להתמכר” לפולחן הצפייה בתכנית, (קשה, קשה היה לוותר על שנת אחה''צ ביום שישי…) אפשר לערוך סיכום ביניים ולבחון מה ראינו עד כה.

בראש ובראשונה, ובלי כל קשר לרמת הפרקים בהם צפינו עד כה וטיבם, אין ספק שהיוזמה להקרנת סדרת מד"ב ברוכה, כשלעצמה, אלא שאליה וקוץ בה; וכאשר ננקטה כבר יוזמה ברוכה שכזו לא טרחה הטלוויזיה הישראלית להתחיל את הקרנת הסדרה מן הפרק הראשון שבו היו אמורים הצופים לראות כיצד נבחרים אנשי צוות הספינה. במשך מספר שבועות יכלו הצופים רק לנחש מיהו אותו ספוק מחודד־אוזניים ומלוכסן־גבות, עד שניתן היה ללקט מרמזים שונים את האינפורמציה שהיתה אמורה להימסר לנו כבר בפרק הראשון.

פרקי הסדרה מגלים לנו את קורותיה של ספינת חלל אמריקאנית אנטרפרייז שמה, כפי שהם מתוארים ביומנו של קפטן קירק יפה התואר. העקרון המרכזי בכל פרק הוא “נחיתה” על כוכב לכת מרוחק כלשהו והתקלות בייצור מפלצתי או בפגע רע כלשהו (קרינה, למשל), אשר בדרך כלל גורמים נזק למישהו מאנשי הצוות ולעיתים אף פולשים אל תוך האנטרפרייז בדמותו של אחד מאנשי הצוות, וכמובן ברגע השיא מתגבר הצוות בראשותו של הקפטן החייכן על הייצור או היישות הקטלנית והכל בא על מקומו בשלום. העקרון פשוט ולמעשה – מאד לא מתוחכם, אך הרי איש מאיתנו אינו מצפה מסדרה טלוויזיונית במתכונת שכזו להשתוות אל “2001: אודיסאה בחללי” של קלארק את קובריק.

בתוך הז’אנר של ספרות המד"ב ניתן לשייך את “מסע בין כוכבים” לזרם המיושן והפרימיטיבי יותר; הזרם שהתמקד בתאור כוכבים רחוקים, ייצורים שונים ומשונים ומלחמות אקדחים בנוסח המערב הפרוע. אלא שכאן, בהבדל מן המערב הזכור לטוב, “יורים” האקדחים קרניים קטלניות (פייזר?) מסוג זה או אחר במקום כדורים קונבנציונאליים. הגל החדש של מד"ב מתמקד יותר ויותר על ההיבטים החברתיים כלכליים של חברה עתידנית (זרם המד"ב החברתי), אך השפעתו של זה על הסדרה לא נראתה עד כה על המסך. הזרם של מד"ב פסיכולוגי (המקובל אף הוא בגל החדש של המד"ב) יוצג חלקית על המסך באחת התכניות שבה “המפלצת התורנית הופיעה בדמותם של שניים מאנשי הצוות שהם “על חושנים”, ואשר בהשפעת קרינה מסתורית כלשהי מתחזקים חושיהם המיוחדים. אך, כאמור, בעיקרו של דבר מציגים פרקי הסדרה את המד”ב הקלאסי, המיושן קמעה.

תסריטי הסדרה נכתבו על ידי ערב רב של סופרים ו"כתבנים", בדרך כלל מדרגה ג' ומטה, ועל כן אותם פרקים בודדים שנכתבו על ידי סופרי מד"ב טובים יותר, בולטים מייד לטובה. כזה היה, למשל, הפרק הרביעי שהוקרן בארץ (על כוכב בו הוכחדה הציוויליזציה האורגנית ונותרו רק אנדרואידים, זוכרים, לא?) שנכתב בידי רוברט בלוך, הזכור לטוב כמחבר “פסיכו” – שעל פיו נעשה סרטו הנודע של היצ’קוק.

הנקודה העקרונית המהווה את עקב אכילס של הסדרה היא היותה משופעת ביותר מדי שמרנות וסטיריאוטיפיות. אמנם אלה הם מאפיינים חשובים של מרבית סדרות הטלוויזיה האמריקאיות המוכרות לנו, אלא שכאשר בסדרת מד"ב אנו צופים, תכונות אלה יכולות להיות ממש קטלניות. כל עיקרו של המד"ב והפנטסיה היא ההנתקות מן המוסכמות והסטיריאוטיפים של החברה בה אנו חיים והפלגה אל עולם בו הדמיון הוא אשר יוצר את המוסכמות; וככל שתהיינה אלה שונות ורחוקות מאלה המקובלות עלינו בחיים הארציים שלנו, כן ייטב לסיפור. ואילו כאן – אחת התמונות הראשונות שנגלו לעיני הצופים כבר בפרק הראשון בסדרה הראתה את אחת מנשות הספינה נכנסת לחדר הבקרה, לא, חלילה, כדי לתפוס את מקומה ליד אחד המכשירים המשוכללים שבו, אלא כדי להגיש לקפטן שלנו ספל משקה. האשה היחידה אשר יושבת בחדר הבקרה היא ה"קשרית" (כמעט כמו בפלמ"ח, לא?). בכל פרקי הסדרה שהוקרנו עד כה, לא ירדה אף פעם אשה אל אדמת כוכב זר לבצוע משימה שיגרתית. הכושים ומלוכסני העינים משמשים, אף הם, בתפקידי משנה בלבד. הקפטן, גבור הסדרה, הוא סטיריאוטיפ במלוא מובן המילה. הדמות הקלאסית של האמריקאי הלבן, בעל השיער הבלונדי, הגוף האתלטי והחיוך המקסים. הוא מתגלה תמיד כג’נטלמן מושלם, היוצא להציל את הנקלעים לצרה ומסכן את חייו במחוות אבירי. הוא רגיש מאוד ורומנטיקן מושבע, ותכונותיו אלה מודגשות פי כמה לנוכח “אטימותו הרגשית” של ספוק השכלתן, שאימו בת הכוכב וולקן הורישה לו את השכלתנות ואת אזניו המחודדות גם יחד. קפטן קירק שומר בקנאות על תכונותיו אלה אשר מקובל לראות בהן את “מותר האדם מן הבהמה” ומציל את האנושות מידיהם של “סופרמנים על חושנים” ושל “מדענים מטורפים” המבקשים להציע לה תגליות מהפכניות בדמותם של אנדרואידים משוכללים ובני אלמוות. שוב ושוב מבצבץ מבין השורות (או ליתר דיוק – מבין סרטי הצלולויד) אותו תסביך פרנקנשטיין אשר מרבית סופרי המד"ב בני הגל החדש הצליחו להשתחרר ממנו. (אולי בהשפעתו הברוכה של אבי הרובוט הסימפטי והלא מזיק ומנסחם של שלושת חוקי הרובוטיקה, מיודענו איזאק אסימוב).

מלבד הנקודה העקרונית הנזכרת לעיל, שהיא הליקוי הבסיסי של הסדרה, אנו נתקלים מדי פעם בסתירות פנימיות בפרקים השונים, או לפחות בפרטים שלא נתנו עליהם את הדעת. כך נראים מדי פעם אנשי הצוות המגיעים לכוכב נידח ששימש זמן רב קדם לכן כמשכן של יצורים מפלצתיים, שאינם מזכירים כלל צורה אנושית, ומוצאים שם הריסות של מקדשים המקושטים ומעוטרים בפסלים דמויי אדם דווקא. יתר על כן, ספינתנו אמורה להגיע אל כוכבים שממוקמים בקצה השני של הגלקסיה שלנו, ואולי אף אל כוכבי גלקסיות אחרות. כלומר, כוכבים המרוחקים מרחק של שנות אור רבות מכדור הארץ; אך מכיוון שאין כל רמז על שיטה מהפכנית זו או אחרת המאפשרת לחללית לנוע מהר יותר או “לדלג” ממקום אחד למשנהו באפס זמן (כגון שיטת ה"על־חלל" של אסימוב), תמוה הדבר כיצד קפטן קירק הנחמד אינן מזקין כלל במהלך טיוליו הבין גלקטיים. (ייתכן, כמובן, שהבעיה נובעת מן הבחירה המקרית של הפרקים המוקרנים, ולא היתה מתעוררת אילו החלו בהקרנת הסידרה מן הפרק הראשון). כמו כן, לא נתנו כותבי הסדרה את דעתם לאפשרות, שעל פני הכוכבים אליהם מגיעים גבורי האנטרפרייז במדי הספינה, עלולה לשרור אטמוספירה שונה לחלוטין מזו אליה רגילים בני כדור הארץ (אז הרי לא היינו יכולים לראות את חיוכו המקסים ואת שרירי גופו של קפטן קירק דרך קסדה וחליפתי חלל מגושמת).

עם זאת, יש לציין לטובה מספר רעיונות יפים. בראש וראשונה, הרעיון של שיתוף פעולה בין־לאומי ובין־כוכבי המופיע בסדרה לכל אורכה, החל בהרכב הצוות, הכולל לא רק בני לאומים שונים אלא גם את ספוק, בן התערובת הארצי־וולקני (מה שמרמז אפילו על פרשיות אהבים בינכוכביות, כמובן…) וכלה בעזרה אותה מושיטה אנטרפרייז לספינת חלל ממנה מגיעות קריאות עזרה, למרות שקודם לכן איימה זו להרוס את האנטרפרייז על אנשי צוותה. אמנם כפי שכבר נאמר לעיל, את הטון נותנים טיפוסים אמריקניים מובהקים והספינה נושאת את שמה וסמלה של ארצות הברית, אך הרעיון של אחוה בין־לאומית ובין־כוכבית ברוח דברי הנביא (“וגר זאב עם כבש…”), הוא בכל זאת יפה גם כאשר אינו מושלם. פרט מעניין נוסף הוא אופן השיגור של אנשי הצוות אל אדמות הכוכבים, אך עד עתה לא זכינו לראות או לשמוע פרטים בקשר לאופן השיגור כפי שמקובל להסביר במרבית ספרי המד"ב המכבדים את עצמם (למשל, ההסבר המפורט על תהליך הגניטה בספרו של אלפרד בסטר “פני מועדות אל הכוכבים”). בכל אופן, אין זה גורע מן ההנאה בצפיה בתהליך אשר מצולם בצורה מעניינת ויפה

אם כבר נגענו בנושא ההנאה מן הצילומים, יש לציין לטובה את המאמצים שהושקעו בתפאורה ובאפקטים מיוחדים, אם כי אין באלה כדי להשביע את רצונו של חובב מד"ב מובהק. כבמרבית סרטי המד"ב, חשיבות האפקט הויזואלי היא עצומה, לכן, ניתנת בדרך־כלל מרבית תשומת הלב לבנית התפאורה ודגמי החלליות, ולצילום ועריכה מיוחדים. בכך הצטיינו ונודעו תהילה סרטים כגון “מפגשים מן הסוג השלישי” של שפילברג, או סרטו של לוקאס “מלחמת הכוכבים”. למותר לציין את החוויה האסתטית המרשימה, לה היינו עדים ב"2001: אודיסאה בחללי" של קובריק.

גם בסדרה שלפנינו, אין ספק שהצד הויזואלי הוא הצד היותר־טוב של הסדרה. תמונת הפתיחה של כל פרק, שבו נראית האנטרפרייז שועטת מן הפינה השמאלית העליונה של המסך הקטן לכוון מרכז התמונה, מרשימה למדי. עיצוב פנים החללית, ובעיקר – “כן השיגור” יפה. התפאורה בסצינות בהן מתואר כוכב מרוחק, עליו נחתו אנשי צוות האנטרפרייז, בדרך כלל חד־גונית. לרוב זהו כוכב שומם, מלא מכתשים, סלעים מחודדים או עיי חרבות וספינכסים ענקיים – מה שמשרת אולי את אוירת המתח, אותה מנסים ליצור, אך לא את הצד המד"בי, אך יש לציין שהתוצאה נראית בדרך כלל משכנעת למדי. במילים אחרות, היות התפאורה בנויה מדיקט וקרטון אינה נראית לעין, כפי שקורה לא אחת בסרטי קולנוע או בסדרות טלויזיוניות אחרות. גם “המפלצות התורניות” נראות משכנעות, ואפילו אזניו המחודדות של ספק אינן נראות כגושי פלסטלינה.

יש לציין שהסדרה במקורה, צולמה כמובן בצבעים, ואף הוקרנה בצבעים ברחבי העולם. לאזרחי ישראל, הצופים בתכנית, לא נותר אלא לקונן, כי הרי ברור, שבצבע נראים כל אותם אפקטים יפים שבעתיים.

קיצורו של דבר – מי שלא ציפה ליצירת מופת לא יכול היה להתאכזב ממרבית פרקי הסדרה. מי שאינו חובב מד"ב יגלה אולי באמצעות סדרה זו עולם ומלואו. המסתתר מאחורי ראשי תיבות אלה, ולפחות בכך יבוא על שכרו.

חובבי המד"ב, המורגלים ליצירות מתוחכמות יותר, פרי עטם של בכירי הסופרים של הז’אנר, יתנחמו בעובדה, שסדרה טלויזיונית זו תגביר, ללא ספק, את תודעת הציבור לספרות המד"ב ותעודד גם את הוצאות הספרים ואת מפיצי הקולנוע, וכך נוכל לראות בעתיד יותר ויותר סרטים וספרים בנושא.

אם יוקרנו אי פעם על מסך הטלביזיה הישראלית הפרקים ה"עתיקים" יותר של הסדרה “מסע בין כוכבים”, יוכלו צופים חדי־עין להבחין בשמו של ג’יימס בליש ככותב התסריטים. בליש לא בחל מעולם בכתיבת חומר מסוג זה ולא בכתיבת סיפורים לכתבי־עת מסוג ג', מה שלא הפריע לו לקנות את עולמו ע"י כתיבת ספרי מדעי בדיוני משובחים, ביניהם כאלה שזיכוהו ב"אוסקר" של המד"ב – “פרס הוגו”.

לפי עדותו, החל ג' בליש לקרוא בתאווה סיפורי מד"ב בגיל 9, ופרסם את סיפורו הראשון בגיל 18. נוסף על כתיבתו הפורה בשטח המד"ב, היה חובב נלהב של שירה ומוסיקה קלאסית וכן עסק רבות במחקר ובקורת ספרותית.

הסיפור הבא נכתב בשנת 1959, וניתן אולי לשייכו לסגנון המד"ב “הקלאסי”, כך שחובבי “המפלצות בעלות עיני החרק” ו"קרני מוות" למיניהם (ששלטו בשדה המד"ב בשנות ה־30 וה־40) יוכלו לבוא על סיפוקם. עם זאת, אין הסיפור נעדר רעיונות מתוחכמים יותר, ומעוררים מחשבה.

* * *

הטייסת הקדמית התייצבה בחזית ישרה, כאשר סמל ראשון אוברהולצר עלה על גשר הפיקוד של “נובו־וושינגטונגרד”, הצדיע ועמד מתוח לשמאלו של סגן קמפיון, הקמב"ץ, כשהוא ממתין להוראות. הגשר היה דחוס והומה והאוירה בו היתה טעונת־מתח, אך אחרי עשרים שנות שרות בחיל המארינס היה ליבו של אוברהולצר גס בכל זה.

“הפרחחית” (כפי שרוב החוגרים קראו לה, מחוץ לטווח השמיעה של בעלי הדרגות) נמצאה בחוד המבנה, כיאה לספינת מלחמה בלתי־מנוצחת, שבעת כיבושים קלי־ערך. יתר ספינות־החלל שעטו קדימה בתמרון העיטוף, שהכריע כבר כה הרבה כוכבי־לכת לפני שאלה יכלו להבין מה קורה להם.

הפעם, כוכב־הלכת שבו התמקדה עוצמת המחץ של צי החלליות היה מקום בשם קאלה. הוא נראה כעת על המסך שלפני אוברהולצר, כשהוא סובב בנחת, ככל כוכב־לכת שמרחקך ממנו גדול מכדי שתוכל לראות אילו תותחים הוא מכוון אליך. סגן קמפיון עקב אף הוא אחר הכוכב מזוויות עיניו. אילו נתפש הקמבץ כשהוא צופה במסך במקום בלוח־הבקרה שמולו, היה סרן המר קרוב לוודאי מורידו בדרגה. למרות זאת, קמפיון לא ניתק את עיניו מהמראה של קאלה. הכוכב לא נראה מסביר פנים.

סרן המר צפה אף הוא בכוכב. כעבור רגע אמר, “קליטת רדיו!” בקול שנשמע כנייר־זכוכית.

“אותות בתדר שש”, נשמע קולו של סגן ספרינג מכיוון הסקופ. עוזרו, צעיר טירון בשם רובר העביר לו פתק משולחן הניווט. “על פי התדריך התדר הוא חמש שמונה תשע”.

אוברהולצר הקשיב ללא נוע, בעוד סרן המר מהמהם תחת שפמו לעברו של פלו־מר־12־אפג’ון, האזרח היחיד שהורשה להמצא על הגשר – ולא היה זה פלא, כי הוא שימש הגבר הראשון מטעם המטריארכיה¹ בכבודה ובעצמה. המר היה רגיל זה מכבר לדבר על הגשר כך, שדבריו לא יגיעו לאוזניים מיותרות אך לחישות התשובה של 12־אפג’ון נשמעה בוודאי לכולם.

“בתדריך לא נאמר דבר על כוכב־לכת מיושב נוסף,” אמר הגבר הראשון בשמץ של כעס. “אך הבעיה היא שאנו יודעים מעט מאד על מערכת הכוכבים הזאת. מה מניע אותך לחשוב שזוהי מושבה?”

“מושבה של קאלה, לא משלנו,” אמר המר, בקול רגיל פחות־או־יותר; כנראה החליט לא לנסות עוד לשמור על פרטיות מחצית השיחה בלבד. “‘הרעש’ האלקטרומגנטי משני כוכבי־הלכת הוא בעל ספקטרום זהה – רמת האנרגיה, הפלט, גבוהה יותר על קאלה, זה הכל. פרושו של דבר שימוש במיכשור דומה ובשיטה דומה. והרשה לי לציין, הוד־מעלתך, שהכוכב החיצוני נמצא כעת במנוגד לקאלה והוא יימצא בדיוק מאחורינו אם נשלים תמרון זה.”

כאשר נשלים תמרון זה," אמר 12־אפג’ון בתקיפות. “האם יש ראייה שהיא לקיומה של תקשורת בין שני כוכבי־הלכת?”

המר הזעיף פניו. “לא,” הודה.

“אם־כך נראה את תיאורית המושבה כבלתי מוכחת – ונתכונן להכות מכת־נגד חזקה אם ניווכח שטעינו. דומני שיש בידינו עוצמה שתספיק להכריע שלושה כוכבי לכת כמו קאלה אם נאלץ לעשות זאת”.

המר קיבל עליו את הדין. מובן שהיתה אפשרות ש־12־אפג’ון צדק; הוא לא היה חסר־נסיון. בעצם, הוא ענד את עגיל הכסף, לציון הגבר, שהתנסה במסעות הרבים ביותר על־גבי הגל העומד. אוברהולצר, לעומת זאת, התאפק בקושי מלעקם את חוטמו. ככל אנשי־הצבא, הוא היה איש המושבות; מעולם לא ראה את כדור הארץ, ומעולם לא ציפה לכך; ובהיותו הן איש המושבות והן איש המארינס שלחם את מלחמות המטריארכיה כל ימי בגרותו, התייחס בלא מעט בוז לאנשי הארץ, על שמותיהם המסובכים וכל מה שהשתמע מהם. כמובן לא היתה זו אשמתו של הגבר הראשון שנולד על פני כדור־הארץ וכך ניתן לו רק השם מרווין־12 לציון רוע המזל שבהיוולדו זכר; וגם לא היתה זו אשמתו שהצטרף על־ידי נישואין לחצרה של פלורנץ אפג’ון. שכן מרווין־12 חונך מלידתו להאמין, שזהו התפקיד הנכבד ביותר שגבר יכול לחמוד. עם כל זאת, לא 12־אפג’ון ולא חבורת הזכרים הבטלנים שלו, לא הצליחו להפיח באוברהולצר הרגשת בטחון.

ברם, איש לא שאל לדעתו של סמ"ר ריצ’רד אוברהולצר. כמפקדם של כל אלה שלא השתייכו לצי ושנמצאו על סיפון ה"פרחחית", היה עליו להיות על הגשר כל אימת שהענינים החמירו; אך תפקידו שם היה להקשיב ולא לייעץ. בעצם, לא היה יכול להזכר אף במקרה אחד שבו ביקש קצין את חוות דעתו, למרות שקיבל – וביצע – לא אחת פקודות של כמעט־התאבדות שהונחתו מגשרי־פיקוד אשר הפכו לעיי־חרבות.

“תדר חמש נקודה חמש,” זימר קולו של סגן ספרינג.

“סמל אוברהולצר,” אמר המר.

“כן, המפקד.”

“אנו מתקדמים לפי ההוראות. אתה יכול לתדרך כעת את אנשיך ולהכניסם לכוננות מבצעית מלאה.”

אוברהולצר הצדיע וירד למטה. היה לו מעט מאד לומר לאנשי היחידה – כפי שכבר אמר 12־אפג’ון, מערכת קאלה היתה כמעט בלתי מוכרת – אך אפילו מידע כלשהוא היה עשוי לשפר את הבורות המוחלטת שבה היו שרויים עד כה. למרבה המזל, לא נהגו לשאול שאלות בנושאים אסטרטגיים; בעיני חיילי החובה של צבא־החלל לא היתה כל משמעות לכמות האדירה של המאחזים הבינכוכביים שהחזיקה המטריארכיה, פרט לכך שפירוש הדבר היה רכיבה מתמדת על־גבי הגל העומד, כשהקרב והמוות אורבים בקצהו של כל דילוג. למרבה המזל הם נטו לתת אמון באוברהולצר, שגילה עורמה מספקת בכדי להחזיק את רובם בחיים, למרות פקודות ההתאבדות מגשר הפיקוד.

הפעם נזקק אוברהולצר לכל גרגר של אמון וציות מצידם. אף־כי תמיד נטה לצפות לגרוע ביותר. היתה לו הרגשה שהפעם אכן זה מה שיקבל. אמנם הנתונים היו עדיין דלים ביותר, אך היה משהו בקאלה שרמז על סופה של הדרך.

מעטים מבין ארבעים הגברים שבחדר ההלבשה נשאו אליו את מבטם כשנכנס. הם בדקו את ציודם באורם הקר של הפלורסצנטים, ביסודיות של אנשים שלגביהם סליל רובה מלופף כראוי, מסכת־מגן אטומה, סילון־ניתור מתודלק ומכוון כהלכה, היו בעלי משמעות יותר מאשר הורים, ילדים, קצבאות־פרישה, שלטון החוק או הגיון הקיסרות. היחיד שהראה זיק של התעניינות היה סמל קסיריר – כמובן, בהיותו סגנו של אוברהולצר – וגם הוא רק העיף מבט מעבר לרצועות החליפה האנטי־גאזית שלו ואמר “ובכן?”

“ובכן,” אמר אוברהולצר, “כעת שימו לב.”

נשמע כעין צליל מורכב מנקישות וטריקות, עת שהאנשים הניחו את ציודם על הרצפה או על מיטותיהם.

“אנו חוקרים כוכב־לכת המכונה קאלה שבקבוצת קאנס וונאטיצ’י”. אוברהולצר התיישב על החבילות הדחוסות ברימוני החומצה הליסורגית. “חללית סיור בשם ‘דרקון השחר’ – היית בטיסת הבכורה שלה, לא כן, הימבר? – נחתה כאן לפני עשר שנים ומאז נעלמו עקבותיה; נקלטו שתיים או שלוש קריאות לעזרה וזה הכל – ללא שום מידע משמעותי, לא על סוג הנשק ולא על האויב. וכך אנחנו כאן מוכנים לקטל.”

“לא היה איש בשם קאלה בפיקוד של דרקון השחר כשאני הייתי שם,” אמר הימבר בספקנות.

“לא. המקום נקרא על שם האסטרונום שאיתר אותו, בשולי הצביר, לפני כמאה שנים,” השיב אוברהולצר. “אין מכנים כוכבי־לכת על שם מפקדי ספינות. יש למישהו שאלות נבונות יותר?”

“איזה סוג צרות בדיוק אנו מחפשים?” שאל קסיריר

“זה כל הענין – איננו יודעים. אנו קרובים למרכז הגלקסיה יותר מכפי שהיינו אי־פעם. זה עשוי להיות גם מרכז אוכלוסיה. ייתכן שקאלה הוא רק חלק מפדרציה, לפחות בתוך הצביר הזה לכן נמצאים אתנו בחורי האמא; זה עשוי להיות מקום חשוב.”

אחד הלוחמים הקשה, “אם צביר זה הוא אמנם מאוכלס, מדוע לא קלטנו שום אותות ממנו?”

“מניין לך?” ענה אוברהולצר. “ייתכן שזו היתה סיבת בואו של ‘דרקון השחר’ לכאן, מכל מקום אין זו הבעיה שלנו. כל מה שאנו –”

האורות כבו. בו בזמן, כל המסה של ‘נובו־וושינגטונגרד’ טולטלה בפראות כאילו נפל עליה גוש סלע בגודל דומה לה.

כעבור שניות אחדות, אבדה גם הכבידה.²

פלו־מר 12־אפג’ון לא ידע על טיבו של האסון יותר מיחידת הלוחמים, וכן גם הנוכחים על גשר הפיקוד. לא היתה כל התראה מוקדמת למהלומה, וברגע שהדבר התרחש הוכחד רוב הטייסת לחלוטין; רק ה'פרחחית' היתה גדולה די הצורך לעמוד במהלומה, וגם זאת רק באופן חלקי – ליתר דיוק, בחמשה חלקים. הגבר הראשון לא הבין מעולם איזה נס הביא את החלק שבו הוא נמצא אל אדמה קאלה, כשהוא עדיין תחת שליטה חלקית; הוא לא הכיר את העקרונות ההנדסיים של החילוץ־העצמי שלפיהם נבנו חלליות־הקרב. כל מה שידע – אחרי ששבה הכרתו – היה שהוא עדיין חי, ושאור שמש פורץ דרך סדק ענק האחד הקירות של מה שהיה משרדו בחללית.

הוא אחז לרגע בראשו המצלצל, ואחר כך קם כדי לחפש מים. מהמוזג האוטומטי לא יצא דבר, ולכן הוציא מתוך תיק המסמכים בקבוקון וודקה עשוי פלדיום. פניו התעוותו – באותו רגע היה מעדיף מים – ואז שמע גניחה שהזכירה לו, כי ייתכן ששרד יותר מחדר אחד ביקום זה שהתכווץ לפתע, ואולי עוד אנשים נשארו בחיים.

הוא צדק בשני הדברים. אף כי חלק החללית שבו נמצא הכיל בעיקרו מכונות שעל תפקידן לא היה לו מושג, היו שם עוד שלושה תאים. שניים היו נטושים, אך בשלישי נתגלה ברנש חבול מאנשי צוותו בשם רובין־1.

הגבר הצעיר היה עדיין חסר הכרה, ו־12־אפג’ון חש יותר משמץ של אכזבה למראהו. רובין־1 היה אולי האדם האחרון בחלל שהגבר הראשון היה בוחר בו כאח לצרה בהתרסקות כזו.

אין צורך לומר שניתן היה לוותר עליו לחלוטין. אחר ככלות הכל, הוא היה רק זכר־בטלן. כאשר שכלול האלקטרופורוזיה של הזרע איפשר להורים לראשונה לקבוע את מין ילדיהם, התוצאה הצפויה היתה גודש עצום של זכרים, ולדבר זה היתה השלכה ישירה על המשטר הנוכחי על פני כדור־הארץ. במשך הזמן נבהלו האנשים והמחוקקים מתהפוכות האופנה המטורפת, רבוי הבעלים, הומוסקסואליות, זנות זכרית, וכל היתר. כל זה הביא ליסוד המטריארכיה. זרם חשמלי חלש גרם למהפכה כה דרסטית בחברה האנושית, ממש כמו סכין הפלדה שגרם בזמנו לדמורליזציה בקרב האסקימוסים.

אף כי הגאות בכמות הזכרים שככה במידת־מה מאז, היא השאירה מאחוריה עיי־חרבות, ורובין־1 היה תוצר לוואי שלה. הוא היה זכר־בטלן ועל כן היה מיותר מעצם הגדרתו – מתאים רק למשימות של קולוניזציה ושליחויות דיפלומטיות.

אך עובדת היותו מיותר, כשלעצמה, לא היתה הסיבה להימצאו בין אנשי 12־אפג’ון. רשמית, רובין־1 היה מתורגמן; למעשה – מאחר שאיש לא היה יכול לדעת איזו שפה יהיה על הגבר הראשון להבין במשימה זו – הוא היה משורר, ובכך השתייך למעמד של זכרים בעלי זכויות מיוחדות במטריארכיה, בייחוד אם כתיבתם היתה די קשה לתפיסה. רובין־1 היה חבר טיפוסי במעמד זה, תמהוני, קודר, קנאי, נפגע בקלות, הומוסקסואל, עצל בכל פרט לכתיבתו, וכנראה (אם ינתן לו ליהנות מהספק, שכן אוזנו של 12־אפג’ון לא היתה כרויה כלל לשירה), לא היה המשורר הגרוע ביותר בדורו.

יש להודות שהצבת משורר כמתורגמן במשימה זו לא היתה רעיון רע, ואילולא חשב על כך הילדגרד מילר מהוועדה להבנה בינכוכבית, אף זכר אחר לא היה מעלה את הרעיון, ובוודאי לא בר־רוב 4־אגברג, מנהל ההטמעה. החשש מפני הרעיון שכל מרכז הגלקסיה מאורגן בפדרציה ענקית אחת, ותיקה הרבה יותר מזו של הארץ, היה סיוט שהטרידה את משרד החוץ זה זמן רב, תחילה משיקולים תאורטיים טהורים (כוכבי לב הגלקסיה היו כולם בגיל מופלג בהרבה מאלה שבזרועות הספירליות, וחוץ מזה, באזור שבו צפיפות הכוכבים בחלל גדולה יותר, המסע הבין־כוכבי אינו נראה מכשול כה קשה, כפי שהיה זמן כה רב לאדם), ומאוחר יותר על־סמך סימנים מוחשיים, שחיסול “דרקון השחר” היה הפרובוקטיבי ביותר ביניהם. ההידברות עם ילידי הכוכב במגע הראשון תהיה חיונית אם־כי מחסום השפה עלול לגרום לטרגדיה שאף צד אינו רוצה בה; כשם שהריסת נאגאסקי במלחמת העולם השניה נבעה מתרגום מוטעה של מלה אחת. בנסיבות כאלו, אדם בעל הבנה למלים זרות הנאמרות במגעים מוזרים כעין אלה, עשוי להיות מועיל ואף חיוני.

ואף על פי כן חש 12־אפג’ון הנאה מסויימת כאשר מזג לרובין־1 מנה הגונה של וודקה. אחרי עוית של שיעול התיישב ומצמץ בעיניו.

“הוד מעלתך – – אין – – מה קרה? חשבתי שנהרגנו. אך הנה יש לנו שוב אורות וגם כבידה.”

הוא היה מהיר הבחנה, יש להודות בכך. “האורות הם שלנו, אך הכבידה היא של קאלה,” הסביר 12־אפג’ון בקיצור. “אנו בתוך שריד מחללית שהתרסקה.”

“טוב שמקור האנרגיה שלנו פועל.”

“איננו יכולים להרשות לעצמנו להתפלסף על כך. החורבה הזאת בולטת מדי לעין ומוטב שנסתלק מכאן במהירות.”

“מדוע?” תמה רובין. “היינו אמורים ליצור קשר עם בני המקום. מדוע שלא נמתין כאן עד שיגלו אותנו ויגשו אלינו?”

“ונניח שבמקום זאת יפוצצו אותנו לחתיכות קטנות יותר? הם לא הקדישו זמן רב לשיחה עם יתר חלליות הצי, כידוע לך.”

“זה היה מצב שונה,” אמר רובין בעקשנות. “גם אני לא הייתי מתעכב לשיחה עם כוחות הצי, אילו היו לי האמצעים להשמידו תחילה. זה לא נראה כלל כשליחות דיפלומטית. אך מדוע יחששו משבר כלי הרוס?”

הגבר הראשון ליטף את ערפו והרהר. היה טעם בדברי הנער. היה בכך משום סיכון, אך מצד שני כמה זמן יחזיקו מעמד בחיפוש אחר מזון בשטח בלתי מוכר לחלוטין? ובכל־זאת הרי לא יוכלו להשאר תקועים כאן לנצח – ביחוד אם כבר נותרו ללא מים.

לפני שהספיק לחכוך בדעתו נשמעה קריאה מכיוון המשרד. לאחר שבהו זה בזה בבעתה, פתחו במרוצה לעבר הסיפון.

פניו של סמל אוברהולצר הציצו בחומרה דרך הסדק שבקיר.

“אוהו,” אמר, “אם־כן הצלחתם”. הוא אמר דבר־מה בלתי־מובן למישהו בלתי־נראה, והשחיל את עצמו דרך הבקיע לתוך החדר. הדבר נעשה בקושי רב, עקב היותו עמוס בציוד קרבי. “איש מהקצינים לא נותר בחיים, כך שאני מניח שתפקיד הפיקוד נופל עליך.”

“פיקוד על מה?” שאל 12־אפג’ון ביובש.

“לא על הרבה,” הודה איש הצי. “נותרו לי חמשה אנשים בחיים, לאחד מהם ירך שבורה, וכן חלק מהחללית עם שתי יחידות־הנעה. זה יוכל אולי להתרומם איכשהו, אך אינני יודע לאן נגיע ללא אספקה וללא נווט.” הוא התבונן סביבו בחקרנות.

“היה פעם משדר גל־עומד באגף זה, אני חושב, אך יהיה זה נס אם הוא פועל עדיין.”

“האם תדע כיצד לבדוק אותו?” שאל רובין.

“לא. מכל מקום יש לנו עניינים דחופים יותר. תפסנו יליד. לא סתם יליד, אלא אחד המדבר אנגלית – ודאי קלט זאת מ”דרקון השחר“. התחלנו לשאול אותו שאלות, אך הסתבר לנו שהוא מעין פקיד בכיר, ולכן החלטנו להביאו הנה למקרה שאחד מכם נותר בחיים.”

“איזה מזל!” התפרץ רובין־1.

“או, כן הרבה יותר ממזל,” אמר 12־אפג’ון בספקנות מופגנת. הוא הספיק כבר ללמוד להתייחס בחשדנות אל אותם מקרים בהם האיר לו המזל לכאורה פנים.

“טוב, הכניסו אותו פנימה.”

“אי־אפשר,” אמר אוברהולצר. “אני מצטער, הוד מעלתך, אך אין הוא בנוי לכך. יהיה עליך לגשת אליו.”

אי־אפשר היה להעלות בדמיון את המקור ממנו התפתח יצור הקליאני. הוא נראה כתערובת של כמה סדרי־מינים. רוב גופו היה כשפופרת חומה עשויה פרקים, בקוטר של חבית ובאורך של כשמונה מטר, ונראה כתוצאת הכלאה בין נחש פתן ותולעת. הקטעים הקדמיים התנשאו כלפי מעלה, ונשאו את ראשו של היצור בגובה של שלושה מטר מעל לקרקע.

בעצם, חשב 12־אפג’ון, לקליאני לא היה כלל ראש, אלא רק קצה קדמי ובו שתי עיניים ענקיות שצורתן כצורת יהלום מלוטש, שהיו שלוש עיניים נוספות פשוטות, מבלבלות במקצת שהיו בדרך כלל סגורות. מתחת לראש היה כעין קולר של שש זרועות קצרות כשל דיונון, שהיו מגולגלות כחבל סביב היצור. הוא נראה בלתי־אפשרי ומפחיד כאחד; 12־אפג’ון חש עצמו נחות פי כמה לעומת הקליאני.

“כיצד למדת את שפתנו?” שאל כפתיחה.

“למדתי זאת ממך”, ענה הקליאני מייד. קולו היה גבוה באופן בלתי־צפוי, ותכונה הודגשה על־ידי ההטעמה המתנגנת של היצור; 12־אפג’ון לא היה מסוגל להבחין מניין בא הקול. “מספינת החלל שפרקתי, דרקון־השחר.”

“מדוע עשיתם זאת?”

“איבתך כלפי היתה ברורה,” שר הקאליאני. “באותו זמן לא ידעתי שאתה חולה, אך זה התברר מהניתוחים.”

“ניתוחים! ניתחתם את הצוות של ‘הדרקון’?”

“את כולם פרט לאחד.”

נהימת ריטון נשמעה מעברו של אוברהולצר. הגבר הראשון העיף בו מבט מתרה.

“ייתכן שטעיתם,” אמר 12־אפג’ון. “טעות טבעית, אולי. אך מטרתנו היתה להציע לכם קשרי מסחר ויחסי שלום. הנשק שלנו היה לצרכי הגנה בלבד.”

אינני חושב כך", אמר הקאליאני, “ואינני טועה אף פעם. שאתה עושה טעויות, זה טבעי, אך אין זה טבעי לי”.

12־אפג’ון היה המום. לא היה ספק בכך שהיצור התכוון לכל מלה שאמר; שליטתו בשפה היתה מושלמת מכדי לאפשר פירוש מתון יותר. 12־אפג’ון היה אובד עצות; לא רק שהיה זה הדבר המדהים ביותר ששמע אי־פעם מפי יצור נבון, אלא שבאותו רגע גם גילה כיצד דיבר היצור: הצלילים הופקו בעוצמה נמוכה מתוך סדרה של נחירי נשימה לכל אורך הגוף, כשכל נחיר מפיק צליל טהור אחד בלבד. המלים וההטעמות נוצרו באוויר על ידי אפנון הדדי – קואורדינציה מופלאה של המון אברים שלא נראו כלל כמותאמים להשמעת קול. היה זה יצור מדהים ומיוחד במינו – דבר שהיה ברור גם ללא הלקח בצורת הגוש המרוסק שנותר מהחללית, ושנח במהופך בחולות שלפניהם.

חולות? הוא התבונן סביבו בחלחלה. עד אותו רגע כה הפנט אותו היצור עד כי שכח להתבונן בנוף. חול, חול, רק חול. אם היו אי־שם על פני קאלה אזורים טובים יותר ממדבר זה, לא ניתן היה לראותם מכאן ועד לאופק.

“מה אתה מתכוון לעשות בנו?” אמר לבסוף. אכן, לא היה לו דבר אחר לומר; הוא היה מנותק לחלוטין מעולם הבית, ולא ראה כל בסיס למשא ומתן.

“שום דבר.” אמר הקאליאני. “אתה חפשי לצאת ולבוא כרצונך.”

“אינכם פוחדים עוד מאתנו?”

“לא. כשהגעת כדי להרוג אותי מנעתי זאת ממך, אך כעת אינך יכול לעשות זאת עוד.”

“זו הטעות שלך,” אמר אוברהולצר, כשהוא מכוון את הרובה שלו לעבר עיני היהלום הנוצצות של הקאליאני. “אתה יודע מה זה – וודאי היו להם כאלה ב'דרקון'”

“אל תהיה אידיוט, סמל,” אמר 12־אפג’ון חדות. “אין אנו במצב המאפשר השמעת איומים כלשהם. וכן,” הוסיף בשקט, “לא היה כדאי להסב את תשומת־ליבו של היצור אל הרובה.”

אני יודע מה זה." אמר היצור. אינך יכול להרוג אותי בזה. ניסית זאת פעמים רבות בעבר ולא הצלחת.. היית זוכר זאת אלולא היית חולה."

“מעולם לא ראיתי דבר שלא יכולתי להרגו בעזרת להביור־זוסמן,” סנן אוברהולצר מבין שיניו. הרשה לי לנסות זאת על הממזר, הוד מעלתך."

“חכה רגע,” אמר רובין־1, להפתעתו של 12־אפג’ון. “אני רוצה לשאול מספר שאלות – אם לא איכפת לך, הוד מעלתך?”

“לא אכפת לי,” אמר 12־אפג’ון מתוך כוונה להסיח את דעתו של איש הצי מהדחף המטורף להרוג. “המשך.”

האם ניתחת את גופות הצוות של ‘הדרקון’ באופן אישי?" שאל רובין־1 את הקליאני.

“כמובן.”

האם אתה שולט בכוכב־הלכת הזה?"

“כן.”

האם אתה היחיד במערכת זו?"

“לא.”

רובין נשתתק לרגע קימט את מצחו ואז אמר: “האם אתה היחיד מבני מינך במערכת שלך?”

“לא. יש עוד אחד על־פני קסיקסוברקס – כוכב הלכת הרביעי.”

רובין הפסיק בשנית את זרם השאלות, אך הפעם, כפי שנראה היה ל12־אפג’ון, לא משום שהיה לו ספק כלשהו, אלא משום שביקש לאזור אומץ ולשאול את שאלת המפתח. 12־אפג’ון ניסה לשער מה תהיה שאלה זו ולא הצליח.

“כמה מכם נמצאים שם?” שאל רובין־1.

אינני יכול לענות על כך. ברגע ששאלת אותי שאלה זו היו שמונה קואדרילון, שלוש מאות ושנים־עשר טריליון, עשרים ואחד ביליון, מאה שמונים ותשע מיליון, ארבע מאות ששים וחמישה אלף מאה ושמונים; אך כעת המספר השתנה וממשיך להשתנות."

“לא יתכן,” אמר 12־אפג’ון בתדהמה. “אפילו שני כוכבי־לכת אינם יכולים לקיים כמות שכזו; ולא הייתם מאפשרים למדבר כזה להתקיים אילו היה צורך להאכיל אפילו חלק מאוכלוסיה זו. אני מתחיל לחשוב, אדוני, שאתה טיפוס מן הסוג שאני מורגל לו בעסקי: השקרן המצוי וחסר־הדמיון.”

“הוא אינו משקר,” אמר רובין־1 בקול רועד. “כל העובדות מתאימות. הרשה לי לגמור, בקשה, אדוני. אני אסביר, אך קודם עלי לסיים.”

“טוב,” אמר 12־אפג’ון בחוסר ישע, “בסדר, המשך.” הוא התחרט כאשר שמע מייד אחר־כך את רובין־1 אומר: תודה רבה לך. אין לי יותר שאלות."

הקליאני הפך למעין גלגל נוזלי גדול ואז זרם דרך דיונות החול במהירות שלא תאמן. 12־אפג’ון צעק אחריו, מבלי שידע כל מה הוא צועק – אך לא היתה לכך כל חשיבות, כי היצור לא הגיב. תוך כמה שניות נעלם כליל. הם נותרו לבדם, חשופים לרוח המדברית הקרירה.

אוברהולצר הנמיך את רובהו אובד עצות. “הוא מהיר, לעזאזל,” אמר “לא הצלחתי אף לשמור אותו בכוונת.”

“זה מוכיח הכל,” אמר רובין. הוא רעד ו12־אפג’ון לא יכול היה לשפוט אם נבע הרעד מפחד או מהתרוממות רוח; אולי היה זה משתי הסיבות כאחת.

“אני מקווה כך,” אמר הגבר הראשון, כשהוא מנסה בכל כוחו שלא להשמע מבשר רעות. היה משהו במדבר בהיר ומרוחק זה שרוקן מתוכן כל יומרה לכבוד וליוקרה. “ככל שנראה לי, גרמת זה עתה לכך שנאבד את ההזדמנות האחרונה שלנו לשאת ולתת עם יצורים אלה… ממש כפי שעלול היה גם הסמל לעשות בעזרת רובהו. הסבר, בבקשה.”

“לא תפסתי את העניין עד אשר שמתי לב שהוא השתמש בגוף שני יחיד כשדיבר עמנו,” אמר רובין. אי־אפשר היה לדעת אם קלט רובין את נימת האיום שבתוכחתו של 12־אפג’ון; נדמה היה שלא. הוא נראה שקוע מדי במחשבותיו.

“באנגלית מודרנית אי־אפשר להבדיל בין יחיד ורבים. חשבנו שהוא מדבר אלינו בלשות “אתם”, ברבים, אך הוא לא דיבר כך, כשם שגם על עצמו דיבר בלשון יחיד. הוא חושב שכולנו מהווים חלק מאותה אישיות – כולל אנשי הצוות של ‘הדרקון’ – בדיוק כשם שזה נכון לגביו עצמו. לכן הסתלק מייד כשאמרתי שאין לי יותר שאלות. אין הוא יכול לתפוס שלכל אחד מאתנו יש אגו עצמאי משלו. לדידו דבר כזה פשוט אינו קיים.”

“כמו נמלים?” אמר 12־אפג’ון באיטיות. “אינני מבין כיצד טכנולוגיה מתקדמת… אך לא, אני מבין. ואם אכן זה נכון, כי אז כל קאליאני שניתקל בו עשוי להיות ראש הממשלה שלהם, אך איש מהם איננו כזה למעשה. האינדיבידום השונה היחיד נמצא על פני הכוכב הרביעי – כוורת בעלת אגו נפרד.”

“אולי לא,” אמר רובין. “אל תשכחו שהוא חושב שגם אנחנו מהווים חלק מגוף אחד.”

12־אפג’ון דחה אפשרות זו מייד. “הוא וודאי מכיר את המערכת שלו עצמו.. מה שמטריד אותי הוא מנין האוכלוסיה שמסר. כמות כזו חייבת להתפשט לפחות על פני כל צביר הכוכבים, ולאור המספר המדוייק שמסר, לאותו רגע, חייבת להיות לו גישה מיידית לכל האוכלוסיה. מפקד אוכלוסין מיידי וללא כל מאמץ.”

“כן.” אמר רובין. פרושו של דבר קשר בין מוח למוח, מאחד לכולם, דרך כל המערכת. זה מה שגרם לי להרהר בדרך המוזרה בה השתמש בכינויי השם."

“אם זהו המצב, אזי כולנו אבודים. ובכנוי זה אני כולל את כדור־הארץ.”

“ייתכן שיש להם מגבלות כלשהן,” אמר רובין, אך היה ברור שהוא רק מגשש באפלה. “אך לפחות זה מסביר מדוע טבחו את צוות ‘הדרקון’ – ומדוע הם מרשים לנו להסתובב על פני כוכב־הלכת שלהם כאילו לא היינו קיימים כלל. ובאמת איננו קיימים, לדידם. אין להם כל יראת־כבוד בפני יצור חי בודד. לא פלא שלא התרגשו כלל מהרובה של הסמל!”

הסומק שנראה קודם בפניו פינה מקומו לחוורון של סיד. טיפות זעה נקוו על גבותיו באויר היבש והחם, והוא רעד יותר מתמיד. הוא נראה כעומד להתעלף בכל רגע, ולמרות זאת רק גמגום קליל הפריע לשטף דיבורו. אך הפעם לא יכול היה הגבר הראשון להאשימו בחששנות־שווא.

אוברהולצר הביט בהם כשפניו מביעות סלידה, או אולי אי־הבנה מוחלטת. ואז, בתנועה חדה שגרמה להם להרתע, נצר את רובה הזוסמן.

“טוב,” אמר בקול קר וחלק. “עכשיו ברור לנו מה נאכל.”

בזאת החלו תכנון התכניות וחלוקת התפקידים הרי־הסכנות. סמל אוברהולצר לא היה טיפש, כפי שהעיד אוסף האותות על שרוולו וכוכב הקרב על חזהו. הוא הבין את השלכות דבריו של הקאליאני – לפחות אחרי שנער־האמא פרש אותם; והיה די פיקח כדי לא להמעיט מערך תרומתו של ההומו הנפחד להשארותם האפשרית בחיים על פניו של עולם זה. אך לעת־עתה העדיף לשחק את תפקיד הסמל המטומטם. אם הבנת טיבם של הקאליאנים היתה עלולה להביאו למצב של חוסר אונים, הרי שהעדיף להסתדר ללא הבנה זו.

הוא לא האמין שאכן עלול הוא להגיע למצב של חוסר אונים. אך לא היה קשה לראות שנערי האמא כבר היו על סף מצב כזה – ואם היתה עוד תקווה לבצע משהו, היה עליהם להתנער מכך מהר ככל האפשר.

בתחילה חשב שהצליח כבר בכך. “בשום אופן לא!” אמר הגבר הראשון בחימה. “אתה בן־אדם, סמל, ולא קאליאני; ושום מעשה של הקאליאנים לא יצדיק את התנהגותך הבלתי־אנושית.”

“הייתי מעדיף לזלול אויב ולא חבר,” אמר אוברהולצר סתומות. “האם יש לכם בפנים מצרכי מזון כלשהם?”

“אינני יודע, אך אין לזה שום קשר לענין.”

“תלוי למה אתה מתכוון באומרך ‘זה’, אך אולי נתווכח על זאת אחר־כך. מהן הוראותיך, הוד מעלתך?”

“אין לי שום הוראה,” אמר 12־אפג’ון בגילוי־לב פתאומי. “מוטב שננסה קודם לתכנן תכניות הגיוניות כלשהן במקום להתקוטט. רובין, תפסיק לשקשק. השאלה היא מה אנו יכולים לעשות מלבד נסיונות להשאר בחיים, תוך טפוח תקוות מטופשות בדבר בואה של משלחת חילוץ.”

“ראשית, עלינו לנסות לחלץ את האיש מצוות הדרקון המוחזק עדיין חי בידי התולעים הללו” אמר אוברהולצר.

“אם לכך התכוון כשאמר שהם ניתחו את כולם פרט לאחד.”

“לי זה לא נראה מעשי,” אמר 12־אפג’ון. “אין לנו כל מושג היכן הם מחזיקים אותו – –”

“שאל אותם. אותו יצור ענה על כל שאלה שנשאל.”

“– – ואפילו אם נניח שהוא מוחזק קרוב לכאן, לא נוכל לשחררו מידי צבא של קאליאנים גם אם נצליח לערום מהם ערימת גוויות רצינית. במקרה הטוב במוקדם או במאוחר תאזל תחמושתנו.”

“כדאי לנסות,” אמר אוברהולצר. “אדם נוסף יגביר את כוחנו.”

“לשם מה?” הקשה רובין־1. “יהיה לנו פה נוסף להאכיל. לעת עתה, לפחות, הם מאכילים אותו.”

“כדי להטיס את החללית,” השיב אוברהולצר. “אם יש איזה סיכוי מחורבן לרתך שתי גרוטאות אלו זו לזו ולהמריא מגוש הרפש הזה. על כל פנים, עלינו לנסות זאת.”

רובין־1 נחרד. אם האפשרות להכנס לקרב עם הקאליאנים הפחידה אותו, חשב אוברהולצר, הרי החשש מפני עבודה גופנית קשה גרם לו כנראה לדבר־מה הקרוב לפאניקה.

“לאן נוכל להגיע?” אמר. “אפילו בהנחה שנצליח להטיס חורבה כזאת.”

“אינני יודע,” אמר אוברהולצר. “איננו יודעים עדיין מהן האפשרויות. אך כל דבר עדיף על ישיבה כאן וגסיסה מרעב. ראשית כל, אני רוצה באותו גבר מהדרקון.”

“אני מתנגד לכך,” אמר 12־אפג’ון בתקיפות. “הקאליאנים מניחים אותנו כעת לנפשנו; אם נגרום להם צרות של ממש הם עלולים להחליט שנהיה בטוחים יותר מאחורי סורג ובריח, או מתים. אין לי התנגדות לתכנן כיצד להטיס את הספינה, אם נוכל – אך שום משלחות צבאיות.”

“אדוני,” אמר אברהולצר," פעולה צבאית על כוכב־לכת זה היא המטרה שלשמה נשלחתי הנה. אני שומר על זכותי להשתמש בשיפוטי שלי. תוכל להתלונן, אם אחזור אי־פעם – אך אני לא אניח לבן־אדם להרקב במאורת תולעים כל עוד יש לי רובה על כתפי. אתה יכול להצטרף או לא, אך אנו הולכים."

הוא אותת לקסיריר שנראה כמגחך קמעה. 12־אפג’ון בהה בו רגע, ואחר כך נענה בראשו.

“אנחנו נשארים כאן,” אמר. “מכיוון שאין לנו מים – סמל, אני מקווה שתואיל בטובך לומר לנו היכן מונח חלק החללית שלך.”

“בכיוון זה, כשני קילומטר מכאן.” השיב אוברהולצר. “שרתו את עצמכם. אם ברצונכם להתמקם שם תחסכו מאתנו את הצורך לשאת אתנו את טוראי האנס על גבי אלונקה.”

“כמובן,” אמר הגבר הראשון. “אנו נטפל בו. אך, סמל…”

“כן, הוד מעלתך?”

“אם נשאר בחיים אחרי הרפתקה זו שלך, ונצליח לחזור לאחד מבסיסינו, אדאג לכך שתוגש תלונה. אינני מתכחש לך כעת, כי ברור שיהיה עלינו לשתף פעולה בכדי לשרוד בחיים, ונזדקק למידה מסוימת של הבנה בינינו. אך אל תשלה את עצמך…”

“אני מבין, אדוני,” אמר אוברהולצר בקרירות. “קדימה, קסיריר. נחזור אל המקום שבו תפסנו את התולעת, ומשם נלך לפי עקבותיה עד למקום ממנו באה. הסתדרו.”

הגברים הכתיפו את רוביהם. 12־אפג’ון ורובין־1 התבוננו בהם בלכתם. לפני שנבלעו בדיונות ונעלמו מעיניהם של 12־אפג’ון ורובין־1, פנה אוברהולצר לאחור נופף בידו אך איש לא נופף לו בתשובה. אוברהולצר משך בכתפיו והמשיך להתנהל בכבדות דרך המדבר.

“סמל?”

“כן?”

“איך אתה מתכוון לחלץ את הג’וקר הזה בעזרת ארבעה רובים בלבד?”

“חמישה אם בכלל נחלץ אותו – יש לי גם אקדח,” הזכיר לו אוברהולצר. “אין טעם לתכנן תכניות, נאלתר במקום. אני מעוניין לבדוק עד כמה רציניות התולעים הללו בכוונתן להניח לנו לנפשנו. יש לי הרגשה שהן אינן מזהירות בפקחותן, כל אחת בפני עצמה, ואינן מגיבות מהר לפעולות מקומיות מוגבלות. אם כל כוכב־הלכת הזה הוא גוף ענק אחד, והתולעים הן תאי־המוח שלו, אזי אנחנו הננו חיידקים – ואולי דרושים יותר מארבעה חיידקים כדי לגרום לגוף כולו להגיב באופן משמעותי במהירות מספקת.”

קסיריר קימט את מצחו בצורה מגוחכת; הוא לא נראה מסוגל לקלוט את הרעיון ללא סבל. מעולם לא היה מוכשר לטקטיקה.

“הנה, כאן מצאנו את הברנש,” אמר אחד הגברים, בהצביעו על החול.

“העקבות עלובות למדי,” אמר קסיריר. “כל משב־רוח יכול למחות אותן לחלוטין.”

“קבע את כיוונן המדויק, זה כל מה שדרוש לנו. ראית איך הוא הסתלק – בקו ישר כסרגל, בלי שום פניות או עקיפות סביב הדיונות; כמו נמלת־קרב. אם נאבד את העקבות, נמשיך לפי אותו כיוון. הוא בטח מוביל למקום כלשהו.”

“בסדר,” אמר קסיריר כשהוא מוציא את המצפן שלו. כעבור רגע המשיכו הארבעה לשרך את דרכם.

נותרו רק טיפות מעטות של מים חמים ותפלים במימיותיהם, ועיניהם דמעו והאדימו מרוב יובש וחול, כאשר הגיעו לפסגת הרכס שהשקיף על הקן. כינוי זה צץ מייד במוחו של אוברהולצר, אף־כי ייתכן שציפה לדבר מעין זה מהרגע בו השווה רובין־1 את הקליאנים לנמלים. היה זה אוסף של צריחים לבנים מחוספסים, בגובה של כעשרים מטר כל אחד, שהתנשאו מתוך גוש בצקי משותף, שכמעט מילא עמק קטן. לא היתה כל צמחיה מסביב, וגם לא מקור מים נראה לעין, אך היו שלש דרכים, ששתיים מהן הובילו לתוך פתחים סגלגלים שחורים שאוברהולצר יכול היה לראותם ממקום עומדו. מדי־פעם היה אחד הקאליאנים מגיח החוצה בחפזון ונעלם מעבר לאופק, או מתקרב במהירות אל הפתח ונבלע בחשכה. באחדים מהצריחים היו תקועים תרנים שנשאו מעין אנטנות או מכשור אלקטרוני מסתורי כלשהו, אך לא נראו שום חלונות; והקול היחיד שנשמע בעמק פרט לאיוושת־הרוח היבשה, היה תערובת של צלילי זמזום חלשים.

“שמע!” אמר קסיריר, כשהוא לוחש מבלי להיות מודע לכך. “נראה ששורר שם חושך מצריים. יש למישהו פנס?”

לא היה כזה לאיש. “אין לנו צורך בפנס,” אמר אוברהולצר בבטחה. “יש להם עיניים, והם מסוגלים לראות באור השמש המדברי. מכאן שאינם מסוגלים להתמצא בחושך מוחלט. נזוז – אני צמא.”

הם השתרכו במורד העמק והתקרבו בזהירות לעבר החור השחור הקרוב ביותר. ואכן, הוא לא היה כה שחור כפי שנראה מהגבעה. היה זוהר כלשהו בפנים, שלא הבחינו בו קודם בגלל החולות הבוהקים שמסביב. בכל זאת אוברהולצר מצא עצמו מהסס.

בעודו מתלבט, פרץ קאליאני כטיל מבעד לפתח ובלם את עצמו בצורה חלקה וחדה.

“אסור לך לעמוד בדרך,” אמר באותו קול שורקני ומתנגן כשל קודמו.

“אמור לי לאן ללכת ואזוז מדרכך,” אמר אוברהולצר. “היכן נמצא האיש מספינת הקרב, שלא ניתחתם אותו?”

“בגניטוניס, כחצי העולם מכאן.”

אוברהולצר חש כמעט פיק־ברכים, אך הקליאני טרם סיים.

“היית צריך לומר לי שאתה רוצה בו,” אמר היצור, “אני אביא אותו אליך. אתה זקוק לעוד משהו?”

“מים,” אמר אוברהולצר בתקווה.

“יובאו מים. במקום זה אין מים שתוכל להשתמש בהם. הישאר מחוץ לערים; אחרת תעמוד בדרך.”

אך היכן נוכל לאכול?"

“יבוא מזון. היה עליך להודיע על צרכיך; רמת האינטליגנציה שלך נמוכה ואתה חסר ישע. אינני אוסר עליך דבר, אני יודע שאתה בלתי־מזיק, ובכל־אופן חייך קצרים; אך אינני רוצה שתעמוד בדרך.”

הדברים החוזרים עצמם החלו להשפיע על עצביו של אוברהולצר, והתסכול שבנסיונו להתפרץ לדלת פתוחה הצטרף אל התמונה שעלתה בדמיונו על מה שיגידו שני נערי האמא כאשר תחזור החוליה.

“תודה לך,” אמר; ולאחר שכיוון את רובה הזוסמן אל ראשו דמוי־התמנון של הקאליאני, לחץ על ההדק.

התברר מייד שהקאליאנים היו בני־תמותה ככל בשר ודם; במקרה זה התקבלה גוויה משביעת־רצון עד מאד. הלהבה המשיכה ופגעה בקו והבעירה את הקיר שמעל לפתח. אוברהולצר המתין לראות מה יקרה; אנשיו אחזו בנשקם בדריכות.

במשך דקות מספר לא היתה כל תנועה מלבד הפרפורים האקראיים של גופו חסר־הראש של הקאליאני. כנראה עדיין לא מת לגמרי. אף כי היה בכמטר וחצי קצר יותר מאשר היה לפני־כן. ובודאי הרגיש בחסר; ואז החלה מהומה בתוך הפתח החשוך.

חיה בעלת עשר רגליים, בגודל של ארנב גדול, הגיחה החוצה אל אור השמש, ובעקבותיה שתיים נוספות, ואחריהן חבורה שלמה, כעשרים לערך. אף־כי אוברהולצר לא נרתע מהקאליאנים עצמם, היה משהו בחיות הללו שגרם לו בחילה. הן היו שחורות כפחם, מבריקות וחסרות עינים; ראשיהן המשורינים נשאו רק מערכת של משושים מנוונים וזוג מלקחים ענקיות, כשל חיפושית גדולה.

חסרי עיניים או לא – אלה מנתחים מעולים. הם חתכו בזריזות את שרידי הקאליאני לקטעים, פרק אחד בכל קטע, ונשאו את הפגר אל תוך הקן. אוברהולצר צעד קדימה, ובהרגשה של תעוב בעט באחד האחרונים שבתהלוכה. זה התנדנד כשרפרף בלתי־יציב, אך מייד שב לאיתנו כאילו לא ארע דבר. כפי הנראה לא הכאיבה לו הבעיטה כלל, אף אף כי אוברהולצר חש בכף רגלו כאילו בעט בגוש ברזל. היצור חמק בעקבות היתר אל תוך הקן האפל, כשהוא מחזיק עדיין את המנה שלו העדינות במלקחיו החיות. כל מה נותר באור השמש היוקדת היתה שלולית של דם משחיר שחלחל במהירות בחול.

“בואו נסתלק!” קרא קסיריר בעצבנות.

“עמוד במקומך!” נהם אוברהולצר. “אם הם חטפו עצבים עלינו אני רוצה לדעת זאת כבר עכשיו.”

אך הקאליאני הראשון שחלף על פניהם, כעבור עשרים דקות שנמשכו כנצח, כמעט שלא האט את מהירותו. “לא לעמוד בדרך!” קרא ושעט אל עבר הדיונות. בנהימת זעף, ירה אוברהולצר לעברו, אך החטיא.

“בסדר,” אמר. “נתחיל לחזור. לא לגעת במימיות עד שנגיע למרחק של חמישה קילומטר אחרי אמצע הדרך. קדימה!”

כולם היו על סף אפיסת כוחות שהגיעו לנקודה זו, אך אוברהולצר לא נאלץ לכפות עליהם את הפקודה אף פעם אחת. איש לא השתוקק, כנראה, לסיים את חייו על קאלה כערימת נתחי־בשר במלקחי חיפושיות הענק השחורות.

“אני יודע מה הם חושבים,” אמר האיש מדרקון השחר. "שמעתי אותם אומרים זאת לעתים קרובות. הוא היה צעיר נאה, כבן שלושים, בעל שיער בלונדי שהלבין כמעט לחלוטין בהשפעת השמש היוקדת של קאלה: שוביו הוליכוהו במדבר במשך שלוש שעות כל יום. בעבר היה איש הרדיו של דרקון השחר, תפקיד אשר בטיסה בין־כוכבים מהווה ענף של אסטרונומיה ולא של תקשורת; בכל אופן אוברהולצר ואנשיו כינוהו ספארקס, בהתאם למסורת עתיקה, שאנשי המארינס כנראה לא ידעו כלל את מקורה.

“אם־כך מדוע לא נוכל לכונן יחסים טובים יותר עם ה’אישיות' שעל־פני כוכב־הלכת הרביעי?” שאל 12־אפג’ון. הרי לא היתה שם מעולם נחיתה של כלי מכדור־הארץ."

“מפני שה’אישיות' על־פני קסיקסוברקס היא מושבה של קאלה, ויודעת היטב על כל המתרחש כאן. שני כוכבי־הלכת שיתפו פעולה כדי להשמיד את הצי. קיים קשר טלפאתי כמעט מושלם בין השניים – ובעצם בכל מרחב האימפריה המרכזית. הזיקה היחידה הנחלשת, כנראה, במרחקים הבין־פלנטריים היא תחושת הזהות; לכן יש לכל פלנטה “אני” משלה, אגו פרטי משלה. אך אין זה סוג האגו המוכר לנו. קסיקסוברקס לא היה מקבל את פנינו באופן שונה מקאלה, כשם שאני לא הייתי נוהג בקאלה בדרך טובה ממך, הוד מעלתך. יש להם מטרות משותפות ונאמנות הדדית. נראה שכל האימפריה המרכזית היא כזו.”

12־אפג’ון הרהר בדבר; אך המחשבות שעלו במוחו לא נשאו חן בעיניו. היתה זו בעייה מסובכת, אפילו להלכה.

טלפתיה בין בני־אדם מעולם לא הגיעה להישגים משמעותיים. אחרי המחקר החלוצי של המיקרוקוסמוס בעזרת אפקט ארפה – השני מבין שני הנסיונות הבלתי־מוצלחים בהנעה בין־כוכבית, הרבה לפני תגלית הגל העומד – התבררה סיבת הדבר. כוחות “פסי”³ היו משמעותיים בדרך כלל רק בתת־המרחב שבו התקיימו החלקיקים העיקריים של האטום; הופעותיהם המקריות במאקרוקסמוס היו רק “תאונות” סטטיסטיות, כה חלשות וכה בלתי־ניתנות לשליטה כמו דעיכה רדיו־אקטיבית ספונטנית.

עד עכשיו תאם הדבר את דעותיו של 12־אפג’ון. מאז ומתמיד נראה לו, שכל מושג הטלפתיה לא היה אלא תחבולה – נסיון לעקוף את חובתו של כל אדם ללמוד להבין את זולתו, וככל האפשר, גם ללמוד לאהוב אותו; קנאי הטלפתיה רצו לקצר את המשימה ולהקל על האדם את הגשמת ייעודו הקשה ביותר. הוא היה מודע גם לדעה הקדומה נגד טלפתיה שהיתה טבועה בו כדיפלומט. עם זאת היה מאז ומתמיד משוכנע בכך, אף־כי כל הנושא היה מעורפל. אחד מטיעוניו היה שחסידי הטלפתיה העיקריים היו סופרים בטלנים חסרי־תקנה, החל באפטון סינקלייר ותיאודור דרייזר, וכלה ב – –

יחד עם זאת, לא היה ספק בעובדה שכל מרכז הגלקסיה, אוסף עצום של אוכלוסיות ותרבויות שונות ומשונות, הוחזק במסגרת מאוחדת ללא סכסוכים, באמצעות הטלפתיה בלבד, או ללא סכסוכים, באמצעות הטלפתיה בלבד, או באמצעות תופעות מפוקפקות אחרות: גלקסיה שלמה מאוחדת על ידי כוח כה בלתי־אמין, עד ששני אנשים היושבים משני צידי שולחן קלפים מעולם לא היו מסוגלים להשתמש בו אף בשמץ של תועלת.

אך בכל זאת היה פגם יסודי בטיעונים הללו.

בזמן שישב והרהר בחוסר־ישע בכל הסבך הזה, אפילו רובין־1 היה עסוק בעבודה, מגיש ציוד וכלי עבודה לצוות הרתכים שעבד בחוץ כדי לחבר את שני גושי המתכת חסרי הצורה, שסמל המארינס התעקש להפכם שוב לספינת חלל. כעת הושלמה המלאכה, אף כי שום יצרן ספינות לא היה משבח את התוצאה, והשאלה אשר שוב עמדה על הפרק היתה לאן להטיס את הספינה. ספארקס, מצידו היה מוכן להתערב, שהקאליאנים לא יפריעו להמראתם.

“לשם מה נתנו לנו את כל החמצן והכלים אם היה בכוונתם למנוע מאתנו להשתמש בהם?” טען בהגיון. “הם יודעים בשביל מה היינו זקוקים לזה. למרות שהם חסרי מוחות, באופן קולקטיבי הם פקחים מאד.”

“חסרי מוחות?” תמה 12־אפג’ון. “או שמא אתה מגזים?”

“חסרי מוחות!” טען האיש מדרקון השחר בכל תוקף. “רק המון מרכזי עצבים. אני מבין שכל הגזעים באימפריה המרכזית בנויים בצורה זו, ללא קשר להבדלים הפיסיים האחרים. לכך התכוונו, כשאמרו שאנו כולנו חולים – לא תפשת זאת?”

“לא,” אמר 12־אפג’ון באימה הולכת וגדלה. “מוטב שתבהיר זאת.”

“הם טוענים שזוהי הסיבה לכך שאנו לוקים המחלת הסרטן. לטענתם, המוח הוא המקור העיקרי לכל הגידולים הממאירים, והוא עצמו גידול ממאיר. הם קוראים לזה סימביוזה עויינת.”

“ממאירה”?

“בטווח רחוק, כן. הגזעים המפתחים מוח משמידים את עצמם. משהו הקשור בקרינת השמש; בעלי־החיים שעל־פני הפלנטות של אוכלוסיות הכוכבים מסוג I⁴ מפתחים מוחות. אלה סוג של סוג II אינם מפתחים אותם.”

רובין־1 המהם תחת שפמו נעימה ישנה. הגבר הראשון זיהה אותה; היה זה קטע מקוראל של אופרה אמריקנית מהמאה העשרים, ומילותיו היו: “בכו בכו מעבר לזמן, על ארץ זו של השעות.”

“זה מתאים,” אמר בכבדות. “אם־כן, כדי ליצור ולהשתמש בשדה חלש כטלפתיה, דרוש מוח חלש. יצורי אנוש לעולם לא יצליחו בכך.”

“תולעי כל הגלקסיה, התאחדו!” אמר רובין־1.

“הם כבר עשו זאת,” ציין סמל אוברהולצר. “אז היכן אנו עומדים אחרי כל זה?”

“משמעות הדבר היא,” אמר 12־אפג’ון לאיטו, שהאימפריה המרכזית כמעט כל כוכביה משתייכים לאוכלוסיה מסוג I, מתפשטת החוצה לעבר הזרועות הספירליות של הגלקסיה, כלומר לאזור שבו נמצא כדור־הארץ. כל הציווילזציות של צבירים שהם פוגשים בדרך הם בני־ברית טבעיים – צבירים שייכים תמיד לאוכלוסיה מסוג I – וקרוב לודאי שהם כבר נטעמו מבחינה רוחנית. כאשר אנו פוגשים בן ברית פוטנציאלי בדרכנו בין כוכבי אוכלוסיה II, אנו נוטים לעומת זאת להלחם בו."

“לא לכך התכוונתי,” אמר סמל אוברהולצר.

“אני יודע למה התכוונת; אך הדבר משנה את התמונה. כפי שאני מבין, יש לנו סיכוי לקפוץ הישר אל הבסיס הארצי הקרוב ביותר אם נתקיים על מנות רעב – –”

“– ואם לא אעשה שגיאה הגדולה מאפס נקודה אפס חמשה של אחוז בהתווית המסלול,” נכנס ספארקס לדבריו.

“כן. מצד שני יכולים אנו להבטיח את הגיענו לשם על־ידי דילוגים קצרים דרך כוכבי־לכת הידועים כמאוכלסים, אך שמעולם לא הוקמו עליהם מושבות שלנו, והם עשויים להיות עויינים. האפשרות הנוספת היחידה היא קסיקסוברקס, וזו נראית לי לא באה בחשבון. נכון?”

“ברור כשמש,” אמר סמל אוברהולצר. “כעת אני מבין למה אתה חותר, הוד מעלתך. הבעיה היחידה היא, שלא ציינת כי שיטת הדילוגים תגזול מאתנו את כל הזמן עד סוף ימי חיינו.”

“אמנם לא ציינתי,” הסכים 12־אפג’ון בעגמומיות, “אך לא שכחתי זאת. הצד השני של המטבע הוא שזמן ארוך עוד יותר יחלוף עד שהמטריארכיה והאימפריה המרכזית יגיעו לידי התנגשות.”

“וכשזה יקרה,” אמר סמל אוברהולצר בשמץ של סיפוק, “אני מסופק אם תהיה זו עדיין מטריארכיה, יהיה המנצח אשר יהיה. האם אתה רוצה שנצביע, אדוני?”

“אה – כן… נראה לי שכן.”

“אם כן הבה נדלג,” אמר סמל אוברהולצר ללא היסוס. “הבחורים ואני איננו יכולים להלחם נגד שגיאה של אפס נקודה אפס חמשה אחוז בניווט – אך כנגד כוכב־לכת עוין, יש לנו להביורים.”

רובין־1 התחלחל. “לא אכפת לי להלחם,” אמר באופן בלתי צפוי. “אך אני פשוט סולד מעצם המחשבה לשוב הביתה כשאני זקן, זקן מאד. עם זאת עלינו להעביר את המידע על קורותינו.”

“האם אתה מסכים עם הסמל?”

“כן, זה מה שאמרתי.”

“אני מסכים,” אמר ספארקס. “יתכן שלא נצליח בשום דרך. אך הסיכויים הם לטובת הדרך הקשה.”

טוב מאוד." אמר 12־אפג’ון. הוא לא ידע בוודאות מה היו רגשותיו באותו רגע; שביעות רצון קודרת, היה אולי התאור הקרוב ביותר למציאות. “אם כך החלטנו פה אחד. הבה נתכנן.”

הסמל הצדיע והתכונן לצאת מהתא, אך לפתע פנה לאחור. “לא חשבתי טובות על שניכם לפני כן,” אמר בגסות. “אך זאת אומר לכם: חייב להיות דבר מה במוח הקשור גם באומץ־לב. אתמוך תמיד בשילוב זה כנגד כל יצור הנותן שיירו בו כאילו היה דג בחבית – ויהיו יחסי הכוחות אשר יהיו.”

הגבר הראשון הרהר עדיין בנאום זה, כאשר הקריקטורה המטורפת של חללית נאנחה והתרוממה מעל אדמת קאלה. מי יודע, מי יודע, חזר ואמר לעצמו, ייתכן שאמת הדבר.

הוא שם לב שרובין־1 המהם עדיין את הקוראל מארוס ופסיכה, והלילה הגלאקטי שנפרש לפניהם היה שחור כמוות.

עשרת אלפים איש, החיים במעין כוכב לכת מלאכותי (“פלנטואיד”) ועוסקים בפעילות מדעית, טכנולוגית וחברתית מגוונת? היום אין זה עוד חלום של סופרי מדע בדיוני, אלא נושא לתכנון יסודי, המעסיק מדענים רציניים רבים.

יש הרואים במעבדת החלל “סקיילאב” האמריקנית ו"סאליוט" הרוסית את הסנוניות הראשונות המבשרות את הקמתן של “ערי חלל”.

בקיץ 1975 בלתה קבוצת מדענים עשרה שבועות באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, וערכה דיונים בנושא הקמת מושבות חלל. נבחנו ההיבטים הטכנולוגיים, החברתיים והכלכליים של פרויקט אדיר זה.

בכנס שאורגן על ידי מרכז המחקר איימס של נאסא (סוכנות החלל האמריקנית), בשיתוף עם אוניברסיטת סטנפורד, הוצג תכנון עקרוני של מבנה בצורת טבעת בקוטר של קילומטר וחצי בערך, שיחוג סביב כדור הארץ במסלול דומה לזה של הירח (ראה ציור). בתוך המבנה הטבעתי ישררו תנאים מתאימים לחיים סדירים של חלוצי החלל. על ידי סיבוב הטבעת בקצה של סיבוב אחד בדקה יווצר כוח צנטרפוגלי שיספק את הגרביטציה המלאכותית הדרושה, ותושבי “עיר החלל” לא יחושו כלל בהבדל בינה לבין כוח הארץ. מקור האנרגיה היחיד שיפעיל את כל מתקני ה"עיר" תהיה קרינת השמש – מקור אנרגיה אדיר, בלתי מזהם ובלתי מתכלה.

בציור זה מתואר מבנה עקרוני של מושבת חלל בת 10,000 תושבים. קוטר המבנה הטבעתי יהיה מעל קילומטר וחצי. המראה הענקית מעל למושבה תחזיר את קרינת השמש לשם ניצולה לתאורה וחקלאות. המבנה המלבני הארוך הינו רדיאטור חום, והמתקן שמתחת למושבה הינו אזור תעשיה שבו יותכו עפרות הירח באמצעות אנרגיית השמש

כדי לאפשר חיים נוחים ככל האפשר לתושבי המושבה, יהיו שם אזורים של צמחיה, חוות בעלי חיים, אגם מלאכותי וכו' – ממש גן עדן עלי חלל…

בכל הוועידות והדיונים שהוקדשו לנושא, הועלו מטרות רבות ושונות, שהגשתן תתאפשר הודות להקמתן של “ערי החלל”. בין המדענים שנתבקשו לחוות דעתם בנושא היה מיודענו איזאק אסימוב, שהגיש את המלצותיו בנושא באוגוסט 1977 לתת־ועדה של הקונגרס האמריקני לענייני מדע־החלל ויישומיו. המלצות אלה מובאות כאן כלשונן.

אומר אסימוב: "לדעתי, המטרה העיקרית של חקר החלל במהלך המאה הבאה תהיה הקמת מושבה בלתי תלויה מבחינה אקולוגית על פני הירח, או – מושבות חלל מלאכותיות שינצלו את הירח כמקור לחמרי גלם. הסיבות לכך הן:

“תצפיות אסטרונומיות שייערכו מחוץ ל”מסך" האטמוספירה של כדור הארץ עשויות להביא לשיפור משמעותי של הידע על היקום וחוקי הטבע השולטים בו, ולדבר זה יהיו השלכות שימושיות וודאיות אם כי בלתי חזויות מראש, על חיי האדם.

"תנאים של וואקום מוחלט, טמפרטורות נמוכות, קרינת שמש חזקה ועוד, יאפשרו פעילות תעשייתית ענפה ברמה, שהיא בלתי אפשרית על פני כדור הארץ, וזו תוביל להישגים טכנולוגיים כבירים.

"סוד מושבה תעשייתית בלתי תלויה מבחינה אקולוגית, על הירח או במבנה מלאכותי בחלל, יחייב קיום חברה השונה באופן מהותי מזו שלנו – חברה שתוכל לחיות בסביבה הנדסית ובמשטר חמור של שימור משאבים ושימוש חוזר בפסולת. מאחר שזהו בדיוק המצב שלקראתו מתקדמים חיינו כאן, על פני כדור הארץ (אם נוציא מכלל אפשרות שואה שתשמיד את כל הטכנולוגיה האנושית), הרי שהמושבות ישמשו כבית־ספר לכדור הארץ, כניסוי בצורת חיים חדשה, שנוכל להפיק ממנו יתרונות עצומים.

"הקמת המושבה תהיה קשה ויקרה במידה כזו, שתחייב מאמץ כלל־עולמי, ולא רק לאומי. המאמץ יהיה כביר דיו כדי לספק לאנושות כולה שאיפה משותפת, שעשויה להתעלות על שובניזם מקומי. בכך יעודד המבצע את התפתחותה של קהילה פוליטית כלל־עולמית, ובאמת ישמש כתחליף לקטרזיס האמוציונלי של מלחמה.

"מתיישבי הירח או מושבות החלל, החיים בעולמות טכניים־הנדסיים יהיו מותאמים יותר מבחינה פסיכולוגית לחיים בתוך חללית במסע בין־כוכבי שיימשך שנים רבות ולכן, הם יהיו אלה, שימשיכו לחקור את מערכת השמש (ואולי אף כוכבים שמחוץ לה).

“מושבות־החלל יתנו הזדמנות חדשה להמשך ההרפתקה והגידול של המין האנושי, וזאת לאחר שכדור הארץ ינקוט בעל כורחו, במדיניות של אי־ריבוי האוכלוסיה.”

אם פרויקט “ערי הטבעת” נראה בעיניכם גרנדיוזי ודימיוני, דעו לכם שהוא פשוט וצנוע ביותר בהשוואה למושבות החלל, שאותן צופים המדענים לקראת סוף המאה ה־21 (מדענים נוהגים לכנותן בשם "סופר־האביטאט)." מושבות אלה ימנו כמה מאות אלפי תושבים, וצורתן תהיה כשל מבנים גליליים ענקיים באורך 32 ק"מ ובקוטר של כ־7 ק"מ.

האם תהיינה ערי ענק אלה תשובה לערים המזוהמות והמתפוצצות מרוב אוכלוסיה של כדור הארץ? האם תושביהן ישמרו על זיקה לכדור הארץ הזקן והטוב(?), או שמא יעדיפו לפתח חברה עצמאית לחלוטין ללא תלות כלכלית או פוליטית בכדור הארץ?

יש הרואים את ההצדקה העיקרית לייסודן של מושבות הענק בכך, שהן תאפשרנה את הצלתם של שרידי האנושות במקרה של שואה גרעינית או אקולוגית, או קליטת עודפי האוכלוסיה “המתפוצצת” על פני כדור הארץ. כאן, כמובן, מתעוררת השאלה מי יהיו הניצולים המאושרים, מי יחליט על כך וכיצד. זוהי רק אחת השאלות העקרוניות הכרוכות במפעל אדירים זה, אשר כדי להשיב עליהן יש לשתף את מיטב המומחים בכל תחומי הידע האנושי, ולא רק את מומחי האסטרונומיה וההנדסה. אך ספק אם ניתן יהיה לחזות את התפתחותן של מושבות החלל בטווח של עשרות שנים ויותר מיום היווסדן. האם לא יתפתחו בהן משטרים דיקטטוריים? האם לא יתעוררו קונפליקטים בין מושבה אחת לשניה, או בינן לבין כדור הארץ? האם לא תתפתח “פירטיות חלל” כפי שחוזה פאול טסונקה, מנהל המכון למדע תיאורטי באוניברסיטת אורגון?

נסיים בדבריו של פרופ' סאגאן, מנהל המעבדה ללימודים פלנטריים באוניברסיטת קורנל, ואחד המומחים הגדולים ביותר בנושא כוכב־הלכת נוגה:

“אין כיום מקומות רבים העשויים להיות מוקד משיכה להגירת קבוצות אנשים בלתי מרוצים ממצבם הנוכחי, כפי שהיתה יבשת אמריקה במאות ה־19 וה־20. ערי־החלל יספקו לאנושות מעין אמריקה שמיימית – הזדמנות ליצור סגנון חיים חדש מכל הבחינות – תרבותיות, חברתיות, פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות”.

רוברט סילברברג הינו אחד מסופרי המד"ב המפורסמים ביותר כיום. כתיבתו של סילברברג נוטה יותר לעסוק בצדדים החברתיים והאנושיים של העתיד, ופחות באספקט המדעי שלהם. סילברברג פירסם ספרים רבים באורך מלא, ואחד מהם – “כנפי הלילה” ראה אור בשפה העברית.

“פנטסיה 2000” גאה להציג כאן את אחד מספוריו הקצרים של המחבר, שבו באים לידי ביטוי רעיונותיו המקוריים וסגנונו הפיוטי המיוחד במינו.

* * *

מחוות המטעים, בפסגת גבעת דולן האפורה והמחודדת בקצה, יכול היה זן הולברוק לראות כל דבר שהיה חשוב לראותו: מטעי עצי העסיס שבעמק רחב־הידיים, הנחל מהיר־הזרם, מקום בו אהבה להתרחץ אחייניתו נעמי, והאגם הגדול שמאחור. הוא יכול היה לראות את חלקה־3, בקצהו הצפוני של העמק, מקום בו כבר החלו – או שמא היה זה רק דמיונו שתעתע בו? – עליהם הכחולים והמבהיקים על עצי העסיס להתכסות באודם המאפין את מחלת החלודה.

אם נגזר על עולמנו להגיע לקיצו, זהו המקום בו יתחיל הקץ.

הוא עמד ליד החלון המקושת והבהיר של מרכז האינפורמציה, על גג ביתו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת; שני ירחים חוורים תלו עדין בשמי השחר ההולכים ומתבהרים, אך השמש כבר עלתה לאיטה מתוך אזור הגבעות שבמזרח. נעמי כבר השכימה קום, ויצאה החוצה לקפץ בעליזות במימיו הצלולים של הנחל. בכל בקר, בטרם יעזב את ביתו, היה הולברוק מקיים תצפית – בדיקה של המטעים כולם. מצלמות ומקרופונים אפשרו לו לשלוט מרחוק על כל נקודות־המפתח שבחוץ. כשהוא מתכופף קדימה, העביר את ידיו עבות־האצבעות מעל הלחצנים שבלוח הבקרה, והאיר את מסכי השליטה שמשני צידי החלון. הוא היה בעליהם של ארבעים אלף אקרים של עצי עסיס, אוצר נוזלי מתקתק, אם כי כספו המזומן היה מועט וחובותיו היו גדולים למדי. הממלכה שלו.

הוא סרק את חלקה־3, החביבה עליו במיוחד. המסך הראה שורות ארוכות של עצים, חמישה־עשר מטר גבהם, מניעים את ענפיהם דמויי־החבלים בחוסר מנוחה. זה היה האזור הנתון בסכנה, האזור שהמגפה איימה עליו: הולברוק הביט בריכוז בעליהם של העצים. כבר מתחילים להחליד? עוד מעט צריכות להגיע התוצאות מן המעבדה. הוא סקר במבטו את העצים, ראה את הזוהר שבעיניהם, את ברק מלתעותיהם. יש כמה וכמה עצים טובים בחלקה זו. ערניים רגישים, מפיקים תוצרת טובה.

עצי השעשועים שלו. הוא אהב לשחק עם עצמו משחק קטן, להעמיד פנים שלכל אחד מן העצים יש אישיות, שם, זהות. לא היה צורך בכמות מרובה של העמדת פנים.

הולברוק הפעיל את מכשיר־הקול. “בוקר טוב, קיסר,” אמר. “אלקיביאדס, הקטור, אפלטון, בוקר טוב.”

העצים ידעו את שמותיהם. בתגובה לברכות ששלח להם, הם הניעו את ענפיהם, כאילו נשבה רוח קלילה בינות למטעים. הולברוק ראה את הפרי, בשל כמעט, מאורך ונפוח, כבד ומלא בעסיס ההלוצינוגני¹ עיניהם של העצים – נקודות מבריקות גדולות השקועות בשורה מסודרת בגזעים – מצמצו ופנו ימינה ושמאלה, מחפשות אחריו. “אני אינני נמצא במטע, אפלטון,” אמר הולברוק, “אני עדיין בבית החווה למעלה. עוד מעט ארד למטה. בקר נפלא היום, האין זאת?”

מן האפלולית ששררה עדין על גבי קרקע המטע, בצבץ חוטמו הארוך, הורוד־בהיר, של גזלן־העסיס, מרחרח בחוסר בטחון בעומדו על ערמה של עלים שנשרו. בהבעת גועל על פניו צפה הולברוק במכרסם החצוף הקטן שחצה את קרקע המטע בארבע קפיצות זריזות וזינק על גיזעו הענקי של קיסר, מטפס בגמישות ובזהירות מעלה בינות לעיניו של העץ. ענפיו של קיסר סערו ברוגזה, אך הוא לא יכול היה לגלות היכן נמצא המזיק הקטן. גזלן־העסיס נעלם בינות לעלים והופיע שוב שלשה מטרים גבוה יותר, כשהוא נע עתה באותו משור בו נשא קיסר את פירותיו. חטמה של החיה התכווץ. גזלן־העסיס נשען לאחוריו על ארבע רגליו האחוריות והתכונן להתחיל למצוץ חלומות בשווי שניים־עשר דולר מן הפרי הבשל הקרוב אליו.

מתוך צמרתו של אלקיביאדס הגיחה צללית דקה, מפותלת ועקלקלה של זרוע־אחיזה. הזרוע חצתה כבמכת שוט את המרחק שבן אלקיביאדס וקיסר ונתעקלה במהירות סביב לגופו של גזלן העסיס. משנוכחה החיה לדעת כי היא נלכדה, לא הספיק לה זמנה ליותר מאשר לגניחה מבוהלת – ואז חנקה אותה זרוע־האחיזה למוות. הזרוע חזרה בקשת גבוהה אל צמרתו של אלקיביאדס, ולועו הפעור של העץ נראה לפתע בברור, עם הזחת העלים שהסתירו אותו. המלתעות נפערו, הזרוע התישרה וגופו של גזלן־העסיס נפל אל תוך פיו של העץ. אלקיביאדס רטט רטוט של עונג: רעד עדין ומהיר של עליו, פיתול ושחרור של ענפיו – זו היתה טפיחת השכם העצמית של אלקיביאדס על הרפלקסים המהירים שלו, שהביאו לו טרף כה טעים. הוא היה עץ פיקח, יפה ומאד מרוצה בעצמו. גאוה עליה אפשר לסלוח, הרהר הולברוק. הינך עץ טוב, אלקיביאדס. כל העצים בחלקה 3 היו עצים טובים. מה יהיה אם נדבקת בחלודה, אלקיביאדס? מה יקרה לעליך המבריקים ולענפיך האלגנטיים אם אצטרך לשרוף אותך?

“יפה מאד” הוא אמר, “אני אוהב לראות אותך ער לגמרי כמו עכשיו”.

אלקיביאדיס המשיך להניע בענפיו. סוקרטס, שנמצא ארבעה עצים באלכסון במורד השורה, כיווץ בחוזקה את ענפיו, בתנועה שהלברוק ידע שהיא מבטאת חוסר שביעות רצון, מעין רטינה וגניחה. בעיני מרבית העצים לא מצאה חן גאותו של אלקיביאדס על גנדרנותו וזריזותו.

לפתע, לא יכול היה הוברוק לעמוד בהמשך התצפית על חלקה 3. הוא לחץ על לחצני הפיקוד והעביר את התמונה לחלקה 7, המטע החדש בחלק הדרומי של העמק. לעצים כאן לא היו שמות, הם גם לא יקבלו כל שם. מזה זמן רב החליט הולברוק, שהיתה זו התרשלות מצידו להתיחס אל העצים כאילו היו ידידים או חיות שעשועים. הם היו רכוש מניב הכנסות. זו היתה טעות מצידו למעורבות כה גדולה עימם, ושוב הוא נוכח בכך באפן ברור ביותר עתה, כאשר על כמה מידידיו הוותיקים ביותר ריחפה סכנת החלודה, ששטפה מכוכב לכוכב ואיימה להתנפל על עצי העסיס שלו.

הוא סקר את חלקה 7, כשהוא שומר על ריחוק נפשי גדול יותר.

“התיחס אליהם כאל עצים”, ציווה על עצמו. לא יצורים חיים, לא אנשים – עצים. שורשים ארוכים ומפותלים החודרים עד עשרים מטר אל תוך אדמת הגיר, ומוצצים משם חומרים מזינים; הם אינם יכולים לנוע ממקום למקום. הם חיים על פוטוסינטזה. הם פורחים ומופרים ומניבים אחר כך את הפרי הגדול הזה, בעל הצורה הפאלית, המלא בכל מיני אלקלואידים מוזרים, אשר מטילים צללים מענינים במוחותיהם של בני האדם. עצים, עצים עצים.

אך יש להם עיניים ופה ושינים, יש להם זרועות המסוגלות לאחוז, והם יכולים לחשוב. הם יכולים להגיב. יש להם נשמה. כאשר דוחפים אותם לכך, הם מסוגלים לצעוק. הם מותאמים לצוד בעלי חיים קטנים; הם מעכלים בשר. יש כמה מהם אשר מעדיפים בשר כבש על בשר בקר. יש מהם שהם שלווים ושקטים ומלאי מחשבות. יש מהם שהם מלאי חיים ועצבנים. כמה מהם עקשנים. כמה מהם רגועים. על אף, שכל עץ הוא ביסקסואלי, לכמה מהם יש אישיות גברית, לכמה אישיות נשית, כמה מהם אמביוולנטים. נשמות. אישיות.

עצים.

העצים חסרי השם של חלקה 7 פיתו אותו לבצע את החטא של כניסה למעורבות. השמן ההוא יכול להקרא בודהה, ההוא שם אברהם לינקולן, ואתה – אתה וויליאם הכובש, ו…

עצים.

הוא עשה מאמץ והצליח בכך. הוא סקר בקרירות את המטע, מוצא שלא נגרמו במשך הלילה נזקים על ידי חיות משחרות לטרף, בודק את הפרי המבשיל והולך, קורא את האינפורמציה המגיעה מהחיישנים הפזורים בחלקה, מכשירי הפיקוח הללו שמרו על רמת הסוכר, על דרגות הבשלה, קליטת המינרלים – כל תהליכי החיים המאוזנים והמסובכים שבהם תלויה תפוקת המטעים כולה. הולברוק טיפל כמעט בכל דבר בעצמו. היה לו צוות של שלושה עובדים אנושיים אשר שמשו משגיחים, ושלושה תריסרי רובוטים. כל השאר נעשה על ידי שליטה מרחוק ובדרך כלל הלך הכל למישרין. בדרך כלל, כאשר שמרו עליהם היטב, הזינו אותם וטיפחו אותם, הניבו העצים את פריים בשלוש עונות השנה. הולברוק שיווק את הסחורה אל תחנת מסחר אזורית שליד נמל החלל, שם סחטו את המיץ מן הפירות ושלחו אותו לכדור הארץ. הולברוק לא נטל בכך כל חלק, תפקידו היה פשוט להפיק פירות מהמטע. הוא נמצא כאן מזה עשר שנים ולא היו לו שום תוכניות לעשות משהו אחר ממה שעשה כעת. היו אלו חיים שקטים, חיים של בדידות אך היו אלו החיים שהוא בחר לעצמו.

הוא מיקד את המסך על חלקה אחת אחרי משנה, עד אשר וידא שהכל התנהל במטע כשורה. לבסוף מיקד את המסך על הנחל, וקלט את נעמי בדיוק ברגע בו יצאה מן המים, לאחר שסיימה את שחייתה. היא טפסה על הגדה הסלעית שבלטה מעל שפת המים וניערה בחוזקה את שערה הארוך הישר, המשיי והזהוב. גבה היה מופנה למצלמה. בתחושה של עונג צפה הולברוק בשרירים המתרוצצים מתחת לעורה. גווה הודגש על ידי הצללים שעליו. אור השמש פיזז על מותניה הדקות, על ירכיה העגולות, על הגבעות המוצקות של עגבותיה. היא היתה בת חמש־עשרה. היא בלתה חודש אחד מחופשת הקיץ שלה עם דוד זן. היא נהנתה כפי שלא נהנתה מימיה, כאן בינות לעצי העסיס. אביה היה אחיו הבכור של הולברוק. הולברוק ראה את נעמי רק פעמיים לפני כן, פעם כשהיתה תנוקת, ופעם כשהיתה בערך בת שש. הוא הרגיש מעט שלא בנוח על כך שבאה לכאן, שכן הוא לא ידע מאומה על אודות ילדים ובנוסף לכך לא הרגיש רעב גדול לחברה. אך הוא לא סרב לבקשת אחיו. היא גם לא היתה ילדה. היא הסתובבה עתה, ועל מסכו נראו בברור שדיה העגולים והקטנים, בטנה השטוחה וירכיה המוצקות והחלקות. חמש עשרה. לא עוד ילדה. אשה. היא לא היתה מודעת לעירומה כאשר שחתה כך, בעירום, בכל בוקר. היא ידעה שהיו שם מצלמות. הולברוק לא הרגיש בנוח בצפותו בה. האם מותר לי להסתכל? זה לא לגמרי יפה. המראה שלה הסעיר אותו באופן חשוד. לכל הרוחות – אני הדוד שלה. שריר ריצד בלחיו. הוא אמר לעצמו שהרגשות היחידים שהוא חש, כאשר ראה אותה בצורה זו, היו עונג וגאווה על כך שאחיו יצר דבר כה יפה. רק הערכה. זה כל מה שהוא הרשה לעצמו לחוש. היא היתה שזופה, צבעה צבע דבש, עם אזורים מסוימים הצבע ורוד או זהוב. נראה היה כאילו נדפה ממנה קרינה מבריקה יותר מזו של שמש הבוקר. הולברוק אחז בלוח הפיקוד. חייתי זמן רב מדי לבדי. אחיניתי אחיניתי. רק ילדה. חמש עשרה. נחמדה. הוא עצם את עיניו, חזר ופקחן לרווחה, לעס את שפתו התחתונה. קדימה, נעמי, התלבשי!

כאשר חזרה ולבשה את מכנסיה הקצרים וחולצתה, דמה המראה ללקוי חמה. הולברוק סגר את לוח מרכז האינפורמציה, ירד למטה ויצא מבית החווה כשהוא לוקח עימו בדרך מספר גלולות ארוחת בוקר. גלגלנית קטנה וזוהרת התגלגלה לה מהמוסך. הוא קפץ לתוכה ונסע לנחל לברך את נעמי בברכת בוקר טוב.

היא היתה עדיין ליד הנחל, משחקת עם יצור פרוותי, מרבה רגלים, בגודל של חתול בערך, שהיה תלוי על גבי שיח קטן.

“הבט דוד זן!” קראה אליו. “האם זה חתול או נדל?”

“הסתלקי ממנו!” צעק אליה בעוצמה כה רבה עד כי זנקה לאחור בתדהמה. נשקו כבר היה מוכן ואצבעו כבר נחה על כפתורי הירי. החיה הקטנה, אדישה למראה, המשיכה לטפס לאיטה על הענפים.

כשהיא צמודה אליו, אחזה נעמי בזרועו ובקשה בקול צרוד, “אל תהרוג אותה, זן. האם היא מסוכנת?”.

“אינני יודע”.

“בבקשה אל תהרוג אותה”.

“החוק הראשון על הכוכב הזה”, אמר, הוא שכל דבר בעל שלד ויותר מתריסר רגלים הוא כנראה קטלני".

“כנראה”, אמרה בלעג.

“עדיין איננו מכירים את כל החיות כאן. זו חיה שמעולם לא ראיתי קודם, נעמי.”

“היא חמודה מדי מכדי להיות קטלנית. למה לא תחזיר את הנשק חזרה למקומו?”

הוא השיב את הנשק חזרה לנרתיקו והתקרב מעט יותר אל החיה. אין צפורנים, שניים קטנות, גוף חלש. סימנים מבשרי רעה אצל חיה זעירה כזו, ללא אמצעי קיום נראים לעין. הסיכויים הם, שהיא מחביאה עוקץ גדול וארסי בזנבה הקטן ועטוף הפרווה. רוב החיות מרובות הרגלים שעל כוכב זה, היו מצוידות בעוקץ. הולברוק נטל ענף ארוך ובזהירות דקר בקצהו את החיה במרכז גופה.

תגובה מהירה כברק. שריקה וחרחור קל והזנב התקפל לפתע בקשת קדימה ו־טראח! עוקץ מרושע ננעץ בעוצמה רבה בענף. כשחזר הזנב למקומו הקבוע, נזלו במורד הענף טיפות מספר של נוזל אדום. הולברוק פסע הצידה. החיה הביטה בו בחשדנות ונראתה כאילו היא מבקשת ממנו להתקרב לטווח מגע.

“חמודי”, אמר הולברוק. “מתוק. נעמי, את לא רוצה לחיות עד גיל שש עשרה?”

היא עמדה שם, חוורת למראה, מזועזעת, המומה כמעט מן הרשעות שבהתקפתה של החיה הקטנה. “היא נראתה כל כך מעודנת”, היא אמרה, כמעט מאולפת".

הוא כיוון את נשקו לפתח ירי־דק וירה בחיה בראשה. היא נפלה מן השיח, התקפלה ולא נעה עוד. נעמי עמדה כשראשה מופנה הצידה. הולברוק הניח לזרועותיו לגלוש אל מסביב לכתפיה.

“אני מצטער מותק”, אמר. “לא רציתי להרוג את ידידך הקטן, אך עוד רגע אחד והוא היה הורג אותך. כאשר את משחקת כאן עם חיות בר, זכרי תמיד לספור את הרגליים. אמרתי לך – זכרי לספור את הרגליים”.

היא הנהנה בראשה. יהיה זה שעור יעיל בשבילה, ללמד אותה שלא תבטח בהופעה חיצונית. הולברוק פסע על העשב בגוון ירוק־נחושת והרהר רגע בשאלה איך זה להיות בן חמש עשרה ולהיווכח לראשונה באמיתות המכוערות של החיים. בעדינות רבה הוא אמר: “בואי נלך לבקר את אפלטון, הא?”

נעמי הצהילה פניה מיד. זה הצד השני של היותך בן חמש עשרה: אתה מסוגל להתאושש מהר מאד מכל דבר.

הם החנו את הגלגלית ליד גבול חלקה 3 ונכנסו פנימה רגלית. העצים לא אהבו שכלי רכב יסעו ביניהם; כמה סנטימטרים בלבד מתחת לקרקע המטע הם היו מחוברים ביניהם במרבד של נימים דקים וסבוכים, שהיה בעל תפקיד נוירופיסיולוגי לגבי העצים, ועל אף שמשקלו של אדם לא יכול היה להשאיר עליהם את רישומו, הרי נסיעה גלגלית בן עצי המטע גררה בעקבותיה מקהלה של צרחות מן העצים. נעמי הלכה יחפה. הולברוק, לצידה, נעל מגפיים גבוהות. הוא הרגיש גדול ומגושם, באופן מוגזם, כאשר פסע לצידה. הוא היה בעל ממדים גדולים כשלעצמו, אך קלילותה הדגישה זאת עוד יותר על ידי הניגוד שביניהם.

היא שחקה עם העצים במשחק שלו. הוא הציג אותה בפני כולם ועתה היא קיפצה לאורך השורה, מברכת את אלקיביאדס ואת הקטור, את סנקה ואת הנרי השמיני, תומס ג’פרסון והמלך ג’ורג'. נעמי הכירה את כל העצים באותה מידה כמוהו, אולי אפילו טוב יותר. והם הכירו אותה. היא נעה בין העצים והם סערו, רגשו והתייפיפו בפניה. כל אחד מהם זקף את רעמתו וסרק באלגנטיות את ענפיו ואת עליו. אפילו סוקרטס הזקן והעקשן, תמיד כפוף ונטוי על צידו, נראה כאילו הוא מנסה להזדקף.

נעמי פנתה אל קפסת האחסון הגדולה והאפורה אשר בלב המטע, בה היו הרובוטים משאירים כל לילה נתחי בשר, והוציאה משם מספר נתחים עבור עצי השעשועים שלה. חתיכות בשר אדומות ובלתי מבושלות. היא עמסה על זרועותיה נתחי־בשר נוטף דם עד גבול יכולתה וצעדה בעליזות סביב המטע, משליכה אותם לעצים האהובים עליה. “נימפה, ממש כמו בחלומות”, הרהר הולברוק. היא זרקה נתח בשר לגובה רב, בכל כוחה. תוך כדי מעופו של הבשר באויר נשלחו אליו זרועות האחיזה, מהירות כברק וקול שריקתם מפלח את חלל האויר, פעם מעץ זה ופעם מעץ אחר, כדי לקלוט את הבשר במעופו ולדחוס אתו אל לועותיהם. העצים לא נזקקו לבשר, אך הם אהבו זאת והשמועה שעברה בין מגדלי העצים היתה, כי עצים, שהזינו אותם היטב, הפיקו את העסיס הרב ביותר. הולברוק חלק שלוש פעמים בשבוע בשר לעצים שלו, פרט לחלקה 3, שקבלה מנה יומית.

“אל תדלגי על אף אחד”, קרא אליה הולברוק.

נתח־בשר אחד נפל על קרקע המטע בלא שאף אחד תפס אותו. לפעמים ניסו שני עצים לתפוס בבת אחת את אותו נתח־בשר, וכתוצאה מכך היתה מתפתחת קטטה קטנה. העצים לא היו בהכרח ידידותיים האחד כלפי השני, טינה עזה שררה בין קיסר לבין הנרי ה־8, וברור היה לעין, שקאטו שנא גם את סוקרטס וגם את אלקיביאדס, אם כי הוא שנא כל אחד מסיבות שונות. מפעם לפעם היו הולברוק או אנשי צוותו מוצאים ענפים תלושים מונחים בבוקר על הקרקע. אבל בדרך כלל, גם עצים אשר היה קיים ניגוד באישיותם, הצליחו להיות סובלניים האחד כלפי השני. לא היתה להם ברירה, שכן הם נידונו, בצורתם זו, לקרבה ושכנות נצחית. הולברוק ניסה פעם להפריד בין שני עצים בחלקה 6 אשר ניהלו ביניהם מלחמה ארוכה, אך היה בלתי אפשרי לחפור ולהוציא עץ מבוגר במלוא גודלו בלא להרוג אותו ובלא לשבש את פעולת מערכת העצבים של שלושים שכניו הקרובים ביותר, כפי שהוא כבר הספיק ללמוד בדרך הקשה.

בזמן שנעמי האכילה את העצים שוחחה עימם וליטפה את גזעיהם המסוקסים, טופחת עליהם בחיבה באותו אופן בו עשוי אדם לטפוח על קרנף מאולף, העמיד הוברוק סולם מתקפל ועלה לבדוק מחדש את העצים, על מנת לגלות סימני חלודה. לא היה בכך הרבה טעם, למעשה. החלודה לא הפכה להיות גלויה לעין על פני העלים, עד אשר חדרה אל תוך מערכת השרשים של העץ, וכנראה שהנקודות הכתומות, שנדמה היה לו שראה על גבי המסך, היו אך ורק פרי דמיונו. תוצאות הבדיקה המעבדתית אמורות להגיע בעוד שעה או שעתיים, ואז ידע כל מה שהוא צריך לדעת, לכאן או לכאן. בכל זאת הוא לא היה מסוגל להתאפק מלהביט בעלים. הוא חתך מספר עלים מאחד מענפיו התחתונים של אפלטון, תוך התנצלות, והפך אותם שוב ושוב בידו, כשהוא משפשף את פניהם החלקים של העלים. מה זה כאן, מהן הקבוצות הקטנות הללו של חלקיקים אדומים? מוחו ניסה לדחות את האפשרות שהחלודה, אותה מגפה המתפשטת בכל רחבי העולם, פוגעת בו באופן כל כך אישי, ועומדת למחוק את רכושו מעל פני האדמה! הוא בנה את המטעים הללו בעיקר בעזרת הלואות, מעט מאד כסף שלו, הרבה מאד כסף של הבנק. אם תפגע החלודה במטעים, ותקטול מספר כזה של עצים, שיגרום להקטנת ערך רכושו עד אל מתחת לרמה, הנראית בעיני הבנק כמספקת לצורך קיום ערבות להחזרת ההלואה – הבנק ישתלט על המטעים. הבנק עשוי לשכור אותו, ולהשאירו כאן כמנהל החווה. הוא כבר שמע על ספורים כאלה.

אפלטון איווש את ענפיו בחוסר מנחה.

“מה הענין, בחורי?” מלמל הולברוק. “אתה נגוע בכך, האין זאת? משהו מוזר שוחה בבני מעיך, אה? אני יודע. אני יודע. אני מרגיש אותו גם בבני־מעיי שלי. אנו חייבים להיות פילוסופיים עכשיו; שנינו יחד.”

הוא השליך את מדגם העלים על האדמה והעלה את הסולם במעלה השורה אל אלקיביאדס. “הרגע, יפיפה שלי, הרגע. תן לי להביט. אני לא אחתוך לך אף עלה.” הוא יכול היה לדמיין לעצמו את העץ הגאה רוטן וגונח במחאה, “אתה הפכת להיות קצת ג’ינג’י, לא? גם אתה קיבלת את זה נכון?” ענפיו החיצוניים של העץ התקפלו בחזקה, כאילו אלקיבידיאס חיבק בגלל כאב כלשהו שחש. הולברוק המשיך להעביר את הסולם מעץ לעץ במורד השורה. נקודות החלודה היו היום הרבה יותר בולטות מאשר אתמול. אם כן, לא היה זה תעתוע של דמיונו. חלקה 3 נפגעה במחלה. אין כל צורך להמתין לתוצאות הבדיקה המעבדתית. באופן מוזר, האישור שקיבל זה עתה לחששותיו, התקבל אצלו בשלווה על אף שהיתה בכך למעשה הכרזה על אבדנו העתידי.

“זן?”

הוא הביט מטה – נעמי עמדה לרגלי הסולם, אוחזת בידה פרי בשל כמעט. היה בכך משהו גרוטסקי; פירות אלו היו מעין בדיחה בוטנית. בעלי צורה פאלית ברורה כל כך, עד שעץ בעונת הבשלת הפירות, שעל ענפיו מצויים מאה או יותר פירות כאלו, נראה כאב־טיפוס של הגבר המושלם, וכל המבקרים בחווה השתעשעו מאד למראה זה. אך התמונה של ילדה בת חמש עשרה, המלאה לגמרי בחפץ מסוג זה, היתה מושחתת, לא מבדחת. נעמי מעולם לא העירה מאומה בהקשר לצורתו של הפרי, ואף עתה לא הראתה כל סימני מבוכה. בתחילה הוא תלה זאת בתמימותה או בבישנותה, אך ככל שהיטיב להכירה התעורר בו החשד, כי העמידה פנים בכוונה תחילה. כאילו אין היא שמה לב לצרוף המקרים הביולוגי הזה, המבדח באופן פראי, כדי שלא לפגוע ברגשותיו הוא, מאחר שהוא התיחס אליה כאל ילדה וזאת באופן גלוי לעין. היא התנהגה במתכוון בצורה ילדותית, כך שיער, והסיבוך המרתק שבפרושים שנתן הוא לגישתה, העסיק אותו במשך ימים רבים.

“היכן מצאת זאת?” הוא שאל.

“הנה כאן. אלקיביאדס הפיל זאת”.

בדחן בעל מוח מלוכלך שכמותו, הרהר הולברוק. “מה בקשר לפרי?”

“הוא בשל. הגיע הזמן לקטוף במטע הזה, האין זאת?” היא מעכה את הפרי. הולברוק חש שפניו מסמיקות. “הבט”, היא אמרה, והשליכה אליו את הפרי.

היא אכן צדקה – עת הקטיף עומדת להגיע לחלקה 3, חמישה ימים מוקדם מהצפוי. הוא לא שמח בכך. זה היה אחד מסימני המחלה, אשר כפי שידע פגעה בעצים.

“מה הבעיות?”. היא שאלה.

הוא קפץ מטה אל צידה והושיט לה קובץ עלים שקטף מאפלטון. “את רואה נקודות אלו? זו חלודה. זו מגפה אשר פוגעת בעצי עסיס”.

“לא!”

“המגפה הזו עברה ממערכת כוכבים אחת לשניה במשך חמישים השנה האחרונות ועכשו – היא גם הגיעה לכאן, על אף הבידוד”.

“ומה יקרה לעצים?”

“זרוז של המטבוליזם”, אמר הולברוק. “זו הסיבה שהפירות מתחילים לנשור. מחזור החיים של העצים מואץ עד כדי כך, שהם חיים שנה מחייהם במשך שבועות ספורים. אחר כך הם מפסיקים להניב פירות ומשירים את עליהם. ששה חדשים לאחר ההתחלה הם מתים.” כתפיו של הוברוק שחחו. “חשדתי בכך במשך היומיים־שלושה האחרונים. עכשיו אני יודע”.

היא נראתה מתענינת, אך לא מודאגת. באמת “מה גורם לכך, זן?”

“למעשה זה מן וירוס. הוירוס עובר כל כך הרבה פונדקאים, עד כדי כך שאינני מסוגל לחזור באזניך על השרשרת. יש לנו כאן ענין עם הרבה וקטורים, הוירוס מתגורר בצמחים וחודר לתוך זרעיהם משם הוא נאכל על ידי מכרסמים, חודר לתוך מחזור הדם שלהם, נאסף על ידי חרקים העוקצים את המכרסמים ומשם זה עובר זה עובר ליונקים ואחר כך – או, לעזאזל, מה משנים כבר הפרטים? לקח למדענים שמונים שנה רק כדי לודא את שלבים השונים של השרשרת. אתה גם לא יכול לבודד את הכוכב שלך ולחסן אותו מפני כל דבר. החלודה מתגנבת איכשהו פנימה כשהיא נישאת כטרמפיסטית על גבו של איזה יצור חי. והנה היא כאן”.

“אני מניחה שאתה תרסס את המטע”

“לא”.

אז מהו הטיפול לסלוק החלודה?"

“למעשה אין שום דבר” אמר הולברוק.

“אבל –”

“ראי, אני חייב לחזור לבית החווה. את מסוגלת להעסיק את עצמך גם בהעדרי, האין זאת?”

“כמובן”. היא הצביעה לעבר הבשר. “עדין לא הספקתי להאכיל את כולם, והם רעבים במיוחד היום”.

הוא התחיל לספר לה שאין טעם להאכיל אותם, עתה, כאשר כל העצים שבחלקה הזו יהיו מתים עם רדת הליל. אך האינסטינקט הזהיר אותו, שזה יהיה מסובך מדי להתחיל להסביר לה עכשיו. הוא חייך אליה חיוך מהיר וחסר שמחה, והפסיע לעבר הגלגלית. כשהוא הביט אחורנית אליה, היא כבר היתה עסוקה בהשלכת נתח בשר ענקי לעבר הנרי ה־8. שתפס אותו במומחיות ודחס אותו לפיו.

תוצאות הבדיקה המעבדתית החליקו פנימה דרך המכשיר המותקן בקיר הבית כשעתים מאוחר יותר, ואשרו את מה שהולברוק כבר ידע; חלודה. לפחות חצי מתושבי הכוכב כבר הספיקו לשמוע את החדשות, והולברוק זכה כבר לתריסר מברקים עד עתה. על כוכב בעל אוכלוסיה של קצת פחות מארבע מאות אנשים, זה היה הרבה מאד. מושל המחוז, פרד ליטפריד, הופיע ראשון, וכך עשו גם כל המפקחים החקלאים המקומיים. משלחת בת שני אנשים מארגון מגדלי עצי העסיס הגיעה אחריהם. אחר כך הגיע מורטנסן, האיש הקטן בעל פני הגומי אשר היה אחראי על המתקן לעיבוד והמשקריק, האחראי על היצוא, ומישהו מן הבנק יחד עם נציג של חברת הבטוח. כמה מגדלי עצים שכנים קפצו לביקור קצת מאוחר יותר. הם חייכו אליו חיוכי אהדה, ואחזו בידידות בכתפיו, אך לא הרחק מתחת למעטה הידידות המופגנת, שכנה עוינות פוטנציאלית.

הם לא היו מוכנים לומר זאת בגלוי, אך הולברוק לא צריך היה להיות טלפאת בכדי לדעת אודות מה הם חשבו: “הפטר מן העצים החלודים האלה לפני שהם מדביקים את הכוכב הארור!”

לו הוא היה במקומם, היו עולות במוחו אותן מחשבות. על אף שגורמי החלודה הגיעו לכוכב הזה, הענין לא היה כלל וכלל מדבק. אפשר היה לחתום אותו: אפשר היה להציל את המטעים השכנים ואפילו את החלקות הבלתי פגועות שבמטע שלו עצמו – אם הוא יפעל במהירות מספקת. במקומם של הברנשים האלה, היה גם הולברוק חסר סבלנות להמתין לכך, שיפטרו מהעצים במהירות. פרד לייטפריד, שהיה גבה קומה בהיר פנים כחול עינים ורציני באופן מדכא אפילו בהזדמנויות חגיגיות, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ עתה בדמעות. הוא אמר: “זן, הוריתי על כוננות חלודה כלל־פלנטרית. הביולוגים יצאו בעוד שלושים דקות לשבור את שרשרת הפונדקאים של הוירוס. אנחנו נתחיל מן האזור הנגוע שלך ונעבור ברדיוס הולך וגדל עד אשר נבודד את כל החלק הזה של הכוכב. משם והלאה נצטרך לסמוך על המזל”.

“איזו חוליה אתה רוצה לחסל?” שאל מורטנסן כשהוא נושך קשת בשפתו התחתונה.

“הדלגנים.” אמר לייטפריד. הם גדולים ביותר והקלים ביותר לחיסול; ואנו יודעים שהם נושאי חלודה פוטנציאלים אם הוירוס לא עבר אליהם עדיין, אנו יכולים לקרוע את השרשרת אצלם ואולי ככה ניפטר מהצרה הזאת בריאים ושלמים."

הולברוק אמר בקול חלול: “אתה יודע שאתה מדבר על חיסול של בערך מליון בעלי חיים.”

אני יודע, זן."

אתה חושב שאתה מסוגל לעשות זאת?"

“אנחנו חייבים לעשות זאת. חוץ מזה”, הוסיף לייטפריד, “תוכניות הלחימה בחלודה הוכנו כבר לפני זמן רב, והכל מוכן לפעולה. יהיה לנו ענין עם סרחון רציני שיעלה מגוויות הדלגנים ויכסה את חצי הכוכב עוד לפני רדת הלילה.”

“באמת חבל,” מלמל האדם מהבנק, הם חיות כל כך שקטות".

“אך עתה הם מהווים איום”. אמר אחד המגדלים. “הם חייבים להעלם”.

הולברוק הנהן מהסכמה. הוא עצמו אהב את הדלגנים; הם היו חיות גדולות דמויות ארנב בערך בגודל של דב, שרעו בשדות וחיו על שיחים חסרי ערך חקלאי. הם לא פגעו בבני אדם, אך זוהו בפגיעים לזיהום, שנגרם על ידי וירוס החלודה והוכח כבר בכוכבים אחרים, שאם אתה מסלק שלב בסיסי אחד בשרשרת ההעברות, אפשר יהיה לחסום את התפשטות המחלה, שכן הוירוס ימות אם לא ימצא פונדקאי מתאים לצורך השלב הבא של מחזור חייו. גם נעמי אוהבת דלגנים, הוא הרהר. היא תחשוב, שאנחנו כולנו ממזרים בגלל שאנו מחסלים את הדלגנים. אך אנו אנו חייבים להציל את העצים שלנו. אם היינו באמת ממזרים, היינו צריכים לחסל אותם עוד לפני שהחלודה הגיעה הנה. רק לעשות את הענינים קצת יותר בטוחים.

לייטפריד פנה אליו: “אתה ידע מה מוטל עליך, עכשיו זן?”

“כן.”

אתה זקוק לעזרה?"

“אני מעדיף לעשות זאת בעצמי?”

“אנו יכולים להשיג לך עשרה אנשים.”

“זו רק חלקה אחת, האין זאת?” שאל. “אני יכול לעשות זאת. אלה עצים שלי.”

“מתי תתחיל עם זה?” שאל בורדן, החקלאי שמטעיו היו בשכנות ממזרח לאלו של הולברוק. היו שבעים וחמשה ק"מ של אדמת שיחים בין המטע של הולברוק למטע של בורדן, אך לא היה זה קשה להבין מדוע האדם הוא חסר סבלנות, להמתין לכך שאמצעי הגנה יופעלו.

הולברוק אמר: “תוך שעה, אני חושב. אני צריך לערוך קצת חישובים לפני כן. פרד אולי תבוא איתי למעלה ותעזור לי לסמן את האזור הנגוע על גבי המסך?”

“בסדר.”

איש חברת הביטוח פסע קדימה. “לפני שאתה הולך, מר הולברוק –”

“כן?”

“אני הייתי רק רוצה שתדע, שאנו איתך במאה אחוז. אנו ניתן לך גיבוי לכל אורך הדרך.”

באמת יפה מצדך, הרהר במרירות. בשביל מה קיים הביטוח, אם לא בשביל לתת לך גבוי לכל אורך הדרך? אך הוא הצליח לסחוט חיוך ידידותי ומלמול מהיר של תודה.

האיש מהבנק לא אמר מאום. הולברוק היה אסיר תודה על כך. יהיה אחר כך זמן מספיק, כדי לדון בשאלה, כיצד לארגן מחדש את הערבון והלואות, להתחיל מחדש משא ומתן, ועוד ענינים מסוג זה. בראש וראשונה יש לברר איזה חלק מהמטע ישרד אחרי שהולברוק ינקוט באמצעי ההגנה הנדרשים.

כשנכנסנו למרכז האינפורמציה, הפעילו את כל המסכים בבת אחת. הולברוק סימן את חלקה 3. הוא הזין את המחשב בנתונים שהגיעו מן הבדיקה המעבדתית. “אלה הם העצים הנגועים,” הוא אמר, כשהוא משתמש בעט־אור כדי לסמן אותם על פני מסך המחשב. “אולי חמשים בסך הכל.” הוא צייר מעגל רחב יותר. “זהו האזור של הדגירה הפוטנציאלית. עוד שמונים או מאה עצים. מה אתה אומר, פרד?”

מושל המחוז לקח את עט־האור מידיו של הולברוק ונגע בקצהו במסך. הוא שרטט מעגל רחב שהגיע כמעט עד לקצה החלקה.

“כל אלה חייבים ללכת, זן.”

“זה כולל כארבע מאות עצים.”

“כמה יש לך בסך הכל?”

הולברוק משך בכתפיו. “שבעת אלפים או שמונת אלפים בערך.”

“אתה רוצה לאבד את כולם?”

“אוקי”, אמר הולברוק. “אז אתה רוצה אזור הגנה מסביב לאזור הנגוע. אזור סטרילי.”

“כן.”

“בשביל מה? אם הוירוס יכול להגיע בירידה מהשמים, למה לטרוח ל…”

“אל תדבר בצורה כזו,” אמר לייטפריד. פניו התארכו והתארכו, התגלמות כל העצבות, התסכול והדיכאון שביקום. הוא נראה כפי שהולברוק הרגיש. אך קולו היה חד וברור כשאמר: “זן, יש לך כאן שתי אלטרנטיבות. אתה יכול להכנס לחלקות ולהתחיל לשרוף, או שאתה מוותר ומניח לחלודה להשתלט על הכל. אם תבחר בראשונה, יש לך סיכוי להציל את רוב מה שנשאר. אם תוותר ותכנע, אנו נאלץ בין כה וכה לשרוף את המטע. ואנו לא נעצור אחרי ארבע מאות עצים.”

“אני הולך.” אמר הולברוק. “אל תהיה מודאג בגללי.”

“לא הייתי מודאג. לא באמת.”

לייטפריד החליק אל מאחורי לוח הפיקוד, כדי לשלוט על כל המטע בזמן שהולברוק חלק פקודות לרובוטים, והכין את הציוד שהזדקק לו. עשר דקות אחר כך הוא כבר היה מאורגן ומוכן לפעולה.

“מסתובבת איזו ילדה בחלקה הנגועה.” אמר לייטפריד. “זו אחיניתך, לא?”

“נעמי. כן.”

“יפהפיה. בת כמה היא – שמונה עשרה, תשע עשרה?”

“חמש עשרה.”

“יש לה גוף לא רע, זן.”

“מה היא עושה עכשו?” שאל הולברוק, “עדין מאכילה את העצים?”

“לא. עתה היא השתרעה מתחת לאחד העצים. אני חושב שהיא משוחחת איתם. מספרת להם סיפור, אולי. הרוצה אתה שאפתח את המיקרופון?”

“אל תטריח עצמך. היא אוהבת לשחק במשחקים עם העצים. אתה יודע, נותנת להם שמות ומדמיינת, שיש לכל אחד מהם אישיות משלו. משחקי ילדים”.

“בטח.” אמר לייטפריד. עיניהם נפגשו להרף־עין. הולברוק השפיל עיניו מטה. לעצים אכן יש אישיות, וכל אדם אשר בעסקי העסיס יודע על כך, וכנראה שלא היו בנמצא מגדלים רבים, אשר לא היו להם עם המטעים שלהם יחסים, הרבה יותר קרובים מאשר היו מוכנים להודות בפני אדם אחר. משחקי ילדים. זה היה משהו, עליו לא היו מדברים אף פעם.

נעמי המסכנה, הרהר.

הוא השאיר את לייטפריד במרכז האינפורמציה, ויצא בדלת האחורית. הרובוטים הכינו הכל, בדיוק לפי תכנונו: משאית התזה עם להביור מותקן במקומו של המיכל לחומרי ריסוס. שלשה רובוטים נעו בסביבה, ממתינים לכך שיורה להם לעלות על המשאית, אך הוא סילק אותם משם ותפס את מקומו מאחורי לוח ההגוי. הוא הפעיל את המסך שלפניו. ממרכז האינפורמציה שמעליו ברך אותן לייטפריד בברכת הצלחה והשליך לעברו את מפת האזור הנגוע, שלשה מעגלים זוהרים מתרחבים שווי־מרכז – מסמנים את העצים הנגועים וחגורת הבטיחות, שלייטפריד התעקש להשאיר מסביב לחלקה כולה.

המשאית החלה להתגלגל לכיוון המטע.

היה כבר אמצעו של מה שנראה להולברוק כיום הארוך ביותר בחייו. השמש, גדולה יותר ונוטה לצבע תפוז, מעט יותר מאשר השמש שתחתה נולד, שטה בעצלות מעל, לא מוכנה, עדיין, להתחיל בשקיעתה לעבר המשורים המרוחקים. היום היה חם, אך מיד כאשר נכנס למטע, שם סוככו ענפיהם הסבוכים של העצים על הקרקע בפני חלקה הגדול של קרינת השמש, הוא הרגיש את הקרירות המבורכת חודרת לתא המשאית. שפתיו היו יבשות. כמעט מתחת לעינו השמאלית הרגיש ברעד מכוער. הוא הנחה את המשאית ידנית, כשהוא מוביל אותה על פני השבילים שמסביב לחלקות 5 ו־6. העצים הניעו מעט את ענפיהם בראותם אותו. הם חיכו בקוצר רוח לכך שיצא החוצה ויהלך ביניהם, יטפח על גזעיהם, יספר להם עד כמה הם בחורים טובים. אך עתה לא היה לו זמן לכך.

תוך חמש עשרה דקות הוא הגיע לקצה הצפוני של חוותו בקצה חלקה 3. הוא החנה את משאית הריסוס על החלק הסלעי המשקיף על חלקה 3. משם יכול היה להגיע לכל עץ שבאזור בעזרת הלהביור.

הוא נכנס אל תוך החלקה המקוללת.

נעמי לא נראתה לעין בשום מקום. הוא יצטרך למצאה לפני שיתחיל לירות, ולפני כן, הוא חייב לומר מספר מילות־פרידה. הולברוק צעד במורד השדרה המרכזית של החלקה. כמה קריר היה כאן, אפילו בצהרי היום! כמה מתוק היה ריחו של האויר הצח! רצפת המטע היתה מנוקדת בפירות. עשרות מהם נשרו בשעות האחרונות. הוא הרים אחד מהם. בשל. הוא חצה אותו לשניים על ידי תנועת יד מנוסה אחת ונגע קלילות בעזרת שפתיו בתוכו הבשרני של הפרי. העסיס, סמיך ומתוק, טפטף לתוך פיו. הוא טעם במידה מספקת לקבוע שהפרי היה ממדרגה ראשונה. הכמות שטעם היתה רחוקה מלהיות מספקת ליצירת הזיות, אולם היא תגרום לו לחוש אאופוריה קלה שתספיק בכדי להעבירו בשלום על פני הכיעור המצפה לו עוד מעט קט.

הוא הביט מעלה בעצים. הם היו מכונסים בעצמם חשדניים, חסרי מנוחה.

“יש לנו צרות, חברים”, אמר הולברוק. “אתה הקטור, אתה כבר יודע זאת. יש כאן מחלה. אתם יכולים לחוש בה בתוככם. אין שום דרך להציל אתכם. כל מה שאני יכול לקוות לו, הוא להציל את העצים האחרים, אותם עצים שעדיין לא נפגעו על ידי המחלה. או קיי? אתם מבינים? אפלטון? קיסר? אני חייב לעשות זאת. זה יעלה לכם רק בשבועות מספר של חיים. אך זה עשוי להציל אלפי עצים אחרים.”

מבין הענפים נשמעה אושת עלים זועמת. אלקיביאדס ליפף את ענפיו סביב עצמו, בגאוה פגועה. הקטור, ישר והוגן, היה מוכן לקחת את התרופה שלו. סוקרטס, כבד ומעוות־צורה נראה גם הוא מוכן. חלודה או שרפה – מה כבר ההבדל? קיסר נראה זועם ביותר. אפלטון חש פחד של ממש. הם הבינו כולם. הוא נע ביניהם, טופח עליהם בחיבה, מנחם אותם. הוא התחיל את המטע שלו בחלקה זאת. הוא ציפה, שעצים אלה יאריכו ימים אחריו.

הוא אמר, “לא אשא נאום ארוך. כל מה שאני יכול לומר הוא: שלום. הייתם בחורים טובים, חייתם חיים מועילים, ועתה זמנכם תם, ואני מצטער מאד מאד. זה הכל. הלואי שכל זה לא היה הכרחי.” הוא שלח מבטו במעלה החלקה. “סוף הנאום, היו שלום!”

הוא פנה לאחוריו, ופסע באיטיות לעבר משאית ההתזה. הוא לחץ על כפתור שחיבר אותו למרכז האינפורמציה ושאל את לייטפריד: “ידוע לך היכן נמצאת הילדה?”

“חלקה אחת מעליך לכיוון דרום. היא מאכילה את העצים.” הוא הקרין את התמונה על המסך שלפני הולברוק.

“תן לי קשר לשם, אוקיי?”

באמצעות הרמקולים, אמר הולברוק “נעמי, זה אני, זן.”

היא הביטה סביבה, עוצרת על עומדה, בדיוק ברגע בו עמדה להשליך נתח בשר. “חכה שניה,” אמרה, “קטרין הגדולה רעבה, והיא לא מניחה לי לשכוח זאת.” הבשר המריא אל על, נחטף ונעלם בתוך לועו של אחד העצים. “אוקיי”, אמרה נעמי, במה הענין?"

“אני חושב, שמוטב שתחזרי לבית החווה.”

“יש לי עוד המון עצים להאכיל.”

“תעשי זאת היום אחר־הצהרים.”

“זן, מה קורה פה?”

“יש לי מעט עבודה לעשות, והייתי מעדיף שלא תסתובבי לי במטעים, כשאני עושה אותה”

“איפה אתה עכשיו?”

“חלקה 3.”

“אולי אוכל לעזור לך, זן? אני קרובה אליך, בסקטור הבא, למטה. אני מיד מגיעה”.

"לא. חזרי לבית החווה!" המילים התפרצו מגרונו, בקול צונן, כמו פקודה. הוא מעולם לא פנה אליה בצורה כזאת קודם לכן. היא נראתה מזועזעת ומבוהלת, אך נכנסה בציתנות לגלגלית שלה, ונסעה משם. הולברוק עקב אחריה על פני המסך שלפניו עד שנעלמה.

“היכן היא עכשיו?” הוא שאל את לייטפריד.

“היא חוזרת לכאן. אני יכול לראותה על שביל הגישה הראשי.”

“אוקיי.” אמר הולברוק. “העסק אותה עד שכל זה ייגמר. אני עומד להתחיל.”

הוא הפנה את הלהביור בקשת, כשהוא מכוון את חרטומו הקצוץ ללב המטע. במיכלי התותח הוא החזיק בחומר שהספיק לו לצורך יצירת כל האנרגיה, שלה הוא נזקק לצורך בצוע העבודה היום. לתותח לא היתה כוונת, שכן הוא לא נועד להוות כלי נשק, אך הוא חשב שהוא בכל זאת יוכל להסתדר. הוא בדרך כלל ירה לעבר מטרות גדולות. תוך שהוא מכוון על פי טביעת העין בלבד. הוא בחר את סוקרטס, אשר ניצב בחלקה, השתעשע בכינון התותח למשך מספר שניות של השהיה והסוס מכוונים, חישב את הדרך הטובה ביותר לבצע את המשימה שציפתה לו. ושם את ידו על כפתור ההפעלה. מרכז העצבים של העץ נמצא בצמרתו, מעט מאחורי פיו. ירי מהיר אחד לשם –

כן.

קשת לבנה פלחה בשריקה את חלל האויר. צמרתו המעוותת של סוקרטס, נשטפה להרף עין בזוהר. מוות, מוות נקי, מוות העדיף על גסיסה מחמה חלודה. עתה היפנה הולברוק את האש מצמרת העץ המת לאורך גזעו העבה. העץ היה מחומר נוקשה, הוא ירה שוב ושוב, עלים וענפים קמלו ונשרו, בעוד הגזע עצמו נשאר יציב. ענני עשן גדולים ושחורים התמרו מעל המטע; על רקע הברק שיצרה האש נראה היטב הגזע הערום והמפויח, והוא הופתע לראות עד כמה היה גזעו של הפילוסוף הקשיש זקוף וישר, מתחת לענפים שכיסוהו. עתה הפך הגזע להיות לא יותר מאשר עמוד של אפר ורגע אחר כך התמוטט ונעלם.

זעקה נוראה נשמעה מעם העצים האחרים שבמטע.

הם ידעו שהמוות מהלך ביניהם וחשו בכאב העדרותו של סוקרטס, באמצעות הרשת הסבוכה של עצבי־השרשים שבקרקע. הם זעקו בכאב וזעם.

הולברוק הפנה בעקשנות את תותח האש לעבר הקטור.

הקטור היה עץ עצום, יציב, סטואי, לא מתלונן ולא מתיפייף. הולברוק רצה להעניק לו את המוות הרחום שהוא היה ראוי לו, אך כוונתו סוכלה. פרץ האש הראשון פגע לפחות שלשה מטרים מתחת למרכז העצבים של העץ, וזעקת הכאב המהדהדת גילתה לאוזן, מה מרגיש לבטח הקטור. הולברוק ראה את ענפי העץ נעים בטרוף, הפה נפער ונסגר במהירות נוראית, מגלה את ענויו. מטח האש השני שם קץ ליסוריו של הקטור. עתה, כמעט בשלוה, השלים הולברוק את ביצוע חיסולו של העץ האציל.

הוא כמעט וסיים, כאשר עלה באוזניו קולה של גלגלית, אשר עצרה ליד משאיתו. נעמי פרצה ממנה, סמוקה, עיניה פקוחות לרווחה, קרובה להיסטריה. “עצור!” היא זעקה." הפסק זאת, דוד זן! אל תשרוף אותם!"

היא קפצה אל תוך תא הנהג של המשאית, אחזה בפרקי ידיו בעצמה מפתיעה, ומשכה את עצמה לעברו. היא נשמה בכבדות, בפאניקה, שדיה עולים ויורדים בתנועה גלית, נחיריה מתרחבים.

“אמרתי לך ללכת לבית החווה”, הוא ירה לעברה.

“חזרתי לשם, ואז ראיתי את הלהבות.”

“אולי תסתלקי מכאן?”

“למה אתה שורף את העצים?”

“כי הם נגועים בחלודה”, הוא אמר, “חייבים לשרוף אותם לפני שזה מתפשט.”

“זה רצח!”

“נעמי, הביטי אולי תחזרי ל־”

“רצחת את סוקרטס!” היא קראה, מביטה לעבר המטע. “וגם… וגם את קיסר? לא, הקטור. גם הקטור איננו! אתה שרפת אותם לגמרי!”

“הם אינם בני אדם. הם עצים. עצים חולים, שעומדים למות עוד מעט בין כה וכה. אני רוצה להציל את האחרים.”

אך למה להרוג אותם? חייבת להיות איזו מן תרופה, שאתה יכול לתת להם, זן. איזה מן תרסיס. היום יש תרופות, שמרפאות כל דבר."

“לא את זה.”

“חייבת להיות!”

“רק האש!” אמר הולברוק. זעה קרה נזלה במורד חזהו, הוא חש ברעד בשריר ירכו. זה היה מספיק קשה לעשות זאת, גם בלי שהיא תהיה בסביבה. הוא אמר בשלווה המקסימלית, שיכול היה לאסוף: “נעמי, זהו משהו, שחייב להעשות, ובמהירות. אין לנו שום ברירה. אני אוהב עצים אלה לא פחות ממך, אך אני חייב לשרוף אותם. זה כמו אותו יצור קטן מרובה רגלים עם העוקץ בזנבו; לא יכולתי להרשות לעצמי להתיחס אלי ברגשנות, רק בגלל זה, שהוא נראה נחמד. הוא היוה סכנה. וברגע זה גם אפלטון וסוקרטס והאחרים מהוים איום על כל רכושי כולו. הם נושאים מגפה. חזרי לבית ונעלי את עצמך באיזה מקום עד שכל זה יגמר.”

“לא אניח לך להרוג אותם!”

רגוז כולו, אחז בכתפיה, נענע אותה בכח פעמיים או שלש, ודחף אותה החוצה מהמשאית. היא כשלה אחורנית אך נחתה על רגליה. הולברוק קפץ מטה לצידה ואמר: “לכל הרוחות אל תגרמי לי להכותך, נעמי. זה לא עניינך בכלל. אני חייב לשרוף עצים אלה, ואם לא תפסיקי להפריע לי –”

“חייבת להיות איזו דרך אחרת. אתה נתת לכל האנשים הללו להכניס אותך לפניקה, האין זאת, זן? הם מפחדים מכך, שהמגפה תתפשט, אז הם אמרו לך לשרוף מהר את העצים, ואפילו לא עצרת לחשוב, לשמוע דעות של אנשים אחרים. אתה פשוט בא לכאן עם התותח שלך, והורג יצורים אינטליגנטיים, רגישים, נחמדים –”

“העצים”, אמר, “זה בלתי יאומן. נעמי, בפעם האחרונה –”

תשובתה התבטאה בכך, שהיא דלגה על המשאית ולחצה את עצמה ללועו של הלהביור, שדיה נמחצים אל המתכת. “אם תירה, תצטרך לירות בי!”

שום דבר, שהוא יכול היה להגיד, לא היה משכנע אותה לרדת מהמשאית. היא אבדה את עצמה בתוך פנטסיה רומנטית, ז’אן ד’ארק של עצי־העסיס, המגינה על המטע מפני התקפתו הברברית. הוא ניסה שוב להתווכח איתה. היא שוב לא היתה מוכנה להכיר בהכרח להשמיד את העצים. הוא הסביר בכל כח השכנוע, שיכול היה לאגור, את חוסר האפשרות הקיימת להצלת עצים אלו. היא ענתה, כשמאחוריה העוצמה של חוסר כל הגיון שהוא, שחייבת להיות איזו דרך אחרת. הוא קילל. הוא קרא לה מתבגרת מטופשת והיסטרית. הוא התחנן. הוא החניף לה. הוא פקד עליה. היא דבקה לתותח.

“אינני יכול להרשות לעצמי לבזבז עוד זמן!” אמר לבסוף, “זה חייב להיעשות בתוך כמה שעות, או שכל המטע ילך לאבדון”. הוא הוציא את נשקו מנרתיקו, פתח את הניצרה וכוון אותו לעברה. “תרדי משם.” אמר מקול צונן.

היא צחקה. “אתה מצפה ממני להאמין שתירה בי?”

היא כמובן, צדקה. הוא עמד שם, מגדף נואשות, פניו אדומות, נבוך. השגעון הלך והתפשט. האיום שאיים היה חסר כל תוכן, כפי שהיא ראתה מיד. הולברוק טיפס אל המשאית לצידה, אחז בה וניסה להורידה משם בכח.

היא היתה חזקה, ועמידתו על גג המשאית היתה בלתי יציבה. הוא הצליח למשוך אותה מעם הלהביור, אך הצלחתו היתה מועטה, כשניסה להוריד אותה מן המשאית עצמה. הוא לא רצה לפגוע בה, ומחמת התלהבותה הוא מצא את עצמו מפסיד במערכה. בהתנהגותה היתה איזו מן עצמה היסטרית. היא היתה כולה מרפקים, ברכים, אצבעות, צפרניים. בנקודה מסוימת במהלך המאבק ביניהם הוא אחז בה, ולזועתו נוכח לדעת, שהוא אחז בשדיה. במבוכה ובלבול שחרר אותה. היא התרחקה ממנו בקפיצה. הוא שוב רדף אחריה, אחז בה שנית והפעם הצליח למשוך אותה לקצה המשאית. היא קפצה מטה, נחתה בקלות, הסתובבה ורצה אל המטע. הוא רץ בעקבותיה. ארך לו כשניה אחת בערך לגלות היכן היא נמצאת. הוא מצאה, כשהיא מחבקת את גזעו של קיסר, ולוטשת עינים בתדהמה על המקומות המפויחים, שבהם היו קודם לכן סוקרטס והקטור.

“קדימה”, אמרה לו, “שרוף את המטע כולו. אך אתה תשרוף אותי איתו!”

הולברוק זינק לעברה. היא זזה הצידה, וחלפה על פניו בריצה, כשהיא פונה לעבר אלקיביאדס. הוא חסם וניסה לאחוז בה, איבד את שווי משקלו ומעד, כשהוא מנסה לאחוז לשווא באויר כמחפש שם תמיכה. הוא החל ליפול.

דבר מה קשוח, דק וארוך הלם בו בכתפיו.

“זן”, צרחה נעמי. “העץ! – אלקיביאדס –”

הוא היה עכשיו בגובה של מספר סנטימטרים מעל הקרקע. אלקיביאדס תפס אותו באחת מזרועות האחיזה והחל להרים אותו לעבר צמרתו. העץ נאבק במעמסה, אך הוא נעזר בזרוע אחיזה שניה, שהקלה עליו במלאכתו. הולברוק פירפר בגובה שלשה מטרים מהקרקע.

המקרים בהם התקיפו עצים בני אדם היו נדירים ביותר. זה קרה לפני כן, אולי חמש פעמים בסך־הכל, במשך כל הדורות שבני אדם גידלו עצי עסיס. בכל הזדמנות כזו היה הקרבן מישהו, שניסה לעשות דבר מה, שהמטע התיחס אליו כאל מעשה עוין – כמו הסרת עץ חולה.

אדם היה נתח מכובד מאד לגבי עץ עסיס, אך לא מעבר ליכולת העיכול שלו.

נעמי צרחה ואלקיביאדס המשיך להרים אותו. הולברוק יכול היה לשמוע את נקישת מלתעותיו של אלקיביאדס במעלה צמרתו. פיו של העץ התכונן לקבל את פניו. אלקיביאדס הגאה, אלקיביאדס הזריז, אלקיביאדס האימפולסיבי – השם הזה באמת מתאים לו. אך האם היתה זו בגידה לפעול תוך כדי הגנה עצמית? רצונו של אלקיביאדס להמשיך ולחיות היה חזק מאד. הוא ראה מה עלה בגורלם של הקטור וסוקרטס. הולברוק הביט מעלה, אל המלתעות המתקרבות והולכות. אז ככה זה מתרחש, הוא הרהר, להיטרף על ידי אחד העצים שלי עצמי. חברי. חיות השעשועים שלי. מגיע לי בגלל זה, שהייתי יותר מדי סנטימנטלי אליהם. הם טורפים. הם נמרים בעלי שרשים.

אלקיביאדס צרח.

באותה שניה איבדה אחת מזרועות־האחיזה, שהיתה כרוכה מסביב לכתפיו של הולברוק, את אחיזתה. הוא נפל מטה כשלשה־ארבעה מטרים בבת אחת, לפני שזרוע האחיזה השניה יצבה את עצמה, כשהיא מניחה לו להיות תלוי בין שמיים וארץ בגובה מסוים מעל הקרקע. כאשר חזרה אליו נשימתו, הביט הולברוק מטה, וראה את אשר אירע. נעמי אחזה בנשקו, אותו השמיט בעת שנלכד על ידי העץ, והיא ירתה ופגעה באחת הזרועות. עתה היא כוונה את הנשק שנית. אלקיביאדס צרח בשנית. הולברוק היה מודע למהומה גדולה בענפים שמעליו. הוא נפל ארצה ונחת בכבדות בתוך ערמת עלים רקובים. אחרי רגע הוא התגלגל והתישב. שום דבר לא נשבר. נעמי עמדה מעליו, זרועותיה תלויות, הנשק עדין בידה.

“אתה בסדר?” שאלה בקול שקט.

“קצת מזועזע, זה הכל.” הוא התחיל לקום על רגליו; “אני חיב לך הרבה.” אמר “עוד רגע הייתי נמצא בלועו של אלקיביאדס.”

“כמעט והנחתי לו לטרוף אותך, זן. הוא רק הגן על עצמו. אך לא יכולתי. לכן יריתי בזרוע האחיזה.”

“כן. כן. אני חייב לך רבות.” הוא התיצב וצעד מספר צעדים כושלים לעברה. “בואי.” אמר לה, “מוטב שתתני לי את הנשק לפני שתנקבי חור ברגלייך”. הוא הושיט את ידו לעברה.

“חכה רגע,” היא אמרה, שקטה וקרה. היא נסוגה לאחור ככל שהתקרב אליה.

“מה?”

“עסקה, זן! אני הצלתי אותך, נכון? לא הייתי חיבת לעשות זאת. עכשו תעזוב עצים אלה לנפשם. לפחות תבדוק, אם יש איזה ספריי או משהו, אוקיי? עסקה.”

“אבל –”

“אתה חייב לי רבות, אמרת. אז פרע את חובותיך! מה שאני רוצה ממך הוא שתתן לי הבטחה, זן. אם לא הייתי יורה, היית מת עכשו. תן גם לעצים לחיות.”

הוא תמה אם היא אכן תשתמש בנשק כנגדו.

במשך רגע ארוך הוא שמר על שתיקה כשהוא שוקל את האופציות. ואז אמר: “בסדר. את הצלת אותי ואני אינני יכול לסרב לבקשתך. לא אגע בעצים. אברר, אם יש משהו שאפשר לרסס עליהם ואשר יחסל את החלודה.”

“אתה מתכוון לזה באמת, זן?”

“אני מבטיח. בכל הקדוש לי. האם תמסרי לי עכשו את הנשק?”

“הנה”, היא בכתה והדמעות זולגות במורד לחייה האדומות. “הנה! קח זאת! הו, אלוהים, זן. כמה שזה נורא!”

הוא נטל ממנה את הנשק והחזירו לנדנו. היא נראתה כאילו נחלשה לפתע, כל כוחותיה עזבוה ברגע שמסרה לו את הנשק. היא כשלה אל בין זרועותיו והוא אחז בה בכח, חש ברטט גופה כנגד גופו. גם הוא רטט, משך אותה קרוב יותר אליו כשהוא חש בכדורים המוצקים של שדיה הצעירים הנמחצים על חזהו. הוא נשטף בגל עצום, של מה שהוא זיהה מיד כתאוה מינית. מזוהם, הוא הרהר. הוא מיצמץ בעיניו, והתמונות שראה בבקר ריקדו במוחו – נעמי ערומה וזוהרת, כשהיא יוצאת מן המים, שדיים עגולות כתפוחים, ירכיים מוצקות. אחייניתי. בת חמש עשרה. יעזור לי אלוהים. תוך כדי שהוא מנחם אותה, החליק את ידיו על גבי כתפיה, במורד גבה. בגדיה היו קלילים, גופה היה מוחשי מאד בתוכם.

הוא השליך אותה בגסות אל הקרקע.

היא נחתה עליה בכבדות, התגלגלה הצידה הושיטה את ידה לפיה כאשר הוא נפל עליה. היא החלה לצרוח, בקול רם ונוקב, כאשר גופו נלחץ לגופה. עיניה המפוחדות העידו בברור כי חששה, שמא יאנוס אותה, אך היו לו תכניות אחרות במוחו. הוא הפך אותה על בטנה במהירות, אחז בידה הימנית וסובב אותה מעלה מאחורי גבה. אז הרימה למצב של ישיבה.

“קומי!” אמר לה. הוא כופף מעט את ידה על מנת להוסיף שכנוע לדבריו. היא קמה.

“עכשו תתחילי ללכת. תצאי מהמטע בחזרה למשאית. אני אשבור את זרועך אם לא תהיה לי ברירה.”

“מה אתה עושה?” שאלה בלחש, שבקושי נשמע לאוזן.

“חזרה למשאית.” אמר לה. הוא שוב לחץ את זרועה כלפי מעלה. היא חרחרה בכאב, אך המשיכה ללכת.

במשאית, היטיב את אחיזתו בה, ושלח ידו להתקשר עם לייטפריד במרכז האינפורמציה.

“מה קרה שם, זן? אנחנו עקבנו אחרי רוב הענין ו־”

“זה מסובך מדי להסביר. הנערה קשורה מאד לעצים, זה הכל. שלח כמה רובוטים לקחת אותה מכאן, אוקיי?”

“אתה הבטחת”, אמרה נעמי.

הרובוטים הגיעו במהירות ואצבעות פלדה יעילות אחזו בנעמי, הובילו אותם לתוך הגלגלית ונשאו אותה לבית החווה. כאשר נעלמה, התיישב הולברוק לרגע ליד משאית הריסוס על מנת לנוח ולטהר את מוחו. ואז חזר וטפס מעלה לעמדת הירי.

הוא כיוון את הלהביור קודם כל אל אלקיביאדס.

זה ארך מעט יותר משלש שעות. כאשר סיים, חלקה 3 היתה שדה אפר עשן, וחגורה רחבה של ריקנות נמתחה מן החלק החיצוני של החלקה ההרוסה עד לחלקה הקרובה שלא נפגעה. זה יקח לו עוד זמן מה כדי להווכח אם הצליח להציל את המטע. אך הוא עשה כמיטב יכולתו. הוא נסע חזרה לבית החווה. מחשבתו היתה עסוקה פחות בעבודת ההוצאה להורג שבצע זה עתה, מאשר בתחושת גופה של נעמי, הנלחץ כנגד גופו, ועל הדברים שעלו במוחו באותו הרגע כאשר השליך אותה אל הקרקע. גוף של אשה, כן. אבל עדין ילדה. עדין ילדה המאוהבת בחיות השעשועים שלה. עדין אינה מסוגלת להוכח כיצד, בעולם האמיתי, יש לשקול את הצורך כנגד ההתקשרות, ובו כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו. מה למדה נעמי היום בחלקה 3? שהיקום מציע לעיתים קרובות רק ברירות ברוטליות? או פשוט שדודה, אותו העריצה כל כך, היה מסוגל לבצע מעשי בגידה ורצח?

הם נתנו לה סמי הרדמה אך היא ישבה בחדרה, ערה, וכשנכנס פנימה היא כסתה עצמה בשמיכה. פניה היו קרות.

“אתה הבטחת”, אמרה במרירות, “אחר כך סידרת אותי.”

“הייתי חייב להציל את העצים האחרים. יבוא יום ותביני, נעמי.”

“אני מבינה ששקרת לי, זן”

“אני מצטער. התסלחי לי?”

“אתה יכול ללכת לעזאזל.” אמרה, ומילים אלה שיצאו מפניה הצעירות, הרעידו אותו, כאילו תקפה אותו הצינה. הוא לא יכול היה להשאר עמה יותר. הוא יצא החוצה ועלה במדרגות אל פרד ליטפריד במרכז האינפורמציה. “זה נגמר.” אמר לו ברכות.

“עשית זאת כגבר, זן”

“כן, כן.”

מעל גבי המסך הוא סקר את החלקה המלאה אפר. הוא חש בחום גופה של נעמי כנגדו. הוא ראה את עיניה האפלות. הלילה ירד עוד מעט, והירחים ירקדו את ריקודם במרחבי הרקיע, וקבוצות הכוכבים שמעולם לא הסתגל אליהן יבהיקו שוב. הוא ידבר איתה עוד פעם, כנראה. ינסה לגרום לה להבין. ואז הוא ישלח אותה מפה, עד שתשלים את תהליך הפיכתה לאשה.

“מתחיל לרדת גשם”, אמר ליטפריד, “זה יעודד את תהליך ההבשלה.”

“קרוב לודאי.”

“אתה מרגיש כמו רוצח, זן?”

“מה אתה חושב?”

“איני יודע. איני יודע.”

הולברוק החשיך את המסך. הוא בצע את כל מה שהתכוון לבצע היום. הוא אמר בשקט: “פרד, היו אלה עצים. רק עצים. עצים, פרד. עצים.”

בכנס חברי “מנזה” שנערך ביוני 1974 בלונדון, הציג ארתור ס. קלארק בפני הנוכחים את עמיתו אייזק אסימוב. בין היתר, סיפר קלארק לקהל השומעים על החוזה המפורסם אותו כרתו ביניהם בשעת נסיעה משותפת ברחובות ניו־יורק, ואשר לפיו מוסכם עליהם שאסימוב הוא סופר המדע הטוב ביותר בעולם ואילו קלארק הוא סופר המדע הבדיוני הטוב ביותר בעולם.

*

בבתי קולנוע מסוג ג' ברחבי ארצות הברית מוקרן סרט מדע בדיוני אשר נעשה בשנת 1968 ונקרא בשם “מסע אל כוכב הנשים הפרהיסטוריות”. הסרט בוים על ידי הבמאי פיטר בוגדנוביץ שהתפרסם מאוחר יותר בסרטיו “הצגת הקולנוע האחרונה”, “מה נשמע, דוק”, “ירח של נייר” ועוד.

*

חובב מושבע של סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה הוא וודי אלן הסופר־מחזאי־שחקן־בדרן ולעתים בימאי (“בננות”, “שחק אותה, סם”. ישנוני", מלחמה ואהבה", “הרומן שלי עם אנני” ועוד) האמריקאי. בסגנון האופייני לו מתיחס וודי אלן לפולמוס סביב נושא הצלחות המעופפות – “השאלה הנשאלת תכופות לגבי עב”מ היא, בהנחה שאלו הן אמנם צלחות מעופפות, מדוע אין טייסיהן מנסים ליצור עמנו מגע במקום לבצע ריחופים מסתוריים מעל שטחים נטושים. לפי השערתי, אפשר שליצורים ממערכת שמש אחרת “ריחוף” היא צורה מקובלת של קשר חברתי" ואפילו מהנה. אני ריחפתי פעם מעל לשחקנית בת שמונה עשרה במשך שישה חדשים תמימים ועשיתי חיים משוגעים…"

*

“אנו על כוכב אפסילון בוטיס. זהו כוכב כפול אנו על הכוכב הגדול מבין השניים. כוכבנו הוא השישי מתוך שבעה המקיפים את השמש שלנו. לכוכב שלנו ירח אחד. חללית שלנו מקיפה עתה את הירח שלכם.” – לדברי דונקאן לונאן, כתבו המדעי של בטאון האגודה הבריטית הבין־פלנטרית – ספייספלייט, זהו פענוח של תשדורת שקלט ואשר מקורה בחללית – רובוט של יצורים אינטליגנטיים שחיים מחוץ למערכת השמש שלנו. דברים אלה התקבלו, כמובן בזלזול מוחלט על ידי אנשי המקצוע.

*

בימים אלה הושלמה בארצות הברית הפקתו של סרט מד"ב בכיכובם של דונלד סאטרלנד, ליאונרד נימוי (מיודענו – ספוק מצוות האנטרפרייז) ואחרים. הסרט הקרוי “פלישת חוטפי הגופות” הוא גרסה חדשה לסרט ישן יותר שנשא את אותו השם, נעשה על ידי הבמאי דון סיגל, והוקרן בטלויזיה הישראלית לפני כשנתיים.

*

במסגרת פרס הוגו מחולקים בדרך כלל פרסים לספר המדע הבדיוני הטוב ביותר, לספור הקצר הטוב ביותר וכדומה. אך מלבד קטגוריות אלה מחולק מידי שנה גם פרס מיוחד, אשר ניתן בשנת 1969 לאסטרונאוטים ארמסטרונג, קולינס, ואולדרין עבור "הנחיתה המוצלחת ביותר שנעשתה אי־פעם על הירח.

*

אל מרוץ הוצאת ספרי מד"ב מצטרפות בימים אלה ארבע (!) הוצאות ספרים נוספות: הוצאת הפועלים המוציאה לאור את “יום הטירפידים” של ווינדהם, הוצאת זמורה, ביתן, מודן אשר מתעתדת להוציא חלק מפרקי “מסע בין כוכבים” אשר נכתבו על ידי ג’יימס בליש, הוצאת כתר אשר תוציא ככל הנראה את ספריו של פיליפ ק. דיק, הוצאת שוקן אשר רכשה את זכויות התרגום וההפצה של הסופר הפולני שנחשב כיום לאחד מבכירי סופרי המד"ב סטניסלב לם.

*

בפרס הוגו, המחולק מאז שנת 1953 בועידה השנתית של המדע הבדיוני, זכו גם חלק מספרי המדע הבדיוני אשר תורגמו לעברית והוצאו לאור בארץ. בשנת 1952 זכה בפרס ספרו של קליפורד סימאק “עיר” (הוצאת עם עובד). “מעבר לעלטה” מאת אורסולה לה־גווין (הוצאת עם עובד) זכה בשנת 1969 הן בפרס הוגו והן בפרס נביולה המכובד יותר אשר מחולק על ידי איגוד סופרי המדע הבדיוני האמריקאים בועידה השנתית שלהם.

*

באביב 1977 יצא לאור בארצות הברית גליון הבכורה של הרבעון החדש למדע בדיוני המכונה “מדע בדיוני של אייזק אסימוב” הרבעון שבר את מסורת המאגזינים הקודמים מן הסוג הזה בכך שעל גבי עטיפתו לא מופיע ציור דמיוני ברוח הנושא אלא תמונתו של אסימוב בכבודו ובעצמו.

*

סממניה של “המהפכה” הפמיניסטית ניכרים לאחרונה גם בספרות המדע הבדיוני. בסוף 1975 יצאה לאור בארצות הברית אנתולוגליה בשם “מדע בדיוני על ידי נשים ועבור נשים”, שנערכה על ידי פמלה סטרג’ט וכוללת בין היתר גם ספורים פרי עטן של סופרות ידועות שם כגון אורסולה לה־גווין וג’ודית מריל. הספר נועד, כדברי העורכת, לצאת כנגד הממסד הגברי השולט בז’אנר ספרותי זה.

*

בעקבות ההכרה בספרות המדע הבדיוני כז’אנר ספרותי מכובד החלה גם התענינות האקדמית בנושא ולאחרונה נפתחו קורסים באוניברסיטאות השונות בהם נלמד הנושא. כיום מצויות כמאה אוניברסיטאות כאלה ברחבי ארצות הברית וקנדה. באירופה, לעומת זאת, נלמד הנושא רק באוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד.

*

“המסע הבין כוכבי”, הממלא את מקומו של סטיב אוסטין על מסכי הטלוויזיה, הגיע אלינו לאחר שזכה להצלחה מסחררת בארצות הברית. בכתיבת התסריטים לחלק מפרקי הסדרה נטלו חלק כמה מבכירי סופרי המדע הבדיוני וביניהם ג’יימס בליש, רוברט בלוך, והרלן אליסון. לאור זה היה מי שאמר שאילו היה שייקספיר חי כיום, היה ללא ספק תורם לסידרה פרק מפרי עטו. אחד הסרטים בסדרה, “גן החיות”, זכה בפרס הוגו (מקביל לפרס האוסקר בתעשיית הקולנוע, נקרא על שמו של הוגו גרנסבק – אבי המדע הבדיני המודרני ועורכו של המגזין הראשון לסיפורי מדע בדיוני).

*

לאחרונה ביקר בארץ הקודש חובב המד"ב המפורסם ביותר בעולם מר פורסט אקרמן הידוע בכינויו מר מדע בדיוני ואשר זכה בפרס הוגו לחובב המד"ב לשנת 1953. מר אקרמן ערך מספר לא קטן של ירחוני מד"ב, אנטולוגיות ואף שימש כמזכיר אגודת סופרי המד"ב, האמריקאים. בתור תחביב נוהג מר אקרמן להופיע מדי פעם בסרטי מד"ב ופנטסיה בדמויותיהן של מפלצות שונות ומשונות. מר מדע בדיוני גילה כמובן התעניינות בירחון המד"ב שלנו והיה גם הראשון שחתם על מינוי שנתי על “פנטסיה 2000”.

*

תגובתו של אסימוב על היותו נושא למחקרים אקדמיים – “התאמינו שאני עצמי הגעתי לדרגה כזו שבה אני מהווה נושא לעבודת מחקרו? כן, כן! אנשים מקבלים תארים אקדמיים על הכנת רשימות ביבליוגרפיות של ספורים, ספרים, ומאמרים שכתבתי. הם באמת ראויים לכך שכן הכנת רשימה ביבליוגרפית מושלמת של כתבי היא משימה בלתי אפשרית. אני עצמי לא הייתי מעז לעשות זאת”.

סיפורו של אסימוב מתרחש אי־שם בעתיד הרחוק – בעולם בעל רמה טכנולוגית גבוהה ביותר.

אך גם בעולם זה, אין שחרור מדעות־קדומות ורגשות פרימיטיביים – אלא שהפעם, למרבית הפליאה, מתגלות תופעות אלה במקום ובקונטקסט אליהם לא הורגלנו.

* * *

המנתח זקף את ראשו ללא הבעה. “האם הוא מוכן?”

“מוכן הוא מושג יחסי”, אמר המהנדס הרפואי. “אנחנו מוכנים. הוא חסר מנוחה.”

“הם תמיד כאלה… ככלות הכל, זהו ניתוח רציני.”

“רציני או לא, הוא צריך להיות אסיר תודה. הוא נבחר לניתוח מתוך מספר עצום של מועמדים פוטנציאליים. ובכנות אינני חושב –”

“אל תאמר זאת”, אמר המנתח. לא אנו צריכים להחליט את ההחלטה."

“אנו מקבלים אותה. אך האם חייבים אנו להסכים לה?”

“כן.” פסק המנתח. “אנו מסכימים לחלוטין ובלב שלם. ניתוח זה מסובך הרבה יותר מכדי שנוכל לגשת אליו תוך הסתייגויות נפשיות. אדם זה הוכיח את ערכו במספר דרכים ודמותו מתאימה בעיני מועצת האלמוות.”

“בסדר גמור,” אמר המהנדס הרפואי.

המנתח אמר: “אני חושב שאבדוק אותו כאן. זהו מקום קטן ונעים, ועשוי להקנות הרגשת נוחות.”

“זה לא יועיל לו. הוא עצבני, ונחוש בדעתו.”

“נחוש?”

“כן הוא רוצה מתכת. הם תמיד רוצים מתכת.”

פניו של המנתח לא שינו את הבעתן. הוא נעץ עיניו בידיו. “לפעמים אפשר להניא אותם מכך.”

“למה להתאמץ?” אמר המהנדס הרפואי באדישות. “אם הוא רוצה מתכת, תהיה מתכת”.

“ולך לא אכפת?”

“למה צריך להיות איכפת לי?” אמר המהנדס הרפואי בשמץ פראות. “כך או אחרת, זוהי היא בעיה של הנדסה רפואית ואני מהנדס רפואי. כך או אחרת – אני אוכל לטפל בה. למה לי להרחיק מעבר לזאת?”

המנתח אמר קפואות: “לדידי, זוהי בעיה של סידרם הנכון של דברים.”

“סידרם הנכון של דברים! אינך יכול להשתמש בזה כנימוק. מה איכפת לפציינט סידרם של דברים?”

“לי איכפת”.

“לך איכפת, אך אתה נמצא במיעוט. הזרם הוא נגדך. אין לך סיכוי”.

“אני חייב לנסות.” המנתח השתיק את המהנדס הרפואי בתנועת יד מהירה – לא היה בה משום חוסר סבלנות, רק מהירות. הוא כבר הודיע לאחות, וכבר קיבל את האות שהיא הולכת וקרבה. הוא לחץ על כפתור קטן והדלת הכפולה נפשקה בתנועה מהירה. הפציינט, ישוב בכסא גלגלים ממונע, נע פנימה, כשהאחות צועדת נמרצות בצידו.

“את יכולה ללכת אחות,” אמר המנתח, “אך המתיני נא בחוץ. אני עוד אקרא לך.” הוא הניד בראשו לעבר המהנדס הרפואי, וזה יצא מן החדר יחד עם האחות והדלת נסגרה אחריהם.

האדם שבכסא הביט מעבר לכתפו וצפה ביציאתם. צוארו היה כחוש וקמטים דקים נראו מסביב לעיניו. הוא היה מגולח למשעי, ואצבעות ידיו שאחזו בחוזקה במסעד הכסא היו מטופחות היטב. הוא היה פציינט “מועדף” ואכן כך טפלו בו… ואולם על פרצופו נחה הבעת קבע של נרגנות.

הוא אמר: “האם עומדים אנו להתחיל כבר היום?”

המנתח הנהן בראשו: “היום אחר הצהריים, סנטור.”

“אני מבין שהענין יארך שבועות רבים.”

“לא הנתוח עצמו, סנטור. אך יש מספר רב של נקודות משניות הטעונות טיפול. יש לבצע כמה שיפוצים במחזור הדם וויסותים הורמונליים. אלה הם דברים מסובכים.”

“האם יש בהם סכנה?” ואז, כאילו חש לפתע בצורך לקשור יחסים ידידותיים, הוסיף ככפוי שד, “… דוקטור?”

המנתח לא הקדיש תשומת־לב כלשהי לגוני ההבעה שבקולו. הוא אמר ביובש: "בכל דבר יש משום סכנה. אנו מבצעים את המוטל עלינו בקפידה ובנחת כדי להמעיט את מידת הסכנה. הזמן הנדרש, מיומנות הצוות, הציוד – אלה הם הגורמים לכך שנתוחים כאלה יהיו בהישג ידם של מעטים כל כך…

“אני יודע זאת”, אמר הפציינט בחוסר מנוחה. אני מסרב לחוש רגשי אשמה בקשר לכך. או שמא מרמז אתה שהיתה כאן השפעה בלתי־הוגנת?

"לגמרי לא, סנטור. מעולם לא עירער מישהו על החלטות המועצה. אני מזכיר את המורכבות והסיבוך של הניתוח רק כדי להסביר את שאיפתי לבצעו על הצד הטוב ביותר.

“עשה זאת, אם כן. זו גם שאיפתי אני.”

“אם כן חייב אני לבקש ממך להחליט החלטה. יש באפשרותנו לספק לך אחד משני סוגים של לב־קיברנטי: מתכתי או…”

“פלסטי!” אמר הפציינט, נרגז כולו. האין זו האלטרנטיבה שעמדת להציע לו דוקטור? פלסטיק זול, אינני רוצה בזאת. כבר שקלתי בדעתי והגעתי להחלטה. אני רוצה מתכת."

“אבל…”

“הקשב. סיפרו לי שהזכות לבחור בין שתי אלטרנטיביות היא שלי. האין זה כך?”

המנתח הנהנן בראשו. “מקום בו שני הליכים אלטרנטיביים הינם שווי־ערך מנקודת מבט רפואית, זכות הבחירה מוענקת לפציינט. בפועל, זכות הבחירה מוענקת לו גם כאשר ההליכים האלטרנטיביים אינם שווי ערך, כמו במקרה שלפנינו.”

עיני הפציינט נצטמצמו: “האם מנסה אתה לומר לי שהלב הפלסטי טוב יותר?”

“זה תלוי בפציינט. לדעתי במקרה הספציפי שלך, הוא אכן טוב יותר. אנו מעדיפים שלא להשתמש במונח פלסטי. זהו לב־קיברנטי סיבי.”

“לדידי זהו לב פלסטי.”

“סנטור”, אמר המנתח בסבלנות אין־סופית, “החומר איננו פלסטיק במובן הרגיל של המילה. זהו, אכן, חומר פולימרי, אך הוא הרבה יותר מורכב מן הפלסטיק הרגיל. זהו מבנה מורכב של סיב דמוי פרוטאין שנועד לחקות, במידה רבה ככל האפשר, את המבנה של הלב האנושי הפועם בתוך חזך.”

“בדיוק, והלב האנושי הפועל כרגע בתוך חזי התבלה כבר אף כי אינני עדיין אפילו בן ששים. אינני רוצה שוב בלב שכזה, תודה רבה. אני רוצה במשהו טוב יותר.”

“כולנו רוצים במשהו טוב יותר למענך, סנטור, וזהו הלב־הקיברנטי הסיבי. יש לו פוטנציאל חיים של מאות שנים. הוא בלתי אלרגני¹ לחלוטין”.

“האין זה נכון גם לגבי הלב המתכתי?”

“כן זה נכון,” אמר המנתח. “הלב המתכתי עשוי מנתך טיטניום אשר –”

“והוא איננו מתבלה? והוא חזק יותר מפלסטיק? או מסיב או מכל כינוי אחר שבו תכנה אותו?”

“אכן, המתכת חזקה יותר מבחינה פיסית, אך חוזק מכני גרידא אינו הנושא הנדון כרגע. החוזק המכני אינו מעניק לך כל יתרון מיוחד, שכן הלב מוגן היטב. כל דבר המסוגל להגיע ללב יקטול אותך מסיבות אחרות, אף אם ליבך כשלעצמו עשוי לעמוד בכך.”

הפציינט משך בכתפיו. “אם אשבור אי פעם צלע, אדאג שיחליפו לי גם אותה בצלע טיטניום. החלפת עצמות היא ענין פעוט. כל אדם יכול לבקש זאת בכל עת. אני אהיה מתכתי בה במידה שארצה שארצה בכך, דוקטור.”

“זאת זכותך, אם בכך אתה בוחר. בכל אופן יהיה רק הוגן לספר לך שאף־כי שום לב־קיברנטי מתכתי לא התקלקל עדיין מבחינה מכנית, בכמה מהם חל קילקול אלקטרוני.”

“מה זאת אומרת?”

“זאת אומרת שכל לב־קיברנטי מכיל בתוכו קוצב כחלק אינטגרלי ממבנהו. בלב המתכתי ישנו מיתקן אלקטרוני הקובע את קצב הלב. פרושו של דבר שהוא חייב לכלול סוללה שלמה של ציוד מיניאטורי על־מנת לווסת את קצב הלב ולהתאימו לכל מצב רגשי או גופני של האדם. לפעמים מתקלקל משהו והאדם מת לפני שהתקלה באה על תיקנה.”

“מעולם לא שמעתי על כך.”

“אני יכול להבטיחך שזה אכן קורה.”

“האם אתה טוען שזה קורה לעיתים קרובות?”

“לגמרי לא. זה קורה לעיתים נדירות מאד.”

“אם כך, אני מוכן לקחת את הסיכון. ומה בדבר הלב הפלסטי? האם בו אין קוצב?”

“מובן שגם בו יש קוצב, סנטור, אך המבנה הכימי של הלב־הקיברנטי הסיבי הוא קרוב למדי לזה של רקמות אדם. הוא מסוגל להגיב על אמצעי הבקרה היונית וההורמונלית של הגוף עצמו. כל המכלול שיש להכניס לגוף הינו הרבה יותר פשוט מאשר במקרה של לב מתכתי.”

“אך האם לא קורה שהלב הפלסטי משתחרר לפתע מהבקרה ההורמונלית של הגוף?”

“דבר כזה מעולם לא ארע עד כה.”

“משום שאינכם עוסקים בלב זה זמן ארוך למדי. האין זאת?”

המנתח היסס. “אכן, נכון שאין אנו משתמשים בלב הפלסטי זמן רב כמו בלב המתכתי.”

“הרי לך וכי מה בכלל הענין, דוקטור? האם אתה חושב שאני הופך את עצמי לרובוט… לאחר מ”אנשי־המתכת," כפי שקוראים להם מאז זכו באזרחות?"

אין כל רע באיש־מתכת כאיש מתכת. כפי שאמרת, אנשי־מתכת גם הם אזרחים. אך אתה אינך איש־מתכת אתה יצור אנוש. מדוע לא תישאר יצור אנוש?"

“משום שאני רוצה את הטוב ביותר – וזהו לב מתכתי. ואתה תדאג לכך”.

המנתח הנהן בראשו. “בסדר גמור. אתה תתבקש לחתום על המסמכים הנדרשים ואחר כך יושתל בך לב מתכתי.”

“ואתה תהיה המנתח האחראי? אומרים שאתה הטוב בכולם.”

“אעשה כל שביכולתי על מנת להקל על החילופין.” הדלת נפתחה והכסא הוביל את הפציינט החוצה, אל האחות.

המהנדס הרפואי נכנס פנימה כשהוא מביט מעבר לכתפו אל עבר הפציינט המתרחק, עד אשר נסגרו הדלתות שנית. הוא פנה אל המנתח: “ובכן, אינך מצפה ממני שאנחש מה ארע רק על־פי הבעת פניך. מה היתה החלטתו?”

המנתח רכן על שולחן עבודתו כשהוא מקיש את הנתונים הדרושים האחרונים לרשומותיו. “מה שצפית שיקרה. הוא התעקש לקבל לב־קיברנטי מתכתי.”

“ככלות הכל, הם טובים יותר.”

“לא במידה משמעותית. הם פשוט נמצאים איתנו זמן ארוך יותר, ותו לא. אין זה אלא אותו טרוף האוחז באנושות מאז הפכו אנשי־המתכת להיות אזרחים. בני־אדם נתקפו בתשוקה מוזרה להפוך את עצמם לאנשי־מתכת. הם נכספים אל הכוח הפיזי ואל הסבילות המיוחסים להם.”

“אין זה חד־סיטרי, דוקטור. אינך עובד עם אנשי־מתכת. כמוני. אך אני יודע. שני האחרונים אשר אושפזו כאן לצורך תיקונים ביקשו לקבל אלמנטים סיביים.”

“האם קיבלו אותם?”

“במקרה אחד, היה זה רק ענין של קביעת גידים, ולא היה הבדל גדול בין מתכת לסיבים. האחד רצה במחזור־דם או במשהו מקביל לזה. אמרתי לו שאינני מסוגל לבצע זאת, בכל־אופן לא בלי החלפת כל המבנה הפנימי שלו בחומר סיבי… אני משער שיום אחד נגיע גם לכך – אנשי מתכת, שלמעשה אינם כלל אנשי־מתכת אלא מעין בשר ודם.”

“ומחשבה זו על העתיד אינה מטרידה את מנוחתך?”

“למה לא, בעצם? והוא הדין לגבי בני־אדם מתכתיים. יש לנו עתה שני מינים נפרדים של אינטילגנציה על פני כדור־הארץ, ולמה לנו להסתבך עם שניים? הנח להם לקרב זה לזה ובסופו של דבר לא נהיה מסוגלים להבחין ביניהם. ולמה נרצה למצוא הבדל ביניהם? אנו נזכה בטוב שבשני העולמות: היתרונות הטמונים בבני־האדם כשהם משולבים באלה הטמונים ברובוטים.”

“תקבל יצור־כלאיים,” אמר המנתח בקול שהיה כמעט זועם. “המוצר שתקבל לא יהיה רובוט ואדם כאחד – אלא לא רובוט ולא אדם. האין זה הגיוני להניח שכל אחד יהיה גאה במבנהו ובזהותו מכדי לרצות לדלל זאת במשהו זר? האם ירצה ליהפך לבן־תערובת?”

“אתה נשמע כאילו אתה תומך בהפרדת גזעים.”

“אם כך הדבר, יהיה כך.” אמר המנתח בהדגשה שלווה. "אני מאמין שכל־אחד צריך להיות מה שהוא. אינני מוכן לשנות ולו כהוא זה מהמבנה שלי בעד כל מחיר שבעולם. אם יהיה הכרח מוחלט להחליף דבר־מה מתוכי, הייתי רוצה שהחלק המוחלף יהיה קרוב בטבעו למקור ככל האפשר. אני הוא עצמי; נוח לי מאד להיות עצמי, ואינני מוכן להיות כל דבר אחר.

עתה סיים והיה מוכן לביצוע הניתוח. הוא הכניס את ידיו החסונות אל הכבשן והניח להן להתלבן, מצב בו קרנו בלהט אדום־עמום – אות לכך שהן בסטריליזציה מוחלטת. במשך כל אותו הזמן בו נשא את דבריו מלאי־הלהט, לא התרומם קולו אפילו פעם אחת, ופני המתכת הממורטת שלו היו (כתמיד) חסרות הבעה.

כיצד ממזגים פנטסיית־אימים עם מד"ב (תרגיל החביב במיוחד על הסופר פרדריק בראון), מבלי להתייחס לשניהם ברצינות יתרה!… מושיבים צמד ערפדים חביבים במכונת־זמן!

* * *

ורון ודרינה האחרונים ששרדו מגזע הערפדים, יצאו לדרך במכונת הזמן שלהם אל העתיד כדי להמלט מהשמדה. הם אחזו ידים ועודדו זה את זו באימתם וברעבונם.

במאה העשרים ושתים “גילו” אותם בני האדם, אשר נוכחו לדעת שהאגדה אודות הערפדים החיים בסתר בין בני האדם איננה אגדה כלל וכלל, כי אם עובדה. נערך טבח אשר במהלכו אותרו ונהרגו כל הערפדים למעט אלה שניים, אשר עסקו מזה זמן מה בבניתה של מכונת זמן וסיימו את המלאכה בדיוק בזמן, ונמלטו בה אל העתיד – במרחק כזה אל העתיד עד אשר המילה “ערפד” תשכח לחלוטין ואז יוכלו שוב לחיות מבלי שאיש יחשוד בהם, ויוכלו להעמיד מחדש את הגזע.

“אני רעבה, ורון. נורא רעבה.”

“גם אני דרינה יקירתי. מיד נעצור שוב.”

עד כה עצרו השנים כבר ארבע פעמים, ובקושי נמלטו ממוות בכל אחת מן הפעמים הללו. הם לא נשכחו עדיין. בתחנתם האחרונה, במרחק של חצי מליון שנה לאחור, נקלעו לעולם שעבר לשליטתם של הכלבים – פשוטו כמשמעו: בני האדם נכחדו והכלבים הפכו מתורבתים ודמויי־אנוש; ובכל זאת זיהו אותם. הם הצליחו להזין את עצמם בדמה של כלבה צעירה ונאה ואז נרדפו אל תוך מכונת הזמן שלהם ואל המשך המסע.

“תודה לך על שחנית,” אמרה דרינה. היא נאנחה.

“על לא דבר,” אמר ורון בנימה של צער. “זה סוף המסע. נותרנו ללא דלק ואין סיכוי שנוכל להצטייד בו כאן – כל החמרים הרדיו־אקטיביים הפכו זה כבר לעופרת. נשאר לחיות כאן או ש…”

הם יצאו לשוטט בסביבה. “ראה,” קראה דרינה בהתלהבות תוך שהיא מצביעה על משהו שצעד לעצרם. “יצור חדש! הכלבים נעלמו ומשהו אחר השתלט; אנחנו כבר בטח נשכחנו.”

היצור שהתקרב היה בעל תכונות טלפתיות. “שמעתי את מחשבותיכם,” אמר בקול אשר נשמע בתוך מוחם. “אתם תוהים אם אנחנו יודעים מהם ערפדים? לא, איננו יודעים.”

דרינה תפסה את זרועו של ורון בחזקה. “חופש!” היא מלממלה בתאוה, “ומזון!”

“אתם גם תמהים ביחס למוצאי ואופן ההתפתחות שלי. ובכן, החיים כיום הם צמחיים. אני –” הוא התכופף לעברם, “אני, בן הגזע השליט, הייתי בעבר מה שנהגתם לכנות כרוב”

במדור “אסימוב על” נארח אחת לחודש את איזאק אסימוב, אשר הינו מדען בעל שיעור קומה עולמי – פרט להיותו סופר מד"ב ידוע.

במדור זה ילבן אסימוב בעיות מדעיות וטכניות הקשורות לעתים למד"ב – אך לא בהכרח.

במאמרו הראשון מעלה אסימוב את הבעיה, האם קיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, ואם כן – האם כבר זכינו ל"מפגשים" עם אינטיליגנציות אחרות.

* * *

לעיתים קרובות למדי אני מקבל בדואר ספרים, כתבי עת, ודברי דפוס שונים ומשונים שלא הזמנתי כלל. תגובתי המיידית במקרים אלה היא לדפדף בהם, או לחפש בתוכן העניינים כדי לראות אם שמי מוזכר. לעיתים קרובות (לא תמיד), איזכור שמי הוא הסיבה למשלוח החומר אלי.

כשהנושא הנדון הוא כזה, שהבעתי כבר דעתי עליו בהזדמנות כלשהי בנימה עוקצנית, אז הדבר חשוד בעיני במיוחד. למשל, לפני זמן רב למדי קיבלתי משהו הקרוי “סימפוזיון בנושא עב”ם, 1973," ובו מאמר מאת ס. ט. פרידמן, ג’נטלמן שאינו מוכר לי. המאמר הכיל קטע שכותרתו “מדע בדיוני לעומת עבמולוגיה”, המתחיל כך:

אנשים רבים מופתעים, כשאני מציין ששניים מגדולי המדע והמדע הבדיוני, איזאק אסימוב וארתור סי. קלארק, שניהם תקיפים מאד בדעותיהם נגד העב"ם."

העובדה שפרידמן פוגש אנשים שמופתעים מכך, מצביעה, כך אני מניח, על רמת החוגים בהם הוא מסתובב. סוף־סוף, מדוע העובדה שאנחנו סופרי מדע בדיוני, גורמת לאנשים להניח שאיבדנו את תבונתנו ושאנו חייבים להאמין בכל אמונה מיסטית, שיש בה אי־אלו אלמנטים קרובים לנושאי המדע הבדיוני?

פרידמן ממשיך לצטט אותי ולהוסיף את הערותיו, כנראה כדי למנוע ממני פתחון פה. וכך הוא מצטט את דברי: “דרישות האנרגיה למסע בין־כוכבי הן כה עצומות, עד שאין זה מתקבל על דעתי שיצורים המנווטים את חלליותיהם במרחבי החלל האדירים יעשו זאת רק כדי לשחק אתנו משחקים במשך מספר עשרות שנים. אם ברצונם ליצור קשר, הם היו יוצרים קשר, ואם לא – היו חוסכים את האנרגיה שלהם”; כאן מוסיף פרידמן בסוגריים: “איזה אגו יש לנו ליושבי הארץ! האם אנו ראויים בכלל שיתקשרו אתנו?”

כמובן שפרידמן ציטט אותי בלי לקרוא את הציטוט. אני אמרתי “אם הם רוצים ליצור קשר –” אני מוכן להודות שייתכן ואיננו ראויים לכך, אך במקרה כזה “הם היו חוסכים את האנרגיה שלהם” ומסתלקים.

תארו לכם את האגו של הפרידמנים, המאמינים שאין אנו ראויים שיבואו אתנו במגע, ובכל זאת אנו כה מקסימים, עד שלמרות הכל הצלחות המעופפות ממשיכות לרחרח סביב כדור ארצנו באלפיהן במשך עשרות שנים – כמו ‘הולנדי מעופף’ מונע במנוע רקטי, הנדון להקיף את כדור הארץ לנצח בלי לנחות עליו – ממשיכים להציג את עצמם לעיניו כמו יונים בעונת היחום.

פרידמן מצטט מסקנה נוספת משלי: “אני אמשיך להניח שכל דווח על ראיית עב”ם הוא מתיחה או טעות או משהו, שניתן להסבירו ללא כל קשר לספינות חלל מכוכבים רחוקים." ובנקטו לשון קירבה אומר פרידמן בעליצות: (ומה בנוגע לכוכבים הקרובים, איזאק?)"

אבוי, מר פרידמן (אני מעדיף לא להשתמש בסגנון, המניח קיומה של קרבה כביכול בינינו), אפילו הכוכבים הסמוכים מרוחקים הם.

פרידמן ממריץ אותי לכתוב ספר לא־בדיוני על צלחות מעופפות במאמרו: “מקרה כמו זה שארע לבטי וברני היל, הוא הרבה יותר מעניין ומלהיב דמיון, מאשר כל אחד מסיפורי אסימוב.”

ייתכן, מר פרידמן, אך הם גם הרבה יותר דמיוניים…

אך אם לא ספר, לפחות מאמר על הנושא – אכתוב. אעשה זאת כעת ברשותכם בצורה של שאלות ותשובות:

מדוע אתה מתעקש לקרוא להם “צלחות מעופפות”? האם אין זה מגוחך? מדוע לא לכנותם עב"ם, שהוא מונח יותר רציני?

עב"ם פרושו “עצמים מעופפים בלתי מזוהים”. אם אני דן על העניין עם מי שמסכים להגדרה זו, כלומר שיהיו עצמים אלה אשר יהיו – למעשה הם בלתי מזוהים, והוא אינו מתעקש לזהותם, אזי אשמח לדון בנושא עב"מ בכל הרצינות האפשרית. אולם בשביל כל מי שמתעקש לזהותם בתור ספינות חלל נהוגות על ידי יצורים חוץ־ארציים, עצמים אלה אינם בלתי מזוהים, ועל כן אינם עב"מ. במקרה כזה אכנה אותם “צלחות מעופפות”, שהוא המונח שבו השתמשו חובבי הצלחות המעופפות הנלהבים בעצמם, לפני שניסו לשוות לעצמם ארשת של הדרת כבוד.

האם אתה כופר בקיומן של צורות חיים אינטליגנטיות אחרות ביקום?

ודאי שאינני כופר בכך. כבר בשנת 1963 כתבתי מאמר בשם “מי זה שם בחוץ?” שבו העליתי את טיעונו של קרל סאגאן, בזכות ההנחה שעשויות להיות ציוויליזציות רבות מאד ברחבי היקום. כמו כן כתבתי ספר יחד עם סטפן ה. דול בשם “פלנטות לאדם”, שבו דנתי בנושא ביתר פירוט ומנקודות מבט שונה במקצת, ופיתחתי את ההנחה שיש הרבה מאד כוכבי לכת נושאי־חיים ביקום.

ברשותכם אחזור בקיצור על הטיעון –

איש אינו יודע בוודאות כמה גלקסיות קיימות ביקום; וודאי שמספרן מגיע להרבה מיליארדים. מאה מיליארדים הוא המספר שאני נוקב בו בדרך כלל, אך גם אם נגביל עצמנו לגלקסיה שלנו בלבד, גלקסיית שביל החלב, עדיין תהיה לנו מערכת הכוללת 135 אלף מיליון שמשות.

התיאוריות המודרניות בדבר היווצרות הכוכבים מעלות את ההשערה, שעם כל שמש שנולדה נוצרה גם מערכת כוכבי לכת. לפיכך נוכל לומר שהגלקסיה שלנו כוללת 135 אלף מליון מערכות שמש, שכל אחת מהן כוללת אולי כתריסר כוכבי לכת וכחצי תריסר לווינים גדולים.

מתוך כטריליון גופים קרים אלה, אחדים רחוקים מדי מהשמש שלהם בהשוואה לכדור הארץ, ואחרים קרובים מדי. אחדים עלולים להסתובב לאט מדי, או שמסלוליהם אקסצנטריים מדי מכדי לאפשר על פניהם מזג אויר מתאים. אחדים עשויים לחוג סביב שמשות קרות מדי, שאינן יכולות לספק את האנרגיה הדרושים לחיים, או חמות מדי ולפיכך קיימות זמן קצר מדי, כך שטרם הספיקו לפתח חיים.

אחרים עשויים לחוג סביב כוכבים המהווים חלק ממערכות כפולות, או כוכבים פועמים, או כוכבים שמכל סיבה אחרת גורמים לתנאי סביבה בלתי נוחים.

אך אפילו בהתחשב בכל אלה העריך דול שעשויים להמצא בגלקסיה שלנו כ־640 מליון כוכבי לכת דמויי ארץ, כוכבי לכת בעלי מסה דומה בערך לזו של כדור הארץ, בעלי טמפרטורה “ארצית”, כימיה “ארצית”, מסלול “ארצי” ושמש הדומה לזו שלנו.

אנדרומדה – הגלקסיה ה"קרובה" ביותר לשביל־החלב (“רק” שני מיליון שנות־אור)

זו אינה הערכה נדיבה מדי, כי פירושה הוא שרק אחד מתוך 4000 גרמי שמיים הינו מתאים ושרק לשמש אחת מתוך 210 יש פלנטה דמויית כדור הארץ.

אך בכל זאת ייתכן והיא נדיבה מדי אם נקח בחשבון את ההתפתחויות האסטרונומיות של העשור האחרון. מאחר שכ־90 אחוז מכוכבי הגלקסיה מצויים בגרעין הגלקטי, אזי כ־90 אחוז של כוכבי הלכת דמויי־ארץ צריכים להמצא שם אף הם, בהנחת פילוג אחיד. אך גרעיני הגלקסיות מהווים זירה לפעילות סוערת – קוואזרים, התפוצצויות, חורים שחורים, וכו' – ועל כן ייתכן שרק בזרועות הספיראליות של הגלקסיה (זהו המקום שבו אנו נמצאים), קיימים תנאים הדומים באמת לאלו השוררים כאן. במקרה זה, ייתכן שעלינו לאמוד בכ־64 מליון, את מספר הפלנטות דמוייות־ארץ בגלקסיה שלנו.

אולם ככל שיש פלנטות דמויות־ארץ, טובים יותר הסיכויים לקיום הצלחות המעופפות, אז הבה נהיה נדיבים ונחזיק בכמות הגדולה של 64 מליון.

לפי התאוריות החדשניות על מקור החיים, כל כוכב לכת בעל תנאי סביבה דומים לכדור הארץ יפתח על פניו חיים, באופן בלתי נמנע. כלומר, עשויים להימצא כ־640 מליון כוכבי לכת נושאי חיים בגלקסיה שלנו – והכוונה לחיים כפי שאנו מכירים אותם, פחות או יותר.

כעת מגיעה הנקודה, שבה הספקולציה נעשית צרה יותר: על כמה מבין הכוכבים נושאי החיים מתפתחים יצורים אינטיליגנטיים, ועל כמה מהם יצורים אלה מפתחים ציוויליזציות?

הדבר הראשון בו נוכל להאחז בתור נקודת מוצא הוא כדור הארץ עצמו, כוכב הלכת נושא החיים היחיד שמוכר לנו. על כדור הארץ החיים קיימים מזה שלושה ביליון שנה, ואילו הציוויליזציה קיימת לכל היותר מזה 10,000 שנים. פירושו של דבר, שכדור הארץ חסר הציוויליזציה קיים פי 300,000 יותר מאשר זה בעל הציוויליזציה. ועכשיו, אם ניקח את כדור הארץ בתור ממוצע ואת היחס דלעיל כחוק כללי, ונניח שהחיים החלו בזמנים שונים במקומות שונים, נוכל להניח שציוויליזציה קיימת על פני אחד מבין כל 300,000 כוכבי לכת נושאי חיים. במקרה זה יהיו לנו כ־2150 ציוויליזציות בגלקסיה שלנו.

ובנוגע לציוויליזציה תעשיתית, זו קיימת רק מזה 200 שנה מתוך 10,000 שנות ציוויליזציה. במלים אחרות, משקלה של הציוויליזציה הבלתי תעשיתית עולה פי 50 על זו של הטכנולוגיה התעשייתית.

אם נשער, שאחת מכל 50 ציוויליזציות בגלקסיה זו הגיעו לשלב התעשייתי, אזי יש כ־43 ציוויליזציות כאלה בגלקסיה.

אם נניח שהטכנולוגיה שלנו היא הממוצע, אזי מחצית מאותן ציוויליזציות, נאמר 21, הן מתקדמות יותר משלנו ובעלות יכולת לבצע מסע בחלל.

כל זאת רק בגלקסיה שלנו. אם סוג זה של טיעונים תופס לגבי כל הגלקסיות, אזי קיימות אולי עד שני טריליון ציוויליזציות מתקדמות ביקום; אבל אני משער, שאפילו חובב הצלחות המעופפות הנלהב ביותר יסכים להתעלם מגלקסיות אלה, ולהצטמצם בזו שלנו. זה עדיין מותיר 21 ציוויליזציות אפשריות הנודדות בין מרחבי החלל האינסופיים, וודאי שזה יכול להיות המקור לצלחות המעופפות, אם אכן אלה הן ספינות חלל.

אם כך, מדוע אתה כה סקפטי באשר לאפשרות שחלליות מונחות על ידי אינטליגנציות חוץ־ארציות מבקרות את כדור הארץ?

ראשית, המרחק מטריד אותי. תארו לעצמכם את כל 640 מליון הפלנטות נושאות החיים מפוזרות באופן אקראי בגלקסיה. הן תהיינה מרוחקות זו מזו בממוצע כ־45 שנות אור. 21 הפלנטות בעלות הציוויליזציה הטכנולוגית המתקדמת יהיו מרוחקות זו מזו בממוצע כ־13,500 שנות אור.

כשכוכב הבית של הצלחות המעופפות נמצא 13,000 שנות אור מאתנו, סיכויי הביקור נראים קלושים.

מאחר ומהירות האור היא המהירות המירבית שבה חללית יכולה לנוע אלינו, הרי לחללית הבאה אלינו אפילו מהציוויליזציה המתקדמת הקרובה ביותר, יארך המסע 13,500 שנים (לפי הזמן הביתי של עולמה) עד שתגיע אלינו, וסביר מאד שאף פי 10 יותר.

בנסיבות אלה, נראה לי מפוקפק, שחלליות יזמזמו סביבנו זו אחר זו, שנה אחר שנה, כדבורים סביב פרח. לא ייתכן שאנו כה מעניינים וחשובים.

אך נניח שהתמזל מזלנו בנוגע למרחק מהציוויליזציה המתקדמת הקרובה; וגם אם לא כן, מדוע אתה מתעקש כל כך, שמהירות האור היא הגבול העליון?

אינני מתעקש להיות ספקן בדברים כאלה. בהנחה פילוג אקראי, אחדות מהציוויליזציות המתקדמות עשויות להיות צמודות זו לזו, ואחרות מבודדות עד אימה. ייתכן שכדור הארץ מרוחק רק 100 שנות אור מציוויליזציה מתקדמת ביותר. זה יהיה מאד בלתי סביר, אך אין הוכחה לכאן או לכאן, וייתכן שאכן זה כך.

כמו כן, גם אם מרכזי הציוויליזציות המקוריים מרוחקים מאד מאד זה מזה, ואף אחד מהם אינו קרוב במיוחד אלינו, כל אחד מהם עשוי להיות של אימפריה גלקטית הולכת וגדלה, וייתכן שיש שלוחות של אימפריות אחדות על אחדים מהכוכבים הקרובים. גם לכך אין ראייה, אך זה ייתכן.

יתר על כן, ציוויליזציה מתקדמת עשויה ללמוד כיצד לעקוף את מגבלת מהירות האור ללא הפרת חוקי תורת היחסות של איינשטיין. ייתכן שהם יכולים ללמוד להשתמש בחלל־על או בהנעה טכיונית או משהו, שאנו במצב הטכנולוגי העלוב שלנו איננו יכולים כלל להעלות על דעתנו. זה אינו נראה סביר ביותר – אך גם זה ייתכן. אולי המרחק הוא חסר חשיבות עבור ציוויליזציה מתקדמת. אולי הם יכולים לעבור 100 שנות אור או אף 13,500 שנות אור באותה קלות, בה אנו טסים מעל לאוקינוס האטלנטי.

אם כן, מה פשר התנגדותך לרעיון הצלחות המעופפות? מדוע אין חלליות עשויות לתור את הארץ באופן חופשי ותדיר?

אפילו נתעלם מבעיית המרחק, עדיין נשארת שאלת המניע פתוחה. אם אותם הולנדים מעופפים בחלליות מסתובבים סביב כדור הארץ בכוונה תחילה ומסיבה רציונלית כלשהי, הרי זה מפני שכדור הארץ מעניין אותם. אך מה על פני כדור הארץ עשוי לעניינם?

זה טבעי (ואולי אגואיסטי) להאמין שלכל נוכרי מעולם אחר, הדבר הדבר המעניין ביותר הוא האדם והציוויליזציה שלו. אך אם הצלחות המעופפות חוקרות אותנו, מדוע אין הן נוחתות ומברכות אותנו? הם ודאי פקחים דיים כדי לדעת מיהם דוברינו והיכן מצויים ריכוזי האוכלוסיה וכיצד ליצור מגע עם ממשלותינו.

אין זה מתקבל על הדעת שהם נמנעים מליצור עמנו קשר משום שהם פוחדים מאתנו. אם הטכנולוגיה שלהם מאפשרת להם לעבור מרחקים של שנות אור רבות ללא קושי, אזי הם יכולים להתגונן בנקל כנגד כל סוגי הנשק הפרימיטיים שנוכל להפנות נגדם. האם ספינת מלחמה אמריקנית תחשוש מפני שיגור משלחת מחקר לאי המאוכלס בשימפנזות? אם יש דבר מה באטמוספירה שלנו או על פני האדמה שהוא קטלני או סתם בלתי נעים עבורם, הרי הם די נבונים כדי ליצור קשר באמצעות אמצעי תקשורת ארוכי־טווח, כגון רדיו. אם לא מילים או שפה, אז לפחות איזה אות רציונלי.

לעומת זאת, אם הם מעוניינים בנו אך אינם רוצים לבוא אתנו במגע, אם אינם רוצים להתערב בשום צורה בציוויליזציה מתפתחת, הרי ודאי שהם נבונים ומתקדמים דיים, כדי שיהיה באפשרותם לחקור אותנו בפרוטרוט מבלי שנבחין בהם כלל. על ידי כך, שהם מאפשרים לנו להבחין בהם, הם כן מתערבים בעניינינו.

ואם יש משהו שונה מלבד האדם שמעניין אותם, מהו הדבר? לא, הם היו צריכים לרדת ולומר שלום, או להסתלק. אם אין הם עושים זאת אין אלה יכולות להיות ספינות חלל מונחות על ידי תבונה.

אך כיצד אתה בטוח שאתה מבין את מניעיהם? אולי אינם מעוניינים להתקשר אתנו אך בכל זאת לא איכפת להם שנראה אותם?

אהה, אבל אם תמשיכו להערים תנאים, הדרושים לכם לשיפור עמדתכם, תגיעו חיש מהר לנקודה, שבה לא תהיו מסוגלים לשכנע כלל.

כדי להפטר מבעית המרחק, עליכם לשער, שלפחות אחת הציוויליזציות קרובה אלינו במידה בלתי סבירה, ואתם חייבים לשער שהם מסוגלים לנוע מהר יותר מהאור. כדי להפטר מחידת התנהגותם, עליכם לשער מחד־גיסא, שהם מצאו עניין בכדור הארץ עד כדי לבקרו תכופות, אך מאידך, שאנו בלתי מעניינים עד כדי כך שאינם רוצים לשוחח עמנו – ולעומת זאת לא אכפת להם כלל שנראה אותם.

ככל שעליכם לשער יותר השערות מסוג זה, טענותיכם חלשות יותר.

למעשה, אין כל תימוכין אף לא לאחת מההשערות הנ"ל. שימושן היחיד הוא להסביר את תופעות הצלחות המעופפות. אם כך, אפשר להשתמש בצלחות מעופפות עצמן כהוכחה לנכונותן של ההשערות. זוהי שיטת טעון במעגל סגור, אחד התענוגות החביבים על רפי־השכל…

חכה רגע, לבטח יש ראייה ישירה לכך, שהצלחות המעופפות אכן הינן ספינות חלל. יש דוחות רבים של אנשים, שראו ספינות חלל ואת אנשי צוותן החוץ־ארציים. אחדים אף טוענים שנלקחו אל תוך החלליות. האם טרחת לחקור דוחות אלה? אם לא, האם אתה פוטר את כולם כחסרי ערך? מהי ההצדקתך לכך?

לא, לא חקרתי כל דין־וחשבון שכזה. אף לא אחד.

ההצדקה להתעלמותי מהם היא, מהם היא שעדות ראיה של מספר אנשים קטן, שאינה נתמכת על ידי ראיות אחרות, הינה חסרת ערך. גם אמונה מיסטית נתמכת על ידי עדויות ראיה שונות ומשונות.

קיימות עדויות ראיה (של הוזים נלהבים) לקיומם של מלאכים, רוחות, שדים, ריחוף באויר, אנשי־זאב, ראית הנולד, פייות, נחשי־ים, טלפאתיה, אנשי שלג וכך הלאה, וכך הלאה וכך הלאה…

לא אשקע בביצת־האמונה בכל הדברים הללו על סמך עדות ראיה בלבד; ועל כן לא אאמין גם בצלחות המעופפות על סמך עדות ראיה בלבד.

אני מעוניין במשהו פחות מועד לסילוף, ופחות אפשרי לאחיזת עיניים מכוונת, מאשר עדות ראיה.

אני רוצה משהו ממשי, מוצק ומחזיק מעמד, שיוכל להחקר על ידי רבים. אני רוצה סגסוגת מתכתית, שאיננה מתוצרת כדור הארץ. אני רוצה מתקן הפועל על פי עקרון, שאינו מובן לנו. ומעל לכל, אני רוצה בהופעה ברורה של חללית על צוותה שיתגלו לעיני יצורי אנוש שיוכלו לצפות בהם וללמדם במשך זמן סביר. אותם דיווחים על ההתגלות לעיני איכרים בשדות ולנהגים בכבישים שוממים, פשוט אינם עושים עלי רושם. איני מתרשם מתאורים אלה של החללית ותוכן, תאורים שהייתי מצפה לשמוע מבורים במדע שצפו בכמה סרטי “מדע־בדיוני”, שנוצרו על ידי בורים דומים.

אך כיצד תסביר את כל הדוחות הללו, אם אתה מוציא מכלל אפשרות ספינות־חלל?

ישנה אמרה ידועה של שרלוק הולמס: “אם הוצאת מכלל חשבון את כל הבלתי אפשרי, כל מה שנשאר, יהי בלתי סביר ככל שיהי, חייב להיות נכון.”

יש בכך הטעייה רבה, כי האמרה יוצאת מתוך הנחה, שאחרי ניפוי כל הבלתי אפשרי, נשאר גורם אחד בלבד. אך כיצד נוכל לוודא זאת?

התפיסה המוטעית מקורה במתמטיקה. אנו יכולים לארגן את הגדרותינו והאקסיומות שלנו, כך שנשאר עם מספר קטן של משתנים, שכל אחד מהם ידוע. אם נוציא מכלל חשבון את כולם פרט לאחד, הרי המשתנה הנותר חייב להיות נכון. (בתנאי שנוכיח, שאי־אפשר, שכולם בלתי נכונים).

אין הדבר כך לגבי מדע נסיוני או תצפיתי. שם מספר המשתנים עשוי להיות אינסופי, ולא כולם ידועים.

היות הצלחות המעופפות ספינות חלל חייב להיות מוכח על ידי ראייה ישירה. אי אפשר להוכיח זאת על ידי יללות כגון: “אז מה זה יכול להיות אם לא ספינות חלל?”

אם כך מה הן הצלחות המעופפות, לדעתך?

הרגשתי האישית היא, שכמעט כל מקרה בו ראו אותן היה טעות או אחיזת עיניים. דווחים רבים הינם כה מבולבלים ובלתי ברורים, עד כי אין אפשרות לקבוע מה בעצם ראו.

שמעתי שמספר דוחות (מיעוט יוצא מן הכלל) אינם טעות או תרמית; הם נבדקו על ידי צופים אמינים, ואין להם כל הסבר רגיל.

בסדר, נתרכז באותו מיעוט של מקרים. מהו ההסבר אם לא ספינות חלל?

אינני יודע. אינני צריך לדעת. היקום מלא תופעות מסתוריות, שאין בכוחי להסבירן. העובדה שאינני עומד באתגר אינה מוכיחה ולא כלום.

ראו, נניח שאינכם יודעים את שמו של הנשיא ה־15 של ארה"ב. אם אומר לכם ששמו ג’רמי ג’יימסון, אזי העובדה שלא תוכלו לסתור זאת אינה מוכיחה את טענתי.

נתייחס עתה לדבריו של ג’וזף היינק, אסטרונום מכובד המוכר לי אישית, ואני מעיד עליו שהוא איש ישר, נבון ובעל כוונות מדעיות טהורות.

היינק אינו מוכן לדחות עדויות בדבר צלחות מעופפות כלאחר יד, כפי שרוב האסטרונומים עושים (וכפי שאני עצמי נוהג לעשות בדרך כלל). הוא מעדיף לבדוק אותן ביסודיות, והדבר אינו פשוט כלל ועיקר. הדיווחים כה מלאים מעשי תרמית ואחיזת עיניים, ובין חסידי הצלחות המעופפות יש מספר רב של נוכלים מטורפים וטיפוסים מוזרים למיניהם, עד שמר היינק מסכן את שמו הטוב באופן קבוע ועלול להחשב לאחד מאלה. אך התעניינותו באותם דיווחים מוזרים ואמונתו בחשיבותם, די בהם כדי להמריץ אותו להמשיך ולהסתכן, ועל כך אני מכבד אותו.

היינק אינו מאמין שאותם דיווחים עוסקים בספינות חלל של ציוויליזציות חוץ־ארציות. אך אין לו כל הסבר מיידי אחר לתופעות אלה. עבורו נושא הוויכוח הוא עב"ם, היינו – עצמים בלתי מזוהים. לטענתו יש בזה משהו, שקשה להסבירו במסגרת המבנה המדעי המקובל; משהו שאין לדחותו בלעג, כי אם לחקור בזהירות וביסודיות.

הוא חושב שתופעות בלתי מוסברות אלה מעמידות בפני המדע דבר מה כה חדש, עד שכאשר הן תפתרנה יביא הדבר להיתקדמות עצומה, ל"דילוג קוואנטי", לדבריו.

הדבר כבר קרה בעבר. התעלומה שבתוצאות השליליות בניסוי מיכלסון – מורלי הביאה לידי קפיצה קוואנטית של תורת היחסות. הפרדוקס של קרינת הגוף השחור גרם לקפיצה קוואנטית של תורת הקוואנטים עצמה. לכן ייתכן שפתרון תעלומת העב"ם יביא ל… למה?

האם יש להיינק תאוריות כלשהן בנדון? לקראת מה לדעתו צועד המדע?

עד כמה שידוע לי, הוא עדיין שרוי באפילה מוחלטת. הוא בילה זמן ממושך בבדיקת הדיווחים, במיונם ובאיתור מכנים משותפים ביניהם, אך גם לאחר כל זאת יש בידיו תעלומה מחוסרת פתרון.

מה כל כך מקשה על מציאת התשובה לבעייה זאת?

המתקפה המדעית על חידות היקום פועלת היטב, כאשר המערכת ניתנת באופן רצוף לתצפיות או לניסוי או לשניהם כאחד. המאדים ניתן לתצפית טלסקופית בדרך כלל. את ליבו של הצב ניתן תמיד לחקור באופן ניסויי. אך לעומת זאת, חשבו על אותם דיווחים ספורים על עב"מ, שאינם טעויות או מעשי תרמית אלא הינם תעלומות אמיתיות. תופעות אלה מופיעות ללא כל התראה מוקדמת, בלתי צפויות באופן לא סדיר מבחינת המקום והזמן. אין כל דרך להניח להם מלכודת, אלא אם כן תותקן מערכת התראה כלל־עולמית, שתהיה יקרה עד מאד.

ומכאן עולה שלעיתים מופיע עב"מ כאשר אין איש מבחין בכך. במקרים אחרים, יבחינו בתופעה רק בודדים ואולי אפילו עד אחד בלבד, שלא יהיו מסוגלים לבצע תצפיות קפדניות, לא יעמוד לרשותכם ציוד עזר מתאים לביצוע תצפית, והם ייאלצו להסתמך על חוש הראיה שלהם.

עדויות שכאלה מזכירות לי את הבדיחה על האיש שבקושי זכר את מה שבקושי ראה…

רון גולארט, סופר מד"ב פורה אשר עבודותיו מתפרסמות בקביעות על דפי המגזינים למדע בדיוני, החשובים ביותר בעולם וכן במגזינים לא־מקצועיים כמו ה"פלייבוי" ה"ניו־יורקר" וכו', מצטיין בכתיבת ספורים קצרים בסגנונות שונים במגוון רב – החל בעבודות רציניות ומעמיקות על דמותה של החברה האנושית לעתיד לבוא וגמור ביצירות קלילות, בהן משתעשע גולארט על חשבון קוראיו, גיבוריו והמד"ב כאחד. צד אחד מיצירתו רבת הפנים של גולארט נוכל למצוא בספור שלפנינו.

* * *

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר,

מגושמים מוזרים, כמעט ילדותיים. ציורים שנעשו בפחם. ליתר דיוק, בקסמי עצחדש שרופים.

אני משוכנע למדי שאני יודע מה ניסה ביל לעשות ברגעיו האחרונים, אם כי מעולם לא התנדבתי להסביר זאת. ההסבר לא יועיל לאיש!

לבטח לא יועיל ההסבר לביל, ועד כמה שידיעתי מגעת, קלרה אינה מתענינת כלל.

פגשנו בביל וקלרה בקיץ האחרון של שנת 2018, מיד לאחר שעברנו לגור ב"אחוזות השלווה". ליתר דיוק, אני פגשתי אותם. אשתי נצטוותה להפחית ממשקלה עשרים ק"ג, כתנאי מוקדם להצטרפותנו לקהילה המבוקרת. היא בלתה חלק גדול משלשת השבועות הראשונים לשהותנו ב"אחוזות" כשהיא נמצאת מתחת לכיפת השיזוף של בית החווה בן שלשת החדרים אשר הועמד לרשותנו. לי עצמי לא הפריע משקלה, העדפתי אותה בריאת־גוף.

לא הודיתי בכך בפני הפאראתרפיסטים הקהילתיים, אפילו בפני אף לא אחד מהמדיקורובוטים, אך שמחתי בכך שאשתי נשארה זמן ככל שעמדה סבלנותה מתחת לכיפת השיזוף הכחלחלה, עטופה במגבת וחובשת את משקפי השמש הארגמניים שלה. יש לציין שהיא היתה מבוגרת ממני במקצת, דבר שפרושו היה שנצטרך לעזוב את “אחוזות השלווה” בעוד קצת יותר משלוש שנים. היתה זו אחת מהקהיליות המבוקרות הטובות ביותר לגילאי 31–46 באותו חבל ארץ של קונטיקט. אני עצמי הייתי מעט מעבר לגיל 31.

בסוף השבוע השני שלי, שעה שהייתי בנסיעה על המדרכה־הנעה, בדרכי חזרה משחיית־הנופש־חובה לזכרים גילאי 31–32, נתקלתי בביל ווילקי לראשונה. הוא היה רבוץ על הדשא שמימין למדרכה הנעה כשידו הימנית, הוורודה מאד למראה, מחטטת בין הגבעולים. הוא היה ברנש ארוך, צנום, ושערו חום־אפרפר.

ביורדי מן המדרכה התנגשתי בו כמעט שכן הייתי עסוק – וראשי מופנה הצידה בצפייה בתחרות טניס־זוגות־חובה לנשים גילאיות 33–34, שהתנהלה תחת כיפת הטניס. אחת המשחקות שם, אדמונית גבוהת רגליים, היתה בריאת גוף לטעמי – כשם שאשתי היתה פעם.

“סלח לי” אמר ביל כשהתחככתי בו. היה לו חיוך אשר נראה כאילו זרח על פניו ברגעים המאד בלתי מתאימים. “אני חיפשתי את אזני”.

“אזנך?”. כרעתי לידו ורק אז שמתי ליבי לכך שצידו השמאלי של ראשו היה חשוף.

“אחד הדגמים החדישים ביותר שלנו. זכה במקום הראשון בתחרות הדגמים של הבטאון המקצועי שלנו בחודש שעבר,” הסביר ביל. “אני עובד עבור חברת “חלקי חילוף בע”מ”.

הכרתי את החברה שביל הזכיר, שכן באותו זמן שקלתי הצטרפות לקופת הגמל של העובדים במפעלי, ולפי תיק ההשקעות של הקופה ידעתי שחברת “חלקי חילוף בע”מ" עתידה להיות אחת החברות שכספי עמד להיות מושקע בה.

“האם אתם חייבים להשתמש במוצרים החדשים שלכם בעצמכם?”

“הם אינם עומדים על כך. בדרך כלל הם מבקשים מתנדבים.” הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, “ואני מתנדב תמיד.”

“המתקן הזה פועל הרבה יותר טוב מאשר אזני האמיתית, אולם יש לו נטיה להישמט ממקומו. כושר השמיעה שזה מעניק הוא באמת מרשים. אני שומע עכשיו דברים שמעולם לא שמעתי לפני כן. לא שהתענינתי אי־פעם לשמוע כיצד מזדווגים הצרצרים בדשא או –”

“הנה היא,” אמרתי, כשאני מצביע לכיוון האוזן.

“לא, זו אוזן של מישהו אחר. זו אוזן של אשה. ראה, יש בתחתיתה נקב לתליית עגילים.”

נגעתי באוזן הורודה בקצה אצבעי. “האם אנו חייבים למסור אותה לידי סיירת הדשא?”

“לא, הנח אותה כאן, זהו הכלל. קח איתך את הרכוש האבוד שלך עצמך. הא, הנה שלי.” הוא הרים אותה מן הדשא וחיבר אותה לראשו. “נקודות החיבור פגומות במקצת. כאשר אתה משתמש באוזן מלאכותית של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' הם קודחים בגולגלתך חורים קטנים שאליהם אתה יכול לחבר את האוזן שלך."

על אף שלי עצמי, כתוצאה מתאונה שהתרחשה לפני שנתיים, היתה ברך מלאכותית, לא אהבתי לדבר אודות חלקי־חילוף. בזמן האחרון הטרידה אותי אשתי בבקשות חוזרות ונשנות לקנות לה אף חדש. אמרתי לביל את שמי ומקום עבודתי.

“הינך מתגורר ברחוב 26א, האין זאת?”

“עברנו לגור שם רק לפני שבועיים בערך.”

“חשבתי שראיתי אותך בהתוודעות־חובה השכונתית האחרונה,” אמר ביל. “אך מאחר שבאותו זמן כבר הספקתי למלא את המיכסה שלי של עשרה בני־שיחה שונים, עזבתי את המקום לפני שהספקתי לדבר איתך.”

“אומרים לי שאני זקוק לפרטנר חדש לצורך סיבוב־החובה הלילי של בירה במסבאה השכונתית. האם אתה פנוי?”

“למעשה, כן. אני אודיע על כך ליו”ר החברתי של שכונה 26 ואפגוש אותך ביום חמישי בין 9.15 ל־10.15."

וכך הפכנו להיות חברים.

בילי היה בן 33. הוא עבד בחברת “חלקי חילוף” במשך שבע שנים כמעט. בשנת 2016 הם העבירו אותו לאגף הצפוני של החברה והוא מונה כממונה על המחלקה לגביית חובות. בילי היה אחראי על קבוצה מעולה של מעקלים, שביניהם היה אפילו ברנש אחד שהיה מחונן בכמה תכונות טלקינטיות. הוא לא היה, אמנם, מסוגל לטפל בדברים כבדים כמו רגליים או זרועות אך מסוגל לעקל בחזרה עין או אזן של חברת “חלקי חילוף” ממרחק של עשרים מטר. ביל טיפל במקרים הקשים יותר, באותם חייבים אשר היו פקחים יותר מרוב האחרים.

בעוד צוות המעקלים של ביל סרק בקפדנות את אזורי המגורים של בריג’פנרט וניו הייבן 2 כשהם מביאים איתם בחזרה משאיות שלמות של אברים וגפיים שהחובות בגינם לא נפרעו, ומדי פעם בפעם אף לב או ריאה, היה ביל מתחקה על עקבותיהם של טיפוסים חמקמקים יותר.

בלילה הראשון שבו נועדו לצורך שתית המינימום ההכרחי של שתי כוסות, סיים ביל זה מכבר את מלאכת איתורה של פרימה בלרינה באזור הרטפורד 3, אשר סרבה להמשיך ולשלם את התשלומים בעבור רגל ימנית שחברת “חלקי חילוף” התאימה לה. “הרגל הארורה הזו היא שבנתה את הקריירה שלה,” אמר לי ביל, “ברגע שהחליטה להיפטר מהרגל המקורית הישנה שלה ופנתה לחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שתתכנן לה רגל חדשה – היא הפכה להיות כוכבת. היא היתה פרימה בלרינה ב’חברת הבלט האזרחי של שוטאון' כאשר החליטה להתחמק מאיתנו. מצאתי אותה מתגוררת יחד עם רקדן־סטפס".

ואיך עיקלת את הרגל?"

“או, יש דרכים שונות לכך,” הוא לגם מן הבירה שלו כשעיניו נעוצות בקרקעית כוסו.

“זה מה שאני מתכוון. איך הצלחת לעשות זאת במקרה הספציפי הזה?”

“אקדח־הלם. הממתי אותה, הפרדתי ממנה את הרגל, לקחתי אותה איתי ונעלתי אותה בתא־המטען של מכונית הרחפת שלי.”

“ומה היא תעשה כשתחזור להכרתה עם רגל אחת בלבד?”

“אני תמיד דואג להשאיר להם קביים,” הוא אמר. “הבט, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות סנטימנטלים. הנערה הזאת פגרה שישה חודשים בתשלומיה. על רגל סוג א' כמו זאת, היא היתה חייבת לנו 6000 דולר.” הוא לגם עוד מעט מן הבירה שלו. “החומרים שהם דוחפים לתוך הדבר הזה, זה לא מה שהיה פעם.” הוא סיים ללגום את כוס הבירה הראשונה שלו והזמין את השניה.

“מה שיותר גרוע, זה מבצע לעקולי לב. שם אתה צריך לסלק את הלב המלאכותי של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולהחליף אותו בלב משוחזר אחר. אחרת, על פי ‘חוק האברים החיוניים – 2012’ תואשם בעוון. אין לי מושג אם הזדמן לך אי־פעם להחליף לבבות בזמן שמשפחתו של הבחור מכה אותך ב… טוב, בוא נשוחח על משהו אחר. איך מסתדרת אשתך ב’אחוזות'?"

היה זה מתחמק־מתשלום בשם רתרפורד שתרם את התרומה הגדולה ביותר למה שקרה לביל מאוחר יותר. רתרפורד, אמן בשנות ה־40 המאוחרות שלו, התחמק מחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך חמש השנים האחרונות. שבועות מספר לאחר שזכיתי להכיר את ביל, קיבלה החברה שלו אינפורמציה שרתרפורד וידו הימנית שערכה 400,000 דולר, שאת החובות שלו בגינה הוא הפסיק לשלם, נמצאו באיזור ניו־אינגלנד. ביל קיבל הוראה להתרכז בתיק הזה.

במשך שבועות מספר לא ראיתיו. היו"ר החברתי שינה את מועד ליל הבירה שלי ואת יום חמישי בין 9.15 ל־10.15 הוא קבע למועד ההזדווגות־חובה שלי ושל אשתי.

כאשר חזרתי ופגשתי את ביל בארוחת הערב החודשית־חובה לגברים, הופיע חיוכו הרחב על פניו בהזדמנויות מתאימות עוד פחות.

“איך מתנהלים החיפושים שלך?”

“מספר דברים מוזרים ביותר ארעו באחרונה. המתן רגע, נראה אם אני יכול לקבל אישור לשתות את הסינט־קפה שלנו על מרפסת הקאונטרי קלאב.”

כשהיינו שם בחוץ, תחת כיפת השיזוף הכתומה של מרפסת הקאונטרי קלאב, שאלתי אותו: “איזה סוג של דברים?”

“ובכן, הטיפוס הזה, רתרפורד, כתב כמה ספרים מוזרים מאד.”

“מעולם לא שמעתי עליהם.”

“הם מעולם לא פורסמו. אני מצאתי את ההקלטות של ספריו באחד מאותם המקומות בהם התחבא. לא תפסתי אותו, אך הייתי מספיק קרוב על מנת לשים את ידי על חבילה של חפציו. סרטי הקלטה, ציורים ורישומים.” הוא גיחך גיחוך רחב ופניו היו כתומות כגוון התפוז. “האם סיפרתי לך אי פעם שגם רציתי להיות אמן? לא, בטח שלא. אפילו קלרה לא יודעת על כך. נהניתי לעבור על כל הציורים שצייר. נכון שהממזר צייר אותם בעזרת יד שבגינה הוא עדיין חב לנו 256,000 דולר אבל הציורים היו לא רעים. היו שם רישומים של ילדים משחקים ב… טוב, לא זאת הנקודה, נכון?”

“האם באמת לא זאת הנקודה? לא ברור לי לגמרי מה –”

“לא חשוב. יש לך מספיק בעיות משלך.”

וכך לא שמעתי ממנו אודות הדברים המוזרים. בכל אופן לא באותה הזדמנות.

קיימתי עם ביל עוד שיחה אחת בלבד. היה זה יום או יומיים לפני שהצליח לאתר את הברנש ההוא, רתרפורד. ממה שסיפר לי, ממה שהצלחתי להוציא מאשתו וממה שסיפר לי מקור נוסף, שמוטב שלא אציין את שמו, הצלחתי להרכיב יחדיו – בראש וראשונה לצורך הסיפוק האישי שלי – תאור מדויק למדי של הקורות את ביל באותם שבועות אחרונים.

“ונניח שרתרפורד באמת יודע על מה שהוא מדבר?” שאל ביל, כאשר היינו באמצע הטיול־הקבוע שלאחר ארוחת החובה לגברים בערב, באותה שעה של בין הערביים.

“אמן התחמק מתשלום חובות. קרוב לודאי שהוא פשוט מגזים.”

“אינני חושב כך.” ביל שלף סיגריה, קבע אותה בזוית פיו והציתה בעזרת מצית שהיה בנוי בתוך ידו הימנית המלאכותית. “פרטי הדברים שמסר רתרפורד בסרטי ההקלטה שלו… הכל מדויק ותואם.”

“מה אמרו האחרים עליך לגבי תוכן הסרטים כאשר מסרת להם אותם?”

“עדיין לא עשיתי זאת.”

חשבתי שאתה צריך למסור לחברת חלקי חילוף…"

“הם אינם יודעים עדיין שהחומר אצלי. הייתי רוצה, על אף שזה מעצבן נוראות את קלרה, להאזין מספר פעמים נוספות לכל החומר.”

אחת הלבנים הדיגיטליות הקבועות במדרכה־לטיולים הבזיקה, כאשר דרכתי עליה, את השעה 7.42. “מהי בדיוק התיאוריה שלו?”

“זה יותר מאשר תיאוריה,” התעקש ביל. “אתה יודע, לפני שרתרפורד קנה את היד שלו, הוא שימש כמרצה באוניברסיטה. הוא פיתח לו צורה מיוחדת לעריכת מחקרים. מן שיטה שבה היה חופר, מחטט ואוסף לו את מה שהוא צריך. הוא הצליח לשאוב אינפורמציה אפילו מהמחשבים של הממשלה.” הוא נעצר ונפנה אלי, “הנה, למשל, הייתי אחראי במשך כל השנים האלה על המחלקה לגביית חובות ומעולם לא שמעתי על כך שיש עוד מחלקה אחת מעלי.”

“עוד מחלקה אחת?”

“כן. מחלקה שאחראית על המקרים המאד מסובכים. הם מטפלים באנשים החשודים בכך שהם עלולים לגרום לתסיסות מיותרות.”

“זה נשמע לי כמו סיפור פרי דמיונו של רתרפורד.”

“לא, הצלחתי איכשהו לעשות מספר בדיקות בחברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולאמת את סיפורו."

“אז מדוע לא חיפשה המחלקה את רתרפורד בעצמה?”

“מסיבה אחת. הם אינם יודעים עד היכן מגעת ידעתו אודות החברה,” אמר ביל. “זאת הסיבה לכך ש… טוב, תם פרק הזמן שהוקצב לטיול־החובה שלנו.”

הוא ירד ממדרכת־הלבנים – לטיול ועלה על המדרכה הנעה שנשאה אותו לבית החוות שלו. מאז לא ראיתיו שוב.

בסופו של אותו שבוע הוא הצליח ללכוד את רתרפורד בקהילית “מגהווטמין” צפונית מזרחית לאזור שלנו. האמן התחזה לאמן המתמחה בכתובות קעקע דתיות. כשביל התייצב לפניו בחנות־המרתף שלנו לא היו בה לקוחות אחרים באותה השעה.

“אה, אילו הגעת רק כמה שעות מאוחר יותר,” אמר האיש, “הייתי נמצא כבר בארגנטינה החדשה. הניירות המזויפים שלי מוכנים ואני רק ממתין ל…”

“צריך היית להמשיך לשלם את התשלומים החודשיים שלך. אתה התעלמת מכל הודעות ההתראה שחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שלחה לך." אמר ביל כשהוא מצטט את המדריך של חברת “חלקי חילוף בע”מ" לטיפול במקרים מעין אלה.

"הקשב נא, אולי – "

ביל השתמש באקדח־ההלם שלו.

רתרפורד קפא, ונפל על שולחן הציוד החשמלי שלו, כשידו בת 400,000 הדולר מונחת לצידו.

יתכן בהחלט שביל התכוון לשוחח עם רתרפורד יותר מאשר הספיק, לתחקר אותו בדבר הידוע לו על אודות פעולותיה הסודיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" – אך כשראה את האיש ניצב ממש מולו, הימם אותו מיד. לדעתי, חייב היה ביל להקשיב למה שהיה לרתרפורד לומר.

ביל עבד בחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך זמן רב, כפי שענינים מתגלגלים בדרך כלל בימינו אלה, ייתכן שקיווה כי בכל זאת יוכל להמשיך לעבוד שם. ככל שידע פחות – כך יקל עליו להשאר.

כשהתחיל להפריד את היד המלאכותית, נמשכה תשומת ליבו של ביל אל הציורים. תיק ציורים שלם עמד שעון כנגד השולחן. הוא רכן לידו וריפרף בו, ציור אחר ציור. “אילו הייתי מסוגל לצייר בצורה כזו, לא הייתי…”

הוא הניח את הציורים לצידו והרים את היד המלאכותית. אך במקום להכניס אותה לתיבה המיוחדת אשר הביא איתו, הניח ביל את היד בקצה השולחן. אחר כך הפריד את היד הימנית שלו עצמו והרכיב במקומה את זו של רתרפורד.

איני בטוח לאן הוא פנה משם אחר כך. קרוב לודאי שהוא עשה שימוש בניירותיו, המזוייפים במומחיות, של רתרפורד, ועזב את הארץ.

הוא וקלרה, על אף מאמצי צוות המומחים של “האחוזות”, לא היו יותר מדי מאושרים יחד. קלרה היתה רזה מדי לטעמי, אך אינני חושב שסיבה זו נמנתה בין הסיבות, שבגללן נתקל ביל בבעיות איתה. בכל אופן לא היה אכפת לו לעזוב אותה מאחוריו.

קשה, לי לפחות, להחליט אם הוא אכן נסע לארגנטינה החדשה או לא. בכל אופן, שבועות מספר לאחר שעזב את קונטיקט התישב בכפר קטן בארגנטינה 3, שם הקדיש את רוב זמנו לציור ורישום.

היד האומנותית בת 400,000 הדולר של חברת “חלקי חילוף בע”מ", במקרה שלא נזדמן לכם לראות אחת מהן בפעולה, מסוגלת לצייר בכמעט חמש־מאות סגנונות שונים. נראה לי שביל ניסה את כולם. הוא צייר, כנראה גם בהשפעת הסביבה המקסיקנית שלו, סדרה של ציורי קיר בחדר האורחים שלו, בסגנון ריברה. הוא צייר שנים־עשר נופים בסגנון סזן, מספר פורטרטים בסגנון רנואר, ששה שרטוטים של מבנים וגשרים בסגנון קורו, רישומי חיות בסגנון בואזינו, תריסר ציורים בסגנון התקופות השונות של פיקסו, מספר ציורים בעט ובפחם בסגנון הנריך קליי ובסגנונות שונים אחרים.

היד הפכה אותו לאדם מאושר מאד. נערה אחת, נורווגית לשעבר, שעבדה בסטודיו לתכנון ריהוט ואשר הכירה את רתרפורד, אומרת כי כמעט במשך כל אותם שבועות ראשונים של נסיונות, ראתה אותו מחייך את חיוכו הרחב.

ואז גילתה חברת “חלקי חילוף בע”מ", אשר הספיקה כבר מזמן לאתר ולתחקר את רתרפורד ההמום, את מקום מחבואו של ביל.

בתחילה הם היו מאד אדיבים והשתמשו בשרות המברקה על מנת להתקשר איתו. כאשר קיבל את הבקשה הראשונה לחזור למקום עבודתו, אסף ביל את חפציו והסתלק משם, כשהוא משאיר מאחוריו את מרבית עבודותיו והתקדם דרומה לתוך הג’ונגלים של מקסיקו 4.

בשלב השני, התחילו לדבר איתו. כפי שציין רתרפורד, חברת “חלקי חילוף בע”מ" היתה מסוגלת לעשות דברים שרוב האנשים לא שערו בנפשם.

כשאוזנו החלה לדבר עימו, היה ביל בחזית הבקתה שלו בקצה הג’ונגל, כשהוא מצייר בסגנון רוסו, את אשר ראו עיניו.

“חזור הביתה, ווילקי. זאת פקודה,” אמרה לו האוזן. “אם תתעלם מהודעה זו נאלץ, לצערנו, ל…”

ביל פרק את האוזן מחיבורה, השליך אותה לעבר העלווה הירוקה שאפפה אותו, וחזר לצייר.

מאום לא התרחש במשך ימים אחדים.

התקלות התרחשו באחר־הצהרים אחד בשעה מאוחרת, כאשר חזר ביל משחיה באגם טבעי שמאחורי בקתתו. כאשר יצא מן הג’ונגל אל הדשא שבחלקת היער הקטנה שלו, אחז אותו לפתע כאב אדיר בברכו הימנית. הברך לא היתה טבעית, אלא אחת מסדרת דגמי 2017 של חברת “חלקי חילוף בע”מ" שהוצעו על ידיה לכל העובדים שלה.

כשהוא זועק מכאבים, ניסה ביל לרוץ לעבר ביקתתו. הכאב שהתרוצץ מעלה ומטה לאורך רגלו, ושגרם לאצבעות רגליו להתעוות ולירכיו לרטוט בחזקה – היה יותר מדי בשבילו. הוא התמוטט.

הוא קם על רגליו והתמוטט פעם נוספת.

הוא גרר עצמו לתוך בקתתו ובהשתמשו בסכין פרק מעל עצמו את פיקת הברך והכאב פסק.

זה בדיוק מה שרתרפורד דיבר אודותיו בסרטי ההקלטה שלו. אנשי “חברת חלקי חילוף בע”מ" יכלו, מכל מרחק שהוא, לגרום לקרבנותיהם כאבים ואף גרוע מזאת. רתרפורד נתן כדוגמה נוספת למבצעיהם, מבצעים שבוצעו לעיתים קרובות על פי בקשות המשרד הלאומי לבטחון, את ההתאבדות לכאורה של המלך נורברט משבדיה־העליונה, את מותו הטרגי של מזכיר ארגון האיגוד הכללי גנורליג ואת מותו הבלתי צפוי של הנשיא פריינטס מברזיל החדשה.

ביל היה משוכנע עתה, שכל זה היה לגמרי נכון.

בבוקר שלמחרת החלה רגלו הימנית לכאוב. להפתעתו הרבה של ביל היא החלה לפתח כושר דיבור.

“אנחנו יכולים לתת לך מספר מוגבל של אופציות, ווילקי. אם תמשיך לסרב לנו, נאלץ, לצערנו הרב, ל…”

הוא פרק את רגלו והשליכה דרך החלון החוצה אל תוך הג’ונגל.

“לא הייתי צריך להרשות להם להחליף חלקים כה רבים ממני בגרוטאות הללו שלהם.”

כשהוא מקרטע מחדרו עם רגל וברך אחת בריאות בלבד, שוחח בינו לבינו אודות הענין הדרך היחידה להמשיך ולעשות את אשר עשה, הדרך היחידה להתחמק מן הכאבים וחוסר הנוחיות שהם יכולים לשגר אליו, היתה לפרק מגופו את כל התוספות המלאכותיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" ולהפטר מהן.

אם כי אפילו דבר זה לא יספיק. הם יהיו מסוגלים להשתמש בחלקים כדי לאתר אותו. הוא חייב לפרק אותם מגופו ואחר כך להסתלק משם.

לרוע המזל, היו בגופו שתי תוספות מלאכותיות שלא יכול היה לוותר עליהן. אחת היתה קבועה בתוך ליבו והשניה היד שהוא לקח מרתרפורד. לא היתה שום דרך להחליף את הלב ועל היד לא היה מוכן לותר.

לא הצלחתי ואף איני נמצא במעמד בו אני יכול לקחת על עצמי את הסיכונים הכרוכים בכך, לראות את התיק הרפואי של ביל. אי לכך אינני בטוח כמה חלקים החליף ביל בגופו במשך עבודתו בחברת “חלקי חילוף בע”מ".

חציית אותו החלק של הג’ונגל עד העיירה הבאה, ארכה ימים מספר. על פי דיווח אחד הוא נכנס לעיירה בעגלת גלגלים קטנה כשכל החלק התחתון של גופו חסר. קרוב לוודאי שיש בכך משום הגזמה, שכן אני משוכנע שהיתה לו רגל אחת אמיתית משלו, לפחות.

ביל, שמקורותיו הכספיים הלכו ואזלו, שכר ביקתת־פלסטיק קטנה, והמשיך לצייר ולרשום.

אנשי חברת “חלקי חילוף בע”מ" גילו אותו מחדש, כמובן, והחלו לשגר כאבים לתוך ידו בת 400,000 הדולר.

הוא החזיק מעמד במשך יומיים. יומיים שלמים של צרחות, העוויות, חיוכים רחבים בזמנים הלא נכונים, וציורים ללא הפסק. לבסוף חייב היה להכנע ולנתק את היד מגופו.

אינני בטוח באשר למה שארע בימים הבאים אחר כך, בכל אופן לא בפרטי הדברים – קרוב לוודאי שהוא קיבל התראה אחרונה מחברת “חלקי חילוף בע”מ". הם כבר ידעו שביל ידע אודות כל אותם דברים שרתרפורד גילה קודם לכן. היו להם מספיק הוכחות לכך שביל לא הוסיף להיות נאמן לחברה.

הם שלחו אליו התקפת לב.

ביל נמצא מת, שרוע בחוץ על רצפת האבן. על כל קירות הפלסטיק נמצאו ציורים מגושמים, מוזרים, ילדותיים כמעט. בידו השמאלית, שהיתה שלו, הוא אחז בפיסת עצחדש מפוחמת שנטל מהאש שבבקתתו.

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר. אני הבנתי.

הרעיון של היותו אמן מאד מצא חן בעיני ביל וגם לאחר שנאלץ לזנוח את ידו בת 400,000 הדולר הוא המשיך לאחוז ברעיון הזה.

והציורים האלה שעל הקיר היו העבודות הראשונות שעשה במו ידיו שלו.

רק בכדי להוכיח, שלא הכל צריך להיות חמור סבר, בחרנו להביא לכם כאן סיפור קצר מאת סטפן באר, המתמחה בעיקר בסיפורים קצרים בנושאי פנטסיה. הסיפור הנוכחי עוסק באדם, שבאורח פלא זכה להגשים משאלה שהיתה כמוסה בליבו זמן רב.

* * *

שמי דניאל עורבני, ואני גר בוודסטוק, ניו־יורק. הנני רוק, ובזמני הפנוי אני עוסק זה שנים רבות בתחביב אחד – צפייה בציפורים, או כפי שתחביב זה מכונה – צפרות. דומני כי פרט לתוכן היפהפה, העורב הוא העוף החביב עלי ביותר. קסמם של האווזים הנודדים, המתעופפים מעל במבנה של ראש־חץ, הוא מסוג אחר, ושיחתם הקולנית היא חלק מתכנית עלייתם העונתית אל עבר מכה שלהם. ייתכן ששמי הוא אשר גרם לי לראשונה להתעניין בעורבים – שמי, ואותם קינים נפלאים שלהם. מדען אחד טען פעם שהוא יכול להוכיח, שעורבים מסוגלים למנות עד 6 ויותר, וזאת באמת התקדמות אדירה לעומת האדם הפרימיטיבי. אולם אני מאמין בלב שלם כי כל הציפורים יכולות למנות, וגם לדבר, ואינני מתכון לתוכיים ולציפורי־מינה, המחקים בבדיחות־הדעת את דרך דיבורנו ויתר רעשינו האוויליים.

בוודסטוק יש צפרים רבים למדי, אפילו בין צעירי המקום, והם מחבבים מאד בעלי־חיים. ידוע לי שאחדים מהם יוצאים לפעמים לדוג, אך אינני מכיר אף לא צעיר אחד שהוא צייד.

בוקר אחד, לאחרונה, יצאתי לשדה שליד ביתי, ורגלי נתקלה במשהו שבלט מן הקרקע. התכופפתי ומשכתי את החפץ החוצה. היה זה עצם חלוד, כנראה עשוי מתכת, שצורתו כשל מנורת־שמן זעירה. לקחתי אותה לביתי, ורחצתי ככל שיכלתי. בעת ששיפשפתי אותה נראה משהו מעין ענן כחלחל קטן, המגיח מתוכה, ואז שמתי לבי לכתובת מטושטשת שהיתה חרוטה על דופן המנורה, ונראתה כך:

אין אני מומחה לשפות זרות: אך הכתב נראה מוכר. הסתכלי בטבלת האלפביתות הזרות שבמילוני וגיליתי שזו פרסית, ומשמעות הכתוב הינה: “משאלה אחת למשך יום אחד”.

משאלה אחת? אותו רגע הופיע צל על חלוני וראיתי עורב גדול שהתיישב על אדן החלון. הוא – או היא – זיקר את נוצותיו בהביטו אלי, ואז התרומם לעברו של ברוש גבוה במורד הגבעה. “הו הלואי והייתי עורב!” מלמלתי, ולפתע נוכחתי לדעת, שכנראה נפלתי ארצה. מכל מקום, הייתי קרוב מאוד לרצפה, ואז ראיתי את המנורה, אשר באורח פלא גדלה מאד, עד כדי אורך זרועי לערך. הושטתי את ידי אליה בתמהון, ולפתע ראיתי כי מה שהושטתי היה טלף־ציפור ענק. הבטתי בעצמי וראיתי את המקור שבלט מתוך פני. חזי היה מכוסה בנוצות שחורות מבהיקות. הפכתי להיות ציפור…

ואז, התרוממתי ועפתי – עפתי! – אל עבר הראי הגדול וראיתי שאני עורב. משאלתי התגשמה. עתה קיימת היתה הבעייה, כיצד לצאת החוצה, שכן לא הייתי מסוגל ללחוץ על ידית הדלת הקדמית ברגלי, וכל החלונות היו מרושתים. זכרתי שבמטבח היתה דלת מרושתת, קלת משקל ביותר, שננעלה ע"י וו קטן, ודרכה יצאתי החוצה, למרות הקשיים שעורר הוו, שהפך כה כבד.

טיילתי על הדשא ואכלתי מעט תירס, אותו השלכתי לשם בבוקר. שמעתי משק כנפיים, ושני עורבים ענקיים (שלא היו, בעצם, גדולים ממני) נחתו לידי. “יופי, יופי! ראה מי הופיע!” אמר האחד, “אתה עומד להצטרף לחבר’ה?”

– “לכבוד ולאושר לי הדבר,” אמרתי להם.

“ובכן, בוא איתנו ונערוך לך קבלת־פנים.”

הם המריאו אל צמרת הברוש, ואנוכי אחריהם. תמיד סבלתי מפחד־גבהים, אך העובדה שעמדתי, או יותר נכון, עפתי, ברשות עצמי, הסירה מליבי את הפחד. ביצעתי כמה סיחרורים באויר מתוך שמחה שופעת, ועמדתי לנסות לולאה כפולה, אך החלטתי להימנע מכך כשהבחנתי שאחד מידידי החדשים העיף מבט תמוה לעבר האחרים.

נחתנו קרוב לצמרת העץ, בערך בגובה של 20 מטרים מהקרקע, והצטרפו אלינו עוד 15 או 20 עורבים אחרים. נשאלתי לשמי, ואמרתי שקוראים לי דניאל. אזי אמרו לי: “הרם את כנפך הימנית! האם אתה נשבע שלעולם לא תנסה לחזר אחרי אשת חברך?” הרימותי את כנפי ואמרתי, “אני נשבע.” העורב נתן בי מבט ידידותי וכולנו התעופפנו בכיוונים שונים, לתור אחר ארוחת צהריים.

ניסיתי לראות אם אוכל ליצור קשר עם בני אדם, ובראותי ידיד ושכן, שהוא במקרה גם צפר, עפתי לעברו ואמרתי לו, “נחש מי אני!”

הוא הביט בי בהפתעה ובהנאה ואמר: “בלבוס־קרקר־מרבש־ברר”. לפחות כך זה נשמע באזני, עד אשר הבינותי לפתע כי הוא מדבר בשפת בני־האדם ולא בשפת העורבים. הקשבתי, והבנתי שהוא אומר: “מעניין מה העורב הנפלא הזה רוצה.” ברור היה לי שלא הבין את אשר אמרתי לו, ולכן אחזתי במקורי במרגנית והושטתי לו אותה. עזבתיו ועפתי לעבר נהר ההודסון, שם פניתי דרומה. הייתי בדרכי לעבר העיר הייסטינגס, שם גר ידידי מרטין. הוא לבטח יבין אותי – יש לו מוח אנליטי וחודר מאין כמוהו. הבעייה היחידה היתה שהוא עבר לגור שם לא מכבר, ולא הכרתי עדין את מבנה השטח שם. ידעתי את כתובתו, אך לא את מיקומו ממבט ציפור. ברם, ידעתי עדין לקרוא את שפת בני האדם. ולכן, כשהנמכתי עוף ליד כמה לוחות מודעות, קראתי אותן בנקל. מציאת היעד ארכה כשעה. התעופפתי לאורך הנהר, ואחר כך מרחוב לרחוב, תוך קריאת הכתוב בשלטים בפינות הרחוב, אך לא הצלחתי למצוא את המקום בו גרו מרטין ואשתו. ראיתי כמה דרורים על גג בית, וקרבתי לשאול אותם, אך הם משכו בכנפיהם למשמע השאלה, ולא ענו.

אז ראיתי עורבים מספר ופניתי אליהם, אך הם אמרו שהם בדרכם צפונה ואינם מכירים את האזור. “שאל מישהו מן המקומיים,” אמר אחד מהם. “נסה לשאול נקר. ישנו זוג נקרים נשוי זה שנים רבות הגר לא רחוק מכאן על אחד העצים.”

“האם אי־אפשר לשאול אדם?” שאלתי אותם.

“נטרפה דעתך? הם לא יבינו אותך. אנו יכולים להבין אותם, ותו לא.”

עפתי לכיוון שהוא הצביע עליו, ותוך צרוף מקרים מופלא ראיתי את מרטין יושב בגינה, קורא ספר ורושם הערות. עפתי מטה ונחתתי על ידית של מכסחת דשא שהיתה מונחת מולו. “ראו, ראו, ראו,” אמר בחיוך. משום מה גרם לו המצב להיראות כמו איינשטיין צעיר, דבר שהתאים לו למדי.

עפתי סביב ראשו פעמים מספר ונחתתי על ברכו, כשאני מביט בפניו. “שרלוט!” קרא, “בואי הנה לראות!!” אך לצערי לא נשמעה תשובה (את אשתו, שרלוט, חיבבתי ביותר). “היא יצאה, כנראה,” אמר מרטין כמעט לעצמו, ואחר כך שאל אותי: האם יש משהו, שאני יכול לתת לך לאכול?"

הנעתי בראשי בשלילה. הושטתי את טלפי, נטלתי ממנו את העפרון, ורשמתי בפנקס שהיה לצד כסאו: “אני הוא דניאל עורבני. הפכתי להיות עורב.” הוא לקח את הפנקס, הביט בו והניע בראשו בתמיהה. הסתכלתי במה שרשמתי, והנעתי בראשי שלי. מדוע אינו מסוגל לקרוא זאת?

לפתע אמר לי: “כתבת קרא קרא קרא. אינני יודע מה פרושו של דבר”. הבטתי בדף שנית, והכתוב נראה לי מובן למדי. אולי מישהו אחר יהיה מסוגל לקרוא? אך למי אלך עכשיו? שוב הנעתי בראשי, ואז עלה בדעתי רעיון חדש. כיווננתי את חודו של העיפרון אל אותיות שונות בספרו של מרטין, שהיה פתוח לפניו (ברטרנד ראסל, על לוגיקה מתימטית), ומרטין עקב אחרי בתשומת לב רבה, ואז שוב הניע בראשו. “הצבעת על אותיות המתחברות יחד למילים קרא קרא קרא, ואינני מצליח להבין זאת. בוא איתי למטבח ואתן לך משהו טעים לאכול.” הנהנתי בראשי והוא נכנס הביתה. מרטין ואשתו היו אשפי מטבח אמיתיים. הוא הוציא מן המקרר צלחת ובה ביף בורגיניון אלוהי והניח אותה לפני. דחסתי עצמי באוכל עד שבקושי יכולתי לעמוד על רגלי. אפילו גיהקתי, ומרטין אמר לי "לבריאות. בשלב זה הוצאתי גפרורים מספר מתוך קופסת הגפרורים שעל התנור, וערכתי אותם על השולחן בצורה זו: VII=V+II ומרטין כמעט שהתעלף.

“אלוהים אדירים!” צעק, “העורב הזה מבין מתימטיקה.” אך אני נוכחתי, כי מספרים בלבד לא יספיקו ליצירת קומוניקציה בינינו. זה פשוט לא יפעל. מוטב שאלך מכאן. אין שום טעם לבלבל את מרטין עוד יותר בשאלת זהותי. מוטב שאעזוב. ואז עלה במוחי רעיון עפתי אל תוך חדר עבודתו, והנה, כפי שציפיתי, מצאתי על שולחנו מכתב ששלחתי אליו לפני יומיים. כשמרטין נכנס בעקבותי, הצבעתי בטלפי על חתימתי שבתחתית המכתב ואחר כך על עצמי.

“אה, אתה מכיר את דני עורבני, האין זאת?” אמר, ואני הנעתי בראשי לשלילה וחזרתי על הפנטומימה בהדגשה רבה. “אה, הוא מכיר אותך. האם זו הכוונה?” הנעתי שוב בראשי; נואשתי, ולכן עפתי החוצה מבעד לחלון הפתוח. עצרתי, קטפתי חרצית, הבאתיה למרטין, ואחר כך עפתי לכוון ההודסון ועליתי חזרה במעלה הנהר. כשהגעתי הביתה עפתי אל הברוש לומר שלום לחברי החדשים. הערב ירד כבר, ואני מצאתי לי מקום־מנוחה על גבי ענף בראש צמרת הברוש, ונרדמתי.

התעוררתי בבוקר למחרת, ומצאתי שהענף היה צר ומאד לא נוח, ואז ברגשות חרדה, גיליתי שטלפי הפכו להיות רגלי אנוש. חזרתי להיות אדם, עירום כביום היוולדו ותקוע בגובה 20 מטר מהקרקע. פחד־הגבהים שלי חזר אלי, אך העורבים הדריכו אותי, עקב בצד אגודל, במורד העץ – שבתחתיתו מצאתי את בגדי (אין לי כל מושג איך הגיעו לשם).

כשפסעתי לכוון ביתי הופיע לפתע שכני. “היי, דני,” קרא לעברי. “היכן היית כל יום אתמול?”

“צפיתי בציפורים,” עניתי, ולא היה זה שקר גמור, אם־כי נכון יותר היה לומר, אולי, כי צפיתי בבני־אדם.

“ובכן, אין ספק שהחמצת את ציפור הציפורים! היה כאן עורב שעף אלי וקרא קריאות עורבים; ולא תאמין: הוא קטף עבורי מרגנית! מה אתה אומר על כך?”

משכתי בכתפי ולא עניתי.

אנו שמחים להציג בפני הקהל הישראלי, לראשונה, סיפור מתוך יצירתו של סופר מהשורה הראשונה של סופרי המד"ב בארצות הברית – דיימון נייט.

פתגם עתיק אומר: “בארצם של הסומים – גם שתום־העין מלך הוא”. על רקע פתגם זה כתב אחד מהסופרים הקלאסיים של המד"ב ה. ג'. וולס, את סיפור “בארצם של הסומים”, הדן בגורלו המוזר של שתום־עין שהתגלגל לארץ זו, ועל נסיונו לממש את ההבטחה הגלומה בפתגם. דיימון נייט כתב סיפור זה על משקל סיפורו של וולס, וכינהו “בארצם של הסתומים” ובו הוא דן… אך בעצם אין צורך לספר לכם, מוטב שתווכחו בכך בעצמכם.

* * *

האחראי על מגרש החנייה למכוניות חלם בהקיץ, כאשר עצרתי לידו; אדם רחב גרם, עצל למראה, בלבוש של קטיפה משובצת. אני עצמי לבשתי חולצה שצבעה הארגמני תאם את מצב־רוחי. יצאתי מן המכונית, כמעט דורך על אצבעות רגליו.

– “חנייה או החסנה?” שאל אוטומטית, כשהוא מסתובב לעברי, ואז נוכח לדעת מי אני, והסב את פניו.

– “לא זה ולא זה,” אמרתי לו.

בסככת התיקונים, שנמצאה מאחור, ראיתי מכשיר ריתוך. לקחתי אותו וחזרתי אליו. כרעתי על ברכי במקום בו יכולתי להגיע לחלק הפנימי של הגלגל הקדמי, והפעלתי את המכשיר. כיוונתי אותו אל הציר והמתלים. הם זרחו בזוהר אדום כהה, החליפו צבעם אט־אט ללבן ואחר כך הותכו. קמתי על רגלי והפניתי את הלהבה אל הצמיגים, עד שהגומי העלה סרחון, פיעפע והחל נוטף לריצפה בטיפות גדולות. האחראי לא אמר דבר.

השארתיו עומד שם, מביט בחורבן שעל משטח הבטון היפה והמצוחצח.

היתה זו מכונית יפה למדי; אך יכולתי להשיג אחרת, יפה ממנה, בכל עת. פרט לכך, חשתי רצון ללכת רגלי. צעדתי במורד הרחוב המפותל, הרדום בזיוה של שעת אחר־הצהריים, מעוטר בצללים ומדיף ניחוחם הקריר של העלים. אי־אפשר היה לראות את הבתים; כולם היו שקועים או מוסתרים בשיחים, או שניהם כאחת. היה זה השגעון האופנתי האחרון עליו שמעתי, וזה היה מה שרציתי לראות. לא שהיה לי ענין כלשהו במעשיהם של הסתומים.

פניתי הצידה באחד המקומות וחציתי את הדשא, עברתי דרך שורת שיחים מטופחים, שעמדו בפריחתם, והגחתי מצידה השני, אל מגרש משחקים גדול, שהיה שקוע מעט מתחת לפני האדמה.

באמצע המגרש היתה מתוחה רשת טניס ושני זוגות פרקו את מרצם בהחלפת חבטות; שלושה שחרחרים ואחת בלונדינית. גילם הממוצע היה כמחצית מגילי. הארבעה היטיבו לשחק יחדיו, ונראו נהנים מאד מן המשחק.

התבוננתי בהם כדקה, אך אז כבר חשו שני הקרובים אלי בנוכחותי. ירדתי במדרגות אל מגרש הטניס, בדיוק ברגע בו התכוננה הבלונדינית לחבטת־הגשה. היא הביטה לעברי מעבר לרשת, מצידו השני של המגרש, קפואה, עומדת על קצות האצבעות. גם האחרים ניצבו דוממים.

– “לעוף מפה,” אמרתי. “המשחק נגמר.”

הבטתי בבלונדינית. היא לא היתה יפה במיוחד, אך מבנה גופה היה קומפקטי ומלא־חן. היא ירדה באיטיות על כפות־רגליה ותחבה את המחבט מתחת לבית־שחיה. ואז חלפה ההפתעה והיא ניתרה לצאת בעקבות שלושת האחרים.

הלכתי בעקבות קולותיהם, שפנו מעבר לעיקול השביל, בינות לגושים תמירים של לילך ריחני, עד אשר הגעתי למקום, שנראה כאילו נועד לשיזוף. היה שם שעון־שמש, בריכה קטנה ומגבות רבות היו פזורות על הדשא. אחד הזוגות – שחורי השער – נראה הולך ומתרחק במורד הדרך, ראשיהם עולים ויורדים. הזוג השני נעלם.

מצאתי ללא טירחה את הידית שבדשא. המנגנון הגיב ופיסת־דשא מלבנית התרוממה. מן הפתח שנפער ירד גרם־מדרגות, לא מעלית, אך מבחינתי היה הדבר שפיר. רצתי במורד המדרגות ונכנסתי בדלת הראשונה שנקרתה בדרכי. מצאתי את עצמי בטרקלין של הקומה העליונה, חדר סגלגל, שהיה מואר מלמעלה באור דמוי שמש. הריהוט היה נוח מאד, מנופח, שרוע ומכוער; השטיח היה עבה ובאויר נישא ניחוח פרחים רענן.

הבלונדינית ניצבה בקצה האולם, גבה אלי, כשהיא מביטה בריכוז בלוח־הפיקוד של הטבח האוטומטי. חליפת־הספורט שלה היתה מורדת למחצית גופה. היא דחפה אותה עד למטה ונחלצה מתוך הבגד. אז הסתובבה – וראתה אותי.

היא הופתעה שוב; לא חשבה שאני עלול לרדת מטה בעקבותיה. התקרבתי אליה לפני שעלה בדעתה לנוע ממקומה, ואז, כשרצתה – היה כבר מאוחר מדי. היא ידעה שלא תוכל להימלט ממני. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור כנגד הקיר, כשהיא מחוירה מעט. שפתיה ועפעפיה הזהובים רטטו.

סקרתי אותה במבטי ואמרתי מספר דברים, שלא נועדו להחמיא לה במיוחד. היא נרעדה, אך לא השיבה. בדחף פתאום לחצתי על כפתור הטבח האוטומטי, והזמנתי רוטב גבינה חם. שיחררתי את ניצרת הבטיחות והעליתי את מחוון הכמות למקסימום האפשרי. לאחר מכן חייגתי לקבלת קעריות פונץ' ואילפסי מרק.

תוך דקה החל הרוטב להגיע, לוהט ומהביל. לקחתי את אילפסי המרק והתזתי את תכנם על הקיר בשני צידיה. אחר־כך, כשהגיעו קעריות הפונץ' השתמשתי בקעריות הריקות כבתוודים. הקרשתי את השטיח ברוטב הסמיך; שפכתי נחלי רוטב על הקירות ויצקתי שלוליות לתוך הריהוט. כאשר יתקרר הנוזל, הוא יתקשה ויידבק.

רציתי לשפוך כל זאת על גופה, אך הדבר היה מכאיב לה, וזה אסור היה שיקרה. קעריות של רוטב חם המשיכו לזרום מן המטבח האוטומטי, כשהן נתקלות זו בזו. בדרכן החוצה. לחצתי על כפתור הביטול והזמנתי יין פורט.

היין הגיע, כשהוא מקורר היטב, בבקבוקים פתוחים. נטלתי את הראשון, הנפתי זרועי לאחור ועמדתי להתיז על בטנה סילון נאה של יין. לפתע נשמע קול מאחורי:

“שימי לב! זה יין קר.”

זרועי נרעדה וכמה טיפות יין ניתזו על ירכיה. היא כבר היתה מוכנה לכך; עיניה נפקחו למשמע הקול והיא כמעט שלא זעה. סבבתי על עקבי, מטורף מכעס. האלמוני עמד שם לפני גרם המדרגות. פניו היו צנומות יותר מן הממוצע, שזוף, בעל כתפיים רחבות ועיניים כחולות, ערניות. אלמלא התערבותו היה הענין מצליח, הייתי משוכנע בכך: הבלונדינית היתה חושבת, שהיין הקר הוא רוטב לוהט.

יכלתי לשמוע במוחי את צריחתה ורציתי בה עד מאד.

צעדתי לעברו צעד אחד ורגלי החליקה. מעדתי ונפלתי באורח מגושם ונקעתי רגלי. קמתי רועד כולי ונטול שליטה בעצמי. צרחתי אליו, “אתה… אתה…” הסתובבתי, אחזתי באחת מקעריות הפונץ' והרמתי אותה בשתי ידי, בלי שים לב לרוטב הלוהט שגלש ונשפך על פרקי ידי, וכמעט שהשלכתיה באויר לעברו, כאשר הקבס אחז בי – אותו זמזום ארור בראשי, חזק יותר, חזק יותר, מטביע הכל בשאונו.

כששבה אלי הכרתי, ראיתי ששניהם נעלמו. התרוממתי מן הארץ, תשוש עד מוות. כשלתי אל הכסא הקרוב ביותר. בגדי היו מזוהמים ודביקים. שאלתי נפשי למות. רציתי ליפול אל אותה מנהרה אפלה, שתמיד פערה לעברי את לועה, ולא לקום לעולם. אך ציויתי על עצמי להתאושש, להישאר ער ולקום מן הכיסא.

כאשר ירדתי במעלית כמעט אבדה הכרתי שוב. הבלונדינית והרזה לא נראו בשטח. וידאתי שאינם נמצאים באחד מחדרי השינה, והתחלתי מרוקן את תוכנם של הארונות ומגירות השולחן אל הרצפה. גררתי את הערמה אל אחד מחדרי השימוש, דחסתי אותה לתוך האסלה ולחצתי על המתג להורדת המים.

ניסיתי אל הקומה השלישית, שם נמצאו חדרי האחזקה והאיכסון. הקומה היתה ריקה. הדלקתי את תנור החימום וכיונתי את הווסת אל דרגת החום העליונה. פתחתי את המקררים והעמדתי אותם במצב הפשרה. פתחתי את דלת חדר־המדרגות, נכנסתי למעלית ועליתי בה למעלה, בקומה השניה עצרתי בכדי לפתוח את חדר־המדרגות. המים ניגרו כבר על הריצפה והתקרבו למדרגות. הגעתי לקומה העליונה וסיירתי בה. איש לא היה בה. פתחתי את סלילי הספרים וגילגלתי את תוכנם לאורכו ולרוחבו של החדר. הייתי עושה יותר מכך, אך בקושי עמדתי על רגלי. עליתי למעלה אל הדשא והתמוטטתי עליו. המנהרה האפלה אפפה אותי, טובע ומת.

בעת שישנתי, זרמו המים במעלה המדרגות והציפו את הקומה השלישית. חבילות מזון שהופשר צפו בתוך החדרים. המים חלחלו אל בין הקירות והציפויים ואל תוך המכונות. קצרים רבים נוצרו, נתיכי אבטחה ניתקו. מיזוג־האויר הפסיק לפעול, אך התנור המשיך לחמם. המים עלו.

מזון שנשחת, אספקה צפה ומים מזוהמים גאו במעלה המדרגות. שתי הקומות הראשונות היו גדולות יותר ולבטח ייארך זמן עד אשר תתמלאנה. מרבדים, ריהוט, ביגוד, כל תכולת הבית תהא ספוגת מים ואבודה. קרוב לוודאי שמשקלם המצטבר של המים יסיט את הבית ויבקע צינורות מים ומיכלים אחרים. צוות התיקונים יזדקק ליותר מאשר יום אחד, רק כדי לנקות את ההריסות. הבית עצמו מחוסל. הבלונדינית והרזה שוב לא יגורו בו.

מגיע להם.

הסתומים יכלו להקים בית אחר. הם עמלו ובנו כנמלים. אך כמוני – היה רק אחד בעולם כולו.

הדבר הקדום ביותר הזכור לי הוא מראה פני אשה, כנראה האחות במעון־הילדים, הלוטשת אלי עיניים בהבעת זעזוע ואימה. זה הכל. ניסיתי להיזכר, מה בדיוק קרה לפני־כן או אחרי־כן, אך לא יכולתי. לפני כן – כלום, פרט למנהרה האפלה של העדר זכרון, הנמשכת וחוזרת עד ללידתי. לאחר מכן – רק השקט הגדול.

מאז שנתי החמישית, עד גיל חמש־עשרה, כנראה, כל דבר שאני יכול להיזכר בו, צף לו על פני ים אפלולי נעים. שום דבר לא היה חשוב מיוחד. הייתי רגוע ורך, צפתי נים ולא נים.

בהיותי בן חמש־עשרה היתה האופנה במשחק האהבה של בני־הנוער להצמד בזוגות למשך מספר חדשים או יותר. “אהבת־קבע”, קראנו לזה. זכור לי כיצד מחו על כך המבוגרים, וטענו שהתופעה אינה בריאה. אך אנו כולנו היינו בני־נוער נורמליים, ועל־פי החוק היינו חופשיים לעשות כרצוננו, כמעט כמו המבוגרים.

כולם חוץ ממני.

נערת־הקבע הראשונה שלי נקראת הלן. היה לה שיער בלונדיני, כמעט לבן וארוך מאד. ריסיה היו כהים ועיניה ירוקות־בהירות. עיניים מדהימות: הן לא נראו מביטות בך. הן נראו עיורות. פעמים רבות נעצה בי מבטים מוזרים, ונפחדים, שהביעו משהו שבין אימה לכעס. פעם, משום שחיבקתיה בכוח־יתר, והכאבתי לה; בפעמים האחרות, כאילו ללא כל סיבה.

בחבורתנו, זוג שנפרד לפני תום ארבעה שבועות לפחות, עורר חשד – משהו לבטח אינו כשורה באחד מבני הזוג או בשניהם, אחרת לא היו נפרדים כה מהר.

ארבעה שבועות ויום אחד, לאחר שהלן ואני נעשינו צמד. אמרה לי שהיא רוצה להיפרד.

חשבתי שאני מוכן לכך, אך חשתי כיצד מסתחרר החדר לנגד עיני, עד אשר הקיר היכה באגרופי ועצר. החדר בו היינו שימש כחדר תחביבים. לידי היתה חצובה של סכיני גילוף פלסטיק. אחזתי באחד מהם ללא משים וכשראיתי אותו בידי, אמרתי לעצמי, “אני אפחיד אותה.”

ואז ראיתי את המבט המבוהל, הרוגז למחצה, שבעיניה החיוורות, כאשר נפניתי לעברה. אך היה בה דבר־מה מוזר: היא לא הביטה בסכין. היא הביטה בפני.

המבוגרים מצאו אותי אחר־כך, מוכתם בדם. הם הכניסו אותי לחדר ונעלו את דלתו. ואז הגיע תורי לפחוד, כי נוכחתי לדעת, שיצור אנושי מסוגל לעשות את אשר עשיתי. ואם יכולתי אני לעשות זאת להלן, הן יכול מישהו אחר לעשות זאת לי.

אך הם לא יכלו. הם הוציאו אותי לחופשי. לא היתה להם ברירה.

זה היה הרגע בו הבנתי, כי אני הוא מלך העולם.

משהו אחר בתוכי פנימה. משהו שהורחק והושכח, חזר ועלה יחד עם האגרוף הראשון שהנחתי בזעם. הפיסול החל שנים אחר כך, במקרה. אך החל באותו רגע הייתי חופשי, והייתי אמן.

חורף אחד, בארכיון בדנבר, מצאתי מחסן מלא ספרים עתיקים, מודפסים. ביליתי שם חודשים רבים בקריאתם, שכן עד לאותו זמן חשבתי, שאני הוא שהמצאתי את הפיסול ואת הציור. הדבר שרציתי לדעת בראש ובראשונה היה: מדוע זה נפסק? לא היה לכך תשובה מפורשת אף לא באחד מן הספרים. אך בקראי על ההיסטוריה של אותם זמנים, שלפני “שלטון המעבר” מצאתי דבר־מה, שיכול אולי להסביר זאת. כל אימת ששררה תקופה ארוכה של שלום ושפע במקום כלשהו בעולם העתיק, חל שפל באמנות: עיטורים, סגנונות אופנתיים, חיקויים של חיקויים. ואילו האמנים הגדולים, הם השתייכו כולם לתקופות סוערות: פראקסיטלס, דה־וינצ’י, רמברנדט, רנואר, פיקסו…

המין האנושי איבד, כנראה, את הכושר לכך. אינני חושב שהמהנדסים והמתכננים הגנטיים רצו להיפטר מזה, אך מוכנים היו להשליך כמעט הכל על־מנת ליצור עולם הומוגני, רציונלי, שפוי ובריא.

אם כן, רק אדם אחד בעולם היה מסוגל לגלף את דיוקנו של “עידן־התבונה”. בסדר גמור: צריך הייתי להיות מרוצה, אילמלא…

כשהתעוררתי, עטו השמיים גוון סגול צח, וצללים גחו מתוך שדרות השיחים. פסעתי במורד הגבעה, עד אשר ראיתי את גוון כחול־הרפאים של שפופרות הפוטונים שזהרו במלבן גדול, ממש ליד האזור המסחרי. הלכתי לשם מתוך הרגל.

אנשים עמדו בתור, בכניסה, מחכים להראות את פנקסיהם ולהיכנס פנימה. נדחקתי לפניהם, וראיתי את פניהם הנדהמות וחשתי בגופם הנרתע במהירות מפני. נכנסתי לחדר ההלבשה.

רצועות, מיכלי חמצן, מסכות וסנפירים ניצבו שם לכל דורש. הישרתי את בגדי על הרצפה והעליתי על עצמי את ציוד הצלילה. פסעתי החוצה אל הבריכה, מפלצתי, כיצור מעולם אחר. התאמתי את מסכת־החמצן ואת הסנפירים, והחלקתי לתוך מי הבריכה.

מתחת לפני המים היה הכל כחול וצלול כבדולח, ודמויותיהם של השחיינים חלפו לפני כמלאכים חיורים. להקות דגים קטנים התפזרו לכל עבר כשצללתי. ליבי פעם בעונג.

למטה, הרחק למטה, ראיתי דמות נערה עולה ויורדת בתנועה גלית, מבצעת ריקוד תת־מימי, מתפתלת סביב־סביב לגוש גדול של מעין־אלמוגים. היא אחזה בידה בחנית דיג נצמדת אך לא השתמשה בה. היא רקדה, כל כולה שקועה בעצמה, מטה, על קרקעית הבריכה.

שחיתי לעברה. היא היתה צעירה ומבנה גופה עדין, וכשראתה את תנועותי המגושמות, חיקוי גרוטסקי לריקודה, הבריקו עיניה, משועשעות, מאחורי זגוגית המסיכה. היא קדה לעברי בלעג והתרחקה לאיטה בתנועות פשוטות ומוגזמות, כבלט של ילדה קטנה.

המשכתי לשחות בעקבותיה. סביב־סביב שחיתי ברגלים נוקשות, בתחילה בכבדות ילדותית יותר ממנה, ובהמשך תוך פארודיה מעודנת של תנועותיה. אחר כך אילתרתי מחול של לעג, מורכב ומשעשע, סביבה.

ראיתי את עיניה נפערות לרוחה. היא התאימה את קיצבה לתנועותי, ואז, יחדיו ולחוד, ושוב יחדיו, התפתלנו בתוך המים. לבסוף, סחוטים ותשושים, דבקנו זה בזה במקום בו נפרש גשר עשוי אלמוגים פלסטיים מעל ראשינו. גופה הצונן נשען על זרועי. מעבר לשתי זגוגיות המסכות – מרחק של עולם ומלואו! – היו עיניה ידידותיות וחביבות.

היה רגע בו חשנו, שני זרים ובשר אחד, את נשמותינו מדברות. האחת אל רעותה, מעבר לתהום החומר. היה זה חיבוק מתסכל: לא יכולנו להתנשק, לא יכולנו לשוחח; אך ידיה נחו על כתפי באמון ועיניה הביטו בשלי.

הרגע חייב היה להגיע לקיצו. היא החוותה בידה כלפי פני המים, ועזבה אותי. עקבתי אחריה אל על. חשתי שלווה מוזרה וכבדות ניסכה בתנועותי, לאחר ההתקף שסבלתי. הרהרתי… איני יודע אודות מה.

התרוממנו יחדיו ליד דופן הבריכה. היא נפנתה אלי, כשהיא מסירה את המסיכה מעל פניה. לפתע קפא חיוכה ונמוג. היא לטשה בי עינים בבחילת אימים וקמטה את אפה.

“פוי,” אמרה ופנתה ממני, צועדת בכבדות בסנפירים שלרגליה. ראיתיה נופלת לזרועותיו של אדם לבן־שיער ושמעתי את קולה המקוטע וההיסטרי.

“האינך זוכרת?” נשמע קולו הרוטט של הגבר. “היית חייבת לדעת זאת על־פה.” הוא הסתובב. “הי, האל, האם יש במועדון עותק כלשהו?”

מלמול נשמע בתשובה, ותוך רגעים אחדים יצא אדם צעיר מן המועדון, כשהוא מחזיק בידו חוברת דקה ואפורה.

הכרתי את החוברת. יכולתי אפילו לספר לכם, באיזה עמוד פתח אותה לבן־השיער, ואילו משפטים קראה הנערה, כשצפיתי בה.

המתנתי, אינני יודע מדוע.

שמעתי את קולה מתרומם. “ולחשוב על כך, שנתתי לו לגעת בי!” לבן־השיער ניחם אותה, כשקולו הרוטן חלש מכדי שמילותיו יגיעו לאזני. ראיתי את גבה מזדקף. היא הביטה לעברי… מרוחקת רק מטרים ספורים באויר הריחני המואר בכחול. מרחק של עולם ומלואו… היא קיפלה את החוברת לצורת גליל, השליכה אותה ונפנתה על עקביה.

החוברת נחתה לרגלי, נגעתי בה בקצה סנפירי והיא נפתחה בעמוד, עליו חשבתי:

“…זריקות הרגעה עד גיל חמש־עשרה, שבו הפך הדבר בלתי מעשי מסיבות מיניות. ובעת שהיועצים והצוות הרפואי היססו, הוא הרג נערה מבני חבורתו על ידי שמוש באלימות.”

ולהלן:

"…הפתרון שהתקבל לבסוף היה תלת־שלבי –

1) סנקציה – הסנקציה היחידה האפשרית בחברתנו המתירנית וההומנית – נידוי; לא לדבר איתו, לא לגעת בו מרצון ולא להכיר בקיומו.

2) אמצעי זהירות – ניצול נטייתו הקלה לאפילפסיה, זאת על ידי שימוש בשיטה דומה לטכניקה של קוסקו, המונעת פעולה אלימה על־ידי יצירת התקף אפילפטי.

3) אזהרה – נעשה שינוי זהיר בתהליכים הכימיים של גופו, כדי לגרום לכך שהחומרים שהוא פולט ונושף יפיקו ריח צחנה חריף. מתוך חמלה, נמנע ממנו עצמו לחוש בריח זה.

למרבית המזל, התאונות הגנטיות והסביבתיות, שחברו יחדיו ליצירת חייזר זה, ברורות כיום היטב, ולעולם לא יוכלו עוד…"

כמו תמיד, חדלו המילים להיות בעלות משמעות בנקודה זו. לא רציתי לקרוא הלאה. הכל היה אוסף שטויות, בין כה וכה. אני הייתי מלך העולם.

קמתי והסתלקתי. יצאתי החוצה לתוך הלילה, עיור לנוכחותם של הסתומים שגדשו את החדרים בהם עברתי.

במרחק שתי כיכרות משם נמצא האיזור המסחרי. מצאתי מקום אספקת בגדים ונכנסתי. כל בגדי־החינם שבתיבות התצוגה היו אפורים ומשעממים. אלה נועדו לארחי־פרחי עלובים, לא לי. חלפתי על פניהם אל הביגוד המיוחד ומצאתי חליפת בגדים אותם יכולתי לסבול, שילוב של הכסף וכחול, עם פסים שחורים מודגשים לאורך הטוניקה. הסתומים היו אומרים על תלבושת זו, ‘נחמדה’. לחצתי על כפתור ההזמנה. האוטומט הביט בי בעין הזכוכית האטומה שלו. “פנקס התרומות שלך, בבקשה.”

יכולתי להשיג פנקס תרומות אילו טרחתי לצאת החוצה, לרחוב, ולקחת אותו מידי עובר האורח הראשון. אך לא היתה לי סבלנות לכך. אחזתי בשולחן החד־רגלי, שניצב בפינת התקרובת, הרמתי אותו וחבטתי בתיבת התצוגה. המתכת חרקה והתעקמה בקירבת המנעול. הכיתי שוב והדלת נפתחה לרוחה. משכתי לי משם ערמות של בגדים, עד שמצאתי משהו לפי מידתי.

התרחצתי, החלפתי בגדים, והלכתי למרכז האספקה שבמורד השדרה. כל המקומות הללו לחלוקת ציוד מסודרים בצורה דומה לגמרי, ואין זה משנה כיצד המנהל המקומי מארגן את המקום. הלכתי הישר אל הסכינים, ובחרתי לי שלושה מהם מגדלים שונים, הקטן שבהם כגודל ציפורני. אחר כך היה עלי לנסות את מזלי. בחרתי במחלקת הריהוט, שבה האיר לי המזל פניו מדי פעם, אך השנה השתמשו אך ורק במתכת. אני הייתי זקוק לעץ מעובד.

ידעתי מקום אחד, בו היתה ערימה גדולה של בולי עץ דובדבן בגדלים סבירים. היה זה מחסן זנוח בצפון, במקום הקרוי קוטני. יכלתי לקחת עמי כמות, שהיתה מספיקה לי לשנים רבות. אך מה טעם בכך, אם העולם כולו שייך לי?

החיפוש לא ארך זמן רב. למטה, במחלקת בתי־המלאכה, דוקא שם, מצאתי כמה עתיקות: שולחנות וספסלים, כולם עשויים עץ. בצידו השני של החדר נאספו כמה סתומים, מעמידים פנים שאינם מבחינים בי. ניסרתי חתיכת עץ מלבנית גדולה מהספסל הקטן ביותר ועוד חתיכה מספסל אחר, שתשמש לה בסיס.

מאחר שכבר נמצאתי שם, נראה לי המקום נוח למדי, מה גם, שיכולתי לאכול ולישון בקומה העליונה. לכן נשארתי שם.

ידעתי מה היה ברצוני לעשות: אדם, היושב ברגליים משוכלות וזרועותיו נחות על ברכיו. ראשו יהיה מוטה לאחור ועיניו עצומות, כאילו הפנה פניו אל השמש.

אחרי שלושה ימים היה הדבר מוכן. הגוף והאברים קיבלו צורה, שלא היתה אדם וגם לא עץ, מין יצור כלאיים. יצור שלא היה קיים לפני שיצרתיו.

יופי. זו היתה המילה העתיקה שעלתה בדעתי.

גילפתי את ידה האחת של הדמות כשהיא תלויה ברפיון, בעוד ידה השניה מקופלת בחזקה. חייב להגיע רגע שבו יש לעצור, ולומר שהעבודה תמה. נטלתי את הסכין הקטנה ביותר, שבה השתמשתי לליטוש פני העץ, סילקתי את הנדן ופצרתי את הלהב עד שהפך לחוד ארוך ודק. קדחתי חור בתוך ידה של הדמות, בחלל שבין האגודל והאצבע המורה המקופלת. החדרתי את להב הסכין לתוך אותו חור. בתוך ידה הקטנה של הדמות נראתה הסכין כחרב שלופה.

הידקתי את הלהב היטב למקומו ואחר כך דקרתי בו את אגודלי ומרחתי את הדם על הלהב. חיפשתי במשך שארית היום, עד אשר מצאתי את המקום המתאים – שקע בחלקו העליון של סלע בולט, בחלקת קרקע משולשת, פראית למחצה, אשר הושארה כמות שהיא במפגש בין שני כבישים. שום דבר לא היה קבוע, כמובן, בחברה זו, בה מחליף אדם את ביתו כל חמש שנים או תקופה דומה, כדי ללכת אחר צו האופנה. אך חלקה זו הוזנחה במשך שנים רבות, וטוב מזה לא יכולתי למצוא.

הנייר כבר היה מוכן בידי, היה זה דף מתוך צרור, שהדפסתי לפני שנה. הניר היה מצופה, וידעתי שישאר קריא שנים רבות. הנחתי את הפסלון על גבי פיסת־הנייר וחיברתי אותה אל הסלע בדבק־כל, שמרחתי בשתי נקודות. עשיתי זאת בעבר פעמים רבות, וידעתי בבטחון, כמה דבק עשוי להחזיק את הפסלון במקומו כנגד מגע מקרי של יד אדם, אך ירשה לו להכנע למי שבאמת רוצה לעקור אותו ממקומו.

פסעתי מספר צעדים לאחור, התבוננתי. העוצמה והחמלה שבפסלון גרמו לנשימתי להתקצר, ודמעות החלו מציפות את עיני.

אור השמש זרח על פני הלהב המוכתם, שנח בתוך ידו. הוא ישב בודד, בשקע, שסגר עליו כארון מתים. עיניו עצומות וראשו מוטה אחורנית, כאילו הפנה פניו אל השמש. אך רק הסלע היה מעל ראשו. השמש לא לו נועדה.

כורע על הקרקע העירומה והצוננת, תחת עץ פלפל, הבטתי אל מעבר לרחוב, אל השקע המוצל, בו ישבה הדמות שגילפתי.

הכל הסתיים. לא היה מאום שיצריך את נוכחותי כאן, אך בכל־זאת לא יכלתי לעזוב.

מדי פעם חלפו אנשים על פני הדמות, – לא לעיתים קרובות. הסביבה נראתה נטושה למחצה, כאילו הסתלקו האנשים למסיבה אי־שם, או לאסיפה של תרומות, או אולי הלכו להביט כיצד חופרים בית חדש, במקום זה שהרסתי… רוח קלה נשבה לעברי, קרירה ובודדה ונופחת בעלים.

בצידו השני של הסלע היתה חומת אבן נמוכה, ועליה, חצי שעה קודם לכן, ראיתי הבהק קצרצר של צבע – ראשו של נער, חובש כומתה אדומה, שחלף במהירות ונעלם מן העין.

זו היתה הסיבה שהייתי חייב להישאר. הרהרתי, כיצד עשוי הנער לרדת, לחלוף על פני החומה, לתוך הכביש שלי, ובעוברו ליד משולש האדמה המגודלת פרא, יראה את הפסל שלי. הרהרתי בכך, שאולי לא יחלוף על פניו בלא להקדיש לו תשומת־לב, אלא יעצור, יתקרב יותר על־מנת להביט, ירים את פסלון העץ, ויקרא את הכתוב בפתק שמתחתיו.

האמנתי, שזה עתיד לקרוא אי־פעם. רציתי בכך עד לכאב.

התגליפים שלי היו פזורים בכל רחבי העולם, בכל מקום בו שהיתי. היה אחד בקונגו־סיטי, חרוט בשנהב, שחור ומבהיק. אחד בקפריסין, מגולף בעצם, אחד בבומבי, עשוי צדף, ועוד…

הם היו כתמרורים, המודפסים באדום וירוק בעולם עיור צבעים. רק אדם מן הסוג שאחריו חיפשתי, עשוי להרים פסלון כזה, ולקרוא את המסר אותו ידעתי על־פה.

“לך, המסוגל לראות,” פתח המשפט הראשון, “אני מציע עולם…”

שוב הבהק הצבע ליד החומה. התקשחתי. דקה לאחר מכן נראה ההבהק שוב, מכיוון אחר. זה יהיה הנער, הפוסע במורד צלע הגבעה, בולט על הרקע הירוק, כומתתו האדומה והמחודדת מבהיקה כראשו של נקר.

עצרתי את נשימתי.

הוא בא לעברי, חוצה את העלים המרשרשים, כשאלומות אור השמש משחקות בדמותו. הוא היה נער שזוף, זאת יכולתי לראות ממרחק, שפניו רציניות ורזות, אזניו בולטות וורודות באור השמש שמאחוריו, ורפידות מרפקיו וברכיו משוות לו מראה גרמי.

הוא הגיע לפרשת הדרכים ובחר לפנות לדרך שלי. השתופפתי ככל שקרב לעברי. הלואי שיראה את הפסלון, הלואי שלא יראה אותי, חשבתי בקדחתנות.

אצבעותי נקמצו סביב חלוק אבן.

הוא היה קרוב יותר, מהלך בעליזות כשידיו בכיסיו, מביט ברגליו מרבית הזמן.

כשהיה כמעט מולי, השלכתי את האבן. היא נחתה בין העלים, שמתחת לשקע, והקימה קול איוושה. ראשו של הנער נפנה. הוא נעצר, לוטש עיניו. אני חושב שאז ראה את הפסלון. אני בטוח, שראה אותו.

הוא צעד צעד אחד.

“רישה!” הקול נשמע מלמעלה, מעבר לחומה.

הוא הביט מעלה, “כן!” צפצף.

עמדתי על רגלי, מתוח מכעס.

ואז השתנה כיוון הרוח, היא החלה לנשוב ממני לכיוון הנער. הוא חג על עקביו, עיניו פקוחות לרוחה, והושיט את ידו לאפו, “הוי, איזה סירחון!”

הוא פנה וצעק, “אני בא!” ואז הסתלק, כשהוא ממהר במעלה הכביש אל תוך הכתם הירוק והמטושטש.

הסיכוי היחיד שלי אבד. הוא היה רואה את הפסלון, אני יודע זאת, אלמלא האשה הארורה והרוח שהשתנתה… כולם היו נגדי, האנשים, הרוח, הכל…

והפסלון ישב בשקט, עיניו העיורות פונות מעלה, אל שמי הסלע.

יכול היה להריח אותי. ידעתי שהריח נורא. לא היתה רוח, והכלב משך את תשומת־לב הילד. העיתוי, הכל היה מוטעה, אך בכל־זאת פניתי אליו בעורון, כרעתי על ברך אחת והושטתי אליו את הפסלון.

“הבט,” אמרתי.

הוא נפל אחורנית, מרוב חיפזון. הוא ודאי לא הספיק אפילו לראות את הפסלון, אלא ככתם חום מטושטש, המונף לעברו. הוא התרומם במהירות על רגליו, בעוד הכלבלב נוהם ומילל בין רגליו, ורץ לעבר התל.

התרוממתי בעקבותיו, כשאני נאחז בצפורני באדמה הלחה ובעשב. בידי השניה אחזתי עדין בפסלון ובפיסת הניר.

דלת נפתחה לפתע לרוחה, בלעה את הנער ונסגרה בחזקה בפני. היכיתי בעורון בשיחים שבשני צידי הדלת, כדי למצוא את לוח הפתיחה, עד שגיליתיו במקרה. הדלת נפתחה. צללתי פנימה בצעקה “חכה!” ומצאתי עצמי במעבר לולייני, מואר באור־פנינים אפור, שהתפתל כלפי מטה. רצתי במורד ופתחתי את הדלת הראשונה שנקראתה בדרכי. היתה זו חממה תת־קרקעית, לחה ולוהטת באור צהוב, מלאה עלים דולפים בשורות ארוכות. רצתי במעבר, זועם, הופך כל מה שהשיגה ידי, עד אשר הגעתי, בקצה החממה, לאכסדרה ובה מעלית.

שוב ירדתי מטה, לקומה השלישית ולמבוך של חדרי אורחים, כולם ריקים. לבסוף מצאתי גזוזטרה המובילה בשיפוע כלפי מעלה, מעל לחממה, ובקצה שמעתי קולות.

הדלת היתה עשויה זגוגית שקופה. עצרתי לידה, מביט ומאזין. הילד היה שם, ועימו אשה מבוגרת יותר – אמו, או אולי אחותו – ואשה קשישה, יושבת בכסא נוקשה, והכלבלב בחיקה. החדר היה נוח וחסר טעם, בדיוק כמו חדרים רבים אחרים.

ראיתי את התדהמה המופיעה על פניהם כאשר פרצתי פנימה. התופעה חזרה ונשתנתה מדי פעם. הם ידעו, כי הייתי רוצה להרוג אותם, אך מעולם לא ציפו, שאכנס לבית פרטי ללא הזמנה. דבר כזה, פשוט אין עושים.

שם היה הנער, קרוב כל כך, עד שיכלתי לגעת בו. אך התדהמה הכללית רטטה בחלל האויר, ואפפה הכל כשמיכה, העתידה לאטום את קולי. הרגשתי, שאני חייב לצעוק.

“כל מה שמספרים לכם הוא שקר וכזב!” אמרתי להם, “הביטו לכאן, לכאן, זאת היא האמת!” החזקתי את הדמות אל מול עיניו של הנער, אך הוא לא ראה אותה.

“רישה, רד למטה,” אמרה האשה הצעירה בשקט. הוא פנה בציתנות, זריז כנמיה. חזרתי והתיצבתי מולו. “הישאר!” אמרתי, נושם בכבדות, “הבט…”

“זכור, רישה! אל תדבר איתו,” אמרה האשה.

לא יכלתי לשאת זאת יותר. לאן נעלם הנער, אינני יודע. חדלתי לראות אותו. זינקתי לעבר האשה, הפסלון והניר בידי. כמעט שהייתי זריז דיי; כמעט שהגעתי אליה; אך הזמזום אחז בי באמצע הזינוק, חזק יותר, חזק יותר, כאילו היה זה קץ העולם.

היתה זו הפעם השניה אותו שבוע. כששבה אלי הכרתי, חשתי זמן רב בחילה וחולשה שמנעו ממני לנוע ממקומי. הבית דמם. הם הסתלקו, כמובן… הבית זוהם, בגלל נוכחותי. הם לא יגורו כאן שוב, אלא יבנו בית במקום אחר.

עיני נתערפלו. זמן־מה לאחר מכן, קמתי על רגלי והבטתי סביבי. קירות החדר היו מכוסים אריג צפוף שנראה כניתן להיקרע. חשבתי על קריעתו לפיסות קטנות, על ניפוץ הריהוט, דחיסת השטיחים וכלי המטה לתוך האסלה… אך לא היה לי הכוח לכך. הייתי עיף מדי.

לבסוף התכופפתי והרמתי את הפסלון מן הריצפה, ואת פיסת־הניר, שהיתה אמורה להיות צמודה אליו. היא היתה מקומטת, ומראיה נוגה כזה של מכתב, שמישהו השליך.

פתחתי את פיסת הנייר, החלקתי את קמטיה וקראתי את החלק האחרון של המסר:

“אתה יכול לחלוק אתי את העולם. הם אינם יכולים לעצור בך. הכה עתה! בחר לך דבר חד ודקור, או דבר כבד – ומחץ. זה הכל. זה יעשה אותך חופשי. כל אחד יכול לעשות זאת.”

כל אחד. כל אחד.