עורך: אלי טנא.

מערכת: צפורה האופטמן, אהרון האופטמן, דב לרר

עריכה לשונית: נחמן גבעולי

איור עטיפה: יקי קאופמן.

עריכה גרפית: לולה חלאבין.

עתון, היוצא לאויר העולם בהפרשי זמן קצרים נוטל על עצמו משימה עיקרית אחת בלבד, לספק אינפורמציה על הארועים המתרחשים בו בזמן – כשהוא, העיתון, מוסיף נופך ופרשנות כיד הדעה הטובה עליו.

אולם, נושא עיקרי וחשוב מוזנח על ידי עיתון – והכונה היא לכל אותם דברים, שנועדו לגרות את המחשבה, להוסיף הנאה אינטלקטואלית לקורא, ובעיקר לעשותו אדם חושב.

חלק מן המגזינים הרואים אור בארץ ובעולם, מנסים למלא פונקציה זו.

המגזין פנטסיה 2000 הוא מגזין ראשון מסוגו – הוא עוסק בעניני מדע בדיוני. לכל מי שאינו יודע, מד“ב זה לא רק מפלצות־חלל נוראות ו/או פלאש גורדון חביב הממוגרן המד”ב של שנות ה־70 הוא ענף תרבותי שלם, שבו תופסת ספרות המד“ב מקום מרכזי, אך לא יחיד. בצידה אנו מוצאים אמנות־מד”ב, מוסיקת־מד“ב וגם סרטי־מד”ב.

ספרות המד“ב דהיום נכתבת על ידי סופרים, הנמנים עם השורה הראשונה של סופרי העולם. מי שחושב, שזוהי אימרה בעלמא, הרי אין לו הוכחה טובה יותר מן העובדה, שגם יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל השנה, כותב סיפורי מד”ב. כמו כן, נערכים חוגים לספרות מד“ב בכ־200 אוניברסיטאות ברחבי ארה”ב ובעולם כולו.

כדי שנוכל להוציא לאור מגזין, שיספק חומר באיכות גבוהה ביותר, התקשרנו בחוזה בלעדי עם מגזין המד“ב הנחשב לטוב מסוגו בעולם – “פאנטאסי אנד סיינס פיקשן”, אשר עורכו המדעי הוא איזאק אסימוב, מדען במעל שיעור קומה עולמי – וכמובן, אחד מסופרי המד”ב הטובים בעולם. אחת לחודש נזכה לביקורו של “הדוקטור הטוב” במגזין שלנו, להנאת כל הקוראים.

פנטסיה 2000 היא פרי עבודתו המשותפת של צות, שהגיע לשתי מסקנות מקדמיות – האחת: הקהל בישראל חפש חומר קריאה טוב, שיעניק לו חויה תרבותית, והשניה – הקהל בישראל בשל לקריאת ספרות מד“ב. עדות לכך אנו מוצאים במכירות ההולכות וגדלות של ספרי מד”ב בישראל ובהוצאתם המואצת (יחסית), של ספרי מד"ב חדשים (פרטים על כך תוכלו לקרוא במדורנו “מבזקים קוסמיים”).

בדפים הבאים, עמודי המגזין מס' 1, תוכלו למצוא סיפורים פרי־עטם של סופרי מד“ב מן השורה הראשונה; לבד מהם ייארח המגזין בכל אחד מגליונותיו את מיטב סופרי המד”ב בעולם – בריאן אלדיס (“אל האינסוף”), קליפורד סימאק (“עיר”), אורסולה לה־גוין (“מעבר לעלטה”), רוברט בלוך (“פסיכו”), הוארד פאסט (“אחי גיבורי התהילה”), ועוד רבים אחרים.

מספר עקרונות־יסוד ינחו את המערכת בהמשך הדרך:

א. החומר במגזין יהיה ברמה גבוהה ביותר, ויעניק לקורא חויה אמיתית.

ב. המגזין יעודד כתיבת ספרות מד“ב מקומית – ולכן כל יצירה, אשר תישלח למערכת המגזין, ואשר תימצא ראויה לדפוס, תזכה את שולחה בתמלוגים הנהוגים בארץ. אנו אף ננסה למכור יצירות, אשר תהיינה ברמה נאותה לסוכנינו בחו”ל.

ג. המגזין יעודד כל פעילות בתחום המד"ב – כולל מועדוני חברים, חוגי קוראים, הרצאות וכו'.

ד. המגזין ישמש כתובת לכל שאלה/בעיה/בקשה בתחום המד"ב.

ה. המגזין הבנוי על בסיס מסחרי יאפשר פרסום מוצרים על דפיו – אולם, הדבר לא יפגע בכמות החומר הספרותי או באיכותו.

שלכם

סיפורים

ההספד – איזאק אסימוב

זריחת שבתאי – ארתור ס'. קלארק

הברית האחרונה עם השטן – ג'. או. גפסון

תולעי הגלקסיה, התאחדו! – ג’יימס בליש

מלתעות העצים – רוברט סילברברג

טוהר הגזע – איזאק אסימוב

דם – פרדריק בראון

התפרקות – רון גולארט

עורבא פרח – סטפן באר

בארץ הסתומים – דיימון נייט

מדורים

טלביזיה: זמן חלל 0:01, הסנונית הראשונה – ציפורה האופטמן

עתידעת: ערים בחלל? – אהרון האופטמן

מבזקים קוסמיים.

אסימוב על… מפגשים מן הסוג השלישי, האמנם? – איזאק אסימוב.

לוח 2000

ובגיליון מס' 2 של “פנטסיה 2000”

קליפורד ד. סימאק (מחבר “עיר”) יגיש לנו את “אח” – ספר מרגש אודות יעקב ועשיו המודרניים – האחד תם ויושב אוהלים והשני מרחף בחלל החיצון. פריץ ליבר, מן הידועים בסופרי המד“ב בארה”ב יגיש לנו את עבודתו שזכתה בפרס “הוגו” לשנת 1976 – “תפוס את הצפלין הזה” אחת היצירות הטובות בענף המד"ב שאפשר לכנותו “מה היה קורה אילו?”. דיימון נייט חוזר אלינו בשנית עם “תחנת מפגש קדמית”, ספור מהמם על עימות מנטלי בין אדם לבין יצור מן החלל החיצון בתחנת מפגש סגורה אי שם בקצה הגלקסיה שלנו. כמובן שבלי מיודענו איזק (“הד”ר הטוב") אסימוב, אי אפשר והוא יחזור ויציג לנו את ביצועיו המבריקים של וונדל אורט, הבלש הפרטי של אסימוב, שהפעם ענין לו בפתרון תעלומת מילותיה האחרונות של “האבן המדברת”. אסימוב גם יחזור כמובן עם מדורו “אסימוב על…” וכן יחזרו המדורים הקבועים “עתידעת”, “מבזקים קוסמיים” ועוד.

כל זאת – עוד ספורים, מדורים ועוד הנאה – בגליון הבא של “פנטסיה 2000”.

להציג את איזאק אסימוב בפני חובב מדע־בדיוני המכבד את עצמו, הרי זה כמו להציג את וויליאם שקספיר בפני איש תאטרון. על כן נחסוך מעצמנו טרחה זו. קוראי מד"ב “ירוקים” (היש כאלה?) ייאלצו להתספק בהקדמות שאסימוב עצמו נוהג לכתוב מדי פעם לסיפוריו, וכן במדורו המדעי הקבוע (“אסימוב על…”), שבו הוא נוהג לפזר פרטים אישיים ביד נדיבה. (אין להחמיץ, כמובן, את מדורנו “מבזקים קוסמיים”, שמר אסימוב משמש לו מקור לא־אכזב לרכילות…)

* * *

אני בוש לומר, שהרעיון לסיפור זה צץ בי כשקראתי מאמר לזכרו של סופר מדע בדיוני מסויים, שהתפרסם ב“ניו יורק טיימס,” ותהיתי אם המאמר שייכתב לזכרי בבוא העת, יהיה אף הוא כה ארוך. מכאן ועד לסיפור זה, לא היה זה אלא צעד קטנטן אחד.

בעלי, לנסלוט, נוהג תמיד לקרוא עיתון בארוחת הבוקר, אליה הוא מגיע כשעל פניו הכחושות והמהורהרות הבעה תמידית של כעס ותסכול מהולים במבוכה.

אחר כך, רק זרועו מבצבצת מאחורי העתון לקבלת כוס הקפה השניה, שבה אני שמה בזהירות את כמות הסוכר הדרושה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי, שאם לא כן צפויה אני להצלפת מבטו הזועם.

הדבר אינו מצער אותי עוד. הארוחה, לפחות, עוברת בשקט.

מכל מקום, אותו בוקר הופר השקט, כאשר לנסלוט נבח פתאום: “אל אלוהים! פול מרביל המטומם מת. שבץ!”

בקושי הכרתי את השם. לנסלוט הזכיר אותו לפעמים, ועל־כן ידעתי שזה אחד מעמיתיו, פיסיקאי תאורטיקן. לאור התואר שלנסלוט זיכהו בו, הייתי די בטוחה שהוא מפורסם למדי וזכה להצלחה, אשר חמקה מלנסלוט.

הוא הניח את העיתון ובהה בי ברוגזה; “מדוע ממלאים את ההספדים בשטויות כה חסרות שחר?” שאל. “עושים ממנו איינשטיין חדש אך ורק משום שמת משבץ.”

אם היה נושא אחד, שלמדתי להימנע ממנו, היו אלה מאמרי הספד. לא העזתי אפילו להניד בראשי בהסכמה.

הוא השליך את העיתון ויצא מן החדר, בהשאירו את החביתה גמורה למחצה, ובלי לגעת כלל בכוס הקפה השניה.

נאנחתי. מה יכולתי לעשות? מה יכולה הייתי לעשות אי־פעם?

כמובן, שמו האמיתי של בעלי אינו לנסלוט סטיבנס, כי שיניתי את השמות ואת הנסיבות בכדי להגן על האדם. בכל אופן, גם אילו השתמשתי בשמות האמיתיים לא היה שם בעלי אומר לכם דבר.

בתחום זה של פרסום, היה ללנסלוט כשרון מיוחד שלא לעורר כל תשומת־לב. פשוט התעלמו ממנו. בתגליותיו תמיד הקדימוהו אחרים, או שחשיבותן הועמה לאור תגלית גדולה יותר שפורסמה באותו זמן. בכנסים מדעיים עוררו הרצאותיו התעניינות דלה, כי הרצאה חשובה יותר הושמעה במקביל.

מטבע הדברים השפיע עליו הדבר ושינה אותו.

כאשר נישאתי לו, לפני עשרים וחמש שנים, היה ללא כל ספק “מציאה” הראויה לשמה. הוא היה אמיד הודות לירושה שירש, והיה כבר פיסיקאי מנוסה ומבטיח, עם שאיפות מרקיעות שחקים. אשר לי, סבורתני שהייתי יפה אז, אך זה לא האריך ימים. מה שנמשך עד היום, לעומת זאת, היא הסתגרותי בתוך עצמי וכשלוני החרוץ להיות הישג חברתי לחבר סגל פקולטה צעיר ושאפתן.

אולי היה זה חלק מאותו כשרון של לנסלוט שלא לזכות בתשומת לב. אילו נשא אשה מסוג אחר, יתכן שזוהרה היה מאיר גם עליו וגורם שיבחינו בו.

האם עמד על כך פעם בעצמו? האם זו היתה הסיבה להתרחקותו ממני אחרי שתיים־שלוש שנות נישואין של אושר סביר למדי? לעיתים האמנתי בכך, והאשמתי את עצמי במרירות. אך לפעמים ייחסתי זאת רק לצמאונו הבלתי נדלה לתהילה. הוא עזב את משרתו בפקולטה ובנה מעבדה משלו הרחק מחוץ לעיר, לדבריו – בגלל הקרקע הזולה והמקום המבודד.

הכסף לא היוה בעייה. בשטח שלו היתה הממשלה נדיבה במענקיה, והוא תמיד הצליח להשיגם. בנוסף לזה, השתמש בכסף שלנו ללא הגבלה.

ניסיתי להתנגד לו, אמרתי, “אבל זה לא נחוץ, לנסלוט. הרי אין זה שיש לנו דאגות כלכליות, או שאינם רוצים בך בסגל באוניברסטיה. כל מה שאני רוצה הוא ילדים וחיים נורמליים.”

אך האש שבערה בו אטמה אותו בפני כל דבר אחר. הוא פנה אלי בזעם: “יש משהו הקודם לכל. עולם המדע חייב להכיר בי בזכות מה שאני, בזכות היותי, – אה – חוקר גדול!”

אותו זמן עדיין היסס לכנות עצמו גאון.

זה לא עזר. יד הגורל היתה תמיד נגדו. המעבדה שלו המתה מפעילות; הוא שכר אסיסטנטים תמורת שכר מצוין; הוא העביד את עצמו בפרך. ללא תוצאות.

קיויתי שייכנע אי־פעם; יחזור העירה, ייאפשר לנו לנהל חיים נורמליים ושקטים. חיכיתי לכך, אך תמיד כשהיה על סף הכרה בתבוסתו, החל מאבק חדש, נסיון חדש להבקיע את חומת התהילה. בכל פעם התמלא בתקווה עזה, ואחר כך שקע בייאוש.

ותמיד פרק זעמו עלי; שכן אם נשחק תחת אדישות העולם, יכול היה לשחוק אותי בתמורה. אינני אשה אמיצה, אך התחלתי להאמין שאני חייבת לעזוב אותו.

ובכל זאת…

בשנה האחרונה הכין את עצמו בבירור לקראת קרב חדש. האחרון, חשבתי בליבי. היה בו משהו עז ומתוח יותר מתמיד. הדבר התבטא במלמולים שמלמל לעצמו, בהתפרצויות הצחוק ללא סיבה שארעו לו. היו ימים שלמים בהם לא אכל, ולילות ללא שינה. הוא העביר אפילו את פנקסי רשימותיו מהמעבדה אל תוך כספת בחדר השינה, כאילו חשש גם מעוזריו הקרובים.

הייתי משוכנעת, כמובן, באורח פטליסטי, שנסיון זה ייכשל אף הוא. ואם אכן ייכשל, בגילו ודאי תהיה זו ההזדמנות האחרונה, ויהיה עליו להכיר בכך. הוא יהיה חייב לוותר!

וכך התחלתי לחכות, בסבלנות, המיטב יכולתי.

אך פרשת ההספד בעתון הבוקר באה כעין זעזוע. פעם, במקרה קודם מסוג זה, הערתי שהוא יכול לסמוך על כך, שלפחות בהספדו שלו תינתן לו מדה מסוימת של הכרה.

אני מניחה שלא היתה זו הערה נבונה במיוחד, אך הערותי לעולם אינן מצטיינות בתבונה. התכוונתי להשמיע הלצה, בנסיון לחלץ אותו מהדיכאון ההולך וגובר, אשר ידיעתי, מנסיוני, כי יוביל להתנהגות קשה מנשוא.

ואולי היתה בכך מידת־מה של קינטור לא־מודע. לא אוכל לומר זאת בבטחון.

על כל פנים הוא התפרץ כלפי בזעם עצום. גופו הכחוש רעד וגבותיו התכווצו מעל עיניו השקועות, והוא צרח בקול צווחה דק: “הרי לא אזכה לעולם לקרוא את ההספד שלי. אפילו זה יישלל ממני!”

ואז ירק עלי, ירק עלי בכוונה תחילה!

נמלטתי לחדר השינה שלי.

הוא לא התנצל על כך, אולם אחרי מספר ימים, שבהם נמנעתי מכל מגע עמו, המשכנו במשטר חיינו הנוקשה כמוקדם. איש מאתנו לא הזכיר את התקרית.

והנה עכשיו הספד חדש.

כשנותרתי לבדי, יושבת ליד השולחן, חשתי, איכשהו, שזה יהיה לו הקש האחרון, השיא של כשלונותיו הנמשכים.

יכולתי לחוש במשבר המתקרב, ולא ידעתי אם לפחוד או לקדם אותו בברכה. אולי, בסופו של חשבון, הייתי צריכה לקבל זאת בברכה. כל שינוי יכול להיות רק לטובה.

זמן־מה לפני ארוחת הצהריים, בא אלי לחדר, שם ישבתי ועסקתי בתיקוני תפירה חסרי־ערך והתבוננתי בתכנית טלויזיה.

“אהיה זקוק לעזרתך”, אמר.

מאז עשרים שנה או יותר לא אמר כדבר הזה. שלא מרצוני הגבתי בחמימות. הוא נראה נרגש, ובלחייו החיורות בדרך־כלל פרח סומק.

“ברצון רב,” אמרתי, “אם אוכל לעזור במשהו.”

“תוכלי. נתתי לעוזרי חופשה של חודש ימים. הם יצאו בשבת, ואחר כך את ואני נעבוד לבדנו במעבדה. אני מודיע לך זאת עכשיו, כדי שלא תקבעי שום דבר אחר לשבוע הבא”

התכווצתי קמעה. “אבל לנסלוט, אתה יודע שלא אוכל לעזור לך בעבודתך. אינני מבינה.”

“אני יודע”, אמר בבוז גמור, “אך אינך צריכה להבין את עבודתי. עליך רק למלא בקפדנות אחר כמה הוראות פשוטות. העניין הוא, שסוף־סוף גיליתי משהו, שיעמיד אותי במקום המתאים.”

“הוי, לנסלוט,” פלטתי בלי משים, כי שמעתי זאת פעמים כה רבות בעבר.

“הקשיבי לי, טפשה, ונסי פעם אחת להתנהג כמבוגרת. הפעם עשיתי זאת. הפעם לא יוכל איש להקדים אותי, כי התגלית שלי מבוססת על תפיסה כה חדשנית, עד שאף פיסיקאי מלבדי אינו די גאון כדי לחשוב על כך, לפחות לא בדור הזה. כאשר תיוודע עבודתי לעולם, עשוי שמי להתפרסם כשם החשוב ביותר בכל תולדות המדע!”

“אני שמחה מאד בשבילך, לנסלוט”.

“אמרתי, ששמי עשוי להתפרסם. אך זה עלול שלא לקרות. יש מידה רבה של אי־צדק בחלוקת האשראי המדעי. למדתי זאת על בשרי. לכן לא די בהודעה סתם על התגלית. אם אעשה זאת, ינהרו כולם לשטח שלי, ואחרי זמן־מה אהפוך לסתם שם בספרי ההיסטוריה, והתהילה תתפזר בין כל הקופצים על העגלה.”

נראה לי כי הסיבה היחידה שדיבר אלי כך כבר אז, שלושה ימים לפני שיכול היה לגשת לאותה מלאכה שתכנן לעשות, היתה אי־יכולתו להתאפק יותר. הוא עלה על גדותיו, ואני הייתי חסרת ערך די־הצורך להיות עדה לכך.

הוא אמר: “אני מתכוון להציג את התגלית באורח כה דרמתי, בקולות וברקים כאלה, עד שלא יוכלו להזכיר איש בנשימה אחת אתי לעולם.”

הוא הרחיק לכת מדי, וחששתי מהשפעתה של אכזבה נוספת עליו. האם לא יטריף עליו הדבר את דעתו? אמרתי: “אבל לנסלוט, למה לטרוח? למה לא להניח לכל זה? מדוע לא ניטול לעצמנו חופשה ארוכה? עבדת קשה למדי, לנסלוט. אולי נצא לטיול באירופה. תמיד רצית ל…”

הוא רקע ברגלו. “תפסיקי את היללות המטופשות שלך! בשבת, תבואי אתי למעבדה.”

בשלושת הלילות הנותרים נדדה שנתי. הוא מעולם לא היה במצב כזה, אמרתי בליבי, לא במצב כה גרוע. האם כבר נטרפה דעתו?

ייתכן שכעת היה זה כבר טירוף, חשבתי, טירוף שהוא תולדה של אכזבה בלתי נסבלת, ושהוצת על־ידי פרשת ההספד. הוא שילח את עוזריו, וכעת רצה בי במעבדה. מעולם לא התיר לי להיכנס לשם קודם לכן. אין ספק כי התכוון לעולל לי משהו, לעשותני שפן לניסוי מטורף כלשהו, או אולי אף להרוג אותי.

במשך הלילות האומללים והמפחידים הללו תכננתי לקורא למשטרה, לברוח, ל… לעשות כל דבר שהוא.

אך הבוקר היה מגיע, ואז חשבתי שלבטח אין הוא מטורף, ושלא ינהג בי באלימות. אפילו תקרית היריקה לא היתה ממש אלימה, ובעצם מעולם לא ניסה להכאיב לי פיסית.

וכך המתנתי, ובשבת צעדתי בשפלות־רוח ובצייתנות לעבר מה שעלול היה להיות מותי. ביחד, בדממה, פסענו בשביל שהוביל ממעוננו אל המעבדה.

המעבדה עצמה היתה מפחידה, והתנועעתי בה בחשש, אך לנסלוט אמר רק: “הו, הפסיקי לבהות סביבך כאילו משהו עומד לפגוע בך. עשי רק מה שאומר לך, והסתכלי במה שאראה לך”.

“כן, לנסלוט.” הוא הוליך אותי לחדר קטן, שדלתו היתה נעולה. החדר היה מלא לעייפה בכל מיני עצמים מוזרים ובכמות גדולה של תילי חשמל. לנסלוט אמר: “נתחיל כאן. רואה את תא הברזל הזה?”

“כן, לנסלוט.” היה זה מיכל קטן אך עמוק, עשוי מתכת עבה וחלוד בכמה מקומות מבחוץ. מכסהו היה עשוי רשת חוטי־ברזל עבים.

הוא האיץ בי לעבר המיכל, וראיתי שבתוכו היה עכבר לבן שכפותיו נחו על הדופן הפנימית של התא וחטמו נגע ברשת ברטט של סקרנות, או אולי חרדה. אני חוששת שקפצתי, כי לראות עכבר פתאום, בלי להיות מוכנה לכך, הרי זה מפחיד – לפחות עבורי.

לנסלוט רטן, “הוא לא יפגע בך. עכשיו עימדי ליד הקיר, ושימי לב אלי.”

הפחדים תקפו אותי שוב – וביתר עוצמה. חשתי בוודאות נוראה, שפתאום יגיח ברק מאי־שם וישרוף אותי חיים, או שמתקן מתכת מפלצתי יצוץ וימחץ אותי, או – עצמתי את עיני.

אך דבר לא קרה, לי, לפחות. שמעתי רק צליל “פפפט”, כמו של זיקוק שניצת ודעך, ואז שאלני לנסלוט, “ובכן?”

פקחתי את עיני. הוא הביט בי, זורח כולו מגאווה. בהיתי ללא הבעה.

הוא אמר, “כאן, אינך רואה, אידיוטית שכמותך? הנה, כאן.”

ליד המיכל ניצב מיכל נוסף. לא ראיתי ששם אותו שם. “אתה מתכוון למיכל השני?” שאלתי.

“אין זה מיכל שני ממש, אלא העתק של הראשון. לאמיתו של דבר אין זה אלא אותו מיכל עצמו, אטום כנגד אטום. השווי אותם, תמצאי שכתמי החלודה זהים.”

“עשית את השני מהראשון?”

“כן, אך בדרך מיוחדת במינה. כדי ליצור חומר דרושה בדרך כלל כמות בלתי ניתנת להשגה של אנרגיה. כדי ליצור גרם אחד של חומר מועתק, דרוש ביקוע מושלם של מאה גרם אורניום, אפילו בהנחה של נצילות מלאה. הסוד הגדול, שעלה בידי לגלות, הוא שכדי לשכפל עצם בנקודה מסוימת בעתיד, דרושה אנרגיה מועטת ביותר, בתנאי שהיא מיושמת כהלכה. משמעותו של המבצע, י… יקירתי, ביצירת העתק כזה והחזרתו להווה, היא הגשמה למעשה של פעולה השקולה למסע בזמן.”

היתה זו תחושת הנצחון והאושר, אשר גרמה לו לנקוט לשון חיבה בדברו אלי.

“האין זה נפלא,” אמרתי, כי למען האמת, אכן עשה עלי הדבר רושם. "האם גם העכבר הופיע?

הסתכלתי לתוך המיכל השני, ושוב קיבלתי הלם של בחילה. היה בו עכבר לבן – עכבר לבן מת.

לנסלוט הסמיק קלות. “זהו הפגם. אני יכול להחזיר חומר חי, אך לא כחומר חי, הוא חוזר מת.”

“הוי, כמה חבל. מדוע?”

“אינני יודע עדיין. דומני שההעתקים מושלמים לגמרי ברמה אטומית. לפחות אין כל נזק הנראה לעין. ניתוח שלאחר המוות מוכיח זאת.”

“תוכל לשאול” עצרתי בעד עצמי מייד, כשהעיף בי מבטו. החלטתי שמוטב לא להציע לו לשתף פעולה עם מישהו, כי ידעתי מנסיוני, שבמקרה כזה יזכה השותף בכל האשראי המדעי על התגלית.

לנסלוט אמר בחיוך מריר: “כבר שאלתי. ביולוג מנוסה כבר ניתח כמה מגויות החיות, ולא מצא דבר. הוא לא ידע, כמובן, מהיכן באה החיה, ודאגתי ליטול אותה בחזרה, לפי שיארע משהו העלול להסגיר את הסוד. חי אלוהים, אפילו האסיסטנטים שלי אינם יודעים במה אני עוסק.”

“אך מדוע עליך לשמור זאת בסודיות כזו?”

“דוקא מפני שאינני מסוגל להחזיר כיום אובייקטים חיים. ישנה איזו הפרעה מולקולרית עדינה. אילו פירסמתי עכשיו את תוצאותי, מישהו אחר עלול למצוא את הדרך למניעת הפרעה זו, להוסיף את השיפור הקל שלו לתגלית הבסיסית שלי, ולזכות בתהילה גדולה יותר ממני; כי בכוחו יהיה להחזיר אדם חי, שיוכל למסור מידע על העתיד.”

הבנתי זאת היטב. הוא לא היה צריך לומר “עלול”.

הדבר היה קורה לבטח, באופן בלתי־נמנע. בעצם, אין זה משנה מה יעשה, הוא יאבד את האשראי בכל מקרה. הייתי בטוחה בכך.

“ברם,” המשיך, יותר לעצמו מאשר לי, “אינני יכול לחכות עוד. אני מוכרח לפרסם זאת, אך בדרך כזו, שהדבר יהיה מזוהה איתי לצמיתות, ובאופן בל־יימחה. הדרמה סביב העניין צריכה להיות כה אפקטיבית, עד שלעולם לא תהיה כל אפשרות להזכיר מסע בזמן מבלי להזכיר את שמי, ללא תלות במה שאחרים יעשו בעתיד. אני מתכוון להכין דרמה זו, ואת תטלי בה חלק.”

“אבל מה רצונך שאעשה, לנסלוט?”

“את תהי אלמנתי.”

תפשתי בזרועו, "לנסלוט, אתה מתכוון ש – " אינני יכולה לנתח את הרגשות המנוגדים שהתרוצצו במוחי אותו רגע.

הוא השתחרר מאחיזתי בגסות. “רק באופן זמני. אינני מאבד עצמי לדעת. אני פשוט עומד להחזיר את עצמי מעוד שלושה ימים אל ההווה.”

“אך אז תהיה מת.”

“רק ה”אני" שיוחזר אל ההווה. ה“אני” האמיתי יהיה חי כמימים ימימה. כמו אותו עכבר לבן. מבטו הופנה אל לוח־שעון. הוא אמר, “אה, שעת האפס בעוד מספר שניות. שימי־לב אל המיכל השני שבו העכבר המת.”

הם נעלמו כלא היו לנגד עיני, ושוב נשמע הצליל “פפפט”.

“לאן נעלמו?”

“לשום מקום,” אמר לנסלוט. “זה היה רק העתק. ברגע בו עברנו אותה נקודה בזמן, שבה נוצר ההעתק, הוא נעלם, כמובן. העכבר הראשון הוא – הוא המקורי. והוא נשאר בריא ושלם. כך יהיה גם אתי. ההעתק שלי יוחזר מת מן העתיד, אך ה”אני“המקורי יהיה חי. כעבור שלושה ימים נגיע לרגע ממנו “נלקח” ההעתק, ונשלח אחורה בזמן, כשהוא מת. כאשר נעבור רגע זה, ההעתק המת של עצמי ייעלם, והאני החי יישאר. האם זה ברור?”

“זה נשמע מסוכן”.

“כלל לא. כאשר גופי המת יופיע, הרופא יכריז על מותי, העתונים ידווחו על מותי, הקברן יתכונן לקבורה. אז אחזור לחיים, ואודיע כיצד עשיתי זאת. כאשר יתרחש הדבר, אהיה יותר מאשר מגלה המסע בזמן; אהיה האיש, שחזר מעולם המתים. המסע בזמן ולנסלוט סטיבנס יתפרסמו באורח כה יסודי, וכה בלתי־נפרד, עד שלעולם לא ינתקו את שמי מרעיון המסע בזמן”.

“לנסלוט,” אמרתי ברכות, "מדוע איננו יכולים פשוט להודיע על תגליתך? זוהי תכנית מורכבת מדי. הודעה פשוטה תעשה אותך מפורסם למדי, ואז נוכל אולי לעבור העירה – "

“שקט! תעשי מה שאומר לך!”

אינני יודעת כמה זמן תכנן לנסלוט כל זאת בטרם הבשיל הענין כתוצאה מפרשת ההספד. כמובן, אינני גורעת מתבונתו. למרות מזלו הרע, אין כל ספק באשר למוחו המבריק.

הוא הודיע לעוזריו מראש, לפי שיצאו, בדבר נסויים שעמד לערוך בהעדרם. אם ייחקרו, יהיה זה די טבעי שהוא יימצא רכון מעל אוסף כלשהו של חומרים כימיים פעילים, ושכל הסימנים יעידו על מוות כתוצאה מהרעלה ציאניד.

“לכן, דאגי לכך שהמשטרה תתקשר מיד עם עוזרי. את יודעת היכן אפשר להשיגם. אינני רוצה בשום רמז על רצח או התאבדות, או כל דבר אחר פרט לתאונה, תאונה טבעית והגיונית. אני רוצה שהרופא יחתום מהר על תעודת המוות, ושתימסר מיד הודעה לעיתונות.”

“אך לנסלוט, מה אם ימצאו אותך, האמיתי כמובן?” שאלתי.

“וכי מדוע יעשו זאת?” התריס. “אם את מוצאת גויה, האם תתחילי לחפש גם את ההעתק החי? איש לא יחפש אותי, ואני אמתין בינתיים. בשקט, בחדרון זה, יש כאן שירותים, ואוכל להביא סנדויצ’ים בכמות מספקת.”

בצער מה הוסיף: “אצטרך להסתדר בלי קפה עד שיסתיים הענין. אסור שמישהו יבחין כאן בריח בלתי־מוסבר של קפה, כל עוד אמור אני להיות מת. מילא; יש מספיק מים וזה ענין לשלושה ימים בלבד.”

קפצתי את ידי בעצבנות ואמרתי. “אפילו ימצאו אותך, האם לא יהיה זה היינו הך? הרי אז יהיו קיימים ‘אתה’ חי ו’אתה' מת…” ניסיתי לעודד את עצמי, ולהכין אותי עצמי לאכזבה הבלתי־נמנעת.

אך הוא התפרץ לעברי בזעם, “לא, לא יהיה זה היינו הך כלל. זה יהפוך לתעלול שנכשל. אהיה מפורסם, אך בתור טיפש.”

“אך לנסלוט,” אמרתי בזהירות, “תמיד משתבש משהו.”

“לא הפעם!”

"אבל תמיד אתה אומר ‘לא הפעם’, ובכל זאת. תמיד – "

הוא היה לבן מכעס ועיניו בלטו. הוא תפס במרפקי והכאיב לי קשות, אך לא העזתי לצעוק. הוא אמר, "רק דבר אחד עלול להשתבש, וזאת את. אם תסגירי את הסוד, אם לא תבצעי את תפקידך בצורה מושלמת, אם לא תמלאי אחר הוראותי בדייקנות, אני – אני – ". הוא גישש אחר העונש המתאים, “אני אהרוג אותך!”

הפניתי את ראשי באימה וניסיתי להחלץ ממנו, אך הוא המשיך להחזיק בי בחוזקה. מדהים עד כמה חזק היה בהתרגשותו. הוא אמר, “הקשיבי לי! הסבת לי נזק כבד בהיותך מה שאת, אך אני מאשים את עצמי, ראשית על שהתחתנתי איתך, ושנית, על שלא מצאתי את הזמן להתגרש ממך. אך כעת ניתנה לי הזדמנות, על אפך ועל חמתך, להפוך את חיי להצלחה כבירה. אם תקלקלי לי גם את ההזדמנות הזאת, אהרוג אותך. ואני מתכוון לכל מילה.”

הייתי בטוחה בכנותו. “אעשה כל אשר תאמר,” לחשתי, והוא הניח לזרועי.

את שארית היום בילה בין מתקניו. “מעולם לא העברתי יותר ממאה גרם עד כה,” אמר בשלווה, כשהוא שקוע במחשבות.

חשבתי בלבי: הענין לא יעבוד. איך ייתכן שיעבוד?

למחרת כיוון את המתקן עד לנקודה, שבה היה עלי רק לסגור מתג אחד בלבד. הוא אילץ אותי לתרגל פעמים אין ספור את סגירת המתג במעגל סרק.

“את מבינה עכשיו? את רואה איך זה מתבצע?”

“כן.”

“ובכן עשי זאת, כאשר יבזיק העור, ואף לא רגע אחד קודם לכן.”

זה לא יעבוד, חשבתי בלבי. “כן,” עניתי.

הוא תפש עמדה ונשאר במקומו, בשקט קפוא, הוא לבש סינור גומי מעל לחלוק המעבדה.

האור הבזיק, ואז הסתבר שהאימון היה יעיל, כי משכתי במתג באורח אוטומטי, לפי שמחשבותי יכלו לעצור בעדי או לגרום לי להסס.

לרגע עמדו שני לנסלוטים לפני, זה ליד זה, החדש לבוש כמו הישן, אך מרופט יותר. ואז, קרס החדש תחתיו ונשאר שוכב ללא תנועה.

“בסדר!” קרא לנסלוט החי, כשהוא יוצא מהתחום המסומן, בו התייצב לקראת ביצוע השיכפול. “עזרי לי. אחזי ברגליו.”

התפעלתי מלנסלוט. כיצד יכול היה לשאת ללא רתיעה או אי־נוחות את גויתו שלו, את גופו שלו משלושה ימים בעתיד. ואף על פי כן החזיק בו בזרועותיו, בלא יותר התרגשות, מאשר אילו היה זה שק־קמח.

אני אחזתי בברכים, כשקרבי מתהפכים מן המגע. הוא היה עדיין חם למגע. מת טרי. יחדיו גררנו אותו לאורך מסדרונות ובמעלה מדרגות, אל חדר מעבדה. לנסלוט סידר את המקום מראש. תמיסה כלשהי בעבעה בתוך מתקן מוזר, שכולו זכוכית, בתוך אגף סגור שהופרד בדלת זכוכית נעה.

ציוד כימי אחר היה מפוזר מסביב, ללא ספק במטרה לביים מהלך של ניסוי. בקבוק ועליו תוית בולטת של “אשלגן ציאניד” ניצב על השולחן כשהוא חורג מן האחרים. כמות קטנה של גבישים היתה פזורה על השולחן, גם היא ציאניד, כנראה.

לנסלוט כופף את הגויה בזהירות, כאילו נפל המנוח מכסאו. הוא שם גבישים בתוך אגרופו הקפוץ של המת, ופיזר מעט על סנטרו ועל סינור הגומי שלו.

“הם יתפשו את הרעיון,” מלמל.

כאשר סיים את מלאכתו, התבונן סביבו ואמר, “בסדר. עכשיו חיזרי הביתה וטלפני לרופא. הספור שלך הוא, שבאת להביא לי כריך, כי נשארתי לעבוד בשעת הצהריים. הנהו,” והוא הראה לי צלחת שבורה וכריך מפוזר, שכביכול נשמט מידי. “תשמיעי קצת צווחות, אך בלי להגזים”.

בבוא הזמן לא התקשיתי לצווח או להתייפח. כבר כמה ימים השתוקקתי לעשות זאת, וכעת רווח לי, כאשר פרקתי את מטען ההיסטריה.

הרופא התנהג בדיוק כפי שצפה לנסלוט. בקבוק הציאניד היה הדבר הראשון אותו ראה. “גברת סטיבנס היקרה,” אמר בקמטו את מצחו, “הוא היה כימאי רשלן.”

“אני מניחה כך,” אמרתי בהתייפחות. “אסור היה לו לעבוד לבדו, אך שני עוזריו בחופשה.”

“כשאדם מתייחס אל ציאניד כאילו היה זה מלח, רע הדבר,” הרופא נד בראשו בתנועה של הטפת מוסר. "כעת, גברת סטיבנס, יהיה עלי לקרוא למשטרה. זוהי תאונה של הרעלת ציאניד, אך כיוון שהמדובר במוות בלתי־טבעי, על המשטרה – "

“הוי, כן, כן, קרא להם!” קראתי, ומיד נשכתי בשפתיי, על כי נשמעתי כה כמהה לכך.

המשטרה הגיעה, ויחד עם החוקרים הגיע גם הרופא המשטרתי, אשר התבונן בסלידה גלויה בגבישי הציאניד שהיו מונחים על הסינור וליד הסנטר. החוקרים נראו חסרי ענין לחלוטין, ושאלו רק שאלות שגרתיות בדבר שמות וגילים. לבסוף שאלו אם אוכל לטפל בסידורי הלוויה, ולאחר ששמעו את תשובתי החיובית, הסתלקו.

מיד טילפנתי למערכות העיתונים המקומיים ולשתי סוכנויות ידיעות. הודעתי להם, שיוכלו בודאי למצוא פרטים בתיקי המשטרה, ושאני מקווה כי לא ידגישו את העובדה, שבעלי היה כימאי רשלן. אחר כלות הכל הוא היה למעשה פיסיקאי גרעיני, ולא כימאי. כל זאת אמרתי בטון המרז שאין לדבר סרה במת. הוספתי שלאחרונה היתה לי הרגשה, שהוא שרוי בצרה כלשהי.

בזאת מילאתי את כל הוראות לנסלוט – וזה פעל. הכתבים החלו להגיע בלהיטות ולשאול אותי שאלות רבות. היו סממנים רבים של סיפור מתח – מדען גרעין בצרה? מוות בלתי־טבעי? מרגלים? סוכני־חרש?

נתתי להם צילום נעורים של לנסלוט, והם צילמו את מבני המעבדה. הובלתי אותם דרך כמה חדרי המעבדה הראשית, כדי שיצלמו תצלומים נוספים. איש לא שאל דבר על החדר הנעול, ואף לא נראה שהבחינו בו כלל. מסרתי להם חומר מקצועי וביוגרפי רב, אשר לנסלוט הכין בעוד מועד, וסיפרתי מספר מעשיות, שנועדו להצביע על שילוב תכונות אנושיות עם כשרון מדעי מזהיר. ניסיתי להיות מושלמת, למרות תחושת חוסר־הבטחון. משהו צריך להשתבש; משהו…

וידעתי, שכאשר יקרה הדבר, הוא יאשים אותי. והפעם הבטיח להרגני.

למחרת הבאתי לו את העיתונים. הוא קרא בהם שוב ושוב, כשעינו בורקות. ההספד עליו מילא טור שלם בחלקו השמאלי של העמוד הראשון של ה“הניו־יורק טיימס.” באחד העתונים, בהם הופיעה הידיעה, נפרשה כותרת עבה על פני כל העמוד הראשון: “מוות מסתורי של מומחה אטומי”.

הוא צחק בקול למראה הכותרת, וכאשר סיים לקרוא את כל הידיעות, החל לקרוא את כולן שנית.

פניתי ללכת. הוא הביט בי בחריפות. “אל תלכי, שמעי מה הם כותבים.”

“כבר קראתי, לנסלוט.”

“הקשיבי, אמרתי.”

הוא הקריא את המאמרים בקול רם, כשהוא מתעכב על כל דברי ההלל לזכר המנוח, ואז אמר לי, מלא סיפוק עצמי, “האם עדיין חוששת את שמשהו ישתבש?”

בהיסוס רב אמרתי, “מה אם יחזרו השוטרים, וישאלו מדוע חשבתי שאתה בצרה?”

“היית די מעורפלת בענין זה. אמרי להם שהיו לך חלומות זוועה. עד אשר יחליטו להמשיך בחקירה, אם אכן יעשו זאת, יהיה כבר מאוחר מדי, ואני אשוב לתחיה.”

למען האמת, אכן הכל כשורה, אך לא יכולתי לקוות שכך יימשך הענין, ואולם זו תכונת נפש האדם – לקוות גם כשאין תקווה.

אמרתי: “לנסלוט, כשכל זה יסתיים ותהיה מפורסם, מפורסם באמת, נוכל סוף סוף לעבור לעיר. תוכל לפרוש מעבודתך, ואנו נוכל לחיות בשקט.”

“גולם שוטה שכמותך. אינך מבינה שכאשר אתפרסם אהיה חייב להמשיך? חוקרים צעירים ינהרו אלי. המעבדה שלי תהפוך למכון הגדול ביותר לחקר הזמן. אהפוך לאגדה עוד בחיי. אצבור תהילה וגדולה כה רבות, עד שכל מי שיבוא בעקבותי ייראה כגמד אינטלקטואלי לעומתי.”

הוא התרומם על קצות אצבעותיו כשעיניו קורנות, כאילו חש שהתהילה המתקרבת מרימה אותו אל על.

אני התכווצתי בתוכי. זו היתה תקוותי האחרונה לקורטוב של אושר למען עצמי, וגם היא גזה.

ביקשתי ממשרד הקבורה להשאיר את הגופה בארון מתים בתוך המעבדה, לפני שתיקבר בחלקת משפחת סטיבנס בלונג־איילנד. ביקשתי להשאירה לא חנוטה, בתוך חדר מקורר, ולא להעבירה לחדר־המתים.

באי־רצון רב מילא הקברן את בקשתי; חוסר־רצון, אשר השתקף לבטח בחשבון. ההסבר שנתתי לבקשתי היה רצוני לבלות את השעות האחרונות בחברת בעלי האהוב, ורצוני לאפשר לעוזריו לעבור על־פני גופתו. היה זה הסבר צולע, אך אלו היו הוראותיו של לנסלוט ואני לא העזתי להפר אותן,

אחרי שהארון הונח במקום, הלכתי לראות את לנסלוט. “לנסלוט,” אמרתי, “הקברן לא היה מרוצה כלל, אני חושבת שהוא חושד שמשהו מוזר מתרחש”.

“טוב מאד,” אמר לנסלוט בסיפוק.

"אבל – "

“נותר לנו להמתין יום נוסף אחד בלבד. דבר לא יתעורר עד אז, פרט לחשדות. מחר בבוקר תעלם הגופה. כך לפחות צריך לקרות.”

“אתה מתכוון לומר, שהיא עלולה שלא להיעלם?” ידעתי! ידעתי!

“יכול לקרות עיכוב מה, או שהדבר יקרה קודם זמנו. טרם ביצעתי החזרת עצם כה כבד, ואינני בטוח בנכונותן המוחלטת של המשוואות שלי. זו הסיבה העיקרית שאני זקוק לגופה כאן, ולא אצל הקברן”.

“אבל, אצל הקברן היתה הגופה נעלמת לעיני עדים!”

“וכאן את חושבת שהם יחשדו בתרמית כלשהי?”

“כמובן!”

לנסלטו נראה משועשע. “הם יאמרו: מדוע שיחרר את עוזריו? מדוע התעסק בעצמו בניסויים, שכל ילד יכול לבצע – ובכל זאת הצליח להיהרג תוך כדי ביצועם? מדוע נעלמה הגופה ללא עדים? הם יאמרו: אין כל ממש בסיפור האבסורדי על המסע בזמן. הוא נטל סמים כדי להיכנס לתרדמת־קיפאון, והרופאים הוטעו…”

“כן”, אמרתי חלושות. כיצד הבין כל זאת?

“וכאשר אמשיך לטעון, שפתרתי את בעיית המסע בזמן, ושהייתי מת ללא שום אפשרות לספק, יכתימו המדענים השמרנים את שמי, ויקראו לי נוכל. בתוך שבוע יגיע שמי לכל בית על פני כדור־הארץ. לא ידברו בשום דבר אחר, מלבד על המסע בזמן ועלי. אז אציע לערוך הדגמה על מסע בזמן בפני כל קבוצת מדענים שתחפוץ לראות זאת. אציע להקרין את ההדגמה ברשת הטלויזיה הביניבשתית. לחץ דעת־הקהל ייאלץ את המדענים ורשתות הטלויזיה להיענות לקריאת התגר. כל העולם יצפה, לראות נסיעה בזמן או חשיפת תרמית, ואז – אני אצליח בביצוע ההדגמה, ומי יזכה לשיא כה נשגב להישגיו?”

לרגע הייתי מוקסמת, אך משהו בתוכי לא שוכנע: ארוך מדי, מסובך מדי. משהו ישתבש ללא ספק.

באותו ערב הגיעו עוזריו, וניסו להתנהג ביראת־כבוד ראויה בנוכחות הגופה. שני עדים נוספים, שיאשרו כי אכן לנסלוט מת; שני עדים נוספים לסיבוך הענין ולהשלמת שרשרת האירועים, אשר תוביל אל השיא הרועם.

למחרת, בארבע לפנות בוקר, היינו שנינו בחדר הקרור בו הונחה הגויה, עטופים במעילים ומחכים לשעת האפס. לנסלוט חזר ובדק את מכשיריו בהתרגשות רבה. מחשב השולחן שלו עבד ללא הרף, למרות שאיני יודעת כיצד יכול היה להפעיל את אצבעותיו בזריזות כזו בקור העז ששרר בחדר.

אני עצמי הייתי אומללה למדי. הקור, הגופה, תחושת חוסר־הוודאות לגבי העומד להתרחש, לא הוסיפו לי הרגשה טובה.

הזמן ששהינו שם נראה לי כנצח. לבסוף אמר לנסלוט, “זה יעבוד. זה יצליח כפי שחזיתי. לכל היותר תידחה ההיעלמות בחמש דקות. בהתחשב בעובדה שהמדובר במסה של שבעים קילוגרמים, הרי שחישוב כוחות הזמן היה ממש מעולה.”

הוא חייך אלי, אך גם אל גויתו שלו חייך באותה מדת חמימות.

הבחנתי שחלוק המעבדה שלו, אותו לבש בקביעות זה שלושה ימים, היה מקומט ובלוי. הוא נראה בערך כמו זה שבו היה לבוש לנסלוט השני, כאשר הופיע לראשונה.

לנסלוט נראה כאילו קרא את מחשבותי. הוא סקר את חלוקו ואמר, “או, כן, מוטב שאלבש את סינור הגומי. האני השני שלי לבש אותו כאשר הופיע.”

“ומה היה קורה אילו לא לבשת אותו?”

“הייתי מוכרח לעשות זאת. זה היה בלתי נמנע. משהו היה מזכיר לי. אחרת הוא לא היה מופיע לבוש בו.” הוא הצביע על העתקו המת. עיניו הצטצמצו. “האם עודך חושבת, שמשהו ישתבש?”

“אינני יודעת,” מלמלתי.

“את סבורה שהגופה לא תעלם, או שאני אעלם במקומה?”

מאחר שלא עניתי, אמר לנסלוט כמעט בצווחה, “אינך רואה, שהמזל מאיר לי פנים סוף סוף? האינך יכולה לראות, איך מתנהל הכל למישרין ועל פי התוכנית? אני אהיה אדם גדול, הגדול ביותר שחי אי־פעם. בואי, חממי מים לקפה.” לפתע היה שלו שוב. “נוכל לחגוג בשתיית ספל קפה, את פרידתנו מעל הכפיל שלי ואת שיבתי לחיים, לא נגעתי בקפה זה שלושה ימים.”

הוא דחף לעברי צלוחית ובה קפה נמס. אצבעותי הקרות גיששו בגולמניות ליד כירת המעבדה, עד שלנסלוט דחף אותי הצידה בגסות והניח מיכל מים על הכירה. “זה יארך זמן־מה,” אמר, כשהוא מכוון לחום גבוה. הוא הביט בשעונו, ואחר כך במחוונים שונים על הקיר.

“הכפיל שלי ייעלם לפני שהמים ירתחו. בואי והתבונני.”

הוא התייצב לצד ארון המתים. היססתי. “בואי!” דרש במפגיע.

באתי.

הוא התבונן בכפיל בהנאת אי־קץ והמתין. שנינו חיכינו, נועצים עיניים בגופה. נשמע צליל ה“פפפט” המוכר, לנסלוט קרא, “פחות משתי דקות של סטיה!”

בבת־אחת נעלמה הגופה כלא היתה.

הארון הפתוח הכיל מערכת בגדים ריקה. הבגדים, כמובן, לא היו אלה, שבהם הוחזרה הגופה שלושה ימים קודם לכן. אלה היו בגדים אמיתיים ולכן נשארו במציאות. הנה כי כן, היו מונחים להם שם, בגדים תחתוניים בתוך חולצה ומכנסיים, חולצה מעונבת, מקטורן רכוס, הנעליים היו שמוטות והגרביים מדלדלים מתוכן.

הגופה עצמה נעלמה.

שמעתי את המים רותחים. “קפה,” אמר לנסלוט, “ראשית כל קפה. אחר כך נתקשר למשטרה ולעיתונות”.

הכנתי לו את הקפה. שמתי כפית מתוך קערית הסוכר, בכמות הרגילה, לא גדושה מדי ולא שטוחה מדי. אפילו בנסיבות אלו, כשהייתי בטוחה שהדבר לא ישנה לו הפעם, פעלתי מתוך כוחו של הרגל.

לגמתי מן הקפה, אותו שתיתי, כהרגלי, ללא חלב או סוכר. נהניתי מחומו. לנסלוט בחש בקפה. “זהו אשר ציפיתי לו”, אמר בקול חשאי. הוא קרב את הכוס לשפתיו בהבעת נצחון, ושתה.

היו אלו מילותיו האחרונות.

כעת, כאשר נגמר הענין, תקף אותי מעין בולמוס.

הצלחתי להפשיטו ולהלבישו בבגדים שהיו בארון המתים. איכשהו עלה בידי להרים את גופו הכבד ולהניחו בתוך הארון. קיפלתי את זרועותיו על חזהו כפי שהיו קודם.

רחצתי היטב כל שריד של קפה בכיור שבחדר הסמוך. הדחתי את קערית הסוכר שוב ושוב, עד שלא נותרו עקבות כלשהם לציאניד שהיה בה במקום סוכר.

נשאתי את חלוק המעבדה ואת יתר בגדיו אל הסל, שבו החסנתי את הבגדים, אותם לבש הכפיל בעת שהופיע. אלה נעלמו, כמובן, ובמקומם שמתי את הראשונים.

אחרי־כך חיכיתי.

בערב, כשהייתי בטוחה שהגויה קרה כל צרכה, הזמנתי את הקברנים. וכי למה יתפלאו? הם ציפו למצוא גופה – והנה היתה גופה. אותה גופה ממש. היא אפילו הכילה ציאניד בתוכה, כפי שהראשונה היתה אמורה להכיל.

אני מניחה, שהם היו עשויים להבחין בהבדל שבין גויה של אדם שמת לפני שתים־עשרה שעות, לבין גויה בת שלושה ימים, אפילו בילתה את זמנה בקרור. אבל למה צריכים היו להעלות על דעתם לבדוק זאת?

ובאמת לא בדקו. הם הידקו את הארון במסמרים, לקחו וקברו אותו. היה זה הרצח המושלם.

בעצם, תמהה אני אם היה זה רצח בכלל, שכן רשמית הרי היה לנסלוט מת זה שלושה ימים. אין לי כל כוונה, כמובן, לבקש חוות דעתו של עורך־דין בנדון.

כעת אני מנהלת חיים שקטים ושלוים, ושמחה בחלקי. יש לי מספיק כסף. אני מבקרת בתיאטראות וקושרת קשרים חברתיים חדשים.

ואין בי חרטה. אכן, לנסלוט לא יזכה בתהילה על גילוי המסע בזמן. אי־פעם כשהמסע בזמן יתגלה שוב, שמו של לנסלוט סטבינס יישאר לוט באפילה, אלמוני. הרי אמרתי לו, שיעשה אשר יעשה, הוא לא יגיע אל התהילה אליה שאף. אילולא הרגתי אותו, היה משהו אחר מקלקל את הענין, ואז היה הוא הורג אותי. הרי כך הבטיח.

לא, אין בי כל חרטה.

בעצם, סלחתי ללנסלוט על הכל, פרט לאותו מקרה, שבו ירק עלי.

צחוק הגורל הוא, שבכל זאת זכה לנסלוט לרגע מאושר לפני מותו, שכן הוענק לו מתת שרק מעטים זכו לו – ודוקא הוא היה עשוי להנות מכך.

למרות הצעקה שצעק בעת שירק עלי, הוא הצליח לקרוא את ההספד על עצמו.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז בנה ארתור סי. קלארק, בהיותו בן עשר, טלסקופ קטן מגליל קרטון ושתי עדשות פשוטות. ייתכן שבזכות אותו טלסקופ זכינו ליהנות כעבור שלושים שנה מהסרט “2001: אודיסיאה בחלל”, יצירת המופת של הקולנוע הבדיוני (שנוצרה בשיתוף פעולה בין קלארק לבין הבמאי סטנליי קובריק, שיתוף פעולה שעל פי השמועות עשוי להתחדש ולהניב סרט חדש בקרוב…)

טלסקופ קרטון כזה ממלא תפקיד חשוב גם בסיפור הבא, אלא שכאן הוא מוביל לתוצאות שונות לגמרי…

* * *

כן, זו האמת לאמיתה. פגשתי במוריס פרלמן כשהייתי כבן עשרים ושמונה. פגשתי באלפי אנשים באותם ימים, החל בנשיאים וכלה בעמך.

כאשר חזרנו משבתאי, רצו כולם לחזות בנו, וכמחצית מאנשי יצאו למסעי הרצאות. אני כשלעצמי מאז ומתמיד אהבתי לדבר (ובזאת ודאי כבר הבחנתם), אך כמה מחברי היו מעדיפים, לדבריהם, לטוס לפלוטו מאשר לעמוד שוב בפני קהל מאזינים. אחדים מהם אכן עשו כן.

האזור שלי היה המידווסט, והפעם הראשונה בה נתקלתי במר פרלמן – איש לא העז לקרוא לו אחרת, ולבטח לא “מוריס” – היתה בשיקגו. הסוכנות הזמינה לי תמיד מקומות במלונות טובים, אך לא מפוארים מדי. הדבר היה לרוחי; אהבתי לשהות במקומות בהם יכולתי לצאת ולבוא כרצוני מבלי להתקל בלהקות של שמשים בבגדי שרד, ללבוש כל דבר סביר ובכל־זאת לא להרגיש שמסתכלים בי כבארחי־פרחי. אני רואה שאתם מגחכים; טוב, הייתי אז צעיר, והמון דברים השתנו מאז…

זמן רב חלף מאז, אך דומני שהרציתי אז באוניברסיטה. בכל אופן אני זוכר שהתאכזבתי על שלא היו מסוגלים להראות לי את המקום בו הפעיל פרמי את הכור האטומי הראשון. טענו שהבניין נהרס כארבעים שנה לפני כן, ורק לוח־זכרון מציין את המקום. עמדתי והתבוננתי בו זמן מה, כשאני מהרהר בכל אשר קרה מאז אותו יום רחוק ב־1942. ראשית, אני נולדתי; בעזרת האנרגיה האטומית הגעתי לשבתאי וחזרתי לכדור הארץ. זה, על כל פנים, היה משהו שפרמי ועמיתיו כנראה לא חשבו עליו, כאשר בנו את הסורג הפרימיטיבי שלהם מאורניום וגרפיט.

אכלתי את ארוחת הבוקר בבית הקפה, כאשר גבר צנום בגיל העמידה צנח לתוך המושב שמעבר לשולחני. הוא הניד בראשו לשלום, ואז השמיע קריאת הפתעה כשזיהה אותי. (ברור שהפגישה תוכננה על ידו, אך אני לא ידעתי זאת אז).

“נעים מאד!” אמר. “נכחתי בהרצאתך אמש. כמה קנאתי בך!”

חשבתי בחיוך מאולץ. אינני חברותי במיוחד בעת ארוחת הבוקר, ולמדתי להשמר מפני הטרדנים, התמהוניים והמשוגעים לדבר, שראו בי מטרה טבעית לשגיונותיהם. מר פרלמן, בכל אופן, לא היה טרדן, אם כי בהחלט היה משוגע לדבר, אם לא תמהוני.

הוא נראה כאיש עסקים ממוצע, אמיד למדי, והנחתי שהוא מתארח במקום כמוני. העובדה שנכח בהרצאתי לא היה בה כדי להפתיע; ההרצאה היתה פופולרית, פתוחה לקהל הרחב, וכמובן פורסמה היטב ברדיו ובעתונות.

“כבר בילדותי”, אמר חברי הבלתי מוזמן, “קסם לי הכוכב שבתאי. אני יודע בדיוק איך ומתי כל הזה התחיל. הייתי כנראה כבן עשר כשנתקלתי לראשונה באותם ציורים נהדרים של צ’רלי בונסטל, המתארים את מראה שבתאי מתשעת ירחיו. אני מניח שראית אותם”.

“כמובן”, עניתי. “למרות שגילם כמחצית המאה, טרם נעשו טובים מהם. היו לנו כמה מהם על סיפון ספינת החלל שלנו, “אתגר”. לעתים קרובות נהגתי להתבונן בתמונות ואחר כך להשוותן למראה האמיתי.”

"אם כך תבין איך הרגשתי אז, בשנות החמישים. נהגתי לשבת שעות, כשאני מנסה לתפוס את העובדה שעצם מופלא זה, על הטבעות הזוהרות הסובבות אותו, אינו פרי דמיונו של צייר, אלא הוא קיים באמת, ובעצם זהו עולם הגדול פי עשרה מכדור הארץ.

“באותו זמן לא חלמתי שאוכל לראות דבר נפלא זה במו עיני. היה ברור לי שרק האסטרונומים בעזרת הטלסקופים הענקיים שלהם, מסוגלים לצפות במראות אלה. ואז, כשהייתי כבן חמש־עשרה, גיליתי משהו אחר, כה מלהיב, עד שבקוש יכלתי להאמין בכך.”

“ומה היתה התגלית?” שאלתי. עכשיו כבר השלמתי עם חברתו. הוא נראה טיפוס בלתי מזיק, והיה משהו די חביב בהתלהבותו הגלויה.

“גיליתי שכל בר־בי־רב יכול לבנות טלסקופ אסטרונומי רב־עוצמה במטבחו הפרטי, תמורת כמה דולרים וכמה ימי עבודה. כמו אלפי ילדים אחרים, שאלתי מהספרייה הציבורית את ספרו של אינגול, “בניית טלסקופים לחובבים”, והתחלתי במעשה. אמור לי – האם בנית אי־פעם טלסקופ משלך?”

“לא: אני מהנדס, לא אסטרונום. לא הייתי יודע כלל כיצד להתחיל במלאכה.”

“אין פשוט מזה, אם אתה פועל לפי ההוראות. אתה מתחיל בשתי דיסקות זכוכית, בעובי של כשניים וחצי ס”מ. קניתי אותן בחמישים סנט מספק אוניות. הן נועדו להיות זגוגיות־צוהר, אך היו סדוקות בשפתן ולפיכך בלתי שמישות. כעת אתה מצמיד דיסקה אחת למשטח ישר וקשוח – אני השתמשתי בחבית ישנה הניצבת על בסיסה. עליך לקנות אבקת ליטוש בכמה דרגות – החל בסוג הגס וכלה בעדין ביותר. אתה מפזר קורטוב של האבקה הגסה בין שתי הדיסקות, ומתחיל לשפשף את הדיסקה העליונה קדימה ואחורה במהלכים קצובים. תוך כדי כך אתה מסובב לאט את הדיסקה.

"אתה מבין מה קורה? בדיסקה העליונה נוצרת שקערורית בגלל פעולת החיתוך של אבקת הליטוש, והיא הופכת למשטח כדורי קעור. מדי פעם עליך לעבור לדרגה עדינה יותר של האבקה, ולבצע כמה בדיקות אופטיות פשוטות כדי לוודא שמידת העקמומיות של המשטח נכונה.

"אחר כך אתה מניח לאבקת הליטוש ועובר לאבקת אודם, עד שלבסוף מתקבל משטח כה חלק ומלוטש, עד שלא היית מאמין כי הכינות אותו במו ידיך. כעת נותר עוד צעד קטן, הדורש זהירות מסוימת: להכסיף את המראה, ולהפוך אותה לרפלקטור טוב. פרושו של דבר להשיג קצת כימיקלים, ולעשות בדיוק מה שנאמר בספר.

“עדיין יכול אני לזכור את ההתרגשות שאחזה בי כשהשכבה הכסופה נמרחה כבמעשה־כשפים על־פני המראה הקטנה שלי. זה לא היה מושלם, אך היה טוב למדי, ולא הייתי מחליף אותה אפילו תמורת כל משקפת שהיא מ”מאונט פלומר"¹.

"חיברתי אותה ללוח עץ; לא היה צורך בשפופרת לטלסקופ, אך השתמשתי בגליון קרטון שבו היקפתי את המראה כדי לחצוץ בעד אור מן הצד. כעינית השתמשתי בזכוכית מגדלת קטנה שמצאתי בשוק הפשפשים. בסיכום, אינני מניח שהטלסקופ עלה יותר מחמשה דולר, אף־כי היה זה כסף רב לדידי כשהייתי ילד.

"גרנו אז במלון מוזנח שמשפחתי החזיקה בשדרה השלישית. כשהרכבתי את הטלסקופ טיפסתי על הגג וניסיתי אותו, בתוך ג’ונגל של אנטנות טלוויזיה שכסו כל בניין באותם ימים. נדרש לי זמן־מה לכוון את העינית והמראה, אך לא עשיתי שום טעויות והדבר פעל. כמכשיר אופטי היה כנראה עלוב למדי – סוף־סוף היה זה נסיוני הראשון – אך הוא הגדיל לפחות פי חמישים ובקושי יכולתי להתאפק ולהמתין עד החשכה כדי להביט בו בכוכבים.

"עיינתי באלמנך, וביררתי ששבתאי היה אז גבוה במזרח אחרי השקיעה. מייד עם חשכה הייתי שוב על הגג, עם מתקן העץ והזכוכית המטורף שלי, נשען בין שתי ארובות. היה זה סוף הסתיו, אך לא חשתי כלל בקור, כי השמיים היו מלאים כוכבים – וכולם היו שלי.

"הקפדתי למקד את המכשיר בדיקנות רבה ככל האפשר, בעזרת הכוכב הראשון שהופיע ברקיע. אחר־כך התחלתי במצוד אחר שבתאי, ומייד גיליתי עד כמה קשה לאתר משהו בטלסקופ־ראי שאינו מיוצב כהלכה. אך פתאום חלף כוכב הלכת דרך שדה הראייה. הטיתי את המכשיר כמה סנטימטרים לכאן ולשם – והנה הופיע.

"הוא היה קטנטן, אך מושלם. דומני שנשימתי נעתקה לדקה. בקושי האמנתי למראה עיני. אחרי כל אותן התמונות, הנה הופיעה המציאות. הוא נראה כמו צעצוע התלוי שם בחלל, עם הטבעות הפתוחות מעט ומוטות כלפי. אפילו כעת, אחרי ארבעים שנה, אני זוכר שחשבתי: “זה נראה כה מלאכותי – כמו איזה קישוט לעץ האשוח של “חג המולד”. לשמאלו היה כוכב בהיר בודד, וידעתי שזהו טיטן.”

הוא הפסיק לדבר, ולרגע וודאי חלפו במוחנו מחשבות דומות; כי לשנינו לא היה טיטן רק הירח הגדול ביותר של שבתאי – נקודת אור המוכרת רק לאסטרונומים. היה זה העולם העויין והאכזרי שעל פניו נחתה ה“אתגר”, ושבו נחים שלושה מחברי לצוות בקברים בודדים, מרוחקים מבתיהם יותר מכל מתי כדור הארץ מאז ומעולם.

"אינני יודע כמה זמן בהיתי, כשאני מאמץ את עיני ומסיט את הטלסקופ לאורך כיפת השמיים, במעקב אחר שבתאי המתרומם מעל העיר. הייתי מיליארד קילומטרים מניו יורק; אך אותו רגע ניו יורק השיגה אותי.

"סיפרתי לך על המלון שלנו. הוא היה שייך לאמי, אך אבי ניהל אותו – ולא בהצלחה יתרה. הוא הפסיד כסף במשך שנים, וכל שנות ילדותי היו רצופות משברים כלכליים. אינני רוצה, אפוא, להאשים את אבי בשתיינות. רוב הזמן היה וודאי משוגע למחצה מרוב דאגות. ואני שכחתי שהייתי אמור לעזור אז לפקיד הקבלה…

"ובכן, אבא חיפש אותי, כשהוא אכול דאגות ואינו יודע דבר על החלומות שלי. הוא מצא אותי בוהה בכוכבים על הגג.

“הוא לא היה אדם אכזרי – ודאי לא הבין כמה לימוד וסבלנות השקעתי בטלסקופ הקטן שלי, או את הפלאות שראיתי בו בזמן הקצר בו הספקתי להשתמש בו. איני שונא אותו עוד, אך כל חיי אזכור את קול נפץ הריסוק של המראה הראשונה והאחרונה שלי, המוטחת אל הרצפה.”

לא היה בפי לומר דבר. יחס הטינה הראשוני שלי על הפרעה זו התחלף זה מכבר בסקרנות. הרגשתי כבר שהיה בסיפור זה הרבה יותר ממה ששמעתי עד כה, והבחנתי בדבר נוסף: המלצרית התייחסה אלינו ביראת כבוד מוגזמת – ורק מעט ממנה היה מכוון אלי.

איש־שיחי שיחק בקערית הסוכר בעוד אני ממתין באהדה שקטה. אותה עת כבר חשתי בקשר כלשהו בינינו, אם־כי לא ידעתי בדיוק מהו.

“מעולם לא בניתי טלסקופ אחר”, אמר. “עוד משהו נשבר, מלבד אותה מראה – משהו בליבי. בין כה וכה, הייתי עסוק מדי. שני דברים קרו שהפכו את חיי על פיהם. אבא נטש אותנו, כשהוא משאיר אותי כראש המשפחה. ואז הרסו את העילית של השדרה השלישית”

הוא הבחין כנראה במבט הפליאה שלי, וגחך לעברי.

"אה, וודאי לא שמעת על כך, אך כשהייתי נער, היתה רכבת עלית במרכז השדרה השלישית. היא עשתה את האזור כולו מזוהם וסואן. השדרה היתה שכונת עוני של בארים, בתי־עבוט, ומלונות זולים – כשלנו. כל זה השתנה כשנעלמה העלית; מחירי הקרקע הרקיעו שחקים, ולפתע הפכנו לאמידים. אבא חזר די מהר, אך היה זה מאוחר מדי; אני כבר ניהלתי את העסק. תוך זמן קצר התפשטתי ברחבי העיר, ואחר־כך ברחבי המדינה. לא הייתי עוד טיפוס מפוזר הבוהה בכוכבים. נתתי לאבא אחד מבתי המלון הקטנים יותר שלי, בו לא היה יכול לגרום יותר מדי נזק.

“חלפו ארבעים שנה מאז צפיתי בשבתאי, אך מעולם לא שכחתי אותה הצצה חטופה, ואמש עוררו בי התצלומים שלך את כל זה מחדש. פשוט רציתי לומר לך כמה אני אסיר תודה.”

הוא חטט בארנקו ושלף כרטיס ביקור.

“אני מקווה שתתקשר אתי כשתהיה שוב בעיר; תוכל להיות בטוח שאהיה נוכח אם תתן הרצאות נוספות. בהצלחה – ואני מצטער שגזלתי מזמנך.”

ואז הלך, כמעט לפני שיכולתי לומר מילה. הצצתי בכרטיס, שמתי אותו בכיסי וסיימתי את ארוחת הבוקר שקוע במחשבות.

בדרכי החוצה שאלתי: “מי היה האיש שישב ליד שולחני? הבוס?”

הקופאית הסתכלה בי כבמפגר בשכלו.

“אני מניחה שאפשר לקרוא לו כך, אדוני”, ענתה. “וודאי שמלון זה שייך לו, אך מעולם לא ראינו אותו כאן לפני כן. הוא מתארח תמיד ב”אמבסדור" כשהוא נמצא בשיקגו."

“וגם הוא שייך לו?” אמרתי, לא באירוניה רבה מדי, כי כבר חשדתי בתשובה.

“נכון. וגם –” והיא פלטה שרשרת שלמה של שמות מלונות אחרים, כולל השניים הגדולים בניו־יורק.

הורשמתי, והייתי גם די משועשע, כי עתה היה ברור לי לגמרי שמר פרלמן בא הנה בכונה מפורשת לפגוש אותי. היתה זו דרך עקלקלה לעשות זאת; לא ידעתי אז דבר על ביישנותו וחשאיותו המפורסמות. כבר מתחילה, לא היה בישן בחברתי.

מאז שכחתי אותו למשך חמש שנים. (אה, אני חייב לציין שכאשר ביקשתי את החשבון נאמר לי שאין לי כזה). במהלך חמש שנים עשיתי את מסעי השני.

הפעם ידענו למה לצפות, ולא הפלגנו לעבר הבלתי־נודע לחלוטין. לא היו יותר דאגות בקשר לדלק, כי כל הכמות שיכולנו להזדקק לה אי־פעם חיכתה לנו על פני טיטן; היה עלינו רק לשאוב את אטמוספרת המתאן שלו לתוך המכלים שלנו, ובהתאם לכך ערכו את תכניותינו. ביקרנו בכל תשעה הירחים, ואז פנינו לעבר הטבעות…

הסכנה היתה מועטה, אך בכל זאת היתה זו חוויה מורטת עצבים. מערכת הטבעות הינה דקה מאד, כידוע לכם – בעובי של כשלושים וחמשה ק“מ בלבד. ירדנו לתוכה לאט ובזהירות, אחרי שהתאמנו את עצמנו לתנועתה הסיבובית, כך שנענו בדיוק באותה מהירות. היה זה כמו לעלות על קרוסלה שקוטרה מאתיים שבעים אלף ק”מ…

אך היתה זו קרוסלת רפאים, כי הטבעות אינן מוצקות ואפשר להסתכל הישר דרכן. מקרוב הן למעשה כמעט בלתי נראות; ביליוני החלקיקים המרכיבים אותן מפוזרים במרווחים כה גדולים עד שבקרבתך המיידית כל שאתה רואה הם גושים מקריים קטנים, הנסחפים אט־אט אחורה. רק כשאתה מביט למרחק, מתמזגים החלקיקים הרבים לאין ספור ליריעה רציפה, כסופת ברד המקיפה את שבתאי לנצח.

זו אינה המליצה שלי, אך היא קולעת; כי כאשר הכנסנו לתא האוויר של החללית את החתיכה הראשונה מטבעת שבתאי אמיתית, נמסה זו לשלולית של מים מרופשים. יש הסבורים שהדבר מפיג את הקסם שבתופעה הידועה שהטבעות, או תשעים אחוזים מהן עשויות קרח רגיל. אך זוהי גישה אווילית; הן היו נהדרות ונפלאות ממש כאילו היו עשויות יהלומים.

כששבתי לכדור הארץ בשנה הראשונה למאה החדשה, פתחתי במסע הרצאות חדש, אך קצר, כי כעת היתה לי משפחה ורציתי להיות אתה זמן רב ככל הניתן. הפעם נתקלתי במר פרלמן בניו־יורק, כאשר הרציתי בקולומביה והצגתי את הסרט שלנו, “סיור שבתאי”. (שם מטעה, כי הקירבה הרבה ביותר לכוכב הלכת שהגענו אליה היתה במרחק כשלושים וחמשה אלף ק"מ ממנו. איש לא חלם, באותם ימים, שהאדם יירד אי־פעם אל תוך העיסה המתערבלת המשמשת לשבתאי תחליף לקרקע הכוכב).

מר פרלמן חיכה לי אחרי ההרצאה. לא הכרתיו, כי פגשתי כמיליון אנשים מאז פגישתנו האחרונה. אך כשהודיע את שמו, חזר הכל לזכרוני בבהירות כה רבה עד שנוכחתי לדעת עד כמה עמוק היה הרושם שהשאיר עלי.

איכשהו הצליח לחמוק איתי מהקהל. אף כי סלד מפגישת אנשים בהמון, היה לו כשרון בלתי־רגיל להשתלט על כל קבוצה כאשר מצא זאת לנחוץ – ואז להסתלק לפני שקרבנותיו הבחינו במתרחש. למרות שראיתי אותו בפעולה פעמים רבות, מעולם לא ידעתי בדיוק כיצד הוא עושה זאת.

בכל אופן, כעבור חצי שעה סעדנו את לבנו בארוחה מעולה במסעדה אקסקלוסיבית (שלו, כמובן). היתה זו סעודה נהדרת, בייחוד אחרי העוף והגלידה שניתנו בהרצאות, אך הוא גבה ממני מחיר בעבורה. אני מדבר בהשאלה, כמובן.

כל העובדות הצילומים שנאספו על ידי שתי המשלחות אל שבתאי היו אותה עת זמינים לכל, במאות דו"חות, ספרים ומאמרים פופולריים. מר פרלמן נראה כמי שקרא את כל החומר שלא היה טכני מדי. מה שרצה ממני היה משהו אחר. אפילו אז ייחסתי את התעניינותו לנסיונו של אדם בודד ומזדקן להאחז מחדש בחלום אבוד מימי נעוריו. אמנם צדקתי, אך זה היה רק חלק מהתמונה השלמה.

הוא חפש משהו שכל הדו"חות והמאמרים לא הצליחו לתת. “מהי התחושה,” רצה לדעת, “כשאתה מתעורר בבוקר ורואה את כדור העולם הגדול והזהוב הזה, עם חגורות העננים השטות, השולטות ברקיע? והטבעות עצמן – מה הן עשו לנשמתך כאשר היו כה קרובות עד שמילאו את כל השמים מקצה לקצה?”

“אתה רוצה במשורר,” אמרתי – "לא במהנדס. אך אומר לך זאת: ככל שתתבונן בשבתאי, וככל שתרבה לטוס הלוך וחזור בין ירחיו, לעולם לא תוכל ממש להאמין בכך. לעתים קרובות אתה מוצא עצמך חושב: כל זה רק חלום. דבר כזה, לא יתכן שהוא ממשי. ואתה ניגש לצוהר התצפית הקרוב, והנה הוא שם, גוזל את נשימתך.

עליך לזכור שבנוסף על קרבתנו, היינו מסוגלים לצפות בטבעות מזוויות ומעמדות שהן בלתי־אפשריות לצופה מכדור הארץ, שממנו אתה רואה אותן תמיד מוטות לעבר השמש. אנחנו יכולנו לטוס בתוך הצל שלהן, ואז לא נצצו עוד ככסף, אלא נראו כאד חוור, כגשר של עשן בין הכוכבים.

רוב הזמן יכולנו לראות את צילו של שבתאי מוטל לכל רוחב הטבעות, ומאפיל אותן באורח כה מושלם עד שנראו כאילו נגסו בהן נגיסה גדולה. גם ההיפך היה נכון: בצדו המואר של כוכב־הלכת היה צילן של הטבעות פרוש תמיד כרצועה אפלולית במקביל לקו המשווה ולא רחוק ממנו.

מעל לכל – אף כי עשינו זאת רק פעמים ספורות – יכולנו להגביה מעל אחד הקטבים של הכוכב, ולהביט מטה אל כל המערכת הכבירה הפרושה תחתנו במרחב. אז יכולנו לראות שבמקום הארבע הנראות מכדור הארץ, היו לפחות תריסר טבעות נפרדות, המתמזגות אחת בשניה. כשראינו זאת, העיר הקברניט שלנו הערה שלעולם לא אשכח. “זהו המקום”, אמר – ולא היה שמץ של לצון בדבריו – “שבו מחנים המלאכים את הילותיהם”.

כל זאת, והרבה יותר, סיפרתי למר פרלמן באותה מסעדה קטנה אך יוקרתית לעילא ולעילא שבדרום הסנטרל־פארק. כשסיימתי, נראה מרוצה מאד, אם־כי שתק כמה דקות. ואז אמר כלאחר יד, כאילו היה שואל על מועד הרכבת הבאה: “איזה מהירחים יתאים ביותר כמקום קייט לתיירים?”

כשהמילים חדרו להכרתי, כמעט נחנקתי בברנדי בן־המאה שלי. ואז אמרתי בסבלנות ובנימוס רב (ככלות הכל, נהניתי מארוחה נפלאה): “שמע, מר פרלמן. אתה יודע כמוני ששבתאי מרוחק מכדור הארץ כמיליארד וחצי ק”מ – בעצם עוד יותר, כאשר אנו נמצאים בשני צדי השמש. מישהו חישב ומצא שכרטיסי הלוך־חזור שלנו עלו בממוצע שבעה וחצי מיליון דולר לאיש – והאמן לי, לא היה לנו ארוח של מחלקה ראשונה על “אתגר 1” ו“אתגר 2”. מכל־מקום, גם ללא קשר לכסף, איש איננו יכול להזמין טיסה לשבתאי. רק מדענים וצוותי־חלל יגיעו לשם, בעתיד כלשהו הנראה לעין."

יכולתי לראות שלדברי לא היתה שום השפעה; הוא רק חייך, כאילו ידע איזה סוד הנסתר ממני.

“מה שאמרת נכון עכשיו”, ענה. "אך אני למדתי היסטוריה, ואני מבין בבני־אדם – זהו העסק שלי. הרשה לי להזכיר לך מספר עובדות.

"לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, כמעט כל מרכזי התיירות ופינות החמד של העולם היו מרוחקים מהציווליזציה כמו ששבתאי מרוחק היום. מה ידע, למשל נפוליון על הקניון הגדול, על מפלי וויקטוריה, על הוואי, הר אברסט? והסתכל בקוטב הדרומי; הגיעו אליו לראשונה כשאבי היה ילד – אך קיים שם בית מלון מאז נולדת.

"כעת זה מתחיל מחדש. אתה יכול להעריך רק את הבעיות והקשיים, כי אתה קרוב מדי אליהם. אך יהיו אלה אשר יהיו, האדם יתגבר עליהם, כפי שעשה תמיד בעבר.

"כי תמיד כשיש דבר־מה מוזר, יפהפה, או בלתי־רגיל, ירצו אנשים לראות זאת. הטבעות של שבתאי הן המראה הכביר ביותר ביקום המוכר: תמיד ניחשתי זאת, וכעת שכנעת אותי בכך. היום דרוש הון תועפות כדי להגיע אליהן, והאנשים צריכים לסכן את חייהם לשם כך. כך עשו האנשים הראשונים שניסו לטוס – אך היום יש מיליון נוסעים באוויר בכל שניה ביום ובלילה.

דבר דומה עומד להתרחש בחלל. זה לא יקרה במשך עשר שנים, אולי גם לא בעשרים. אך נדרשו עשרים וחמש שנה בלבד, כידוע לך, עד שהחלו הטיסות המסחריות הראשונות אל הירח. אינני חושב שבמקרה של שבתאי יעבור זמן כה רב… אני לא אוכל כבר לראות זאת, אך כשזה יקרה, אני רוצה שהאנשים יזכרו אותי. ובכן – היכן נבנה?"

עדיין חשבתי שהוא מטורף, אך לפחות התחלתי להבין מה מריץ אותו. לא היה נזק במילוי רצונו, ולכן הקדשתי לנושא מחשבה זהירה.

“מימס קרוב מדי”, אמרתי “וכך גם אנקלדוס וטתיס” (לא אסתיר מכם, התקשיתי לבטא שמות אלה אחרי כל אותו הברנדי). “שבתאי פשוט ממלא את השמיים, ונדמה לך שהוא נופל עליך. חוץ מזה, הם אינם מוצקים די הצורך – הם אינם אלא כדורי שלג מגודלים. דיון וראה טובים יותר – המראה משניהם נהדר. אך כל אותם ירחים פנימיים הם כה זעירים; אפילו קוטרה של ראה הוא רק כאלף ומאתיים ק”מ, והאחרים קטנים אף הרבה יותר.

אינני חושב שיש מקום לויכוח – זה חייב להיות על טיטן. זה לווין במושגיו של האדם – הוא גדול בהרבה מהירח שלנו, וכמעט גדול כמו מאדים. יש שם גם כבידה סבירה – כחמישית מזו של הארץ – כך שהאורחים שלך לא ירחפו שם ללא שליטה. וזו תהיה תמיד תחנת תדלוק עיקרית בגלל אטמוספרת המתאן שלו, דבר שצריך להיות גורם מרכזי בחישוביך. כל חללית שתטוס לסביבת שבתאי תנחת שם."

ואפילו אחרי כל אותן שנים, עדיין אוהב אני לצפות בזריחת שבתאי

“ויתר הירחים?”

“אך היפריון, יפטוס, ופואבה רחוקים מדי, עליך להתאמץ כדי לראות את הטבעות מפואבה! שכח אותם. היצמד לטיטן חביבנו. גם אם הטמפרטורה על פניו היא מאתים מעלות מתחת לאפס, ושלג של אמוניה הוא לא בדיוק סוג החומר שהיית רוצה להחליק עליו בסקי.”

הוא הקשיב בתשומת־לב רבה, ואם חשב שאני מלגלג על רעיונותיו הבלתי מעשיים והבלתי מדעיים, לא נתן כל סימן לכך. נפרדנו מייד לאחר מכן – אינני זוכר דבר נוסף מאותה ארוחה – ומאז חלפו ודאי עוד חמש־עשרה שנה עד שנפגשנו שוב. לא היה זקוק לי במשך כל אותו זמן; אך כאשר רצה אותי, התקשר אלי.

אני רואה כעת למה הוא ציפה. החזון שלו היה ברור יותר משלי. הוא לא יכול היה לנחש, כמובן, שהרקטה תלך בדרכו של מנוע הקיטור תוך פחות ממאה שנה – אך הוא ידע שמשהו יופיע, ואני חושב שהוא מימן את מחקריו הראשונים של סאונדרסון בהנעה פאראגרביטציונית. אך לא היה זה לפני שהחלו לבנות כורי היתוך גרעיניים, שיכלו לחמם מאה ק"מ רבועים של עולם קר כפלוטו, כאשר פנה אלי שוב.

הוא היה עתה איש זקן מאד, ונוטה למות. סיפרו לי כמה עשיר היה, ובקושי יכולתי להאמין בכך, עד שהראה לי את התכניות המפורטות ואת הדגמים היפהפיים, שהמומחים שלו הכינו תוך פומביות מועטת להפליא.

הוא ישב בכסא הגלגלים שלו כחנוט מקומט, כשהוא מביט בפני בעודי לומד את התכניות והדגמים. ואז אמר: “קפטן, יש לי עבודה בשבילך…”

וכך אני כאן, הענין דומה לתפעול ספינת חלל. כמובן – רוב הבעיות הטכניות הינן זהות. וכיום אני זקן מכדי לפקד על חללית, ולכן אסיר תודה אני מאד למר פרלמן. הנה נשמע הגונג. אם הגברות מוכנות, אני מציע שנלך אל חדר־האוכל דרך אולם המצפה.

אפילו אחרי כל אותן שנים, עדיין אני אוהב לצפות בזריחת שבתאי – והלילה הוא כמעט במלואו.

לאלו שאינם יודעים זאת – אסימוב וקלרק אינם אנשי המדע היחידים השולחים ידם בכתיבת סיפורי מד“ב. רשימת סופרי המדע הבדיוני רצופה באנשי מדע רבים ואחד מהם הוא ד”ר ג’פסון, פסיכיאטר במקצועו, אשר החליט לעסוק בנושא, שבדרך כלל משמש כחומר כתיבה לסופרים העוסקים בפנטסיה – השטן ובני בריתו – ולחשוף את האמת מאחרי ספורי הסבתא הללו, הוא עושה זאת בדרך מקורית ומענינת מאד.

ג’י. או. ג’פסון ¹

* * *

הטה אוזנך, הו, בן הארץ, לסיפורי העצוב אודות אסון ושערוריה. הסכת ושמע אלו צרות פקדוני – כולל הצורך לתרגם את כל מה שאומר להלן לשפתך האיומה והמסובכת. כן, הזל דמעותיך למעני, אך אל תניח לדמעות אנוש ארורות אלה לזלוג על עורי, הן צורבות מאד.

פעם, בימים טובים יותר, הייתי יצור מאושר. מרוצה ממשרתי כאחראי־על־המחשב של כוכבנו אוקסלופ היפהפה, ונחוש בדעתי לקבל את התואר, עליו חלמתי במשך כל ימי חיי. המחשב הממוקם בבנין־המדעים־השימושיים, נראה ככוורת רחבה ומסובכת, תהליכי האחסון בו עמוסים לפעמים יתר על המידה, כך שאינני לגמרי אחראי למה שארע.

לבטח לא היתה זו אשמתי. על אף שחקרתי מסמכים מכדור־הארץ לצורך עבודת הדוקטורט שלי – רק המקרה העיוור גרם לכך ששמי נכלל ברשימת “האספנים האוקסלופניים”, וכדי להוסיף זוועה על זוועה – הוצבתי לעבודה על כדור הארץ. זאת ועוד; המסמך המתאים, שהיה אמור לדווח לי אודות משרתי החדשה, הלך לאיבוד בדואר. לא הייתי מוכן לכך כאשר קרה המקרה.

ההיסטוריה של כדור־הארץ ידועה לי היטב, לא רק בגלל התיזה שלי לדוקטורט (“פרמוטציות הכרחיות בנורמות החברתיות של ימי הביניים, כפי שהן משתקפות בפחדים מפני צפעים, ליליות, וכתובות שבשערי הגיהנום”), אלא גם בגלל העובדה, שכוכבכם הקטן והחוצפן הינו דוגמה מושלמת לקיום צורת חיים שולטת בעלת אינטליגנציה בלתי מועילה. כמו כן, היתה גם בעיית העלמותו המסתורית של האספן שקדם לי. בכל אופן, אני חייב להודות, שאנו האוקסלופאניים, על אף שאנו נבונים ורגישים בהרבה מבני כדור הארץ, יש לנו נטייה לשכוח לפעמים לשים לב למתרחש באותו חלק אלמוני ומרוחק של הגלקסיה, שבכל שאר המובנים הינה ראויה ממש להערצה.

וכך זה התחיל: טבלתי עצמי באמבט חם כאשר ההזמנה הבלתי צפוייה הגיעה, ומצאתי את עצמי בחדר האורחים של אותה מפלצת ארורה, קרסון בוסקוב.

“אתה מרטיב את המרבד שלי,” אמר קרסון.

“אבל אני…”

“וחשבתי שתהיה גדול יותר…”

זקפתי את קומתי עד המקסימום – מטר ועשרים לפי יחידות האורך של כדור הארץ, והצטערתי על כך שאין לי מגבת. הסתכלתי בתיעוב בפנטגראם² שלרגלי.

“הנני אוקסלופאני גבוה מן הממוצע”, אמרתי בכל הנימוס האפשרי מתוך פתח הדיבור המרכזי שלי. קרני השמאלית רעדה בעצבנות, עורי הצטמרר בבואו במגע עם האוויר עשיר־החמצן, והמזלג שבקצה זנבי גירד נוראות.

קרסון התנשא מעלי. “אני בקושי מסוגל להבין אותך,” אמר באותו קול כבד ושמנוני של בני כדור הארץ. “אתה חייב לצייץ דווקא?”

“האם אתה מוכן להסביר כיצד קרה הדבר?” שאלתי, בשמץ של עצבנות.

“ואתה גם אדום־בהיר! האם אתה מזיע חומצה גופרתית? נראה לי שהזיעה שלך מאכלת את השטיח שלי…”

“הייתי באמבטיה”, אמרתי בגאווה. “מה רצונך?”

“כרגיל,” אמר קרסון. “אך תחילה הנח לי להסביר את עצמי. אני נוירופיסיולוג, קיברנטיקאי, גאון יוצא מן הכלל, חתן פרס נובל בזכות עבודתי באנלוגיות קומפיוטרליות למערכת העצבים המרכזית, וחשבתי אודות השטן והשדים במשך זמן רב. עלה בדעתי כי ייתכן שהפנטגראם עשוי להיות מחובר למחשב טלפאתי במקום כלשהו בגלקסיה, מחשב המגיב כשהוא קולט מלים־טעונות־רגש־רב בהתאם לתכנותו. חיטטתי בספריות רבות המתמחות בתורת הנסתר, עד שמצאתי כמה טקסטים מילוליים במספר שפות. נסיתי את כולם, אך בהיותי גאון בעל מוח צלול במידה בלתי רגילה, מחושב וקר רוח, לא הצלחתי עד הלילה לגייס את הלהט הרגשי הנדרש להפעלת המחשב.”

“וכיצד הצלחת לעשות זאת הלילה?” שאלתי, תוך שאני מתאבל מרה על אובדן הנקבה המקסימה שהמתינה לי במסיבה של קלודהט הגדול, הנקבה שגרמה לי להתרחץ באמבט בעת שנקראתי לכאן.

“אחרי שניצחתי היום במשחק שחמט את המחשב שבמעבדתנו, תקפה אותי תשוקה חסרת מעצורים להיות בעליו של המחשב הטוב ביותר בייקום”, אמר קרסון, כשהוא מתיישב מנגד לפנטגראם.

“ובכן, לא תוכל לקבל אותו שכן הוא שייך לאוקסלופ. למה לא תבקש ממני למלא משאלת לב כלשהי שלך?”

“זאת, במקרה, היא משאלת ליבי.”

גרדתי בזנבי. “עד כמה שידיעתי מגעת, לבני אדם יש בדרך כלל משאלות שגרתיות למדי: עושר, כוח, חיים ארוכים, התחמקות מוצלחת משלטונות המס. לבטח תוכל למצא לך משאלה מסג זה, אשר תמצא חן בעיניך, האין זאת? הרי כל היצורים האינטליגנטים בעולמות האחרים מרוצים ממשאלות שכאלה”.

“עולמות אחרים?” קרסון הזדקף בכורסתו הנוחה, משכל את רגליו הארוכות, הדקיקות והדוחות, בעוד אני ממשיך להרטיב את השטיח.

“מאחר שהצלחת לגלות ששדים ושטן, כך תמיד כינו בני האדם את האוקסלופאנים, אינם יצורים על־טבעיים, תבין בקלות גם את העובדה, שאנו צריכים לדאוג לכך שהמחשב המרכזי שלנו ימשיך להתרחב. בתור היצורים הנעלים ביותר בגלקסיה, נהגנו תמיד לאסוף מדגמים אינטליגנטים מתאימים מכל פינה של החלל, ואפילו מן הכוכב הדוחה עד מאד שלכם.”

“אכן,” אמר קרסון, “מרגישים שהסתובבתם כאן לאחרונה. על פני כדור הארץ שוררת מהומה רצינית בימים אלה.”

“אל תאשימו אותנו בצרות שלכם. אף אחד מאתנו לא הוצב על כדור הארץ זה יובלות, פרט לקודמי ביש המזל.”

“מה אירע לו?”

“הוא חלה בדלקת פרקים נוראה שפגעה בקצה זנבו – זהו המקום בו אנו מבצעים חלק נכבד מאד מחשיבתנו ההגיונית – ועל כן חשבנו, שחופשה בסביבה פרימיטיבית כלשהי תועיל לו רבות. הוא ביקש להיות מוצב בתור אספן על פני כדור הארץ ומאז לא שמענו ממנו דבר.”

קרסון פיהק (זהו – אם אינני טועה – השם שהודבק לצורה מוזרה זו של הרחבתו הפתאומית של איבר הדיבור על מנת לחשוף את אמצעי הלעיסה הקבועים בו).

“מה שמך?”

“מאף 27.”

“שמע, מאף, איך קרה, שהאוקסלופאנים בכלל גילו את כדור הארץ?”

“סיפור טיפוסי. מספר יצורים מן הזן האינטליגנטי שעל פני הכוכב מתחילים להשתמש במכשירים, מתחילים לצייר ציורים, משתמשים בגידופים רגשיים רבי עוצמה כאשר אחד המכשירים אינו פועל או אחת התמונות אינה נראית כשורה, ולפני שאתה מספיק להניד עפעף הם כבר ממציאים אלות ושבועות ואת סימן הפנטגראם; וכך קורה לעיתים, שהם מתחברים אל הרשת הטלפאתית של המחשב שלנו. למרבה המזל, רק האוקסלופאנים המחזיקים במשרות גבוהות בהיררכיה הממשלתית או המדעית – מושגים זהים, למעשה, על פני הכוכב שלנו – יודעים את סוד השימוש במחשב לצורך מיקוד כוחות רוחניים ועל ידי כך ביצוע טלפורטציה מיידית מכל מקום לכל מקום. בצורה זו אנו מסוגלים לדכא מיידית כל מרד בכל נקודה ברחבי האימפריה שלנו.”

“כדור הארץ, אם כן, הוא חלק מהאימפריה שלכם?”

נרעדתי; אולי בגלל הקור אך סביר יותר להניח שהיה זה בגלל הרגשת אי הנוחות: “חס וחלילה. אתם אינם מספיק מתורבתים. אנחנו השתמשנו בכדור הארץ, לפני שנעשה מזוהם וצפוף מדי, בראש ובראשונה לצורך מתן שעשועים לתיירים, כגון: טקסי פוריות, מאגיה שחורה, צייד מכשפות ושאר מיני בידור ומשחקים.”

חיוך חיוור, אך מלא בוז, עלה על פניו הגרומות של קרסון, שכל טיפוס מכוער באוקסלופ היה יפה ממנו, כשאמר לי: “אך מה בדבר הנוהג המפורסם שלכם לאסוף נשמות?”

“אה, כן. למעשה אנו אוספים מוחות. ליתר דיוק – את החלק המרכזי שבהם, הקשור באינטליגנציה שבכל מערכת עצבים אותה אנו רוצים ל… מדוע אתה צוחק?”

“אינטליגנציה…” קרסון התרומם, ובעודו מגחך פסע אל עבר כלי קיבול לנוזלים ומזג לעצמו משקה בעל ריח איום. “ואז מה אתם עושים עם המוחות שאספתם, ידידי האדום?”

“אנו מחברים אותם אל המחשב שלנו, כמובן. בעוד שהאוקסלופאנים מסוגלים לנוע מיד אל כל שדה פנטגראם, אשר המחשב מתמקד עליו – ואפילו נעשה הדבר בנגוד לרצונם, כפי שנוכחת זה עתה לדעת – אין לנו כושר טלפאתי ולכן אין בנו כל תועלת במערכת המחשב שלנו”.

קרסון הנהן, מהורהר, ואז ריחרח לפתע סביבי בחשדנות: “כלור? האינכם אמורים להתרחץ בגופרית?”

הלבנתי מרוב מבוכה. “בגופרית אנו משתמשים, אמנם, באמבטיה. הכלור הוא, אה, זיעה. אתה מבין, אנחנו מזיעים כשהאטמוספירה קרה מדי.”

“עצבני, הא?” אמר לי קרסון, פורץ בזדון מבעד לחומת המגן של הרציונליזציה שהקמתי זה עתה. הוא הוציא מכיסו פיסה גדולה של חומר מקופל כלשהו והשליכה לעברי.

בהכרת תודה – הו, איזו אירוניה – ייבשתי את עצמי והתעטפתי בדבר הזה, תוך שאני נאבק להמשיך בדברי. מעולם לא שמעתי לפני כן אודות פגישה כה פטפטנית עם יצור אנוש. חשבתי תמיד שהם פשוט יעשו עימנו עסק, או שיכרעו על ברכיהם ויתפללו.

“אתה מבין,” אמרתי, “כשבני האדם היו עדיין בימי הביניים הסבנו את כלכלת כוכבנו מכלכלה המבוססת על מחשבים אלקטרומכאניים מן הסוג הישן, שאתם משתמשים בו עתה, לכלכלה המבוססת על הסדר מיקרומולקולרי אחיד המופעל על בסיס אלקטרוכימי־נוירופיסיקאלי. התחלנו לאסוף אינטליגנציות – כלומר מוחות, מכל רחבי הגלקסיה. על פני עולמות פרימיטיביים כמו כדור הארץ הקלנו על עצמנו את מעמסת האיסוף בעזרת הצגה הידועה בכינוי ‘ברית עם השטן’. חתימה על חוזה יוצרת במוח מצב פסיכולוגי מסויים, המקל על האיסוף ועל ההעברה אל המיכל.”

“המיכל?”

“כן, המיכל היפהפה שלנו, מיכל המוחות, שכולם בני אלמוות הודות לפרוטופלאסמה המלאכותית שהמצאנו על מנת לשמר ולהזין את המדגמים שנאספו. לא נזקקנו למדגמים חדשים רבים מזה שנים – טוב, זאת אומרת – מצבנו הכלכלי לא אפשר לנו התפתחות מדעית בסדר גודל רציני.”

“כן, אני יודע איך זה”, אמר קרסון כשהוא מושיט ידו לטפוח בחיבה על קרני הימנית בעט כדורי, מאוחר יותר גיליתי שהוא נוהג היה תמיד לתקן כתבי יד, לחשב חישובים מתמאטיים ולפתור תשבצים – הכל בעזרת אותו העט.

“אני מניח שהייתי צריך להביע משאלה למצוא עורק אורניום עשיר בחצר האחורית של ביתי”, אמר בארשת מהורהרת, כשהוא מלטף את סנטרו הבולט והמכוער. “או אולי טלפורטציה קצרצרה אל תוך מחסני פורט־נוקס³, ולצרף לזה כמה זריקות להארכת החיים כדי שיהיה לי הכסף והזמן לבנות לי מחשב משלי…”

מצויין, מצויין," אמרתי בהרגשת רווחה, כשאני מהרהר בכך שאחרי ככלות הכל יש לי עוד סיכוי להגיע בזמן לאורגיה של קלודהט הגדול. “בזאת תוכיח שבני האדם מסוגלים לחשוב מחשבה קונסטרוקטיבית.”

“אך שיניתי את דעתי,” אמר קרסון, “אני אמכור לך את מוחי תמורת זאת, שאתם תאחסנו אותו מיידית במיכל של המחשב המרכזי שלכם.”

“אנוש יקר! זהו סעיף העונש שבחוזה, עד כמה שאני מבין זאת. אסור לך ללכת בניגוד למסורת. אחרי ככלות הכל, המיכל מכונה בשם גיהנום רק כדי לסבר את אוזני בני האדם.”

ייקח אותי לגיהנום, מאף, ומייד".

נאנחתי עמוקות. “בסדר גמור. לא הבאתי אתי את הטופס הסטנדרטי של החוזה, אך ארשום את הנוסח על נייר זה שנטלתי משולחנך.” נטלתי את הנייר, ושמתי לב, שבראשו הודפס שמו של קרסון באופן אגוצנטרי. אותו אגו שבעוד זמן קצר יהיה ברשותנו.

“בבקשה, קרסון בוסקוב, דוקטר למדעים, חתום כאן.”

“בדם?”

“באמת! חס וחלילה. זה גורם לחלודה בקצות אצבעותי. איני יודע מי הפיץ את האגדה הזאת. חתימה בדם, באמת! אולי באיזה נוזל אחר של גופך? אם אינני טועה, הכליות של…”

“לא ולא!”

“רוק?” שאלתי, מודע לכך שהזעה שעל עורי עלולה לגרום לחוסר יונים זמני באוויר, דבר שיגרור אחריו כאב ראש אוקסלופאני אדיר.

“סלח לי על הביטוי, מאף, אך לכל השדים והרוחות במה משתמשים רוב הקורבנות שלך?”

“בדיו.”

חלפה קצת פחות משנה אוקסלופאנית, הייתי עסוק מאד בעבודה על התיזה שלי, אשר נדחתה על ידי הוועדה בפעם הששית ברציפות. לפתע נכנס מישהו לחדרי בבנין המדעים השימושיים, בלא שיטרח להקיש בדלת.

“היתה זו חוויה מרתקת ומועילה מאד,” אמר קרסון בוסקוב. “תודה רבה לך על שאספת אותי.”

“אינך יכול להמצא כאן!” זעקתי וזינקתי ממקומי בתדהמה. פרסותי נסתבכו בקלשון שבקצה זנבי, וגיליתי שלרצפה יש השפעה שלילית מאד על מקום החיבור בין זנבי לגופי. “אתה היית רק מוח במיכל!” זעקתי, “אין לך גוף!”

קביעה זו לא היה מדוייקת, שכן הוא ניצב מולי, כשהוא מותח באופן דוחה את שרירי גופו העירום לחלוטין.

“מפליא מה שמחשב ענק המופעל כהלכה יכול לעשות בפרוטופלאסמה, כשהוא מתעסק בכך ברצינות” אמר.

הבטתי סביבי בקדחתנות, מחפש את כפתור האזעקה, שמעולם לא השתמשו בו קודם לכן. שוב הצטערתי על כך שהאוקסלופאנים נטולי כושר טלפאתי, והייתי כה מתוח, עד כי לא יכלתי לרכז את כוחותי המנטאליים לצורך ביצוע טלפורטאציה, משימה שהיא בין כך ובין כך קשה לביצוע ללא פנטגראם.

“אל תנסה לחפש דרכים להרוג אותי,” אמר קרסון, “שכן יצרתי מספר העתקים מדוייקים, שיפרתי במקצת את המקור וציידתי כמה גופות במכניזם מיוחד, המסתגל לעולמות שבדרך כלל אינם מיושבים על ידי בני אדם וכל ההעתקים שלי הינם טלפאתיים ומחוברים זה לזה ולכל הטלפאתים שבמרחבי הגלקסיה. אתם האוקסלופאנים סיימתם בזאת את תפקידכם כייצורים הנעלים ביותר בגלקסיה זאת.”

“אני אעביר עצמי מכאן ואזעיק עזרה.”

“כולנו נבוא אחריך. גם זאת אנו מסוגלים לעשות, בלי צורך בפנטגראמות, כבר העברנו עצמנו לכל העולמות המרכזיים שבאימפריה שלכם. אנחנו מנהלים כעת את הגלקסיה.”

“אבל קרסון יקירי…”

“קרא לי ד”ר בוסקוב, מאף. ואם תהיה בחור טוב, אולי תקבל דוקטוראט."

“לא אתן שיסיטו אותי מדרך הצדק והיושר!”

“שאלתי אותך; אתה רוצה את התואר, מאף?”

התפתיתי, התפתיתי מאד. “מה מוטל עלי לעשות?”

“פשוט חתום על חוזה זה למשרה בעסק החדש שלי – ‘המוסד הבוסקובי לקיום טוב יותר’.”

“מה המלכוד כאן?”

“אם תקרא מה שמודפס שם באותיות הקטנטנות, תבין שבתוקף תפקידך החדש כאחראי על המחשב תצטרך להבטיח שדיירי המיכל לא ינתקו את הקשרים שביניהם לבין המחשב המרכזי.”

“אבל זאת אני עושה כבר עתה!”

יהיו אלה דיירים חדשים, שכן כל דיירי המיכל הקודמים כבר עזבו אותו. אנו נשתמש במוחותיהם של אוקסלופאנים – מחזיקי משרות ממשלתיות בכירות, כמובן – ונגביר את הכושר של בני מינכם לבצע טלפורטאציה, לשם ביצוע העבודות הכבדות ביותר בגלקסיה - הזזת כוכבי לכת ממסלוליהם, אולי אפילו שמשות."

“אתם תהרסו את האקולוגיה הגלאקטית!”

קרסון חשף שיניו בגיחוך רחב, שהעביר צמרמורת בזהבי. “ייתכן בהחלט שאנו נארגן מחדש את היקום כולו, מאחר שכעת אנו בני אלמוות והייקום עלול בסופו של דבר לארגן את עצמו מחדש בצורה שתפגע בנו, אנו עומדים פשוט להשתלט עליו לנהל אותו. אתם האוקסלופאנים תבצעו את התפקיד הנאצל המוטל עליכם במיכל.”

"נידונים לגיהנום!''

“לנצח נצחים,” אמר קרסון ללא רחמים. “חתום כאן.”

נכנעתי לפיתוי השטני וחתמתי. היה לי כאב ראש איום.

“דרך אגב”, אמר בקפלו את החוזה, “גיליתי מה קרה לאספן האוקסלופאני שנעלם בעת שרותו על פני כדור הארץ. כנראה הוא ביצע טלפורטאציה לתוך מצולע מתאים שאליו יכול היה לנווט. התברר שהיה זה היסוד שהונח לאותו מבנה אדיר, מחומש צלעות, שבנינו אז בוושינגטון, ארה”ב. אתה יודע, הפנטגון. מאחר שאתם האוקסלופאנים אינכם מסוגלים להזיז משאות כבדים, אלא אם כן כמה מכם משתפים פעולה בנידון, ומאחר שהוא כוסה בבטון בשעת הבנייה, הוא נלכד בתוך יסודות הבניין."

"ועדיין הוא שם?''

“לא. נראה לנו שהוא חפר איכשהו מנהרה שהוציאה אותו משם, אבל הובילה אותו אל תוך הבניין האחר…”

“לא ייתכן… לבטח אינך מתכוון לבית הלבן ההוא…”

“אתם האוקסלופאנים תצטרכו לשלם חובות כבדים מאד שאתם חייבים לנו. התחל לזרז, מאף!”

אינני מתכוון להתלונן, הו, בן הארץ. אך אנא, רחם עלי. חלפו כבר מאתיים שנה מאז – ואתם, בני גיהנום שאין לבטוח בהם, לא כיבדתם את התחייבותכם על פי החוזה האחרון. עדיין לא קיבלתי את הדוקטורט שלי!

שבועות מספר חלפן מתחילת הקרנת הסדרה האמריקאנית המצליחה “מסע בין כוכבים” על מסכי הטלוויזיה המקומית. אחרי שכבר הספקנו להתוודע אל הגיבורים וטיב משימותיהם ואולי גם “להתמכר” לפולחן הצפייה בתכנית, (קשה, קשה היה לוותר על שנת אחה''צ ביום שישי…) אפשר לערוך סיכום ביניים ולבחון מה ראינו עד כה.

בראש ובראשונה, ובלי כל קשר לרמת הפרקים בהם צפינו עד כה וטיבם, אין ספק שהיוזמה להקרנת סדרת מד"ב ברוכה, כשלעצמה, אלא שאליה וקוץ בה; וכאשר ננקטה כבר יוזמה ברוכה שכזו לא טרחה הטלוויזיה הישראלית להתחיל את הקרנת הסדרה מן הפרק הראשון שבו היו אמורים הצופים לראות כיצד נבחרים אנשי צוות הספינה. במשך מספר שבועות יכלו הצופים רק לנחש מיהו אותו ספוק מחודד־אוזניים ומלוכסן־גבות, עד שניתן היה ללקט מרמזים שונים את האינפורמציה שהיתה אמורה להימסר לנו כבר בפרק הראשון.

פרקי הסדרה מגלים לנו את קורותיה של ספינת חלל אמריקאנית אנטרפרייז שמה, כפי שהם מתוארים ביומנו של קפטן קירק יפה התואר. העקרון המרכזי בכל פרק הוא “נחיתה” על כוכב לכת מרוחק כלשהו והתקלות בייצור מפלצתי או בפגע רע כלשהו (קרינה, למשל), אשר בדרך כלל גורמים נזק למישהו מאנשי הצוות ולעיתים אף פולשים אל תוך האנטרפרייז בדמותו של אחד מאנשי הצוות, וכמובן ברגע השיא מתגבר הצוות בראשותו של הקפטן החייכן על הייצור או היישות הקטלנית והכל בא על מקומו בשלום. העקרון פשוט ולמעשה – מאד לא מתוחכם, אך הרי איש מאיתנו אינו מצפה מסדרה טלוויזיונית במתכונת שכזו להשתוות אל “2001: אודיסאה בחללי” של קלארק את קובריק.

בתוך הז’אנר של ספרות המד“ב ניתן לשייך את “מסע בין כוכבים” לזרם המיושן והפרימיטיבי יותר; הזרם שהתמקד בתאור כוכבים רחוקים, ייצורים שונים ומשונים ומלחמות אקדחים בנוסח המערב הפרוע. אלא שכאן, בהבדל מן המערב הזכור לטוב, “יורים” האקדחים קרניים קטלניות (פייזר?) מסוג זה או אחר במקום כדורים קונבנציונאליים. הגל החדש של מד”ב מתמקד יותר ויותר על ההיבטים החברתיים כלכליים של חברה עתידנית (זרם המד"ב החברתי), אך השפעתו של זה על הסדרה לא נראתה עד כה על המסך. הזרם של מד"ב פסיכולוגי (המקובל אף הוא בגל החדש של המד"ב) יוצג חלקית על המסך באחת התכניות שבה “המפלצת התורנית הופיעה בדמותם של שניים מאנשי הצוות שהם “על חושנים”, ואשר בהשפעת קרינה מסתורית כלשהי מתחזקים חושיהם המיוחדים. אך, כאמור, בעיקרו של דבר מציגים פרקי הסדרה את המד”ב הקלאסי, המיושן קמעה.

תסריטי הסדרה נכתבו על ידי ערב רב של סופרים ו“כתבנים”, בדרך כלל מדרגה ג' ומטה, ועל כן אותם פרקים בודדים שנכתבו על ידי סופרי מד"ב טובים יותר, בולטים מייד לטובה. כזה היה, למשל, הפרק הרביעי שהוקרן בארץ (על כוכב בו הוכחדה הציוויליזציה האורגנית ונותרו רק אנדרואידים, זוכרים, לא?) שנכתב בידי רוברט בלוך, הזכור לטוב כמחבר “פסיכו” – שעל פיו נעשה סרטו הנודע של היצ’קוק.

הנקודה העקרונית המהווה את עקב אכילס של הסדרה היא היותה משופעת ביותר מדי שמרנות וסטיריאוטיפיות. אמנם אלה הם מאפיינים חשובים של מרבית סדרות הטלוויזיה האמריקאיות המוכרות לנו, אלא שכאשר בסדרת מד“ב אנו צופים, תכונות אלה יכולות להיות ממש קטלניות. כל עיקרו של המד”ב והפנטסיה היא ההנתקות מן המוסכמות והסטיריאוטיפים של החברה בה אנו חיים והפלגה אל עולם בו הדמיון הוא אשר יוצר את המוסכמות; וככל שתהיינה אלה שונות ורחוקות מאלה המקובלות עלינו בחיים הארציים שלנו, כן ייטב לסיפור. ואילו כאן – אחת התמונות הראשונות שנגלו לעיני הצופים כבר בפרק הראשון בסדרה הראתה את אחת מנשות הספינה נכנסת לחדר הבקרה, לא, חלילה, כדי לתפוס את מקומה ליד אחד המכשירים המשוכללים שבו, אלא כדי להגיש לקפטן שלנו ספל משקה. האשה היחידה אשר יושבת בחדר הבקרה היא ה“קשרית” (כמעט כמו בפלמ"ח, לא?). בכל פרקי הסדרה שהוקרנו עד כה, לא ירדה אף פעם אשה אל אדמת כוכב זר לבצוע משימה שיגרתית. הכושים ומלוכסני העינים משמשים, אף הם, בתפקידי משנה בלבד. הקפטן, גבור הסדרה, הוא סטיריאוטיפ במלוא מובן המילה. הדמות הקלאסית של האמריקאי הלבן, בעל השיער הבלונדי, הגוף האתלטי והחיוך המקסים. הוא מתגלה תמיד כג’נטלמן מושלם, היוצא להציל את הנקלעים לצרה ומסכן את חייו במחוות אבירי. הוא רגיש מאוד ורומנטיקן מושבע, ותכונותיו אלה מודגשות פי כמה לנוכח “אטימותו הרגשית” של ספוק השכלתן, שאימו בת הכוכב וולקן הורישה לו את השכלתנות ואת אזניו המחודדות גם יחד. קפטן קירק שומר בקנאות על תכונותיו אלה אשר מקובל לראות בהן את “מותר האדם מן הבהמה” ומציל את האנושות מידיהם של “סופרמנים על חושנים” ושל “מדענים מטורפים” המבקשים להציע לה תגליות מהפכניות בדמותם של אנדרואידים משוכללים ובני אלמוות. שוב ושוב מבצבץ מבין השורות (או ליתר דיוק – מבין סרטי הצלולויד) אותו תסביך פרנקנשטיין אשר מרבית סופרי המד"ב בני הגל החדש הצליחו להשתחרר ממנו. (אולי בהשפעתו הברוכה של אבי הרובוט הסימפטי והלא מזיק ומנסחם של שלושת חוקי הרובוטיקה, מיודענו איזאק אסימוב).

מלבד הנקודה העקרונית הנזכרת לעיל, שהיא הליקוי הבסיסי של הסדרה, אנו נתקלים מדי פעם בסתירות פנימיות בפרקים השונים, או לפחות בפרטים שלא נתנו עליהם את הדעת. כך נראים מדי פעם אנשי הצוות המגיעים לכוכב נידח ששימש זמן רב קדם לכן כמשכן של יצורים מפלצתיים, שאינם מזכירים כלל צורה אנושית, ומוצאים שם הריסות של מקדשים המקושטים ומעוטרים בפסלים דמויי אדם דווקא. יתר על כן, ספינתנו אמורה להגיע אל כוכבים שממוקמים בקצה השני של הגלקסיה שלנו, ואולי אף אל כוכבי גלקסיות אחרות. כלומר, כוכבים המרוחקים מרחק של שנות אור רבות מכדור הארץ; אך מכיוון שאין כל רמז על שיטה מהפכנית זו או אחרת המאפשרת לחללית לנוע מהר יותר או “לדלג” ממקום אחד למשנהו באפס זמן (כגון שיטת ה“על־חלל” של אסימוב), תמוה הדבר כיצד קפטן קירק הנחמד אינן מזקין כלל במהלך טיוליו הבין גלקטיים. (ייתכן, כמובן, שהבעיה נובעת מן הבחירה המקרית של הפרקים המוקרנים, ולא היתה מתעוררת אילו החלו בהקרנת הסידרה מן הפרק הראשון). כמו כן, לא נתנו כותבי הסדרה את דעתם לאפשרות, שעל פני הכוכבים אליהם מגיעים גבורי האנטרפרייז במדי הספינה, עלולה לשרור אטמוספירה שונה לחלוטין מזו אליה רגילים בני כדור הארץ (אז הרי לא היינו יכולים לראות את חיוכו המקסים ואת שרירי גופו של קפטן קירק דרך קסדה וחליפתי חלל מגושמת).

עם זאת, יש לציין לטובה מספר רעיונות יפים. בראש וראשונה, הרעיון של שיתוף פעולה בין־לאומי ובין־כוכבי המופיע בסדרה לכל אורכה, החל בהרכב הצוות, הכולל לא רק בני לאומים שונים אלא גם את ספוק, בן התערובת הארצי־וולקני (מה שמרמז אפילו על פרשיות אהבים בינכוכביות, כמובן…) וכלה בעזרה אותה מושיטה אנטרפרייז לספינת חלל ממנה מגיעות קריאות עזרה, למרות שקודם לכן איימה זו להרוס את האנטרפרייז על אנשי צוותה. אמנם כפי שכבר נאמר לעיל, את הטון נותנים טיפוסים אמריקניים מובהקים והספינה נושאת את שמה וסמלה של ארצות הברית, אך הרעיון של אחוה בין־לאומית ובין־כוכבית ברוח דברי הנביא (“וגר זאב עם כבש…”), הוא בכל זאת יפה גם כאשר אינו מושלם. פרט מעניין נוסף הוא אופן השיגור של אנשי הצוות אל אדמות הכוכבים, אך עד עתה לא זכינו לראות או לשמוע פרטים בקשר לאופן השיגור כפי שמקובל להסביר במרבית ספרי המד"ב המכבדים את עצמם (למשל, ההסבר המפורט על תהליך הגניטה בספרו של אלפרד בסטר “פני מועדות אל הכוכבים”). בכל אופן, אין זה גורע מן ההנאה בצפיה בתהליך אשר מצולם בצורה מעניינת ויפה

אם כבר נגענו בנושא ההנאה מן הצילומים, יש לציין לטובה את המאמצים שהושקעו בתפאורה ובאפקטים מיוחדים, אם כי אין באלה כדי להשביע את רצונו של חובב מד“ב מובהק. כבמרבית סרטי המד”ב, חשיבות האפקט הויזואלי היא עצומה, לכן, ניתנת בדרך־כלל מרבית תשומת הלב לבנית התפאורה ודגמי החלליות, ולצילום ועריכה מיוחדים. בכך הצטיינו ונודעו תהילה סרטים כגון “מפגשים מן הסוג השלישי” של שפילברג, או סרטו של לוקאס “מלחמת הכוכבים”. למותר לציין את החוויה האסתטית המרשימה, לה היינו עדים ב“2001: אודיסאה בחללי” של קובריק.

גם בסדרה שלפנינו, אין ספק שהצד הויזואלי הוא הצד היותר־טוב של הסדרה. תמונת הפתיחה של כל פרק, שבו נראית האנטרפרייז שועטת מן הפינה השמאלית העליונה של המסך הקטן לכוון מרכז התמונה, מרשימה למדי. עיצוב פנים החללית, ובעיקר – “כן השיגור” יפה. התפאורה בסצינות בהן מתואר כוכב מרוחק, עליו נחתו אנשי צוות האנטרפרייז, בדרך כלל חד־גונית. לרוב זהו כוכב שומם, מלא מכתשים, סלעים מחודדים או עיי חרבות וספינכסים ענקיים – מה שמשרת אולי את אוירת המתח, אותה מנסים ליצור, אך לא את הצד המד"בי, אך יש לציין שהתוצאה נראית בדרך כלל משכנעת למדי. במילים אחרות, היות התפאורה בנויה מדיקט וקרטון אינה נראית לעין, כפי שקורה לא אחת בסרטי קולנוע או בסדרות טלויזיוניות אחרות. גם “המפלצות התורניות” נראות משכנעות, ואפילו אזניו המחודדות של ספק אינן נראות כגושי פלסטלינה.

יש לציין שהסדרה במקורה, צולמה כמובן בצבעים, ואף הוקרנה בצבעים ברחבי העולם. לאזרחי ישראל, הצופים בתכנית, לא נותר אלא לקונן, כי הרי ברור, שבצבע נראים כל אותם אפקטים יפים שבעתיים.

קיצורו של דבר – מי שלא ציפה ליצירת מופת לא יכול היה להתאכזב ממרבית פרקי הסדרה. מי שאינו חובב מד"ב יגלה אולי באמצעות סדרה זו עולם ומלואו. המסתתר מאחורי ראשי תיבות אלה, ולפחות בכך יבוא על שכרו.

חובבי המד“ב, המורגלים ליצירות מתוחכמות יותר, פרי עטם של בכירי הסופרים של הז’אנר, יתנחמו בעובדה, שסדרה טלויזיונית זו תגביר, ללא ספק, את תודעת הציבור לספרות המד”ב ותעודד גם את הוצאות הספרים ואת מפיצי הקולנוע, וכך נוכל לראות בעתיד יותר ויותר סרטים וספרים בנושא.

רון גולארט, סופר מד“ב פורה אשר עבודותיו מתפרסמות בקביעות על דפי המגזינים למדע בדיוני, החשובים ביותר בעולם וכן במגזינים לא־מקצועיים כמו ה”פלייבוי" ה“ניו־יורקר” וכו', מצטיין בכתיבת ספורים קצרים בסגנונות שונים במגוון רב – החל בעבודות רציניות ומעמיקות על דמותה של החברה האנושית לעתיד לבוא וגמור ביצירות קלילות, בהן משתעשע גולארט על חשבון קוראיו, גיבוריו והמד"ב כאחד. צד אחד מיצירתו רבת הפנים של גולארט נוכל למצוא בספור שלפנינו.

* * *

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר,

מגושמים מוזרים, כמעט ילדותיים. ציורים שנעשו בפחם. ליתר דיוק, בקסמי עצחדש שרופים.

אני משוכנע למדי שאני יודע מה ניסה ביל לעשות ברגעיו האחרונים, אם כי מעולם לא התנדבתי להסביר זאת. ההסבר לא יועיל לאיש!

לבטח לא יועיל ההסבר לביל, ועד כמה שידיעתי מגעת, קלרה אינה מתענינת כלל.

פגשנו בביל וקלרה בקיץ האחרון של שנת 2018, מיד לאחר שעברנו לגור ב“אחוזות השלווה”. ליתר דיוק, אני פגשתי אותם. אשתי נצטוותה להפחית ממשקלה עשרים ק“ג, כתנאי מוקדם להצטרפותנו לקהילה המבוקרת. היא בלתה חלק גדול משלשת השבועות הראשונים לשהותנו ב”אחוזות" כשהיא נמצאת מתחת לכיפת השיזוף של בית החווה בן שלשת החדרים אשר הועמד לרשותנו. לי עצמי לא הפריע משקלה, העדפתי אותה בריאת־גוף.

לא הודיתי בכך בפני הפאראתרפיסטים הקהילתיים, אפילו בפני אף לא אחד מהמדיקורובוטים, אך שמחתי בכך שאשתי נשארה זמן ככל שעמדה סבלנותה מתחת לכיפת השיזוף הכחלחלה, עטופה במגבת וחובשת את משקפי השמש הארגמניים שלה. יש לציין שהיא היתה מבוגרת ממני במקצת, דבר שפרושו היה שנצטרך לעזוב את “אחוזות השלווה” בעוד קצת יותר משלוש שנים. היתה זו אחת מהקהיליות המבוקרות הטובות ביותר לגילאי 31–46 באותו חבל ארץ של קונטיקט. אני עצמי הייתי מעט מעבר לגיל 31.

בסוף השבוע השני שלי, שעה שהייתי בנסיעה על המדרכה־הנעה, בדרכי חזרה משחיית־הנופש־חובה לזכרים גילאי 31–32, נתקלתי בביל ווילקי לראשונה. הוא היה רבוץ על הדשא שמימין למדרכה הנעה כשידו הימנית, הוורודה מאד למראה, מחטטת בין הגבעולים. הוא היה ברנש ארוך, צנום, ושערו חום־אפרפר.

ביורדי מן המדרכה התנגשתי בו כמעט שכן הייתי עסוק – וראשי מופנה הצידה בצפייה בתחרות טניס־זוגות־חובה לנשים גילאיות 33–34, שהתנהלה תחת כיפת הטניס. אחת המשחקות שם, אדמונית גבוהת רגליים, היתה בריאת גוף לטעמי – כשם שאשתי היתה פעם.

“סלח לי” אמר ביל כשהתחככתי בו. היה לו חיוך אשר נראה כאילו זרח על פניו ברגעים המאד בלתי מתאימים. “אני חיפשתי את אזני”.

“אזנך?”. כרעתי לידו ורק אז שמתי ליבי לכך שצידו השמאלי של ראשו היה חשוף.

“אחד הדגמים החדישים ביותר שלנו. זכה במקום הראשון בתחרות הדגמים של הבטאון המקצועי שלנו בחודש שעבר,” הסביר ביל. “אני עובד עבור חברת “חלקי חילוף בע”מ”.

הכרתי את החברה שביל הזכיר, שכן באותו זמן שקלתי הצטרפות לקופת הגמל של העובדים במפעלי, ולפי תיק ההשקעות של הקופה ידעתי שחברת “חלקי חילוף בע”מ" עתידה להיות אחת החברות שכספי עמד להיות מושקע בה.

“האם אתם חייבים להשתמש במוצרים החדשים שלכם בעצמכם?”

“הם אינם עומדים על כך. בדרך כלל הם מבקשים מתנדבים.” הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, “ואני מתנדב תמיד.”

“המתקן הזה פועל הרבה יותר טוב מאשר אזני האמיתית, אולם יש לו נטיה להישמט ממקומו. כושר השמיעה שזה מעניק הוא באמת מרשים. אני שומע עכשיו דברים שמעולם לא שמעתי לפני כן. לא שהתענינתי אי־פעם לשמוע כיצד מזדווגים הצרצרים בדשא או –”

“הנה היא,” אמרתי, כשאני מצביע לכיוון האוזן.

“לא, זו אוזן של מישהו אחר. זו אוזן של אשה. ראה, יש בתחתיתה נקב לתליית עגילים.”

נגעתי באוזן הורודה בקצה אצבעי. “האם אנו חייבים למסור אותה לידי סיירת הדשא?”

“לא, הנח אותה כאן, זהו הכלל. קח איתך את הרכוש האבוד שלך עצמך. הא, הנה שלי.” הוא הרים אותה מן הדשא וחיבר אותה לראשו. “נקודות החיבור פגומות במקצת. כאשר אתה משתמש באוזן מלאכותית של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' הם קודחים בגולגלתך חורים קטנים שאליהם אתה יכול לחבר את האוזן שלך."

על אף שלי עצמי, כתוצאה מתאונה שהתרחשה לפני שנתיים, היתה ברך מלאכותית, לא אהבתי לדבר אודות חלקי־חילוף. בזמן האחרון הטרידה אותי אשתי בבקשות חוזרות ונשנות לקנות לה אף חדש. אמרתי לביל את שמי ומקום עבודתי.

“הינך מתגורר ברחוב 26א, האין זאת?”

“עברנו לגור שם רק לפני שבועיים בערך.”

“חשבתי שראיתי אותך בהתוודעות־חובה השכונתית האחרונה,” אמר ביל. “אך מאחר שבאותו זמן כבר הספקתי למלא את המיכסה שלי של עשרה בני־שיחה שונים, עזבתי את המקום לפני שהספקתי לדבר איתך.”

“אומרים לי שאני זקוק לפרטנר חדש לצורך סיבוב־החובה הלילי של בירה במסבאה השכונתית. האם אתה פנוי?”

“למעשה, כן. אני אודיע על כך ליו”ר החברתי של שכונה 26 ואפגוש אותך ביום חמישי בין 9.15 ל־10.15."

וכך הפכנו להיות חברים.

בילי היה בן 33. הוא עבד בחברת “חלקי חילוף” במשך שבע שנים כמעט. בשנת 2016 הם העבירו אותו לאגף הצפוני של החברה והוא מונה כממונה על המחלקה לגביית חובות. בילי היה אחראי על קבוצה מעולה של מעקלים, שביניהם היה אפילו ברנש אחד שהיה מחונן בכמה תכונות טלקינטיות. הוא לא היה, אמנם, מסוגל לטפל בדברים כבדים כמו רגליים או זרועות אך מסוגל לעקל בחזרה עין או אזן של חברת “חלקי חילוף” ממרחק של עשרים מטר. ביל טיפל במקרים הקשים יותר, באותם חייבים אשר היו פקחים יותר מרוב האחרים.

בעוד צוות המעקלים של ביל סרק בקפדנות את אזורי המגורים של בריג’פנרט וניו הייבן 2 כשהם מביאים איתם בחזרה משאיות שלמות של אברים וגפיים שהחובות בגינם לא נפרעו, ומדי פעם בפעם אף לב או ריאה, היה ביל מתחקה על עקבותיהם של טיפוסים חמקמקים יותר.

בלילה הראשון שבו נועדו לצורך שתית המינימום ההכרחי של שתי כוסות, סיים ביל זה מכבר את מלאכת איתורה של פרימה בלרינה באזור הרטפורד 3, אשר סרבה להמשיך ולשלם את התשלומים בעבור רגל ימנית שחברת “חלקי חילוף” התאימה לה. “הרגל הארורה הזו היא שבנתה את הקריירה שלה,” אמר לי ביל, “ברגע שהחליטה להיפטר מהרגל המקורית הישנה שלה ופנתה לחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שתתכנן לה רגל חדשה – היא הפכה להיות כוכבת. היא היתה פרימה בלרינה ב’חברת הבלט האזרחי של שוטאון' כאשר החליטה להתחמק מאיתנו. מצאתי אותה מתגוררת יחד עם רקדן־סטפס".

ואיך עיקלת את הרגל?"

“או, יש דרכים שונות לכך,” הוא לגם מן הבירה שלו כשעיניו נעוצות בקרקעית כוסו.

“זה מה שאני מתכוון. איך הצלחת לעשות זאת במקרה הספציפי הזה?”

“אקדח־הלם. הממתי אותה, הפרדתי ממנה את הרגל, לקחתי אותה איתי ונעלתי אותה בתא־המטען של מכונית הרחפת שלי.”

“ומה היא תעשה כשתחזור להכרתה עם רגל אחת בלבד?”

“אני תמיד דואג להשאיר להם קביים,” הוא אמר. “הבט, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות סנטימנטלים. הנערה הזאת פגרה שישה חודשים בתשלומיה. על רגל סוג א' כמו זאת, היא היתה חייבת לנו 6000 דולר.” הוא לגם עוד מעט מן הבירה שלו. “החומרים שהם דוחפים לתוך הדבר הזה, זה לא מה שהיה פעם.” הוא סיים ללגום את כוס הבירה הראשונה שלו והזמין את השניה.

“מה שיותר גרוע, זה מבצע לעקולי לב. שם אתה צריך לסלק את הלב המלאכותי של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולהחליף אותו בלב משוחזר אחר. אחרת, על פי ‘חוק האברים החיוניים – 2012’ תואשם בעוון. אין לי מושג אם הזדמן לך אי־פעם להחליף לבבות בזמן שמשפחתו של הבחור מכה אותך ב… טוב, בוא נשוחח על משהו אחר. איך מסתדרת אשתך ב’אחוזות'?"

היה זה מתחמק־מתשלום בשם רתרפורד שתרם את התרומה הגדולה ביותר למה שקרה לביל מאוחר יותר. רתרפורד, אמן בשנות ה־40 המאוחרות שלו, התחמק מחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך חמש השנים האחרונות. שבועות מספר לאחר שזכיתי להכיר את ביל, קיבלה החברה שלו אינפורמציה שרתרפורד וידו הימנית שערכה 400,000 דולר, שאת החובות שלו בגינה הוא הפסיק לשלם, נמצאו באיזור ניו־אינגלנד. ביל קיבל הוראה להתרכז בתיק הזה.

במשך שבועות מספר לא ראיתיו. היו"ר החברתי שינה את מועד ליל הבירה שלי ואת יום חמישי בין 9.15 ל־10.15 הוא קבע למועד ההזדווגות־חובה שלי ושל אשתי.

כאשר חזרתי ופגשתי את ביל בארוחת הערב החודשית־חובה לגברים, הופיע חיוכו הרחב על פניו בהזדמנויות מתאימות עוד פחות.

“איך מתנהלים החיפושים שלך?”

“מספר דברים מוזרים ביותר ארעו באחרונה. המתן רגע, נראה אם אני יכול לקבל אישור לשתות את הסינט־קפה שלנו על מרפסת הקאונטרי קלאב.”

כשהיינו שם בחוץ, תחת כיפת השיזוף הכתומה של מרפסת הקאונטרי קלאב, שאלתי אותו: “איזה סוג של דברים?”

“ובכן, הטיפוס הזה, רתרפורד, כתב כמה ספרים מוזרים מאד.”

“מעולם לא שמעתי עליהם.”

“הם מעולם לא פורסמו. אני מצאתי את ההקלטות של ספריו באחד מאותם המקומות בהם התחבא. לא תפסתי אותו, אך הייתי מספיק קרוב על מנת לשים את ידי על חבילה של חפציו. סרטי הקלטה, ציורים ורישומים.” הוא גיחך גיחוך רחב ופניו היו כתומות כגוון התפוז. “האם סיפרתי לך אי פעם שגם רציתי להיות אמן? לא, בטח שלא. אפילו קלרה לא יודעת על כך. נהניתי לעבור על כל הציורים שצייר. נכון שהממזר צייר אותם בעזרת יד שבגינה הוא עדיין חב לנו 256,000 דולר אבל הציורים היו לא רעים. היו שם רישומים של ילדים משחקים ב… טוב, לא זאת הנקודה, נכון?”

“האם באמת לא זאת הנקודה? לא ברור לי לגמרי מה –”

“לא חשוב. יש לך מספיק בעיות משלך.”

וכך לא שמעתי ממנו אודות הדברים המוזרים. בכל אופן לא באותה הזדמנות.

קיימתי עם ביל עוד שיחה אחת בלבד. היה זה יום או יומיים לפני שהצליח לאתר את הברנש ההוא, רתרפורד. ממה שסיפר לי, ממה שהצלחתי להוציא מאשתו וממה שסיפר לי מקור נוסף, שמוטב שלא אציין את שמו, הצלחתי להרכיב יחדיו – בראש וראשונה לצורך הסיפוק האישי שלי – תאור מדויק למדי של הקורות את ביל באותם שבועות אחרונים.

“ונניח שרתרפורד באמת יודע על מה שהוא מדבר?” שאל ביל, כאשר היינו באמצע הטיול־הקבוע שלאחר ארוחת החובה לגברים בערב, באותה שעה של בין הערביים.

“אמן התחמק מתשלום חובות. קרוב לודאי שהוא פשוט מגזים.”

“אינני חושב כך.” ביל שלף סיגריה, קבע אותה בזוית פיו והציתה בעזרת מצית שהיה בנוי בתוך ידו הימנית המלאכותית. “פרטי הדברים שמסר רתרפורד בסרטי ההקלטה שלו… הכל מדויק ותואם.”

“מה אמרו האחרים עליך לגבי תוכן הסרטים כאשר מסרת להם אותם?”

“עדיין לא עשיתי זאת.”

חשבתי שאתה צריך למסור לחברת חלקי חילוף…"

“הם אינם יודעים עדיין שהחומר אצלי. הייתי רוצה, על אף שזה מעצבן נוראות את קלרה, להאזין מספר פעמים נוספות לכל החומר.”

אחת הלבנים הדיגיטליות הקבועות במדרכה־לטיולים הבזיקה, כאשר דרכתי עליה, את השעה 7.42. “מהי בדיוק התיאוריה שלו?”

“זה יותר מאשר תיאוריה,” התעקש ביל. “אתה יודע, לפני שרתרפורד קנה את היד שלו, הוא שימש כמרצה באוניברסיטה. הוא פיתח לו צורה מיוחדת לעריכת מחקרים. מן שיטה שבה היה חופר, מחטט ואוסף לו את מה שהוא צריך. הוא הצליח לשאוב אינפורמציה אפילו מהמחשבים של הממשלה.” הוא נעצר ונפנה אלי, “הנה, למשל, הייתי אחראי במשך כל השנים האלה על המחלקה לגביית חובות ומעולם לא שמעתי על כך שיש עוד מחלקה אחת מעלי.”

“עוד מחלקה אחת?”

“כן. מחלקה שאחראית על המקרים המאד מסובכים. הם מטפלים באנשים החשודים בכך שהם עלולים לגרום לתסיסות מיותרות.”

“זה נשמע לי כמו סיפור פרי דמיונו של רתרפורד.”

“לא, הצלחתי איכשהו לעשות מספר בדיקות בחברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולאמת את סיפורו."

“אז מדוע לא חיפשה המחלקה את רתרפורד בעצמה?”

“מסיבה אחת. הם אינם יודעים עד היכן מגעת ידעתו אודות החברה,” אמר ביל. “זאת הסיבה לכך ש… טוב, תם פרק הזמן שהוקצב לטיול־החובה שלנו.”

הוא ירד ממדרכת־הלבנים – לטיול ועלה על המדרכה הנעה שנשאה אותו לבית החוות שלו. מאז לא ראיתיו שוב.

בסופו של אותו שבוע הוא הצליח ללכוד את רתרפורד בקהילית “מגהווטמין” צפונית מזרחית לאזור שלנו. האמן התחזה לאמן המתמחה בכתובות קעקע דתיות. כשביל התייצב לפניו בחנות־המרתף שלנו לא היו בה לקוחות אחרים באותה השעה.

“אה, אילו הגעת רק כמה שעות מאוחר יותר,” אמר האיש, “הייתי נמצא כבר בארגנטינה החדשה. הניירות המזויפים שלי מוכנים ואני רק ממתין ל…”

“צריך היית להמשיך לשלם את התשלומים החודשיים שלך. אתה התעלמת מכל הודעות ההתראה שחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שלחה לך." אמר ביל כשהוא מצטט את המדריך של חברת “חלקי חילוף בע”מ" לטיפול במקרים מעין אלה.

"הקשב נא, אולי – "

ביל השתמש באקדח־ההלם שלו.

רתרפורד קפא, ונפל על שולחן הציוד החשמלי שלו, כשידו בת 400,000 הדולר מונחת לצידו.

יתכן בהחלט שביל התכוון לשוחח עם רתרפורד יותר מאשר הספיק, לתחקר אותו בדבר הידוע לו על אודות פעולותיה הסודיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" – אך כשראה את האיש ניצב ממש מולו, הימם אותו מיד. לדעתי, חייב היה ביל להקשיב למה שהיה לרתרפורד לומר.

ביל עבד בחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך זמן רב, כפי שענינים מתגלגלים בדרך כלל בימינו אלה, ייתכן שקיווה כי בכל זאת יוכל להמשיך לעבוד שם. ככל שידע פחות – כך יקל עליו להשאר.

כשהתחיל להפריד את היד המלאכותית, נמשכה תשומת ליבו של ביל אל הציורים. תיק ציורים שלם עמד שעון כנגד השולחן. הוא רכן לידו וריפרף בו, ציור אחר ציור. “אילו הייתי מסוגל לצייר בצורה כזו, לא הייתי…”

הוא הניח את הציורים לצידו והרים את היד המלאכותית. אך במקום להכניס אותה לתיבה המיוחדת אשר הביא איתו, הניח ביל את היד בקצה השולחן. אחר כך הפריד את היד הימנית שלו עצמו והרכיב במקומה את זו של רתרפורד.

איני בטוח לאן הוא פנה משם אחר כך. קרוב לודאי שהוא עשה שימוש בניירותיו, המזוייפים במומחיות, של רתרפורד, ועזב את הארץ.

הוא וקלרה, על אף מאמצי צוות המומחים של “האחוזות”, לא היו יותר מדי מאושרים יחד. קלרה היתה רזה מדי לטעמי, אך אינני חושב שסיבה זו נמנתה בין הסיבות, שבגללן נתקל ביל בבעיות איתה. בכל אופן לא היה אכפת לו לעזוב אותה מאחוריו.

קשה, לי לפחות, להחליט אם הוא אכן נסע לארגנטינה החדשה או לא. בכל אופן, שבועות מספר לאחר שעזב את קונטיקט התישב בכפר קטן בארגנטינה 3, שם הקדיש את רוב זמנו לציור ורישום.

היד האומנותית בת 400,000 הדולר של חברת “חלקי חילוף בע”מ", במקרה שלא נזדמן לכם לראות אחת מהן בפעולה, מסוגלת לצייר בכמעט חמש־מאות סגנונות שונים. נראה לי שביל ניסה את כולם. הוא צייר, כנראה גם בהשפעת הסביבה המקסיקנית שלו, סדרה של ציורי קיר בחדר האורחים שלו, בסגנון ריברה. הוא צייר שנים־עשר נופים בסגנון סזן, מספר פורטרטים בסגנון רנואר, ששה שרטוטים של מבנים וגשרים בסגנון קורו, רישומי חיות בסגנון בואזינו, תריסר ציורים בסגנון התקופות השונות של פיקסו, מספר ציורים בעט ובפחם בסגנון הנריך קליי ובסגנונות שונים אחרים.

היד הפכה אותו לאדם מאושר מאד. נערה אחת, נורווגית לשעבר, שעבדה בסטודיו לתכנון ריהוט ואשר הכירה את רתרפורד, אומרת כי כמעט במשך כל אותם שבועות ראשונים של נסיונות, ראתה אותו מחייך את חיוכו הרחב.

ואז גילתה חברת “חלקי חילוף בע”מ", אשר הספיקה כבר מזמן לאתר ולתחקר את רתרפורד ההמום, את מקום מחבואו של ביל.

בתחילה הם היו מאד אדיבים והשתמשו בשרות המברקה על מנת להתקשר איתו. כאשר קיבל את הבקשה הראשונה לחזור למקום עבודתו, אסף ביל את חפציו והסתלק משם, כשהוא משאיר מאחוריו את מרבית עבודותיו והתקדם דרומה לתוך הג’ונגלים של מקסיקו 4.

בשלב השני, התחילו לדבר איתו. כפי שציין רתרפורד, חברת “חלקי חילוף בע”מ" היתה מסוגלת לעשות דברים שרוב האנשים לא שערו בנפשם.

כשאוזנו החלה לדבר עימו, היה ביל בחזית הבקתה שלו בקצה הג’ונגל, כשהוא מצייר בסגנון רוסו, את אשר ראו עיניו.

“חזור הביתה, ווילקי. זאת פקודה,” אמרה לו האוזן. “אם תתעלם מהודעה זו נאלץ, לצערנו, ל…”

ביל פרק את האוזן מחיבורה, השליך אותה לעבר העלווה הירוקה שאפפה אותו, וחזר לצייר.

מאום לא התרחש במשך ימים אחדים.

התקלות התרחשו באחר־הצהרים אחד בשעה מאוחרת, כאשר חזר ביל משחיה באגם טבעי שמאחורי בקתתו. כאשר יצא מן הג’ונגל אל הדשא שבחלקת היער הקטנה שלו, אחז אותו לפתע כאב אדיר בברכו הימנית. הברך לא היתה טבעית, אלא אחת מסדרת דגמי 2017 של חברת “חלקי חילוף בע”מ" שהוצעו על ידיה לכל העובדים שלה.

כשהוא זועק מכאבים, ניסה ביל לרוץ לעבר ביקתתו. הכאב שהתרוצץ מעלה ומטה לאורך רגלו, ושגרם לאצבעות רגליו להתעוות ולירכיו לרטוט בחזקה – היה יותר מדי בשבילו. הוא התמוטט.

הוא קם על רגליו והתמוטט פעם נוספת.

הוא גרר עצמו לתוך בקתתו ובהשתמשו בסכין פרק מעל עצמו את פיקת הברך והכאב פסק.

זה בדיוק מה שרתרפורד דיבר אודותיו בסרטי ההקלטה שלו. אנשי “חברת חלקי חילוף בע”מ" יכלו, מכל מרחק שהוא, לגרום לקרבנותיהם כאבים ואף גרוע מזאת. רתרפורד נתן כדוגמה נוספת למבצעיהם, מבצעים שבוצעו לעיתים קרובות על פי בקשות המשרד הלאומי לבטחון, את ההתאבדות לכאורה של המלך נורברט משבדיה־העליונה, את מותו הטרגי של מזכיר ארגון האיגוד הכללי גנורליג ואת מותו הבלתי צפוי של הנשיא פריינטס מברזיל החדשה.

ביל היה משוכנע עתה, שכל זה היה לגמרי נכון.

בבוקר שלמחרת החלה רגלו הימנית לכאוב. להפתעתו הרבה של ביל היא החלה לפתח כושר דיבור.

“אנחנו יכולים לתת לך מספר מוגבל של אופציות, ווילקי. אם תמשיך לסרב לנו, נאלץ, לצערנו הרב, ל…”

הוא פרק את רגלו והשליכה דרך החלון החוצה אל תוך הג’ונגל.

“לא הייתי צריך להרשות להם להחליף חלקים כה רבים ממני בגרוטאות הללו שלהם.”

כשהוא מקרטע מחדרו עם רגל וברך אחת בריאות בלבד, שוחח בינו לבינו אודות הענין הדרך היחידה להמשיך ולעשות את אשר עשה, הדרך היחידה להתחמק מן הכאבים וחוסר הנוחיות שהם יכולים לשגר אליו, היתה לפרק מגופו את כל התוספות המלאכותיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" ולהפטר מהן.

אם כי אפילו דבר זה לא יספיק. הם יהיו מסוגלים להשתמש בחלקים כדי לאתר אותו. הוא חייב לפרק אותם מגופו ואחר כך להסתלק משם.

לרוע המזל, היו בגופו שתי תוספות מלאכותיות שלא יכול היה לוותר עליהן. אחת היתה קבועה בתוך ליבו והשניה היד שהוא לקח מרתרפורד. לא היתה שום דרך להחליף את הלב ועל היד לא היה מוכן לותר.

לא הצלחתי ואף איני נמצא במעמד בו אני יכול לקחת על עצמי את הסיכונים הכרוכים בכך, לראות את התיק הרפואי של ביל. אי לכך אינני בטוח כמה חלקים החליף ביל בגופו במשך עבודתו בחברת “חלקי חילוף בע”מ".

חציית אותו החלק של הג’ונגל עד העיירה הבאה, ארכה ימים מספר. על פי דיווח אחד הוא נכנס לעיירה בעגלת גלגלים קטנה כשכל החלק התחתון של גופו חסר. קרוב לוודאי שיש בכך משום הגזמה, שכן אני משוכנע שהיתה לו רגל אחת אמיתית משלו, לפחות.

ביל, שמקורותיו הכספיים הלכו ואזלו, שכר ביקתת־פלסטיק קטנה, והמשיך לצייר ולרשום.

אנשי חברת “חלקי חילוף בע”מ" גילו אותו מחדש, כמובן, והחלו לשגר כאבים לתוך ידו בת 400,000 הדולר.

הוא החזיק מעמד במשך יומיים. יומיים שלמים של צרחות, העוויות, חיוכים רחבים בזמנים הלא נכונים, וציורים ללא הפסק. לבסוף חייב היה להכנע ולנתק את היד מגופו.

אינני בטוח באשר למה שארע בימים הבאים אחר כך, בכל אופן לא בפרטי הדברים – קרוב לוודאי שהוא קיבל התראה אחרונה מחברת “חלקי חילוף בע”מ". הם כבר ידעו שביל ידע אודות כל אותם דברים שרתרפורד גילה קודם לכן. היו להם מספיק הוכחות לכך שביל לא הוסיף להיות נאמן לחברה.

הם שלחו אליו התקפת לב.

ביל נמצא מת, שרוע בחוץ על רצפת האבן. על כל קירות הפלסטיק נמצאו ציורים מגושמים, מוזרים, ילדותיים כמעט. בידו השמאלית, שהיתה שלו, הוא אחז בפיסת עצחדש מפוחמת שנטל מהאש שבבקתתו.

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר. אני הבנתי.

הרעיון של היותו אמן מאד מצא חן בעיני ביל וגם לאחר שנאלץ לזנוח את ידו בת 400,000 הדולר הוא המשיך לאחוז ברעיון הזה.

והציורים האלה שעל הקיר היו העבודות הראשונות שעשה במו ידיו שלו.

רק בכדי להוכיח, שלא הכל צריך להיות חמור סבר, בחרנו להביא לכם כאן סיפור קצר מאת סטפן באר, המתמחה בעיקר בסיפורים קצרים בנושאי פנטסיה. הסיפור הנוכחי עוסק באדם, שבאורח פלא זכה להגשים משאלה שהיתה כמוסה בליבו זמן רב.

סטפאן באר¹

* * *

שמי דניאל עורבני, ואני גר בוודסטוק, ניו־יורק. הנני רוק, ובזמני הפנוי אני עוסק זה שנים רבות בתחביב אחד – צפייה בציפורים, או כפי שתחביב זה מכונה – צפרות. דומני כי פרט לתוכן היפהפה, העורב הוא העוף החביב עלי ביותר. קסמם של האווזים הנודדים, המתעופפים מעל במבנה של ראש־חץ, הוא מסוג אחר, ושיחתם הקולנית היא חלק מתכנית עלייתם העונתית אל עבר מכה שלהם. ייתכן ששמי הוא אשר גרם לי לראשונה להתעניין בעורבים – שמי, ואותם קינים נפלאים שלהם. מדען אחד טען פעם שהוא יכול להוכיח, שעורבים מסוגלים למנות עד 6 ויותר, וזאת באמת התקדמות אדירה לעומת האדם הפרימיטיבי. אולם אני מאמין בלב שלם כי כל הציפורים יכולות למנות, וגם לדבר, ואינני מתכון לתוכיים ולציפורי־מינה, המחקים בבדיחות־הדעת את דרך דיבורנו ויתר רעשינו האוויליים.

בוודסטוק יש צפרים רבים למדי, אפילו בין צעירי המקום, והם מחבבים מאד בעלי־חיים. ידוע לי שאחדים מהם יוצאים לפעמים לדוג, אך אינני מכיר אף לא צעיר אחד שהוא צייד.

בוקר אחד, לאחרונה, יצאתי לשדה שליד ביתי, ורגלי נתקלה במשהו שבלט מן הקרקע. התכופפתי ומשכתי את החפץ החוצה. היה זה עצם חלוד, כנראה עשוי מתכת, שצורתו כשל מנורת־שמן זעירה. לקחתי אותה לביתי, ורחצתי ככל שיכלתי. בעת ששיפשפתי אותה נראה משהו מעין ענן כחלחל קטן, המגיח מתוכה, ואז שמתי לבי לכתובת מטושטשת שהיתה חרוטה על דופן המנורה, ונראתה כך:

אין אני מומחה לשפות זרות: אך הכתב נראה מוכר. הסתכלי בטבלת האלפביתות הזרות שבמילוני וגיליתי שזו פרסית, ומשמעות הכתוב הינה: “משאלה אחת למשך יום אחד”.

משאלה אחת? אותו רגע הופיע צל על חלוני וראיתי עורב גדול שהתיישב על אדן החלון. הוא – או היא – זיקר את נוצותיו בהביטו אלי, ואז התרומם לעברו של ברוש גבוה במורד הגבעה. “הו הלואי והייתי עורב!” מלמלתי, ולפתע נוכחתי לדעת, שכנראה נפלתי ארצה. מכל מקום, הייתי קרוב מאוד לרצפה, ואז ראיתי את המנורה, אשר באורח פלא גדלה מאד, עד כדי אורך זרועי לערך. הושטתי את ידי אליה בתמהון, ולפתע ראיתי כי מה שהושטתי היה טלף־ציפור ענק. הבטתי בעצמי וראיתי את המקור שבלט מתוך פני. חזי היה מכוסה בנוצות שחורות מבהיקות. הפכתי להיות ציפור…

ואז, התרוממתי ועפתי – עפתי! – אל עבר הראי הגדול וראיתי שאני עורב. משאלתי התגשמה. עתה קיימת היתה הבעייה, כיצד לצאת החוצה, שכן לא הייתי מסוגל ללחוץ על ידית הדלת הקדמית ברגלי, וכל החלונות היו מרושתים. זכרתי שבמטבח היתה דלת מרושתת, קלת משקל ביותר, שננעלה ע"י וו קטן, ודרכה יצאתי החוצה, למרות הקשיים שעורר הוו, שהפך כה כבד.

טיילתי על הדשא ואכלתי מעט תירס, אותו השלכתי לשם בבוקר. שמעתי משק כנפיים, ושני עורבים ענקיים (שלא היו, בעצם, גדולים ממני) נחתו לידי. “יופי, יופי! ראה מי הופיע!” אמר האחד, “אתה עומד להצטרף לחבר’ה?”

– “לכבוד ולאושר לי הדבר,” אמרתי להם.

“ובכן, בוא איתנו ונערוך לך קבלת־פנים.”

הם המריאו אל צמרת הברוש, ואנוכי אחריהם. תמיד סבלתי מפחד־גבהים, אך העובדה שעמדתי, או יותר נכון, עפתי, ברשות עצמי, הסירה מליבי את הפחד. ביצעתי כמה סיחרורים באויר מתוך שמחה שופעת, ועמדתי לנסות לולאה כפולה, אך החלטתי להימנע מכך כשהבחנתי שאחד מידידי החדשים העיף מבט תמוה לעבר האחרים.

נחתנו קרוב לצמרת העץ, בערך בגובה של 20 מטרים מהקרקע, והצטרפו אלינו עוד 15 או 20 עורבים אחרים. נשאלתי לשמי, ואמרתי שקוראים לי דניאל. אזי אמרו לי: “הרם את כנפך הימנית! האם אתה נשבע שלעולם לא תנסה לחזר אחרי אשת חברך?” הרימותי את כנפי ואמרתי, “אני נשבע.” העורב נתן בי מבט ידידותי וכולנו התעופפנו בכיוונים שונים, לתור אחר ארוחת צהריים.

ניסיתי לראות אם אוכל ליצור קשר עם בני אדם, ובראותי ידיד ושכן, שהוא במקרה גם צפר, עפתי לעברו ואמרתי לו, “נחש מי אני!”

הוא הביט בי בהפתעה ובהנאה ואמר: “בלבוס־קרקר־מרבש־ברר”. לפחות כך זה נשמע באזני, עד אשר הבינותי לפתע כי הוא מדבר בשפת בני־האדם ולא בשפת העורבים. הקשבתי, והבנתי שהוא אומר: “מעניין מה העורב הנפלא הזה רוצה.” ברור היה לי שלא הבין את אשר אמרתי לו, ולכן אחזתי במקורי במרגנית והושטתי לו אותה. עזבתיו ועפתי לעבר נהר ההודסון, שם פניתי דרומה. הייתי בדרכי לעבר העיר הייסטינגס, שם גר ידידי מרטין. הוא לבטח יבין אותי – יש לו מוח אנליטי וחודר מאין כמוהו. הבעייה היחידה היתה שהוא עבר לגור שם לא מכבר, ולא הכרתי עדין את מבנה השטח שם. ידעתי את כתובתו, אך לא את מיקומו ממבט ציפור. ברם, ידעתי עדין לקרוא את שפת בני האדם. ולכן, כשהנמכתי עוף ליד כמה לוחות מודעות, קראתי אותן בנקל. מציאת היעד ארכה כשעה. התעופפתי לאורך הנהר, ואחר כך מרחוב לרחוב, תוך קריאת הכתוב בשלטים בפינות הרחוב, אך לא הצלחתי למצוא את המקום בו גרו מרטין ואשתו. ראיתי כמה דרורים על גג בית, וקרבתי לשאול אותם, אך הם משכו בכנפיהם למשמע השאלה, ולא ענו.

אז ראיתי עורבים מספר ופניתי אליהם, אך הם אמרו שהם בדרכם צפונה ואינם מכירים את האזור. “שאל מישהו מן המקומיים,” אמר אחד מהם. “נסה לשאול נקר. ישנו זוג נקרים נשוי זה שנים רבות הגר לא רחוק מכאן על אחד העצים.”

“האם אי־אפשר לשאול אדם?” שאלתי אותם.

“נטרפה דעתך? הם לא יבינו אותך. אנו יכולים להבין אותם, ותו לא.”

עפתי לכיוון שהוא הצביע עליו, ותוך צרוף מקרים מופלא ראיתי את מרטין יושב בגינה, קורא ספר ורושם הערות. עפתי מטה ונחתתי על ידית של מכסחת דשא שהיתה מונחת מולו. “ראו, ראו, ראו,” אמר בחיוך. משום מה גרם לו המצב להיראות כמו איינשטיין צעיר, דבר שהתאים לו למדי.

עפתי סביב ראשו פעמים מספר ונחתתי על ברכו, כשאני מביט בפניו. “שרלוט!” קרא, “בואי הנה לראות!!” אך לצערי לא נשמעה תשובה (את אשתו, שרלוט, חיבבתי ביותר). “היא יצאה, כנראה,” אמר מרטין כמעט לעצמו, ואחר כך שאל אותי: האם יש משהו, שאני יכול לתת לך לאכול?"

הנעתי בראשי בשלילה. הושטתי את טלפי, נטלתי ממנו את העפרון, ורשמתי בפנקס שהיה לצד כסאו: “אני הוא דניאל עורבני. הפכתי להיות עורב.” הוא לקח את הפנקס, הביט בו והניע בראשו בתמיהה. הסתכלתי במה שרשמתי, והנעתי בראשי שלי. מדוע אינו מסוגל לקרוא זאת?

לפתע אמר לי: “כתבת קרא קרא קרא. אינני יודע מה פרושו של דבר”. הבטתי בדף שנית, והכתוב נראה לי מובן למדי. אולי מישהו אחר יהיה מסוגל לקרוא? אך למי אלך עכשיו? שוב הנעתי בראשי, ואז עלה בדעתי רעיון חדש. כיווננתי את חודו של העיפרון אל אותיות שונות בספרו של מרטין, שהיה פתוח לפניו (ברטרנד ראסל, על לוגיקה מתימטית), ומרטין עקב אחרי בתשומת לב רבה, ואז שוב הניע בראשו. “הצבעת על אותיות המתחברות יחד למילים קרא קרא קרא, ואינני מצליח להבין זאת. בוא איתי למטבח ואתן לך משהו טעים לאכול.” הנהנתי בראשי והוא נכנס הביתה. מרטין ואשתו היו אשפי מטבח אמיתיים. הוא הוציא מן המקרר צלחת ובה ביף בורגיניון אלוהי והניח אותה לפני. דחסתי עצמי באוכל עד שבקושי יכולתי לעמוד על רגלי. אפילו גיהקתי, ומרטין אמר לי "לבריאות. בשלב זה הוצאתי גפרורים מספר מתוך קופסת הגפרורים שעל התנור, וערכתי אותם על השולחן בצורה זו: VII=V+II ומרטין כמעט שהתעלף.

“אלוהים אדירים!” צעק, “העורב הזה מבין מתימטיקה.” אך אני נוכחתי, כי מספרים בלבד לא יספיקו ליצירת קומוניקציה בינינו. זה פשוט לא יפעל. מוטב שאלך מכאן. אין שום טעם לבלבל את מרטין עוד יותר בשאלת זהותי. מוטב שאעזוב. ואז עלה במוחי רעיון עפתי אל תוך חדר עבודתו, והנה, כפי שציפיתי, מצאתי על שולחנו מכתב ששלחתי אליו לפני יומיים. כשמרטין נכנס בעקבותי, הצבעתי בטלפי על חתימתי שבתחתית המכתב ואחר כך על עצמי.

“אה, אתה מכיר את דני עורבני, האין זאת?” אמר, ואני הנעתי בראשי לשלילה וחזרתי על הפנטומימה בהדגשה רבה. “אה, הוא מכיר אותך. האם זו הכוונה?” הנעתי שוב בראשי; נואשתי, ולכן עפתי החוצה מבעד לחלון הפתוח. עצרתי, קטפתי חרצית, הבאתיה למרטין, ואחר כך עפתי לכוון ההודסון ועליתי חזרה במעלה הנהר. כשהגעתי הביתה עפתי אל הברוש לומר שלום לחברי החדשים. הערב ירד כבר, ואני מצאתי לי מקום־מנוחה על גבי ענף בראש צמרת הברוש, ונרדמתי.

התעוררתי בבוקר למחרת, ומצאתי שהענף היה צר ומאד לא נוח, ואז ברגשות חרדה, גיליתי שטלפי הפכו להיות רגלי אנוש. חזרתי להיות אדם, עירום כביום היוולדו ותקוע בגובה 20 מטר מהקרקע. פחד־הגבהים שלי חזר אלי, אך העורבים הדריכו אותי, עקב בצד אגודל, במורד העץ – שבתחתיתו מצאתי את בגדי (אין לי כל מושג איך הגיעו לשם).

כשפסעתי לכוון ביתי הופיע לפתע שכני. “היי, דני,” קרא לעברי. “היכן היית כל יום אתמול?”

“צפיתי בציפורים,” עניתי, ולא היה זה שקר גמור, אם־כי נכון יותר היה לומר, אולי, כי צפיתי בבני־אדם.

“ובכן, אין ספק שהחמצת את ציפור הציפורים! היה כאן עורב שעף אלי וקרא קריאות עורבים; ולא תאמין: הוא קטף עבורי מרגנית! מה אתה אומר על כך?”

משכתי בכתפי ולא עניתי.

אנו שמחים להציג בפני הקהל הישראלי, לראשונה, סיפור מתוך יצירתו של סופר מהשורה הראשונה של סופרי המד"ב בארצות הברית – דיימון נייט.

פתגם עתיק אומר: “בארצם של הסומים – גם שתום־העין מלך הוא”. על רקע פתגם זה כתב אחד מהסופרים הקלאסיים של המד"ב ה. ג'. וולס, את סיפור “בארצם של הסומים”, הדן בגורלו המוזר של שתום־עין שהתגלגל לארץ זו, ועל נסיונו לממש את ההבטחה הגלומה בפתגם. דיימון נייט כתב סיפור זה על משקל סיפורו של וולס, וכינהו “בארצם של הסתומים” ובו הוא דן… אך בעצם אין צורך לספר לכם, מוטב שתווכחו בכך בעצמכם.

* * *

האחראי על מגרש החנייה למכוניות חלם בהקיץ, כאשר עצרתי לידו; אדם רחב גרם, עצל למראה, בלבוש של קטיפה משובצת. אני עצמי לבשתי חולצה שצבעה הארגמני תאם את מצב־רוחי. יצאתי מן המכונית, כמעט דורך על אצבעות רגליו.

– “חנייה או החסנה?” שאל אוטומטית, כשהוא מסתובב לעברי, ואז נוכח לדעת מי אני, והסב את פניו.

– “לא זה ולא זה,” אמרתי לו.

בסככת התיקונים, שנמצאה מאחור, ראיתי מכשיר ריתוך. לקחתי אותו וחזרתי אליו. כרעתי על ברכי במקום בו יכולתי להגיע לחלק הפנימי של הגלגל הקדמי, והפעלתי את המכשיר. כיוונתי אותו אל הציר והמתלים. הם זרחו בזוהר אדום כהה, החליפו צבעם אט־אט ללבן ואחר כך הותכו. קמתי על רגלי והפניתי את הלהבה אל הצמיגים, עד שהגומי העלה סרחון, פיעפע והחל נוטף לריצפה בטיפות גדולות. האחראי לא אמר דבר.

השארתיו עומד שם, מביט בחורבן שעל משטח הבטון היפה והמצוחצח.

היתה זו מכונית יפה למדי; אך יכולתי להשיג אחרת, יפה ממנה, בכל עת. פרט לכך, חשתי רצון ללכת רגלי. צעדתי במורד הרחוב המפותל, הרדום בזיוה של שעת אחר־הצהריים, מעוטר בצללים ומדיף ניחוחם הקריר של העלים. אי־אפשר היה לראות את הבתים; כולם היו שקועים או מוסתרים בשיחים, או שניהם כאחת. היה זה השגעון האופנתי האחרון עליו שמעתי, וזה היה מה שרציתי לראות. לא שהיה לי ענין כלשהו במעשיהם של הסתומים.

פניתי הצידה באחד המקומות וחציתי את הדשא, עברתי דרך שורת שיחים מטופחים, שעמדו בפריחתם, והגחתי מצידה השני, אל מגרש משחקים גדול, שהיה שקוע מעט מתחת לפני האדמה.

באמצע המגרש היתה מתוחה רשת טניס ושני זוגות פרקו את מרצם בהחלפת חבטות; שלושה שחרחרים ואחת בלונדינית. גילם הממוצע היה כמחצית מגילי. הארבעה היטיבו לשחק יחדיו, ונראו נהנים מאד מן המשחק.

התבוננתי בהם כדקה, אך אז כבר חשו שני הקרובים אלי בנוכחותי. ירדתי במדרגות אל מגרש הטניס, בדיוק ברגע בו התכוננה הבלונדינית לחבטת־הגשה. היא הביטה לעברי מעבר לרשת, מצידו השני של המגרש, קפואה, עומדת על קצות האצבעות. גם האחרים ניצבו דוממים.

– “לעוף מפה,” אמרתי. “המשחק נגמר.”

הבטתי בבלונדינית. היא לא היתה יפה במיוחד, אך מבנה גופה היה קומפקטי ומלא־חן. היא ירדה באיטיות על כפות־רגליה ותחבה את המחבט מתחת לבית־שחיה. ואז חלפה ההפתעה והיא ניתרה לצאת בעקבות שלושת האחרים.

הלכתי בעקבות קולותיהם, שפנו מעבר לעיקול השביל, בינות לגושים תמירים של לילך ריחני, עד אשר הגעתי למקום, שנראה כאילו נועד לשיזוף. היה שם שעון־שמש, בריכה קטנה ומגבות רבות היו פזורות על הדשא. אחד הזוגות – שחורי השער – נראה הולך ומתרחק במורד הדרך, ראשיהם עולים ויורדים. הזוג השני נעלם.

מצאתי ללא טירחה את הידית שבדשא. המנגנון הגיב ופיסת־דשא מלבנית התרוממה. מן הפתח שנפער ירד גרם־מדרגות, לא מעלית, אך מבחינתי היה הדבר שפיר. רצתי במורד המדרגות ונכנסתי בדלת הראשונה שנקרתה בדרכי. מצאתי את עצמי בטרקלין של הקומה העליונה, חדר סגלגל, שהיה מואר מלמעלה באור דמוי שמש. הריהוט היה נוח מאד, מנופח, שרוע ומכוער; השטיח היה עבה ובאויר נישא ניחוח פרחים רענן.

הבלונדינית ניצבה בקצה האולם, גבה אלי, כשהיא מביטה בריכוז בלוח־הפיקוד של הטבח האוטומטי. חליפת־הספורט שלה היתה מורדת למחצית גופה. היא דחפה אותה עד למטה ונחלצה מתוך הבגד. אז הסתובבה – וראתה אותי.

היא הופתעה שוב; לא חשבה שאני עלול לרדת מטה בעקבותיה. התקרבתי אליה לפני שעלה בדעתה לנוע ממקומה, ואז, כשרצתה – היה כבר מאוחר מדי. היא ידעה שלא תוכל להימלט ממני. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור כנגד הקיר, כשהיא מחוירה מעט. שפתיה ועפעפיה הזהובים רטטו.

סקרתי אותה במבטי ואמרתי מספר דברים, שלא נועדו להחמיא לה במיוחד. היא נרעדה, אך לא השיבה. בדחף פתאום לחצתי על כפתור הטבח האוטומטי, והזמנתי רוטב גבינה חם. שיחררתי את ניצרת הבטיחות והעליתי את מחוון הכמות למקסימום האפשרי. לאחר מכן חייגתי לקבלת קעריות פונץ' ואילפסי מרק.

תוך דקה החל הרוטב להגיע, לוהט ומהביל. לקחתי את אילפסי המרק והתזתי את תכנם על הקיר בשני צידיה. אחר־כך, כשהגיעו קעריות הפונץ' השתמשתי בקעריות הריקות כבתוודים. הקרשתי את השטיח ברוטב הסמיך; שפכתי נחלי רוטב על הקירות ויצקתי שלוליות לתוך הריהוט. כאשר יתקרר הנוזל, הוא יתקשה ויידבק.

רציתי לשפוך כל זאת על גופה, אך הדבר היה מכאיב לה, וזה אסור היה שיקרה. קעריות של רוטב חם המשיכו לזרום מן המטבח האוטומטי, כשהן נתקלות זו בזו. בדרכן החוצה. לחצתי על כפתור הביטול והזמנתי יין פורט.

היין הגיע, כשהוא מקורר היטב, בבקבוקים פתוחים. נטלתי את הראשון, הנפתי זרועי לאחור ועמדתי להתיז על בטנה סילון נאה של יין. לפתע נשמע קול מאחורי:

“שימי לב! זה יין קר.”

זרועי נרעדה וכמה טיפות יין ניתזו על ירכיה. היא כבר היתה מוכנה לכך; עיניה נפקחו למשמע הקול והיא כמעט שלא זעה. סבבתי על עקבי, מטורף מכעס. האלמוני עמד שם לפני גרם המדרגות. פניו היו צנומות יותר מן הממוצע, שזוף, בעל כתפיים רחבות ועיניים כחולות, ערניות. אלמלא התערבותו היה הענין מצליח, הייתי משוכנע בכך: הבלונדינית היתה חושבת, שהיין הקר הוא רוטב לוהט.

יכלתי לשמוע במוחי את צריחתה ורציתי בה עד מאד.

צעדתי לעברו צעד אחד ורגלי החליקה. מעדתי ונפלתי באורח מגושם ונקעתי רגלי. קמתי רועד כולי ונטול שליטה בעצמי. צרחתי אליו, “אתה… אתה…” הסתובבתי, אחזתי באחת מקעריות הפונץ' והרמתי אותה בשתי ידי, בלי שים לב לרוטב הלוהט שגלש ונשפך על פרקי ידי, וכמעט שהשלכתיה באויר לעברו, כאשר הקבס אחז בי – אותו זמזום ארור בראשי, חזק יותר, חזק יותר, מטביע הכל בשאונו.

כששבה אלי הכרתי, ראיתי ששניהם נעלמו. התרוממתי מן הארץ, תשוש עד מוות. כשלתי אל הכסא הקרוב ביותר. בגדי היו מזוהמים ודביקים. שאלתי נפשי למות. רציתי ליפול אל אותה מנהרה אפלה, שתמיד פערה לעברי את לועה, ולא לקום לעולם. אך ציויתי על עצמי להתאושש, להישאר ער ולקום מן הכיסא.

כאשר ירדתי במעלית כמעט אבדה הכרתי שוב. הבלונדינית והרזה לא נראו בשטח. וידאתי שאינם נמצאים באחד מחדרי השינה, והתחלתי מרוקן את תוכנם של הארונות ומגירות השולחן אל הרצפה. גררתי את הערמה אל אחד מחדרי השימוש, דחסתי אותה לתוך האסלה ולחצתי על המתג להורדת המים.

ניסיתי אל הקומה השלישית, שם נמצאו חדרי האחזקה והאיכסון. הקומה היתה ריקה. הדלקתי את תנור החימום וכיונתי את הווסת אל דרגת החום העליונה. פתחתי את המקררים והעמדתי אותם במצב הפשרה. פתחתי את דלת חדר־המדרגות, נכנסתי למעלית ועליתי בה למעלה, בקומה השניה עצרתי בכדי לפתוח את חדר־המדרגות. המים ניגרו כבר על הריצפה והתקרבו למדרגות. הגעתי לקומה העליונה וסיירתי בה. איש לא היה בה. פתחתי את סלילי הספרים וגילגלתי את תוכנם לאורכו ולרוחבו של החדר. הייתי עושה יותר מכך, אך בקושי עמדתי על רגלי. עליתי למעלה אל הדשא והתמוטטתי עליו. המנהרה האפלה אפפה אותי, טובע ומת.

בעת שישנתי, זרמו המים במעלה המדרגות והציפו את הקומה השלישית. חבילות מזון שהופשר צפו בתוך החדרים. המים חלחלו אל בין הקירות והציפויים ואל תוך המכונות. קצרים רבים נוצרו, נתיכי אבטחה ניתקו. מיזוג־האויר הפסיק לפעול, אך התנור המשיך לחמם. המים עלו.

מזון שנשחת, אספקה צפה ומים מזוהמים גאו במעלה המדרגות. שתי הקומות הראשונות היו גדולות יותר ולבטח ייארך זמן עד אשר תתמלאנה. מרבדים, ריהוט, ביגוד, כל תכולת הבית תהא ספוגת מים ואבודה. קרוב לוודאי שמשקלם המצטבר של המים יסיט את הבית ויבקע צינורות מים ומיכלים אחרים. צוות התיקונים יזדקק ליותר מאשר יום אחד, רק כדי לנקות את ההריסות. הבית עצמו מחוסל. הבלונדינית והרזה שוב לא יגורו בו.

מגיע להם.

הסתומים יכלו להקים בית אחר. הם עמלו ובנו כנמלים. אך כמוני – היה רק אחד בעולם כולו.

הדבר הקדום ביותר הזכור לי הוא מראה פני אשה, כנראה האחות במעון־הילדים, הלוטשת אלי עיניים בהבעת זעזוע ואימה. זה הכל. ניסיתי להיזכר, מה בדיוק קרה לפני־כן או אחרי־כן, אך לא יכולתי. לפני כן – כלום, פרט למנהרה האפלה של העדר זכרון, הנמשכת וחוזרת עד ללידתי. לאחר מכן – רק השקט הגדול.

מאז שנתי החמישית, עד גיל חמש־עשרה, כנראה, כל דבר שאני יכול להיזכר בו, צף לו על פני ים אפלולי נעים. שום דבר לא היה חשוב מיוחד. הייתי רגוע ורך, צפתי נים ולא נים.

בהיותי בן חמש־עשרה היתה האופנה במשחק האהבה של בני־הנוער להצמד בזוגות למשך מספר חדשים או יותר. “אהבת־קבע”, קראנו לזה. זכור לי כיצד מחו על כך המבוגרים, וטענו שהתופעה אינה בריאה. אך אנו כולנו היינו בני־נוער נורמליים, ועל־פי החוק היינו חופשיים לעשות כרצוננו, כמעט כמו המבוגרים.

כולם חוץ ממני.

נערת־הקבע הראשונה שלי נקראת הלן. היה לה שיער בלונדיני, כמעט לבן וארוך מאד. ריסיה היו כהים ועיניה ירוקות־בהירות. עיניים מדהימות: הן לא נראו מביטות בך. הן נראו עיורות. פעמים רבות נעצה בי מבטים מוזרים, ונפחדים, שהביעו משהו שבין אימה לכעס. פעם, משום שחיבקתיה בכוח־יתר, והכאבתי לה; בפעמים האחרות, כאילו ללא כל סיבה.

בחבורתנו, זוג שנפרד לפני תום ארבעה שבועות לפחות, עורר חשד – משהו לבטח אינו כשורה באחד מבני הזוג או בשניהם, אחרת לא היו נפרדים כה מהר.

ארבעה שבועות ויום אחד, לאחר שהלן ואני נעשינו צמד. אמרה לי שהיא רוצה להיפרד.

חשבתי שאני מוכן לכך, אך חשתי כיצד מסתחרר החדר לנגד עיני, עד אשר הקיר היכה באגרופי ועצר. החדר בו היינו שימש כחדר תחביבים. לידי היתה חצובה של סכיני גילוף פלסטיק. אחזתי באחד מהם ללא משים וכשראיתי אותו בידי, אמרתי לעצמי, “אני אפחיד אותה.”

ואז ראיתי את המבט המבוהל, הרוגז למחצה, שבעיניה החיוורות, כאשר נפניתי לעברה. אך היה בה דבר־מה מוזר: היא לא הביטה בסכין. היא הביטה בפני.

המבוגרים מצאו אותי אחר־כך, מוכתם בדם. הם הכניסו אותי לחדר ונעלו את דלתו. ואז הגיע תורי לפחוד, כי נוכחתי לדעת, שיצור אנושי מסוגל לעשות את אשר עשיתי. ואם יכולתי אני לעשות זאת להלן, הן יכול מישהו אחר לעשות זאת לי.

אך הם לא יכלו. הם הוציאו אותי לחופשי. לא היתה להם ברירה.

זה היה הרגע בו הבנתי, כי אני הוא מלך העולם.

משהו אחר בתוכי פנימה. משהו שהורחק והושכח, חזר ועלה יחד עם האגרוף הראשון שהנחתי בזעם. הפיסול החל שנים אחר כך, במקרה. אך החל באותו רגע הייתי חופשי, והייתי אמן.

חורף אחד, בארכיון בדנבר, מצאתי מחסן מלא ספרים עתיקים, מודפסים. ביליתי שם חודשים רבים בקריאתם, שכן עד לאותו זמן חשבתי, שאני הוא שהמצאתי את הפיסול ואת הציור. הדבר שרציתי לדעת בראש ובראשונה היה: מדוע זה נפסק? לא היה לכך תשובה מפורשת אף לא באחד מן הספרים. אך בקראי על ההיסטוריה של אותם זמנים, שלפני “שלטון המעבר” מצאתי דבר־מה, שיכול אולי להסביר זאת. כל אימת ששררה תקופה ארוכה של שלום ושפע במקום כלשהו בעולם העתיק, חל שפל באמנות: עיטורים, סגנונות אופנתיים, חיקויים של חיקויים. ואילו האמנים הגדולים, הם השתייכו כולם לתקופות סוערות: פראקסיטלס, דה־וינצ’י, רמברנדט, רנואר, פיקסו…

המין האנושי איבד, כנראה, את הכושר לכך. אינני חושב שהמהנדסים והמתכננים הגנטיים רצו להיפטר מזה, אך מוכנים היו להשליך כמעט הכל על־מנת ליצור עולם הומוגני, רציונלי, שפוי ובריא.

אם כן, רק אדם אחד בעולם היה מסוגל לגלף את דיוקנו של “עידן־התבונה”. בסדר גמור: צריך הייתי להיות מרוצה, אילמלא…

כשהתעוררתי, עטו השמיים גוון סגול צח, וצללים גחו מתוך שדרות השיחים. פסעתי במורד הגבעה, עד אשר ראיתי את גוון כחול־הרפאים של שפופרות הפוטונים שזהרו במלבן גדול, ממש ליד האזור המסחרי. הלכתי לשם מתוך הרגל.

אנשים עמדו בתור, בכניסה, מחכים להראות את פנקסיהם ולהיכנס פנימה. נדחקתי לפניהם, וראיתי את פניהם הנדהמות וחשתי בגופם הנרתע במהירות מפני. נכנסתי לחדר ההלבשה.

רצועות, מיכלי חמצן, מסכות וסנפירים ניצבו שם לכל דורש. הישרתי את בגדי על הרצפה והעליתי על עצמי את ציוד הצלילה. פסעתי החוצה אל הבריכה, מפלצתי, כיצור מעולם אחר. התאמתי את מסכת־החמצן ואת הסנפירים, והחלקתי לתוך מי הבריכה.

מתחת לפני המים היה הכל כחול וצלול כבדולח, ודמויותיהם של השחיינים חלפו לפני כמלאכים חיורים. להקות דגים קטנים התפזרו לכל עבר כשצללתי. ליבי פעם בעונג.

למטה, הרחק למטה, ראיתי דמות נערה עולה ויורדת בתנועה גלית, מבצעת ריקוד תת־מימי, מתפתלת סביב־סביב לגוש גדול של מעין־אלמוגים. היא אחזה בידה בחנית דיג נצמדת אך לא השתמשה בה. היא רקדה, כל כולה שקועה בעצמה, מטה, על קרקעית הבריכה.

שחיתי לעברה. היא היתה צעירה ומבנה גופה עדין, וכשראתה את תנועותי המגושמות, חיקוי גרוטסקי לריקודה, הבריקו עיניה, משועשעות, מאחורי זגוגית המסיכה. היא קדה לעברי בלעג והתרחקה לאיטה בתנועות פשוטות ומוגזמות, כבלט של ילדה קטנה.

המשכתי לשחות בעקבותיה. סביב־סביב שחיתי ברגלים נוקשות, בתחילה בכבדות ילדותית יותר ממנה, ובהמשך תוך פארודיה מעודנת של תנועותיה. אחר כך אילתרתי מחול של לעג, מורכב ומשעשע, סביבה.

ראיתי את עיניה נפערות לרוחה. היא התאימה את קיצבה לתנועותי, ואז, יחדיו ולחוד, ושוב יחדיו, התפתלנו בתוך המים. לבסוף, סחוטים ותשושים, דבקנו זה בזה במקום בו נפרש גשר עשוי אלמוגים פלסטיים מעל ראשינו. גופה הצונן נשען על זרועי. מעבר לשתי זגוגיות המסכות – מרחק של עולם ומלואו! – היו עיניה ידידותיות וחביבות.

היה רגע בו חשנו, שני זרים ובשר אחד, את נשמותינו מדברות. האחת אל רעותה, מעבר לתהום החומר. היה זה חיבוק מתסכל: לא יכולנו להתנשק, לא יכולנו לשוחח; אך ידיה נחו על כתפי באמון ועיניה הביטו בשלי.

הרגע חייב היה להגיע לקיצו. היא החוותה בידה כלפי פני המים, ועזבה אותי. עקבתי אחריה אל על. חשתי שלווה מוזרה וכבדות ניסכה בתנועותי, לאחר ההתקף שסבלתי. הרהרתי… איני יודע אודות מה.

התרוממנו יחדיו ליד דופן הבריכה. היא נפנתה אלי, כשהיא מסירה את המסיכה מעל פניה. לפתע קפא חיוכה ונמוג. היא לטשה בי עינים בבחילת אימים וקמטה את אפה.

“פוי,” אמרה ופנתה ממני, צועדת בכבדות בסנפירים שלרגליה. ראיתיה נופלת לזרועותיו של אדם לבן־שיער ושמעתי את קולה המקוטע וההיסטרי.

“האינך זוכרת?” נשמע קולו הרוטט של הגבר. “היית חייבת לדעת זאת על־פה.” הוא הסתובב. “הי, האל, האם יש במועדון עותק כלשהו?”

מלמול נשמע בתשובה, ותוך רגעים אחדים יצא אדם צעיר מן המועדון, כשהוא מחזיק בידו חוברת דקה ואפורה.

הכרתי את החוברת. יכולתי אפילו לספר לכם, באיזה עמוד פתח אותה לבן־השיער, ואילו משפטים קראה הנערה, כשצפיתי בה.

המתנתי, אינני יודע מדוע.

שמעתי את קולה מתרומם. “ולחשוב על כך, שנתתי לו לגעת בי!” לבן־השיער ניחם אותה, כשקולו הרוטן חלש מכדי שמילותיו יגיעו לאזני. ראיתי את גבה מזדקף. היא הביטה לעברי… מרוחקת רק מטרים ספורים באויר הריחני המואר בכחול. מרחק של עולם ומלואו… היא קיפלה את החוברת לצורת גליל, השליכה אותה ונפנתה על עקביה.

החוברת נחתה לרגלי, נגעתי בה בקצה סנפירי והיא נפתחה בעמוד, עליו חשבתי:

“…זריקות הרגעה עד גיל חמש־עשרה, שבו הפך הדבר בלתי מעשי מסיבות מיניות. ובעת שהיועצים והצוות הרפואי היססו, הוא הרג נערה מבני חבורתו על ידי שמוש באלימות.”

ולהלן:

"…הפתרון שהתקבל לבסוף היה תלת־שלבי –

1) סנקציה – הסנקציה היחידה האפשרית בחברתנו המתירנית וההומנית – נידוי; לא לדבר איתו, לא לגעת בו מרצון ולא להכיר בקיומו.

2) אמצעי זהירות – ניצול נטייתו הקלה לאפילפסיה, זאת על ידי שימוש בשיטה דומה לטכניקה של קוסקו, המונעת פעולה אלימה על־ידי יצירת התקף אפילפטי.

3) אזהרה – נעשה שינוי זהיר בתהליכים הכימיים של גופו, כדי לגרום לכך שהחומרים שהוא פולט ונושף יפיקו ריח צחנה חריף. מתוך חמלה, נמנע ממנו עצמו לחוש בריח זה.

למרבית המזל, התאונות הגנטיות והסביבתיות, שחברו יחדיו ליצירת חייזר זה, ברורות כיום היטב, ולעולם לא יוכלו עוד…"

כמו תמיד, חדלו המילים להיות בעלות משמעות בנקודה זו. לא רציתי לקרוא הלאה. הכל היה אוסף שטויות, בין כה וכה. אני הייתי מלך העולם.

קמתי והסתלקתי. יצאתי החוצה לתוך הלילה, עיור לנוכחותם של הסתומים שגדשו את החדרים בהם עברתי.

במרחק שתי כיכרות משם נמצא האיזור המסחרי. מצאתי מקום אספקת בגדים ונכנסתי. כל בגדי־החינם שבתיבות התצוגה היו אפורים ומשעממים. אלה נועדו לארחי־פרחי עלובים, לא לי. חלפתי על פניהם אל הביגוד המיוחד ומצאתי חליפת בגדים אותם יכולתי לסבול, שילוב של הכסף וכחול, עם פסים שחורים מודגשים לאורך הטוניקה. הסתומים היו אומרים על תלבושת זו, ‘נחמדה’. לחצתי על כפתור ההזמנה. האוטומט הביט בי בעין הזכוכית האטומה שלו. “פנקס התרומות שלך, בבקשה.”

יכולתי להשיג פנקס תרומות אילו טרחתי לצאת החוצה, לרחוב, ולקחת אותו מידי עובר האורח הראשון. אך לא היתה לי סבלנות לכך. אחזתי בשולחן החד־רגלי, שניצב בפינת התקרובת, הרמתי אותו וחבטתי בתיבת התצוגה. המתכת חרקה והתעקמה בקירבת המנעול. הכיתי שוב והדלת נפתחה לרוחה. משכתי לי משם ערמות של בגדים, עד שמצאתי משהו לפי מידתי.

התרחצתי, החלפתי בגדים, והלכתי למרכז האספקה שבמורד השדרה. כל המקומות הללו לחלוקת ציוד מסודרים בצורה דומה לגמרי, ואין זה משנה כיצד המנהל המקומי מארגן את המקום. הלכתי הישר אל הסכינים, ובחרתי לי שלושה מהם מגדלים שונים, הקטן שבהם כגודל ציפורני. אחר כך היה עלי לנסות את מזלי. בחרתי במחלקת הריהוט, שבה האיר לי המזל פניו מדי פעם, אך השנה השתמשו אך ורק במתכת. אני הייתי זקוק לעץ מעובד.

ידעתי מקום אחד, בו היתה ערימה גדולה של בולי עץ דובדבן בגדלים סבירים. היה זה מחסן זנוח בצפון, במקום הקרוי קוטני. יכלתי לקחת עמי כמות, שהיתה מספיקה לי לשנים רבות. אך מה טעם בכך, אם העולם כולו שייך לי?

החיפוש לא ארך זמן רב. למטה, במחלקת בתי־המלאכה, דוקא שם, מצאתי כמה עתיקות: שולחנות וספסלים, כולם עשויים עץ. בצידו השני של החדר נאספו כמה סתומים, מעמידים פנים שאינם מבחינים בי. ניסרתי חתיכת עץ מלבנית גדולה מהספסל הקטן ביותר ועוד חתיכה מספסל אחר, שתשמש לה בסיס.

מאחר שכבר נמצאתי שם, נראה לי המקום נוח למדי, מה גם, שיכולתי לאכול ולישון בקומה העליונה. לכן נשארתי שם.

ידעתי מה היה ברצוני לעשות: אדם, היושב ברגליים משוכלות וזרועותיו נחות על ברכיו. ראשו יהיה מוטה לאחור ועיניו עצומות, כאילו הפנה פניו אל השמש.

אחרי שלושה ימים היה הדבר מוכן. הגוף והאברים קיבלו צורה, שלא היתה אדם וגם לא עץ, מין יצור כלאיים. יצור שלא היה קיים לפני שיצרתיו.

יופי. זו היתה המילה העתיקה שעלתה בדעתי.

גילפתי את ידה האחת של הדמות כשהיא תלויה ברפיון, בעוד ידה השניה מקופלת בחזקה. חייב להגיע רגע שבו יש לעצור, ולומר שהעבודה תמה. נטלתי את הסכין הקטנה ביותר, שבה השתמשתי לליטוש פני העץ, סילקתי את הנדן ופצרתי את הלהב עד שהפך לחוד ארוך ודק. קדחתי חור בתוך ידה של הדמות, בחלל שבין האגודל והאצבע המורה המקופלת. החדרתי את להב הסכין לתוך אותו חור. בתוך ידה הקטנה של הדמות נראתה הסכין כחרב שלופה.

הידקתי את הלהב היטב למקומו ואחר כך דקרתי בו את אגודלי ומרחתי את הדם על הלהב. חיפשתי במשך שארית היום, עד אשר מצאתי את המקום המתאים – שקע בחלקו העליון של סלע בולט, בחלקת קרקע משולשת, פראית למחצה, אשר הושארה כמות שהיא במפגש בין שני כבישים. שום דבר לא היה קבוע, כמובן, בחברה זו, בה מחליף אדם את ביתו כל חמש שנים או תקופה דומה, כדי ללכת אחר צו האופנה. אך חלקה זו הוזנחה במשך שנים רבות, וטוב מזה לא יכולתי למצוא.

הנייר כבר היה מוכן בידי, היה זה דף מתוך צרור, שהדפסתי לפני שנה. הניר היה מצופה, וידעתי שישאר קריא שנים רבות. הנחתי את הפסלון על גבי פיסת־הנייר וחיברתי אותה אל הסלע בדבק־כל, שמרחתי בשתי נקודות. עשיתי זאת בעבר פעמים רבות, וידעתי בבטחון, כמה דבק עשוי להחזיק את הפסלון במקומו כנגד מגע מקרי של יד אדם, אך ירשה לו להכנע למי שבאמת רוצה לעקור אותו ממקומו.

פסעתי מספר צעדים לאחור, התבוננתי. העוצמה והחמלה שבפסלון גרמו לנשימתי להתקצר, ודמעות החלו מציפות את עיני.

אור השמש זרח על פני הלהב המוכתם, שנח בתוך ידו. הוא ישב בודד, בשקע, שסגר עליו כארון מתים. עיניו עצומות וראשו מוטה אחורנית, כאילו הפנה פניו אל השמש. אך רק הסלע היה מעל ראשו. השמש לא לו נועדה.

כורע על הקרקע העירומה והצוננת, תחת עץ פלפל, הבטתי אל מעבר לרחוב, אל השקע המוצל, בו ישבה הדמות שגילפתי.

הכל הסתיים. לא היה מאום שיצריך את נוכחותי כאן, אך בכל־זאת לא יכלתי לעזוב.

מדי פעם חלפו אנשים על פני הדמות, – לא לעיתים קרובות. הסביבה נראתה נטושה למחצה, כאילו הסתלקו האנשים למסיבה אי־שם, או לאסיפה של תרומות, או אולי הלכו להביט כיצד חופרים בית חדש, במקום זה שהרסתי… רוח קלה נשבה לעברי, קרירה ובודדה ונופחת בעלים.

בצידו השני של הסלע היתה חומת אבן נמוכה, ועליה, חצי שעה קודם לכן, ראיתי הבהק קצרצר של צבע – ראשו של נער, חובש כומתה אדומה, שחלף במהירות ונעלם מן העין.

זו היתה הסיבה שהייתי חייב להישאר. הרהרתי, כיצד עשוי הנער לרדת, לחלוף על פני החומה, לתוך הכביש שלי, ובעוברו ליד משולש האדמה המגודלת פרא, יראה את הפסל שלי. הרהרתי בכך, שאולי לא יחלוף על פניו בלא להקדיש לו תשומת־לב, אלא יעצור, יתקרב יותר על־מנת להביט, ירים את פסלון העץ, ויקרא את הכתוב בפתק שמתחתיו.

האמנתי, שזה עתיד לקרוא אי־פעם. רציתי בכך עד לכאב.

התגליפים שלי היו פזורים בכל רחבי העולם, בכל מקום בו שהיתי. היה אחד בקונגו־סיטי, חרוט בשנהב, שחור ומבהיק. אחד בקפריסין, מגולף בעצם, אחד בבומבי, עשוי צדף, ועוד…

הם היו כתמרורים, המודפסים באדום וירוק בעולם עיור צבעים. רק אדם מן הסוג שאחריו חיפשתי, עשוי להרים פסלון כזה, ולקרוא את המסר אותו ידעתי על־פה.

“לך, המסוגל לראות,” פתח המשפט הראשון, “אני מציע עולם…”

שוב הבהק הצבע ליד החומה. התקשחתי. דקה לאחר מכן נראה ההבהק שוב, מכיוון אחר. זה יהיה הנער, הפוסע במורד צלע הגבעה, בולט על הרקע הירוק, כומתתו האדומה והמחודדת מבהיקה כראשו של נקר.

עצרתי את נשימתי.

הוא בא לעברי, חוצה את העלים המרשרשים, כשאלומות אור השמש משחקות בדמותו. הוא היה נער שזוף, זאת יכולתי לראות ממרחק, שפניו רציניות ורזות, אזניו בולטות וורודות באור השמש שמאחוריו, ורפידות מרפקיו וברכיו משוות לו מראה גרמי.

הוא הגיע לפרשת הדרכים ובחר לפנות לדרך שלי. השתופפתי ככל שקרב לעברי. הלואי שיראה את הפסלון, הלואי שלא יראה אותי, חשבתי בקדחתנות.

אצבעותי נקמצו סביב חלוק אבן.

הוא היה קרוב יותר, מהלך בעליזות כשידיו בכיסיו, מביט ברגליו מרבית הזמן.

כשהיה כמעט מולי, השלכתי את האבן. היא נחתה בין העלים, שמתחת לשקע, והקימה קול איוושה. ראשו של הנער נפנה. הוא נעצר, לוטש עיניו. אני חושב שאז ראה את הפסלון. אני בטוח, שראה אותו.

הוא צעד צעד אחד.

“רישה!” הקול נשמע מלמעלה, מעבר לחומה.

הוא הביט מעלה, “כן!” צפצף.

עמדתי על רגלי, מתוח מכעס.

ואז השתנה כיוון הרוח, היא החלה לנשוב ממני לכיוון הנער. הוא חג על עקביו, עיניו פקוחות לרוחה, והושיט את ידו לאפו, “הוי, איזה סירחון!”

הוא פנה וצעק, “אני בא!” ואז הסתלק, כשהוא ממהר במעלה הכביש אל תוך הכתם הירוק והמטושטש.

הסיכוי היחיד שלי אבד. הוא היה רואה את הפסלון, אני יודע זאת, אלמלא האשה הארורה והרוח שהשתנתה… כולם היו נגדי, האנשים, הרוח, הכל…

והפסלון ישב בשקט, עיניו העיורות פונות מעלה, אל שמי הסלע.

יכול היה להריח אותי. ידעתי שהריח נורא. לא היתה רוח, והכלב משך את תשומת־לב הילד. העיתוי, הכל היה מוטעה, אך בכל־זאת פניתי אליו בעורון, כרעתי על ברך אחת והושטתי אליו את הפסלון.

“הבט,” אמרתי.

הוא נפל אחורנית, מרוב חיפזון. הוא ודאי לא הספיק אפילו לראות את הפסלון, אלא ככתם חום מטושטש, המונף לעברו. הוא התרומם במהירות על רגליו, בעוד הכלבלב נוהם ומילל בין רגליו, ורץ לעבר התל.

התרוממתי בעקבותיו, כשאני נאחז בצפורני באדמה הלחה ובעשב. בידי השניה אחזתי עדין בפסלון ובפיסת הניר.

דלת נפתחה לפתע לרוחה, בלעה את הנער ונסגרה בחזקה בפני. היכיתי בעורון בשיחים שבשני צידי הדלת, כדי למצוא את לוח הפתיחה, עד שגיליתיו במקרה. הדלת נפתחה. צללתי פנימה בצעקה “חכה!” ומצאתי עצמי במעבר לולייני, מואר באור־פנינים אפור, שהתפתל כלפי מטה. רצתי במורד ופתחתי את הדלת הראשונה שנקראתה בדרכי. היתה זו חממה תת־קרקעית, לחה ולוהטת באור צהוב, מלאה עלים דולפים בשורות ארוכות. רצתי במעבר, זועם, הופך כל מה שהשיגה ידי, עד אשר הגעתי, בקצה החממה, לאכסדרה ובה מעלית.

שוב ירדתי מטה, לקומה השלישית ולמבוך של חדרי אורחים, כולם ריקים. לבסוף מצאתי גזוזטרה המובילה בשיפוע כלפי מעלה, מעל לחממה, ובקצה שמעתי קולות.

הדלת היתה עשויה זגוגית שקופה. עצרתי לידה, מביט ומאזין. הילד היה שם, ועימו אשה מבוגרת יותר – אמו, או אולי אחותו – ואשה קשישה, יושבת בכסא נוקשה, והכלבלב בחיקה. החדר היה נוח וחסר טעם, בדיוק כמו חדרים רבים אחרים.

ראיתי את התדהמה המופיעה על פניהם כאשר פרצתי פנימה. התופעה חזרה ונשתנתה מדי פעם. הם ידעו, כי הייתי רוצה להרוג אותם, אך מעולם לא ציפו, שאכנס לבית פרטי ללא הזמנה. דבר כזה, פשוט אין עושים.

שם היה הנער, קרוב כל כך, עד שיכלתי לגעת בו. אך התדהמה הכללית רטטה בחלל האויר, ואפפה הכל כשמיכה, העתידה לאטום את קולי. הרגשתי, שאני חייב לצעוק.

“כל מה שמספרים לכם הוא שקר וכזב!” אמרתי להם, “הביטו לכאן, לכאן, זאת היא האמת!” החזקתי את הדמות אל מול עיניו של הנער, אך הוא לא ראה אותה.

“רישה, רד למטה,” אמרה האשה הצעירה בשקט. הוא פנה בציתנות, זריז כנמיה. חזרתי והתיצבתי מולו. “הישאר!” אמרתי, נושם בכבדות, “הבט…”

“זכור, רישה! אל תדבר איתו,” אמרה האשה.

לא יכלתי לשאת זאת יותר. לאן נעלם הנער, אינני יודע. חדלתי לראות אותו. זינקתי לעבר האשה, הפסלון והניר בידי. כמעט שהייתי זריז דיי; כמעט שהגעתי אליה; אך הזמזום אחז בי באמצע הזינוק, חזק יותר, חזק יותר, כאילו היה זה קץ העולם.

היתה זו הפעם השניה אותו שבוע. כששבה אלי הכרתי, חשתי זמן רב בחילה וחולשה שמנעו ממני לנוע ממקומי. הבית דמם. הם הסתלקו, כמובן… הבית זוהם, בגלל נוכחותי. הם לא יגורו כאן שוב, אלא יבנו בית במקום אחר.

עיני נתערפלו. זמן־מה לאחר מכן, קמתי על רגלי והבטתי סביבי. קירות החדר היו מכוסים אריג צפוף שנראה כניתן להיקרע. חשבתי על קריעתו לפיסות קטנות, על ניפוץ הריהוט, דחיסת השטיחים וכלי המטה לתוך האסלה… אך לא היה לי הכוח לכך. הייתי עיף מדי.

לבסוף התכופפתי והרמתי את הפסלון מן הריצפה, ואת פיסת־הניר, שהיתה אמורה להיות צמודה אליו. היא היתה מקומטת, ומראיה נוגה כזה של מכתב, שמישהו השליך.

פתחתי את פיסת הנייר, החלקתי את קמטיה וקראתי את החלק האחרון של המסר:

“אתה יכול לחלוק אתי את העולם. הם אינם יכולים לעצור בך. הכה עתה! בחר לך דבר חד ודקור, או דבר כבד – ומחץ. זה הכל. זה יעשה אותך חופשי. כל אחד יכול לעשות זאת.”

כל אחד. כל אחד.