שבועות מספר חלפן מתחילת הקרנת הסדרה האמריקאנית המצליחה “מסע בין כוכבים” על מסכי הטלוויזיה המקומית. אחרי שכבר הספקנו להתוודע אל הגיבורים וטיב משימותיהם ואולי גם “להתמכר” לפולחן הצפייה בתכנית, (קשה, קשה היה לוותר על שנת אחה''צ ביום שישי…) אפשר לערוך סיכום ביניים ולבחון מה ראינו עד כה.

בראש ובראשונה, ובלי כל קשר לרמת הפרקים בהם צפינו עד כה וטיבם, אין ספק שהיוזמה להקרנת סדרת מד"ב ברוכה, כשלעצמה, אלא שאליה וקוץ בה; וכאשר ננקטה כבר יוזמה ברוכה שכזו לא טרחה הטלוויזיה הישראלית להתחיל את הקרנת הסדרה מן הפרק הראשון שבו היו אמורים הצופים לראות כיצד נבחרים אנשי צוות הספינה. במשך מספר שבועות יכלו הצופים רק לנחש מיהו אותו ספוק מחודד־אוזניים ומלוכסן־גבות, עד שניתן היה ללקט מרמזים שונים את האינפורמציה שהיתה אמורה להימסר לנו כבר בפרק הראשון.

פרקי הסדרה מגלים לנו את קורותיה של ספינת חלל אמריקאנית אנטרפרייז שמה, כפי שהם מתוארים ביומנו של קפטן קירק יפה התואר. העקרון המרכזי בכל פרק הוא “נחיתה” על כוכב לכת מרוחק כלשהו והתקלות בייצור מפלצתי או בפגע רע כלשהו (קרינה, למשל), אשר בדרך כלל גורמים נזק למישהו מאנשי הצוות ולעיתים אף פולשים אל תוך האנטרפרייז בדמותו של אחד מאנשי הצוות, וכמובן ברגע השיא מתגבר הצוות בראשותו של הקפטן החייכן על הייצור או היישות הקטלנית והכל בא על מקומו בשלום. העקרון פשוט ולמעשה – מאד לא מתוחכם, אך הרי איש מאיתנו אינו מצפה מסדרה טלוויזיונית במתכונת שכזו להשתוות אל “2001: אודיסאה בחללי” של קלארק את קובריק.

בתוך הז’אנר של ספרות המד“ב ניתן לשייך את “מסע בין כוכבים” לזרם המיושן והפרימיטיבי יותר; הזרם שהתמקד בתאור כוכבים רחוקים, ייצורים שונים ומשונים ומלחמות אקדחים בנוסח המערב הפרוע. אלא שכאן, בהבדל מן המערב הזכור לטוב, “יורים” האקדחים קרניים קטלניות (פייזר?) מסוג זה או אחר במקום כדורים קונבנציונאליים. הגל החדש של מד”ב מתמקד יותר ויותר על ההיבטים החברתיים כלכליים של חברה עתידנית (זרם המד"ב החברתי), אך השפעתו של זה על הסדרה לא נראתה עד כה על המסך. הזרם של מד"ב פסיכולוגי (המקובל אף הוא בגל החדש של המד"ב) יוצג חלקית על המסך באחת התכניות שבה “המפלצת התורנית הופיעה בדמותם של שניים מאנשי הצוות שהם “על חושנים”, ואשר בהשפעת קרינה מסתורית כלשהי מתחזקים חושיהם המיוחדים. אך, כאמור, בעיקרו של דבר מציגים פרקי הסדרה את המד”ב הקלאסי, המיושן קמעה.

תסריטי הסדרה נכתבו על ידי ערב רב של סופרים ו“כתבנים”, בדרך כלל מדרגה ג' ומטה, ועל כן אותם פרקים בודדים שנכתבו על ידי סופרי מד"ב טובים יותר, בולטים מייד לטובה. כזה היה, למשל, הפרק הרביעי שהוקרן בארץ (על כוכב בו הוכחדה הציוויליזציה האורגנית ונותרו רק אנדרואידים, זוכרים, לא?) שנכתב בידי רוברט בלוך, הזכור לטוב כמחבר “פסיכו” – שעל פיו נעשה סרטו הנודע של היצ’קוק.

הנקודה העקרונית המהווה את עקב אכילס של הסדרה היא היותה משופעת ביותר מדי שמרנות וסטיריאוטיפיות. אמנם אלה הם מאפיינים חשובים של מרבית סדרות הטלוויזיה האמריקאיות המוכרות לנו, אלא שכאשר בסדרת מד“ב אנו צופים, תכונות אלה יכולות להיות ממש קטלניות. כל עיקרו של המד”ב והפנטסיה היא ההנתקות מן המוסכמות והסטיריאוטיפים של החברה בה אנו חיים והפלגה אל עולם בו הדמיון הוא אשר יוצר את המוסכמות; וככל שתהיינה אלה שונות ורחוקות מאלה המקובלות עלינו בחיים הארציים שלנו, כן ייטב לסיפור. ואילו כאן – אחת התמונות הראשונות שנגלו לעיני הצופים כבר בפרק הראשון בסדרה הראתה את אחת מנשות הספינה נכנסת לחדר הבקרה, לא, חלילה, כדי לתפוס את מקומה ליד אחד המכשירים המשוכללים שבו, אלא כדי להגיש לקפטן שלנו ספל משקה. האשה היחידה אשר יושבת בחדר הבקרה היא ה“קשרית” (כמעט כמו בפלמ"ח, לא?). בכל פרקי הסדרה שהוקרנו עד כה, לא ירדה אף פעם אשה אל אדמת כוכב זר לבצוע משימה שיגרתית. הכושים ומלוכסני העינים משמשים, אף הם, בתפקידי משנה בלבד. הקפטן, גבור הסדרה, הוא סטיריאוטיפ במלוא מובן המילה. הדמות הקלאסית של האמריקאי הלבן, בעל השיער הבלונדי, הגוף האתלטי והחיוך המקסים. הוא מתגלה תמיד כג’נטלמן מושלם, היוצא להציל את הנקלעים לצרה ומסכן את חייו במחוות אבירי. הוא רגיש מאוד ורומנטיקן מושבע, ותכונותיו אלה מודגשות פי כמה לנוכח “אטימותו הרגשית” של ספוק השכלתן, שאימו בת הכוכב וולקן הורישה לו את השכלתנות ואת אזניו המחודדות גם יחד. קפטן קירק שומר בקנאות על תכונותיו אלה אשר מקובל לראות בהן את “מותר האדם מן הבהמה” ומציל את האנושות מידיהם של “סופרמנים על חושנים” ושל “מדענים מטורפים” המבקשים להציע לה תגליות מהפכניות בדמותם של אנדרואידים משוכללים ובני אלמוות. שוב ושוב מבצבץ מבין השורות (או ליתר דיוק – מבין סרטי הצלולויד) אותו תסביך פרנקנשטיין אשר מרבית סופרי המד"ב בני הגל החדש הצליחו להשתחרר ממנו. (אולי בהשפעתו הברוכה של אבי הרובוט הסימפטי והלא מזיק ומנסחם של שלושת חוקי הרובוטיקה, מיודענו איזאק אסימוב).

מלבד הנקודה העקרונית הנזכרת לעיל, שהיא הליקוי הבסיסי של הסדרה, אנו נתקלים מדי פעם בסתירות פנימיות בפרקים השונים, או לפחות בפרטים שלא נתנו עליהם את הדעת. כך נראים מדי פעם אנשי הצוות המגיעים לכוכב נידח ששימש זמן רב קדם לכן כמשכן של יצורים מפלצתיים, שאינם מזכירים כלל צורה אנושית, ומוצאים שם הריסות של מקדשים המקושטים ומעוטרים בפסלים דמויי אדם דווקא. יתר על כן, ספינתנו אמורה להגיע אל כוכבים שממוקמים בקצה השני של הגלקסיה שלנו, ואולי אף אל כוכבי גלקסיות אחרות. כלומר, כוכבים המרוחקים מרחק של שנות אור רבות מכדור הארץ; אך מכיוון שאין כל רמז על שיטה מהפכנית זו או אחרת המאפשרת לחללית לנוע מהר יותר או “לדלג” ממקום אחד למשנהו באפס זמן (כגון שיטת ה“על־חלל” של אסימוב), תמוה הדבר כיצד קפטן קירק הנחמד אינן מזקין כלל במהלך טיוליו הבין גלקטיים. (ייתכן, כמובן, שהבעיה נובעת מן הבחירה המקרית של הפרקים המוקרנים, ולא היתה מתעוררת אילו החלו בהקרנת הסידרה מן הפרק הראשון). כמו כן, לא נתנו כותבי הסדרה את דעתם לאפשרות, שעל פני הכוכבים אליהם מגיעים גבורי האנטרפרייז במדי הספינה, עלולה לשרור אטמוספירה שונה לחלוטין מזו אליה רגילים בני כדור הארץ (אז הרי לא היינו יכולים לראות את חיוכו המקסים ואת שרירי גופו של קפטן קירק דרך קסדה וחליפתי חלל מגושמת).

עם זאת, יש לציין לטובה מספר רעיונות יפים. בראש וראשונה, הרעיון של שיתוף פעולה בין־לאומי ובין־כוכבי המופיע בסדרה לכל אורכה, החל בהרכב הצוות, הכולל לא רק בני לאומים שונים אלא גם את ספוק, בן התערובת הארצי־וולקני (מה שמרמז אפילו על פרשיות אהבים בינכוכביות, כמובן…) וכלה בעזרה אותה מושיטה אנטרפרייז לספינת חלל ממנה מגיעות קריאות עזרה, למרות שקודם לכן איימה זו להרוס את האנטרפרייז על אנשי צוותה. אמנם כפי שכבר נאמר לעיל, את הטון נותנים טיפוסים אמריקניים מובהקים והספינה נושאת את שמה וסמלה של ארצות הברית, אך הרעיון של אחוה בין־לאומית ובין־כוכבית ברוח דברי הנביא (“וגר זאב עם כבש…”), הוא בכל זאת יפה גם כאשר אינו מושלם. פרט מעניין נוסף הוא אופן השיגור של אנשי הצוות אל אדמות הכוכבים, אך עד עתה לא זכינו לראות או לשמוע פרטים בקשר לאופן השיגור כפי שמקובל להסביר במרבית ספרי המד"ב המכבדים את עצמם (למשל, ההסבר המפורט על תהליך הגניטה בספרו של אלפרד בסטר “פני מועדות אל הכוכבים”). בכל אופן, אין זה גורע מן ההנאה בצפיה בתהליך אשר מצולם בצורה מעניינת ויפה

אם כבר נגענו בנושא ההנאה מן הצילומים, יש לציין לטובה את המאמצים שהושקעו בתפאורה ובאפקטים מיוחדים, אם כי אין באלה כדי להשביע את רצונו של חובב מד“ב מובהק. כבמרבית סרטי המד”ב, חשיבות האפקט הויזואלי היא עצומה, לכן, ניתנת בדרך־כלל מרבית תשומת הלב לבנית התפאורה ודגמי החלליות, ולצילום ועריכה מיוחדים. בכך הצטיינו ונודעו תהילה סרטים כגון “מפגשים מן הסוג השלישי” של שפילברג, או סרטו של לוקאס “מלחמת הכוכבים”. למותר לציין את החוויה האסתטית המרשימה, לה היינו עדים ב“2001: אודיסאה בחללי” של קובריק.

גם בסדרה שלפנינו, אין ספק שהצד הויזואלי הוא הצד היותר־טוב של הסדרה. תמונת הפתיחה של כל פרק, שבו נראית האנטרפרייז שועטת מן הפינה השמאלית העליונה של המסך הקטן לכוון מרכז התמונה, מרשימה למדי. עיצוב פנים החללית, ובעיקר – “כן השיגור” יפה. התפאורה בסצינות בהן מתואר כוכב מרוחק, עליו נחתו אנשי צוות האנטרפרייז, בדרך כלל חד־גונית. לרוב זהו כוכב שומם, מלא מכתשים, סלעים מחודדים או עיי חרבות וספינכסים ענקיים – מה שמשרת אולי את אוירת המתח, אותה מנסים ליצור, אך לא את הצד המד"בי, אך יש לציין שהתוצאה נראית בדרך כלל משכנעת למדי. במילים אחרות, היות התפאורה בנויה מדיקט וקרטון אינה נראית לעין, כפי שקורה לא אחת בסרטי קולנוע או בסדרות טלויזיוניות אחרות. גם “המפלצות התורניות” נראות משכנעות, ואפילו אזניו המחודדות של ספק אינן נראות כגושי פלסטלינה.

יש לציין שהסדרה במקורה, צולמה כמובן בצבעים, ואף הוקרנה בצבעים ברחבי העולם. לאזרחי ישראל, הצופים בתכנית, לא נותר אלא לקונן, כי הרי ברור, שבצבע נראים כל אותם אפקטים יפים שבעתיים.

קיצורו של דבר – מי שלא ציפה ליצירת מופת לא יכול היה להתאכזב ממרבית פרקי הסדרה. מי שאינו חובב מד"ב יגלה אולי באמצעות סדרה זו עולם ומלואו. המסתתר מאחורי ראשי תיבות אלה, ולפחות בכך יבוא על שכרו.

חובבי המד“ב, המורגלים ליצירות מתוחכמות יותר, פרי עטם של בכירי הסופרים של הז’אנר, יתנחמו בעובדה, שסדרה טלויזיונית זו תגביר, ללא ספק, את תודעת הציבור לספרות המד”ב ותעודד גם את הוצאות הספרים ואת מפיצי הקולנוע, וכך נוכל לראות בעתיד יותר ויותר סרטים וספרים בנושא.