אם יוקרנו אי פעם על מסך הטלביזיה הישראלית הפרקים ה"עתיקים" יותר של הסדרה “מסע בין כוכבים”, יוכלו צופים חדי־עין להבחין בשמו של ג’יימס בליש ככותב התסריטים. בליש לא בחל מעולם בכתיבת חומר מסוג זה ולא בכתיבת סיפורים לכתבי־עת מסוג ג', מה שלא הפריע לו לקנות את עולמו ע"י כתיבת ספרי מדעי בדיוני משובחים, ביניהם כאלה שזיכוהו ב"אוסקר" של המד"ב – “פרס הוגו”.
לפי עדותו, החל ג' בליש לקרוא בתאווה סיפורי מד"ב בגיל 9, ופרסם את סיפורו הראשון בגיל 18. נוסף על כתיבתו הפורה בשטח המד"ב, היה חובב נלהב של שירה ומוסיקה קלאסית וכן עסק רבות במחקר ובקורת ספרותית.
הסיפור הבא נכתב בשנת 1959, וניתן אולי לשייכו לסגנון המד"ב “הקלאסי”, כך שחובבי “המפלצות בעלות עיני החרק” ו"קרני מוות" למיניהם (ששלטו בשדה המד"ב בשנות ה־30 וה־40) יוכלו לבוא על סיפוקם. עם זאת, אין הסיפור נעדר רעיונות מתוחכמים יותר, ומעוררים מחשבה.
* * *
הטייסת הקדמית התייצבה בחזית ישרה, כאשר סמל ראשון אוברהולצר עלה על גשר הפיקוד של “נובו־וושינגטונגרד”, הצדיע ועמד מתוח לשמאלו של סגן קמפיון, הקמב"ץ, כשהוא ממתין להוראות. הגשר היה דחוס והומה והאוירה בו היתה טעונת־מתח, אך אחרי עשרים שנות שרות בחיל המארינס היה ליבו של אוברהולצר גס בכל זה.
“הפרחחית” (כפי שרוב החוגרים קראו לה, מחוץ לטווח השמיעה של בעלי הדרגות) נמצאה בחוד המבנה, כיאה לספינת מלחמה בלתי־מנוצחת, שבעת כיבושים קלי־ערך. יתר ספינות־החלל שעטו קדימה בתמרון העיטוף, שהכריע כבר כה הרבה כוכבי־לכת לפני שאלה יכלו להבין מה קורה להם.
הפעם, כוכב־הלכת שבו התמקדה עוצמת המחץ של צי החלליות היה מקום בשם קאלה. הוא נראה כעת על המסך שלפני אוברהולצר, כשהוא סובב בנחת, ככל כוכב־לכת שמרחקך ממנו גדול מכדי שתוכל לראות אילו תותחים הוא מכוון אליך. סגן קמפיון עקב אף הוא אחר הכוכב מזוויות עיניו. אילו נתפש הקמבץ כשהוא צופה במסך במקום בלוח־הבקרה שמולו, היה סרן המר קרוב לוודאי מורידו בדרגה. למרות זאת, קמפיון לא ניתק את עיניו מהמראה של קאלה. הכוכב לא נראה מסביר פנים.
סרן המר צפה אף הוא בכוכב. כעבור רגע אמר, “קליטת רדיו!” בקול שנשמע כנייר־זכוכית.
“אותות בתדר שש”, נשמע קולו של סגן ספרינג מכיוון הסקופ. עוזרו, צעיר טירון בשם רובר העביר לו פתק משולחן הניווט. “על פי התדריך התדר הוא חמש שמונה תשע”.
אוברהולצר הקשיב ללא נוע, בעוד סרן המר מהמהם תחת שפמו לעברו של פלו־מר־12־אפג’ון, האזרח היחיד שהורשה להמצא על הגשר – ולא היה זה פלא, כי הוא שימש הגבר הראשון מטעם המטריארכיה1 בכבודה ובעצמה. המר היה רגיל זה מכבר לדבר על הגשר כך, שדבריו לא יגיעו לאוזניים מיותרות אך לחישות התשובה של 12־אפג’ון נשמעה בוודאי לכולם.
“בתדריך לא נאמר דבר על כוכב־לכת מיושב נוסף,” אמר הגבר הראשון בשמץ של כעס. “אך הבעיה היא שאנו יודעים מעט מאד על מערכת הכוכבים הזאת. מה מניע אותך לחשוב שזוהי מושבה?”
“מושבה של קאלה, לא משלנו,” אמר המר, בקול רגיל פחות־או־יותר; כנראה החליט לא לנסות עוד לשמור על פרטיות מחצית השיחה בלבד. “‘הרעש’ האלקטרומגנטי משני כוכבי־הלכת הוא בעל ספקטרום זהה – רמת האנרגיה, הפלט, גבוהה יותר על קאלה, זה הכל. פרושו של דבר שימוש במיכשור דומה ובשיטה דומה. והרשה לי לציין, הוד־מעלתך, שהכוכב החיצוני נמצא כעת במנוגד לקאלה והוא יימצא בדיוק מאחורינו אם נשלים תמרון זה.”
כאשר נשלים תמרון זה," אמר 12־אפג’ון בתקיפות. “האם יש ראייה שהיא לקיומה של תקשורת בין שני כוכבי־הלכת?”
המר הזעיף פניו. “לא,” הודה.
“אם־כך נראה את תיאורית המושבה כבלתי מוכחת – ונתכונן להכות מכת־נגד חזקה אם ניווכח שטעינו. דומני שיש בידינו עוצמה שתספיק להכריע שלושה כוכבי לכת כמו קאלה אם נאלץ לעשות זאת”.
המר קיבל עליו את הדין. מובן שהיתה אפשרות ש־12־אפג’ון צדק; הוא לא היה חסר־נסיון. בעצם, הוא ענד את עגיל הכסף, לציון הגבר, שהתנסה במסעות הרבים ביותר על־גבי הגל העומד. אוברהולצר, לעומת זאת, התאפק בקושי מלעקם את חוטמו. ככל אנשי־הצבא, הוא היה איש המושבות; מעולם לא ראה את כדור הארץ, ומעולם לא ציפה לכך; ובהיותו הן איש המושבות והן איש המארינס שלחם את מלחמות המטריארכיה כל ימי בגרותו, התייחס בלא מעט בוז לאנשי הארץ, על שמותיהם המסובכים וכל מה שהשתמע מהם. כמובן לא היתה זו אשמתו של הגבר הראשון שנולד על פני כדור־הארץ וכך ניתן לו רק השם מרווין־12 לציון רוע המזל שבהיוולדו זכר; וגם לא היתה זו אשמתו שהצטרף על־ידי נישואין לחצרה של פלורנץ אפג’ון. שכן מרווין־12 חונך מלידתו להאמין, שזהו התפקיד הנכבד ביותר שגבר יכול לחמוד. עם כל זאת, לא 12־אפג’ון ולא חבורת הזכרים הבטלנים שלו, לא הצליחו להפיח באוברהולצר הרגשת בטחון.
ברם, איש לא שאל לדעתו של סמ"ר ריצ’רד אוברהולצר. כמפקדם של כל אלה שלא השתייכו לצי ושנמצאו על סיפון ה"פרחחית", היה עליו להיות על הגשר כל אימת שהענינים החמירו; אך תפקידו שם היה להקשיב ולא לייעץ. בעצם, לא היה יכול להזכר אף במקרה אחד שבו ביקש קצין את חוות דעתו, למרות שקיבל – וביצע – לא אחת פקודות של כמעט־התאבדות שהונחתו מגשרי־פיקוד אשר הפכו לעיי־חרבות.
“תדר חמש נקודה חמש,” זימר קולו של סגן ספרינג.
“סמל אוברהולצר,” אמר המר.
“כן, המפקד.”
“אנו מתקדמים לפי ההוראות. אתה יכול לתדרך כעת את אנשיך ולהכניסם לכוננות מבצעית מלאה.”
אוברהולצר הצדיע וירד למטה. היה לו מעט מאד לומר לאנשי היחידה – כפי שכבר אמר 12־אפג’ון, מערכת קאלה היתה כמעט בלתי מוכרת – אך אפילו מידע כלשהוא היה עשוי לשפר את הבורות המוחלטת שבה היו שרויים עד כה. למרבה המזל, לא נהגו לשאול שאלות בנושאים אסטרטגיים; בעיני חיילי החובה של צבא־החלל לא היתה כל משמעות לכמות האדירה של המאחזים הבינכוכביים שהחזיקה המטריארכיה, פרט לכך שפירוש הדבר היה רכיבה מתמדת על־גבי הגל העומד, כשהקרב והמוות אורבים בקצהו של כל דילוג. למרבה המזל הם נטו לתת אמון באוברהולצר, שגילה עורמה מספקת בכדי להחזיק את רובם בחיים, למרות פקודות ההתאבדות מגשר הפיקוד.
הפעם נזקק אוברהולצר לכל גרגר של אמון וציות מצידם. אף־כי תמיד נטה לצפות לגרוע ביותר. היתה לו הרגשה שהפעם אכן זה מה שיקבל. אמנם הנתונים היו עדיין דלים ביותר, אך היה משהו בקאלה שרמז על סופה של הדרך.
מעטים מבין ארבעים הגברים שבחדר ההלבשה נשאו אליו את מבטם כשנכנס. הם בדקו את ציודם באורם הקר של הפלורסצנטים, ביסודיות של אנשים שלגביהם סליל רובה מלופף כראוי, מסכת־מגן אטומה, סילון־ניתור מתודלק ומכוון כהלכה, היו בעלי משמעות יותר מאשר הורים, ילדים, קצבאות־פרישה, שלטון החוק או הגיון הקיסרות. היחיד שהראה זיק של התעניינות היה סמל קסיריר – כמובן, בהיותו סגנו של אוברהולצר – וגם הוא רק העיף מבט מעבר לרצועות החליפה האנטי־גאזית שלו ואמר “ובכן?”
“ובכן,” אמר אוברהולצר, “כעת שימו לב.”
נשמע כעין צליל מורכב מנקישות וטריקות, עת שהאנשים הניחו את ציודם על הרצפה או על מיטותיהם.
“אנו חוקרים כוכב־לכת המכונה קאלה שבקבוצת קאנס וונאטיצ’י”. אוברהולצר התיישב על החבילות הדחוסות ברימוני החומצה הליסורגית. “חללית סיור בשם ‘דרקון השחר’ – היית בטיסת הבכורה שלה, לא כן, הימבר? – נחתה כאן לפני עשר שנים ומאז נעלמו עקבותיה; נקלטו שתיים או שלוש קריאות לעזרה וזה הכל – ללא שום מידע משמעותי, לא על סוג הנשק ולא על האויב. וכך אנחנו כאן מוכנים לקטל.”
“לא היה איש בשם קאלה בפיקוד של דרקון השחר כשאני הייתי שם,” אמר הימבר בספקנות.
“לא. המקום נקרא על שם האסטרונום שאיתר אותו, בשולי הצביר, לפני כמאה שנים,” השיב אוברהולצר. “אין מכנים כוכבי־לכת על שם מפקדי ספינות. יש למישהו שאלות נבונות יותר?”
“איזה סוג צרות בדיוק אנו מחפשים?” שאל קסיריר
“זה כל הענין – איננו יודעים. אנו קרובים למרכז הגלקסיה יותר מכפי שהיינו אי־פעם. זה עשוי להיות גם מרכז אוכלוסיה. ייתכן שקאלה הוא רק חלק מפדרציה, לפחות בתוך הצביר הזה לכן נמצאים אתנו בחורי האמא; זה עשוי להיות מקום חשוב.”
אחד הלוחמים הקשה, “אם צביר זה הוא אמנם מאוכלס, מדוע לא קלטנו שום אותות ממנו?”
“מניין לך?” ענה אוברהולצר. “ייתכן שזו היתה סיבת בואו של ‘דרקון השחר’ לכאן, מכל מקום אין זו הבעיה שלנו. כל מה שאנו –”
האורות כבו. בו בזמן, כל המסה של ‘נובו־וושינגטונגרד’ טולטלה בפראות כאילו נפל עליה גוש סלע בגודל דומה לה.
כעבור שניות אחדות, אבדה גם הכבידה.2
פלו־מר 12־אפג’ון לא ידע על טיבו של האסון יותר מיחידת הלוחמים, וכן גם הנוכחים על גשר הפיקוד. לא היתה כל התראה מוקדמת למהלומה, וברגע שהדבר התרחש הוכחד רוב הטייסת לחלוטין; רק ה'פרחחית' היתה גדולה די הצורך לעמוד במהלומה, וגם זאת רק באופן חלקי – ליתר דיוק, בחמשה חלקים. הגבר הראשון לא הבין מעולם איזה נס הביא את החלק שבו הוא נמצא אל אדמה קאלה, כשהוא עדיין תחת שליטה חלקית; הוא לא הכיר את העקרונות ההנדסיים של החילוץ־העצמי שלפיהם נבנו חלליות־הקרב. כל מה שידע – אחרי ששבה הכרתו – היה שהוא עדיין חי, ושאור שמש פורץ דרך סדק ענק האחד הקירות של מה שהיה משרדו בחללית.
הוא אחז לרגע בראשו המצלצל, ואחר כך קם כדי לחפש מים. מהמוזג האוטומטי לא יצא דבר, ולכן הוציא מתוך תיק המסמכים בקבוקון וודקה עשוי פלדיום. פניו התעוותו – באותו רגע היה מעדיף מים – ואז שמע גניחה שהזכירה לו, כי ייתכן ששרד יותר מחדר אחד ביקום זה שהתכווץ לפתע, ואולי עוד אנשים נשארו בחיים.
הוא צדק בשני הדברים. אף כי חלק החללית שבו נמצא הכיל בעיקרו מכונות שעל תפקידן לא היה לו מושג, היו שם עוד שלושה תאים. שניים היו נטושים, אך בשלישי נתגלה ברנש חבול מאנשי צוותו בשם רובין־1.
הגבר הצעיר היה עדיין חסר הכרה, ו־12־אפג’ון חש יותר משמץ של אכזבה למראהו. רובין־1 היה אולי האדם האחרון בחלל שהגבר הראשון היה בוחר בו כאח לצרה בהתרסקות כזו.
אין צורך לומר שניתן היה לוותר עליו לחלוטין. אחר ככלות הכל, הוא היה רק זכר־בטלן. כאשר שכלול האלקטרופורוזיה של הזרע איפשר להורים לראשונה לקבוע את מין ילדיהם, התוצאה הצפויה היתה גודש עצום של זכרים, ולדבר זה היתה השלכה ישירה על המשטר הנוכחי על פני כדור־הארץ. במשך הזמן נבהלו האנשים והמחוקקים מתהפוכות האופנה המטורפת, רבוי הבעלים, הומוסקסואליות, זנות זכרית, וכל היתר. כל זה הביא ליסוד המטריארכיה. זרם חשמלי חלש גרם למהפכה כה דרסטית בחברה האנושית, ממש כמו סכין הפלדה שגרם בזמנו לדמורליזציה בקרב האסקימוסים.
אף כי הגאות בכמות הזכרים שככה במידת־מה מאז, היא השאירה מאחוריה עיי־חרבות, ורובין־1 היה תוצר לוואי שלה. הוא היה זכר־בטלן ועל כן היה מיותר מעצם הגדרתו – מתאים רק למשימות של קולוניזציה ושליחויות דיפלומטיות.
אך עובדת היותו מיותר, כשלעצמה, לא היתה הסיבה להימצאו בין אנשי 12־אפג’ון. רשמית, רובין־1 היה מתורגמן; למעשה – מאחר שאיש לא היה יכול לדעת איזו שפה יהיה על הגבר הראשון להבין במשימה זו – הוא היה משורר, ובכך השתייך למעמד של זכרים בעלי זכויות מיוחדות במטריארכיה, בייחוד אם כתיבתם היתה די קשה לתפיסה. רובין־1 היה חבר טיפוסי במעמד זה, תמהוני, קודר, קנאי, נפגע בקלות, הומוסקסואל, עצל בכל פרט לכתיבתו, וכנראה (אם ינתן לו ליהנות מהספק, שכן אוזנו של 12־אפג’ון לא היתה כרויה כלל לשירה), לא היה המשורר הגרוע ביותר בדורו.
יש להודות שהצבת משורר כמתורגמן במשימה זו לא היתה רעיון רע, ואילולא חשב על כך הילדגרד מילר מהוועדה להבנה בינכוכבית, אף זכר אחר לא היה מעלה את הרעיון, ובוודאי לא בר־רוב 4־אגברג, מנהל ההטמעה. החשש מפני הרעיון שכל מרכז הגלקסיה מאורגן בפדרציה ענקית אחת, ותיקה הרבה יותר מזו של הארץ, היה סיוט שהטרידה את משרד החוץ זה זמן רב, תחילה משיקולים תאורטיים טהורים (כוכבי לב הגלקסיה היו כולם בגיל מופלג בהרבה מאלה שבזרועות הספירליות, וחוץ מזה, באזור שבו צפיפות הכוכבים בחלל גדולה יותר, המסע הבין־כוכבי אינו נראה מכשול כה קשה, כפי שהיה זמן כה רב לאדם), ומאוחר יותר על־סמך סימנים מוחשיים, שחיסול “דרקון השחר” היה הפרובוקטיבי ביותר ביניהם. ההידברות עם ילידי הכוכב במגע הראשון תהיה חיונית אם־כי מחסום השפה עלול לגרום לטרגדיה שאף צד אינו רוצה בה; כשם שהריסת נאגאסקי במלחמת העולם השניה נבעה מתרגום מוטעה של מלה אחת. בנסיבות כאלו, אדם בעל הבנה למלים זרות הנאמרות במגעים מוזרים כעין אלה, עשוי להיות מועיל ואף חיוני.
ואף על פי כן חש 12־אפג’ון הנאה מסויימת כאשר מזג לרובין־1 מנה הגונה של וודקה. אחרי עוית של שיעול התיישב ומצמץ בעיניו.
“הוד מעלתך – – אין – – מה קרה? חשבתי שנהרגנו. אך הנה יש לנו שוב אורות וגם כבידה.”
הוא היה מהיר הבחנה, יש להודות בכך. “האורות הם שלנו, אך הכבידה היא של קאלה,” הסביר 12־אפג’ון בקיצור. “אנו בתוך שריד מחללית שהתרסקה.”
“טוב שמקור האנרגיה שלנו פועל.”
“איננו יכולים להרשות לעצמנו להתפלסף על כך. החורבה הזאת בולטת מדי לעין ומוטב שנסתלק מכאן במהירות.”
“מדוע?” תמה רובין. “היינו אמורים ליצור קשר עם בני המקום. מדוע שלא נמתין כאן עד שיגלו אותנו ויגשו אלינו?”
“ונניח שבמקום זאת יפוצצו אותנו לחתיכות קטנות יותר? הם לא הקדישו זמן רב לשיחה עם יתר חלליות הצי, כידוע לך.”
“זה היה מצב שונה,” אמר רובין בעקשנות. “גם אני לא הייתי מתעכב לשיחה עם כוחות הצי, אילו היו לי האמצעים להשמידו תחילה. זה לא נראה כלל כשליחות דיפלומטית. אך מדוע יחששו משבר כלי הרוס?”
הגבר הראשון ליטף את ערפו והרהר. היה טעם בדברי הנער. היה בכך משום סיכון, אך מצד שני כמה זמן יחזיקו מעמד בחיפוש אחר מזון בשטח בלתי מוכר לחלוטין? ובכל־זאת הרי לא יוכלו להשאר תקועים כאן לנצח – ביחוד אם כבר נותרו ללא מים.
לפני שהספיק לחכוך בדעתו נשמעה קריאה מכיוון המשרד. לאחר שבהו זה בזה בבעתה, פתחו במרוצה לעבר הסיפון.
פניו של סמל אוברהולצר הציצו בחומרה דרך הסדק שבקיר.
“אוהו,” אמר, “אם־כן הצלחתם”. הוא אמר דבר־מה בלתי־מובן למישהו בלתי־נראה, והשחיל את עצמו דרך הבקיע לתוך החדר. הדבר נעשה בקושי רב, עקב היותו עמוס בציוד קרבי. “איש מהקצינים לא נותר בחיים, כך שאני מניח שתפקיד הפיקוד נופל עליך.”
“פיקוד על מה?” שאל 12־אפג’ון ביובש.
“לא על הרבה,” הודה איש הצי. “נותרו לי חמשה אנשים בחיים, לאחד מהם ירך שבורה, וכן חלק מהחללית עם שתי יחידות־הנעה. זה יוכל אולי להתרומם איכשהו, אך אינני יודע לאן נגיע ללא אספקה וללא נווט.” הוא התבונן סביבו בחקרנות.
“היה פעם משדר גל־עומד באגף זה, אני חושב, אך יהיה זה נס אם הוא פועל עדיין.”
“האם תדע כיצד לבדוק אותו?” שאל רובין.
“לא. מכל מקום יש לנו עניינים דחופים יותר. תפסנו יליד. לא סתם יליד, אלא אחד המדבר אנגלית – ודאי קלט זאת מ”דרקון השחר“. התחלנו לשאול אותו שאלות, אך הסתבר לנו שהוא מעין פקיד בכיר, ולכן החלטנו להביאו הנה למקרה שאחד מכם נותר בחיים.”
“איזה מזל!” התפרץ רובין־1.
“או, כן הרבה יותר ממזל,” אמר 12־אפג’ון בספקנות מופגנת. הוא הספיק כבר ללמוד להתייחס בחשדנות אל אותם מקרים בהם האיר לו המזל לכאורה פנים.
“טוב, הכניסו אותו פנימה.”
“אי־אפשר,” אמר אוברהולצר. “אני מצטער, הוד מעלתך, אך אין הוא בנוי לכך. יהיה עליך לגשת אליו.”
אי־אפשר היה להעלות בדמיון את המקור ממנו התפתח יצור הקליאני. הוא נראה כתערובת של כמה סדרי־מינים. רוב גופו היה כשפופרת חומה עשויה פרקים, בקוטר של חבית ובאורך של כשמונה מטר, ונראה כתוצאת הכלאה בין נחש פתן ותולעת. הקטעים הקדמיים התנשאו כלפי מעלה, ונשאו את ראשו של היצור בגובה של שלושה מטר מעל לקרקע.
בעצם, חשב 12־אפג’ון, לקליאני לא היה כלל ראש, אלא רק קצה קדמי ובו שתי עיניים ענקיות שצורתן כצורת יהלום מלוטש, שהיו שלוש עיניים נוספות פשוטות, מבלבלות במקצת שהיו בדרך כלל סגורות. מתחת לראש היה כעין קולר של שש זרועות קצרות כשל דיונון, שהיו מגולגלות כחבל סביב היצור. הוא נראה בלתי־אפשרי ומפחיד כאחד; 12־אפג’ון חש עצמו נחות פי כמה לעומת הקליאני.
“כיצד למדת את שפתנו?” שאל כפתיחה.
“למדתי זאת ממך”, ענה הקליאני מייד. קולו היה גבוה באופן בלתי־צפוי, ותכונה הודגשה על־ידי ההטעמה המתנגנת של היצור; 12־אפג’ון לא היה מסוגל להבחין מניין בא הקול. “מספינת החלל שפרקתי, דרקון־השחר.”
“מדוע עשיתם זאת?”
“איבתך כלפי היתה ברורה,” שר הקאליאני. “באותו זמן לא ידעתי שאתה חולה, אך זה התברר מהניתוחים.”
“ניתוחים! ניתחתם את הצוות של ‘הדרקון’?”
“את כולם פרט לאחד.”
נהימת ריטון נשמעה מעברו של אוברהולצר. הגבר הראשון העיף בו מבט מתרה.
“ייתכן שטעיתם,” אמר 12־אפג’ון. “טעות טבעית, אולי. אך מטרתנו היתה להציע לכם קשרי מסחר ויחסי שלום. הנשק שלנו היה לצרכי הגנה בלבד.”
אינני חושב כך", אמר הקאליאני, “ואינני טועה אף פעם. שאתה עושה טעויות, זה טבעי, אך אין זה טבעי לי”.
12־אפג’ון היה המום. לא היה ספק בכך שהיצור התכוון לכל מלה שאמר; שליטתו בשפה היתה מושלמת מכדי לאפשר פירוש מתון יותר. 12־אפג’ון היה אובד עצות; לא רק שהיה זה הדבר המדהים ביותר ששמע אי־פעם מפי יצור נבון, אלא שבאותו רגע גם גילה כיצד דיבר היצור: הצלילים הופקו בעוצמה נמוכה מתוך סדרה של נחירי נשימה לכל אורך הגוף, כשכל נחיר מפיק צליל טהור אחד בלבד. המלים וההטעמות נוצרו באוויר על ידי אפנון הדדי – קואורדינציה מופלאה של המון אברים שלא נראו כלל כמותאמים להשמעת קול. היה זה יצור מדהים ומיוחד במינו – דבר שהיה ברור גם ללא הלקח בצורת הגוש המרוסק שנותר מהחללית, ושנח במהופך בחולות שלפניהם.
חולות? הוא התבונן סביבו בחלחלה. עד אותו רגע כה הפנט אותו היצור עד כי שכח להתבונן בנוף. חול, חול, רק חול. אם היו אי־שם על פני קאלה אזורים טובים יותר ממדבר זה, לא ניתן היה לראותם מכאן ועד לאופק.
“מה אתה מתכוון לעשות בנו?” אמר לבסוף. אכן, לא היה לו דבר אחר לומר; הוא היה מנותק לחלוטין מעולם הבית, ולא ראה כל בסיס למשא ומתן.
“שום דבר.” אמר הקאליאני. “אתה חפשי לצאת ולבוא כרצונך.”
“אינכם פוחדים עוד מאתנו?”
“לא. כשהגעת כדי להרוג אותי מנעתי זאת ממך, אך כעת אינך יכול לעשות זאת עוד.”
“זו הטעות שלך,” אמר אוברהולצר, כשהוא מכוון את הרובה שלו לעבר עיני היהלום הנוצצות של הקאליאני. “אתה יודע מה זה – וודאי היו להם כאלה ב'דרקון'”
“אל תהיה אידיוט, סמל,” אמר 12־אפג’ון חדות. “אין אנו במצב המאפשר השמעת איומים כלשהם. וכן,” הוסיף בשקט, “לא היה כדאי להסב את תשומת־ליבו של היצור אל הרובה.”
אני יודע מה זה." אמר היצור. אינך יכול להרוג אותי בזה. ניסית זאת פעמים רבות בעבר ולא הצלחת.. היית זוכר זאת אלולא היית חולה."
“מעולם לא ראיתי דבר שלא יכולתי להרגו בעזרת להביור־זוסמן,” סנן אוברהולצר מבין שיניו. הרשה לי לנסות זאת על הממזר, הוד מעלתך."
“חכה רגע,” אמר רובין־1, להפתעתו של 12־אפג’ון. “אני רוצה לשאול מספר שאלות – אם לא איכפת לך, הוד מעלתך?”
“לא אכפת לי,” אמר 12־אפג’ון מתוך כוונה להסיח את דעתו של איש הצי מהדחף המטורף להרוג. “המשך.”
האם ניתחת את גופות הצוות של ‘הדרקון’ באופן אישי?" שאל רובין־1 את הקליאני.
“כמובן.”
האם אתה שולט בכוכב־הלכת הזה?"
“כן.”
האם אתה היחיד במערכת זו?"
“לא.”
רובין נשתתק לרגע קימט את מצחו ואז אמר: “האם אתה היחיד מבני מינך במערכת שלך?”
“לא. יש עוד אחד על־פני קסיקסוברקס – כוכב הלכת הרביעי.”
רובין הפסיק בשנית את זרם השאלות, אך הפעם, כפי שנראה היה ל12־אפג’ון, לא משום שהיה לו ספק כלשהו, אלא משום שביקש לאזור אומץ ולשאול את שאלת המפתח. 12־אפג’ון ניסה לשער מה תהיה שאלה זו ולא הצליח.
“כמה מכם נמצאים שם?” שאל רובין־1.
אינני יכול לענות על כך. ברגע ששאלת אותי שאלה זו היו שמונה קואדרילון, שלוש מאות ושנים־עשר טריליון, עשרים ואחד ביליון, מאה שמונים ותשע מיליון, ארבע מאות ששים וחמישה אלף מאה ושמונים; אך כעת המספר השתנה וממשיך להשתנות."
“לא יתכן,” אמר 12־אפג’ון בתדהמה. “אפילו שני כוכבי־לכת אינם יכולים לקיים כמות שכזו; ולא הייתם מאפשרים למדבר כזה להתקיים אילו היה צורך להאכיל אפילו חלק מאוכלוסיה זו. אני מתחיל לחשוב, אדוני, שאתה טיפוס מן הסוג שאני מורגל לו בעסקי: השקרן המצוי וחסר־הדמיון.”
“הוא אינו משקר,” אמר רובין־1 בקול רועד. “כל העובדות מתאימות. הרשה לי לגמור, בקשה, אדוני. אני אסביר, אך קודם עלי לסיים.”
“טוב,” אמר 12־אפג’ון בחוסר ישע, “בסדר, המשך.” הוא התחרט כאשר שמע מייד אחר־כך את רובין־1 אומר: תודה רבה לך. אין לי יותר שאלות."
הקליאני הפך למעין גלגל נוזלי גדול ואז זרם דרך דיונות החול במהירות שלא תאמן. 12־אפג’ון צעק אחריו, מבלי שידע כל מה הוא צועק – אך לא היתה לכך כל חשיבות, כי היצור לא הגיב. תוך כמה שניות נעלם כליל. הם נותרו לבדם, חשופים לרוח המדברית הקרירה.
אוברהולצר הנמיך את רובהו אובד עצות. “הוא מהיר, לעזאזל,” אמר “לא הצלחתי אף לשמור אותו בכוונת.”
“זה מוכיח הכל,” אמר רובין. הוא רעד ו12־אפג’ון לא יכול היה לשפוט אם נבע הרעד מפחד או מהתרוממות רוח; אולי היה זה משתי הסיבות כאחת.
“אני מקווה כך,” אמר הגבר הראשון, כשהוא מנסה בכל כוחו שלא להשמע מבשר רעות. היה משהו במדבר בהיר ומרוחק זה שרוקן מתוכן כל יומרה לכבוד וליוקרה. “ככל שנראה לי, גרמת זה עתה לכך שנאבד את ההזדמנות האחרונה שלנו לשאת ולתת עם יצורים אלה… ממש כפי שעלול היה גם הסמל לעשות בעזרת רובהו. הסבר, בבקשה.”
“לא תפסתי את העניין עד אשר שמתי לב שהוא השתמש בגוף שני יחיד כשדיבר עמנו,” אמר רובין. אי־אפשר היה לדעת אם קלט רובין את נימת האיום שבתוכחתו של 12־אפג’ון; נדמה היה שלא. הוא נראה שקוע מדי במחשבותיו.
“באנגלית מודרנית אי־אפשר להבדיל בין יחיד ורבים. חשבנו שהוא מדבר אלינו בלשות “אתם”, ברבים, אך הוא לא דיבר כך, כשם שגם על עצמו דיבר בלשון יחיד. הוא חושב שכולנו מהווים חלק מאותה אישיות – כולל אנשי הצוות של ‘הדרקון’ – בדיוק כשם שזה נכון לגביו עצמו. לכן הסתלק מייד כשאמרתי שאין לי יותר שאלות. אין הוא יכול לתפוס שלכל אחד מאתנו יש אגו עצמאי משלו. לדידו דבר כזה פשוט אינו קיים.”
“כמו נמלים?” אמר 12־אפג’ון באיטיות. “אינני מבין כיצד טכנולוגיה מתקדמת… אך לא, אני מבין. ואם אכן זה נכון, כי אז כל קאליאני שניתקל בו עשוי להיות ראש הממשלה שלהם, אך איש מהם איננו כזה למעשה. האינדיבידום השונה היחיד נמצא על פני הכוכב הרביעי – כוורת בעלת אגו נפרד.”
“אולי לא,” אמר רובין. “אל תשכחו שהוא חושב שגם אנחנו מהווים חלק מגוף אחד.”
12־אפג’ון דחה אפשרות זו מייד. “הוא וודאי מכיר את המערכת שלו עצמו.. מה שמטריד אותי הוא מנין האוכלוסיה שמסר. כמות כזו חייבת להתפשט לפחות על פני כל צביר הכוכבים, ולאור המספר המדוייק שמסר, לאותו רגע, חייבת להיות לו גישה מיידית לכל האוכלוסיה. מפקד אוכלוסין מיידי וללא כל מאמץ.”
“כן.” אמר רובין. פרושו של דבר קשר בין מוח למוח, מאחד לכולם, דרך כל המערכת. זה מה שגרם לי להרהר בדרך המוזרה בה השתמש בכינויי השם."
“אם זהו המצב, אזי כולנו אבודים. ובכנוי זה אני כולל את כדור־הארץ.”
“ייתכן שיש להם מגבלות כלשהן,” אמר רובין, אך היה ברור שהוא רק מגשש באפלה. “אך לפחות זה מסביר מדוע טבחו את צוות ‘הדרקון’ – ומדוע הם מרשים לנו להסתובב על פני כוכב־הלכת שלהם כאילו לא היינו קיימים כלל. ובאמת איננו קיימים, לדידם. אין להם כל יראת־כבוד בפני יצור חי בודד. לא פלא שלא התרגשו כלל מהרובה של הסמל!”
הסומק שנראה קודם בפניו פינה מקומו לחוורון של סיד. טיפות זעה נקוו על גבותיו באויר היבש והחם, והוא רעד יותר מתמיד. הוא נראה כעומד להתעלף בכל רגע, ולמרות זאת רק גמגום קליל הפריע לשטף דיבורו. אך הפעם לא יכול היה הגבר הראשון להאשימו בחששנות־שווא.
אוברהולצר הביט בהם כשפניו מביעות סלידה, או אולי אי־הבנה מוחלטת. ואז, בתנועה חדה שגרמה להם להרתע, נצר את רובה הזוסמן.
“טוב,” אמר בקול קר וחלק. “עכשיו ברור לנו מה נאכל.”
בזאת החלו תכנון התכניות וחלוקת התפקידים הרי־הסכנות. סמל אוברהולצר לא היה טיפש, כפי שהעיד אוסף האותות על שרוולו וכוכב הקרב על חזהו. הוא הבין את השלכות דבריו של הקאליאני – לפחות אחרי שנער־האמא פרש אותם; והיה די פיקח כדי לא להמעיט מערך תרומתו של ההומו הנפחד להשארותם האפשרית בחיים על פניו של עולם זה. אך לעת־עתה העדיף לשחק את תפקיד הסמל המטומטם. אם הבנת טיבם של הקאליאנים היתה עלולה להביאו למצב של חוסר אונים, הרי שהעדיף להסתדר ללא הבנה זו.
הוא לא האמין שאכן עלול הוא להגיע למצב של חוסר אונים. אך לא היה קשה לראות שנערי האמא כבר היו על סף מצב כזה – ואם היתה עוד תקווה לבצע משהו, היה עליהם להתנער מכך מהר ככל האפשר.
בתחילה חשב שהצליח כבר בכך. “בשום אופן לא!” אמר הגבר הראשון בחימה. “אתה בן־אדם, סמל, ולא קאליאני; ושום מעשה של הקאליאנים לא יצדיק את התנהגותך הבלתי־אנושית.”
“הייתי מעדיף לזלול אויב ולא חבר,” אמר אוברהולצר סתומות. “האם יש לכם בפנים מצרכי מזון כלשהם?”
“אינני יודע, אך אין לזה שום קשר לענין.”
“תלוי למה אתה מתכוון באומרך ‘זה’, אך אולי נתווכח על זאת אחר־כך. מהן הוראותיך, הוד מעלתך?”
“אין לי שום הוראה,” אמר 12־אפג’ון בגילוי־לב פתאומי. “מוטב שננסה קודם לתכנן תכניות הגיוניות כלשהן במקום להתקוטט. רובין, תפסיק לשקשק. השאלה היא מה אנו יכולים לעשות מלבד נסיונות להשאר בחיים, תוך טפוח תקוות מטופשות בדבר בואה של משלחת חילוץ.”
“ראשית, עלינו לנסות לחלץ את האיש מצוות הדרקון המוחזק עדיין חי בידי התולעים הללו” אמר אוברהולצר.
“אם לכך התכוון כשאמר שהם ניתחו את כולם פרט לאחד.”
“לי זה לא נראה מעשי,” אמר 12־אפג’ון. “אין לנו כל מושג היכן הם מחזיקים אותו – –”
“שאל אותם. אותו יצור ענה על כל שאלה שנשאל.”
“– – ואפילו אם נניח שהוא מוחזק קרוב לכאן, לא נוכל לשחררו מידי צבא של קאליאנים גם אם נצליח לערום מהם ערימת גוויות רצינית. במקרה הטוב במוקדם או במאוחר תאזל תחמושתנו.”
“כדאי לנסות,” אמר אוברהולצר. “אדם נוסף יגביר את כוחנו.”
“לשם מה?” הקשה רובין־1. “יהיה לנו פה נוסף להאכיל. לעת עתה, לפחות, הם מאכילים אותו.”
“כדי להטיס את החללית,” השיב אוברהולצר. “אם יש איזה סיכוי מחורבן לרתך שתי גרוטאות אלו זו לזו ולהמריא מגוש הרפש הזה. על כל פנים, עלינו לנסות זאת.”
רובין־1 נחרד. אם האפשרות להכנס לקרב עם הקאליאנים הפחידה אותו, חשב אוברהולצר, הרי החשש מפני עבודה גופנית קשה גרם לו כנראה לדבר־מה הקרוב לפאניקה.
“לאן נוכל להגיע?” אמר. “אפילו בהנחה שנצליח להטיס חורבה כזאת.”
“אינני יודע,” אמר אוברהולצר. “איננו יודעים עדיין מהן האפשרויות. אך כל דבר עדיף על ישיבה כאן וגסיסה מרעב. ראשית כל, אני רוצה באותו גבר מהדרקון.”
“אני מתנגד לכך,” אמר 12־אפג’ון בתקיפות. “הקאליאנים מניחים אותנו כעת לנפשנו; אם נגרום להם צרות של ממש הם עלולים להחליט שנהיה בטוחים יותר מאחורי סורג ובריח, או מתים. אין לי התנגדות לתכנן כיצד להטיס את הספינה, אם נוכל – אך שום משלחות צבאיות.”
“אדוני,” אמר אברהולצר," פעולה צבאית על כוכב־לכת זה היא המטרה שלשמה נשלחתי הנה. אני שומר על זכותי להשתמש בשיפוטי שלי. תוכל להתלונן, אם אחזור אי־פעם – אך אני לא אניח לבן־אדם להרקב במאורת תולעים כל עוד יש לי רובה על כתפי. אתה יכול להצטרף או לא, אך אנו הולכים."
הוא אותת לקסיריר שנראה כמגחך קמעה. 12־אפג’ון בהה בו רגע, ואחר כך נענה בראשו.
“אנחנו נשארים כאן,” אמר. “מכיוון שאין לנו מים – סמל, אני מקווה שתואיל בטובך לומר לנו היכן מונח חלק החללית שלך.”
“בכיוון זה, כשני קילומטר מכאן.” השיב אוברהולצר. “שרתו את עצמכם. אם ברצונכם להתמקם שם תחסכו מאתנו את הצורך לשאת אתנו את טוראי האנס על גבי אלונקה.”
“כמובן,” אמר הגבר הראשון. “אנו נטפל בו. אך, סמל…”
“כן, הוד מעלתך?”
“אם נשאר בחיים אחרי הרפתקה זו שלך, ונצליח לחזור לאחד מבסיסינו, אדאג לכך שתוגש תלונה. אינני מתכחש לך כעת, כי ברור שיהיה עלינו לשתף פעולה בכדי לשרוד בחיים, ונזדקק למידה מסוימת של הבנה בינינו. אך אל תשלה את עצמך…”
“אני מבין, אדוני,” אמר אוברהולצר בקרירות. “קדימה, קסיריר. נחזור אל המקום שבו תפסנו את התולעת, ומשם נלך לפי עקבותיה עד למקום ממנו באה. הסתדרו.”
הגברים הכתיפו את רוביהם. 12־אפג’ון ורובין־1 התבוננו בהם בלכתם. לפני שנבלעו בדיונות ונעלמו מעיניהם של 12־אפג’ון ורובין־1, פנה אוברהולצר לאחור נופף בידו אך איש לא נופף לו בתשובה. אוברהולצר משך בכתפיו והמשיך להתנהל בכבדות דרך המדבר.
“סמל?”
“כן?”
“איך אתה מתכוון לחלץ את הג’וקר הזה בעזרת ארבעה רובים בלבד?”
“חמישה אם בכלל נחלץ אותו – יש לי גם אקדח,” הזכיר לו אוברהולצר. “אין טעם לתכנן תכניות, נאלתר במקום. אני מעוניין לבדוק עד כמה רציניות התולעים הללו בכוונתן להניח לנו לנפשנו. יש לי הרגשה שהן אינן מזהירות בפקחותן, כל אחת בפני עצמה, ואינן מגיבות מהר לפעולות מקומיות מוגבלות. אם כל כוכב־הלכת הזה הוא גוף ענק אחד, והתולעים הן תאי־המוח שלו, אזי אנחנו הננו חיידקים – ואולי דרושים יותר מארבעה חיידקים כדי לגרום לגוף כולו להגיב באופן משמעותי במהירות מספקת.”
קסיריר קימט את מצחו בצורה מגוחכת; הוא לא נראה מסוגל לקלוט את הרעיון ללא סבל. מעולם לא היה מוכשר לטקטיקה.
“הנה, כאן מצאנו את הברנש,” אמר אחד הגברים, בהצביעו על החול.
“העקבות עלובות למדי,” אמר קסיריר. “כל משב־רוח יכול למחות אותן לחלוטין.”
“קבע את כיוונן המדויק, זה כל מה שדרוש לנו. ראית איך הוא הסתלק – בקו ישר כסרגל, בלי שום פניות או עקיפות סביב הדיונות; כמו נמלת־קרב. אם נאבד את העקבות, נמשיך לפי אותו כיוון. הוא בטח מוביל למקום כלשהו.”
“בסדר,” אמר קסיריר כשהוא מוציא את המצפן שלו. כעבור רגע המשיכו הארבעה לשרך את דרכם.
נותרו רק טיפות מעטות של מים חמים ותפלים במימיותיהם, ועיניהם דמעו והאדימו מרוב יובש וחול, כאשר הגיעו לפסגת הרכס שהשקיף על הקן. כינוי זה צץ מייד במוחו של אוברהולצר, אף־כי ייתכן שציפה לדבר מעין זה מהרגע בו השווה רובין־1 את הקליאנים לנמלים. היה זה אוסף של צריחים לבנים מחוספסים, בגובה של כעשרים מטר כל אחד, שהתנשאו מתוך גוש בצקי משותף, שכמעט מילא עמק קטן. לא היתה כל צמחיה מסביב, וגם לא מקור מים נראה לעין, אך היו שלש דרכים, ששתיים מהן הובילו לתוך פתחים סגלגלים שחורים שאוברהולצר יכול היה לראותם ממקום עומדו. מדי־פעם היה אחד הקאליאנים מגיח החוצה בחפזון ונעלם מעבר לאופק, או מתקרב במהירות אל הפתח ונבלע בחשכה. באחדים מהצריחים היו תקועים תרנים שנשאו מעין אנטנות או מכשור אלקטרוני מסתורי כלשהו, אך לא נראו שום חלונות; והקול היחיד שנשמע בעמק פרט לאיוושת־הרוח היבשה, היה תערובת של צלילי זמזום חלשים.
“שמע!” אמר קסיריר, כשהוא לוחש מבלי להיות מודע לכך. “נראה ששורר שם חושך מצריים. יש למישהו פנס?”
לא היה כזה לאיש. “אין לנו צורך בפנס,” אמר אוברהולצר בבטחה. “יש להם עיניים, והם מסוגלים לראות באור השמש המדברי. מכאן שאינם מסוגלים להתמצא בחושך מוחלט. נזוז – אני צמא.”
הם השתרכו במורד העמק והתקרבו בזהירות לעבר החור השחור הקרוב ביותר. ואכן, הוא לא היה כה שחור כפי שנראה מהגבעה. היה זוהר כלשהו בפנים, שלא הבחינו בו קודם בגלל החולות הבוהקים שמסביב. בכל זאת אוברהולצר מצא עצמו מהסס.
בעודו מתלבט, פרץ קאליאני כטיל מבעד לפתח ובלם את עצמו בצורה חלקה וחדה.
“אסור לך לעמוד בדרך,” אמר באותו קול שורקני ומתנגן כשל קודמו.
“אמור לי לאן ללכת ואזוז מדרכך,” אמר אוברהולצר. “היכן נמצא האיש מספינת הקרב, שלא ניתחתם אותו?”
“בגניטוניס, כחצי העולם מכאן.”
אוברהולצר חש כמעט פיק־ברכים, אך הקליאני טרם סיים.
“היית צריך לומר לי שאתה רוצה בו,” אמר היצור, “אני אביא אותו אליך. אתה זקוק לעוד משהו?”
“מים,” אמר אוברהולצר בתקווה.
“יובאו מים. במקום זה אין מים שתוכל להשתמש בהם. הישאר מחוץ לערים; אחרת תעמוד בדרך.”
אך היכן נוכל לאכול?"
“יבוא מזון. היה עליך להודיע על צרכיך; רמת האינטליגנציה שלך נמוכה ואתה חסר ישע. אינני אוסר עליך דבר, אני יודע שאתה בלתי־מזיק, ובכל־אופן חייך קצרים; אך אינני רוצה שתעמוד בדרך.”
הדברים החוזרים עצמם החלו להשפיע על עצביו של אוברהולצר, והתסכול שבנסיונו להתפרץ לדלת פתוחה הצטרף אל התמונה שעלתה בדמיונו על מה שיגידו שני נערי האמא כאשר תחזור החוליה.
“תודה לך,” אמר; ולאחר שכיוון את רובה הזוסמן אל ראשו דמוי־התמנון של הקאליאני, לחץ על ההדק.
התברר מייד שהקאליאנים היו בני־תמותה ככל בשר ודם; במקרה זה התקבלה גוויה משביעת־רצון עד מאד. הלהבה המשיכה ופגעה בקו והבעירה את הקיר שמעל לפתח. אוברהולצר המתין לראות מה יקרה; אנשיו אחזו בנשקם בדריכות.
במשך דקות מספר לא היתה כל תנועה מלבד הפרפורים האקראיים של גופו חסר־הראש של הקאליאני. כנראה עדיין לא מת לגמרי. אף כי היה בכמטר וחצי קצר יותר מאשר היה לפני־כן. ובודאי הרגיש בחסר; ואז החלה מהומה בתוך הפתח החשוך.
חיה בעלת עשר רגליים, בגודל של ארנב גדול, הגיחה החוצה אל אור השמש, ובעקבותיה שתיים נוספות, ואחריהן חבורה שלמה, כעשרים לערך. אף־כי אוברהולצר לא נרתע מהקאליאנים עצמם, היה משהו בחיות הללו שגרם לו בחילה. הן היו שחורות כפחם, מבריקות וחסרות עינים; ראשיהן המשורינים נשאו רק מערכת של משושים מנוונים וזוג מלקחים ענקיות, כשל חיפושית גדולה.
חסרי עיניים או לא – אלה מנתחים מעולים. הם חתכו בזריזות את שרידי הקאליאני לקטעים, פרק אחד בכל קטע, ונשאו את הפגר אל תוך הקן. אוברהולצר צעד קדימה, ובהרגשה של תעוב בעט באחד האחרונים שבתהלוכה. זה התנדנד כשרפרף בלתי־יציב, אך מייד שב לאיתנו כאילו לא ארע דבר. כפי הנראה לא הכאיבה לו הבעיטה כלל, אף אף כי אוברהולצר חש בכף רגלו כאילו בעט בגוש ברזל. היצור חמק בעקבות היתר אל תוך הקן האפל, כשהוא מחזיק עדיין את המנה שלו העדינות במלקחיו החיות. כל מה נותר באור השמש היוקדת היתה שלולית של דם משחיר שחלחל במהירות בחול.
“בואו נסתלק!” קרא קסיריר בעצבנות.
“עמוד במקומך!” נהם אוברהולצר. “אם הם חטפו עצבים עלינו אני רוצה לדעת זאת כבר עכשיו.”
אך הקאליאני הראשון שחלף על פניהם, כעבור עשרים דקות שנמשכו כנצח, כמעט שלא האט את מהירותו. “לא לעמוד בדרך!” קרא ושעט אל עבר הדיונות. בנהימת זעף, ירה אוברהולצר לעברו, אך החטיא.
“בסדר,” אמר. “נתחיל לחזור. לא לגעת במימיות עד שנגיע למרחק של חמישה קילומטר אחרי אמצע הדרך. קדימה!”
כולם היו על סף אפיסת כוחות שהגיעו לנקודה זו, אך אוברהולצר לא נאלץ לכפות עליהם את הפקודה אף פעם אחת. איש לא השתוקק, כנראה, לסיים את חייו על קאלה כערימת נתחי־בשר במלקחי חיפושיות הענק השחורות.
“אני יודע מה הם חושבים,” אמר האיש מדרקון השחר. "שמעתי אותם אומרים זאת לעתים קרובות. הוא היה צעיר נאה, כבן שלושים, בעל שיער בלונדי שהלבין כמעט לחלוטין בהשפעת השמש היוקדת של קאלה: שוביו הוליכוהו במדבר במשך שלוש שעות כל יום. בעבר היה איש הרדיו של דרקון השחר, תפקיד אשר בטיסה בין־כוכבים מהווה ענף של אסטרונומיה ולא של תקשורת; בכל אופן אוברהולצר ואנשיו כינוהו ספארקס, בהתאם למסורת עתיקה, שאנשי המארינס כנראה לא ידעו כלל את מקורה.
“אם־כך מדוע לא נוכל לכונן יחסים טובים יותר עם ה’אישיות' שעל־פני כוכב־הלכת הרביעי?” שאל 12־אפג’ון. הרי לא היתה שם מעולם נחיתה של כלי מכדור־הארץ."
“מפני שה’אישיות' על־פני קסיקסוברקס היא מושבה של קאלה, ויודעת היטב על כל המתרחש כאן. שני כוכבי־הלכת שיתפו פעולה כדי להשמיד את הצי. קיים קשר טלפאתי כמעט מושלם בין השניים – ובעצם בכל מרחב האימפריה המרכזית. הזיקה היחידה הנחלשת, כנראה, במרחקים הבין־פלנטריים היא תחושת הזהות; לכן יש לכל פלנטה “אני” משלה, אגו פרטי משלה. אך אין זה סוג האגו המוכר לנו. קסיקסוברקס לא היה מקבל את פנינו באופן שונה מקאלה, כשם שאני לא הייתי נוהג בקאלה בדרך טובה ממך, הוד מעלתך. יש להם מטרות משותפות ונאמנות הדדית. נראה שכל האימפריה המרכזית היא כזו.”
12־אפג’ון הרהר בדבר; אך המחשבות שעלו במוחו לא נשאו חן בעיניו. היתה זו בעייה מסובכת, אפילו להלכה.
טלפתיה בין בני־אדם מעולם לא הגיעה להישגים משמעותיים. אחרי המחקר החלוצי של המיקרוקוסמוס בעזרת אפקט ארפה – השני מבין שני הנסיונות הבלתי־מוצלחים בהנעה בין־כוכבית, הרבה לפני תגלית הגל העומד – התבררה סיבת הדבר. כוחות “פסי”3 היו משמעותיים בדרך כלל רק בתת־המרחב שבו התקיימו החלקיקים העיקריים של האטום; הופעותיהם המקריות במאקרוקסמוס היו רק “תאונות” סטטיסטיות, כה חלשות וכה בלתי־ניתנות לשליטה כמו דעיכה רדיו־אקטיבית ספונטנית.
עד עכשיו תאם הדבר את דעותיו של 12־אפג’ון. מאז ומתמיד נראה לו, שכל מושג הטלפתיה לא היה אלא תחבולה – נסיון לעקוף את חובתו של כל אדם ללמוד להבין את זולתו, וככל האפשר, גם ללמוד לאהוב אותו; קנאי הטלפתיה רצו לקצר את המשימה ולהקל על האדם את הגשמת ייעודו הקשה ביותר. הוא היה מודע גם לדעה הקדומה נגד טלפתיה שהיתה טבועה בו כדיפלומט. עם זאת היה מאז ומתמיד משוכנע בכך, אף־כי כל הנושא היה מעורפל. אחד מטיעוניו היה שחסידי הטלפתיה העיקריים היו סופרים בטלנים חסרי־תקנה, החל באפטון סינקלייר ותיאודור דרייזר, וכלה ב – –
יחד עם זאת, לא היה ספק בעובדה שכל מרכז הגלקסיה, אוסף עצום של אוכלוסיות ותרבויות שונות ומשונות, הוחזק במסגרת מאוחדת ללא סכסוכים, באמצעות הטלפתיה בלבד, או ללא סכסוכים, באמצעות הטלפתיה בלבד, או באמצעות תופעות מפוקפקות אחרות: גלקסיה שלמה מאוחדת על ידי כוח כה בלתי־אמין, עד ששני אנשים היושבים משני צידי שולחן קלפים מעולם לא היו מסוגלים להשתמש בו אף בשמץ של תועלת.
אך בכל זאת היה פגם יסודי בטיעונים הללו.
בזמן שישב והרהר בחוסר־ישע בכל הסבך הזה, אפילו רובין־1 היה עסוק בעבודה, מגיש ציוד וכלי עבודה לצוות הרתכים שעבד בחוץ כדי לחבר את שני גושי המתכת חסרי הצורה, שסמל המארינס התעקש להפכם שוב לספינת חלל. כעת הושלמה המלאכה, אף כי שום יצרן ספינות לא היה משבח את התוצאה, והשאלה אשר שוב עמדה על הפרק היתה לאן להטיס את הספינה. ספארקס, מצידו היה מוכן להתערב, שהקאליאנים לא יפריעו להמראתם.
“לשם מה נתנו לנו את כל החמצן והכלים אם היה בכוונתם למנוע מאתנו להשתמש בהם?” טען בהגיון. “הם יודעים בשביל מה היינו זקוקים לזה. למרות שהם חסרי מוחות, באופן קולקטיבי הם פקחים מאד.”
“חסרי מוחות?” תמה 12־אפג’ון. “או שמא אתה מגזים?”
“חסרי מוחות!” טען האיש מדרקון השחר בכל תוקף. “רק המון מרכזי עצבים. אני מבין שכל הגזעים באימפריה המרכזית בנויים בצורה זו, ללא קשר להבדלים הפיסיים האחרים. לכך התכוונו, כשאמרו שאנו כולנו חולים – לא תפשת זאת?”
“לא,” אמר 12־אפג’ון באימה הולכת וגדלה. “מוטב שתבהיר זאת.”
“הם טוענים שזוהי הסיבה לכך שאנו לוקים המחלת הסרטן. לטענתם, המוח הוא המקור העיקרי לכל הגידולים הממאירים, והוא עצמו גידול ממאיר. הם קוראים לזה סימביוזה עויינת.”
“ממאירה”?
“בטווח רחוק, כן. הגזעים המפתחים מוח משמידים את עצמם. משהו הקשור בקרינת השמש; בעלי־החיים שעל־פני הפלנטות של אוכלוסיות הכוכבים מסוג I4 מפתחים מוחות. אלה סוג של סוג II אינם מפתחים אותם.”
רובין־1 המהם תחת שפמו נעימה ישנה. הגבר הראשון זיהה אותה; היה זה קטע מקוראל של אופרה אמריקנית מהמאה העשרים, ומילותיו היו: “בכו בכו מעבר לזמן, על ארץ זו של השעות.”
“זה מתאים,” אמר בכבדות. “אם־כן, כדי ליצור ולהשתמש בשדה חלש כטלפתיה, דרוש מוח חלש. יצורי אנוש לעולם לא יצליחו בכך.”
“תולעי כל הגלקסיה, התאחדו!” אמר רובין־1.
“הם כבר עשו זאת,” ציין סמל אוברהולצר. “אז היכן אנו עומדים אחרי כל זה?”
“משמעות הדבר היא,” אמר 12־אפג’ון לאיטו, שהאימפריה המרכזית כמעט כל כוכביה משתייכים לאוכלוסיה מסוג I, מתפשטת החוצה לעבר הזרועות הספירליות של הגלקסיה, כלומר לאזור שבו נמצא כדור־הארץ. כל הציווילזציות של צבירים שהם פוגשים בדרך הם בני־ברית טבעיים – צבירים שייכים תמיד לאוכלוסיה מסוג I – וקרוב לודאי שהם כבר נטעמו מבחינה רוחנית. כאשר אנו פוגשים בן ברית פוטנציאלי בדרכנו בין כוכבי אוכלוסיה II, אנו נוטים לעומת זאת להלחם בו."
“לא לכך התכוונתי,” אמר סמל אוברהולצר.
“אני יודע למה התכוונת; אך הדבר משנה את התמונה. כפי שאני מבין, יש לנו סיכוי לקפוץ הישר אל הבסיס הארצי הקרוב ביותר אם נתקיים על מנות רעב – –”
“– ואם לא אעשה שגיאה הגדולה מאפס נקודה אפס חמשה של אחוז בהתווית המסלול,” נכנס ספארקס לדבריו.
“כן. מצד שני יכולים אנו להבטיח את הגיענו לשם על־ידי דילוגים קצרים דרך כוכבי־לכת הידועים כמאוכלסים, אך שמעולם לא הוקמו עליהם מושבות שלנו, והם עשויים להיות עויינים. האפשרות הנוספת היחידה היא קסיקסוברקס, וזו נראית לי לא באה בחשבון. נכון?”
“ברור כשמש,” אמר סמל אוברהולצר. “כעת אני מבין למה אתה חותר, הוד מעלתך. הבעיה היחידה היא, שלא ציינת כי שיטת הדילוגים תגזול מאתנו את כל הזמן עד סוף ימי חיינו.”
“אמנם לא ציינתי,” הסכים 12־אפג’ון בעגמומיות, “אך לא שכחתי זאת. הצד השני של המטבע הוא שזמן ארוך עוד יותר יחלוף עד שהמטריארכיה והאימפריה המרכזית יגיעו לידי התנגשות.”
“וכשזה יקרה,” אמר סמל אוברהולצר בשמץ של סיפוק, “אני מסופק אם תהיה זו עדיין מטריארכיה, יהיה המנצח אשר יהיה. האם אתה רוצה שנצביע, אדוני?”
“אה – כן… נראה לי שכן.”
“אם כן הבה נדלג,” אמר סמל אוברהולצר ללא היסוס. “הבחורים ואני איננו יכולים להלחם נגד שגיאה של אפס נקודה אפס חמשה אחוז בניווט – אך כנגד כוכב־לכת עוין, יש לנו להביורים.”
רובין־1 התחלחל. “לא אכפת לי להלחם,” אמר באופן בלתי צפוי. “אך אני פשוט סולד מעצם המחשבה לשוב הביתה כשאני זקן, זקן מאד. עם זאת עלינו להעביר את המידע על קורותינו.”
“האם אתה מסכים עם הסמל?”
“כן, זה מה שאמרתי.”
“אני מסכים,” אמר ספארקס. “יתכן שלא נצליח בשום דרך. אך הסיכויים הם לטובת הדרך הקשה.”
טוב מאוד." אמר 12־אפג’ון. הוא לא ידע בוודאות מה היו רגשותיו באותו רגע; שביעות רצון קודרת, היה אולי התאור הקרוב ביותר למציאות. “אם כך החלטנו פה אחד. הבה נתכנן.”
הסמל הצדיע והתכונן לצאת מהתא, אך לפתע פנה לאחור. “לא חשבתי טובות על שניכם לפני כן,” אמר בגסות. “אך זאת אומר לכם: חייב להיות דבר מה במוח הקשור גם באומץ־לב. אתמוך תמיד בשילוב זה כנגד כל יצור הנותן שיירו בו כאילו היה דג בחבית – ויהיו יחסי הכוחות אשר יהיו.”
הגבר הראשון הרהר עדיין בנאום זה, כאשר הקריקטורה המטורפת של חללית נאנחה והתרוממה מעל אדמת קאלה. מי יודע, מי יודע, חזר ואמר לעצמו, ייתכן שאמת הדבר.
הוא שם לב שרובין־1 המהם עדיין את הקוראל מארוס ופסיכה, והלילה הגלאקטי שנפרש לפניהם היה שחור כמוות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות