רק בכדי להוכיח, שלא הכל צריך להיות חמור סבר, בחרנו להביא לכם כאן סיפור קצר מאת סטפן באר, המתמחה בעיקר בסיפורים קצרים בנושאי פנטסיה. הסיפור הנוכחי עוסק באדם, שבאורח פלא זכה להגשים משאלה שהיתה כמוסה בליבו זמן רב.

סטפאן באר1

* * *


שמי דניאל עורבני, ואני גר בוודסטוק, ניו־יורק. הנני רוק, ובזמני הפנוי אני עוסק זה שנים רבות בתחביב אחד – צפייה בציפורים, או כפי שתחביב זה מכונה – צפרות. דומני כי פרט לתוכן היפהפה, העורב הוא העוף החביב עלי ביותר. קסמם של האווזים הנודדים, המתעופפים מעל במבנה של ראש־חץ, הוא מסוג אחר, ושיחתם הקולנית היא חלק מתכנית עלייתם העונתית אל עבר מכה שלהם. ייתכן ששמי הוא אשר גרם לי לראשונה להתעניין בעורבים – שמי, ואותם קינים נפלאים שלהם. מדען אחד טען פעם שהוא יכול להוכיח, שעורבים מסוגלים למנות עד 6 ויותר, וזאת באמת התקדמות אדירה לעומת האדם הפרימיטיבי. אולם אני מאמין בלב שלם כי כל הציפורים יכולות למנות, וגם לדבר, ואינני מתכון לתוכיים ולציפורי־מינה, המחקים בבדיחות־הדעת את דרך דיבורנו ויתר רעשינו האוויליים.

בוודסטוק יש צפרים רבים למדי, אפילו בין צעירי המקום, והם מחבבים מאד בעלי־חיים. ידוע לי שאחדים מהם יוצאים לפעמים לדוג, אך אינני מכיר אף לא צעיר אחד שהוא צייד.

בוקר אחד, לאחרונה, יצאתי לשדה שליד ביתי, ורגלי נתקלה במשהו שבלט מן הקרקע. התכופפתי ומשכתי את החפץ החוצה. היה זה עצם חלוד, כנראה עשוי מתכת, שצורתו כשל מנורת־שמן זעירה. לקחתי אותה לביתי, ורחצתי ככל שיכלתי. בעת ששיפשפתי אותה נראה משהו מעין ענן כחלחל קטן, המגיח מתוכה, ואז שמתי לבי לכתובת מטושטשת שהיתה חרוטה על דופן המנורה, ונראתה כך:

71.jpg

אין אני מומחה לשפות זרות: אך הכתב נראה מוכר. הסתכלי בטבלת האלפביתות הזרות שבמילוני וגיליתי שזו פרסית, ומשמעות הכתוב הינה: “משאלה אחת למשך יום אחד”.

משאלה אחת? אותו רגע הופיע צל על חלוני וראיתי עורב גדול שהתיישב על אדן החלון. הוא – או היא – זיקר את נוצותיו בהביטו אלי, ואז התרומם לעברו של ברוש גבוה במורד הגבעה. “הו הלואי והייתי עורב!” מלמלתי, ולפתע נוכחתי לדעת, שכנראה נפלתי ארצה. מכל מקום, הייתי קרוב מאוד לרצפה, ואז ראיתי את המנורה, אשר באורח פלא גדלה מאד, עד כדי אורך זרועי לערך. הושטתי את ידי אליה בתמהון, ולפתע ראיתי כי מה שהושטתי היה טלף־ציפור ענק. הבטתי בעצמי וראיתי את המקור שבלט מתוך פני. חזי היה מכוסה בנוצות שחורות מבהיקות. הפכתי להיות ציפור…

ואז, התרוממתי ועפתי – עפתי! – אל עבר הראי הגדול וראיתי שאני עורב. משאלתי התגשמה. עתה קיימת היתה הבעייה, כיצד לצאת החוצה, שכן לא הייתי מסוגל ללחוץ על ידית הדלת הקדמית ברגלי, וכל החלונות היו מרושתים. זכרתי שבמטבח היתה דלת מרושתת, קלת משקל ביותר, שננעלה ע"י וו קטן, ודרכה יצאתי החוצה, למרות הקשיים שעורר הוו, שהפך כה כבד.

טיילתי על הדשא ואכלתי מעט תירס, אותו השלכתי לשם בבוקר. שמעתי משק כנפיים, ושני עורבים ענקיים (שלא היו, בעצם, גדולים ממני) נחתו לידי. “יופי, יופי! ראה מי הופיע!” אמר האחד, “אתה עומד להצטרף לחבר’ה?”

– “לכבוד ולאושר לי הדבר,” אמרתי להם.

“ובכן, בוא איתנו ונערוך לך קבלת־פנים.”

הם המריאו אל צמרת הברוש, ואנוכי אחריהם. תמיד סבלתי מפחד־גבהים, אך העובדה שעמדתי, או יותר נכון, עפתי, ברשות עצמי, הסירה מליבי את הפחד. ביצעתי כמה סיחרורים באויר מתוך שמחה שופעת, ועמדתי לנסות לולאה כפולה, אך החלטתי להימנע מכך כשהבחנתי שאחד מידידי החדשים העיף מבט תמוה לעבר האחרים.

נחתנו קרוב לצמרת העץ, בערך בגובה של 20 מטרים מהקרקע, והצטרפו אלינו עוד 15 או 20 עורבים אחרים. נשאלתי לשמי, ואמרתי שקוראים לי דניאל. אזי אמרו לי: “הרם את כנפך הימנית! האם אתה נשבע שלעולם לא תנסה לחזר אחרי אשת חברך?” הרימותי את כנפי ואמרתי, “אני נשבע.” העורב נתן בי מבט ידידותי וכולנו התעופפנו בכיוונים שונים, לתור אחר ארוחת צהריים.

ניסיתי לראות אם אוכל ליצור קשר עם בני אדם, ובראותי ידיד ושכן, שהוא במקרה גם צפר, עפתי לעברו ואמרתי לו, “נחש מי אני!”

הוא הביט בי בהפתעה ובהנאה ואמר: “בלבוס־קרקר־מרבש־ברר”. לפחות כך זה נשמע באזני, עד אשר הבינותי לפתע כי הוא מדבר בשפת בני־האדם ולא בשפת העורבים. הקשבתי, והבנתי שהוא אומר: “מעניין מה העורב הנפלא הזה רוצה.” ברור היה לי שלא הבין את אשר אמרתי לו, ולכן אחזתי במקורי במרגנית והושטתי לו אותה. עזבתיו ועפתי לעבר נהר ההודסון, שם פניתי דרומה. הייתי בדרכי לעבר העיר הייסטינגס, שם גר ידידי מרטין. הוא לבטח יבין אותי – יש לו מוח אנליטי וחודר מאין כמוהו. הבעייה היחידה היתה שהוא עבר לגור שם לא מכבר, ולא הכרתי עדין את מבנה השטח שם. ידעתי את כתובתו, אך לא את מיקומו ממבט ציפור. ברם, ידעתי עדין לקרוא את שפת בני האדם. ולכן, כשהנמכתי עוף ליד כמה לוחות מודעות, קראתי אותן בנקל. מציאת היעד ארכה כשעה. התעופפתי לאורך הנהר, ואחר כך מרחוב לרחוב, תוך קריאת הכתוב בשלטים בפינות הרחוב, אך לא הצלחתי למצוא את המקום בו גרו מרטין ואשתו. ראיתי כמה דרורים על גג בית, וקרבתי לשאול אותם, אך הם משכו בכנפיהם למשמע השאלה, ולא ענו.

אז ראיתי עורבים מספר ופניתי אליהם, אך הם אמרו שהם בדרכם צפונה ואינם מכירים את האזור. “שאל מישהו מן המקומיים,” אמר אחד מהם. “נסה לשאול נקר. ישנו זוג נקרים נשוי זה שנים רבות הגר לא רחוק מכאן על אחד העצים.”

“האם אי־אפשר לשאול אדם?” שאלתי אותם.

“נטרפה דעתך? הם לא יבינו אותך. אנו יכולים להבין אותם, ותו לא.”

עפתי לכיוון שהוא הצביע עליו, ותוך צרוף מקרים מופלא ראיתי את מרטין יושב בגינה, קורא ספר ורושם הערות. עפתי מטה ונחתתי על ידית של מכסחת דשא שהיתה מונחת מולו. “ראו, ראו, ראו,” אמר בחיוך. משום מה גרם לו המצב להיראות כמו איינשטיין צעיר, דבר שהתאים לו למדי.

עפתי סביב ראשו פעמים מספר ונחתתי על ברכו, כשאני מביט בפניו. “שרלוט!” קרא, “בואי הנה לראות!!” אך לצערי לא נשמעה תשובה (את אשתו, שרלוט, חיבבתי ביותר). “היא יצאה, כנראה,” אמר מרטין כמעט לעצמו, ואחר כך שאל אותי: האם יש משהו, שאני יכול לתת לך לאכול?"

הנעתי בראשי בשלילה. הושטתי את טלפי, נטלתי ממנו את העפרון, ורשמתי בפנקס שהיה לצד כסאו: “אני הוא דניאל עורבני. הפכתי להיות עורב.” הוא לקח את הפנקס, הביט בו והניע בראשו בתמיהה. הסתכלתי במה שרשמתי, והנעתי בראשי שלי. מדוע אינו מסוגל לקרוא זאת?

לפתע אמר לי: “כתבת קרא קרא קרא. אינני יודע מה פרושו של דבר”. הבטתי בדף שנית, והכתוב נראה לי מובן למדי. אולי מישהו אחר יהיה מסוגל לקרוא? אך למי אלך עכשיו? שוב הנעתי בראשי, ואז עלה בדעתי רעיון חדש. כיווננתי את חודו של העיפרון אל אותיות שונות בספרו של מרטין, שהיה פתוח לפניו (ברטרנד ראסל, על לוגיקה מתימטית), ומרטין עקב אחרי בתשומת לב רבה, ואז שוב הניע בראשו. “הצבעת על אותיות המתחברות יחד למילים קרא קרא קרא, ואינני מצליח להבין זאת. בוא איתי למטבח ואתן לך משהו טעים לאכול.” הנהנתי בראשי והוא נכנס הביתה. מרטין ואשתו היו אשפי מטבח אמיתיים. הוא הוציא מן המקרר צלחת ובה ביף בורגיניון אלוהי והניח אותה לפני. דחסתי עצמי באוכל עד שבקושי יכולתי לעמוד על רגלי. אפילו גיהקתי, ומרטין אמר לי "לבריאות. בשלב זה הוצאתי גפרורים מספר מתוך קופסת הגפרורים שעל התנור, וערכתי אותם על השולחן בצורה זו: VII=V+II ומרטין כמעט שהתעלף.

“אלוהים אדירים!” צעק, “העורב הזה מבין מתימטיקה.” אך אני נוכחתי, כי מספרים בלבד לא יספיקו ליצירת קומוניקציה בינינו. זה פשוט לא יפעל. מוטב שאלך מכאן. אין שום טעם לבלבל את מרטין עוד יותר בשאלת זהותי. מוטב שאעזוב. ואז עלה במוחי רעיון עפתי אל תוך חדר עבודתו, והנה, כפי שציפיתי, מצאתי על שולחנו מכתב ששלחתי אליו לפני יומיים. כשמרטין נכנס בעקבותי, הצבעתי בטלפי על חתימתי שבתחתית המכתב ואחר כך על עצמי.

“אה, אתה מכיר את דני עורבני, האין זאת?” אמר, ואני הנעתי בראשי לשלילה וחזרתי על הפנטומימה בהדגשה רבה. “אה, הוא מכיר אותך. האם זו הכוונה?” הנעתי שוב בראשי; נואשתי, ולכן עפתי החוצה מבעד לחלון הפתוח. עצרתי, קטפתי חרצית, הבאתיה למרטין, ואחר כך עפתי לכוון ההודסון ועליתי חזרה במעלה הנהר. כשהגעתי הביתה עפתי אל הברוש לומר שלום לחברי החדשים. הערב ירד כבר, ואני מצאתי לי מקום־מנוחה על גבי ענף בראש צמרת הברוש, ונרדמתי.

התעוררתי בבוקר למחרת, ומצאתי שהענף היה צר ומאד לא נוח, ואז ברגשות חרדה, גיליתי שטלפי הפכו להיות רגלי אנוש. חזרתי להיות אדם, עירום כביום היוולדו ותקוע בגובה 20 מטר מהקרקע. פחד־הגבהים שלי חזר אלי, אך העורבים הדריכו אותי, עקב בצד אגודל, במורד העץ – שבתחתיתו מצאתי את בגדי (אין לי כל מושג איך הגיעו לשם).

כשפסעתי לכוון ביתי הופיע לפתע שכני. “היי, דני,” קרא לעברי. “היכן היית כל יום אתמול?”

“צפיתי בציפורים,” עניתי, ולא היה זה שקר גמור, אם־כי נכון יותר היה לומר, אולי, כי צפיתי בבני־אדם.

“ובכן, אין ספק שהחמצת את ציפור הציפורים! היה כאן עורב שעף אלי וקרא קריאות עורבים; ולא תאמין: הוא קטף עבורי מרגנית! מה אתה אומר על כך?”

משכתי בכתפי ולא עניתי.


73.jpg

  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשם: סטפן באר. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 57342 יצירות מאת 3668 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!