רון גולארט, סופר מד“ב פורה אשר עבודותיו מתפרסמות בקביעות על דפי המגזינים למדע בדיוני, החשובים ביותר בעולם וכן במגזינים לא־מקצועיים כמו ה”פלייבוי" ה“ניו־יורקר” וכו', מצטיין בכתיבת ספורים קצרים בסגנונות שונים במגוון רב – החל בעבודות רציניות ומעמיקות על דמותה של החברה האנושית לעתיד לבוא וגמור ביצירות קלילות, בהן משתעשע גולארט על חשבון קוראיו, גיבוריו והמד"ב כאחד. צד אחד מיצירתו רבת הפנים של גולארט נוכל למצוא בספור שלפנינו.

* * *

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר,

מגושמים מוזרים, כמעט ילדותיים. ציורים שנעשו בפחם. ליתר דיוק, בקסמי עצחדש שרופים.

אני משוכנע למדי שאני יודע מה ניסה ביל לעשות ברגעיו האחרונים, אם כי מעולם לא התנדבתי להסביר זאת. ההסבר לא יועיל לאיש!

לבטח לא יועיל ההסבר לביל, ועד כמה שידיעתי מגעת, קלרה אינה מתענינת כלל.

פגשנו בביל וקלרה בקיץ האחרון של שנת 2018, מיד לאחר שעברנו לגור ב“אחוזות השלווה”. ליתר דיוק, אני פגשתי אותם. אשתי נצטוותה להפחית ממשקלה עשרים ק“ג, כתנאי מוקדם להצטרפותנו לקהילה המבוקרת. היא בלתה חלק גדול משלשת השבועות הראשונים לשהותנו ב”אחוזות" כשהיא נמצאת מתחת לכיפת השיזוף של בית החווה בן שלשת החדרים אשר הועמד לרשותנו. לי עצמי לא הפריע משקלה, העדפתי אותה בריאת־גוף.

לא הודיתי בכך בפני הפאראתרפיסטים הקהילתיים, אפילו בפני אף לא אחד מהמדיקורובוטים, אך שמחתי בכך שאשתי נשארה זמן ככל שעמדה סבלנותה מתחת לכיפת השיזוף הכחלחלה, עטופה במגבת וחובשת את משקפי השמש הארגמניים שלה. יש לציין שהיא היתה מבוגרת ממני במקצת, דבר שפרושו היה שנצטרך לעזוב את “אחוזות השלווה” בעוד קצת יותר משלוש שנים. היתה זו אחת מהקהיליות המבוקרות הטובות ביותר לגילאי 31–46 באותו חבל ארץ של קונטיקט. אני עצמי הייתי מעט מעבר לגיל 31.

בסוף השבוע השני שלי, שעה שהייתי בנסיעה על המדרכה־הנעה, בדרכי חזרה משחיית־הנופש־חובה לזכרים גילאי 31–32, נתקלתי בביל ווילקי לראשונה. הוא היה רבוץ על הדשא שמימין למדרכה הנעה כשידו הימנית, הוורודה מאד למראה, מחטטת בין הגבעולים. הוא היה ברנש ארוך, צנום, ושערו חום־אפרפר.

ביורדי מן המדרכה התנגשתי בו כמעט שכן הייתי עסוק – וראשי מופנה הצידה בצפייה בתחרות טניס־זוגות־חובה לנשים גילאיות 33–34, שהתנהלה תחת כיפת הטניס. אחת המשחקות שם, אדמונית גבוהת רגליים, היתה בריאת גוף לטעמי – כשם שאשתי היתה פעם.

“סלח לי” אמר ביל כשהתחככתי בו. היה לו חיוך אשר נראה כאילו זרח על פניו ברגעים המאד בלתי מתאימים. “אני חיפשתי את אזני”.

“אזנך?”. כרעתי לידו ורק אז שמתי ליבי לכך שצידו השמאלי של ראשו היה חשוף.

“אחד הדגמים החדישים ביותר שלנו. זכה במקום הראשון בתחרות הדגמים של הבטאון המקצועי שלנו בחודש שעבר,” הסביר ביל. “אני עובד עבור חברת “חלקי חילוף בע”מ”.

הכרתי את החברה שביל הזכיר, שכן באותו זמן שקלתי הצטרפות לקופת הגמל של העובדים במפעלי, ולפי תיק ההשקעות של הקופה ידעתי שחברת “חלקי חילוף בע”מ" עתידה להיות אחת החברות שכספי עמד להיות מושקע בה.

“האם אתם חייבים להשתמש במוצרים החדשים שלכם בעצמכם?”

“הם אינם עומדים על כך. בדרך כלל הם מבקשים מתנדבים.” הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, “ואני מתנדב תמיד.”

“המתקן הזה פועל הרבה יותר טוב מאשר אזני האמיתית, אולם יש לו נטיה להישמט ממקומו. כושר השמיעה שזה מעניק הוא באמת מרשים. אני שומע עכשיו דברים שמעולם לא שמעתי לפני כן. לא שהתענינתי אי־פעם לשמוע כיצד מזדווגים הצרצרים בדשא או –”

“הנה היא,” אמרתי, כשאני מצביע לכיוון האוזן.

“לא, זו אוזן של מישהו אחר. זו אוזן של אשה. ראה, יש בתחתיתה נקב לתליית עגילים.”

נגעתי באוזן הורודה בקצה אצבעי. “האם אנו חייבים למסור אותה לידי סיירת הדשא?”

“לא, הנח אותה כאן, זהו הכלל. קח איתך את הרכוש האבוד שלך עצמך. הא, הנה שלי.” הוא הרים אותה מן הדשא וחיבר אותה לראשו. “נקודות החיבור פגומות במקצת. כאשר אתה משתמש באוזן מלאכותית של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' הם קודחים בגולגלתך חורים קטנים שאליהם אתה יכול לחבר את האוזן שלך."

על אף שלי עצמי, כתוצאה מתאונה שהתרחשה לפני שנתיים, היתה ברך מלאכותית, לא אהבתי לדבר אודות חלקי־חילוף. בזמן האחרון הטרידה אותי אשתי בבקשות חוזרות ונשנות לקנות לה אף חדש. אמרתי לביל את שמי ומקום עבודתי.

“הינך מתגורר ברחוב 26א, האין זאת?”

“עברנו לגור שם רק לפני שבועיים בערך.”

“חשבתי שראיתי אותך בהתוודעות־חובה השכונתית האחרונה,” אמר ביל. “אך מאחר שבאותו זמן כבר הספקתי למלא את המיכסה שלי של עשרה בני־שיחה שונים, עזבתי את המקום לפני שהספקתי לדבר איתך.”

“אומרים לי שאני זקוק לפרטנר חדש לצורך סיבוב־החובה הלילי של בירה במסבאה השכונתית. האם אתה פנוי?”

“למעשה, כן. אני אודיע על כך ליו”ר החברתי של שכונה 26 ואפגוש אותך ביום חמישי בין 9.15 ל־10.15."

וכך הפכנו להיות חברים.

בילי היה בן 33. הוא עבד בחברת “חלקי חילוף” במשך שבע שנים כמעט. בשנת 2016 הם העבירו אותו לאגף הצפוני של החברה והוא מונה כממונה על המחלקה לגביית חובות. בילי היה אחראי על קבוצה מעולה של מעקלים, שביניהם היה אפילו ברנש אחד שהיה מחונן בכמה תכונות טלקינטיות. הוא לא היה, אמנם, מסוגל לטפל בדברים כבדים כמו רגליים או זרועות אך מסוגל לעקל בחזרה עין או אזן של חברת “חלקי חילוף” ממרחק של עשרים מטר. ביל טיפל במקרים הקשים יותר, באותם חייבים אשר היו פקחים יותר מרוב האחרים.

בעוד צוות המעקלים של ביל סרק בקפדנות את אזורי המגורים של בריג’פנרט וניו הייבן 2 כשהם מביאים איתם בחזרה משאיות שלמות של אברים וגפיים שהחובות בגינם לא נפרעו, ומדי פעם בפעם אף לב או ריאה, היה ביל מתחקה על עקבותיהם של טיפוסים חמקמקים יותר.

בלילה הראשון שבו נועדו לצורך שתית המינימום ההכרחי של שתי כוסות, סיים ביל זה מכבר את מלאכת איתורה של פרימה בלרינה באזור הרטפורד 3, אשר סרבה להמשיך ולשלם את התשלומים בעבור רגל ימנית שחברת “חלקי חילוף” התאימה לה. “הרגל הארורה הזו היא שבנתה את הקריירה שלה,” אמר לי ביל, “ברגע שהחליטה להיפטר מהרגל המקורית הישנה שלה ופנתה לחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שתתכנן לה רגל חדשה – היא הפכה להיות כוכבת. היא היתה פרימה בלרינה ב’חברת הבלט האזרחי של שוטאון' כאשר החליטה להתחמק מאיתנו. מצאתי אותה מתגוררת יחד עם רקדן־סטפס".

ואיך עיקלת את הרגל?"

“או, יש דרכים שונות לכך,” הוא לגם מן הבירה שלו כשעיניו נעוצות בקרקעית כוסו.

“זה מה שאני מתכוון. איך הצלחת לעשות זאת במקרה הספציפי הזה?”

“אקדח־הלם. הממתי אותה, הפרדתי ממנה את הרגל, לקחתי אותה איתי ונעלתי אותה בתא־המטען של מכונית הרחפת שלי.”

“ומה היא תעשה כשתחזור להכרתה עם רגל אחת בלבד?”

“אני תמיד דואג להשאיר להם קביים,” הוא אמר. “הבט, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות סנטימנטלים. הנערה הזאת פגרה שישה חודשים בתשלומיה. על רגל סוג א' כמו זאת, היא היתה חייבת לנו 6000 דולר.” הוא לגם עוד מעט מן הבירה שלו. “החומרים שהם דוחפים לתוך הדבר הזה, זה לא מה שהיה פעם.” הוא סיים ללגום את כוס הבירה הראשונה שלו והזמין את השניה.

“מה שיותר גרוע, זה מבצע לעקולי לב. שם אתה צריך לסלק את הלב המלאכותי של חברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולהחליף אותו בלב משוחזר אחר. אחרת, על פי ‘חוק האברים החיוניים – 2012’ תואשם בעוון. אין לי מושג אם הזדמן לך אי־פעם להחליף לבבות בזמן שמשפחתו של הבחור מכה אותך ב… טוב, בוא נשוחח על משהו אחר. איך מסתדרת אשתך ב’אחוזות'?"

היה זה מתחמק־מתשלום בשם רתרפורד שתרם את התרומה הגדולה ביותר למה שקרה לביל מאוחר יותר. רתרפורד, אמן בשנות ה־40 המאוחרות שלו, התחמק מחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך חמש השנים האחרונות. שבועות מספר לאחר שזכיתי להכיר את ביל, קיבלה החברה שלו אינפורמציה שרתרפורד וידו הימנית שערכה 400,000 דולר, שאת החובות שלו בגינה הוא הפסיק לשלם, נמצאו באיזור ניו־אינגלנד. ביל קיבל הוראה להתרכז בתיק הזה.

במשך שבועות מספר לא ראיתיו. היו"ר החברתי שינה את מועד ליל הבירה שלי ואת יום חמישי בין 9.15 ל־10.15 הוא קבע למועד ההזדווגות־חובה שלי ושל אשתי.

כאשר חזרתי ופגשתי את ביל בארוחת הערב החודשית־חובה לגברים, הופיע חיוכו הרחב על פניו בהזדמנויות מתאימות עוד פחות.

“איך מתנהלים החיפושים שלך?”

“מספר דברים מוזרים ביותר ארעו באחרונה. המתן רגע, נראה אם אני יכול לקבל אישור לשתות את הסינט־קפה שלנו על מרפסת הקאונטרי קלאב.”

כשהיינו שם בחוץ, תחת כיפת השיזוף הכתומה של מרפסת הקאונטרי קלאב, שאלתי אותו: “איזה סוג של דברים?”

“ובכן, הטיפוס הזה, רתרפורד, כתב כמה ספרים מוזרים מאד.”

“מעולם לא שמעתי עליהם.”

“הם מעולם לא פורסמו. אני מצאתי את ההקלטות של ספריו באחד מאותם המקומות בהם התחבא. לא תפסתי אותו, אך הייתי מספיק קרוב על מנת לשים את ידי על חבילה של חפציו. סרטי הקלטה, ציורים ורישומים.” הוא גיחך גיחוך רחב ופניו היו כתומות כגוון התפוז. “האם סיפרתי לך אי פעם שגם רציתי להיות אמן? לא, בטח שלא. אפילו קלרה לא יודעת על כך. נהניתי לעבור על כל הציורים שצייר. נכון שהממזר צייר אותם בעזרת יד שבגינה הוא עדיין חב לנו 256,000 דולר אבל הציורים היו לא רעים. היו שם רישומים של ילדים משחקים ב… טוב, לא זאת הנקודה, נכון?”

“האם באמת לא זאת הנקודה? לא ברור לי לגמרי מה –”

“לא חשוב. יש לך מספיק בעיות משלך.”

וכך לא שמעתי ממנו אודות הדברים המוזרים. בכל אופן לא באותה הזדמנות.

קיימתי עם ביל עוד שיחה אחת בלבד. היה זה יום או יומיים לפני שהצליח לאתר את הברנש ההוא, רתרפורד. ממה שסיפר לי, ממה שהצלחתי להוציא מאשתו וממה שסיפר לי מקור נוסף, שמוטב שלא אציין את שמו, הצלחתי להרכיב יחדיו – בראש וראשונה לצורך הסיפוק האישי שלי – תאור מדויק למדי של הקורות את ביל באותם שבועות אחרונים.

“ונניח שרתרפורד באמת יודע על מה שהוא מדבר?” שאל ביל, כאשר היינו באמצע הטיול־הקבוע שלאחר ארוחת החובה לגברים בערב, באותה שעה של בין הערביים.

“אמן התחמק מתשלום חובות. קרוב לודאי שהוא פשוט מגזים.”

“אינני חושב כך.” ביל שלף סיגריה, קבע אותה בזוית פיו והציתה בעזרת מצית שהיה בנוי בתוך ידו הימנית המלאכותית. “פרטי הדברים שמסר רתרפורד בסרטי ההקלטה שלו… הכל מדויק ותואם.”

“מה אמרו האחרים עליך לגבי תוכן הסרטים כאשר מסרת להם אותם?”

“עדיין לא עשיתי זאת.”

חשבתי שאתה צריך למסור לחברת חלקי חילוף…"

“הם אינם יודעים עדיין שהחומר אצלי. הייתי רוצה, על אף שזה מעצבן נוראות את קלרה, להאזין מספר פעמים נוספות לכל החומר.”

אחת הלבנים הדיגיטליות הקבועות במדרכה־לטיולים הבזיקה, כאשר דרכתי עליה, את השעה 7.42. “מהי בדיוק התיאוריה שלו?”

“זה יותר מאשר תיאוריה,” התעקש ביל. “אתה יודע, לפני שרתרפורד קנה את היד שלו, הוא שימש כמרצה באוניברסיטה. הוא פיתח לו צורה מיוחדת לעריכת מחקרים. מן שיטה שבה היה חופר, מחטט ואוסף לו את מה שהוא צריך. הוא הצליח לשאוב אינפורמציה אפילו מהמחשבים של הממשלה.” הוא נעצר ונפנה אלי, “הנה, למשל, הייתי אחראי במשך כל השנים האלה על המחלקה לגביית חובות ומעולם לא שמעתי על כך שיש עוד מחלקה אחת מעלי.”

“עוד מחלקה אחת?”

“כן. מחלקה שאחראית על המקרים המאד מסובכים. הם מטפלים באנשים החשודים בכך שהם עלולים לגרום לתסיסות מיותרות.”

“זה נשמע לי כמו סיפור פרי דמיונו של רתרפורד.”

“לא, הצלחתי איכשהו לעשות מספר בדיקות בחברת 'חלקי חילוף בע”מ' ולאמת את סיפורו."

“אז מדוע לא חיפשה המחלקה את רתרפורד בעצמה?”

“מסיבה אחת. הם אינם יודעים עד היכן מגעת ידעתו אודות החברה,” אמר ביל. “זאת הסיבה לכך ש… טוב, תם פרק הזמן שהוקצב לטיול־החובה שלנו.”

הוא ירד ממדרכת־הלבנים – לטיול ועלה על המדרכה הנעה שנשאה אותו לבית החוות שלו. מאז לא ראיתיו שוב.

בסופו של אותו שבוע הוא הצליח ללכוד את רתרפורד בקהילית “מגהווטמין” צפונית מזרחית לאזור שלנו. האמן התחזה לאמן המתמחה בכתובות קעקע דתיות. כשביל התייצב לפניו בחנות־המרתף שלנו לא היו בה לקוחות אחרים באותה השעה.

“אה, אילו הגעת רק כמה שעות מאוחר יותר,” אמר האיש, “הייתי נמצא כבר בארגנטינה החדשה. הניירות המזויפים שלי מוכנים ואני רק ממתין ל…”

“צריך היית להמשיך לשלם את התשלומים החודשיים שלך. אתה התעלמת מכל הודעות ההתראה שחברת 'חלקי חילוף בע”מ' שלחה לך." אמר ביל כשהוא מצטט את המדריך של חברת “חלקי חילוף בע”מ" לטיפול במקרים מעין אלה.

"הקשב נא, אולי – "

ביל השתמש באקדח־ההלם שלו.

רתרפורד קפא, ונפל על שולחן הציוד החשמלי שלו, כשידו בת 400,000 הדולר מונחת לצידו.

יתכן בהחלט שביל התכוון לשוחח עם רתרפורד יותר מאשר הספיק, לתחקר אותו בדבר הידוע לו על אודות פעולותיה הסודיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" – אך כשראה את האיש ניצב ממש מולו, הימם אותו מיד. לדעתי, חייב היה ביל להקשיב למה שהיה לרתרפורד לומר.

ביל עבד בחברת “חלקי חילוף בע”מ" במשך זמן רב, כפי שענינים מתגלגלים בדרך כלל בימינו אלה, ייתכן שקיווה כי בכל זאת יוכל להמשיך לעבוד שם. ככל שידע פחות – כך יקל עליו להשאר.

כשהתחיל להפריד את היד המלאכותית, נמשכה תשומת ליבו של ביל אל הציורים. תיק ציורים שלם עמד שעון כנגד השולחן. הוא רכן לידו וריפרף בו, ציור אחר ציור. “אילו הייתי מסוגל לצייר בצורה כזו, לא הייתי…”

הוא הניח את הציורים לצידו והרים את היד המלאכותית. אך במקום להכניס אותה לתיבה המיוחדת אשר הביא איתו, הניח ביל את היד בקצה השולחן. אחר כך הפריד את היד הימנית שלו עצמו והרכיב במקומה את זו של רתרפורד.

איני בטוח לאן הוא פנה משם אחר כך. קרוב לודאי שהוא עשה שימוש בניירותיו, המזוייפים במומחיות, של רתרפורד, ועזב את הארץ.

הוא וקלרה, על אף מאמצי צוות המומחים של “האחוזות”, לא היו יותר מדי מאושרים יחד. קלרה היתה רזה מדי לטעמי, אך אינני חושב שסיבה זו נמנתה בין הסיבות, שבגללן נתקל ביל בבעיות איתה. בכל אופן לא היה אכפת לו לעזוב אותה מאחוריו.

קשה, לי לפחות, להחליט אם הוא אכן נסע לארגנטינה החדשה או לא. בכל אופן, שבועות מספר לאחר שעזב את קונטיקט התישב בכפר קטן בארגנטינה 3, שם הקדיש את רוב זמנו לציור ורישום.

היד האומנותית בת 400,000 הדולר של חברת “חלקי חילוף בע”מ", במקרה שלא נזדמן לכם לראות אחת מהן בפעולה, מסוגלת לצייר בכמעט חמש־מאות סגנונות שונים. נראה לי שביל ניסה את כולם. הוא צייר, כנראה גם בהשפעת הסביבה המקסיקנית שלו, סדרה של ציורי קיר בחדר האורחים שלו, בסגנון ריברה. הוא צייר שנים־עשר נופים בסגנון סזן, מספר פורטרטים בסגנון רנואר, ששה שרטוטים של מבנים וגשרים בסגנון קורו, רישומי חיות בסגנון בואזינו, תריסר ציורים בסגנון התקופות השונות של פיקסו, מספר ציורים בעט ובפחם בסגנון הנריך קליי ובסגנונות שונים אחרים.

היד הפכה אותו לאדם מאושר מאד. נערה אחת, נורווגית לשעבר, שעבדה בסטודיו לתכנון ריהוט ואשר הכירה את רתרפורד, אומרת כי כמעט במשך כל אותם שבועות ראשונים של נסיונות, ראתה אותו מחייך את חיוכו הרחב.

ואז גילתה חברת “חלקי חילוף בע”מ", אשר הספיקה כבר מזמן לאתר ולתחקר את רתרפורד ההמום, את מקום מחבואו של ביל.

בתחילה הם היו מאד אדיבים והשתמשו בשרות המברקה על מנת להתקשר איתו. כאשר קיבל את הבקשה הראשונה לחזור למקום עבודתו, אסף ביל את חפציו והסתלק משם, כשהוא משאיר מאחוריו את מרבית עבודותיו והתקדם דרומה לתוך הג’ונגלים של מקסיקו 4.

בשלב השני, התחילו לדבר איתו. כפי שציין רתרפורד, חברת “חלקי חילוף בע”מ" היתה מסוגלת לעשות דברים שרוב האנשים לא שערו בנפשם.

כשאוזנו החלה לדבר עימו, היה ביל בחזית הבקתה שלו בקצה הג’ונגל, כשהוא מצייר בסגנון רוסו, את אשר ראו עיניו.

“חזור הביתה, ווילקי. זאת פקודה,” אמרה לו האוזן. “אם תתעלם מהודעה זו נאלץ, לצערנו, ל…”

ביל פרק את האוזן מחיבורה, השליך אותה לעבר העלווה הירוקה שאפפה אותו, וחזר לצייר.

מאום לא התרחש במשך ימים אחדים.

התקלות התרחשו באחר־הצהרים אחד בשעה מאוחרת, כאשר חזר ביל משחיה באגם טבעי שמאחורי בקתתו. כאשר יצא מן הג’ונגל אל הדשא שבחלקת היער הקטנה שלו, אחז אותו לפתע כאב אדיר בברכו הימנית. הברך לא היתה טבעית, אלא אחת מסדרת דגמי 2017 של חברת “חלקי חילוף בע”מ" שהוצעו על ידיה לכל העובדים שלה.

כשהוא זועק מכאבים, ניסה ביל לרוץ לעבר ביקתתו. הכאב שהתרוצץ מעלה ומטה לאורך רגלו, ושגרם לאצבעות רגליו להתעוות ולירכיו לרטוט בחזקה – היה יותר מדי בשבילו. הוא התמוטט.

הוא קם על רגליו והתמוטט פעם נוספת.

הוא גרר עצמו לתוך בקתתו ובהשתמשו בסכין פרק מעל עצמו את פיקת הברך והכאב פסק.

זה בדיוק מה שרתרפורד דיבר אודותיו בסרטי ההקלטה שלו. אנשי “חברת חלקי חילוף בע”מ" יכלו, מכל מרחק שהוא, לגרום לקרבנותיהם כאבים ואף גרוע מזאת. רתרפורד נתן כדוגמה נוספת למבצעיהם, מבצעים שבוצעו לעיתים קרובות על פי בקשות המשרד הלאומי לבטחון, את ההתאבדות לכאורה של המלך נורברט משבדיה־העליונה, את מותו הטרגי של מזכיר ארגון האיגוד הכללי גנורליג ואת מותו הבלתי צפוי של הנשיא פריינטס מברזיל החדשה.

ביל היה משוכנע עתה, שכל זה היה לגמרי נכון.

בבוקר שלמחרת החלה רגלו הימנית לכאוב. להפתעתו הרבה של ביל היא החלה לפתח כושר דיבור.

“אנחנו יכולים לתת לך מספר מוגבל של אופציות, ווילקי. אם תמשיך לסרב לנו, נאלץ, לצערנו הרב, ל…”

הוא פרק את רגלו והשליכה דרך החלון החוצה אל תוך הג’ונגל.

“לא הייתי צריך להרשות להם להחליף חלקים כה רבים ממני בגרוטאות הללו שלהם.”

כשהוא מקרטע מחדרו עם רגל וברך אחת בריאות בלבד, שוחח בינו לבינו אודות הענין הדרך היחידה להמשיך ולעשות את אשר עשה, הדרך היחידה להתחמק מן הכאבים וחוסר הנוחיות שהם יכולים לשגר אליו, היתה לפרק מגופו את כל התוספות המלאכותיות של חברת “חלקי חילוף בע”מ" ולהפטר מהן.

אם כי אפילו דבר זה לא יספיק. הם יהיו מסוגלים להשתמש בחלקים כדי לאתר אותו. הוא חייב לפרק אותם מגופו ואחר כך להסתלק משם.

לרוע המזל, היו בגופו שתי תוספות מלאכותיות שלא יכול היה לוותר עליהן. אחת היתה קבועה בתוך ליבו והשניה היד שהוא לקח מרתרפורד. לא היתה שום דרך להחליף את הלב ועל היד לא היה מוכן לותר.

לא הצלחתי ואף איני נמצא במעמד בו אני יכול לקחת על עצמי את הסיכונים הכרוכים בכך, לראות את התיק הרפואי של ביל. אי לכך אינני בטוח כמה חלקים החליף ביל בגופו במשך עבודתו בחברת “חלקי חילוף בע”מ".

חציית אותו החלק של הג’ונגל עד העיירה הבאה, ארכה ימים מספר. על פי דיווח אחד הוא נכנס לעיירה בעגלת גלגלים קטנה כשכל החלק התחתון של גופו חסר. קרוב לוודאי שיש בכך משום הגזמה, שכן אני משוכנע שהיתה לו רגל אחת אמיתית משלו, לפחות.

ביל, שמקורותיו הכספיים הלכו ואזלו, שכר ביקתת־פלסטיק קטנה, והמשיך לצייר ולרשום.

אנשי חברת “חלקי חילוף בע”מ" גילו אותו מחדש, כמובן, והחלו לשגר כאבים לתוך ידו בת 400,000 הדולר.

הוא החזיק מעמד במשך יומיים. יומיים שלמים של צרחות, העוויות, חיוכים רחבים בזמנים הלא נכונים, וציורים ללא הפסק. לבסוף חייב היה להכנע ולנתק את היד מגופו.

אינני בטוח באשר למה שארע בימים הבאים אחר כך, בכל אופן לא בפרטי הדברים – קרוב לוודאי שהוא קיבל התראה אחרונה מחברת “חלקי חילוף בע”מ". הם כבר ידעו שביל ידע אודות כל אותם דברים שרתרפורד גילה קודם לכן. היו להם מספיק הוכחות לכך שביל לא הוסיף להיות נאמן לחברה.

הם שלחו אליו התקפת לב.

ביל נמצא מת, שרוע בחוץ על רצפת האבן. על כל קירות הפלסטיק נמצאו ציורים מגושמים, מוזרים, ילדותיים כמעט. בידו השמאלית, שהיתה שלו, הוא אחז בפיסת עצחדש מפוחמת שנטל מהאש שבבקתתו.

הם לא הבינו את משמעות הציורים שעל הקיר. אני הבנתי.

הרעיון של היותו אמן מאד מצא חן בעיני ביל וגם לאחר שנאלץ לזנוח את ידו בת 400,000 הדולר הוא המשיך לאחוז ברעיון הזה.

והציורים האלה שעל הקיר היו העבודות הראשונות שעשה במו ידיו שלו.