אנו שמחים להציג בפני הקהל הישראלי, לראשונה, סיפור מתוך יצירתו של סופר מהשורה הראשונה של סופרי המד"ב בארצות הברית – דיימון נייט.
פתגם עתיק אומר: “בארצם של הסומים – גם שתום־העין מלך הוא”. על רקע פתגם זה כתב אחד מהסופרים הקלאסיים של המד"ב ה. ג'. וולס, את סיפור “בארצם של הסומים”, הדן בגורלו המוזר של שתום־עין שהתגלגל לארץ זו, ועל נסיונו לממש את ההבטחה הגלומה בפתגם. דיימון נייט כתב סיפור זה על משקל סיפורו של וולס, וכינהו “בארצם של הסתומים” ובו הוא דן… אך בעצם אין צורך לספר לכם, מוטב שתווכחו בכך בעצמכם.
* * *
האחראי על מגרש החנייה למכוניות חלם בהקיץ, כאשר עצרתי לידו; אדם רחב גרם, עצל למראה, בלבוש של קטיפה משובצת. אני עצמי לבשתי חולצה שצבעה הארגמני תאם את מצב־רוחי. יצאתי מן המכונית, כמעט דורך על אצבעות רגליו.
– “חנייה או החסנה?” שאל אוטומטית, כשהוא מסתובב לעברי, ואז נוכח לדעת מי אני, והסב את פניו.
– “לא זה ולא זה,” אמרתי לו.
בסככת התיקונים, שנמצאה מאחור, ראיתי מכשיר ריתוך. לקחתי אותו וחזרתי אליו. כרעתי על ברכי במקום בו יכולתי להגיע לחלק הפנימי של הגלגל הקדמי, והפעלתי את המכשיר. כיוונתי אותו אל הציר והמתלים. הם זרחו בזוהר אדום כהה, החליפו צבעם אט־אט ללבן ואחר כך הותכו. קמתי על רגלי והפניתי את הלהבה אל הצמיגים, עד שהגומי העלה סרחון, פיעפע והחל נוטף לריצפה בטיפות גדולות. האחראי לא אמר דבר.
השארתיו עומד שם, מביט בחורבן שעל משטח הבטון היפה והמצוחצח.
היתה זו מכונית יפה למדי; אך יכולתי להשיג אחרת, יפה ממנה, בכל עת. פרט לכך, חשתי רצון ללכת רגלי. צעדתי במורד הרחוב המפותל, הרדום בזיוה של שעת אחר־הצהריים, מעוטר בצללים ומדיף ניחוחם הקריר של העלים. אי־אפשר היה לראות את הבתים; כולם היו שקועים או מוסתרים בשיחים, או שניהם כאחת. היה זה השגעון האופנתי האחרון עליו שמעתי, וזה היה מה שרציתי לראות. לא שהיה לי ענין כלשהו במעשיהם של הסתומים.
פניתי הצידה באחד המקומות וחציתי את הדשא, עברתי דרך שורת שיחים מטופחים, שעמדו בפריחתם, והגחתי מצידה השני, אל מגרש משחקים גדול, שהיה שקוע מעט מתחת לפני האדמה.
באמצע המגרש היתה מתוחה רשת טניס ושני זוגות פרקו את מרצם בהחלפת חבטות; שלושה שחרחרים ואחת בלונדינית. גילם הממוצע היה כמחצית מגילי. הארבעה היטיבו לשחק יחדיו, ונראו נהנים מאד מן המשחק.
התבוננתי בהם כדקה, אך אז כבר חשו שני הקרובים אלי בנוכחותי. ירדתי במדרגות אל מגרש הטניס, בדיוק ברגע בו התכוננה הבלונדינית לחבטת־הגשה. היא הביטה לעברי מעבר לרשת, מצידו השני של המגרש, קפואה, עומדת על קצות האצבעות. גם האחרים ניצבו דוממים.
– “לעוף מפה,” אמרתי. “המשחק נגמר.”
הבטתי בבלונדינית. היא לא היתה יפה במיוחד, אך מבנה גופה היה קומפקטי ומלא־חן. היא ירדה באיטיות על כפות־רגליה ותחבה את המחבט מתחת לבית־שחיה. ואז חלפה ההפתעה והיא ניתרה לצאת בעקבות שלושת האחרים.
הלכתי בעקבות קולותיהם, שפנו מעבר לעיקול השביל, בינות לגושים תמירים של לילך ריחני, עד אשר הגעתי למקום, שנראה כאילו נועד לשיזוף. היה שם שעון־שמש, בריכה קטנה ומגבות רבות היו פזורות על הדשא. אחד הזוגות – שחורי השער – נראה הולך ומתרחק במורד הדרך, ראשיהם עולים ויורדים. הזוג השני נעלם.
מצאתי ללא טירחה את הידית שבדשא. המנגנון הגיב ופיסת־דשא מלבנית התרוממה. מן הפתח שנפער ירד גרם־מדרגות, לא מעלית, אך מבחינתי היה הדבר שפיר. רצתי במורד המדרגות ונכנסתי בדלת הראשונה שנקרתה בדרכי. מצאתי את עצמי בטרקלין של הקומה העליונה, חדר סגלגל, שהיה מואר מלמעלה באור דמוי שמש. הריהוט היה נוח מאד, מנופח, שרוע ומכוער; השטיח היה עבה ובאויר נישא ניחוח פרחים רענן.
הבלונדינית ניצבה בקצה האולם, גבה אלי, כשהיא מביטה בריכוז בלוח־הפיקוד של הטבח האוטומטי. חליפת־הספורט שלה היתה מורדת למחצית גופה. היא דחפה אותה עד למטה ונחלצה מתוך הבגד. אז הסתובבה – וראתה אותי.
היא הופתעה שוב; לא חשבה שאני עלול לרדת מטה בעקבותיה. התקרבתי אליה לפני שעלה בדעתה לנוע ממקומה, ואז, כשרצתה – היה כבר מאוחר מדי. היא ידעה שלא תוכל להימלט ממני. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור כנגד הקיר, כשהיא מחוירה מעט. שפתיה ועפעפיה הזהובים רטטו.
סקרתי אותה במבטי ואמרתי מספר דברים, שלא נועדו להחמיא לה במיוחד. היא נרעדה, אך לא השיבה. בדחף פתאום לחצתי על כפתור הטבח האוטומטי, והזמנתי רוטב גבינה חם. שיחררתי את ניצרת הבטיחות והעליתי את מחוון הכמות למקסימום האפשרי. לאחר מכן חייגתי לקבלת קעריות פונץ' ואילפסי מרק.
תוך דקה החל הרוטב להגיע, לוהט ומהביל. לקחתי את אילפסי המרק והתזתי את תכנם על הקיר בשני צידיה. אחר־כך, כשהגיעו קעריות הפונץ' השתמשתי בקעריות הריקות כבתוודים. הקרשתי את השטיח ברוטב הסמיך; שפכתי נחלי רוטב על הקירות ויצקתי שלוליות לתוך הריהוט. כאשר יתקרר הנוזל, הוא יתקשה ויידבק.
רציתי לשפוך כל זאת על גופה, אך הדבר היה מכאיב לה, וזה אסור היה שיקרה. קעריות של רוטב חם המשיכו לזרום מן המטבח האוטומטי, כשהן נתקלות זו בזו. בדרכן החוצה. לחצתי על כפתור הביטול והזמנתי יין פורט.
היין הגיע, כשהוא מקורר היטב, בבקבוקים פתוחים. נטלתי את הראשון, הנפתי זרועי לאחור ועמדתי להתיז על בטנה סילון נאה של יין. לפתע נשמע קול מאחורי:
“שימי לב! זה יין קר.”
זרועי נרעדה וכמה טיפות יין ניתזו על ירכיה. היא כבר היתה מוכנה לכך; עיניה נפקחו למשמע הקול והיא כמעט שלא זעה. סבבתי על עקבי, מטורף מכעס. האלמוני עמד שם לפני גרם המדרגות. פניו היו צנומות יותר מן הממוצע, שזוף, בעל כתפיים רחבות ועיניים כחולות, ערניות. אלמלא התערבותו היה הענין מצליח, הייתי משוכנע בכך: הבלונדינית היתה חושבת, שהיין הקר הוא רוטב לוהט.
יכלתי לשמוע במוחי את צריחתה ורציתי בה עד מאד.
צעדתי לעברו צעד אחד ורגלי החליקה. מעדתי ונפלתי באורח מגושם ונקעתי רגלי. קמתי רועד כולי ונטול שליטה בעצמי. צרחתי אליו, “אתה… אתה…” הסתובבתי, אחזתי באחת מקעריות הפונץ' והרמתי אותה בשתי ידי, בלי שים לב לרוטב הלוהט שגלש ונשפך על פרקי ידי, וכמעט שהשלכתיה באויר לעברו, כאשר הקבס אחז בי – אותו זמזום ארור בראשי, חזק יותר, חזק יותר, מטביע הכל בשאונו.
כששבה אלי הכרתי, ראיתי ששניהם נעלמו. התרוממתי מן הארץ, תשוש עד מוות. כשלתי אל הכסא הקרוב ביותר. בגדי היו מזוהמים ודביקים. שאלתי נפשי למות. רציתי ליפול אל אותה מנהרה אפלה, שתמיד פערה לעברי את לועה, ולא לקום לעולם. אך ציויתי על עצמי להתאושש, להישאר ער ולקום מן הכיסא.
כאשר ירדתי במעלית כמעט אבדה הכרתי שוב. הבלונדינית והרזה לא נראו בשטח. וידאתי שאינם נמצאים באחד מחדרי השינה, והתחלתי מרוקן את תוכנם של הארונות ומגירות השולחן אל הרצפה. גררתי את הערמה אל אחד מחדרי השימוש, דחסתי אותה לתוך האסלה ולחצתי על המתג להורדת המים.
ניסיתי אל הקומה השלישית, שם נמצאו חדרי האחזקה והאיכסון. הקומה היתה ריקה. הדלקתי את תנור החימום וכיונתי את הווסת אל דרגת החום העליונה. פתחתי את המקררים והעמדתי אותם במצב הפשרה. פתחתי את דלת חדר־המדרגות, נכנסתי למעלית ועליתי בה למעלה, בקומה השניה עצרתי בכדי לפתוח את חדר־המדרגות. המים ניגרו כבר על הריצפה והתקרבו למדרגות. הגעתי לקומה העליונה וסיירתי בה. איש לא היה בה. פתחתי את סלילי הספרים וגילגלתי את תוכנם לאורכו ולרוחבו של החדר. הייתי עושה יותר מכך, אך בקושי עמדתי על רגלי. עליתי למעלה אל הדשא והתמוטטתי עליו. המנהרה האפלה אפפה אותי, טובע ומת.
בעת שישנתי, זרמו המים במעלה המדרגות והציפו את הקומה השלישית. חבילות מזון שהופשר צפו בתוך החדרים. המים חלחלו אל בין הקירות והציפויים ואל תוך המכונות. קצרים רבים נוצרו, נתיכי אבטחה ניתקו. מיזוג־האויר הפסיק לפעול, אך התנור המשיך לחמם. המים עלו.
מזון שנשחת, אספקה צפה ומים מזוהמים גאו במעלה המדרגות. שתי הקומות הראשונות היו גדולות יותר ולבטח ייארך זמן עד אשר תתמלאנה. מרבדים, ריהוט, ביגוד, כל תכולת הבית תהא ספוגת מים ואבודה. קרוב לוודאי שמשקלם המצטבר של המים יסיט את הבית ויבקע צינורות מים ומיכלים אחרים. צוות התיקונים יזדקק ליותר מאשר יום אחד, רק כדי לנקות את ההריסות. הבית עצמו מחוסל. הבלונדינית והרזה שוב לא יגורו בו.
מגיע להם.
הסתומים יכלו להקים בית אחר. הם עמלו ובנו כנמלים. אך כמוני – היה רק אחד בעולם כולו.
הדבר הקדום ביותר הזכור לי הוא מראה פני אשה, כנראה האחות במעון־הילדים, הלוטשת אלי עיניים בהבעת זעזוע ואימה. זה הכל. ניסיתי להיזכר, מה בדיוק קרה לפני־כן או אחרי־כן, אך לא יכולתי. לפני כן – כלום, פרט למנהרה האפלה של העדר זכרון, הנמשכת וחוזרת עד ללידתי. לאחר מכן – רק השקט הגדול.
מאז שנתי החמישית, עד גיל חמש־עשרה, כנראה, כל דבר שאני יכול להיזכר בו, צף לו על פני ים אפלולי נעים. שום דבר לא היה חשוב מיוחד. הייתי רגוע ורך, צפתי נים ולא נים.
בהיותי בן חמש־עשרה היתה האופנה במשחק האהבה של בני־הנוער להצמד בזוגות למשך מספר חדשים או יותר. “אהבת־קבע”, קראנו לזה. זכור לי כיצד מחו על כך המבוגרים, וטענו שהתופעה אינה בריאה. אך אנו כולנו היינו בני־נוער נורמליים, ועל־פי החוק היינו חופשיים לעשות כרצוננו, כמעט כמו המבוגרים.
כולם חוץ ממני.
נערת־הקבע הראשונה שלי נקראת הלן. היה לה שיער בלונדיני, כמעט לבן וארוך מאד. ריסיה היו כהים ועיניה ירוקות־בהירות. עיניים מדהימות: הן לא נראו מביטות בך. הן נראו עיורות. פעמים רבות נעצה בי מבטים מוזרים, ונפחדים, שהביעו משהו שבין אימה לכעס. פעם, משום שחיבקתיה בכוח־יתר, והכאבתי לה; בפעמים האחרות, כאילו ללא כל סיבה.
בחבורתנו, זוג שנפרד לפני תום ארבעה שבועות לפחות, עורר חשד – משהו לבטח אינו כשורה באחד מבני הזוג או בשניהם, אחרת לא היו נפרדים כה מהר.
ארבעה שבועות ויום אחד, לאחר שהלן ואני נעשינו צמד. אמרה לי שהיא רוצה להיפרד.
חשבתי שאני מוכן לכך, אך חשתי כיצד מסתחרר החדר לנגד עיני, עד אשר הקיר היכה באגרופי ועצר. החדר בו היינו שימש כחדר תחביבים. לידי היתה חצובה של סכיני גילוף פלסטיק. אחזתי באחד מהם ללא משים וכשראיתי אותו בידי, אמרתי לעצמי, “אני אפחיד אותה.”
ואז ראיתי את המבט המבוהל, הרוגז למחצה, שבעיניה החיוורות, כאשר נפניתי לעברה. אך היה בה דבר־מה מוזר: היא לא הביטה בסכין. היא הביטה בפני.
המבוגרים מצאו אותי אחר־כך, מוכתם בדם. הם הכניסו אותי לחדר ונעלו את דלתו. ואז הגיע תורי לפחוד, כי נוכחתי לדעת, שיצור אנושי מסוגל לעשות את אשר עשיתי. ואם יכולתי אני לעשות זאת להלן, הן יכול מישהו אחר לעשות זאת לי.
אך הם לא יכלו. הם הוציאו אותי לחופשי. לא היתה להם ברירה.
זה היה הרגע בו הבנתי, כי אני הוא מלך העולם.
משהו אחר בתוכי פנימה. משהו שהורחק והושכח, חזר ועלה יחד עם האגרוף הראשון שהנחתי בזעם. הפיסול החל שנים אחר כך, במקרה. אך החל באותו רגע הייתי חופשי, והייתי אמן.
חורף אחד, בארכיון בדנבר, מצאתי מחסן מלא ספרים עתיקים, מודפסים. ביליתי שם חודשים רבים בקריאתם, שכן עד לאותו זמן חשבתי, שאני הוא שהמצאתי את הפיסול ואת הציור. הדבר שרציתי לדעת בראש ובראשונה היה: מדוע זה נפסק? לא היה לכך תשובה מפורשת אף לא באחד מן הספרים. אך בקראי על ההיסטוריה של אותם זמנים, שלפני “שלטון המעבר” מצאתי דבר־מה, שיכול אולי להסביר זאת. כל אימת ששררה תקופה ארוכה של שלום ושפע במקום כלשהו בעולם העתיק, חל שפל באמנות: עיטורים, סגנונות אופנתיים, חיקויים של חיקויים. ואילו האמנים הגדולים, הם השתייכו כולם לתקופות סוערות: פראקסיטלס, דה־וינצ’י, רמברנדט, רנואר, פיקסו…
המין האנושי איבד, כנראה, את הכושר לכך. אינני חושב שהמהנדסים והמתכננים הגנטיים רצו להיפטר מזה, אך מוכנים היו להשליך כמעט הכל על־מנת ליצור עולם הומוגני, רציונלי, שפוי ובריא.
אם כן, רק אדם אחד בעולם היה מסוגל לגלף את דיוקנו של “עידן־התבונה”. בסדר גמור: צריך הייתי להיות מרוצה, אילמלא…
כשהתעוררתי, עטו השמיים גוון סגול צח, וצללים גחו מתוך שדרות השיחים. פסעתי במורד הגבעה, עד אשר ראיתי את גוון כחול־הרפאים של שפופרות הפוטונים שזהרו במלבן גדול, ממש ליד האזור המסחרי. הלכתי לשם מתוך הרגל.
אנשים עמדו בתור, בכניסה, מחכים להראות את פנקסיהם ולהיכנס פנימה. נדחקתי לפניהם, וראיתי את פניהם הנדהמות וחשתי בגופם הנרתע במהירות מפני. נכנסתי לחדר ההלבשה.
רצועות, מיכלי חמצן, מסכות וסנפירים ניצבו שם לכל דורש. הישרתי את בגדי על הרצפה והעליתי על עצמי את ציוד הצלילה. פסעתי החוצה אל הבריכה, מפלצתי, כיצור מעולם אחר. התאמתי את מסכת־החמצן ואת הסנפירים, והחלקתי לתוך מי הבריכה.
מתחת לפני המים היה הכל כחול וצלול כבדולח, ודמויותיהם של השחיינים חלפו לפני כמלאכים חיורים. להקות דגים קטנים התפזרו לכל עבר כשצללתי. ליבי פעם בעונג.
למטה, הרחק למטה, ראיתי דמות נערה עולה ויורדת בתנועה גלית, מבצעת ריקוד תת־מימי, מתפתלת סביב־סביב לגוש גדול של מעין־אלמוגים. היא אחזה בידה בחנית דיג נצמדת אך לא השתמשה בה. היא רקדה, כל כולה שקועה בעצמה, מטה, על קרקעית הבריכה.
שחיתי לעברה. היא היתה צעירה ומבנה גופה עדין, וכשראתה את תנועותי המגושמות, חיקוי גרוטסקי לריקודה, הבריקו עיניה, משועשעות, מאחורי זגוגית המסיכה. היא קדה לעברי בלעג והתרחקה לאיטה בתנועות פשוטות ומוגזמות, כבלט של ילדה קטנה.
המשכתי לשחות בעקבותיה. סביב־סביב שחיתי ברגלים נוקשות, בתחילה בכבדות ילדותית יותר ממנה, ובהמשך תוך פארודיה מעודנת של תנועותיה. אחר כך אילתרתי מחול של לעג, מורכב ומשעשע, סביבה.
ראיתי את עיניה נפערות לרוחה. היא התאימה את קיצבה לתנועותי, ואז, יחדיו ולחוד, ושוב יחדיו, התפתלנו בתוך המים. לבסוף, סחוטים ותשושים, דבקנו זה בזה במקום בו נפרש גשר עשוי אלמוגים פלסטיים מעל ראשינו. גופה הצונן נשען על זרועי. מעבר לשתי זגוגיות המסכות – מרחק של עולם ומלואו! – היו עיניה ידידותיות וחביבות.
היה רגע בו חשנו, שני זרים ובשר אחד, את נשמותינו מדברות. האחת אל רעותה, מעבר לתהום החומר. היה זה חיבוק מתסכל: לא יכולנו להתנשק, לא יכולנו לשוחח; אך ידיה נחו על כתפי באמון ועיניה הביטו בשלי.
הרגע חייב היה להגיע לקיצו. היא החוותה בידה כלפי פני המים, ועזבה אותי. עקבתי אחריה אל על. חשתי שלווה מוזרה וכבדות ניסכה בתנועותי, לאחר ההתקף שסבלתי. הרהרתי… איני יודע אודות מה.
התרוממנו יחדיו ליד דופן הבריכה. היא נפנתה אלי, כשהיא מסירה את המסיכה מעל פניה. לפתע קפא חיוכה ונמוג. היא לטשה בי עינים בבחילת אימים וקמטה את אפה.
“פוי,” אמרה ופנתה ממני, צועדת בכבדות בסנפירים שלרגליה. ראיתיה נופלת לזרועותיו של אדם לבן־שיער ושמעתי את קולה המקוטע וההיסטרי.
“האינך זוכרת?” נשמע קולו הרוטט של הגבר. “היית חייבת לדעת זאת על־פה.” הוא הסתובב. “הי, האל, האם יש במועדון עותק כלשהו?”
מלמול נשמע בתשובה, ותוך רגעים אחדים יצא אדם צעיר מן המועדון, כשהוא מחזיק בידו חוברת דקה ואפורה.
הכרתי את החוברת. יכולתי אפילו לספר לכם, באיזה עמוד פתח אותה לבן־השיער, ואילו משפטים קראה הנערה, כשצפיתי בה.
המתנתי, אינני יודע מדוע.
שמעתי את קולה מתרומם. “ולחשוב על כך, שנתתי לו לגעת בי!” לבן־השיער ניחם אותה, כשקולו הרוטן חלש מכדי שמילותיו יגיעו לאזני. ראיתי את גבה מזדקף. היא הביטה לעברי… מרוחקת רק מטרים ספורים באויר הריחני המואר בכחול. מרחק של עולם ומלואו… היא קיפלה את החוברת לצורת גליל, השליכה אותה ונפנתה על עקביה.
החוברת נחתה לרגלי, נגעתי בה בקצה סנפירי והיא נפתחה בעמוד, עליו חשבתי:
“…זריקות הרגעה עד גיל חמש־עשרה, שבו הפך הדבר בלתי מעשי מסיבות מיניות. ובעת שהיועצים והצוות הרפואי היססו, הוא הרג נערה מבני חבורתו על ידי שמוש באלימות.”
ולהלן:
"…הפתרון שהתקבל לבסוף היה תלת־שלבי –
1) סנקציה – הסנקציה היחידה האפשרית בחברתנו המתירנית וההומנית – נידוי; לא לדבר איתו, לא לגעת בו מרצון ולא להכיר בקיומו.
2) אמצעי זהירות – ניצול נטייתו הקלה לאפילפסיה, זאת על ידי שימוש בשיטה דומה לטכניקה של קוסקו, המונעת פעולה אלימה על־ידי יצירת התקף אפילפטי.
3) אזהרה – נעשה שינוי זהיר בתהליכים הכימיים של גופו, כדי לגרום לכך שהחומרים שהוא פולט ונושף יפיקו ריח צחנה חריף. מתוך חמלה, נמנע ממנו עצמו לחוש בריח זה.
למרבית המזל, התאונות הגנטיות והסביבתיות, שחברו יחדיו ליצירת חייזר זה, ברורות כיום היטב, ולעולם לא יוכלו עוד…"
כמו תמיד, חדלו המילים להיות בעלות משמעות בנקודה זו. לא רציתי לקרוא הלאה. הכל היה אוסף שטויות, בין כה וכה. אני הייתי מלך העולם.
קמתי והסתלקתי. יצאתי החוצה לתוך הלילה, עיור לנוכחותם של הסתומים שגדשו את החדרים בהם עברתי.
במרחק שתי כיכרות משם נמצא האיזור המסחרי. מצאתי מקום אספקת בגדים ונכנסתי. כל בגדי־החינם שבתיבות התצוגה היו אפורים ומשעממים. אלה נועדו לארחי־פרחי עלובים, לא לי. חלפתי על פניהם אל הביגוד המיוחד ומצאתי חליפת בגדים אותם יכולתי לסבול, שילוב של הכסף וכחול, עם פסים שחורים מודגשים לאורך הטוניקה. הסתומים היו אומרים על תלבושת זו, ‘נחמדה’. לחצתי על כפתור ההזמנה. האוטומט הביט בי בעין הזכוכית האטומה שלו. “פנקס התרומות שלך, בבקשה.”
יכולתי להשיג פנקס תרומות אילו טרחתי לצאת החוצה, לרחוב, ולקחת אותו מידי עובר האורח הראשון. אך לא היתה לי סבלנות לכך. אחזתי בשולחן החד־רגלי, שניצב בפינת התקרובת, הרמתי אותו וחבטתי בתיבת התצוגה. המתכת חרקה והתעקמה בקירבת המנעול. הכיתי שוב והדלת נפתחה לרוחה. משכתי לי משם ערמות של בגדים, עד שמצאתי משהו לפי מידתי.
התרחצתי, החלפתי בגדים, והלכתי למרכז האספקה שבמורד השדרה. כל המקומות הללו לחלוקת ציוד מסודרים בצורה דומה לגמרי, ואין זה משנה כיצד המנהל המקומי מארגן את המקום. הלכתי הישר אל הסכינים, ובחרתי לי שלושה מהם מגדלים שונים, הקטן שבהם כגודל ציפורני. אחר כך היה עלי לנסות את מזלי. בחרתי במחלקת הריהוט, שבה האיר לי המזל פניו מדי פעם, אך השנה השתמשו אך ורק במתכת. אני הייתי זקוק לעץ מעובד.
ידעתי מקום אחד, בו היתה ערימה גדולה של בולי עץ דובדבן בגדלים סבירים. היה זה מחסן זנוח בצפון, במקום הקרוי קוטני. יכלתי לקחת עמי כמות, שהיתה מספיקה לי לשנים רבות. אך מה טעם בכך, אם העולם כולו שייך לי?
החיפוש לא ארך זמן רב. למטה, במחלקת בתי־המלאכה, דוקא שם, מצאתי כמה עתיקות: שולחנות וספסלים, כולם עשויים עץ. בצידו השני של החדר נאספו כמה סתומים, מעמידים פנים שאינם מבחינים בי. ניסרתי חתיכת עץ מלבנית גדולה מהספסל הקטן ביותר ועוד חתיכה מספסל אחר, שתשמש לה בסיס.
מאחר שכבר נמצאתי שם, נראה לי המקום נוח למדי, מה גם, שיכולתי לאכול ולישון בקומה העליונה. לכן נשארתי שם.
ידעתי מה היה ברצוני לעשות: אדם, היושב ברגליים משוכלות וזרועותיו נחות על ברכיו. ראשו יהיה מוטה לאחור ועיניו עצומות, כאילו הפנה פניו אל השמש.
אחרי שלושה ימים היה הדבר מוכן. הגוף והאברים קיבלו צורה, שלא היתה אדם וגם לא עץ, מין יצור כלאיים. יצור שלא היה קיים לפני שיצרתיו.
יופי. זו היתה המילה העתיקה שעלתה בדעתי.
גילפתי את ידה האחת של הדמות כשהיא תלויה ברפיון, בעוד ידה השניה מקופלת בחזקה. חייב להגיע רגע שבו יש לעצור, ולומר שהעבודה תמה. נטלתי את הסכין הקטנה ביותר, שבה השתמשתי לליטוש פני העץ, סילקתי את הנדן ופצרתי את הלהב עד שהפך לחוד ארוך ודק. קדחתי חור בתוך ידה של הדמות, בחלל שבין האגודל והאצבע המורה המקופלת. החדרתי את להב הסכין לתוך אותו חור. בתוך ידה הקטנה של הדמות נראתה הסכין כחרב שלופה.
הידקתי את הלהב היטב למקומו ואחר כך דקרתי בו את אגודלי ומרחתי את הדם על הלהב. חיפשתי במשך שארית היום, עד אשר מצאתי את המקום המתאים – שקע בחלקו העליון של סלע בולט, בחלקת קרקע משולשת, פראית למחצה, אשר הושארה כמות שהיא במפגש בין שני כבישים. שום דבר לא היה קבוע, כמובן, בחברה זו, בה מחליף אדם את ביתו כל חמש שנים או תקופה דומה, כדי ללכת אחר צו האופנה. אך חלקה זו הוזנחה במשך שנים רבות, וטוב מזה לא יכולתי למצוא.
הנייר כבר היה מוכן בידי, היה זה דף מתוך צרור, שהדפסתי לפני שנה. הניר היה מצופה, וידעתי שישאר קריא שנים רבות. הנחתי את הפסלון על גבי פיסת־הנייר וחיברתי אותה אל הסלע בדבק־כל, שמרחתי בשתי נקודות. עשיתי זאת בעבר פעמים רבות, וידעתי בבטחון, כמה דבק עשוי להחזיק את הפסלון במקומו כנגד מגע מקרי של יד אדם, אך ירשה לו להכנע למי שבאמת רוצה לעקור אותו ממקומו.
פסעתי מספר צעדים לאחור, התבוננתי. העוצמה והחמלה שבפסלון גרמו לנשימתי להתקצר, ודמעות החלו מציפות את עיני.
אור השמש זרח על פני הלהב המוכתם, שנח בתוך ידו. הוא ישב בודד, בשקע, שסגר עליו כארון מתים. עיניו עצומות וראשו מוטה אחורנית, כאילו הפנה פניו אל השמש. אך רק הסלע היה מעל ראשו. השמש לא לו נועדה.
כורע על הקרקע העירומה והצוננת, תחת עץ פלפל, הבטתי אל מעבר לרחוב, אל השקע המוצל, בו ישבה הדמות שגילפתי.
הכל הסתיים. לא היה מאום שיצריך את נוכחותי כאן, אך בכל־זאת לא יכלתי לעזוב.
מדי פעם חלפו אנשים על פני הדמות, – לא לעיתים קרובות. הסביבה נראתה נטושה למחצה, כאילו הסתלקו האנשים למסיבה אי־שם, או לאסיפה של תרומות, או אולי הלכו להביט כיצד חופרים בית חדש, במקום זה שהרסתי… רוח קלה נשבה לעברי, קרירה ובודדה ונופחת בעלים.
בצידו השני של הסלע היתה חומת אבן נמוכה, ועליה, חצי שעה קודם לכן, ראיתי הבהק קצרצר של צבע – ראשו של נער, חובש כומתה אדומה, שחלף במהירות ונעלם מן העין.
זו היתה הסיבה שהייתי חייב להישאר. הרהרתי, כיצד עשוי הנער לרדת, לחלוף על פני החומה, לתוך הכביש שלי, ובעוברו ליד משולש האדמה המגודלת פרא, יראה את הפסל שלי. הרהרתי בכך, שאולי לא יחלוף על פניו בלא להקדיש לו תשומת־לב, אלא יעצור, יתקרב יותר על־מנת להביט, ירים את פסלון העץ, ויקרא את הכתוב בפתק שמתחתיו.
האמנתי, שזה עתיד לקרוא אי־פעם. רציתי בכך עד לכאב.
התגליפים שלי היו פזורים בכל רחבי העולם, בכל מקום בו שהיתי. היה אחד בקונגו־סיטי, חרוט בשנהב, שחור ומבהיק. אחד בקפריסין, מגולף בעצם, אחד בבומבי, עשוי צדף, ועוד…
הם היו כתמרורים, המודפסים באדום וירוק בעולם עיור צבעים. רק אדם מן הסוג שאחריו חיפשתי, עשוי להרים פסלון כזה, ולקרוא את המסר אותו ידעתי על־פה.
“לך, המסוגל לראות,” פתח המשפט הראשון, “אני מציע עולם…”
שוב הבהק הצבע ליד החומה. התקשחתי. דקה לאחר מכן נראה ההבהק שוב, מכיוון אחר. זה יהיה הנער, הפוסע במורד צלע הגבעה, בולט על הרקע הירוק, כומתתו האדומה והמחודדת מבהיקה כראשו של נקר.
עצרתי את נשימתי.
הוא בא לעברי, חוצה את העלים המרשרשים, כשאלומות אור השמש משחקות בדמותו. הוא היה נער שזוף, זאת יכולתי לראות ממרחק, שפניו רציניות ורזות, אזניו בולטות וורודות באור השמש שמאחוריו, ורפידות מרפקיו וברכיו משוות לו מראה גרמי.
הוא הגיע לפרשת הדרכים ובחר לפנות לדרך שלי. השתופפתי ככל שקרב לעברי. הלואי שיראה את הפסלון, הלואי שלא יראה אותי, חשבתי בקדחתנות.
אצבעותי נקמצו סביב חלוק אבן.
הוא היה קרוב יותר, מהלך בעליזות כשידיו בכיסיו, מביט ברגליו מרבית הזמן.
כשהיה כמעט מולי, השלכתי את האבן. היא נחתה בין העלים, שמתחת לשקע, והקימה קול איוושה. ראשו של הנער נפנה. הוא נעצר, לוטש עיניו. אני חושב שאז ראה את הפסלון. אני בטוח, שראה אותו.
הוא צעד צעד אחד.
“רישה!” הקול נשמע מלמעלה, מעבר לחומה.
הוא הביט מעלה, “כן!” צפצף.
עמדתי על רגלי, מתוח מכעס.
ואז השתנה כיוון הרוח, היא החלה לנשוב ממני לכיוון הנער. הוא חג על עקביו, עיניו פקוחות לרוחה, והושיט את ידו לאפו, “הוי, איזה סירחון!”
הוא פנה וצעק, “אני בא!” ואז הסתלק, כשהוא ממהר במעלה הכביש אל תוך הכתם הירוק והמטושטש.
הסיכוי היחיד שלי אבד. הוא היה רואה את הפסלון, אני יודע זאת, אלמלא האשה הארורה והרוח שהשתנתה… כולם היו נגדי, האנשים, הרוח, הכל…
והפסלון ישב בשקט, עיניו העיורות פונות מעלה, אל שמי הסלע.
יכול היה להריח אותי. ידעתי שהריח נורא. לא היתה רוח, והכלב משך את תשומת־לב הילד. העיתוי, הכל היה מוטעה, אך בכל־זאת פניתי אליו בעורון, כרעתי על ברך אחת והושטתי אליו את הפסלון.
“הבט,” אמרתי.
הוא נפל אחורנית, מרוב חיפזון. הוא ודאי לא הספיק אפילו לראות את הפסלון, אלא ככתם חום מטושטש, המונף לעברו. הוא התרומם במהירות על רגליו, בעוד הכלבלב נוהם ומילל בין רגליו, ורץ לעבר התל.
התרוממתי בעקבותיו, כשאני נאחז בצפורני באדמה הלחה ובעשב. בידי השניה אחזתי עדין בפסלון ובפיסת הניר.
דלת נפתחה לפתע לרוחה, בלעה את הנער ונסגרה בחזקה בפני. היכיתי בעורון בשיחים שבשני צידי הדלת, כדי למצוא את לוח הפתיחה, עד שגיליתיו במקרה. הדלת נפתחה. צללתי פנימה בצעקה “חכה!” ומצאתי עצמי במעבר לולייני, מואר באור־פנינים אפור, שהתפתל כלפי מטה. רצתי במורד ופתחתי את הדלת הראשונה שנקראתה בדרכי. היתה זו חממה תת־קרקעית, לחה ולוהטת באור צהוב, מלאה עלים דולפים בשורות ארוכות. רצתי במעבר, זועם, הופך כל מה שהשיגה ידי, עד אשר הגעתי, בקצה החממה, לאכסדרה ובה מעלית.
שוב ירדתי מטה, לקומה השלישית ולמבוך של חדרי אורחים, כולם ריקים. לבסוף מצאתי גזוזטרה המובילה בשיפוע כלפי מעלה, מעל לחממה, ובקצה שמעתי קולות.
הדלת היתה עשויה זגוגית שקופה. עצרתי לידה, מביט ומאזין. הילד היה שם, ועימו אשה מבוגרת יותר – אמו, או אולי אחותו – ואשה קשישה, יושבת בכסא נוקשה, והכלבלב בחיקה. החדר היה נוח וחסר טעם, בדיוק כמו חדרים רבים אחרים.
ראיתי את התדהמה המופיעה על פניהם כאשר פרצתי פנימה. התופעה חזרה ונשתנתה מדי פעם. הם ידעו, כי הייתי רוצה להרוג אותם, אך מעולם לא ציפו, שאכנס לבית פרטי ללא הזמנה. דבר כזה, פשוט אין עושים.
שם היה הנער, קרוב כל כך, עד שיכלתי לגעת בו. אך התדהמה הכללית רטטה בחלל האויר, ואפפה הכל כשמיכה, העתידה לאטום את קולי. הרגשתי, שאני חייב לצעוק.
“כל מה שמספרים לכם הוא שקר וכזב!” אמרתי להם, “הביטו לכאן, לכאן, זאת היא האמת!” החזקתי את הדמות אל מול עיניו של הנער, אך הוא לא ראה אותה.
“רישה, רד למטה,” אמרה האשה הצעירה בשקט. הוא פנה בציתנות, זריז כנמיה. חזרתי והתיצבתי מולו. “הישאר!” אמרתי, נושם בכבדות, “הבט…”
“זכור, רישה! אל תדבר איתו,” אמרה האשה.
לא יכלתי לשאת זאת יותר. לאן נעלם הנער, אינני יודע. חדלתי לראות אותו. זינקתי לעבר האשה, הפסלון והניר בידי. כמעט שהייתי זריז דיי; כמעט שהגעתי אליה; אך הזמזום אחז בי באמצע הזינוק, חזק יותר, חזק יותר, כאילו היה זה קץ העולם.
היתה זו הפעם השניה אותו שבוע. כששבה אלי הכרתי, חשתי זמן רב בחילה וחולשה שמנעו ממני לנוע ממקומי. הבית דמם. הם הסתלקו, כמובן… הבית זוהם, בגלל נוכחותי. הם לא יגורו כאן שוב, אלא יבנו בית במקום אחר.
עיני נתערפלו. זמן־מה לאחר מכן, קמתי על רגלי והבטתי סביבי. קירות החדר היו מכוסים אריג צפוף שנראה כניתן להיקרע. חשבתי על קריעתו לפיסות קטנות, על ניפוץ הריהוט, דחיסת השטיחים וכלי המטה לתוך האסלה… אך לא היה לי הכוח לכך. הייתי עיף מדי.
לבסוף התכופפתי והרמתי את הפסלון מן הריצפה, ואת פיסת־הניר, שהיתה אמורה להיות צמודה אליו. היא היתה מקומטת, ומראיה נוגה כזה של מכתב, שמישהו השליך.
פתחתי את פיסת הנייר, החלקתי את קמטיה וקראתי את החלק האחרון של המסר:
“אתה יכול לחלוק אתי את העולם. הם אינם יכולים לעצור בך. הכה עתה! בחר לך דבר חד ודקור, או דבר כבד – ומחץ. זה הכל. זה יעשה אותך חופשי. כל אחד יכול לעשות זאת.”
כל אחד. כל אחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.