ב־11 בינואר 1980 נדפס ב“דבר” מאמרי “הסכנה הדמוגרפית והמספרים היבשים”. למיטב ידיעתי איש לא השיב על הדברים. מאמר זה מתבסס על מספרים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במדינת ישראל. מספרים אלה שמים לאל תיאוריות רבות, כאילו “הסכנה הדמוגרפית”, כלומר הסכנה של ירידת חלקם של היהודים באוכלוסיה של ארץ־ישראל טמונה דווקא בשליטתנו ביהודה, שומרון ועזה. העובדה שהדהימה אותי במספרים האלה היא שאחוז היהודים ב“ארץ־ישראל השלמה” גדל מ־1967 ל־1978, אמנם גידול שסטטיסטיקאים קוראים לו “לא משמעותי” – בסוף 1967 היו 63.68 אחוזים מתושבי ארץ־ישראל יהודים ואילו בסוף 1978 – 64.38, זהו שינוי קטן, כמובן, אבל יש לזכור, כי הוא קרה בתקופה של עליה קטנה מזו שאנו מתכננים לעתיד ובתקופה של ירידה גדולה מהארץ, שאנו מתכננים להפסיקה.

לעומת מספרים אלה, הכוללים את כל הפלשתינאים, משני עברי “הקו הירוק”, פחות משמחים המספרים המוגבלים ל“ישראל הקטנה”. אחוז ערביי ישראל, לרבות מזרח ירושלים, עלה מ־14.14 אחוזים ב־1967 ל 15.83 אחוזים ב־1978, לעומת היהודים. אין הבדל בין המגמות ביהודה ובשומרון לעומת עזה.

אלה הן עובדות. המספרים ניתנים לבדיקה. גם לאחר שבדקתי וחזרתי ובדקתי, מסרתי את דברי לדפוס בחרדה מסוימת. אמנם בדקתי, אמנם הכל ברור – אבל היתכן שכך הם פני הדברים ובכל זאת אין מפסיקים להטריד את דעת הקהל בדיבורים על “הסכנה הדמוגרפית” הנשקפת לנו דווקא מיהודה ושומרון? העובדה הניצחת היא שהרבוי של ערביי ישראל בתקופה האמורה היה 48.3 אחוזים ושל ערביי “השטחים” – 16.82. הרבוי של היהודים היה 28.83. נתונים אלה אינם מגלים לנו את הסיבה להבדלים גדולים אלה. תאורטית יש שתי אפשרויות: ילודה גבוהה אצל הערבים ממערב ל“קו הירוק” ונמוכה – ממזרח לו. יותר מתקבל על הדעת שעיקר ההשפעה לתופעת ההבדל היא הגירה ערבית. אני חוזר ואומר מה שאמרתי במאמרי הקודם בנושא זה – ערביי יהודה ושומרון נוטים יותר להגירה, כדי להמנע משלטון יהודי, מאשר ערביי ישראל ונוטים פחות להשלמה עם שלטונה של ישראל. יתכן שהגירה זו נבלמת במקצת בכוחה של תקווה שהשלטון היהודי יסולק, במוקדם או במאוחר, משכם ומחברון, ומטול כרם ומקלקיליה. כדאי מאוד לבדוק איך השפיעה תכנית האוטונומיה של מנחם בגין על תנועת ההגירה – מהמסקנה המספרית (על היקף ההגירה) אפשר יהיה ללמוד אם הערבים הפלשתינאים מאמינים שהאוטונומיה תביא לסילוקה של ישראל או שהם מאמינים במה שמאמין מנחם בגין.

*

הדברים הללו פורסמו בינואר. יש לי עדות, כי נקראו, והיו כמה מדוברי “הסכנה הדמוגרפית” – שנשאלו מה אומרים להם מספרים אלה ולא השיבו. האם היתה להם תשובה? אני יודע יפה שיש אנשים בתוכנו שאינם רוצים בשליטה על יהודה ושומרון מכל וכל, בלי קשר למגמות דמוגרפיות, כי הם מתנגדים לכך עקרונית ומוסרית. זהו ויכוח חמור בתוכנו, אבל ויכוח אחר. אסור לגייס למענו את הנימוק של “סכנה דמוגרפית”.

נכון גם שבשום פתרון מדיני אסור לנו לוותר על העליה, על עליה גדולה. שאלת העליה היא השאלה החשובה ביותר להמשך קיומה של מדינת יהודית בלב המזרח התיכון. מי שמנסה לומר שעלינו להביא בחשבון שלא תהיה עליה אינו יודע מה שהוא מדבר.

אם נהיה מדינה קטנה בגבולות ״הקו הירוק" עליה הכרחית לנו לא פחות מאשר אם נהיה “ישראל רבתי” שגבולה על חופי הירדן. אם תתכווץ ישראל לגבולות שמלפני 1967, תהיה חלשה יותר מבחינה טריטוריאלית וחיזוקה הדמוגרפי יהיה דחוף הרבה יותר. המספרים שהובאו כאן, בפעם השניה, מראים שגם “הבעיה הדמוגרפית” הפשוטה – חוד המחץ שלה הוא דווקא בערביי ישראל, ושום נסיגה לא תפתור בעיה זו.

“דבר”, יום א', י“ח באייר ה’תש”ם 4.5.1980