יתכן מאוד ש“מבט שני” על יהודי רוסיה, ששודר בחול־המועד פסח, יחולל שינוי במידת ההתעניינות שמקדישה דעת־הקהל בישראל, בשנים האחרונות, ליהודים אלה. השידור היה העתק של מה ששודר בבריטניה, ולכן דיברו הסירובניקים אנגלית עילגת, ואחת מהם גם אמרה שברוסית היתה מצליחה להתבטא טוב יותר. כידוע יש לטלוויזיה השפעה רבה בישראל, ולא רק בישראל; השפעה זו לפעמים היא לרעה, אבל יש שהיא לטובה, וכבר היו דברים מעולם.
מצבו של הציבור היהודי בברה"מ, המופלה לרעה, גרוע משנה לשנה. חלקו הגדול סובל סבל כפול, כי אין הוא מבין כלל על מה ולמה הוּא מופלה לרעה – אלה הם יהודים שאינם יודעים דבר על יהדותם. החוק הסובייטי כופה עליהם להיחשב ליהודים. מי ששני הוריו יהודים הוא יהודי בברית־המועצות. אין לו כל אפשרות לשנות את זהותו הלאומית. רק אם יבחר לעצמו בת זוג (או בן זוג) לא יהודי, יוכלו ילדיו להימנות עם הלאום האחר. יש יתרונות מסוימים להימנות עם אומה קטנה ומפגרת, אם אתה עצמך משכיל ובעל כישורים, כי נחוצים אנשים משכילים, הנימנים עם אומה כזאת. אין שום יתרון להימנות עם האומה היהודית. רק חסרונות.
בברית־המועצות יש גם תנועה רעיונית שאינה קוראת לעצמה ציונית, מכיוון שכוונתה לפעול במסגרת החוק הסובייטי האוסר ציונות, לכן היא תנועה עליה. לגבי רוב משתתפיה היא נהפכת לתנועת מסורבי־עליה. הנושרים הרבים לא מקרבם הם באים. כאשר ישראלי מגיב על מאבקם של סירובניקים או אסירי־ציון באמירה מרירה: “בסופו של דבר הם ינשרו”, אין הוא יודע מה הוא שח. זהו פשוט ערבוב מין בשאינו מינו.
אין ספק שהשלטונות הסובייטיים יודעים להבדיל היטב בין תנועת העליה והנאבקים על זכותם לצאת, לבין סתם יהודים “מכל ימות השנה”, שהגישו בקשה להיתר יציאה ואם הם יקבלוהו, קרוב לוודאי שינשרו בווינה. אין כל מקריות בכך שבקרב מקבלי ההיתר רבו בשנים האחרונות בני הסוג השני ואילו הנאבקים – נמקים בכלא ובגירוש או שנשללות מהם זכויותיהם בערי ברה"מ. לכן דבר־הבל הוא לומר שהנשירה מביאה לסגירת שערים. הנשירה היא במידה מסוימת מעשה ידיהם של השלטונות הסובייטיים ואין הדבר משתנה גם אם משתמשים בסופו של דבר בנשירה כבתירוץ לסגירת שערים.
במידה לא קטנה גם אנחנו אשמים בנשירה. החברה הישראלית קיבלה את העולים מברה"מ בלי כל חום וללא יחס של אחווה. נכון שמעולם לא הצטיינה החברה הישראלית בקליטת עליה, אלא שבעבר לא היתה ברירה – עולים סבלו, ואחר־כך נקלטו. צלקות הסבל הזה עיוותו את פני החברה הישראלית, לאחר שהבשיל תהליך הקליטה הקשה והרע.
אם בני עדות המזרח מאמינים שהם ורק הם סבלו מכך, הם פשוט טועים. סיפורה של העלייה הגרמנית הוא לא רק סיפור של הישגים כבירים בדרך לבנייתה של ארץ־ישראל עברית, אלא גם סיפור עצוב של קשיים, אי־הבנה, ניכור ומה לא. כזה היה גם סיפורם של עולי פולין בשנות העשרים. גילם של הסיפורים הללו הוא כגילה של ההתיישבות הציונית. ההבדל בין אז ועתה הוא רק בכך, שעד ימינו לא היתה ברירה. הארץ הזאת היתה “חוף אחרון”. זו היתה עובדה פיסית. השערים האחרים היו נעולים על מנעול ובריח, ואין בא בהם.
כיום העולם פתוח, לכן יהודי איראן, שנדחפו החוצה מארצו של חומייני, מצאו את דרכם אל כל מיני מקומות ולאו דווקא לכאן. הוא הדין ביוצאים מברה"מ. אצלנו אין מבינים, שאת כל ויכוחינו המדיניים והכלכליים, החברתיים והתרבותיים ישא הרוח, אם לא יגדל מספרנו – מפני שאותנו עצמנו ישא הרוח. לכן אין מבינים אצלנו, שכלל לא חשוב אם העולים צודקים או אם יש צדק בטענה העצבנית של החברה הישראלית: “מה הם חושבים לעצמם?!”
הנסיון מלמד, שמידת פתיחותם של השערים הרוסיים אינה תלויה ביחסי ישראל עם ברית המועצות. אין אפילו קורלציה כלשהי בין יחסים אלה ומספר היוצאים. ההוכחה הניצחת היא, שהשערים נפתחו קמעא דווקא בתקופה שהיחסים הדיפלומאטיים נותקו ונציגי הקרמל פעלו כל פעולה אפשרית נגדנו בכל זירה בין־לאומית שהם יכלו להפריע לנו בה. במשדר הטלוויזיוני הנזכר צוינה 1979 כשנת השיא ביציאת יהודים – זו שנה שלא נעשה בה דבר מטעמנו לרצות את הסובייטים. להיפך.
אין זאת אומרת שאין פעולה שיכולה לעזור (או להפריע). יש ויש פעולה כזו. התברר שצדקו פעילי העליה שיצאו משם כשטענו, שהרעש בעולם השפיע לטובה. מובן שלא הרעש שלנו, לא אותנו רוצים הסובייטים לפייס במתן היתרים. השפיעה פעילותם של גורמים ציבוריים לא יהודיים, שאהדתם חשובה לברית־המועצות. אלה לא יפעלו אם לא יורגש שליהודים עצמם, ליהודים שבעולם החפשי, חשוב הדבר. בלי מרכזיותה של דעת־הקהל הישראלית לא תהיה פעילות של יהדות חוץ־לארץ. לכן חשובה כל־כך ההתעניינות של יהודי ישראל, לכן חשוב כל כך “מבט שני” ששודר בחול־המועד פסח.
יש לסובייטים בעיה יהודית. סטאלין רצה בסוף ימיו לפתור אותה פתרון קרוב לפתרון הנאצי. חרושצ’וב ביטל את הגזירה שעמדה להינחת (ואולי עוד מלינקוב עשה זאת), בלי שיטפל בפתרונה בדרך אחרת. ברז’נייב היה השליט שניסה להקהות את עוקצה של הבעיה בדרך של הקטנת מספר היהודים, בייחוד הבולטים ביותר ביהדותם.
הסכנה הסטאליניסטית לא בטלה כליל. על כך רמז פרופסור לרנר בשידור, והדברים נאמרו כבר לא אחת בישראל. מוזר מאוד שיהודי ישראל, שאחת הטראומות שלהם היא שלא הבינו בשעתו את המתרחש באירופה הנאצית, אינם נחרדים מפני הסכנות המאיימות על קיבוץ יהודי גדול, הגולה השניה בהיקפה בימינו.
“דבר”, יום ב‘, א’ באייר ה’תשמ"ה, 22 באפריל 1985.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.