הלצה יהודית עממית מספרת על יהודי “מכל ימות השנה” שלפתע קם והשתמד. משהשתמד הלך אצל הכומר המקומי והלה לימד אותו את כל מה שכמרים מלמדים לצאן מרעיתם. יצא המוטבל לנצרות מעם הכומר והחל פורע ביהודים. שאלוהו מכריו הקודמים: “יענק’לה, מה אתה עושה?” השיב להם: “אתם צלבתם את המשיח שלנו…” ולהסברה שזה קרה לפני אלפיים שנה השיב: “לי זה נודע רק אתמול…” הרבה חכמה יש בהלצה יהודית זו והיא נוגעת לא רק למשומד, להכאת יהודים ולצליבתו של “אותו איש”.
מובן שאני רחוק מלהשוות איזה חוג שהוּא בתוכנו למשומד, מבחינת היחס לעם היהודי – אבל מבחינת “לי זה נודע רק אתמול” אפשר ואפשר למצוא הקבלות רבות.
אחת מהן היא הפעילות הרבה שמגלים עתה, חוגים רבים למען יהודי רוסיה, תוך האשמות על הממשלה ועל “המוסדות” על שהשתיקו, “כל השנים” את ענותם ואת שוועתם של אחינו. מעניין לדעת, מתי החלוּ כל הטוענים על השתקה להתעניין בגורל יהודי רוסיה? לפני זמן לא רב לא הגיעה שום צעקה אל אזניהם.
חבר הכנסת חיים לנדאו, למשל, מארגן פעילות למען יהודי ברית־המועצות שאָפיה המפלגתי בולט ושעיקרה טענות אל ממשלת ישראל על העבר יותר מאשר פעולה למען יהודי ברית־המועצות בהווה ולקראת העתיד. מתנגדו המפלגתי של ח. לנדאו, חבר הכנסת שמואל תמיר, גם הוּא “עולה לטונים גבוהים” כשהוּא מאשים את ממשלת ישראל ב“השתקה” בנושא זה. ש. תמיר אינו רוצה להשכיח, כי הוּא־הוּא שחולל את “משפט קסטנר” שבעקבותיו נפוצו האשמות על אישים ועל המוסדות שהיו אחראים למדיניות היהודית, בימי השואה. הנושא היהודי האיום משנות הארבעים קרוב אלינו מכדי דיון אקדמי, ורחוק מכדי ההכרח לדון בו דיון ציבורי אקטואלי. לא כן עניינם של יהודי לנינגרד וריגה, חרקוב וּוילנה.
חבל מאוד, שאנו נאלצים לערוך ויכוח בתוכנו כשכל מרצנו חייב להיות מופנה למערכה הטראגית, האמיצה והדרמתית שמנהלים יהודים בארץ הסובייטים. כאשר כמעט כל נאום של איש האופוזיציה הימנית בקרבנו מכיל האשמות גלויות או מרומזות על קשר שתיקה שרק עתה הופר, חובה עלינו להעמיד דברים על אמיתותם לפני שהשקר יכבוש לבבות, לפני שיווצר מצב שאי־אפשר יהיה להסביר שום דבר מפני ש“הכל יודעים ש…”
“נושא ירחמיאלי” 🔗
האמת היא שבמשך שנים רבות – גם לאחר מות סטאלין כשנעשה אפשרי לפעול משהו מעבר למסך הברזל – רק מעטים בקרבנו גילו בנושא זה אותה מידת התעניינות שמגלים עתה הרבים.
אני מעיד עלי את עמיתי העתונאים היודעים יפה, כי נושא זה נחשב כל השנים ל“נושא ירחמיאלי” וכמה לעג שפכו על ראשו של עורך “דבר” המנוח חיים שורר שלא הרפה מהבעיה.
יש בתוכנו כמה אישים, שעתה קולם אינו נשמע (כי יש קולות חזקים משלהם), אך שנים היוּ הופכים בנושא זה כ“משוגעים לדבר אחד”. לא מעטים מהמעלים האשמת השתקה כיום היוּ שותפים לביטול כלפי “המשוגעים לדבר אחד” הללו.
היה טיפול יהודי מוסדי בנושא זה, טיפול שלא הגיעה השעה לספר את כל מעשיו. כיום פופולרי למדי למתוח ביקורת על הטיפול “הכושל” כל השנים. הטופלים האשמות אלה מתעלמים מאדישותם־הם כל השנים לנושא, מתעלמים מכך שהפעולה הזאת נעשתה כל השנים באוירה של אדישות, אדישות שאינה מובנת כיום. לא היתה שתיקה ולא השתקה – הצעקה נשמעה, אלא שהאזניים היוּ אטומות כל השנים.
נכון, נעשו משגים – ודאי שנעשו גם משגים. אחד מהם היה שבשלב הראשון של הפעולה דובר יותר מדי על החיים התרבותיים היהודיים בברית־המועצות ופחות מדי על זכות היציאה. השגיאה כפולה: ראשית, איזו תועלת תצמח מתרבות יהודית־יבסקית? זכורה הבדיחה על היהודי האוקראיני בראשית שנות המהפכה שהעדיף לשלוח את ילדו לבית־ספר אוקראיני ולא לבית ספר יהודי, כדי שישמע חירופים וגידופים על ההטמנים האוקראינים ולא על הבורז’ואים היהודים… שנית, יש יותר סיכוי לזכות יציאה מאשר לתרבות יהודית בתוך ברית־המועצות. זו האחרונה נמסכת לתוך מחזור הדם הסובייטי ואין היא רצויה שם. זכות יציאה קוטעת יהודים ממחזור דם זה ( והם לא כל־כך רצויים שם). הדיבור היתיר על תרבות יהודית היה משגה – אבל עלינו להבין את סיבתו. כאשר ההד הציבורי בארץ ובציונות לא היה מספיק (כמעט שלא היה קיים!), היה חשוב מאוד לגייס למאבק למען היהדות הסובייטית כל גורם יהודי והיוּ גורמים יהודיים, שאפשר היה לגייס אותם למאבק זה רק בהרחבתו – רק כשיכלול גם את זכותם של היהודים בברית־המועצות לחיים תרבותיים יהודיים. הערכת אנשינו היתה – ולא בלי הצדקה – שקשה יותר לקומוניסטים להשיב לטענות על תרבות יהודית (ואולי יתירו קצת יותר עליה כדי לרכך את הטענה בדבר העדר תרבות יהודית).
הם פחות הגיוניים משחשבנו 🔗
משגה שני, לדעתי, היה שייחסנוּ למדיניות היתרי־היציאה של ברית־המועצות יותר מדי הגיון. ההנחה היתה, שכל צעקה וכל מהומה שתקום סביב עניין זה מועילה – פרט לצעקתו של גורם אחד. לא רצוי, כך נראה היה מבחינת ההגיון, כי יהודים שיצאו מארץ הסובייטים זה עתה יתוספוּ על שונאיהם, ישמיעו את קולם הם. מדוּע? הרי יש תכלית לצעקתנו. אנו צועקים לא רק מפני שכואב לנו אלא גם – ובעיקר! – כדי להביא את המשטר הסובייטי במבוכה, שתביא אותו לשחרר יותר ויותר יהודים. אם שחרורם של יהודים גורם למשטר נזק ישיר לא יביא הדבר אלא לצמצום העליה.
במשך הזמן התברר, שההגיון הוא אמנם כזה (ושום איש לא הפריך את הטענה הזאת), אבל המציאות הסובייטית אינה כל־כך הגיונית. מתברר שבלי יוצאי ברית־המועצות, אלה שזה עתה יצאו משם, לא נצליח להרים את הצעקה הדרושה – זו שתהדהד מסוף העולם ועד סופו, זו שיש סיכוי שתהיה לה השפעה בברית־המועצות.
בשפיטה־לאחר־מעשה אפשר למצוא פגמים ומשגים, אבל השתקה?! אכן, כשיבוא היום ואפשר יהיה לספר הכל תתברר תמונה מעניינת. כמה וכמה מהמאשימים בהשתקה יודעים דבר זה גם עתה. הם יודעים את האמת, אבל נוח להם לטעון מה שהם טוענים.
“דבר”, יום ו' י“ח בטבת ה’תשל”ח, 15 בינואר 1978
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.