חג יהודי הוּא לא רק חג לזכר מאורע לאוּמי חשוב בעבר. גם זו גזירת הגורל היהודי שענין אקטואלי משתלב בחג. מסופק אני אם סמכות כלשהי החליטה אי־פעם שחג הפסח הוא גם מועדה של יהדות רוסיה, “יהדות הדממה”. דומה, כי מאליו קרה הדבר. חשנו ועודנו חשים שבחג החירות אין אנו רשאים להסיח את דעתנו מיהודים טעוני גאולה בימינו.

דומה שחג הפסח וקשירתו לענין זה (שהוא הנושא הלאומי החמור ביותר של יהודי ימינו), הוא מועד מתאים להסברת הצורך בשינוי אופי התביעה שלנו אל ברית־המועצות וריכוזה בתביעה העיקרית, בתביעה היחידה, שיש סיכוי כלשהו למימושה.

אותה אמירה עתיקה שהושמה בפי משה, הקריאה “שלח את עמי!” – זוהי התביעה האחת והיחידה שיש לבוא בה אל הקרמל. עם זאת עלינו לזכור – ביום חג כמו ביום חול – שאין לבוא אל השלטונות הסובייטיים רק בשם הצדק והיושר, בשם הלב הרגש. השלטון בברית־המועצות הוא מן הקשוחים ביותר בעולם, הוא מלא רגש שליחות עצמי, מה שקרא פרופ' י. טלמון “שליחות משיחית”, במובן השלילי של המושג, במובן המתיר שימוש באמצעים מגוונים למדי כדי להשיג מטרה המוכרזת כ“משיחית”. מן הבחינה הזאת הקוֹמוניזם הוא התנועה “המשיחית” ביותר בעולם של ימינו. כדי להשיג משלטון קומוניסטי משהו עלינו להוכיח לו, שהדבר מועיל גם לו.

העובדה העיקרית שברקע התביעה היהודית היא, כי חרף כל המאמץ המושקע בברית־המועצות במחיקת זהותם הלאוּמית של יהודיה הדבר אינו מתקדם, לפחות אינו מתקדם בקצב שיוכל להיראות כמספק לבעלי הפתרון הסובייטי לשאלת יהודי רוסיה.

מן הבחינה הסובייטית הבעיה היא בעיית האנטישמיות העממית המושרשת עמוק גם בעם הרוסי ועוד יותר באוקראיני ובעמים שבמערב ברית־המועצות. גם כשהשלטון מוותר פה ושם להלכי־רוח אלה ומפלה יהודים לרעה. אין הוא מסוּגל לספק את המאוויים של צאצאיהם של פורעי חמלניצקי ויורשיו. מאוויים אנטישמיים היונקים ממסורת ומדת, משנאת הזר המוכשר, שאין מודים בכשרונו ומחפשים סיבות שמחוץ לגדר הטבע להצלחותיו. כשאין השלטון מספק את האנטישמיות – בהכרח היא נעשית גורם הפועל נגד השלטון.

בסוף ימיו ניסה סטאלין, לפתור את הבעיה פתרון אנטישמי רדיקאלי. יורשיו ביטלו נסיון זה, לא כל כך מטעמים הומניטריים כמו מפני ההכרה שנסיון זה עומד בניגוד למבנה החברתי היסודי של המשטר הסובייטי. יש עדויות למכביר על אנטישמיות של חרושצ’וב.

הסובייטים אינם יכולים    🔗

לאנשים החיים במשטר דמוקרטי ואמונים עליו, לאנשי “הדמוקרטיה הבורגנית הרקובה”, נראה לפעמים שכל המשטרים הטוליטריים דומים זה לזה. פרט להבדל שבגישה לשאלה היהודית, שהיא עיקר העיקרים בשבילנו – אנו נוטים שלא להבחין בהבדלים העצומים בין המשטר הנאצי והסובייטי. כשם שהיחס לציונות לא היה מעולם “טעות טראגית” במשטר הסובייטי, כך אי־יכולתו לנהוג ביהודים כמנהגם של הנאצים אינה מקרה, אינה יוצאת דופן.

אכן, גם במשטר הסובייטי יש לא מעט אכזריות. מי אינו יודע על מרתפי ג.פ.או. הידועים לדראון? מי לא שמע מפי אסירים לשעבר בברית־המועצות סיפורים מסמרי־שיער? עם זאת יש להבחין בין האכזריוּת הפונקציונלית של משטר, הבאה להפחיד את הציבור שלו, ובין אכזריוּת כמטרה לעצמה. אצל הסובייטים הכל מוכרח להתנהל לפי עקרון כלשהו של חטא ועונש. אמנם בתקופות טרור חמוּרות אבד כל יחס הגיוני בין חטא קטנטן ועונש חמור ביותר, אבל נשאר קשר של סיבה ומסובב. גם מובן, שכאשר מתירים רסן לאכזריות, אי־אפשר לשלוט בה לחלוטין וקורה הכל. אנו דנים בשיטת ולא בחריגות.

הנאציזם, לעומת זאת, היה בנוי על אכזריות לא רק בשביל להכניע את הקרבן, אלא כדי “לחנך” את המתאכזר, כדי ליצור את האדם־החיה האידיאלי, כדי ליצור אדם־חיה שעצם המשך קיוּמו תלוי בקיום המשטר הברברי, כי מה שעשה הוא כה איום שבמשטר אחר לא יהיה לו עוד קיום.

משטר אנטישמי שלוח־רסן, שאינו מסתפק בקיפוח פה וקיפוח שם, עומד בסתירה לאופי ולמבנה של משטר אוניפורמי, המשטר הסובייטי הוא קודם כל אוניפורמי מכיוון שכך הפתרון האנטישמי הוא קשה וחמור למשטר הסובייטי. רק סטאלין, בערוב ימיו, כשנדמה לו שהוּא יכול לעשות הכל, כשאבדה לו ההבנה, שגם השליט התקיף ביותר נאלץ לעשות מה שמכתיב לו הצורך לשמור על שלטונו, ניסה לעשות מעשה הסותר את יסודות המשטר שהוא עצמו הניח.

יורשיו, ויורשי־יורשיו ויורשיהם חזרוּ לדרך שניסה ללכת בה סטאלין לפני משפט הרופאים ואפלת ראשית שנות החמישים בתולדות יהודי רוסיה. כאמור, אין הצלחה בדרך זו. קצב ההתבוללות היהודית אינו מקטין את האנטישמיות. להיפך, יש עדויות (והן מתקבלות מאוד על דעתו של מי שהעמיק קצת בפרובלמטיקה של יחסי יהודים ואנטישמים), שככל שיהודים מתבוללים יותר, נראה הדבר לשונאיהם כנסיון הסתתרות, המאשר את החשדות שחושדים ביהודי.

המלחמה השלטונית באנטשימיות פסקה, מפני שהיא כמעט אינה מקטינה את האנטישמיות ולעומת זאת מגבירה את זיהוי היהודים עם השלטון ואת זיהוי הרגש האנטישמי עם איבת השלטון.

יציאה ולא תרבות יהודית    🔗

במצב זה לא מתקבל על הדעת כלל וכלל, שהשלטון הסובייטי ייענה לתביעה בדבר תרבוּת יהוּדית בארצו. זהוּ ההיפך הגמור מן הדרוש להם. השלטון הסובייטי עשוי להתיר משהו שישמש שסתום כלשהו לחוויות יהודיות קיימות, אבל לא יתן לזה היקף ועומק שיטפחוּ חוויות יהודיות שיעכבוּ התבוללות. קיימת כמובן שאלה גדולה בדבר היחס אל תרבוּת יהוּדית קומוּניסטית, וכי מישהו משלה את עצמו, שהיא תהיה שונה באופיה מ“סאָװאֶטיש היימלאַנד”? זכור המעשה באותו יהודי בשנות העשרים, שסירב לשלוח את בנו לבית־ספר יהודי באוקראינה, מפני שמוטב לו שבנו ילמד על חרפת האוקראינים ולא על חרפת “הבורז’ואַזיה היהוּדית”. כיום מחנכים בברית־המועצות אחרת לגבי המורשה הרוסית והאוקראינית, אך האם מישהו מניח שידברו אחרת גם על “הדת היהודית הריאקציונית” ועל המורשת היהוּדית? נניח שגם תרבוּת ורגליסית עדיפה מלא־כלוּם. הענין אינו בשאלה, אם אנו רוצים תרבוּת יהוּדית קומוניסטית בברית־המועצות או חירוּת יציאה. לא תהיה תרבוּת יהודית באותה ארץ. מכל מקום לא בהיקף מחנך, לא בהיקף שומר מפני התבוללות, לא בהיקף השותל חוויה יהוּדית בלב ילד,

לעומת זאת יש סיכוּי לשינוי הגישה הסובייטית לחירות היציאה. אין זה קל, מפני שהדבר מחייב שינוי בתפיסה ארגוּנית־רעיונית. אין חירות יציאה מברית־המועצות לשום איש. לא פשוט להגיע לידי כך שהשלטון הסובייטי יודה, שיש אזרחים שאין הוא מצליח לעכל אותם. לא רצוי לשלטון זה לוותר על כושרם של אזרחים, שרובם רופאים ומהנדסים, מדענים ובעלי מקצוע מעולים במקצועות השונים.

רק גורם אחד פועל בכיוּון זה מעצמו – האנטישמיות¹ העממית בארץ הגדולה ההיא. על הגורם הזה חובה עלינו להוסיף פעילוּת יהודית מבפנים ומבחוץ. ככל שיהודים בקיוב ובלבוב, במוסקבה ובווילנה יפנו יותר בבקשה להגר, כן יגבר הכיווּן שבא לידי ביטוּי כדברי קוסיגין בפאריס על “איחוד משפחות”. עלינו מוטלת הפעילות היהודית שמבחוץ. יש לרכז את המאמץ המדיני היהודי בנושא אחד, באמירת־הפסח העתיקה “שלח את עמי”. כל הדיבור על תרבות יהוּדית בברית־המועצות מסיט את הוויכוח היהוּדי־סובייטי אל הטפל, אל הצדדי.

יש נימוק סובייטי חריף של מדיניות חוץ במניעת חירות היציאה היהודית לישראל – היחסים עם מדינות ערב. נימוק זה אינו מכריע, מפני שברית־המועצות כבר הגיעה ביחסיה עם המדינות הערביות הקשוּרות בה למצב שהן תלויות בה, ולא קשה לה להשיג מהן העלמת־עין מכל הענין, אם הדבר יהיה דרוש לה.

לחץ מדיני יהוּדי ולחץ של ידידינו הלא־יהוּדים יהיה יעיל כשמידת עצמתו תשווה לכוחו של הנימוּק הערבי בשיקוּל המדיני הסובייטי. כדי להגביר את כוחו של הלחץ המדיני היהודי יש לכוון אותו אל הנושא המתאים, הנושא היחיד: חירות היציאה מברית־המועצות לישראל.

מאמר זה נכתב, ערב מלחמת ששת הימים, כשדרושה היתה אמונה חזקה כדי לקוות ליציאת יהודים מרוסיה. מאז נשתנה הרבה, יצאו לא מעט יהודים, ניתן גם משהו של פעילות תרבותית. יהודי היוצא משם – יצא. אשר לפעילות התרבותית נותנים אמנם, משהו, אך כנאמר במאמר לא בהיקף ולא בעומק שיטפח חוויות יהודיות.

“דבר”, יום ב', ערב פסח, י“ד בניסן ה’תשכ”ז, 24 באפריל 1967.