לפני כיובל שנים, בתש"ח, נוספה חולייה חדשה לספרות העברית – החולייה הישראלית. שנת ייסודה של מדינת-ישראל חוצצת בין תקופת התחייה ובין התקופה הישראלית בספרות העברית. במאה השנים של תקופת התחייה הוקם המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית, שהתחזק והלך עם התחזקותו והתבססותו של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל. התהליך הזה הביא להחלשתם של המרכזים המסורתיים של הספרות העברית, שהיו בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית בעריה הגדולות של אירופה המרכזית והמזרחית, עד לביטולם המוחלט בין שתי מלחמות העולם.

תקופת התחייה יצקה יסודות מוצקים ובריאים לספרות של שנות המדינה. במקביל לתחיית העם היהודי פעלה קבוצת סופרים מוכשרת ביותר, שהצעידה את הספרות העברית להישגים מפליאים בז’אנרים השונים. בסיפורת פעלו: שלום יעקב אברמוביץ (“מנדלי מוכר ספרים”), מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר, שמואל יוסף עגנון וחיים הזז. בשירה התברכה הספרות העברית בחיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי בתחילת תקופת התחייה ובאורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן בסיומה. בז’אנר המסאי קמו לה מסאים כדוד פרישמן, אשר צבי גינצברג (“אחד העם”) ויחזקאל קויפמן. ואפילו בצעיר הז’אנרים, במחזאות, פעלו בתקופה זו מניחי היסודות לדרמטורגיה העברית המודרנית: יהודה ליב לנדא, יעקב כהן, מתתיהו שוהם, אהרן אשמן ונתן ביסטריצקי.

סופרי התקופה הישראלית קיבלו מקודמיהם אלה מורשת ספרותית גדולה ובעלת הישגים יוצאים מהכלל כדי להמשיכה, והם למעשה הסופרים העבריים הראשונים שעיקר יניקתם היא מבית, ממורשת זו. סופרי התחייה לא התברכו באבות מרשימים כאלה, והם נאלצו עדיין לשתות מבארותיה של הספרות העולמית. עד כאן על זיקת הרציפות בין שתי התקופות האלה בספרות העברית, ומכאן על ההבדלים, שהצדיקו את הגדרתה של הספרות שנכתבה מתש”ח ואילך בתקופה ספרותית חדשה בספרות העברית (התקופה הישראלית) ואת הפרדתה מהספרות שנכתבה במאה השנים לפני התאריך הזה (תקופת התחייה).

הריבונות והשפעותיה    🔗

מלחמת העצמאות ב-1948 הצליחה להגשים חלום בן כאלפיים שנה לחידושה של הריבונות היהודית בארץ האבות. הסופר הישראלי נתבע להתמודד עם חווית הריבונות בכל היבטיה של הכתיבה הספרותית: התמודדות רעיונית, תימאטית ואמנותית. הערכתה של הספרות, שנכתבה בשנותיה של המדינה עד כה, מותנית, למעשה, בשיפוט הצלחתה בהתמודדויות האלה. ולכן כדאי לברר תחילה: האם השכילו בני המשמרת הראשונה בספרות הישראלית, סופרי “'דור בארץ”, להתמודד עם המאורע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה?

הערכתי האישית היא, שהם עמדו במשימה יוצאת-דופן זו רק באופן חלקי. הם אמנם תפשו את מהפכנותה של הריבונות בקיום היהודי. הם הרגישו, שמוטל עליהם לצקת תוכן מחשבתי וערכי בריבונות הזו. במונחיה המסורתיים של המחשבה היהודית אפשר לנסח זאת אחרת: הם הבינו ששליחותם, כְּדוֹר שלחם במלחמת העצמאות, היא להקביל לגאולה הפיזית גם גאולה רוחנית. כשלונם היה בבחירת האופציה מבין השלוש שניצבו לפניהם. האפשרות התרבותית שהם דחו על הסף היתה: לאמץ את המורשת התרבותית הקודמת בשלמותה כתרבותה של מדינת ישראל. האפשרות התרבותית שהם התלבטו עימה היתה: לברור חלקים מהמורשת הזו ולהפוך אותם בסיס לתרבות שתניב הריבונות הישראלית. האפשרות שנתפתו לה היתה: לנסות לברוא תרבות מקומית-ילידית חדשה לחלוטין. זה היה הרקע למהלך תרבותי, יומרני, שהוכח עד מהרה כשגוי וגם מסוכן, שהתגבש אצלם כאידיאולוגיה הכוללת את כל תחומי החיים – האידיאולוגיה הצברית.

ביסודה של אידיאולוגיה זו הונחה ההסתייגות מנכסי התרבות הקודמים, שהוגדרו כגלותיים ועל-ידי כך הוכתמו כבלתי-הולמים יהודי בן-חורין אשר חי במדינתו הריבונית. בספרות הונח הנטל של האידיאולוגיה הזו על כתפיה של דמות ספרותית חדשה – הצבר. בפיזיונומיה שלו, השופעת יופי וחוסן, ביושר מחשבתו, בישירות דיבורו, בחושניותו הייצרית ובתכונותיו כילד-טֶבַע הובלט אידיאל של אדם ארצי, הקשור לנוף המקום, אשר בועט ב“נטל הירושה” של אבותיו.

שני הסופרים שטיפחו אז ביצירתם את האידיאל הצברי יותר מכל בני המשמרת שלהם, משה שמיר ב“הוא הלך בשדות” (1948) וס. יזהר ב“ימי צקלג” (1958), הנהיגו כעבור שנים גם את תיאורי כשלונה של הצבריות. ס. יזהר עשה זאת בסיפור “חבקוק”, שנכלל ב“סיפורי מישור” (תשכ"ד). זהו סיפור אירוני שאינו חוסך את שבטו מדיוקנם הרוחני של הצברים, שרוחב מבטם ואופקי מחשבתם ניגזרים ממידותיו המצומקות של מורם המגוחך –חבקוק. משה שמיר המחיש את כשלונה של הצבריות ביצירתו המאוחרת, בטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991). בטרילוגיה זו מאפילה לאה ברמן, החלוצה מהעלייה השניה, על יעקב גבריאלי (“המספר”) וחבריו שלחמו בתש"ח. אך ביטויי האכזבה הקשים ביותר כלפי דמות הצבר הוצבו מאוחר יותר בסיפורים הקצרים וברומאנים של עמוס עוז וחבריו למשמרת “הגל החדש”.

התגרות בציונות    🔗

ספרות התחייה עמדה בסימן ההתמרדות ביהדות. בצדק נהוג לסמן את המאפיין המובהק שלה בעזרת המונח “חילון” היא היתה ספרות ציונית במהותה, גם כאשר פיקפקה בסיכויי הצלחתה (קבק) וגם כאשר חשפה נקודות-תורפה במעשיה (ברנר). סופרי התחייה ניהלו דיאלוג חריף ונוקב עם היהדות מעמדה ציונית-חילונית. הספרות הישראלית לא המשיכה את הדיאלוג עם היהדות, אלא פתחה בדיאלוג אחר. היהדות נמצאת מחוץ למעגל ההתעניינות של הספרות הישראלית, שמראשיתה הבדילה את עצמה מספרות התחייה על-ידי התגרות באידיאולוגיה הציונית. סופרי המשמרות הבאות המשיכו את הכיוון הזה וברבות השנים גם החריפוהו. שנות השבעים והשמונים עומדות בסימן שבירה מתעצמת של המיתוס הציוני, החל ב“המאהב” של א.ב. יהושע, ו“זכרון דברים " של יעקב שבתאי (שניהם בתשל"ז) וכלה ברומאנים של מאיר שלו “רומן רוסי” (1988) ו”עשו" (1991).

ההסבר להתגרותה של הספרות הישראלית בציונות נעוץ בסתירה המביכה בין הנחתה של האידיאולוגיה הציונית, שמדינת היהודים תקום בדרכי-פיוס, ובין הקמתה בפועל במלחמת העצמאות בעזרת כוח-הזרוע. סופרי המשמרת הראשונה, שהיו בעצמם לוחמים מן השורה במלחמת העצמאות, ספגו בבית-הספר העברי ובתנועת הנוער הסוציאליסטית את הנחתה של הציונות שמדינת היהודים תקום באחת מדרכי-הפיוס, שהוצעו על-ידי הוגיה השונים: רכישת אדמות והקמה עיקבית של מושבות עליהן (לילנבלום), עבודה (א"ד גורדון), הכשרת לבבות במרכז ארצי מוגבל בהיקפו, שלא יעורר התנגדות של הערבים (אחד-העם) וכדומה. עלה על כולם הרצל עצמו, גדול חוזיה של הציונות, שלא העלה כלל על דעתו, שתיתכן התנגדות מצד הערבים לבית הלאומי של היהודים. הוא האמין ככל האירופאים, ששיבת היהודים לארצם תתקבל בברכה על-ידי הערבים, שהרי לא סביר, שתושבי האוריינט הנחשל ידחו את מביאי הקידמה המערבית לאֲזורם.

על הנחות נאיביות אלה צמח דור מלחמת העצמאות. גם פרעות והתנכלויות של ערבים לישוב היהודי עד 1948 לא הצליחו לערער את האמונה באפשרות הציונית, שהמדינה היהודית תקום לבסוף בדרכי-פיוס. אך זו הוקמה בדרך סותרת, במלחמה קשה, משום שמדינות ערב לא היו נכונות לעכל את הרעיון, שלעם היהודי יש זכות לחדש את ריבונותו בארץ-אבותיו. חווית המלחמה היתה כה מרכזית בחייו של הדור, שלא הצליח לגבור על אכזבתו מהציונות על-שום שלא הכינה אותו לקראתה. חזונה הטהור, לתקן מעוות היסטורי בדרכים שאינן מלחמתיות, הצטייר בעיני דור תש"ח, בעטייה של המלחמה הקשה, כמגרעת בסיסית של האידיאולוגיה.

כתיבתם של סופרי “דור בארץ” חושפת את הסתירה הזו בין האידיאל ובין מימושו. והם־הם אלה שפותחים בדין ודברים קשה עם הציונות. שלְיָמים מתגבש, בכתיבתם של שאר המשמרות הספרותיות, כנושא קבוע בספרות הישראלית. הנושא מוגדר בשם “החלום ושברו” והוא מואץ על-ידי תוצאותיהן של המלחמות האחרות בין מדינת-ישראל ומדינות-ערב. מאוחר יותר קיבל המרי בציונות סיבות חדשות: תרעומת על קצב התגשמותה ועל מיעוט הצלחותיה.

שלושה אפיקים    🔗

השפעת ההיסטוריה על הכיוון הרעיוני של הספרות הישראלית בעשור הראשון שלה, מבהירה את נחיצותו של כלי תיאורי, שיסמן באופן ברור את התהפוכות הרעיוניות התכופות בספרות של שנות המדינה. החלוקה התימאטית מתגלה ככלי תיאורי יעיל ביותר לתכלית זו. המיון הנושאי חושף את קיומם של שלושה אפיקים תימאטיים בסיפורת הישראלית. משמרת מתבדלת מהמשמרת הסמוכה לפניה על-ידי הטיית עצמה לאפיק תימאטי מנוגד לזה שאליו כיוונה קודמתה את עיקר יצירתה. בו בזמן רק נחלש הקילוח בשני האפיקים התימאטיים האחרים, אך הוא אינו נפסק לחלוטין וסופרים פונים לפי הצורך גם לנושאי-כתיבה שאינם משמשים אפיק מרכזי לסופרי המשמרת. בכך ניתן להסביר, למשל, את השינוי התימאטי הקוטבי ביצירתו של יעקב שבתאי. ברומאן “זכרון דברים” (1977) פתח את הדיון על “החלום ושברו” נושא מובהק של “המצב בישראלי”. ומיד אחריו שקד על הרומאן “סוף דבר” (1984), העוסק בחרדה של אדם מהמוות – נושא מרכזי בין נושאי “המצב האנושי”.

האפיק התימאטי הראשון בסיפורת הישראלית מנקז את הכתיבה המגיבה על “המצב הישראלי”. תימאטיקה זו מהווה חידוש בספרות העברית. קודם להקמתה של המדינה היו לסופר העברי שתי אופציות תימאטיות בלבד: לכתוב על נושאי “המצב היהודי” או על נושאי “המצב האנושי”. מתש"ח נפתחה לסופר העברי אופציה תימאטית שלישית – ההתמודדות עם הריבונות המדינית. הנושאים הטיפוסיים של “המצב הישראלי” הם: המאורעות של ההיסטוריה המיידית (המלחמות, התהפוכות הפוליטיות), מתחים חברתיים בחברה הישראלית (בין יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, עירוניים וקיבוצניקים, ילידי הארץ ועולים חדשים), והיריבות בין אידיאולוגיות (סוציאליזם וציונות, “המחנה הלאומי” ו“מחנה השלום”) ובעיות פוליטיות (ארץ -ישראל השלמה או נסיגה מהשטחים). נושאי “המצב הישראלי” הם נושאים לוקאליים ולפיכך הם גם נושאים מיידיים. בזכות הכתיבה על נושאי “המצב הישראלי” מצטיירת הסיפורת הישראלית בעיני קהל קוראיה העיקרי, הקהל הישראלי, כסיפורת רלוונטית ואקטואלית.

נושאי “המצב היהודי” מפרנסים את אפיק הכתיבה התימאטי השני בסיפורת הישראלית. סופר, שמכוון את כתיבתו לאפיק זה, מנסה לבחון את הישראליות לא על-פי ההקשר אל ה“כאן” וה“עכשיו” המיידיים, אלא על רקע המרחב ההיסטורי והגיאוגרפי של הקיום היהודי בעבר ובהווה. לאפיק זה משתייכות היצירות שנכתבות על נושא השואה, אם כחוויה של בני הדור הראשון ואם כחוויה של בני הדור השני לשואה, הכתיבה על נושא הזהות היהודית וגם הבירור של הזיקות בין יהודי מדינת ישראל ויהודי הפזורה היהודית בעולם. הכתיבה על נושאי “המצב היהודי” לא הגיעה מעולם לממדים הכמותיים של הכתיבה בשני האפיקים האחרים, אך הצמיחה בהתייחסות של הסיפורת הישראלית לנושאי “המצב היהודי” היא עיקבית, אף שהיא צמיחה איטית לאורך הזמן. הגאות בהתייחסות לנושאי “המצב היהודי” צפויה להתרחש, לאחר שתמורות היסטוריות מכריעות ירגיעו את הדחף לברר שוב ושוב את המצוקות המיידיות. אז צפוי שיגשוג לנושא השיבה אל הזהות היהודית ולדמות גיבור ספרותי חדש – הגיבור ששב אל זהותו היהודית.

האפיק התימאטי השלישי בסיפורת הישראלית מכנס את הכתיבה על נושאי “המצב האנושי”. באפיק זה נבחנת הישראליות באמות-מידה אוניברסליות, תוך מאמץ להשוות את בעיותיו של הישראלי לבעיותיו של האדם המודרני בכל מקום אחר בעולם. בדרך זו משמש האפיק הזה לסופר הישראלי דרך מילוט מנושאי “המצב הישראלי”. נושאי “המצב האנושי” הם: הטבע האנושי, בדידות האדם בעיר הגדולה, יחסי ניכור בין בני-אדם בחברה ההישגית-חומרנית, מצבה המקופח של הנשיות ונושאי הזיקנה והמוות. הכתיבה על נושאים אלה נעזרת בתמונת החיים הישראלית רק כרקע להצגת מצוקות אנושיות אוניברסליות.

ארבע משמרות    🔗

לחלוקה התימאטית כדאי לצרף כלי תיאורי נוסף: את החלוקה למשמרות ספרותיות. בעזרת החלוקה למשמרות ניתן להבליט חפיפה, שקיימת בין המאורעות בתולדותיה של המדינה ובין שינויים בעמדות הרוחניות שמובעות בספרות בהשפעתם. משמרות חדשות בספרות אינן צומחות רק בגלל מאבקים על טעם בין דורות. בשנות המדינה התגבשו המשמרות במידה רבה בהשפעת מאורעות מכריעים בהיסטוריה שלה. על חלק מהמשמרות ניכרת בתחילת דרכן השפעתן של אחדות מהמלחמות. כזו היתה השפעתה של מלחמת העצמאות על המשמרת הראשונה ושל מלחמת יום-כיפור על המשמרת השלישית. על חלק אחר של המשמרות ניכרה השפעתם של מאורעות פוליטיים, על המשמרת השניה השפיעו ימי הדמדומים שבין דעיכת המנהיגות של בן-גוריון ובני דורו וצמיחת המנהיגות של לוחמי הפלמ“ח, שעדיין מנהיגה כיום את החברה הישראלית. גם על התגבשותה של המשמרת האחרונה, הרביעית, השפיעה התסיסה הפוליטית בשאלת השטחים והתחושה שמנהיגותם של הפלמ”חניקים נדחקת על-ידי מנהיגות צעירה יותר, של ילדי העליות הגדולות בשנות החמישים

כמעט כל עשר שנים מתגבשת בספרות הישראלית קבוצת יוצרים חדשה על חידושיה: בדרכי הכתיבה ובנושאי -הכתיבה. התייצבותה של משמרת חדשה מזעזעת את השיגרה ומחייבת גם את הסופרים הוותיקים לבחון את מעמדם ולבססו מחדש במיבחן הטעם החדש, בכך ניתן להסביר את התסיסה המיוחדת במינה שמאפיינת את היצירה הספרותית במדינת ישראל. כיום פועלות במקביל ארבע משמרות בספרות הישראלית.

המשמרת הראשונה, משמרת “דור בארץ”, כבר מתחילה לסכם את פעילותה. רוב סופרי המשמרת, שהם בני שישים וחמש ומעלה, מגבשים את כתביהם ומהדירים את נוסחם הקאנוני. אך כמעט כולם מוסיפים לפרסם סיפורת גם בשעת כתיבת הדברים, וחלקם אפילו משיג בספריהם המאוחרים את היפים בהישגיהם. מבין המספרים הבולטים במשמרת זו כדאי להזכיר את הכותבים הבאים: משה שמיר, ס. יזהר, אהרן מגד, נתן שחם, בנימין תמוז, דוד שחר, חנוך ברטוב, יצחק אורן, יהודית הנדל ויונת ואלכסנדר סנד.

סופרי המשמרת השניה, משמרת “הגל החדש”, נמצאים כעת בשיא יכולתם הספרותית. הם בני חמישים עד שישם ואת ספריהם הראשונים החלו לפרסם בתחילת העשור של שנות השישים. בראשית דרכה התבדלה המשמרת החדשה מקודמתה בעזרת שני שינויים. הראשון היה תימאטי: היא העדיפה את נושאי “המצב האנושי” על נושאי “המצב הישראלי”, שלהם הוקדשה רוב כתיבתם של סופרי המשמרת הקודמת. והשני היה ז’אנרי: היא העדיפה את הצורות הבלתי ריאליסטיות של הסיפורת (הכתיבה הלירית, הסמלנית והאבסורדית) על הכתיבה הריאליסטית, שהועדפה על-ידי רוב כותבי המשמרת הקודמת. בשלב מאוחר יותר, כאשר רוב כותבי המשמרת עברו מכתיבת סיפורים קצרים לכתיבת רומאנים, נטשו רובם ככולם את נאמנותם הקיצונית לשני המאפיינים שבידלו אותם מקודמיהם. וכיום מצטמצמים ההבדלים בין סופרי שתי המשמרות להבדלי הגיל בלבד. הבולטים בין סופרי המשמרת השנייה הם הכותבים הבאים: עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יצחק אורפז, עמליה כהנא-כרמון, יהושע קנז, שולמית הראבן, פנחס שדה, דן צלקה ורות אלמוג.

המשמרת השלישית, משמרת “הגל המפוכח” התגבשה בעשור של שנות השבעים, לאחר מלחמת יום-כיפור. משמרת זו העדיפה את נושאי “המצב הישראלי” על נושאי “המצב האנושי” טיפולה בנושאי “המצב הישראלי” הדגיש את האכזבה מחזונות ומאידיאלים. המשמרת המחישה בסיפור את הממשות כאי-רציונאלית, כמטפחת אשליות. היא התקוממה נגד ההימלטות של המשמרת הקודמת אל נושאי “המצב האנושי” הבלתי-רלוונטיים ונגד התמכרותה של המשמרת הראשונה לחזונות חברתיים ולאומיים. נימות דקאדנטיות השתרגו בכתיבתה של משמרת זו בצד תביעה חזקה למציאותיות. מגמתה המרכזית של המשמרת היתה: לנקות את “האורווה הציבורית” מכל הגללים החזוניים של האידיאולוגיות, אשר לא עמדו במבחן הממשות. הם חיזקו את הביטוי האירוני והסאטירי בסיפורת הישראלית. הכותבים הבולטים במשמרת זו: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, חיים באר, דוד שיץ, ישראל המאירי, דוד גרוסמן, איתמר לוי ומאיר שלו.

לקראת סוף העשור של שנות השמונים מתחילה להתגבש משמרת רביעית קשה עדיין לאפיין את תכונותיה המשמרתיות. האחת שמתבלטת ביותר היא התכונה התימאטית: משמרת זו זונחת את נושאי המצב הישראלי" ומתמקדת שוב בנושאי “המצב האנושי”. בכך דומה משמרת זו בתחילה דרכה יותר מכל המשמרות למשמרת “הגל החדש” בתחילת דרכה. המשמרת נוטה לקיצוניות בהתייחסותה המסתייגת מנושאי “המצב הישראלי”. בצד התייחסות רומנטית אל הממשות (דן בניה-סרי, חנה בת-שחר), אפשר למצוא התייחסות נטוראליסטית (אורלי קסטל-בלום, דורית פלג), השפעה ניכרת של הקולנוע (יובל שמעוני, יהודית קציר) והימשכות לפנטאסטי (אלברט סויסה).

התרוששות חזונית    🔗

ככל שהסיפורת הישראלית התחזקה במספר משמרותיה והתברכה בגיוון נושאיה, כך התבלטה בה ההתרוששות החזונית. ואין מדובר בסימנים חיצוניים בלבד, כגון: המרתן של דמויות גיבורים בדמויות של אנטי-גיבורים, העדפתן של עלילות דו-ממדיות על עלילות תלת-ממדיות וההעדפה של הסיפור הלוקאלי המצומצם על הסאגה ההיסטורית רחבת ההיקף. מדובר בהיעדר גובר והולם של מוקד חזוני לסיפורת. יש בסיפורת הישראלית הרבה" נגד“, אך חסר בה ה”בעד" החזון.

את מקום החזון המוגדר ממלא מזה שנים חזון כוללני, מעורפל וחסר-ייחוד – החזון ההומאניסטי. כל סופר מתחרה עם עמיתיו בהצגת רעיונות ליברליים, דמוקרטיים והומאניים. הקונצנזוס שנוצר בין סופרי ישראל מכל המשמרות סביב מוקדים אלה מלמד יותר מכל על ההתרוששות החזונית של הסיפורת הישראלית. לכן כה מתבלטת לטובה כתיבתם של סופרים בודדים באוניפורמיות הרעיונית של כל היתר. משה שמיר מטפח בכתיבתו את החזון הציוני (וכמוהו בפחות נחרצות – נתן שחם), אהרון אפלפלד משקם את החזון היהודי (ובצידו בפחות עקביות – אהרן מגד) וא. ב. יהושע מגבש חזון ציוני אלטרנטיבי (בתוך חבורה קולנית של מנתצי המיתוס הציוני) אך הם אינם מייצגים את הרוח הכללית, הספקנית והמבולבלת, של רוב הכותבים. דומה שמייצג אותם יותר גיבורו של בן-נר ברומאן “פרוטוקול” הכופר בהנפת דגלים ובהתייצבות לצד חזונות מכל סוג שהוא.

את העוני החזוני ממלאים בסיפורת הישראלית מאמצים להדהים בשיכלולים אסתטיים. סידרה של תופעות טקסטואליות מעידות על כך: שימוש ניפרז בלשון הפיגוראטיבית, שימוש גובר בטכניקה של ריבוי מְסַפְּרים, שזירה מסובכת של זמני העלילה והישענות גוברת על חומרי-מילוי פנטאנסטיים. לדלות הרעיונית גם ממציאים הסברים, שאמורים להצדיק את זניחת החזון: “סיפור נטו”, סלידה מכתיבה בעלת מסר, שאיפה לכתיבה שערכיה מוזיקליים וויזואליים. האמת היא, כמובן, פשוטה יותר: הסיפורת הישראלית התרוקנה מחזון. סופר כותב היום עלילה קודם שגיבש לעצמו השקפה על חיי הגיבורים ועל משמעות ייסוריהם. ועם כל ההתפתחות בדרכי-הכתיבה מאיימת על הסיפורת הישראלית סכנת סטגנציה, דריכה במקום אחד, בגלל העדר חזון בה או בגלל דישדוש ממושך מדי בחזוניות בלתי-מחייבת המוסכמת על כולם: ההומאניזם הדמוקרטי-ליברלי-חילוני.

טישטוש הזהות    🔗

העדר מוקד חזוני לאומי מחמיר את הסכנה האחרת שמאיימת על הספרות הישראלית: סכנת הטישטוש של זהותה כספרות עברית. לסופרים הערבים הבודדים הכותבים בישראל בשפה העברית, בלי זיקה תרבותית לספרות העברית ולערכיה היהודיים, יצטרפו בעתיד סופרים ישראליים נוספים כאלה, שהעברית תשמש אותם רק כאמצעי תקשורתי עם הקוראים. מתקרבת השעה שבה ההיטמעות ההדדית של סופרים ממוצא יהודי וסופרים ממוצא לאומי אחר תהיה אז בלתי-נמנעת בספרות הישראלית. אם תהליך זה יימשך, עתידה הספרות הנכתבת בעברית בשנות המדינה להתנתק מהשושלת שלה – מהספרות העברית, שהיתה מראשיתה ועד לפני פחות מיובל שנים ספרות בעלת צביון לאומי, יהודי.

בקרב הסופרים הישראליים ממוצא יהודי בולטת זחיחות-הדעת ביחס לחומרת מצבה של התרבות הלאומית. בעיית רציפותה איננה מעסיקה את רובם. שפה היא עבורם כלי אוניברסלי, שהם יוצרים בה מטעמי נוחות. נחשב בעיניהם יותר “התוך” שנוצר בשפה זו, בגלל יכולתו להיתרגם בקלות לכל שפה אחרת. שאיפתו הגדולה ביותר של הסופר העברי איננה לטפח את תרבותו של העם היהודי, אלא להתגלות לקוראים ברחבי העולם. הכתיבה פוזלת אל תרבות הכפר האוניברסלי, התיקשורתי, ולכן היא מאמצת לעצמה יותר ויותר את הלבושים שמסייעים להתקבל בחברת הכפר הכלל-עולמי. כתיבה שעודה מגלה זיקה לערכים, למחשבות, לנושאים ולחוויות עבריות ממש, מצטיירת כספרות אתנית, מיושנת ובלתי-נחוצה.

נגד סכנה זו ניתן להתגונן על-ידי הקפדה ברורה ובלתי-מתפשרת בין ספרות עברית וספרות ערבית (מבחינת זיקתן התרבותית) אף ששתיהן נכתבו בשפה העברית. ספרות ישראלית עברית אינה זהה עם ספרות ישראלית ערבית אף שזו וגם זו נכתבו בתחומי מדינת-ישראל ובשפה זהה: בעברית. קרב והולך הזמן שבו אי אפשר יהיה להוסיף להשתמש במונח “ספרות ישראלית”, אלא יצטרכו לצרף לו מלה שתזהה ותגדיר את זהותו התרבותית של הכותב. כספרות ישראלית עברית תוגדרנה אז רק יצירות שבריקמתן שזורה חזוניות יהודית.

אלה הינם בקצרה הישגיה וסיכוייה של הספרות הישראלית וגם כשלונותיה והסכנות המאיימות עליה סמוך ליובלה הראשון ומעט לפני סיום המאה העשרים.