מונחים משנים לפעמים את משמעותם. בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר מישהו הגדיר את עצמו בעזרת המונח “ישראלי”, היתה כוונתו לומר, שמקובלת עליו מגמתה של האידיאולוגיה הצברית. אידיאולוגיה זו הסתייגה מתכונות, מדרכי-מחשבה ומאורחות-חיים, שהונצחו בתיאורי העיירה בספרות העברית כטיפוסיות ליהודי הגלותי. המונח “ישראלי” ציין התבדלות מהגלותיות והזדהות עם דמות היהודי החדש, אשר מתחיל להתפתח בארץ: הצבר. באותם ימים, ימים שתושביה הלא-יהודיים של המדינה כונו “מיעוטים” וצעדיהם הוגבלו על-ידי חוקי “המימשל הצבאי”, לא כלל המונח “ישראלי” אזרחים של המדינה שאינם ממוצא יהודי. כאשר התווכחו אז בחברה בשאלת הזהות העצמית, אם ההגדרה הנכונה היא “ישראלי” או “יהודי” לא התכוונו לכל תושבי המדינה, כי אם לתושביה היהודיים בלבד. מי שאימץ לעצמו את המונח “ישראלי”, ציין בכך את אהדתו לאידיאולוגיה הצברית, ומי שהעדיף את המונח “יהודי”, ביטא בכך את הסתייגותו מהאידיאולוגיה הצברית.

התמורות שהתחוללו מאז בחברה הישראלית שינו גם את משמעותו של המונח “ישראלי”. המימשל הצבאי בוטל. אזרחיה הלא-יהודים של המדינה כבר אינם מכונים “מיעוטים” אלא רואים בהם “מיגזר” אזרחי, הדומה למיגזרים אחרים (המיגזר הדתי, המיגזר החקלאי וכדומה). גם האידיאולוגיה הצברית איבדה את קיסמה, ואפילו הוגיה מבני “דור בארץ” היפנו לה עורף. בהשפעת כל התמורות האלה ניתנה משמעות חדשה למונח “ישראלי”. היום מציין המונח שאיפה לשוויוניות אזרחית של כל תושבי המדינה, בלי להתנות את השיוויון במוצא הלאומי של התושבים. יתר על כן: “ישראליות” מוצעת כמכנה משותף לכלל האזרחים על מנת לבטל מחיצות מבדילות בין אזרחים בגלל מוצאם הלאומי.

התוכן החדש המסויים הזה ניתן למונח “ישראלי” לא כל-כך מקנאות לערכים דמוקרטיים, שעל-פיהם כל בעל אזרחות במדינה זכאי לזכויות וחובות שוות לזולתו. אילו זה בלבד היה המניע, היו הקנאים לערכים דמוקרטיים חייבים ללחום ביתר נחישות כדי לממש את השוויון האזרחי בהרבה תחומים. התוכן המסויים הזה מיוחס באחרונה למונח “ישראלי” מטעמים פוליטיים. בוויכוח על עתידם של השטחים ובעמדות שמתגבשות בחברה הישראלית כלפי הסכסך הערבי-ישראלי מייצגת “ישראליות” בתוכנה החדש תקווה להשכנת שלום על-ידי התגבשות זהות חדשה במקום הזהויות הלאומיות הקודמות של אזרחיה השונים של מדינת-ישראל. מי שמציע כיום את המונח “ישראלי” מבליע בעזרתו את רצונו לבטל את הזהויות הלאומיות הקודמות, כדי לגבש עם חדש בשיטחה של מדינת-ישראל באמצעות הזהות החדשה.

מסה זו באה להבהיר את סכנותיה של הצעת הזהות הזו, שתחת לבושיה “המתקדמים” היא מציעה הצעה, שהיא הרסנית הן ללאומיות היהודית והן ללאומיותם של כל האזרחים הלא-יהודיים במדינת-ישראל. ההצעה מחזירה לזירת המחשבה שלנו תורה שפשטה זה מכבר את הרגל – התורה של “העברים הצעירים”, המוכרים יותר כ“כנענים”. קל להסוות את סכנותיה של הישראליות במשמעות זו במחלצות “נאורות” כמו: הומאניסטיים, קוסמופוליטיים ואוניברסליסטיים, אך הפירוש המעשי של הצעה זו הוא: נטישת נכסי תרבות לאומיים על-ידי כולם, יהודים ושאינם יהודים, למען הזיית עיוועים, שהזהות החדשה תצליח ליצור נכסים תרבותיים משלה, שיהיו שקולים לאלה שיינטשו. מי שהוזה אפשרות כזו אומר: הבה נקדים להרוס את הקיים למען מה שאולי ייבנה כתחליף במקומו, הבה ניענה עכשיו למעשה של וואנדאליזם תרבותי על סמך הבטחה מסופקת, שבעתיד תתגבש תרבות טובה יותר.

 

חשיבותה של זהות    🔗

זהות היא הצופן, שעל פיו מזהה היחיד את עצמו בזיקתו אל הקבוצה החברתית שאליה הוא משתייך, ושעל פיו מזהים אותו האחרים כמשתייך אל אותה קבוצה. זהו צופן, שמרכיביו האתניים נאגרו במהלך תולדותיה של הקבוצה (ההיסטוריה) במורשת היצירתית שלה (התרבות) ובאורח-חייה (הסוציולוגיה), פרט לצופן יש לזהות גם ביטויים חיצוניים מקובלים, כגון: סמלים, גינונים והווי, שערכם הוא הצהרתי כלפי הקבוצות האחרות. הם נועדו להבדיל את בעלי הזהות המשותפת משאר הזהויות. אך גיבושי הצופן האמיתיים הם אותם שעוברים בירושה בתוך הקבוצה ועודם בעלי חיוניות בתוכה: מיתוסים, ערכים ונכסי תרבות.

הזהות קובעת חוויה קיומית בסיסית של האדם – את חווית ההשתייכות שלו. ההשתייכות מעניקה ליחיד את תכליתם ואת תוחלתם של חייו: את האחריות לזהותה של הקבוצה ולהמשכיות נכסיה השונים, הגשמיים והרוחניים, ואת התקווה שמאמציו היצירתיים והקיומיים לא יאבדו עם מותו, אלא יפרנסו את חייה של הקבוצה גם לאחר פטירתו. מי שהזיקה שלו לזהותו היא כזו, אינו מתהלך עם אימת הארעיות. אימה זו היא מנת-חלקו של אדם נטול זהות, שהוא חסר-שייכות ונידון לחיי הווה בלבד, לשנים שנקצבו לו עצמו עלי אדמות. במצב ביניים שרוי אדם, שחלה אצלו תקלה בקליטת השדר המוצפן של החברה, או לחילופין: שאירעה תקלה בתהליך הורשת הצופן של החברה אליו. אדם כזה נמצא במצב של מבוכה ביחס לזהותו העצמית.

כאשר קבוצה שלמה נמצאת במצב של מבוכה בנושא זהותה, היא מעידה על עצמה, שמסיבות שונות שובשו תהליכי ההורשה של הצופן ביחסי הדורות בה. אם המבוכה היא מתמשכת והופכת להיות מנת-חלקם של מספר דורות ברציפות, אות הוא שעל הקבוצה מאיימת סכנה גדולה – סכנת ההתפרקות. מבוכת זהות היא מסימניה הברורים של קבוצה, אשר איננה מצליחה להוסיף ולרתק אליה את בניה. לכן גורלי כל כך הוא עבורה קיום הבירור במועד על מהות המבוכה השוררת בקבוצה בשאלת הזהות. בירור נוקב ורציני כזה מסוגל להציל את הקבוצה מהתפרקות בטרם עת. תוצאותיו עשויות להחזיר לחברי הקבוצה את האמונה ברכיבי הצופן בשלמותם, או להצביע על אותם רכיבים בודדים בצופן שטעונים חידוש והתאמה לתנאי הזמן.

העם היהודי הוא אחת הקבוצות האתניות הוותיקות בתרבות האנושית, שהאריכה חיים יותר משאר הקבוצות בזכות חוסנו של הצופן הזהותי שלה. על חוסנו של הצופן בעם יכולה להעיד העובדה, שמאתיים שנות מבוכה לא הצליחו להביא להתפרקותו. לוא התארכה מבוכת זהות כה ממושכת בכל עם אחר, היה נעלם זה מכבר מעל בימת ההיסטוריה. אף שאחיזתו של העם היהודי בהיסטוריה עודה איתנה ביותר, אין הוא יכול להסתכן בדחייה נוספת של התמודדות עם מבוכת הזהות השוררת בקרבו. ככל שהבירור נדחה בזמן, כך מתעמקת ומתפשטת המבוכה בעם היהודי. וכמה דורות, שזהותם מתרופפת בגלל מבוכה גוברת, עוד יצליחו להינצל מסכנת ההתפרקות בזכות חוסנו של הצופן הזהותי בלבד?

 

תמורות בהשפעת החילון    🔗

בעיית הזהות מטרידה את העם היהודי כבר למעלה ממאתיים שנה. ראשיתה במשבר החילון בשלהי המאה השמונה-עשרה, כאשר תנועת ההשכלה העברית הדיחה את הדת היהודית ממעמדה כמזהה בלעדית של יהודים וכמגדירה יחידה בשאלת ההשתייכות לעם היהודי. החדרתם של מרכיבים חילוניים להגדרה הישנה של הזהות, הציגה בפני יהודים, שנטשו את אמונת אבותיהם, אפשרויות חדשות להגדרת זהותם הלאומית. עד מהרה תבעו הכרה לעצמן צורות נוספות של חוויה יהודית של קיום יהודי במקום הצורה האחת שהתקיימה קודם לכן: הצורה הדתית כפי שהוא מוגדרת בהלכה. כך החלה ההתפוררות של אחדות העם היהודי. ומאז מושקע ברציפות מאמץ ללכד מחדש את העם משבריו ומרסיסיו השונים.

במאמץ הזה נסללו שני מסלולים מנוגדים. הראשון: הוא הנסיון להחזיר את הגלגל אחורה ולהשיב את החילוניים לאמונת אבותיהם. זוהי הצעתה של היהדות הדתית, בין שהיא מיליטנטית ומאיימת על החילוניים בעונשי התבדלות והדחה ובין שהיא מתונה ומציעה דרכי-נועם שונות: שיכנוע וחזרה בתשובה. המסלול השני: הוא הנסיון להניע את גלגל השינוי קדימה ולהשפיע על הדתיים להתפשר עם תמורות הזמן. זוהי תקוותם של היהודים החילוניים, לשכנע את היהדות הדתית לאמץ במקום הדת, מכנה משותף חדש, שאותו יוכלו לקבל על עצמם כל היהודים, ובכללם: יהודים, שמאז תנועת ההשכלה ועד היום היתה זיקתם אל הדת בדרגות שונות של חילון. מאבק בן מאה שנים לערך התנהל בין שתי האופציות המנוגדות. אף צד לא הצליח לשכנע את זולתו בצידקת דרכו.

המאבק עוד החריף את הקרע בין המחנות והעמיק את הפילוג. הצדדים התחפרו בעמדותיהם וקיצוניים בשני המחנות היו נכונים להתנתק מיריביהם ולפלג את העם בגלל המחלוקת על שאלת הזהות. התייצבותה של הציונות הצילה את העם מפתרון קיצוני ובלתי-הפיך זה. הציונות העתיקה את הוויכוח מהמישור התרבותי למישור חדש ועל-ידי כך ניקזה את המרץ של היריבים לאפשרות שהיתה רצוייה לשני הצדדים.

 

התלכדות סביב הציונות    🔗

כזו היתה השפעתה של התחייה הלאומית, שאנו נוהגים לכנותה: הציונות. הצעתה של הציונות יכלה לגשר בין הצדדים, משום שלא התעמתה עם עקרונותיו של כל מחנה. הציונות דירגה דרוג שונה את המרכיבים המסורתיים של הזהות היהודית, ובכך סיפקה את משאלותיהם של שני המחנות. היא הציבה את המרכיב הארצי, את ציון, בראש רשימת המרכיבים של הזהות. אחד-העם הגדיר זאת נכון ומדוייק במסתו הידועה “תורה שבלב” (תרנ"ד): “חיבת-ציון זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשינוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחייתה והתפתחותה החופשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים”. השאיפה להתלכד מחדש במולדת היה בו כדי לקסום הן ליהודי הדתי והן ליהודי החילוני.

הצעתה זו של הציונות נדחתה רק על-ידי דתיים קיצוניים (יהודים חרדים, בהגדרה המקובלת). אך היהדות הדתית היותר מתונה היתה יכולה להשלים עימה, כי היא התיישבה היטב עם המסורת הדתית. ארץ-ישראל נתפשת במסורת זו כשווה בחשיבותה לתורת–ישראל בקיומו של עם-ישראל. ולכן יצרה הצעתה של הציונות, אם לא פתרון למצוקת הזהות, לפחות אשלייה של ראשית הליכה בדרך הנכונה, דרך השבת לב הבנים אל דת אבותיהם. תקוותה של היהדות הדתית ציונית היתה מאז ומתמיד, שבמדינת היהודים תתהווה ההתחיות של היהדות בליבם של הבנים התועים של העם היהודי, החילוניים.

גם החילוניים יכלו לאמץ את הציונות אל ליבם בלא חשש. הציונות הציעה לחילוניות הלאומית מוקד שהוא גם ארצי וגם היסטורי לזהות היהודית – את ציון. הפניית המאמץ ממאבק תרבותי למטרה ארצית הלמה ביותר את כמיהתם החילונית. מדינה יהודית תחליש את מעמדה של הדת בחייו של העם ותציע לחילוניות מגדיר רב-עוצמה להזדהות יהודית. הרצל ייצג היטב את שאיפתה של החילוניות הלאומית: במולדת הישנה, באלטנוילנד, תקום מדינה יהודית, נאורה וליברלית, שתפריד את הדת ממערכות השלטון ותגביל את מעמדה לרשות הפרט בלבד.

אלה גם אלה הופתעו. הקמתה של המדינה בתש"ח יצרה תנאים לצמיחתה של אופציה שלישית, חדשה, לבעיית הזהות הלאומית: הזהות הישראלית. היא מציעה לבסס את הזהות על ההשתייכות למסגרת מדינית-אזרחית: למדינה. הצעת הזהות החדשה קראה תיגר על שתי הזהויות הקודמות, כי הללו היו מוגבלות למסגרת הלאומית. הזהות הישראלית בכל גלגוליה פתחה את הגדרת הזהות גם לאזרחיה האחרים של המדינה. היא לא נשענה על מרכיביהם של הזהויות הקודמות ולא החליפה את דרוגם של המרכיבים הללו. היא הציעה הגדרה חדשה ומרכיבים אחרים. בכך תרמה להתקרבות מפתיעה בין היריבות מאמש, שהתאחדו נגד סכנתה של הזהות החדשה. עובדה זו מסבירה את הקירבה שנוצרה בין הלאומיים הדתיים ללאומיים החילוניים בחברה הישראלית. תומכי שתי הזהויות הללו לא התגברו, למעשה, על הניגודים ביניהם, אך הם מצאו את שיתוף-הפעולה ביניהם לאפשרי, כדי ללחום נגד סכנתה המוחשית של הזהות הישראלית, המאיימת על שלמותה של המסגרת הלאומית.

 

שלב א': כנעניות    🔗

הצעת הזהות הישראלית עברה גלגולים אחדים, ואי-אפשר להבין את צורתה הנוכחית בלא ידיעת גיבושיה הקודמים. הגיבוש הראשון של הצעת הזהות ניתן על-ידי תנועת העברים הצעירים, שנוהגים לכנותה על-פי הצעתו של שלונסקי “הכנענים”. חבורת הצעירים שהקיפה את המשורר יונתן רטוש קיוותה להצמיח ישות לאומית חדשה במזרח התיכון, מבני כל העמים המתגוררים במרחב זה: יהודים, ערבים, דרוזים ועוד. ליתר דיוק: הם קיוו להחיות שנית את האומה העברית. מרכיבי הזהות החדשה היו אמורים להיות: התרבות הארץ-ישראלית הקדומה (זו שהשתמרה בכתובים, במקרא ובספרות האוגריתית, וזו שנחשפה בחפירות הארכיאולוגיות, הפלישתית-פיניקית, הכנענית והאחרות), השפה העברית (ששימרה את שפת המרחב הפרוטו-שמית) וכמובן: הטריטוריה.

הביטויים הספרותיים לכנעניות היו רבים ושונים. נוסף ליצירתו של מנהיג העברים הצעירים, יונתן רטוש, כדאי להזכיר יוצרים נוספים, שיצירתם ביטאה את השקפותיה של הכנעניות ואת מסקנותיה האמנותיות. הדוגמה הבולטת ביותר בסיפורת הם סיפורי “חולות הזהב” של בנימין תמוז והרומאן “שמעון צהמארא” של מידד שיף. בשירה ראוי להבליט את שירתם של רטוש ושל איתן איתן. היצירה הכנענית המקיפה מכולן היא, ללא ספק, הטרילוגיה של אהרון אמיר שגיבורה הוא נון. ביצירות הללו מובלטת קירבה פנתיאיסטית אל הנופים של הארץ, כנופיו של האדם הילידי, שאין חציצה בינו ובן הנוף המקומי, לא חציצה של חושים ולא זרות ריגשית.

בחלק האחרון של הטרילוגיה “נון” מבטא אהרן אמיר את חזונה המרחבי של הכנעניות, במשמעותה המדינית-פוליטית: יצירתה של האומה העברית בדרך של “קיצורי דרך” היסטוריים, על-ידי מלחמות שייכפו על עממי המרחב לקבל עליהם את הזהות העברית. אגב, א.ב. יהושע ברומאן “מר מאני” מייחס לאחד מהמאנים את ההשקפה הכנענית הזו. יוסף מאני (הרביעי בשושלת) משיב לאביו: “ואם יתעקשו? – – – כי אז נייסר אותם בייסורים עד שיכירו בעצמם” 313), כי “הם יהודים שעדיין אינם יודעים שהם יהודים”. מר מאני כמו נון אינו דוחה את השימוש בכוח הזרוע כדי להגשים את יעדיה של הכנעניות.

 

שלב ב': צבריות    🔗

הצעת הזהות החדשה של הכנעניות נחתמה, ולמעשה הוסרה מעל סדר היום, עקב הקמתה של מדינת-ישראל. המדינה היהודית חידדה את הניגודים הלאומיים באיזור והרחיקה מהדעת את אפשרות הגשמתו של החזון הכנעני. אך רעיון הזהות החדשה לא חלף, הוא עבר גילגול והוטמע בתוך אידיאולוגיה חדשה בשנותיה של המדינה – האידיאולוגיה הצברית. מגמתה של האידיאולוגיה הצברית היתה למשוך את הציונות לקיצוניות בשאלה הזהות הלאומית. לציונות היתה גישה לאומית רחבה, ולפיכך חזתה את מדינת היהודים כמרכז לכלל העם היהודי. אף שקיוותה שבמשך השנים יתרכז כל העם היהודי במדינה היהודית, הועידה הציונות למדינה תפקידים ביחס לפזורה. על המדינה הוטל לשמש מרכז מגונן על האינטרסים של היהודים בכל העולם, וגם מרכז המשפיע על חיזוק זהותם היהודית. הצבריות ביקשה לנתק את המדינה מזיקה כזו ומאחריות כזו למרחב היהודי בעולם.

הצבריות הקצינה את רעיון “שלילת הגלות” של המחשבה הציונית. היא ניסתה להמיר את הרעיון, שהיה אמור לעודד את ההגירה לציון, בתחילת דרכה של הציונות, ברעיון ששולל את הקשר בין מדינת הצברים ויהדות הפזורה. ביסודה של האידיאולוגיה הצברית הונח הרצון להתבדל מהגלותיות. פירושה של התבדלות כזו היה, למעשה, התנתקות מיהדות הגולה, ולכן התאפיינה תמיד הציונות הצברית בציפייה לעיתוי מתאים, לפרק את המסגרת הלאומית המשותפת ליהודי כל העולם. הצבריות קיותה להמיר את הזהות היהודית בזהות ציונית-ילידית. הם ראו את עצמם חולייה ראשונה בשושלת חדשה, שתימשך מהם ואילך.

מרכיבי הזהות הצברית היו אמורים להיות: הארץ, הלשון העברית והתרבות הילידית שיצירת הצברים תוליד. יהודים שיעלו לארץ – ובגלל המצוקות הצבאיות והמדיניות שהמדינה היתה שרוייה בהן אי-אפשר היה לוותר על העלייה – יצטרכו לזנוח את לבושי הגלותית שלהם (שפות היהודים, עיסוקים מנהגים וכדומה) ולעטות על עצמם את ההתנהגויות ואת הערכים הילידיים. בכך הם טמנו את זרעי הכשלון להשקפתם, כי עקב גלי העלייה הגדולים נגרע מכוח השפעתם של הצברים בחברה הישראלית, והיו אלה העולים והצברים שנולדו להם, אשר עיצבו לבסוף את דיוקנה הרוחני של התרבות הישראלית.

בספרות מייצגים את הזהות הזו בעיקר סופרי המשמרת הראשונה בספרות הישראלית. הצעת הזהות הצברית היתה במלוא כוחה ובמירב השפעתה על הלכי הרוח בחברה הישראלית הצעירה, בשני העשורים הראשונים שלה, בזכות יצירתם של סופרי “דור בארץ”. כל אחד מבין מספרי המשמרת הזו ומשורריה תרם את חלקו, אם לאיפיונה של הצבריות ביצירתו ואם להתקבלותה על דעת הקוראים. מאוחר יותר נכזבו רובם מיומרתה של האידיאולוגיה הצברית ופנו לה עורף. דומה שהיחיד, שעודו דבק בחזון הצברי ומוסיף לקונן על כשלונה של הצעת הזהות הצברית, הוא ס. יזהר. במחקר פועלו כסופר לא הודגש עד כה, במידה מספקת, משקלה של אכזבתו זו במשבר שנתגלה בכתיבתו. אילו נחלה הצעת הזהות הצברית הצלחה, ולוא גם חלקית, לא היתה כתיבתו הבלטריסטית נחתמת בשתיקה כה מוקדם ובצורה כה מופגנת.

 

שלב ג': ישראליות    🔗

באיזה שלב נמצאת הזהות הישראלית כעת? הצעת הזהות הצעירה מכולן, הזהות הישראלית, היתה גוועת מאליה אלמלא הִנשִׁימָה אותה המצוקה המדינית. מאז מלחמת ששת הימיים, נזקקו היריבים הפוליטיים להצעות הזהות השונות כדי לבסס עליהן את הצעותיהם על עתיד השטחים. חסידי ארץ-ישראל השלמה ומצדיקי ההתנחלות בשטחים דבקים בזהות היהודית או בבת-בריתה החילונית – הזהות הציונית. מתנגדיהם, המבקשים פשרה טריטוריאלית ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי, נדחקו – לא במעט לשם התבדלות מיריביהם הפוליטיים – למשבצת שנותרה להם: הזהות הישראלית, שהיא כיום סינתיזה בין הכנעניות לצבריות.

הזהות הישראלית קיבלה בדרך זו כיוון חדש. בגילגולה הנוכחי היא אינה עוד זהות לאומית, אלא זהות על-לאומית על בסיס אזרחי-מדיני – על בסיס ההשתייכות האזרחית למדינה. הישראליות אמורה להיות זהות משותפת לכל אזרחי המדינה בלא הבדל דת ומוצא לאומי. בתקופת המעבר שבה אנו שרויים ובגלל הצורך הקיומי בסיועו של המרחב היהודי בעולם, מנמיכה הזהות הישראלית, לפי שעה, את התביעה להתנתק מהיקפו השלם של העם היהודי, אך בעתיד אמורה זהות זו להיות רק של אזרחי המדינה, תהיה דתם אשר תהיה. זו היתה למעשה משמעותה של התביעה, שהשמיע א.ב. יהושע, כאשר דרש להפסיק לדאוג לכל העם היהודי שמחוץ למדינה. האמירה – מדינת-ישראל בשביל אזרחיה בלבד – אינה, בפיו, רק נימוק פוליטי להסתפקות בגבולות 67, אלא גם המרת הזהות המשותפת ליהודי כל העולם בזהות משותפת לבני כל הדתות שהם אזרחי המדינה.

הכיוון החדש, שהצעת הזהות הישראלית קיבלה בעשור האחרון בהשפעת המחלוקת הפוליטית, הוא מסוכן ביותר. הוא נושא עימו את סכנת התפרקותו של העם היהודי בשתי החזיתות שלו: בחזית הארץ-ישראלית ובחזית העולמית. הזהות הישראלית המוצעת מאיימת להעמיק את הפערים בין חילוניים ודתיים בקרב יהודי ישראל וגם בקהילות היהודיות האחרות בעולם. היא אינה ממשיכה את הזיקה למסגרת הלאומית, אלא מציעה להמיר את השייכות לעם היהודי בשייכות למסגרות מדיניות-אזרחיות. יהודי הארץ ייפרדו מהזהות היהודית, שהיא משותפת להם וליהודי העולם, ויאמצו להם את הזהות האזרחית, שהיא משותפת להם ולמיעוטים במדינת-ישראל. ויהודי כל מדינה אחרת בעולם יחקו אותם במדינתם. מי שמאמץ את העקרון שבהצעתה של הזהות הישראלית מנער למעשה את האבק מנסיון כושל של המתבוללים במאה התשע-עשרה להיפרד על -פי המדינות: גרמנים בני דת משה, צרפתים בני דת משה וכדומה.

הצעת הזהות הישראלית מאיימת על צביונה של המדינה כמדינה יהודית, שאזרחים בעלי זהות לאומית שונה יוכלו לחיות בה בשוויון ובחופש אמונה ודעה. אם כיוון זה יצבור כוח, הוא עתיד לפלג את העם היהודי היושב כיום בציון ובמקביל לנתק את הקשר בין היהודים היושבים בציון עם רובו של העם היהודי, שקהילותיו פזורות ברחבי העולם. אף שסכנות אלה הן כה ברורות, קיימת בשמאל הישראלי התפתחות חסרת אחריות להצעת הזהות הישראלית. אנשי השמאל מקווים להשיג באמצעותה של הזהות הישראלית את השלום בין יהודים וערבים. כמו כן מצדדים בזהות הישראלית הזו פטאליסטים, אשר משערים, שהיטמעות יהודים וערבים אלה באלה בארץ היא בלתי-נמנעת. ועל אף ההתנגדות התקיפה בשני הצדדים, עתידה להתגבש מההיטמעות ישות לאומית חדשה, שזהותה תהיה ישראלית.

הצעת הזהות הישראלית בגילגולה האחרון מסוכנת יותר מצורותיה הקודמות, שבהשוואה אליה היו תמימות למדי. היא מנצלת בשלמות את נטייתה של המדינה להתקיים כמדינה דמוקרטית בתוך מרחב שרוב משטריו אינם כאלה. היא נעזרת בנימוקים שובי-לב על הומאניזם, ליברליזם וקידמה. היא מבטיחה הבטחה קוסמת – את השלום כגמול על ההיפרדות מהזהות היהודית, שהזיקה אליה היא מיטרד רוחני בלתי-פוסק ליהודי החילוני. היא נשענת על תמיכה פוליטית רחבה למדי בשמאל הישראלי. היא נתמכת טקטית על-ידי ערבים, המוכנים להסתייע בה כדי להחליש את נחישותם של היהודים לקיים את ריבונותם בארץ-ישראל כריבונות יהודית.

הזהות הישראלית המוצעת אינה מסוכנת למיעוטים השונים בחברה הישראלית. להם היא לא תזיק כלל, כי הם אינם שרויים במבוכת זהות מתמשכת. אך היהודים נושאים עימם מאתיים שנה של זהות נחלשת והולכת ולכן עלולה הצעת הזהות הישראלית להחליש אך ורק את זיקתם הלאומית של היהודים במדינת-ישראל. החשש איננו מסיכוייה של הצעת הזהות הישראלית להצליח. היא איננה עשוייה להשיג אף אחד מיעדיה, אך עד שיתברר הדבר להוגיה התמימים, שכולם באים, כמובן, מקרב נבוכי הזהות שלנו, כבר יהיה הנזק בלתי-הפיך. מאחר ושתי הזהויות הקודמות, הזהות היהודית והזהות הציונית למדו לחיות בשלום זו עם זו וגם יש ביניהן הסכמה על העקרון החשוב מכל: שעליהן לשמור על ייחודו הלאומי של העם היהודי ולהבטיח את המשך קיומו – עליהן למקד את מאבקן בהצעת הזהות העל-לאומית, הישראלית.

 

העלמת ההבדלים הלאומיים    🔗

כדי להבהיר את סכנותיה של הזהות הישראלית כדאי להסתייע בטבלה, אשר מבליטה את ההבדל בין שלוש האופציות העומדות בפני התושב היהודי במדינת-ישראל על-ידי השוואתן לשלוש האופציות המקבילות שעומדות לבחירה בפני התושבה הערבי במדינת-ישראל:

טבלה זו מבליטה את העובדה, שבעוד ששתי האופציות הוותיקות יותר שומרות על הייחוד הזהותי של התושב היהודי והתושב הערבי במדינת-ישראל, מבטלת האופציה השלישית, האזרחית, את הייחוד זה. הגדרת הזהות האזרחית, המשותפת לכל אזרחי המדינה, מעלימה את ההבדלים הלאומיים בין בעלי האזרחות הישראלית. והן ההבדל הגדול בין שתי ההגדרות הראשונות להגדרה השלישית הוא בכך, ששתי ההגדרות הראשונות מדגישות את מוצאו הלאומי של האדם, בעוד שהשלישית מעלימה את הבדלי המוצא ונוטעת אשלייה, שאין שוני בין זהותם של אזרחים שמוצאם הלאומי איננו זהה. בלתי-מבוטל בחשיבותו הוא גם ההבדל הנוסף: זהות אזרחית ניתנת לשינוי בקלות יחסית. תושבים רבים באירופה התנסו בכך. הזזתם של גבולות מדיניים ותהפוכות במשטרים מדיניים אילצו אותם להמיר את זהותם האזרחית, ולפעמים יותר מפעם אחת, באזרחות אחרת. זהות לאומית היא יציבה ואיננה ניתנת להמרה בקלות.

מה רע בכך – יקשה שואל תמים – אם בעלי מוצא לאומי שונה ישילו מעל עצמם את הזהויות המבדילות ויאמצו להם את הזהות האזרחית המשותפת? אם תתגלה נכונות מצד תושביה היהודיים ותושביה הערביים של המדינה להמיר את ההגדרות הזהותיות הקודמות – יסביר אותו תמים – יתגלגל לידינו פתרון רב סיכוי להפגת המתח בין יהודים וערבים וקצה-חוט לסיים את הסכסוך הערבי-ישראלי הממושך. כל מה שמוטל על הניגודים לעשות הוא לוותר על האופציות שמחדדות את ההבדלים ומוליכות להתבדלות אלו מאלו, בתמורה להישג מיוחל, שבכוחה של האופציה האזרחית להגשימה: יחסי שלום תחת חסותה של זהות משותפת אחת – הזהות האזרחית.

התשובה טמונה בתנאי שהוצב ברישא: אם תתגלה נכונות. שאלת הנכונות חושפת את ההבדל הגדול בין תושביה היהודיים של מדינת-ישראל לתושביה הערביים. בקרב התושבים היהודיים במדינה קיימת לפחות קבוצה, המכריזה, שלמען שלום היא מוכנה להשיל מעליה את הזהות הלאומית בשתי הגדרותיה, הדתית והאידיאולוגית, ולאמץ במקומה את ההגדרה האזרחית. אמנם, היקפה המספרי של קבוצה זו לא נמדד מעולם, אך אם יש מי שמשמיע את ההצעה בריש גלי ובקול-רם במדינת ישראל, זהו פלג נלהם ומתלהב מקרב התושבים היהודיים. אך האם קיימת נכונות לכך גם בקרב התושבים הערביים במדינת-ישראל? בקירבם קיימת לכל היותר נכונות להוסיף את ההגדרה האזרחית לשתי ההגדרות הראשונות, לזהותם כמוסלמים וכפלשתינאים. שום תושב ערבי במדינת-ישראל טרם הביע נכונות, להודיע שהוא קושר את גורלו עם שאר תושביה של מדינת-ישראל והוא מנתק את קשר הגורל שלו עם הערבים במדינות אחרות או עם מוסלמים ברחבי העולם.

יתר על כן: אפילו הכרזה מוגבלת יותר לא נשמעה בקרב תושביה הערביים של המדינה: כי במצב של ניגוד אינטרסים, קודמת הזהות האזרחית המשותפת להם ולשאר תושביה של המדינה לשתי הזהויות האחרות. אלא תמיד הסדר הוא זה, אשר מקדים את הזהות הדתית והזהות האידיאולוגית לזהות האזרחית. וכאשר כך הוא מצב הדברים, כאשר רק שותף אחד לזהות האזרחית מוכן לדבוק בה באופן שלם בעוד השותף האחר איננו מוכן לכך, לא תשיג הזהות האזרחית את תכליתה לעולם. אך בעטייה עלולים תושביה היהודיים של מדינת ישראל – והם בלבד! – לאבד בהרפתקה הזו גם את הזהויות המייחדות אותם לפי-שעה: את זהותם כיהודים ואת זהותם כציונים. תושביה הערביים של המדינה אינם נמצאים בסכנתם של התושבים היהודיים שלה. לתושבים הערביים יש סביבה תומכת במרחב הערבי, שמחזקת ללא-הרף את זהותם כמוסלמים וכפלשתינאים. לתושבים היהודים אין גב תומך לזהותם הדתית ולזהותם האידיאולוגית. בהרפתקה הזו, הרפתקת הזהות הישראלית, לא ישיגו תושביה היהודיים של המדינה את השלום בעזרת הזדהותם כישראלים בלבד, כפי שהם משלים את עצמם. הם לא ימצאו שותפים לתמימותם ולקורבנם הגדול מקרב שאר אזרחיה של המדינה.

אבל, גם לוא נשמע קול ברור ודומה גם בקרב תושביה הערביים של המדינה, בזכות אימוץ הזהות האזרחית במקום שתי הזהויות האחרות היה ראוי לדחות את הצעת הזהות האזרחית על הסף. הצעה זו איננה מוגבלת לדרכון ולזכות הבחירה של השלטון אחת לארבע שנים. היא תחייב לנטוש נכסי תרבות וערכים. עד שהזהות הישראלית תגבש לעצמה תרבות משלה ותגדיר לה את ערכיה, יתחרו ביניהן שתי המורשות הקודמות על כיבוש החלל, שיתהווה מרגע שיינטשו הזהויות הקודמות. לתחרות הזו נתייצב אנחנו, התושבים היהודיים, מוחלשים במו-ידינו. רובנו הננו יהודים כה חלושים וקלושים וגם כציונים אנו אכולי ספקות ומרירי אכזבות. שתי החולשות האלה אינן מנת חלקם של שותפנו האחרים לזהות הישראלית. יכולתם להשפיע, על השלטתן והטמעתן של התרבות המוסלמית והתרבות הפלשתינאית, בתרבות המזמינה השפעה של הזהות הישראלית, תהיה ללא שום עיכוב. אנו נהיה עדים להשתלטותה של תרבותם של מי שהיו אמורים להיות שותפינו בהולדת התרבות של הזהות החדשה. סופנו לא להיות שותפים בעיצובה של הזהות הישראלית, אלא תושבים יהודים שהוטמעו בתרבותה ובערכיה המוסלמים והפלשתינאיים של הזהות הזו.

יש שמכנים סכנה זו במונח לבנטיניזציה. ממעטים לדבר אודותיה, אך מדי פעם קם מישהו ומתריע מפניה. בנימין תמוז התריע מפניה בשני רומאנים, שבהם הגיב על תוצאות מלחמת ששת הימים ב“רקוויאם לנעמן” ובמינוטאור". הוא שילב בשני הרומאנים תאור זהה של דמות “הישראלי”, אשר התהווה מהיטמעות יהודים בערבים: “בעתיד יתהלכו רבבות כמוני על פני האדמה הזאת – – – אנשי לבנטה, בליל גזעים, עיניים אפורות עם בלוריות שחורות כזפת, גזע שדיבורו בתנועות-ידיים ובצעקה”. הזהות הישראלית היא הצעה שאת ההישג שתולים בה, את השלום, לא תביא לנו, ואת הסכנה שאין מדברים עליה, הלבנטיניזציה, היא תביא גם תביא עלינו.

 

התקרבות כמוצא למבוכה    🔗

ואשר לעתיד – גם לאחר שתוסר מסדר יומנו סכנתה של הצעת הזהות החדשה, הישראלית, עדיין רחוקים נהיה מהשלווה הגמורה. שתי הזהויות שחברו יחד נגדה עתידות לחדש את המאבק ביניהן. ולא ירחק היום והמלחמה בין הזהות היהודית לזהות הציונית תתחדש במלוא עוזה. היא לא תידמה כלל למלחמות הפוליטיות בין חילוניים ודתיים, שהורגלנו להן. זו תהיה מלחמה חסרת פשרות בין מערכת הערכים הלאומית-חילונית למערכת הערכים הלאומית-דתית. חריפותן של מלחמות בין בני משפחה היא קשה, ממושכת וקיצונית לאין שיעור ממלחמות בין זרים. לזרים סולחים ועם זרים מתפשרים. בקרוב נלחמים מלחמת חורמה.

דווקא המלחמה העתידית, המשפחתית הזו, בין הזהות היהודית לזהות הציונית מדאיגה יותר. ואף שהיא מתקרבת והולכת, עדיין השהות בידינו למנוע את נזקיה. במירווח הזמן שנותר, כל עוד שתיהן מזנבות בהצעת הזהות הישראלית, מוטל על שתיהן לחפש דרך, איך להפוך את השותפות הזמנית ביניהן, נגד הצעת הזהות הישראלית, לשותפות של קבע. לשתיהן אירעה אותה תקלה: בשלב מסויים נעצרה התחדשותן המחשבתית, אם לא לגמרי, אז במידה משמעותית דייה כדי לפגוע בהשפעתן על העם. ההתנגחות עם הצעת הזהות הישראלית העניקה לשתיהן משאב יקר-ערך: זמן להתחדשות המחשבתית הזו. עליהן לנצל את מירווח-הזמן הזה כדי לעדכן את עצמן לצרכיו של העם היהודי.

מנהיגיה של הזהות היהודית, הרבנים, חייבים להתאחד, כדי שיוכלו לחדש את ההלכה ולהתאימה לרוח הזמן. דרישה לתיקונים בדת היתה מאז ומעולם בלתי-חביבה על רבני ישראל. אך העם איננו מבקש מיידם תיקונים של הדת, שהם כמו החלפת הדת בדת חדשה, אלא עידכונים בדת, שהם שמירה על המהות, על השורש, והחלפת העלווה בלבד. בכל דת יש יסוד קבע ויסוד חולף. מהרבנים מתבקש לאזור עוז לשנות ביסוד החולף בלבד. זה היה תפקידה העיקרי של המנהיגות הרוחנית בישראל בכל התקופות. כך נוצרה המשנה, כך נוצר התלמוד וכך נהגו גדולי הרבנים בכל התקופות. אם יעשו כך, יקרבו את הזהות היהודית אל רובו של העם, שהינו חילוני. השמרנות הקיצונית אינה מגוננת על היהדות, אלא מעמיקה את הפער בינה ובין רובו של העם. ככל שהמעשה המתבקש נידחה, עלולה היהדות לאבד את מעמדה כדת של עם ולהפוך להיות דת של כיתה דתית.

מנהיגיה של הזהות הציונית מתבקשים אף הם להביא לידי התחדשות מחשבתית. הציונות קפאה בשלב שבו הבליטה את חילוניותה, בשלב שבו ראתה את כל מעייניה בהקמתה של מדינת-היהודים. בשאלת התרבות ובבעיית הזהות לא התקדמה מעבר לדרישה המיליטנטית בכיוון החילון. עליה לחדש עתה את בחינת רצונותיה בתחום התרבות. עליה מוטל להשלים את הגאולה הפיזית בגאולה הרוחנית. עתה, לאחר שהוכיחה את צידקת דרכה, יכולה היא לנהוג בנדיבות רבה יותר ביריבתה מאמש. הנדיבות מתבקשת מצידה, לאחר שגאולת העם היהודי הושגה על-פי שיטתה, במהפכת עם שנטל את גורלו בידיו, ולא על-פי שיטתה של הדת, בגאולה בידי משיח.

על מנהיגיה של הזהות הציונית להשיב לדת-ישראל את מקומה הראוי לה בתרבותו של העם היהודי. גם עליהם להבין שבתרבות יש יסוד קבע ויסוד חולף וגם מהם מתבקשת האחריות, שלא לדחות את יסוד הקבע מפני החולף. החילוניות הקיצונית, שרוב המחשבה הלאומית הבליטה בעבר, מותירה את היהודי חשוף ופרוץ מדי לאובדן זהותו. על נאמני הזהות הציונית לשמור על ההכרחי, על הדת כיסוד הקבע של תרבותנו הלאומית. אם צעד זה ייעשה מצידם, ימצאו עצמם הרבנים חופשיים יותר לבצע גם את המוטל עליהם. ואם שני הצדדים יצעדו זה כלפי זה, קיים סיכוי להתקרבות גדולה בין שתי הזהויות – ויבוא השלים מבית על ישראל.